ראש השנה טז ע"ב

דף טז - ב

ושוב תוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילת מוסף [שחובה לעמוד בתפילה]?

והלא לא נאמר בתורה לתקוע ולהריע אלא פעם אחת ולא שתי פעמים! ^[405]

אלא טעם הדבר הוא, כדי לערבב [לעכב] את השטן שלא ישטין. ^[406] כי בשעה שהוא שומע את ישראל מחבבים את המצות, ותוקעים פעם שניה אף על פי שאינם חייבים בדבר, דבריו נסתמים. ^[407], ^[408]

והגמרא מביאה עתה מאמרים נוספים של רבי יצחק. [חלקם קשורים לדין ולתקיעת שופר, וחלקם לא]:

ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה בראש השנה, מריעין לה בסופה.

שצריכים להתריע בסופה מפני הצרות שיבואו עליהם, וכמו ששנינו בפרק שני של מסכת תענית, שמתריעין על הצרות [בית יוסף על הטור. והמהרש"ל פירש ש"מתריעין" הוא מלשון "רעה", שיהיה רע בסופה].

מאי טעמא מריעין לה בסופה?

משום דלא איערבב שטן על ידי התקיעות.

ואמר רבי יצחק: כל שנה שרשה בתחלתה, שישראל עושים את עצמם כרשים [כעניים] בתפילתם, ומתפללים בלשון תחנונים [כעין מה שנאמר: "תחנונים ידבר רש". משלי יח], הרי היא מתעשרת בסופה.

שנאמר [דברים יא] בענין ראש השנה: "מראשית השנה ועד אחרית שנה".

לא נאמר "מראשית", אלא "מרשית" כתיב, מלשון רש. ואחר כך נאמר "ועד אחרית" - סופה שיש לה אחרית!

ואמר רבי יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שהוא נידון בה. ואפילו אם גלוי וידוע לפני הקב"ה שהוא עתיד להרשיע אחר כך.

שנאמר [בראשית כא] על ישמעאל בן אברהם: "כי שמע אלהים אל קול הנער - באשר הוא שם".

ואמרו חז"ל במדרש בראשית רבה: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ישמעאל, שעתידין בניו להמית את בניך בצמא בעתיד - אתה מעלה לו באר להצילו מן הצמא?!

אמר להם הקב"ה: בשעה זו צדיק הוא, או רשע?

אמרו לו: צדיק.

אמר להם: "באשר הוא שם". כלומר, איני דן את העולם אלא בשעתו.

ואמר רבי יצחק: שלשה דברים מזכירין את עונותיו של אדם לפני הקב"ה. ואלו הן:

א. העובר תחת קיר נטוי. הרי הוא מזכיר את עונותיו של האדם, מפני שהקב"ה אומר: וכי אדם זה ראוי שיעשה לו נס, שהרי הוא מסכן את עצמו? ומתוך כך עונותיו נזכרים.

ב. ועיון תפילה. הסומך על תפלתו שתהיה נשמעת, ומתוך כך מתאמץ להתכוין בה היטב. ^[409]

והקב"ה אומר: וכי ראוי זה שודאי שתתקבל תפילתו? ומתוך כך עונותיו נזכרים.

ג. ומוסר להקב"ה דין על חבירו, שמבקש שהוא ידון אותו.

דאמר רב חנן: כל המוסר דין על חבירו לבית דין של מעלה - הוא נענש תחילה.

כי אומרים עליו: וכי הוא ראוי שחבירו יענש בגללו?! ומתוך כך עונותיו נזכרים.

וכמו שמסרה שרה את דינו של אברהם לשמים, שבאה בתערומת עליו מדוע בשעה שהתפלל שיהיה לו בן הוא לא התפלל שהבן הזה יהיה ממנה, ולכן היא נענשה.

שנאמר [בראשית טז]: "ותאמר שרי אל אברם: חמסי - עליך. ישפוט ה' ביני ובינך" [ה"חמס" האמור כאן, הוא מניעת התפילה. כי בשעה שישועתו של האדם תלויה בתפילת חבירו עליו, וחבירו אינו מתפלל, הרי הוא "חומס" ממנו את ישועתו].

וכתיב [בראשית כג]: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מכאן ששרה מתה לפני אברהם.

ואמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין את גזר דינו הרע של האדם, ואלו הן:

א. צדקה.

ב. צעקה תפילה.

ג. שינוי השם. שינוי שמו של האדם.

ד. ושינוי מעשה. אם שב ממעשיו הרעים.

ורבי יצחק מפרש מנין למד את דבריו:

א. צדקה - דכתיב [משלי י]: "וצדקה תציל ממות".

ב. צעקה - דכתיב [תהילים קז]: "ויצעקו אל ה' בצר להם, וממצוקותיהם יוציאם".

ג. שינוי השם - דכתיב [בראשית יז] שה' אמר לאברהם: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי, כי [מכאן ואילך] שרה שמה".

וכתיב בהמשך המקרא: "וברכתי אותה, וגם נתתי ממנה לך בן".

ד. שינוי מעשה - דכתיב [יונה ג] "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".

וכתיב בהמשך הכתוב: "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם, ולא עשה". ויש אומרים: אף שינוי מקום קורע את גזר דינו הרע של האדם [משום שהדבר גורם לו הכנעה. ריטב"א].

דכתיב: [בראשית יב]: "ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך".

והדר, ואחר כך נאמר: "ואעשך לגוי גדול".

ואידך, רבי יצחק, שלא אמר שינוי מקום קורע את גזר דינו הרע של האדם, סובר שאין ללמוד מאברהם אבינו לכל אדם.

כי ההוא, הברכה: "ואעשך לגוי גדול", אינה משום שאברהם שינה את מקומו, אלא מפני שנכנס מחוץ לארץ לארץ ישראל.

וזכותא דארץ ישראל, הוא דאהניא שהועילה ליה.

אבל המשנה ממקום למקום בחוץ לארץ, או בארץ, אין גזר דינו נקרע.

ואמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברג ל.

שנאמר [מלכים ב ד]: "מדוע את הולכת אליו [אל הנביא אלישע] היום? [הרי] לא חדש [ראש חדש], ולא שבת היום".

מכלל, משמע מתוך דברי הכתוב, דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל. היה מן הראוי לה ללכת אל הנביא.

והיינו, אם האדם קרוב אל רבו חייב הוא ללכת אליו כל שבת או בראש חדש. ואם רחוק עוד יותר, הרי זה חייב ללכת ברגל בלבד. ורבי יצחק נקט את החיוב המוטל על האדם לכל הפחות. ^[410] ואמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל.

שנאמר [ויקרא יא]: "ובנבלתם לא תגעו". ופסוק זה מדבר בשעת הרגל, כדלהלן. והכתוב מזהיר שהאדם לא יהיה טמא ברגל.

תניא נמי הכי: נאמר בכתוב: "ובנבלתם לא תגעו".

יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה, שלא ינגעו בנבילה כל ימות השנה.

תלמוד לומר [ויקרא כא]: "אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש [מת] לא יטמא".

ומשמע שרק בני אהרן מוזהרין שלא להטמא. אבל בני ישראל אין מוזהרין.

ואף על פי שפסוק זה מדבר בטומאת מת, ואילו הפסוק דלעיל ["ובנבלתם לא יגעו"] מדבר בטומאת נבלה, בכל זאת אי אפשר לחלק את דיניהם כדלהלן:

והלא הדברים קל וחומר: ומה טומאה חמורה, טומאת מת [מת מטמא את האדם לשבעה ימים, ואילו נבילה, הנוגע בה אינו נטמא אלא עד הערב. וטובל ונטהר], כהנים בלבד מוזהרין עליה, אבל ישראלים אינן מוזהרין עליה.

טומאה קלה, טומאת נבילה - האם לא כל שכן שאין ישראל מוזהרין עליה בשאר ימות השנה?!

אלא, מה תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו"!?

הפסוק מדבר ברגל. והזהיר את ישראל שלא להטמא בטומאה קלה. וכל שכן בחמורה. ^[411]

והגמרא חוזרת לבאר את הדין שדן הקב"ה את העולם בראש השנה:

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים של זכרון מעשי הבריות. נפתחין בבית דין של מעלה בראש השנה:

אחד - של רשעים גמורין, שהעונות שבידם מרובין מזכיותיהם.

ואחד - של צדיקים גמורין, שזכויותיהם מרובים מעונותיהם.

ואחד - של בינוניים, שיש בידם מחצה זכויות ומחצה עונות.

צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר בראש השנה עצמו לחיים.

רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה.

בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. ודינם נחתם ביום הכיפורים.

אם זכו [שעמדו בזכותן, שעדיין יש בידם מחצה עונות על מחצה זכויות], הרי הם נכתבין ביום הכיפורים לחיים.

ואם לא זכו, שבנתיים הספיקו להוסיף חטא, הרי הם נכתבין ביום הכיפורים למיתה. ^[412], ^[413]

אמר רבי אבין: מאי קרא? מאיזה פסוק יש ללמוד שבראש השנה נפתחים שלשה ספרים?

שנאמר [תהלים סט]: "ימחו מספר חיים, ועם צדיקים אל יכתבו".

ורבי אבין מפרש את הפסוק והולך:

"ימחו מספר" - זה ספרן של רשעים גמורין [שהם נמחים ונכתבים למיתה].

"חיים" - זה ספרן של צדיקים [שנכתבים לחיים].

"ועם צדיקים אל יכתבו" - זה ספרן של בינוניים, שעדיין לא נכתבו עד יום הכיפורים. ^[414]

רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא, מכאן למדו ששלשה ספרים נפתחים בראש השנה:

שכך אמר משה להקב"ה [שמות לב]: "ועתה אם תשא חטאתם [של ישראל, הרי מוטב].

ואם אין - מחני נא מספרך, אשר כתבת".

ורב נחמן בר יצחק מפרש את הפסוק והולך:

"מחני נא" - זה ספרן של רשעים [שהם נמחים ונכתבים למיתה].

"מספרך" - זה ספרן של צדיקים.

"אשר כתבת" - זה ספרן של בינוניים. שעדיין לא נחתמו עד יום הכיפורים. ^[415]

תניא: בית שמאי אומרים: ג' כתות הן ליום הדין שלאחר תחית המתים:

אחת - של צדיקים גמורין.

ואחת - של רשעים גמורין.

ואחת - של בינוניים.

צדיקים גמורין, נכתבין ונחתמין לאלתר, מיד בשעת הדין לחיי עולם הבא.

רשעים גמורין, נכתבין ונחתמין לאלתר. מיד בשעת הדין, לגיהנם.

שנאמר דניאל יב]: "ורבים מישני עפר יקיצו, אלה [הצדיקים] לחיי עולם, ואלה [הרשעים] לחרפות לדראון עולם.

בינוניים - יורדין לגיהנם.

ובמה בשופר וא"ר אבהו בשופר שאזכור לכם עקידת יצחק מעלה עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני א"ר יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן פי' כיון שמצאנו כי אם יש מלאך מליץ אחד אשר פודה מרדת שחת כן יש מלאך משטין ומכוונין ישראל את לבם ואומר שמא יעמוד משטין עלינו. נדקדק במצות. וכיון שרואה המשטין שמחבבין המצות מיושב ומעומד כאלו מתעכב מלהשטין.

א"ר יצחק אין דנין לאדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. ואע"פ שגלוי וידוע כי כשיגדל יצא לתרבות רעה:

ירושלמי ריב"ל אמר מהאי קרא (איוב ח׳:ו׳) אך זך וישר היית אין כתיב [כאן] אלא אם [זך] וישר אתה עכשיו.

ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ליפול כלומר רעוע והולך זה ויושב תחתיו סומך בזכיותיו להנצל וכן המעיין בתפלה שתתקבל ותבוא שאלתו וסומך בצדקתו. וכן המוסר דין על חבירו כלומר אני צדיק ומוסר דינו להפרע מחברו. אלו כולן מזכירי עונותיו של אדם. שאומרים לפניו מה זכיותיו של זה שעושה כך והלא יש בידו עון כך וכך.

ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צדקה שנאמר וצדקה תציל ממות. צעקה שנאמר ויצעקו אל ה בצר להם וגו'. שנוי השם דכתיב לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה. שנוי מעשה דכתיב וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה.

וי"א אף שנו מקום שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול. ואידך כו'.

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר ויאמר אליה מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת וגו' מכלל דבחדש ושבת חייב. ואקשינן והא ברגל אמרנו.

ופרקינן אם רבו שרוי במקום קרוב לו חייב להקביל פניו בכל חדש ושבת ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל.

כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם וגו' מלמד שהכהנים הוזהרו שלא להטמאות ולא ישראל. ואפי' הכהנים לא הוזהרו אלא בטומאת מת שהיא חמורה אבל בטומאה קלה לא הוזהרו שאילו הוזהרו בטומאה קלה לא היה למקרא לפרש להם אזהרה בטומאה קלה וכ"ש בטומאה חמורה אלא ודאי מדכתיב אזהרתם בטומאת מת שהיא חמורה בטומאה קלה לא הוזהרו. ואם הכהנים לא הוזהרו בטומאה קלה ק"ו ישראל.

ומת"ל ובנבלתם לא תגעו אלא ש"מ שכל ישראל הוזהרו להטהר אפי' מטומאה קלה ברגל. מיכן אמרו חכמים שחייבין ישראל לטהר עצמם ברגל בבואם ליראות לפני ה'.

א"ר יוחנן ג' ספרים נפתחין בר"ה אחד של צדיקים גמורין ומיד נכתבין לאלתר לחיים. ואחד של רשעים גמורין נכתבין לאלתר למיתה. ואחד של בינונים תלוי מר"ה עד יוה"כ. זכו ועשו תשובה נכתבין לחיים לא זכו לעשות תשובה נכתבים למיתה.

א"ר אבין מהאי קרא ימחו מספר חיים כלומר אפי' אם היו צדיקים ונכתבו לחיים וחזרו לרשעתם ימחו מאותו הספר של חיים שנכתבו בכלל הספר של צדיקים. ועם צדיקים מהם אל יכתבו זה ספר בינונים אלא יכתבו בספר המחויים והן הרשעים. תניא בש"א ג' כתות ליום הדין כו'. עד ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה. ממית הרשעים ומחיה הצדיקים. מוריד שאול ויעל הבינונים אינם צדיקים.

שאין תוקעין בתחלתה. פירוש: בפשיעה הא איקלע ראש השנה בשבת לא, דמניעה זו למצוה ולשם שמים, וכן כתב הרב ההלכות ז"ל.

הא דר' כרוספדאי דאמר: של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ושל רשעים גמורים למיתה. יש לפרש דלאו מיתה וחיים ממש קאמר, אלא טובת העולם ורעותיו קאמר. ואע"פ שיש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וצדיקים אובדין בצדקן, אותם רשעים אפשר שיש בידן קצת מצות שמתן שכרן בעולם הזה, ואוכלין אותן קרן ופירות בעולם הזה להאבידם לעתיד לבא, כדכתיב (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ורשע שאמרו כאן שנחתם לרעות העולם הזה, כשאין בידו קצת מאותן מצות, הא יש בידו אע"פ שהוא רשע גמור כלומר שרובו עונות, משלמין לו כנגדן בעולם הזה, וכמו שאמרו גם כן בפ"ק דקידושין (לט, ב), מי שעונותיו מרובין מזכיותיו דומה כמי שמקיים את התורה כולה ולא חסר ממנה אות אחת. וצדיקים גמורים שאמרו כאן בשאין בידן מאותן עבירות שעונשין בעולם הזה, הא יש בידו קצת מאותן עברות נפרעין מהן בעולם הזה וכדאמרינן נמי התם בקידושין, מי שזכויותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את התורה ולא שייר ממנה אות אחת.
ואי נמי יש לפרש דחיים ומיתה דקאמר בעולם הבא קאמר, אבל בעולם הזה יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. אלא שאני תמה שהרי אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום רשע מרשעו ואם כן מאי נחתמין לאלתר, ואפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד כל הראשונות. וגזר דין דיחיד אינו נקרע דקאמר, היינו גזר דין בטובות העולם הזה ורעותיו קאמר, הא בחיי העולם הבא הכל הולך אחר שעות סוף ימיו. וברוך אל אמת היודע האמת.

כדי לערבב וכו'. הקשה בעל המאור ז״ל האיך אמר כדי לערבב את השטן דמשמע דמדינא לא צריכי והלא בתקיעות מיושב יצא ידי חובתו ולפיכך מברכין עליהן ברכת התקיעה וכדתנן מביאין לו שופר ותוקע ומריע ותוקע ג׳ פעמים והתקיעות דמעומד נמי לצאת מן התקיעות על סדר ברכות ואמר רב בצבור שאנו. ותירץ הוא נר׳ דהא כשהן עומדין היינו כשהן עומדין לצאת מבית הכנסת שהיו נוהגין להריע תרועה גדולה והיא לערבב את השטן כמ״ש בהגדה בירושלמי ששלש תקיעות עתיד הקב״ה לתקוע וא׳ מהם כדי לערבב את השטן וכד שמע חד זימנא בהיל ולא בהיל אמר בנמוסיהון עסקין וכד תנון ליה אמר ודאי שיפורא דשופר גדול דמטא זמניה מתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא וז״ש במכילתין כד מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא ולא נהיר חדא דלא אתי שפיר כשהן עומדין הו״ל למימר כשהן יושבין ועוד דקאמר בתרויהו תוקעין ומריעין משמע דכי הדדי נינהו תקיעות דמיושב ומעומד בסדרם ובמנינם ותו דההיא דיבנה תקיעות חובה היו שהיו תוקעין היחידים שלא היו בצבור ואתא לאשמעינן שכל יחיד ויחיד חייב בדבר ואינם מסורים לב״ד בלבד היינו דהוה תקיעתא טובא שהיו תוקעין כל יחיד ויחיד ולא הוה אינשי שמעין קל אודניהון דאילו תקיעא דתקעי בבי כנישתא חדא היא ולא אוושא כולי האי והנכון דמימרא כפשטה על תקיעות דמיושב קודם ברכות ועל תקיעות דמעומד על סדר ברכות ובודאי אין שתיהן חובה שאם תקע על סדר ברכות בלבד יצא וזו היא מצותו לכתחילה כדתנן מי שברך ואח״כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג״פ ובהכי יצא אע״פ שלא שמע על סדר ברכות ואמרי׳ עלה טעמא דבירך ואח״כ נתמנה לו שופר הא אית ליה שופר מעקרא כי שמע להו על סדר ברכות שמע להו כלומר ובהכי סגי ליה ותו לא יברך ובאותה שעה אין צריך לברך עליהן ברכת התקיעה שברכות התפלה ברכתן דומיא דברכות ק״ש לפרשת ק״ש כדאמרינן התם שכבר נפטר באהבה רבה ובלבד שיתקע תקיעות ראויות כגון תשר״ת תש״ת תר״ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות מפני הספק והיו נוהגין חכמי התלמוד לעשות כן שאף על פי שתוקעין מיושב חוזרין ותוקעין מעומד בתפלה על סדר הברכות כסדר שתקעו מיושב דאינהו קרי להו בתרועה ולא מספקא להו ולא היו אלא א׳ מן הסימנין ג׳ פעמים ועל המנהג הזה שאלו למה נוהגין כן להקדים ולתקוע מיושב כיון דסופן לתקוע מעומד דנפקי ביה ואמרינן כדי לערבב את השטן קודם תפלה שלא ישטין בתפלתינו כשאנו חוזרין ותוקעין וא״ת למה חוזרין ותוקעין דים בהקדמה שמיושב י״ל שעושין כן למצוה כדי להעלות ברכות בתקיעה בצבור כדרך שעושין בברכות של תענית. אבל אין ראי׳ ממ״ש בפסחים כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילה ושופר דילמא מקלקל תקיעתא ואידחייא לה ההיא דשופר דלא מברך לה אלא עובר לעשייתה ואלו בתקיעות שעל סדר ברכות ודאי אין שם ברכות המצות כי הברכות של תפלה הן כדכתיבנא אלא דעל תקיעות דמיושב הוא שמברכין שהרי י״ל דההיא לאו בצבור היא אלא ביחיד מ״מ למדנו משם כדברי רבינו אלפסי ז״ל שיש לתקיעות ברכות המצות כמו שנהגו שהרי כיון שנהגו להקדים לתקוע מיושב ויוצאין בה חייבין הם לברך כדין יחיד וזה ברור. מיהו מה שאין אנו תוקעין עכשיו מעומד אלא תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות ואין אנו חוששין לספיקו של ר׳ אבהו כתב הרי״ף דכיון דלאו חובה נינהו אלא כרי לערבב את השטן הקלו בהם מפני טורח הצבור ור״ת הי׳ נוהג לעשות תשר״ת בכל ברכה וברכה דהשתא אפשר דמתרימנן ואע״ג דלא הוה דינא אלא בתש״ת או בתר״ת ליכא אלא הפסקה דעבדינן בין תקיעה לתרועה בשברים או בתרועה וזה טוב יותר מלעשות כמנהגנו דודאי חד מהני סימנין קושטא ואידך טעותא ועכ״פ השנים אנו עושין בטעות ומוטב שנחוש לספקות ולא להפסקות. אבל רבינו נר״ו אומר שאין צריך כהרי״ף ומה שאנו מקדימין תשר״ת לפי שמעלין בקודש כי בתחלה עושין כדברי ר׳ אבהו שהוא אמורא ולפי שחוששין שמא אינו כדבריו עושין תש״ת כדברי הבריתא ואח״כ תר״ת כדברי התנא כי האיך עושין תחלה כדברי הגדול וחוששין לו ועושין כדברי הקטן ולמדנו שאם החליף סימן בסימן או אם נתקלקלו התקיעות או שלא דקדק בהם כראוי אינו מעכב כיון שאינו אלא לחובת ברכות כדרך שאנו מדקדקין בתעניות וכי תימא והא איכא משום בל תוסיף ואפילו תימא דכיון שתקנו פעם א׳ עבר זמנו וק״ל דלעבור בעי כונה הכא נמי הרי אנו מתכוונין למצוה הא ליתא הכא דמשום ספיקא עבדינן לה ועוד שאין בל תוסיף אלא במוסיף בגוף המצוה כגון ה׳ בתים בתפלין או ה׳ ברכות בברכת כהנים או ב׳ תרועות בסימן א׳ או ב׳ תקיעות לעכב אבל לעשות המצוה כהלכתה נפטר בפעם א׳ וחוזר ועושה אותה פעם אחרת כגון לאכול מצה ב׳ פעמים או ליטול לולב ב׳ פעמים ליכא בל תוסיף וכדאמרינן בכהנים שמברכין כמה פעמים ביום לצבור שאין זה בל תוסיף וכן פי׳ בתוספת ובלבד שלא יחזור ויברך. ועוד י״ל שאין בל תוסיף אלא במה שמוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה אחת משלו וכן ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וא״נ במה שאירע קרי שנתערב מתן אחד במתן ד׳ אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך ליכא משום בל תוסיף ולא משום בל תגרע שהרי קבעו ב׳ ימים טובים וישנים בסוכה בשמיני מדבריהם אע״ג דידעינן בקביעא דירחא וכמה מצות ג״כ שב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ופעמים לעקור בידים משום מגדר כדאיתא ביבמות כללו של דבר בכל מה שתקנו חכמים לצורך משום גדר וסייג ליכא משום בל תוסיף כמו שפי׳ הרמב״ם בס׳ מדע ה״נ לצורך הרבו חכמים בתקיעות כ״ש באלו דתקיעות מיושב למצות שופר ותקיעות מעומד לעלות ברכות בתרועה וחייבין אנו לעשות כדבריהן משום לא תסור:

וא״ר יצחק כל שנה שאין תוקעין וכו'. פי׳ ע״י הצרות שבאות ומתענין ומתריעין בשופרות מ״ט דלא מערבב שטן (מנקט) [מדנקט] האי טעמא משמע שאינו אומר שאין תוקעין כלל דא״כ למה לי האי טעמא והלא יום זה יום הדין ואמר הקב״ה שנתרצה לפניו בשופר שנזכה בדין כאדם המתרצה (בקרביו) [בקרבנו] ומתכפר לו וכשאנו פושעין במצוה זו אנו נענשין לא מפני מצוה זו דהא לא ענשי ב״ד של מעלה אעשה אלא בעידן ריתחא אלא כי בביטול רצוי זה ומצוה זו בטל קרבן ובטלה כפרת עונותינו הקודמין ומתחייבין בדין כמי שחטא ואינו מביא קרבנו שאמרה תורה אלא ודאי הא דר׳ יצחק אדלעיל מינה קאי שכל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מיושב לפי המנהג ועושין דבריהם על הדין לתקוע מעומד א״נ איפכא מריעין לה בסופה של שנה כדאמרינן אע״פ שקיימו מצות היום מ״ט משום דלא איערבב השטן ואתא ר׳ יצחק לאשמועינן שראוי לחוש למנהג זה ומיהו כשאין תוקעין בפשיעה אבל כשהוא מחמת האונס כגון ר״ה שחל להיות בשבת דמניעה זו לשם שמים אין שום עונש בדבר וכדכתב בעל הלכות ז״ל:

וא״ר יצחק ג׳ דברים. תימא דהכא משמע דעיון תפלה מגונה והתם אמרינן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב וחד מניהו עיון תפלה ובבבא בתרא אמרו (שני) [שלשה] דברים אין אדם נצול מהן בכל יום [הרהור עבירה] ועיון תפלה ואבק לשון הרע וא״כ אין לך אדם שאין מזכירין עונותיו בכל יום ומאי אתא ר׳ יצחק לאזהורינן ותירצו בתוס׳ דעיון תפלה לשון א׳ המתחלק לשלשה ענינים כי יש עיון תפלה שהיא מדה רעה והוא המעיין בתפלתו וסומך עליה שתהא מקובלת ומצפה עליה שתתקיים ועליה אמרו כאן שמזכירין עונותיו לפי שמחשבין עליו אם הוא ראוי לכך לקבל תפלתו כמו שהוא סבור וע״ז אמרו בהרואה כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב ויש עיון תפלה טוב מאד והוא המעיין ומכוין בתפלתו לאומרה בכונת הלב אבל אינו מצפה שתתקיים וזה שאמר שאוכל פירותיו בעוה״ז והשי״ת משלם לו שאלת צרכיו ששואל באמצעיות והקרן קיימת לו לעוה״ב על מה ששבח בראשונות והודה באחרונות ויש אחר והוא שאינו מכוין ומעיין בתפלתו שמהרהר בדברי העולם ונקרא עיון תפלה ליפוי השם כדרך שקורין למי שאינו רואה סגי נהור וז״ש בב״ב שאין אדם נצול ממנו בכל יום שא״א לאדם שלא יהרהר בדברים בטלים בעת תפלה כמ״ש בירושלמי מיומי לא כוונית יומא חד בעינא לכווני ומנית אפרוחייא ואידך אמר יומא חד בעינא לאכווני ואמינא מאן עייל קומי מלכא אלקפתא או ריש גלותא אמר שמואל אנא מחזיקנא טיבותא לרישאי כד מטי למודים כרע מגרמוי:

ומוסר דין על חבירו. אוקימנא בהחובל דאיכא דיינא באתריה אבל ליכא דיינא פי׳ דליכא כלל א״נ דהא לא ציית דינא או דבי דינא מענין הדין שלא כראוי דכמאן דליכא דיינא דמי לא מעניש דמאי אית ליה למעבד והא דמייתינן משרה לאברהם ה״נ הא הוה תמן ב״ד של שם וזה שנענש תחלה לפי שאין לעונו תקנה ויש לחבירו תקנה שמרצהו בממון או בדברים:

ד׳ *[דברים] מקרעין גזר דינו של אדם. פי׳ שנוי השם. שמשנה שמו שאינו האיש בעל העבירות כדי שלא יזכירוהו לרעה ובר מהכי דבטיל ונפיק מאצטגנינות דיליה כדרך שאמר באברהם:

שנוי מעשה. פרש״י שב מרעתו ולא נהירא דהא פשיטא שאם אינו שב מדרכיו כטובל ושרץ בידו הוא שאין מועיל לו שום תשובה והנכון שאפי׳ מעשים של רשות שאינם הגונים קצת הוא משנה כלומר שהוא אדם אחר לגמרי ומאי דמייתי ראיה תלמודא מדכתיב וירא האלהים את מעשיהם וכי שבו מדרכם הרעה:

וי״א אף שנוי מקום. פי׳ שזה מכניעו מאד וכמ״ש אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כיצד יעשה ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ וק״ל היכא אמר שיעשה מה שלבו חפץ ור״ח גרס ויעשה כלומר יכוף שרירות לבו ויכניענו ואומר מורי נר׳ שאין דרך לזה שזה נאמר על העושה דברי רשות שיש בהם חלול ה׳ מפני שהוא אדם גדול בעירו כדאמר ביומא ה״ד חלול ה׳ א״ר נחמן כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר כלומר שע״כ מגיעין סעיפי עבירה זו כדפרי׳ בדוכתא וכן כיוצא בזה לכל אדם כפי מה שהוא וכשיש אדם שנכשל בזה ואינו יכול להכניע יצרו בדברים קלים יש לו להכניעו במלבושים שחורים ובגלות כדי שלא יתגבר עליו ואם א״א לו ילך למקום שאין מכירין אותו כי כשיעשה שם דברים אלו לא יהי׳ חלול ה׳ כיון שאין יודעין מעלתו ואע״פ שהי׳ ראוי להכניע יצרו לגמרי כיון שא״א לו מוטב שיעשה כן כדי שלא יתחלל שם שמים כעשותו כן במקום שמכירין אותו:

א״ר יצחק כו׳ שנאמר לא חדש ולא שבת. וכ״ת א״כ הל״ל חייב אדם להקביל פני רבו בשבת י״ל דר׳ יצחק תפס קצה האחרון כי הקבלה הוא בכל תלמוד כפי קירובו לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלאו הכי ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם א׳ בשבוע או בחודש וז״ש מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת שראית אותו ואם הוא במקום רחוק יש לו לראות פעם א׳ ברגל ולא הוצרך ר׳ יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו ושבת נמי דנקט כולל גם י״ט:

א״ר כרוספדאי. פי׳ ג׳ דינין הוזכרו באדם האחד הוא הנז׳ פה שהוא בר״ה והשני יום הדין הנזכר בבריתא שלפנינו שג׳ כתות ליום הדין שהוא זמן תחיית המתים ועליו אמר הכתוב כי הנה היום בא בוער כתנור וזו ששנינו דור המבול אין להם חלק לעוה״ב אלא עומדין בדין והוא הנקרא עוה״ב ולעתיד לבא. הג׳ הוא ביום מיתתו של אדם כמ״ש בהגדה בשעת מיתתו של אדם נפרעין לפני הקב״ה ואומר לו כך וכך עשית והוא אומר הן ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו׳ ואין ספק שג׳ דינין אלו כל א׳ חלוק לעצמו ולא הזכירו בשמועתנו דין זה השלישי של יום המיתה לפי שאותו הדין אינו כללי ולא בכתות אלא כל א׳ וא׳ נדון בזמנו כפי מה שהוא אבל מדין יום הגדול למדנו שדין שלישי של יום המיתה הוא על זה הסדר שאמר ב״ה שג׳ כתות שהקב״ה רב חסד מטה כלפי חסד לבינוניים וכך הצעתן של דברים כי יש עונות וזכיות שהדין נותן ליתן עליהם שכר או עונש בעוה״ז בגוף ויש שדינו להיות נדונים לאחר המיתה בעולם הנשמות לנפש בג״ע או בגהינם ויש שהדין נותן להיות נדוי ביום הדין הגדול בגוף ונפש ויש שראוי לידון בכולם או במקצתן לטוב או למוטב ודינו של ר״ה הוא בעניני עוה״ז בכל מה שראוי לבא באותו שנה בכלל או בפרט בפי מעשיהן מחיים טובים ושאר הנאות הגופות או ממיתה וחיי צער וכיוצא בהן ואין דנין בו מן הראוי לנפש בעולם הנשמות שאין גוזרין אלא דין שראוי ליגמר לאלתר וז״ש בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר וכו׳ לא הזכיר בכלל זה הדין אלא עניני העוה״ז וכן הזכיר ר׳ יוחנן ג׳ ספרים נפתחים בר״ה וכו׳ לא הזכיר כלל ג״ע וגהינם כמו שהזכירו בבריתא אלא חיים ומיתה שהם כלל לכל הטובות והרעות בעוה״ז ויום המיתה הוא דין הנפש שדנין אותה כפי הראוי לה לבא לג״ע או לגהינם ובאיזה מדרגה מהם ואמר בהגדה היורדין לגהינם אינן כלין ואין נשמתן נשרפת לגמרי שהרי עתידה לעמוד בדין ליום הדין הגדול אלא שלאחר שנים עשר חודש גהינם פולטן ונמסרות לדומה והוא מקום בינוני שאין שם לא ריוח והצלה ולא יסורין ועומדות שם עד שיעמדו בדין ודבר ידוע כי היורדין לגהינם אין כולם שוים כי יש מדרגות וכן הזוכין לג״ע מדרגות מדרגות וכשאמר רב חסד מטה כלפי חסד זהו שלא להורידו לגהינם לידון קצת על עונותיו אלא שנמסר לג״ע עם הצדיקים הגמורים אבל לא במדרגתן ויום הדין הגדול הוא על שכר הגמור או העונש הגמור שאין למעלה מהן הראויין לבא לגוף ולנפש ביחד שעליו נאמר ורבים מישיני *[אדמת] עפר וכו׳ ועכשיו קשה לנו מ״ש ר״י וכי כל הרשעים מתים ויש להם יסורים או כל הצדיקים חיים ויש להם הנאות והלא הכתוב צווח יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו וכתיב אשר יש צדיקים (שמגיע) *[אשר מגיע] אליהם וכו׳ ואמר חבקוק כי רשע מכתיר את הצדיק ומשנה שלימה שנינו אין בידינו משלות הרשעים אף לא מיסורי הצדיקים ואמרי׳ במס׳ קרושין כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה וכל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמו שקיים כל התורה וכן הכתוב אומר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ואמרו בהגדה אל אמונה ואין עול כשם שמשלמין בעוה״ז מיעוט זכיות שבידם כך נפרעין מן הצדיקים מיעוט עבירות שבידם לומר שאין הקב״ה מקפח שכר שום בריה ואפי׳ לרשעים משלם שכר מיעוט זכיותיהן ואינם נבלעות בעבירותיהן וכן נפרע מן הצדיקים ממיעוט עבירות שבידם ואינם נבלעות בזכיותיהן וז״ש הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא. ובתירוץ קושיא זו כתב הרמב״ן כי מ״ש כאן צדיקים גמורים או רשעים לא צדיק ממש ורשע ממש אלא כל שזכה בדינו לטובה נקרא צדיק גמור כלומר צדיק בדין זה וכל שמתחייב נקרא רשע כלומר רשע בדינו כמ״ש הכתוב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע שפי׳ צדיק בדינו ודשע בדינו ופעמים שזה הזוכה בדין יהי׳ צדיק ממש וראוי לתת לו שכר ג״כ בעוה״ז וכן הרשע שמתחייב רשע ממש וראוי להענישו כפי עונותיו אף בעוה״ז או אפשר שהזוכה בדינו יהי׳ רשע גמור אלא שמטיבין לו בעוה״ז על מיעוט זכיות שבידו והמתחייב בדין יהא צדיק באמת אלא שמריעין לו בעוה״ז לפי עבירות שעשה שראוי לקבל ענשן בעוה״ז הכל לפי דינו של הקב״ה וכשיהא יום המיתה ידין כל א׳ בעולם הנשמות כפי הראוי לו וכן ביום הדין בגוף ובנפש כפי הראוי לו ואין דעתי נוחה בפי׳ זה דא״כ היכא קרי להו צדיקים גמורים ורשעים גמורים בלשון הבריתא דלקמן. ובספר הדרשות יש לנו בזה פי׳ מחוור בכל השמועה. ומה שנאמר בבינונים שתלוים ועומדים עד י״ה זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה יש מקשים לא זכו אמאי נכתבין למיתה והלא רב חסד מטה כלפי חסד ותירצו בתוס׳ דה״ק עמדו בזכותן נכתבין לחיים דרב חסד מטה כלפי חסד לא עמדו בזכותן אלא שהרשיעו נכתבין למיתה כרשעים גמורים. והר׳ יונה הוסיף דלהכי לא קאמר חטאו נכתבין למיתה משום דהוה מלתא דהוה ממילא שהרי י״ה מצוה מן התורה להתודות ולשוב בתשובה כדכתיב מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו והנה אם עשו מצות עשה זו זכו ונשתכרו ואם לא עשו כן הרי עברו והרשיעו ונתחייבו ויש מקשים לפי שיטה זו זמן זה שקבעו לרעתם הוא שהרי טוב היה להם שיהא האל מטה כלפי חסד לאלתר ולא ימתין עד י״ה שאם זכו לא הרויחו כלום ואם לא זכו נתחייבו ולא קשיא שאם זכו נכתבין לחיים של צדיקים גמורים דעדיפא מההיא דרב חסד מטה כלפי חסד ואם לא זכו נתחייבו והנכון כמ״ש מורי נר״ו בשם רבו ז״ל דלא זכו ממש נכתבין למיתה ולייסורין כפי הראוי להם ואין כאן רב חסד [מטה] כלפי חסד שאין זה אלא בעולם הנשמות או ביום הדין הגדול שאין אחריו כלום אבל בדין של ר״ה שאינו סוף הדין והוא בעניני העוה״ז כל אדם נדון כפי הראוי לו ולפיכך לא הזכירו בזה מחלוקתן של ב״ש וב״ה בבינונים:

תניא ב״ש אומרים ג׳ כתות ליום הדין. פי׳ אחר תחיית המתים:

של צדיקים גמורים ממש וכו':

ושל בינונים. אחר שקבלו ייסורין בעולם הנשמות:

של צדיקים וכו׳ לחיי העוה״ב. זה תחיית המתים בגוף ובנפש:

לידון בגהינם. בגוף ובנפש:

שנאמר ורבים מישיני אדמת עפר וכו'. ומה שאמר הכתוב ורבים ולא אמר וישיני אדמת עפר אע״פ שכולם ודאי יקיצו הן לחיים הן לעונש לפי שיש האבות והנביאים וגדולי חסידי ישראל שזכו קודם לכן לתחיית המתים בג״ע בגוף ובנפש ונעשו בני אלהים ולא יבאו לדין אלא הם שושבינים להקב״ה ויש תחיית המתים אחרת בימות המשיח לצדיקי ישראל שמתו בגלות שיחיו ויהיו כבני עוה״ז לגמרי ועליהם אמר דניאל אשרי המחכה ויגיע כמו שמפורש במדרשות:

ונעשין אפר. פי׳ ואינם נהנים ולא מצטערין:

וכל שנה שנמנעו מתוך פשיעתם ולא תקעו בר"ה יהו דואגים להיות מריעים לה בסופה וכשתוקעים ומתפללים ונכנעים ובאים לפני השם ית' כדלים וכרשים יהיו בטוחים שהם נענים והוא שאמרו כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה.

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה שנאמר כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם וזה דבר צריך שיוצנע בחדרי הלב נמשך למה שצריך שיושם לפנה ולראש באמונת התורה והוא להיות ידיעתו ית' בלתי מבטלת האפשר ובתלמוד המערב אמרו אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך היית לא נאמר אלא אתה עכשו.

מי שמתחסד בפני הכל ומתראה לפניהם כסומך על הנס וכראוי להשמע לפני בית דין של מעלה הוא גורם לעצמו להיות עונותיו ניכרים והוא שאמרו שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים ופירשו במסכת בבא קמא צ"ג א' במקום שיש ב"ד ויכול להיותו קובל עליו בפניהם ועיון תפלה פירושו בכאן שמעיין בתפלתו אם נענה אם לאו ואומר בעצמו שיענה שדבר זה מביאו שאם אינו נענה מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה ומ"מ יש מקומות בתלמוד שאתה צריך לפרש בעיון תפלה שמכוין תפלתו כראוי והוא שאמרו במס' שבת פ' כתבי קי"ח ב' דאמר ר' יוסי תיתי לי דקיימית עיון תפלה וכן שם בפ' מפנין קכ"ז א' שמונה עיון תפלה עם הדברים שאוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

אע"פ שהוחלט אדם בעבירות עד שקו הדין נותן להיות נגמר דינו לרעה לא יתיאש מן הרחמים ומן התפלה ומן התשובה וירבה בתפלות ובצדקות וישנה מעשיו ויעשה בעצמו תחבולות להתעורר בשנוי הנהגותיו כגון שנוי השם עד שיתעורר בשנוי זה שהוא אחר ושהנהגותיו יתחדשו בהתחדשות השם או שישנה את מקומו וכן כל כיוצא בזה.

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל.

וכן כל אדם חייב לטהר עצמו ברגל לאכול חוליו בטהרה.

אע"פ שבכל יום ויום ראוי לאדם לפשפש במעשיו לשוב מדרכו הרעה כמו שאמרו ז"ל אבות פ"ב מ"י שוב יום אחד לפני מיתתך מ"מ בזה"ז ר"ל ר"ה ראוי לו להתעורר ביותר אמרו ז"ל דרך משל ג' ספרים נפתחים בר"ה על הרשעים ועל הצדיקים ועל הבינוניים ר"ל שכל אחד ואחד נידון כפי מעשיו כמו שביארנו במשנה ויתעורר לפשפש במעשיו ולחזור ממה שהוא בידו מן העבירות והמתרשל בזמן הזה מן התשובה אין לו חלק בי"י אלהי ישראל שכל השנה אין ההתעוררות מצוי כל כך ואף מדת הדין מתיאשת ממנו וממתנת לו עד זמן זה והוא אצלי מה שאמרו אין בית דין של מעלה נכנסין לדין עד שיקדשו בית דין של מטה את החדש.

אף בזמן הצרות ראוי לאדם לפשפש במעשיו וכן בשעה שייסורין באין עליו להתבונן שהכל מתגלגל מאתו ית' על ידי עונותיו ומ"מ שעת המות היא שעה הכרחית לכל מי שרוצה לחיות את נפשו לשוב ולהתחרט על מה שקדמו מן המרי ולהשיב החמס אשר בידו ולהתודות על מה שחטא שאם לא עכשו אימתי ואין לנפש תשובה אחר מותה וידע ויתבונן שאם ימות בלא תשובה הוא נדון כפי רשעו לדורי דורות אלא שהכאבתו גדולה כפי גודל חטאיו ואם הוא בינוני נדון על חטאיו זמן ידוע כפי מה שיחייב יושר משפטיו ית' והצדיק נחתם לאלתר לחיים ולתענוג נפשיי אלא שהתענוג מתרבה כפי מה שתחייב השגחת הגומל לפי רוב צדקותיו מעתה ישתדל כל אדם להתעורר להיותו בכלל הצדיקים ויראה עצמו כחייב או כחציו חייב כדי שישתדל להכריע עצמו לכף זכות ולא עוד אלא שיחשוב עצמו כאלו כל העולם תלוי בו כדי שישתדל להכריע עצמו וכל העולם כלו לכף זכות וכן כל כיוצא באלו ההנהגות:

שלשה ספרים נפתחים בר"ה אחד של צדיקים גמורים פי' האי צדיקים ורשעים לאו דוקא שכמה צדיקים מתים וכמה רשעים חיים אלא כדין זה שנמצאת להן זכות לחיות ואפילו הם רשעים ורשעים כדין שנמצאת להן חובה למות ואע"פ שהן צדיקים כדכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע שהזוכה בדין קורא צדיק והמתחייב קורא רשע אבל מאי דאמרינן לקמן שלש כתות ליום הדין כו' אותם הם צדיקים ודאי ורשעים ודאי:

ימחו מספר חיים פי' דוד הי' מקלל את אויביו שלא יגיעם עד ר"ה לדינם ולכותבים באחד משלשה הספרים וכן משה אמר לבורא ואם אין המיתני מיד ואל תגיעני בראש השנה לכתבני באחד מג' הספרים:

בד"ה ליום הדין כו' נדונו אחר מיתתן בג"ע כו' כצ"ל:

שנאמר מרשית גו'. ויהיה מלת מרשית מושכת עצמה ואחרת עמה דהיינו כמשמעה מראשית ומתחלת השנה ומדכתיב מרשית חסר דרשוהו מלשון רש כפרש"י עש"ה תחנונים ידבר רש והוא מבואר ע"פ מ"ש לקמן עיני ה' אלהיך וגו' עתים לטובה הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה כו' לסוף חזרו בהן כו' הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן כו' ע"ש:

אלא לפי מעשיו שבאותה שעה כו' שנאמר באשר גו'. מפורש בב"ר כפרש"י דלפי פשוטו הוא יתורא דקרא וע"כ דרשו דכמו דמלת שם מורה על המקום שבא הסיפור ממנו כבר כן הוא מורה כאן על הזמן ההוא שאנו קיימין בו יהא נידון ולא על העתיד והא דבן סורר נידון ע"ש סופו עיין תירוצו ברא"ם ועי"ל דבן סורר נידון ע"ש סופו של עצמו מה שאין כן בישמעאל על שם סופו של בניו לא נידון:

ג' דברים מזכירין עונותיו כו'. ודאי דבר"ה זכרון כל בני אדם בא לפניו יתברך ב"ה בגזר דינו אבל אלו ג' דברים גם בכל השנה מזכירין לו עונותיו לפקוד עליו דין אחר קיר נטוי לפי שהוא מקום סכנה וכדאמרינן פ"ק דפסחים דאפי' בצווי הש"י אמר שמואל ושמע שאול והרגני וכן המעיין בתפלתו וסומך שבזכותו ודאי תהא נשמעת כמ"ש התוס' מביא לו שיזכירו עונותיו אם זכיותיו שבוטח בהן אין מכריעין וכן במוסר דין שבוטח גם כן בזכותו שיענש חבירו מן השמים על ידו מביא לו להזכיר לו עונותיו להכריע זכותו נגד חבירו ומייתי ליה משרה וגם אם היה זכות שדה גדול אפשר דזכות אברהם היה מכריע. וכמפורש בפ' החובל בדאית ליה דיינא בארעא ומה שיש לדקדק בזה שם מפורש:

ד' דברים מקרעין גזר דין כו' צדקה צעקה כו' ונראה דר"י לטעמיה דאמר לעיל יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין ומייתי גבי צדקה מדכתיב וצדקה תציל ממות דהיינו גם אם נגזר לאדם מיתה צדקה תצילנו ממנו וכן בצעקה מדכתיב ממצוקותיהם יצילם מצוקה משמע גזר דין וכן שינוי מעשה היינו תשובה מדכתיב וירא אלהים את מעשיהם כי שבו וגו' ואלו הג' יסדן הפייט תשובה תפלה צדקה מעבירין את רוע הגזרה אבל שינוי השם ושינוי מקום לדברי י"א לא זכרן הפייטן שהם גם כן מעבירין הגזרה כדקאמר הכא ולפום ריהטא איכא למימר בזה דלא זכר הפייטן אלא אלו ג' רוע הגזרה שבאו לכפרה על הגזרה שבאה בשביל חטא משא"כ שינוי השם ושינוי מקום דלא באו לשנות הגזרה שבאה על חטא דהא שינוי השם משרה יליף ושינוי המקום מאברהם דודאי לאו משום חטא צוה לשנות שם שרה ומקום דאברהם וכ"כ בעל י"מ וז"ל מיהו שינוי השם ושינוי המקום לא מצי' לאוקמיה אלא במי שגזרתו בלי חטא כי בהשתנות כו' דאלו משום חטא מה יועילנו שינוי הזה כו' עכ"ל ע"ש באורך אבל הסמ"ג עשין י"ז כתב שטעם בשינוי השם כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותו מעשה עכ"ל וכה"ג כתב הר"ן והוסיף בשינוי המקום היינו טעם לפי כשאדם גולה ממקומו לבו נכנע עכ"ל ולפי זה שפיר נמי באו על חטא וכן נראה דאין סברא דשינוי השם בעלמא בלא צווי השי"ת יבטל הגזרה ויותר מזה קשה בשינוי המקום שיבטל הגזרה בזולת צווי הש"י דא"כ שרה למה לא נשתנה גזרתה בשינוי מקומה עד ששינה שמה בצווי הש"י וע"כ נראה לקיים דברי סמ"ג והר"ן וה"ק כשנותנין לאדם שם אחר כמו בשרה יחשוב אף שבשרה נשתנה מזלה ע"י שינוי שמה לפי שלא היה שם שום מעכב כי לא היה בה שום חטא אבל אני שחטאתי מה יועיל בי שינוי שמי בהוראת שמי למזל אחר שהרי החטא מעכב בי וע"י כן ישים אל לבו לשוב בתשובה שלמה ושהוא רוצה להעשות איש אחר וצריך אני לתקן מעשי וכן תפרש הענין בשינוי מקום מאברהם:

וי"א אף שינוי מקום דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו' מפרש"י בפ' לך לך נראה שדרשו כן מדכתיב לך לך לדרוש מיניה להנאתך ולטובתך דכאן אי אתה זוכה לבנים עכ"ל ועיין בזה טענות הרמב"ן ודברי הרא"ם ואין להאריך בהן דמתוך שמעתין משמע שדרשו כן מדכתיב לך לך מארצך והדר כתיב ואעשך לגוי גדול וגו' דמשמע שההליכה מארצך היא כדי שאעשך לגוי גדול:

שינוי מקום מאברהם כו'. ר"ל דהיינו בבואו למקום אחר גרם לו להיות ראוי לבנים ונולד לו אח"כ ישמעאל אבל בן הראוי ליורשו לא היה ראוי עד ששינה לשרה שמה כדאמר הכא וגם שינוי השם דאברהם אז גרם לו וכמפורש כל זה פ"ד דנדרים ופ' הבע"י ע"ש:

חייב אדם להקביל כו'. מפורש פ' הישן:

ג' ספרים נפתחין ליום הדין כו' יש לדקדק בדברי המאמר הזה חדא דלא קאמר גבי בינונים כדקאמר גבי צדיקים ורשעים ועוד דלא מייתי מקראי דרשעים אלא דנמחקים ולא מייתי נכתבין ונחתמין גם מה שהרגישו הפוסקים בהך ענינא שהרי ראינו דכמה צדיקים שמתו וכמה רשעים שחיו בשנה הבאה ומפרשי ליה בדוחק דרשעים וצדיקים בדין זה קאמר ולא הוי דומיא דדין לעתיד דבסמוך דאיירי ברשעים וצדיקים גמורים והתוס' כתבו ג"כ בזה אבל אין דבריהם מבוארים וע"כ הנראה בזה דודאי בצדיקים ורשעים גמורים קאיירי והיינו צדיקים שאין בהן רק שוגג שנקרא חטא כמפורש ביומא וכנאמר כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ר"ל דאפי' הצדיק יש בו חטא שוגג ורשעים היינו שיש בהן חטא פשע ומרד ובינונים היינו שיש בהן חטא מזיד אבל לא מרד והוא מבואר כמ"ש בפ' מי שמתו דהצדיקים במיתתן נקראו חיים וההפך הרשעים בחייהן קרוין מתים שהצדיק שמת הוא חיותו לעוה"ב ומיתתו בעולם הזה כמ"ש אדם כי ימות באהל וגו' אינו רק במקרה וההיפך הרשעים חייהן בעולם הזה אינה אלא במקרה והיא מיתתן מוחלטת לעולם הבא והשתא ניחא דהצדיק ממש בין אם נגזר עליו שיחיה בשנה זו בין שנגזר עליו שימות בשנה זו על מיעוט חטאו שבעולם הזה והוא חיותו בעוה"ב וההפך ברשע בין שנגזר עליו שימות בשנה זו ובין שנגזר עליו שיחיה בשנה זו כדי לקבל שכרו בעולם הזה זו היא מיתתו לעוה"ב ולזה כוונו התוס' שכתבו וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים כלומר לחיי עולם הבא עכ"ל והשתא יתיישב מה שיש לדקדק ברשעים דקאמר נמי נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה ולא סגי להו במחיקה כדכתיב ימחו מספר חיים משום דבעי למכתב בהו במפורש מיתה אם למיתה מקרית בעולם הזה ואם לחיים בעולם הזה דהיינו מיתתם לעולם הבא וכן בצדיקים קאמר נכתבים ונחתמים לחיים דבעי לפרושי אם לחיים מקריים שבעולם הזה ואם למיתה בעולם הזה על מיעוט חטאם והיא חיותם לעוה"ב ואמר בינונים שהם שיש להם עון מזיד תלוים ועומדין בימים שבין ר"ה ליום הכפורים זכו נכתבין לחיים באותן ימים אבל לא נחתמים עד יום הכפורים שהוא יום חתימה של בינונים ומייתי כולהו מקרא ימחו מספר חיים זו ספרן של רשעים כמ"ש לעיל וחיבור הכתובים כענין שאמר כי אתה אשר הכית רדפו גו' כי האדם סתם נחשב לבינוני כמ"ש פ"ק דקידושין וז"ש דוד על עצמו כי אתה אשר הכית אותי ביסורין על המזיד והם הוסיפו לרודפי ואל מכאוב ביסורין שלי הם חלליך יספרו תנה עון וגו' ר"ל אותו עון שהם רודפים אותו על מחצה עונות שיש להם כבר עד שיהיו רוב עונות ועי"ז ימחו מספר חיים כשאר רשעים גמורים. ואמר חיים זה ספרן של צדיקים כמ"ש דבין אם נגזר עליהן שיחיו בשנה זו או ימותו היא חיותן לעוה"ב ואמר ועם צדיקים אל יכתבו היינו הבינונים שלא נכתבו בר"ה עד ימי תשובה וכה"ג יש לפרש למאן דדריש ליה מקרא דמחני נא וגו'. ואמר ג' כתות ליום הדין כו' צדיקים ורשעים ממש קאמר דומיא דלעיל מיהו לחיים דקאמר הכא לאו דומיא דלעיל דהכא בחיים בתחיית המתים קאמר דהיינו לחיי עולם כדכתיב ורבים מישני וגו' ודלעיל לחיים אם בעוה"ז בשנה זאת אם לחיים בעולם הנשמות והכא קאמר בכת בינונים שיורדין לקבל עונשן בגיהנם דהכא אי אפשר שיזכו עוד כמ"ש מי שטרח בערב שבת כו' והיום לעשותן כו' וכמ"ש גם התוס' שיש ב' דינין האחד בגן עדן או בגיהנם והב' דין אחר בתחיית המתים ע"ש ודין גיהנם גם ברשעים גמורים יש בו חילוק דיש מהן עומדין לתה"מ לחרפות ולדראון עולם ויש מהן שיורדין לגיהנם כו' וגופן כלה ונשמתן נשרפת כו' ויש מהן המינין כו' דיורדין לגיהנם ונדונין לדורי דורות כו' ולא יבאו כלל לתחיית המתים כמפורש בסוגין ולפי גודל החטא יהיה דינן בגיהנם וזהו שדקדק בקרא ורבים מישני אדמת וגו' אבל לא כולם כי יש מהם שלא יזכו לתח"ה אלא שיהיו נדונין לעולם בגיהנם כדלקמן ואמר בבינונים יורדין לגיהנם ומצפצפים כו' פרש"י מצפצפים צועקים ובוכין מתוך יסורין כו' ע"ש ולשון צפצוף לא משמע כן ולא אמרו בפרק עושין פסין שבוכין אלא ביורדין לגיהנם והכא בעולין מגיהנם קאמר שמצפצפין דהיינו שמשבחים לשמו בתפלתן וכן נראה מפי' הערוך ע"ש וכדמייתי מקרא הוא יקרא בשמי וגו' דהיינו בתפלה:

גמ׳ שלשה ספרים נפתחין בר״ה אחד של רשעים גמורים וא׳ של צדיקים גמורים וא׳ של בינונים וכו׳ אמר רבי אבין מאי קרא ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו הוא תפלה שהתפלל דוד על הרשעים (ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורים חיים זה ספרן של צדיקים גמורים ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינונים רב נחמן בר יצחק אמר מהכא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת מחני נא זה ספרן של רשעים מספרך זה ספרן של צדיקים אשר כתבת זה ספרן של בינונים ע״כ הגמ׳) דקשה קושיא גדולה לכל אלו המ"ד היאך התפלל דוד על הרשעים שימחו מג׳ ספרים א״כ מה יהיו מספר צדיקים ניחא מספר בינונים ניחא מספר רשעים ואלא מה יהיו ובמשה להיפך מספר רשעים ניחא מספר בינונים ניחא מספר צדיקים ואלא מאי. גם קשה בלשון ואם אין מה זה היה תמיה מאד בכח (שכר) גם תשובת הקב״ה מי אשר כו׳ אלא הענין הוא משל לאיש אשר לעולם הוא מלוה ואינו לוה מאומה שום שוה פרועה א״צ לו ספר כי הלא יש לו שטרות וכו׳ וכן מי שלוה לעולם ג״כ א״צ לפנקס שאין לו מה לכתוב כמו כן הענין וכמו שפירש הרי״ף בר״ה שצדיקים מיקרי שזכיותיהם מרובה מעונותיהם ורשעים עונותיהם מרובין מזכיותיהם ובינונים מחצה על מחצה לכן לאלו צריך ג׳ ספרים שלוין ופורעין לוין ומלוין כי גם הצדיק הרשיע אכן צדיק גמור א״צ לו פנקס שכולו זכיות ולא לוה מעולם רק הוא מלוה וכן רשעים גמורים ז"ש דוד מחה אותם מכולן לא מיבעיא מספר צדיקים אלא אפילו מבינונים ורשעים וא״כ הוי כולו רשעות תנה עון על עונם נ״ל כי ממדת הצדקה של הקב״ה שחוטף עון או נותן זכיות כששקולין הן ודוד התפלל תרתי תעשה להם תנה אפילו עון על עונם שהעונות [יהיה] מכריעות היפך דתשא עון וקח טוב ואל יבאו בצדקתך ומשה רבינו ע״ה התפלל להיפך אם תמחול לישראל ואל תעשם כליה הרי טוב ואם לאו מחני נא וכו׳ כי הנה הרבה פעמים חטאו ישראל ולקחתי העבירות עלי כי אני לא עשיתי שום עבירה וכולו זכיות רק ישראל וכו׳ ע״ד לא אוכל לבדי שאת וכו׳ ובפרשת בהעלותך האנכי הריתי וכו׳ ע"ש אספה לי שבעים וק״ל. וכל מה שעשיתי היה לכוון זה שישראל ישארו לעולם אכן אם תמיתם עתה אילו הייתי יודע זאת מקודם לא עשיתי זאת א״כ מחני וכו׳ ולא אבא כלל בספר וכו׳ והשיב הקב״ה מי אשר חטא וכו׳ וא״כ המה ימחו מספר ויהיו מהמנוים רשעים גמורים ועכ״פ עשו זכיות אותן הזכיות אתן לך וא״כ די לך:

גמרא כ"ש שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה. אולי יכוין שיהיה לה ח"ו צרות ורעות שיצטרכו לגזור תענית בגללם ויתרעו בשופרות כדאיתא בתענית פ"ב:

גמ' שם ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרים ישראל א"מ כו'. עט"א דמסיק דמבני אהרן דמיותר הוא דממעט בנ"י. והב"א הקשה עליו מגמרא דיבמות דמוכח שם דגם אי לא הוי כתיב בני אהרן הוה ממעטינן בנ"י ע"ש. ול"נ דשם הכוונה דאפי' לא היה כתוב בני אהרן אלא אהרונים בשם היחס כמו דכתיב לוים:

גמ' שם ג"ס נפתחים בר"ה א' של רשעים כו'. ברי"ף ורא"ש הגי' צדיקים קודמים לרשעים והוא הנכון:

תד"ה ותוקעין. הא אמרי' בסוף ראוהו ב"ד כו'. בחדושי הגרע"א תמה דלא דמי דהתם אילו מתרמי צבורא כו' הוא עושה המצוה כו' אבל הכא כו' הוא אינו עושה המצוה שכבר יצא כו' ע"ש. ול"נ דאדרבה התם כיון דכבר עלה לדוכן פ"א שוב אין עליו מצוה כמ"ש התוס' שם. אבל הכא כיון שכ"י ערבין זב"ז דמה"ט אע"פ שיצא מוציא ודאי עושה מצוה בתוקע להוציאם:

תוס׳ ד״ה ועיון. פרחייא. צ׳׳ל אפרוחייא [וכ״ה בירושלמי]:

שם לרישה. צ"ל לרישי:

כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ. נראה לי בס"ד רמז לדבר קודם 'שָׁנָה' יש אותיות רמד [244] ואחר אותיות שנה יש תסו [466] נמצא יש יתרון בסוף על הקודם מספר רכ"ב [222] שהוא מספר ג' שמות 'אכדטם' [74×3=22 שהם האותיות לפני אֱלֹקִים] שהם אורות הגדלות בסוד 'וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים' שהוא ג' פעמים ע"ד כנזכר בשער הכונות דרוש הפסח דף פ"א יעוין שם.
ובזה פרשתי בס"ד 'רֶכֶב' אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם (תהלים סח, יח) כי ג' שמות הנזכר הם חילוף שם אֱלֹקִים וקאמר רִבֹּתַיִם לשון רבנות וגדלות ואמר אַלְפֵי שִׁנְאָן שהם עולים מספר ב' פעמים אל"ף אל"ף [111×2=222]. ובזה יובן בס"ד וַהֲדָרְךָ צְלַח 'רְכַב' (תהלים מה, ה) שיבא לך הצלחה משלשה שמות הנזכר שהם רכ"ב אותיות 'ברך' ולזה אמר (תהלים קמז, יג) 'כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ'.
והנה מספר אותיות דקודם שָׁנָה שהם 'רמד' [244] עולה מספר 'הברזל' [244] רמז שהיא קשה כברזל דְ'רָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ' הנה היא 'מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ' שיש בסופה יתרון על מספר ההתחלה מספר 'רכב' הרומז לשלשה שמות הנזכר שבהם תתברך ותתעשר, ועל זה מביא הכתוב (דברים יא, יב) 'מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה' שרשה בתחלתה אך 'וְעַד' פירוש שם אכדט"ם שהוא מספר ע"ד שהוא מעשיר הוא רמוז בְּ'אַחֲרִית שָׁנָה' כי היתרון של אותיות שנה הוא ג' פעמים על דרך הנזכר.
או יובן בס"ד קודם שָׁנָה יש 'מרד' שהם העבירות ואחר שָׁנָה 'תסו' כמנין כְּלָיוֹת [466] שהם מיעצים לטובה ומהפכים המרד לזכות על ידי התשובה דכתיב (תהלים טז, ז) 'אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי'.
או יובן ראש שם שָׁנָה הוא אות ש' ואם תצרפנה עם אות הסמוך לה באלפ"א בית"א שהוא אות ר' יהיה צירוף 'רש' וזהו אומרם 'רָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ' אך סוף שם שָׁנָה במבטא הוא אות נו"ן יען דאות ה"א אינה יוצאה במבטא וקמ"ץ שתחת הנו"ן ישמש במקומה ואם תצרף אות נו"ן שהוא סוף שָׁנָה עם אות הסמוך לו באלפ"א בית"א שהוא אות ס' יהיה צירוף 'נס' שהוא לשון התרוממות וגדולה המורה על עושר כמו שנאמר (תהלים ס, ו) 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס' וזהו שאמר 'מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ'.
והנה רש"י ז"ל פירש שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ שישראל עושין עצמן רשים לדבר תחנונים כענין שנאמר (משלי יח, כג) 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ' עיין שם. ופירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו 'רָשׁ' בהיפוך אתוון 'שַׂר' רמז אם רָשׁ בִּתְחִלָּתָהּ יהיה שר בסופה לעלות בסולם ההצלחה, ועל זה אומר אם 'הָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד' (איוב ח, ז) עד כאן דבריו נר"ו.

אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר־דִּינוֹ שֶׁל אָדָם. קשה בשלמא בשלשה מהם איכא טעמא שיועילו לקריעת גזר דין אך בְּ'שִׁנּוּי הַשֵּׁם' מה טעם יש בו שיועיל לבטל הגזרה שנגזרה?
ונראה לי בס"ד דידוע אם אמר קונם שאיני נכנס לבית ראובן אם ראובן מכר הבית לשמעון הרי זה מותר ליכנס בו כי הוא נדר על בית ראובן וזה ביתו של שמעון הוא (נדרים מז.) וכן כאן הגזרה לעולם תתבטל בשביל תשובה או צדקה, אך המקטרג יקטרג שכבר נגזרה גזרה על אותו השם וזה הוא שם אחר וניצול בזה מקטרוג המקטרג.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל דאותיות הַשֵּׁם הם צינורות השפע של חיותו כמו שנאמר (בראשית ב, יט) 'נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ' עיין שם. והשתא כאשר משנים השם של אותו אדם עושים בזה ביטול לאותם האותיות של שם הקודם וזהו נעשה מעין מיתה ומעין הגזרה שנגזרה עליו, ונמצא בזה נתקיים הגזר דין במקצת ויתבטל הדין, ויהיה מעתה נשפע מאותיות החדשים אשר לו בשם החדש והרי הוא כקטן שנולד דמי.

אֵין דָּנִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתָה שָׁעָה. הקשה מהרש"א ז"ל מן בן סורר ומורה, עיין שם. ונראה לי בן סורר ומורה בא מן יפת תואר ולכן עושים לו מדה כנגד מדה הוא בא מזווג משונה שהוא מין עם אינו מינו לכך שינו דינו להיות נידון על שם סופו.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ. הנה כאן קאמר 'עִיּוּן תְּפִלָּה' לגריעותא דמזכיר עונותיו ובברכות (ברכות נה.) אמר 'בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב' ובשבת (שבת קכז.) אמר שִׁשָּׁה דְבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא וחד מנייהו עִיּוּן תְּפִלָּה, אך בתוספות בברכות כתבו תרי עִיּוּן תְּפִלָּה יש וצריך להבין זה.
ונראה לי בס"ד ד'עִיּוּן תְּפִלָּה' דנקטי ליה בכלל דברים טובים הכוונה הוא דמכוין בתפילתו ומה שאמר בברכות על עִיּוּן תְּפִלָּה 'סוֹף בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב' היינו שבוטח בדעתו דתפלתו שהתפלל בכוונה תעשה פירות בודאי והוא מצפה מתי תגיע לידו בקשתו וזה נקרא 'עִיּוּן תְּפִלָּה' שנותן עיניו בתפילתו לבטוח בה' ולסמוך עליה בלי שום ספק וזה 'אֵין מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו' כיון שלא אמר בפיו בפירוש שתפילתו תעשה פירות בודאי אלא רק בלבו סומך בכך והמקטרגים אינם יודעים מה שבלבבו ורק הקב"ה יודע המחשבה שבלב והוא יתברך חנון ורחום אין דן אותו על פי מחשבת לבו, ולזה אמר בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב מצד עצמו שיהיה יושב ומצפה, וסופו לבא לִידֵי כְּאֵב כשאין רואה שנעשית בקשתו, אך רבי יצחק דאמר 'מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו' של אדם איירי באומר בפירוש בפיו שהוא בטוח שתפילתו עושה פירות בשביל שהתפלל בכוונה, ולכן המקטרגים שומעים דברים אלו ומזכירין עונותיו.

כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ, הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית טז ה) "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ" וְגוֹ' וּכְתִיב: (בראשית כג, ב) "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפּוֹד לְשָׂרָה". נראה לי בס"ד דדייק מיתורא דקרא דהוה ליה למימר 'לספדה ולבכותה' על כן מפרש שבא לעשות הספד לעצמו על אשר היה סיבה הוא לפטירת שרה כי מה שנפטרה בשביל מסירת דין עליו נחשב הוא המסבב כמו שאמר הקב"ה לדוד המלך ע"ה (סנהדרין צה.) 'על ידך מת שאול ועל ידך נטרד דואג' ולכך לא אמר 'לספדה' אלא 'לִסְפּוֹד' רוצה לומר לִסְפּוֹד על עצמו ואות למ"ד של 'לְשָׂרָה' משמש במקום תיבת על כמו (שמות יד, ג) 'וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ' שהוא רוצה לומר על בני ישראל וכן כאן לִסְפּוֹד לעצמו על שרה דהיינו על מה שקרה לְשָׂרָה מסיבתו.

'שִׁנּוּי הַשֵּׁם' דִּכְתִיב: (בראשית יז, טו) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ 'שָׂרָי' כִּי 'שָׂרָה' שְׁמָהּ". מקשים למה לא יליף דבר זה מאברהם עצמו שלא הוליד את יצחק שהוא בן הראוי לו אלא עד אחר שנקרא אַבְרָהָם? ועיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בנדרים (נדרים לב:) יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דגבי אברהם לא הוה שינוי השם אלא רק תוספת אות א' בשמו ולא יקרא שינוי אלא אם כן משנה השם כולו שמביא שם אחר במקומו או ישנה ממנו אות אחת שיסיר אות אחד ויניח אות אחר במקומו כדהוה בשרה שנטל אות יו"ד והניח אות ה"א.

זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאַהַנְיָא לֵיהּ. קשה אם כן הוה ליה לרבי יצחק לחשוב ישיבת ארץ ישראל עם ד' דברים? ונראה לי בס"ד דרבי יצחק לא פסיקא ליה דאפשר זכותא דארץ ישראל גרים ואפשר משום שינוי מקום בלחודיה ולכן לא מנה עם ד' דברים לא זה ולא זה.

חַיָּב אָדָם לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בָּרֶגֶל. נראה לי בס"ד הטעם כי יצר הרע יתגרה באדם ברגל יותר משאר ימים מפני שהם ימי בטלה, אך היצר הרע נמשל לזבוב ששוכן על מקום מאוס וסרוח ואם הגוף טמא ברגל שורין עליו כוחות יצר הרע שהם (קהלת י, א) 'זְבוּבֵי מָוֶת' בר מינן ואם יהיה טהור נפרדים מעליו הזבובים וכל יום מימי הרגל נקרא יוֹם טוֹב ואם נטהר בו יתרחק ממנו ה'זְבוּב' [17] שהוא מספר י"ז ויתהפך למספר טוֹב [17] דהמספר שוה.
ונראה לי שרמז דרבי יצחק לפי דרכו באומרו בָּרֶגֶל על עונות שאדם דש בעקביו שנמצאים ביותר בימי הבטלה. או רמז בָּרֶגֶל על התשובה אשר פתח שלה רמוז ברגל אות ה'.

שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות דף צ"ח ע"ג) כשבאין אורות המוחין בבחינת וא"ו דשם הוי"ה ברוך הוא מתעלים חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] שבו ונעשין חב"ד [חכמה, בינה, דעת] שבו כדי שבתוכם יתלבשו נה"י [נצח, הוד, יסוד] דבינה עלאה ובתוכם מתלבשין המוחין ולאלו השלשה שהם חב"ד הנזכרים מזכירם במאמר הזוהר בשם אברהם יצחק יעקב דאף על פי שעתה הם חב"ד שורשם היו חג"ת שהם ג' אבות אברהם יצחק יעקב, עד כאן דבריו ז"ל, יעוין שם.
ובזה יובן מה שאמר שלשה ספרים נפתחים ספרים לשון ספירות שהם שלשה ספירות שנפתחין מאליהם כדי לקבל אורות המוחין וכנגד ג' ספירות אלו יש ג' ספרים פתוחים בראש השנה שהם אחד של צדיקים ואחד לצורך רשעים גמורים ואחד לצורך בינונים, והא דתלו שלשה ספרים בשלשה ספירות הנזכרים ודאי יש בזה טעם על דרך הסוד אך ודאי אין הכוונה שיש ספרים למעלה כמו ספרים שבעולם הזה התחתון אלא כל זה הוא למעלה ענין רוחני בין גוף הספר ובין הכתיבה ו'במכוסה ממך אל תחקור' (חגיגה יג.).

(תהלים סט, כט) 'יִמָּחוּ מִסֵּפֶר', זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים. הנה כאן יש מילי דתמיהי, חדא איך מבקש על אויביו שהם רשעים גמורים שימחו מספר רשעים גמורים והלא זה מקומן והיכן יכתבו דלא יש ספר רביעי גרוע מזה? ועוד מה צורך לשאול שימחו מספר צדיקים גמורים דודאי הוא שלא יבואו שם מעיקרא? ועוד בקשתו שלא יכתבו עם בינונים נמי ללא צורך כי בינונים הם מחצה עונות ומחצה זכיות ואלו אינם מסוג זה אלא הם רובם עונות?
ונראה לי בס"ד דאף על גב דאויביו הם רשעים גמורים עם כל זה ימצא בעולם רשעים גמורים שהם רעים יותר מהם, וידוע אם יעמדו שני רשעים זה אצל זה ואחד מהם רע ביותר יחלש ויתמעט הרע של האחד בערך עוצם וקושי הרע של חבירו ולכן לא רצה שיהיו נכתבים בספר זה עם רשעים גמורים אלא יכתבו בפני עצמו כדי שלא תחלש דעתם בדין בערך דעת אחרים, על דרך מה שכתב הרב אה"י [אהל יעקב] ז"ל בפסוק (הושע ז, א) 'כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם' יעוין שם.
ועוד בקש שימחו מספר צדיקים גמורים כי אלו האויבים שלו רובם היו בעלי תורה שהם דואג ואחיתופל וסיעתם אשר לימדו תורה לתלמידים הרבה, ואלו התלמידים שלמדו מהם המה צדיקים גמורים, והדרך כשכותבין זכות האדם בספר הזכרון למעלה כותבים לו כל לימוד שלמד בפני עצמו ומוכרח לפרש זה למד יום פלוני תורה מרב פלוני ולמד מסכתא פלוני מרב פלוני וכיוצא בזה, ואם כן יכתב בספריהם של תלמידים שמות דואג ואחיתופל וסיעתם אשר למדו מהם ביום פלוני ומסכתא פלוני ונמצא נזכרים דואג ואחתופל בספר צדיקים גמורים בדרך אגב והוא אינו רוצה בכך, ולזה בקש שלא יהיה נכתב שמם דרך אגב בספר זה של צדיקים גמורים שלמדו תורה מהם, וכן בכל כתיבה של אגב במעשה המצות שתהיה בספר צדיקים גמורים, על דרך זה שאמרנו בענין לימוד התורה, ועוד בקש שגם עם בינונים אַל יִכָּתֵבוּ וגם כן הכוונה בזה על כתיבה דרך אגב הן בלימוד תורה הן בקיום המצות על דרך שפרשנו בספרים של צדיקים גמורים.
ברם במאמר זה יש פליאה גדולה שנתחבטו בה המפרשים ז"ל איך קאמר רְשָׁעִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִים לְאַלְתַּר לְמִיתָה והלא אנו רואין שנשארים בחיים ויהיה להפך כצדיקים גמורים?
אמנם עשה אזנך כאפרכסת ושמע דברים המוצדקים אשר המה בנויים על פי דברי רבינו האר"י ז"ל שקבל מאליהו זכור לטוב ולא שזפתם עיני צדיקים הם המפרשים אשר נתחבטו בדבר זה שכל אחד לדרכו פנה והוא מ"ש רבותינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י (בפרשת נח דף י"ט ע"ג) וז"ל ענין תרין רוחין אילין שיש לכל צדיק יובן כמו שאמר הכתוב (ויקרא כב, ג) 'וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' ויובן במה שאמרו חז"ל (ברכות יח:) 'הרשעים בחייהם קרויין מתים' ויובן במה שאמרו רבותינו ז"ל דְנִשְׁמַת הָרָשָׁע יוֹרֶדֶת אֶל רַגְלָיו בְּסוֹד (רות ג, ז) 'וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכַּב כנזכר בספר הזוהר ובספר התיקונין (שער הגלגולים הקדמה לט) והענין הוא כי הרשע כאשר הוא חוטא מוריד נשמתו בגיהנם בהיותו בחיים כי בעת יצירתו נופחה נשמתו בקרבו ובהיותו חוטא מוריד נשמתו דרך מרגלותיו ונשקעת בגיהנם וכפי בחינת עונותיו יורדת נשמתו כך מדרגות, ולכן בחייו קרוי מת וכאשר היה רשע גמור גמר להפיל נשמתו בגיהנם.
ואם תאמר והרי אנחנו רואין אותו שהוא בחיים ואיך הוא נקרא מת כמו שהקשו על מה שאמר בגמרא דהרשע נכתב ונחתם למיתה בראש השנה והרי אנחנו רואין אותו שהוא חי? אבל התשובה היא עם הנזכר כי שתי בחינות נשמה יש באדם התחתונה נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שאמר הכתוב (תהלים לט, ז) 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ' כנודע, ובעת שהוא חוטא ויורדת נשמתו מדרגה התחתונה ממנה אל תוך גיהנם כך נכנסת בפנימיותו המדריגה התחתונה של נשמתו העליונה הנקראת צֶלֶם וכפי הבחינות שיורדת נשמתו התחתונה בגיהנם כך בחינות מדרגות יורדות מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגיהנם נגמרה גם נשמתו העליונה ליכנס בגופו ממש, ונשאר בלתי צלם על ראשו, ואם עוד יוסיף לחטוא עוד גם הצלם ההוא יורד מטה מטה לגיהנם מדרגה אחר מדרגה כפי גדר החטא שחוטא ואז גם הצלם נגמר לרדת ולצאת דרך מרגלותיו אל גיהנם ואז עליו אמר הכתוב (ישעיהו נט, ב) 'כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ' ועליו נאמר 'וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' כי כל בחינת נשמתו תמו נכרתו שירדו לגיהנם ונפסקה אחיזתם מלמעלה ולא נשאר להם שורש למעלה.
ואמנם הצדיקים נשמתם התחתונה שוכנת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד 'אור מקיף' ומשם שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו ויש לו תמיד תרין רוחין חד בעלמא דאתי היא העליונה שהיא בסיתום למעלה מן החזה וחד בעלמא דין מן החזה ולמטה במקום הנגלה אשר שם בנין הנקבה מלכות הנקראת עולם הזה, זהו סוד משה משה שמואל שמואל וכו', עד כאן לשונו ז"ל, יעוין שם. ולפי זה נמצא יש גיהנם בחיים ונראה דעל זה מתפללין בכל יום בברכות השחר שיצילינו מדינה של גיהנם.
והשתא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל מה שאמר כאן בספרים של ראש השנה של צדיקים גמורים לחיים ושל רשעים גמורים למיתה לאו בחיים ומות של הגופים איירי הכא אלא איירי בחיים ומות של הנשמה שיש לאדם גיהנם בחיים שהיא מיתת חלקי נשמתו שירידתם לגיהנם זו היא מיתתם ואף על פי שגופו עודנו בחיים בעולם הזה והשארת חלקי נשמתו בשלימותם בקרבו זו היא חיים שלהם. וביום ראש השנה נגזר על הרשע כפי שיעור עונותיו כל כך חלקים יורדים מחלקי נשמתו לגיהנם, וצדיקים גמורים נכתב עליהם שישארו כל חלקי נשמתם אצלם ולא ירד מהם כלום אפילו ממדרגה עליונה למדרגה שתחתיה והשארה זו שתהיה בשלימותה אצלם זו היא החיים שלהם דעל זה אמרו נכתבים לחיים לאלתר והבינונים תלויים בדבר זה עד יום הכיפורים.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: (שמות לב, לב) "וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" וְכוּ'
רבים נתקשו במאמר זה מה שייכות יש למשה רבינו ע"ה בספרים אלו?
ונראה לי בס"ד כי משה רבינו ע"ה הכל תלמידיו וכל אדם כותבים לו בספרו זכיות שלו יום זה למד תורה מרב פלוני ויום זה עשה מצוה פלוני ואם כן כל ישראל שלמדו תורה ממנו כותבים על כל אחד ואחד כך וכך תורה למד ממשה רבו ועשה מצוה פלוני כאשר צוהו משה כי כל המצות שהיו עושים ממנו שמעו ועשו הכל כאשר צום, ולכן מוכרח שנכתב שמו בכל הספרים שלהם הן הצדיקים גמורים הן אותם שרובם עונות הן אותם שהם מחצה על מחצה ולכן פרט שלשה ספרים וממילא שמעינן מהכא דאיכא שלשה ספרים למעלה.

כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ, מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ... "וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", מִכְלַל דְּאִית לָהּ אַחֲרִית. קשא מהיכא משמע דמתעשרת שהוא אחרית לטובה, דהא קרא קאמר 'אַחֲרִית' סתם ויתפרש הכי ויתפרש הכי?
ונראה לי בס"ד דידוע שימי השנה כל יום הוא פרצוף שלם, ואם השנה על פי חשבון העיבור ימיה שנ"ה יום יש בה שנ"ה פרצופין, וכן אם היא שנ"ד או שנ"ג, וחלק הראשון אשר בשנ"ה חלקים שהם שנ"ה פרצופין נתקן ונגמר ביום ראש השנה ואחר שנתקן כראוי עולה ונכנס במחצב העליון שבקדושה מעלה אחת וביום שני של ראש השנה נתקן פרצוף שני של השנ"ה פרצופין, ואחר שנתקן ונשלם עולה ועומד במקום פרצוף הראשון של אתמול כי פרצוף הראשון אחר תיקונו עלה ממקומו, ועתה יושב פרצוף השני במקום הראשון, וכן על זה הדרך בכל שנ"ה הפרצופים של שנ"ה ימות השנה, והוא על דרך מה שכתב רבינו הרש"ש ז"ל והבאתי דבריו בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי בפרשת בחקותי על פסוק 'וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ' עיין שם.
והנה ידוע אם לא יהיה הפרצוף נתקן כולו בשלימות אינו יכול לעלות למעלה ממקומו כי אי אפשר לעלות חסר דחשיב בעל מום וקרבן בעל מום פסול להעלותו על גבי המזבח, וידוע דאי אפשר לאדם לתקן כל הפרצוף כולו בשלימות, ובפרט בהמון העם אך על ידי שיהיה לאדם שפלות וענוה ולב נשבר, אפילו אם יחסר כמה דברים ממה שצריך לעשות להשלים התיקון נחשב לו כאלו עשאם, ובזה יהיה הפרצוף שלם כראוי, וכמו שאמרו רז"ל (סוטה ה:) דהעניו נחשב לו כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, דאין לך משלים המחסורות אלא מדת הענוה והשפלות תמיר כל העניינים דמאן דאיהו זעיר איהו רב (זוהר חלק ג' קסח.), ולכן הפרצוף של יום הראשון דראש השנה כיון שנשלם תיקונו עולה ממקומו ואז יבא פרצוף יום שני וישב במקומו אחר שנשלם תיקונו. וגם הוא השלמת תיקונו תהיה על ידי הענוה והשפלות וכעל זה הדרך בכולהו יומי 'עַד אַחֲרִית שָׁנָה' כל א' עולה למעלה ממקומו מכח עלייה של פרצוף שלמעלה ממנו עד שבסוף השנה יהיה פרצוף יום האחרון עומד במחצב העליון שבקדושה אשר עלה בו בתחילה יום הראשון של ראש השנה.
נמצא יש לשנה זו אחרית טובה שמתעשרת והעושר שלה הוא זה שעולה במחצב העליון שבקדושה, וכל זה תלוי במדת הענוה והשפלות אשר יהיה לאדם מיום הראשון של ראש השנה, ואם לא יהיה לו זה מיום הראשון של ראש השנה אז פרצוף יום הראשון לא נשלם והוא חסר, וכיון דחסר לא יעלה למזבח ה' שהוא מחצב העליון שבקדושה, ואם הוא לא יעלה איך יעלו אותם שהם אחריו כיון שנשאר הוא במקומו חוץ ממחצב העליון שבקדושה, ולכן כָּל שָׁנָה דְּאֵינָהּ רָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ, כלומר אין האדם אוחז במדת הענוה והשפלות בתחלת השנה כדי שבזה יהיה נשלם פרצוף הראשון של יום ראשון שאז עולה ויניח מקום לעלות בו פרצוף יום שאחריו איך יעלו כל הפרצופין של ימים של השנה עד אחריתה להיות במחצב העליון שבקדושה.
ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד המאמר הזה ד'כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ' בדרך רמז ועתה אוסיף בס"ד ברמז דקודם אותיות 'שָׁנָה' יש מֶרֶד שהם העונות, ואחרית אותיות שָׁנָה יש תס"ו כמנין 'גַּל זְכוּת' [466] דהמרד יתהפך לגל של זכיות בסוד (שיר השירים ד, יב) 'גַּן נָעוּל' מעין סתום ויהיה זה על ידי עצת ה'כְּלָיוֹת' [466] שהם מספר תס"ו.
ועוד יובן ראש 'שָׁנָה' אות ש' ואם תחברנה לאות הסמוך לה בסדר אבג"ד שהוא ר' יהיה צירוף 'רָשׁ' אבל סוף 'שָׁנָה' הוא אות נו"ן יען דאות ה' אינה יוצאה במבטא, ואם תחבר אות נו"ן באות הקודם לו בסדר אבג"ד יהיה צירוף 'מן' והשפע המעשר נקרא בשם מן, ואם תחברנה עם אות הסמוך לה בצד השני יהיה צירוף 'נס' ולזה אמר 'כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ' דהיינו יהיה בה רמז של רש הרמוז בתחלתה, אז 'מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ' יהיה בה רמז שפע העושר הרמוז בסופה.

גמ' וא"ר יצחק ד' דברים מקרעין וכו'. בתשו' הרא"ש סוף כלל יז הביא הנוסח' ג' דברים מבטלין הגזירה וכו' אף שינוי השם:

תוס' ד"ה ליום הדין כו' לחיי העולם הבא שהוא קיים לעולם. עי' תורת חיים ריש פ' י"א דסנהדרין:

תוס' ד"ה ותוקעים, הא אמרינן פ' ראוהו ב"ד, עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו בעלי תוס', ובעניי אינו דומה לשם דהתם אלו מתרמי ציבורא אחרינא ונושא כפיו להם הוא עושה המצוה לברך אותם מש"ה מקרי זמנו, אבל הכא בתוקע לצבור אחר הוא אינו עושה המצוה שכבר יצא אלא דמוציא אותם והציבור העושים מצוה והוא שלוחם להוציא אותם מש"ה לא מקרי לגביה עוד משך זמן המצוה:

בתוספות בד"ה ותוקעין ומריעים כו' מה שיש לדקדק בדבריהם יבואר בע"ה לקמן בפרק ראוהו בית דין ע"ש אלא לפי שראיתי להרשב"א ז"ל בשמעתין שמתרץ קושיית התוספות בענין אחר דלא שייך ב"ת אלא במי שבא להוסיף מדעת עצמו משא"כ במאי שתקנו חכמים לא שייך ב"ת כלל ע"ש ובאמת שדברי רשב"א ז"ל בזה כראי מוצקים עד שהיה מקום לתמוה על התוס' שלא תירצו כן אמנם לפענ"ד דהך מילתא דלא שייך ב"ת בתקנת חכמים היינו דוקא במאי שתקנו חכמים משום גדר כגון דברים המשתנין לפ' הזמן ולפי קלקול הדורות. ומש"ה מסר הכתוב הדברים לחכמים וכה"ג מגילה וחנוכה שנשתנה הדבר שתקנו מחמת השתנות הענין לאחר מ"ת משא"כ כה"ג דהכא דמסיק ר"י טעמא כדי לערבב השטן שזה הענין היה שייך בזמן מתן תורה ומשו"ה אי הוה אשכחן באורייתא שאין לתקוע אלא פעם אחת שפי' הוה שייך בהו ב"ת אדרבה שייך ביה אלה הדברים שאין אתה רשאי לחדש בהם דבר מעתה משום הכי מתרצים בע"א כנ"ל:

שם ואמר ר"י שלשה דברים כו' ומוסר דין על חבירו כו' דכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה כו' ופרש"י הוא קבר אותה. ולכאורה לשונו תמוה מאד ונלע"ד משום דקשיא ליה תרתי במימרא דר"י חדא דמאן יימר דמה שמתה שרה קודם לאברהם היה מצד עונש שמא כך היתה מידת ימיה ועוד דמאי מייתי קרא דויבא אברהם קרא ותמת שרה הו"ל למייתי שהרי כמה מקראות כתובים להדיא שאברהם האריך יותר משרה ס"ה שנים אלא ע"כ דחדא מתרצא מגו חדא דמה שהאריך ימים יותר ממנה לא מוכח מידי כדפרישית משו"ה מייתי קרא דויבא אברהם דמיותר אלא על כרחך שבא ללמד על זה הענין עצמו שבא אברהם לספוד שרה היה שלא כדרך הטבע דאי לאו שהיא גרמה בעצמה היה מהראוי שהיא היתה קוברת אותו ואפשר גם כן לומר שלישנא דקרא דכתיב לספוד לשרה הכי דייק דהו"ל למימר לספוד את שרה או לספוד אותה כנ"ל:

שם ואמר ר"י חייב אדם להקביל פני רבו ברגל כו' מכלל דבחודש ושבת בעי למיזל. ולכאורה יש לתמוה כיון דמהאי קרא יליף ר"י הו"ל למימר חייב להקביל פני רבו בר"ח כדמסיים מכלל דבר"ח בעי למיזל וכה"ג קשה על הרמב"ם ז"ל שפסק כר"י דדווקא ברגל ונ"ל ליישב משום דבלא"ה קשה אלישנא דקרא דבעלה של שונמית אמר לאשתו מדוע את הולכת וגו' ובעי ר"י לדייק מינה דבחדש ושבת בעי למיזל האיך אפשר לומר כן דהא נשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג אפילו מצוה דאורייתא מכ"ש מחיוב דדברי קבלה אלא ע"כ צ"ל דבכה"ג לא מיקרי מצות עשה שהז"ג שמצד הסברא היה חייב להקביל פני רבו בכל שעה אלא א"א משום ביטול מלאכה כדילפינן מאפס לא יהיה בך אביון אבידתו ואבידת רבו אבידה שלו קודמת ודבר ידוע בתוספות ובפוסקים שאין לנשים לעשות מלאכה בר"ח כדאיתא בירושלמי ובפרקי ר"א הובא בטור א"ח סי' תי"ז נמצא דלפ"ז אתי שפיר דבנשים השוו ר"ח לשבת ומועד דר"ח נמי מקרי מועד משא"כ אנשים פטורים בר"ח משום ביטול מלאכה. ונהי דמעיקר הדין אף בנשים לא שייך כלל דין זה דכיון דנשים אינם חייבים בת"ת מיהו כיון דקרא בשונמית כתיב שהלכה לגבי אלישע שהיה נביא והיתה תדיר אצלו והכירה במעשיו שהיה איש קדוש מש"ה הצריכה לילך להקביל פניו כנ"ל:

שם ואמר ר"י חייב אדם לטהר כו' תנ"ה ובנבלתם לא תגעו כו' עד סוף הברייתא. לכאורה משמע מלישנא דברייתא דישראל אין מוזהרין על מגע נבילה אבל כהנים מוזהרין אלא דלפי אמת אינו כן דלא מיבעיא שאין הכהנים מוזהרין מדאורייתא דמהיכי תיתי הא לא אשכחן אזהרה לגבי כהנים אלא טומאת מת בלבד וטומאה קלה מחמורה לא ילפינן אלא אפילו איסורא דרבנן נמי ליכא כמ"ש הרמב"ם להדיא בפ' ט"ז מהלכות טומאת אוכלין וכ"כ הרשב"א בחולין דף ל"ד ושיעור לשון הברייתא כך הוא דודאי אי מפרשינן קרא כפשטא היו אפילו ישראל מוזהרים וכ"ש כהנים אלא דבאמת א"א לומר כן לאוקמי קרא כפשטא דהא ישראל אינם מוזהרין על מגע נבילה כיון דאפילו על חמורין אינו מוזהרין אע"כ דקרא איירי ברגל ממילא דכהנים נמי מותרין בשאר ימות השנה מה"ת לחלק מיהו ברש"י במסכת חולין דף ל"ד משמע מלשונו דבכהנים איכא איסורא דרבנן ליגע בנבילה כיון שנפסל גופו מלאכול בתרומה והדבר צ"ע ותלמוד והארכתי בזה בסוגיא די"ח דבר:

שם א"ר כרוספדאי אמר ר"י ג' ספרים נפתחין בר"ה. כאן יפה לקצר כמו שאמרו חכמים ז"ל בפ' אין דורשין במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור וענין הספרים האמורין כאן בוודאי הם ענין מופלא ואדם א' מני אלף ידע להשיג מהות ואיכות הספרים על מתכונתם. וכן עיקר ענין המאמר הזה דאיירי בענין הגמול ודיני הצדיקים ורשעים לחיים ולמות הם משבעה הדברים המכוסין מב"א בפ' מקום שנהגו לחד פירושא בעומק הדין ואפילו משה רבינו אדון כל הנביאים הקשה לשאול מפני מה יש צדיק וטוב לו כו' ומפני מה יש רשע וטוב לו כו' לכן אמרתי בלבי לדלג ולקצר במקום שאין להאריך אמנם משום דשמא גרם ששם מסכת זו נקראת ר"ה ועיקרה על קדושת יום הדין הקדוש דר"ה שמצות היום בשופר כאמור היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו והיינו מאימת הדין לכן כל איש ישתוקק לדעת קצת עניני הדין ביום הזה לא מיבעיא לכת הצדיקים והבינונים החרדים ועצבים מיום המיתה לכל הפירושים בין דעה"ז כמשמעו ובין דעה"ב כפירוש התוספות אלא אפילו הרשעים גמורים שאינן שמים על לב עניני עה"ב אעפ"כ לזאת יחרד לבם ויתר ממקומם מדין המיתה ממש כמשמעו. לכן מצאתי עצמי מחוייב בדבר להרחיב הדיבור קצת לדקדק ולהבין מיהו הדברים כפשטן בכל המאמרים הללו מכאן עד משנה על ששה חדשים השלוחין יוצאין שהן דרך חיים ותוכחת מוסר:

והנה במאמר רבי כרוספדאי יש לדקדק דקפתח ואמר ג' ספרים נפתחין בראש השנה וקחשיב נמי של בינונים ובתר הכי קאמר דשל בינונים תלויים ועומדים עד יה"כ וא"כ בר"ה למה נפתח ויותר מזה קשה מה שהקשה הרי"ף דספרן של בינונים למה הוא בא דממ"נ אם זכה נכתב לחיים ואם לא זכה נכתב למיתה ואף דלענ"ד אפשר לומר דהאי זכה ולא זכה דיה"כ היינו אם זכיותיו מרובים מעוונותיו או להיפך משא"כ אם נשאר בינוני בהוייתו עד יה"כ אף שנכתב לחיים משום דרב חסד מטה כלפי חסד מ"מ אינו נכתב בס' הצדיקים אלא בס' בינונים בפני עצמו כיון דעון עצמו אינו נמחק כדאיתא לקמן. אלא כיון דלפ"ז נצטרך לומר דהך מדה דרב חסד מטה כלפי חסד שייך אפי' בדין דר"ה ויה"כ הנוהגין בכל שנה בעוד האדם בחיותו א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה דין הבינונים תלויים מר"ה עד יוה"כ דלאלתר בר"ה היה מהראוי לכותבן בס' בינונים מה"ט גופא דרב חסד מטה כלפי חסד ואם נאמר דהך מדה דרב חסד אינו נוהג בדין עה"ז אלא בדין דלעתיד כדברי ב"ה וכדמסיק הרי"ף ז"ל בחידושיו א"כ הדרא קושיא לדוכתא האי ספר דבינונים מה טבעו. תו יש לדקדק מ"ש בצדיקים ורשעים דקאמר נכתבים ונחתמים ואילו בבינונים דיה"כ לא קאמר אלא נכתבים לחיים או למיתה. והנראה לע"ד בזה ליישב חדא מגו חדא ובמאי דסיימנא אפתח אנא פתחא לנפשאי דנ"ל דודאי הך מדה דרב חסד היא המדה הנוהגת לעולם האמורה בי"ג מדות ופירושה דמטה כלפי חסד כדברי ב"ה. אלא כיון דרמינן לקמן בסוגיא קראי אהדדי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת ומשנינן בתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד ונ"ל לפרש דבתחלה היינו בר"ה ולבסוף היינו ביה"כ וכמו שאבאר במקומו והטעם נ"ל שהוא מבואר משום דר"ה הוא יום הדין הגמור לכל באי עולם ואותו יום יושב הקב"ה ודן עם כל פמליא שלו שהם השרים העליונים כדכתיב והנה ראיתי ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו דהיינו אלו שמיימיני' לזכות ומשמאילים לחובה ומש"ה כתיב נמי היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו כיון שרוב העולם בינונים דלא כשיטת תוספות וכמ"ש וכדאמרינן נמי לעולם יראה אדם את עצמו שהוא בינוני ומש"ה חרדין ועצבין כיון שהקב"ה אינו מתנהג באותו יום במדת חסד כיון שהשרים משמאילים ומקטריגים מעכבין על ידו מלעשות עמהם לפנים מש"ה ומשום כך מתנהג בר"ה במדת אמת והשתא א"ש הא דקאמר צדיקים ורשעים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים או למיתה כיון שחותמו של הקב"ה אמת כדאמרינן ביומא והיינו נחתמים משא"כ ביה"כ שהוא עת רצון ויום סליחה ומחילה שנתרצה הקב"ה למשה לקבוע אותו ליום סליחה וכפרה לדורות ואמרינן נמי דבהאי יומא לית רשות לשטן לאסטוני כדאמרינן נמי ביומא דף כ' וכמו שאבאר שם בעזה"י וא"כ דבהאי יומא נתקיים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא לכן מתנהג באותו יום במדת ורב חסד להטות כלפי חסד והיינו לבינונים ומש"ה לא קאמר ביה"כ נכתבין ונחתמין שהרי חותמו של הקב"ה אמת דבהאי יומא אינו מתנהג במדה זו כלל אלא מה שנכתבין ע"י הקב"ה בעצמו היינו חתימה דיליה וכמ"ש עוד בטוב טעם ודעת גבי מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה טעם השינוי בזה בין ר"ה ליה"כ כן נ"ל נכון בעז"ה. והשתא א"ש נמי הא דקאמר ג' ספרים נפתחין בר"ה והיינו לפי שאותו ספר של הבינונים מיה"כ דאשתקד נמי צריך להפתח בר"ה דהאידנא כיון דהעון עצמו דהבינונים אינו נמחק ולפ"ז איכא רובא בר"ה בהדי הך עון דאשתקד נכתב ונחתם בר"ה גופא בין רשעים גמורים ומה"ט גופא לעולם בעינן ספר מיוחד לבינונים אפי' אם נכתבים לחיים כיון דהעון עצמו אינו נמחק ועדיין צריך בדיקה בר"ה דלהבא להצטרף הך עון בהדיה כן נ"ל וכל זה דלא כשיטת תוס' וכמו שאבאר עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה ונחתמין לאלתר לחיים מדקחשיב בינונים משמע דצדיקים כו' נראה דהא דפשיטא להו דל' בינונים דהכא איירי במחצה על מחצה דוקא היינו משום דמשמע להו דבינונים דהכא היינו כאידך בינונים דבסמוך דאיירי בברייתא דב"ש וב"ה והתם ודאי מחצה על מחצה דוקא איירי מדקאמרי ב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד משמע דבהטי' כל דהו סגי והיינו כדמפרשי לקמן בסמוך כובש או נושא ואי ס"ד דאפי' עוונותיו מרובים הרבה מזכיותיו מיקרי בינוני ודאי לא שייך לומר כן דמהיכא תיתי וכי משא פנים יש בדבר וכ"ש למ"ד מעביר ראשון ראשון וכפרש"י דמעביר עון א' לחוד א"כ משמע להדיא דבמחצה על מחצה איירי וכדמסיק רבא להדיא דעון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא כו' וא"כ בכה"ג גופא משמע להו דבינונים דר' כרוספדאי נמי בהכי אמר. ועוד יש לפרש בכוונתם דמגופא דמימרא דר' כרוספדאי דייקי הא דבשלמא אי איירי בבינונים דבמחצה על מחצה דוקא א"ש הא דקאמר דתלויין ועומדים עד יה"כ זכו נכתבים לחיים כו' האי זכו היינו שעשה מצוה א' או שתים יותר מעוונותיו ומש"ה נכתב לחיים כצדיק גמור והא דקאמר נמי לא זכו היינו שעשה עבירה א' או שתים יותר מזכיותיו ומש"ה נכתבים למיתה כרשע גמור וא"ש נמי הא דלא מסיק אם הוא עדיין בינוני ביה"כ מה תהא עליו משום דהוי מלתא דלא שכיח כלל שהרי הרבה מצות שייכי ביה"כ גופא ועוד דמסתמא עשה מיהו תשובה כל דהו ביה"כ דיה"כ מכפר עם תשובה משא"כ אם נפרש דצדיק גמור היינו גמור ממש בלי שום חטא ורשע גמור היינו גמור ממש בלי שום זכות וממילא דכולהו אינך שזכיותיו מרובים מעוונותיו או להיפך בינונים קרי להו תו לא א"ש הא דקאמר לא זכו נכתבים למיתה והיינו שנעשה רשע גמור שלא נשאר לו שום זכות מכל הזכיות המרובין שהיה לו וזה מלתא דלא שכיח. ולפ"ז אם לא נעשה רשע גמור על כל התורה אלא שנשאר לו כמה זכיות דאכתי בינוני הוא למה לא פירש מה יעשה לו ביה"כ וכן להיפך אם נאמר דהאי זכו דקאמר היינו שעשה תשובה על כל עונותיו משא"כ אם נשאר לו עון א' או שתים שלא עשה תשובה עדיין בכלל בינוני הוא ומה דינו של זה שהרי אין שום סברא לומר דבין מי שנשאר לו ביה"כ זכיות הרבה מרובה מעוונות ובין מי שנשאר לו עוונות הרבה מרובה מזכיות הללו והללו יהיו נכתבים בס' אחד מיוחד של בינונים דא"כ לקתה מדת הדין וח"ו יהיה משפט מעוקל אע"כ דבינונים היינו מחצה על מחצה דוקא כן נ"ל בכוונתן במאי דפשיטא להו הכי דאיירי במחצה על מחצה ומש"ה הוכרחו לפרש דלחיים דהכא היינו לחיי עה"ב דאי חיים ומיתה ממש בעה"ז קשיא להו קרא דמשלם לשונאיו וסוגיא דקידושין כמו שאבאר בסמוך משא"כ אי הוי אמרי' דצדיקים גמורים היינו גמורים ממש שאין בהם שום חטא ורשעים גמורים היינו גמורים ממש שאין בהם שום זכות. ולפ"ז לא היו צריכין לפרש דאיירי לעה"ב דשפיר מיתוקמא מחיים ומיתה ממש ואפ"ה א"ש קרא דמשלם לשונאיו אל פניו דהאי קרא ודאי ע"כ בעוונותיו מרובים מזכיותיו איירי שמשלם לו זכיות והוי א"ש נמי סוגיא דקידושין דאיירי בהדיא במי שזכיותיו מרובים מעוונותיו כן נ"ל בהמשך ל' התוס' ודוק היטב ועיין בסמוך:

בא"ד ופעמים הצדיקים כו' ורשעים כו'. דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו דאמרי' בקידושין כו' עכ"ל. לכאורה דבריהם תמוהים דהוי כיהודה ועוד לקרא. ונראה דמקרא דמשלם לשונאיו לא מצי לאוכוחי מידי דאפשר דהא דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו לאו לענין אריכות ימים לעה"ז איירי אלא לענין שאר הצלחות דעשירות ושלוה והשעה משחקת לו. אבל לעולם כשיגיע לגמר דינו ונתמלא זו סאתו נכתב למיתה וימיו מתקצרין ואדרבא הכי משמע טפי לישנא דלהאבידו משמע להאבידו ממש בין מעה"ז ובין מעה"ב וכמה מקראות בתורה ובנביאים וכתובים מלאים מזה שרשעים אין להם שלוה אלא לפי שעה ופתאום יבא יומם ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו וכן במזמור לאסף סי' ע"ג כל המזמור מלא מזה שאמר כמעט נטיו רגלי כאין שפכו אשורי כי קנאתי בהוללים והיינו כדדרשינן בגמרא שאין חרדין ועצבין מיום המיתה סוף דברי אסף באותו מזמור עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות. וכ"ש ברשע שיש בידו א' מחייבי כריתות ולא עשה תשובה שנכתב למיתה לאלתר כדכתיב בהדיא הכרת תכרת הכרת בעה"ז שימיו נכרתין ומש"ה הוצרכו התוספות לאתויי מסוגיא דקדושין דהתם משמע להדיא דלענין אריכות ימים קאמר דאדרבה מי שזכיותיו מרובים מעוונותיו דומה לענין זה דאריכות ימים כמי ששרף כו' דהא כולה שקלא וטריא דהתם אמתני' כל העושה מצוה אחת מאריכין קאי כן נ"ל בכוונתן:

אלא דאכתי איכא למידק למה הוצרכו לקרא דמשלם לשונאיו ולסוגיא דקדושין דבפשיטות הוי מצי לאוכוחי דלחיים ומיתה דע"ה קאי דאי בעה"ז הרי פעמים שהצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים והיינו ממעשים בכל יום שאנו רואים במוחש דפעמים הרבה שרשעים מאריכים ימים הרבה יותר מצדיקים כמו שהתחילו לכתוב בתחלת דבריהם בזה הל' עצמו. ובסגנון זה כתב הר"ן ז"ל להוכיח דבע"ה איירי בלי שום ראיה אחרת. ונלע"ד דהתוספת לא פסיקא להו הך הוכחה דמעשים בכל יום דמכיון שאין אנו יודעים מתן שכרן של מצות א"כ אף למי שמוחזק בעינינו כצדיק גמור שזכיותיו מרובין מעוונותיו אעפ"כ יכול להיות שאותן מיעוט העוונות יכריעו את הזכיות המרובים וכן להיפך אף למי שאנו מחזיקין אותו ברשע גמור לפי שעוונותיו מרובין מזכיותיו אעפ"כ יכול להיות שאותן מיעוט הזכיות יכריעו את עוונות המרובין לפי ערך השכר והעונש אפילו לת"ח גמור יכול להיות שיש בידו חילול השם שאין כח ביה"כ לכפר ולא בתשובה אלא מיתה ממרקת ומעון זה מצוי הדבר בנקל שאפי' צדיק גמור נכשל בהן כדאיתא ביומא דף פ"ו גבי ה"ד חילול השם ע"ש. ומכ"ש שארי ב"א דזמנין שעושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס וכיון דלא פסיקא להו הך הוכחה שפיר הוצרכו להביא ראי' מקרא דמשלם לשונאיו ומסוגי' דקדושין:

העולה מדברינו דעיקר הוכחת התוספות דאיירי בעה"ב היינו מסוגיא דפ"ק דקדושין אלא דלפ"ז קשיא לי טובא בדבריהם דהא מהאי דקדושין פשיטא דלא מוכח מידי דהתם רמינן מתני' דקידושין דכל העושה מצוה א' אהך ברייתא דמי שזכיותיו מרובין שהביאו התוספות כאן ומסיק התם רבא דתנאי היא ולפרש"י ותוס' מיתוקמי הברייתא כר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ומתני' דקתני כל העושה מצוה א' מטיבין כרבנן דפליגי ארבי יעקב וא"כ לפ"ז הא שפיר מיתוקמא מימרא דר' כרוספדאי א"ר יוחנן כסתם מתני' דספ"ק דקדושין. ואף שכתבתי שם בחידושי קדושין לפרש להיפך דרבא מוקי מתני' דקדושין דכל העושה מצוה א' מטיבין לו כר' יעקב והאי מאריכין היינו לעה"ב אלא דהתוס' ודאי לא נחתו להך פירושא כמבואר שם בדבריהם ע"ש בל' התוספת ובחדושינו א"כ הדרא קושיא לדוכתא. וצ"ע ליישב דברי התוספות:

מיהו כל זה כתבתי לפי שיטת רש"י ותוספות והר"ן דפשיטא להו דבינונים דהכא היינו במחצה זכיות ומחצה עוונות דומיא דבינונים דברייתא בסמוך. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל דוחק לפרש כן דכל ענין דתלוין ועומדין עד יוה"כ לא יזדמן אלא במחצה על מחצה ממש דהוא מלתא דלא שכיחא ולכך היה נ"ל לפרש דבינונים דהכא איירי במדת רוב בני אדם שיש להן זכיות ועוונות והיינו כדאמר רב שלהי ברכות כגון אנו בינונים וא"כ לפ"ז א"ש מימרא דר' כרוספדאי א"ר יוחנן דצדיקים גמורים היינו שאין בהם עוונות כלל ומש"ה נחתמין לאלתר לחיים בין בעה"ז ובין בעה"ב ורשעים גמורים היינו שאין בהם זכיות כלל מש"ה נחתמין לאלתר למיתה בין בעה"ז ובין בעה"ב משא"כ הבינונים שיש להם זכיות ועוונות והיא מדת רוב בני האדם משכחת לה שפיר כשיטת רב אלפס והגאון שיבואר לקמן גבי מעביר ראשון ראשון ומש"ה מסיק שפיר דתלויין ועומדים עד יוה"כ זכו פי' שזכו מר"ה ועד יוה"כ ועשו תשובה שלימה באותן הימים ובאותו יוה"כ עצמו שהוקבע לכך ובודאי מתחרט ותוהה על הראשונות א"כ לפ"ז הרי הוא צדיק גמור שהרי יוה"כ עם התשובה מכפרים כפרה גמורה ומש"ה נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים בין בעה"ז ובין בעה"ב אבל אם לא זכו פי' שאין שב ביה"כ ואינו תוהה על הראשונות הרי הוא כמבעט ביה"כ ואין לך רשע גמור כמוהו ומש"ה נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בין בעה"ז ובין בעה"ב כן נ"ל לפרש לשון בינונים דהכא משא"כ בבינונים דברייתא דב"ש וב"ה דבסמוך ודאי איירי במחצה על מחצה ממש מדקאמרי ב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד:

ובשיטה זו יש לפרש ג"כ על דרך שיטת הר"י פינטו ז"ל זכו מוסיפין לא זכו משלימין אלא שאין רצוני להאריך יותר והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:

שם בגמרא אמר רבי אבין מאי קראה ימחו מספר חיים כו' ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורים כו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דהאיך התפלל דוד על דבר שאינו בנמצא כלל שהרי מדה זו נוהגת מעולם שכל אדם יש לו ספר מיוחד ועוד לאיזה צורך התפלל דוד שימחה מספר של רשעים ועוד מ"ש הכא דקאמר ימחו ואילו בספרן של בינונים קאמר אל יכתבו ונ"ל ליישב חדא מגו חדא לפי שידוע שדוד בכל אותו המזמור ס"ט לא התפלל אלא כנגד שונאיו כמו שאמר רבו שונאי חנם עצמו מצמיתי אויבי שקר ואמר ג"כ כי אתה אשר הכית רדפו וידוע ששונאי דוד האמורים באותו ענין הם דואג ואחיתופל דכתיב בהו איה שוקל ואיה סופר את המגדלים שהיו שוקלין כל אותיות שבתורה כדאמרי' בסוטה דואג ואחיתופל מי לא הוו עסקי באורייתא ע"ש וכבר ידוע בספ"ק דקדושין שת"ת שקולה ומכרעת כנגד כמה וכמה זכיות אלא ששנאת חנם שהיה בדואג ואחיתופל ג"כ שקולה ומכרעת לכף חובה שהרי שקולה כנגד כל העבירות נמצא דלפ"ז א"ש דכיון שמדותיו של הקב"ה שמעביר עון ראשון הבא לידו וא"כ היה מתיירא שמא יעבור ראשון אותו עון של שנאת חנם עצמו וישאר זכות דת"ת שמכרעת לכף זכות נמצא לפ"ז היה דואג ואחיתופל נכתבין בספרן של צדיקים לכך התפלל דוד תנה עון על עונם פי' אותו עון של שנאת חנם עצמה האמור למעלה שיהא אותו עון תוך הכף של חובה וכיון שכן ממילא אל יבואו בצדקותיך שאתה נוהג עם שאר בינונים להטות כלפי חסד ונכתבין עם צדיקים גמורים משא"כ אם ישאיר אותו עון של שנאת חנם בכף וישאר להם ג"כ זכות ת"ת בכף שנייה ממילא יהיה כהווייתן בספרן של בינונים ממש וכוונת דוד בזה היה שימחו מספרן של רשעים גמורים משלם לשונאיו על פניו בזה העולם להצליח ודוד לא חפץ בכך שיצליחו נגדו ומש"ה בקש רחמים שימחו מספרן של רשעים כמו שאמר על זה תיכף ואני עני וכואב ישועתך אלקים תשגבני וקרוב בעיני שלדבר זה נתכוון הרא"ש ז"ל בעצמו במתק לשונו ע"ש כן נ"ל ודו"ק היטב:

בגמ' דלא איערבב שטן: לפי"ז אפילו תקעו תקיעת דמיושב ולא דמעומד ג"כ נאמר כן כיון דלפי מאמר ר' יצחק הקדום ע"י תקיעת דמעומד איערבב שטן. אכן י"ל כיון דע"פ הירושלמי שהביאו התוס' גם בשמע קל שיפורא פעם ראשון בהיל ולא בהיל לכן רק בלא תקעו כלל ודאי לא איערבב אבל בתקע פעם א' ג"כ איערבב קצת ומה דאמרינן לעיל על תקיעת מעומד דוקא שהם לערבב שטן דעל ידי זה ודאי יתערבב:

ואמר ר"י כל שנה שרשה בתחלתה: בהמשך מימרות דר' יצחק י"ל דבתחלה השמיענו דע"י תקיעת שופר יתערבב שטן ולכן אמר במימרא שני' דאם לא תקעו בתחלה מריעין בסופה דלא איערבב שטן אכן לפי"ז יקשה כיון דזה בנאנס כמה שכתבו התוס' בשם ה"ג א"כ מה יעשה העני הזה שנאנס להנצל מפורענות לזה באה מימרא שלישית כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנתן הקב"ה רפואה למכה נגד מה שמריעין בסופה ע"י שנאנס ולא תקע יכניע עצמו ויתפלל בהכנעה יתירה ואז יתעשר בסופה אעפ"י שלא תקע. אמנם על זה יקשה איך אפשר שע"י הכנעה בר"ה יתעשר בסוף שנה דילמא אח"כ ירע מעשיו לזה בא אידך דר' יצחק שאף שגלוי לפני הקב"ה כן מכ"מ אין דנין אותו בר"ה שהוא יום הדין אלא לפי מעשיו של עכשיו ואחרי שמכל זה נראה שכל מאורעות של אדם בין לטוב בין לרע הכל תלוי בדין של ר"ה לזה באו ב' מימרות של ר' יצחק להשמיענו שגם תוך השנה לפעמים ישתנה הדין לרע ע"י ג' דברים שמזכירים עונותיו ולטובה ע"י דברים שמקרעין גזר דינו:

צדקה צעקה: צריך טעם שלא שמר הסדר דשינוי השם שיליף מפסוק של תורה הו"ל להקדים לכל ואח"כ שינוי מעשה דיליף מפסוק דנביאים ואח"כ צעקה דיליף מפסוק תהלים ואחר כך צדקה דיליף מפסוק דמשלי שמאוחר לתהלים בסדר הכתובים וכדאמרינן סוף פרק קמא דבבא בתרא. ויש לומר שמסדר אותם כסדר פעולתם שכל א' פועל יותר מחבירו דצדקה פועל ביותר שמציל ממות ואח"כ צעקה שמציל רק ממצוקות ואח"כ שינוי השם שמשנה המזל בלבד כמו בשרה ואח"כ שינוי מעשה שפועל לבד להעביר הרעה אשר עדיין לא בא כדיליף מוינחם ה' על הרעה. ובזה א"ש מה שדקדק המהרש"א שהפייטן שיסד תשובה תפלה צדקה מעבירין את רוע הגזירה למה לא חשיב ג"כ שינוי השם ושינוי מקום. אבל לפ"ז א"ש שהם לא שינו רוע גזירה רק המזל שמעולם לא נגזר על אברהם ושרה שלא ילדו אלא עפ"י טבע המזל לא היו ראוים לכך ושינה הקב"ה שמם ועי"ז נשתנה המזל ומה דקאמר הכא מקרעין גזר דינו וחשיב בהם גם שינוי השם אגב גררא דאחריני אמר גם על שינוי השם גזר דין אבל באמת קריעת גזר דין ליכא רק שינוי מזל:

להקביל פני רבו ברגל: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל סוכה (דף כ"ח). ומה שכ' הפ"י לתרץ דפתח ברגל ומסיים בחדש ושבת לא הבנתי שתירוץ שלו לא שייך רק לענין חדש אבל למה לא קאמר ג"כ חייב לקבל בשבת ע"ז לא תירץ כלום:

לטהר את עצמו ברגל: עיין מה שכתב הט"א בזה שלא שייך זה באשה ובספרי ע"ל ביבמות (ד' כ"ט) השגתי עליו:

ואחד של בינונים: הפ"י הקשה כיון דבינונים תלויים ועומדים עד יוה"כ א"כ של בינונים למה נפתח בר"ה ובשם הרי"ף הוסיף להקשות כיון דבינונים ביוה"כ או לחיים או למיתה נידונים א"כ ספר של בינונים למה הוא בא כלל ולענ"ד הענין הוא כך כיון דתנן בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכל הבריות בו יפקדו א"כ ע"כ נפתחים ג' ספרים דמי שנמצא צדיק גמור נכתב בספר החיים ומי שנמצא רשע גמור נכתב בספר המתים ומי שמעשיו שקולים נכתב בספר הבינונים להיות תלוי ועומד עד יוה"כ ואז נגזר עליו או חיים או מות אבל אם אין כאן ספר בינונים אנה יוזכר שם השקולים במעשיהם אשר ע"כ גם הם באים למשפט בר"ה:

ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורים: לענ"ד הכי פירושו כיון דכתיב ימחו מספר חיים מזה נראה שיש ספר החיים ומי שנמחה מזה ממילא נכתב בספר שכנגדו ונגד החיים הוא המות וא"כ מוכח מזה שיש ספר של רשעים וספר של צדיקים ומדכתיב ועם צדיקים אל יכתבו משמע שיש ספר שעדיין לא נכתב בו גזר דין וזהו של בינונים וכן לרנב"י שדורש כן מדכתיב מקרא מחני נא שנראה שיש ספר שבו נמחה ממנו שמות והוא של רשעים שנמחים מספר החיים ומספרך הוא של צדיקים שמאותו לא תצא הרעות ומדכתיב אשר כתבת משמע של בינונים שבו נכתבים הבינונים בחסד של הקב"ה ביוה"כ ולא מב"ד של מעלה ולכן כתיב אשר כתבת:

זה ספרן של רשעים: הפ"י תמה איך התפלל דוד על דבר שאינו בנמצא כלל שהרי כל אדם יש לו ספר מיוחד ועוד למה התפלל שימחו מספר של רשעים. ולענ"ד י"ל שכן מצאנו בפרק חלק בדור המבול שאין להם חלק לעוה"ב ואינם עומדים בדין הרי שמצאנו שנאבד זכר רשעים לפעמים לגמרי שאינם נזכרים לא בספר צדיקים ולא בספר בינונים ולא בספר רשעים וכן התפלל דוד על רשעים הללו שכן יהי' גורלם והוא הטוב להם משיכתבו בספר רשעים לדין ולענוש. ולא בלבד לענין דין של עוה"ב מצאנו כן אלא גם לדין שאחר המות כדאמרינן בחגיגה (דף ט"ו) על אחר דאמרי לא מידן לידייני ולא לעלמא דאתי ליתי ע"ש. וכן התפלל ג"כ משה על עצמו מחני נא שידון אותו הקב"ה כלא היה:

ברש"י ד"ה שלשה ספרים. ספרי זכרון של מעשה הבריות: לא זכיתי להבין איך אפשר שהם ספרים של מעשה הבריות שהרי רק עפ"י דין של ר"ה יתברר מי שזכיותיו או עונותיו מרובין וא"כ לענין מעשה הבריות ע"כ אין כאן רק ספר א' אשר יד כל אדם חותם בו כדתנן וכל מעשיך בספר נכתבים או שני ספרים אחד לזכיות ואחד לעונות אבל בספר בינוני מה יכתב בו ולכן ע"כ צ"ל שהספרים הם שנכתבים בהם שמות בני אדם וגזר דין אם לחיים אם למות ואם לתלות וכנ"ל:

ד"ה רשעים גמורים רובם עונות: מה שפירש רש"י כאן על ברייתא כן ולא לעיל על מימרא דר' כרוספדאי י"ל דרק מהכא מוכח דרוב עושה אותו לצדיק ולרשע גמור ממה דאמרו ב"ה רב חסד מטה כלפי חסד וכמו שכתב הפ"י:

בתוס' ד"ה ותוקעים. הדר תקע להו: לענ"ד יש לחלק דבשלמא גבי שופר כיון דתקע כבר יצא ואין עליו עוד קיום המצות דאי מתרמי ליה צבורא אינו תוקע רק להוציא אותם דהא מטעם זה כתבו הפוסקים דהם יברכו הברכה לשמוע ולא הוא כיון דאין עליו עוד מצוה ואפילו מברך הוא אינו מברך רק להוציא אותם אבל בברכת כהנים אע"ג דאין עליו חיוב רק לברך פעם אחת מ"מ הרי כי מתרמי ליה צבורא ומברך מקיים המצוה שהרי מברך שוב וצונו לברך לכן לא מיקרי שלא בזמנו. אכן הר"ן כתב בשם התוס' על וכי תימא כיון דכבר יצא הוי שלא בזמנו וז"ל דאכתי לא סגי דהכא נמי מתכוין למצוה הוא וקא עביר משום בל תוסיף עכ"ל ולא הביא דברי התוספות שדומה לברכת כהנים דאי מתרמי ליה צבורא:

בא"ד וי"ל דאין שייך בל תוסיף: הרשב"א תירץ על קושיא זו דלא מיקרי בל תוסיף אלא מה שהוא מוסיף מדעת עצמו אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך ליכא משום ב"ת. והפני יהושע כתב שיש לתמוה על התוס' למה לא תירצו גם הם כן וכתב לחלק בין תקנות חכמים שתקנו לפי השתנות הענינים לאחר מ"ת ובין מה שהיה אפשר גם בשעת מ"ת כגון לתקוע מיושב ומעומד דאין זה תלוי בהשתנות הענין. ולענ"ד זה דוחק דהרבה תקנות תקנו חכמים שלא תלויים בהשתנות ענינים או קלקול הדורות כגון גזירה שמא יעבירנו ושבות לשבת ושניות לעריות ואעפ"כ ליכא משום ב"ת וב"ת. אבל לענ"ד יש ליתן טעם אחר למה לא תירצו התוס' כן דיש חילוק בין מה שהוא מצות חכמים שהוא בכלל לא תסור ומברכים עליו ובין מה שהוא מנהג שעליו אין מברכים וצונו ולכן בכל מצות חכמים ליכא משום בל תוסיף שהתורה נתנה רשות לחכמים לתקן וצוה מלא תסור ולכן מברכים עליו וצונו אבל מנהג שאין מברכים עליו כמו דאמרינן בסוכה (דף מ"ד) לענין ערבה בשביעי הרי זה אינו בכלל מצות חכמים והכא דקאמר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' דמשמע דאין זה רק מנהג וכמו שפי' הר"ן על מה דקאמר למה תוקעין בשופר של איל שהקשה על המנהג ותדע שמנהג הוא ולא תקנת חכמים שלא מצאנו במשנה או בברייתא שתוקעים ב' פעמים וגם לא מברכים על תקיעת מעומד אפילו הפסיק בין דמיושב למעומד הרי דרק מנהג הוא ואין זה בכלל לא תסור ולכן לא ניחא להו להתוס' לתרץ כהרשב"א. עוד י"ל למה לא ניחא להו להתוס' בחילוק הרשב"א דהט"א הקשה על שיטת הרשב"א איך אפשר דמה דתקנו חכמים ליכא בל תוסיף הרי לקמן (דף כ"ז) מקשה למ"ד מצות לא בעי כוונה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה. וכן מקשה בעירובין ושם פירש"י ואנן יתבינן בה בשמיני ספק שביעי לכתחלה ומאי קושיא כיון דרבנן ציוו כן ליכא משום בל תוסיף והניח בקושיא. אמנם לענ"ד מדברי הרשב"א שכתב דליכא בל תוסיף אלא דמוסיף מדעת עצמו כגון ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה אבל במה שתקנו חכמים לצורך ליכא ב"ת ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזה"ז מצוה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצוה ע"ש. נראה להדיא שהוא מפרש הך אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה לילקי בבן א"י שאין בו ספק שביעי אבל בספק שביעי אפילו מתכוין למצוה שרי ודלא כרש"י בעירובין וכן משמע מפי' רש"י לקמן (דף כ"ז) שלא פירש כמו בעירובין ולכן לק"מ על הרשב"א אבל התוס' י"ל שפירשו כמו רש"י בעירובין ולכן לא שייך חילוק הרשב"א:

ד"ה כדי. ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול: רבים מקשים וכי בכל שנה ידאג כן אחר שראה בשנה שעברה שאין זה שיפורא דגאולה. ולענ"ד יש לפרש לא שיסבור דזה קול השופר שעליו נאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אלא כיון שזה תוקעים על סדר התפלה אחר שהזכירו מלכיות וזכרונות והתפללו תקע בשופר גדול לחרותנו נזכר בכל שנה שודאי יבא העת שיקויים כן ומטא זימנא לאתבלע ועי"ז יתערבב:

ד"ה ועיון. ומיהו לא יתכן לפרש כן: בלא"ה יקשה בין על פירוש ר"ת בין על פי' רש"י ממה דאמרינן בשבת (דף קי"ח) תיתי לי דקיימי עיון תפלה וממה דאמרינן שם (דף קכ"ז) ששה דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז וחד מינייהו עיון תפלה אלמא עיון תפלה מעליותא הוא וכמו שהביא הר"ן. ולכן נראה דלשון עיון תפלה הוא כפשוטו שחושב בתפלה ויש בזה לטוב ולרע אם מעיין ומכוין בה הוא לטוב ובהכי איירי בשבת ואם חושב מחשבות אחרות הוא עיון תפלה לרע ומזה איירי בב"ב מה דאמר דאין אדם ניצול בכל יום מעיון תפלה ולפי' ר"ת גם מה דאמרינן דעיון תפלה מזכיר עוונותיו של אדם ויש עוד עיון תפלה הממוצע בין טוב לרע שמכוין בתפלתו באמת ומצפה שתשמע תפלתו והוא מה דאמרינן בברכות (דף נ"ד) שבא לידי כאב לב ולפי' רש"י גם עיון תפלה דהכא מפורש כן ומה שהקשו התוספות על פי' ר"ת מסוגיא דשם מדהקשה מהא דר' יצחק על מה דקתני המאריך בתפלתו י"ל דר"ת מפרש גם שם כן דהמקשן סבר דלכך אין נכון להאריך בתפלה שעי"ז יבוא לחשוב מחשבות חוץ ועל זה משני הא דמעיין הא דלא מעיין והיכי עביד דמפיש ברחמי והך היכי עביד לכאורה צ"ב שהרי גם המקשן הבין כן אבל לפי' ר"ת ניחא כיון דס"ד דמקשן דהמאריך בתפלתו הוא גם בשחושב רבות מחשבות והשתא משני דאיירי בלא מעיין וא"כ במה האריך לזה מבאר והיכי עביד דמפיש ברחמי אבל הכל בכוונת תפלה לבד:

ד"ה ונחתמים משמע דצדיקים גמורים קרי למי שזכיותיו מרובים: כצ"ל וכן הוא בתוס' שבעין יעקב והמהרש"א כתב על דברי התוס' שאינם מבוארים וגם הפ"י נדחק לפרש דברי התוס' ולענ"ד י"ל בפי' דבריהם שהקדימו להוכיח דצדיקים גמורים קרי למי שזכיותיו מרובים לבד אף שיש להם עונות ג"כ וכן רשעים גמורים נקראו למי שעוונותיו מרובין אעפ"י שיש להם גם זכיות. וזה מוכיח מדקא חשיב בינוניים ולא הזכיר מצדיקים ורשעים שאינם גמורים מה דינם ואי ס"ד דצדיק גמור לא נקרא רק מי שאין לו עוונות כלל אבל רוב זכיות לבד הוא בינוני א"כ מחצה על מחצה הוא בכלל רשע שאינו גמור ולא מפורש מה דינו וכן איפכא אם נאמר דרשע גמור לא נקרא רק שאין לו זכיות כלל אבל ברוב עונות לבד הוא בינוני א"כ מחצה על מחצה הוא צדיק שאינו גמור ודינו לא נתבאר אע"כ דצדיק גמור כבר נקרא ברוב זכיות וכן רשע גמור ברוב עונות ולפ"ז מוכח דמה דקאמר הכא לחיים ולמיתה היינו לחיי ומיתת עוה"ב ולא לעוה"ו שהרי בעוה"ז כתיב ומשלם לשונאיו אל פניו הרי שצדיקים לפעמים נחתמים למיתה ורשעים לחיים ואין לומר שזה דוקא בצדיקים ורשעים שאינם גמורים אבל בגמורים יש חיים לצדיקים ומיתה לרשעים גם בעוה"ז לזה הביאו מה דאמרינן בקדושין מי שזכיותיו מרובין מעוונותיו וכו' הרי שזה נאמר בצדיקים שזכיותיהם מרובים וברשעים שעוונותיהם מרובים ג"כ ולפי מה שהקדימו הם נקראו הכא צדיקים גמורים ורשעים גמורים ולכן ע"כ מוכח דמה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים הוא לחיי עולם הבא:

בא"ד. ואמרינן בסוף פ"ק דקדושין: כצ"ל וכן הוא בתוס' בעין יעקב. וראיתי בפ"י שהקשה מה ראיה מהא דקדושין שהרי התם מסיק רבא דתנאי הוא דברייתא זו דמי שזכיותיו מרובין אתי' כר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל סתם מתניתן חולק עליו ודילמא ר' כרוספדאי אר"י כסתם מתניתן ס"ל והניח בצ"ע. ולענ"ד לק"מ שהרי מה דפליגי רבנן ור' יעקב הוא דוקא אם מצות לצדיקים נשתלמין בזה העולם אבל לענין תשלומי שכר הרשעים בעוה"ז ודאי לא פליגי דהא כתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וא"כ אפי' נימא דר"כ כת"ק דקדושין ס"ל אכתי מוכח דהכא לענין חיי עוה"ב איירי במה דאמר דרשעים נכתבים למיתה רק דלא נימא דילמא ברשעים גמורים יש מיתה גם בעוה"ז לזה הביאו מהך דקדושין וכדפירשנו:

ג' ספרים נפתחים בר"ה א' של רשעים גמורים כו' לקמן אמרינן תניא ב"ש אומרים ג' כתות הן ליום הדין כו'. הנה מה דמאחר בינונים לכול' בין בר"ה ובין ביום הדין הגדול היינו משום דהני תרי הן צדיקין והן רשעים משפטן חרוץ לאלתר אבל הבינונים שאין משפטם נגמר לאלתר לאחרונה יסעו ובר"ה אין משפטן חרוץ שהרי תלוין עד יוה"כ וכן לעמוד במה שיורדין לגיהנם שעה א' ועולים אין הכונה שכן הקב"ה פוסק דינם שירדו רק על שעה א' לגיהנם רק הקב"ה אומר סתם שירדו לגיהנם ועדין אינו חורץ וקובע להם זמן רק כאשר המה צועקים ובוכים מתוך יסורים בגיהנם אז הקב"ה מתמלא עליהם רחמים ומצוה להעלותם וכן משמע מקרא שהביא והבאתי, את השלישית באש וצרפתים כו' הוא יקרא בשמי ואני אענה, הרי אחרי הצירוף בגיהנם וקורא בשם הקב"ה מתוך יסורים אז הקב"ה יענהו: אבל מה דקשה לי על שינוי הגדול שבין דין של ר"ה ובין דין של יום הגדול העתיד דלעתיד מקדים בדין צדיקים לרשעים דקאמר ג' כתות א' של צדיקים כו' ובר"ה קאמר ג' ספרים נפתחים א' של רשעים גמורים הרי הקדים ספרן של רשעים לספרן של צדיקים והוא היפך מלעתיד לבוא. ובלא"ה הוא גופא טעמא בעי למה יוקדם פתיחת ספרן של רשעים לפתיחת ספרן של צדיקים כלפי לייא:

ועוד יש שנוי גדול בר"ה עצמו שבפתיחת הספרים הרשעים קודמים לצדיקים ובחיתוך הדין הצדיקים קודמים שהרי הכי קאמר ג' ספרים נפתחים וכו' צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה הרי שהקדים כתיבתן וחתימתן של צדיקים לרשעים. ועוד על גוף המשפט הא צווחו בי' קמאי דקמאי בעלי התוס' והרשב"א ויתר המפרשים שהרי אנו רואים בעונותינו היפוך הדבר כמה צדיקים גמורים מתו בשנה וכמה רשעים גמורים עתקו שמנו גברו חיל ונתעלו בעושר ובכבוד. ובפשטן של דברים נלע"ד דודאי לפי סדר חשיבותן נכנסין לדין וכמו שדרשו מקרא לעשות משפט עבדו וגו'. והנה בודאי עוה"ז עולם הפוך והעולם הבא עולם ברור הוא עליונים למטה כמו שארז"ל במס' פסחים. ואינון דמתקריין בני גיהנם ופניהם כשולי קדירה ואין משפירי שפירי דבני מחוזא:

והנה אחר שנפתחו הספרים ונודע מי צדיק ומי רשע בודאי חשיבותן לפי צדקת הצדיק כן יקר ערכו. אבל קודם פתיחת הספרים מי חשוב קודם אזלינן בתר חשיבותא דהלוי עלמא ומכבדים עשירים. והנה אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן וכו' וישמן ישרון ויבעט וע"פ רוב העשירים מעותדים לחטוא יותר מן העניים מרוב תאוות לבם וגבהות עינם והם אינם יודעים כי עושר שמור לבעליו לרעתו ומה בצע בעשרו ערום יצא מבטן אמו וערום ישוב שמה ואדרבה לפי רוב עשרו ראוי שיכניס לבבו פן יקבל שכרו בעוה"ז ופן אינו עושה הצדקה וחסד כדבעי למיעבד כאשר באמת עינינו רואות הרבה מהעשירים מעלימים עיניהם מן הצדקה ובפרט מעניים קרוביהם. דרך כלל הרבה מעונות מסתעפים ממדת העושר ומעט זכיותינו נתקטנו מרב החסדים שעושה הקב"ה עמו באופן שביום הדין קרוב הדבר יותר שהעשירים יוצאים חייבים אם לא בחילא דתיובתא יתיר ובצדקה ובגמ"ח שיוסיף: ולכן בראש השנה בעת שנכנסין לדין ועוברין כבני מרון והחשוב חשוב לפי עשרו קודם ולכך ספרן של רשעים נפתח תחילה קודם לספרן של צדיקים כי הצדיקים שהמה דלי העם המה באים באחרונה אבל כיון שכבר נפתחו הספרים ויצא כנוגה צדקת הצדיק ורשעת הרשע על פניו תענה אז שוב עולם ברור הוא ועליונים למטה ומקדימין גזר דינם של צדיקים ומתחלה צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים ואח"כ רשעים גמורים. ועוד נלע"ד לתרץ לפי שהקב"ה הוא רב חסד וחפץ חסד הוא ורוצה לדון כ"א באופן נאות לו יותר להצדיקו והנה הרשעים לרב רשעם כבר הורגלו ברשע את אישים פועלי און באופן שכבר ההרגל נעשה אצלם טבע ועברות שהורגלו בו בכל יום כמו לצנות ושקרים ורכילות וכדומה המה מוסיפין בכל שעה ובכל רגע הן מצד עצמן כי כבר התמכרו לעשות הרעה אין אלהים לנגד עינם ורשעים יצר הרע שופטן. ומושל בם כאות נפשו והן מצד חבריהם. כי יתחברו יחדיו אישים פועלי און וכל אחד מדיח מסית את חבירו לשחוק וקלות ראש ומרגילין לערוה באופן שקרוב ודאי שבכל רגע מוסיפין פשעים ועונות וחטאים. והצדיקים להיפוך מצוה גוררת מצוה ובכל רגע ורגע מוסיפים אהבת ה' כעטלף המצפה לאור כן יקוו לאור ה' ונר מצוה מתי תבוא לידם ויקיימו באופן שבכל רגע מוסיפים מצות ומעשים טובים ומחשבות קדושות אשר הקב"ה מצרפן למעשה. והנה ביום ראה"ש הקב"ה מקדים לפתוח ספרן של רשעים לטובתם כי באותו רגע שיאחר עוד יש אחרית שיוסיפו לחטא ולכן הקב"ה מקדימם לפתוח ספרן מה שכבר נעשה עד אותו שעה אבל הצדיקים הקב"ה משהה פתיחת ספרן ג"כ לטובתם כי בכל רגע יוסיפו זכות ומעשים טובים וכ"ז בפתיחת הספרים אבל בחיתוך הדין מקדים הצדיקים וכל זה ביום ר"ה שהצדיקים והרשעים בחייהם והיום לעשותם אבל לעתיד לבוא ביום הדין הגדול והטרא שוב אין להוסיף לא במעשים טובים ולא במעשים רעים רק יפתח ספר הזכרונות שעשו בימי חייהם הקב"ה מקדים הצדיקים לרשעים בכל דבר ואל תתמה שאני אומר שהקב"ה מקדים לפתוח ספרן של רשעים ביום ר"ה השכם בבוקר מחשש כן בעוד היום יוסיפו כמה פשעים הלוא קדוש היום לאדונינו ואיום ונורא הוא ואימת יום הדין נורא מאד עד מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון מפחד ה' ומהדר גאונו ואיך איש רמה חרס את חרסי האדמה ירים ראש להיות ניסת בעצם היום הזה אחרי הסתת היצר הנה כבר העידו כן חז"ל במס' יומא האידנא יומי דכיפורי ואיבעול כמה בתולתא בנהרדעא ועוד בשלמא אז היו משגיחים על דרכיהם דודאי שהי' עליהם אימת יום הקדוש אבל בעונותינו ורבים כבר הורגל בדרך רעה עד שלא נחשב לחטא בעיניו ועבר ושנה ושלש כמה פעמים עד שנדמה בעיניו דרך רעה לדרך ישרה ואומר לרע טוב ואיך ישובו מאימת יום הדין וכבר הותר להם הדבר ע"ד עבר אדם עביר' ושנה בה: ועל כן משבח אני את התשוב' אפי' מיראה שהרי עכ"פ ע"י היראה הוא נמנע מלחטוא עוד ועכ"פ יצא חוץ לטבעו ומזגו הרע שהוטבע בה כל ימיו ושוב עכ"פ נחשב לעבירה בעיניו והנביא אמר תיסרך רעתך ומשובתיך תוכיחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך הרי עקר הקפדת הנביא שעכ"פ תדע שרע ומר מעשיך:

וא"ר יצחק כל שנה שרשה בתהילתה וכו' פירש"י שישראל עושין עצמן רשים וכו' ואפשר דהכונה שחושבין שהם עניים מתורה ומצות ויראים שמא אפי' המצות שקיימו אין בם מועיל מפני היד שנשתלחה יד לאמ"ה הסט"א לטרוף טרף ניצוצי תורה ומצות ועל ידי זה מתאמצים בתשובה ולקיים ת"ת ומצות ועל ידי זה מתעשרין כי העוני והעושר העיקרי הוא מתורה ומצות ואותיות מרשית הוא מתשרי:

וא"ר יצחק אין דנין האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה וכו'. מקשים מבן סורר שנדון ע"ש סופו כמשז"ל והמפרשים תירצו. והרב החסיד כמהר"ר אברהם גאלנטי זלה"ה בס' קול בוכים תירץ דהא דדנין באשר הוא שם היינו כשאותו האדם שנדון הוא אדם כשר ובא לעולם כתקנו. אך אם נולד שלא כסדר כגון בן סורר שבא מיפת תואר כמשז"ל אז נדון על שם סופו ועל פי הקדמה זו יתבארו כמה מקראי קדש ככתוב במקומו בס"ד:

וא"ר יצחק ד' דברים מקרעין גז"ד של אדם צעקה צדקה שינוי השם שינוי מעשה. אפשר לומר דרך דרש ומוסר כי הן האדם חייב לעבוד הבורא יתברך במחשבה דבור ומעשה כמו שכתוב בפיך ובלבבך לעשותו ובזה תלוי קיום המצות וביטולם. והנה צעקה מכפרת על דבור מה שפגם בדבורו. צדקה מכפרת על מה שחטא במעשה. שינוי השם מכפר על מחשבות רעות כלומר שהיה בדעתו שהוא חכם גבור ועשיר וכיוצא. וכאשר נפקחו עיניו ראה כי אינו חכם אלא טפש בעוברו על מצותיו ית'. וראה בעיניו כי איננו גבור כי איזהו גבור הכובש את יצרו והן בעון יצר סמוך התגבר עליו ועצמותיו יהלי"ש. והכיר שאינו עשיר כי דל חלקו כי אין עושר ועוני אלא מתורה (המצות) [ומצות]. ואחרי שובו מאשר חטא במחשבה ודיבור ומעשה אז יפרוש ויהיה שינוי מעשה דשב מרעתו כמו שפירש"י. ויען כי כל אחד מאלו כלולה ממחשבה דבור ומעשה. כגון צדקה שחושב להפריש צדקה ואומר בפיו שהוא עושה הצדקה ליחד הדודים כאשר ציוה ה'. ומעשה שנותנה לעני ולגזבר וכן צעקה שחושב שחטא וצועק חשוב דיבור ומעשה שעושה הכנה בגופו לצעוק. וכן שינוי השם דחושב כי כל אשר היה מחזיק עצמו לגדול אינו אמת ונבזה בעיניו ואומר בפיו קטנתי מכל וכן במעשה מראה בעצמו כי שפל הוא בכמה ענינים. ואמטו להכי בחד מינייהו סגי לקרוע גז"ד כי כל א' כלול מהג' כדאמרן:

וא"ר יצחק חייב אדם להקביל את פני רבו ברגל וכו' כתבנו בעניותנו בזה בסוכה דף ז"ך ונדפס בקונטריס שמחת הרגל רות דף ן' ע"ב *) ושם נאמר דיש מי שתירץ לישב דברי ר' יצחק דקאמר ברגל ומייתי מחדש ושבת דר' יצחק דייק דכתיב חדש ברישא לומר דשבת הוא י"ט. וכתבתי אני הדל דהקדים החדש לי"ט דיש לו מעלה לר"ח כי הוא מיום שנברא העולם אבל י"ט נקבעו על הנסים שנעשו אח"ך ואין אור של גהינם שולט בר"ח [ו]בשבת כמ"ש הרב החסיד מהר"ר אליעזר נחמן פואה זלה"ה והבאתיו על ברכי א"ח סי' תי"ט. ועתה ראיתי שכ"כ המרדכי פ' ערבי פסחים גבי דברי ר"ת שלא ישתה מים בין מנחה למעריב ביום השבת כמ"ש במדרש שם כתב בפירוש דבי"ט יש גהינם ולא בר"ח ע"ש:
והן עתה ראיתי להרב מופת הדור מהרח"א ז"ל בספר ישרש יעקב כאן שכתב בדף מ"ד דקושיא ליתא דרגל שאמר ר' יצחק כולל שבת ור"ח דר"ח איקרי מועד וי"ט אקרי שבת ובתיבת ולא שבת כלל שבת וי"ט ור' יצחק בתיבת ברגל כלל שבת ור"ח וי"ט עכ"ל וק"ק דאמרינן בערובין דף מ' דאפילו ר"ה ויה"ך לא נקראו רגלים ואיך כתב דרגל כולל שבת ור"ח דאיברא דר"ח איקרי מועד אבל רגל לא נקרא. וכן י"ט איקרי שבת אבל שבת אינו נקרא רגל והרי ר' יצחק אמר סמוך לזה מימרא אחרת חייב אדם לטהר עצמו ברגל והתם רגל דוקא ולא שבת ור"ח הוא ואם איתא הי"ל לפרש דבריו בהא דהקבלת פני רבו כי היכי דלא נימא דרגל דוקא כמ"ש הוא עצמו ליטהר ברגל והתם הוי רגל דוקא. ועתה ראיתי בלקוטי ר"ב כ"י משם הריטב"א שכתב וא"ת א"כ הול"ל חייב אדם להקביל פני רבו בשבת וי"ל דר' יצחק תפס הקצה האהרון כי הקבלה בכל תלמיד כפי קורבתו לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלא"ה ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם אחת בשבוע ובחדש שנאמר מדוע את הולכת וכו' וכשם שרואה אותו אם הוא במקום קרוב כמו כן יש לראותו פעם א' ברגל ולא הוצרך ר' יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל ושבת נמי דנקט כולל גם י"ט. הריטב"א. ועמ"ש הריטב"א בסוכה ומ"ש עליו מהר"ש אלגאזי ודוק הטב ועוד כתוב בלקוטי ר"ב ועוד שמעתי דחדש ושבת לאלישע דהוי נביא ורבן של כל ישראל הא רבו בעלמא ברגל סגי עכ"ד בקצור:

צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה וכו'. הטיב אשר דבר הגאון הרב בכור שור דמקשים דחזינן רשעים גמורים דחיים שנים רבות אמנם יש לכל א' נפש רוח נשמה ואם הוא צדיק אלו משתמרין בקרבו ואינם זזים ממנו אבל כשחוטא גורם להסיר ממנו הנשמה ואם חוטא יותר גורם להסיר ממנו בחינת הרוח ונשאר בו רק בחינת נפש ונמשל כבהמות וכל זה נקרא מיתה כשסר ממנו הבחינה הנז' דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא והיינו דאמרינן נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה פי' שיופרד ממנו נשמתו ואח"ך רוחו עד שהגיע שיוסר גם נפשו וימות ממש ולכן אף שרואים רשעים חיים וקיימים מת הוא והיינו דאמרינן רשעים בחייהם קרוים מתים עכ"ל ואוסיף עוד שכתבו חכמי המדע כשרוצה האדם לחטוא כשהוא חוטא תכף מסתלקת הנשמה וכשנתחייב כרת נכרתת הנפש כנטיעה שנכרתת מהאילן ואינה שואבת מחיים העליונים אלא היא חיה מכח השפע הנחלק בחוץ בקליפות מקום בחינת עמידתה ומצטמקת ורע לה שאינה חיה מאור פני מלך עכ"ד ונמצא שהיא מיתה גמורה שנכרתת גם הנפש מאילן הקדוש ולכן רשעים בחייהם קרויים מתים כי הם מתים ממש רחמנא ליצלן. ואחר זמן ראיתי בלקוטי רב בצלאל כ"י וראיתי שהביא כמה פירושים מרבוואתא קמאי ואח"ך כתב ועיקרן של דברים כמ"ש רבינו ישעיה הזקן מטראני ז"ל דרשעים וצדיקים בדין זה קאמר שאותן בני אדם דזוכין בדין מחמת איזה זכות מקרו הכא צ"ג שצ"ג הן בדין זה. ואע"פ שעונותיהם מרובים מזכיותיהם לפי שמדתו של הקב"ה נותנת לשלם להם בעה"ז איזה זכות שעשו וכן נמי צדיקים שזכיותיהם מרובים כיון שהן מתחייבין אפילו מפני עבירה קלה לגבי דין זה רשעים גמורים מקרו עכ"ל ועמ"ש הרא"ם סוף פ' וירא גבי ישמעאל שאמרו מה"ש צדיק שר"ל בדין זה ע"ש:

(טז ב תוספות) ד"ה ונחתמין וכו' כלומר לחיי העולם הבא.—ולפירוש זה הסכים מהרש"א בח"א והאריך בזה. אבל בירושלמי פרק זה ה"ג [נז ע"א] מוכח, דפירושו כפשוטו בחיי העוה"ז (ע"ש).