ראש השנה יח ע"ב

דף יח - ב

דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מאי דכתיב [זכריה ח]: "כה אמר ה' צבאות: צום החודש הרביעי, וצום החודש החמישי, וצום החודש השביעי, וצום החודש העשירי - יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה".

וקשה: מצד אחד קרי להו, קורא הכתוב לימים הללו צום, ומצד שני, הוא קרי להו ששון ושמחה! ואיך מתיישבים שני הדברים הללו? ^[438]

אלא כך כוונת הכתוב: בזמן שיש שלום, שאין יד הנכרים שולטת על ישראל ^[439] - יהיו ימים אלו לששון ולשמחה, ואסורים בהספד ובתענית. ^[440]

אבל בזמן שאין שלום - יהיו צום.

ומכאן שצמים בי"ז בתמוז, שהוא צום החודש הרביעי [מניסן], וכן בעשרה בטבת, שהוא צום החודש העשירי [מניסן].

ואם כן: מדוע השלוחין לא יוצאים בהם לגולה?

אמר רב פפא: הכי קאמר רבי שמעון חסידא:

א. בזמן שיש שלום - יהיו לששון ול שמחה.

ב. בזמן שיש גזרת שמד של המלכות ^[441] - יהיו ימי צום, וחובה להתענות בהם.

ג. בזמן שאין גזרת המלכות, ואין שלום:

רצו - מתענין, רצו שלא להתענות - אין מתענין. ^[442]

ומאחר שבזמן שאין גזרת שמד אין חובה להתענות, לפיכך אין מטריחים לשלוח עליהם שלוחין. ^[443]

ומקשינן: אי הכי, אם אכן כוונת הפסוק שבזמן שאין גזרת שמד ואין שלום, הצום הוא רשות, ומטעם זה לא שלחו שלוחין, אם כן קשה: תשעה באב נמי - לא יצאו עליו שלוחין, שהרי הצום בו הוא רשות בזמן הזה!

אמר תירץ רב פפא: שאני [שונה] תשעה באב מיתר הצומות, הואיל והוכפלו בו הרבה צרות:

דאמר מר: בתשעה באב: חרב הבית בראשונה [הבית הראשון], ובשניה [הבית השני], ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר ירושלים.

ואף על פי שגם בי"ז בתמוז ארעו ארבע צרות, בכל זאת חורבן הבית הוא צרה גדולה מאוד. ^[444] תניא: אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו:

א. "צום הרביעי" שהוזכר בפסוק - זה ט' בתמוז, שבו הובקעה העיר ירושלים.

שנאמר [ירמיה נב]: "בחדש הרביעי בתשעה לחדש, ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ, ותבקע העיר". ^[445]

ואמאי קרי לה הכתוב "צום הרביעי? מפני שהוא בחדש הרביעי לחדשים, שמתחילים למנותן מניסן.

ב. "צום החמישי" שהוזכר בפסוק - זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלהינו. ואמאי קרי ליה "חמישי"? מפני שהוא החדש החמישי לחדשים.

ג. "צום השביעי" - זה ג' בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם.

ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו! ^[446]

ומאחר שצמים על הריגת גדליה הצדיק, כשם שצמים על שריפת המקדש, יש בדבר זה ללמדך, ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו! ^[447]

ואמאי קרי ליה הכתוב "שביעי"? מפני שהוא בחדש השביעי לחדשים.

ד. "צום העשירי" - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל וצר על חומות ירושלים.

שנאמר [יחזקאל כד]: "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי [טבת] בעשור לחדש לאמר: בן אדם כתב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים [לצור עליה] ".

ואמאי קרי ליה הכתוב "עשירי"? מפני שהוא עשירי לחדשים.

והלא היה ראוי זה לכתוב את צום עשרה בטבת ראשון בסדר הפסוק, שהרי הוא היה הראשון בסדר המאורעות, ולמה נכתב כאן באחרונה?

כדי להסדיר חדשים כתיקנן. שהצומות יהיו מסודרים לפי סדר החדשים שהם חלים בהם.

עד כאן דברי רבי עקיבא.

ואמר על זה רבי שמעון: ואני איני אומר כן.

אלא כך אני אומר בענין "צום העשירי":

"צום העשירי" - זה חמשה בטבת, שבו באת [באה] השמועה לגולה שהוכתה העיר, ונשרף הבית. ^[448]

שנאמר [יחזקאל לג]: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי [בטבת] בחמשה לחדש, לגלותנו [כלומר, בשנת שתי עשרה לגלותנו], בא אלי הפליט מירושלם, לאמר: הוכתה העיר!"

ועשו את יום השמועה ליום צום, כדרך שעשו ביום השריפה, דהיינו תשעה באב.

ומוסיף רבי שמעון ואומר: ונראין דברי יותר מדבריו!

שאני אומר על הצום הראשון שנכתב במקרא, דהיינו צום י"ז תמוז, שהוא ראשון בסדר הצרות.

שהרי בתחלה בי"ז תמוז הובקעה העיר. ואחר כך, בתשעה באב, נשרף הבית. ואחר כך, בג' תשרי נהרג גדליה. ובטבת שאחריו באה השמועה לגולה.

ועל צום אחרון שהוזכר בכתוב, דהיינו צום ה' בטבת, אני אומר שזה אחרון בסדר הצרות.

ואילו הוא, רבי עקיבא, אומר על הצום שהוזכר במקרא ראשון, י"ז תמוז, שהוא אחרון בסדר הצרות.

ועל הצום שהוזכר אחרון, דהיינו עשרה בטבת, הוא אומר שהוא ראשון בסדר הצרות. שבו צר מלך בבל על ירושלים, ורק לאחר מכן בי"ז תמוז הבקעה העיר.

אלא שהוא, רבי עקיבא, אומר שהכתוב מונה את הצומות לפי סדר חדשים.

ואני מונה אף לסדר פורעניות.

הגמרא אמרה לעיל שבזמן שיש שלום היו ארבעת התעניות הללו לששון ולשמחה. כלומר, שהם אסורים במספד ובתענית, ואילו בזמן שאין שלום היו הימים הללו צומות.

ואגב כך הגמרא דנה בכל ה"ימים הטובים" האסורים בתענית משום שארעו בהם ניסים, ויש מהם שאסורים אף בהספד - והם מפורטים במגילה הנקראת "מגילת תענית"

- האם בזמן הזה, שהבית חרב ואין שלום, בטלו דיני הימים הללו:

איתמר: רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית משחרב הבית, והימים הטובים המנויים בה מותרים בהספד ובתענית.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית.

והגמרא מפרשת את טעמיהם:

רב ורבי חנינא אמרי, בטלה מגילת תענית, משום שהכי קאמר הכתוב בצומות שנקבעו זכר לחורבן הבית הראשון:

בזמן שיש שלום, יהיו הצומות לששון ולשמחה.

ואף על פי כן, כאשר אין שלום הרי זה צום. והנך נמי, שאר הימים שנקבעו בזמן הבית השני במגילת תענית, כ"ימים טובים" לששון ולשמחה, שאסורים בתענית והספד - כי הני, גם הם דינם כדין ארבעת הצומות הללו, שנקראו בזמן בית שני "ימים טובים", ומשחרב הבית בטלה שמחתם.

ואילו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי, לא בטלה מגילת תענית, משום שדוקא הני, הצומות הללו, הוא דתלינהו רחמנא, אותם בלבד תלה הכתוב בבנין בית המקדש.

שמתחילה הם נקבעו לימי צום על חורבן הבית, ועל ידי בנין בית המקדש הם נקבעו ליום טוב. כי כאשר נבנה בית המקדש, שאלו בני הגולה אם להמשיך ולצום, והשיב להם הנביא זכריה [זכריה ז] שמכאן ואילך יהיו הימים הללו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

אבל הנך, שאר הימים המוזכרים במגילת תענית - לא תלה אותם הכתוב בבנין בית המקדש, אלא כדקיימי קיימי! כשם שעמדו באיסור הספד ותענית בזמן שהבית היה קיים, כך הם עומדים באיסורם גם היום.

מתיב רב כהנא, סתירה לדברי האומרים שבטלה מגילת תענית:

שהרי שנינו בברייתא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, והצריכו להתענות בחמשה עינויים: באכילה, בשתיה, בסיכה, ברחיצה, ובנעילת הסנדל.

וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר [והסתפר]. ^[449] ואמרו להם לאנשי לוד: צאו והתענו על מה שהתעניתם, מפני שחנוכה אסור בתענית, כמבואר במגילת תענית.

והרי רבי אליעזר ורבי יהושע חיו לאחר חרבן הבית [שנחרב בימיו של רבן יוחנן בן זכאי רבם], ומכאן שאף לאחר שחרב הבית לא בטלה מגילת תענית [ושלא כדברי האומרים שבטלה מגילת תענית]. ^[450]

אמר תירץ רב יוסף: שאני [שונה] חנוכה משאר הימים שהוזכרו במגילת תענית, והכל מודים שלא התבטלה בזמן הזה, משום דאיכא מצוה. שיש בה מצות הדלקת הנר, והיא לא בטלה. ^[451]

אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, חנוכה עצמה, ותיבטל אף מצותה! ^[452]

אלא, אמר תירץ רב יוסף, תירוץ אחר: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא. הרי הוא גלוי לכל, מפני שנהגו בו את מצוותיו, והחזיקו בו כאילו הוא חג מדאורייתא.

מותיב רב אחא בר הונא סתירה לדברי האומרים שבטלה מגילת תענית: ממה שנאמר במגילת תענית [הכתובה בארמית]:

בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא. בג' תשרי ביטלו חכמים את הזכרת ה' מן השטרות. לפי שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם.

וכשגברה מלכות חשמונאי על היונים, ונצחום, התקינו מלכות בית חשמונאי שיהו מזכירין שם שמים בפיהם, ואפילו בשטרות.

וכך היו כותבין בשטרות: "בשנת כך וכך ליוחנן, כהן גדול לאל עליון".

וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה [הלוה] פורע את חובו, ונמצא שטר [קרוע ^[453]] מוטל באשפה. והרי זה בזיון לשם שמים.

וביטלום מלהזכיר את שם שמים בשטרות.

והיה קשה מאוד לבטל את העם ממנהג זה. וכאשר עלה הדבר בידי חכמים, החשיבו זאת לנס, ואותו היום עשאוהו יום טוב. ^[454] והגמרא הניחה שמעשה זה היה לאחר חרבן הבית, כדלהלן:

ומכאן קשה על הסוברים שבזמן הזה בטלה מגילת תענית:

שהרי, ואי סלקא דעתך לומר בטלה מגילת תענית, קשה: אם קמייתא בטול - אחרנייתא מוסיפין!? הרי הימים הטובים הראשונים, אף על פי שכבר נהגו בזמן הבית, בטלום חכמים, ואיך יתכן שיוסיפו ימים חדשים, שמעולם לא נהגו בהם שמחה בזמן הזה.

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, אימתי אירע מעשה זה - בזמן שבית המקדש היה קיים. ולפיכך קבעום כימי יום טוב שאסור בתענית.

מתני' על ששה חדשים שלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח וכו'. ואקשינן וליפקו שלוחין נמי בתמוז ובטבת מפני הצומות שיש בהן ופריק רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום כלומר כל זמן שבית המקדש קיים יהיה לששון ולשמחה.

יש גזרה צום אין גזרה ואין שלום כגון עתה בזמן הזה רצו מתענין רצו אין מתענין וכיון שאם רצו שלא להתענות בהן אין חובה עליהן לפיכך אין שלוחין יוצאין בהן אי הכי ומפני מה יוצאין באב ופרקינן משום שהוכפלו בו צרות מפני שחרב בו הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר קבלו עליהן ט' באב צום לעולם בגלות ואע"פ שאין שם סכנה בזמן הזה לפיכך יוצאין באב תניא ארשב"י ד' דברים היה ר' עקיבא דורש ואלו הן. א' ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו'. ב' הצאן ובקר ישחט להם וגו'. ג' בן אדם יושבי החרבות על אדמת ישראל וגו'. ד' כה אמר ה' צום הרביעי וגו'. ואלו ד' דברים מפורשין בספרי דבי רב (בפרשת ואתחנן) ובתוספתא במסכת סוטה (פ"ו) וארשב"י זה אחד מן ד' דברים שהיה ר' עקיבא דורש ואף אני דורש כמותו ולא חלפתי על דבריו אלא בצום העשירי בלבד שהוא אומר עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים ואני אומר צום העשירי זה ה' בטבת שבאתה שמועה לגולה כי נחרבה העיר ונשרף הבית ונראין דברי מדבריו שהוא אומר בתמוז הובקעה העיר ובאב נלכדה העיר.

ובתשרי נהרג גדליהו בן אחיקם ובטבת סמך מלך בבל נמצאו הדברים הללו שלא על הסדר כי אחרי שנלכדה העיר ונשרף הבית מזכיר סמיכת החיילות על ירושלים ואע"פ שהוא על הסדר לסדר החדשים שמחשב רביעי תמוז. ואב חמישי ותשרי שביעי וטבת עשירי הפורעניות אינן על הסדר שמאחר הסמיכה מן השרפה ואני מונה לסדר חדשים ולסדר פורעניות על הסדר. בחדש הרביעי הובקעה העיר ובחמישי נלכדה ובשביעי נהרג גדליה בן אחיקם ובעשירי באת שמועת הפורענות הללו בגולה בבבל ועשו יום שמועה כיום שרפה:

איתמר רב ור' חנינא אמרו בטלה מגלת תענית פי' כל הכתוב במגילת תענית די לא להתענאה בהון כי הם כמו ימים טובים שאסור להתענות בהן בטלה וכל הרוצה להתענות בהן מתענה וראיה אלו ג' תעניות י"ז בתמוז ג' בתשרי וי' בטבת בזמן שיש שלום הם כימים טובים ואסור להתענות בהן כדכתיב יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו'. אין שלום צום ושאר הימים הכתובים במגילת תענית בזמן הבית היו ימים טובים ואסורים בתענית עכשיו בטלה. ור' יוחנן וריב"ל אמרי לא בטלה הני ג' צומות הוא דתלינהו רחמ' בבנין הבית אבל הני כדקיימא באיסור הכי קיימי עד עכשיו שאסור ומתיב רב כהנא על מאן דאמר בטלה מגילת תענית מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד ואמר להן ר' יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם כלומר עברתם ופרקי' שני חנוכה דאיכא מצות הדלקת נר ונדחה אלא משום דמפרסמים ניסא דחנוכה.

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. פירוש בזמן שיש שלום, שישראל שרוין על אדמתן.

אין שמד ואין שלום. בשישראל בארץ האויב אלא שאין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. ומסתברא אף על פי שהורגלו להתענות לא רצו עכשיו להתענות אין מתענין, דהא הכא דהורגלו להתענות כיון דאקשינן דליפקו עליהו שלוחין, ואפילו הכי אמרינן דלא איכפת לן אי לא עבדו להו בזמניהו דהא רצה שלא להתענות כלל אין מתענין. ורחוק הוא לומר דכיון דאילו רצו מעיקרא שלא להתענות אין מתענין קילי, ואפילו קבלום עליהם והם חייבים להתענות אין חומר תענית עליהם שנקפיד לשלוח שליחים כדי שיתענו בזמנו.

שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות. כלומר: שנחרב הבית בו בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. ואע"ג דבתמוז נמי הובקעה העיר בראשונה ובשניה, מכל מקום לא נהיה ביום אחד, שבראשונה היה בט' בחדש ובשניה בשבעה עשר לחודש. ואפילו לדעת הירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) דאמרי דבין בראשונה בין בשניה הובקעה בי"ז, אפילו הכי לא הוכפלו בו צרות כל כך.

גירסת רוב הספרים: צום הרביעי זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר. וקרא נמי בט' לחודש כתיב (ירמיה לט, ב). אבל בירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) דתמן גרסי לזה שבעה עשר בתמוז, ואקשו והא תשעה לחדש כתיב, ותרצו קלקול חשבונות היה שם, כלומר, ודאי בשבעה עשר היה גם בראשונה כמו בשניה, אלא מפני רוב הצרה טעו בחשבון ונתקלקלו בו וחשבו שהיה בתשעה לחדש, וקרא כי כתיב לחשבון העם כתיב.

אמר להם ר' יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם. איכא למידק, אדמותיב מברייתא לותיב ממתניתין דקתני הכי בהדיא ועל כסלו מפני חנוכה. ותרצו בתוס', דאלו ממתניתין הוה אמינא לא מפני יום טוב אלא משום מצותה דהיינו הדלקתה. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא דאיהי בטלה אף מצותה בטלה וכדאמרינן הכא, אמר רב יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה, כלומר, ואי איהי בטלה אף מצותה בטלה, והלכך לא מבטלינן איהי כי היכי דלא תבטל מצותה. ואמרינן תו ותבטל איהי ותבטל מצותה, דאלמא אי אפשר דתבטל איהי ולא תבטל מצותה, דאם איתא לימא ליה ותבטל איהי ולא תבטל מצותה. אלא מסתברא משום דברייתא מיפרשא טפי דקתני בהדיא צאו והתענו על מה שהתעניתם, משום הכי קא מותיב מינה מקמי מתניתין.

ופרקינן דאמר רב חנא כו׳ רב פפא וכו'. ופירוקא מדרב פפא הוא ומימרא דרב פפא ה״פ שהצומות הללו עיקר גזירתן היה על חרבן הראשון כל א׳ לענינו כדמפרש בריתא לקמן וכשנבנה הבית שני אמר הנביא כה אמר ה׳ *[צבאות] צום הרביעי וכו׳ יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים כלומר שלא ינהגו בהם רק שיעשו אותם ימים טובים ומ״מ מדקרי להו נמי לאחד הבנין צום ולא כתיב אשר צמתם כדכתיב בקרא אחרינא (אשר) *[כי] צמתם וספוד (ברביעי) *[בחמישי] משמע שלא נתבטלו לגמרי ולא נעקרה לגמרי גזירה ראשונה ואע״פ שהיה ראוי שתעקר כיון שעל בית ראשון נגזר׳ והרי נבנה והטעם לפי שיודעין היו שסוף בית שני זה ליחרב שיהא גלות זה שאנו בו ובנין בית שני לא חשיב להו כולי האי דלהוי נגדר הפרץ הראשון ולפיכך לא עקרו גזירתן לגמרי אלא אמרו כי בזמן שיהא שלום כלומר שישראל שרויין על אדמתם ובית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה ואם אין שלום שבהמ״ק חרב ויש שמד על ישראל דאיכא תרתי לגריעותא שיהו צום גמור מגזירת נביאים הראשונים ואם אין שלום וגם אין שמד יהיה הדבר תלוי ברצון ישראל רצו ב״ד מתענין לא רצו אין מתענין כלל והשתא דפרישנא מימרא דרב פפא צרכינן לפרושי מאי מפרקינן בעיקר קושיין מדרב פפא דהא אע״ג דאמר רב פפא רצו מתענין לא רצו אין מתענין מ״מ כבר היו רוצים להתענות באותו זמן ונוהגין היו להתענות תמוז וטבת מדפרכינן וליפקו נמי אתמוז וטבת וא״כ אכתי תיקשי לן אמאי לא נפקי בהו שלוחין ויש מתרצים דה״ק דכיון שהיו קלים בתחלתם שאלו לא רצו לא היו מתענים אף עכשיו שקבלום עליהם לא היו מקפידים לשלוח עליהן שלוחין וזה אינו נכון כלל שכבר שקבלו והיתה עליהם חובה מגזירת נביאים למה לא יהו מקפידין לעשותן בזמנן ואחרים פידשו דה״ק אע״פ שאנו מורגלין להתענות בהם אלו רצינו שלא להתענות בהם לא היינו מתענין כי לעולם הדבר תלוי וכיון שכן אין קפידא לשלוח בדבר שלוחין וגם זה אינו מחוור דודאי אחר שהורגלו בהם וקבלום עליהם אחר שלא היה שמד עליהם כבר נתקיים עליהם ושוב אין להם כח ורצון לבטלם שכבר רצו בדבר וקבלום ומ״מ אין עלינו אלא כמו שרצו הראשונים ר״ל שאין עלינו אלא איסור אכילה ושתיה אבל להפסיק מבע״י וליאסר ברחיצה ונעילת הסנדל לא קבלו עליהם וכשם שהיו רשאים לעקרם לגמרי היו רשאים לעקור מקצתן. והנכון דודאי בימי חכמי התלמוד כבר היו נוהגין בתמוז וטבת וכבר קבלו עליהם ורצו בהם כל ישראל כמו בזמננו זה ושוב א״א לעקרם אבל כשנשנית משנתינו לא רצה לשנות דנפקי שלוחי עליהו או משום דההיא שעתא כבר היו תלוים ברצון ויש שהיו מתענין ויש שלא היו מתענין וכיון דכן לא היו מטריחין לשלוח שלוחים ומיהו תלמודא פריך מעיקרא דליפקו אתמוז וטבת משום דהשתא כבר היו מורגלין ופשוטין ומקובלין בכל ישראל והי׳ סבור שכך היה לעולם ולהכי פרקינן דלאחר החורבן ברצון היו תלוין וכשנשנית משנתינו רופפין היו ביד ישראל וכדמוכח מעובדא דרבי שרחץ בי״ז בתמוז וכדאיתא במס׳ מגילה ואח״כ הוא שרצו רוב ישראל וקבלו עליהם וא״א לעקרם כנ״ל לפי שיטת כל המפרשים ז״ל שפי׳ רצו אין מתענין כלל ואפילו באכילה ושתיה ולדבריהם הא דאמר במס׳ מגילה דר׳ רחץ בי״ז בתמוז וטעמא משום הא דרב פפא לאו דוקא רחץ דה״ה אכל ושתה אלא דנקט רחיצה דמפרסמא טפי וכדאמרינן לקמן במעשה שגזרו תענית בחנוכה ויצא ר׳ אליעזר ורחץ ר׳ יהושע וספר ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם ומ״מ אפשר היה לומר כי מעולם לא נתבטל מישראל לאחר החרבן תענית בתמוז וטבת כי האיך תכפל ותקום פעמים צרה ויהיו אוכלים ושותין בהם אלא חומרי תענית הוא שנתבטלו מהם שלא יאסרו מהם אלא באכילה ושתיה ושלא יפסקו מבע״י ור׳ לא עשה בי״ז בתמוז אלא רחיצה אבל לא אכל ושתה ועל הדרך הזה היה רוצה לעקור ט״ב כלומר מחומרי תעניות לפי שאף הוא היה ברצון דקרא על כולהו צומות כתיב בשוה תדע שאלמלא כן האיך היה יכול לעקרו שהרי אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא ודאי אף ט״ב תלוי ברצון מגזירת נביאים ולפיכך אמר שבקש (ב״ד) [רבי] לעקרו שלא לנהוג בו אלא בעינוי אכילה ושתיה כיחידים בעלמא לא בתורת תענית צבור וכדרך שבטל ג״כ מתמוז וטבת ומפני קולא זו שלא היו נוהגין בהם כחומר תענית אלא כתענית יחידים לא היו מקפידין לשלוח להן שלוחין שאינו אלא תענית יחידים ולהכי פרכינן הכא א״ה ט״ב נמי כלומר שאף הוא תלוי ברצון ומ״ש מאידך ופרקינן שאני ט״ב הואיל והוכפלו בו צרות לעולם החזיקו בו להיות צום כגזירת נביאים בכל חומרי תעניות וכדאמר בעלמא אין תענית צבור בבבל אלא ט״ב וכיון שנוהגין היו בו בגזירת נביאים ובתורת תענית צבור ראוי היה לשלוח עליו שלוחין ומעתה לכל השיטות האלו אף תמוז וטבת מקובל הוא עלינו ואין על יחיד וצבור לעקרם שכבר רצו כל ישראל וקבלום עליהם כתענית יחידים אלא דמ״מ אפשר דבעו קבלה מבע״י כתענית יחידים משא״כ בט״ב:

והא דאמרינן שאני ט״ב וכו'. לאו משום דארעו בו צרות רבות דהא בתמוז נמי ארעו בו צרות רבות כדתנן ה׳ דברים ארעו לאבותינו בי״ז תמוז אלא לומר שחזרו בו ב׳ פעמים צרות כדאמר מר נחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר (והובקעה) [ונחרשה] העיר אבל בי״ז בתמוז לא הוכפלו שהרי לפום גמרא דילן בט׳ בתמוז הובקעה העיר בראשונה ובי״ז בתמוז הובקעה בשניה ואפילו לדברי הירושלמי שסובר כי בשתיהן הובקעה העיר בי״ז בתמוז באידך הוכפלו צרות טפי שנחרב הבית ונלכדה ביתר ונחרשה העיר בראשונה ובשניה והיינו דלא אמרינן שאני ט״ב שרבו בו צרות אלא שהוכפלו בו צרות. ונ״ל (ד״ת) [דט״ב] שהוכפלו ב׳ כפילות דנגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה הרי כפל א׳ וחרב (השניה) [בשניה] ונלכדה ביתר (הכי) [הרי כפל] בשניה ובכל אחד היה בו גזירת מיתה משא״כ כן [בי״ז בתמוז] וכל הד׳ דברים אלו מפורשים בתוס׳ סוטה והכא נקט חדא מיניהו והכי איתא התם רשב״י אומר ד׳ דברים היה ר״ע דורש ואין אני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו הוא היה אומר ותרא שרה את בן הגר מצחק שהי׳ עובד ע״ז ואני אומר לא היה צריך אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר אני נוטל שני חלקים כי אני הבכור וכן שרה אומרת לאברהם כי לא יירש בן האמה (הזה) *[הזאת] ודברי נראין מדבריו כיוצא בו אתה אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שוה להם דברי ר״ע ואני אומר אפי׳ אתה מכנס להם כל צאן ובקר שבעולם סופן לדון אחריך השיבתו רוח הקודש עתה תראה היקרך דברי ודברי נראין מדבריו כיוצא בו יושבי החרבות האלה וכו׳ א׳ היה אברהם שלא עבד אלא אלוה א׳ ירש את הארץ אנו שעובדין אלוהות הרבה אינו דין שנירש את הארץ ואני אומר ומה אברהם שלא נצטוה אלא מצוה א׳ ירש את הארץ אנו שנצטוינו מצות הרבה עאכ״ו מה נביא אומר להם כה אמר ה׳ על הדם תאכלו ועיניכם תשאו וכו׳ והארץ תירשו עמדתם על חרבכם וכו׳ והארץ תירשו ורואה אני את דברי כיוצא בו (כי) כה אמר ה׳ *[צבאות] צום הד׳ וכו׳ גר״י צום הד׳ זה י״ז בתמוז שבו הובקעה העיר וכך היא בתוספת׳ סוטה ותימא דהא קרא דמייתי׳ כתיב ביה ותבקע העיר בט׳ לחודש ובירושלמי כתיב כן (והא תשעה) בתשעה לחודש [הובקעה העיר ואת אמר הכין] (לחודש כתיב) ופריק קלקול חשבונות היו שם כלומר כי מפני הצרות והמלחמות טעו בחשבון והיו סבורין שהיתה הבקעה בט׳ בו אבל לעולם בי״ז היתה אף בראשונה כמו בשניה ומיהו בגמרא דילן בפ׳ בתרא דתענית אמרי׳ בהדיא דבראשונה הבקעה בט׳ בו ובשניה בי״ז בו ולפי זה ה״ג הכי צום הרביעי זה ט׳ בתמוז שבו הבקעה העיר וכך מצינו הגרסא בנוסחי דוקני וא״ת והלא עיקר גזרת התענית על חרבן ראשון הוא ובט׳ בתמוז קבעוהו שבו הבקעה העיר וא״כ למה אנו מתענין היום בי״ז בתמוז שהיתה בקיעה שניה וכ״ת כי בבית שני נעקרו אותם הצומות שגזרו על בית ראשון הא ליתא כדמוכח לעיל תדע דהא עשרה בטבת וצום גדלי׳ מחרבן ראשון הם ואנו מתענין אותן וכיון שכן למה נעקר ט׳ בתמוז ואם מפני שנבקעה בשניה בי״ז נתענה בשניהן ומה שקשה יותר הוא מ״ש בפ״ק דמגילה על רבי שרחץ בתמוז והיינו מטעמא דרב פפא דלעיל דאמר רצו מתענין ולפי שלא היה שמד בימי רבי וזה תימא גדול בעיני שהרי י״ז בתמוז אינו תלוי ברצון שהרי לא תלו ברצון אלא ט׳ בתמוז שהי׳ מגזירה ראשונה של נביאים אבל י״ז בתמוז גזרה חדשה היא על חרבן בית שני שאל״כ למה מתענין אותו כלל ויש לנו לומר שלפי שהיו יודעים הנביאים חרבן בית ב׳ הניחו הצומות הראשונות כמ״ש לעיל ולפיכך כשהניחו תענית תמוז שיהיה צום בזמן השמד ושיהא ברצון בזמן שאין שמד לא על ט׳ בתמוז הניחוהו שהרי יודעין היו הבקיעה השניה שיהא עתידה להיות אלא עקרוהו ממקומו וקבעוהו בי״ז כי קשה היה הדבר שיתענו על הבקיעה הישנה ולא יתענו על החדשה שהיתה חמורה וקשה יותר וגם הי׳ קשה לגזור ב׳ תענית בחודש א׳ אלא כיון דשם בקיעה א׳ היא וגם שתיהן בחדש א׳ קבעו התענית על שתיהן בי״ז בו כבקיעה שניה שהיא אבל חדש ובהא לא שייך להשיב מהא דאמרינן שאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו אא״כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ואם פשט איסורו בכל ישראל אפילו אם יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו ויום ט׳ בתמוז פשט בכל ישראל דהא ליתא דאלו מגזירת נביאים הראשונים לא היה אלא בגלות ראשון בלבד ודין הוא שיתבטלו בבנין בית שני אלא שעמדו נביאים האחרונים וקבעום בבית שני על דרך שאמרנו וכדרב פפא ובזה לא יקשה לנו מה שהקשו בתוס׳ על מ״ש במגילה דרבי בעא למעקר ט׳ באב ואע״פ שהי׳ מגזרת נביאים ופשט בכל ישראל וטעמא דמלתא כדאמרן שאף הוא נביאים האחרונים תלאוהו ברצון כדכתיבנא לעיל ואפשר עוד לומר שאף נביאים הראשונים שגזרו התענית יודעין היו בחרבן שני ולא קבעוהו בט׳ בו דוקא אלא בחדש זה שלא מצינו שנקרא אלא צום הד׳ אבל אין צריך לכך ומ״מ דבר ברור הוא שהתענית הזה אחר החרבן ביום י״ז בתמוז היה כמו שאנו נוהגין היום וכדמוכח מעובדא דרבי במס׳ מגילה וממתני׳ ובריתא דמס׳ תענית דתנן ה׳ דברים ארעו לאבותינו בי״ז בתמוז דודאי לפי שהוא יום תענית הביאוהו שם במס׳ תענית דבתר דשלים תנא עניני תענית שהציבור גוזרין איירי בתענית הקבועין על ישראל מתקנת נביאים ומה שלא הזכיר התנא צום הז׳ וצום העשירי לפי שלא ארעו בהם אלא צרות המופרשות בכתוב והזכיר צום הד׳ וצום החמישי מפני דברים שארעו בהם שאינן מפורשין בכתוב:

ונראין דברי מדבריו וכו'. כלומר כי צום הרביעי שהוא ראשון בכתוב על בקיעת העיר שהיתה ראשונה וצום העשירי שהוא אחרון על שמועה הבאה לירמיהו שהיה באחרונה והוא אומר על ראשון שבכתוב אחרון ועל אחרון ראשון כי הוא מפרש צום העשירי הכתוב אחרון בסמיכת מלך בבל שהיה תחילה לכל ולא עוד אלא שאני מונה לסדר פורעניות והוא מונה לסדר חדשים פי׳ שאפילו הייתי מבלבל סדר החדשים היה ראוי לדון כמותי ולתפוס סדר פורעניות כ״ש וכ״ש שאני מונה יפה לסדר חדשים כמותו ומוסיף עליו אף לסדר פורעניות:

אתמר רב ור׳ חנינא אמרי בטלה מגילת תענית ר״י וריב״ל אמרי לא בטלה. ואותבינן להא דר׳ חנינא מעובדא דלוד ומדאמרי להו צאו והתענו על מה שהתעניתם אלמא לא בטלה מגלת תענית וכאן תשובה גמורה על הראב״ד ז״ל שכתב במס׳ תענית דאפילו למ״ד בטלה מגילת תענית היינו לענין יחידים אבל לגזור בו תענית צבור לכתחלה לא בטלה וא״כ מאי קמקשינן הכא דהא תענית צבור הוה וכ״ע מודה שלענין תענית צבור לא בטלה אלא ודאי ליתא לסברא דיליה ומיהו הרב ז״ל היה מביא ראיה לדבריו ממ״ש דרב נחמן גזר תעניתא בתריסר ואמרו ליה יום טוריינס הוא ומאי קאמרו ליה דדילמא רב נחמן כהילכתא סבירא לן דבטלה מגלת תענית ועוד למה ליה למימר להו יום טוריינס בטולי בטליה אלא ודאי שלד״ה לענין ת״צ לא בטלה ולפי מה שנראה בכאן יש לנו לדחות הראיה ההיא דהנהו דאמרו ליה והא יום טוריינס הוא היו סבורים כמ״ד לא בטלה מגלת תענית ובדין הוא דאיהו מצי מהדר להו דבטלה מגלת תענית וכדאיפסקא הילכתא אלא שרצה להשיב להם אף לפי דעתם דיום טוריינס בטולי בטלוה. א״נ דכולהו הוה סברי דבטלה מגלת תענית אלא משום דהוה הילכתא רופפת נתלו בה אשלי היה קשה בעיניהם לעשות מעשה כנגד האומרים דלא בטלה ולהכי אצטריך לומר שאפילו לדברי האומר לא בטלה אפשר לגזור בו תענית ומ״מ לדברי האומר בטלה ודאי בטלה לגמרי:

א״ר יוסף שאני נר חנוכה דאיכא מצוה. הקשה תוס׳ למאי דסבר רב כהנא דליכא הפרשא בין חנוכה לשאר ימים אדמותיב ממתניתא לותיב ממתניתין דקתני על כסליו מפני חנוכה והא מתניתין לאחר החרבן היא והיו נוהגין לעשות י״ט בחנוכה אלמא לא בטלי ותירצו דרב כהנא הוה סבר דאי ממתניתין ליכא קושיא דדילמא אע״ג דבטלה לענין הספד ותענית מ״מ מצות חנוכה להדלקת נרות לא בטלה ומפני המצוה היו שולחין שלוחין ואע״ג דאביי ורב יוסף ס״ל דאי בטלה לגמרי בטלה אף למצוה ואם לא בטלה למצוה אף להספד לא בטלה כלל ההיא סברא דאביי ורב יוסף דפריקו הכי אבל רב כהנא היה חושש דדילמא בטל י״ט בהספד ותענית ולא בטלה מצוה זו נראה שיטת התוס׳ אלא שלשונם קצר. ויש שהקשו על תירוצם הא דאביי ורב יוסף דבסמוך ותירצו בעיקר קושיין דבדין הוא דמצי למפרך ממתניתין אלא דמשום דבריתא מיפרשא בהדיא טפי דקתני צאו והתענו על מה שהתעניתם מ״ה שביק מתני׳ ופריך מינה ואין צורך כי תירוץ תוס׳ נכון הוא:

א״ר יוסף שאני וכו'. דקס״ד דמשום מצוה דידה לא בטלה וא״ל אביי ותבטל מצוה דהא עיקר התקנה י״ט היה אלא ה״ק שאני חנוכה דמיפרסם ניסא משום דאיכא מצוה כלומר שע״י המצוה נתפרסם הנס בי״ט זה וא״א לבטלו ואפשר לומר דאביי מפרש הוא דברי רב יוסף אלא דלישנא דא״ל אביי ולא אמר מתקיף לה אביי משמע דמפלג פליג:

וכששמעו חכמים כו'. מכאן יש לזהר שלא לכתוב שם בשטרי שבועות וחובות וכיוצא ואע״ג שאין נוהגין לכתבו אלא בכנוי ושלא בכתב אשורי קרוב הדבר שאף שטרותיהם לא היו בכתב אשורי שלא היו נוהגין לכתבו אלא בכתבי הקודש ואעפ״כ היה קשה בעיניהם מפני כבוד ה׳ וכיון שכן ראוי לחוש לדבר כל מה שאפשר וכל שטר או של שאלת שלום שיש בו שם אסור להטילו לאשפה אבל אם אין בו שם אין בו קפידא כדמוכח הכא ואם יש בו שלום יש מקפידין מפני שהוא שמו של הקב״ה ולכן נוהגין הרבה שלא לכתוב שלום שמא היום או מחר יהא מוטל באשפה ורבותי אינם מקפידין והמחמיר תע״ב:

הב״ע בזמן שבהמ״ק קיים. פי׳ (דבטלה) [דלא בטלה] מגלת תענות לד״ה. ופרכינן

אע"פ שבתמוז וטבת היו מתענין לא היו שלוחין יוצאין בהם מפני שאין התענית שבהם חובה בכל זמן כיצד בזמן שיש שלום ר"ל שאין יד האומות תקפה עלינו אין מתענין בהם אפילו מתורת רשות שהרי נאמר בהם יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה אין שלום ואין שמד שיד האומות תקפה עלינו אלא שאין גוזרין עלינו גזרות לבטל את המצות רצו מתענין רצו אין מתענין בכלן אבל בזמן שיש שמד חייבים להתענות בהם ותשעה באב אינו בכלל זה אלא באין שמד ואין שלום מתענין בו הואיל והוכפלו בו צרות ביום התענית שבו חרב הבית בראשונה ובשניה ובו נלכדה ביתר ונחרשה העיר אבל טבת סמך בו מלך בבל ידו על ירושלם בחורבן ראשון אבל חורבן שני לא נתחדש בו דבר בטבת ותמוז אע"פ שבו הובקעה העיר בראשונה ובשניה לא ביום אחד היה שבראשונה הובקעה בשביעי בתמוז ובשניה בשבעה עשר בו ואנו מתענין בשבעה עשר בו מפני שהוא אבלות קרובה.

כל אותם הימים הכתובים במגלת תענית שלא להתענות בהם ובקצתם שלא להספיד בטלים הם משעת חורבן ואילך ומותר להתענות ולהספיד בהם חוץ מחנוכה ופורים שנשארו באיסורן שלא להתענות ושלא להספיד בהם ואף חנוכה ופורים יש מי שאומר דוקא הן עצמן אסורין אבל לפניהם ולאחריהם מותרין וכבר כתבנו ענין זה במסכת תענית י"ח א' וכן יש מי שאומר שאע"פ שבטלו ימים שבמגלת תענית אין גוזרין בהם תענית צבור:

תוס' בד"ה זה תשעה באב כו' דנשרף בתשעה ובספר כו' ומשני דבשבעה לחודש כו' עכ"ל כצ"ל:

קרי ליה צום וקרי ליה שמחה כו'. יש לדקדק ומאי קשיא ליה הא יהיה לששון ולשמחה כתיב והנביא זכריה בגלות בבל ניבא שאלו הצומות שהיו מתענין בבבל על חורבן מקדש ראשון יהיו לששון ולשמחה כשיבנה בית שני והכי מוכחי קראי וי"ל דה"ק קרי ליה מעיקרא צום שהיה בבבל וקרי ליה לבתר הכי שמחה דמשמע דכן יהיה לעולם דלא יהיה עוד צום אח"כ והרי חזרנו לצום בחורבן בית שני וקאמר בזמן שיש שלום כו' נקט במלתיה שלום ואין שלום ר"ל דוק בסיפא דהאי קרא והאמת והשלום אהבו ר"ל דלא יהיה לששון ולשמחה רק עד זמן שאמת ושלום אהבו אבל באין עמכם אמת ושלום תחזרו לצום דהיינו בבית שני בזמן החורבן כמ"ש בפ"ק דיומא בית שני שהיה בו תורה וגמ"ח מפני מה חרב מפני שהיה בו שנאת חנם וז"ש מסיפא דקרא בזמן שיש ביניכם שלום יהיה לששון ולשמחה אין שלום דהיינו בחורבן בית שני שהיה בו שנאת חנם תחזרו לצום:

ה"ק בזמן כו' יש גזרה צום כו'. ובבל בימי זכריה היה צום לפי שהיה אז ג"כ גזרה בימי המן גם במעשה דחנניה מישאל ועזריה שגזר נבוכדנצר להשתחות לצלם ובמעשה דניאל שגזר המלך שלא להתפלל לשמים:

בט"ב נחרב הבית בראשונה כו'. מפורש בספ"ב דמסכת תענית:

זה ט' בתמוז כו' שנאמר ברביעי בט' לחדש כו' וכתבו התוס' אבל בשנייה הובקעה בי"ז ומש"ה עבדינן בי"ז תענית ובירושלמי גרסינן בי"ז בתמוז כו'. וקלקול חשבונות היו שם כו' ע"ש. ואיתא עוד בירושלמי דלכ"ע יש בין צום הרביעי ובין צום החמישי כ"א יום מדכתיב מקל שקד אני רואה אלא דלמ"ד שנבקעה העיר בט' בחדש תמוז חרב הבית בא' באב ומייתי ליה מקרא דכתיב ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש וגו' ע"כ ועיין בזה עוד בחידושינו פרק ג' פרקים:

צום השביעי זה ג' בתשרי כו'. שהיה בחדש השביעי מפורש בקרא בסוף ספר מלכים גם בספר ירמיה אבל שהיה בג' בו אינו מפורש שם בקרא ואפשר שהיה קבלה בידם כן:

ומי הרגו ישמעאל בן כו' ר"ל שלא יקשה לך כיון דמיתת צדיקים שקולה כו' כדמסיק מדחשיב ליה בהנך צומות ולכך קבעו בו צום א"כ גם בשאר צדיקים שמתו יקבעו בו צום וא"כ אין לך יום בשנה שלא יהיה בו צום שמת בו צדיק וקאמר דע"כ יצא יום הריגת גדליה מן הכלל לפי שהרגו ישמעאל בן נתניה שעל ידי כן יצאו כל העם מא"י למצרים ועברו על נבואת ירמיה כמפורש בקרא ומכל מקום כיון דחשיב האי צום דהריגת גדליה בהדי הנך צומות דחורבן הבית למדנו ששקולה מיתת צדיקים כו' אלא דא"א לקבוע צום על כל מיתת צדיקים כמ"ש לעיל ועוד יש לכוון בזה לפי שזה נעשה בי' ימי תשובה והיה לו לישמעאל שהרגו להתעורר בתשובה והוא לא היה חושש בכך והוסיף צרה לישראל בהריגתו לגדליה שהיה (הצלה) [הצרה] לכלל ישראל כמפורש בירמיה וע"ז אמר הכתוב יחיינו מיומים גו' לפי שבימים אלו אנו מתפללים על החיים ע"כ אמר יחיינו מיומים דהיינו בב' ימים ראשונים מימי התשובה שמתפללים על החיים אבל ביום הג' מימי התשובה שבו נהרג גדליה שהיה לנו נפילה בו ביום יש לנו לדאוג ביותר ולבקש רחמי שמיא בתרתי דהיינו שיקיימנו מאותה נפילה וגם שנחיה שיגזור עלינו חיים:

ואמאי קרי ליה עשירי עשירי לחדשים כו'. וה"ה דהמ"ל הכא עשירי עשירי בחדש אלא דקרא ודאי דומיא דאינך דבהאי קרא רביעי וחמישי ושביעי דע"כ לחדשים הוא:

כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון כו' בריש מכילתין אמרי' ראש השנה למלכים למאי הלכתא לשטרות כו' אלא דבבית שני לא היה להם מלך אלא מבית חשמונאי שהיו כהנים וזה יוחנן כהן גדול הוא ינאי המלך כמפורש בפרק האומר דינאי המלך היה ג"כ כהן גדול ובהכי ניחא דנחשב להם הדבר שבטלו מלכתוב כן לנס שעשאוהו י"ט לפי שזה ינאי הרג ת"ח על שא"ל הנח כתר כהונה כו' כמפורש שם והיו יראים גם עתה שיחשוב המלך שלכך בטלו החכמים דבר זה כהן גדול לאל עליון מן השטרות לפי שהוא פסול לכהונה לפי דעתן ונעשה להם נס שלא כעס עליהם בדבר זה וע"כ עשאוהו י"ט:

גמרא ק"ל צום וק"ל ששון כו'. נ"ל פי' משום דאיתא שם ששאלו בני הגולה האבכה בחדש החמישי וגו' דמשמע לכאורה דמעולם לא התענו רק ט"ב לזה מייתי הקרא שלפנינו דקרי להו (ר"ל לכל הד') צום וקרי להו ג"כ ששון מוכח דכולהו שוין דבזמן שיש שלום כו'. והאחרונים נדחקו בזה:

גמ' שם ומי הרגו ישמעאל כו'. עט"א ובמשב"ע בק"א בס"ד. ונשמט שם. וכה"ג במ"ר ויקרא פי"ט וימים רבים כו' ומי מתנבא כו' ע"ש:

גמ' שם ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת ב"א. נ"ל דסמיך בזה על הקרא דלעיל מיניה (ז ה) כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי דלא פרט רק שנים אלו:

רש"י ד"ה בתלתא בתשרי. וכששמעו חכמים שבטלום כו'. איני יודע מדוע שינה לשון הגמרא דמשמעו דחכמים עצמם הם הם שבטלום. ואולי ר"ל דשמעו חכמים שקבלו דבריהם ובטלום:

גמ׳ וירד ר״א ורחץ ור"י כו׳. נ"ב זהו דבר תמוה שגזרו ת״צ בלי ידיעת שני גדולי עולם ר"א ור"י:

שם ובטלום. צ״ל ובטלוה:

קָרִי לְהוּ 'צוֹם' וְקָרִי לְהוּ: 'שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה'?. הקשה הרי"ף ומהרש"א ז"ל מאי קושיא הא (זכריה ח, יט) 'יִהְיֶה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' כתיב כלומר מה שהוא עתה צום יתהפך לששון ושמחה?
ונראה לי בס"ד הכי קאמר דאם הוה כתיב 'צוֹם הָרְבִיעִי וכו' יִהְיֶה מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה' שפיר דהצום יתהפך למשתה דהצום והמשתה הם דבר והופכו, אך הששון ושמחה אינם הפך הצום, ואם כן מדקאמר 'יִהְיֶה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' שמע מינה לא יתבטל הצום אלא הצום יצומו אותו בששון ושמחה שיהיו ששים ושמחים בצום ולא יתאבלו בו.
ועל זה פריך קָרִי לְהוּ 'צוֹם' וְקָרִי לְהוּ 'שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה' שאם יצומו איך ישישו וישמחו והלא אין ששון ושמחה אלא בכרס מלאה ונפש שבעה? ומשני האי 'יִהְיֶה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה' קאי על החיוב כי מה שהיה ביום זה חיוב לצום עתה יהיה חיוב לשוש ולשמוח, ולפי זה אין צריך להיות דבר והופכו אלא הכי קאמר זה החיוב בטל ומתחדש חיוב אחר של ששון ושמחה ואתא לאשמעינן כשאין שלום אז הצום הוא חיוב וכשיש שלום בטל חיוב זה ויתחדש חיוב אחר לעשות משתה ושמחה ואם אין שלום ואין גזרה אז ליכא לא חיוב של צום ולא חיוב של שמחה אלא הרשות בידם לעשות מה שירצו.

שַׁאנִי תִּשְׁעָה־בְּאָב, הוֹאִיל וְהֻכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת. נראה לי בס"ד מאמר רבותינו ז"ל (איכה רבתי א, נז) על פסוק (ישעיהו מ, א) 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי' חטאו בכפלים ולקו בכפליים ומתנחמים בכפליים עיין שם והיינו לקו בכפליים זה יום תִּשְׁעָה־בְּאָב שֶׁהֻכְפְּלוּ בּוֹ צָרוֹת.

וּמִי הֲרָגוֹ? יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה הֲרָגוֹ. הקשה טורי אבן למאי אצטריך להביא דבר זה ועוד דבר זה מפורש הוא בכתוב ואין צריך לפרשו במתניתין עיין שם.
ונראה לי בס"ד שבא ללמדנו הטעם דגזרו על הריגת גדליה צום ולא גזרו צום על הריגת שאר צדיקים גדולים לכך וּמִי הֲרָגוֹ? יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה שהיה ישראל וגם הֲרָגוֹ בבחירתו הרעה שלא היתה גזרה מן השמים דהכי קיימא להו לרבנן שגדליה נספה בלא משפט אבל שאר צדיקים נהרגו על ידי גוים וגם היתה גזרה מן השמים עליהם ואפילו זכריה הנביא שנהרג על ידי ישראל גם כן היתה גזרה מן השמים ליהרג לתיקון עצמו בסוד הגלגול כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ועוד נמי גדליה כיון שנהרג על ידי ישראל היה חלול השם בדבר כי נבוכדנצר הרשע אויב ישראל עשה חנינה והניח שארית, וישראל באו וכרתו השארית.
ועוד נראה לי בס"ד שבא התנא ללמדנו בזה הטעם שגזרו צום ביום זה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות הטעם שנהרג גדליה ע"ה ביום שלשה בתשרי מפני כי ביום זה מתקבצים כל הגבורות בבינה דמלכות והדינים גוברים ותקיעת שופר ליכא כדי למתקם ולכך בו ביום נהרג גדליה ולכך קבעו צום באותו היום בכל שנה ושנה עד כאן דבריו יעוין שם. ונראה לי בס"ד כי סיבה זו דנקיט רבינו האר"י ז"ל נרמזה בשם ישמעאל שהרג את גדליה והוא דאותיות יִשְׁמָעֵאל הם אותיות 'אש על מי' דהגבורות בתקפם הם אש וביום שלשה תשרי נקבצים כל הגבורות בבינה של המלכות וידוע כי 'מי' הוא כינוי לבינה בכל מקום ובהיותם כולם במי גברו ונעשו אש ולכך בא התנא לרמוז בדבריו טעם גזרת הצום ביום זה באומרו מִי הֲרָגוֹ? יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה שבשמו רמוז תוקף הגבורות של אותו היום שזהו הסיבה של גזרת הצום על הריגתו.

בִּתְלָתָא בְּתִשְׁרֵי בְּטֵילַת אַדְכַּרְתָּא מִן שְׁטָרַיָּא. נראה שהיה נס זה כנגד הצרה שהיתה בו ביום בחילול השם שהיה בהריגת גדליה על ידי ישראל עצמן ועתה נעשה ביום זה נס לכבוד שם שמים.

גמ' ואני אין דורש כמותו. עיין בספר ברכי יוסף יו"ד סי' רמב סעיף ג:

בגמרא וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא מאי דכתיב כו'. ולכאורה יש לדקדק מאי איצטריך לאתויי הא מימרא דרב הכא דבפשיטות הו"מ לאקשויי מ"ש אב ומ"ש תמוז וטבת דאטו לא ידעינן דמתענין ארבעה תעניתים ולפחות הו"ל לאתויי האי קרא לחוד דהנך ד' תעניתים שקולין וליקשי מ"ש ט' באב מאינך והנלע"ד בזה דודאי האי מקשה דהכא הוי מסיק אדעתיה דיש לחלק בין ט' באב לשאר תעניתים דחורבן ב"ה חמיר לן טובא וכדמשמע נמי בקרא דזכריה שנשאל מאנשי הגולה ששלחו לאמר האבכה בחדש החמישי הנזר והמעשה היה בכסליו ומדלא שאלו על טבת ותמוז שקודמין לט' באב אלמא דבהנך הוי פשיטא להו שאין להתענות בזמן הבית ולא נסתפקו אלא על ט' באב וא"כ מפשטא דקרא לא מצי למפרך דאיכא למימר דנהי שאמר להם הקב"ה דהנך ד' ימים שהוקבעו מעיקרא לתענית יהיו עכשיו לששון ולשמחה היינו דרך הבטחה כשיהיה שלו' אבל בעודם כפופים תחת יד האומות רצו מתענין אפילו בזמן הבית דכמה פעמים היו כפופין תחת יון ואדומיי'. וא"כ רצו להחמיר מיהא בזמן שאין שלום אף בזמן הבית לענין ט' באב כמו שהיה השאלה לכך הוצרך לאתויי מדר' חנא דמפרש קרא להדיא אין שלום צום וא"כ משמע להדיא דבאין שלום הוי צום גמור וא"כ מלתא דפשיטא היא דלאחר החורבן מיקרי אין שלום למאי דלא אסיק אדעתיה דתליא נמי בגזירת שמד ופריך שפיר דליפקו נמי אתמוז וטבת כיון דמתניתין ע"כ בזמן החורבן איירי כדפירש רש"י מדקתני ובזמן שב"ה קיים יוצאין אף על אייר כן נ"ל ובזה נתיישב היטב לשון רש"י ז"ל ונתיישב' קושיית העולם ודו"ק. עוד נ"ל ליישב לשון רש"י בדרך אחר דקשיא ליה מאי מקשה ליפקו אתמוז וטבת דאיכא למימר דאין ה"נ דבזמן הזה יוצאין נמי אהנך אלא מתניתין מילתא דפסיקא נקיט דלעולם לא פחות מששה חדשים שהשלוחין יוצאין ומש"ה לא נקיט שמונה חדשים דלא הוי מילתא דפסיקא ע"ז פרש"י שפיר דמדקתני סיפא בזמן שב"ה קיים אלמא דרישא איירי בזמן הזה ומקשה שפיר דהוי יותר מששה ודוק אבל הראשון יותר נכון ועיקר:

בתוס' בד"ה הואיל והוכפלו כו' אבל חורבן בית המקדש תקיפא טובא כו' עכ"ל. ולפ"ז הוי מצי לשנויי הכא בגמ' שאני ט"ב דחורבן ב"ה תקיפא אלא משום דלקושטא דמילתא דאע"ג דתקיפא אפ"ה לא היו מתענין בזמן הבית אפילו בט"ב אפילו כשאין שלום כדמוכח ממתני' שלא היו יוצאין בזמן הבית אלא על ששה חדשים בלבד וא"כ לא נשתנה ט"ב משאר תעניות אלא לאחר חורבן בית שני דהוכפלו. ועוד נ"ל דבההיא דט"ב תקיפה משום חורבן לא סגי דהאיכא צום גדליה דמסקינן בסמוך ששקולה כשריפת בית אלקינו והכי מפרש נמי קרא שהשיב הקב"ה לזכריה הכי צמתם בחמישי ובשביעי ופרש"י דהיינו צום גדליה אע"כ דשאני ט"ב הואיל והוכפלו. אלא דלגבי י"ז בתמוז לחוד הוצרכו לפרש דחורבן ב"ה תקיפא טובא כן נ"ל:

שם בגמ' ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כו' ולכאורה הא דמי הרגו אין לו שייכות לכאן ועוד דמקרא מלא הוא והנראה בזה משום דאיכא למידק אהא דשקולה מיתת צדיקים דמשמע דבשביל כך הוקבע לתענית וא"כ מה אולמ' מיתת גדליה טפי משאר מיתת צדיקים כגון מיתת האבות ומשה ואהרן ושמואל ושאר נביאים וצדיקי ישראל אלא דאיכא למימר דשאר צדיקים שמתו בעונתן אין בו צרה כ"כ דמשל לפתילה שכבה בזמנו כו' משא"כ בגדליה שנהרג ע"י אדם שהוא בעל בחירה מת שלא בזמנו אלא דאכתי מצינו כמה צדיקים ונביאים שנהרגו בידי עכו"ם ואפ"ה לא נקבעו לתענית אלא דבהני נמי איכא למימר דסוף סוף כיון דמיתת צדיקים מכפרת ליכא צרה כ"כ משא"כ במיתת גדליה שהיה ע"י ישמעאל בן נתניה שהיה מישראל ומזרע המלוכה לא שייך לומר שמיתתו מכפרת דאדרבא מסתמא היה קצף גדול על ישראל בזה ומש"ה נשתנה משאר מיתת צדיקים ואע"ג דזכריה וישעיה נהרגו ג"כ ע"י ישראל אפ"ה כיון שהיה בזמן הבית לא נקבע ליום תענית כן נ"ל ומתוך מה שכתבתי א"ש ג"כ הא דאמרינן שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו והיינו נמי לענין שמכפרת כמו חורבן הבית שמכפרת כדאמרינן בהגדה מס' מגילה דבאותו יום נטלו ישראל אפופסין על עוונותיהם כן נ"ל ועיקר הילפותא דשקולה כשריפת בית אלקינו כתבתי בסמוך מקרא דצום החמישי ושביעי:

שם ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם כו' ודקדק הר"ן ז"ל דע"כ למ"ד בטלה מותר לגזור תענית באותן הימים ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שאוסר. ולענ"ד מהכא לא מוכח מידי דנהי דאסור לכתחלה מ"מ לא שייך לומר צאו והתענו על מה שהתעניתם ודו"ק:

בתוס' בד"ה וירד ר"א ורחץ ממתניתין דעל כסליו כו' ואפ"ה מדליקין נרות זכר לנס עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי תיקשי תיבטל איהו ותיבטל מצותיה כדמקשי אביי בסמוך וכתב ליישב קושיית התוס' בע"א ע"ש ולולי דבריהם היה נ"ל דממתניתין ליכא לאקשויי כלל דהא מ"ד בטלה היינו משום דהנך כי הנך ולפ"ז לא עדיפא מיהא מהנך דמסקינן לעיל דבאין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין ובהכי מתוקמא מתניתין ע"כ מדלא נפקו אתמוז וטבת וא"כ יש לומר דבחנוכה רצו שלא להתענות אלא לקבעו י"ט כמקדם משא"כ מברייתא דהכא מקשה שפיר דאף על פי שגזרו תענית וא"כ הא רצו להתענות ואפ"ה אמרו להם רבי אליעזר ור"י צאו והתענו על מה שהתעניתם אלמא דהנך עדיפא מהנך דאפילו רצו נמי אין מתענין כן נ"ל נכון:

בגמרא קרא ליה צום: המהרש"א והרי"ף בע"י והט"א הקשו מה קושיא בזה הרי הפירוש פשוט מה שהיה עד עתה צום יהיה לששון ולשמחה בבנין בית שני ותירצו בדחוקים. ולענ"ד היה נראה שהקושיא היא דהו"ל לומר יום צום הרביעי וגו' יהיה לששון ולשמחה אבל איך אמר הצום יהיה לששון דמשמע בעוד שהוא צום הוא ג"כ לששון ולשמחה ובזה יש סתירה. שוב ראיתי שכבר הקשה הב"י (סימן תק"נ) קושיא זו ותירץ כתירוצנו ותימא על הגדולים שלא הזכירו זה. וכעת מצאתי בריטב"א שכבר פירש קרוב לזה דהו"ל למימר הימים אשר צמתם:

אמר רב פפא שאני ט"ב: יש להסתפק אם כוונת ר"פ כיון שהוכפלו צרות בט"ב לא תלי ברצו מתענין אלא יש חיוב להתענות מדברי קבלה או שכוונתו דאע"ג דתלי ברצו מתענין מכ"מ שלחו שלוחים מפני התענית וכיון שהוכפלו בו צרות. והנה מדברי רש"י במגילה (דף ה') שכתב ד"ה אבל וז"ל והאי דנקט ט"ב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו אבל שאר צומות אמרינן במסכת ר"ה רצו מתענין רצו אין מתענין עכ"ל. משמע מזה דהך דרצו אין מתענין על ט"ב לא נאמר. אמנם מהרמב"ם נראה שכל ד' תעניות שוין מדברי קבלה ובשעה שאין גזירה ואין שלום מדברי קבלה רצו מתענין רק שעתה שקבלו הציבור עליהם אין ב"ד יכול לבטל ט"ב וכ"נ ממש"כ הב"י ריש סימן תקנ"א. וכעת מצאתי בריטב"א שכתב בפירוש כן מדברי קבלה רצו מתענין גם על ט"ב נאמר:

ומי הרגו: הפ"י והט"א הקשו מה קושיא הא מפורש בקרא דישמעאל הרגו. ולענ"ד אין זה מפורש (דבמלכים ב' כ"ה) כתיב ויהי בחודש השביעי בא ישמעאל וגו' ועשרה אנשים אתו ויכו את גדליהו וימות ובירמיה (מ"א) כתיב ויקם ישמעאל וגו' ועשרת האנשים אשר היו אתו ויכו את גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב וימת אותו הרי שבשני מקומות כתיב ויכו את גדליהו ובסנהדרין (דף ע"ח) אמרינן ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין ריב"ב אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו עכ"ל. הרי לרבנן לעולם פטור כשהכוהו עשרה בני אדם ולריב"ב עכ"פ לא חייב רק האחרון ובהכוהו בזה אחר זה והרי בפסוק נאמר ויכו א"כ היאך יחשב ישמעאל בן נתניה ההורג וצ"ל דדרשו כן מדכתיב וימת אותו לשון יחיד והיה מקובל שהעשרה לא קרבו מיתתו ועכ"פ טובא קמ"ל הברייתא דנהרג ע"י ישמעאל שהוא לבד נקרא ההורגו:

ד"ה ג' בתשרי: הט"א הקשה למאי דפירשו מקצת מפרשים בשם הירושלמי דגדליה נהרג בב' בתשרי אלא שאותו ב' בתשרי חל בשבת לפיכך נדחה צום גדליה לג' בתשרי איך אפשר לומר כן כיון דאמרינן שהבית נחרב באחד בשבת ואיך אפשר שבאותה שנה היה ב' בתשרי בשבת ע"ש. ולא ידעתי מי כתב כן שלא מצאתי רק שהרבינו ירוחם כתב שנהרג בר"ה ונדחה ליום ג' אבל שהיה יום ב' בשבת לא מצאתי וכל שכן שאי אפשר שהירושלמי ס"ל כן דבירושלמי דתענית פ"ד הביא ג"כ ברייתא זו דבג' בתשרי נהרג גדליה: [מבן המחבר ללמדך ששקולה מיתת צדיקים. ק"ל איך יודעים מזה ששקולה ג' בתשרי כט"ב אולי ששקולה כעשרה בטבת או כי"ז בתמוז והראיה שלא החמירו בתענית זה כבתשעה באב. עוד יש לדקדק למה לא הביא הש"ס פסוקים לראיה אצל ט"ב וצום גדליה כמו שהביא הש"ס לעיל בי' דטבת וי"ז בתמוז. לכן לולא דמסתפינא הייתי אומר שיש חסרון בש"ס ואולי שנחסר הפסוק דזכריה ז' כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וגו' ומזה למד הש"ס ששקולה מיתת צדיקים לשריפת בית אלהינו באשר שהנביא השוה אותם]:

ותבטל מצותה: נ"ל דהכי פריך אי ס"ד דיו"ט תלוי במצות הדלקת הנרות כמו שתירץ רב יוסף דשאני חנוכה דאיכא מצוה ומשום מצוה לא בטלו את היו"ט א"כ לאחר החרבן דבטלו את היו"ט דהני כי הני תבטל היו"ט עם המצוה אע"כ די"ט לא תלי במצות וא"כ קשה כקושית רב כהנא. ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א על תירוץ התוס' דלכך לא פריך ר"כ ממתניתן דלעולם לא חשיב יו"ט ואפילו הכי מדליקין זכר לנס שהרי פריך ותבטל איהו ותבטל מצותה אלמא אי אפשר שתבטל איהי ולא תבטל מצותה ע"ש. אמנם לפ"ד א"ש די"ל דהתוספת מפרשים כדכתבנו דאביי לא רצה להוכיח רק דלא זה בזה תליא וזה ג"כ סברת ר"כ ולכן לא הקשה ממתניתן:

עשאוהו י"ט: עיין במהרש"א ח"א שנראה מדבריו שי"ל דהך יוחנן כה"ג שהוזכר פה הוא אותו ינאי המלך שנעשה צדוקי והרג החכמים. ולענ"ד ז"א אלא הוא אותו יוחנן כה"ג ששימש אחר שמעון הצדיק כמ"ש הרמב"ם ה' מעשר (פ"ט) ושמזכירין בעל הנסים מתתיהו בן יוחנן כה"ג והוא היה צדיק ועיין בסדר הדורות:

ברש"י ד"ה דאמר. מדקתני וכשהמקדש קיים: ק"ק למה צריך רש"י לראיה זו הא בפירוש תנן על אב מפני התענית וי"ל ע"פ מה שהעיר הטורי אבן שאין לפרש מפני התענית לבזמן הבית כדי שלא יתענו מפני שהוא לששון ולשמחה דא"כ אתמוז וטבת נמי ליפקו שגם הם היו בזמן הבית לששון ולשמחה עכ"ד והשתא לפי דעת המקשן שהקשה באמת דעל תמוז וטבת נמי ליפקו אין להביא ראיה ממה דתנן ועל אב מפני התענית דבזמן הזה איירי דהיה אפשר לומר כס"ד דט"א דיצאו כדי שלא להתענות ולכן כתיב רש"י הראיה ממה דתנן וכשהמקדש קיים:

בתוס' ד"ה זה תשעה בתמוז. ופליג אש"ס דילן: הט"א כתב דכוונת התוספת בזה שמוכח ממה דקאמר ר"פ שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות ואי ס"ד דבראשון נמי הובקעה העיר בי"ז בתמוז א"כ גם בי"ז בתמוז הוכפלו צרות אכן השיב על ראיה זו ומסיק דגם עפ"י גמרא דילן דבראשון נמי הובקע העיר בי"ז ע"ש. ותמהתי על גדול כמוהו דנהירין ליה שבילי דש"ס איך שכח במכ"ה הגמרא דתענית (דף כ"ח) דאיתא התם הובקעה העיר בי"ז הוי והכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה ותבקע העיר אמר רבא ל"ק כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בי"ז בו ע"כ. ופשוט לפ"ז שמה שכתבו התוס' ופליג אש"ס דילן שכוונתם על גמרא זו דתענית דאמרינן בפי' דבתשעה הובקעה בראשונה. וכן כ' הריטב"א וז"ל אבל בי"ז בתמוז לא הוכפלו שהרי לפום גמרא דילן בט' בתמוז הובקעה העיר בראשונה ובי"ז בתמוז הובקעה בשניה עכ"ל:

ד"ה וירד. לא הוי לו לאקשויי: הפ"י תירץ על קושיא זו דממתניתן לא הוי מצי לאקשויי כיון דאמרינן דהנך כי הני א"כ בהני ג"כ באין שלום ואין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין וא"כ י"ל דבחנוכה רצו שלא להתענות אלא לעשות יו"ט אבל מברייתא פריך מדקאמרי התענו על מה שהתעניתם וסיים כן נ"ל נכון. ואני תמה דא"כ מה פריך לקמן מברייתא בעשרים ותמניא בו וכו' קמייתא בטול אחרינייתא מוסיפין הרי שם אחר שבטלו הגזירה ומכ"מ יד האומות תקיפה היו בכלל אין שלום ואין שמד ואעפ"כ פשוטא ליה דקמייתא בטל ושעל כן אי אפשר דאחרנייתא מוסיפין אע"כ רצו מתענין אמרינן אבל רצו לעשות יו"ט לא אמרינן וא"כ איך אפשר שהיה תלוי ברצונם לעשות חנוכה י"ט. אכן לענ"ד י"ל ביישוב קושיתם שהרי לכאורה ממתניתן ל"ק די"ל כמו שתירץ אקושיא דלקמן דאיירי בזמן שבהמ"ק קיים. אכן זה אינו דיש לדייק דאיירי בזמן הזה מדקאמר בסיפא וכשהיה בהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר וכמו שכתב רש"י לעיל וכיון דממתניתן לא יכול להקשות רק מדיוקא דסיפא לכן ניחא ליה להקשות מברייתא בפירוש דזה פשיטא דר"א ור"י לא בזמן הבית היו כמו שכתב רש"י עד שלא הוצרך לפרש כמו שמפרש לקמן גבי יהודה בן שמוע:

דאר"ש חסידא מאי דכתיב וכו' צום הרביעי וכו'. פירש"י דכלהו ימי תענית נינהו בזמן הזה שאין בה"מ קיים ומתניתין בזה"ז קמיירי מדקתני וכשהמקדש קיים וכו' ע"ש. ומקשי' דאמאי הוצרך רש"י ללמוד מסיפא הא ברישא קתני על אב מפני התענית וא"כ בזה"ז מיירי דודאי בזמן הבית לא היו מתענין:
ואפשר לומר דאי מתניתין קתני ועל אדר מפני הפורים ועל אייר מפני פסח קטן לא הוה קשיא ליה מתמוז וטבת דאה"נ נפקי ומתני' איירי בכל זמן ומשו"ה נקיט אב ואייר דבזה"ז נפקי על אב ובזמן הבית על אייר והיינו דקתני על ששה חדשים השלוחים יוצאים אף דתני שבעה משום דבזמן הבית דל אב ובזה"ז דל אייר וכונת התנא דאין נגרע מששה חדשים ומשום דהתנא לצדדין קתני ונקיט ששה חדשים משו"ה לא תני תמוז וטבת דאי הכי טפו להו חדשים בזה"ז ותנא בעי למנקט ששה בזמן הבית וששה בזה"ז ותני אב לזה"ז ומשם נלמוד לתמוז וטבת ולא הוה קשיא קושית התלמוד אבל השתא דקתני סיפא וכשהיה בה"מ קיים וכו' להורות נתן דרישא כולה בזה"ז ומאחר שכן הא דנקט ששה לאפוקי תמוז וטבת דאי ס"ד כדאמרן דה"ה טבת ותמוז אלא דבעי למנקט ששה בכל זמן א"כ לא לימא וכשהיה בה"מ קיים אלא ליתני סתמא ועל אייר מפני פסח קטן וידעינן דמתני' איירי בכל זמן כי לא יבצר מששה חדשים וה"ה דנפקי אתמוז וטבת. ברם השתא דקתני סיפא וכשהיה בה"מ קיים אשמועינן דרישא כלה בזה"ז ולא נפקי אתמוז וטבת ומשו"ה פריך ולפקו אתמוז וטבת. ושפיר דייק רש"י מסיפא:
ותבט עיני להרמב"ם בפירוש המשנה שכתב דבבית שני היו מתענין בט"ב ולא בתמוז וטבת ע"ש ודבריו תמוהים. אך אוסיף להביט להרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סי' רע"א שתמה על דבריו מאד ומסיק דהוא ט"ס. ובכן יש לתמוה על הרב הלכות קטנות ח"ב סי' ק"ם דפשיטא ליה דבבית שני היו מתענין בט"ב ע"ש (עמ"ש אני הדל בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' תק"ן בס"ד):
ואחר זמן רב האיר וזרח ס' טורי אבן להגאון מהר"ל וע"ש מה שכתב במשנתנו וסוגיין ודוק:

קרי להו צום וקרי להו ששון. עיין מ"ש הרב כנה"ג א"ח סי' תק"ן ועיין מ"ש הרדב"ז בתשובותיו דפו' ויניציא סי' תרע"ב:

רצו אין מתענין. כתב הרשב"א בחידושיו כ"י (כי חידושיו שנדפסו אינם במילואותם והשמיטו הרבה וכמעט הם חומש מחידושיו כ"י) וז"ל מסתברא אף שהורגלו להתענות לא רצו עכשיו להתענות אין מתענין דהא הכא דהורגלו להתענות כיון דאקשינן דלפקו עלייהו שלוחין ואפ"ה אמרינן דלא אכפת לן אי לא עבדי להו בזמניהו דהא אלו רצו שלא להתענות כלל אין מתענין ורחוק הוא לומר דאלו רצו לומר מעיקרא שלא להתענות אין מתענין קילי. ואפילו קבלום עליהם והם חייבים להתענות אין חומר תענית עליהם כדי שנקפיד לשלוחים שיתענו בזמנן עכ"ל והר"ן כתב כדברי הרשב"א ובסוף הביא דברי הרמב"ן בתורת האדם ע"ש:

הואיל והוכפלו בו הצרות. כתבו התוס' ביום י"ז תמוז אירע נמי ה' דברים אבל חרבן בה"מ תקיפא טובא ועוד לא דמי לט"ב דצרה א' הוכפלה בו עכ"ל ומקשים דהא הו"ל לתלמוד לשנויי דחרבן בה"מ תקיפא טובא או דצרה אחת הוכפלה ולא לתרץ דהוכפלו צרות. והנראה יותר הוא לומר דכונת התוס' דהכל נכלל בתירוץ הש"ס דמשני שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו הצרות ולא אצטריך הש"ס לפרש דכאשר גילה דיש חילוק בין ט"ב לאחריני תכף ההפרש ניכר בין ט"ב לי"ז בתמוז דחרבן הבית תקיפא וצרה אחת הוכפלה. ועדיין צריך ישוב:
והרשב"א בחידושיו כ"י כתב וז"ל שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות כלומר שנחרב הבית בו ביום בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר ואע"ג דבתמוז נמי הובקעה העיר בראשונה וגם בשניה מ"מ לא היה ביום א' שבראשונה היה בט' בחדש ובשניה בי"ז ואף לדעת הירושלמי דאמרי דבין בראשונה בין בשניה הובקעה בי"ז אפ"ה לא הוכפלו בו צרות כל כך עכ"ל ולכאורה דבריו ז"ל צריכין ישוב דגם בי"ז בתמוז אירעו ה' דברים ומאי קאמר הרב ז"ל דלא הוכפלו צרות כל כך. ואפשר דכונתו לפרש דמאי דקאמר הש"ס הוכפלו הצרות כיוין נמי דצרת החרבן הוכפלה בראשונה ובשניה וז"ש כלומר שנחרב הבית בו ביום בראשונה ובשניה וכו' דכונת הש"ס דהיו צרות הרבה והעיקרית הוכפלה ונתקשה מי"ז בתמוז ותירץ לא הוכפלו הצרות כל כך כלומר דאיכות הצרות בתמוז לא היו כ"כ אף דבפרטן אתה מוצא ה' כט"ב והיינו ע"ד שתירצו התוס' דחרבן הבית תקיפא טובא. ואחר שנים רבות נדפס ס' טורי אבן וע"ש מ"ש ע"ד התוס' ודוק: