ראש השנה טו ע"א

דף טו - א

ומאן שמעת ליה דאזיל בתר לקיטה - מיהו התנא הסובר שהולכים באתרוג אחר הלקיטה? הרי הוא רבן גמליאל!

ונמצא שרבי שמעון בן אלעזר סובר כרבן גמליאל.

והרי קתני בדברי רבי שמעון בן אלעזר, שראש השנה למעשר האתרוג הוא בשבט! ואם כן, האיך אמר רבה בר רב הונא שלדברי רבן גמליאל ראש השנה למעשר האתרוג הוא בתשרי? ומסקינן: בהכרח, שלא יתכן שרבה בר רב הונא אמר שראש השנה למעשר האתרוג לדברי רבן גמליאל הוא בתשרי.

אלא אי אתמר, אם אכן נאמרה מימרא בשם רבה בר רב הונא בענין זה, הכי איתמר, כך היא נאמרה:

אמר רבה בר רב הונא: אף על גב דאמר רבן גמליאל אתרוג הולכין בו אחר הלקיטה כירק, בכל זאת ראש השנה שלו הרי הוא בשבט. וכמו שמוכח בברייתא הזאת.

ומקשינן על לשון הברייתא המביאה את דברי רבי שמעון בן אלעזר:

שנינו בדברי הברייתא: היתה שלישית נכנסת לרביעית, מפרישים בשנה השלישית מעשר ראשון ומעשר עני. רביעית, מעשר ראשון ומעשר שני.

וקשה: מאי שנא התם, במה שונה הברייתא המדברת על מי שליקט ירק [לעיל יב, א ב], דקתני בה: "אם היתה שנה שניה נכנסת לשלישית".

ומאי שנא הכא, במה שונה ומיוחדת הברייתא הנשנית כאן, דקתני בה: אם היתה השנה השלישית נכנסת לרביעית? כלומר, מדוע לא נשנו שתי הברייתות באותו השנה? ^[378]

ומתרצינן: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, התנא בברייתא הנשנית כאן משמיענו בדרך אגב דבר נוסף: דאתרוג - קשיא ליה ידא. משמוש הידים מזיק לעץ האתרוג,

ולכן, איידי דממשמשי ביה כולי עלמא בשביעית, לא טעין פרי עד תלת שנין. היות והכל ממשמשין באילן בשנה השביעית, שהרי הוא הפקר לכל, לכן אין דרך האילן להיטען בפירות עד השנה השלישית. ולכן לא שנינו "היתה שניה נכנסת לשלישית", שהרי באותה העת אין פירות על האילן, ואי אפשר ללקטם. ^[379]

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי: אתרוג, ראש השנה שלו - אימתי?

אמר לו רבי ינאי: בשבט, כשאר האילנות.

וחזר רבי יוחנן ושאל: האם הכוונה ל"שבט דחדשים" כפי שאנו מונים לחדשי הלבנה, או שהכוונה ל"שבט דתקופה", לפי שנת החמה.

והיינו, משנכנסה תקופת טבת [ביום הקצר ביותר של השנה נכנסת תקופת טבת] מונים שלושים יום, ואז הוא "אחד בשבט דתקופה" [והוא ראש השנה לדברי בית שמאי. ולדברי בית הלל מונים ארבעים וחמשה יום עד "ט"ו בשבט דתקופה"], והוא ראש השנה לאילן, מפני שעד אותו הזמן יורדים רוב גשמי השנה. ^[380]

אמר ליה רבי ינאי: הכוונה היא ל"שבט דחדשים", לפי מנין חדשי השנה, היות שישראל מונים את החדשים על פי חדשי הלבנה.

בעא מיניה רבא מרב נחמן, ואמרי לה [ויש אומרים] שרבי יוחנן שאל זאת מרבי ינאי:

אם היתה אותה שנה מעוברת - מהו? אימתי הוא ראש השנה לאילן?

האם הוא בשבט הסמוך לטבת כמו בשנה רגילה, או שהוא באדר ראשון? ^[381]

אמר ליה: הלך אחר ראש השנה הנוהג ברוב שנים, שהוא חודש שבט.

והגמרא מביאה מימרא נוספת בענין דין האתרוג:

אמר רבה: א. אתרוג בת השנה הששית שנכנסה לשביעית, שחנט בשישית וגדל בשביעית -

הרי מצד אחד, היא פטורה מן המעשר, כדין פירות שביעית, שהן הפקר. ^[382]

ומצד שני, היא פטורה מן הביעור, ובזה היא שונה מהדין הנוהג בפירות שביעית.

שנאמר [ויקרא כה, ו ז] בענין הביעור בפירות השנה השביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

ודרשו חכמים בתורת כהנים: כשהוא אומר "ולבהמתך ולחיה", הקיש הכתוב בהמה לחיה. ללמדך, כל זמן שחיה המצויה בשדה אוכלת בשדה, האכל לבהמתך מן הבית. אך אם כבר כלה לחיה מן השדה - כלה [תכלה] לבהמתך מן הבית.

ומדרשה זו אנו למדים, שאסור לאכול מהפירות שנאספו בשביעית אלא בזמן שהם מצויים גם בשדה. אבל בזמן שמין ממיני הפירות כלה מן השדה חובה לבער אותו מן הבית.

[ונחלקו הראשונים אם הביעור הוא הפקר, שאסור לאוכלו אלא חייב להפקירו, או שחייב לבערם מן העולם]. ^[383]

ורבה בר הונא מחדש, שאף על פי שאתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר, כדין פירות שביעית, בכל זאת היא פטורה אף מן הביעור כדין פירות שישית. ולהלן הגמרא תבאר את טעם הדבר.

ב. ואילו אתרוג בת שביעית שנכנסה לשמינית - פטורה במעשר כדין השנה השביעית, ואף חייבת בביעור כדין פירות השנה השביעית. ולהלן הגמרא תבאר את טעם הדבר.

אמר הקשה ליה אביי לרבה: הרי יש כאן סתירה כפולה:

א. ברישא עצמה, שחילקת בה בין דין מעשר, שהלכת בו אחר לקיטה, ונתת לאתרוג דין שביעית, ופטרת אותו מן המעשר, ^[384] ובין דין ביעור, שהלכת בו אחר חנטה, ונתת לו דין ששית.

ב. בין הרישא והסיפא. שברישא פסקת שלגבי מעשר הולכים באתרוג אחר לקיטה, ופוטרים אותו ממעשר היות והוא נלקט בשביעית. ואילו בסיפא אתה הולך באתרוג אחר חנטה לדין מעשר, ופוטר ממעשר את האתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית!

אך אמנם יש לומר שאתה מסופק אם הולכים לענין דיני שביעית באתרוג אחר הלקיטה כדרך שהולכין לענין מעשר, או אחר החנטה. ^[385]

ולכן, בשלמא מובן היטב שהלכת בסיפא [בשביעית הנכנסת לשמינית] לחומרא, ולכן יש לנהוג באתרוג בכל דיני שביעית, שמצד אחד הרי הוא הפקר, ופטור מן המעשר, ומצד שני הוא אף חייב בביעור לחומרא, כדין פירות השביעית, מפני שדין השביעית הוא דין דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא. ^[386]

אלא על רישא של דבריך, שאמרת באתרוג שחנט ב"שישית שנכנסה לשביעית" שהיא פטורה מן הביעור, יש לתמוה: אמאי!?

והרי הפטור מן הביעור קולא הוא. ובהכרח שלדבריך הטעם לפטור את האתרוג מן הביעור הוא משום דאמרינן בודאות - זיל בתר חנטה!

שודאי שהולכין אחר החנטה אפילו להקל, ואין ספק בדבר, ומאחר שהיא חנטה בששית, דין ששית עליה!

ולפי זה מתורצת אחת הסתירות, שמתאים סיום הרישא עם כל דברי הסיפא, שהולכים באתרוג בודאי אחר החנטה לענין שביעית, ואפילו להקל.

אך מאחר שאינך מסופק בדבר, ופשוט לך שהולכין אחר חנטת האתרוג, ולכן האתרוג שחנט בששית וגדל בשביעית דינו כדין פירות ששית, אם כן, תיקשי:

אי הכי, אם כך, מדוע אמרת שאתרוג שחנט בשישית הנכנסת לשביעית פטור מן המעשר?

והרי אתרוג זה בודאי אין בו קדושת שביעית, ואין הוא הפקר, ואם כן, תיחייב במעשר! אמר תירץ ליה רבה: אף על פי שאין הבעלים חייבים להפקיר את האתרוג שחנט בשישית, בכל זאת מבחינה מעשית ועובדתית, לפי שכל שדות האילן והפרדסים הן הפקר בשביעית, אי אפשר לשמור על האתרוג בפני עצמו.

ובעל כרחו של בעליו - יד הכל ממשמשין בו, והרי הוא עובדתית כהפקר.

ואת אמרת תיחייב במעשר!? וכי אתה יכול לומר שהוא יתחייב במעשר?! והלא הפקר פטור מן המעשר!

לסיכום: דעת רבה שהולכין באתרוג אחר החנטה לענין שביעית, ואף על פי כן אתרוג בת שישית הנכנסת לשביעית פטורה מן המעשר, מפני שבני אדם נוהגים בה מנהג הפקר, על אף שמצד הדין אינה הפקר.

ורב המנונא חולק על רבה, ואמר:

אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית - לעולם דינה כפירות ששית. מפני שהולכים באתרוג אחר החנטה לענין דיני שביעית.

ואף על פי שיד הכל ממשמשין בה, אין הפקר כזה פוטר מן המעשר, אלא גזל הוא. ורק פירות שביעית פטורים מן המעשר.

[או מפני שהפקירום בעליהם, או מפני שהן מופקרים מאליהם על ידי הקב"ה, שציוה "והשביעית תשמטנה ונטשתה". וכמו שנחלקו רבותינו האחרונים בדבר].

ואותה הלכה שהולכים בודאות רק אחר חנטה, נוהגת גם באתרוג בת שביעית הנכנסת לשמינית, שלעולם דינה כפירות שביעית מפני שהולכין אחר החנטה.

ולמדנו מכאן שרבה ורב המנונא מסכימים ביניהם שהולכין באתרוג אחר החנטה לענין שביעית. אלא שנחלקו האם הפקר שבני אדם נוהגין בה שלא כדין הרי הוא פוטר מן המעשר [לדעת רבה - פוטר. ולדעת רב המנונא - אין הוא פוטר].

מיתיבי סתירה לדברי רבה ורב המנונא:

שנינו בברייתא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית, הרי זו פטורה מן המעשר כדין פירות השביעית, ופטורה מן הביעור כדין פירות הששית.

והטעם שהיא פטורה מן הביעור הוא - מפני שבכל האילנות הולכין אחר החנטה, ואף באתרוג יש לומר כן.

והטעם שהיא פטורה מן המעשר הוא - מפני שאין לך דבר שחייב במעשר, אלא אם כן גדל בשעת חיוב, וגם נלקט בשעת החיוב.

ופירות ששית שנכנסו לשביעית נלקטו בזמן פטור, בשביעית, שהיא הפקר, ולפיכך יד הכל ממשמשין בהם, ופטורה מן המעשר.

ובת שביעית שנכנסת לשמינית - פטורה מן המעשר כדין פירות השביעית. ופטורה מן הביעור כדין פירות השמינית.

והטעם שהוא פטור מן המעשר הוא, משום שלא חייבוהו חכמים במעשר, אלא אם גדל בשעת חיוב, ונלקט בשעת חיוב.

והטעם שהוא פטור מן הביעור הוא, משום שאין לך דבר שחייב בביעור, אלא אם כן גדל בשביעית ונלקט בשביעית! שהרי מצות ביעור נלמדת מהפסוק [ויקרא כה ז]: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". ומקרא זה מדבר בשנת השביעית [שבאותה שנה משעה שנתבערו הפירות מן השדה אסור לאכול מן הנלקט לבתים], ולא בשנת השמינית. ^[387]

ומדברי הברייתא מקשינן על רבה ורב המנונא כדלהלן:

רישא, תחלת הברייתא, ששנינו בה שאתרוג בת שישית הנכנסת לשביעית פטורה מן המעשר, מפני שיד הכל ממשמשין בה, הרי זו קשיא לרב המנונא. שהרי לדבריו אף על פי שיד הכל ממשמשין באתרוג, אין זה הפקר הפוטר מן המעשר [מפני שהוא גזל]!

סיפא, סוף הברייתא, ששנינו בה שאתרוג בת שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן הביעור, הרי זו קשיא בין לרבה בין לרב המנונא, שהרי שניהם אמרו שאתרוג בת שביעית הנכנסת לשמינית חייבת בביעור!

ומתרצינן: אכן רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון חולק על דבריהם של רבה ורב המנונא. אך מכל מקום יש תנא אחר הסובר כדבריהם:

כי תנאי היא, שנחלקו תנאים בדבר.

דתניא: אמר רבי יוסי:

א. אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים שאמרו, אתרוג הולכין אחר לקיטתו למעשר [כדעת רבן גמליאל לעיל יד ב].

ב. ואילו רבותינו נמנו באושא [נחלקו בדבר באושא. ועמדו למנין ורבו החכמים שאמרו כדלהלן], וגמרו ואמרו: אתרוג הולכין אחר לקיטתו - בין למעשר ובין לש ביעית.

ומיד הגמרא תמהה: משמע מסיום דברי רבי יוסי, שרבותינו נמנו באושא ואמרו שהולכין אחר לקיטתו לשביעית, שאבטולמוס חלק על זה.

וקשה: שביעית - מאן דכר שמיה!? היכן הוזכרה שביעית בדברי אבטולמוס?

---

מ"ש התם בהוויה דתנן ולירקות דקתני ואם היתה שניה נכנסת לשלישית ומ"ש הכא גבי אתרוג דקתני אם היתה שלישית נכנסה לרביעית כו' ופשוטה היא.

פי' שבט דחדשים הוא מנין ימות הלבנה שנ"ד ימים לי"ב חדש שבט דתקופה לחשבון חמה והם שס"ה ימים לי"ב חדש. ושבט של חמה נקרא צוארוס בלשון יון פעמים שבאים ט"ו של שבט שנת הלבנה ביתר מחציו ומרובו של שבט שנת החמה. ופשטנה. שבט של חדשי הלבנה ואפילו אם היא שנה מעוברת ר"ה שלו שבט דבתר רוב שנים אזלינן.

אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסת בשביעית פטור מן המעשר בתר לקיטה אזלינן לענין מעשר מפני יד הכל ממשמשין בה. והפקר פטור מן המעשר ופטורה מן הביעור דאזלינן בתר חנטה. והא בת ששית היא מיקל במעשר ובביעור. ובת שביעית שנכנסת לשמינית חייבת בביעור ופטורה מן המעשר ואוקימנא לחומרא.

ורב המנונא אמר בת ששית שנכנסת לשביעית לעולם ששית. פי' שחייבת במעשר.

ובת שביעית שנכנסת לשמינית לעולם שביעית ואותבינן הא דתני ר"ש בן יהודה משום ר"ש אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעי' פטורה מן המעשר ומן הביעור. שאין דבר חייב במעשר אלא הגדל והנלקט בחיוב ובת שביעית שנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר ומן הביעור שאין לך דבר שחייב בביעור אלא הגדל והנלקט בפטור.

[סיפא] קשיא לרבה. ולרב המנונ' דאמר לעולם בתר חנטה אזלינן קשיא ליה רישא וסיפא. רישא קתני אתרוג בת ששית שנכנסת בשביעית פטור מן המעשר הנה בתר לקיטה [אזלינן] שאין לך נלקט בשביעית וחייב במעשר. וסיפא נמי דקתני בת שביעית שנכנסת לשמינית פטור מן הביעור גם זו בתר לקיטה אזלינן שאין לך נלקט בשמינית וחייבת בביעור. ולא מצא פירוק. סיפא קשיא לרבה דאמר בת שביעית שנכנסת לשמינית חייבת בביעור [דאזלינן] אחר חנטה ומתניתא תני פטורה מן הביעור קשיא ליה. ופריק רבה תנאי היא.

דתניא א"ר יוסי אבטולמוס העיד משום ה' זקנים [אתרוג] אחר לקיטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית כרבה. ורבותינו שנמנו באושא חלקו בזה ופשוטה היא:

גירסת הספרים כך היא בדברי רבה: אתרוג בת שישית הנכנסת לשביעית פטורה מן הביעור ופטור מן המעשר בת שביעית הנכנסת לשמינית פטור מן המעשר וחייבת בביעור. ואקשי עליה אביי, בשלמא סיפא לחומרא, כלומר הא דקאמרת בסיפא חייבת בביעור אפילו מספקא לך אי אזלינן ביה לשביעית בתר חנטה כרבן גמליאל ור' אליעזר או בתר לקיטה כרבותינו שבאושא דבסמוך, אפילו הכי אזלת ביה לחומרא ומחייבת ליה בביעור משום חומר שביעית דאורייתא, וכיון דמחייבת ליה בביעור לחומרין מספק משום הכי פטרת ליה מן המעשר דרבנן, דממילא איפטר ליה דהא הפקר הוא והפקר פטור מן המעשר. ואע"ג דברישא פטרת ליה נמי מן המעשר, לא קשיא לי ולא מידי, דהוה אמינא דהתם נמי משום דמספקא לך אי בתר לקיטה או בתר חנטה אזלת ביה לחומרא בתר לקיטה והוו להו כפירות שביעית, ומשום הכי פטרת להו מן המעשר. אלא השתא דאמרת ברישא דאינו חייב בביעור, אלמא קים לך דבתר חנטה אזלינן ביה, וסופא מחייבת ליה בביעור ופטרת ממעשר דפירות שביעית נינהו, אלא רישא אמאי פטרת ליה ממעשר, דאפילו לר"ג דאזיל ביה למעשר בתר לקיטה כירק, התם הוא דוקא לענין מעשר שני ומעשר עני, אבל פירות שישית הנכנסין בשביעית כיון דבתר חנטה אזלינן בהו ודהיתר נינהו אף הן חייבין במעשר, דהא לא פטרה התורה פירות שביעית ממעשר משום שביעית אלא מדין הפקר נגעה בהן, וכדדרשינן (מכילתא משפטים פרשה כ) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה (משפטים כג, יא) מה חיה אוכלת ופטורה ממעשר אף אביוני עמך אוכלין ופטורין, ואם כן אמאי פטורה מן המעשר. ופריק, יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת תתחייב במעשר, כלומר אע"פ שאין פירותיה הפקר מדין תורה ואף הבעלים אינן מפקירים אותה לדעת, מכל מקום כיון שהוא צריך לפרוץ שדהו מחמת פירות שביעית שבו ומתוך כך גם יד הכל ממשמשין באלו הוו להו כהפקר, והלכך פטורין מן המעשר כשאר פירות של שביעית. ורב המנונא סבר דשישית הנכנסת לשביעית לכל דבר היא שישית, דכיון דיש בה גזל ולבעלים היא אף היא חייבת במעשר, דמחמת גזל הרבים שממשמשין בה ונוטלין ממנה בגזל אינה פטורה דהא ליכא הפקר, אבל בסופא מודה ליה לרבה דפירות שביעית נינהו, דבתר חנטה אזלינן לכולי עלמא לענין שביעית, והלכך אפילו לר"ג דאזיל בתר לקיטה לענין מעשר הני מילי לשני ועני, אבל כאן פירות שביעית נינהו והפקר נינהו ופטורין מן המעשר.
ואותבינן עליהו מדר' שמעון בן יהודה שאמר משום ר' שמעון, ואוקימנא בפלוגתא דאבטולמוס ורבותינו שבאושא, ואינהו דאמור כאבטולמוס דאמר אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית, והלכך בת שביעית הנכנסת לשמינית חייבת ביעור כשנת חנטתו, ומינה דהיא פטורה מן המעשר דהא פירות הפקר נינהו, ואע"ג דלענין מעשר בתר לקיטה הני מילי בפירות דעלמא לאו דהפקר ונפקא מינה לשני ועני. ור' שמעון פליג בין בדרבותינו בין בדאבטולמוס ומחלוקת שלישית היא. ובבת שישית הנכנסת לשביעית בהא פליגי רבה ורב המנונא, דרב המנונא סבר כיון דבתר חנטה אזלינן לשביעית, אם כן זו פטורה מן הביעור דבת שישית היא והלכך חייבת נמי במעשר דפירות שישית נינהו, ואע"ג דלענין מעשר לאבטולמוס בתר לקיטה הני מילי לענין מעשר שני ועני אבל בפירות שישית שנלקטו בשביעית לא וכדאמרינן לעיל, ואי משום דיד הכל ממשמשין בה גזל הוא ולא הפקר. ורבה סבר ממילא הוי הפקר, ואע"פ שהוא הפקר שלא מדעת פטור מן המעשר, ודאבטולמוס שאמר בתר לקיטה למעשר אפילו בבת שישית שנכנסה לשביעית היא ומשום דהכל ממשמשין, אבל בשל שביעית שנכנסה בשמינית לכולי עלמא פטורה דשל הפקר היא והפקר פטור מן המעשר, והא דאוקימנא לדרבה ורב המנונא בדאבטולמוס וכל חד מניהו מפרש לה לדאבטולמוס לטעמיה, הוא הדין דהוו מצי למימר אינהו דאמר כרבן גמליאל, אלא דאפשר דהא דאבטולמוס עיקר ודר"ג מעדותו של אבטולמוס היא.
והרב בעל המאור ז"ל גריס בדסופא דרבה, חייבת במעשר וחייבת בביעור, ובשלמא סופא לחומרא דקאמר ליה אביי היינו מדמחייב ליה במעשר כשעת לקיטתו אע"פ שהוא מחייבו בביעור כשעת חנטתו. ואינו נכון, דמכל מקום כיון שהוא מפקירו מחמת ספק שביעית ממילא איפטר ליה ממעשר, דלא יהא אלא בשאר שני שבוע אטו אי מפקר להו לפירותיו מי לא מיפטרי ממעשר.

הא דתני ר' שמעון: שאין לך דבר שחייב בביעור אלא אם כן גדל בשביעית ונלקט בשביעית. על כרחין לא כללא כייל לכולהו אילני, דאם איתא מאי קא מותיב מינה תיובתא לרבה ורב המנונא, הא כולהו פליגי עליה וכולהו סבירא להו דאילן בתר חנטה לשביעית, אלא ר' שמעון באתרוג דוקא קא מיירי.

בעא מיניה ר׳ יוחנן מר׳ ינאי אתרוג ר״ה שלו אימת א״ל שבט כאילן. א״ל שבט דחדשים או שבט דתקופה. כלומר דימות החמה ולסוף שלשים של התקופה נכנס שבט דחמה וקמבעיא ליה הא משום דמסתמא עד שבט דתקופה שדינן לה שנכנס הרבה מן התקופה ועברו רוב גשמי שנה. ואפ״ה א״ל שבט דחדשים של לבנה שהוא שבט ממש:

היתה שנה מעוברת מהו. פי׳ אימתי חשוב שבט לאילנות שבט ממש או אדר ראשון שהוא במקום שבט וקמבעיא ליה משום דבשנה מעוברת על הרוב אף הזמנים וסדרי בראשית משתנים על הרוב וגם חנטת האילנות ואפ״ה א״ל שהולכין אחר רוב שנים וכן הלכה:

אמר רבה אתרוג בת שישית הנכנסת לשביעית פטורה מן המעשר ומן הביעור ובת שביעית שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור כך הגרסא במקצת ספרים והיא גרש״י ז״ל:

א״ל אביי בשלמא סיפא לחומרא וכו'. וה״פ לפי גרסא זו בשלמא הא דאמרת בסיפא חייבת בביעור אפילו מספקא לך אי אזלינן בה לשביעית בתר חנטה כר״ג ור״א או בתר לקיטה (ורבותינו) [כרבותינו] שבאושא דלקמן אפ״ה אזלת בה לחומרא לענין שביעית דאורייתא ומחייבת לה בביעור וכיון דמחייבת לה בביעור מספק לא סגיא דלא פטרת לה ממעשר דהא הפקר הוא והפקר פטור מן המעשר הילכך אזלת לענין שביעית דאורייתא לחומרא ואע״ג דאתי לידי קולא דפטרת ליה ממעשר לית לן בה דהא מעשר דרבנן ואע״ג דברישא נמי אזלת לקולא ופטרת ליה ממעשר לא קשיא דהתם נמי מספיקא משוית ליה פירות שביעית למיזל בתר לקיטה ופטורין מן המעשר אבל מאי דאמרת ברישא פטורה מן הביעור דקא מקילת בדינא דאורייתא הא קשיא לי דאלמא קים לך דבתר חנטא אזלינן ומאי דמחייבת בסיפא בביעור ופטרת מן המעשר לאו מספיקא הוא אלא מדינא וא״כ ברישא אמאי פטרת לה מן המעשר דהא אפי׳ לר״ג דאזיל לענין מעשר בתר לקיטה כירק התם הוא לענין שניה ושלישית אבל פירות שישית הנכנסת לשביעית כיון דבתר חנטה אזלינן בהו לענין שביעית ודהיתרא נינהו אף הם חייבים במעשר דהא לא פטרה תורה פירות שביעית ממעשר אלא מדין הפקר וכדדרשינן ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אביוני עמך אוכלין ופטורין מן המעשר וא״כ אמאי פטורין מן המעשר ופריק יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת מחייבי במעשר כלומר שאין פירות אלו הפקר מן הדין וגם אין הבעלים מפקירים אותן בדעת מ״מ כיון שהוא צריך (לפרק) [להפקיר] שדהו מחמת פירות שביעית שבו ומתוך כך יד הכל ממשמשין גם באלו ה״ל הפקר ופטורין ממעשר כאלו היו פירות שביעית:

ורב המנונא. סבר דלעולם אזלינן בתר חנטה ולפיכך בת שישית הנכנסת לשביעית דין שישית יש לה לכל דבר ופטורין מן הביעור ומינה דחייבין במעשר משום טענה דיד הכל ממשמשין לא יהבינן לה דין הפקר לפוטרן מן המעשר. ובת שביעית הנכנסת לח׳ פטורה מן המעשר וחייבת בביעור דאזלינן בהו בתר חנטה דאפי׳ לר״ג דאזיל בתר לקיטה למעשר ה״מ לענין שניה ושלישית לדין מעשר שני ומעשר עני אבל לענין חיוב מעשר כיון דפירות שביעית נינהו לא סגיא דלא לפטרו ממעשר ואתיא דרב המנונא כרבה ממש אלא דרבה פוטר ברישא מן המעשה מטענה דיד הכל ממשמשין ורב המנונא לא חייש לההיא טענה ומחייב במעשר כדיניה ואותבינן עליהו מר׳ שמעון בן יהודה דאמר מש״ר שמעון ואוקימנא בפלוגתא דאבטולמוס ורבותינו שבאושא ואינהו דאמור כאבטולמוס דאמר אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית והילכך בת שביעית הנכנסת לשמינית חייב בביעור כשעת חנטתו ומינה דפטורה מן (הביעור) [המעשר] דהא פירות שביעית נינהו דאפי׳ ר״ג לא אזיל בתר לקיטה למעשר אלא לענין שניה ושלישית דשאר שני שבוע ור״ש פליג בין בדרבותינו בין בדאבטולמוס ודעת שלישית היא ובבת שישית הנכנסת לשביעית בהא פליגי רבה ורב המנונא דרב המנונא סבר כיון דאזלינן בה בתר חנטה בין לשביעית בין למעשר א״כ זו פטורה מן הביעור וחייבת במעשר ולא פטרינן להו ממעשר (אלא) מטעמא דיד הכל ממשמשין בה ורבה סבר דאפ״ה לא סגיא דלא למפטרינהו ממעשר כיון דיד הכל ממשמשין בה ואע״פ שהוא אפקת שלא מדעת ומ״ש אבטולמוס דאזלינן בתר (חנטה) [לקיטתו] למעשר לענין שניה ושלישית היא ולא לענין שישית הנכנסת לשביעית והא דאוקימנא [אליביה] טעמא כדכתב הר״ז הלוי דכיון דקתני דהא שהעיד כן חשיב לה מלתא דסמכא ותו הא דאוקימנא לרבה ורב המנונא כאבטולמוס ה״ה דהמ״ל דאינהו דאמור כר״ג אלא דאפשר דהא דאבטולמוס עיקר ודר״ג מעדותו של אבטולמוס היא. והא דתני ר״ש שאין לך דבר שחייב בביעור אא״כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית לאו כללא כייל לכלהו אילני דא״כ מאי מותבינן מיניהו לרבה ורב המנונא דהא כלהו תנאי פליגי עליה וכלהו ס״ל דאזלי׳ בתר חנטה לשביעית אלא ר״ש באתרוג דוקא קמיירי זהו פירוש שמועה זו לפי גרסא זו אבל יש ספרים שגורסין במימרא (דרבא) [דרבה] בסיפא בת שביעית הנכנסת לשמינית חייבת במעשר וחייבת בביעור וכן גורס הר״ז הלוי ועל גרסא זו סומך מורי הרב הלוי קרובו ז״ל ומפרש השמועה כן דלכאורה הא דרבה דינא קאמר ומשום דסבר כר״ג דאזיל בתר חנטה לשביעית ובתר לקיטה למעשר הילכך בת שישית הנכנסת לשביעית פטורין מן המעשר כשעת לקיטה וכפירות שביעית ופטורין מן הביעור כשעת חנטה וכפירות שישית ובת שביעית הנכנסת לשמינית חייבת בביעור כשעת חנטה כפירות שביעית וחייבת במעשר כשעת לקיטה כפירות שמינית. וא״ל אביי בשלמא סיפא לחומרא כלומר דסבר אביי דלעולם ענין שביעית וענין מעשר א״א לפטור שניהם ולא לחייב שניהם מן הדין דאי פירות שביעית הן ע״כ חייבין בביעור ופטורין מן המעשר שכן דין פירות שביעית ואי לאו פירות שביעית נינהו ודאי חייבין במעשר ופטורין מן הביעור ואף על גב דר״ג אזיל בתר לקיטה למעשר ה״מ לענין שניה ושלישית אבל לענין שנה שביעית כל שיש לו דין שביעית פטור ממעשר וכל שאין לו דין שביעית חייב במעשר ולהכי קאמר בשלמא סיפא אע״ג דדינא הוא דפטרת להו מן המעשר כי מחייבת להו לא קשיא לי כיון דאזלת בהא לחומרא לחייבו במעשר כשעת לקיטתו וכדינו של ר״ג בשאר שני שבוע דדילמא עבדת הכי לחומרא גזירה אטו שאר שני שבוע ואע״ג דהפקר נינהו ופטורין ממעשר דאוריתא קמחייבת להו במעשר דרבנן דהא (תלמוד) כל פירות אילן מעשר שלהן מדרבנן הוא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי משום דאזלת בהו אחר חנטה א״ה תתחייב במעשר כדין פירות שישית דאפילו ר״ג מודה דלענין זה בתר חנטה אזלינן אף למעשר ולא הלך הוא בתר לקיטה אלא לענין חדש וישן ולענין שניה ושלישית. ופריק יד הכל ממשמשין בו ואת אמרת תתחייב במעשר דכיון דבשעת לקיטה מופקרין לכל על כרחך של בעלים שא״א למחות ביד באי עולם א״א לחייבו במעשר משא״כ כשנלקטין בשמינית שאין יד הכל ממשמשין בהן ואפשר להחמיר ולחייבם במעשר:

ורב המנונא אמר וכו'. דסבר רב המנונא דודאי אדינא מוקמינן לה בתרויהו ומעשר בתר שביעית גרירא ובין למעשר דשביעית ובין לביעור בתר חנטה ומותבינן לתרויהו מדר״ש בן יהודא ואמרי רישא קשיא לרב המנונא דהא איהו דאמר חייבת במעשר ור״ש פוטר אף במעשר ואתיא כרבה וסיפא קשיא בין לרבה ובין לרב המנונא לרבה קשיא כלה דרבה מחייב בביעור ובמעשר ור״ש פוטר בשתיהן:

ולרב המנונא קשיא ביעור וכו'. וא״ת ומאי קושיא דהא רבה בשיטתיה דר״ג אזיל בתר לקיטה למעשר ובתר חנטה לשביעית ורב המנונא נמי ס״ל אלא שהוא סובר דאף ר״ג לא אזיל בתר לקיטה למעשר אלא בשאר שני שבוע אבל בהא מעשר בתר שביעית גרירא וכל שפטור מן הביעור א״א לפטרו ממעשר וכל שחייב בביעור א״א לחייבו במעשר וא״כ תנאי היא דהא ודאי ר״ש בן יהודא הוא פליג על ר״ג דלא בעי גדל בפטור ונלקט בפטור וי״ל דהא ליתא דאנן לא מוקמינן כתנאי אלא מהכריחא והכא ליכא הכריחא דר״ג דאמר כרבה ורב המנונא דלעולם אימא לך דר״ג כר״ש בן יהודה דהא אנן ע״כ לא שמעינן ליה לר״ג אלא דקאמר דאתרוג שוה לאילן לשביעית אבל דיניה דאילן גופיה לא קתני דניזל בתר חנטה לענין שביעית לגמרי ודילמא ס״ל דחנטה ולקיטה בחיוב בעינן לשביעית ובלאו הכי לא מחייב ומ״ה לא משנינן דאינהו דאמור כר״ג ואוקימנא כתנאי מדאבטולמוס בתר חנטה אזלינן לגמרי לת״ק ופליג אדר״ש בן יהודה ורבה ורב המנונא תרויהו כת״ק אלא דסבר רב המנונא דמעשר בתר שביעית גריר למעשר והשתא אפשר לומר דר״ג כאבטולמוס ס״ל וג׳ מחלוקת בדבר ר״ש בן יהודה ואבטולמוס משוס ה׳ זקנים ורבותינו שבאושא ורבה ורב המנונא כאבטולמוס והלכה כותיה ואליבא דרב המנונא. ור׳ אליעזר דאמר לעיל אתרוג שוה לאילן לכל דבר אף הוא אפשר דסבר כאבטולמוס לענין שישית ושביעית ושמינית וכרב המנונא ומיהו לא אוקימנא לעיל לרב המנונא כר׳ אליעזר משום דלא אתפרש לן בהדיא סברת דר׳ אליעזר באילן וכדכתי׳ לעיל במאי דלא אוקימנא ליה כר״ג זהו פירוש שמועה זו למורי נ״ר והיא נוחה ומחוורת בעיני במה שהוספנו בה לקח וביאור והא דאמרינן שביעית מאן דכר שמיה חסורי מחסרא וכו׳ מסתברא דלאו דמחסרא ממש אלא לומר דה״ק אתרוג בתר לקיטה למעשר בלבד:

אחר שביארנו על האתרוג שהוא שוה לירק לענין מעשר ולאילן לענין שביעית אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית אפילו לא היתה בששית אלא כזית או שנחנטה לבד ונעשית בשביעית כבד ונלקטה בו פטורה מן המעשר שהרי נלקטה בשביעית ופטורה מן הביעור שהרי לענין ביעור פירות ששית הם ומגדולי המחברים מחמירים לדונה כשל שביעית ולילך בה פעמים אחר חנטה פעמים אחר לקיטה והכל להחמיר וכן יש פוסקים לגמרי שהאתרוג הולכין בו אחר לקיטה לענין שביעית כמו שיתבאר בסמוך ובת שביעית הנכנסת לשמינית ונלקטה בשמינית חייבת במעשר וחייבת בביעור שהרי לענין שביעית אחר חנטה הוא נדון וחייב לבערן כדין פירות שביעית בזמן הביעור ושאר אילנות נחנטה בששית ונכנסה בשביעית לעולם ששית ובת שביעית הנכנסה בשמינית לעולם שביעית ויש מורים בשנכנסה לעונת המעשרות בששית בתבואה ובקטנית ובאילנות כמו שכתבנו למעלה.

ושמועה זו של ששית הנכנסת לשביעית מבולבלת ביד מפרשים ורואה אני להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שנראה לי שזה שאמר רבה אתרוג בת ששית ר"ל שנחנטה בששית ונכנסה לשביעית ונלקטה בו פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור הוא מפני שהוא סובר שאתרוג לענין מעשר הולכין בו אחר לקיטה והרי הוא של שביעית והוא הפקר ואין כאן מעשר אבל לענין שביעית הולכין בו אחר חנטה והרי הם פירות ששית ומותרין בשביעית ואין צריך לבערן ואתרוג בת שביעית שנכנסה לשמינית ר"ל שנחנטה בשביעית ולקטה בשמינית חייבת במעשר מן הדרכים שהזכרנו ובאה לדעת רבן גמליאל שאמר אתרוג שוה לאילן לשביעית ולירק למעשר ואביי היה סבור שלא הוחלט המאמר אצל רבה להוציא אתרוג מדין אילן לילך בו אחר לקיטה למעשר אלא להחמיר הואיל וגדל על כל מים אבל בזמן שהוא קולא לא אלא לדונו אחר חנטה כשאר אילנות ושלא כרבן גמליאל וזהו שהקשה בשלמא סופא לחומרא כלומר שאמרת עליה חייבת בביעור מן הדין ומתורת חנטה וכן שחייבת במעשר מתורת לקיטה ולחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור ומן הדין מתורת חנטה אבל מ"מ תתחייב במעשר מתורת חנטה והשיבו אף לדעתך היאך תתחייב במעשר והרי יד כל ממשמשין בה והיא הפקר ואע"פ שאין בה שביעית לדעתך מ"מ הרי הוא מתיאש מהם והאיך תחייבם במעשר ואע"פ שאין אומרין כן בשאר אילנות שאר אילנות אין הדבר מצוי ליכנס פירות ששית בשביעית ואם אירע כן לפעמים אינו מצוי ונכר הדבר לכל ואין ממשמשין בה אבל אתרוג שבכל השנים נחנטים בשנה אחת ונלקטים באחרת יד הכל מצויה בכל שנה למשמש בהם ואף אם תלך בהם אחר חנטה אין לך לחזר לחייבם במעשר ומ"מ לא הוצרך רבה לדעת עצמו לטעם זה שמאמר מוחלט הוא אצלו לילך בו אחר לקיטה למעשר אף לקולא ורב המנונא חלק עם שניהם ר"ל על ראש השמועה ועל סופה ולענין מעשר ולא חלק על הביעור והוא סובר שאתרוג שוה לאילן בכל דבר כר' אליעזר והילכך בת ששית הנכנסת לשביעית לעולם ששית וחייבת במעשר ופטורה מן הביעור ואינו סובר טעם יד הכל ממשמשין בה שהבעלים נוטלין אותם אחר שהם בני ששית ואוספין אותם בתוך הבית בשביעית ובת שביעית הנכנסת בשמינית לעולם שביעית ופטורה מן המעשר וחייבת בביעור והשיבו ממה שאמר ר' שמעון אתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית פטורה מן המעשר וכו' שאין לך דבר וכו' ועקר הקושיא לדעתי על מה שהשוו רבה ורב המנונא את מדותיהם לענין ביעור לומר שהולכין אחר חנטה ובכאן אמר בסוף השמועה שבת שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן הביעור אלמא שאינו הולך אחר חנטה ואע"פ שהקשה לרב המנונא מראש השמועה ולמעשר מ"מ מתוך שבאה לידו הזכיר כל מה שהוקשה לו מדברי ר' שמעון הן לשניהם הן לאחד מהם אבל לא היתה עקר הכונה אלא להקשות לשניהם במה שנשתוו שניהם לילך אחר חנטה לביעור ועל מה שהיתה עקר הקושיא בא התירוץ ואמר תנאי היא ויש בהם תנא שהוא אומר כמותו והוא ר' יוסי בן אבטולמוס שאמר בהדיא אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית וזהו שהוצרך לומר חסורי מיחסרא והכי קתני וכו' ואע"פ שהיה יכול לומר שרבן גמליאל ור' אליעזר פוסקין כדבריהם לענין שביעית או שרבן גמליאל אומר כדברי רבה מכל וכל ור' אליעזר כרב המנונא מכל וכל נוח לו להביא זו של ר' יוסי ממה שנמנו בה רבותינו להשמיענו שאין בדבר זה להקשות מתנא לתנא מפני שהדבר במחלקת גדולה בין התנאים שאף רבותינו חדשו בו שיטה אחרת שלא כדברי אחד מהם לומר שאף לביעור הולכין אחר לקיטה בין לקולא בין לחומרא וכל שכן למעשר ואם תשאל לעקר דבריו של ר' שמעון מה הוא שבראש שמועתו נותן טעם למעשר ובסופה נותן טעם לביעור יש לומר שראש שמועתו פטורה מן הביעור מן הדין אחר שנחנט בששית והוצרך ליתן טעם למה שפוטרו מן המעשר אחר שאין מחליט סברתו לילך בו אחר לקיטה ובסופה פטורה מן המעשר מן הדין הואיל ואף למעשר אינו הולך אחר לקיטה והוצרך הטעם למה שפוטרו מן הביעור ולענין פסק אין הולכין אחר לקיטה אף לאתרוג אף למעשר לבד אבל לערלה ורבעי ושביעית אחר חנטה כמו שכתבנו ומאחר שכן אין אנו צריכין לדקדק בדבריו אם הוא אומר כן לענין ערלה ורבעי אם לאו אלא שהדברים נראין שלא אמרה כן לענין שביעית.

זהו מה שנראה לי בביאורה של שמועה זו בקצור וגדולי הרבנים פירשוה בדרך אחרת ובנסחא אחרת וכן הרבה מפרשים האריכו בה בשיטה אחרת אלא שאין פסק שלה משתנה לבלבול הפירושים ומ"מ יש שפסקו בה כרבותינו שאף בשביעית הולכין בו אחר לקיטה והדברים נראין מסתם משנה האמורה בשלישי של סוכה ל"ט א' אלא שכבר ביארנוה לדעת האומרים שלא נאמר כן אלא להחמיר והוא עקר הדברים כמו שכתבנו שם:

אמר לי' אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרי' זיל בתר חנטה אי הכי יתחייב במעשר פי' אביי רוצה לדקדק מדברי רבה רבו דפשיטא לי' דאתרוג לגבי שביעית בתר חנטה אזלי' ואמר לו בשלמא מסיפא דאמרת אתרוג בת שביעית הנכנסת לשמינית דחייבת בביעור אינו יכול ללמוד דקים לך דבתר חנטת אזלי' ומש"ה חייבת בביעור דאע"ג דהוה מספקא לך אי בתר חנטה אזלי' אי בתר לקיטה אזלינן מספיקא נמי היית חמיר והיית אומר שחייבת בביעור דדילמא בתר חנטה אזלינן אלא רישא דאמרת אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית פטורה מן הביעור אמאי דאמרי' קים לן דלענין שביעית בתר חנטה אזלי' וכיון דחנטה בששית אע"ג שנגמרה ונלקטה בשביעית אנו מקילים והולכים בתר חנטה ופטורה מן הביעור וכיון דקים לך דבתר חנטה אזלי' לגבי שביעית ואין עלי' דין שביעית כלל אמאי פטרת לה מן המעשר אפילו את"ל דס"ל כרבן גמליאל דאמר אתרוג אע"ג דלענין שביעית אזלי' בתר חנטה לענין מעשר אזלי' בתר לקיטה והרי נלקט בשביעית ומה בכך אם נלקט בשביעית וכי שנת שביעית פוטרת מן המעשרות הפקר הנוהג בשביעית פוטר מן המעשר ולא מבעיא אפקעתא דמלכא אלא אפילו בשאר שני שבוע אם אדם מפקיר שדהו פטור מן המעשרות וכיון שבאתרוג זה אין דין שביעית נוהג בו ואינו הפקר למה לא יתחייב במעשר אם תרצה לומר בתר לקיטתו עישורו אהני לן האי שלא נלך אחר שנה שישית לנהוג בו מעשר עני יתן בשביעית מעשר ראשון ומעשר שני דלא תקרי שנת המעשר שאין נוהג בה מעשר שני אלא שלישית וששית אבל בשביעית ינהוג בה מעשר ראשון ומעשר שני ומהדר לי' רבה יד הכל ממשמשין בה והו"ל כי הפקר ופטור מן המעשרות ואילו הי' כל הפרדס מלא אתרוגים שהי' יכול לשומרו הי' חייב במעשר אלא שאין דרך לנטוע כל הפרדס אתרוגים ורב המנונא פליג עלי' דרבה ואמר כיון דאיהו לא אפקרי' מדעתי' ורחמנא נמי לא אפקרי' אינו דין שיפטור מן המעשרות מפני משמוש הידים שגזל הוא בידן הילכך אתרוג בת ששית הנכנסת בשביעית לעולם ששית ופטור מן הביעור וחייב במעשר והאי חייב במעשר לר"א כדאית לי' ולר"ג כדאית לי' לר"א דאזיל בתר חנטה דינו כשנה ששית מעשר ראשון ומעשר עני ולר"ג דאמר בתר לקיטתו עישורו דינו כשנה שביעית מעשר ראשון ומעשר שני ובת שביעית הנכנסת לשמינית לעולם שביעית וחייבת בביעור כדין שביעית וכיון שחייבת בביעור פטורה מן המעשר דהפקר כל דהו בשאר שני שבוע פוטר כ"ש אפקעתא דמלכא:

ורב המנונא סבר כיון דאינו חייב בביעור אין משמוש הידים בגזל פוטרו מן המעשר והא דקאמר אבטולמס אחר לקיטתו עישורו למימרא דלא יהבי' לי' דין ששית מעשר עני אלא דין שביעית מעשר ראשון ומעשר שני כך נ"ל פתרון כל שיטה זו:

בפרש"י בד"ה מיתיבי כו' לא גדל בחיוב הס"ד ואח"כ מ"ה אא"כ גדל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה או שבט כו' וקשיא אמאי לא בעי כו' מכאן עד סוף הדיבור בת"י אינו וק"ל:

בד"ה יד הכל כו' לכל דבר כשאר אילנות דכולהו מודו דבתר חנטה אפי' הכי פטורין כו': בד"ה שאין לך כו' מלענין ביעור ועוד נראה דלא כו' כצ"ל:

גמרא א"ר אתרוג בת ששית כו' ופטורה מן הביעור. לפמש"כ התוס' בד"ה שאין לך. לחלק בין ביעור לשאר דיני שביעית הל"ל רבותא טפי דפטור אף משביעית אלא אגב סיפא דאשמעינן דאף בביעור חייב נקיט ברישא גם כן ביעור:

רש"י ד"ה א"ל אביי. כדתניא במכילתא ואכלו כו' אף אדם פטור. עט"א שהקשה דתיפוק ליה דהוה הפקר וזה כבר נ"ל מובא הלוי כו'. וכ' עוד ומיהו בירושלמי פ"ו (כצ"ל) דפאה קאמר הפקיר לישראל ולא לנכרי דרי"א הפקר ור"ל אומר אינו הפקר והשתא הניחא לר"ל כו'. (הן מסרתי מאז להמחבר ק"א בכתב מה שקהיתי בדבריו. אולם יען אשר הוא ז"ל החליף והחסיר בדברי וגם העלים את שמי לכן אכתוב עתה הענין בשלימות כסדר והוא) ואני תמה ולר"ל מי ניחא דהלא מן ובא הלוי נ"ל ג"כ דלקט שכחה ופאה פטורין בספרי פ' ראה אף דהם אינן אלא לעניים וכה"ג לב"ה לכ"ע אינו הפקר. וז"ל הר"ש שם בפ"א מ"ו אבל הפקר לעניים לא מצינו למיפטר מט"ז דאינו הפקר לב"ה כלל ואפילו זכה בו העני חייב להחזיר ע"ש אבל לקט כו' ע"כ רחמנא אפקריה לעניים וא"כ כ"ש שביעית דרחמנא אפקרה אף לעשירים דליפטרו מט"ז: ודע דק"ל טובא בדברי הירושלמי דאמר דלר"ל דטעמא דב"ה דילפי משמיטה לכן הפקיר לישראל כו' אינו הפקר. הלא גם שביעית אינה אלא לישראל כדכתיב והיתה כו' לכם לאכלה ודרשינן בתו"כ ולא לאחרים וכדכתב גם הט"א. וראיתי להשנ"א שם שהעתיק לשון הירושלמי והשמיט ברישא לנכרי ולא לישראל וכן בסיפא לא העתיק לישראל ולא לנכרי ונ"ל שבכוונה השמיטם וכמ"ש. (ותיבת וכו' שבדבריו אולי הוא הוספת תלמיד טועה). ונראה דלזה כוון גם הגאון ר"ח ז"ל שם בסוף מתניתין בהגהתו ונדפסה שלא במקומה ע"ש: ולענין קושייתו י"ל דאי לאו הקישא דשביעית לא הוה ממעטינן מן ובא הלוי אלא הפקר גמור אבל לא לקט כו' כיון דאין יד כל הלוים שוין בם רק יד עניים לבד. אבל השתא דאית לן הקישא להפקר גמור ע"כ ובא הלוי אתא למעוטי לקט וכו' וכדהטעים הר"ש שם. אך ל"מ כן בירושלמי בפ"א דתרומות דז"ל שם ובא הלוי כו' יצא הפקר כו' היא לקט כו' ע"ש. ועמש"כ בפ"א דפאה מ"ו עוד ישוב אחר נכון בס"ד:

תד"ה יד. לא נקט ה"ט כו' דלמאי דסבר אבטולמוס כו'. ולפ"ז ע"כ רב המנונא ס"ל כר"א דשוה לאילן לכל דבר וא"כ קשה דה"ל להש"ס לאתויי דר"א בהא דמתרץ תנאי היא. אלא ודאי דלא תלי זה בזה דאף דאזלינן בתר לקיטה למעשר ונלקט בשביעית מ"מ היה חייב במעשר כיון דנחנט בששית ואינו חייב בביעור דהפקירא דשביעית הוא דפוטר וכפרש"י ז"ל. ועי' לעיל (ר"ד ט) בט"א ד"ה וא"א מונה ובד"ה ובמס' ידים ומ"מ גם דעת הרמב"ם בפ"ד מהל' שמיטה הל' י"ב וכפי שבאר הכ"מ את דבריו כדעת התוס'. אבל דעת הראב"ד בפ"א מהל' מעשר ה"ה נראה כדברי. ודברי הכ"מ שם מגומגמין כמש"כ שם בחדושי:

תד"ה שאין לך. עט"א ובק"א והשמיט שם שמי ומאתי יצאו הדברים ויש שם טעות הדפוס וצ"ל ובמאור דחק בזה:

בגמ' אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבה בר רב הונא אע"ג דאמר ר"ג אתרוג בתר לקיטה ר"ה שלו שבט. לכאורה הדבר תמוה דהא אמרינן לעיל דעיקר מלתא דשבט ר"ה היינו משום שעברו רוב גשמי שנה ואין זה ענין אלא אי אזלינן בתר חנטה כמ"ש רש"י ותוספות לעיל משא"כ לענין לקיטה מאי אולמא דשבט יותר משאר חדשים ונ"ל דמילתא דרבה בר הונא היינו דוקא אליבא דר"ג דלענין שביעית דאורייתא אזיל בה בתר חנטה אלא לענין מעשר אילנות דרבנן לשיטת רש"י ותוס' ורוב הפוסקים אזיל בה בתר לקיטה משום אסמכתא דגורן ויקב וא"כ מ"מ לענין דר"ה שלו שבט אוקמא בדוכתא דכי היכי דשבט ר"ה באתרוג לענין שביעית ה"ה לענין מעשר מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר דמעשר אתרוג וכל אילנות מדאורייתא ועוד שהרמב"ם ז"ל סובר דלענין שביעית אפילו באילנות ר"ה שלו תשרי לעולם וא"כ קשה ההיא דהכא ואפשר דמ"מ כיון דילפינן מערלה דפעמים שברביעית היינו עד שבט א"כ משמע דאין לחלק בין שאר אילנות לאתרוג דחייב נמי בערלה ונהי דבאילנות בתר חנטה ובאתרוג בתר לקיטה היינו משום דרשא דגרנך ויקבך דלהרמב"ם דרשא גמורה לעניין מעשר אפ"ה לענין דר"ה א' לכולם שפיר ילפינן מובשנה הרביעית דקאי בהדיא אהתחלת השנה כנ"ל ברור ודוק ועיין עוד בסמוך. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי היטב סוגיא דפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ט ע"ב) דמוקי התם למתני' דנותן לו אתרוג במתנה משום דאזיל בכל מילי בתר לקיטה ואכתי לא משני מידי לרבה בר הונא דהא אמר דר"ה שלו שבט וא"כ אמאי צריך ליתן לו אתרוג במתנה ותיפוק ליה שנלקט קודם שבט קודם חג הסוכות דשביעית וא"כ אתרוג בת ששית היא ולמאי דפרישית א"ש דרבה בר הונא גופא לא קאמר אלא אליבא דר"ג דלא אזיל בתר לקיטה אלא לענין מעשר לחוד משא"כ לתנא דהתם דאזיל בתר לקיטה אף לענין שביעית אין שום טעם כלל לומר דר"ה שלו שבט אלא תשרי וכ"ש דא"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי בסמוך דלענין שביעית לעולם ר"ה תשרי אף באילנות ודוק היטב כי נכון הוא:

שם א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כו' נראה דהא דלא מקשה בפשיטות ארישא היינו משום דאביי הוי ידע לברייתא דרבי שמעון בן יהודה ואם כן מילתא דרבה ברישא הוי לגמרי כר"ש ב"י ומשו"ה קאמר ליה מעיקרא מדקאמרת בסיפא פטורה במעשר וחייבת בביעור אלמא דלית לך הא דר"ש ב"י ואזלת בה לחומרא לענין שביעית ואפ"ה קפטרית ליה ברישא משביעית אלמא דלאו מטעם דר"ש ב"י אתית עלה אלא משום דאזלת בתר חנטה אם כן תחייב במעשר. ועוד נ"ל דאביי אסתם מתני' דפרק לולב הגזול קא סמיך דאזיל בתר לקיטה לשביעית והיינו דקאמר ליה לרבא בשלמא סיפא לא תיקשה אסתם מתני' דסוכה דאיכא למימר דנהי דמחייב ליה התם ואזיל בתר החנטה היינו לחומרא וה"נ לחומרא אלא רישא דאמרת פטורה ע"כ דלית לך כהאי סתמא דסוכה וא"כ תחייב במעשר כנ"ל נכון בא' מב' דרכים שכתבתי ונתיישב' גם כן קושיית התוספת. ובלא"ה נמי כבר נזהר רש"י ז"ל ליישב קושיית התוספת דדוקא לענין שביעית אזיל לחומרא כיון דמדאורייתא הוא משא"כ לענין מעשר דרבנן לא אזיל לחומרא ודו"ק:

בתוס' ד"ה בשלמא סיפא לחומרא תימא מאי חומרא היא זו קולא היא לענין מעשר כו' עכ"ל. לכאורה כבר נזהר רש"י ז"ל מזה ומפ' דמשום דמספקא ליה אזיל לחומרא לענין שביעית דהוא מדאורייתא וקיי"ל בספיקא דאורייתא לחומרא. ולפ"ז לא איכפת לן במה דהוי קולא לענין מעשר דכיון דמעשר פירות מדרבנן לשיטת רש"י ותוספת דלעיל וקי"ל ספיקא דרבנן לקולא מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דמעשר פירות מדאורייתא צריך לפרש הא דקאמר בשלמא סיפא לחומרא כלשון שני שכתבתי בסמוך. ועוד דבהא דפטור מן המעשר בלא"ה א"ש מהטעם שכתבו התוספת בסמוך בד"ה יד הכל למאי דסבר אבטולמוס משום חמשה זקנים ועיין בסמוך:

בד"ה יד הכל כו' דלמאי דסבר אבטולמוס כו' לא הוי צריך לטעם זה כו' בין לענין מעשר שני ועני אזיל בתר לקיטה כו' עכ"ל. נ"ל פירושו דלפ"ז באתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית א"א לחייבו במעשר שני דהא הלקיטה לא היתה בששית. ובמעשר עני נמי אין לחייבו דהא בשביעית לא שייך שום מעשר עני בשום דוכתא כנ"ל ודו"ק. ומ"ש עוד ובחנם אייתי לקמן דאבטולמוס דהיינו מתני' דביכורים כו' צריך לעיין דהא למאי דמסקו התוספות בסמוך בד"ה שאין לך דבר שחייב בביעור מצינן למימר שפיר דכולהו תנאי דמסכת ביכורים אית להו נמי שפיר הא דר"ש ב"י כיון דלא אשכחן דפליגי בהדיא ואפושי פלוגתא לא מפשינן והא דנקטו סתמא היינו משום דאינהו לא איירי אלא במידי שחלוק דין ירקות מדין אילנות אבל לענין הא דרשב"ג אין חילוק בזה בין אילנות לירקות משו"ה איצטריך לאתויי הא דאבטולמוס דנקיט סתמא משמע דאיירי נמי לענין ביעור. ועוד דע"כ הא דרבותינו נמנו באושא איירי ודאי לענין ביעור דהא מוקמינן סתם מתניתין דסוכה דף ל"ט כוותיה ומתניתין דסוכה לא איירי אלא לענין ביעור וא"כ מסתמא ההיא דאבטולמוס איירי נמי לענין ביעור והרי דכל הנהו תנאי לית להו ההיא דר"ש ב"י ורבה סבר כוותייהו כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא ראש השנה שלו שבט: הפני יהושע תמה דעיקר דמילתא שבט ר"ה היינו משום שעברו רוב גשמי השנה ואין זה ענין אלא אי אזלינן בתר חנטה משא"כ לענין לקיטה מה אולמא דשבט משאר חדשים. ולענ"ד י"ל כיון דהחילוק שבין גורן ויקב לירקות אמרינן לעיל דהם גדלים על מי שנה שעברו וירקות על מי שנה הבאה אי הם גדלים על רוב מים וירקות על כל מים והנה בירקות לא שייך חנטה אבל אילן אתרוג בו יש ב' ענינים ששרף בא בו קודם שבט כבשאר אילנות אבל סוף גידול פירותיו הוא על מי שנה הבאה ועל כל מים כירקות ולכן דנינן בו ב' ענינים ששוה לאילן שמתחדש שנתו בשבט ושוה לירק דאזלינן בתר לקיטה. אכן הא ק"ל כיון דרבה כר' הונא אמר כן אליבא דר"ג א"כ למה חשיב ר"ג במתניתן דלעיל רק ג' דברים ששוה אתרוג לאילן ערלה ורבעי ושביעית הרי גם לענין חידוש שנתו בשבט לענין מעשר שוה לאילן וה"ל למיחשב ד' דברים:

דתניא אמר ר' יוסי אבטולמוס העיד: התוס' כתבו דבחנם אייתי מאבטולמוס דהיינו מתניתן דבכורים דמייתי לעיל אכן הבעל המאור יישב זה במה שכתב דר' גמליאל דס"ל לעיל כן ג"כ מאבטולמוס למדה:

ברש"י ד"ה אמר לי'. כדתניא במכילתא ואכלו אביוני עמך: הט"א הקשה ל"ל טעם זה תיפוק ליה ממה דדרשינן בספרי ובירושלמי דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק עמך דדרשינן מני' דהפקר פטור ממעשר ע"ש שהאריך והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דבפאה (פרק ו') ס"ל בית הלל דאין הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה ובשביעית (פ"ט מ"ח) פליגי ר' יהודה ור' יוסי דלר' יהודה עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים ויליף לה מדכתיב ואכלו אביוני עמך ולר' יוסי אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור ע"ש. ולפ"ז אי לאחר הביעור פטור מן המעשר מטעם הפקר תלוי בפלוגתא זו דלר' יוסי הוי הפקר כיון דהוי הפקר לעניים ולעשירים ולר' יהודה לא הוי הפקר ולכן י"ל דמכילתא וספרי בהא פליגי דמכילתא ס"ל כר' יהודה ולכן אין לפטור בשביעית ממעשר מטעם הפקר לבד ממה דכתיב ובא הלוי וכו' דאחר הביעור אין לכל לוי נחלה עמך דעשיר אינו אוכל ולכן יליף מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה דכתיב גבי ביעור אבל הספרי י"ל דס"ל כר' יוסי דגם אחר הביעור הוי הפקר לעניים ועשירים ולכן יליף מובא הלוי וא"ל דגם לר' יהודה כיון דכבר היה הפקר לכל קודם ביעור ונפטר ממעשר גם לאחר הביעור נשאר פטור וכדאמרינן בב"ק (דף כ"ח) במי שהפקיר כרמו וחזר וזכה בו דפטור די"ל דיש נפקותא במה שגדל אחר שהגיע כבר זמן הביעור דזה לא הופקר לעשירים מעולם. ועוד י"ל דהפקר כזה אינו פוטר כיון דאם זכה בו הלוי עשיר צריך להוציא בשעת הביעור ולהפקירו לעניים. ועיין במה שכתב הר"ש בפאה (פ"א משנה ו') ובתוס' ר"ע שם:

בתוספת או שבט. וקשיא אמאי לא בעי: לענ"ד י"ל דבכולהו הנך דלעיל לא בעי ליה דודאי הוי דחדשים ולא דתקופה דהא ילפינן שנה שנה מראשון הוא לכם לחדשי השנה לענין ניסן ומראשית השנה לענין תשרי ושר"ה הוא בחודש השביעי של לבנה ולא של תקופה אתי מהחודש הזה לכם כזה ראה וקדש דכתיב גבי חדש הראשון אבל לענין שבט דחנטה בלבד הוא דמספקא ליה כיון דגידול פירות אזיל אחר תקופת השמש כדכתיב וממגד תבואות שמש כמו שכתבו התוס' בסמוך ואף דידע ג"כ קרא וממגד גרש ירחים מכ"מ מספקא ליה כיון דרוב פירות על ידי השמש גדלו ונתבשלו:

ד"ה בשלמא. הרי קולא היא לענין מעשר: בבעל המאור הביא הגירסא בדברי רבה בת ז' שנכנס לח' חייבת במעשר וחייבת בביעור ע"ש ולפ"ז א"ש מה דקאמ' סיפ' לחומרא:

בא"ד. דחייבו חכמים להפקיר: ממה שכתב רש"י דלכך בשביעית אזיל מספק לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא יש עוד טעם אחר גם כן להא דמספק פטור ממעשר כיון דמעשר פירות דרבנן הוי ספק דרבנן לקולא. ועיין בריטב"א שמדבריו נראה שהרכיב ב' טעמים יחד טעם של רש"י וטעם של התוספות:

ד"ה יד הכל. אזיל בתר לקיטה: לענ"ד י"ל דאפילו לאבטולמוס צריך הטעם דיד הכל ממשמשין בו שהרי לעיל ס"ל רבה בר רב הונא דאפילו לר"ג דאזיל באתרוג בתר לקיטה מכ"מ ר"ה שלו שבט וא"כ ה"ה ג"כ לאבטולמוס דס"ל כר"ג והרי רבה קאמר סתמא בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר דמשמע מיד שנכנסה לשביעית דהיינו אחר ר"ה אפילו קודם שבט ואי הטעם משום דאזיל בתר לקיטה הרי השנה של שביעית לענין מעשר לא מתחיל רק אחר שבט ואכתי ששית היא ולמה יפטר מן המעשר וה"ל לחלק בין לקט קודם שבט ללקט אחר שבט לכן מפרש הטעם משום דיד הכל ממשמשין בו הוי הפקר דזה שייך מיד אחר ר"ה של שביעית:

אמר רבה אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית וכו' תוס' ד"ה ידי הכל ממשמשין בו וכו' בסוף הדיבור ובחנם אייתי לקמן דאבטולמוס דהיינו מתניתין וכו' ולכאורה משמע דקושיית התוס' דה"ל להביא משנה דמס' בכורים יש לו קשר עם מה שכתבו מתחלה דלאבטולמוס בשם חמשה זקנים דאתרוג אחר לקיטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית לא צריך לטעמא דיד הכל ממשמשין בו ובלא"ה פטור ממעשר דלענין מעשר אזלינן אחר לקיטה: ולכאורה בלאו האי הקדמה ה"ל להתוס' להקשות קושייתם דלמה צריך להביא האי דאבטולמוס דת"ל שהיא משנה מפורשת במס' בכורים דתני אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד: ונלע"ד דבלאו דבריהם הקודמים לא הי' קשה כלל קושייתם דשפיר צריך להביא האי דאבטולמוס דהנה יש לתת לב לדברי רב המנונא דאמר בת ששית שנכנס לשביעית לעולם ששית וכן לקמן במימרא דר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית לעולם ששית מאי קא רמזו בהאי לשון לעולם דקאמרי ומדברי הראב"ד בהשגות בפ"א מה' מעשר שני הלכה ו' נראה שפירש האי לעולם היינו בין לחומרא לענין מעשר ובין לקולא לענין שביעית אך לפ"ז לא הי' רב המנונא צריך לומר לעולם דהרי לענין פטור ביעור גם רבה קאמר דפטור מן הביעור ועוד דה"ל לר"י ולר"ל לומר נמי אתרוג בת שביעית הנכנס לשמינית לעולם שביעית. להורות ג"כ שבין לחומרא לענין ביעור ובין לקולא לענין מעשר הוא שביעית ואפילו בדברי רב המנונא נראה דלא הי' לרש"י ז"ל הגירסא דסיפא דמלתא דבת שביעית דהא רש"י בד"ה סיפא קשי' לתרווייהו כתב דהא רב המנונא לא פליג ארבה אלא בבת ששית וכו' ואמאי לא כתב רש"י דרב המנונא קאמר בהדיא ובת שביעית שנכנס לשמינית לעולם שביעית אלא ודאי דלא הי' לרש"י ז"ל הגירסא דבת שביעית כלל בדברי רב המנונא וראיתי בספר כפות תמרים במס' סוכה כתב לפרש האי לעולם [לשיטת הכ"מ בדברי הרמב"ם בפ"א מה' מעשר שני הלכה ה') לא מבעי אם נגמר האתרוג בששית ונכנס בשביעית דחייבת במעשר אלא אפי' היה כזית בששית ונעשה בשביעית כככר דרוב גדולה הי' בשביעית אפ"ה חייב במעשרות ולפי זה מה דאמר רבין אמר ר' יוחנן לקמן אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית אפילו כזית ונעשה ככר חייבין עליו משום טבל לא חידש בו כלום דהא מפורש זה בדברי ר"י ור"ל דקאמרי לעולם ששית להורות אפילו אם הי' כזית ונעשה ככר בשביעית לעולם ששית וע"כ צ"ל דרבין בא רק לפרש האי כוונת לעולם דקאמרי ר"י ור"ל א"כ קשה למה אמר רבין זה רק משמי' דר"י וה"ל לומר כי אתיא רבין אמר משמי' דר"י ור"ל אתרוג בת ששית וכו' ולמה אמר להאי מלתא דכזית ונעשה ככר משמי' דר"י לחוד הא האי דלעולם היא ששית ר"י ור"ל תרוייהו אמרו: וליישב זה נלע"ד לפי מה שכתבו התוס' (בדף י"ד ע"ב) בד"ה ולשביעית דמה דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו גמר פרי ונקט לקיטה בכל דוכתא משום דדרך ללקט בתר גמר פרי ואח"כ הוקשה להתוס' מאתרוג דמשמע אפילו בנחנט בשבט העבר ונלקט בשבט הבא אזלינן בתר לקיטה והרי זה כיון שנחנט זה שנה כבר נגמר פריו זמן רב קודם לקיטתו ואפ"ה נקט ביה בתר לקיטה וע"ז מתרצים התוס' שני תרוצים או שאתרוג חלוק בזה משאר פירות. ואזלינן בי' בתר לקיטה ממש ואפילו כבר נגמר פריו ועוד תירצו דאולי אעפ"י שנחנט בשבט זימנין שלא נגמר גידולו עד שבט אחר ע"ש בתוס' ולכאורה קשה לתירוצם הראשון דאתרוג חלוק בזה משאר פירות דלית באתרוג גמר פרי כי אם לקיטה ממש ואיך קאמר ר"ג אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו הא לתירוץ הראשון של תוס' אתרוג לענין עשורו לא שוה לא לאילן ולא לירק דהא באילן אזלינן בתר חנטה ובירק אזלינן בתר גמר פרי ובאתרוג לא אזלינן לא בתר חנטה ולא בתר גמר פרי כי אם בתר לקיטה ממש ואיך אמר ר"ג שאתרוג שוה לירק בדרך אחד וליישב זה נראה לומר דמה שתירצו התוס' לתירוץ הראשון דאתרוג חלוק משאר פירות כתבו זה רק לתרץ הך דר"ע דליקט אתרוג ונהג בו מנהג ר"א ור"ג ע"ז תרצו אע"ג דכבר נגמר זמן רב מקודם אזיל בי' ר"ע בתר לקיטה ממש: אבל בדברי ר"ג שמפורש בדבריו דאתרוג שוה לירק שבשעת לקיטתו עשורו באמת אין מקום לתירוץ ראשון של התוס' וצריכין לתירוץ שני של התוס' באמת אתרוג הוא כירק שבשעת לקיטתו עשורו דג"כ לקיטתו הוא כנגמר פריו ואע"פ שחנט בשבט שעבר לא נגמר גדולו אלא עד שבט אחר. ולפ"ז אני אומר שיש מקום לשני תרוצי התוס' בדברי אבטולמוס שלא הזכיר בדבריו כלל ירק רק אמר אתרוג אחר לקיטתו למעשר בזה יש מקום לשני תרוצי התוס' או דלקיטתו ממש ואפילו כבר נגמר פריו ואתרוג חלוק בזה משאר פירות או דאתרוג שוה לירק ממש ובגמר פריו קרא לי' לקיטתו כמו בירק: היוצא מזה דלר"ג אתרוג הוא כירק ממש ואזלינן בי' אחר גמר פריו לעשורו ולר' אבטולמוס אזלינן באתרוג אחר לקיטתו ולא אחר גמר פריו והוא חלוק משאר פרי וגם חלוק מירק. עוד יש נפקותא בין תי' ראשון לתירוץ שני של תוס' הנ"ל לרבנן דאבטולמום דס"ל באתרוג בתר לקיטתו בין למעשר ובין לשביעית והוא פטור ממעשר אף בלי טעם דיד הכל ממשמשין בו הנה אם באתרוג הוא לקיטתו גמר פריו כירק ממש א"כ באתרוג זה אם נגמר פריו בשביעית ואפילו לא נלקט אלא עד שנה שמינית הוא פטור ממעשר וחייב בביעור דאזלינן בתר גמר פריו אבל אם לקיטתו הוא לקיטתו ממש ולא אזלינן בתר גמר פרי א"כ אתרוג זה הנלקט בשמינית חייב במעשר ופטור מביעור ואפילו לרבה דאמר אתרוג בת ששית שנכנס לשביעית דאזיל בתר חנטה שפטור מביעור ואעפ"כ פטור ממעשר משום יד הכל ממשמשין בו היינו כשנלקט בשביעית אבל אם לא נלקט בשביעית ונשאר באילן עד שנה שמינית שאז כבר כל השדות וגנות סגורים ונשמרות לבעלים הא ודאי שאתרוג זה חייב במעשר שהרי מצד הדין חייב במעשר אפילו בשביעית דאזלינן בתר חנטה והרי נחכט בששית. אלא בשביעית ההפקירא פוטרתו לפי שעה והרי נשאר בשמינית ושוב אינו הפקר: ובזה יש לדון דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מעשר שני הלכה ה' ובפרק ג' מהלכות שמיטה ויובל הלכה י"ב דבת ששית שנכנס לשביעית שחייבת במעשר היינו לחומרא ולא משום דפשיטא ליה ואזלינן בתר חנטה [עיין בכ"מ בה' שמיטה ויובל שם] ומעתה הא תינח אם נלקט בשביעית וחיוב המעשר היא חומרא אבל אם לא נלקט עד שמינית שאז לענין מעשר עצמו יש לדון אם בתר חנטה והיא בת ששית ונותן מעשר עני או בתר לקיטה וחייבת במעשר שני כדין שמינית שהיא שנה ראשונה וחייב במעשר שני והי' מקום להחמיר מפני הספק וליתן ב' מעשרות ונמצא שלא שייך לומר לעולם ששית שהרי בשמינית יש חומר להיפוך. ואמנם חשש זה הוא אם אתרוג חלוק משאר ירקות גם בדין לקיטה ובאתרוג לקיטה היינו לקיטה ממש ולא גמר פרי אבל אם באתרוג לקיטה היינו כמו בשאר ירקות דהיינו גמר פרי. א"כ אפילו נלקט בשמינית אין להחמיר בו לענין מעשר רק לחייבו במעשר ששית שהוא מעשר עני מטעם דלמא בתר חנטה אבל במעשר שני אין שום מקום לחייבו דממ"נ אם אזלינן בתר לקיטתו שהוא, גמר פריו הרי הוא פטור לגמרי שהרי נגמר פריו בשביעית: ואם אתרוג אינו חלוק משאר ירקות בדין לקיטה א"כ יש מקום לדחות דברי רבה דפטרו ממעשר מטעם יד הכל ממשמשין בו דנפיק מניה חורבא שהרואה שפוטרו ממעשר יטעה ויאמר שלכך פטור ממעשר משום דאזלינן בתר לקיטה שהוא גמר פרי ויפטרנו גם בשמינית ויאכל טבל ולכך יש לחייבו גם בשביעית. אבל אם בתר לקיטה דאתרוג היינו לקיטה ממש לא נפק מניה חורבא שהרי אפילו יטעה ויסבור דאזלינן בתר לקיטה אכתי לא יפטרנו בשמינית שהרי לקיטתו בחיובו של מעשר ופטור שביעית ואף שגם אם יעשרו בשביעית ג"כ נפיק מניה חורבא שיאמרו שודאי אזלינן בתר חנטה גם לענין מעשר וכשילקטנו בשמינית יפריש ממנו מעשר עני ולא מעשר שני בזה לא איכפת לן ואפילו אם נימא כיון שקרא עליו שם מעשר עני לא חל קריאת השם. ונשאר טבל למעשר שני הנה החשש הזה אין בו מיחוש כל כך שעכ"פ כבר נפיק מחיוב מיתה כשהפריש תרומה גדולה ומעשר ראשון. דטבל הטבול למעשר שני אין בו חיוב מיתה כמבואר ברמב"ם פ"י מה' מ"א הלכה כ' ע"ש וא"כ היכא דלא נפיק חורבא בדין חיוב מיתה לא חיישינן לחורבא משא"כ אם לקיטה דאתרוג הוא גמר פרי יש חשש דאם יפטרנו האתרוג בת ששית נכנס לשביעית ממעשר יטעו ויאמרו שלכך פטור ממעשר הואיל ואזלינן בתר גמר פרי שהי' בשביעית ואם ישאר עד שמינית ג"כ לא יפריש ממנו דבר כיון שנגמר פריו בשביעית וישאר טבל ממש שהוא בחיוב מיתה:

ומעתה נפרש דברי רב המנונא ודברי ר"י ור"ל דאמרו לעולם ששית כוונת מאמר לעולם לומר לא מבעי לקטו בשביעית דנחשב לענין מעשר בת ששית לחומרא שהיא חומרא שאין בו קולא לענין מעשר עצמו ובאמת גם בביעור חייב דנקטינן כל החומרות וכדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות שמיטה ויובל הנ' אלא אפילו נלקט בשמינית אפ"ה לעולם אפילו בשמינית נחשב ששית. ואינו נותן מעשר שני רק מעשר עני כדין שנה ששית ואין בזה קולא דלמאי ניחוש לשמא יאמרו בתר לקיטה אזלינן ולקיטתו בשמינית שהוא זמן מעשר שני דהרי אם אזלינן בתר לקיטה היינו גמר פרי כמו ירקות א"כ פטור לגמרי שהרי נגמר בשביעית וזה כוונתן במאמר לעולם: ומעתה אינהו סברי דלקיטה דאתרוג היינו גמר פרי ולהכי פליג רב המנונא על רבה דאמר יד הכל ממשמשין וכו' דרב המנונא לשיטתו דלקיטה היינו גמר פרי חשש שנפיק מניה חורבא בשמינית כנ"ל אבל רבה סבר דלקיטה דאתרוג היינו לקיטה ממש ולא כלקיטה דירק לא נפק מניה חורבא כלל: ולכך פוטרו ממעשר בשביעית משום יד הכל ממשמשין בו: ומעתה יש ליישב קושיית התוס' דלהכי לא מביא תנאי היא ממשנה דבכורים דשם קאמר ר"ג לירק בדרך אחד וכבר הוכחנו דלר"ג במשנה דבכורים אין ספק דלקיטה דאתרוג היינו גמר פרי וכירק ממש [וכתירוץ שני של תוס' כנ"ל] וא"כ הי' קשה לרבה דפוטרו ממעשר הא איכא למיחש לחורבא שיאמר דלכך פטור ממעשר בששית שנכנס לשביעית משום דאזלינן באתרוג בתר לקיטה ממש היינו גמר פרי וגמר פרי הי' בשביעית ויצא מניה חורבא שאם ישאר עד שמינית ג"כ יפטרו ממעשר ויאכל טבל ולכך מביא האי דאבטולמוס דלא הזכיר כלל ירק רק אחר לקיטתו למעשר ויש מקום גם לתירוץ השני של התוס' דלקיטה דאתרוג הוא לקיטה ממש ואתרוג חלוק משאר פירות ולא הוי לענין מעשר לא כפירות אילן ולא כירקות וליכא קשי' לרבה דליכא חשש תקלה דאכתי לא יפטרנו בשמינית. דכיון דנלקט בשמינית יש לו דין שמינית: אמנם התוס' כשהקדימו כשאמרינן אתרוג בתר לקיטתו למעשר אז בת ששית הנכנס לשביעית ע"פ דין פטור ממעשר ולא צריכנא לטעמא דיד הכל ממשמשין בו ואז באמת גם כשנלקט בשמינית פטור אם לקיטה היינו גמר פרי ולא נפק מניה שום חורבא ולכך כתבו דבחנם הביא הך דאבטולמוס ודו"ק היטב כי קצרתי:

מאן שמעת ליה כו'. אלמא ר''ש בן אלעזר כרבן גמליאל סבירא ליה: אתרוג קשיא ליה ידא. קשה לעץ האתרוג ידים ממשמשות בו: שבט דחדשים. של לבנה: או שבט דתקופה. חמה לסוף שלשים של תקופת טבת נכנס שבט של חמה: היתה שנה מעוברת מהו. אימתי ר''ה שבט הסמוך לטבת או אדר הראשון שהוא במקום שבט: אחר רוב שנים. מי ששמו שבט: אמר רבה אתרוג בת ששית. שחנטה בששית: פטורה מן המעשר. לקמיה מפרש טעמא דכולה מילתא: א''ל אביי בשלמא סיפא. דקא אמרת בת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה מן המעשר אלמא נהגה בה קדושת שביעית ומיחייב לאפקורה והפקרא פטורה מהמעשר דמשמע דאזלת בה בתר חנטה לענין הפקר שביעית ולענין ביעור נמי כדקאמרת חייבין בביעור כל הך סיפא אע''ג דסתרא לה לרישא דקאמרת בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר דהפקר הוא משום שביעית אלמא בתר לקיטה אזלת בה לענין שביעית דאי לאו דשביעית נהגא בה לא הוה מפטרא דהפקרא דשביעית פטר לה ממעשר כדתניא במכילתא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אדם פטור הא לא הוה קשיא לי דאמינא ספוקי מספקא לך אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין שביעית או בתר לקיטה כמו במעשר ואזלת לחומרא דשביעית דאורייתא היא וספיקא דאורייתא לחומרא: אלא רישא. דסיימת בה פטורה מן הביעור דקולא הוא: אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה. אשמע' לן בה דלא מספקא לך ומסקנא דרישא וכולה סיפא חד טעמא הוא דפשיטא לך דבתר חנטה אזלינן: אי הכי. דלא מספקא ולא נהגא שביעית באתרוג בת ששית: תתחייב במעשר. דלאו הפקר הוא: יד הכל ממשמשים בה. נהי דלא מחייב לאפקורה דלא נהגא בה שביעית מיהו כל שדות ופרדסות הפקר הן בשביעית ואין אתרוג זה נשמר בה לבדו ועל כרחו הכל ממשמשין בו והפקר פטור מן המעשר: רב המנונא אמר לעולם ששית. חייב במעשר דכיון דשביעית לא נהגא בה ולאו הפקרא דמלכא היא משמוש יד הכל שבה אינו אלא גזל ואין הפקר כזה פטורה מן המעשר: מיתיבי ר''ש בן יהודה אומר כו'. הכי גרסינן לה בתוספתא שאין לך שחייב במעשר אלא אם כן גדל בחיוב ונלקט בחיוב ובסיפא גרסי' שאין לך שחייב בביעור אא''כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית ברישא דמילתיה יהיב טעמא לפטורא דמעשר לפי שהוציאו מכלל שאר אילנות שהלכו בם אחר חנטה לפיכך הוזקק ליתן טעם לדבריו ואשמועי' כרבה דאע''ג דלאו הפקר דמלכא הוא כיון דסוף סוף יד הכל ממשמשין בה פטורה מן המעשר דלפטורא דביעור לא אצטריך למכתב טעמא דלא אפקיה מדין שאר אילנות דאזלינן בה בתר חנטה וסיפא יהיב טעמא לפטורא דביעור דלפטורא דמעשר הא אשמעינן טעמא דלא חייבוהו חכמים במעשר אא''כ גדל בחיוב ונלקט בחיוב וזה לא גדל בחיוב: אא''כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית. דכי כתיב לבהמתך ולחיה אשר בארצך (ויקרא כה) דילפינן מינה ביעור בשביעית כתיב ולא בשמינית: סיפא קשיא בין לרבה בין לרב המנונא. דהא תרוייהו בתר חנטה אזלי בשביעית ובת שביעית שנכנסת לשמינית חייבת בביעור דהא לא פליג רב המנונא אדרבה אלא בבת ששית שנכנסת לשביעית: תנאי היא. האי תנא פליג עלייהו ותנא אחרינא קאי כוותייהו: דתניא כו'. הכי גרסי' בתוספתא דמסכת שביעית (פ''ג) א''ר יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר ורבותינו נמנו באושא וגמרו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית: שביעית מאן דכר שמיה. דקאמר דאימנו עלה רבותינו אלמא איכא מאן דפליג:

או שבט דתקופה. אמתני' נמי דקתני באחד בשבט קא בעי אע''ג דשאלו באתרוג (וקשיא אמאי לא בעי באחד באלול ר''ה למעשר בהמה או בקמייתא בו' בסיון ר''ה לשתי הלחם ובאינך): דחדשים. אע''ג שבישול הפירות הולך אחר החמה שנאמר (דברים לג) ממגד תבואות שמש ה''נ כתיב (שם) ממגד גרש ירחים וגם ישראלים מונין ללבנה: בשלמא סיפא לחומרא. תימה מאי חומרא הרי קולא היא לענין מעשר וחומרא לענין שביעית ואי הוה אזיל לחומרא בתרוייהו הוה שייך חומרא אבל השתא הוה ליה למימר בשלמא סיפא בתר חנטה וי''ל דהכי קאמר בשלמא סיפא אפילו מטעם ספק דבתר חנטה או בתר לקיטה אזלת לחומרא לענין ביעור וניחא הא דפטורה מן המעשר מאחר דחייבו חכמים להפקיר: יד הכל ממשמשים בו ואת אמרת תתחייב במעשר. לא נקט האי טעמא אלא למאן דאמר לעיל (דף יד:) שוה לאילן לכל דבר כשאר אילנות דכולהו מודו דבתר חנטה אפי' הכי פטורין מן המעשר מטעם יד הכל ממשמשין דלמאי דסבר אבטולמוס משום חמשה זקנים דאתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא הוה צריך לטעם זה דבין לענין חדש וישן בין לענין מעשר שני ועני אזיל בתר לקיטה ובחנם אייתי לקמן דאבטולמוס דהיינו מתני' דבכורים (פ''ב מ''ו) דאתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד: שאין דבר שחייב במעשר אא''כ גדל בחיוב ונלקט בחיוב. לענין חדש וישן מעשר שני ועני לא בעי גדל ונלקט בשנה אחת ואזלינן בתר חנטה והכא פטור משום יד הכל ממשמשין: שאין לך דבר שחייב בביעור אא''כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית. וא''ת ומאי קשיא ליה סיפא בין לרבה בין לרב המנונא הא כולהו תנאי פליגי אדר''ש בהא דהא מילתא דפשיטא דבכל דוכתי בין למעשר בין לשביעית אילן בתר חנטה ירק בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש ועוד קשיא דבפ' מקום שנהגו (פסחים נא:) קאמר רבי שמעון גופיה כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שמעמידה רב נסים גאון בשל שביעית היוצאים בשמינית ונראה הני מילי לענין שאר דיני שביעית חוץ מלענין ביעור ועוד נראה דלא איירי הכא אלא באתרוג דוקא ושמא שום טעם יש ומיתוקמא שפיר השתא כרבי שמעון ההיא דבנות שוח שביעית שלהן שניה (שביעית פ''ה מ''א):