ראש השנה יז ע"א

דף יז - א

ומצפצפין. צועקים ובוכים מתוך יסוריהם שעה אחת, ועולין.

שנאמר [זכריה יג]: "והבאתי את [הכת] השלישית באש, וצרפתים כצרוף את הכסף, ובחנתים כבחון את הזהב.

הוא, הבינוני שירד לגיהנם, יקרא בשמי, ואני אענה אותו".

ועליהם, על הבינוניים, אמרה חנה בתפלתה [שמואל - א ב]: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ואחר כך יעל [מעלה אותם].

בית הלל אומרים: הבינוניים אינם יורדים לגיהנם אפילו שעה אחת. שנאמר "ורב חסד", הקב"ה, שהוא רב חסד, מטה את כף המאזניים כלפי חסד.

ועליהם אמר דוד את המזמור [בתהילים קטז]: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי".

שנאמר בו "אפפוני חבלי מות", שיש בידו של הבינוני מחצה עונות ואופפים אותו חבלי מות.

ועליהם, על אותם הבינוניים, אמר דוד את המשך כל הפרשה כולה, שנאמר שם: "דלותי, כאשר הייתי דל במצות, אזי - ולי יהושיע", שמושיעני הקב"ה על ידי שהוא מטה כלפי חסד. ^[416]

והברייתא מפרטת כמה מיני רשעים, ואת גזר דינם לעתיד לבוא:

א. פושעי ישראל שפשעו בגופן [להלן יתבאר באיזה פשעים מדובר], וכן פושעי אומות העולם שפשעו בגופן - הרי הם יורדין לגיהנם ונידונין בה י"ב חדש.

ולאחר י"ב חדש גופן כלה, ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן, מפזרת את אפרם, ונעשין עפר תחת כפות רגלי הצדיקים.

שנאמר [מלאכי ג]: "ועסותם רשעים, אתם תמעכו ותכתתו את הרשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם". ^[417]

ב. אבל המינין, צדוקים ובייתוסים, ששינו את כוונת המקראות לרעה.

והמסורות, מלשינים המוסרים את ממון ישראל לעובדי כוכבים.

והאפיקורסים, מבזי תלמידי חכמים.

והאנשים שכפרו בתורה, שאומרים אין תורה מן השמים.

והאנשים שכפרו בתחיית המתים.

והאנשים שפירשו מדרכי ציבור, מדרכי ישראל [עיין ברש"י ביחס לגירסא].

והאנשים שנתנו חיתיתם בארץ חיים, ויבואר להלן במה המדובר.

והאנשים שחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, שמנעו מישראל לעלות למקדש, וגרמו לעבוד עבודה זרה.

כל אלו יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות.

שנאמר [ישעיה סו]: "ויצאו [הגויים, הבאים להשתחוות לפני ה' לעתיד לבוא, יצאו מירושלים לעמק יהושפט] וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. כי תולעתם לא תמות [לעולם], ואישם לא תכבה [לעולם], והיו דראון לכל בשר".

כי אפילו כאשר עונש הגיהנם כלה לרשעים האלה, הרי רק עונש הגיהנם עצמו כלה, ואילו הן, הם עצמם, אינן כלין, אלא הם ממשיכים ונחלשים מן היסורים שלהם. ^[418]

שנאמר [תהילים מט]: "וצורם, וצורתם עתידה לבלות את השאול".

וכל כך למה הם נענשים?

מפני שפשטו ידיהם בזבול. שגרמו בעונותיהם להחריב את בית המקדש, כמו שנאמר בסוף הכתוב: "וצורם לבלות שאול מזבול לו".

ואין "זבול" אלא בית המקדש.

שנאמר [מלכים א ח] בדברי שלמה, בעת חנוכת בית המקדש: "בנה בניתי בית זבול לך".

ועליהם, על כל הרשעים הללו אמרה חנה בשירתה [שמואל א ב]: "ה', יחתו [יפחדו] מריביו".

כי הרשעים הללו הם יריביו של הקב"ה, שהרי הם גרמו להחריב את בית המקדש. ובהם נאמר במקרא לעיל "ורשעים, בחושך ידמו". ^[419] אמר רבי יצחק בר אבין: ופניהם של אותם הרשעים, דומין לשולי קדירה, שהיא שחורה מן האש.

ואמר רבא: ואינהו, אותם הרשעים, הם משפירי שפירי בני מחוזא, מהמעונגים ומהשמינים שבמחוזא [עירו של רבא], ומקריין, והם עתידים להקרא "בני גהינם".

והגמרא מבארת את דברי הברייתא הנזכרת:

אמר מר בברייתא: בית הלל אומרים: אין הבינוניים יורדים לגיהנם אפילו לשעה אחת. שנאמר: "ורב חסד", הקב"ה, מטה את הדין כלפי חסד, ואינו מורידם לגיהנם כלל.

ומקשינן: והכתיב [זכריה יג]: "והבאתי את [הכת] השלישית באש". ופירשו בית שמאי שהפסוק מדבר על הבינוניים!

הרי מפורש בפסוק שהבינוניים נידונים באש של גהינם!

ומתרצינן: לדעת בית הלל, התם, אותו פסוק, מדבר בפושעי ישראל בגופן, ולא בבינוניים.

ומקשינן: והא אמרת בברייתא שפושעי ישראל בגופם לית להו, אין להם תקנתא כלל, שהרי הם נעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. ואילו בפסוק הזה נאמר "וצרפתים כצרוף את הכסף", ומשמע, שימרקו יסוריהם את עונותיהם, ויצאו מן הגיהנם!

ומתרצינן: כי לית להו תקנה, כל אשר אמרנו שאין להם תקנה, לא דיברנו, אלא בפושעי ישראל בגופם שיש להם רוב עונות [יותר מזכויות].

אבל הכא, בפסוק הזה, מדובר באנשים שיש להם מחצה עונות ומחצה זכיות, ואית בהו נמי, ויש בכלל מחצה העונות גם עון ד"פושעי ישראל בגופן".

ואותם אנשים, אף על פי שיש להם מחצה זכויות, דינם שונה משאר הבינוניים, ולא סגיא ליה, שאין מתכפר להם, כל זמן דלאו, שלא יתקיים בהם המקרא: "והבאתי את השלישית באש", שירדו לגהינם לשעה אחת.

אך ואם לאו, שאין באותו מחצה של עונות עון של "פושעי ישראל בגופן", בזה נאמר: "ורב חסד", שהקב"ה מטה את דינם כלפי חסד, ואין הם יורדים לגיהנם כלל.

ועליהן אמר דוד "אהבתי כי ישמע ה'".

דרש רבא: מאי דכתיב "אהבתי כי ישמע ה'" -

כך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם! אימתי אני אהובה לפניך? בזמן שאתה שומע את קול תחנוני.

"דלותי ולי יהושיע" - אף על פי שדלה אני מן המצות, בכל זאת לי נאה להושיע.

שנינו בברייתא: פושעי בני ישראל בגופן.

והוינן בה: פושעי בני ישראל בגופן - מאי ניהו, מי הם?

אמר רב: היינו קרקפתא דלא מנח תפילין. אדם שלא הניח תפילין בראשו מעולם, ואפילו פעם אחת. ^[420] פושעי אומות העולם בגופן [ששנינו בברייתא] - מה הן?

אמר רב: בעבירה - בזנות.

ושנתנו חיתתם בארץ חיים - מי הם?

אמר רב חסדא: זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור, יותר מן הצורך, שלא לשם שמים.

ואגב שדיברנו על פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, מוסיפה הגמרא ומדברת בעניינו:

אמר רב יהודה אמר רב: כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם.

שנאמר [איוב לז]: "לכן יראוהו אנשים [אם יראו ממנו האנשים, אזי] לא יראה כל [בנים] חכמי לב".

שנינו בברייתא: בית הלל אומרים: "ורב חסד", הקב"ה, מטה את דין הבינוניים כלפי חסד.

והוינן בה: היכי עביד!? כיצד מטה הקב"ה את הדין כלפי חסד?

רבי אליעזר אומר: כובשו, כובש את כף המאזנים של הזכויות כלפי מטה, ומכריע את כף המאזניים לזכות.

שנאמר "ישוב ירחמנו, יכבוש עונותינו".

רבי יוסי בר חנינא אמר: נושא, מרים את כף המאזנים של חובה כלפי מעלה, ומכריע את המאזנים לזכות.

שנאמר "נושא עון ועובר על פשע".

וכיצד עושה הקב"ה?

תנא דבי רבי ישמעאל: בתחילת מנין העונות והזכויות, הקב"ה מעביר [שומט] את העון הראשון הראשון שעובר לפניו.

שאם היה האדם במדריגת ביניני, ובתחילת משקל הזכויות והעוונות הם היו שוים, מחצה על מחצה. הרי בנטילת העון הראשון מכף המאזניים על ידי הקב"ה, מכריעה כף הזכות את דינו, לזכות.

וכן היא המדה! כך הוא המנהג [לעולם]. ^[421]

אמר רבא: ואף על פי שתמיד הקדוש ברוך הוא מעביר את העון הראשון, בכל זאת העון הראשון עצמו אינו נמחק לגמרי, אלא מונח בצד.

ונפקא מינה, דאי איכא בסופו של דבר, גם לאחר שניטל העון הראשון, רובא עונות. והיינו, שלא הכריעה כף הזכות אלא היא נשארה מאוזנת עם כף החובה, נמצא שמתחילה היה לו רוב עונות, ולכן אז העון הראשון - מחשיב בהדייהו!

שהיות והעברת העון הראשון לא הועילה לו לזכות בדין, מעתה מתחשבים גם בעוון שהועבר, ומצרפים אותו על כף המאזניים עם שאר העוונות, והוא מטה את המאזניים לחובה, והרי הוא נידון עם רשעים גמורים.

אמר רבא: כל אדם המעביר על מידותיו, העובר על כעסו ומניחו, ואיננו מדקדק עם האנשים המצערים אותו, להשיב להם מדה כנגד מדה, אזי מעבירין לו בשמים על כל פשעיו. שאין מידת הדין מדקדקת אחר כל פשעיו, אלא מניחתן והולכת.

שנאמר [מיכה ז]: "נושא עון ועובר על פשע".

לומר, למי הקב"ה נושא [סולח] על עון? למי שעובר על הפשע שפושעין כלפיו הבריות.

והגמרא מביאה ראיה שהקב"ה אינו מדקדק עם מי שמעביר על מדותיו:

רב הונא בריה דרבי יהושע חלש, חלה.

על רב פפא לשיולי ביה, נכנס רב פפא לשאול בשלומו. חזייה דחליש ליה עלמא, וראה שהוא עומד למות.

אמר להו [לעומדים שם]: צביתו ליה זוודתא, הכינו לו צידה לדרך, כלומר, תכריכין.

לסוף איתפח, בסופו של דבר הבריא רב הונא בריה דרבי יהושע.

הוה מכסיף רב פפא למחזייה, היה רב פפא מתבייש לראותו מפני שאמר להכין לו צרכי מתים. ^[422]

אמרו ליה, שאלו את רב הונא בריה דרב יהושע: מאי חזית? מה ראית בשעה שהיית חולה? אמר להו: אין, הכי הוה. אכן כדברי רב פפא שחשב שאני הולך למות, כך היה הדבר, שנגזר עלי מיתה.

ואמר להו הקב"ה לבית דין של מעלה, הואיל ולא מוקים במיליה, הואיל ואין הוא עומד על מידותיו, אלא מוותר לפוגעים בו - לא תקומו בהדיה, אל תדקדקו עמו בדין.

שנאמר [מיכה ז]: "נושא עון ועובר על פשע".

למי הקב"ה נושא עון? לעובר על פשע!

ונאמר בהמשך הפסוק: " [נושא עון ועובר על פשע] לשארית נחלתו".

אמר רבי אחא בר חנינא, פסוק זה הרי הוא משל לאליה שמינה, וקוץ בה.

כלומר, דבר תנחומין יש בפסוק, שהקדוש ברוך הוא נושא עון ועובר על הפשע [והרי זה כאליה], אבל יש בתוך אותם התנחומין דבר קשה. שהקב"ה נושא עון רק לשארית נחלתו, ולא לכל נחלתו.

פירוש לגבי הרשעים הבינונים צדיקים מהן הן. ובה"א בינונים אין יורדין לגיהנם אלא רב חסד מטה כלפי חסד. מכריע החסדים על העונות. כלומר מרבה החסדים והוא מטה כלפי חסד כלומר אם עונותיו כנגד זכיותיו מחצה ומחצה.

ובמחצה של עונות אין בכלל עון פושעי ישראל בגופן והן שלא לבשו תפלין לעולם בהן הקב"ה מטה כלפי חסד. אבל אם יש בכללם זה העון לא סגיא להו מגיהנם ועליהם נאמר והבאתי את השלישית באש וגו' ואם רב עונות ובכללם עון פושעי ישראל בגופן והן קרקפתא דלא מנח תפלין מעולם ואפילו פעם א' נידונים בגיהנם י"ב חודש. ואח"כ גופן כלה וגם נשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים שנא' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין והמומרין והאפיקורסין ושכפרו בתורה ובתה"מ ושפרשו מדרכי צבור ושנתנו חתיתם בארץ החיים והן הפרנסין שמטילין אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם וחביריו וכו'.

אמר רב פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לש"ש אינו רואה בן חכם. שנאמר לכן יראוהו אנשים. כלומר אם הוא נותן יראתו על אנשים ועל הנשים והן מתייראין ממנו לא יראה כל חכמי לב.

מטה כלפי חסד היכי עביד. ר' אליעזר אומר כובש כלומר משקעו כדכתיב יכבוש עונותינו ותשליך. ריב"ח אומר נושא. כלומר נושא העונות ומכריעין הזכות שנאמר נושא עון ר' יוחנן אומר מעבירן שנא' ועובר על פשע.

תניא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה. פי' אדם ישר תמים בדרכיו אם נכשל בחטא ועדיין לא בא חטא על ידו מעידו אותו החטא אין הקב"ה כותבו עליו מעבירו. וכן מדתו של הקב"ה שלא לחייבו מבתחלה כדכתיב פעמים שלש עם גבר. אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק כלומר אלא תלוי ועומד עד שעת מיתתו ואם נמצאו זכיותיו מרובין על עונותיו עברו כל עונותיו ראשון ראשון והלך במחיצתן של צדיקים. ואם רוב עונות נמצאו מתחשב גם הראשון התלוי ועומד בכלל העונות שעשה אח"כ וקיי"ל דהני כולהו בזמן שמת בלא תשובה אבל אם מת בתשובה לא פי' וכן היא המדה. היא המדה הששית שבפרשת ויעבור שנקראו י"ג מדות וזו היא שכתוב ורב חסד בה"א רב חסד מטה כלפי חסד. ופי' דבי רבי ישמעאל מעביר עון ראשון ראשון ומתרבה החסד. אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק אלא עומד ואם עשה תשובה גמורה אין מזכירין לו שום מעונותיו שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בו ביום שובו מרשעו אלא הקב"ה מוחל לו כל עונותיו ונותנו במחיצתן.

אמר רבא המעביר על מדותיו מעבירין לו על פשעיו שנאמר נושא עון למי נושא עון למי שעובר על פשע לרעהו (עובר על פשע) לשארית נחלתו.

קרקפתא דלא מנח תפילי. פירוש: והוא שאינו נמנע מחמת אונס אלא מרצון. ואומר רבינו תם ז"ל ודוקא כשהמצוה בזויה בעיניו מחמת שרצועות שבראשו מגונות עליו, אבל אם ירא להניחם מחמת שתפילין צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל ליזהר בהן אין זה מכלל פושעי ישראל. ובמכילתא תנו (בא פר' יז) העוסק בתורה פטור מן התפילין, כלומר דכמניח תפילין דמו. ואולי במכילתא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה נגעו בה.

אבל המינין וכו'. והלשון מוכיח שאין אלו ממנין הכתות כדקתני אבל (ובדידהו כרשעים) [בדידהו. וברשעים] לא קתני שנדונין לדורי דורות אלא דמייתי קרא דואלה לחרפות לדראון עולם והעולם ההוא יש לו קצבה ויש להם השאר׳ בסוף ולכך נאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ כי יש עולם שיש לו זמן קצוב ובאלו לא נאמר ואשם לא תכבה לפי שאין אלו מכלל ישראל כיון שפרקו עול ופירשו מן הציבור והללו אין עומדין בדין ומשעת מיתה יורדין לגיהנם ונדונים שם ועתיד הקב״ה להראותם לכל העולם לימות המשיח כדכתיב ויצאו וראו וכו׳ ובפ׳ חלק אמר שאין להם חלק לעוה״ב והא דלא מני מינין אפקורוסים אח״כ הוסיפו עליהם וכן תניא בתוספתא הוסיפו עליהם המסורות בהדי אחריני:

גהינם כלה והם אינן כלים. הפי׳ הנכון גיהנם כלה לאותם הכתות השנויין למעלה אבל הם אינם כלים ונחלשים מן הייסורין שלהם:

אמר רבא ואינהו משפירי בני מחוזא. לא לומר שהיו כן בחייהם דא״כ מאי למתנא כ״ש שאור גיהנם שולטת בהם בטבע אלא לומר דהא דאמרינן פניהם דומין לשולי קדירה היינו לומר דכיון שנדונו בגיהנם לעולם רושם גיהנם ניכר בהם כמו שניכר הרושם בשולי הקדירה אע״פ שמלבנין אותה ומ״מ אותו שחרות שלהם עדיף משפירי דמחוזא דרך משל לומר שנתמרק מעונותיהם ואין עליהם אלא רושם גיהנם לחלק ביניהם ובין הצדיקים גמורים והיינו דאמר ומקריין בני גיהנם:

כי לית ליה תקנתא כו'. וא״ת והיכא דרובן עונות ואין בהם עון פושעי ישראל בגופן מה דינם והנכון שדינם כדין בינונים שעון פושעי ישראל בגופן שמצפצפין ועולין וז״ש ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ וכדתנן דכל ישראל יש להם חלק לעוה״ב דאלו מינים וחביריהם לאו מכלל ישראל וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל והא דקתני ג׳ כתות ומנינו בהם כמה דינים וי״ל דכל הנדונים שבין צדיקים גמורים אע״פ שדיניהם רבים חד כת חשיבי:

פושעי ישראל בגופן קרקפתא וכו'. והרי״ף כתב דלא מנח תפילין לעולם ודעת הענין שעושה כן בדרך מרד ובזיון והוא הדין והוא הטעם לשאר מ״ע שבגופו שהי׳ מורד בהם לעולם כגון ק״ש ותפילה אבל כשאינו עושה מצוה בכוונה זו אלא שאינו יכול ליזהר בהם וכיוצא בו אינו נענש כל כך וכן פר״ת ונראה דנהי דלא מיענש כולי האי אבל עונש יש לו כשפושע בדבר שהרי כל אדם ראוי למצוה זו ובלבד שישמור מהיסח הדעת כמ״ש במס׳ שבת חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה ק״ו מציץ. וי״א שמזה הטעם אמרו שהעוסק בתורה פטור מן התפילין מפני שיש לו היסח הדעת כשעוסק בתורה וא״א לו לקיים שתיהן אע״פ שאין היסח הדעת נופל בענין זה כיון שאין דעתו בדברים של חול וכדברירנא במס׳ סוכה ולפיכך הוא מותר לעסוק בתורה ולהתפלל ותפילין בראשו מ״מ אינו מקיים מצות תפילין כראוי שפעמים שמסיח דעתו מהם לדברי חול וכיון שכן פטורין מהם. אבל בירושלמי נתנו טעם אחר שטעם התפילין למען תהי׳ תורת ה׳ בפיך ומ״ש תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים כבר פי׳ בגמרא למאי הילכתא שלא יישן בהן ולא יסיח בהם ולא נקט תלמודא כאלישע בעל כנפים אלא מפני שנעשה לו נס עליהם כדאיתא בפרק כירה וכדרך שאמר אל יתן צדקה לגבאי אלא א״כ ממונה עליה כחנניה בן תרדיון ולאו דוקא אלא לפי שהי׳ מדקדק בה וכדאמר התם מעות דפורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים וזה ברור. והוי יודע דעון פושעי ישראל בגופן היינו בעבירה שיש בה כרת אלא שאמר שמגיעין סעיפי עבירה זו אפי׳ לעובר על מ״ע דרך מרד וראוי עליהם קצת כרת ולהיות מצפצף ועולה:

פושעי או״ה בגופן. והא דמשמע דחסידי או״ה נידונין לחיי עולם ויש להם חלק לעוה״ב וכדאמר בעלמא במקיימין ז׳ מצות בני נח אבל אלו ? והישמעאלים בכלל מינים הם וכמו שפרש״י המינים תלמידי ?:

כל פרנס המטיל אימה יתירה. וא״ת והא לעיל קתני שנדון בגיהנם לדורי דורות וי״ל דהתם בשחטא והחטיא את הרבים והא דקאמר אינו רואה בן ת״ח מדה כנגד מדה כדי שלא יראה פרנס מזרעו כדאמר אחריהם בני ת״ח הראויין למנותם פרנסים על הציבור אלמא אין ממנין פרנסים אלא ת״ח לבד ומיהו לא קאמר שלא יהיה לו בן ת״ח אלא שלא יראהו כדי שלא ישמח בו. ולעיל ה״ג אבל המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ובתחיית המתים ושפירשו מדרכי ציבור וכולה פירושה דמדות מינין וחבריהם אלו והדר אמרינן כת אחרת ושנתנו חיתיתם בארץ החיים וחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם וכו׳ וכן פרש״י:

ר״א [אימר] כובשו. פי׳ מטמין מן העונות ומסתירם כמדתרגימנן ויסתר משה פניו וכבשינון משה והיינו דכתיב ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו:

ר׳ יוסי בר חנינא אמר נושא. כלומר נושא מן העונות ונושא למעלה כף מאזנים שלהם וכף הזכיות מכבדת ומכרעת למטה שנאמר נושא עון:

גר״י דבי ר״י תנא מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה. אבל מצינו לרבינו אלפסי שכתב בהלכות גרסא אחר׳ תנא דבי ר״י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה וי״א שרבינו ז״ל גורס כדידן אלא דמשמע ליה דהא דמפרש תנא דבי ר״י ברב חסד היינו מדכתיב ועובר על פשע אבל אינו נכון כי מה שכתבנו נראה יותר שהיא גרסתו והיינו דקמפרש וכך היא המדה וזו מדת רב חסד שהיא מי״ג מדות כדברי רבינו האי ז״ל אבל רשי ז״ל פי׳ לפי גרסא שלנו וכך הוא המנהג ועל כרחו הוצרך לפרש כן לפי גרסא שלנו כיון דעל רב חסד קיימי׳ שאילו שזו היא מדתו של י״ג מדות פשיטא דזיל קרי בי רב הוא ומאי קאמר. וענין מעביר ראשון ראשון כתב הרי״ף בשם אחרים שכ״ז שלא גברו עונותיו על זכיותיו כולן עוברין ראשון ראשון ודוחה כאלו לא עשאן וכ״כ הרמב״ם ואינו נכון שא״כ אין אדם נענש לעולם על מיעוט עבירות שבידו ובבריתא דפ״ק דקדושין אמר שמריעין לו בעוה״ז ודומה כמי ששרף את התורה כולה וכ״ת שדברי ר״י ביום המיתה א״כ מאי רב חסד כיון שכבר נפרעו ממנו בעוה״ז ומאי מעביר ראשון ראשון איכא כיון שנפרע חובו. והרי״ף כתב שאין מעבירין ממנו אלא ג׳ פעמים כדכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים ג׳ עם גבר ואתיא כההיא דאמרי׳ במס׳ יומא ראשונה שני׳ ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו כדכתיב הן כל אלה יפעל וכו׳ ותימא דהתם משמע דראשון ושני מוחלין לו לגמרי ואילו הכא אמרינן ועון עצמו אינו נמחק וי״ל דהתם בסוף הדין מיירי היכא דאשתכח דליכא רובא עונות אע״ג דקשה קצת לישנא דנקט מחילה בראשון ומחילה בשני דמשמע דבשעת החשבון והמשקל קודם גמר דין מוחלין לו ראשון ושני ושלישי לגמרי ותו קשיא הא דקאמר הכא דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדיהו והו״ל מיחשבי בהדיהו דהא תלתא עונות נינהו. וי״מ דודאי ג׳ עונות מוחלין לכל אדם לגמרי שנמחקין לאלתר והרביעי הוא שמעביר לכל אדם מלפניו ואינו נמחק ואי איכא רובא עונות מיחשב גבי הנהו דמרביעי ואילך ואמאי דקאמר מעביר ראשון ראשון עם כל א׳ מבני אדם קאמר שמעביר לזה ראשון ולזה ראשון ועדיין אין זה מחוור דקרי ראשון ראשון לרביעי ועוד דלא מייתי הכא ההיא דמס׳ תמיד ולכך י״ל דראשון ראשון ממש מעביר לכל א׳ מישראל בכל שנה ששוקלין זכיותיו ועונותיו ועון עצמו אינו נמחק כדאמרינן הכא וההיא דיומא ענין אחר הוא שעושה הקב״ה עם יחיד ויחיד לאחר שהגדיל ובא לכלל עונש שעדיין לא הורגל במצות ואין רסן יצרו בידו לגמרי ולפיכך מוחלין לו לגמרי ג׳ עונות שחטא והם כאלו לא עשאם ומרביעי ואילך הוא שחושבין לו ואין זה הדין אלא בדין הראשון שלו אחר שהיה בר מצוה הן בד״ה כשדנין עניני העולם הן בשעת מיתתו כשדנין ענין נפשו הן ביום הדין הגדול והנורא לעולם אין מונין לו ג׳ עונות ראשונים שחטא בתחלת מעשיו לאחר שהי׳ בר עונשין כנ״ל. ואך לפירושינו זה מעביר ראשון ראשון דקאמר עם כל א׳ מישראל מדבר וכן נראה בהדיא מפירש״י ז״ל שפי׳ עון ראשון שבראשונים בשבא לתתם בכף מאזנים מעבירות שומטו ואם היו כולן מחצה על מחצה כיון שחסר א׳ מהם יכריעו הזכיות וכך הוא המנהג ע״כ:

ועון עצמו אינו נמחק. הנכון כמו שפרש״י דאי איכא רובא עונות בהדי האי שהעבירו העון הזה הוא מחצה על מחצה מיחשב האי נמי בהדיהו ואינו מוחקו אלא כשהוא מחצה על מחצה עם זה העון דהשתא הוא דמטה אליו כלפי חסד ולא כדברי המפרש דאי איכא רובא עונות חוץ מזה מיחשב בהדיהו דא״כ אף כשהוא רובו עונות עם זה העון הקב״ה מעביר לו עון זה ונשאר בינוני וזה אינו חדא שאין מדת רב חסד אלא לבינונים ולכולהו נוסחי הא דקאמר ר׳ ישמעאל ממדת רב חסד הוא ועוד דא״כ אחר שהעביר לו עון ראשון נשאר בינוני מה יהא דינו צריך להיות לו מטה כלפי *[חסד] פעם שניה עד שיכריעו הזכיות להיות כובש או נושא וזה אינו במשמע אלא ודאי פרש״י ז״ל עיקר:

אמר רבא כל המעביר וכו'. והא דאמרינן בפ״ב דיומא כל ת״ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת״ח אוקמינא בדלא מפייסי ליה דאיבעי ליה למנקט ליה בלביה ואע״ג דכתיב לא תקום ולא תטור התם במילי דעלמא אבל במילי דשמיא איבעיא ליה להיות נוקם ונוטר ומילי דעלמא עלוב לסבול ולהיות עלוב כדתניא הנעלבין ואינן עולבין אבל מ״מ דנקיט ליה בלביה כל היכא דלא מיפייס ליה איבעי ליה לאפיוסי כדאמר רבא הכא והכי פירשנוהו בגמרא הכא ומיהו ק״ל הא דאמרינן במס׳ מגילה עליה דרב פפא דכל רמשא אמר שרי ליה ומחיל ליה למאן דמצערן ה״ד אי במילי דידיה מאי רבותא הא כתיב לא תקום ולא תטור ואי במילי דשמיא כיון דלא מיפייסי ליה אמאי אינו נוקם ונוטר כנחש וי״ל דלעולם במילי דידיה ודקאמרת מאי רבותיה הא ודאי רבותא רבה איכא דנהי דאמרה תורה לא תקום ולא תטור לגמול לו כרעתו מ״מ לא אמרה למחול לו מחילת שמים וזה מוחל לו לגמרי:

כל פרנס המטיל אימה יתרה על הצבור שלא לשם שמים אלא לניצוח ודרך גאוה אינו רואה בן תלמיד חכם אבל לשם שמים כגון שעושה כן להסיר את העבירות ולהשפיל את הגאים תבא עליו ברכה.

ראוי לו לאדם להיותו מעביר על מדותיו ושלא להיותו מאותם השומרים עברה לנצחים אמרו ז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו מדה כנגד מדה:

אע"פ שהתפלה חביבה אף ביחיד תפלת הצבור חביבה ביותר כמו שהתבאר ומכל בזמן ר"ל עשרת ימי תשובה מתוך שהתורה נתנה הערה לכל הרי אף תפלת היחיד חביבה חבוב יתר ולעולם ירבה אדם בתפלה ובסליחות ובהזכרת שלש עשרה מדות ומתוך כך נענה אמרו ז"ל דרך הפלגה ושבח ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם.

שלש עשרה מדות אלו יש אומרים שי"י י"י נחשב בשתי מדות וכן נדרש במקרא דכתוב עזבני י"י וי"י שכחני אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם שתי מדות שנתת לי בסיני בשתיהן עזבתני ויהיו שלש עשרה מדות במנין זה א' י"י ב' י"י ג' אל ד' רחום ה' וחנון ו' ארך אפים ז' ורב חסד ח' ואמת ט' נוצר חסד לאלפים י' נושא עון י"א ופשע י"ב וחטאה י"ג ונקה ויש שמונים י י"י מדה אחת ומונים נוצר חסד במדה אחת ולאלפים במדה אחרת וכן נראה לי מלשון גדולי הפוסקים שכתבו על מדת רב חסד שהוא מדה ששית ויש שמונים י"י י"י באחת וכן נוצר חסד לאלפים במדה אחת ומונים מדת שלש עשרה לא ינקה שינקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים וגדולי המחברים מונים פוקד עון אבות על בנים מדה וכן הם מונים ונקה לא ינקה מדה אחת ופירושו ושרש לא ישרש ונראה מדבריהם שי"י י"י אינם בכלל המדות שהרי שם העצם הוא ומתחיל מנין המדות ממדת אל ונמצא שמדת שלש עשרה הוא פוקד עון אבות על בנים וכן נראה אלא שיש לתמוה האיך לא נהגו להזכירם בבית הכנסת ואפשר שמאחר ששני אלו ר"ל לא ינקה ופוקד עון אבות על בנים אינם של רחמים לא נהגו להזכירם ומ"מ כבר נתפשט המנהג לקראם שלש עשרה מדות של רחמים ותלת עשר מכילן דרחמי אלא שאין אלו בכלל.

אע"פ שחזר אדם ממעשיו הרעים בתשובה שלימה ומצא את עמיו נענש אח"כ אל יהרהר אחר מדותיו של הקב"ה בכך שאפשר שנגמר הדין לעונש זה או שמ"מ הוקל על ידי התשובה שהתשובה לפעמים מכפרת מכל וכל ולפעמים מקילה העונש ואינו מעבירתו מכל וכל כמו שביארנו בחבור התשובה והכל לפי מה שיחייב קו היושר במשפטי השם אשר אפני דרכיו נעלמים ממנו ולעולם יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.

את השלישית גו' לפי הדרש יהיה השלישית כת שלישית שהם הבינונים שיבאו באש של גיהנם לצרפן על מחצה עונותם עד שיזכה שיקרא בשמי שיהיו כצדיקים שנקראו ע"ש של הקב"ה כדאמרינן פ' הספינה:

ובה"א ורב חסד מטה כלפי חסד כו'. מפרש"י דלענין דלעתיד בגיהנם אמרו כן אבל נראה מתוך שמעתין דה"ה דין דהעה"ז בר"ה אמרו כן דמטה כלפי חסד בבינונים מיד בר"ה וס"ל דכולן לא נחתמין עד יוה"כ כר"י דאדם נידון בר"ה וגזר דינו נחתם ביוה"כ.

ואמר ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה דלותי ולי יהושיע וגו' עיין פי' התוס' בזה אבל לישנא דכל הפרשה כולה לא יתישב לפירושם. ונראה דה"ק ועליהם דהיינו על כל שלשה הכתות שזכר נאמרה כל הפרשה כולה והתחיל בכת בינוני שהם סתם בני אדם ואמר אהבתי כי ישמע ה' את קולי וגו' לשון אהבתי לפי פשוטו הוא כמו אוהב אני שישמע גו' וטפי יפול בזה רצוני או תאותי כי ישמע ה' וגו' וע"כ דרשו מיניה אהובה אני כי ישמע ה' קול תחנוני כלומר כשאני מתפלל דרך תחנונים כמ"ש אל תעשה תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים וכמ"ש תחנונים ידבר רש וגו' ולפי שאמר קול תחנוני ואנן אמרי' לא ישמיע אדם קולו בתפלתו אמר לא נתכוונתי לקול ממש אלא כביכול שתטה אזנך לי אל תפלתי שבלחש ואמר בימי אקרא כלומר בימי יחיד שהן עשרת ימי תשובה אז אקרא גם ביחידי כמ"ש דרשו ה' בהמצאו ביחיד בין ר"ה ליוה"כ ואמר אפפוני חבלי וגו' שהם יסורין הבאים על המזיד בבינוני וע"ז צרה ויגון אמצא ששמת אני בהם כמוצא שלל רב כמ"ש השמחים ביסורין עליו נאמר ואוהביו כצאת השמש וגו' וכמ"ש בראב"ש ור' ואמר ובשם ה' אקרא כלומר בזמן שגם תפלת היחיד מקובלת לה' ועי"ל ע"פ מ"ש פ' הספינה ג' נקראים ע"ש הקב"ה כו' וחשיב צדיקים שנאמר כל הנקרא בשמי גו' ומפורש בספרי כל אשר יקרא בשם ה' ימלט וכי אפשר לו לאדם ליקרא בשם ה' אלא נקרא המקום רחום וחנון אף אתה עשה מתנת חנם ונקרא המקום חסיד כו' לכך כל אשר יקרא בשם ה' ימלט וז"ש כאן אנא ה' מלטה נפשי מאחר שאני נקראתי בשמך ומפרש לה שאל תתמה ליקרא בשמו של הקב"ה אבל חנון ה' וצדיק גו' אף אני אעשה כן ובזה אהיה נקרא בשם ה' ומסיים אנא ה' מלטה נפשי וגו' בהא ענינא הזכיר ג"פ נפשי יש לכוון בהם על ג' נפשות שיש באדם כמ"ש הרמב"ם בח"פ ולפי דרכינו יש לפרש על ג' כתות הללו שהן צדיקים רשעים ובינונים והתחיל בכת הבינוני ואמר אנא ה' מלטה נפשי להצילני מיסורין הבאין על המזיד בבינוני כי חנון ורחום וצדיק וגו' שלא לענוש הבינוני במיתה כי שומר פתאים ה' דלותי וגו' ע"פ מ"ש בסמוך ורב חסד היכי עביד נושא עון שמגביה כף מאזנים של עון שיכריעו הזכיות וה"נ ה"ק דלותי מלשון דלה דלה שגבה ודלה עוני כדי שיכריעו זכיותי ובזה לי להושיע ורבא נמי דקאמר דלותי במצות יש לפרש כן דלותי בכף העון על ידי המצות ואמר על כת הצדיקים שובי נפשי למנוחיכי גם אם ימות תשוב הנפש לעוה"ב שכולו מנוחה ואמר כי חלצת נפשי ממות וגו' כנגד כת הרשעים דהיינו שחלצת נפשי מכת הרשעים דמיתה ממרקת בהם ומסיים ואמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים ע"פ מ"ש בפרק ע"פ דאומרים הלל מפני שיש בה תחיית המתים שנאמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים ודרשו כן משום דכתיב בארצות לשון רבים שהרמז בו על עוה"ב כדאמרינן במס' ב"ב לעתיד יהיה לכ"א מישראל בעמק ובהר ובשפלה דהיינו כל מיני ארצות ומסיים האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד וגו' לפי שהמינים כופרים בתח"ה אומר אני האמנתי כי אדבר הא שזכר לעיל בענין ארצות החיים דהיינו תח"ה שהרי עניתי מאד בעולם הזה כדי לקבל שכרו משלם לעולם הבא כדרך הצדיקים ואמרתי בחפזי כל אדם יש להם חלק לעוה"ב כמו בעוה"ז והוא כוזב דלא אמרו כן אלא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב:

פושעי ישראל בגופן כו'. מוקי לה בקרקפתא דלא מנח תפילין דהיינו בגופן דאמרינן בהו שצריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים והכוונה בו שהתפילין מורים שהרוח מתדבק בנשמה בזוכה לכך כי תפילין של ראש הם נגד המוח אשר שם הנשמה ושל יד נגד הלב אשר שם רוח החיוני וזה שלא מניחן מבטל זאת הכוונה בהיפך שידבקו מלמעלה למטה הנשמה ברוח והרוח בנפש וז"ש כי לפי פעולתן הגוף כלה והנשמה שדבקה בה נידונית בשרפה והרוח שמחברן מפזרן תחת כפות רגלי צדיקים ופושעי אה"ע בגופן ר"ל בעבירה דהיינו עבירות זנות שמטמאין גופן בזנות כמ"ש התוס' וגבי עריות כתיב כי בכל אלה נטמאו הגוים: נדונין בה י"ב חודש כו'. מפורש במס' עדיות וע"ש בחדושנו:

נשמתן נשרפת כו'. גם כי הנשמה היא דבר רוחני מצינו בה לשון שרפה אבל מה שאמר שוב ורוח מפזרתן כו' ומייתי ליה כי יהיה אפר וגו' אינו נראה שיהיה כונה על שריפת הנשמה אלא אדלעיל אאפר של הגוף וכלה שאמר בו אינו ממש אלא שיהיה אפר:

שכפרו בתורה וכו'. כפרש"י האומרים שאינה מן השמם ובפ' חלק מפורש דאפי' אומר שכולה מן השמים חוץ מפסוק אחד ואפיקורוס כפי' רש"י מבזה ת"ח והכי מפורש פרק חלק ושאמר ושחטאו ושהחטיאו כגון ירבעם כו' גם שירבעם הוא בכלל מומרים לע"ז מ"מ קחשיב ליה בתרתי דחטא והחטיא את הרבים גם בשאר עבירות דינו כן כמו ששנינו באבות משום דחטא הרבים תלוי בו:

גיהנם כלה והם אינן כלים כו'. בפ"ק דסוטה אמרינן לגבי פורעניות ישראל דחצי כלים והם אינם כלים כו' והיינו למעליותא הוא כפרש"י בחומש וקללה זו לפי הפורעניות ברכה היא חצי כלים והם אינן כלים אבל הכא בדין רשעים גמורים אלו בגיהנם אינו נראה דה"נ למעליותא קאמר דגיהנם כלה והם כו' ויש לומר דה"ק דגם הם אינן כלים כמו כת פושעי ישראל כו' דכלין בגופן הוא לגריעותא הכא גבי המינין כו' דאינן כלים לחרפות עולם וכדכתיב ונראה בשמחתכם והם יבושו מיהו הא דאמר בהו נדונין לדורי דורות צריך באור כיון דגיהנם כלה היאך קאמר נידונין לדורי דורות ודו"ק:

וכ"כ למה מפני שפשטו ידיהם כו'. פרש"י שהחריבו בהמ"ק בעונם עכ"ל דקדק לפרש כן דודאי העובדי כוכבים החריבו בהמ"ק אבל אלו הכתות שזכר הכתוב בעונם נחרב מקדש ראשון ושני כגון מומרים ושכפרו בתורה וכו' היו בחורבן בית ראשון שהיו בהן עע"ז ושאר עבירות וכת מסורות כו' היו בחורבן בית שני כההיא עובדא דבר קמצא פרק הנזקין והאפקורסין שהם הצדוקים שעל ידם חרב מקדש שני:

ועליהם אמרה חנה ה' יחתו מריביו גו'. הם ודאי מריביו של הקב"ה שגרמו להחריב מקדשו ובהם משתעי קרא דלעיל מיניה ורשעים בחשך ידמו דהיינו בגיהנם:

ופניהם דומין לשולי קדרה כו' לפי נוסחות גמרות שלפנינו קאי אהנך כתות המינין כו' אבל בע"י גרס ועליהם אמרה חנה ה' ממית גו' אר"י בר אבין ופניהן דומין לשולי קדירה ור"ל בעת שעולין מגיהנם כצרף הכסף פניהם הושחרו כשולי קדרה ע"י שאש של גיהנם היה שולטת בהם ואמר דאינהו משפירי שפירי כו' כפל לשונו בהם שהם שמענגים עצמם ביותר מתאוות עוה"ז ותחת יופי פניהם שהיה להם בעוה"ז הושחרו לעוה"ב בגיהנם:

לית להו תקנתא כו'. הא דאמר לעיל רשעים דרובן עונות ומשמע אפי' אין בהן עון פושעי ישראל בגופן יהיו לדראון עולם לאו דוקא לעולם אלא י"ב חדש ועולים כ"כ התוספות והר"ן ע"ש. ומלת עולם לא משמע כן וי"ל לפי דבריהם דר"ל שיהיו לדראון ולמיאוס בעיני העולם וכמ"ש רש"י בספר ישעיה וי"ת כמין שתי תיבות די ראיה עד דיימרון צדיקיא מיסת חזינא דהיינו שיהיו מאוסים בעיניהם:

אימתי אני אהובה כו' אע"פ שדלה אני כו' עיין לעיל:

ושנתנו חיתיתם בארץ כו' זה המטיל אימה כו'. והיינו בארץ החיים שמטיל אימה על כל החיים שבארץ גם במקום שאין צריך להטיל דהיינו שלא לשם שמים:

אימה יתירה כו' שלא לשם שמים דודאי יש לפרנס להטיל אימה כמ"ש זרוק מרה בתלמידים אבל אימה יתירה קאמר הוא ודאי שלא לשם שמים ומייתי ליה מקרא לכן יראוהו אנשים וגו' שאמר ליה אליהוא לאיוב דלכך לא זכית לבנים חכמי לב כפירוש רש"י שם:

ר"א אומר כובש כו'. עיין פרש"י הכא אבל במס' עירובין פי' בע"א ועיין בחידושינו שם ובירושל' מפרש אר"א ולך ה' חסד כי אתה תשלם וגו' ואי לית ליה את יהיב מדידך ונראה ה"פ כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ברוב זכיות שהם מכריעות ואי לית ליה לבן אדם זכיות כ"כ להכריע החובות הקב"ה יהיב מזכיות מדידיה כביכול בכף זכיות שיהו מכריעות וע"י זה כובש אף הזכיות:

ריב"ח אומר נושא כו'. עיין פרש"י ובירושלמי מפרש נושא עונות אין כתיב כאן אלא עון הקב"ה חוטף שטר אחד מן העבירות והזכיות מכריעות ע"כ וכענין זה פי' הערוך ומהאי קרא דכתיב בתורה נושא עון ופשע וגו' ה"מ לאתויי הך דרשה אלא דר"א דאמר כובש הביא דרשה דמיכה הביא הוא נמי קרא דמיכה. ועי"ל דבקרא דכתיב בתורה נושא עון ופשט מתפרש ליה כפשטיה נשיאות עון ופשע דהיינו סליחה אבל הכא דשינה בעון לשון נושא ובפשע לשון עובר דריש ליה נושא עון מלשון מגביה ועובר כדתנא דבי ר"י מעביר ראשון וכו' שע"י שמעביר ראשון כו' מגביה כף העון ואמר כך היא המדה ר"ל שזו אחד מי"ג מדותיו דהיינו ממדת ורב חסד ועיין בזה ב' פירושים ברי"ף ובר"ן באורך:

ועון עצמו אינו נמחק כו'. כפי הפירוש שברי"ף הא דעון עצמו אינו נמחק היינו בשרוב עונות גם עם אותו עון עצמו שכבר העביר עכשיו שנעשו עם זה העון רוב העונות מצטרף בהדייהו להעשות רוב ונענש גם עליו ואתיא כפשטיה הא דאמרינן שאין הקב"ה ותרן וכל האומר הקב"ה ותרן וכו' אבל לפירוש ראשון שברי"ף צ"ע הא ותרן הוא על אותו עון ראשון ולא מצטרף כלל להיות רוב ע"י אותו עון שהעביר כבר ועד"ז אמר הכתוב אל תזכר לנו עונות ראשונים דהיינו שתעבירנו הראשונים ולא יהיו נזכרים עוד כי יהיו נמחקים ומהר יקדמונו רחמיך גו' מפורש במס' י"ט:

כל המעביר על מדותיו כו'. דריש ליה נמי משינוי לשון עובר במקום נושא דכתיב בתורה בפשע מיהו התלמוד שינה לשון הכתוב לפום הך דרשה שאמר מעבירין לו כל פשעיו במקום נושא עון ואפשר דנקט האי לישנא סירכיה דדרשה דלעיל דמעביר ראשון ראשון מפשעיו וק"ל:

אליה וקוץ בה כו'. משל היא כי כן דרך הקוצין שנדבקין בזנב כמ"ש פרק המוציא יין גמלא זוטרא גנובתיה משום דאכל כיסי דהיינו קוצים כפרש"י שם:

גמרא אמר רב יהודה א"ר כל פרנס כו'. כצ"ל:

גמ' שם תנא דבר"י מעביר ראשון ראשון. לע"ד נל"פ כפל לשון ראשון דר"ל מכל מין חטא מעביר הראשון כגון אם יש בידו גזל ועריות וחילול שבת מכ"א מעביר הראשון ואינו נכנס בחשבון. וזה אינו באור ע"ד ב"ה כדמשמע מפרש"י אלא דגם אח"כ אם הם מע"מ ורב חסד מטה כלפי חסד. ומה שאמר וכן היא המדה נ"ל דר"ל דכן הוא גם מדת מלך למחול פעם ראשון. או דר"ל דכן הוא ראוי ונאות שלא לחשוב פעם הראשון דכן רגיל על לשונו דתנא דבי ר"י ביומא (מג ב וש"נ) כך היא מדת הדין נותנת כו' ע"ש בפרש"י:

[תד"ה ועליהם. דכתיב כו'. ואני שמעתי מפי ש"ב הגאון המפורסם מו"ה מנשה מאילייא זצ"ל דעיקר דיוקא הוא מן כי הטה אזנו לי ודריש ליה מלשון מאזנים. ור"ל דמטה לי המאזנים לצד זכות] :

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: (שמות לד, ו) "וְרַב־חֶסֶד", מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. פירש רש"י ז"ל הואיל ומחצה על מחצה הן מטה את ההכריע לכף זכות ואין יורדין לגיהנם עיין שם, וצריך להבין כיון דהם שקולין איך יטה ההכרע לכף זכות?
ונראה לי בס"ד כי מידות חסד וגבורה נקראים אהבה ויראה, ולפעמים נכללת היראה באהבה ואהבה ביראה שבזה נעשה מיתוק הגבורה בחסד כמו שאמרו בזוהר הקדוש בסידור יראה על גבי אהבה כזה:
יראה
אהבה
שנמצא חצי יראה נצטרף עם חצי אהבה וחצי אהבה נצטרף בחצי יראה ובזה נכללו החסד והגבורה זה בזה ואז גם מדת הגבורה נוטה לעשות חסד וכל זו ההתכוללות לא תהיה אלא רק אם תניח יראה למעלה ואהבה למטה דאז תתאה גבר ויהיה הכל חסד מה שאין כן אם תניח יראה למטה לא תהיה התכוללות זו של המיתוק דתתאה גבר ולכן אלו הבינונים שהם מחצה על מחצה עושה בעבורם הרכבה זו של יראה ואהבה שתהיה אהבה תתאה ואז נכללים זה בזה מחצה במחצה ויהיה מיתוק הגבורה הנקראת יראה בחסד הנקרא אהבה דתתאה גבר ואז גם הגבורה נוטה לעשות חסד ובזה יהיה רחמנות על הבינונים שהם מחצה על מחצה. והבן בדברים.
ועוד נראה לי בס"ד טעם שיטה כלפי חסד על דרך מה שפירשו (הושע יא, א) 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' כלומר ידון אותם בדין נַעַר דזדונו נחשב לשוגג שעושה מעשיו בלי דעת וכן אמרו על פסוק (ישעיה נח, א) 'וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם' אלו תלמידי חכמים ששגגתם עולה זדון 'וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' אלו עמי הארץ שזדונם נחשב שוגג וכן הוא אומר (הושע יד, ב) 'כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ' עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול.
ונראה לי בס"ד דטעם זה רמזוהו בית הלל בדבריהם באומרם 'מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד' והיינו אותיות שהם לפני אותיות חֶסֶד המה אותיות טָעָה דהיינו לומר זה החוטא טעה בעונו דנחשב לו מעשיו לשוגג ומכשול, ובזה מצילו מעונש מות ומקבלו בתשובה.

וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ: (תהלים קטז, ו) "דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ". קשה למה חילק התנא דבריו לשתי חלוקות באומרו וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד וכו', וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ וכו' תסגי בחדא? ועוד בראשונה אמר וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד ובשניה אמר וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה מה ענין השינוי הזה מרישא לסיפא?
ונראה לי בס"ד דמה שאמר וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ וכו' הוא רוצה לומר מן פסוק 'דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ' עד סוף הפרשה שׁוּבִי נַפְשִׁי וכו' כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי וכו' אֶתְהַלֵּךְ וכו' כי דברים אלו שייכי לזכות הבינונים כאלו הם יוצאים מפיהם דמודים ומשבחים להקב"ה שדלה אותם והגביהם בחסדו מטיט היון של העונות ואומר כל אחד מהם 'שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי' זו גן עדן יען 'כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי' זו גיהנם וכף הקלע, ועתה 'אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים' בגן עדן.
אמנם מה שאמר וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד 'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע הֳ' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי' קאי על פסוק זה בלבד כי דוד המלך ע"ה אמר פסוק זה כנגד כת זו הבינונים לשלול נפשו ולהוציא עצמו מכלל הכת הזו והיינו כי הקב"ה יתאוה לתפילת הצדיק ואינו אומר 'תנו לו ואל ואראה פניו!' אך זה דוקא בצדיקים גמורים אבל אלו הבינונים אינם זוכים לכך אלא יתן להם בקשתם קודם ששאלו ולזה אמר אמר דוד המלך ע"ה 'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע הֳ' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי' רוצה לומר אני אוהב ומשתוקק להיות מכת צדיקים גמורים שהקב"ה יתאוה לתפלתי וירצה שישמע קול תחנוני ולא מכת הבינונים שאומר כנגדם 'תנו לו ואל אראה פניו!' ולזה אמר וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד 'אָהַבְתִּי' פירוש כנגדם אמר זה שרצה לשלול עצמו מהם כי אלו שהם בינונים ואין ניצולים אלא על ידי מדת החסד אין להם מעלה שיהיה הקב"ה מתאוה לתפילתם.

לְאַחַר שְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ, גּוּפָן כָּלֶה וְנִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת, וְרוּחַ מְפַזְּרָתָן, וְנַעֲשִׂים אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַּדִּיקִים. הנה שם לא יש אפר ח"ו, ואמר כן בדרך משל ודמיון כלומר נִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת להפריד הסיגים מן חלקי הטוב שבה אך להיות הסיגים רבים וחלקי הטוב מועטים באיכותם וכמותם אין בהם שיעור להיות פרצוף בפני עצמו אלא יהיו נטפלין לנשמות גדולות של הצדיקים שיהיו דבוקים בהם כל אחד מהקרוב לשרשו ועשה דמיון בערכם לגבי נשמות הצדיקים הגדולים כמו ערך אבק האפר הנדבק בכפות רגלי האדם כן היא ערכם וחשיבותם של חלקי הטוב אלו לגבי נשמות הגדולות אשר ידבקון בהם.

גֵּיהִנָּם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים. פירוש גֵּיהִנָּם דעלמא המתוקן לכל העולם לידון, וְהֵם אֵינָם כָּלִים דנידונין בגיהנם דילהון כי כל רשע יש לו חלק לעצמו בגיהנם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טז:) 'זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם'.
או יובן יש גיהנם נעשה לכל אחד לפי ערך מעשיו להשרף בו וזה כלה וחוזר ומתחדש לאותו אדם אחר שישרף בו ויהיה אֵפֶר בתוכו וזהו גֵּיהִנָּם דילהון כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים כי יחזור ויתחדש להם גיהנם חדש בשבילם וכמו דאיתא באגדה בהנך מתים שמצאום רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא שהיו אוספים עצים במדבר כדי שישרפום בהם. נמצא אלו גֵּיהִנָּם שלהם כָּלֶה וחוזר ומתחדש להם, ומזה תבין כמה מיני גיהנם יש לרשעים.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבִּין: וּפְנֵיהֶם דּוֹמִין לְשׁוּלֵי קְדֵרָה. יש להקשות מאי קא משמע לן בדברים אלו? ועוד למה דימה אותם לשחרות שׁוּלֵי קְדֵרָה ולא לשחרות אחר?
ונראה לי בס"ד כי האש אף על פי שמהלך על כל דופני הקדרה הנה הוא שולט בשוליים יותר ולכן הם מושחרים יותר מהצדדין וכן אלו הרשעים אף על פי שכל גופם נתון בגיהנם שולט אש גיהנם בפניהם יותר ולכן יהיו פניהם מושחרים יותר משאר גופם כמו ששולי הקדרה מושחרים יותר מצדדי הקדרה, והטעם מפני כי העונות חקוקים בפנים, כמו שנאמר (ישעיה ג, ט) 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם'.
או יובן הטעם מפני כי אברים המתייחסים לפנים יהיה בהם רבוי עונות יותר משאר איברים עינים לראות ואזנים לשמוע ופה לדבר ולאכול איסורים.
או יובן בס"ד רמז בזה דאחר אותיות קְדֵרָה יש אותיות שׁוּרָה ואלו הן שׁוּלֵי קְדֵרָה כי הם אחר אותיות קְדֵרָה ואמרו רבותינו ז"ל 'אין שורה פחות' משלשה וכנזכר ביומא (יומא דף פז.) על פסוק (איוב לג, כז) 'יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים' עיין שם. ובפנים חקוקים העונות ויש שם שורה שהיא של שלשה מיני עונות שהם שלשה מיני טומאה של חטא ועון ופשע, ולזה אמר פניהם כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה רוצה לומר שיש שם שורה הרמוזה בשולי אותיות קְדֵרָה.

וְאִינְהוּ, מִשַּׁפִּירֵי בְּנֵי מְחוֹזָא, וּמִקַּרְיָן: 'בְּנֵי־גֵּיהִנֹּם'. נראה לי בס"ד יש רשעים נשרפין וכלין באש גיהנם וחוזרין ומתחדשין שם ונשרפים פעם אחרת וכן על זה הדרך עד מאה אלף פעמים וכמו שאמרו אותם המתים לרבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כדאיתא באגדה ולכן אלו מִקַּרְיָן 'בְּנֵי־גֵּיהִנֹּם' כי שם נולדים ומתחדשים וכל הנולד בעיר נקרא מבני אותה העיר כמו בני גליל בני בבל וכיוצא, גם קראם 'בְּנֵי־גֵּיהִנֹּם' כי בהם נבנה גיהנם שמגדיל ומתרבה כי ברבוי הרשעים בתוכו מתרחב והולך.

אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ? בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל תַּחֲנוּנַי. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דתענית (תענית כה:) היכי דמי שבחו של ציבור? אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מטרא ולא יתנו מן השמים קודם שישאלו דזה גרע דהוי כאומר תנו לו ולא אשמע קולו, וזהו שאמרה 'אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה? בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי' ולא תאמר תנו לו ואל אראה פניו! או יובן בזמן שאתה שומע ולא תעשה על ידי אמצעי.
או יובן 'שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי' שהוא תפלת הציבור ולא מכח גזרת צדיק כחוני המעגל וכיוצא בו דכתיב בהו (שמואל ב' כג, ג) 'צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים' המבטלים הגזרה מכח מעשיהם הטובים.
או יובן יש אדם מתפלל על דבר טוב אך טועה בנוסח תפלתו שמוציא מפיו דברים דמשמען להפך כמו אותו שהיה הולך רגלי במדבר ויגע והתפלל שישלח לו הקב"ה חמור לרכוב עליו וטעה בלשונו ואמר דברים שמשמען שהחמור יהיה רוכב עליו וכך הוה ליה שנזדמן לפניו שר אחד רוכב על חמרתא ויש לה בן קטן כרוך אחריה וגזר עליו שירכיב זה הבן על כתפו וילך, וּבִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ (משלי טז, ז) לא יביט על נוסח הדברים אלא רק על קול תחנונים של האדם שהוא מתחנן בעבור הטובה אף על פי שיצא מפיו דברים דמשמען לרעה, ולזה אמר 'בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל תַּחֲנוּנַי' שהם בעבור טובה, ולא נוסח 'אִמְרֵי פִי'.
או יובן בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דְּחִילוּ חכמה רְחִימוּ בינה, נמצא אהבה מצד הבינה וידוע שערי תפלה בבינה, לזה אמר אֵימָתַי אֲנִי 'אֲהוּבָה' דייקא בִּזְמַן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל תַּחֲנוּנַי.

"דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ", אַף עַל פִּי שֶׁדַּלָּה אֲנִי בְּמִצְווֹת, לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ. נראה לי בס"ד דעבודה תמה ושלימה שיעשה האדם בקיום המצות היא שיעשה מאהבה במחשבה ודבור ומעשה וג' פעמים 'אהבה' עולה 'טל' [13×3=39] וזהו (ישעיהו כו, יט) 'טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ' ובזה יזכו שהשפע והפרנסה לא תבא להם ביגיעה כמטר שהוא יורד בזעף אלא כטל שיורד בנחת, ולזה אמר (הושע יד, ו) 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל' ואם לא זכו לעבודה שלימה אז ט' של טַל תתחלק לשני חלקים שהם ד"ה, ובזה יהין אותיות 'טַל' אותיות 'דַּלָּה'.
ולזה אמר 'אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי דַּלָּה מִן הֲמִצְוֹת' רוצה לומר מכח חסרון המצות שלא עשיתים בשלימות נעשיתי דַּלָּה שנהפכו אותיות טַל שהבטיח הקב"ה לישראל באומרו 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל' לאותיות דַּלָּה עם כל זה לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ כי על ידי עסק התורה אנחנו ממתקים את הגבורה שהיא בסוד נ"ו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל כי הג' מנצפך שהם מספר פ"ד כל חלק עולה נ"ו ולכן כל נ"ו שבסוף תיבה רומז לגבורה, ועל ידי עסק התורה שבעל פה שהיא ששה סדרים ממתקים את נ"ו שהוא סוד גבורה כי אות וא"ו של נ"ו שהוא מספר ששה יתחלק לשני חלקים שהם א"ה ובזה יהיו אותיות נ"ו לאותיות נָאֶה הרומז על המיתוק. ולזה אמר לִי נָאֶה דייקא ולכן לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ.
ועוד נראה לי בס"ד אומרה לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ כי על ידי חסרון התפלה נעשה עָנִי שדרכו של עני על הרוב לחזור ולשוב ריקם כמו שנאמר (תהלים יד, ו) 'כִּי עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ' ועל ידי חסרון שיש מצד התורה נעשה רָשׁ ועל ידי חסרון שיש מצד המצות נעשה מָךְ.
והנה ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דשערי תפלה הם בבינה ושערי דמעה בחכמה, וידוע כי בבינה יש חמשים שערים שהוא מספר נו"ן ואם תניח אות נו"ן בתוך עָנִי יהיה צירוף עֲנֵנִי ולכן אליהו זכור לטוב בזמן שראה את ישראל בתואר עני אמר 'עֲנֵנִי הֳ' עֲנֵנִי' (מלכים א' יח, לז) ואם תניח אות א' הרומז ללימוד התורה לשון (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' בתוך אותיות רָשׁ יהיה צירוף רֹאשׁ והוא הנרמז בתיבת בְּרֵאשִׁית שהוא בי"ת רֹאשׁ דכתיב (משלי ח, כב) 'הֳ' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' ואם תניח אות ה"א הרומזת לחמשה חלקים של שלימות המצות שהם מעשה ודיבור וכוונה ומחשבה ורעותא דליבא עם אותיות מָךְ יהיה צירוף כַּמָּה שהם מספר שם אדנ"י [65] שהוא סוד המלכות ששם הוא תיקון המצות שהם בסוד נפש כמו שכתבתי על מאמר 'על אחת כמה וכמה' שהוא ב' פעמים אדנ"י וזהו 'כמה וכמה' שעולים מספר ק"ל שהם חמשה הויו"ת הנרמזים באות ה' וכנזכר במקום אחר, נמצא אותיות המבטלים 'עָנִי רָשׁ מָךְ' הם אותיות נָאֶה לזה אמר לִי נָאֶה דייקא הם ג' אותיות הנזכר לכן לִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ.

'פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן' מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב: קַרְקַפְתָּא דְּלָא מָנַח תְּפִלִּין. 'פּוֹשְׁעֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּגוּפָן'? אָמַר רַב: בַּעֲבֵרָה. יש להקשות למה אמר קַרְקַפְתָּא דמשמע דקאי על תפילין של ראש לימא דלא מנח תפילין בסתס דקאי אתפילין של ראש ותפילין של יד?
ונראה לי בס"ד כי התפילין הוא אות ועדות שגופינו קנוי להשם יתברך לכך מצות תפילין אמורה בפרשת בשלח תכף ליציאת מצרים דכתיב (ויקרא כה, נה) 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' ומנהגו של האדון תולה חותם וסימן בצואר עבדו שיעיד עליו שהוא עבדו ואינו בן חורין וכן עשה השם יתברך לישראל במצות תפילין אך של יד מכוסה ואינו נראה אבל של ראש הוא גלוי ולכך הוא עיקר האות ולזה אמר 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' אמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) ולכך זה שהוא מזלזל באות זה של ראש המעיד שגופינו קנוי להשם יתברך נקרא 'פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן' דייקא,
ומה שאמר 'פּוֹשְׁעֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּגוּפָן' ואיכא דאמרי 'בַּעֲבֵרָה' רוצה לומר בזנות נראה כיון דאדוקים בזנות הרבה ודאי יחטיאו את ישראל הן זכרים הן נקבות לרדוף אחריהם לטמותם וזו הטומאה קשה לפני המקום יותר מאם היו הורגים אותם.

וְ'שֶׁנָּתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים' אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה פַּרְנָס הַמַּטִּיל אֵימָה יְתֵרָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. הא דמכנה את ישראל בשם 'אֶרֶץ הַחַיִּים' נראה לי בס"ד כי מצינו שנקראים בשם אֶרֶץ דכתיב (מלאכי ג, יב) 'וְאַתֶּם תִהְיוּ לִי אֶרֶץ חֵפֶץ' והטעם כי אֶרֶץ הוא לשון רצון כנזכר בזוהר הקדוש ועל שם שעושין רצון אבינו שבשמים נקראים בשם אֶרֶץ וזה התואר יבא להם מכח קיום המצות, אך מכח לימוד התורה יבא להם תואר חַיִּים כדכתיב (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' ופרשתי בס"ד הטעם כי התורה נקראת טוֹב דכתיב (משלי ד, ב) 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם' ויש בה ד' חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] שכל חלק נקרא טוֹב הרי ד' פעמים טוב [17] עולה חַיִּים [68]. וידוע כי אלו ד' חלקים פרד"ס שהוא סוד חַיִּים הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה וזהו שנאמר 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם' דייקא רוצה לומר בתורה שהיא כנגד שם הוי"ה לכך 'חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' ולכן כינה הציבור כאן בשם 'אֶרֶץ הַחַיִּים' שהם צדיקים שנקראים בשם אֶרֶץ מכח המצות ובשם חַיִּים מכח התורה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 'כּוֹבֵשׁ', רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: 'נוֹשֵׂא'. לפי פירוש רש"י ז"ל [כובש - את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העונות: נושא - מגביה כף מאזנים של עון] קשה מאי נפקא מינה בין כובש לנושא דפליגי רבנן? גם בין הכי ובין הכי מה טעם יש בזה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (רמב"ם הלכות תשובה בפרק ג׳) שיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהוא כנגד כמה עונות שנאמר (מלכים א' יד, יג) 'יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב' ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר (קהלת ט, יח) 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה' ואין שוקלין אלא בדעתו של אֵל דֵּעוֹת והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות עיין שם. נמצא אם יש עשרה עונות קלים ומצוה אחת חמורה וגדולה תכריע אותם, וזה הוא כונת מאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' רוצה לומר יכביד איכות המצות כדי שבזה ירבו באיכותן על איכות העונות ויהיו העונות מועטין כנגדן כי שיקול זה אינו לפי המנין אלא לפי האיכות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ומאן דאמר 'נוֹשֵׂא' רוצה לומר הקב"ה ימציא ברחמיו טענה להמעיט על ידה איכות העונות שיהיו קלים ואז ממילא ירבו הזכיות באיכות על העונות.
ואם תאמר במה יכביד איכות המצות למאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' ובמה יקל איכות העונות למאן דאמר 'נוֹשֵׂא'? הענין הוא על פי מה שאמר הכתוב (הושע יא, א) 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' שפירשו בו הכוונה שידון אותם כנער שהוא חסר דעת דלכך זדונו חשיב כשוגג, כמו שנאמר (ישעיה נח, א) 'הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' דזדון עם הארץ נחשב כשגגה מפני שאין מכירים ערך העון כמו שהוא וזהו 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל' דן את מעשיהם כמעשה נער וזו הכוונה של מאן דאמר 'נוֹשֵׂא' שהוא מיקל איכות העונות ואז יהיו מועטים באיכותם כנגד איכות המצות.
אך מאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' לא ניחא ליה בדרך זה לחשוב הזדונות כשגגות אלא אומר ההצלה בדרך אחרת על פי מה שאמר הכתוב (הושע ט, י) 'כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל' שפירשו בו הכוונה שיעריך מעשים טובים של ישראל לגבי אומות העולם שאין להם מעשים טובים כלל אלא אדרבה להפך ולכך זה המעט של ישראל נחשב דבר רב ועצום כאדם המוצא ענבים במדבר שמם שיגדל ערכם בעיניו אף על פי שהם מועטין וקטנים וחמוצים מעט, ואם כן בזה יגדיל איכות המצות של ישראל ואז ממילא יכריעו באיכות את העונות ולזה אמר 'כּוֹבֵשׁ' ולפי זה איכא נפקותא גדולה בפלוגתא זו דלמאן דאמר 'כּוֹבֵשׁ' חומר העונות ישאר כמו שהוא וצריכין לקבל עונש גמור עליהם אלא שהם ניצולין מן כליה ויסורין קשים מחמת שאיכות המצות רב על איכות העונות, אך למאן דאמר שהוא מקל העונות דחושב אותם לשגגות אז גם עונשם יהיה קל מאד דאין צריך לקבל יסורין אלא שיעור עונש הראוי לשוגג שהם יסורין קלין מאד.
ועוד נראה לי בס"ד לפרש כונת כּוֹבֵשׁ וְנוֹשֵׂא דנקטי רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והוא כי ידוע שהחוטא גורם שתעלה הקליפה למעלה מתחום שלה שיכנס החול במקום הקודש אך ידוע שיש שתי בחינות בעולמות העליונים האחד בסוד היושר והאחד בסוד העיגולים וכל מה שיש בזה יש בזה והחוטא פוגם בשתי הבחינות דיושר ועיגולים שגורם 'עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ' (משלי ל, כג) והשתא יש להקשות דרבי אלעזר מדבר בפגם של בחינת עולמות היושר דעל זה יפול לשון כּוֹבֵשׁ רוצה לומר הקליפה שהיא הנקראת עון שעלתה למקום קדוש העליון ממקומה אז הקב"ה ברחמיו כובש אותה ומוריד אותה למקומה התחתון כדי שלא תינק ממקום הקודש העליון כי בעולמות היושר דחיית הקליפה מלמעלה למטה ועל זה שייך לשון כובש, אך רבי יוסי ברבי חנינא מדבר בבחינת העיגולים ושם לא שייך לשון כובש אלא העתקה ממקום למקום שנושא את הקליפה הנקראת עון ממקום הקדוש שנתקרבה אליו וזורקה למקומה ועל זה שייך לשון נוֹשֵׂא שמעתיקה ונושא אותה ממקום הקודש.
והנה הגאון השל"ה ז"ל (במסכת יומא דף רלט.) כתב דגם רבי אלעזר דאמר כּוֹבֵשׁ קאי על העונות ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והענין הוא על דרך דאיתא במציעא פרק האומנים (בבא מציעא פ.) 'נפח קשה כמשוי' נמצא כשיש ב' דברים שוים במשקל ולאחד מהם יש נפח יותר קשה לבהמה כתוספת משוי ולפעמים דבר אחד אינו שוקל כמו האחר אבל הנפח שלו יותר גדול נחשב שוה עם האחר במשוי והקב"ה רַב חֶסֶד רוצה להכריע כף זכות שיהיה במשקל יותר מכף חובה וגם רוצה שכף חובה לא יהיה יותר בנפח, מה עושה הקב"ה? לוקח העונות וכובשם ביחד! לא שכובש הכף אלא רק העונות בעצמם כובשם ודוחקם זה על זה למעט נפוחם ושתי כפות עדיין שוים, ואז נושא כף חובה שנעשה קל מחמת שנתמעט ניפוחו כי הכף הזכיות נעשה יתר עליו מכח הניפוח, ונמצא כובש קאי על העונות ולא על הכף ונושא קאי על הכף של העונות עד כאן תוכן דבריו, יעוין שם. והנה בודאי גם לפי דברי הרב ז"ל אין הדברים כפשוטן ממש דאין שם כפות ממש ולא נפח ממש ורק הוא לשון מליצה ודמיון לשבר האוזן.
מיהו צריך להבין המכוון של הדברים האלה בנמשל איך ימעט הנפח? ונראה לי בס"ד יש עון דנחשב גדול וחמור הרבה לאו מצד עצמו בלבד אלא מצד שגרם האדם שעשאו מכשול לאחרים שלמדו ממנו לעשות גם הם עון זה, ובזה נמצא גדל עונו של זה כדמיון דבר שנתנפח אשר משקלו לא נתרבה ורק מראה כמותו נתרבה לעיני הרואין מחמת הניפוח שלו ולכן כמו שהניפוח של המשא מוסיף קושי על הנושא אותו אף על פי שלא כבד משקל גופו כן זה העון יוסיף עונש לאדם העושה אותו מחמת שגרם לאחרים שילמדו לעשות גם הם עון זה. אך מאחר כי תוספת זו שגרמה לתוספת הבאה מן הניפוח יתחייב בה האדם מכח דינא דגרמי שגרם לאחרים ללמוד החטא הנה הקב"ה בחסדו לא ידין האדם ההוא בדינא דגרמי ואז לא יגיע לו נזק מחמת תוספת זו של הניפוח ויוסר תוספת זה של הניפוח מן העון שלו, וזהו ענין כובש העונות שאם יש עונות שיש בהם ענין נפוח כגון שגרם לאחרים לחטוא גם הם ובזה נעשה בהם תוספת רע מחמת זה אז יכבוש אותם לסלק מהם תוספת רע שנדמה לנפח שיש באלו העונות אבל בזכיות כל זכות שיש בו ענין תוספת שדומה לנפח דהיינו שגרם לאחרים ללמוד ממנו לעשות גם הם מצוה זו כמוהו לא יכבישם אלא ישארו בנפח שלהם ואז ודאי יכריעו הזכיות.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה. נראה לי בס"ד הכוונה כי סידור הזכיות נעשה על פי מדת החסד וסידור העונות על פי מדת הגבורה, וכאשר תמצא בזוהר הקדוש (בפרשת אמור דף ק:) תלמידי חכמים לקביל דא שלשה ספרים פתיחין ביומא דא פירוש כנגד חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] יעוין שם. וידוע שמדת הגבורה יש בה תערובות ממדת החסד כי לעולם שמאלא איצטריכא לימינא ואמרתי בס"ד רמז לדבר 'שמאל' קרי ביה 'שם א"ל' שהוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' ולכן מיכאל שהוא שר החסד עף העולם בעפיפה אחת (ברכות ד:) שהוא נגלם במים דוקא ברדתו לעולם הזה אך גבריאל שהוא שר הגבורה עף בשתים מפני שנגלם במים ובאש דשמאלא אצטריך לימינא וכנזכר בשער מאמרי רבותינו ז"ל, ולכן אף על פי שסידור העונות הוא במידת הגבורה יש בה חלק מן מדת החסד על כן יש בסידור זה צד חסד שמדת הגבורה עצמה מעברת רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן.
ולזה אמר וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה כלומר אל תתמה איך בפעולת הדין שהוא סידור העונות הנעשה במדת הגבורה יהיה פועל רחמים שיעביר ראשון ראשון? לזה אמר כָּךְ הִיא הַמִּדָּה רוצה לומר כך היא אצילות המדה הזאת עצמה של הגבורה שיש בה חלק מן החסד ולכן מצד זה נעשה פועל רחמים גם כן. ובזה מובן מאמר (חבקוק ג, ב) 'בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר'.
ועיין להרי"ף ז"ל מה שפירש מאמר 'וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה' והר"ן ז"ל ביאר דבריו ומה שאמר בשם הגאון ז"ל, עיין שם. ועיין הרמב"ם הלכות תשובה בפרק ג' יעוין שם.

כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע". מקשים הא בקרא קאמר עָוֹן וָפֶשַׁע לשון יחיד?
ונראה לי הדברים מבוארים על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ג' מהלכות תשובה) בשעה ששוקלין עונות האדם עם זכיותיו אין מחשבין עליו עון שחטא בו בתחילה ולא שני אלא משלישי ואילך אם נמצאו עונותיו מרובין על זכיותיו אותם שתי עונות מצטרפין ודנין אותו על הכל ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו מעון שלישי ואילך מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון לפי שהשלישי נחשב ראשון שכבר נמחלו השנים וכן הרביעי הרי הוא ראשון שכבר נמחל השלישי וכן עד סופן, עד כאן לשונו יעוין שם. ולפי זה מה דנקיט קרא 'נֹשֵׂא עָוֹן' לשון יחיד, הכוונה היא שלעולם נֹשֵׂא עָוֹן אחר שהוא הראשון ועל ידי כן נמחלין כולן כי כיון דנושא חד נשאר השני ראשון ומעביר וכן על זה הדרך.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 'כּוֹבֵשׁ', רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: 'נוֹשֵׂא'. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע הבאתי דברי השל"ה ז"ל (במסכת יומא דף רלט.) שפירש המאמר בענין מה שאמר בגמרא דמציעא (בבא מציעא פ.) נפח קשה כמשוי ושם ביארתי מה הוא ענין הנפח בנמשל עיין שם.
ועוד נראה לי ענין הנפח בעבירות הוא שהאדם פוגם בעבירה אם יעשנה ביום שבת יותר מאם יעשנה בחול, וכמו שאמרו בתיקונים על פסוק (שמות לה, ג) 'לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת' שפירש הפסוק על הכעס, וכן הוא הדין בשאר עבירות וכנזכר במקובלים, כי שבת ויום טוב שהעולמות מתעלים למעלה למעלה לכן מגיע הפגם במקום עליון יותר מן החול, וזהו ענין הנפח בעבירות, כי גוף העון שוה, ולכן אם יש עון שיש לו נפח דהיינו שמגיע הפגם שלו יותר הוא מורידו כאלו אין לו נפח, וכן הוא הדין במצות גם כן יש להם נפח שאם האדם ילמוד תורה שעה אחת בשבת יש לה יתרון על לימוד החול אלף ידות, ופוק חזי מה שכתב הרב מקדש מלך ז"ל בזה, אך כאן מניח הנפח כמו שהוא ולזה אמר (תהלים עה, ח) 'כִּי אֱלֹקִים שֹׁפֵט' אז זה 'יַשְׁפִּיל' בנפח העונות 'וְזֶה יָרִים' בנפח המצות.

גמ' ונידונין בה לדורי דורות. עיין נדרים ח ע"ב:

בגמרא ב"ה אומרים ורב חסד כו' היכי עביד רא"א כובש ופרש"י כובש כף המאזנים של זכות ומכריע את העונות. ולכאורה לשון המקרא אין משמע כן דהא יכבוש עונותינו כתיב ובפ"ק דערכין פרש"י בענין אחר ע"ש במהרש"א בח"א אמנם לולי פרש"י היה נ"ל לפרש בענין אחר שהרי ידוע לפי ענין הטבע שמה שכובד המאזנים לעולם מכריע למטה לצד הארץ היינו לפי שעיקר ענין הכבידות הוא יסוד העפר וכל דבר המורכב מד' יסודות לעולם יסוד העפר שבו מכריע לחלק יסוד העפר למטה שהכל הולך אחר יסודו כענין שנאמר הכל היה מן העפר והכל שב לעפר ומכש"כ בענין העונות של אדם שהם ע"י היסוד העפר שבו שהוא היותר חומר נמצא דלפ"ז בענין הזכיות הוא להיפך שלעולם כשהזכיות מרובין והם יותר רוחניים שבאדם אותו החלק הוא העולה למעלה נמצא שעל ודי כך נכבשין העונות שבכף השניה לצד הארץ והזכיות עולין למעלה ומתקיים שפיר מאמר הכתוב יכבוש עונותינו כן נ"ל ודו"ק:

שם תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכן היא המדה. לכאורה לשון וכן היא המדה אינו מדוקדק ויש ליישב לפי שיטת רב אלפס ז"ל שכתב דהא דקאמר מעביר ראשון ראשון פי' אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא כו' וכן היא מדתו כו' למחול על ג' עוונות הראשונים הבאים לידו כדכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר וכיוצא בזה כתב בשם הגאון ז"ל. נמצא דלפ"ז א"ש דתנא דבי רבי ישמעאל בא להכריח פירושו דעל מחילת ג' עונות הראשונים קאי. דלפ"ז מדה זו דרב חסד האמורה בי"ג מדות היא מדה הנוהגת לעולם כמו שארי המדות הנהוגות תמיד משא"כ להנך אמוראי קמאי דאמרי ורב חסד היינו כובש או נושא א"כ אין המדה נוהגת לאחר מיתת האדם כדברי ב"ה דאמרי ג' כתות ליום הדין א"כ תו לא הוי דומיא לשאר י"ג מדות הנוהגות תמיד כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא ועליהם אמרה חנה: פי' מדכתיב ממית ומחיה ולא מחיה וממית ע"כ איירי קרא מחיים שאחר המות דהיינו אחר תחה"מ וכמו דיליף בסנהדרין (דף צ"א) ממה דכתיב אני אמית ואחיה שתחיית המתים מן התורה ואח"כ כתיב מוריד שאול ויעל הרי שאחר תחה"מ עדיין יש ירידת שאול וא"כ איירי בבינונים שיורדים לגיהנם ומיד עולין ולכן על דבר זה אמרה חנה הפסוק הזה:

ועליהם אמר דוד אהבתי: בפ' זה י"ל דהנה יש ב' מדות אהבת ה' ויראת ה' ואם אמנם אפילו הפורענות אם בא מהקב"ה הוא לטובה ויש לעורר אהבת ה' כדכתיב כי אשר יאהב ה' יוכיח עם כל זה ברוב בני אדם רק הטובות הבאים מהקב"ה מעוררים אהבה והפורענות אינו מעורר רק יראה ולכן דוד שחשב עצמו כבינוני בפרשה זו פתח אהבתי כי ישמע ה' את קולי הטובה שיעשה לי הקב"ה שישמע תפלתי מעורר אהבתי ומפרש באיזה תפלה מדבר שנחשב לו חסד גדול כ"כ בתפלה שלעתיד כאשר כבר אפפוני חבלי מות דהיינו אחר שמת וקם בתחה"מ ומצרי שאול מצאוני דהיינו שמצרי שאול הם לנגדי שאירא לצרה ויגון אמצא בשאול למרק אשמותי למען אהיה ראוי להיות בן עוה"ב ואז בשם ה' אקרא אנה ה' מלטה נפשי שלא אמצא צרה ויגון בשאול אכן חנון ה' וצדיק ואלהינו מרחם ואומר לנפשי שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי ובזה נמצא כי רב חסד מטה כלפי חסד שלא יצטרך הבינוני עוד מירוק גהינם אחר התחיה וזהו מה דקאמר ועליהם אמר דוד אהבתי וכל הפרשה:

מטה כלפי חסד: הפ"י והט"א הקשו למה בהך דרבי כרוספדאי לעיל בג' ספרים שנפתחים בר"ה לא אמרינן בינונים מטה כלפי חסד וכי פליג על ב"ה. אמנם כבר עמד ע"ז בשו"ת הרשב"א סי' ת"פ ותירץ דבינוני איירי בשיש בו ג"כ עון פושעי ישראל בגופו דעל זה גם לב"ה יש דין דוהבאתי את השלישית באש ועוד תירץ שיש חילוק בין דין של ר"ה שהוא לעוה"ז ובין דין דעוה"ב דאיירי בו הברייתא דדוקא בו רב חסד מטה כלפי חסד:

שנאמר ויצאו וראו: קשה דהכא מוקי קרא זה בפושעים מישראל דכל הני דקחשיב לא שייכי רק גבי ישראל כמו שפירשם רש"י ובעירובין (דף י"ט) מוקי באוה"ע ע"ש וביותר יש לתמוה דמהתוס' נראה שרצו להשוות סוגיא דהכא עם סוגיא דהתם ולא העירו ע"ז אכן מריטב"א משמע שכתות האלה לא נחשבו עוד בכלל ישראל ולפ"ז י"ל שהם בכלל אוה"ע:

והם אינם כלים: המהרש"א כתב שצריך באור כיון שגהינם כלה איך שייך שנידונים לדורי דורות. ולענ"ד כיון שהכתוב אומר אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם א"כ נחשב עונש להם החרפה שרואין הצדיקים בשמחה והם בחרפה וכמו דכתיב (ישעיה ס"ה) הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו הנה עבדי ירונו וגו' וכיון דזה מתנגד לחיי עולם על הצדיקים א"כ עונש זה הוא לרשעים ג"כ לעולם גם אחר שכלה הגיהנם שהוא בריאה מכלל הברואים ולעת שיכלה העוה"ז ויבא התחלת עוה"ב גם גיהנם יכלה אבל העונש של הבושה לרשעים לא יכלה והיינו דין שלהם לדורי דורות ומה דכתיב ונידונים בה לדורי דורות הפירוש הוא כל זמן שגיהנם יש ואחר שכלה נידונים בדין זה:

שפשטו ידיהם בזבול: אע"ג דזה לא שייך רק באותם שהיו בזמן החורבן והכא משמע דבכל הרשעים שבכל דור הדין כן י"ל כיון דכל דור שאין ביהמ"ק נבנה בימיו כאלו חרב בימיו והרשעים הללו הגדילו עוונות עד שאם היה בהמ"ק נבנה נחרב על ידיהם נחשב להם כאלו פשטו ידם בזבול:

ר"א אומר כובש: בזה רבו הפירושים רש"י פי' הכא כובש לכף של זכיות שיכריעו ובפירוש בעין יעקב מטמין מן העונות תחת הכסא הכבוד. ובערכין (דף ח') פירש"י כן והשל"ה מסכת יומא פי' ע"ד דאמרינן נפוח קשה למשאוי מה שכובש עונות זו עם זו נמצא שזכיות יש להם נפוח ומכריע וכתב עליו בעיון יעקב ופי' זה נ"ל עיקר דאיתא במדרש את קרבני לחמי כבשים בני שנה ב"ש אומרים כבשים שהם כובשים עונותיהם של ישראל שנאמר יכבוש עונותינו ב"ה אומרים כל דבר שנכבש סופו לצוף אלא כבשים שמכבסין עוונותיהם של ישראל עכ"ד. ולענ"ד גם עפ"י הפירוש של כובש דנטמן תחת כסא הכבוד שייך לומר כיון דרק נכבש דהיינו נתכסה סופו לצוף למעלה ולהתגלות ולכן לענ"ד הפירוש היותר מסכים עם הסוגיא דערוכין הוא פי' הערוך דלר"א דאמר כובש לא מעקירו לגמרי אלא כובשו וגונזו שאם לא יחטא עוד הקב"ה מוחלו ואם יחטא הקב"ה מצרפו עם שאר עונות וזה דעת רבה בערוכין ורבי יוסי בר' חנינא אומר נושא שהקב"ה מעבירו לגמרי ומחלו וזה דעת רב יהודה בערוכין ובזה א"ש מה דמייתי הכא דבי ר' ישמעאל לבסוף דאם הוא דעה שלישית איך מטה כלפי חסד הו"ל להביאו קודם ר"א וריב"ח שהם אמוראים אבל לפי"ז י"ל דר' יוסי בר' חנינא הוא דמייתי ליה לסייע לדבריו ולפרש דבריו דלכאורה יש לדקדק וכן דקדק המהרש"א למה מייתי לנושא ראיה מפסוק שבנביאים נושא עון ועובר על פשע ולא מפסוק שבתורה דכתיב נושא עון ופשע וחטאה ועוד איך פליג ר"א ע"ז אבל לפ"ד י"ל דודאי גם ר"א ס"ל דנושא הקב"ה עון מכל עוונות אבל לא נאמר בתורה מה נעשה בו ולזה אמר הקב"ה כובשו וטומנו עד שיראה אם יחטא עוד אבל ריב"ח ס"ל דמעבירו לגמרי ומייתי מקרא דנושא עון ועובר על פשע דהך ועובר על פשע מפרש מה דכתיב נושא דהיינו נושא ועובר על פשע שמעביר אותו ולסיוע פי' זה מייתי הך דתנא דבי ר' ישמעאל וזהו מה דמסיים וכן הוא המדה דפירושו קשה אבל לפ"ד א"ש דה"ק דכמו דבהך נושא עון מפרש הפסוק דנושא ועובר כן הפי' ג"כ במדה של י"ג מדות דכתיב נושא עון ופשע דג"כ נושא ומעביר לגמרי אכן רבא י"ל דס"ל כרבי אלעזר (בערוך גרס בערכין רבא תחת רבה וא"כ רבא לשיטתו קאי) ולכן קאמר ועון עצמו אינו נמחק פי' אפילו לתנא דבי ר' ישמעאל ס"ל רק מעביר ולא מוחק לגמרי אלא אי איכא רובא עון מצטריף בהדי והיינו כמ"ד כובש או י"ל דרבא חולק על הדרשה דיליף מעובר על פשע דהקב"ה מעביר לגמרי אלא דורש מעובר על פשע דרשה דידיה דמייתי בסמוך למי נושא עון למי שעובר על פשע ולכן ס"ל דעון עצמו אינו נמחק:

צביתו ליה זוודתא: העיון יעקב הקשה מזה על מה שכ' הרמב"ן בת"ה והובא בב"י י"ד סי' של"ט כללו של דבר. כל שהוא משום עסקי המת אין עושין לו עד שתצא נפשו והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דחליש ליה עלמא דקאמר שכבר היה נראה כמת וכן משמע מדקאמר ליה מאי חזית וענה ליה אין הכי הוי וכו' משמע שכבר באה נשמתו לפני ב"ד של מעלה אלא שהוחזרה לו וכן מצאנו מעשה בזוהר באב שמת ועפ"י בכיית בנו הקטן הוחזרה לו נשמתו. וכן פי' הערוך ערך נגד מה דאמרינן בפ"ק דב"ב ביוסף בריי דריב"ל חליש ואתנגיד פי' נראה לו כאלו פרחה נשמתו וחזרה ע"ש:

בתוספת ד"ה כי לית. אלא נדונים י"ב חדש ועולים: ולפ"ז יש ה' כתות חוץ מן הצדיקים דהיינו מחצה זכיות ומחצה עוונות עליהם נאמר ורב חסד מטה כלפי חסד ובמחצה על מחצה ויש ג"כ עון דפושעי ישראל בגופן בתוך המחצה עונות עליהם נאמר והבאתי השלישית באש דיורדין לגיהנם ונידונים שם י"ב חודש ועולין ואם רובם עונות ויש בתוך הרוב עון פושעי ישראל בגופן נדונין י"ב חודש בגיהנם ואח"כ גופן כלה ונשמתן נשרפת והמינים והמסורות והאפיקורסים נדונין לדורי דורות בגיהנם וברובן עונות ואין בהם עון דפושעי ישראל בגופן נדונין י"ב חודש בגיהנם ואח"כ עולין כמו במחצה על מחצה ויש בהם עון דפושעי ישראל בגופן:

ד"ה אמר רב. בעריות שכן ב"נ מוזהר עליו: ודאי גם ישראל מיקרא פושע ישראל בגופן בעריות שמוזהר עליו אלא מפני שחלק התנא וחשיב פושעי ישראל בגופן לבד ופושעי אוה"ע לבד משמע שיש בישראל עוד עון אחר שנקרא עליו פושע בגופו שלא שייך באוה"ע ולזה מפרש שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין:

אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על פשעיו וכו'. אפשר להרחיב הביאור במה ששמעתי מפה קדוש הרב המופלא עיר וקדיש כמהר"ר חיים ן' עטר זלה"ה דמעשה היה אל עירו ואל שער מקומו כי אחד מראשי הקהל שר וגדול בבית המלך זלזל בחכם אחד והרב ז"ל לתווך השלום קרא לחכם לפייסו והתחיל לדבר לו דברי פיוסים ולשון מדברת הי"א אמרת בשלמ"א והחכם ענה אותו למה יטרח האדון בזה והוסיף הרב ז"ל להוסיף מחו"ל על הקדש. והשיב החכם כונתי להגיד למר דמעת אשר זלזל בי השר הזה תכף מחלתי לו וכבר כתבתי שאני כותב זה הרבה פעמים להיותו יקר הערך ודברי מוסר צריך לחזור עליהם לעורר הלב ליראה את ה' וכולי האי ואולי וזה רמז ואסמכתא בפסוק ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו וכו' אמר אם שמוע תשמע שצריך לשמוע הרבה פעמים ואפילו כי הישר בעיניו תעשה עם כל זה האזנת והאזנת כמו שדרשו רז"ל ויתן לך רמז כי הגם שאתה צדיק צריך תמיד לשמוע מוסר ולחזור על שמירת המצות כי יצר סמוך ואינו נראה כל מעייניו ועניניו להחטיא ועל ידי התורה ודברי מוסר הבנויים על הכתובים דאז הוי תרתי למעליותא תורה ומוסר בזה מתבטל יצה"ר ישמע חכם ויוסף לקח ודוק הטב כי קצרתי. דהזהר הקדוש אומר כי עונות ישראל ח"ו כביכול מכבידין גדפהא דשכינתא ואדם זה ש"ר לו נאמר חטא וביזה אותי ואם אין אני מוחל לו עון עצמו אינו נמחק ויש צער לשכינה מסיבת עון זה ולכן מחלתי לו תכף ולא היה מקום שיהיה חיילות לעון דהביזוי והמחילה היו כאחד ממש ולא היה צער לשכינה כלל. ודברי פי חכם חן. וזה אפשר טעם דכל המעביר על מדותיו ומוחל לחבירו ובזה לא יש צער לשכינה מצד שזלזלו בו וציערוהו. לכן מדה כנגד מדה מעבירין על כל פשעיו ולא יהיה צער לשכינה מצד פשעיו וז"ש למי נושא עון למי שעובר על פשע והיו תוצאותיו על פי מדותיו:

אמר להו עבידו ליה זוודתא. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל שכתב הרמב"ן ז"ל והביאו ב"י י"ד סימן של"ט דכל שהוא משום עסקי המת אין עושין עד שתצא נפשו וצ"ע עכ"ל. וכתב בגליון הרב החריף כמהר"ר חנניא בונדי ז"ל דלק"מ דהכא בתכריכין מיירי והמנהג דכמה זקנים עושין להם מחיים ואינם חוששים כי הם ראוים להם בחיים שרבים לובשים ביה"כ עכ"ד ואחרי כתבי נזכרתי שאני הדל כיונתי לדבריו וכתבתי כן בפתח עינים זה שנים רבות ועתה הוא שראיתי דברי הרב הנזכר בגליון כ"י ומ"מ לכבוד הרב ז"ל כיון שכבר נכתב הנחתיו כמות שהוא:

אמר קרקפתא דלא מנח תפילין עמ"ש התוס' ושאר גדולים בשם ר"ת דהיינו שהמצוה בזויה עליו אבל אם אינו מניח כי ירא להניחם משום דבעינן גוף נקי וכו' אין עליו דין פושעי ישראל. ומהר"א ממיץ בספר יראים סי' י"ז כתב דאי לא מנח מחמת עצלות אין לו דין פושעי ישראל ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף סי' ל"ז בס"ד ואחר זמן רב נזדמן לי ספר יראים וראיתי שאין הלשון כמו שהעתקתי בברכי יוסף ונראה מתוך הלשון שבדפוס חסר שורה אחת. ואיני זוכר אם יש דפוס אחר ומשם העתקתי או מאיזה כ"י. ובלקוטי ר"ב משם הרב הגדול מהר"ר יוסף אשכנזי כתב ע"ד התו' שמבזה הרצועות וכו' וקשה דזה הוי בכלל אפיקורוס ולא מקרי פושע ונ"ל שאינו מניח מפני שאין גופו נקי וע"ז נקרא פושע כמ"ש בברכות ת"ח שלא יכנס באחרונה משום דקרו ליה פושע:

ר"א אמר כובש וכו' ומה שפירש רש"י עמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף נ"ו ודף קס"א ע"ש:

רבא אמר כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר וכו'. הקשו המפרשים דמנ"ל דמעבירין על כל פשעיו והא נושא עון מורה עון אחד. ולק"מ דמעביר על מדותיו היינו שהוא מעביר תדיר על מדותיו ואז מעבירין ע"כ פשעיו. וקרא הכי נמי נושא עון בהוה תדיר למי שעובר על פשע תדיר וכיון שתדיר הקב"ה נושא עון א"כ קמא קמא בטיל ונמצא דמעבירין לו על כל פשעיו דתדיר הוא נושא עון ודוק:

א"ל צביתו ליה זוודתא הקשה הרב עיון יעקב דקי"ל דכל שהוא משום עסקי המת אין עושין עד שתצא נפשו וצ"ע עכ"ד ויראה דלק"מ דמ"ש צביתו ליה זוודתא היינו שיקנו תכריכין כמ"ש רש"י לא שיתקנו אותם. והרבה אנשים קונים להם תכריכין כשהם בריאים ושומרים אותם כמה שנים ואין בזה חשש אמנם רב פפא שאמרו בו בפרק ובהאי לישנא דאמר צביתו ליה זוודתא מוכח דהיה פשוט לו שימות ומשו"ה הוה מכסיף:

(יז א) פושעי ישראל בגופן וכו' קרקפתא דלא מנח תפילין.—פי' אפי' אם לא פשע בגופו אלא על מ"ע זו ה"ז נקרא "פושע בגופו", וכל שכן הבא על העריות, שאף באומות הוא נקרא "פושע בגופו", וכן משמע מרי"ף ורא"ש, ושלא לצורך רצה להגיה בקרבן נתנאל שם (ע"ש). ומצאתי לר' יונה בשערי תשובה שלו שער ג' סי' יא שכתב ע"ז: "דוקא שלא מניח תפילין מעולם אבל עבר פעם אחת על חייבי כריתות אינו חמור כל כך". ובלי ספק שבחייבי כריתות שלא עשה תשובה קאמר, דאילו עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה. אבל איני יודע מקור לזה, דחייבי כריתות אפי' פעם אחת קל מזה שלא הניח תפילין מעולם.