ראש השנה יג ע"א

דף יג - א

ודלמא לא עייל כלל, אולי הכתוב מדבר בתבואה שלא התחילה להתבשל בשביעית כלל, וקאמר רחמנא - תשמט ותיזיל! שאמר הכתוב כי שנת השמיטה ממשיכה לנהוג עד חג הסוכות, ואסור לחרוש ולקצור באותו הזמן. ^[331]

ענה רב אסי ואמר לרבי זירא: לא סלקא דעתך! לא יתכן לפרש את הפסוק בתבואה שלא הביאה שליש בשביעית, שהרי מוכח בפסוק אחר שאין הכתוב מדבר אלא בתבואה שהביאה שליש:

דכתיב [שמות כג]: "וחג האסיף [סוכות] בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה".

מאי "אסיף"? מהו האסיף המוזכר בפסוק?

אילימא, אם נאמר שחג הסוכות נקרא "חג האסיף", והכתוב בא להשמיענו שחג הסוכות הוא חג הבא בזמן אסיפה [בזמן שרגילים לאסוף את התבואה מן השדה], אם כן קשה: הכתיב בסוף הפסוק "באספך את מעשיך מן השדה", ומכאן אנו יודעים שחג הסוכות בא בזמן אסיפה, ומדוע הוצרך הכתוב לקרוא לסוכות "חג האסיף"?

ובהכרח, שאין כוונת הכתוב לומר שחג הסוכות נקרא חג האסיף.

אלא, מאי "אסיף"? - קציר!

וכך אמר הכתוב: ^[332]

"חג" אשר הוא "באספך את מעשיך מן השדה" - ה"אסיף" שאתה קוצר בו נחשב "בצאת השנה", שהוא שייך לשנה השביעית היוצאת.

וקים להו לרבנן, חכמים יודעים דכל תבואה שנקצרה בחג הסוכות, בידוע שהביאה שליש מבישולה לפני ראש השנה.

וקא קרי לה, וקורא הכתוב לאותה תבואה "בצאת השנה", דהיינו שתבואה זו שייכת לשנה היוצאת.

ומכאן למדו שהתבואה שייכת לשנה שבה היא הביאה שליש מבישולה. ^[333]

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וכי קים להו לרבנן, וכי חכמים כה בקיאים בטיב גידול התבואה, שיכולים הם להבדיל בין גידול של שליש לגידול של פחות משליש, עד כדי כך שאמרו שאין התבואה ראויה להקצר בחג הסוכות אלא אם הביאה שליש בשנה שעברה?! ^[334] אמר ליה רבי זירא: לאו אמינא לך, וכי לא אמרתי לך כבר: ^[335] לא תפיק נפשך לבר מהלכתא! אל תוציא את עצמך מלקבל את ההלכה שבידי חכמים [לדקדק איך יתכן דבר זה ^[336]].

שהרי כל המידות שנתנו חכמים - כן הוא, שנתנו שיעור מצומצם ומדוייק. כגון:

א. בארבעים סאה הוא [האדם] טובל. ^[337]

ואילו בארבעים סאה חסר קורטוב [מידה קטנה מאוד ^[338]] אינו יכול לטבול בהן.

ב. אוכל כביצה מטמא [מטמא או נטמא] טומאת אוכלין. שנאמר [ויקרא יא לד] בענין טומאת אוכלין: "מכל האוכל אשר יאכל, יטמא". מלמד הכתוב "אשר יאכל", שרק אוכל הנאכל בבת אחת מקבל טומאה, ושיערו חכמים שבית הבליעה מכיל כביצה בדיוק, לא פחות ולא יותר.

ואילו אוכל בשיעור כביצה חסר כמידת שומשום - אינו מטמא טומאת אוכלין. ^[339]

ג. וכן בגד בשיעור של שלשה טפחים על שלשה טפחים מטמא [נטמא ומטמא] טומאת מדרס, ^[340] מפני שבגד בשיעור זה ראוי לישיבה. ואילו בגד של שלשה על שלשה חסר נימא [שערה] אחת - אינו מטמא טומאת מדרס.  340* 

הדר [אחר כך] אמר רבי ירמיה: לאו מילתא היא דאמרי!

אין ממש במה שהקשיתי: וכי חכמים בקיאים לומר שהתבואה הנקצרת בסוכות הביאה שליש בשנה שעברה.

כי יש להוכיח שחכמים אכן בקיאים בדבר:

דבעו מיניה חברייא מרב כהנא [ששאלו החברים את רב כהנא]: עומר ^[341] שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ - מהיכן הקריבוהו? הרי הם לא הספיקו לגדל בעצמם תבואה! ^[342] ואם תאמר שהביאו עומר דעייל, שהתבשל ביד נכרי לפני שהגיעו לארץ, יש להקשות:

הלא "קצירכם" אמר רחמנא, ^[343] ולא קציר נכרי! ואי אפשר להקריב את העומר מתבואה שגדלה ביד הנכרי.

ועוד לפני שהגמרא מסיימת להביא את תשובת רב כהנא, ואת סיום דבריו של רבי ירמיה, מיד הגמרא תמהה:

ממאי דאקריבו!? מנין היו השואלים בטוחים שאכן בני ישראל הקריבו עומר בכניסתם לארץ?

דלמא, אולי באמת לא אקריבו בכניסתם לארץ את קרבן העומר!

ומתרצינן: לא סלקא דעתך! לא יתכן לומר שבני ישראל לא הקריבו את העומר בכניסתם לארץ!

משום דכתיב [יהושע ה, י יא]: "ויחנו בני ישראל בגלגל, ויאכלו מעבור הארץ ממחרת [יום טוב ראשון של] הפסח". ^[344]

ומשמע שרק ממחרת יום טוב ראשון של הפסח אכול, אכלו מתבואת הארץ. אבל מעיקרא, לפני הבאת העומר - לא אכול.

שהם נמנעו מלאכול את התבואה החדשה קודם הקרבת עומר, ורק לאחריה, כאשר העומר התיר להם לאוכלה, ממחרת היום טוב הראשון של פסח, התחילו לאכול מתבואת הארץ.

ובהכרח דאקריבו עומר, והדר ורק אחר כך אכלי, אכלו. ^[345]

ולאחר שהגמרא סיימה את ביאור הענין של הקרבת העומר בשנה הראשונה, היא חוזרת לשאלה ששאלו את רב כהנא:

עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ - מהיכן הקריבו?

אמר להן רב כהנא: הם יכלו להביאו מכל דגן שלא הביא שליש ביד נכרי לפני שנכנסו לארץ, ומשנכנסו לארץ גמר להתבשל ביד ישראל. ^[346]

והוכיח מכאן רבי ירמיה, שחכמים בקיאים בטיב גידול התבואה, ויודעים להבדיל בין תבואה שהביאה שליש ביד נכרי, לתבואה שלא הביאה שליש:

שהרי היה להם לחכמים לחשוש: ודלמא, שמא בשעה שקנו את התבואה מהנכרי כבר עייל התבואה שליש בידו, ולא קים להו, ואין הם בקיאים להכיר בדבר. ומדוע לא חששו לזה?

אלא בהכרח שקים להו, חכמים בקיאים בזה, וידעו להבדיל בין תבואה שהביאה שליש ביד נכרי, לתבואה שלא הביאה שליש ביד נכרי.

ואם כן, הכא נמי, גם בענין תבואה הנקצרת בסוכות - קים להו. חכמים בקיאים לומר שודאי הביאה שליש לפני ראש השנה.

אך הגמרא דוחה את ראייתו של רבי ירמיה: ודלמא לא עייל כלל, אולי כאשר הגיעו בני ישראל לארץ, בדקו ומצאו תבואה שלא התחילה להתבשל כלל, וממנה הביאו את העומר, וזה דבר הניכר לכל אדם.

אבל, היכא דעייל ריבעא, בתבואה שכבר התבשלה לפחות רבע מבישולה, עדיין יתכן שבין שליש לפחות משליש לא קים להו. שחכמים לא בקיאים להבחין בדבר!

והגמרא מנסה ליישב את דברי רבי ירמיה: לא סלקא דעתך! לא יתכן לומר שהעומר שהביאו ישראל בכניסתם לארץ, לא התחיל להתבשל ביד נכרי!

דכתיב [יהושע ד יט]: "והעם עלו מן הירדן [לארץ ישראל] בעשור לחודש הראשון [ניסן] ".

ואי סלקא דעתך דלא עייל כלל, ואם תאמר שהקריבו את העומר מתבואה שלא התחילה להתבשל כלל לפני שנכנסו לארץ, אם כן קשה: וכי בחמשה יומי מי קא מליא!? וכי בחמשה ימים יכולה תבואה שלא התבשלה כלל להתמלאות?!

אלא בהכרח, שהעומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ התחיל להתבשל ביד נכרי לפני שנכנסו לארץ, ולא הביא שליש ביד נכרי. ומכאן הוכיח רבי ירמיה שחכמים היו בקיאים להבדיל בין תבואה שהביאה שליש ביד נכרי, לתבואה שלא הביאה שליש ביד נכרי.

אך הגמרא חוזרת בה מתירוץ זה:

אלא מאי, מה רצונך לומר, שמדובר בתבואה דעייל רבעא או דנקא, שהעומר שהקריבו ישראל הביא רבע או שישית גידולו [שהם פחות משליש] ביד נכרי.

הרי אכתי, עדיין גם על זה יש לתמוה: וכי בחמשה יומי - מי קא מליא!? וכי בחמשה ימים בלבד, תבואה כזאת גומרת להתמלאות?!

אלא, מאי אית לך למימר, מה אתה מוכרח לומר, שארץ ישראל היא שונה משאר הארצות, משום ש"ארץ צבי" כתיב בה [דניאל יא].

ומשמעות הדברים היא, כשם שהצבי מהיר יותר מכל החיות, כך גם ארץ ישראל מהירה להבשיל את פירותיה יותר משאר כל הארצות. ולכן התבואה שהביאה רבע או שישית בכניסתם לארץ, התבשלה כל צרכה בחמשה ימים בלבד.

הכא נמי גם בזה נאמר, ש"ארץ צבי" כתיב בה בארץ ישראל, והרי היא שונה משאר הארצות, ופירותיה ממהרים להבשיל בתוך חמשה ימים את כל בישולם. ^[347]

ולפי זה, יתכן שכאשר בני ישראל נכנסו לארץ, בדקו ומצאו תבואה שלא התחילה להתבשל כלל, והיא התמלאה בידם תוך חמשה ימים, עד לקצירת העומר, ואף על פי שאין דרך התבואה להתבשל תוך חמשה ימים.

ובכך נדחתה ראייתו של רבי ירמיה שחכמים בקיאים להבדיל בין תבואה שהביאה שליש לפחות משליש.

ומכל מקום, עדיין יש לומר כדברי רב אסי, גם בלא ראייתו של רבי ירמיה, שחכמים בקיאים ויודעים שכל תבואה שנקצרת בסוכות בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה.

ונאמר [שמות כג]: "וחג האסיף בצאת השנה", ו"אסיף" היינו קציר. וכך אמר הכתוב: כל תבואה הנקצרת בחג הסוכות, שהביאה שליש לפני ראש השנה, הרי היא שייכת לשנה היוצאת.

מתקיף לה רבי חנינא לדברי רב אסי, ותמה על דבריו:

ומי מצית אמרת דהאי "אסיף" - קציר הוא!? וכי אתה יכול לומר שה"אסיף" המוזכר בענין חג הסוכות, פירושו "קציר"?!

והרי, מדוע אתה [רב אסי] מוציא את המילה "אסיף" מפשוטו של מקרא? מפני שאתה אומר שהמילה "אסיף" מיותרת, היות שנאמר בהמשך אותו פסוק: "באספך את מעשך מן השדה"! יש לדחות את דבריך: כי והכתיב במקום אחר בתורה [דברים טז]: "באספך מגרנך ומיקב ך".

ואמר מר [רבי יוחנן ^[348]]: בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. שהכתוב בא ללמד לעשות את סכך הסוכה רק מדברים שהם כעין פסולת הגורן [פסולת התבואה, כגון קש], ופסולת היקב [פסולת הגפנים, כגון זמורות] שהם גדלים מן הארץ, ואינם מקבלים טומאה. ^[349]

ולפי זה, כך יש לפרש את הפסוק שהביא רב אסי [שמות כג] "וחג האסיף" - חג הבא מפסולת הנאספת מהגרנות ומהיקבים, וזהו שם החג.

והרי זה כאילו נאמר "וחג הסוכות בצאת השנה", והכתוב מוסיף ומבאר אימתי יעשו את חג הסוכות: "באספך את מעשיך [בזמן שרגילים לאסוף את התבואה] מן השדה".

אמר רבי זירא: הא מילתא הואי בידן, מדברי רב אסי חשבנו ללמוד שבתבואה הולכים בה אחר השנה שהיא הביאה בה שליש.

ואתא [ובא] רבי חנינא, שדא ביה נרגא [השליך בו גרזן].

כלומר, דחה את דברי רב אסי, ואמר שה"אסיף" המוזכר בפסוק אינו מיותר.

אלא, מאחר שנדחו דברי רב אסי, חוזרת השאלה: מנלן שבתבואה הולכים אחר השנה שבה היא הביאה שליש?

ומתרצינן: כדתניא בברייתא:

רבי יונתן בן יוסף אומר: נאמר [ויקרא כה, כ כא] "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת [ותעשה] את התבואה לשלש השנים".

וכן פירושו כל קציר הנקצר בחג הסוכות בצאת השנה כלומר מן השנה היוצאת הוא חשוב וקים לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג הסוכות בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה וקרי ליה בצאת השנה. ואמרינן ומי קים להו לרבנן בין פחות שליש לשליש. ופרקינן לא תוקי ותפיק נפשך לבר מהלכתא כלומר אין לאדם להוציא עצמו מן ההלכה. ולדקדק איך יתכן דבר זה.

דהא כל מדות חכמים כן הן במ' סאה טובל במ' סאה חסר קורטוב אינו טובל. פי' קורטוב אחד מח' בשמיני' ופסול בתתק"ס ספל מים שהן שיעור המקוה אם חסרו חלק אחד מח' בשמינית.

וכן כביצה מטמאה טומאת אוכלין כו'. אלמא קים להו בהני כולהו בין שליש לפחות משליש נמי קים להו. ואתא ר' ירמיה למידק ולפרושי הא סברא דקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש.

מן העומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ שנאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וגו' ש"מ מדכתיב ממחרת הפסח הוא דאכלו. אחר שהקריבו העומר אבל מקודם לכן לא אכלו. ואי אפשר להביא העומר ולהקריבו ממה שהביא שליש ביד נכרי אלא ממה שהיה בעת שנכנסו ישראל לארץ פחות משליש ואח"כ נתמלא אלמא קים להו ונדחת זו הדוקיא ואף זו שדקדקנו כי כל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה מן השנה שעברה היא חשובה מהאי קרא וחג האסיף בצאת השנה.

הא דדרשינן מויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו' (יהושע ה, יא), ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דהקריבו עומר והדר אכול. הקשו בתוס' בשם ר' אברהם בן עזרא ז"ל, והלא ממחרת הפסח היינו מחרת שחיטת הפסח דהיינו יום ט"ו בניסן, כדכתיב בפרשת אלה מסעי (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, וזה היה בחמשה עשר בניסן. ותירץ לו רבינו תם ז"ל דההוא תרתי קאמר, ויאכלו מעבור הארץ דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפסח, ומצות וקלוי דהיינו תבואה חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו ששה עשר, וכדכתיב (ויקרא כג, יד) לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה דהיינו ששה עשר. ויש מפרשים דלשון מחרת הפסח תרתי משמע, משמע ממחרת שחיטת הפסח ומשמע מחרת אכילת פסח, וההוא שבפרשת אלה מסעי היינו מחרת שחיטת הפסח והא דהכא היינו מחרת אכילת הפסח. ופלוגתא היא בירושלמי בפרק שני דחלה (ה"א) ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסור משום חדש אמר ליה ולמה לא, עד כדון לחה ואפילו יבשה ואפילו קצורה, אמר ליה ואפילו קצורה מעתה ואפילו חטים בעליה כן אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל הפסח, א"ר יונה מן דנפקית תהית דלא אמרת ליה שנייה היא שמצות עשה דוחה את מצות לא תעשה, על דעתיה דר' יונה דו אמר מצות עשה דוחה מצות לא תעשה אע"פ שאינה כתובה בצדה ניחא, על דעתיה דר' יוסי דו אמר אין מצות עשה דוחה מצות בלא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצדה, ממה שהיו תגרי גוים מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמר בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמר שבע שכבשו ושבע שחלקו, התיב ר' אבון בר כהנא והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח (מצות וקלוי) לאו בששה עשר, התיב ר' אלעזר ב"ר יוסי קומי ר' יוסי והכתיב (במדבר לג, ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים לאו בחמשה עשר יצאו.

הכא נמי ארץ צבי ובחמשה יומי קא מלי. ואע"ג דאמרינן לעיל כל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה, התם הוא כשנקצרת בבישולה לגמרי שאינה ראויה ליקצר בחג אלא אם כן הביאה שליש קודם ראש השנה, אבל הכא לענין עומר דכתיב כרמל רך ומלא שפיר מליא בחמשה יומי.

א״ל ר׳ ירמיה וכו'. פי׳ וכי קים להו לרבנן כ״כ בשיעורא דאלו הוה פחות כלל אינה נקצרת בחג עד שסמכו בזה לחלק בכמה דינין בין שליש לפחות משליש:

א״ל לא אמינא לך לא וכו'. כלומר לפקפק בשיעורי חכמים כמו שאומר דברים חיצונים:

כל שיעורי חכמים כך הם. פי׳ עכ״פ כל מדות חכמים כך הם שא״א לדקדק בשיעורם על השיעור הצריך ממש לא פחות ולא יתר ואם באנו לדקדק כן א״א לתת שום שיעור ידוע לשום דבר כי לעולם היה לאדם יכולת לדקדק ולומר בכל שיעור שאין מעלה ומוריד בו לפחות או להוסיף ממנו משהו ונמצאו כל השיעורין מתבטלין וכדמפרש ואזיל ממקוה וטומאת אוכלין:

הדר אמר וכו'. דודאי קים להו כלומר שזה דבר טבעי הוא ואפשר להעמידו על שיעור דבר מצומצם לא פחות ולא יותר:

דבעי מיניה חברייא וכו'. פי׳ דמשמע להו דביאה האמורה בעומר היינו לאלתר ולא לאחר שכבשו וחלקו וא״כ מהיכן אקרבוה:

וכ״ת וכו'. פי׳ וליכא למימר שמא אקרבוה מתבואת בני גד ובני ראובן שהביאו עמהם דהא מצוה להביא מן הקמח:

ומנ״ל דאקרבוה דלמא לא אקרבוה כלל. או משום דביאה האמורה בתורה לאחר ז׳ שכבשו וז׳ שחלקו הוא או משום דלא הוה אפשר להו דלא הי׳ להם עומר לאקרובי ומהדרינן לא ס״ד דכתיב וכו׳ פי׳ דממחרת הפסח היינו יום שני של פסח שהוא מחרת אכילת הפסח והקשה בתוספת בשם הראב״ע והלא ממחרת הפסח היינו יום ראשון של פסח כדכתיב באלה מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה ביום ט״ו בניסן שהוא יום ראשון של פסח ומאי דכתיב ממחרת הפסח היינו בקרו של אכילת הפסח וכדכתיב אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת שפי׳ בבקר אתה מומת. א״נ בעי מימר ממחרת שחיטת הפסח שהיתה בי״ד ומחרתו ט״ו ואמר כי ר״ת תירץ לו דקרא הכא תרתי קאמר ויאכלו מעבור הארץ דהיינו תבואה ישנה ממחרת הפסח ומצות וקלוי דהיינו תבואה חדשה אכלו בעצם היום הזה דהיינו יום י״ו כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ולפי תירוץ זה יש ליישב כן הפסוק ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. מצות וקלוי בעצם היום הזה. ומאי דנקטי׳ בשמעתין הראיה ממחרת הפסח לאו דוקא אלא כיון דנפקא לן מסיפא דקרא דהכי דינא נקטי׳ ראיה מפשוטיה והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתא דלא דייק בעיקר קרא דנקיט ונקיט קרא במקום קרא אחרינא. ויותר נ״ל כדברי המפרש דודאי ממחרת הפסח לפום קושטא דלישנא מחרת אכילת הפסח משמע ויום של אחריו משמע לשון מחר ומחרת בכל דוכתא ולא משמע בבקר אלא שבמיעוט מקומות לא דייק קרא ונקט קרא משום בוקר כההיא דמחר אתה מומת ודכותיה ממחרת הפסח דאלה מסעי או דבעי למימר ממחרת שחיטת הפסח ולא דק קרא בלישניה משום דמלתא דמפרסמא היא דבט״ו בניסן יצאו הא כל היכא דליכא הכריחא לא משמע אלא ממחרת אכילת הפסח דהיינו יום י״ו ובירושלמי דמס׳ חלה פ״ב אפליגו בהא מלתא דגרס׳ התם ר׳ יונה בעי קומי ר׳ ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א״ל ולמה לא עד כדון לחה ואפי׳ יבישה ואפילו קצורה א״ל ואפילו קצורה מעתה אפילו חיטים בעליה כן אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי הפסח א״ר ירמיה מאן דנפקית תהית דלא אמרית ליה שניא היא שמצות עשה דוחה את לא תעשה על דעתיה דר׳ יונה כי אמרה מ״ע דוחה את לא תעשה אע״פ שאינה כתובה בתורה בצדה ניחא על דעתיה דר׳ יוסה כי אמר אין מצות עשה דוחה לא תעשה אלא א״כ היתה כתובה בצדה ממה שהיו תגרי גוים מוכרים להם וכר׳ ישמעאל כי אמר כל ביאות שנאמר בתורה לאחר י״ד שנה נאמרו ז׳ שכבשו וז׳ שחלקו התיב ר׳ אבין בר כהנא והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי לאו בששה עשר התיב ר״א בר׳ יוסי קומי ר׳ יוסי והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לאו בט״ו יצאו ע״כ בירושלמי אבל בגמרא דילן פשיטא להו ובמס׳ קדושין בפ״ק דממחרת הפסח היינו יום י״ו ופשיטא להו בכל דוכתא דמ״ע דוחה את ל״ת אע״פ שאינה כתובה בצדה וכדאיתא בכמה דוכתא ופשיטא להו נמי דביאה זו לאלתר היא כדמוכחא שמעתין. וא״ת הא דאכול חדש ביום י״ו מנ״ל דמשום דאקריב עומר הוא דילמא עיצומו של יום התיר להם וי״ל דא״כ לא היו אוכלין עד יום י״ז דק״ל דהא דכתיב עד עצם היום הזה עד ועד בכלל כדאמרינן במנחות אבוך לא הוה אכיל עד אורתא דשיבסר נגהי תמנסר ס״ל כר׳ יהודה דעד ועד בכלל לאיסורא וחייש לספיקא דשיבסר:

מהיכן אקרבוה א״ל כל שלא הביא שליש ביד גוי. דכי כתיב קצירכם ולא קציר גוי היינו משהביא שליש שקודם לכן לא נקרא קציר. הא דאמרינן סוף סוף בה׳ יומי מי קא מליא ה״פ מי קא מליא כדבעינן לעומר דבעינן כרמל רך ומלא:

אלא ארץ צבי כתיב בה. פי׳ שממהרת לבשל פירותיה כצבי שהוא קל ברגליו. ואע״ג דבפ׳ בתרא דכתובות דרשי׳ ארץ צבי לדרשה אחרינא כולהו איתנהו וא״ת ואי ארץ צבי היא לבשל פירותיה בה׳ יומי ואע״ג דלא עייל כלל היכא אמרינן לעיל דקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר״ה דאיכא ט״ו יום וי״ל דלגבי עומר בעינן רך ומלא שפיר מליא בד׳ וה׳ יומי ברם לקצירה לקיום בעינן ט״ו יום אע״פ שהביאה שליש כדי שתתבשל הרבה:

מתקיף וכו'. פי׳ וכיון דכן יש לנו לומר דהאי חג האסיף הכי בעי למימר חג הבא מאסיפות גורן ויקב לא יהא אלא בזמן אסיפה וה״ל כאלו כתיב חג הסוכות בצאת השנה באספך את מעשיך דכל היכא [דלא צריך] למדרש כלל לא מצית למימר מאי אסיף קציר דהא כל עיקר לא הוה דרשינן הכי אלא מייתורא דלישנא. ואסיקנא דנפקא לן שליש לתבואה מדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש וה״ק כשתעשה התבואה שליש נדונית לשנים:

שדא ביה נרגא וכו'. וק״ל דמשמע הכא דר׳ זירא דריש באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גרן ויקב ואלו בפ״ק דסוכה אתיא למימר הכי ופרכה ר׳ ירמיה דדילמא גורן ממש יקב ממש וביין קרוש הבא מן שניר וא״ר זירא הא מלתא הוה בידן ואתא ר׳ ירמיה ושדא בה נרגא וי״ל דהכא סמיך ר׳ זירא אמאי דהדר ואמר רב אשי התם מגרנך ולא כל גרנך ומיהו לא נהירא כי לא הי׳ ר׳ זירא בדורו של רב אשי והנכון דהתם לאו נרגא מעליא קאמר דהא יין קרוש הבא משניר לא שכיח אלא ה״ק הא מלתא הוה בידן בלא שום קושיא ואתא ר׳ ירמי׳ ושדא בה פרכא דלא בעא לסמוך עלה תוס':

כבר ידעת על שיעור מקוה שהוא ארבעים סאה וטבילה עולה בהם כל זמן שיהא כל גופו עולה בהם כגון שיהא בתכונת אמה על אמה ברום שלש אמות אבל אם נתפזרו ונשתטחו אם אין כל גופו עולה בהם לא עלתה לו טבילה היה חסר מארבעים סאה אפילו קרטוב והוא אחד משמנה בלוג לא עלתה לו טבילה.

אוכל טמא אינו מטמא אוכלין אחרים אא"כ יש בו כביצה כשיעור בית הבליעה שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ומ"מ אוכל טהור מקבל טומאה אע"פ שאין בו אלא כל שהוא וכן מפורש בספרי ואף אנו כתבנוה במס' ברכות מ"ט ב' ובמס' חולין פ"ב א' ובהרבה מקומות וי"א שאף לקבל טומאה צריך שיהא בו כביצה ואינו נראה היה בו פחות מכביצה אפילו שומשום והוא פירור מפירורי החלמון שהם דקים מאד אינו מטמא.

בגד שיש בו ג' טפחים על ג' טפחים נעשה אב הטומאה במדרסו של זב לפי שבשיעור זה הוא ראוי למושב הזב היה פחות מכן אפילו נימא אינו מטמא מדרס ומ"מ מיטמא הוא בכל טומאה כל זמן שיהו בו ג' אצבעות על ג' אצבעות שבשיעור זה הוא ראוי לעניים לעשות בו טלאי.

מנחת העומר הבאה להתיר את החדש לא היתה באה אלא מארץ ישראל ומתבואה שהביאה שליש ביד ישראל הא הביאה שליש ביד גוי אע"פ שנגמר בישולה ביד ישראל אין מביאין הביאה שליש ביום הנף הואיל ולא נגמר בישולה יראה מדקדוקי סוגיא זו שאין מביאין שהרי לגמר בשול אנו צריכים עד שתהא ראויה לטחינה והוא שאמרו אפילו עייל ריבעא בחמשא יומי מי קא מטי כלומר לגמר בשול שאם להבאת שליש הרי משהביאה רביע בחמשא יומי ודאי מגעת היא לשליש מעתה פסח גלגל שהכריעו בסוגיא זו שהקריבו עומר ממה שנאמר ויאכל מעבור הארץ ממחרת הפסח והוא יום ששה עשר בניסן ממילא שעד יום זה לא אכלו מעבור הארץ והוא התבואה החדשה מהיכן הקריבוהו על כרחך מתבואה שלא הביאה שליש ביום כניסתם ובחמשה ימים שמיום כניסתם עד יום הנף נגמר הבשול אם דרך נס אם לקלות הארץ ומהירות בכור בישוליה וא"ת שתבואה הביאו עמהם מעבר הירדן מארץ בני גד ובני ראובן שנגמר כל בישולה ביד ישראל הרי מ"מ כבר נתיבשה ולכתחלה לרך ומלא אנו צריכים כמו שדרשו מנחות ס"ו ב' במלת כרמל מ"מ לא נתברר לנו אם מתורת חובה הקריבוהו הואיל והיה שם משכן אם שלא מתורת חובה אחר שלא הי' זה לאחר ירושה וישיבה ואף מה שהכרענו ממה שכתוב ממחרת הפסח גדולי החכמים שבמפרשי המקראות פירשו שהוא נאמר על יום ראשון של פסח וביאורו ממחרת שחיטת הפסח כמו ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרים האמור באלה מסעי ופירשו בו שאותו היום אכלו מתבואה ישנה שהם פירשו עבור תבואה ישנה מלשון דבר העובר ותבואה בחדשה מלשון דבר הבא ואומר שביום ראשון אכלו מן התבואה הישנה מצד שלא היתה החדשה מותרת להם עד מחרת וחדשו לנו דברים בפירושיהם שאם לא היתה להם תבואה ישנה בליל הפסח כדי לאכול מצה לא היו רשאים לקיים מצות מצה בחדש שאין עשה של מצה דוחה חדש שיש בו איסור לאו על דרך לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ואיני יודע מה יאמרו במילה בצרעת והדבר רופף בידינו:

עומר שהקדישו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקדישוהו פי' ואין לומר שהביאו אותו מעבר לירדן מארץ סיחון ועוג שהלואי שהספיקו כל השעורין שבשדות להאכילן לבהמותיהן שסמוך לכניסתן לארץ כבשוה:

בד"ה אלא מאי כו' בזמן אסיפה הס"ד ואח"כ מה"ד וקרי ליה בצאת השנה מ"מ דהאי כו' לאו במועד שנת כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה דאקריבו כו' משאכלו חדש פסק וע"כ י"ל כו' ומצאו קמה לחה כו' עד כדון לחה כו' ואפי' קצורה מעתה כו' דלא אמרית ליה כו' אע"פ שאינו כתוב כו' ובד"ה ה"נ ארץ צבי ובחמשה יומי כו' עכ"ל:

גמרא עומר כו' מהיכן הקריבוהו כו'. עמש"כ בזה בס"ד במ"ר נשא פ"ז אות י"ח. ויש לי בזה עוד הוספת דברים ויתבאר במ"ת אי"ה:

גמ' שם קצירכם א"ר ולא קציר נכרים. עט"א שכ' דה"ה דנמעט מזה קציר הפקר וא"כ יקשה היך עומר בא בשביעית ולפמש"כ (לעיל ט) לק"מ דאפשר שהגזברים יזכו קודם הבאת שליש. ומה שהקשה עוד דהא מבעי ליה האי קצירכם למעוטי קציר מצוה. כתב הב"א ליישב בהא דכ' התוס' בפסחים דמחד קרא ממעטינן גבוה ונכרי. וה"ה קציר מצוה ונכרי. ול"ד דבשלמא אי הוה ממעטינן לצורך נכרי דומיא דלצורך מצוה הוה א"ש. אבל הכא ממעטינן תבואה של נכרי וזה ענין אחר לגמרי והויין ב' דרשות חלוקות:

גמ' וקים כו'. עי' יומא עט ע"א:

שם לא תפיק כו'. סוטה טז ע"ב:

שם אלא קים להו ה"נ קים להו. תמוה לי דאיך דומה זה לזה דלעיל שלא ראינו התבואה קודם ר"ה אלא עתה כשקוצרים אותה בסוכות ובאנו לדון מדרך כלל דכל שנקרת בחג הביאה שליש קודם ר"ה בזה י"ל דלא קים להו בהך כללא משא"כ הכא דכשבאו לארץ ראו להתבואה שעדיין לא הביאה שליש ובזה בקיאין מה שהוא לראיית עין. והא בזה ודאי בקיאין כדקתני במתני' התבואה משהביאה שליש משמע דבלא הביאה שליש אין בו משום שביעית ולא משום מעשר ולא חיישינן דשמא הביאה שליש אע"ג דבזה בקיאין:

גמרא, ודלמא עייל שליש [העומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ ולא מקרי קצירכם כ"א קציר נכרי] אלא קים להו [לרבנן דבקיאין הן בגידול התבואה] הכי נמי קים להו [לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה].
לא ידעתי הדמיון, דבלא ראינו התבואה קודם ר"ה אלא עתה קוצרים אותה בסוכות, ובאנו לומר שמה שנקצרת בחג הביאה התבואה שליש קודם ר"ה בזה י"ל דלא קים להו דהכי הוא, משא"כ הכא כשבאו לארץ ראו התבואה שעדיין לא הביאה שליש, בזה י"ל דהם בקיאין.
ובממנ"פ הא בזה בודאי בקיאים דקתני במתני' התבואה שהביאה שליש, הא גם בלא הביאה שליש ניחוש לשביעית ולמעשר שמא הביאה שליש, אע"כ דזהו בודאי יכולים להכיר, אבל זה הכלל דכל הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה י"ל דאינם בקיאין:

בתוס' ד"ה וקרי לה בצאת השנה מ"מ בהאי קרא לחוד לא סגי כו' כבר כתבתי שסתמו דבריהם בזה. דהא לשיטתם ודאי דרשא גמורה היא כיון דעיקר קושית המקשה היתה דמקמי שליש נמי חזו ואם כן מייתי שפיר ראיה מהאי קרא לחוד דקרי לה בצאת השנה ואי ס"ד דאף מה שהיה קודם ר"ה פחות משליש נמשך אחר שנה שעברה אם כן אף מה שנקצר אחר סוכות משכחת לה שהולך אחר שנה שעברה וא"כ לא מיקרי סוכות בצאת השנה ואם נאמר דאפילו הכי מהאי קרא לחוד לא מצינן למילף דלאו לענין דינא דמעשר ושביעית איירי דא"כ מקרא דבמועד שנת השמיטה בחג הסוכות נמי לא מצינן למילף דלמא אמר קרא תשמיט ותיזיל ומה שכתבתי בלשון הגמ' דבא זה ולימד על זה לא שייך לשיטת התוס' כיון דלא נחתו בהאי סוגיא לענין דתליא מילתא בגמר פירי או בגשמי השנה אלא במאי דחזו למידי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה דאקריבו עומר כו' ובפ"ב דירושלמי כו' ממה שהיו תגרי עכו"ם מוכרין להם וכרבי ישמעאל כו' עכ"ל. וצ"ל דתרתי שינויי נינהו דלשינויא קמא היו לוקחין ממה שתגרי עכו"ם מוכרין להם מתבואת ח"ל ולשינויא בתרא דאתי כר"י דחדש לא היה נוהג עדיין ולעולם שהיו אוכלין מתבואת א"י ממש אלא דלפ"ז קשיא לי אם כן אכתי לאחר י"ד שנה שכבשו וחלקו היאך אכלו מצה באותו פסח כיון דחדש נוהג אף בשל עניים במה שלא התירו עומר מאשתקד לכך נראה דשינויא חדא הוא אלא דאיצטריך לאוקמי נמי כרבי ישמעאל דדריש מושבות לאחר ירושה וישיבה ולא דריש בכל מקום שאתם יושבין וא"כ חדש אינו נוהג בח"ל לאפוקי לר"ע חדש נוהג אף בח"ל הארכתי בזה בק"א בפ"ק דקידושין בפסק חדש ע"ש:

בגמרא אלא מאי אסיף קציר: התוס' כתבו דמ"מ פשטא דקרא חג הבא בזמן אסיפה. ולכאורה צריך ביאור מה בעו בזה. אמנם לענ"ד זה הקדמה למה שכתבו בדבור שאחר זה דבקרא דבצאת השנה לחוד לא סגי אי לאו במועד שנת השמיטה ולא בארו למה לא סגי. והפ"י והט"א כתבו באריכות מה שלענ"ד רחוק לומר שכוונו התוס' לזה. אבל לענ"ד כוונתם כיון דפשטא דקרא משמע חג הבא בזמן אסיפה לכן אי לית לן רק דרשה זו לא הוי מפקינן קרא מפשטא אבל השתא דכתיב במועד שנת השמיטה דשמעינן מינה דנוהג שביעית בשמינית בא זה ולמד על זה דאתי הך קרא לדרשה דלא נימא דלמא לא עייל כלל:

קצירכם ולא קציר נכרי: הט"א הקשה הרי צריך קצירכם למה דדרשינן מניה בפסחים (דף כ"ג) דחדש מותר בהנאה לר' אבוהו ולחזקיה קצירכם דכל ישראל והתוספות הקשו שם דהא צריך קצירכם למעט קציר מצוה ותירצו דהוי מצי למיכתב לדרשה זו קצירך ומדכתיב קצירכם ש"מ תרתי והרי אכתי צריך לדרשה דהכא והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דהברייתא דהקשו הכא לרב כהנא ס"ל כחזקיה דס"ל דקצירכם דכל ישראל משמע וזה גופא היא הדרשה למעט נכרי דהא נכרי אינו בכלל כל ישראל ולפ"ז לר' אבוהו דצריך קצירכם להיתר הנאה באמת לית ליה למעט נכרי ובזה א"ש מה שלא הביא הרמב"ם דאין מביאין עומר מקציר נכרי וגם הרי לדרשה זו דממעטינן מקצירכם קציר נכרי יש נפקותא ג"כ שמותר לישראל לקצור קציר של תבואות נכרי קודם העומר כמו דמותר לקצור קצירת מצוה דממעטינן מקצירכם ולא קציר מצוה וגם זה לא הביא הרמב"ם אבל לפ"ז א"ש כיון דהרמב"ם ה' מאכלות אסורות (פ"ח) פסק כר' אבא וצריך קצירכם להיתר הנאה לכן השמיט דין ולא קציר נכרי ורק הדרשה דלא קציר מצוה הביא בה' תו"מ דזה אתי מקצירך כמ"ש התוס'. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה הצל"ח בפסחים (שם) על הירושלמי שתירץ על הקושיא לר' אבהו מחדש תירוץ אחר דשאני חדש שקבע הכתוב זמן ולמה לא ניחא ליה בתירוץ הגמרא שלנו דיליף היתר הנאה מקצירכם. ומה שתירץ דלהירושלמי קשה קושיית התוס' דצריך קצירכם למעט קציר מצוה לענ"ד אינו מספיק דהרי תירוץ התו' ודאי נכון הוא ולמה לא ניחא להירושלמי בזה. ומה שתירץ הצל"ח עוד דלכאורה קשה היאך יליף היתר הנאה מקצירכם הא ודאי בשעה שהביא קצירו אל הכהן כבר מותר אפילו באכילה דהאיר המזרח מתיר וע"כ צריך לומר דר' אבהו דדריש הכי ס"ל כמ"ד דעד ועד בכלל וחדש אסור כל היום של ט"ז ולפ"ז י"ל דהירושלמי קאי בשיטת ר"י ור"ל דס"ל האיר המזרח מתיר ולכן אין למילף היתר הנאה מקצירכם עכ"ד. לענ"ד ג"כ אינו מספיק דהפלוגתא אם האיר המזרח מתיר לגמרי או לא אינו רק בזמן שאין עומר אבל בזמן הקרבת העומר ודאי לכ"ע עכ"פ כתיב לא תאכלו וכו' עד הביאכם למצוה כדאמרינן במנחות (דף ס"ח) וא"כ אכתי י"ל דילפינן מקצירכם דאפי' למצוה לא אסורה ההנאה בשעה שיביא הקציר אל הכהן. אבל לפי דברינו הנ"ל י"ל דהירושלמי ס"ל כהברייתא דדרשי מקצירכם ולא קציר נכרי ולכן לא מיותר להתיר הנאה ואין לומר דא"כ דפליגי ר"א וחזקיה בזה אי קציר נכרי כשר לעומר מה פריך בפסחים (שם) מאי בינייהו לימא דהא איכא בינייהו די"ל דלא פריך אלא מה איכא בינייהו בהך ענינים דאיירי בהו שם אבל לענין שאר ענינים אפשר דאיכא בינייהו עוד. ועוד דבלא"ה משני שפיר והרי התוס' שם ג"כ הקשו דילמא א"ב חמץ נוקשה ולא תירצו כלום וצ"ל ג"כ הכי דבלא"ה משני שפיר:

בתוס' ד"ה אלא. הבא בזמן אסיפה: כבר כתבתי לעיל לפרש מה בעי התוס' בזה. ולענ"ד י"ל עוד דרמזו בזה למה שכ' בחגיגה (דף י"ח) דנקט הגמרא שם חג הבא בזמן אסיפה והקשו מסוגיא דהכא דלא מפרש כן ותירצו דאי לאו באספך היינו מפרש כן ע"ש. וזהו מה שכתבו דאע"ג דאחר דכתיב באספך קאי אדרשה דהכא מ"מ פשטא דקרא משמע הבא בזמן אסיפה ולכן נקט בחגיגה כן:

ד"ה ולא. שמדורות הראשונים: הט"א הקשה שאדרבה שמדורות הראשונים שקודם אברהם היו יכולים לאסור שהיה שלהם ולכן תירץ תירוץ אחר. ולענ"ד דברי התוס' א"ש עפ"י דברי רש"י בע"ז שכתב וז"ל ואשריהם תשרפון אלמא אילנות נמי אסירי ומכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם שהרי לאברהם נאמר כי לך אתננה והגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאוסרן בהשתחוואה עכ"ל ועפ"ז יש לפרש דברי התוס' שהקשו לפי מה שכתבו דיש להם במה שזרעו א"כ מה דייק מאשרות הא מה שנטעו היה שלהם והיו יכולים לאסור וע"ז תירצו דמ"מ דייק התם שפיר מדורות הראשונים שהאילנות שהיו נטועים אז כשנתנה הארץ לאברהם נתנו לו עם הארץ כדין שמי שנתן לו קרקע כל האילנות שבה נתנו עמה ואם אח"כ עבדו אותן הגוים הוי דבר שאינו שלהם. שוב ראיתי בפרשת דרכים (דף כ"ב) שהקשה ג"כ על התוס' כט"א ורצה להגיה בדברי התוס' והנלע"ד כתבתי:

ד"ה דאקריבו עומר. וזה היה בט"ו: במקום אחר כתבתי יישוב לקושיא זו דהיא קשה מאד דעל מה שתירץ ר"ת כבר השיבו התוס' בקדושין (דף ל"ח) שהרי הגמרא אמר ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל ומזה נראה דפירוש דממחרת הפסח נקרא בקר של ט"ז. וזה באמת קשה מאד על ר"ת ובשם ר"י תירצו שם דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולענ"ד גם זה דחוק ע"ש:

ד"ה ומהיכן. דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר: ק"ל הרי במנחות שם פליגי רב ושמואל ור"י ור"ל דלרב ושמואל דוקא בזמן שאין עומר האיר המזרח מתיר אבל בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ולר"י ור"ל אפילו בזמן דאיכא עומר התיר האיר המזרח וא"כ למה כתבו התוס' ודלא כמ"ד דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר דהיינו כר"י ור"ל הרי אפילו כרב ושמואל ג"כ לא ס"ל דכיון דס"ל דלא הוי להו מהיכן להקריב א"כ ליכא עומר ובליכא עומר גם לרב ושמואל האיר המזרח מתיר וא"ע ראיתי שגם הט"א (האבני שוהם) הקשה על התוס' כן והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דבדיוק כתבו דרב כר"י ור"ל לא ס"ל אבל כרב ושמואל אפשר דס"ל שהברייתא שהקשו לרב כהנא מהיכן הקריבו ולא ס"ל כתירוץ רב כהנא שהקריבו ממה דלא עייל שליש ביד נכרי יש לומר דהיינו טעמא משום דס"ל כרבי ירמיה דלעיל דאין להבחין בין שליש לפחות משליש שהרי מתשובת רב כהנא הוכיח רבי ירמיה דקים להו א"כ מסתמא היינו טעמא דחבריא דלא ס"ל כתירוץ רב כהנא משום דס"ל דלא קים להו. אמנם זה שייך דוקא לחומרא שלא היה יכולים להקריב עומר דדילמא עייל שליש ביד נכרי ולא אקרי קצירכם אבל לאכול חדש על פי זה משהאיר המזרח לרב ושמואל יהיה קולא דדילמא לא עייל שליש וראוי להקריב עומר ומשראוי להקריב לא התירה התורה רק עד הביאכם ואע"ג שלא הקריבו וכיון דכל היום ראוי להקרבת העומר לכן שפיר י"ל דחבריא כרב ושמואל ס"ל דגם אם לא הקריבו היה אסורים בחדש כל היום כיון דרק מטעם חומרא וספק לא הקריבו הוי ליה לענין חדש חומרא לאידך גיסא דילמא היה ראוי להקרבה ולא התירה התורה משהאיר המזרח אבל כר"י ור"ל ודאי לא ס"ל כיון דלדידהו אפילו בזמן דאיכא עומר האיר המזרח מתיר ולכן כתבו שפיר דרק כר"י ור"ל לא ס"ל אבל כרב ושמואל אפשר דס"ל:

ממחרת הפסח אכיל ומעיקרא לא אכיל וכו' מהיכן אקריבו. הב"ח ביו"ד סי' רצ"ג הוכיח מסוגיא זו דאין איסור חדש נוהג בשל א"י והש"ך שם בס"ק ו' דחה וסתר הוכחת הב"ח ואדרבה הוכיח מסוגי' זו דנוהג בשל א"י שהרי כיון דפריך מהיכן הקריבו מסיק אדעתי' דכל ארץ ישראל של נכרים הי' ואפ"ה לא קשי' ליה רק מהיכן הקריבו אבל האי דמעיקרא לא אכיל אית לי' שפיר ש"מ דנוהג בשל נכרים עכ"ל הש"ך: ונראה לומר שיש לסתור הוכחת הש"ך דהנה במס' קדושין (דף ל"ח ע"א) בתוס' ד"ה דאקריב כתבו דבירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה ותיתי עשה דאכילת מצה וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור ואי נמי גזירה כזית ראשון וכו' ע"ש בתוס' והנה לפ"ז יפלא דהרי קאמר התם למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר ומשני דלא הוי צריכי ע"ש בסוגי' ובזה בודאי קשה למה לא אכלו מצה בליל פסח והנה בלא דברי התוס' לא קשי' למה לא אכלו מצה בליל פסח דיש לומר דבאמת אכלו כזית מצה בליל פסח ומה שנאמר בקרא ויאכלו מעבור הארץ וגו' ומעיקרא לא אכלו היינו אכילת רשות אבל מאכילת מצוה לא קא מיירי [ועיין בתוס' ד"ה דאקריבו וכו' דהאי אכילה של מצת מצוה לא חשיבה דסגי בכזית אבל לשיטת הירושלמי שהקשה דליתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש מוכח דהדיוק קאי דמעיקרא לא אכלו כלל מעבור הארץ ואפילו מצת מצוה לא אכלו שפיר קשה לפ"מ דמסיק דלא אכלו משום דלא הוו צריכי אמאי לא אכלו מצה בליל פסח [ועיין בדורש לציון דרוש ו' (דף ל"ג ע"ב) מה שכתב אא"ז הגאון זצ"ל בישוב קושי' זו]: ונראה לומר לפי מה דכתב הר"ן בסוף פרק כל שעה דהלכה דבעינן במצה שימור משעת קצירה ומשמע מדבריו שהוא מן התורה עיין בטור וב"י בא"ח סי' תנ"ג] לפ"ז אם אינו מוצא שום תבואה במחובר ונקצר הכל ביד אינו יהודי שלא לשם מצה אי אפשר לצאת בו ידי אכילת מצה של מצוה [ועיין פרי חדש א"ח סי' תנ"ג] ולפ"ז אין להקשות למה לא אכלו מצה מעבור הארץ דיש לומר דלא מצאו תבואה במחובר ונקצר הכל בידי כותי אך למ"ד דאקריב עומר ע"כ ודאי מצאו תבואה במחובר דאל"כ מהיכן אקריבו דקצירכם ולא קציר כותי כמבואר בסוגי' זו וא"כ להאי מ"ד שפיר מקשה בירושלמי למה לא אכלו מצה דהא ע"כ הי' נמצא להם תבואה במחובר אבל למ"ד לאחר ירושה וישיבה ולא אקריבו עומר כלל בעת הזאת קודם ירושה וישיבה ושפיר יש מקום לומר שלא מצאו שום תבואה במחובר ונקצר הכל קודם שבאו לארץ ולכך לא אכלו מצה שלא הי' להם תבואה שנקצרה לשם מצת מצוה:

ומעתה נדחה ראיות הש"ך דלעולם יש לומר דחדש אינו נוהג בשל כותי. ואם הי' מקשה מ"ט לא אכיל הוי אמרינן דלא הוו צריכי והא דלא אכלו מצה היינו משום שלא מצאו תבואה במחובר ומצה צריכה שימור לשם מצה משעת קצירה לכך קאמר מהיכן אקריבו העומר וממ"נ אם מצאו במחובר להקרבת העומר א"כ גם הי' נמצא להם תבואה במחובר לצורך מצה וסוגי' זו אזלה למ"ד בכל מקום שאתם יושבים וממילא מדאכלו ביום ההוא מוכח דאקריבו עומר [ועיין מה שכתב אא"ז הגאון זצ"ל בספר נ"ב חלק ח"מ סי' ט"ז] ובאמת עכשיו שמוכיח דאקריב עומר אמרינן דבאמת הטעם דלא אכלו מצה היינו משום דעשה דבערב תאכלו מצות הוא עשה דלפני הדיבור ואינו דוחה הל"ת ובאמת הכל היו של ישראל כי לא גדל שליש ביד גוי ובשל ישראל הי' האיסור חדש אבל אם הי' כל גדולו של התבואה ביד כותי לא הי' שייך בו איסור חדש דאינו נוהג בשל כותי כדעת הב"ח:

ולפי זה יש לומר דאפשר הני תנאי דפליגי אי מושב לאחר ירושה וישיבה או בכל מקום פליגי אי בעינן במצה קצירה לשמה. והיינו טעמייהו דמ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבים הוכיח לעצמו זה מדכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת וגו' ומעיקרא לא אכלו אפילו מצה היינו משום איסור חדש לא היו רשאים לאכול אפי' מצת מצוה דאין עשה דבערב תאכלו מצות דלפני הדיבור דוחה ל"ת דחדש אבל אי לא הוי חדש נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה הי' קשה למה לא אכלו מצה בליל פסח וס"ל דמצה לא צריך שמירה משעת קצירה:

ומ"ד דחדש אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה סבר דלא אכלו מתבואת הארץ הואיל ולא הוו צריכי ומצת מצוה לא היו יכולין לקיים כיון שלא מצאו תבואה במחובר והי' הכל נקצר ביד כותים וס"ל דאינו יוצא ידי מצת מצוה כי אם במה שנקצר לשם מצה: ולפ"ז יש להפך בזכות רוב העולם שאינן נזהרין לדקדק שיהי' להם כזית מצה למצוה מחיטין השמורים לשם מצה משעת קצירה משום לפ"מ דקיי"ל דמושב בכל מקום שאתם יושבים ולפי דברי הנ"ל עיקר טעמא דמ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבים הואיל וס"ל דמצה לא צריך שמירה משעת קצירה כי אם משעת לישה:

ובזה אפשר לישב קושית הפ"י בקדושין דלמה לא אכלו קודם העומר השתא דבר טמא אשתרי להו כפי דאיתא בחולין (דף י"ז) חדש מבעיא ע"ש:

קצירכם ולא קציר נכרי עמ"ש מורינו הרב מהר"י זאבי בדרשותיו פ' קרח ומה שכתבתי אני הדל בס' הקטן ראש דוד שם פ' קרח בס"ד:

דאקרוב עומר והדר אכול. הירושלמי פ"ב דחלה שהביאו התוס' כאן עמ"ש בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' עת"ה בס"ד: