ראש השנה טו ע"ב

חסורי מיחסרא והכי קתני אתרוג אחר לקטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית ורבותינו נמנו באושא אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית איתמר רבי יוחנן וריש לקיש אמרי תרוייהו אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית לעולם ששית כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו כזית ונעשית ככר חייבין עליה משום טבל ת''ר אילן שחנטו פירותיו קודם ט''ו בשבט מתעשר לשנה שעברה אחר ט''ו בשבט מתעשר לשנה הבאה אמר רבי נחמיה בד''א באילן שעושה שתי בריכות בשנה שתי בריכות ס''ד אלא אימא כעין שתי בריכות אבל אילן העושה בריכה אחת כגון דקלים וזיתים וחרובין אע''פ שחנטו פירותיהן קודם ט''ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה אמר רבי יוחנן נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן בנות שוח שביעית שלהן שניה מפני שעושות לשלש השנים אישתיק א''ל ר' אבא הכהן לרבי יוסי הכהן אמאי אישתיק לימא ליה אמינא לך אנא רבי נחמיה ואת אמרת לי רבנן משום דא''ל שבקת רבנן ועבדת כרבי נחמיה ולימא ליה קאמינא לך נהגו ואת אמרת לי איסורא דא''ל במקום איסורא כי נהגו שבקינן (ליה) ולימא ליה כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא אלא אמר רבי אבא הכהן תמיהני אם השיבה ריש לקיש לתשובה זו אם השיבה הא אותבה אלא אימא אם קיבלה רבי יוחנן אם לא קיבלה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

ומתרצינן: הברייתא חסורי מיחסרא. חסר בה, והכי קתני, כך צריך לשנותה:

אמר רבי יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים: אתרוג הולכין מצד אחד אחר לקיטתו למעשר, ומצד שני אחר חנטה לשביעית [וכדעת רבן גמליאל לעיל יד ב].

ורבותינו נמנו באושא וגמרו שהולכין אחר לקיטתו בין למעשר, בין לשביעית.

וכך פירוש דברי אבטולמוס: אתרוג הולכין אחר לקיטתו למעשר - בין לענין שאין מעשרין מן החדש על הישן, ובין לענין שנה שניה הנכנסת לשלישית, שמפרישים ממנו מעשר עני כדין השנה השלישית.

ואחר חנטה לשביעית - בין לענין הפקר ובין לענין ביעור, כשאר האילנות.

ואף על פי שלענין מעשרות הולכין אחר שעת הלקיטה, בכל זאת אתרוג בת שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר. שהיות והחנטה היתה בשביעית חלו עליה דיני שביעית, והרי היא הפקר, והפקר פטור מן המעשר.

ורבה ורב המנונא סוברים כדעת אבטולמוס, שהולכין אחר החנטה לענין שביעית לגמרי, ולכן בת שביעית הנכנסת לשמינית חייבת בביעור, שהרי היא חנטה בשביעית. ואילו בת ששית הנכנסת לשביעית פטורה מביעור, שהרי היא חנטה בששית. ^[388]

ונחלקו רבה ורב המנונא בדעת אבטולמוס לענין בת שישית הנכנסת לשביעית:

לדעת רב המנונא - מאחר שהחנטה היתה בששית, הרי אין היא הפקר, ולפיכך הרי היא חייבת במעשר. ואין מתחשבים במה שיד הכל ממשמשין בה, מפני שאין זה אלא גזל.

ואילו לדעת רבה - אף על פי שהחנטה היתה בששית, בכל זאת מאחר שהכל ממשמשין בה הרי היא כהפקר, ומודה אבטולמוס שהיא פטורה מן המעשר. ^[389]

איתמר: רבי יוחנן וריש לקיש אמרי תרוייהו, שניהם אמרו:

אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית - לעולם דינה כפירות ששית לכל דבר, והרי היא חייבת במעשר, ופטורה מן הביעור [וכדעת רב המנונא דלעיל].

כי אתא רבין, כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן [שהיה גר בארץ ישראל]:

אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו אם לא גדלה בשישית אלא עד שיעור כזית, ^[390] ונעשית בשביעית גדולה כככר - חייבין עליה משום טבל, מפני שהולכין אחר החנטה, ואינה הפקר כשביעית, ולפיכך הרי זו חייבת במעשר. ^[391]

תנו רבנן:

אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט - מתעשר לפי דין שנה שעברה [אם היתה שנת מעשר שני, מפרישים ממנו מעשר שני, ואם היתה שנת מעשר עני מפרישים ממנו מעשר עני].

ואילן שחנטו פירותיו אחר ט"ו בשבט - מתעשר לפי דין השנה הבאה.

אמר רבי נחמיה: במה דברים אמורים שהולכין אחר החנטה, באילן שעושה שתי "בריכות", שני מחזורים של פירות [ו"בריכות" הוא לשון מושאל מ"גוזלות" ^[392]] בשנה אחת, כדלהלן:

ותמהה הגמרא על לשון "בריכה" שנקט בו רבי נחמיה, שאין לשון זאת אלא בגוזלות של ממש.

וכי שתי בריכות - סלקא דעתך!? וכי אילן עושה גוזלות?! ומדוע נקט התנא לשון שכזה.

אלא אימא, אמור כך: אמר רבי נחמיה: במה דברים אמורים [שהולכין אחר החנטה], באילן שעושה פירות כעין שתי בריכות בשנה, שאין פירותיו נגמרים כאחת, אלא כל אחד מתבשל בזמן אחר, כגון עץ התאנה.

אבל אילן העושה פירות כעין בריכה אחת, שכל פירותיו מתבשלים ונלקטים כאחת, כגון דקלים וזיתים וחרובין - אף על פי שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט, אין הולכין בהם אלא אחר לקיטתם, אלא הם מתעשרין לשנה הבאה.

אמר רבי יוחנן: נהגו העם בחרובין ודקלים וזיתים ^[393] כרבי נחמיה, שהולכין אחר לקיטתם.

איתיביה ריש לקיש סתירה לרבי יוחנן מהא דשנינו במסכת שביעית [ה א]:

בנות שוח [תאנים לבנות], שביעית שלהן נוהגת בשנה שניה של שנות השמיטה, מפני שעושות את פירותיהם לשלש השנים.

שפירות החונטים בהן, נגמרים לאחר שלש שנים. הלכך, פירות שנגמרו בשנה השניה בידוע שהם חנטו בשנה השביעית [דהיינו לפני שלש שנים].

ומכאן, שהולכין בבנות שוח אחר החנטה, אף על פי שהן נלקטות כאחת. ושלא כדבריך רבי יוחנן, שאמרת שהולכין בפירות כאלו אחר הלקיטה!

אישתיק. שתק רבי יוחנן ולא ענה לריש לקיש תשובה.

והגמרא הבינה ששתיקת רבי יוחנן מתפרשת כהודאה, שהודה לריש לקיש. ^[394]

אמר ליה רבי אבא הכהן לרבי יוסי הכהן: אמאי אישתיק!? מדוע רבי יוחנן שתק.

לימא ליה, הרי הוא היה יכול לענות לריש לקיש ולומר לו: אמינא לך אנא [אמרתי לך אני] שהלכה כרבי נחמיה שאמר בפירוש בברייתא שהולכין בחרובים וכדומה אחר הלקיטה.

ואילו את אמרת לי קושיא על דברי, מדברי רבנן?! ואיזו קושיא היא זו? הלא רבי נחמיה אמר בפירוש כדברי!

ענה רבי יוסי הכהן: רבי יוחנן לא ענה כך, משום דאמר ליה [כך היה אומר לו] ריש לקיש:

וכי שבקת רבנן, עזבת את דברי חכמים שהם רבים, ועבדת כרבי נחמיה שהוא יחיד? והלא, יחיד ורבים שנחלקו - הלכה כרבים!

חזר ושאל רבי אבא הכהן: ולימא ליה, הרי רבי יוחנן יכל לענות ולומר לריש לקיש:

קאמינא לך, אני אמרתי לך נהגו העם כרבי נחמיה. ואת אמרת לי, ואילו אתה שואל אותי ממשנה שמוכח שהעם עשו איסורא!? הלא גם אני מודה בכך שאסור לעשות כך, אלא העם הם שנהגו כך, ואין מוחין בהם.

ענה רבי יוסי הכהן: רבי יוחנן לא ענה כך. משום דאמר ליה [ריש לקיש היה יכול לענות ולומר לו]: במקום שיש איסורא - כי נהגו, שבקינן להו!? כאשר העם נוהגים באיסור, וכי אנו מניחים להם לעבור איסור ולא מוחין בידם?!

חזר ושאל רבי אבא הכהן: ולימא ליה, הרי רבי יוחנן יכל לענות לריש לקיש ולומר לו:

כי אמינא לך אנא, כל אשר אמרתי לך היה לענין מעשר חרובין ודומיהן שהוא דרבנן, שהרי מן התורה אין חיוב לעשר אלא דגן תירוש ויצהר, [תוספות יב ב].

ואילו את אמרת לי, ואתה שואל אותי משביעית שהיא נוהגת מדאורייתא בכל מיני הפירות והירקות?! והרי יש לחלק ולומר, שבענין שביעית הולכין אחר החנטה כדין תורה, אבל בענין מעשר שהוא מדרבנן [בחרובין ודומיהם] הקילו חכמים והלכו אחר הלקיטה! ^[395]

ועל טענה זו לא מצא רבי יוסי הכהן תשובה.

אלא, אמר רבי אבא הכהן: תמיהני, אני מסופק [ריטב"א] אם השיבה ריש לקיש לתשובה זו, אם טען ריש לקיש טענה זו כדי לדחות את דברי רבי יוחנן.

ותמהינן: איך זה יתכן שרבי אבא הכהן הסתפק אם השיבה ריש לקיש? הא אותבה! הרי ידוע הוא שהשיבה!

אלא אימא, אמור שכך אמר רבי אבא הכהן: תמיהני [אני מסופק] האם קיבלה רבי יוחנן לטענת ריש לקיש ושתק מפני שחזר בו, אם [או שמא] לא קיבלה לטענת ריש לקיש, ושתק מפני שלא היתה קושית ריש לקיש חשובה בעיניו קושיא.

שהרי יש לחלק בין מעשר פירות שהוא מדרבנן, לבין שביעית בפירות שהיא מדאורייתא, שבשביעית הלכו אחר החנטה כדין תורה, ובמעשר דרבנן הקילו והלכו אחר הלקיטה.

הערות

^[388] אף על פי שהגמרא אמרה "תנאי היא" אין הכונה שרבי שמעון דלעיל סובר כאחד התנאים המובאים בברייתא כאן. שהרי לדעתו אין פירות שביעית חייבים בביעור אלא אם כן גדלו בשביעית ונלקטו בשביעית. ואילו לדעת אבטולמוס הכל תלוי בחנטה. ולדעת רבותינו שבאושא הכל תלויב לקיטה. [ריטב"א]. [והגמרא הביאה את מחלוקת התנאים כאן לומר שאבטולמוס חולק על רבי שמעון. ורבה ורבי זירא סוברים כמותו]. והקשו הראשונים: מדוע הגמרא לא הביאה את רבן גמליאל דלעיל הסובר כאבטולמוס [עיין תוספות סוף ד"ה יד הכל]. ותירצו: דברי אבטולמוס חשובים מפני שהעיד כן בשם חמשה זקנים. ועוד, שיתכן שדברי אבטולמוס הם מקור דברי רבן גמליאל. ריטב"א בשם הרז"ה. [עיי"ש בהערת המהדיר].

^[389] קשה: אמנם הגמרא הוכיחה מדברי אבטולמוס שהוא חולק על מה שאמר רבי שמעון שאתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית פטור מן הביעור. אבל, במה שאמר רבי שמעון שאתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית פטור מן המעשר, מפני שיד הכל ממשמשין בו, לא מצאנו חולק בדבר. ואיך יכול רב המנונא לחלוק על סברא זו? ועיין חזון איש שביעית ז ט שהאריך ליישב קושיא זו [כדעת התוספות ושלא כדברי רש"י].

^[390] התוספות לעיל מסתפקים האם רבי יוחנן נקט כזית בדוקא או לא: יתכן שכזית לאו דוקא, שהרי רבי יוחנן סובר שהולכין באתרוג אחר חנטה לענין שביעית. אך יתכן שבאתרוג אין החנטה חשובה חנטה אלא כשהאתרוג נעשה כזית [סוף ד"ה ולשביעית, לעיל יד ב].

^[391] נמצא שיש 4 שיטות בענין אתרוג: [א] דעת רבן גמליאל ואבטולמוס בשם חמשה זקנים - אתרוג אחר חנטה לענין שביעית [וערלה ורבעי - הוספת רבן גמליאל]. ואחר לקיטה לענין מעשר. [ב] דעת רבי אליעזר - אתרוג כאילן לכל דבר. [ג] דעת רבותינו שבאושא - הולכין באתרוג אחר לקיטתו בין למעשר ובין לשביעית. [ד] דעת רבי שמעון - לענין ביעור אין האתרוג חייב אלא אם כן חנט בשביעית ואף נלקט בשביעית. [והיא דעה אחרת מרבותנו שבאושא. כמבואר בריטב"א כדלעיל בהערה 388. ועיין תוספות טו ב ד"ה ורבותינו שיש ג' מחלוקות בדבר. ויש ליישב לשונם אף לדברי הריטב"א. ועיין תוספות ישנים]. ולהלכה נחלקו הראשונים, עיין חזון איש שביעית ז טז ד"ה אתרוג ששית. וד"ה ושביעית.

^[392] רשב"ם בבא בתרא פ א. [ועיין ריטב"א].

^[393] תוספות.

^[394] ריטב"א.

^[395] מכאן שמעשר בחרובין אינו מן התורה. והיינו משום שאין חיוב מעשר מן התורה אלא בדגן תירוש ויצהר. רש"י ועוד. ויש אומרים שאף כל שבעת המינים חייבים מדאורייתא. עיין לעיל הערה 314. אבל הרמב"ם [תרומות ב א] סובר שכל הפירות חייבים במעשר מדאורייתא, ואף הקטניות, מלבד הירקות שאינם חייבים אלא מדרבנן. [עיין לעיל בהערה הנ"ל]. ופירש את הגמרא כאן בחרובי צלמונה שאינם ראויים לאכילת רוב בני אדם, והן מתעשרות מדברי סופרים, אבל שאר חרובים חייבים מדאורייתא. [מעשרות א ט. מע"ש א ג]. והקשה עליו הראב"ד [בהלכות מעשר שני שם]: אם כן מדוע שאל אותו ריש לקיש מבנות שוח? ולכן כתב הראב"ד שכל פירות האילן [ובכללם החרובין] אינם חייבים אלא מדרבנן. [וחרובי צלמונה ודומיהן פטורים אפילו מדרבנן]. ועיין ריטב"א כאן ובדבריו מיושבים דברי הרמב"ם. [ועיין כס"מ הל' מעשר. ומהר"י קורקוס הל' מע"ש. ושפת אמת. ודרך אמונה בביאור ההלכה הלכות מעשר שני א ג ד"ה והחרובין].

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: אתרוג, הולכים אחר זמן לקיטתו לענין מעשר ואחר חנטה לענין שביעית. ורבותינו נמנו באושא וגמרו: אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית.

איתמר [נאמר] שדנו גם אמוראי ארץ ישראל בנושא זה: ר' יוחנן וריש לקיש אמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית — לעולם נחשבת כשייכת לשנה הששית. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו היה הפרי גדול רק כזית ונעשית גדולה כככר — חייבין עליה משום טבל אם לא עישרוהו, לפי שאנו נוהגים בפרי כאילו היה שייך לכל ענין כשל השנה שעברה, שהיא שנת מעשר.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אילן שחנטו פירותיו קודם חמישה עשר בשבט — מתעשר לשנה שעברה, ואם חנטו פירותיו לאחר חמישה עשר בשבט — מתעשר לשנה הבאה. אמר ר' נחמיה: במה דברים אמורים — באילן שעושה שתי בריכות בשנה, כלומר, שני דורות של צאצאים בשנה.

על לשון זו תוהים: שתי בריכות סלקא דעתך [עולה על דעתך]? וכי מה צאצאים יש באילן? אלא אימא [אמור]: כעין שתי בריכות. כלומר, שני יבולים.

אבל אילן העושה מטבעו בריכה אחת בלבד, כגון דקלים וזיתים וחרובין, שנותנים פירות רק פעם אחת בשנה, אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמישה עשר בשבט — מתעשרין לשנה הבאה, שהולכים בהם אחר זמן הלקיטה.

אמר ר' יוחנן: נהגו העם בחרובין כשיטת ר' נחמיה.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן על דבר זה: שנינו כי מין התאנים הקרויים בנות שוח — שביעית שלהן לענין איסור אכילה וחיוב ביעור הוא בשנה השניה למעשר, מפני שעושות פירות לשלש השנים, ופירות שהבשילו בשנה השניה למחזור שנות השמיטה, חנטו כבר בשנת השמיטה. משמע שדנים לא לפי זמן הלקיטה אלא לפי זמן החנטה!

אישתיק [שתק] ר' יוחנן ולא השיב, שנראה כאילו אין בפיו תשובה. אמר ליה [לו] ר' אבא הכהן לר' יוסי הכהן: אמאי אישתיק [מדוע שתק]? לימא ליה [שיאמר לו] לריש לקיש: אמינא לך אנא [אומר אני לך] שיטת ר' נחמיה ואת אמרת [ואתה אומר] לי את שיטת רבנן [חכמים]?!

ומשיבים: משום דאמר ליה [שהיה אומר לו] ריש לקיש: שבקת [מניח אתה] את דברי רבנן [חכמים] המרובים ועבדת [ועושה אתה] כדברי ר' נחמיה ששיטתו שיטת יחיד?!

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן: קאמינא לך [אני אומר לך] שאין אני אלא מוסר מה ש"נהגו" העם, ואת אמרת [ואתה אומר] לי דבר שהוא בעיקרו איסורא [איסור]?! ודוחים: גם כך לא היה יכול לענות לו, דאמר ליה [שהיה יכול ריש לקיש לומר לו]: במקום איסורא, כי נהגו שבקינן להו [במקום שיש איסור, כאשר נהגו להיפך מניחים אנו להם] לעשות כן?!

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן לריש לקיש כך: כי אמינא לך אנא [כאשר אמרתי לך אני] כר' נחמיה — היה זה דווקא במעשר חרובין דרבנן [שהוא מדברי סופרים], שאין חובת מעשר בחרובים מן התורה, ואת אמרת [ואתה אומר] לי מענין שביעית שהיא דאורייתא [מן התורה]?! וכיון שזו היא תשובה ניצחת נראה שיש לברר שוב את המסורת בענין זה.

אלא אמר ר' אבא הכהן: תמיהני אם השיבה ריש לקיש לתשובה זו. כלומר, שמא לא הקשה ריש לקיש קושיה זו שיש לה פירכה ברורה כזו. ותוהים: מה מקום לשאלה אם השיבה? הא אותבה [הרי השיבה] וכך היה המעשה! אלא אימא [אמור]: אם קיבלה ר' יוחנן, ושתק משום שלא היה בידו מה לענות, אם [או] לא קיבלה, ושתק מפני שסבר שאין שאלה זו ראויה לתשובה, כיון שאין לדמות ענין מעשר שהוא מדברי סופרים לענין שביעית שהיא מן התורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: The baraita is incomplete and is teaching the following: Avtolemos testified in the name of five Elders: An etrog follows the time of its picking in the matter of tithes and it follows the time of the formation of its fruit in the matter of the Sabbatical Year. But our Sages voted in Usha and decided that an etrog follows the time of its picking, both in the matter of tithes and in the matter of the Sabbatical Year.

It was stated that the amora’im of Eretz Yisrael discussed this issue: Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say: An etrog from the sixth year of the Sabbatical cycle that entered into, and was picked in, the Sabbatical Year is always and for all purposes considered as sixth-year produce. When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: A sixth-year etrog that entered into, and was picked in, the Sabbatical Year, although at the beginning of the Sabbatical Year it was only the size of an olive-bulk and during the Sabbatical Year it grew to the size of a loaf of bread, is considered sixth-year produce that is subject to tithing, and if one eats it without tithing, he is liable for eating untithed produce.

The Sages taught in a baraita: A tree whose fruits were formed before the fifteenth of Shevat is tithed in accordance with the previous year, and if the fruits were formed after the fifteenth of Shevat it is tithed in accordance with the coming year. Rabbi Neḥemya said: In what case is this statement said? It is said with regard to a tree that produces two broods, two crops, in a single year.

The Gemara interrupts with a question about the wording of this baraita: Does it enter your mind to say two broods? Animals produce broods, but trees do not. Rather, say: Like two broods, i.e., two seasons’ worth of crops.

The baraita continues: But in the case of trees that produce only one brood of fruit, for example, palm trees, and olive trees, and carob trees, which yield fruit only once a year, although their fruit took form before the fifteenth of Shevat, they are tithed in accordance with the coming year, since they follow the time of their fruit’s picking. According to Rabbi Neḥemya, most fruit will be tithed according to the time that the fruit is picked, since only a minority of fruit trees produce two crops a year.

Rabbi Yoḥanan said: The people were accustomed to act with regard to carobs in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, that their tithe year follows the time of the fruit’s picking.

Reish Lakish raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from a mishna that teaches: In the case of white fig trees, the Sabbatical Year for them with regard to the halakhot of eating and elimination is in the second year of the Sabbatical cycle, due to the fact that their fruit grows for three years, and so the fruit that ripens in the second year of the Sabbatical cycle had already taken form in the previous Sabbatical Year. This indicates that the tithe follows the time of the formation of the fruit and not the time of picking.

Rabbi Yoḥanan was silent and did not respond, as though he had no answer. Rabbi Abba the priest said to Rabbi Yosei the priest: Why was Rabbi Yoḥanan silent? He should have said to Reish Lakish as follows: I am speaking to you of the opinion of Rabbi Neḥemya, and you say to me the opinion of the Rabbis?

Rabbi Yosei the priest answered: He could not have made this argument, because Reish Lakish would then have said to him: Do you abandon the opinion of the Rabbis, who constitute the majority, and act in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, who expresses a sole dissenting opinion?

Rabbi Abba the priest asked further: Rabbi Yoḥanan should have said to him: I am speaking to you only about how the people practice and that their custom follows the opinion of Rabbi Neḥemya, and you say to me that it is a prohibition? Rabbi Yosei the priest answered: He could not have said this, because Reish Lakish would then have said to him: Where there is a prohibition, even if they were accustomed to act in a particular manner, would we leave them to continue?

Rabbi Abba the priest asked further: Rabbi Yoḥanan should have said to Reish Lakish as follows: I am speaking to you about the tithe of carobs, which is only by rabbinic decree, as by Torah law all fruits apart from grapes and olives are exempt from tithing, and you speak to me about the Sabbatical Year, which is by Torah law? This being an irrefutable argument, the Gemara once again clarifies this matter.

Rather, Rabbi Abba the priest said: I wonder whether Reish Lakish actually raised this original objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan, since it has such a clear refutation. The Gemara asks: Whether he asked it? But he did ask it, as is reported in the story. Rather, say: I wonder if Rabbi Yoḥanan accepted this question and was silent because he had nothing to answer, or he did not accept it but nevertheless remained silent because he thought the question was not worthy of an answer.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשרין לשנה שעברה. ושחנטו אחר ט"ו בשבט מתעשרין בשנה (שעברה) [הבאה]. א"ר נחמיה בד"א באילן העושה ב' בריכות בשנה פי' ב' בריכות דיופרין אילן שטעונין ב' פירות בשנה כגון תאנה שעושה פירות בקיץ ובחורף.

אבל אילן העושה בריכה אחת כגון הדקלין והזיתים והחרובין אע"פ שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה. וקיי"ל כרב המנונא. דר"י ור"ש בן לקיש קיימינן א"ר יוחנן כוותיה נהגו העם בחרובין כר' נחמיה אע"ג דחנטו קודם ט"ו בשבט מתעשרין לשנה הבאה. איתיביה רשב"ל לר' יוחנן הא דתנן בשביעית בתחלת פ"ה בנות שוח שביעית שלהן שניה שעושות לג' שנים ע"ש שעשו בשביעית יהו שביעית. כלומר הנה בנות שוח שחנטו קודם ט"ו בשבט וחונטין עוד אחר ט"ו בשבט בכל השנה ומה שחנטו בשנת השמטה אחר ט"ו בשבט נוהגין בהן דין שביעית בשנה השניה של שבוע שמתאחרין בנות שוח הללו באילן ג' שנים. אבל מה שחנטו קודם ט"ו בשבט בשביעית מן הששית הן חשובין ומותרין בשנה הראשונה של שבוע. הנה בנות שוח אינם כגון ב' בריכות בשנה לפי שאין עושין אלא בריכה אחת בכל שנה ושנה. והנה מה שחנטו קודם ט"ו בשבט חשובין משנה ששית. ושחנטו אחר ט"ו בשבט חשובין משנה השביעית ומתבערין בשנה השניה של שבוע שהיא שנה שלישית לחנטתו.

והיאך א"ר יוחנן כו' כי החרובין מפני שעושין בריכה אחת בשנה. בין מה שחנטו קודם ט"ו בין אח"כ מתעשרין לשנה הבאה אשתיק כו':
ירושלמי (ברפ"ה דשביעית) א"ר אבא בר כהנא ותמיהני איך מותיב רשב"ל ומקבל ר' יוחנן מיניה ושתיק ליה ויתביניה אנא אמינא חרובין ואת אמרת בנות שוח. אנא אמינא מנהג ואת אמרת הלכה. אנא אמינא ר' נחמיה ואת אמרת רבנן.

פי' בנות שוח הללו תאנים לבנות הן כדאמרינן (בע"ז יד) בענין דברים האסורים למכור לנכרים בנות שוח בפטוטרותיהן. ואמרי' (בגמ'). אמר רבה בר בר חנה תאיני חוירתא והן בנות שוח. בנות שבע וכלונסין כולן מיני תאנים וכבר פירשנום במס' ע"ז. וכן דרך בנות שוח הללו שחונטין בשנה הראשונה הן פגין ובשניה בוחל ובשלישית נגמרין והן צמל ובכל שנה הן חונטין. וכך סידורן. מה שחונטין בשנה הראשונה של שבוע נגמרין בשלישית. ומה שחנטו בשניה נגמרין ברביעית. ומה שחנטו בשלישית נגמרין בחמישית. ונוהגין בהן מעשר עני. דקיי"ל אילן בתר חנטה. ואלו שנגמרו בחמישית בשלישית חנטו לפיכך הן פירות שלישית ושחנטו ברביעית נגמרין בששית ושחנטו בחמישית שנגמרין בשנה של שמטה מותרין הן כי פירות חמישית הן. ושחנטו בששית נגמרו בשמינית ונוהגין בהן מעשר עני. ושחנטו בשנת השמטה בשביעית נגמרין בשנה התשיעית שהיא שניה של שבוע הנכנסת. ונוהגין בהן דין שביעית ומתבערין. כי בשביעית היתה חניטתן. וכך דרך סידורן לעולם. כל הפירות של בנות שוח שחונטין בשביעית נוהגין בהן דין שביעית בשנה השניה של שבוע והיא שנת גמירת הפרי הנחנט בשביעית עצמה. נמצאו בכל שנה ג' מיני פירות בזה האילן מקצתן צמל והן שחנטו מקודם לכן בשנתים. ומקצתן בוחל והן שחנטו מדאשתקד ומקצתן פגין והן בזו השנה. וכענין שפירשנו הן מפורשין בתלמוד א"י בגמרא דהא מתניתא מהו בנות שוח פיטיראה. פי' פיטיריאה בלשון יון. ואמרו מין תאנים כאשר אמרנו. מה בכל שנה הן עושות או אחת לשלש שנים. ופירשו בכל שנה עושות אלא אין פירותיהן נגמרין אלא עד ג' שנים. כיצד יודע. איך יודעות פירות של כל שנה ושנה. ר' יונה אומר קושרין בחוט. פי' אלו בחוט לבן ואלו בחוט אדום ואלו בחוט שחור. תני (נטמא) [שמואל] תוחב בהן קסמין גם זה כענין הראשון כולי. תניא רשבג"א מהוצאת העלין עד חנטת הפגין נ' יום. ומן הפגין עד השיתין הנובלות נ' יום. ומן השיתין עד התאנים נ' יום. ליקט תאנה ואינו יודע מתי חנטה. א"ר יונה מונה ק' יום למפרע. אם חל בתוכן ט"ו בשבט הוא יודע מתי חנטה. א"ל והוא עמי בטבריא ועושות לשנה אחת א' להן והרי עמכם בציפורי ועושות לג' שנים כו'.

פי' מעשר חרובין דרבנן.

ת״ר אילן שחנטו וכו׳ שתי (בכרות) [בריכות] ס״ד. כלומר אין לשון זה נופל אלא בעופות כדתנן הלוקח פירות שובך כך פרש״י והנכון כלומר דענין שתי בריכות לא אתי אלא באילנות אפי׳ בהשאלת לשון שהרי אין לך אילן שנותן שתי פירות בשנה שיהו זה אחר זה שיהו אלו נלקטין ואח״כ אלו חונטין:

אלא אימא כעין שתי בריכות. שאין פירותיו נגמרין כאחד כגון תאנים וכדאמרינן גבי קטניות מתוך שעשויין פרכין פרכין:

א״ר יוחנן נהגו העם בחרובין כר׳ נחמיה. פר״ת בחרובין דוקא משום דהוה (פרכי) [פרי] גרוע ולא חשיבי כלום בט״ו בשבט ופריך לחה מבנות שוח שהם ג״כ פרי גרוע וכדאמרינן התם הקליסם שבדמאי בנות שוח ואין ע״ה חשודים עליהם ובמס׳ ע״ז הוסיפו עליהם מוכססין ובנות שוח ומעיקרא לא מנאום משום דלא חשיבי. ומיהו יש מין של בנות שוח שהם חשובים מדאמרינן בנדרים הנודר מן הכלכלה ואומר אלו ידעתי שבנות שוח בהם לא הייתי נודר ואמרינן בשבועות מותרות קיץ למזבח כבנות שוח לאדם ובשם הרמב״ן ז״ל דכולם גרועים וה״ק בנדרים אלו הייתי יודע שבנות שוח שהם גרועין בתוכן לא הייתי נודר כי לא הייתי צריך לכך ובשבועות אמרינן דמותרות לקיץ מזבח בשאין שם קרבנות צבור או של יחידים כאדם שאין לו דבר אחר ומעביר עתו בבנות שוח:

ובחרובין כר׳ נחמיה. פי׳ והאי לישנא מסתמא משמע שנהגו ומקיימין מנהגם ומורינן כותיהו וכדאמרי׳ בפ׳ אלו דברים נהגו העם כב״ה ואליבא דר׳ יהודה והיינו דאותבינן עלה מאידך מתניתא דבנות שוח. והא דאמ׳ ולימא ליה אמינא לך אנא נהגו ואמרת לי איסורא דה״ק דאע״ג דברוב המקומות כי אמרינן נהגו העם היינו דמורינן כותיהו מ״מ אין הלשון מוכרח כ״כ שלא יוכל לומר נהגו ולא סבירא לן קאמר שהרי פעמים שאומרין נהגו ולא מורינן כותייהו כשהוא נאמר אחר מחלוקת וכדאמרינן בפרק הדר ארב יהודה אמר רב הלכה (כר״מ) [כראב״י] [ובפ״ד דתענית כר״מ] ורב הונא אמר מנהג (כר״מ) [כראב״י] ור״י אמר נהגו העם (כר״מ) [כראב״י] והא ודאי לר״י דאמר נהגו אורויי לא מורינן והיינו פלוגתיה עם רב (יהודה אמר רב) [הונא] וא״כ כדאי הוא לדחות כאן דנהגו העם דאר״י הכא היינו כעין נהגו דהתם כנ״ל והא דאמרינן אמאי שתיק משום דסתם שתיקה על הרוב הודאה כדאמר התם אנא אמינא מדאשתיק אודויי אודי ליה. ואסיקנא הכא תמהני אם קבלה ר״י לתשובה זו דלא ידעינן אי אישתק משום דאין לו תשובה או משום דלא חש להשיב לו תשובה שכדאי היא שתיקה זו לחוש בדבר כי מתוך שלא חשש לדבריו שתק לו שהרי אנו רואין לו תשובה ומ״מ אפשר דמודה ליה דמאי דאמרינן דלימא ליה אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן אינה תשובה נצחת דהא איכא למימר שהי׳ ראוי לגזור במעשר דרבנן משום חשש שביעית דאורייתא:

זה שביארנו באילנות שהולכין בהם אחר חנטה לא סוף דבר באילן העושה כעין שתי בריכות ר"ל שאע"פ שנחנטין כאחד אין נגמרין כאחד להיותם נלקטים כאחד כגון תאנים ומאחר שאין לקיטתם כאחד ראוי לילך בהם אחר חנטתם שהיא כאחת אלא אף הנלקטים כאחד כגון תמרים וזיתים הולכין בהם אחר חנטה ומ"מ החירובין אע"פ שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט בשנה שניה ונלקטו אחר זמן זה מתעשרין בשנה הבאה הואיל ומעשרותיה מדברי סופרים ומגדולי המחברים פירשו דבר זה בחירובי צלמונה שאינן ראויות לרוב בני אדם כמו שיתבאר במקומו אבל שאר החירובין הרי הן כשאר פירות האילן.

וכן כל מה שהולכין בו אחר חנטה אפילו היה בין חנטה ללקיטה יותר משנה אחת או כמה שנים הולכין בהם אחר שנת החנטה וזהו שאמרו בנות שוח שביעית שלהם שניה מפני שעושה לשלש שנים ובנות שוח פי' במס' ע"ז י"ד א' תאיני חיוארתא ואמר שחומרת שביעית נוהגת בהם בשוה שניה של שמיטה הבאה אחר השביעית מפני שאותו המין כל שנחנטו בשביעית אינן נגמרות עד שנה שלישית לשביעית שהיא שניה לשמיטה וכל שנגמרו ואתה בא ללקטם אתה נוהג בהם דין שנת החנטה.

אע"פ שאמרו מנהג מבטל הלכה לא אמרו אלא במקום שהלכה מקילה ומנהג מחמיר או שהמנהג מיקל אלא שאין בדבר איסור הא אם היה המנהג בא להקל במקום איסור מיהא אין שומעין לו ובמסכת סופרים אמרו זה שאמרו שמנהג מבטל הלכה דוקא שהוא מנהג וותיקים כלומר שאי אפשר שלא יהא בו איזה סעד אבל מנהג שאין לו ראיה אינו אלא כטועה בשקול הדעת:

חסורי מיחסרא וה"ק אתרוג אחר לקיטתו עישורו ואחר חנטה לשביעית פי' ובהא פליגי רבה ורב המנונא דאתרוג בת ששית הנכנסת לשביעית אזלי' בי' בתר חנטה לשביעית ופטרו מן הביעור ובתר לקיטה אזלי לענין מעשר רבה מפרש האי דאזלי' בתר לקיטה למימרא דכיון דנלקט בשביעית פטור מן המעשר שאף על פי שאינו מופקר מן התורה כיון דיד הכל ממשמשין בו בשביעית פטור מן המעשר ולהכי אמר אבטולמס בתר לקיטתו עישורו לפוטרו מן המעשר:

אבל אילן העושה בריכה אחת הגון הדקלים והחרובין והזתים אע"פ שחנטו פירותיהן קודם חמשה עשר בשבט מתעשרים לשנה הבאה ראיתי מקשים בתוספת דלעיל אמרן תנן התם התבואה והזתים משיביאו שליש ואמר רבא נמי אמר רבנן אלו בתר חנטה אזלינן תבואה וזתים בתר שליש כו' אלמא זתים בתר הבאת שליש אזלינן והכא משמע דסבר ת"ק דזתים בתר חנטה אזלי' דמדמזכיר ר' נחמי' זתים מכלל דת"ק אף באילן זתים הולך אחר חנטה ואף ר' נחמי' דחולק על ת"ק ואינו הולך בהן אחר חנטה אין לידע אם אחר הבאת שליש הולך בהן או אחר לקיטה ויותר משמע שאחר לקיטה דעתו לילך בהן ונ"ל לתרץ דלכ"ע זתים בתר הבאת שליש אזלי כדילפי' מקרא ועשה את התבואה לשליש ואיתקוש מעשר דגן תירוש ויצהר אהדדי למימרא דדינא חדא אית לכולהו למיזל בתר שליש והאי דאדכר ר' נחמי' זתים לאו מכלל דת"ק סבר דזתים נמי בתר חנטה אזלי' אלא ה"ק לי' כי היכי דזתים לא אזלי' בתר חנטה אלא בתר לקיטה הם ה"נ כל אילן הדומה להן שעושה כעין בריכה אחת אנו הולכים אחר לקיטה כגון הדקלים והחרובין ולא אזלי' בתר חנטה אלא באילן העושה כעין שתי בריכות שאין לקוטתן שוה ות"ק אדקלים וחרובים ודאי פליגי אבל אזתים לא פליג דבוודאי זתים בתר הבאת שליש אזלי' והוא זמן לקיטתן שמשעת שהביאו שליש מלקטין אותן ומתגמרין במעטן דהכי תנן במנחות בפ' כל קרבנות הציבור תקועה אלפא לשמן כו' עד אין מביאין אונפקינון ואם הביא כשר ומקשה בגמרא והתניא אין מביא אונפקינון ואם הביא פסול מפני שהוא שרף פי' אינו חשוב אלא שרף בעלמא ומתרץ רב יוסף ל"ק הא ר' חייא והא ר"ש ברי' דר' חייא זריק לי' ור"ש בר' מטביל בי' וסימנך עשירים מקמצין ואמרי' תניא ר' יהודא אומר אונפקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השער ומעדן את הבשר עד כאן לא פליגי אלא באונפקינון שהוא שמן זית שלא הביא שליש אבל זית שהביא שליש אליבא דכ"ע שמן חשוב הוא ואיזהו זית שלא הביא שליש כגון אלו שפוצעין ומשימין במלח ובמים כדי לאוכלן אבל כשנתבשלו קצת אע"פ שהן כולן לבנים מלקטין אותן וכותשין אותן ושמנן היא שמן חשוב הילכך הזית משהביא שליש מתחילין ללקטו ומשימין אותו במעטן וכותשין אותו:

בד"ה שתי בריכות כו' אשכחן דיופרא בריש עושין כו' ובד"ה נהגו העם בחרובין כר' נחמיה לאו דוקא כו' ר"ל מבנות שוח כו' כצ"ל:

בד"ה בנות שוח כו' דלא אזלינן בהו בתר חנטה אלא בתר לקיטה כו' וי"א כנגדו מוכססין בנות שוח כו' כצ"ל וכל הדיבור הזה מדברי הר"ש בריש מסכת דמאי ע"ש:

גמרא שתי בריכות ס"ד. עי' במאור פי' נכון בזה:

גמ' שם מעשר חרובין דרבנן. הט"א מביא בשם הרמב"ן דאפי' זיתים וענבים א"ח במעשר מה"ת. וק"ל ממשנה ערוכה פ"א דתרומות מ"ט ותורמין שמן על זיתים הנכבשים כו' ואם איתא ה"ל מן החיוב על הפטור:

רש"י סד"ה חסורי. רב המנונא סבר כיון כו' דלאו הפקירא דמלכא היא. לכאורה לדידיה מ"מ קשיא הואיל דר"ש אית ליה האי סברא בהדיא ובאבטולמוס לא מצינו מפורש דפליג עליו בזה:

בתוספות בד"ה כגון הדקלים והזיתים בחנם נקיט זיתים דמודה בהו ת"ק דתבואה וזיתים אחר שליש ולא אחר חנטה עכ"ל. לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל שמפרש ל' חנטה האמור בכל מקום דהיינו בכל מין משהגיע לעונת המעשרות שלו א"כ שליש דזיתים נמי היינו חנטה דידהו אם כן ודאי פליג רבי נחמיה נמי בזיתים מיהו בלאו הכי נראה לי דשפיר נקיט זיתים דהא דפשיטא לן לעיל דבזיתים אזלינן בתר שליש היינו משום דילפינן מעשר משביעית דנהי דבכל שאר אילנות אזלינן בכל מילי בתר חנטה דילפינן מובשנה הרביעית מערלה ורבעי מכל מקום כיון דאפקיה רחמנא לזיתים בשביעית מכלל שאר אילנות אם כן ה"ה למעשר משא"כ לרבי נחמיה דסובר בשאר אילנות נמי ענין חנטה אין לו עיקר לענין מעשר אלא דרבנן קבעו זמן חנטה בדבר העושה שני בריכות בשנה אבל בדבר העושה בריכה א' אזלינן בתר לקיטה וע"כ היינו משום דסובר דשעת לקיטה עיקר לענין מעשר כמו שכתבתי לעיל בכמה דוכתי משום סמוך לגמרו עישורו ואם כן בזיתים גופא נמי סובר דאזלינן בתר לקיטה לענין מעשר ולא יליף מעשר משביעית כי היכי דלא ילפינן מעשר מערלה בשאר אילנות אע"ג דמעשר שאר אילנות מדרבנן ומעשר זיתים מדאורייתא לפי שיטת רש"י ותוספת דלעיל אפ"ה אין לחלק בכך כיון דסמוך לגמרו עישורו נמי מדאורייתא לרבי נחמיה כנ"ל נכון ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה נהגו העם בחרובין כר"י לאו דוקא נקיט חרובין כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב נמי דנקיט הכא חרובין לאפוקי זיתים דדוקא במעשר חרובין דרבנן נהגו כר"ג משא"כ בזיתים דמעשר דידהו מדאוריי' לא נהגו כר"ג דלדידיה בזיתים נמי אזלינן בתר לקיטה ולא נהגו כוותיה אלא בתר שליש כרבנן. וכ"ש דא"ש בכה"ג לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך ואף ע"ג דלהרמב"ם כל מעשר פירות מדאורייתא מ"מ הא מחלק בהדיא בין חרובי שיטה וצלמונה ויצא לו כן מסוגיא דהכא דאמרינן להדיא אמינא לך מעשר חרובין דרבנן ואם כן דוקא נקיט חרובין לאפוקי זיתים ודקלים כן נראה לי ודו"ק:

בגמרא לעולם ששית: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל בסוכה (דף מ') ומה שכתבתי שם בשם הכפות תמרים שהרמב"ם מפרש רבותינו שבאושא אחר לקיטה אף אחר לקיטה. ראיתי כעת שפי' זה כבר הביא הבעל המאור כאן בשם ר"מ מכ"י ומסתמא זהו הרמב"ם:

כגון דקלים וזיתים: הט"א הקשה דהא מעשר זיתים מן התורה הוא וע"כ אזלינן בתר לקיטה דהיא עיקר ול"ל למיתלי טעם כיון שעושה בריכה א' אפילו עושה ב' בריכות ג"כ ע"כ אזלינן בתר לקיטה. ורצה להביא ראיה מזה לשיטת הרמב"ן דדוקא מעשר יצהר שהוא שמן הוא מן התורה ולא מעשר זיתים ע"ש. ולא ידעתי איך לא הזכיר שהרי בלא"ה כבר כתבו התוס' דמה דנקיט זיתים הוא בחנם דבהם לא הלך אחר חנטה ולא אחר לקיטה אלא אחר שליש כדיליף לעיל מועשת לשלש השנים:

בתוספת ד"ה בנות שוח. אבל לר"ל דירושלמי: בע"ז (דף י"ד) ובשבועות (דף י"ב) יישבו התוס' קושיא זו דמפני שגדל בהפקר רבים הם ולא נחשדו ע"ה שלא לעשר אף שפירות חשובים הם ע"ש:

בא"ד וצ"ל דשלשה מיני תאנים הם: לכאורה בזה אכתי לא מתורץ קושיתם השני' דרבב"ח אמר בנות שוח הם חוורתא ובנדרים משמע שאינם לבנים וצ"ל דכוונתם דבלבנים יש ב' מינים סתם תאנים וגרועים והגרועים הם בנות שוח וכן משמע מדבריהם בע"ז וע"ש במהרש"א. אכן לענ"ד זה דוחק דא"כ איך קאמר ר"י סתם תאני חוורתא הול"ל חוורתא גרועים. ולא ידעתי למה לא כתבו ע"פ דבריהם דג' מיני תאנים הם השחורות הם סתם תאנים והלבנים הם הגרועים ונקראו בנות שוח והחשובים הנקראים בנות שבע אינם לא לבנות ולא שחורות: אכן לענ"ד כל זה דוחק כנראה מדבריהם שכתבו בלשון וצריך לומר אמנם לולא דבריהם היה נלע"ד ליישב כל הסתירות בדרך פשוט יותר דהנה אע"ג דבגמרא שלנו כתוב בברייתא דנדרים (דף כ"ו) ובכל הסוגיא שם בנות שוח מ"מ התוס' הכא ובע"ז והר"ש בדמאי הביאו הגירסא בנות שבע ועפי"ז י"ל דהנה מה שהביאו התוס' ראיה מבראשית רבה דבנות שוח ובנות שבע שם אחד זה ע"כ לא אליבא דכ"ע שהטעם דבראשית רבה לא שייך רק למ"ד עץ שאכל אדה"ר תאנה היה שהוא דעת ר' נחמי' בברכות (דף מ') אבל לדעת ר"מ שם דגפן הי' ולדעת ר' יהודה דחטה הי' לא שייך טעם זה וא"כ מהיכי תיתי לומר דבנות שוח הם בנות שבע. ולכן י"ל דבראשית רבה אזיל לדעת ר' נחמיה ולדידיה בנות שוח באמת הם בנות שבע אבל לשאר תנאי דרבים הם נגד ר"נ בנות שוח נקראו התאנים הרעים דוקא ובנות שבע הם התאנים הטובים ולפ"ז הכל א"ש דבנדרים ובשבועות הזכיר בנות שבע והם החשובים שאינם לא שחורים ולא לבנים ובדמאי ובע"ז שהזכירו בנות שוח הם הגרועים והם הלבנים וסתם תאנים הם השחורות:

ד"ה שבקת. הלכה כסתם משנה: לענ"ד י"ל דלא מקשה כך די"ל דר' יוסי הכהן דהשיב כן ס"ל כמ"ד אליבא דר' יוחנן דאין הלכה בכ"מ כסתם משנה כדמתרצינן בכמה דוכתי דאמוראי נינהו ואליבא דר"י עיין ביבמות (דף ע"ז) וגיטין (דף פ"א) ואפילו נפרש דמה דאמר הכא משום דאמר ליה וכו' סתם גמרא מתרץ כן על קושיית ר' אבא הכהן מכ"מ י"ל דניחא להגמרא לומר שבקת רבנן מלומר שבקת סתם משנה כדי לפרש מה ששתק ר' יוחנן גם למ"ד דלא ס"ל אליבא דר' יוחנן הלכה כסתם משנה:

ד"ה וכי נהגו לא תלינן במנהגא: לענ"ד י"ל כיון דהתם תנן מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין הרי שאסרו חכמים מכח מנהג לכן שייך שם שפיר לפרש הך אסורים משום מנהג וכן נראה מדברי רש"י שם:

חסורי מיחסרא והכי קתני א''ר יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר אחר חנטה לשביעית ורבותינו נמנו באושא וגמרו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית. והכי פירושה אתרוג אחר לקיטה למעשר לענין חדש וישן ולענין שניה נכנסת לשלישית או שלישית לרביעית ואחר חנטה לשביעית בין להפקר בין לביעור כשאר אילנות ובת שביעית הנכנסת לשמינית הפקרה הוא פוטרה מן המעשר דאילו לענין מעשר בשאר שני שבוע אזול ביה רבנן בתר לקיטה לגבי חדש וישן ומעשר שני ומעשר עני משום דדרכו ליגדל על כל מים כירק והכי מפרש בשמעתא קמייתא דקדושין (דף ג.) אבל לשאר דבריו שוה לאילן בתר חנטה ורבה ורב המנונא סבירא להו כאבטולמוס דאמר בתר חנטה לשביעית הלכך בת שביעית שנכנסת לשמינית חייבת בביעור ובת ששית הנכנסת לשביעית פטורה מן הביעור דאזיל בתר חנטה ומיפלג פליגי רבה ורב המנונא במילתיה דאבטולמוס בהא רב המנונא סבר כיון דפטורה מן הביעור חייבת במעשר דלאו הפקרא דמלכא היא ורבה סבר סוף סוף יד הכל ממשמשין ומודה אבטולמוס דפטורה מן המעשר: לעולם ששית. חייבת במעשר ופטורה מן הבעור: אפילו כזית. אפילו לא גדלה בששית אלא מעט ורובה גדלה בשביעית עד שנעשית ככר חייבת משום טבל דבתר חנטה אזלינן: שתי בריכות ס''ד. אין לשון זה נופל אלא בעופות כדתנן (ב''ב דף פ.) הלוקח פירות שובך מפריח הבריכה ראשונה: כעין שתי בריכות. שאין פירותיו נגמרין כאחת כגון תאנים כדאמרן (לעיל דף יג:) גבי קטניות מתוך שעשויין פרכין: אבל אילן. שפירותיו נלקטין כאחד בתר לקיטה אזלינן בהו: בנות שוח. מפרש במסכת ע''ז (דף יד.) תאיני חיורתא: שביעית שלהן שניה. שביעית שלהן נוהגת בשנה שניה של שמטה כדמפרש טעמא: מפני שעושות לשלש שנים. פירות החונטים בה בשביעית אין נגמרין עד שנה שניה של שמטה ואנן בתר חנטה אזלינן ונהגא בהו שביעית: ואת אמרת לי איסורא. דאסור למיזל בהו בתר לקיטה אנא נמי מודינא דאסור אלא נהגו כך: שבקינן להו. בתמיה: אם קיבלה. והאי דאישתיק משום דלא ידע להשיב אם לא קיבלה והאי דאישתיק משום דלא איכפת ליה דלא דמי מעשר פירות האילן דרבנן לאחמורי ביה כשביעית דאורייתא:

ורבותינו נמנו באושא. אית דגרסי אתרוג אחר חנטה בין למעשר בין לשביעית דסברי לה השתא כר''א דלעיל (דף יד:) ולא נראה דבהדיא מוכח בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ.) דגרסינן אחר לקיטה וג' מחלוקת בדבר: שתי בריכות ס''ד. דלא שייך לשון בריכה באלו אלא ביונים כדפי' בקונטרס כדתנן בפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף פ.) הלוקח פירות שובך מפריח בריכה ראשונה ואין לפרש דפריך משום דאין אילן טוען שתי פעמים בשנה דהא אשכחן דיופירא בריש עושין פסין (עירובין דף יח.) ומיהו י''ל משום דקשיא ליה דכיון דלא שכיח אין לנו לחלק מדרבנן: כגון הדקלים והזיתים. בחנם נקט זיתים דמודה בהו ת''ק דתבואה וזיתים אחר שליש ולא אחר חנטה: נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה. לאו דוקא נקט חרובים דהוא הדין דקלים וזיתים וכל אילנות העשויות בריכה אחת בשנה מדפריך ליה ריש לקיש מבנות שוח וא''ת והא בנות שוח מפרש בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) תאיני חיורתא ובריש כלל גדול (שבת דף סח. ושם) אמרינן לקיטתו כאחד למעוטי תאנה ואע''פ שיש לחלק בין סתם תאנים לתאיני חיורתא הא בפ''ק דפאה (מ''ה) חשיב אילנות שלקיטתן כאחד ולא חשיב בנות שוח ושמא תנא ושייר: בנות שוח. בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) אמר רבה בר בר חנה תאיני חיורתא ופרי גרוע הוא כדמשמע בריש מסכת דמאי דלא נחשדו עליהם עמי הארץ דתנן הקלין שבדמאי השיתין הרימין והעוזרדין ובנות שוח וכן משמע בפ''ק דע''ז (דף יד. ושם) דאמרינן גבי שביעית הוסיפו עליהן מוכססין ובנות שוח אבל מעיקרא לא נהגו בהם שביעית שלא היה חשוב בעיניהם וקשיא דבפ''ק דשבועות (דף יב: ושם) משמע שהוא פרי חשוב גבי מותרות קיץ למזבח כבנות (שבע) לאדם כל שאוכלין אותו בקינוח סעודה והיינו בנות שוח דאמרינן בבראשית רבה גבי עץ שאכל אדם הראשון דקרו ליה בנות שוח לפי שגרמו שוחה לאדם ואיכא דקרו ליה בנות שבע לפי שגרמו שבעת ימי אבילות ובפרק ארבעה נדרים (נדרים כז.) גבי נודר מן הכלכלה והיו בהן בנות (שבע) ואמר אלו הייתי יודע שבנות (שבע) בתוכה משמע נמי דפרי טוב הוא ולרבי יוחנן דפטר בירושלמי בריש דמאי אפילו בודאי ודמאי דמתניתין לאו דוקא לפי שרוב מינין אינם באין אלא מן ההפקר הוה מצינו למימר דפרי הוא הגדל ביערים שהוא מקום הפקר ופטור מן המעשר אע''פ שהוא טוב כעין אגוזים קטנים שלנו וכגון ערמונים והא דלא נהגו ביה שביעית מעיקרא לאו משום גריעותא הוא אלא משום דעושות לשלש שנים כדאמרינן הכא והוו סברי דלא אזלינן בהו בתר חנטה אלא בתר לקיטה כיון דעיקרן אינם נגמרין בשנה שחונטים בה אבל לריש לקיש דירושלמי דמחייב בודאי ופטרי בדמאי לפי שלא נחשדו משמע משום גריעותא הוא ושיטתיה דהש''ס כוותיה בפ' כ''מ (ברכות מ:) דאמרינן דמאי הוא דלא בעי עשורי הא ודאי בעי עשורי ועוד קשיא דהתם ובפ''ק דע''ז (דף יד.) תאיני חיורתא קרי ליה ובפ' ארבעה נדרים (דף כז.) אמרי' דאין זה לא תאנים שחורות ולא תאנים לבנות וצריך לומר דשלשה מיני תאנים הן שחורות ולבנות הן סתם תאנים ובנות שוח הם תאנים רעות כגון הנך דדמאי ובפ''ק דע''ז וקראום בנות שוח לפי שתולין הקלקלה במקולקל אבל בנות שבע דשבועות ונדרים הן חשובות שגרמו שבעת ימי אבילות ומסתמא מן הטובות אכל שנאמר (בראשית ג) ונחמד העץ להשכיל ואית דגרסי בפ''ק דע''ז מוכססין בנות שוח בלא וי''ו שהוא פרי אחד שכך שמו כדמוכח בפ''ק דבכורות (דף ח. ושם) דאמרי' הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס לשלש שנים וכנגדו באילנות בנות שוח נחש לשבע שנים ולאותו רשע לא מצינו חבר ויש אומרים כנגדו מוכססין בנות שוח ופי' שם בקונטרס מוכססין של בנות שוח ולא בנות שוח ממש ועוד י''ל דמשעת נטיעת האילן של בנות שוח אין טוען פירות עד שבע שנים ואהכי מייתי לה גבי נחש וכי האי גוונא קאמר התם אפעה לשבעים שנה וכנגדו באילן חרוב וחרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה אבל גבי זאב וארי דלשלש שנים היינו משעת חניטתו עד גמר פרי כדאמרינן הכא: שבקת רבנן ועבדת כרבי נחמיה. עדיפא מיניה הוה ליה לאקשויי דרבי יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה: משום דאמר ליה שבקת רבנן ועבדת כרבי נחמיה. נראה לי כך פי' לכן לא א''ל הכי כדקאמרת דאי הוה א''ל הכי הוה משיב לו ריש לקיש וכי שבקינן רבנן ונעביד כרבי נחמיה דאת אמרת כרבי נחמיה קאמינא לך: וכי נהגו שבקינן להו. בתמיה דלשון נהגו משמע בפרק בתרא דתענית (דף כו:) דאי עביד לא מהדרינא והכא כיון דאיכא אסורא דהלכה כרבנן אית לן לאהדורי ובריש ערבי פסחים (דף קג.) גבי הא דאמר רבי יוחנן נהגו העם כב''ה ואליבא דרבי יהודה משמע קצת דלכתחילה עבדי הכי מדבריך רבא אבשמים ברישא והדר אמאור ובכל ענין מתיישב כאן ומכאן סותרים מה שפירש רש''י בפ''ק דפסחים (דף ב:) אסורים בעשיית מלאכה במקום שנהגו דכיון דתני אסורין לא תלינן במנהגא [וע''ע תוספות ברכות נב: ד''ה נהגו ותוס' פסחים קג. ד''ה ואמר]:

ראש השנה טו ע"ב - טקסט הדף

דף טו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד