ראש השנה יד ע"א

וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר''ש שזורי ה''א משום דקסבר יש בילה קמ''ל לכל אין בילה ואי אשמעינן לכל אין בילה ה''א כרבנן ס''ל קמ''ל הלכה כר''ש שזורי ואי אשמעינן הני תרתי ה''א קשיא דשמואל אדשמואל קמ''ל הכל הולך אחר גמר פרי ואי אשמעינן הכל הולך אחר גמר פרי הוה אמינא אפילו תבואה וזיתים נמי קמ''ל הלכה כר' שמעון שזורי במאי דפליג ולשמעינן הני תרתי לכל אין בילה למה לי הא קמ''ל דליין ושמן יש בילה תניא רבי יוסי הגלילי אומר {דברים טז-יג} באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על מי שנה שעברה ומתעשרין לשנה שעברה אף כל שגדילין על מי שנה שעברה מתעשרין לשנה שעברה יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה ומתעשרין לשנה הבאה ר''ע אומר באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על רוב מים ומתעשרין לשנה שעברה אף כל שגדילין על רוב מים מתעשרין לשנה שעברה יצאו ירקות שגדילין על כל מים ומתעשרין לשנה הבאה מאי בינייהו א''ר אבהו בצלים הסריסין ופול המצרי איכא בינייהו דתנן בצלים הסריסין ופול המצרי שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר''ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה: באחד בשבט ר''ה לאילן: מ''ט אמר רבי אלעזר א''ר אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ מאי קאמר ה''ק אע''פ שרוב תקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ת''ר מעשה בר''ע שליקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו שני עישורין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

ואמרינן: וצריכא, הוצרך שמואל להשמיענו את כל שלשת המאמרים הללו, כי אי אפשר ללמוד מאמר אחד מחבירו:

דאי אשמעינן שמואל "הלכה כרבי שמעון שזורי" - הוה אמינא הייתי אומר שטעמו של שמואל הוא משום דקסבר "יש בילה" [וכפי שסובר רבי שמעון שזורי עצמו].

לכן קא משמע לן שמואל "לכל אין בילה, חוץ מיין ושמן".

ואי אשמעינן שמואל רק את המאמר "לכל אין בילה" - הוה אמינא, הייתי אומר שבענין פול המצרי שמקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו לאחריו, כרבנן סבירא ליה לשמואל, שאי אפשר לתרום ולעשר מתוכו אלא אם מפרישים עליו ממקום אחר. ^[359]

לכן קמשמע לן שמואל שהלכה כרבי שמעון שזורי, שאפשר לתרום מתוך הגורן עצמו.

ואי אשמעינן שמואל רק הני תרתי את שני המאמרים האלו בלבד - הוה אמינא שקשיא דשמואל אדשמואל!

הייתי אומר שיש להקשות מדברי שמואל שאמר "הלכה כרבי שמעון שזורי", על דברי שמואל עצמו שאמר "אין בילה". שהרי רבי שמעון שזורי סובר שיש בילה!

לכן קא משמע לן שמואל כי הכל הולך אחר גמר פרי.

ואי אשמעינן, ואם היה שמואל משמיענו רק את המאמר "הכל הולך אחר גמר פרי", לא היינו מבינים מעצמנו שהלכה כרבי שמעון שזורי שאפשר לעשר את מה שהושרש לפני ראש השנה עם מה שהושרש לאחריו.

משום שאמנם היינו יודעים שאפשר לעשר את מה שהושרש לפני ראש השנה עם מה שהושרש לאחריו. אבל הוה אמינא שזה שאמר שמואל "הכל הולך אחר גמר פרי" משמעותו היא שאפילו תבואה [דגן ותירוש ^[360]] וזיתים נמי, גם הם כלולים ב"הכל", והולכים אף בהם אחר גמר פרי.

לכן קא משמע לן שמואל שהלכה כרבי שמעון שזורי רק במאי דפליג.

והיינו, כיון שפול המצרי מתעשר אחר השנה שבה נגמר הפרי, הרי מה שאמר שמואל "הכל הולך אחר גמר פרי", כוונתו היא רק בקטניות, שבהן נחלק רבי שמעון שזורי על רבנן. ^[361]

אבל בתבואה וזיתים הולכים אחר הבאת שליש הבישול.

ומקשינן: ולשמעינן הני תרתי!

הרי די היה בכך ששמואל ישמיענו את שני המאמרים דלעיל:

א. הלכה כרבי שמעון שזורי.

ב. הכל הולך אחר גמר פרי.

וממילא, היינו מבינים מדבריו שאין בילה. שהרי מאחר ששמואל אמר הלכה כרבי שמעון שזורי, מדוע הוא הוצרך לומר שהכל הולך אחר גמר הפרי? בהכרח, ששמואל בא לומר שלמרות שההלכה היא כרבי שמעון שזורי, אין זה משום שיש בילה אלא משום שהולכים אחר גמר הפרי [ולעולם אין בילה].

ואם כן זה שאמר שמואל "לכל אין בילה"

- למה לי, לאיזה צורך אמר זאת?

ומתרצינן: הא קמשמע לן שמואל, את סוף דבריו "חוץ מיין ושמן", דליין ושמן יש בילה.

עד כאן התבאר בגמרא מדוע הולכים בתבואה אחר שליש הבישול, ובקטניות הולכים אחר ההשרשה.

ועתה הגמרא מביאה ברייתא שמבארת מדוע הלכו בפירות האילן אחר החנטה, ובירקות אחר הלקיטה:

תניא: רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר [דברים טז]: "באספך מגרנך ומיקבך". בא הכתוב לומר שלומדים את שאר מיני פירות וירקות מגורן ויקב.

מה גורן ויקב מיוחדין הם בכך שהם גדילין על מי שנה שעברה. לפי שהבאת שליש בישולם נחשבת כגמר גידולם, היות ובשעת הדחק אפשר לקוצרם ולאכלם משהביאו שליש.

והרי דרכם להביא שליש בשנה שעברה [לפני השנה שהם נלקטים בה], ונמצא שהם גדלו על ידי המים של שנה שעברה.

ולכן אמרה התורה שהן מתעשרין לפי השנה שעברה.

אף כל הדברים שגדילין על מי שנה שעברה, שהם פירות האילן, שכל גדילת הפירות נעשית על ידי המים של השנה שעברה, שאז חנטו הפירות וכל הפרי גדל מן השרף שהעלה האילן לפני החנטה - הרי הם מתעשרין לפי השנה שעברה.

יצאו ירקות, שאין הם מתעשרים לפי השנה שעברה, מפני שהם גדילין על ידי מי שנה הבאה. שגמר גידולם של הירקות אינו בשעה שהם מביאים שליש, כי כאשר קוצרים את הירק הוא חוזר וגדל.

אלא גמר הגידול הוא רק בשעת הלקיטה.

ולכן, הם מתעשרין לפי השנה הבאה, שהיא שנת לקיטתם, שהרי הם גדלו על ידי המים של אותה שנה.

רבי עקיבא אומר: חכמים דרשו את הפסוק באופן אחר: "באספך מגרנך ומיקבך" - בא הכתוב לומר שלומדים את שאר מיני הפירות והירקות מגורן ויקב.

מה גורן ויקב הם מיוחדין בכך שהם גדילין על "רוב מים" - על מי גשמים, שהם רוב המים המשמשים להשקיה. ^[362]

ולכן התורה אמרה שהם מתעשרין לפי שנה שעברה. ^[363]

אף כל הדברים שגדילין על רוב מים, מי גשמים, דהיינו פירות האילן - הרי הם מתעשרין לפי שנה שעברה.

יצאו ירקות, שאין מי הגשמים מספיקים להם, אלא הן גדילין על "כל מים", דהיינו שמשקים אותם אף במים שאובים.

ולכן הן מתעשרין לשנה הבאה.

והוינן בה: מאחר שבין לרבי יוסי הגלילי ובין לרבי עקיבא פירות האילן מתעשרים לפי השנה שעברה [שנת החנטה], והירקות מתעשרים לפי שנת לקיטתם, אם כן מאי בינייהו? איזה הבדל יש ביניהם הלכה למעשה?

אמר רבי אבהו: בצלים הסריסין, בצלים קטנים שאינם גדלים לגודל שאר הבצלים, ^[364] ופול המצרי - איכא בינייהו.

ובאופן דתנן במסכת שביעית [ב ט]:

בצלים הסריסין ופול המצרי ^[365] שמנע מהן מים, שלא השקם, שלשים יום לפני ראש השנה, הרי הן מתעשרין לשעבר כדין שנה שעברה.

ואם היה זה ראש השנה של שביעית - הרי הן מותרין בשביעית [מפני שהם משתייכים לשנה שעברה].

ואם לאו [אם לא מנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה] - הרי הן אסורין בשביעית, ומתעשרין לפי דין שנה הבאה. ^[366]

וברייתא זו היא כדעת רבי יוסי הגלילי, הסובר שדברים הגדלים על מי שנה שעברה מתעשרין לשעבר. ומאחר שמנע מהם מים שלושים יום לפני ראש השנה, נמצא שגדלו על מי שנה שעברה.

אבל לדעת רבי עקיבא, שמיני הפירות הגדלים על כל מים מתעשרין לשנה הבאה, גם בצלים הסריסין ופול המצרי מתעשרין לפי דין השנה הבאה, מאחר שגם אותם היו משקים. ^[367]

שנינו במשנה: באחד בשבט ראש השנה לאילן, לענין מעשרות פירות האילן, שאין מעשרים מפירות שגדלו לפני א' שבט על הפירות שגדלו אחר כך. וזהו כדברי בית שמאי. אבל בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו [בשבט].

והוינן בה: מאי טעמא? מהו הטעם שבאחד בשבט הוא ראש השנה לאילן? ^[368]

אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיא: הואיל וכבר יצאו ירדו רוב גשמי השנה, ומכחם עולה השרף באילנות, והפירות חונטים.

ועדיין רוב התקופה של ימות הגשמים - מבחוץ, שעדיין לא הגיעה.

ומיד תמהינן: מאי קאמר? וכי מפני שרוב תקופת ימות הגשמים מבחוץ הגיע זמן חנטת האילן!

אדרבה, היה ראוי לומר שראש השנה לאילן יהיה באדר שאז עברה רוב תקופת הגשמים!

ומתרצינן: הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה של ימות הגשמים מבחוץ, בכל זאת ראש השנה לאילן הוא באחד בשבט ^[369] - הואיל ויצאו ירדו רוב גשמי השנה. ^[370]

והגמרא מביאה ברייתא הקשורה למחלוקת בית שמאי ובית הלל, אימתי הוא ראש השנה לאילן:

תנו רבנן:

מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג ^[371] שהוא פרי האילן, באחד בשבט של השנה השלישית משנות השמיטה, ונהג בו שני עישורין:

הערות

^[359] כלומר, לוקח מפול המצרי טבל שידוע שהושרש שנה שעברה, ומעשר מהם כפי חשבון על מה שהשרש לפני ראש השנה. ולוקח מפול המצרי שידוע שהושרש השנה [והוא טבל] ומעשר ממנו על מה שהושרש השנה לפי חשבון.

^[360] על פי רש"י לעיל יב ב ד"ה התבואה. ועיין תוספות שם.

^[361] כך פירש רש"י. [וקשה: הרי רבי שמעון שזורי דיבר בפול המצרי ולא בכל הקטניות! ויש לומר, שמכל מקום מאחר שאף בשאר הקטניות הולכין אחר השרשה, אף בזה שייך דינו של ר"ש שזורי, שאם מקצתו השריש לפני ראש השנה, ומקצתו אחר כך יצבור גורנו לתוכו. ואף על זה נחלקו חכמים ועיין ר"ח].

^[362] שרוב הזרעים גדלים על ידי מי גשמים. רש"י.

^[363] דהיינו השנה שבה הביאו שליש. וכדלעיל.

^[364] רש"י. ותוספות ורע"ב פירשו שהם בצלים שאינן ראויים לזרע.

^[365] פירש רש"י שמדובר בפול המצרי שזרעו לירק. וכן פירשו הר"ש והרע"ב [שביעית ב ט]. והמלאכת שלמה שם הביא בשם ה"ר יוסף שהקשה שהרי דוקא לדעת ר"ש שזורי דין פול המצרי שזרעו לזרע שהולכין בו אחר ההשרשה, אבל חכמים חולקים עליו. ולדעתם אפילו אם זרעו לזרע הולכין אחר הלקיטה. וכן משמע מלשון המשנה שלא אמרה "פול המצרי שזרעו לירק" [אף על פי שמסדר הדפוס בדברי רש"י ותוספות שלפנינו נראה שגרסו כן בגמרא עצמה. יתכן שזאת טעות המדפיסים. שהרי במשניות ובגמרא לא הוזכר כן]. וסיים וצריך עיון. וכן הקשה המשנה ראשונה שם, על דברי הר"ש והרע"ב. [ולפי מה שנתבאר לעיל הערות 355 351 שרש"י סובר שלדעת חכמים בכל הקטניות הולכין אחר ההשרשה ובכלל זה פול המצרי ואפילו אם זרעו לירק. אם כן מובן שמשנתנו בעל כרחך כרבי שמעון שזורי היא ודוקא בזרעו לירק. ואין מקום לקושיית האחרונים הנ"ל, אלא על הר"ש והרע"ב, שהם כתבו בשביעית ב ח שלדעת חכמים לא הלכו אחרי השרשה אלא בארבעת מיני הקטניות - אורז דוחן פרגין ושומשמין].

^[366] ודוקא בפול המצרי ובצלים הסריסים שהדרך למנוע מהם מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אף אם מנע מהם מים בטלה דעתו ודינם כשאר ירקות. תפארת ישראל. והמשנה ראשונה שם כתב שדוקא בבצלים הסריסים ופול המצרי שזקוקים להרבה השקאה חילקו בין מנע מהם מים ללא מנע. [ויתכן שפירוש התפארת ישראל שייך רק לפירוש השני המובא ברש"י. ראה הערה הבאה].

^[367] כך פירש רש"י. והריטב"א הביא בשם תוספות שהקשו להבא זהו על דבריו: הרי הטעם שלדעת רבי יוסי הגלילי הן מתעשרין לשעבר הוא מפני שהן גדלים על מי שנה שעברה. ואם כן מדוע צריך שימנע מהם מים שלושים יום? אפילו אם מנע מהם מים מראש השנה ואילך נמצא שהן גדלים על מי שנה שעברה ! [עיין הערת המהדיר 936]. ומטעם זה הוכיח כפי הפירוש השני שכתב רש"י בשם פירוש רומיים. וכן כתב הר"ח ושאר הראשונים ע"ש.

^[368] הגמרא נקטה את בית שמאי מפני שהיא הדעה המוזכרת ראשונה במשנה. אבל הגמרא מתכוונת לפרש אף את דברי בית הלל. תוספות.

^[369] כתבו תוספות שלדעת בית שמאי הפירות החונטים לפני אחד בתשרי גדלים על מי הגשמים שלפני תשרי. ולדעת בית הלל כל החונטים לפני טו בשבט גדלים על מי השנה שעברה שלפני תשרי. אבל מרש"י לעיל [יב ב ד"ה מנא] משמע שהגשמים היורדים עד ט"ו בשבט נותנים באילן כח לחנוט אחר ט"ו בשבט. וכן דייק החזון איש [שביעית ז יב]. [ועיין הערה הבאה].

^[370] פירש רש"י מפני שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות. ונמצאו הפירות חונטין מעתה. והקשה הר"ן: מה בכך שמעתה הפירות חונטין? הרי בתבואה שהולכין בה אחר שליש אין ראש השנה שלה בזמן שדרכה להביא שליש, אלא באחד בתשרי! ואם כן אף בפירות האילן היה ראוי שראש השנה שלהם יהיה באחד בתשרי! ותוספות כתבו שחכמים למדו זאת מהדרשא שדרשו לעיל [י א] לענין ערלה: "ובשנה הרביעית ובשנה החמישית" - "פעמים שברביעית ועדיין הפירות אסורין משום ערלה". ועיין בחידושי הר"ן שדחה זאת [שהרי בזיתים הולכין אחר טו בשבט לערלה. ואילו לענין שנות מעשר הולכין אחר הבאת שליש וראש השנה שלהם בתשרי. ועיין תוספות ישנים שכתבו שראש השנה לזיתים בט"ו בשבט. וראה לעיל הערה 327]. עיין שם מה שתירץ הר"ן.

^[371] היינו שליקט פירות אילן אתרוג. ואין הכוונה שלקט אתרוג בודד. שהרי באופן זה אינו מתחייב במעשר. ריטב"א [שנינו במסכת מעשרות ג ח: תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל אחת אחת ופטור מן המעשר. ואם צירף שתים חייב. על פי הגהת המהדיר על הריטב"א].

ומעירים: וצריכא [וצריך] שיאמר שמואל את שלוש ההלכות הללו, ואינן נלמדות זו מזו. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] רק כי הלכה כר' שמעון שזורי, הוה אמינא [הייתי אומר] שהוא אומר כן משום דקסבר [שהוא סבור] יש בילה [בלילה], שדברים המעורבים נחשבים כבלולים לגמרי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] מאמר שני: לכל אין בילה.

ועוד: ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] לכל אין בילה — הוה אמינא כרבנן סבירא ליה [הייתי אומר שכחכמים הוא סבור] לענין מעשרות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהלכה כר' שמעון שזורי.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואילו היה משמיע לנו את אלה השתים] בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] כפי שהקשה ר' זירא קשיא [קשה] מדברי שמואל על דברי שמואל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו]: הכל הולך אחר גמר פרי.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק דבר זה שהכל הולך אחר גמר פרי, הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו תבואה וזיתים נמי [גם כן] הולכים בהם אחר גמר הפרי — קא משמע לן [השמיע לנו] שהלכה כר' שמעון שזורי במאי דפליג [במה שחלק] בשאר מינים, אבל לא בתבואה וזיתים.

ושואלים: ולשמעינן הני תרתי [ושישמיע לנו רק את שתי אלה], שהלכה כר' שמעון שזורי ושהכל הולך אחר גמר פרי, ובכך היינו למדים את כל שיטתו של שמואל, לכל אין בילה למה לי? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], לא החידוש שבצד השלילי שלכל אין בילה, אלא שליין ושמן יש בילה.

א תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: נאמר, "באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג), ללמד, מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על מי שנה שעברה, שהרי הם גידולי בעל היונקים מן הרטיבות שבקרקע, וגידולם ממי הגשמים של השנה שעברה, ודינם שהם מתעשרין לשנה שעברה, אף כל שגדילין על מי שנה שעברה — מתעשרין אף הם לשנה שעברה. יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה, שהרי זמן גידולם קצר, והם גדלים ממי הגשמים היורדים עליהם במשך זמן גידולם, ולכן מתעשרין הם לשנה הבאה.

ר' עקיבא אומר: דבר זה נלמד באופן אחר, ומה שנאמר "באספך מגרנך ומיקבך" יש לדרוש באופן זה: מה גורן ויקב מיוחדין שגדילין על רוב מים, שגידולם ממי הגשמים, שהם רוב המים המצויים, ודינם שהם מתעשרין לשנה שעברה, אף כל שגדילין על רוב מים מתעשרין כמותם לשנה שעברה. יצאו ירקות שגדילין על כל מים שגידולם לא רק על מי גשמים אלא גם בהשקיה ממי מעינות ונהרות, והם מתעשרין לשנה הבאה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] למעשה, העשוי לנבוע מן ההסבר השונה בדברי הכתוב? אמר ר' אבהו: בצלים הסריסין ופול המצרי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: בצלים הסריסין, כלומר, בצלים שממעכים את הזרעים באחד משלבי הצמיחה, כדי שלא יגדלו הפקעות והזרעים אלא יצמיחו ירק ופקעות קטנות בלבד, וכן פול המצרי שזרעו לצורך ירק, אם מנע מהן מים שלשים יום לפני ראש השנה של שנת השביעית, ועל ידי כך הם מפסיקים לגדל ירק ומתחילים לגדל זרעים — הרי הם מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית, ואם לאו — אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. ואם כן הדבר תלוי לא במין הצמחים אלא במצבם בפועל, אם אכן הם שותים ממי שנה שעברה או ממי שנה זו, והוא כשיטת ר' יוסי הגלילי.

ב שנינו במשנה: באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] קבעו כראש שנת האילנות את התאריך הזה? אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: הואיל ויצאו (ונגמרו) כבר רוב גשמי השנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ שרוב תקופת טבת הוא לאחר מכן. שנמשכת עד יום שוויון היום והלילה האביבי, בערך בניסן.

ותוהים: מאי קאמר [מה אמר]? כלומר, הלא אין זה נימוק אלא טענה לפתור! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, שעדיין נמשכת תקופת טבת, מכל מקום הואיל ויצאו רוב גשמי שנה הרי אנו רואים זאת כסיומה של שנת הגשמים הזו, וכל הגדל מכאן והלאה נחשב כשל השנה הבאה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: מעשה בר' עקיבא שליקט פירות אתרוג מן האילן באחד בשבט ונהג בו שני סוגי עישורין [מעשרות]. שאותה שנה היתה שנה שניה (או חמישית) לשנות השמיטה, ובשנה שניה מפרישים מעשר שני ואילו בשלישית מעשר עני, והוא הפריש את שניהם מחמת הספק.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara comments: It is necessary to state all three statements of Shmuel in order to clarify his position, as had Shmuel taught us only that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri, I would have said that this is due to the fact that he holds that there is mixing even with regard to solids. Therefore, he teaches us the second statement, that there is no mixing for anything except wine, oil, and other liquids.

And had Shmuel taught us only that there is no mixing for anything except liquids, I would have said that he holds like the Sages with regard to tithes, that the mixture of cowpeas cannot be tithed together. Therefore, he teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri.

And had Shmuel taught us only these two statements, I would have said in accordance with the opinion of Rabbi Zeira that it is difficult to reconcile one statement of Shmuel with another statement of Shmuel. Therefore, he teaches us that in all cases, the tithe year follows the time of the full ripening of the produce, and it is for this reason that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri.

And had Shmuel taught us only that in all cases the tithe year follows the time of the full ripening of the produce, I would have said that this applies even to grain and olives. Therefore, he teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri with regard to his dispute with the Sages, i.e., with regard to beans, but with regard to grain and olives the tithe year follows the time that they reach one-third of their growth.

The Gemara asks: But let him teach us only these two statements, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri and that in all cases the tithe year follows the full ripening of the fruit, which would suffice to clarify Shmuel’s position. Why do I need to be told that there is no mixing for anything? The Gemara answers: This comes to teach us not that there is no mixing for solids, but that there is mixing for wine, oil, and other liquids.

§ It is taught in a baraita that Rabbi Yosei HaGelili says: The verse states: “After you have gathered in from your threshing floor and from your winepress” (Deuteronomy 16:13). This teaches that just as the grain that is brought to the threshing floor and the wine that is brought to the winepress are special in that they grow on the outgoing year’s water, i.e., the moisture in the ground from the previous winter’s rain, and the halakha is that they are tithed in accordance with the outgoing year, so too, anything that grows on the outgoing year’s water is tithed in accordance with the outgoing year. This comes to exclude vegetables, which grow on the incoming year’s water, as their growth cycle is short and they are nurtured by the rain that falls while they are growing. Consequently, they are tithed in accordance with the incoming year.

Rabbi Akiva says: This is the way the verse should be expounded: “After you have gathered in from your threshing floor and from your winepress”; this teaches us that just as the grain that is brought to the threshing floor and the wine that is brought to the winepress are special in that they grow on most water, i.e., rainfall is sufficient and they do not require irrigation, and the halakha is that they are tithed in accordance with the outgoing year, so too, anything that grows on most water is tithed in accordance with the outgoing year. This comes to exclude vegetables, which grow on all water, i.e., they require irrigation as well. Consequently, they are tithed in accordance with the incoming year.

The Gemara asks: What is the practical difference between the opinions of Rabbi Yosei HaGelili and Rabbi Akiva? Rabbi Abbahu said: There is a practical difference between them with regard to seedless onions and cowpeas, as we learned in a mishna: Seedless onions, which are cultivated for their greens and not for their bulbs or seeds, and the cowpea plant, which was planted to be eaten as a vegetable, from which one withheld water for thirty days before Rosh HaShana, so that their green portions stopped growing and they began to grow for seed, are tithed in accordance with the outgoing year, and they are permitted if the new year is the Sabbatical Year. And if not, they are prohibited if it is the Sabbatical Year, and in ordinary years they are tithed in accordance with the incoming year. Therefore, the halakha depends not on the species of plant but on whether the crop is in fact nurtured by the previous year’s water or the new year’s water, and this mishna is taught in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili.

§ The mishna taught: On the first of Shevat is the new year for trees, according to the statement of Beit Shammai. The Gemara asks: What is the reason that the new year for trees was set on this date? Rabbi Elazar said that Rabbi Oshaya said: The reason is since by that time most of the year’s rains have already fallen, and most of the season, i.e., winter, is yet to come, as it continues until the spring equinox, which usually occurs in Nisan.

The Gemara asks: What is he saying? The Gemara explains: This is what he said: Even though most of the winter season is yet to come, nevertheless, since most of the year’s rains have already fallen, it is considered the end of the previous year of rain, and anything that grows from then on is considered produce of the next year.

The Sages taught in a baraita: There was once an incident involving Rabbi Akiva, who picked an etrog on the first of Shevat and set aside two tithes. This occurred in the second or the fifth year of the Sabbatical cycle. In the second and fifth years one sets aside second tithe, whereas in the third and sixth years one sets aside poor man’s tithe. Rabbi Akiva set aside both second tithe and poor man’s tithe because he was in doubt about the halakha.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א' הלכתא כר"ש שזורי. ב' הכל הולך אחר גמר פרי. ג' לכל אין בילה חוץ מיין ושמן. וצריכי דאי אמר הכל הולך אחר גמר פרי היינו אומרים אפילו תבואה וזיתים בתר גמר פרי ולית ליה שליש לפיכך אמר הלכתא כר"ש שזורי בהנך דפליגי והוא פול המצרי שזרעו לזרע שהשרשתו היא במדתו מכוון וכיוצא בו. וא' עוד כי אין בילה להודיע כי ליין ושמן יש בילה.

תניא ר' יוסי הגלילי אומר באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויין מיוחדין שגדילין על מי שנה [שעברה] והן מתעשרין לשנה שעברה כו' ופשוטה היא. לדברי הכל ירק עישורו בשעת לקיטתו. כל הנלקט קודם ר"ה עישורו כשנה היוצאה. וכל הנלקט אחר ר"ה עישורו כשנה הנכנסת. ריה"ג דייק כל פירות הגדילין על מי שנה שעברה ולא צריכין למי שנה הבאה מתעשרין לשעבר כגון התבואה וכיוצא בה אבל הירקות שצריכין מים בכל יום מתעשרין להבא. ור"ע סבר לאחר רוב מים אזלינן וכל הפירות הגדילין על רוב מים אע"פ שעדיין אם יורדין עליהן גשמים מועלין להן כגון התבואה וכיוצא בה מתעשרין לשעבר. ואמרינן מכדי לד"ה התבואה וכיוצא בה מתעשרין לשעבר והירקות מתעשרין להבא מאי בינייהו.

וא"ר אבהו בצל הסריסין ופול המצרי. פי' בצלין סריסין כגון שמיעך זרעה קודם שהוקשו כדי להתגדל ראשיהן. לר"ע דאמר כל הפירות הגדילין על רוב מים מתעשרין לשעבר לריה"ג דאמר הגדילין על מי שנה שעברה הללו כירקות דמי דתנן בצלים הסריסין ופול המצרי שמנע מהן מים ל' יום לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית כו' הדא מתני' כר"ע:

בא' בשבט ר"ה לאילן דברי ב"ש. בה"א בט"ו כו' ואוקימנא מ"ט דאע"ג שרוב תקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה מתעשרין לשעבר. פי' מצאנו זמן הגשמים המועילין ומתענין בהם שירדו מי"ז במרחשון עד סוף ניסן. כמפורש בפרק מאימתי מזכירין גבורות גשמים הנה אליבא דב"ה דאמרי בט"ו בשבט יצאו מימות הגשמים (י"ג) [י"ז] במרחשון וכסלו וטבת וט"ו משבט הרי ג' חדשים פחות ג' ימים ונשארו מימות הגשמים (ט"ו בשבט) [חצי שבט] ואדר וניסן הרי ב' חדשים וחצי הנה יצאו רוב גשמי שנה זו.

ואע"פ שרוב תקופת טבת עדיין מבחוץ שנשאר חצי שבט ואדר ומקצת מניסן לא משגחינן בתקופה למימרא שעדיין רוב התקופה של שנה הבאה היא אלא מתעשר לשעבר:

ת"ר מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו שני עישורין כו':

הא דתנן בצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהן מים שלשים יום לפני ראש השנה. פירש רש"י ז"ל: דאתיא כר' יוסי הגלילי, דכיון שמנע מהן שלשים יום נמצאו שגדלו על מי שנה שעברה, אלא לר' עקיבא דאמר יצאו ירקות שגדלין על כל מים אף אלו דרכן ליגדל על כל מים. ואני תמה אם כן למה אמרו שמנע מהן מים שלשים יום לפני ראש השנה, אפילו לא מנע מהם מים כלל לפני ראש השנה אלא שמנע מהם מים לאחר ראש השנה, דהא גדלו על מי שנה שעברה כגורן ויקב. ונראה דאדרבה אתיא כר' עקיבא משום דכיון שמנע מהן מים שלשים יום בשנה שעברה הרי אלו כגורן שהוא גדל על מי גשמים, ולא כגדלין דרך השקאה דהיינו על כל מים והלכך עשורן של אלו ושביעיתן כגורן, אבל לר' יוסי דאמר כל שגדלין על מי שנה שעברה יצאו ירקות שגדלין על מי שנה הבאה, אף אלו שהחזיר להן מים לאחר ראש השנה וגדלו קצת על ידי אותן מים של שנה הבאה הרי אלו כירקות שגדלין על מי שנה הבאה. וכן נראה מן הירושלמי (שביעית פ"ב, ה"ו) דגרסינן התם עלה דההוא, אמר ר' מונא מכיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ראש השנה נעשו כבעל, כלומר, יצאו מתורת ירקות הגדלים על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמס[ת]פקת במי גשמים ומתעשרין לשעבר. וכן מצאתי לרבינו שמשון ז"ל בפירוש מסכת שביעית שלו.

רבי עקיבא וכו׳ על רוב מים. דהיינו מי גשמים שרוב זרעים גדלים על ידן כדפרש״י:

יצאו ירקות שגדלין על כל מים. פי׳ אף על שאובין כענין שנאמר והשקית ברגלך כגן הירק ואמרינן מאי ביניהו א״ר אבוה בצלים וכו'. פרש״י והכא נמי כשמנעו מהם מים שלשים יום לפני ר״ה ור׳ יוסי הגלילי אית ליה הא מתני׳ דכיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר״ה נמצאו גדלין על מי שנה שעברה אבל לר״ע דאמר יצאו ירקות שגדלין על כל מים ובתר לקיטה אזלינן בהו דלא אזלינן בתר הכי אלא אחר דרכן של בצלים. והקשה עליו בתוספת מהאי טעמא דאתיא כר׳ יוסי למה לי שמנע מהם שלשים יום לפני ר״ה אפי׳ לא מנע מהם מים כלל לפני ר״ה כיון שמנעו מהם אחר ר״ה דהא גדלו על מי שנה שעברה כגורן ויקב. והנכון כפי׳ השר ז״ל בפי׳ מס׳ זרעים דהא מתני׳ כר״ע דכיון דמנע מהם מים שלשים יום לפני ר״ה ונתקיימו הכי הוא כגורן שהוא גדל על מי גשמים והילכך דינן במעשר ובשביעית כגורן אבל לר׳ יוסי דאמר שגדלין על מי שנה שעבר׳ יצאו ירקות שגדלין על מי שנה הבאה אף אלו שהחזיר להם מים אחר ר״ה וגדלו קצת ע״י אותן מים של שנה הבאה הרי אלו כירקות שגדלין על מי שנה הבאה וכן נראה מן הירושלמי דגרס התם על הא מתני׳ א״ר מונא מכיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר״ה נעשו כבעל כלומר יצאו מתורת ירקות שגדלין על כל מים דגשמים ודוולא ונעשה כבורה בית הבעל שמסתפקות במי גשמים ומתעשרות לשעבר וכן הכריע הרשב״א נ״ר:

ת״ר מעשה בר״ע וכו'. פי׳ אילן של אתרוגין דאלו אתרוג א׳ לא מחייב במעשרות:

ונהג בו כו'. פי׳ דה״ל שניה הנכנסת לשלישית ומספקא ליה אם נכנסת שנה שלישית אם לאו דקסבר דאתרוג (ושעת) [בשעת] לקיטתו עישורו כירק וא״ת א״כ דבתר דאפיק מעשר שני אפיק מעשר עני בצר ליה שיעורא דמעשר עני שהרי כל הגורן היה חייב לעשר פי׳ בתוס׳ שבתחילה הפריש ממנו מעשר שני והוליכו לירושלים ונתנו (ללוים) [לענים] א״נ שחללו על המעות לאכלן בירושלים ואח״כ חלקו לענים מעשר עני:

בצלים הסריסים והם מין אחד של בצלים שאין נעשות גסות לעולם וי"מ מין אחד של בצלים שאינה צומחת לעולם כשאר הבצלים אם מנע מהם מים שלשים יום קודם ר"ה ולקטן אחר ר"ה מתעשרות כדין שנה העוברת לא מנע מהם מים שלשים יום קודם ר"ה הולכין בהם לשעת לקיטתם ואם נלקטו אחר ר"ה מתעשרות כדין שנה זה אע"פ שהתחילו ליבש קודם ר"ה:

באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדין כו' קשיא לי דאטו האי קרא במעשרות כתיב והנכון בעיני דה"ג כתבואת גורן וכתבואות יקב שהוא פתרונו אצל מעשר הלוים:

מה גורן ויקב מיוחדין כו' פי' מעשר גורן ויקב הוא מן התורה וממעשר דאורייתא למדו חכמים למעשר פירות האילן לירק שהוא מדרבנן שהתורה קבעה לגורן ויקב שנלך בהן אחר הבאת שליש שאם הביא שליש לפני ר"ה אע"פ שנגמרין לאחר ר"ה הם מתעשרין ואם היתה שניי' הנכנסת לשלישית נוהג בהן מעשר שני ולא מעשר עני מפני שהדבר ידוע שכל גידולן לא הי' אלא ממי שנה שעברה שמכאן הביאו שליש שאלו הי' גוזזן לאחר שהתחילו להביא שליש שוב אינן חוזרין וצומחין במי שנה הבאה כמו שעושה הירק א"כ הדבר מוכיח שכל גידולן היא על מי שנה שעברה ומפני זה מתעשרין לשנה שעברה אף אני אביא פירות האילן הדומין להן ונלך בהן אחר חנטה שעיקר גידול הפירות תלוי בחנטה ואין החנטה תלוי באילנות אבל ברוב גשמי שנה שעברה והילכך אם חנטו בשניי' ונגמרו בשלישית אזלי' בתר שנה שניי' שכל הגמר שעשה בשלישית לא עשה אלא מכח החנטה שהיתה בשניי' שהרי בזמן החנטה כבר יצאו רוב גשמי שנה כדבעי' למימר לקמן ואם אותה החנטה תיפול מן האילן שוב אינו חוזר וחונט א"כ כל עיקר גידול הפרי אינו אלא החנטה ומש"ה אזלי' בתר חנטה או בתר גמר בישולה וכך היא החנטה לפירות האילן כמו הבאת שליש לתבואה יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה שאפילו אם הן גדולין הרבה ותגזוז אותן שוב אינן חוזרין וצומחין א"כ אין תלוי גידולן במי שנה שעברה אלא במי שנה הבאה וכיון שכן לא הלכו בהם חכמים אלא בתר לקיטה שאם גדל בשניי' ונלקט בשלישית בתר לקיטה אזלי' כיון שאינן דומין לגורן ויקב ואע"פ שגדלו במי שנה שעברה כיון שעוד חוזרין וגדילין במי שנה הבאה בתר לקיטה אזלי' בהו ולא בתר עיקר גידולן הילכך אם נלקט לאחר ר"ה מיד אע"פ שכל גידולו הי' בשנה שעברה בתר לקיטה אזלי' ומתעשר לשנה הבאה:

ואם לאו אסורין בשביעית אי קשיא ולמה אלו אסורין בשביעית מפני אותו הגידול המיעוט הנוסף בהן בשביעית ולגבי קטניות אמרן לעיל דאם השרישו לפני שביעית אע"פ שכל גידול הקטניות נעשה בשביעית הן מותרין תשובה הירק שגופו נאכל העלין והקלחין אזלי' בי' בתר לקיטה והילכך לבד שנלקט בשביעית היא אסור חוץ מאותם שמנע מהם מים למ"ד יום לפני ר"ה שהוציאן מדין ירק ועשה אותן בשדה תבואה אבל הקטניות אין גופן נאכל אלא פרין ודומין לאילן שאם חנט הפרי בששית אע"פ שנגמר בשביעית הוא מותר דבתר חנטה אזלי' והם ה"נ הקטניות שכך היא ההשרשה לקטניות כמו החנטה לאילנות:

בפרש"י בד"ה קא משמע לן כו' ולאו מטעמיה הס"ד ואח"כ מה"ד במאי דפליגי כו' ובד"ה איכא בינייהו כו' הא מתניתא שמנע כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הוה אמינא כרבנן כו' והוה ניחא טפי מדר"ש שזורי כו' כצ"ל וכל זה הדיבור מלשון פירוש הר"ש בפ' ב' דשביעית ע"ש:

בד"ה בא' בשבט כו' אלא קמא נקט דלמר כו' וכל החנוטים קודם זמן כו' כצ"ל:

בד"ה ונהג בו כו' אם שני עשורין ממש הפריש כו' כצ"ל ובהג"ה המתחלת ונהג בו כו' הפרישה כו' דהמרבה במעשרות כו' והפרישה מעשר שני ופדאו וחלקו לעניים והמעות אכל בירושלים עכ"ל כצ"ל וכל דברי הגה"ה זו אינו אלא פי' לדברי התוס' שיש להבין לכאורה מה שכתבו ופדאו וחלקו לעניים דהיינו שחלק מעות הפדיון לעניים והם יאכלוהו בירושלים וע"כ פירשו בו וחלק המעשר לעניים ומעות הפדיון אכל הוא גופיה בירושלים וק"ל:

גמרא לכל אין בילה ל"ל כו'. עט"א ובק"א ונשמט שם שמי וניתקן בלה"ט:

רש"י ד"ה באספך. שהבאת שליש היא גדילתן שמאותה שעה ראויה לקצר בדוחק. לפ"ז לא א"ש אף כל כו' דהא בעידן חניטה אינן ראויין כלל. וכך הל"ל שמאותה שעה ראויה היא להגדל ולהגמר פריו. ר"ל בכח המים שעלו בהן בעת הבאת שליש ועי' לעיל (יב ב) תד"ה התבואה:

רש"י ד"ה איכא בינייהו. וכי הא מתני' כו' ריה"ג א"ל הא מתניתין. כצ"ל:

בא"ד כלומר זמן חיובן למעשר דהם לא כו'. כצ"ל:

[שם (בסה"ע) רש"י ד"ה שני עישורים כו'. מע"ש כשנה שניה ומ"ע כשנה כו'. כ"נ דצ"ל בכפי"ן] :

בתוספות ד"ה הוה אמינא תימא והא ודאי כרבנן ס"ל כו' עכ"ל. וכתבו כן לפי שיטתם בדיבור הקודם דכל היכא דאמרינן בתר לקיטה היינו נמי גמר פירי אבל הרמב"ם ז"ל כתב להדיא בפול המצרי גופא דבזרעו לזרע הולכין אחר גמר פירי ובזרעו לירק הולכין אחר לקיטה. והשתא לפ"ז א"ש דשמואל לא ס"ל כרבנן בפול המצרי שזרעו לזרע דלדידהו בתר לקיטה ולדידיה בתר גמר פירי אלא בהא כר"ש שזורי ס"ל דמחלק בין זרעו לזרע או לירק וע"כ דמה שפסק הרמב"ם כן היינו מהאי דשמעתין דבהא מיהו סובר שמואל כר"ש שזורי ואפ"ה א"ש הא דאמרינן בסמוך ואי אשמעינן הכל הולך אחר גמר פירי והיינו משום דפשטא דמימרא דשמואל דאמר הלכה כר"ש שזורי לא משמע דאיירי להא מלתא לחוד לחלק בין זרעו לזרע או לירק אלא דעיקרא לענין דמהני צבירת גורן וכפרש"י דהיינו כר"ש ולא מטעמיה ואהא קאמר שפיר הו"א אפילו בתבואה וזיתים כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא הו"א אפילו בתבואה וזיתים. לכאורה קשה טובא מכאן על שיטת הראב"ד ז"ל שכתב בפ"א מהל' מעשר שני דין יו"ד דשליש נמי מיקרי גמר פירי וא"כ מאי קאמר הכא הו"א אפילו תבואה וזיתים וצ"ע ליישב והרבה דברים יש לי לדקדק בשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל ואין להאריך כאן:

תוס' בד"ה מה גורן ויקב אסמכתא בעלמא כו' א"נ משום שביעית דאורייתא כו' עכ"ל. וקשיא לי דלשנויי קמא דאסמכתא בעלמא היא אם כן מנ"ל באמת דלשביעית אזלינן בירק בתר לקיטה הא שביעית דאורייתא. ואפשר דהתוס' סברי דלעולם מסברא אית לן למימר דאזלינן בתר לקיטה לענין שביעית אם לא היכא דגלי קרא בהדיא כגון בתבואה וזיתים דדרשינן מקרא בתר הבאת שליש ובאילנות בתר חנטה נמי כתבו התוספת בסמוך דילפינן מערלה דכתיב ובשנה הרביעית ולשינויא בתרא איצטריך קרא כי היכי דלא ניליף ירקות מתבואה וכיון דגלי קרא בשביעית ותליא דומיא דגורן ויקב דתליא בגשמי השנה משו"ה ילפינן נמי מיהא האי סברא לענין מעשר ירקות דרבנן כנ"ל:

בגמרא באחד בשבט ר"ה לאילן מ"ט א"ר אלעזר א"ר אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ומשמע דבית שמאי ובית הלל פליגי אימתי יצאו רוב גשמי השנה דלמר באחד בשבט ולמר בט"ו. והיה נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה בב"מ פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ו) דפליגי בזרע וקציר וקיץ וחורף וקור וחום דלרבי מאיר בט"ו בשבט כלו ימות החורף ולרבי יהודה בא' בשבט וא"כ לכ"ע לאחר כלות ימי החורף הוא זמן החנטה. ועוד נראה דלכו"ע זמן החנטה בט"ו בשבט אלא דאפ"ה סברי ב"ש בא' בשבט והיינו משום דבירושלמי מייתי דרשא דלחדשי השנה דאין חדש א' מתחלק לשני חדשים וב"ה סברי דדרשא דקרא היינו דוקא במילי דאורייתא משא"כ האי ר"ה דהכא באילנות היינו למעשר אילנות דמעשר שלהם מדרבנן דלענין שביעית כתב הרמב"ם ז"ל דנהי דלענין שביעית אזלינן בתר חנטה אפ"ה אין ר"ה שלו שבט אלא תשרי כן נ"ל ואע"ג דבירושלמי מקשה אהא דרשא דלחדשי השנה באחד בשבט כב"ש יש לומר דהירושלמי לשיטתו שסובר דמעשר פירות אילנות מדאורייתא אבל הש"ס דידן סובר שהוא מדרבנן לפי שיטת רש"י ותוס' כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב סוף ד"ה תנא דרבנן ע"ש ודו"ק:

בתוס' בד"ה בא' בשבט כו' וכל החנוטים קודם זמן הזה כו' והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כו' עד סוף הדיבור. נראה שהוצרכו לזה לאותו הסברא שכתבו לעיל בד"ה מה גורן ויקב דקרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ קשיא להו הכא שפיר אמאי אזלינן בתר חנטה לאילנות ומונין משבט לענין שביעית דאורייתא וכן לענין מעשר ענבים דהוי מדאורייתא לכך הוצרכו לפרש דילפינן מערלה משא"כ לפמ"ש התוספת בלישנא בתרא בד"ה מה גורן ויקב דדרשא גמורה היא לענין שביעית אם כן לא הוצרכו הכא למילף מערלה דכיון שכתבו דכל החנוטים קודם שבט גדילין על גשמי השנה שלפני תשרי אם כן ע"כ אזלינן בתר חנטה ומשבט דילפינן מגורן ויקב בין לענין שביעית בין לענין מעשר ועוד י"ל שהוצרכו לכך למילף מערלה לאידך תנא דלא תליא מידי בגשמי השנה שעברה אלא במה שגדלין על רוב מים ואם כן אין זה ענין לחנטה אבל לבתר דילפינן מערלה דפעמים שברביעית וא"כ ע"כ היינו חנטה וכיון שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ע"כ דסמכינן בהא שפיר אסברא דשבט ר"ה כיון שמה שנחנט קודם שבט גדל על גשמי שנה שעברה כנ"ל ודוק היטב. מיהו הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דלענין שביעית נהי דאזלינן בתר חנטה היינו דמפלגינן בין מה שנחנט קודם תשרי למה שנחנט אחר תשרי וטעמו נראה משום דכיון דשנת שביעית מתחיל מתשרי אין שום סברא לתלות משבט ולא משמע ליה האי טעמא דגשמי שנה לענין שביעית ולקמן אבאר עוד:

בגמרא אפילו תבואה וזיתים נמי: הפ"י כ' מכאן קשה טובא על שיטת הראב"ד ז"ל שכ' בפ"א מה' מעשר שני דשליש נמי מקרי גמר פרי וא"כ מאי קאמר הכא ה"א אפילו תבואה וזיתים וצ"ע ליישב עכ"ל. ולענ"ד לק"מ דז"ל הראב"ד שם והשליש הוא גמר פרי כשזרעו לזרע עכ"ל. הרי שפרט כשזרעו לזרע דוקא דכשזרעו לזרע דהיינו לזרוע כבר נגמר פרי לצורך זה משהביא שליש שהרי בתבואה וזיתים העונת מעשר היא משהביא שליש ואם בשהגיע לשליש אינו ראוי לזרעו עדיין לא נתחייב במעשר דמעשר אינו רק בשנגדל עד שיצמח כשזורעין אותו כדאמרינן סוכה (דף ל"ו) ולכן כתב הראב"ד שפיר דבהביא שליש נגמר פרי בשזרעו לזרע אבל הכא איירי בקטניות ופול המצרי שזרעו לאכילה בזה הוי גמר פרי דוקא בשנגמר ובשל לגמרי עד שאוכלין אותו ולזה קאמר שפיר דה"א אפילו תבואה וזיתים נמי:

בתוס' ד"ה ה"א. תימה והא ודאי כרבנן ס"ל: הפ"י כתב דכתבו כן עפ"י דבריהם דלעיל דכל היכא דאמרינן בתר לקיטה היינו נמי גמר פרי. ולא הבנתי דדוקא לענין ירק כתבו כן אבל בהני כיון שממתין להם עד שיתיבשו ה"ל לקיטה וגמר פרי לא בזמן אחד. אבל כוונתם נראה כיון דלשמואל הטעם שא"צ לעשר לפני ר"ה ולאחר ר"ה כל אחד לעצמו אע"ג דס"ל אין בילה כיון דהכל עולה אחר גמר פרי וכולה חדש הוא שגדל וגמר אחר ר"ה כמש"כ רש"י א"כ גם לרבנן שס"ל בפול המצרי אזלינן בתר לקיטה די במעשר אחד כיון דלקיטה היא אחר גמר פרי ונתייבש כבר ואם גמר פרי הכל בשנה הבאה הוא כש"כ הלקיטה שהיא אחר גמר פרי ולכן ביותר הו"ל לשמואל לומר דהלכה כרבנן לענין שא"צ לעשר רק מעשר אחד מלומר הלכה כר"ש שזורי שג"כ לא פסק כוותיה רק לענין שא"צ ב' מעשרות ולא מטעמיה. כנלע"ד כוונת קושיית התוס' ולכן לא הבנתי מה שכ' הפ"י דלדעת הרמב"ם שמחלק בין זרעו לזרע לזרעו לירק א"ש דהרי עכ"פ שניהם הם אחר ר"ה וא"צ אלא מעשר אחד לרבנן ולשמואל:

ד"ה מה גורן. איצטריך קרא: אין להקשות דא"כ איך דרשינן מזה לפסולת גורן ויקב די"ל דעיקר קרא אתא לדרשה דהכא ודרשה דפסולת אתי מדכתיב מגרנך ומיקבך ולא כתיב גרנך ויקבך וכדאמרינן בסוכה (דף י"ב) ע"ש:

ד"ה ופול. אבל איפכא נראה דאתי כר"ע: זהו פי' הרומיים שהביא רש"י ומדלא הזכירו התוס' שגם פי' זה הביא הקונטרס מזה נראה שפי' הרומיים אינו מדברי רש"י אלא היה כתוב בגליון והמעתיקים הכניסוהו בדברי רש"י שלא כדין:

ד"ה ונהג. לא היה מתוקן: לפ"ז קשה על רש"י שפירש דב' מעשרות הפריש בשניה מעשר שני ובשלישית מעשר עני. אכן לענ"ד יש ליישב פי' רש"י דמה דאמרינן המרבה במעשרות הן מקולקלין פי' רש"י בערובין (דף נ') ובקדושין (דף נ"א) כגון שהפריש אחד מחמשה דרק החצי הוא מעשר והחצי הוא טבל ואסור לכל אדם עד שיתקננה ע"ש. והנה זה לא שייך רק במעשר ראשון דאם הפריש יותר הרי היותר לא חל עליו שם מעשר והוא טבל למעשר שני או למעשר עני אבל אם הפריש תרומה ומעשר ראשון כראוי וכשהפריש מעשר שני או מעשר עני הפריש יותר מן הצורך מה קלקול יש בזה כיון שהפריש בתחלה מעשר ראשון כתיקונו והפריש גם מע"ש כתיקונו כגון שהיה לו עשרה אתרוגים והפריש אחד למעשר ראשון ושוב הפריש אחד למעשר שני בשנה השנית ובשנה שלישית הפריש מספק עוד אחד למעשר עני אין כאן קלקול לכל צד אף שהרבה במעשרות ולכן שפיר פירש"י שהפריש ב' מעשרות ממש. אבל הירושלמי לשיטתו אזיל דבירושלמי הביא המעשה בלשון אחר שכתוב שם מעשה בר"ע שלקט אתרוג ונתן עליו חומרי ב"ש וחומרי ב"ה ולא כתוב שם ונהג בו שני עישורין לכן שפיר מפרש מה עשה קרא שם על מעשר שבו ופדאו ונתנו לעני דכיון דלא הוזכר שהפריש ב' מעשרות בזה היה אפשר לפרש דע"י מעשר אחד שפדהו היה אפשר לעשות כחומרי ב"ש וב"ה אבל בגמ' שלנו שכתוב בפירו' ונהג בו שני עישורין אחד כדברי ב"ש ואחד כדברי ב"ה פי' רש"י כפשוטו שהפריש ב' מעשרות ואעפ"כ לא היה כאן קלקול. ומה שבאמת לא עשה ר"ע כתקנת הירושלמי אפשר שעפ"י גמרא שלנו המעשה בירושלים היה שאי אפשר לפדות שם. שוב אחר כתבי זאת ראיתי שגם הט"א הקשה על התוס' כנ"ל איך שייך בזה חשש ריבוי מעשרות. אמנם מצאתי בריטב"א (עירובין דף ז') שכתב וז"ל שנהג בו ב' עישורין פי' ובכל אחד מהם הוציא המעשר הראוי לכל האתרוג ולא מן הנשאר בלבד שא"כ שמא זה מעשר ואינו מפרישו כראוי עכ"ל. ולפ"ז י"ל בזה כוונת התוס' דאם מפריש מעשר שני ואח"כ מעשר עני מן הנשאר ולא מן מה שהפריש למעשר שני ג"כ הרי במה שמרבה במעשרות להפריש ב' מעשרות מעשר שלו מקולקל שאפשר שלא הפריש כצורך. אבל כבר כתבתי שכוונת רש"י שהפריש ב' מעשרות שלמות וא"כ אין כאן קלקול:

בא"ד ופדאו וחלקו לעניים: הריטב"א בעירובין (שם) אחרי הביאו ג"כ פי' זה הוסיף וז"ל אי נמי שהוציא מעשר אחד ונתנו בירושלים לעניים שיאכלוהו שם עכ"ל וצריך טעם למה לא פירשו גם הירושלמי והתוס' כן וגם מה שכתבתי לעיל טעם לרש"י שלא פי' כהירושלמי שאפשר שמעשה דר"ע בירושלים היה לא שייך בזה שתקנה זו היה אפשר גם בירושלים. וי"ל דלכאורה קשה על תקנה זו של הריטב"א הרי בקדושין (דף נ"ד) אמרינן בין שניתן לו במתנה מני אלימא ר' מאיר היא מי מצי יהיב ליה במתנה והאמר מעשר ממון גבוה הוא ע"ש. וכן כתב נמי הר"ש ריש פ"א דמעשר שני דאסור ליתן מעשר שני במתנה לר"מ וא"כ איך אפשר ליתן לעניים שאם מעשר שני אסור לתנו במתנה וצ"ל דהריטב"א כתב כן אם ר"ע סובר כר' יהודה דמע"ש ממון הדיוט הוא שאז מותר ליתנו במתנה אבל לדידן דפסקינן כר"מ דסתם משנה כוותיה לאסור ליתן מעשר שני במתנה וכן פסק הרמב"ם ה' מעשר שני (פ"ג) לא שייך תקנה זו ולכן לא כתבו התוס' כן:

וצריכא. הני תלת דשמואל הלכה כר''ש שזורי ולכל אין בילה והכל הולך אחר גמר פרי: כרבנן סבירא ליה. ואין תורמין ממנו ואין לו תקנה לחדש וישן שנתערבו אלא א''כ תורמין עליו ממקום אחר לפי חשבון מחדש על החדש ומישן על הישן: קשיא דשמואל אדשמואל. הכא אמר שמואל הלכה כר''ש דיש בילה והכא אמר אין בילה: קמ''ל הכל הולך כו'. למימרא דכוליה חדש הוא והלכה כר''ש ולאו מטעמיה: במאי דפליג. במיני קטנית אמר שמואל דמערבין הנשרשין לפני ר''ה בנשרשין לאחר ר''ה ויהיב טעמא למלתיה משום דהולכין בהן אחר גמר פרי אבל תבואה וזיתים אחר שליש: ולשמעינן הני תרתי. ומדאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי אשמעינן דהאי דקאמר הלכה כר''ש לאו משום בילה אלא משום דכוליה חדש אבל בילה לית ליה דאי אית ליה בילה אמאי אשמעינן הכל הולך אחר גמר פרי: באספך מגרנך ומיקבך. מכאן סמכו חכמים לקבוע זמן מעשר ירק דדבריהם אחר לקיטה לאסמכתא בעלמא כל אסיף שלך יהא כתרומת גורן ויקב שהלכה בהן תורה אחר שנה שהביאה שליש הרי שהלכה בהן אחר שנה שגדלו במימיה שהבאת שליש שלהן היא גדילתן שמאותה שעה ראויה ליקצר בדוחק: אף כל כו'. לכך הלכו באילן אחר חנטה שכל גדילת פירותיו ע''י שהעלאת שרף האילן לפני חנטה הוא: יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה. והיינו שנת לקיטתן שהרי גוזזין אותה והיא חוזרת וגדילה: רוב מים. הם מי גשמים שרוב זרעים גדילים על ידם: על כל מים. אף על שאובין שדולין ומשקין אותן תמיד כענין שנאמר (דברים יא) והשקית ברגלך כגן הירק סתם גן הירק דרכו בהשקאה: בצלים הסריסים. ציפול''י בלע''ז שאין נעשין גדולין כשאר בצלים: ופול המצרי שזרעו לירק. דאי זרעו לזרע קטנית הוא ולא הלכו בו אלא אחר השרשה: איכא בינייהו. כגון שמנע מהם מים ולא השקו שלשים יום לפני ר''ה ולקטן אחר ר''ה וכי הא מתני' דתנן במס' שביעית (פ''ב מ''ט) בצלים הסריסים כו' ר''י הגלילי אית ליה הא מתנית' דכיון דמנע מים שלשים יום לפני ר''ה נמצאו גדילין על מי שנה שעברה ולר''ע הרי גדילין על כל מים ומתעשרין להבא בפי' רומיי''ם מפרש איפכא ר''ע אית ליה הא מתני' שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר''ה מתעשר לשעבר ומפרש טעמיה בתלמוד ירושלמי א''ר מנא מכיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר''ה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר בר''ה [דהם] לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין זה שלשים יום כי אם ממי גשמים יצאו מתורת ירקות הגדילין על כל מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפק במי גשמים ומתעשרין לשעבר דרכן של בצלים הסריסין ופול המצרי למנוע מהן מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתן כדי להקשותן לפיכך חילקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפילו מנע מהן לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו בצלים הסריסים מסתפקין לשנה בהשקאה אחת לשלשים יום ויותר לפיכך אם השקן בתוך שלשים יום לפני ר''ה נמצאת השקאה זאת מועלת להם בשביעית לפיכך אסורין בשביעית ולענין מעשר נמי הוו להו כגדילין על מי שנה הבאה שעדיין לחלוחית השקאתן קיימת אבל ירק שדרכו ליגזז צריך להשקותו תמיד ואפילו מנע ממנו שלשים יום לפני ר''ה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא נתנו בהן חכמים חילוק לפי שאין דרכן בכך ומלתא דלא שכיחא היא: באחד בשבט ר''ה לאילן. ואין תורמין מפירות אילן שחנטו פירותיו קודם לכן על פירות האילן שחנטו לאחר מכאן: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה: ועדיין רוב תקופת טבת מבחוץ. עדיין רוב התקופה לבוא: מאי קאמר. ועדיין רוב תקופה מבחוץ כל שכן דכיון דרוב תקופה מבחוץ עדיין לא הגיע זמן החנטה ולא היה להם לקבוע ר''ה עד אדר: שליקט אתרוג. פירות אילן אתרוג: שני עישורים. מעשר שני בשנה שניה ומעשר עני בשנה שלישית שהיתה שניה נכנסת לשלישית:

הוה אמינא כרבנן סבירא ליה. תימה והא ודאי כרבנן סבירא ליה טפי מר' שמעון שזורי דרבנן דפליגי עליה בפ''ב דשביעית (משנה ט) סבירא להו דפול המצרי בתר לקיטה וטפי [הוה] ליה לשמואל לפסוק כרבנן דר''ש שזורי ואפילו אם תמצא לומר דאיכא רבנן בברייתא דס''ל פול המצרי בתר השרשה ולית להו צובר גרנו מ''מ לימא הלכה כרבנן דמתני' דשביעית והוי ניחא טפי מדר''ש שזורי וי''ל דשמואל בא לפסוק כר''ש שזורי בכל דבר אפילו באורז ודוחן ופרגין ושומשמין ולא מטעמיה דטעמיה דר''ש משום דצובר גרנו דיש בילה ושמואל סבר אין בילה אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי ואף ע''ג דבהקומץ רבה (מנחות דף ל:) מייתי ההוא דפול המצרי ולא מייתי ההיא דאורז ודוחן ופרגין כלל מ''מ נפקא מינה לגבי ההיא: מה גורן ויקב. אסמכתא בעלמא דמעשר ירק דרבנן ועיקר קרא לפסולת גורן ויקב כדלעיל (דף יג.) לענין סוכה א''נ משום שביעית דאורייתא איצטריך קרא: בצלים הסריסים. מפרש בירוש' בפרק שני דשביעית בוצלי קופראי דלא עבדין זרע: ופול המצרי שזרעו לירק. דאי זרעו לזרע הא תגן בפ' שני דשביעית (מ''ח) כיוצא בהן דבתר השרשה ואפי' לא מנע מהם מים והך משנה פירש בקונטרס דאתיא כרבי יוסי הגלילי אבל איפכא נראה דאתיא כר''ע ולא כרבי יוסי הגלילי דאמר עלה בירושלמי א''ר מנא מכיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר''ה נעשו כבעל כלומר יצאו מתורת ירקות הגדילים על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמסתפקת במי גשמים ומתעשרין לשעבר: באחד בשבט מ''ט. מפרש נמי לב''ה כמו לב''ש אלא קמא נקט דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו באחד בשבט ולמר בט''ו בשבט וכל החנוטים קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בשליש בתבואה משום דדרשינן לעיל (דף י.) פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה: ונהג בו שני עישורים. אם שני עישורים ממש הפריש לא היה מתוקן אלא מפרש בירושלמי שהפריש מעשר א' למעשר שני ופדאו וחלקו לעניים:

ראש השנה יד ע"א - טקסט הדף

דף יד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד