ראש השנה יג ע"ב

דף יג - ב

ודרשו חכמים: אל תקרי "לשלש", אלא "לשליש".

כלומר עשייתה של התבואה, היא כאשר הביאה שליש מבישולה. ^[350]

ומקשינן על הברייתא: והא מיבעי ליה לגופיה!

הרי המקרא הזה אינו מיותר, שהוא בא לענות תשובה על השאלה "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?"

והואיל והמקרא אינו מיותר, מנין לנו להוציא את הפסוק מפשוטו "לשליש" במקום "לשלוש"!?

ומתרצינן: המקרא הזה, "ועשת את התבואה לשלש השנים", הוא אכן מיותר. שהרי כתיב קרא אחרינא [שם פסוק כב]: "וזרעתם את השנה השמינית [בשעה שתזרעו בשנה השמינית, אזי עדיין] ואכלתם מן התבואה ישן [ממה שזרעתם בשנה השישית], עד השנה התשיעית".

ומכאן שאכלו מן התבואה שלש שנים: מקצת השישית, וכל השביעית, והשמינית.

ואם כן, מדוע הוצרך הכתוב לומר: "ועשת את התבואה לשלש השנים"? אלא, שפסוק זה הוא מיותר, ונכתב כדי שנדרוש ממנו "לשליש".

ועד כה למדנו שירקות מתעשרים לפי שנת לקיטתם. ודגן תירוש ויצהר מתעשרים לפי השנה שהביאו שליש.

ועתה הגמרא מביאה שדין הקטניות שונה מדין הירקות ^[351] ומדין דגן תירוש ויצהר:

תנן התם במסכת שביעית [ב ז]: האורז והדוחן והפרגין והשומשמין [מיני קטניות] שהשרישו לפני ראש השנה -

אם היה זה ראש השנה של שנה רגילה, שאינה של שמיטה, וגדלו בה אחר שכבר השרישו בשנה הקודמת, לפני ראש השנה - הרי הם מתעשרין לשעבר, כדין פירות השנה שעברה.

דהיינו, אם היתה השנה שעברה, שנה ראשונה או שניה, מפריש מעשר שני, ואם היתה שנה שלישית או שישית, מפריש מעשר עני.

ואם השרישו לפני ראש השנה של השנה של השנה השביעית - הרי הם מותרין בשביעית, שלא נוהגת בהם קדושת שביעית, מפני שדינם כדין פירות של השנה השישית.

ואם לאו, אם לא השרישו לפני ראש השנה,

אם היה זה בשנה השישית, שלא השרישו לפני ראש השנה של השנה השביעית, הרי הם אסורין בשביעית. ^[352]

ואם היתה השנה הבאה שנה רגילה, ולא השרישו לפני ראש השנה - הרי הם מתעשרין לשנה הבאה, כדין השנה הבאה.

אמר רבה: יש לתמוה: הרי אמור אמרו רבנן להלן [טו ב]:

אילן מתעשר בתר חנטה, לפי השנה שחנט בה. ^[353]

תבואה [דגן ותירוש ^[354]] וזיתים, מתעשרים בתר שליש, לפי השנה שהביאו בה שליש.

ירק מתעשר בתר לקיטה, לפי השנה שבה נלקט.

ואם כן קשה: הני קטניות - כמאן שוינהו רבנן?

כאיזה דין מן המעשרות דנו חכמים את הקטניות? והרי לא מצינו דבר שמתעשר לפי השנה שהשריש בה!?

הדר [אחר כך] אמר רבה בעצמו תירוץ:

מתוך שהקטניות אינן כשאר הירקות, שבשאר הירקות אדם לוקט את כל מה שגדל בשדהו ביום אחד, ואילו הקטניות עשויין פרכין פרכין, לקיטות לקיטות, שהיום לוקטים מעט, ולמחר לוקטים מעט - לכן לא הלכו חכמים בקטניות אחרי שעת לקיטתם.

שהרי אם נלך אחרי שעת לקיטתם יהיו החדשים שנלקטו אחרי ראש השנה, מעורבין עם הישנים שנלקטו לפני ראש השנה. וכאשר יפרישו מהם מעשרות, יש חשש שמעשר מן הפירות החדשים על הישנים, או להיפך. ^[355]

ולכן, אזלי רבנן בתר השרשה! חכמים הלכו אחר שנת השרשתן היות והקטניות משרישות בשנה אחת, שהרי בבת אחת זורעים אותן. וכך אין לחשוש שמא יעשר מפירות של שנה אחת על פירות שנה אחרת. ^[356]

אמר הקשה ליה אביי לרבה: ומה איכפת לנו שאין מלקטים את כל הקטניות כאחת? והרי אף על פי שהחדש והישן מתערבים זה בזה, עדיין יש פתרון לדבר.

וכך יעשו: יצבור בעל השדה את גורנו לתוכו, שיערב את כל הגורן היטב לאמצעו, ויפריש ממנו תרומות ומעשרות.

ונמצא שבשעה שיתרום ויעשר, הרי הוא תורם ומעשר גם מן החדש שבו על החדש שבו, וגם מן הישן שבו על הישן שבו.

שהרי בתערובת שהוא מפריש כתרומה וכמעשר, יש בה גם מן החדש וגם מן הישן, כפי היחס שיש בשאר הגורן.

והואיל ואפשר לעשר את הקטניות אף אם נלך בהם אחר הלקיטה, מדוע הוציאו אותם מכלל שאר הירקות, והלכו בהם אחרי השרשה?

שהרי מי לא תניא, האם לא שנינו בברייתא:

פול המצרי מין קטנית הוא, פעמים שזורעים אותו על מנת לאכול את זרעיו, ופעמים שזורעים אותו על מנת לאכול את העלים שלו.

כאשר זרעוהו על מנת לאכול את זרעיו דינו כדין קטניות, והולכים אחר ההשרשה. וכאשר זרעוהו על מנת לאכול את עליו, דינו כדין ירק, והולכים אחר הלקיטה.

רבי יוסי בן כיפר אמר משום רבי שמעון בן שזורי: פול המצרי שזרעו לזרע, על מנת לאכול את זרעיו [ודינו כדין קטניות, שהולכים בו אחר ההשרשה], שמקצתו השריש לפני ראש השנה, ומקצתו השריש לאחר ראש השנה - אין תורמין ומעשרין מזה על זה.

לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש.

כיצד הוא [התורם] עושה? והרי יש טורח לאסוף את הישן בפני עצמו, ואת החדש בפני עצמו!

צובר את גורנו לתוכו, לאמצעו.

אחרי שהניח מן הישן בצד אחד ומן החדש בצד אחר, חוזר וצובר אותם יחד באמצע הגורן עד שיתערבבו היטב.

ונמצא, שהוא תורם ומעשר מן החדש שבו [שבגורן] על החדש שבו, ומן הישן שבו על הישן שבו. שהרי יש בתרומה ובמעשר מן החדש ומן הישן באותו היחס שיש בשאר הגורן.

ומאחר ששנינו בברייתא בשם רבי שמעון שזורי, שאין לחשוש שמא הגורן לא התערב היטב, אלא אנו סומכים על העירבוב שנעשה בגורן, ואומרים שהוא תורם ומעשר מן החדש והישן באותו היחס שיש בשאר הגורן, אם כן קשה: מדוע בקטניות שאינן נלקטות כאחת הולכים אחר ההשרשה? הרי אפילו אם נלך אחר הלקיטה כשאר הירקות, עדיין יש תקנה לעשרם על ידי בלילה!

אמר תירץ ליה רבה לאביי: האם מדברי רבי שמעון שזורי קאמרת, הוכחת שסומכים על בלילת הגורן?!

והרי מה ששנינו בברייתא היא דעתו של רבי שמעון שזורי בלבד, שסבר "יש בילה", שאפשר לסמוך על הבלילה, ולומר שיש בתרומה ובמעשר מן החדש והישן באותו היחס שיש בשאר הגורן.

ואילו רבנן סברי "אין בילה", אין לסמוך על הבלילה, כי יתכן שהגורן לא נבלל היטב, ורובו של המעשר הוא מן החדש או מן הישן, שלא באותו היחס שיש בשאר הגורן.

ומאחר שלדברי חכמים אין סומכין על בלילה, לכן אין הולכים בקטניות אחר הלקיטה, שהרי אין לקיטתן כאחת, ואי אפשר לעשרן על ידי בלילה. ^[357]

אמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי בן כיפר, שאמר משום רבי שמעון שזורי, שאפשר לעשר על ידי בלילה את פול המצרי שהשריש לפני ראש השנה יחד עם מה שהשריש אחרי ראש השנה.

מתקיף לה רבי זירא: ומי אמר שמואל הכי!? וכי שמואל אמר שיש אפשרות של בלילה שוה?!

והא אמר שמואל: לכל הדברים אין בילה, היות שאי אפשר לערבם היטב, חוץ מיין ושמן שהם נוזלים, ולכן הם נבללים היטב.

והמערב יין ישן עם חדש, או שמן ישן עם חדש, יכול לתרום ולעשר ממנו. מפני שיש בתרומה ובמעשר מן החדש והישן באותו היחס שיש בכל התערובת!

ואם כן, איך יתכן ששמואל פסק כרבי שמעון שזורי הסובר שפול המצרי נבלל היטב?

ודחינן את קושית רבי זירא, ואמרינן: אשתמיטתיה, נעלם מרבי זירא ^[358] הא דאמר שמואל: הכל הולך אחר גמר פרי! שאין הולכים בקטניות אחר ההשרשה אלא אחר גמר הפרי.

ולכן, אף על פי ששמואל סובר שאין סומכין על בלילה בפול המצרי, בכל זאת אפשר לעשר את מה שהשריש לפני ראש השנה עם מה שהשריש לאחריו, מפני שהכל גדל ונגמר אחרי ראש השנה.

ומה ששמואל אמר "הלכה כרבי שמעון שזורי", אין הכוונה אלא לדינו של רבי שמעון שזורי שאפשר לעשר את מה שהשריש לפני ראש השנה עם מה שהשריש אחריו בגורן אחד. אבל לא מטעמו של רבי שמעון שזורי: שרבי שמעון שזורי סובר שהולכים אחר ההשרשה ובכל זאת אפשר לעשר את החדש עם הישן על ידי בילה. ואילו שמואל סובר שאין בילה. אבל הולכים אחר גמר פרי.

ובסוגייתנו הובאו שלשה מאמרים של שמואל:

א. הלכה כרבי שמעון שזורי [שמעשרים פול המצרי שהושרש לפני ראש השנה, עם פול המצרי שהושרש לאחר ראש השנה].

ב. הכל הולך אחר גמר פרי.

ג. לכל אין בילה חוץ מיין ושמן.

ואוקימנה מאי אסיף קציר. דחאה ר' חנינא ושדא בה נרגא כלומר חתכו בחתיכת אילן בגרזן ופשטנה מהא דתניא ר' נתן בן יוסף אומר מה ת"ל ועשת את התבואה לשלש השנים. א"ת לשלש אלא לשליש. פי' אני מצוה הברכה בשנה הששית שאפילו התבואה שהיא שליש מליאתה בשאר השנים עכשיו היא נחשבת מן השנה הששית ואינה מתבערת בשביעית וקראה הכתוב תבואה.

תנן התם בשביעית פ"ב האורז והדוחן והפרגים והשומשומין שהשרישו קודם ר"ה מתעשרין לשעבר כו'. פי' בירושלמי אמר רב הונא שאי אפשר לעמוד על אלו מתי יביאו שליש. לפיכך אמרו כי השרשתו כמין פירי.

אמר רבה אמור רבנן אילן בתר חנטה. דתנו רבנן אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה. תבואה וזיתים בתר שליש כדאמרינן. ירק בתר לקיטה נמי כדאמרינן הני דתנינן בהו בתר השרשה כמאן. לא כאילן ולא כתבואה ולא כירק.

הדר אמר רבה מתוך שעשויין פרגין פרגין פירוש משארי משארי ומשארא זו מתמלאה ומביאה שליש ועדיין זו לא (לי) נתמלאה. הכל לפי שומן המקום כיון שהשרשתם של כל הערוגות כאחת אמור רבנן חיובם במעשר בשעת השרשת' אם שנה שניה שניה אם שלישית שלישי' לפי שזמן השרשה [בקטנית] ידוע הוא כגון הקליטה באילן. ואקשי עליה אביי ויצבור גורנו בתוכו. כלומר יעקרם הפרגין כלם כאחד ויערב אותם ויעשה הכל גורן אחד. ואע"פ שזו הערוגה הביאה שליש קודם זו הערוגה ויוציא מעשרותיו מתוכו שנמצא מעשר מן החדש על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו.

כר' יוסי בן כיפר שאמר משום ר' שמעון שזורי בענין פול המצרי שזרעו לזרע. ופי' ר"ש שזורי פול המצרי זרעו לזרע מתעשר לשעבר זרעו לירק מתעשר להבא. זרעו לזרע הוא חי ממי שנה שעברה זרעו לאכלו כירק הוא חי ממי שנה הבאה. ופריק רבה ר"ש שזורי קא אמרת.

ר"ש שזורי סבר יש בילה ונעשה כולו אחד. ומתני' דקתני האורז והדוחן כו' לרבנן דפליגי עליה וסברי אין בילה.

ואמר משמא דשמואל הלכתא כר"ש שזורי ואתקיפו עלה איני והאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן מכלל שהפירות אין להם בילה ואמרינן אשתמיטתיה כלומר נעלמה ממנו הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פירי ולא [ס"ל] שמואל הלכה כר"ש שזורי משום דקסבר יש בילה דהא לית ליה לשמואל בילה בפירות אלא משום שהולך אחר גמר פירי ומצאנו לשמואל שלש שמועות.

עוד אכתוב מעט בזה הפרק בשיטה זו שאמרנו בגמ' אמר ליה רבי שמעון שזורי קאמרת הוא סבר יש בילה ורבנן סברי אין בילה. ויש כאן קושיא מפורשת לרבי שמעון שזורי הני כמאן שוינהו רבנן ומדר' שמעון שזורי נשמע לרבנן דלאו טעמא הוא כדרבה. והמפרשים האריכו בתשובת שאלה זו ולא עלתה בידם כלל.
והריני מפרש שיטה זו מתחילתה שהיא צריכה להתלבן מעיקרא הכי מתמה רבה היכן מצינו השרשה לענין מעשר הא בדברים שזרען נאכל והם אין נאכלין אחר התחלת פרי הלכו בהן כגון חנטה באילן ושליש בתבואה וזיתים ובדברים שהן נאכלין ואין זרען נאכל אחר לקיטה הלכו בהן כגון ירק ואלו אם זרעם עיקריהו כתבוא' ואם ירקן עיקריהו כירק ומתרץ מפני שאי אפשר שהתבואה הבאת שליש שלה כולו כאחת והירק אע"פ שאילו לקיטתו כאחת אין אדם עושה גורן אחד משני לקיטות שלו אבל אלו עושין פרכין פרכין ונלקטין פרכין פרכין ואדם כונס מכולן גורן אחד והרבה פעמים נמצא תורם מן החדש על הישן לפיכך הלכו בהן אחר השרש' שהיא נעשית כאחת. ואפשר שהוא מדבריהם שהמעשר שלהן עצמו מדבריהם הוא כדברי רש"י ואע"ג דתני שביעית י"ל שאין לך חייב בשביעית מן התורה אלא גדל בחיוב ונלקט בחיוב ולקיטה וחנטה מדבריהם הוא או שי"ל דדין תורה הוא הואיל ועושין פרכין פרכין שנלך אחר דבר שיש לו גורן אחד בין למעשר בין לשביעית דהיינו השרשה ותניא בתורת כהנים לענין שביעית מנין לאורז ולדוחן ולפרגין ולשומשמין שהשרישו לפני ר"ה כונסן אתה בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל שש שנים תזרע ואספת ששה זרעי' ששה אספים לא ששה זרעים ושבעה אספים ושמא מכאן למדו שנלך אחר אסיפה שהיא כאחת. זו היא שיטת השמועה הזו.
ולענין הקושיא שאמרנו מדברי ר"ש שזורי אני אומר דרבה הכי קאמר ר"ש שזורי קאמרת הוא סבר יש בילה ולדבריו לא קאמינא דאיהו ודאי כיון דמוסיף פול המצרי והוא אינו עושה פרכין פרכין אלמא לדידי' טעמא אחרינא הוא אלא לרבנן קאמינא דלית להו אלא הני וקאמר דעל כרחך לא משתני הני אלא משום דעושין פרכין פרכין וקא סברי אין בילה וכיון דאיתריץ טעמיה דרבה לרבנן לא חשו בגמרא לפרושי טעמא לרבי שמעון שזורי ואפשר דאיהו אית ליה השרשה במעשר בירקות כגון הני ובצלים הסריסין ולא הלכו בירק אחר לקיטה אלא בנוטע לירק וירקו נאכל ורבה לרבנן קא מתמה ולרבנן קאמר וה"נ מסקי' דהכל הולך אחר גמר פרי (כפול) המצרי והיינו לרבנן משום דפריו נגמר כאחד ודמי לשליש דתבואה דהוא נמי כיון שהביא שליש גמר פרי הוא שזורעין אותו ומצמיח וכן מפורש בירושלמי (שביעית ב,ה):

הואיל ונעשין פרכין פרכין. כלומר שלוקטין ומפרכין היום מעט ולמחר מעט והוו להו ישן וחדש מעורבין יחד אילו הלכו בהן בתר לקיטה כירק, והלכך הלכו בהן בתר השרשה שהכל נשרש בשנה אחת. ומכל מקום ראש השנה שלהן תשרי, כלומר, כל מה שהשריש מאחד בתשרי עד אחד בתשרי מתעשר מזה על זה, דכלל אמרו באחד בתשרי ראש השנה למעשרות ולירקות. ואם תאמר אם כן מה חשש יש אפילו נעשין פרכין פרכין כל הנפרכין מתשרי ועד תשרי מתעשרין יחד, וכדרך שאמרו בירקות שהלכו בהן בתר לקיטה וכל הנלקט בשנה אחת מתעשר יחד ולא חשו להן חכמים אע"פ שנלקטין מעט מעט. יש לומר באורז ושומשמין שאני, מתוך שהן לוקטין בשדה אחת מעט מעט ומניחין יתערבו הנלקטין קודם ראש השנה עם הנלקטין לאחר ראש השנה, אבל בירק אין לחוש שאין לוקטין ומצניעין אלא לוקטין ואוכלין. ומעשר פירות האילן וקטניות דרבנן, ויכולת ביד חכמים לקבוע מהן איזה זמן שירצו, כך פירש רש"י ז"ל. וא"ת תינח מעשר דרבנן, שביעית דאורייתא מאי איכא למימר. י"ל שביעית בזמן הזה דרבנן וכדרבי, וכדאמרינן בפרק השולח (גיטין לו, ב) גבי פרוזבול.

ר' שמעון שזורי קאמרת, ר' שמעון שזורי סבר יש בילה ורבנן סברי אין בילה. ואם תאמר מכל מקום לר' שמעון שזורי קשיא, דכיון דסבירא ליה יש בילה אמאי קאמר מקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו השריש לאחר ראש השנה אין תורמין ומעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ונלך בו בתר לקיטה ויצבור גרנו לתוכו. ותירץ הרב בעל המאור ז"ל דר' שמעון שזורי לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי אין הולכין בו אלא אחר לקיטה דהיינו אחר גמר פירי וגמר פירי היינו לאחר שנתיבש בשדה, ואע"פ שנעשה פרכים פרכים מכל מקום מניחין אותו ליבש ולאחר ראש השנה שהכל יבש ומכניסין אותו כאחד הרי זה כאלו כלו חדש, ומיהו אפילו היה ישן ממש וחדש ממש די לו בשיצבור גרנו לתוכו דיש בילה, אלא לדידכו למה לכו להלך בתר השרשה אע"פ שנעשין פרכין, וחשיבתו להו כישן ממש וחדש ממש אכתי זילו בתר לקיטה כירק. ואי משום חדש וישן יצבור גרנו לתוכו, ואמרו ליה לא דאין בילה. זהו דרך שיטת הרב בעל המאור ז"ל. ולדבריו נמי הא דתנן בסופא דההיא מתניתין דהאורז והדוחן בפרק שני דשביעית (משנה ח), ר' שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע כיוצא בהן, לדבריהם דרבנן נמי קא אמר להו. אלא דתמיהא לי קצת דהא דר' שמעון שזורי מייתי לה בתוספתא דשביעית פרק שני (ה"ה) באנפיה נפשה שלא על דברי חכמים דהשרשה, דתניא התם פול המצרי שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ראש השנה מתעשר לשעבר ומותר לקיימו בשביעית, פחות מיכן אסור לקיימו בשביעית ומתעשר לשנה הבאה, במה דברים אמורים בשל שקיא, אבל בשל בעל שמנע ממנו שתי עונות דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים שלש, ר' שמעון בן כיפר אומר משם ר' שמעון שזורי במה דברים אמורים בזמן שזרעו לירק וחשב עליו לזרע אבל אם זרעו מתחלה לזרע מקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו השריש לאחר ראש השנה אין מעשרין הימנו על מקום אחר ולא ממקום אחר עליו, אבל כונס גרנו לתוכו ומעשר הימנו עליו נמצא מעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן, וצ"ע.

אישתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פירי. כלומר והלכתא כר' שמעון שזורי משום דהוי גמר פירי בשנה אחת קאמר, ולא מטעמא דר' שמעון שזורי דאמר כיצד יעשה יצבור גרנו לתוכו. ולמאי דפריש הרב בעל המאור דר' שמעון שזורי אית ליה דהני אורז ודוחן בתר לקיטה אזלינן ניחא, דשמואל דאמר כר' שמעון שזורי. אבל אי ר' שמעון גופיה סבירא ליה בתר השרשה כרבנן קשיא דשמואל דאמר כמאן.

תנן התם האורז והדוחן והפרגין וכו'. פי׳ דאזלינן בהו בתר השרשה לענין שניה ושלישית ולענין שביעית:

אמר (רבא) [רבה] אמור רבנן וכו'. או מדרבנן לגמרי כגון לקיטה דמעשר ירק או אמור רבנן אדינא דאורייתא דגמירי הכי או דנפקא להו מקראי כגון תבואה וזיתים בתר שליש והא דנקטינן הכא תבואה וזיתים בתר שליש אגב שיטפא דמתני׳ דלעיל נקטי׳ הכא זיתים ולאו בדוקא דהא לענין שניה ושלישית ולענין שביעית דאיירינן הכא אין הולכין בזיתים אחר שליש ודכותיה בתלמודא כדתנן באלו הן הלוקין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט והא ודאי חלוצה דרבנן היא וכן במס׳ מגילה הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ומעמדות דמעמדות אגב שיטפא וכדפרישנא התם בס״ד:

אמר רבה מתוך שעשויין פרכין פרכין אזול רבנן בתר השרשה. פי׳ לפי שלוקטין ומפרכין היום מעט ולמחר מעט אי הוה אזלינן בתר שליש או בתר לקיטה אתו (למשרש) [למפרש] מן החדש על הישן או להפך הילכך הלכו בהם אחר השרשה שהכל משריש באחד. וא״ת והלא מ״מ ר״ה שלהם תשרי לענין חדש וישן דסתמא קתני לעיל לירקות וכל ירקות במשמע וכדקתני נמי הכא מקצתו השריש לפני ר״ה וא״כ כי אזלינן בתר לקיטה כירק אמאי אתי לאיקולקלי בהא טפי משאר ירק דעלמא שנלקט מעט מעט ואזלינן בתר לקיטה לענין שניה ושלישית ולא חיישינן לאיקולקלי דכיון דר״ה שלהם תשרי הרי הוא תורם ומעשר כל הנלקט מתשרי עד תשרי וליכא חשש קלקול וה״נ מ״ש וי״ל דשאני מיני קטניות אלו שעשויין להיות פרכין פרכין משנה לשנה להצניען ומתוך שהן לוקטין בשדה אחת מעט מעט ומניחן יתערבו הנלקטין אחר ר״ה עם הנלקטין לפני ר״ה משא״כ בירק שאין לוקטין ומצניעין אלא לוקטין ואוכלין. והא דאמרינן דמשום דנעשין פרכין פרכין אזיל בהו רבנן בתר (הפרשה) [השרשה] פרש״י ז״ל דאע״ג דשורת הדין לילך בהם אחר לקיטה כירק מצו רבנן לתקוני בהו דינא דהשרשה משום חשש קלקול דהא כל מעשר ירק דרבנן הוא. וק״ל דהניחא לענין מעשר אלא לענין שביעית דקתני מתניתין נמי מאי איכא למימר וי״ל דבשביעית מדרבנן נמי כגון שביעית בזמן הזה מדרבנן כדאיתא בהשולח. והראב״ד פי׳ דאזול רבנן בתר השרשה דאמרינן היינו דאזול אדינא דאוריי׳ שהשיעורים והענינים הללו הכתוב מסרם לחכמים לתקן בהם כמו שיראו:

א״ל אביי ויצבור גרנו לתוכו. נראה מפרש״י ז״ל דקושיא היא אמאי שינו רבנן דיניהו למיזל בתר השרשה דאי משום חשש תערובות דחדש וישן יצבור גרנו לתוכו ויבללם יפה ונמצא תורם מכל אחד לפי חשבון וה״ל מן החדש על החדש ומן הישן על הישן וק״ל הא ר״ש גופיה דקאמר בילה איהו גופיה אזיל בתר השרשה וכדקתני מקצתו השריש לפני ר״ה וכו׳ ותירץ הר״ז הלוי דר״ש שזורי אזיל בתר לקיטה והא דנקיט השרשה לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין הולכין בו אלא אחר לקיטה דהיינו אחר גמר פרי וגמר פרי דהכא היינו לאחר שנתייבש בשדה ואע״פ שנעשה פרכין פרכין מ״מ מניחין אותו ליבש ולאחר ר״ה שהכל יבש מניחין אותו כאחד והרי זה כאלו כלו חדש ומיהו אפי׳ הי׳ ישן ממש וחדש ממש די לו כשיצבור גרנו לתוכו דיש בילה הילכך אפי׳ לדידכו למה לנו למיזל כתר השרשה אע״פ שנעשה פרכין פרכין וחשביתו להאי ישן ולהאי חדש מ״מ זילו בתר לקיטה כירק ובשעת עישורו יצבור גרנו לתוכו דהא יש בילה ונמצא תורם ומעשר מן ההדש על (הישן) [החדש] ומן הישן על (החדש) [הישן] ותירוץ זה דחוק מאד בעצמו ועוד דבתוספתא דשביעית פ״ב גרסי׳ להא מלתא באפי נפשה דלא קאי ארבנן כלל דתניא פול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר״ה מתעשר לשעבר ומותר לקיימו בשביעית פחות מכן מתעשר להבא ואסור לקיימו בשביעית בד״א בשל שקיא פי׳ בית השלחין אבל בשל בעל שמנע ממנו ב׳ עונות דברי ר״מ וחכמים אומרים ג׳ ר״ש בן (כפר חנינא) [כיפר] אומר משום ר״ש שזורי בד״א בזמן שזרעו לירק וחשב עליו לזרע אבל אם זרעו מתחילה לזרע מקצתו השריש לפני ר״ה ומקצתו השריש לאחר ר״ה אין מעשרין ממנו על מקום אחר [ולא ממקום אחר] עליו אלא כונס גרנו לתוכו ומעשר ממנו עליו ונמצא מעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן ע״כ. והנכון כפי׳ הראב״ד דהא דאביי לאו קושיא ממש היא דהא ודאי אע״ג דאפשר בתקנת בילה שפיר עביד רבנן למיזל בתר השרשה דלא בעי תקנה שהרי פעמים שלא יבללנו יפה אלא בעיא בעלמא הוא אי הוה אפשר למעבד בילה ומשום דפשטה דמתניתין דהאורז והדוחן משמע דלכל אחד עביד גרן בפני עצמו דברישא קתני מתעשרין לשעבר ובסיפא קתני מתעשרין להבא משמע בב׳ גרנות שיילינן לה בדרך קושיא ויצבור גרנו לתוכו ומיהו לאו קושיא היא ממש דהא ממתניתין ליכא הכריחא דלא תסגי בחד גרן:

אשתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי. פי׳ דמאי דפסק שמואל כר״ש היינו דהלכה כוותיה דצובר גרנו לתוכו ומיהו לאו משום דיש בילה אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי וק״ל ושמואל דאמר כמאן דהא רבנן בתר השרשה אזלי וכן ר״ש שזורי בשלמא להר״ז הלוי אתיא דשמואל כר״ש דסבר אחר גמר פרי אזלינן ואין גמרו עד שיתבשל הכל ומצניעין אותו ביחד וכלו חשוב חדש אלא לדידן דמפרשינן דאף ר״ש שזורי אזיל בתר השרשה נמי שמואל כמאן וי״ל דלעולם כרבנן ובפול המצרי שזרעו לזרע דיניה כתלתן מודו רבנן שהולכין אחר גמר פרי שאע״פ שלקט זעיר שם זעיר שם מ״מ גמר פריו בהדי הדדי משא״כ באורז ודוחן שנעשה פרכין פרכין ולקיטתו זה גמרו ואיכא חשש תערובת חדש וישן. והא דאמרי׳ דאי אשמעי׳ לכל אין בילה ה״א פי׳ כרבנן דאורז ודוחן ס״ל אף בפול המצרי דרבנן נמי הכי סבירא להו דבפול המצרי נמי לא מהניא בילה משום דבתר השרשה אזלינן דומיא דאורז ודוחן מיהת משום דהכל הולך אחר גמר פרי וכיון שכן אפשר הוא לבלול מה שהשריש קודם תשרי עם שהושרש אחר תשרי קמ״ל הלכה כר״ש שזורי ולא מטעמיה. ורש״י כתב אשתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי ואף הקטניות לא הלכו בהם אחר השרשה וכי אמר שמואל הלכה כר״ש שזורי לאו מטעמיה דאלו ר״ש טעמיה משום בילה ושמואל טעמיה משום דכוליה חדש הוא וגדל ועומד אחר ר״ה. והלשון הזה סתום דקאמר דלשמואל הקטניות לא הלכו בהם אחר השרשה וא״כ הדרא קושיין לדוכתא שמואל דאמר כמאן (דאף) דבכלל קטניות אורז ודוחן ופרגין הם ודוחק לומר דשמואל דמפרש דרבנן באורז ודוחן לא אזלי בתר השרשה אלא בתר גמר פרי דהא בהדיא תנן דאזלי בתר השרשה ומפני זה אין פרש״י נכון בזה כלל:

הארז והדחן והשומשמין והפרגין והוא מין קטניות שמתמלא זרע כחרדל וכשמנענעו קורא קיש קיש ויוצא הזרע והוא מתוק ועושין ממנו שמן ונקרא בלשון לע"ז מא"ק ובלשון ערבי כשכש בכל אלו הולכין בהם לענין שביעית אחר גמר פרי ואם נגמר פרי בשנה ששית אע"פ שנלקט בשביעית יש לה דין ששית ואם נגמר הפרי בשביעית אע"פ שהושרש בששית ואע"פ שנלקט בשביעית דינם כדין שביעית וכן לענין מעשר ר"ל שאותם שנגמר פריים קודם ר"ה בשנה שניה מתעשר ראשון ושני ואותם שנגמר פריים אחר ר"ה בשנה שלישית מתעשר ראשון ועני וכן שאין מתעשרין מזה על זה וכן הדין בפול המצרי שזרעו לזרע ופול המצרים הוא מין פולים דקים כעין תורמוסין ויש שזורעים אותם לאכילת הירק שבהם ויש שזורעין אותם להניחם עד שיתקשו ויעשו בהם אותם הפולים ומ"מ אם זרעו לירק דינו כירק להתעשר אחר לקיטתו וכן לענין שביעית ר"ל שאם נלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית ואם נלקט בששית דינו כפירות ששית כדין שאר ירק ומגדולי המחברים מודים בפול המצרי לענין מעשר להבאת שליש כשזרעו לזרע אבל שאר קטניות ותבואה שיעורם לענין זה אחר עונת המעשרות שלהם אם הגיעו לעונת המעשר קודם שיכנסו לשביעית הרי אלו אוספן בשביעית ומותרין ואם לא הגיעו לעונת המעשרות עד אחר ר"ה הרי הן כפירות שביעית וכן אם הגיעו לעונת המעשרות לפני ר"ה של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהם מעשר שני ואם אחר ר"ה של שלישית מפרישין מהם מעשר עני וכן פירות האילן לר"ה שלהם ר"ל שאם באו לעונת המעשרות קודם חמשה עשר בשבט של שלישית מתעשרין בשנה שניה ואם לאחר זמן זה מתעשר בשנה שלישית ויש מודים בענין זה אחר חנטה כמו שנכתוב לפנינו וגדולי המחברים כתבוה על הדרך שפסקנו.

אע"פ שאין מעשרין מן החדש על הישן אם נתערב מעשר מהם לפי חשבון ר"ל שאם נתערבו עשרה מן הישן וחמשה מן החדש נוטל מהם אחד וחצי ואנו אומדין שנבלל יפה יפה ומתוך שנבלל יפה יפה בא אחד מן הישן לעשרה של ישן וחצי מן החדש לחמשה של חדש במה דברים אמורים ביין ושמן שמתוך שהם לחים הם נבללים יפה יפה אבל בתבואה ובכל דבר היבש אין סומכין על הבילה ויש חולקין בפסק זה:

הדר אמר רבא מתוך שעשויין פרכין פרכין אזיל בתר השרשה המורה פירש שהיה מן הדין שנלך בהן בתר לקיטה כירק ושאר המפרשים פירשו שהי' מן הדין לילך אחר שליש כתבואה אלא מפני שעשוין פרכין פרכין שאינם מביאים שליש ביחד אלא אלו בישלו כבר ואחרים צומחים תחתיהן ומתוך כך הלכו בתר השרשה וכדברי שאר המפורשים נ"ל שאין הקטניות דומות לירק שנאכל גופי העלין והקלחין אבל הקטניות אינו נאכל אלא פרייה כתבואה וכך מוכיח נמי בירושלמי בפ"ב דשביעית שרוצה שנלך בקטניות בתר שליש כתבואה אבל מאי דקאמר שמואל לקמן הכל הולך אחר גמר פרי מוכיח כפתרון המורה וקשיא לי' טובא בטעמא דרבא דהתינח לענין מעשר דהוא מדרבנן עביד תקנה דניזיל בתר השרשה אבל שביעית דמדאורייתא מה כח יש בחכמים להוציאם מדינם וללכת בתר השרשה ולהתיר אותם שנשרשו בשביעית ונגמרו בשביעית והא אמרינן לקמן גבי חרובין דאזלי' בהן בתר לקיטה לענין מעשר דהוא מדרבנן אבל לענין שביעית דהויא מדאורייתא אזלי בהו בתר חנטה בשאר אילנות ותו ר"ש דאית לי' צובר גרנו לתוכו כדלקמן אמאי אזיל בהו בתר השרשה ואי לא טעמי' דרבא הוה מפרישנא דמן דינא אזלי' בקטניות בתר השרשה שכך היא ההשרשה לקטניות כמו שהיא החנטה לפירות האילן והילכך בתר השרשה אזלי' ולא בתר גמר פירא אבל טעמא דרבא קשיא לי:

בפרש"י בד"ה מתוך שעשוין כו' וירק מדרבנן כו' ובד"ה ויצבור כו' אם ישן וחדש כו' ובד"ה אשתמיטתיה כו' לא פליגי דלא אזלינן כו' אלא אחר גמר פירי כו' ועליה דהא מתניתין כו' האורז והדוחן כו' ההוא תנא הס"ד כצ"ל משמע ליה דשמואל דקאמר הכל הולך אחר גמר פירי באורז ודוחן כו' נמי קאמר לה וכ"כ התוס' לקמן ודו"ק ואח"כ מ"ה אשתמיטתיה כו' וכי אמר שמואל הלכה כר"ש שזורי לא כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אל תקרי כו' כלומר עשייתה כשהוא כו' ובד"ה מתוך שעשוין כו' כדאמר גבי פרוזבול כו' כדתניא בת"כ מנין כו' ובד"ה ויצבור כו' כיוצא בהן כלומר כו' ובד"ה אחר גמר פירי אין זה אחר (קליטה) [לקיטה] כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ומתעשרין לשנה הבאה. אם משאר כו'. כצ"ל בלא ו':

רש"י ד"ה אשתמיטתי'. דבתבואה וזיתים לא פליגי. כצ"ל:

בסה"ד לא מטעמיה דאמר. כצ"ל בלא ו':

תד"ה ויצבור (בסופו). וקצת משמע כו' דשני מעשרות כו'. כצ"ל:

אל תקרי לשלש אלא לשליש. למאי דפרישית לעיל בלשון הגמרא דעיקר השקלא וטריא דשמעתין היינו משום דמסברא היה נראה דשביעית ומעשר תליא בגמר פירי דהיינו שעת לקיטה אם כן היה באפשר לומר דהאי דהכא דרשה גמורה היא דאי אפשר לקרות לשלש השנים אם לא דתליא בשליש דאי בגמר פירי דהיינו לקיטה לא מקיים שפיר לשלש השנים דהא אפשר בפירות שביעית שנגמרו אחר ר"ה של מוצאי שביעית. דהא כמה מיני תבואות ופירות שנקצרין קודם סוכות כדמשמע בשמעתין. אע"כ דאפ"ה אסירי כיון שהביאו שליש. ולפ"ז הא דמקשה האי מיבעיא לגופא היינו משום דאסור לזרוע שום תבואה כלל בשביעית וא"כ שייך שפיר לשלש השנים אפילו אי אזלינן בתר קצירה ולקיטה. וע"ז משני שפיר כתיב קרא אחרינא וזרעתם כו' וא"כ ע"כ דהאי קרא דשלש השנים לא איצטריך לתבואה הנזרעת אלא אפירות האילן שגדלין מאליהם ומדכתיב בהו לשלש השנים ע"כ דלא תליא בגמר פירי ולקיטה אלא בשליש כגון דייתים וענבים דמיקרי נמי תבואה כנ"ל נכון. ואי תקשי אכתי אי בתר שליש אזלינן אפשר לזרוע סוף ששית שיביאו שליש קודם ר"ה וילקוט בשביעית. הא ליתא דסוף סוף מיקרי תבואת ששית והוי שפיר הברכה לג' שנים. ועוד דקודם ר"ה לאו זמן זריעה הוא לרוב העולם. וכ"ש למ"ד ספיחין אסורין מן התורה א"כ כל שנגמרו בשביעית מיקרי ספיחין כמ"ש הרמב"ם ז"ל:

בתוס' בד"ה אל תיקרי לשלש כו' ותימא דהדרא קושיא לדוכתא כו' עכ"ל. כוונתם בזה כיון דשליש ילפינן מהכא וא"כ מייתר האי קרא דמועד שנת השמיטה בחג הסוכות ואית לן למימר דע"כ אתי קרא למימר דתשמט ותיזל עד חג הסוכות. מיהו למאי דפרישית לעיל בל' הגמ' בלא"ה לק"מ דהאי דרשא דלעיל לאו משום דמייתר האי קרא דבמועד שנת השמיטה בחג הסוכות דאיכא למימר דאיצטריך לגופה כדדרשינן פ' אלו נאמרין (סוטה דף מ"א) אלא דמפשטא דקרא בעינן למילף לעיל כדפרישית וק"ל:

בגמרא אמר רבה אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש. מכאן משמע לכאורה להדיא דלא כדברי הרמב"ם שכתב דחנטה היינו משיגיע כ"א לעונת המעשרות כדמשמע להדיא מלשונו בפ"א מה' מעשר שני ובפ"ד מהל' שמיטין וא"כ אמאי פלגינהו הכא בתרתי הא תבואה וזיתים נמי היינו חנטה דהא שליש הוי עונת המעשרות מיהו איכא למימר דבפירות דמינכר עונת המעשרות דידהו שיש לה סימן מיקרי שפיר חנטה דהיינו התחלת גמר פירי דידהו שיהיו ראוין קצת וכדכתיב נמי בקרא התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר משמע דחנטה היינו דומיא דסמדר שכבר הגיע לשם פירי משא"כ בתבואה וזיתים דלא מינכר איצטריך למימר שליש. ועוד דלישנא דמתניתין נקט והוי נמי לישנא דקרא דדרשינן לעיל אל תיקרי לשלש אלא לשליש. ובירושלמי משמע קצת כדברי הרמב"ם ז"ל דאההיא מתני' דהאורז ודוחן קאמר התם בפירות הלכו אחר שליש והיינו כמ"ש התוספת לעיל דכולהו עונות המעשרות דקחשיב בפ"ק היינו הבאת שליש והכא אמרינן להדיא דפירות בתר חנטה א"כ מוכח דחנטה היינו עונת המעשרות ועמ"ש בזה לעיל ועוד אבאר לקמן בעזה"י:

בתוס' בד"ה מתוך שעשויין פרכין כו' ותימא תינח מעשר דרבנן אלא שביעית דאורייתא כו' א"נ כדתני בת"כ כו' ושבעה אוספים. כל זה מבואר בירושלמי. נ"ל לכאורה לפי שיטת הירושלמי דהיינו נמי האי טעמא דמסקינן בשמעתין מתוך שעשויין פרכין פרכין ואם אתה אומר דאזלינן בתר לקיטה או שליש נמצא שתבואת ששית יש לו שתי אסיפות זמנין בששית וזמנין בשביעית אע"כ דאזלינן בתר השרשה. כך נ"ל לפי שיטת ל' הירושלמי וכן מצאתי במפרש להירושלמי אבל לפי שיטת הת"כ שבתוספתא שלפנינו א"א לפרש כן דהא לא מייתי האי קרא אלא דלא נימא אע"פ שלא השרישו וא"כ ע"כ דהא קאמר ולא שבע אוספין היינו דאם נאמר אע"פ שלא השרישו נמצא דלעולם משכחת שבע אוספין דכל תבואה שנזרעת קודם ר"ה יהא מותר אע"כ דבהשרשה תליא מלתא וא"כ זמנין דתבואת ששית אסור לאסוף בשביעית כגון שלא השרישו קודם ר"ה וא"כ לפ"ז לא הוי משני התוספת הכא מידי דתיקשי ממ"נ אי אית ליה לתלמודא דידן האי דרשא דת"כ א"כ אמאי מהדרינן הכא אטעמא דפרכין פרכין דבפשיטות הו"ל לאתויי דרשא דת"כ מואספת את תבואתה ונילף מעשר משביעית כמ"ש התוספת לקמן לענין ירקות גבי דרשא דבאספך ואי לית ליה האי דרשא אם כן משביעית לא משני מידי:

ולכאורה היה נראה דודאי סמיך אדרשא דת"כ אלא דאכתי ק"ל מנ"ל לאוקמי האי קרא דואספת אהנך טפי משאר מינין. וע"ז משני הואיל ועשויין פרכין פרכין אלא דלפ"ז לא הוי מקשה מידי בסמוך ויצבור גורנו לתוכו דמה צורך לצבירת גורנו דסוף סוף מקרא ילפינן לה דאזלינן בתר השרשה וטעמא בעלמא הוא דאמרינן דמוקמינן קרא אהנך טפי הואיל ועשויין פרכין פרכין. לכך נראה דלא משמע ליה לתלמודא למילף מעשר משביעית כיון דמעשר דהני מילי מדרבנן הו"ל לתקן דומיא דאינך מיני דהוי מדאורייתא ולא דמי לירקות דילפינן מעשר משביעית לשיטת התוספת לקמן דשאני התם כיון דתליא בטעמא דרוב גשמי השנה כמו שיבואר שם ודו"ק. כל זה כתבתי לפי שיטת התוספת. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל בעיקר קושייתם משביעית דאורייתא דאיכא למימר דההיא מתני' דהאורז ודוחן לאו לענין איסור דאורייתא איירי דודאי נוהג בהן דין שביעית לענין ביעור ושאר קדושת שביעית אלא הא דקתני מותרין בשביעית היינו דמותרין באכילה ולא מיתסרו משום ספיחין שגדלו בשביעית כיון שנשרשו בהיתר ואיסור ספיחין לא מיתסרו אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שמיטין והכא כיון דלענין מעשר מונין להשרשה וכל שנשרשו קודם ר"ה מיקרי פירות ששית לכך לא ראו חכמים לאוסרן ג"כ משום ספיחין דמינכרא מלתא טובא דלאו פירות שביעית נינהו. וכן נראה מל' הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד דין י"א דלמאי דפסיק בהאי דהאורז ודוחן כשמואל בסמוך דאמר הכל הולך אחר גמר פירי מפרש לה בהדיא לענין ספיחין ע"ש ובלשון הראב"ד ז"ל דין ט"ו וא"כ ה"ה לתנא דמתני' דאזיל בתר השרשה היינו נמי לענין ספיחין ומהטעם שכתבתי כנ"ל נכון וברור ותיתי לי דקיימתי לכולהו מסברא דנפשאי ומצאתי און לי מדברי הגדולים שכתבתי. ואין זה סותר לשיטת התוספת והירושלמי דמפיק להאי דהאורז והדוחן מקרא דאפשר דהנהו סברי דספיחין דאורייתא כרבי עקיבא או דאסמכתא בעלמא הוא כמו שמוכרח ג"כ לפרש לתירוץ הראשון של התוספת ודוק היטב. ועוד הרבה דברים יש לי בזה ואין להאריך ועיין בסמוך:

בד"ה ויצבור גורנו כו' ותימא מאי משני אכתי תיקשי לר"ש שזורי כו' עכ"ל. ולכאורה יש ליישב לפמ"ש בסמוך בשיטת התוס' דלמאי דילפי' בת"כ ובירושלמי מקרא דולא שבעה אוספין א"כ לא שייך כלל להקשות ויצבור גורנו לתוכו כיון דמדאורייתא תליא בהשרשה וא"כ איכא למימר לר"ש שזורי ס"ל הכי דמדאורייתא הוא וכך נראין הדברים כיון דר"ש שזורי מחלק בפול המצרי בין זרעו לירק ובין זרעו לזרע אע"ג דאידי ואידי גדילין על כל מים כירק כדאיתא לקמן ומבואר בירושלמי להדיא אלא ע"כ דאפי' הכי מחלק בין זרעו לזרע כיון דמדאורייתא תליא בהשרשה הנהו דנעשין פרכין פרכין דהו"ל שבעה אוספין כמו שכתבתי לעיל וא"כ בזרעו לזרע נמי דרכן ללוקטן פרכין פרכין ולא בזרעו לירק. אבל הא דמקשה אביי ויצבור גורנו לתוכו היינו אליבא דת"ק דמתני' דהאורז והדוחן דלא קתני פול המצרי אע"ג דמסתמא נעשין פרכין פרכין כדאיתא ליה לר"ש שזורי אע"כ דת"ק סובר דהאי טעמא דפרכין פרכין לא הוי אלא מדרבנן משו"ה לא רצו לחלק בפול המצרי בין זרעו לזרע או לירק כיון דחד מינא הוא ואוקמא אדינא דאזלינן בהו בתר לקיטה כיון שדרכו לגדל על כל מים כירק ואם כן מקשה שפיר דבאורז ודוחן נמי למה תיקנו בתר השרשה ולא אוקמא אדינא לעשר סמוך לגמרן ולילך אחר גמר פריין או אחר גשמי השנה שגדילין בו ואי משום דנעשה פרכין פרכין האיכא תקנתא על ידי צבירת גורן ומשני שפיר דרבנן סברי אין בילה כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בגמרא מתקיף לה רבי זירא ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן. לפי שיטת רש"י ותוספת וסייעתייהו דסברי דפירות וקטניות מעשרן מדרבנן א"כ הוי מצי לשנויי הכא דהא דקאמר שמואל לכל אין בילה היינו במעשרות דאורייתא כגון במיני דגן וזיתים וענבים אבל בדרבנן יש בילה כדאשכחן בכה"ג לענין יש ברירה או אין ברירה דמחלקינן בין דאורייתא לדרבנן. אלא דהכא לא משמע להו לתלמודא לחלק ומכ"ש לפמ"ש התוספות דמימרא דשמואל דלכל אין בילה לענין מעשר איירי ומדנקיט לשון לכל משמע דבכל מילי איירי משום דכל מאי דתקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון. ולפי שיטה זו היה נראה בעיני לפרש הא דמשני הש"ס אשתמיטתיה הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פירי דיש לתמוה אם כן במאי הוי הלכה כר"ש שזורי כיון דלא שייך צבירת גורן כמו שנדחקו רש"י ותוס' בזה. ולפמ"ש הוי א"ש דהא דקאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פירי הכי קאמר דודאי מדינא דאורייתא לעולם הולך אחר גמר פירי דבעינן סמוך לגמרן עישורן ומכ"ש לשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל דשליש וחנטה נמי מיקרי גמר פירי אלא דבהנך לחוד דאורז ודוחן לא תקנו חכמים כעין דאורייתא הואיל ועשויין פרכין פרכין והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נתערב סמכינן אבילה כיון דבלא"ה מיהו שפיר מעשר דהא אזלינן בתר לקיטה כעין דאורייתא דהיינו סמוך לגמרן. אלא דאפ"ה צריך לצבור גורנו לקיים בהו נמי תקנתא דרבנן לילך אחר השרשה ובכה"ג ודאי שפיר סמכינן אבילה כן היה נראה בעיני נכון. אלא דלפי זה לא א"ש הא דאמרינן בסמוך ואי אשמעינן הכל הולך אחר גמר פירי דהא בלא"ה איצטריך ליה לשמואל לאשמעינן הלכה כר"ששזורי דצריך לצבור גורנו ועמ"ש בזה עוד לקמן בסמוך ודו"ק:

בתוס' בד"ה אחר גמר פירי כו' ותימא שמואל דאמר כמאן עכ"ל. ולפע"ד נראה דשמואל סבר דטעמייהו דרבנן ור"ש שזורי היינו מהאי דרשא דת"כ שהביאו התוס' בשמעתין בד"ה מתוך וילפי מעשר משביעית והתם בהאי ברייתא דת"כ גופא פליג רבי נתן בן יוסף ומוקי לקרא דואספת את תבואתה לענין תבואה ממש ולענין הבאת שליש וא"כ שמואל דאמר כי האי תנא וכיון דליכא קרא מסתמא הולכין אחר גמר פירי. ועי"ל דשמואל סבר כהני תנאי דשילהי שמעתין דקאמרי דכל שגדילין על רוב מים מתעשרין לשעבר והכל תלוי בגשמי שנה א"כ ודאי לא אזלינן בתר השרשה כלל והאי תנא דאוורז ודוחן ורבי שמעון שזורי אפשר דלית להו הך דרשא דבאספך כדמשמע קצת בירושלמי סוף שמעתין דאורי ודוחן ע"ש:

בגמרא מתעשרים לשעבר: נקט לשון לשעבר משום דאיירי שלוקט בשנה שאחר שנה שהשרישו בו כנראה ממה שאמר השרישו לפני ר"ה משמע שעתה הוא אחר ר"ה. אכן לפ"ז קשה מה דאמר ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרים לשנה הבא דה"ל למימר לשנה זו שהרי היא השנה שעומד בה:

ומותרין בשביעית: הא דנקט שביעית לבסוף ובאם לאו נקט שביעית קודם ומתעשרים. י"ל עפ"י מה שכתבו התוס' דשביעית דאורייתא. ולכן י"ל דברישא נקט בלשון לא זו אף זו לא בלבד במעשר אזלי בתר השרשה שיש כח ביד חכמים לתקן אלא אפילו בשביעית דאורייתא ומטעם שראיתי בת"כ אבל בסיפא שייך לא זו אף זו איפכא לא בלבד בשביעית דאורייתא אזלינן בתר לקיטה אלא גם במעשר דרבנן ועוד דבסיפא נקט שביעית בתחלה מדאורייתא:

בתוס' ד"ה ויצבור. ועוד מאי קשיא ליה: הקושיא ראשונה כבר תירץ הפ"י אבל על קושיא זו לא תירץ כלום. ולענ"ד י"ל דדוקא לענין חדש וישן יש חשש ולא לענין מעשר שני ועני דממנ"פ אם ידע באיזה שנה לקט הרוב א"כ המיעוט שלקט בשנה האחרת בטל ברוב ויעשר על פי הרוב דאפילו אם מה שמפריש למעשר הרוב שבו הוא משנה האחרת מ"מ הרי חיוב המעשר תלוי במה שמעשר עליו. ועוד כיון דס"ל יש בילה הרי המעשר עצמו ג"כ נדון על פי הרוב ואי איירי שלא ידע באיזו שנה לקט הרוב אם בשניה אם בשלישית א"כ הוי ספק מעשר עני ולא צריך להפריש רק מעשר שני דהעני הוי מוציא מחבירו ועליו הראיה ודי אם מפריש גם מעשר עני ומערב עם פירותיו וכמו דאמרינן לענין מעשר עני של דמאי (בדמאי פ"ד) ולכן פריך שפיר ויצבור גורנו דאם לא ידע מה הרוב אין צריך מעשר עני כלל ואם ידע מה הרוב א"צ להפריש רק המעשר של הרוב. שוב אחר כתבי זאת מצאתי בט"א (באבני שוהם) שעמד בזה ע"ש שהאריך:

ד"ה אחר גמר פרי. ותימה שמואל דאמר כמאן: רש"י כבר העיר ע"ז וכתב דשמואל מצא מסתמא תנא דלא אזיל בקטניות אחר השרשה:

(יג ב תוספות) ויצבור וכו' וקצת משמע בירושלמי דשביעית דשני מעשרות מעשר וכו'.—ז"ל הירושלמי שם פ"ב ה"ז [לד ע"א]: התיבון הרי פול המצרי הרי הוא ב' מעשרות בשנה א' דתני צובר את גורנו לתוכו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו. ונראה שט"ס בירושלמי, וצ"ל: ונמצא מעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן^*[ועי' דברי המחבר זצ"ל בשערי תורת ארץ ישראל, עמ' 64.]. והכי תני בתוספתא שם (פ"ב ה"ה) עליה דר"ש שזורי: "כונס גרנו לתוכו ומעשר ממנו עליו נמצא מעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן מעשר עני ומעשר שני לפי חשבון נוטל את העישור ועושה אותו מעשר עני ומעשר שני". ועניינו ברור, שחולק את המעשר מחציתו הוא פודה בכסף למעשר שני ומחציתו האחרת הוא נותן לעניים והן הן ב' מעשרות בשנה אחת שאמרו בירושלמי. אבל אינו דומה למעשה דר"ע דלקמן יד א, דהתם פדה את כל העישור וגם נתנו כולו לעניים משום ספק, שמא כולו מע"ש או שמא כולו מעשר עני. אבל כאן ברור הוא שחציו מע"ש וחציו מעשר עני.