ראש השנה יד ע"ב

אחד כדברי ב''ש ואחד כדברי ב''ה ר' יוסי בר יהודה אומר לא מנהג ב''ש וב''ה נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי ר''ג ר' אליעזר אומר אתרוג שוה לאילן לכל דבר ומי עבדינן כתרי חומרי והתניא לעולם הלכה כדברי ב''ה והרוצה לעשות כדברי ב''ש עושה כדברי ב''ה עושה מקולי ב''ש ומקולי ב''ה רשע מחומרי ב''ש ומחומרי ב''ה עליו הכתוב אומר {קהלת ב-יד} והכסיל בחשך הולך אלא אי כב''ש בקוליהון ובחומריהון אי כב''ה בקוליהון ובחומריהון ר''ע גמריה אסתפק ליה ולא ידע אי ב''ה באחד בשבט (אומר) אי בט''ו בשבט (אומר) ר' יוסי בר יהודה אומר לא מנהג ב''ש וב''ה נהג בה אלא מנהג ר''ג ורבי אליעזר נהג בה באחד בשבט כבית שמאי נהג בה א''ר חנינא ואיתימא ר' חנניא הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט''ו דאידך שבט עסקינן ובדין הוא אפילו קודם לכן ומעשה שהיה כך היה רבינא אמר כרוך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט''ו בשבט היה ולא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה אמר רבה בר רב הונא השתא דאמר רבן גמליאל אתרוג אחר לקיטתו עישורו כירק ראש השנה שלו תשרי מיתיבי ר' שמעון בן אלעזר אומר ליקט אתרוג ערב ט''ו בשבט עד שלא תבוא השמש וחזר וליקט משתבוא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש היתה שלישית נכנסת לרביעית שלישית מעשר ראשון ומעשר עני רביעית מעשר ראשון ומעשר שני

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

עישור אחד הוא מעשר עני, כמו בשנה השלישית, וכדברי בית שמאי הסוברים שאחד בשבט הוא ראש השנה של השנה השלישית. ומשהחשיך ליל א' בשבט נכנסה השנה.

ועישור אחד מעשר שני כדין השנה השניה, וכדברי בית הלל הסוברים שראש השנה הוא ט"ו בשבט, ולפיהם בא' שבט עדיין לא החלה השנה החדשה למנין שנות האילן.

רבי יוסי בר יהודה אומר: רבי עקיבא, שנהג שני עישורין, לא הסתפק אם הלכה כבית שמאי או כבית הלל.

ולא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה.

אלא מנהג רבן גמליאל ורבי אליעזר נהג בה, שהסתפק כמי מהם יש לפסוק להלכה. וכדלהלן:

דתנן [ביכורים ב ו]: אף על פי שאתרוג הוא מין אילן, בכל זאת דינו אינו כשאר אילנות לכל דבר.

אלא אתרוג שוה לאילן בג' דרכים, ושוה לירק בדרך אחד:

שוה לאילן שהולכים בו אחר החנטה ^[372] בג' דרכים: א. לערלה. ב. ולרבעי. ג. ולשביעית. ^[373]

ושוה לירק [שהולכים בו אחר הלקיטה] בדרך אחד - שבשעת לקיטתו של האתרוג עישורו כדרך שנוהגים בירק. ואם חנט בשנה השניה ונלקט בשנה השלישית, מתעשר כדין השנה השלישית, מפני שרגילים להשקות את האתרוג במים שאובין והרי הוא "גדל על כל מים". ולכן דינו למעשר הוא כדין הירק. ^[374]

אלו דברי רבן גמליאל.

רבי אליעזר חולק ואומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר.

ורבי עקיבא הסתפק אם ההלכה כרבן גמליאל שאתרוג מתעשר כשעת לקיטתו, והרי הוא נלקט בשנת מעשר עני, או שהלכה כרבי אליעזר שאתרוג מתעשר כשעת חנטתו, והרי הוא חנט בשנת מעשר שני, ולפיכך עישר שני עישורין.

ומשמע לכאורה, שרבי עקיבא סובר כדעת בית שמאי, הסוברים שאחד בשבט הוא ראש השנה.

שהרי לדעת בית הלל, אפילו אם הולכים אחר הלקיטה, הרי האתרוג נלקט לפני ט"ו בשבט, וממה נפשך אין צורך להפריש אלא מעשר שני בלבד. ולהלן הגמרא תמהה על כך.

ותמהינן על דברי תנא קמא [האומר שרבי עקיבא נהג שני עישורין, אחד כבית שמאי. ושני כבית הלל]: ומי עבדינן כתרי חומרי!?

וכי עושים כשתי חומרות הסותרות זו את זו?!

והתניא, הלא שנינו בברייתא: לעולם הלכה כדברי בית הלל, מפני שיצאה בת קול ואמרה שהלכה כדבריהם:

ולפני שיצאה בת הקול - הרוצה לעשות כדברי בית שמאי, עושה, והרוצה לעשות כדברי בית הלל, עושה. ^[375]

אבל העושה מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - הרי הוא רשע.

והעושה מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל בדברים הסותרים זה את זה [כדלהלן], עליו הכתוב אומר [קהלת ב]: "והכסיל בחשך הולך". שאינו יודע להבחין על מי לסמוך.

אבל בשתי מחלוקות שאינן סותרות אפשר לתפוס כקולת שניהם או כחומרת שניהם. שבדבר אחד סובר כבית שמאי ובדבר אחר כבית הלל.

ומסיימת הברייתא: אלא, אי רצה לעשות כבית שמאי יעשה כדבריהם בקוליהון ובחומריהון.

ואי רצה לעשות כבית הלל יעשה כדבריהם בקוליהון ובחומריהון.

והרי רבי עקיבא, שנהג באותה שנה מעשר שני ומעשר עני, נהג כחומרי בית שמאי ובית הלל בדברים הסותרים זה לזה. שהרי אם השנה היא שנת מעשר שני, בעל כרחך אין היא שנת מעשר עני!

ומתרצינן: רבי עקיבא רצה לעשות כבית הלל [לפי שהלכה כמותם], אך גמריה [לימודו] אסתפק ליה, ולא ידע אי בית הלל באחד בשבט אמרו שהוא ראש השנה לאילן, אי בט"ו בשבט אמרו שהוא ראש השנה לאילן.

שנינו בברייתא: רבי יוסי בר יהודה אומר: לא כמנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה רבי עקיבא. אלא כמנהג רבן גמליאל ורבי אליעזר [שנחלקו אם הולכין באתרוג אחר החנטה או אחר הלקיטה] נהג בה. והגמרא הניחה כי מאחר שהחנטה היתה לפני אחד בשבט, והלקיטה היתה לאחריו, לכן הוא עישר שני מעשרות.

ולכן תמהינן: וכי רבי עקיבא - כבית שמאי הסוברים שבאחד בשבט ראש השנה לאילן נהג בה?! והלא הלכה היא כבית הלל!

אמר רבי חנינא, ואיתימא [ואולי] רבי חנניא אמר זאת:

אותו אחד בשבט לא היה בתחילת השנה השלישית [וכדעת בית שמאי]. אלא השנה השלישית נכנסה בט"ו בשבט שעבר, וכדעת בית הלל.

והכא, באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט"ו דאידך שבט עסקינן.

כאן אנו עוסקים באתרוג שחנט לפני ט"ו בשבט שעבר, שהרי אתרוג יכול להשאר על האילן ולגדול כמה שנים, ואחר כך הוא נלקט באחד בשבט שאחריו.

והיות והלכה כבית הלל [שאחד בשבט עדיין שייך לשנה שעברה], נמצא שהאתרוג חנט בשנה השניה, ונלקט בשלישית.

ובדין הוא שרבי עקיבא היה נוהג שני עישורין אפילו אם היה לוקט את האתרוג קודם לכן [בכסליו או בטבת וכיוצא בזה], שהרי כבר נכנסה השנה השלישית בט"ו בשבט שעבר.

ואולם, מעשה שהיה - כך היה, שבאחד בשבט היתה הלקיטה.

רבינא אמר: אמנם מדובר שרבי עקיבא ליקט את האתרוג בתחילת השנה השלישית [ולא בסופה].

ומה שהקשינו: וכי רבי עקיבא סובר כבית שמאי?!

תשובתך: כרוך ותני, הוסף על דברי רבי יוסי בר יהודה וכפול את מחלוקתם, ושנה כך: ^[376]

רבי יוסי בר יהודה אומר: לא אחד בשבט היה, אלא ט"ו בשבט היה, שהוא ראש השנה לאילן לדעת בית הלל.

ולא כמנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה, שהרי לדברי הכל כבר נתחדשה השנה השלישית. אלא מנהג רבן גמליאל ורבי אליעזר נהג בה [שנחלקו אם הולכין באתרוג אחר הלקיטה או אחר החנטה].

ואגב שהבאנו את הברייתא הדנה באתרוג, אם דינו כאילן או כירק, מביאה הגמרא כמה מימרות בענין דין האתרוג:

אמר רבה בר רב הונא: השתא דאמר רבן גמליאל אתרוג אחר לקיטתו עישורו כירק, אם כן ראש השנה שלו לענין מעשר, הוא תשרי, כשם שראש השנה לירק הרי הוא בתשרי.

מיתיבי סתירה לרבה בר הונא מברייתא: דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא תבוא השמש [לפני השקיעה], וחזר וליקט משתבוא השמש ונכנס ט"ו בשבט, הרי אין תורמין ומעשרין מזה שנלקט לפני שתבוא השמש, על זה שנלקט אחר כך.

לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש שנלקט בשנה הזאת, על הישן שנלקט בשנה שעברה, ולא מן הישן על החדש.

ואם היתה שנה שלישית שנכנסת לשנה הרביעית, אזי מה שנלקט בשנה השלישית מפרישים ממנו מעשר ראשון ומעשר עני, כדין השנה השלישית. ומה שנלקט ברביעית, מפרישים ממנו מעשר ראשון ומעשר שני. ^[377]

ורבי שמעון בן אלעזר ודאי סובר שהולכין באתרוג אחר הלקיטה.

הערות

^[372] כך פירש רש"י. וראה הערה הבאה.

^[373] ערלה ורבעי אינן נוהגות בירקות כלל. ולכן תמה הריטב"א על רש"י שפירש שהאתרוג שוה לאילן לענין שהולכין בו אחר החנטה. וכתב הריטב"א שהאתרוג שוה לאילן לענין ערלה ורבעי שנוהגות באתרוג כשם שהן נוהגות באילן. ושוה לאילן לענין שביעית שהולכין בו אחר החנטה כשם שנוהגין באילן [אבל בירק שביעית נוהגת לפי הלקיטה]. וכן פירש רש"י קידושין ב ב. אבל הרשב"א והר"ן הסכימו עם פירוש רש"י כאן, וכן נראה מהתוספות. ובזה ביארו מדוע לא שנינו דברים נוספים הנוהגים באתרוג כבאילן כגון שאתרוג הוא כאילן ואינו נחשב כלאים בכרם. [והיינו מפני שהתנא מונה רק דברים הנוהגים באתרוג אחר חנטה או לקיטה]. [תוספות מביאים עוד שאתרוג שוה לאילן שראש השנה שלו בשבט, כדלהלן בגמרא. והרשב"א והריטב"א והר"ן מביאים שנוהג בו דין פאה כבאילן. אבל דעת תוספות קידושין ב א שאתרוג פטור מפאה. ועיין בהגהת המהדיר על הרשב"א]. ועיין ריטב"א.

^[374] מדוע אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ואילו במעשר הוא שוה לאילן? רש"י לעיל בעמוד א פירש שהדרשות שדרשו רבי עקיבא וריה"ג שירק מתעשר אחר לקיטתו, אינן אלא אסמכתא. וחכמים תיקנו מעשר בירק מדבריהם. והם קבעו שהולכין בו אחר הלקיטה. ולפי זה מובן שבשלשה הדרכים שהן מדאורייתא [ערלה רבעי ושביעית נוהגים מדאורייתא בכל האילנות] בזה הלכו אחר החנטה כדין תורה. אבל מעשר שאינו נוהג מדאורייתא אלא בדגן תירוש ויצהר לדעת רש"י [ראה לעיל הערה 314] בזה הלכו אחר הלקיטה כי גדל על כל מים. [ובדינים דרבנן הולכין אחר הלקיטה בדבר הגדל על כל מים]. אבל דעת התוספות לעיל בעמוד א ד"ה מה [בתירוץ השני] שהדרשא שדרשו רבי עקיבא ורבי יוסי הגלילי היא דרשא גמורה. ואף על פי שמעשר ירק הוא מדרבנן, הפסוק בא ללמד על שביעית שנוהגת בירק מן התורה, שהולכין בה אחר הלקיטה. ולפי זה קשה: מדוע לענין ערלה רבעי ושביעית הולכין באתרוג אחר החנטה? הרי האתרוג גדל על כל מים ! ותירצו תוספות: דבר זה נלמד מדרשת הגמרא לעיל [י א] בענין ערלה "ובשנה הרביעית" וגו'. פעמים שברביעית ועדיין הפירות אסורים משום ערלה. [נראה שכונתם, שפסוק זה מדבר בכל האילנות החייבות בערלה ומכאן שהולכין באתרוג אחר חנטה בערלה ורבעי]. והוסיפו תוספות בקידושין ג', שמאחר שאתרוג שוה לאילן בערלה ורבעי, אין לנו לחלקו משאר האילנות לענין שביעית והדרשא של "גורן ויקב" נדרשת לענין ירק בלבד. [כלומר, בדיני תורה האתרוג שוה לאילן לגמרי. ורק בדינים דרבנן הוא שוה לירק]. ועיין טורי אבן וערוך לנר.

^[375] כך פירש רש"י על פי הגמרא בעירובין [ו ב]. וכתב הריטב"א: אף על פי שמה שהיה היה, [ומה נפקא מינה בדבר?], בכל זאת התנא השמיענו בכל כיוצא בזה שנחלקו שני בתי דינים. שאלו רבים יותר. ואלו מחודדים יותר, [שדינם כדין מחלוקת בית שמאי ובית הלל קודם בת קול]. [ועיין כיוצ"ב בגמרא עירובין ז א]. ויש בגמרא בעירובין שם תירוץ נוסף, שהברייתא כולה מדברת לאחר שיצאה בת קול, ונחלקו תנאים אם משגיחין בבת קול, תחילת הברייתא נשנית כדעת האומר שסומכין על בת קול, וסוף הברייתא היא כדעת רבי יהושע הסובר שאין משגיחין בבת קול.

^[376] ריטב"א.

^[377] להלן הגמרא שואלת: מדוע לעיל [יב ב] הברייתא מביאה דוגמא של שנה שניה הנכנסת לשלישית ואילו כאן הגמרא מביאה דוגמא של שלישית שנכנסת לרביעית. רש"י.

ומדוע נהג בו כך? אחד מחמת הספק אם באחד בשבט כבר נתחדשה שנת האילן כדברי בית שמאי, ואחד מחמת הספק שמא אינה שאינה מתחדשת אלא בחמישה עשר בשבט כדברי בית הלל.

ר' יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה, כלומר, לא מחמת ספק זה עשה כן, אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים, ולירק הוא שוה בדרך אחד. כיצד? שוה לאילן בשלשה דרכים: לערלה שבשלוש השנים הראשונות, פירותיו אסורים באכילה כאילן, ולענין נטע רבעי, שכדין האילן, אף פירותיו בשנה הרביעית צריכים פדיון, ולענין שביעית לגבי קביעת שנת השמיטה. ובכל שלושת הדינים הללו הזמן הקובע הוא תאריך חנטת האתרוג, כדין פירות האילן. ושווה האתרוג לירק בדרך אחד — שבשעת לקיטתו עישורו שלענין שנות המעשר, אנו הולכים לא אחר חנטת הפרי אלא לאחר לקיטתו, אלו דברי רבן גמליאל.

ר' אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר.

לפני שבאים לדון בפרטים תוהים על עיקרו של המעשה: ומי עבדינן כתרי חומרי [והאם עושים, נוהגים אנו כשתי חומרות] הסותרות זו את זו? והתניא [הרי שנינו בברייתא]: לעולם הלכה כדברי בית הלל, ואולם הרוצה לעשות כדברי בית שמאי — עושה, ואם רוצה לעשות כדברי בית הלל — עושה. אולם, אם הוא עושה מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל יחד — הרי זה רשע, ואם הוא עושה מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל — עליו הכתוב אומר "והכסיל בחשך הולך" (קהלת ב, יד). אלא ינהג אי [או] כבית שמאי בקוליהון ובחומריהון [בקולותיהם ובחומרותיהם], או כבית הלל בקוליהון ובחומריהון [בקולותיהם ובחומרותיהם]. ואם כן, כיצד זה נהג ר' עקיבא כשתי החומרות?

ומשיבים: ר' עקיבא גמריה אסתפק ליה [לימודו הסתפק לו] ולא ידע מה היא שיטת בית הלל, אי [אם] בית הלל באחד בשבט אומר, אי [אם] בחמישה עשר בשבט אומר, ומשום כך נהג כשתי השיטות, אבל בעצם רצה לנהוג כדעת בית הלל.

ומבררים עוד את הברייתא: ר' יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה. ותוהים: אם כן, מאחר שעשה זאת באחד בשבט משמע שכבית שמאי נהג בה, שהרי לדעת בית הלל אחד בשבט שייך בבירור לשנה שעברה, ואף אם חשש לדעת ר' אליעזר לא היה צריך להפריש מעשר נוסף!

אמר ר' חנינא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנניא: הכא [כאן] מדובר באתרוג שחנטו פירותיו קודם חמישה עשר דאידך שבט עסקינן [של שבט האחר בשנה שעברה, עוסקים אנו] ואם כן מצד זמן החנטה ברור שאותו אתרוג שייך לשנה השניה, אלא שחשש ר' עקיבא לדעת רבן גמליאל ההולך אחר הלקיטה, ולקיטה זו הרי היתה בשלישית. ובדין הוא אפילו קודם לכן שבעצם לא היה ספק זה תלוי באחד בשבט דווקא וגם אם היה קוטפם זמן רב קודם לכן היה ספק זה קיים אלא מעשה שהיה כך היה שנזדמן הדבר באחד בשבט.

רבינא אמר: כרוך ותני [ושנה] ותקן את הגירסה בנוסח זה: לא אחד בשבט היה אלא חמישה עשר בשבט היה, ולא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה ולפי שיטת בית הלל.

א לעצם דין עישור האתרוג אמר רבה בר רב הונא: השתא [עכשיו] שאמר רבן גמליאל כי אתרוג אחר לקיטתו עישורו כירק, יש לומר שראש השנה שלו לגבי מנין שנות המעשר הוא תשרי כמו שאר הירקות, וכפי ששנינו שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר ירקות.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב בר רב הונא מתוספתא, ששנינו בה: ר' שמעון בן אלעזר אומר: ליקט אתרוג ערב חמישה עשר בשבט עד שלא תבוא (תשקע) השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משתבוא השמש ונתחדשה שנת אילן חדשה — אין תורמין ומעשרין מזה על זה, לפי הכלל שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. וכן אם היתה זו שנה שלישית שנכנסת לשנה הרביעית בשנות השמיטה, הרי ממה ששייך לשלישית מפריש מעשר ראשון ומעשר עני, וממה ששייך לרביעית מפריש מעשר ראשון ומעשר שני.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One tithe was in accordance with the statement of Beit Shammai that the new year for trees is on the first of Shevat, in which case it was already the third or sixth year, when one must set aside poor man’s tithe; and one tithe was in accordance with the statement of Beit Hillel that the new year for trees is on the fifteenth of Shevat, so it was still the second or fifth year, when one must set aside second tithe.

Rabbi Yosei bar Yehuda says: He did not act as he did in order to conform with the conflicting practices of Beit Shammai and Beit Hillel. Rather, he acted as he did in order to conform with the conflicting practices of Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer.

As we learned in a mishna: The etrog tree is like an ordinary tree in three ways and like a vegetable in one way. How so? It is like an ordinary tree in three ways: With regard to orla, that the fruit of the first three years after the tree is planted is forbidden; with regard to fourth-year produce, that the fruit that grows in the fourth year after the tree is planted must be brought to Jerusalem and eaten there or else it must be redeemed; and with regard to the Sabbatical Year, that the year is determined by the time of the formation of its fruit. And the etrog is like a vegetable in one way, which is that its tithe year follows the time of the picking of its fruit; this is the statement of Rabban Gamliel.

Rabbi Eliezer says: The etrog is like fruit of a tree with regard to all matters, and so its tithe year also follows the time of the formation of its fruit. Since Rabbi Akiva was in doubt whether the halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabban Gamliel or Rabbi Eliezer, he set aside two tithes in order to follow both of their opinions.

The Gemara questions Rabbi Akiva’s conduct: But do we adopt the respective stringencies of two authorities who disagree on a series of issues? Isn’t it taught in a baraita: The halakha is always in accordance with the statement of Beit Hillel, but one who wishes to act in accordance with the statement of Beit Shammai may do so, and one who wishes to act in accordance with the statement of Beit Hillel may do so. If he adopts both the leniencies of Beit Shammai and also the leniencies of Beit Hillel, he is a wicked person. And if he adopts both the stringencies of Beit Shammai and the stringencies of Beit Hillel, with regard to him the verse states: “The fool walks in darkness” (Ecclesiastes 2:14). Rather, one should act either in accordance with Beit Shammai, following both their leniencies and their stringencies, or in accordance with Beit Hillel, following both their leniencies and their stringencies. If so, why did Rabbi Akiva follow two contradictory stringencies?

The Gemara answers: Rabbi Akiva wished to act in accordance with the opinion of Beit Hillel, but he was in doubt about his tradition and did not know whether Beit Hillel said that the new year for trees is on the first of Shevat or whether they said that it is on the fifteenth of Shevat, and so he set aside two tithes in order to conform with both possibilities.

The Gemara further clarifies the baraita, which states: Rabbi Yosei bar Yehuda says: He did not act as he did in order to conform with the conflicting practices of Beit Shammai and Beit Hillel; rather, he acted as he did in order to conform with the conflicting practices of Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer. The Gemara asks: Seeing that he did this on the first of Shevat, it would seem that he acted in accordance with the practice of Beit Shammai. According to Beit Hillel, both the formation of the fruit and its picking took place in the same year, as the new year does not begin until the fifteenth of Shevat, and so there would have been no need to set aside two tithes.

Rabbi Ḥanina said, and some say that it was Rabbi Ḥananya who said: Here we are dealing with an etrog tree whose fruit was formed prior to the fifteenth of the other, previous, Shevat, in the second year, and it was picked on the first of the following Shevat, in the third year. According to the opinion of Rabbi Eliezer that the tithe year of an etrog follows the time of the formation of its fruit, the fruit was obligated in second tithe, whereas according to the opinion of Rabban Gamliel that the tithe year of an etrog follows the time of its picking, it was obligated in poor man’s tithe, and so Rabbi Akiva set aside two tithes. And by right it should have taught that even if the fruit had been picked earlier, any time after the fifteenth of the previous Shevat, but the incident that took place, took place in this way, that the fruit was picked on the first of Shevat.

Ravina said: Combine the two statements and teach the baraita as follows: It was not on the first of Shevat that Rabbi Akiva picked the fruit, but on the fifteenth of Shevat, and he did not act as he did in order to conform with the conflicting practices of Beit Shammai and Beit Hillel, but rather, he acted as he did in order to conform with the conflicting practices of Rabban Gamliel and Rabbi Eliezer, both in accordance with the practice of Beit Hillel.

§ Rabba bar Rav Huna said: Now that Rabban Gamliel has said that the tithe year of an etrog follows the time of the picking of its fruit, like a vegetable, its new year for tithing is Tishrei, like other vegetables.

The Gemara raises an objection from the following baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: If one picked the fruit of an etrog tree on the eve of the fifteenth of Shevat before the sun had set, and then he picked more fruit after sunset, one may not set aside teruma and tithes from the one for the other, as one may not set aside teruma and tithes from the new crop for the old or from the old crop for the new. If he did this when it was the third year of the Sabbatical cycle going into the fourth year, the halakha is as follows: From what he picked in the third year he must set aside first tithe and poor man’s tithe, and from what he picked in the fourth year he must set aside first tithe and second tithe.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' לערלה ולרבעי ולשביעי' שוה האתרוג לאילן דאזיל בתר חנטה. כל הענין פשוט הוא ונתברר בדרך קצרה מתלמוד א"י דגרסי' [התם] מעשה בר"ע שליקט אתרוג ונתן עליו חומרי ב"ש וב"ה. ולמה לי אתרוג אפילו שאר כל אילן תני חומרי ר"ג וחומרי ר' אליעזר. ור"ג ור"א לא על דב"ה אינון היו.

א"ר יוסי ב"ר אבין תיפתר שנחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט של שנה שניה ונכנסה שלישית על דעתיה דר"ג מעשר עני על דעתיה דר"א מעשר שני. מה עשה עישר וקראו מע"ש ופדאו ונתנו לעניים:

הא דתנן אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ולירק בדרך אחד. פירושו: שוה לאילן דאזלינן בתר חנטה כאילן בשלשה דרכים כדמפרש ואזיל, ושוה בדרך אחד לירק דאזלינן ביה בתר לקיטה כירק, וכן פירש רש"י ז"ל כאן. אבל בריש פרק קמא דקדושין (ב, ב) פירש שהוא מונה כל הדרכים שהוא כאילן והדרכים שהוא כירק, ואי אפשר דהא שוה לאילן בכמה דרכים אחרים, שהרי אינו כלאים בכרם כאילן וחייב בפאה כאילן. ומה שפירש כאן הוא עיקר. ושם כתבתי יותר בארוכה בסייעתא דשמיא.

ופירוש שוה לאילן לערלה ולרבעי. לענין מה ששנו בברייתא דמייתינן לעיל (ראש השנה י, א), ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט, והוי טעמא דמילתא הואיל ונכנס בתוך שנתו של אילן וכדאיתא בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ב).

ולשביעית. כלומר, דבתר שנת חנטתו שדינן ליה, ואי אתרוג הנכנס מששית לשביעית הוא אינו חייב בביעור ואע"פ שנלקט בשביעית, ואילו היה שוה לירק היה חייב בבעור כשעת לקיטתו, ואי אתרוג הנכנס משביעית לשמינית חייב בביעור הואיל וחנט בשביעית. ואם תאמר, הכא משמע דירק הנכנס משישית לשביעית אסור כשעת לקיטתו, ואנן תנן (שביעית פ"ט, מ"א) כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב, ופירושו הספיחים הנכנסים משישית ושביעית. יש לומר דהתם בשנגמר לגמרי בשישית שאע"פ שלא נלקטו אלא בשביעית מותרין הואיל ולא גדלו בשביעית כלל, וטעמא משום דבתר גמר פרי אזלינן, דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה עיקר טעמא הוא משום דמסתמא בשעת לקיטתו נגמר הפרי. והיינו נמי דשמואל דאמר לעיל (ראש השנה יג, ב) גבי פול המצרי, הכל הולך אחר גמר הפרי, ולומר דאזלינן ביה בתר לקיטה כירקות, אבל הכא בירק שלא נגמר קודם שביעית לגמרי אלא עדיין מתגדל והולך משנכנס בשביעית, ואפילו כן באתרוג דכותיה הנכנס משישית לשביעית פטור מן הביעור. אבל אתרוג שנגמר בשולו לגמרי בשישית, אפילו לכשתמצא לומר שהוא כירק לשביעית היה פטור מן הביעור, דירק כי האי גונא פטור כדאמרן. ואם תאמר והא מוקמינן בסמוך ההוא דר' עקיבא באתרוג שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר דאידך שבט ואפילו הכי נהג בו שני עשורין משום ספיקו דר"ג, דאלמא דאע"פ שנגמר בישולו בשנה שנייה אפילו הכי כיון שהוא נלקט בשנה שלישית אילו אזלינן ביה בתר לקיטה כר"ג היה מתעשר מעשר עני. ויש לומר דאתרוג כל זמן שהוא דר באילנו הוא מתגדל והולך, והרי הוא כירק שלא נגמר בישולו לגמרי. ואי נמי יש לומר, דלפעמים אתרוג שחנט בשבט דאשתקד אינו נגמר בשבט דהשתא.

ר׳ יוסי בר יהודה וכו'. פי׳ דמספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה ולקמן פרכינן וכי אזלינן בתר לקיטה מאי האי דהא לב״ה לא נכנסה שלישית עד ט״ו בשבט (למ״ד) [אלא] כב״ש והא ר״ע מתלמידי ב״ה הוא ועוד ב״ש במקום ב״ה אינה משנה ומפרש לה תלמודא שפיר:

דתנן אתרוג שוה לאילן וכו'. פי׳ [רש״י] שהולכין בדברים אלו אחר חנטה כאילן ואין פי׳ זה מדוקדק דמשמע דאלו הי׳ דינו כירק לא היו הולכין בו אחר חנטה והניחא לענין שביעית דשייכא בירק אלא לענין ערלה ורבעי [ואינן] נוהגין אלא באילן לכן יש לפרש שוה לאילן לערלה ולרבעי שנוהגין בו כאילן ומינה נמי שהולכין בו אחר חנטה כמותו ושוה לאילן לשביעית שהולכין בו אחר חנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק דבהא ליכא לפרושי שנוהגת בו שביעית באילן כדפרישית בערלה ורבעי דהא שביעית בכל דבר הוא נוהג אלא ודאי לענין חנטה הוא בין לאתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית שהיא מותרת ובין לאתרוג בת שביעית הנכנסת לשמינית שהיא אסורה דאלו הוה דיניה כירק למיזל בתר לקיטה הי׳ הדין בהיפך. וא״ת וכיון שמונה לערלה ולרבעי לפי שנוהג בו כאילן ליתני דרכים אחרים ששוה לו כגון לענין כלאים בכרם שהוא כאילן וכן לענין פיאה וי״ל דהא לא מני הדרכים ששוה לאילן או לירק מענינים תלויין בשנים ר״ל שמשתנה דינם לפי השנים ואיכא חילוק בין לקיטה וחנטה כנ״ל. ויש מקשים דהכא משמע דירק בת ששית הנכנסת לשביעית אסור כשעת לקיטתו והא אנן תנן כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב ופי׳ ספיחין הנכנסין משישית לשביעית אלמא לא אפיקו מכללא לאיסורא אלא ספחי כרוב בלבד מטעמא דמפרש בירושלמי שלא יאמרו מן האמהות לקטתי ותירצו דהתם הוא (בשעמד) [כשנגמר] לגמרי בשישית שאע״פ שלא נלקטו אלא בשביעית מותרין הואיל ולא גדלו בשביעית כלל וטעמא משום דבתר גמר פרי אזלינן וכל עיקר לא הלכו בירק אחר לקיטה אלא משום דמסתמא בשעת לקיטתו נגמר פריו וכדאמר שמואל לעיל הכל הולך אחר גמר פרי אבל הכא בירק שלא נגמר קודם שביעית לגמרי אלא עדיין מתגדל והולך משנכנס בשביעית ואפי׳ כן באתרוג דכוותיה הנכנס משישית לשביעית פטור מן הביעור ואע״פ שלא נגמר בישולו כסתם אתרוגין שכל זמן שהוא דר באילנו מתגדל והולך ומתבשל שהוא כירק שלא נגמר בישולו לגמרי ובזה הוצרכנו לדונו כאילן דאלו נגמר בישולו לגמרי קודם שביעית אפי׳ הי׳ דינו כירק הי׳ מותר בשישית הנכנס לשביעית:

ומי עבדינן כתרי. פי׳ אדת״ק מקשי׳ דס״ד דבעי למימר דר״ע בעי למעבד חדא כב״ש וחדא כב״ה ואע״ג דסתרן אהדדי והיינו דפרכינן ליה מהא דתנינן שהעושה כחומרי ב״ש וכחומרי [ב״ה] עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך ואוקמינא בעירובין בתרתי דסתרי אהדדי כגון חסרון שדרה וגלגלת לענין טומאה ולענין טריפה וכדפרש״י וה״נ כשאנו דנין באתרוג דין שניה ודין שלישית תרתי דסתרן אהדדי הוא. ופרקי׳ דר״ע מספקא ליה סברא דב״ה ועביד תרתי כי היכא דלעבד כב״ה ממה נפשך אבל בדר׳ יוסי בר יהודא לא חשיב סתרן אהדדי דהא אלו רצה הכתוב אפשר הוא לשניהם להיות בשנה אחת שאין האחד הפך חבירו ודוק שכן פרש״י ז״ל. והא דאמרינן לעולם הלכה כב״ה והרוצה לעשות כדברי ב״ש עושה אוקמי׳ התם כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול א״נ כר׳ יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול דאע״ג דב״ה נפישי טפי ב״ש מחדדי טפי וכדאיתא בפ״ק דיבמות ואמר הרוצה לעשות כב״ש עושה ואע״ג דמאי דהוה הוה לאשמועינן בכל כיוצא בהן בשני בתי דינין דעלמא דהני נפישי והני מחדדי כנ״ל. ופרכינן אדר׳ יוסי בר יהודא באחד בשבט כב״ש ופרקינן דהכא באתרוג שחנטו פירותיו אשתקד קודם ט״ו בשבט שהיתה שנה שניה ועכשיו נלקטו בא׳ בשבט שהיא עדיין שנה שלישית אליבא דב״ה דהלכתא כב״ה ולהכי מספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה כר׳ אליעזר או בתר לקיטה כר״ג ובדין הוא דה״ל האי ספיקא בכל החדשים שעברו מט״ו בשבט שעבר עד עכשיו אלא דמעשה שהי׳ כך היה:

רבינא אמר כרוך ותני. כלומר הוסף בדברי ר׳ יוסי וכפול המחלוקת בינו ובין ת״ק וכן פרש״י וזה מן הלשונות שבתלמוד שפירושו מתחלף דבעלמא לא אמרינן הכא היכא דבעי לאוסופי לישנא על מתניתא אלא בתרי בבי דעבדי׳ מיניהו חדא בבא:

כבר ביארנו שפירות האילן הולכין בהם אחר חנטה והירק אחר לקיטה ומ"מ אתרוג שוה לאילן לילך בו אחר חנטה לענין ערלה שאם נחנט בשלישית אע"פ שנלקט ברביעית יש לו דין ערלה וכן לרבעי שאם נחנט ברביעית אע"פ שנלקט בחמישית יש לו דין רביעית וכן הוא שוה לאילן לענין שביעית שאם נחנטו בשביעית אע"פ שנלקטו בשמינית אסורים ואם נחנטו בששית אע"פ שנלקטו בשביעית מותרין כפירות ששית כדין שאר אילנות אבל לענין מעשר דינו כירק ואינו מתעשר מן הנלקט בשנה זו על הנלקט בשנה אחרת אע"פ שנחנטו בשנה אחת ומ"מ ר"ה שלו בחמשה עשר בשבט אף לענין לקיטה ולא שבט של חדשי החמה והוא הבא שלשים יום אחר תקופת טבת אלא שבט של חדשי הלבנה ואפילו נתעברה השנה ראש שנה שלו שבט הסמוך לטבת ולא אדר ראשון העומד במקום שבט מעתה לקט אתרוג ערב חמשה עשר בשבט קודם שיבא השמש וחזר ולקט ליל חמשה עשר בשבט אחר שבא השמש אין מעשרין מזה על זה וכן אם היתה שניה הנכנסת לשלישית אותם הנלקטים בסוף שניה מתעשרים מעשר ראשון ומעשר שני והנלקטים בתחלת שלישית מתעשרים מעשר ראשון ומעשר עני ושאר אילנות אף ענין זה נדון בהם אחר חנטה.

מחלקת הנזכרת בתלמוד ואותה מחלקת נתלין בה דברים שהאחד הפך לחבירו ונמצא שסברת כל אחד מהם קולא אצל דבר אחד וחומרא אצל דבר אחר כגון חסרון בשדרה הנזכר במסכת חולין מ"ב ב' שלב"ש אינה חסרון ליטרף בה בבהמה או להפקיע ממנה טומאת אהל באדם אלא בשתי חליות ולבית הלל באחת ונמצא לענין אהל המת בית שמאי לחומרא ולענין טרפות שבבהמה בית שמאי לקולא וכן כל כיוצא בזה יש בחירה ביד התלמיד לפי שקול דעתו לפסוק כאחד בשני הדברים הא לפסוק כאחד מהם באחת וכשני לו באחרת הואיל והדברים תלויים זה בזה אינו רשאי שהרי דבריו סותרים זה את זה ואם עשה כן אם פסק בשניהם להקל נקרא רשע ואם בשניהם להחמיר נקרא כסיל ודבר זה יתבאר במסכת חולין וכן הדבר עכשו אצלי בפסקי הגאונים מסוגיא זו יראה שאף במחלקת שאינה בדרך זה אלא ששניהם מצריכים איזה דבר זה לפי צד אחד וזה לפי צד אחר וזה בא ועושה אותו דבר לפי שני הצדדים שאף זה נקרא כסיל אלא יברור לו דעתו של אחד מהם הא אם בירר לו דעתו של אחד אלא שנסתפק איזהו דעתו של זה ומצד אותו הספק יוצא שתיהן אין זה בכלל המוזהר כיצד אתרוג הנכנס משנה שניה לשלישית שנחנט קודם שבט ונלקט לאחר שבט והרי שנחלקו בו חכמים ור' אליעזר שר' אליעזר סובר שדינו כאילן ומתעשר כדין שניה וחכמים סוברים שדינו כירק ומתעשר כדין ירק בשלישית והרי שזה בא ומעשר שני עישורין אחד בשניה ואחד בשלישית אין זה נאה הא אם דעתו לפסוק כחכמים אלא שהוא מסופק בהם היאך אמרו אם כאילן אם כירק או שנלקט באחד בשבט ונסתפק לו בבית הלל אם באחד בשבט אמרו אם בחמשה עשר בשבט אמרו אין בזה כלום כל שנולד לו ספק בגוף הדבר כך ראוי לו לעשות וכן כל הספקות כך הוא לעולם ובדומה לזה הפריש אחד מן החכמים באתרגין שלקט שני עשורין מעשר שני כדין שניה ומעשר עני כדין שלישית.

יש שואלין היאך אדם מפריש שני עשורין שאם הפריש את השני לפי חשבון הנשאר אחר עשור ראשון הרי פיחת במעשר ואם עשרו לפי חשבון ראשון הרי הרבה במעשר ונמצאו פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים כמו שיתבאר במקומו פירשו בתלמוד המערב שהוא הפריש מעשר שני ופדאו ואחר כך נתנו לעניים מתורת מעשר עני.

ולענין חסרון בשדרה הלכה כבית הלל כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ולשביעית ירק נמי אית כו' ופי' הר"ש שם על פי כו' ולר"ע נמי כו' אע"ג דנגמר הפירי דהרי כו' כצ"ל וכל דבריהם אלו הם בפ' לולב הגזול ע"ש ומה שיש לדקדק על דבריהם תמצא בחידושי הלכות פרק לולב הגזול ע"ש:

גמרא אי ב"ה בא' בשבט אומר כו'. הגרי"פ הגיה אמרו. ול"נ דשפיר שייך ל"י על הבית וכה"ג כתבתי לקמן ברפ"ב:

גמ' שם אמר רבה בר"ה השתא כו'. נ"ל דגם הוא בא ליישב קושיא דלעיל כב"ש נהג בה (ואולי צ"ל רבר"ה אמר) ור"ל דמספקא ליה אי אזלינן ביה בתר חנטה והוה עדיין בתוך שנה שניה או בתר לקיטה וכבר נתחדשה השנה מתשרי ומעשה שהיה כך היה. וכן לת"ק ס"ל לר"ע דאזלינן ביה בתר חנטה והוא חנט אשתקד בין ר"ח שבט לט"ו בו בשנה ג' ומעשה שהיה כך היה:

בתוספות ד"ה ולשביעית כו' וא"ת אמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כו'. למאי דפרישית לעיל דההיא דרשא צריכא לשביעית דאורייתא בפשיטות הו"מ לאקשויי דע"כ בירק אזלינן בתר לקיטה לשביעית מדאורייתא אי משום דרשא דלעיל דהוי דרשא גמורה או משום דמסברא אזלינן בכל מילי בתר לקיטה לכל מילי אם לא היכא דגלי קרא וכדפרישית לעיל אלא דהתוספת לא נחתו להכי ומשום דמשמע להו עכשיו דהא דאזלינן באילנות בתר חנטה לשביעית היינו נמי מסברא ומשו"ה לא מצי לאקשויי אלא מהא דרשא דלעיל דתליא בדרכו לגדל על כל מים והא דמייתי הכא האי לישנא דדרכו לגדל על כל מים ולא לישנא דאידך תנא דגדל על מי שנה שעברה היינו משום דבריש פ"ק דקידושין מוקמינן להאי מתניתין כהאי תנא מדנקיט דרכים ולא נקיט דברים משום דדרכו לגדל ע"ש:

בא"ד וי"ל משום דדרשינן לעיל גבי ערלה פעמים שברביעית כו' עכ"ל. וע"כ היינו משום דאזלינן בתר חנטה דאי לאשמעינן דאע"ג שנלקטו ברביעית אסורין לפעמים אי נגמר פירי בשלישית הא מילתא דפשיטא היא ואפילו למאי דמסקו התוס' דלקיטה היינו גמר פירי נמי ליכא למימר דפעמים ברביעית דקאמר היינו אף שנגמר ברביעית אסורים כיון שהתחילו לגדל בשלישית א"כ מהאי סברא גופא יש לנו לומר דקפיד קרא אחנטה כיון דכל הנחנטין קודם שבט נמי התחיל' ליגדל בשלישית כדמשמע לעיל דגדל על מי שנה שעברה הואיל ועדיין לא יצא רוב גשמי שנה ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך כו' פי' דאע"ג דמסתמא נגמר פירי הרבה קודם ללקיטה אפ"ה נקיט בה לישנא דלקיטה אלמא דבלקיטה ממש תליא מלתא וכ"כ מהרש"א ז"ל במסכת סוכה:

בגמרא ומי עבדינן כתרי חומרי: הטעם דנקרא כסיל בחושך הולך ורש"י פי' כיון שאינו יודע על מי לסמוך. ולכאורה קשה א"כ איך משני ר"ע גמרא אסתפיק ליה דמה מהני זה כיון שאינו יודע על מי לסמוך אכתי יקרא כסיל ח"ו. וכן קשה אמה דאמר רבי יוסי בר' יהודה מנהג ר"ג ור"א נהג בה וכי לא ידע על מי לסמוך. אמנם בעירובין (דף ז') פירש"י דמקרי כסיל בחושך הולך כיון דחד טעמא הוא דהכא הוי חומרא והכא הוי קולא ואי האי טעמא סבירא ליה ליעבד כקולא וכחומרא עכ"ל. משמע דלא מקרי כסיל אלא דמחמיר בלא טעם אבל אי ידע טעם ומסופק בגמרי' אי הלכה כדברי מי בזה לא מקרי כסיל. וצ"ל דגם כאן כוונת רש"י כן ומה שכתב וכיון שאינו יודע על מי לסמוך היינו שלא ידע הטעם או שאינו מבינו וראיתי בריטב"א בעירובין (שם) שכתב גמריה אסתפקא ליה פי' לא היה מי שיברר לו האמת אבל מי שעשה חומרא דמר ודמר מפני שאינו יודע הדין אעפ"י ששורת הדין כך יש לו לעשות מכ"מ אכתי קרינא ביה שהוא כסיל בחושך הולך שהיה לו ללמוד ולא למד עכ"ל. ויש לפרש גם דברי רש"י הכא כן ועכ"פ מתורץ בזה מה שהקשיתי אשר א"ע ראיתי שגם הט"א הקשה ב' קושיות הנ"ל ע"ש שהאריך ולענ"ד לק"מ:

בתוס' ד"ה ולשביעית. ועדיין אסורים משום ערלה: בקדושין (דף ג') בארו יותר שכתבו אע"ג דאתרוג גדל על כל מים אין לנו לחלקו מדין שאר אילנות לענין שביעית כיון דלענין ערלה ורבעי לא חלקתו תורה משאר אילנות ודרשה דגורן ויקב לירקות אתי ולא לאתרוג עכ"ל. פי' כיון דודאי לענין ערלה ורבעי אזלינן באתרוג בתר חנטה דמנ"ל לחלק משאר אילנות ה"ה ג"כ לענין שביעית אבל לענין דרשה דגורן ויקב אין כאן רמז דקאי על אתרוג. ובזה מיושב מה שהקשה הט"א הרי זית דאזלינן בתר שליש אע"ג דלענין ערלה הוא נמי בכלל פעמים שברביעי ע"ש שכתב שדברי התוס' אינם מובנים לו אכן ע"פ דבריהם שם א"ש דשאני זית דגלי קרא ליזל בתר שליש כיון דאיקרי תבואה כדאמרינן לעיל משא"כ באתרוג דלא גלי קרא להוציא מדין שאר אילנות לענין שביעית:

ד"ה הכסיל. ומחמיר על עצמו: אין להקשות הא כמה פעמים מצאנו לחכמים שהקלו לאחרים והחמירו על עצמם וכן מצאנו בר"ג שהקל לאחרים כב"ה להיות אופין פתין גריצין וחרי ולעצמם החמירו כב"ש כדאמרינן פ"ב דביצה די"ל דאין זה דומה לכאן לעשות כב' חומרות דסתרי אהדדי ואולי בזה לא שייך רק אם בעת אחד עושה כב' חומרות יחד והתוס' בזה לשיטתם אזלי דמפרשי לעיל מעשה דר"ע שהפריש מע"ש ופדאו ונתנו לעניים דהוי ב' חומרות דסתרי אהדדי בעת אחד אבל לפי פי' רש"י שמפרש שהפריש מעשר שני בשנה שניה ושוב הפריש מעשר עני ג"כ כיון דהוי ב' הפרשות חלוקות זו מזו אפשר דלא שייך בזה כסיל בחושך הולך אם לא היה עושה רק להחמיר על עצמו ולפ"ז באמת הוי מצי לתרץ ר' עקיבא מחמיר על עצמו היה אלא בלאו הכי משני שפיר:

בא"ד יודע היה דהלכה כב"ה: אע"ג דאמרינן הרוצה לעשות כב"ה עושה הרי מפרש בעירובין שזה דוקא קודם בת קול אבל בימי ר"ע כבר יצא הבת קול. אכן לתירוץ שני בעירובין שם דהיינו כר' יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול הוי מצי לשנויי כן דר"ע כר' יהושע ס"ל ומספקא ליה הלכתא כמאן וצ"ל דסוגיא דהכא אזיל ע"פ תירוץ ראשון דעירובין:

אחד כדברי ב''ש. שאמרו נתחדשה שנה וכבר נכנסת שלישית משחשיכה: ואחד כדברי ב''ה. האומרין לא נתחדשה שנה עד חמשה עשר בו: לא מנהג ב''ש כו'. שני עישורין שנהג בה לאו משום ספק כב''ש ספק כב''ה אלא משום ספק הלכה כרבן גמליאל דאמר אתרוג אחר לקיטה כירק משום דדרכו ליגדל על כל מים והרי נלקט בשלישית או שמא כר''א דאמר אחרי חנטה הלכו בו כשאר אילנות והרי חנט בשניה ולקמיה פריך א''כ פשיטא ליה דכבר נכנסה שלישית כב''ש: שוה לאילן. לילך אחר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית: שבשעת לקיטתו עישורו. שאם חנטה בשניה ונלקטת בשלישית מתעשר כדת שנה שלישית כירק לפי שאף הוא דרכו ליגדל על כל מים הכי מפרש לה בשמעתא קמייתא דקדושין: והרוצה לעשות וכו'. בעלמא (עירובין ו:) פרכינן סיפא ארישא ומשנינן כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול: מקולי ב''ש כו'. בעירובין מפרש לה במחלוקת אחת שיש מקום שנוטין בה דברי בית שמאי להקל ויש מקום שנוטין בה דברי בית הלל להקל כגון כמה חסרון בשדרה שלא תטמא באהל ב''ש אומרים ב' חוליות וב''ה אומרים חוליה אחת וכן לטרפה נמצאו דברי ב''ש מקילין בטריפה ואומר עד שתחסר שתי חוליות וב''ה מחמירין בה ומקילין לענין טומאה לומר שכיון שחסרה חוליא אחת אינה מטמאה והאוחז בזו קולי ב''ש וקולי ב''ה רשע שהרי דבריו סותרין זה את זה כדי להקל והאוחז בחומרי שניהם כסיל בחשך הולך הוא שאינו יודע להבחין על מי לסמוך אבל בב' מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו אין כאן לא משום רשע ולא משום סכלות דסבירא ליה בהא כב''ש ובהא כבית הלל: אי כבית שמאי בקוליהון ובחומריהון. אי לענין טומאה לא חשיב לה חסרון בחוליא אחת לענין טריפה נמי לאו חסרון הוא: ואי כב''ה. דאמרו חסרון הוא ליחשבה חסרון הכא והכא והך דר''ע נמי סתרן אהדדי דקא חשיב ליה שניה וקא חשיב ליה שלישית: גמרא אסתפק ליה וכו'. כב''ה בעא למעבד: כב''ש נהג בה. לר' יוסי בר יהודה דאמר משום דנהג בה מנהג רבן גמליאל עישרה במעשר עני כדין שלישית א''כ כב''ש ס''ל דנתחדשה שנה היום דאי כב''ה לקיטתה וחנטתה בשנה אחת הוה: דאידך שבט. דאשתקד שהאתרוג דר באילנו שתים ושלש שנים ובט''ו בשבט דאשתקד נכנסה שנה שלישית ועדיין לא יצאת שלישית נמצאת שחנטה בשניה ונלקטה בשלישית: ובדין הוא. דאם לקטה קודם לכן או בכסליו או בטבת נמי הוה נוהג בה ב' עישורין משום מנהג ר''ג ור''א: אלא מעשה שהיה. בא' בשבט היה: כרוך ותני. כפול את דברי ר' יוסי ושנה בה שתי מחלוקות: לא אחד בשבט היה. שאין בה חידוש שנה: אלא ט''ו בשבט היה. לדברי הכל נתחדשה שנה: ר''ה שלו תשרי. כדין ירק ולענין מעשר קאמר: שלישית נכנסת לרביעית. לקמן פריך מ''ש דלא תנא ואם היתה שניה נכנסת לשלישית כדתניא לעיל (דף יב:) גבי ליקט ירק:

לרבעי. הך משנה אתיא כמאן דתני נטע רבעי בריש כ''מ . (ברכות דף לה.): ולשביעית. ירק נמי אית ביה שביעית אלא מפרש בירושלמי דביכורים פרק ב' כגון אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית הרי היא לבעלים כאילן בתר חנטה ופטור ממעשר כירק דבתר לקיטה והא דלא תנא שוה לאילן לענין כלאים דלא הוי כלאים בכרם משא''כ בירק ולענין ר''ה שלו שבט כאילן כדאמר בשמעתין לא תניא הכא אלא מידי דבהאי אזלי בתר חנטה ובהאי בתר לקיטה וא''ת אמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כיון שגדל על כל מים כירק למאי דפרישית לעיל דההיא דרשה צריכא בשביעית דאורייתא וי''ל משום דדרשינן לעיל (דף י.) גבי ערלה פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה וא''ת דהכא משמע דאזלינן בירק בתר לקיטה לענין שביעית ובמסכת שביעית (פ''ט מ''א) תנן כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב ופירש הר''ש שם ע''פ הירושלמי דאיירי בספיחי ששית הנכנסת לשביעית ומתרץ בהכי ההיא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא: ושם) דתניא איפכא כולם אסורין חוץ מספיחי כרוב ונראה לפרש דהא דאמר בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גדולם בששית אבל נגמר גדולם בששית שרו בין לר''ע בין לר' יוסי הגלילי מידי דהוה אבצלים הסריסים דלעיל שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר''ה דאפי' מאן דפליג התם הכא מודה דלר' יוסי הגלילי כיון דנגמר גדולם נמצאו גדילים על מי שנה שעברה ותו לא גדלי על מי שנה הבאה ולר''ע נמי כיון דתו לא גדלי על כל מים יוצאין מתורת ירקות הגדילים על כל מים כדאמרי' בירושלמי כדמפרש לעיל גבי בצלים דנעשו כשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים ומתעשרים לשעבר וכן לעיל (דף יג:) גבי אורז ודוחן דיהיב להו שמואל דין ירק דבתר לקיטה וקאמר הכל הולך אחר גמר פרי אלמא גמר פרי עיקר אלא דנקט בכל דוכתי לקיטה משום דדרך ללקט בתר גמר פרי והנהו גמרי פריים ביחד אלא שאין מתייבשין ביחד כדאמרי' דעשויין פרכין פרכין ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט''ו דאידך שבט ומשמע משום דמספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה באתרוג כר''א או בתר לקיטה כר''ג נהג בו שני עישורין אלמא דאזלי' בתר לקיטה אף על גב דנגמר הפרי (נמי) דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא אתרוג חלוק משאר פירות לפי שדרכו לעמוד באילן שתים ושלש שנים וכל זמן שמתקיים באילן גדל בכל שנה ושנה אי נמי אף על פי שחנט בשבט זמנין דאין נגמר גדולו עד שבט אחר וניחא השתא דנקט רבי יוחנן לקמן (דף טו:) גבי אתרוג אפילו כזית ונעשית ככר כלומר דעל ידי מי שנה הבאה גדילה ומיהו כזית ודאי לאו דוקא דהא ר' יוחנן בתר חנטה אזיל ושמא לא חשיב חנטה באתרוג בפחות מכזית: הכסיל בחשך הולך. אפילו יודע כמאן הלכה ומחמיר על עצמו ולא בעי לשנויי דר''ע מספקא ליה הלכתא כמאן ועבד לחומרא דמסתמא יודע היה דהלכה כב''ה:

ראש השנה יד ע"ב - טקסט הדף

דף יד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד