ראש השנה יח ע"א

דף יח - א

כאן, בפסוק שנאמר בו כי ה' ישא פנים, מדובר קודם גזר דין.

ואילו כאן, בפסוק שנאמר שה' אינו נושא פנים, מדובר לאחר גזר דין.

ומכאן קשה על מה שאמר רבי יוחנן שתשובה מקרעת גזר דין!

ומתרצינן: הכא נמי גם כאן ששנינו שתשובה אינה מקרעת גזר דין, מדובר בגזר דין של יחיד, אבל גזר דין של ציבור הרי הוא נקרע.

והגמרא מוכיחה שתנאים נחלקו ביחיד שעשה תשובה אם נקרע גזר דינו:

ואמרינן: וגזר דין דיחיד - תנאי היא, שנחלקו תנאים בדבר:

דתניא: היה רבי מאיר אומר: שנים שעלו למטה מחמת מחלה, וחוליין שוה, ושניהם התפללו שיתרפאו.

וכן שנים שעלו לגרדום [של בית משפט נכרי שדנים בו להריגה] לידון, ודינן שוה, ושניהם נידונים על דבר אחד, ושניהם התפללו שינצלו.

ולבסוף, זה ירד ממטת חוליו, וזה לא ירד.

או זה ניצל מן הגרדום, וזה לא ניצל. אם תשאל: מפני מה: זה ירד, וזה לא ירד.

או מפני מה זה ניצל, וזה לא ניצל.

תשובתך: זה התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה.

ושמא תמשיך ותשאל: מפני מה זה נענה בתפלתו, וזה לא נענה?

תשובתך: זה התפלל תפלה שלמה, בכוונה, ולפיכך נענה.

וזה לא התפלל תפילה שלמה בכוונה, ולפיכך לא נענה.

רבי אלעזר אומר: כאן, האדם שנענה, התפלל קודם גזר דין. ואילו כאן, האדם שלא נענה, התפלל לאחר גזר דין.

ומכאן שרבי מאיר סובר שתשובה מבטלת אפילו גזר דין של יחיד, ורבי אלעזר חולק עליו. ^[427]

רבי יצחק אמר: יפה צעקה [תפילה] לאדם בין קודם גזר דין, בין לאחר גזר דין.

על כל פנים, לדברי הכל, גזר דין של הציבור נקרע על ידי תשובה.

ומקשינן: וגזר דין דצבור - מי מיקרע!? וכי הוא נקרע?!

והא כתוב אחד [ירמיה ד] אומר: "כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי".

וכתיב [שם ב] "כי [אפילו] אם תכבסי בנתר, ותרבי לך בורית [מיני חומרי כביסה] נכתם עונך לפני".

והרי לכאורה הכתובים סותרים זה לזה!

מאי לאו, האם לא צריך לומר, כי כאן, הפסוק האומר שעוונות ירושלים יתכבסו בתשובה, מדבר קודם גזר דין.

ואילו כאן, הפסוק האומר שעונות ירושלים לא יתכבסו בתשובה, מדבר לאחר גזר דין?!

ומכאן, שאפילו גזר דין של צבור אינו נקרע על ידי תשובה!

ומתרצינן: לא כך יש לתרץ את הסתירה בפסוקים.

אלא, אידי ואידי, זה וזה, שני הכתובים מדברים לאחר גזר דין. ולא קשיא:

כאן, שלא יתכבסו עונותיהם, מדובר בגזר דין שיש עמו שבועה.

ואילו כאן, שעונותיהם יתכבסו, מדובר בגזר דין שאין עמו שבועה.

וכמו דאמר רב שמואל בר אמי.

דאמר רב שמואל בר אמי, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן:

מנין לגזר דין שיש עמו שבועה - שאינו נקרע!?

שנאמר [שמואל - א ג]: "ולכן נשבעתי לבית עלי, אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה. אמר רבה: דוקא בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה.

אביי אמר: דוקא בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים.

רבה ואביי מדבית עלי קאתו, היו מבני בניו של עלי הכהן, ונאמר על בית עלי [שם ב]: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים". כלומר, צעירים, ולא יאריכו ימים יותר מעשרים שנה. ^[428]

רבה דעסק בתורה חיה [חי] ארבעין שנין. ואילו אביי דעסק בתורה ואף בגמילות חסדים, חיה שיתין שנין, חי שישים שנה.

תנו רבנן ברייתא המדברת על בני עלי:

משפחה אחת היתה בירושלים, שהיו מתיה מתין בני י"ח שנה.

באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי.

אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה [שם]: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים", צעירים פחות מבני עשרים שנה [ר"ח].

ועל כן, לכו ועסקו בתורה - וחיו!

הלכו ועסקו בתורה, וחיו.

והיו קורין אותה "משפחת רבן יוחנן", על שמו.

אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? ומיד הגמרא תמהה: וכי אינו נחתם?!

והכתיב [ירמיה ב]: "נכתם עונך לפני"!

אלא כך שאל רב: מנין לגזר דין של צבור, שאף על גב שנחתם הרי הוא נקרע?

שנאמר [דברים ד]: "כה' אלהינו [העונה לנו] בכל קראנו אליו". משמע בכל אופן שהציבור צועקים, גזר דינם נקרע.

ומקשינן: והכתיב [ישעיה נה]: "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב". ומשמע כי דוקא בזמן שה' נמצא וקרוב לאדם, תפילתו נשמעת! [ולהלן יתבאר מתי הוא זמן זה].

ומתרצינן: התם, באותו פסוק מדובר ביחיד, ואילו הכא, שאמרנו שגזר דין של ציבור שנחתם הרי הוא נקרע, מדובר בצבור.

והוינן בה: ביחיד - אימת!? אימתי הוא הזמן שה' קרוב אל האדם ותפלתו נשמעת?

אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

נאמר [בשמואל - א כה]: "ויהי כעשרת הימים [כעבור עשרה ימים] ויגף ה' את נבל [על חטאו] ".

והוינן: י' ימים מאי עבידתייהו!? מדוע ה' המתין עשרה ימים עד אשר המית את נבל?

אמר רב יהודה אמר רב: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד.

דוד שלח לנבל עשרה עבדים, ולכל אחד מהם נתן נבל סעודה, ולפיכך המתין הקב"ה עשרה ימים עד שהמיתו.

רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה: אלו י' ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שהמתין לו הקב"ה שישוב בתשובה, ולא שב.

שנינו במשנה: בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו [לפני ה'] כבני מרון.

והוינן בה: מאי "כבני מרון"?

ומבארינן: הכא תרגימו כבני אמרנא.

בבבל פירשו שהכוונה לבני הכבשים העוברים דרך פתח צר שבדיר, אחד אחד, כדי לקבוע את הטלה העשירי למעשר בהמה. וכמו כן בדין שבראש השנה כל אחד ואחד עובר בפני עצמו.

ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון, שהדרך צרה, ואין שנים יכולים ללכת שם זה לצד זה, מפני שיש מדרון תלול משני צידי הדרך.

רב יהודה אמר בשם שמואל: "מרון" הוא מלשון מרות ואדנות.

והיינו, כחיילות של בית דוד, שהיו יוצאין בזה אחר זה, ומונים אותם בצאתם לקרב.

אמר רבה בר בר חנא: אף על פי שכל אחד נידון בפני עצמו, בכל זאת - וכולן נסקרין בסקירה אחת, בהבטה אחת. ^[429]

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא אף אנו למדנו דבר זה ממשנתנו, שהוכיחה שכל באי עולם עוברים כבני מרון מהכתוב [תהילים לג]: "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם": מאי קאמר? מה התכוון הזה הכתוב לומר?

אילימא הכי קאמר, אם נאמר שלכך התכוין:

דברנהו לכולי עלמא, ומייחד לבייהו כהדדי. הקב"ה מנהיג את כל העולם, ומייחד את לבו של זה שיהיה כלבו של זה, הרי אין לומר כך: והא קא חזינן דלאו הכי, הרי בעינינו אנו רואים שאין הדבר כך.

אלא לאו [האם לא] בהכרח שהכי קאמר:

היוצר רואה יחד את לבם בסקירה אחת, שנאמר במקרא הקודם "השגיח אל כל יושבי הארץ", ועל זה אמר הכתוב: היוצר את יושבי הארץ רואה יחד את לבם, ובכל זאת מבין אל כל מעשיהם" - ודן כל אחד לפי מעשיו ^[430].

מתניתין:

מכאן ועד תחילת פרק שלישי, הוא ענין קידוש החדש, והדברים הנלווים אליו.

בזמן המשנה היו מקדשים את החדשים על פי ראיית הלבנה, ולא על פי החשבון כבימינו.

ראש השנה חל בראש חדש תשרי, והיו מקדשים את החודש בו ביום:

על ששה חדשים במשך השנה, היו השלוחין של בית דין יוצאין ומודיעים לבני הגולה ^[431] אימתי קדשו את החדש. כי יש חדשים שיש בהם 29 ימים, ומקדשים את החדש הבא ביום השלושים. ויש חדשים שהן 30 יום, ומקדשים את החדש הבא ביום השלושים ואחד:

א. על ניסן היו יוצאים השלוחים, מפני הפסח, כדי שידעו בני הגולה מתי חל הפסח. ^[432]

ב. על אב, מפני התענית, שידעו מתי חל צום תשעה באב. ^[433]

ג. על אלול, מפני ראש השנה. שבדרך כלל חודש אלול הוא חסר [29 יום], וראש השנה חל ביום השלשים. אבל אם לא ידעו מתי חל ראש חדש אלול, לא יוכלו לדעת מתי חל ראש השנה.

ולכן הודיעום השלוחים מתי חל ראש חדש אלול, ועשו את ראש השנה ביום השלשים. ^[434]

ד. על תשרי, לאחר שבית דין קדשו את תשרי, היו השלוחין יוצאים למחרת, והולכים עד מקום שיכולים להגיע עד סוכות, מפני תקנת המועדות.

היו מודיעים לבני הגולה אם עיברו בית דין את אלול, וראש השנה היה ביום השלושים ואחד, ואפילו אם לא עיברו את החדש היו יוצאין [אף על פי שבני הגולה בין כה וכה סומכין על הרוב ואומרים שאלול היה חסר], כדי שלא יהא לבם נוקפם ביום הכיפורים ובסוכות. ^[435] ה. על כסליו - מפני חנוכה.

ו. ועל אדר - מפני הפורים. ^[436]

וכשהיה בית המקדש קיים היו יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן, פסח שני [הנקרא פסח קטן מפני שהוא יום אחד], החל בי"ד אייר, ומי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה בי"ד ניסן, ולא יכל להקריב פסח ראשון, צריך לדעת מתי חל י"ד אייר, שאז הוא מקריב פסח שני. ^[437]

גמרא:

שנינו במשנה: על ששה חדשים השלוחין יוצאין: ומקשינן: וליפקו נמי אתמוז וטבת!?

מדוע השלוחין אינם יוצאים בתמוז וטבת, שהרי יש בהם ימי תענית כשם שיש באב!

ופריק הני נמי כיחידים דמי ואסיקנא גז"ד דיחיד נמי שאינו נקרע אע"פ שעשה תשובה תנאי היא כלומר יש מי שאומר והוא ר' מאיר שהתשובה מבטלת אפילו גז"ד דיחיד. ור' אלעזר חולק עליו. פי' גרדום מושב השופט כשיושב לשפוט.

ר' יצחק אמר לעולם יפה צעקה לאדם בין לפני גז"ד בין לאחר גז"ד.

ואקשינן וגזר דין דצבור מי מיקרע והכתיב כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי וכתוב אחד אומר כי אם תכבסי בנתר וגו' מאי לאו האי דכתיב נכתם עונך לפני בגז"ד שיש עמו שבועה דאמר מניין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי וגו' אמר רבה בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה.

אביי אמר מתכפר נמי בגמילות חסדים רבה בר נחמני ואביי תרווייהו מדבית עלי קאתו וכתיב בבית עלי וכל מרבית ביתך ימותו אנשים כלום אינם מאריכין שנים יותר מעשרים. רבה דעסק בתורה חיה מ' שנים אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין.

ומשפחה אחרת היתה מבית עלי שהיו מתים בן י"ח שנה והלכו ועסקו בתורה וחיו כו' אמרו משמיה דרב מנין לגז"ד של צבור דאע"פ שנחתם מתקרע שנאמר אשר לו אלהים קרובים אליו. איני והכתיב קראוהו בהיותו קרוב ביחיד ואימתי הוא קרוב ליחיד בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ.

ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל. אמר רב כנגד י' לגימות שנתן נבל לעבדי דוד.

ובר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. הכא תרגימו כבני אימרנא (כבני אימרונא) פי' כבני כבשים העוברים ע"י מונה אר"י וכולן נסקרין בסקירה אחת פי' מביט כל באי עולם ומביט להם בהבטה אחת ומבין כל מעשיהן.

אמר רנב"י תנינא להא דר"י דתנן כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם ופירוש היוצר רואה יחד לבם של כל באי עולם ומבין אל כל מעשיהם. ודן אותם כל אחד לפי מעשיו:

רבה ואביי מדבית עלי קאתו. רבה גרסינן דהוא רביה דאביי ולא גרסי רבא, דרבא לאו כהן הוה כדמוכח בהדיא בפרק הזרוע (חולין קלג, א) דאמר ליה רבא לשמעיה זכי לי מתנתך, והכי נמי מוכח בפרק בתרא דמועד קטן (כח, א) דאמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דהא רבה ורב חסדא תרויהו רבנן צדיקי גמורי מר מצלי ואתי מטרא ומר מצלי ואתי מטרא, רבה חיה ארבעין שנין ורב חסדא חיה תשעין [ותרתין] שנין. ואם תאמר והא רבה עסיק בתורה ובגמילות חסדים, כדאיתא בחלק (סנהדרין צח, ב) דאמרינן התם, אמר ליה אביי לרבה אמאי בכי מר הא תורה והא גמילות חסדים. ויש לומר דאפילו הכי אביי עסיק בגמילות חסדים טפי.

על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית. גרסינן בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ד), על עצרת אמאי אין יוצאין, עצרת חתוכה היא, אשכחת אמר פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז' הא כיצד שלמים כסדרן ו', חסרין ה', כלומר, דעצרת אינו תלוי ביום קבוע בחדש, דפעמים ז' פעמים ו' פעמים ה' כדאיתא לעיל (ו, ב), שאין הדבר תלוי אלא במנין חמשים יום ממחרת הפסח.

תנאי היא. ר׳ אליעזר ור׳ יצחק. (מונין) [מנין] לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע. פי׳ ואפי׳ דצבור דהא על צבור מייתינן לה הכא דכתיב כי אם תכבסי בנתר ואע״ג (דכתיב) [דמייתי] קרא דלכן נשבעתי לבית עלי דהוה יחידים כל שהיא משפחה אחת דין צבור יש לה ומאי דאמרינן לעיל גבי יורדי הים באניות דכיחידים דמי לפי שהם רבים מהרבה משפחות ואין כאן גזירה על משפחה א׳ וזה ברור:

ה״ג רבה ואביי מדבית עלי קאתו. ולא גרסינן רבא דהא רבא לאו כהן הוה כדאמרינן בהזרוע דא״ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא וליכא למימר דמצד אמו הוה מדבית עלי דא״כ לא ה״ל להיות בגזירת בית עלי אלא ודאי רבה גרסינן דהוא רבה בר נחמני שהיה דוד אביי והכי משמע בפ״ק דמ״ק דאמרינן אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא דהא רבה ורב חסדא תרויהו צדיקי גמורי מר מצלי ואתי מטרא וכו׳ רבה חיה מ׳ שנים ורב חסדא תשעין והיינו דאמרינן הכא רבה דעסק בתורה חיה מ׳ שנין. ומיהו ק״ל דהא אמר בפ׳ חלק א״ל אביי לרבה אמאי בכי מר הא תורה הא גמ״ח וי״ל דאפ״ה עסק בגמ״ח טפי מיניה:

כנגד עשר לגימות שנתן לעבדי דוד. פרש״י שהרי עשרה עבדים שלח לו דוד וכשעשה להם סעודה אחת הרי כאן עשרה לגימות: כנגד עשרה ימים. פי׳ שנתן לו עשרה ימים לשוב בתשובה:

ה״ג מאי בבני [מרון] הכא תרגימו כבני אמרא ר״ל אמר כמעלות בית חורין שמואל אמר כחילות בית דוד. פי׳ מלשון מרות ואדנות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת אמר רב נחמן בר יצחק אף וכו׳ יש נוסחאות משובשות שמקדימין דברי ר״י לדברי שמואל ודברי רב נחמן בר יצחק וטעות הוא:

מתני׳ על ששה חדשים השלוחין יוצאין. פי׳ להודיע לבני א״י שקדשו ב״ד את החדש כדי לעשות המועדות בזמנן כי הכתוב תלה קביעות המועדות בקדוש חדש ב״ד כדכתיב אשר תקראו אתם וב״ד מקדשין אותם ע״פ הראיה ולא שיהו סומכין על הראיה בלבד אלא ב״ד המקדשין את החדש היו חכמים גדולים כדאיתא התם ויודעין המולד ע״פ חכמה ואעפ״כ גזירת הכתוב היא שלא יקדשוהו אלא בראית ב״ד עצמן או עדים והם אומרים מקודש מקודש כדכתיב החדש הזה לכם כזה ראה וקדש ומיהו כל היכא דלא אפשר מקדשי ליה ע״פ הראיה וכדמוכח בגמרא ובתחלה משיאין משואות והיו יודעין כל ישראל קדוש החדש בלילה אחת ועושין כל המועדות יום א׳ משקלקלו הכותים נמנעו מלהשיא משואות והתקינו שיהו שלוחין יוצאין וכל מקום שהשלוחין מגיעין קודם המועד היו עושין המועד יום אחד ובמקום שלא היו מגיעין היו עושין ב׳ ימים מספק. ונראה בתלמוד שאף לבבל היו שלוחין יוצאין כדאמר כי אתא עולא לבבל אמר להו עברוה לאלול אמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיבותא עבדינן להו פי׳ כד מודעינן להו קדוש החדש שלא יעשו שני ימים ומעברינן נמי אמטולתייהו החדש לפעמים ואמרינן מאי טיבותא אמר עולא משום ירקיא שיהיו כמושין לשני ר׳ אחא בר חנינא אמר משום מתיא שלא יסריחו וכו׳ כדאיתא בגמרא וש״מ שיהו שלוחין יוצאין לבבל וקתני השתא על ניסן מפני הפסח שיהו מודיעין באיזה יום קבעו ניסן כדי שיעשו פסח בט״ו בו ועל אב מפני התענית. ובגמרא מפרש אמאי לא נפקי אתמוז וטבת והיכא דלא מטו שלוחי אב מסתברא שלא היו מתענין אלא יום א׳ שהרי גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא שיתענו שני ימים בזה אחר זה בלי הפסק בנתים כדבעינן למימר קמן והילכך ה״ל להתענות מן הספק יום עשירי דכיון דספיקא הוא ההוא עדיף טפי חדא דעקר חרבן בעשירי הוה כדאמר התם בתעניות אלא דאתחלתא דפורענותא עבדו עיקר וכיון שכן בעשירי ספק תשיעי עדיף להתענות טפי מתשיעי ספק ח׳ ועוד דהא זמנים שמתענין בעשירי כשחל תשיעי בשבת ומשום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן כנ״ל:

גרסי׳ בירושלמי על עצרת למה אין יוצאין ופריק עצרת חתוכה היא אשכחת אמר פעמים ה׳ פעמים ו׳ פעמים ז׳ כלומר דלאו בקביעות (ניסן) [סיון] תליא אלא במשלם ימי העומר וכיון דידעי פסח ממילא ידעי דעצרת בנ׳ יום לעומר והשתא בזמן הזה אף על גב דעבדינן תרי יומי פסח משום מנהג אבותינו הוא וכדבעינן למימר וכדאיתא בפ״ק די״מ ולפיכך כיון דידעינן בקביעא דירחא סמכינן עלה למימני מיום שני בלבד ולא לבלבל המנינות לעשות שני מנינות א׳ מן השני וא׳ מן השלישי ואפ״ה עבדינן עצרת ב׳ ימים גזירה שאר כל המועדות:

ועל אלול מפני ר״ה. פי׳ דבתשרי גופיה לא מצי נפקי מפני ר״ה שהרי חגו בן יומו. ותימא אמאי נפקי על אלול דהא אכתי הו״ל לכולהו חוץ מבית הועד למעבד ב׳ ימים מפני ספיקו של אלול שמא היה מעובר וכ״ת דאהני להו דנפקי מספיקא דאב ולא יצטרכו לעשות ג׳ ימים א״כ היכא דלא מטו שלוחין לעבדי תלתא יומי וי״ל דמסתמא ליכא למיחש לספיקא דאב ואלול דהא תרי ירחא חסורא כי הדדי לא שכיחי אלא דאפ״ה כל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ומשדרינן שלוחי שמה שאפשר לעמוד על הודאי אין לסמוך על הרוב וכי תימא אכתי כי היכא דעבדינן ר״ה תרי יומא מספיקא דעברוהו לאלול אמאי לא עבדינן נמי י״ה תרי יומי היכא דלא מטו שלוחים והלא י״ה חמור מאד שהוא בכרת ושמא אנו אוכלין ביום העשירי ואנו מתענין בט׳ שמצוה לאכול בו וי״ל דכיון דקיי״ל דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר והוא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה הקילו בה וכ״ש בזמן הזה שאנו יודעין בקביעא דירחא ואין עושין שני ימים אלא מפני המנהג שאין להחמיר לצום ב׳ ימים ואנו מונין מיום ראשון שהוא ידוע לנו בודאי שנקבע בו החדש ויש עוד שאלה גדולה שהרי לכל מקום שהיו יכולין להגיע שלוחין יוצאין ואפי׳ לחו״ל כדכתיבנא לעיל ולמצרים היו יכולין להגיע בעשרה ימים דרך אשקלון כמ״ש הרמב״ם ובודאי לא היו מגיעין לכל א״י שהרי היא ת׳ פרסה על ת׳ פרסה ואפי׳ היתה ירושלם באמצע ממש היו לה מאתים פרסה לכל רוח שהוא מהלך כ׳ יום לאדם בינוני שהוא עשרה פרסאות ולכל היותר הוא ט״ו יום כמ״ש במס׳ תעניות ט״ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת וכיון דכן היו מקומות בארץ ישראל *[שצריכין] לעשות המועדות ב׳ ימים כמו בחו״ל וא״כ אמאי נהוג כ״ע למעבד בא״י כל המועדות יום א׳ לבד מר״ה ובני חוץ לארץ עושין אותן כולם שני ימים. והתשובה כי בראשונה היו מקדשין החדשים ע״פ הראיה ולא היו יודעין בקביעא דירחא כדאמר במס׳ סוכה משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ואפי׳ בפ״ק דביצה אמרינן והאידנא דידעינן בקביעא דירחא מ״ט עבדינן תרי יומי וכן הוא כי בתחלה כשהיה קדוש החדש בב״ד לא היו יודעין בקביעא דירחא אלא ב״ד בלבד והעומדין בקביעותו ומקום ששלוחיהן מגיעין כי אפי׳ החכמים שהיו יודעין המולד בודאי לא היו יודעין זה לפי שהמועדות תלויין בקדוש ב״ד סמוך אבל עכשיו בזמן הזה אנו יודעין בקביעא דירחא שהרי עמד הלל הזקן הנשיא אחרון שהיה בישראל בנו של ר׳ יהודא נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש כשראה הסמיכות מתמעטות ושלא יהא לישראל ב״ד בקדוש החדש עמד ועבר כל השנים ע״פ חשבון וקדש כל החדשים וכל המועדות כי מפני הדחק רשאי לקבעם קודם זמנם כדאיתא בסנהדרין וגם שלא ע״פ ראיה וזכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו מועדות ור״ח מישראל שאין לנו מהם אלא כקדוש ב״ד סמוכין כדאמרן נמצא שכולנו יודעין עכשיו קביעא דירחא ממש. ועל זה שאלו בביצה פ״ק אמאי עבדינן תרי יומי והשיבו משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם דזמנין דגזרי שמדא ואתו לאקלקולי כלומר שמא יאבד החשבון שנתן הלל בידינו ואתינן לקלקולי לפיכך אע״פ שקבע לנו המועדות לא התיר לנו לעשות יום א׳ אלא שנהי׳ נוהגין כבתחלה ונהיה בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין כלום ומברכין בו ומקדשין בו כמו שהוא ספק בידינו וכן לענין דחיית שבת מפני הלולב כך הוא בידינו ואפשר שע״ז אמר שם לא ידעינן בקביעא דירחא כלומר אפי׳ בזמן הזה והכי מוכח לישנא כלומר שאנו כאלו אין אנו יודעין כלל בענין לולב לחוש לכדרבה כיון שהיום ספק וב״ד עוקרין עשה בשב ואל תעשה שהם ראו שכך יפה לנו וכך תקנתינו נמצא שאינו מנהג בלבד אלא חיוב כבתחלה ואינו כמנהג ערבה שאין מברכין עליה וכשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות מקומות יש ויש שעושין ב׳ ימים ויש שעושין יום א׳ ויש לנו לילך אחר הרוב ובחו״ל רובא (הימים) לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים ולפיכך אנו עושין כאן ב׳ ימים אבל ברוב א״י היו עושין יום א׳ ועושין היום ג״כ יום א׳ חוץ מר״ה שהיו עושין שני ימים לעולם כמו שכתבנו. ולא עוד אלא דאפילו בבית הועד ממש פעמים היו עושין ב׳ ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה והיה השני קדש גמור ועיקר ולפיכך עושין בכל המקומות ב׳ ימים בקדושה אחת שמא אירע כן בבית הועד וז״ש בב׳ ימים טובים של ר״ה שהם קדושה אחת וא״כ ראוי לומר בו זמן כמו בראשון שלענין הקדושה כיון שמפני המנהג הוא ראוי לנו לתפוס מנהג ירושלים בב׳ ימים שהוא עיקר הכל אבל לענין (המנהג) [המנין] כמו לענין י״ה אזלינן בתר עיקר קביעותא דירחא וכיון שא״א אלא לעשות יום א׳ מונין מן הראשון שאנו יודעין בודאי שבו נקבע החדש דלא סגי בלאו הכי והרי זה מבואר ונכון:

גמרא וליפקו נמי אתמוז וטבת. פי׳ דהא ימי תענית הם ג״כ לאחר החורבן דמתניתין נמי לאחר החורבן היא מדקתני על אב מפני התענית ומדקתני וכשהיה בהמ״ק קיים יוצאין על אייר:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר בה שבזמן שהיו מקדשים על פי הראיה היו בקצת חדשים שולחים שלוחים בגולה להודיע אם באו עדים שראו הלבנה ביום שלשים וקדשו את החדש ביום שלשים למנות הימנו ונמצא חדש שעבר חסר או אם לא נראית ביום שלשים ונתעבר חדש שעבר ונתקדש חדש הבא מיום שלשים ואחד ומזכיר בדין זה ששה חדשים כל אחד מצד איזה יום טוב או תענית שהוקבע בו שלא לטעות בו ואמר על זה על ששה חדשים וכו' על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית שהרי אף לאחר חורבן היו מקדשין על פי הראיה אבל בסיון מפני עצרת לא הוצרכו שהרי במנין ימים ושבועות הוא נודע ועל אלול מפני ר"ה שבתשרי אין שלוחים שלהם מועילים לקבוע ר"ה שהרי זמנו ביום ראשון אלא יוצאין על אלול ומונין ממנו עשרים תשעה ימים ועושין ר"ה ביום שלשים וסמכו על מה שאמרו ז"ל מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ואחר ר"ה חוזרין ויוצאין להודיע קבועו של תשרי שמא נתעבר אלול אע"פ שלא אירע כן מימות עזרא ואילך ונמצאת ר"ה מקולקלת ושיחזרו ויתקנו המועדות ואפילו לא נתעבר אלול היו שולחין בתשרי כדי שלא יהא לבם נוקפם ועל כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים וכשבית המקדש קיים היו יוצאין על אייר מפני פסח קטן ר"ל פסח שני ומ"מ באותו זמן לא היו יוצאין על אב שהרי לא היה בו תענית וראוי לשאול בזמן שבית המקדש קיים האיך היו שלוחים יוצאין והלא במשואות היו מודיעין שאף לאחר חורבן היו נוהגים בזה כמו שאמרו בתלמוד המערב ר' בטל את המשואות ור' לאחר חורבן היה אלא שגדולי המפרשים פירשו שלא היו המשואות נעשין תחלה אלא כנגד בבל אבל סוריא ושאר מחוזות הרחוקים שבצדדים אין מקום להודעה על פי משואות והיו שלוחים יוצאים להם לעולם והוא שנאמר במשנה שאחר זו שבהם שלוחים יוצאים לסוריא כמו שיתבאר.

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ועל אלול מפני ר"ה כמה נ"ל יפה פתרון המורה שפי' שהיו עושין בגולה ר"ה ביום ל' לאלול והיו סומכין אחר רוב השנים שלא מצינו אלול מעובר אבל התוספות פירשו שהיו עושין בגולה יום ל' ויום ל"א שמא יעברו את אלול ולא הוצרכו להודיעם. על אלול אלא מפני אב שמא יחסרוהו ובל' לאב יקבעו ר"ח אלול ואינו נ"ל כלל חדא דכל היכא דתני שלוחין יוצאין לא תני לי' אלא כדי לבררם העיקר שלא יעשו אלא יום אחד והכי מיפרשי כולהו דמתני' והאי נמי לא שאני מכולהו ועוד שאם מפני אב היו מודיעים להם קביעות אלול והא אמרי' לקמן דתרי ירחי חסירי קלא אית להו שאם יחסרו אב הו"ל תמוז ואב חסרין וקלא אית להו ועוד אם בגולה היו עושין יום ל' ויום ל"א היכי מקשי הגמרא דאי מעברינן לאלול והא קא מיקלקלא ראש השנה ומה קלקול יהא להם כיון שעשו ר"ה שני ימים ל' ול"א א"ו הדבר ברור כשמש שלא היו עושין אלא יום למ"ד לאלול כפתרון המורה ואין לזוז ממנו דהיכא דשלוחין נפקי לא צייתי לך למיעבד תרי יומא אלא חד יומא ובעבור זה שלחום כדי לבררם:

כאן קודם גזר דין כו'. גם להאי שנויא דרומיא דקראי י"ל שינוי הלשון דבקודם גזר דין דעדיין ליכא הסתרת פני השכינה כתיב ישא ה' פניו אבל לאחר גזר דין דכבר איכא הסתרת פנים לא קאמר אלא דלא ישא פנים של אדם:

שנים שעלו למטה כו' וכן שנים שעלו לגרדום כו' וכה"ג מדמה להו בפרק במה מדליקין שאמרו שם עלה למטה ונפל יהא דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום כו' ומסיק התם אלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים כו' וה"ה תפלה כדאמרינן הכא דזה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה וכו' וה"ה דהמ"ל וזה לא התפלל כלל אלא דקאמר גם אם התפלל אם לא היתה שלמה לא נענה:

וגז"ד דציבור מי מקרע כו'. נקט במלתא דצבור למאן דפריש ליה ליה דיחיד אינו מקרע לאחר גזר דין אבל לר"י דסבירא ליה דיפה צעקה לאדם בין כו' אגזר דין דיחיד נמי תקשה מכל שכן:

מנין לגזר דין שיש עמו שבועה כו' עד וביחיד אימת כו' כל הסוגיא מפורש פ' החולץ ופ' מ"ח:

כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי כו' מדכתיב כעשרת בכף הדמיון דרשו כנגד עשרה נערים דמפורש בקרא דכתיב וישלח דוד עשרה נערים אבל מה שאמר שנתן להם נבל לגימה לא מצינו בקרא אלא אחר שא"ל נבל מי דוד וגו' כתיב ויהפכו נערי דוד לדרכם וגו' ולא כתיב שאכלו שם כלל ואפשר מדכתיב לעיל מיניה ויבואו נערי דוד וידברו וגו' וינוחו שהוא יתורא דקרא לומר לך שנחו שם דהיינו שנתן להם לאכול כמ"ש למען ינוח שורך וגו' תן לו ניח שיהא תולש ואוכל כו':

אלו י' ימים כו'. ודייק דכתיב הימים בה' הידוע ר"ל ימים הידועים ומיודעים אף ליחיד לעשות תשובה:

כמעלות בית חורון כו'. כך היא הגירסא לפנינו בכל הנוסחאות של הגמרות וי"ל דלא פליגי אלא דכל הנך פירושי דבני מרון כולהו איתנהו ביה וכוונו בזה על ג' כתות בני אדם שהם צדיקים ורשעים ובינונים שנדונין בר"ה ומאן דמפרש כבני אימרנא נתכוון על כת הרשעים כמו שהצאן נמנה לטבח כן נמנו הרשעים למיתה ומאן דמפרש כמעלות בית חורון נתכוין על כת הבינונים כמו שהם במעלות בית חורון נמנין במקום מיצוע מב' הצדדין כן נמנו הבינונים בו ביום אם להשמאיל אם להימין ומאן דמפרש ליה כחיילות של בית דוד שהם נמנים בצאתם למלחמה נתכוון לצדיקים כמפורש בפ"י יוחסין בחיילות של בית דוד כו' מאי קרא והתיחשם בצבא המלחמה וטעמא מאי אר"י אמר רב כדי שתהא זכותן וזכות אבותן מסייעתן ע"ש:

וכולן נסקרין בסקירה אחת כו'. פרש"י אע"פ שעוברין זה אחר זה ואף אנן נמי תנינא דכולן נסקרים כו' מדנסב תנא תלמודיה מהאי קרא היוצר וגו' ע"ש והוא דחוק דהאי קרא דנקט לא נסיב ליה אמלתא דקאמר התנא עוברין לפניו כבני מרון אלא אמלתא דמבחוץ שלא הוזכר כל יושבי במלתא דתנא וכולן נסקרין כו' ולולי פירושו נראה לפרש דרבה בב"ח א"ר יוחנן בא לפרש דלאו ממש קאמר דעוברין לפניו זה אחר זה כמו בני מרון אלא דלהכי מדמה ליה לבני מרון דבהולכים הרבה ביחד א"א לאדם להיות רואה כולם בפעם אחד אבל בעוברין לפניו כבני מרון זה אחר זה אפשר גם לאדם להיות רואה אותם בפעם אחד בעומד ורואה אותם מן הצד כך הקב"ה רואה את כולם בפ"א ובסקירה אחת להשגיח בפרטם בפ"א והשתא שפיר קאמר אף אנן נמי תנינא דכוונת עוברין לפניו כבני מרון לא אתא לאשמועינן אלא דהקב"ה רואה אותם בפעם אחת ובסקירה אחת מדנתיב [לכאורה צ"ל מדנסיב. המגיה] ליה מהאי קרא וכדמסיק היוצר יחד לבם וגו' דכתיב לעיל מיניה השגיח אל כל יושבי הארץ שאל תאמר שבכלל רואה ומשגיח את הארץ אלא היוצר רואה יחד לבם דהיינו בפ"א כאלו בני מרון שהולכים זה אחר זה שיוכל הרואה לראותן בפ"א ומבין אל כל מעשיהם בפרטי של כל אחד ואחד:

ברה"ע כאן קודם גז"ד כו' ה"נ ביחיד. ק"ק דא"כ ה"מ לשנויי דאידי ואידי לאחר גז"ד והא ביחיד והא בצבור:

שם ביחיד אימת כו'. ק"ק מה זו שאלה הלא תניא לעיל השב בינתיים מוחלין לו כו':

רש"י במשנה ד"ה ועל אב. והולכין כל ח' הימים. לכאורה ה"נ דהולכין גם בט"ב עצמו. בשלמא הא דפירש עד הפסח דמשמע דבחוה"מ אינם הולכין אף דהיה נ"מ ליו"ט האחרון. די"ל משום הא דריו"ח לקמן (כא) אבל הכא קשה. וגם שם יש לדון דאם נתקדש החדש ביום ל"א דאדר ילכו בחוה"מ בכדי שלא להקל בדברים שהתירו ביו"ט שני של גליות כגון לענין מת וכדומה:

רש"י ד"ה ועל אלול. ועושין ר"ה ביום ל' לאלול בגולה. גם בא"י צריכין לזה דבר"ה א"י לידע אימתי נתקדש תשרי:

תד"ה ועל אלול. וגם למחרתו כו'. אבל מלשון רש"י מבואר שלא עשו אלא יום אחד שהרי כתב ואע"פ שספק כו' הולכין אחר רוב שנים וכ"מ מדבריו לקמן (יט ב) בד"ה והא קמקלקלא ר"ה וכן הבינו הט"א. ולכן ל"ד התוי"ט בהעתקתו דברי התוס' בדרך ביאור ע"ד הרע"ב שכתב לשון רש"י. ואולי י"ל דכוונת רש"י על עיקר ר"ה דאינו אלא יום הראשון דבשני מקילינן לענין מת ולמיכחל עינא לנהרדעי בביצה (כב):

גמ׳ וכן שנים שעלו לגרדום כו׳. נ״ב כה״ג אשכחן בפ״ק דע״ז [י״ז ב׳] גבי ר״ח ב״ת ור״א ב״פ שנתפסו למינות והתם לאו בתפלה תליא אלא כדמסיק תלמודא הכא לענין שבועה דבית עלי נסמוך. ועמ״ש שם גבי עובדא הנ״ל בס״ד:

רש״י סד"ה אביי כו' ברבה ב״נ. נ"ב כ״ה ודאי כי רבה דודו של אביי הוה אחי אביו כייליל וא״א להיות רבא כי הוא היה כמו בן גילו של אביי כדמוכח פש"ש [ברכות מ״ח א' וע״ש בגליון הש״ס] והאריך ימים יותר מאביי (שלהי) [בפ׳] הרואה [ברכות נ״ו א׳] וכדמוכח פאע"פ [כתובות ס״ה א׳] ובכמה דוכתי:

תוס' סד״ה רבה. אביי עסק טפי מניה. נ״ב בודאי משום דעשיר הוה כדאיתא בהרואה ובפרק אע״פ. ורבה עני הוה כדאיתא בההיא דמ"ק וכתירוץ זה דתוס׳ משני נמי תלמודא בעובדא דר"פ ור"ח הנ״ל בע״ז:

הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁעוֹלִין לְמִטָּה וְחָלְיָן שָׁוֶה.. זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה וְכוּ'. נראה לי בס"ד לפי זה היינו טעמא למנהג ישראל שנודרים בעת צרה נדרים לעילוי נשמת רבי מאיר זיע"א ומוצאין בזה תועלת והצלחה, היינו כי מאריה דהאי הלכתא שתועיל תפלה ליחיד גם אחר גזר דין הוא רבי מאיר בעל הנס זיע"א ולכן נודרים ומבקשים בזכותו שהוא יהיה מליץ טוב על פי סברתו.
ובזה יובן הטעם דרבי מאיר בעל הנס זיע"א נקבר מעומד לרמוז כי הוא עמוד גדול עומד לישראל להושיען בעת צרה על פי סברתו.
ובזה יובן רמז הכתוב במשלי (משלי ד, כ) 'בְּנִי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ' לַאֲמָרַי אותיות לְמֵאִיר הוא רבי מאיר דסבירא ליה שתועיל התשובה ליחיד גם אחר גזר דין ודוק.

רַבָּה דְּעָסַק בַּתּוֹרָה, חַיִי אַרְבָּעִין שְׁנִין. אַבַּיֵי דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, חַיִי שִׁתִּין שְׁנִין. נראה לי בס"ד הטעם כי בית עלי דינם שלא יחיו יותר מן י"ח לכך רבה דעסק בתורה שהיא בנויה בכ"ב אותיות הוסיפו לו כ"ב שנה על י"ח וחי מ' אך אביי דלית הלכתא כוותיה אלא רק בששה דברים שהם יע"ל קג"ם לא הוסיפו לו על י"ח מצד עסק התורה אלא רק י"ב שנה כנגד ששה הלכות של יע"ל קג"ם שהם כפולים בגרסא ובעיון ונעשה לו שלשים, והוסיפו לו עוד שלשים שנה בשביל גמילות חסדים כי מצוה זו היא בספירת החסד שנקודתו סגו"ל שהוא שלשה יודי"ן שהם מספר שלשים ונעשה לו ששים.

מִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתָּם, מִתְקָרֵעַ? שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ד, ז) "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". פירוש דמשמע בכל אופן שיהיה, וקשה והלא לכולי עלמא אם יש עם גזר דין שבועה אינו מתקרע כדאמר לעיל, ואם כן מוכרח לפרש האי 'בְּכָל קָרְאֵנוּ' לאו דוקא אלא הוא חוץ מגזר דין דאיכא בו שבועה ואזדא לה ראיה זו דיש לומר נמי חוץ מגזר דין שנחתם ונראה לי בס"ד דהיכא דאיכא שבועה שאני דגם מצידו יתברך אי אפשר לבטל הגזרה כיון דנשבע, אבל בנחתם אין מניעה מוכרחת מצידו יתברך דלגבי דידיה אין הפרש בין נחתם בין אם לא נחתם שאם ירצה לחזור ולבטל אפשר שיבטל גם בנחתם. ולכן שפיר יליף כיון דאמר בכל כלל כל גוונא אפילו בנחתם.

אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת יָמִים, שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. נראה לי בס"ד דידוע תשובה עילאה היא בבינה שהיא סוד אות ה"ה ראשונה ומלואה גם כן ה' הרי היא מספר עשרה כנגד עשרה ימים שמתגלה בהם אור הבינה ועליהם נאמר (ישעיהו נה, ו) דִּרְשׁוּ הֳ' 'בְּהִמָּצְאוֹ' קרי ביה 'ב' ה' מצאו' רוצה לומר שני ההי"ן שהוא אות ה' ומילואה ה' שעולים מספר עשרה.
(שמואל א' כה, לח) "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל". "עֲשֶׂרֶת יָמִים", מַאי עָבִידְתַּיְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת, שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. רַב נַחְמָן אָמַר: אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים [יח.]
פירש הגאון מהרי"ש ז"ל בשם הגאון מהר"ח ז"ל בישוב שני המאמרים הנזכר יחד דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קב:) 'אחאב שקול היה' ופריך הש"ס והא עבד עבודה זרה? ותירץ בשביל שמהנה לתלמידי חכמים מנכסיו נעשה שקול! ולפי זה גם נבל בשביל שהינה לעבדי דוד נעשה בינוני ודין בינונים מאריך להם הקב"ה עשרת ימי תשובה, ולכן אחר שאמר רב 'כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה לְגִימוֹת' בא רב נחמן לפרש דברי רב לומר כיון שהינה בלגימות אלו לכך ניתנו לו 'עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה' כי נעשה בינוני עד כאן דבריו, יעוין שם.
ועל פי זה נראה לי בס"ד סמך הכתובים (שמואל א' כה, לז) 'וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף הֳ' אֶת נָבָל וַיָּמֹת' והיינו דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, כי לָבָן נתגלגל בְּבִּלְעָם ואחר כך נתגלגל בְּנָבָל ולכן נָבָל ראשי תיבות נָבָל בִּלְעָם לָבָן וכנזכר בשער הפסוקים, יעוין שם. והנה אם תסיר אות א' מן 'לְאָבֶן' ישאר 'לָבָן' רמז כי תחילתו היה לבן והוסיף בו אות א' עתה ונעשה 'לְאָבֶן' והיינו לרמוז כי עתה הוא שקול, והיינו כי צורת א' הוא מאזנים שקולים דאות ו' שבאמצע הוא כנגד העמוד שתלויים בו כפות המאזניים ושני יודי"ן אחת מכאן ואחת מכאן הם כנגד שתי כפות והם שקולים נמצא צורת א הוא צורת מאזנים שקולין לרמוז כי עתה הוא שקול דהיינו בינוני ולכן וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וכו' שנתן לו זמן עשרת ימי תשובה שהוא זמן של בינונים שהם שקולים.
ודע דמה שאמר 'עֲשָׂרָה לְגִימוֹת' הוא לא רצה להאכילם אפילו סעודה אחת ורק מנהג העולם להביא לאורח דבר מועט לטעום בעת שנכנס אצלם והוא גם כן האכילם עשרה כפות של מתוק או דבר אחר שלכל אחד נתנו לו כף אחת אוכל ולהכי קרי להו לְגִימוֹת.

מַאי 'כִּבְנֵי מָרוֹן'? הָכָא תַּרְגִּימוּ, כִּבְנֵי אִימְרָנָא. הנה תלת פירושי דאמור רבנן כולהו איתנהו ולא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא כמו שכתב מהרש"א ז"ל.
ונראה לי בס"ד אומרו 'כִּבְנֵי אִימְרָנָא' על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבה פרשת בשלח (מדרש רבה פרשה כד, ב) 'וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ' (תהלים עח, נב) מה הצאן אפילו מחבלים האילנות אין בעליה מעלין עליה כך ישראל אף על פי שחוטאין הקב"ה נוהג עמהם כצאן ופירש מתנת כהונה ז"ל אין בעליה מעלין פירוש אין מחשבין הנזק עליהם כי יודעים פְּתָאִים הם בזה וכן כאן דן אותם כפתאים לחשוב המזידין כשגגות, וכמו שנאמר (ישעיה נח, א) 'וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' וכן הוא אומר (הושע יד, ב) 'כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ' יעוין שם. ולזה אמר כאן כִּבְנֵי אִימְרָנָא שאם יראה דור חייב הרבה נוהג עמהם כַּצֹּאן.
ואומרו כְּמַעֲלוֹת בֵּית חוֹרוֹן היינו ששם המקום צר ואם האדם יפול שם המקום גורם לו הנפילה, וכן אצל ישראל ילמד זכות עליהם לומר המקום שהוא חומר עכור גרם להם להמשך אחר תאוה רעה וכל שכן בזמן שהם בחוץ לארץ שיתלה טומאת המקום שהוא ארץ העמים גרמה להם. ובזה פרשתי הכתוב ביחזקאל (יחזקאל לז, כג) 'וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם' כלומר מושבותיהם גרמו להם.
ואומדו כְּחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד היינו שהיו יוצאים מיוחסים כולם כדי שתהא זכות אבותם מסייעתן וכנזכר במדרש וכן אצל ישראל אם לא ימצא זכות מספיק בידם יספיק להם זכות אבותם.
ועוד נראה לי אומר כְּחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד שנקראו מחנה אלקים כנזכר בדברי הימים (דברי הימים א' יב, כג) 'עַד לְמַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹקִים' כן ישראל נקראו על שמו של הקב"ה שנקראים עם ה' ועל כן לא יהיה להם ביטול גם ברובם עונות. והנה למאן דאמר זה פירש רש"י ז"ל מרון לשון מרות ואדנות.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאיתא בספר הליקוטים פרשת עקב בסוד רמון דשם מטטרו"ן הלבוש הוא מרון שהוא מ' מימין ורו"ן משמאל והחיות הוא ט"ט, עיין שם. נמצא 'מָרוֹן' קאי על מלאך מטטרו"ן שהוא ראש צבא של מעלה וחיילות דוד המלך ע"ה הם דוגמת צבא של מעלה שקראם הכתוב בדברי הימים 'מַחֲנֵה אֱלֹקִים' ולכן קורא כאן לְחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד בשם 'בְּנֵי מָרוֹן' דהם דוגמת צבא של מעלה.
או יובן חַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד נכתב חשבונם בפנקס הצבא כפי איכותם, זה נכתב כמאה בני אדם וזה כמאתים וזה כיותר דלכך פירש הכתוב בשמואל (שמואל ב' כג, ח) 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת' הנה זה ודאי נכתב בחשבון הצבא כמספר ח' מאות ולא כמספר איש אחד, וכן בכולם, ואמר כאן שגם ביום ראש השנה עוברין לפניו כפי איכותם וחשיבותם.

עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שְׁלוּחִין יוֹצְאִין. קשא מניינא למה לי ולמה האריך, והוה ליה למימר 'עַל אֵלּוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין'?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב טורי אבן ז"ל על מה שאמרו 'עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית' פירוש כדי שידעו באיזה יום יתענו ובזמן הזה איירי, אבל אין לפרש מפני התענית מלתא פסיקתא קאמר בזמן הזה כדי שיתענו ובזמן הבית כדי שלא יתענו דאסור בתענית מפני שהוא לששון ולשמחה, דאם כן ליפקו נמי בזמן הבית אתמוז וטבת שימי צום שלהם בזמן הבית היה לששון ולשמחה עד כאן לשונו.
ולפי זה מתורץ שפיר דהוצרך לומר 'עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים' דאם אומר 'עַל אֵלּוּ יוֹצְאִין' ולא נקיט בהו מנין הוה אמינא דלעולם על אב יוצאין גם בזמן הבית ונמצא עם אייר הם שבעה חדשים, כי בזמן הבית יוצאין על אייר מפני פסח שני, והא דאין יוצאין על תמוז וטבת משום דאינם לששון ולשמחה כמוט׳ באב דאיכא ביה חיובא טפי בששון ושמחה, אבל על אלו אף על גב דעבדי בהו ששון ושמחה בזמן הבית לא קפדי עלייהו כולי האי לשלוח שלוחים בעבורם, אלא יעשו בהם הרחוקים ששון ושמחה כפי השערתם על פי הרוב, לכך נקיט בהו מנין לומר דלעולם הם ששה חדשים ואם כן בזמן הבית אפיק אייר ועייל אב.

עַל תִּשְׁרֵי, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת. קשא למה בניסן נקיט 'מִפְּנֵי הַפֶּסַח' ולא אמר 'מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַפֶּסַח' וכאן אמר 'מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת'?
ונראה לי בס"ד כי בניסן ליכא קלקול אם לא יצאו שלוחים דאפשר להם לעשות שני ימים מספק ולא אתו לידי קלקול, ולהכי לא נקיט לשון תקנה דזה לשון המורה על היכא דאיכא קלקול, אבל בתשרי נקיט תקנה מפני שיש בו יום הכיפורים דאי אפשר להם לעשות שני ימים מספק דאין כח בציבור להתענות שני ימים וב' לילות רצופים ומוכרח לעשות יום אחד ואיכא קלקול אם יטעו ולא יכוונו היטב, וכמו שאמרו בגמרא דרבא היה נוהג להתענית כיפור בבבל שני ימים מספק ופעם אחת נזדמן דחשתכח כוותיה והציבור לא צמו כיפור בזמנו, לכך נקיט לשון תקנה.

במשנה על ששה חדשים השלוחין יוצאין. ולכאורה אתיא הך מתניתין דלא כאחרים דלדידהו אין בין שנה לשנה אלא ד' ימים בלבד ולעולם כל החדשים א' מלא וא' חסר וא"כ מה צורך לשלוחים וזה תימא גדול דהיאך שייך פלוגתא בדבר ידוע שהיו עושין תמיד בכל שנה ושנה ששה פעמים. וליכא למימר שלא נשנית משנה זו דשלוחין אלא לאחר שנקבע הלכה דלא כאחרים. הא ליתא שהרי אף בזמן הבית היו רגילין לשלוח שלוחים כדקתני מתניתין ואחרים בתר הכי דרי דרי הוי והדרא קושיא לדוכתא דלא אשכחן פלוגתא בדבר מפורסם כזה וכדפריך הש"ס להדיא בכמה דוכתי מכדי ברכות והבדלות אנשי כנסת הגדולה תקנינהו ליחזו היאך תקנו והיינו משום דלא שייך פלוגתא בכה"ג בדבר קבוע ומפורסם ונהי דלא קשיא לי מכל הנך משניות דלקמן בפירקין ור"פ אם אין מכירין שהעדים יוצאין ומחללין שבת וילפינן מקראי וא"כ לאחרים טורח זה למה דבהא איכא למימר דאפילו לאחרים אע"ג שהיו עושין תמיד א' מלא ואתד חסר אפ"ה אם ראו הלבנה היו העדים יוצאין ומחללין השבת משום דמצוה לקדש ע"פ הראייה כדקס"ד לקמן אליביה דמ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר וכן לאידך לישנא כמו שיבואר וא"כ ה"ה לאחרים ואע"ג דבפ"ק דערכין מסקינן דלאחרים לא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראייה איכא למימר דלעיכובא לא בעינן לדחות החודש אבל מצוה איכא. אבל מתניתין דהכא קשה. ולכאורה היה נ"ל דאחרים נמי לא קאמרי דא' מלא וא' חסר אלא לענין שאין מעברין ומחסרין לשום צורך כגון מפני אד"ו או משום שלא נראית הלבנה בזמנה. אבל אם היו צריכין לעבר מפני התקופה דניסן ותשרי והיה אפשר לתקן ע"י עיבור חדש אחרים נמי מודו כדמשמע בסנהדרין דף י"ג דאחרים איירי התם וע"ש בתוס'. אלא דאכתי קשה תינח ניסן ותשרי היה צורך לשלוחים אבל בשאר חדשים מאי איכא למימר לכך נלע"ד דאחרים דוקא קאמרי אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים דעצרת תליא בפסח ור"ה תלויין בו כל מועדי תשרי ובהנך שהמועדים תלויין בהן ואית בהו נמי איסורי כרת קפדינן שלא יהא בין א' לחבירו יותר משיעור שנת הלבנה שהן שנ"ד יום והקביעות ביום שנ"ה כמבואר דלשם כך נקרא שנה משא"כ בשאר חדשים מודו אחרים שהיו מחזירין לקדש ע"פ הראייה ואם לא נראית ביום הראוי בשלשים דחינן ליה ועבדינן מלא ולבסוף השנה כשהגיע ניסן ותשרי היו חוזרין לקובען בזמנן שלא יהא בין זה לחבירו יותר מד' ימים חוץ אם מהצורך למלאות ניסן ותשרי מפני התקופה מעברין החדש ואע"ג דאחרים אין בין קאמרי כיון דליתיה בכל שתא לא קחשיב כדמשני נמי בערכין לענין שנה דשעי ודתלתין שנין. והשתא לפ"ז אתי שפיר דאפילו לאחרים היו צריכין לשלוח על ששה חדשים בניסן ותשרי מפני התקופה ובאינך חדשים לפי שהיו רשאים למלאות מפני ראיית הלבנה והא דאמרינן בערכין דלאחרים לא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראיה ומשמע דעיכובא מיהא ליכא היינו לענין דאין לעשות עצרת ור"ה יותר משנ"ד ימים בשביל כך דכי היכי דלדידן אע"ג דעבדינן מלאים מפני ראיית הלבנה אפ"ה אין עושין יותר מח' מלאין בשנה ה"נ לאחרים אין עושין לעולם יותר משש מלאים מן ניסן לניסן ומתשרי לתשרי אפילו אם לא נראית הלבנה בזמנה בניסן ותשרי אפ"ה אין דוחין יותר כן נ"ל נכון בעז"ה ועוד אבאר בזה בהלכות שלפנינו ודוק היטב:

שם על כסלו מפני חנוכה. יש מקשים מהא דאמרינן בסנהדרין פרק היו בודקין דאחר רובו של חודש כ"ע ידעי ולא טעו אינשי וא"כ מה צורך לשלוחים ולענ"ד נראה דלק"מ לפי מה שאני רגיל לפרש הא דאמרינן התם זה אומר בג' בחודש וזה אומר בד' עדותן קיימת ומסקינן בפ' בן סורר משום דרובא דאינשי טעו בקביעא דירחי היינו דרובא דאינשי רגילין לטעות ולא בקיאי לידע מעצמם וא"כ יותר יש לתלות בטעות ממה שנתלה בהכחשת העדות דלא שכיח. ולפ"ז אהא אמרינן שפיר דאחר רובו של חדש ליכא רובא שרוב' דאינשי לא טעו אבל מיעוטא ודאי טעו ומש"ה תיקנו שלוחים ובהא מתיישב נמי הא דעל אלול מפני ר"ה ודו"ק:

בגמרא ר' אלעזר אומר כאן קודם גז"ד: הט"א כתב דר"א ע"כ כרבי יוסי או כר"נ ס"ל דאדם נדון בכל יום ובכל שעה דאי כר"מ ור"י דאדם נדון בר"ה ונחתם ביוה"כ איך אפשר ששנים שעלו למטה שלזה היה קודם גז"ד ולזה לאחר גז"ד. ולענ"ד י"ל דר"א כר"מ או כר' יהודה ס"ל ומשכחת שהיה בין ר"ה ליוה"כ ולאחד מהם נגזר הדין בר"ה של שנה שעברה ונחתם ביוה"כ ועתה נעשה בו הדין וכדאמרינן לעיל (דף ט"ז) אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יוה"כ נידון לשעבר ולאחד נגזר הדין בר"ה זה ועדיין לא נחתם או שלשניהם נגזר הדין בר"ה זה והאחד היה רשע גמור בר"ה ונחתם למיתה והאחד היה בינוני שקול ועדיין לא נחתם דינו:

בגזר דין שיש עמו שבועה: עיין מה שכתבתי בסוגיא זו בספרי ע"ל ביבמות (דף ק"ה):

התם ביחיד: היוצא מהסוגיא דביחיד יש חילוק בין קודם גז"ד לאחר גז"ד דלאחר גז"ד אינו נקרע אבל בציבור לעולם נקרע חוץ מגז"ד שיש עמו שבועה שאינו נקרע וגם ביחיד יש שנקרע כגון בשב בין ר"ה ליוה"כ וכל זה לר"ע ולר' אלעזר ולתנא דברייתא דלעיל השב בנתים אבל לר' יצחק אפילו גז"ד דיחיד דכל השנה נקרע ע"י תשובה. והנה הרי"ף והרא"ש הביאו הסוגיא דמחלק בין יחיד לצבור ובין כל השנה לעשי"ת ואח"כ הביאו הא דר' יצחק ולכאורה יש סתירה בזה. והנראה דדעתם כדעת הרמב"ם הל' תשובה (פ"ב) שכתב אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו בד"א ביחיד אבל בצבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הם נענים שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו עכ"ל. והנה גם בדברי הרמב"ם יש סתירה בזה דתחלה כתב שהתשובה יפה לעולם והם דברי ר' יצחק ואעפ"כ הביא החילוק בין יחיד לצבור ובין עשרה ימים לכל השנה. אמנם ע"ז כבר העיר הפרשת דרכים (דף כ"ט) וכתב דדעת הרמב"ם דרבי יצחק ע"כ ג"כ צריך ליישב הסתירה שבין בהמצאו ובין בכל קראנו אליו וע"כ גם כן מיישב בחילוק שבין יחיד לצבור ובין עשרה ימים לכל השנה ואע"ג דס"ל דגם ליחיד נקרע אחר גז"ד זה מיישב דלצבור וכן ליחיד בעשרת ימי התשובה ודאי מהני לגמרי אבל ליחיד בשאר ימות השנה אינו מועיל בודאי אבל מכ"מ אפשר שיקרע גז"ד. ומהר"ן נראה שג"כ הוקשה לו איך מתרץ ר' יצחק רומיא דקרא ומתרץ בענין אחר שכתב ור' יצחק אמר יפה צעקה לאדם דאפילו היכא דלא מיקרע גז"ד ממעטת את הפורענות עכ"ל. ובזה מתורץ ג"כ דעת הרמב"ם והיא ג"כ שיטת הרי"ף והרא"ש ומה שפסקו כר' יצחק אע"ג דפליגי עליו ר"ע ור"א וגם סתם ברייתא דהשב בנתיים י"ל כיון דלעיל (דף ט"ז) אמרינן כמאן מצלינן האידנא וכו' ואיב"א רבנן וס"ל כר' יצחק והשתא כיון דסתם מתניתן דלעיל דלא כר' יוסי ואעפ"כ מצלינן אקצירי ומריעי ע"כ צ"ל דס"ל כר' יצחק ולכן פסקו כוותיה:

אלו עשרה ימים: מזה משמע שנבל מת אחר יוה"כ ולפ"ז פליג רבה בר אבהו אמה דאיתא במדרש כתיב ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל וסמיך ליה ואיש במעון אמר הקב"ה הכל צווחין וטופחין על מיתתו של צדיק והרשע זה יושב ועושה מרזיחין והלא שמואל מת כ"ח אייר כדאיתא במגילת תענית ואיך שייך שע"ז נענש נבל אחר עשרת ימים שמהפסוק נראה דעשרת ימים אלו היה מיד אחר שעשה משתה ומרד בדוד ואפילו נימא שהספד של כל ישראל משך עד סמוך לר"ה ואז עשה נבל המשתה מכ"מ יש מדרש אחר שנראה בפירוש שמת נבל סמוך למיתתו של שמואל דאיתא במדרש תלה לו להקב"ה ז' ימי אבלו של שמואל הצדיק שלא יתערב אבלו באבלו של צדיק ועשה שלשה ימים ומת בהכרת עכ"ל. מיהו המדרש הזה בלא"ה פליג אגמרא דידן שהרי נתן טעם לעשרה ימים שלא הוזכר כאן:

במתניתן מפני חנוכה: הפ"י הקשה הרי ע"פ מה דאמרינן סנהדרין (דף מ"א) לא שייך טעות בעבור רק עד חצי החודש והרי חנוכה הוא אחר חצי החודש ותירץ דמה דאמרינן בסנהדרין הוא דוקא לענין דרוב העולם יודעים אחר חצי החודש מתי קדשו ב"ד ואכתי הוצרכו שלוחים מפני המיעוט עכ"ד. אמנם מדברי הרמב"ם לא משמע כן אלא שכל העולם יודעים מתי קדשו ב"ד את החודש וכ"כ גם הברטנורא סנהדרין (פ"ה). אמנם לענ"ד י"ל דזה שייך דוקא במקומות שקרובים לירושלים ואפשר להם לידע ע"י עוברים ושבים אבל השלוחים דמודיעים למקומות הרחוקים דאיך אפשר להם לידע שם אם לא ע"י השלוחים. והנה הט"א הקשה שמדברי רש"י משמע שלא הלכו רק עד הפסח ולמה לא הלכו עד יום שביעי ש"פ להודיע להרחוקים. ולענ"ד י"ל כיון דאמרינן בתענית (פ"א) ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת הרי שעכ"פ בזמן הבית לא היה דרים מישראל רחוק מירושלים יותר ממהלך י"ד יום עם השבתות שהרי בט"ו כבר שאלו על הגשמים א"כ ע"כ הרחוקים ביותר שבו לביתם בערב של י"ד ואפילו הדרים מעט יותר ודאי שמעו בימים הקרובים ולכן לא הוצרכו לשלוחים:

ברש"י ד"ה ועל אלול. הולכין אחר רוב שנים: ק"ל למה לי טעם דרוב אפילו ליכא רוב מטעם ספק לבד ג"כ ע"כ עושין יום ל' ויום ל"א אלול מספק ר"ה וכמו שכתב רש"י בביצה וכמו שכתבו גם התוס' כאן ואם ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום ל' שלו. שוב ראיתי שגם בט"א הקשה על רש"י כן. ולענ"ד אולי י"ל דגם הכא לא כיוון רש"י לומר הטעם של רוב למה שאין עושין רק יום ל"א אלא שרצה לבאר אכתי למה הוצרך לשלוח שלוחים על אלול לא ישלחו ויעשו ר"ה ביום ל"א לבד כגון אם היה יום ל' של אב ביום א' יעשו ר"ה ביום ג' לבד מטעם ספק ספיקא שמא היה אב מלא והיום יום ל' ואת"ל שהיה חסר שמא היה אלול מלא והיום יום ל"א ואע"ג דאין עושין ספק ספיקא לכתחלה אלא אם לא שולחים שלוחים ממילא הוי ספק ספיקא ולא אנחנו עשינו אותו לכן כתב רש"י דע"כ הולכין אחר רוב שנים דאין אלול מעובר וא"כ ליכא ספק בזה רק מטעם רוב אנו צריכים לעשות ר"ה ביום ל' וע"כ צריך לשלוח שלוחים לידע מתי יום ל' דהוי ספיקא דאורייתא אבל מכ"מ גם רש"י ס"ל דלא סומכין על רוב זה ג"כ לענין שלא לעשות גם יום ל"א מספק:

אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אפשר דהם חטאו בנפש כי כל המצות הם בנפש כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל והוא מפורש בזהר חדש והם פגמו בנפש ואעפ"י שאמרו רז"ל שבאבר שחטא יעשה מצוה. לגודל חטאתם נגזר עליהם שלא יתוקן בזבח ומנחה שבם פגמו הגם שבמה שפגמו בעלמא יהיה בו התקון כמשז"ל קח לך עגל לכפר על מעשה העגל. הכא גזרה היא שלא יועיל זבח ומנחה ועוד דבני עלי החוטאים הם עצמם לא שבו והקריבו להכי אמר רבה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל הוא מתכפר בדברי תורה שהוא ברוח ואהני גם לתקן הנפש כמ"ש בז"ח ורבינו האר"י זצ"ל ולהכי רבה חיה שנין מ' כנגד מ' יום שנתנה תורה. ואביי אמר מתכפר בתורה וג"ח שהם בנפש ורוח ונהי דבזבח ומנחה נגזר שלא יתכפר אבל ג"ח יותר מכל הקרבנות וכן אמרו רז"ל דקרבנות מכפרים על השוגג וצדקה וג"ח מכפרים על המזיד כמשז"ל ולכן אמר מתכפר הוא בתורה וג"ח לתקן נפש ורוח ולכפר על המזיד ולכן חיה ס' שנין ונצול מכרת:
וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב נראה דרבה ס"ל דכיון דעל ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח נמצא דהתורה היא ראשון במעלה יותר מן העבודה לכן ס"ל בזבח ומנחה אינו מתכפר שהוא מעלה שניה אבל מתכפר במעלה ראשונה שהוא כתר תורה ועיין סוף מנחות דרבה אזיל לשטתו משא"כ אביי ס"ל כשטתו פ"ק דקדושין דף ה' דאין קטיגור נעשה סניגור א"כ י"ל דמתכפר בג"ח אף שהוא המעלה הג' וגרועה מזבח ומנחה אפ"ה אינו מתכפר שבני עלי חטאו בזה ואין קטיגור נעשה סניגור אבל מתכפר בג"ח שהוא המעלה הג' ובסוכה דף מ"ט אר"א דצדקה וג"ח גדולה מכל קרבנות וצ"ע עכ"ל. ודברי הרב ז"ל קשים לדעתי הקצרה חדא דכתב הרב ז"ל דרבה אזיל לשטתו סוף מנחות והכא הוא רבה בר נחמני והתם רבא חבירו של אביי שוב ראיתי להרב ז"ל עצמו סוף מנחות שכתב וז"ל רבא ס"ל דתורה עדיף וא"צ כלל לקרבנות ואזיל רבא לשטתו ביבמות דף ק"ה בבני עלי בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה כי תורה עדיף ואף לפי גירסת תוספות דגריס שם רבה מסיק שם התוספות דגם רבא ס"ל הכי ואזיל לשטתו דכאן עכ"ל. ונהי דכתב הרב ז"ל דרבא חבירו של אביי בסוף מנחות אזיל לשטתיה דגם הוא סבר כרבה רביה דמתכפר בתורה כמ"ש התוספות ביבמות. אבל מ"ש הרב ז"ל הכא וכלשון זה שכתב כאן כתבו ביבמות דרבה דאמר מתכפר בד"ת אזיל לשטתו בסוף מנחות לא סליק שפיר דהכא הוא רבה כמו שהכריחו התוספות והתם רבא חבירו של אביי כמ"ש הוא עצמו. ומ"ש דאביי אזיל לשטתו אין קטיגור וכו' לא שייך לומר בזה לשיטתו דהוא כ"ע כידוע ואביי בזה תירץ אמאי כסף אינו מוציא. ותו דלא שייך לומר בזה אין קטיגור דלכפר העון עצמו לא נאמר והראיה קח לך עגל לכפר על מעשה העגל ואמרו רז"ל דלשון הרע מתכפר בתורה ואמרו ז"ל דבאבר שטעה וחטא יעשה מצוה וכן כתב בפירוש הגאון מהר"ר ליווא מפראג והוא דבר מוכרח הן אמת דהכא החוטאים עצמם לא עשו תשובה ולא הקריבו. ואפשר דגזרה אם יכופר עון בית עלי וכו' דגלוי לפניו יתברך דבני עלי עצמם אינם שבים. ויען רצונו יתברך שתהיה הבחירה ביד האדם ועדיין בני עלי בחיים לכן אמר ה' אם יכופר עון בית עלי לשון כולל להם ולביתם ואה"נ שאם ישובו הם עצמם תתפרש הגזרה על ביתם, לא עליהם עצמם. והרב עיון יעקב ז"ל לא נכנס בזה ולפי דבריו כתבתי ודוק הטב כי קצרתי אלא דהכא לגודל חטאם נגזר דלא יתכפר בזבח ומנחה. ותו דקרבנות מכפרין על השוגג והם היו מזידין. ותו יש לדקדק על הרב ז"ל דאיך העלים עין דאביי אמר אבל מתכפר הוא בתורה וג"ח והול"ל דנהי דחטאו בעבורה אתו תרי ומפקי מחדא ולא היה צריך לידחק דאף דהיא גרועה וכו'. ומה שהקשה מסוכה דף מ"ט ואסיק בצ"ע לק"מ ודוק הטב כי אין רצוני להאריך יותר ובספר יד נאמן אגב רהטאי ראיתי בדף כ"א סוף ע"ב דחשב דרבה עסק בתורה הוא רבא חבירו של אביי והוכיח מתעניות דף כ"א ע"ש וזה אינו דזה הוא רבה בר נחמני ושם רבא חבירו של אביי ודוק:

על כסלו מפני חנוכה. עתה אגב רהטאי ראיתי בספר יד נאמן דף י"ט ע"ב שכתב דמקשים קושיא עצומה למה הוצרכו שלוחים וכו' ע"ש והיא קושית מורינו הרב הגדול כמהר"א יצחקי ז"ל וכתבתי בזה בפתח עינים בס"ד ע"ש ודוק:

כאן קודם גז"ד וכו'. ראיתי להרב עיון יעקב דרבי עקיבא ס"ל דיה"כ ותשובה מכפר כל א' גם עבירות שבין אדם להבירו ע"ש באורך וכתב זה משם מהרש"א ביומא. והרואה יראה דמהרש"א לא כתב כן. ובדברי מהר"י פינטו שם סוף יומא יש בתוך לשונו איזה תיבות דריהטייהו הכי אבל צריך לידחק בדבריו דודאי גם ר' עקיבא מודה שצריך לרצות חבירו ואינו מתכפר עד שירצה את חבירו. והמעיין יראה דברוב אורך לשון מהר"י פינטו לא ממעט אלא שאין עבירות שבין אדם למקום תלויות ברצוי חבירו כראב"ע ע"ש בדקדוק והרב עיון יעקב ז"ל נראה דלא זכר מאמר רבה פ' נשא דר' עקיבא דריש ונקה בדבר שבינך לבינו לא ינקה בדבר שבינך לבין חבירך ומוכרח דאיירי ביה"כ או בתשובה בשאר השנה והרי דסבר ר"ע לא ינקה והדבר פשוט ומבואר ודוק ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן דברים אחדים דף ה' ע"א בס"ד:

אמר רבה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה אביי אמר אבל מתכפר הוא בתורה וג"ח אפשר לומר דעל ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח ורבא סבר דעמוד ראשון זאת התורה מצלא ומגנא. ואביי סבר דבעינן שני עמודים שהם תורה וג"ח לכפר. א"נ סבר אביי דבני עלי חטאו בדיבור ומעשה הם המדברים ע"י או ע"י שלוחם תנה בשר לצלות וכיוצא וגם חטאו במעשה ולכך צריך לעסוק בתורה וג"ח לתקן דבור ומעשה:

רבה דעסק בתורה חיה מ' שנין וכו' פירוש דמשפחת בית עלי היו מתים בקוצר שנים כדכתיב ימותו אנשים וכדאמרינן לקמן בבריתא שהיו מתים בני י"ח שנה ולרבה בזכות תורה חיה מ' שנין דאי לא עסק בתורה לא היה חי מ' שנין. וגם אביי מודה דניצול מגזרת עלי רק סבר דבזכות תורה וג"ח הוא דניצול כדאמר אביי גופיה לרבה בחלק דף צ"ח מר הא תורה והא ג"ח. אלא דהש"ס קאמר דאביי עסק בג"ח כלומר נתעסק ביותר בג"ח לפי שהיה ספק בידו כמ"ש הריטב"א בחי' יבמות דף ק"ה. ורבה היה עני כמ"ש בשילהי מ"ק בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח. אך ק"ק על אביי דהא תניא בסמוך דריב"ז אמר למשפחת בית עלי לכו ועסקו בתורה וחיו הלכו ועסקו בתורה וחיו. ואפשר דסבר אביי דזכות ריב"ז אהניא להו דאמר לכו עסקו בתורה וחיו וכתיב בצדיקי ותגזר אומר ויקם א"נ כבר ידע ריב"ז דעסקי בג"ח ולכך לא ציום אלא על התורה:

כבני אמרנא ר"ל אמר כמעלות בית מרון רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד. אפשר לומר דרך דרש דמ"ד כבני אמרנא כונתו להגיד רחמיו יתברך דמבקש צד זכות דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ואין להם דעת ככבשים בלי דעת. ור"ל אמר כמעלות בית מרון שהדרך קצר ומהצדדין גיא עמוק גם זו לטוב להקל על האדם כי הוא במשעול הכרמים גדר מזה החומר העכור אשר טבעו להבלי ותענוגי העה"ז וגדר מזה תוקף היצה"ר המתגבר יום יום. ורב יהודה אמר שמואל אמר כחיילות של בית דוד ההולכים למלחמה גם זה צד זכות המועיל להקל קצת בדינו כי הוא תמיד במלחמה חזקה עם היצה"ר ולהרויח מרבה בסחורה לכלכל ביתו כראוי וכיוצא טרדות רבות ויש מבוא להקל:
א"נ אפשר דרמזו השלמים האלה התעוררות לקנות עולמו. מ"ד כבני אמרא רמז דאיכא סמא דכלא והיא הענוה והשפלות וז"ש כבני אמרנא רומז על האר"ש מ"ש בילקוט פ' נח רחלה שפלה וענוה והאדם יתן אל לבו להיות עניו ושפל וזה עומד לו. ור"ל דאמר כמעלות בית מרון היינו לעורר לב האדם דיתן בדעתו מעלות בית מרון דרך מסוכן ועכ"ז הלך הלכו האישי"ם ועבדו להן זרזי"ם וניצולים כן האדם ישתדל לינצל מהסכנה. ורב יהודה אמר שמואל אמר כחיילות של בית דוד רמז שהיו הולכי' למלחמה וניצולים בזכות התורה וכמ"ש פ"ב דמכות עומדות היו רגלנו במלחמה בשעריך ירושלם שהיו עוסקים בתורה כן האדם אף שיש לו מלחמה עם יצה"ר אם יעסוק בתורה ינצל וכמ"ש בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. וקתני עוברין לפניו כבני מרון ואתיא תוך תוך רמז דאי בעי ניצול או על ידי ענוה או ע"י זהירות והסתכלות יפה יפה או ע"י התורה למר כדאית ליה ולמר כדא"ל:

על כסלו מפני חנוכה ראיתי בס' משנה לחם להגאון מהר"ר יעבץ (שבא לידי מקרוב) שכתב וז"ל הקשה הרב מהר"א יצחקי מה הוצרכו שלוחים מפני חנוכה שהוא הרבה אחר רובו של חדש והאמרינן פ' היו בודקין א' או בט"ו וכו' ולא אמרינן דטעו בקביעא דירחא לפי שכבר נתפרסם קביעות החדש משיצא רובו ולק"מ דהך דינא איציאת שלוחין סמיך וכבר הגיעו שלוחים לסוף א"י בחצי חדש וכו' עכ"ל ולי ההדיוט דבריו אינן מחוורין דלדידיה האי דינא אינו אלא בששה חדשים שהשלוחין יוצאין ואלו הש"ס והר"מ פ"ב דעדות סתמא קאמרי ומשמע דהיינו בכל ההדשים ולקושית מורינו הרב מהר"א יצחקי נראה דהאי דינא בא"י דעד רובו של חדש נודע ובפרט במקום הב"ד ומאי דתנן ט"ו יום עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת הוא עד כל גבול א"י אבל מהלאה לנהר פרת היו ישראל ולכך אצט' שלוחין בכסלו לרחוקים ודוק הטב כי קצרתי:

(יח א) רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין.—עי' סנהדרין צח ב, שאמר אביי לרבה: ומר הא תורה והא גמילות חסדים.

לגרדום. בית וועד שדנים בו נפשות להריגה: ודינם שוה. שניהם נתפשו על דבר אחד: זה ירד. מן המטה: זה ניצול. מן הוועד: תפלה שלימה. נתכוון: אביי ורבא מדבית עלי אתו. כך שמעתי ובשחיטת חולין פרק הזרוע (דף קלג.) אשכחן דרבא לאו כהן הוא ושמא אמו מבית עלי היתה ויש גורסין רבה ואביי ומפרשי לה ברבה בר נחמני: ויחיד אימת. מצוי לו דכתיב בהמצאו: כנגד עשרה לגימות. עשרה עבדים שלח לו דוד כדמפרש בקרא (ש''א כה) ונתן להם סעודה אחת לפיכך נתלו לו עשרה ימים: רב נחמן אמר אלו עשרה ימים כו'. שהמתין לו הקב''ה שישוב ולא שב: בר''ה כל באי עולם כו' כבני אמרנא. ככבשים שמונין אותן לעשרן ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד: כמעלות בית מרון. הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך: ה''ג ורב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד והדר גרסינן אמר רבה בר בר חנה כו': כחיילות של בית דוד. וכבני מרון כבני חיילות של מלך מרון לשון מרות ואדנות וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה: וכולן נסקרין וכו'. ואע''פ שעוברין זה אחר זה: אף אנן נמי תנינא. דכולן נסקרים בסקירה אחת מדנסיב תנא דידן תלמודא למלתיה מהאי קרא היוצר יחד לבם: ולבייהו מייחד כי הדדי. כלבו של זה כך לבו של זה: הכי קאמר היוצר רואה יחד לבם. ואקרא דלעיל מיניה קא מהדר השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר אותם השגיח יחד את לבם: מתני' על ששה חדשים שלוחים יוצאים. שקדשו ב''ד החדש ע''פ עדים כשראו את החדש ומודיעים השלוחין לגולה יום שקדשוהו אם ביום שלשים וחדש שעבר חסר או ביום ל''א וחדש שעבר מלא: מפני הפסח. והולכין השלוחין עד הפסח חוץ מן השבתות: ועל אב מפני התענית. והולכין כל שמונת הימים חוץ מן השבת: על אלול מפני ר''ה. מודיעים מתי התחיל אלול ועושין ר''ה ביום שלשים לאלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע''פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו ב''ד אי אפשר להן לדעת ועל כרחן הולכין אחר רוב שנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום שלשים שלו: ועל תשרי מפני תקנת המועדות. לאחר שקדשוהו ב''ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעים אם עיברו ב''ד את אלול ואם לאו כדי שלא יהא לבם נוקפן ביוה''כ וסוכות: פסח קטן. פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון:

כאן קודם גזר דין. בפרק בתרא דנדה (דף ע: ושם) משני נמי הכי והוה מצי לשנויי כדאמר להו קב''ה למלאכי השרת בפ' מי שמתו (ברכות דף כ:) ולא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו עד כזית עד כביצה ומיהו גם זה אמת שאף לישראל אינו נושא פנים אלא קודם גזר דין: רבה ואביי מדבית עלי קאתו. רבא חבירו של אביי לא הוה כהן כדמוכח בפ' הזרוע (חולין דף קלג.) והכא רבה חבירו של רב חסדא וכן משמע נמי בפרק בתרא דמו''ק (דף כח. ושם) דאמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו צדיקים גמורים הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא רבה חיה ארבעין שנין ורב חסדא חיה תשעין שנין וא''ת מנא ליה דמשום מזלא הוה דלמא משום דרבה אתא מדבית עלי וי''ל דאפ''ה אי לאו מזלא הוה מגין עליו זכות תורה וא''ת דהכא משמע דרבה לא היה לו זכות של גמילות חסדים והא אמרינן בפ' חלק (סנהדרין דף צח:) אמר ליה אביי לרבה מר הא תורה הא גמילות חסדים וי''ל דמ''מ אביי עסק טפי מיניה: על ניסן מפני הפסח. אבל על סיון מפני עצרת לא צריך דבעומר הדבר תלוי כדאמרי' לעיל (דף ו:) דתני רב שמעיה עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה: ועל אלול מפני ר''ה. מודיעים מתי מתחיל אלול ועושין ר''ה ביום שלשים לאלול בגולה וגם למחרתו כדמשמע בפ''ק דביצה (דף ה.) ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לט. ושם) שהיו עושין שני ימים טובים של ר''ה מספק דלמא עברוה לאלול מ''מ אם לא ידעו מתי מתחיל אלול לא ידעו יום שלשים: