ראש השנה יט ע"א

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אמר רב לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו שלפניו נמי תיפוק ליה דהוה ליה יום שלאחר ר''ח ר''ח דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק דתניא הימים האלה הכתובין במגילת תענית אסורין בין לפניהם בין לאחריהם שבתות וימים טובים הם אסורים לפניהן ולאחריהן מותרין מה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חיזוק הללו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חיזוק ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם א''ר אשי גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא ודברי קבלה כדברי תורה דמו מתיב רב טובי בר מתנה בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא שגזרה המלכות גזרה שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרה להם בואו והפגינו בלילה הלכו והפגינו בלילה אמרו אי שמים לא אחיכם אנחנו ולא בני אב אחד אנחנו ולא בני אם אחת אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב ואי ס''ד בטלה מגילת תענית קמייתא בטול אחרנייתא מוסיפין וכי תימא הכא נמי בזמן שבית המקדש קיים והא יהודה בן שמוע תלמידו של רבי מאיר ור''מ בתר הכי הוה דתנן כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר אמר רשב''ג יהודה בן שמוע מטמא משום ר''מ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

ומקשינן: אם אכן היה הדבר בזמן שבית המקדש היה קיים: ותיפוק ליה, דיו שיהיה יום שמחה משום דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם!

כי גם לפני שבטלו את הזכרת השם מן השטרות, כבר היה אותו היום יום שמחה, שהרי בזמן הבית נהגו שמחה, ביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם!

אמר תירץ רב: לא נצרכה, לא הוצרכו חכמים לקבוע יום זה במגילת תענית, אלא כדי לאסור אף את היום שלפניו [ב' תשרי].

שהרי כתוב במגילת תענית: הימים האלה, הם, ולפניהם, ולאחריהם אסורים בתענית [או בהספד].

ולולי שהיו חכמים קובעים יום זה במגלת תענית, היה היום שלפניו מותר בתענית, ולכן קבעוהו מחדש. ^[455]

[ולהלן הגמרא מקשה, שגם לולי זאת היה היום שלפניו אסור, משום שהוא יום שלפני צום גדליה].

ומקשינן: יום שלפניו - נמי היה אסור בתענית, גם לולי שקבעוהו ליום טוב מחדש. שהרי תיפוק ליה, די בכך, דהוה ליה יום שלאחר ראש חדש תשרי. וראש חודש הרי הוא מועד, ולפיכך יש לאסור אף את היום שאחריו בתענית! ^[456] ומתרצינן: ראש חדש - מועד דאורייתא הוא. ^[457]

ומועד דאורייתא - לא בעי חיזוק. אין צורך לחזק את האיסור להתענות בו, על ידי שנאסור את הימים הסמוכים לו, מפני שהוא מדאורייתא.

אבל מועדים שהם מדרבנן, אילו לא אסרו חכמים להתענות בסמוך להם, יש לחשוש שמא יבואו להתענות במועד עצמו.

והגמרא מוכיחה מברייתא שמועדים דאורייתא אינם צריכים חיזוק:

דתניא: הימים האלה הכתובין במגילת תענית, אסורין בין לפניהם בין לאחריהם.

אבל שבתות וימים טובים, רק הם אסורים במספד ותענית, אבל לפניהן ולאחריהן, מותרין.

מה הפרש בין זה לזה?

הללו, שבתות וימים טובים, הרי הם דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק.

אבל הללו, המועדים הכתובים במגילת תענית - דברי סופרים [חכמים] הם, ודברי סופרים צריכין חיזוק.

והגמרא חוזרת להקשות על מה שאמרנו כי היום שבטלה בו הזכרת השם מהשטרות, היה בזמן הבית, והוצרכו לקבעו מחדש כדי לאסור את היום שלפניו:

ומקשינן: ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם!

הרי בלאו הכי היה ב' בתשרי אסור, משום שהוא יום שלפני ג' בתשרי שנהרג בו גדליה, ונהגו בו בזמן הבית שמחה.

ויום זה אינו נוהג מדאורייתא, ואם כן חוזרת השאלה: מדוע הוצרכו לקבוע את ג' בתשרי מחדש ליום שמחה?

אמר תירץ רב אשי: יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, יום שמחה המוזכר בדברי קבלה [בספרי הנביאים] הוא.

ודברי קבלה הרי הם כדברי תורה דמו, שאינם צריכים חיזוק, והיום שלפניו לא נאסר מחמתו.

מתיב רב טובי בר מתנה סתירה לדברי האומרים שבטלה מגילת תענית, מדברי מגילת תענית עצמה:

נאמר במגילת תענית: בעשרים ותמניא ביה, בכ"ח אדר, אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא. הגיעה בשורה טובה ליהודים שאינם צריכים לסור מהכתוב בתורה. שלפני כן גזרה המלכות גזרה שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות.

מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו?

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא גברת חשובה אחת, שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרה להם: בואו והפגינו בלילה!

הלכו והפגינו בלילה כדי שישמעו השרים וירחמו עליהם, ואמרו:

אי שמים, למען הקב"ה! וכי לא אחיכם אנחנו!? וכי לא בני אב אחד אנחנו!? וכי לא בני אם אחת אנחנו!? שאותה מלכות, מבני עשיו היתה, והרי הוא בן יצחק אבינו ורבקה אמנו. ^[458]

מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות?

ועזרה ההפגנה, וביטלום לגזירות.

ואותו היום [כ"ח אדר] - עשאוהו יום טוב.

והגמרא הבינה שמעשה זה היה בזמן הזה, ומכאן קשה על הסוברים שבטלה מגילת תענית:

ואי סלקא דעתך, אם יעלה בדעתך שבטלה מגילת תענית, קשה:

אם קמייתא בטול, הימים הראשונים, המנויים במגילת תענית כימים טובים על נסים שארעו בעבר, אף על פי שהם נהגו בזמן הבית, ביטלום חכמים.

אחרנייתא - מוסיפין!? וכי ראוי להוסיף עתה ימים אחרים שלא נהגו בהם מעולם שמחה?!

וכי תימא, ואם תרצה לתרץ כי הכא נמי, גם מעשה זה היה בזמן שבית המקדש היה קיים, קשה:

והא יהודה בן שמוע שיצא להפגין עם חביריו - תלמידו דרבי מאיר היה.

ורבי מאיר - בתר הכי הוה, חי לאחר החרבן, שהרי הוא היה מתלמידי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, שחי בזמן החורבן. ^[459]

והראיה שיהודה בן שמוע היה תלמידו של רבי מאיר, ממה ששנינו בענין טומאת כלים.

כלי טמא שנשבר, ובטל מלהיות כלי, בטלה טומאתו הראשונה. אך חכמים גזרו בכלי מתכות, שאם חזר ותיקנן, חזרו לטומאתם הראשונה, אף על פי שלא נטמאו מחדש.

כלי זכוכית טמאים שנשברו, אפילו אם חזר ותיקנם אינם חוזרים לטומאתן הראשונה. מפני שכלי זכוכית אינם מקבלים טומאה מדאורייתא כלל, אלא רק מדרבנן, ולפיכך לא גזרו עליהם שאם חזר ותיקנם יחזרו לטומאתם הראשונה [שבת טז א ב]. ^[460] דתניא במסכת שבת [טו ב]: כלי זכוכית שנטמאו, ואחר כך ניקבו, שנקבו אותם כדי לטהרם מידי טומאתם, על ידי שביטלום מתורת "כלי", ולאחר שניקבום ונטהרו, הטיף לתוכן אבר, עופרת, כדי לסתום את הנקב, וחזר להיות כלי.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: נחלקו חכמים בשאלה האם חזר הכלי לטומאתו הראשונה.

יהודה בן שמוע מטמא, משום רבי מאיר. מפני שהאבר הוא מין ממיני המתכות, ומאחר שהוא הגורם לזכוכית לחזור לתורת כלי, נתנו לכלי דין של כלי מתכת, והרי הוא חוזר לטומאתו הראשונה. ^[461]

הערות

^[455] ברוב המקומות עשו ראש השנה יומיים. ולא היה צורך לאסור את יום ב' בתשרי בתענית שהרי הוא יום טוב של ראש השנה. אלא רק בירושלים כשידעו שקדשו את החדש ביום ל', לא נהגו ראש השנה אלא יום אחד. ריטב"א [ד"ה שלאחר ר"ח. ועיין שם]. וזה כשיטתו [לעיל הערה 434] שבכל מקום נהגו לעשות יומיים ראש השנה, היות שלא ידעו אם קדשו בית דין את החדש בזמנו. אבל לדעת רש"י [שם] שנהגו יום אחד ראש השנה. אין צריך להדחק כדברי הריטב"א הנ"ל.

^[456] קשה: מדוע הגמרא נקטה שהוא יום שלאחר ראש חדש, ולא נקטה שהוא יום שלאחר ראש השנה, שהוא יום טוב גמור? ותירץ הריטב"א: ראש השנה הוא מועד מדאורייתא, ומועדים מדאורייתא אינם צריכים חיזוק. ולא אסרו את הימים שלפניהם ושלאחריהם כמו שמבואר בתירוץ הגמרא שבסמוך, והגמרא כאן היתה סבורה שראש חדש הוא מועד מדרבנן [ולכן מקשינן שיש לאסור את ב' תשרי מפני שהוא יום שלאחר ראש חדש שהוא מועד מדרבנן].

^[457] יש אומרים שראש חדש אינו ממש דאורייתא ו [ראה להלן, הערה 464]

^[458] על פי מהרש"א.

^[459] רבי מאיר היה תלמידו של רבי עקיבא [כמבואר בעירובין יג א], ורבי אליעזר היה רבו של רבי עקיבא [כמבואר בסנהדרין סח א], ורבי אליעזר היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי שחרב הבית בימיו. רש"י.

^[460] שאין כלי מתכות, הניתכים באש, טמאים, אלא רק המינים שהוזכרו בתורה [במדבר לא]: הזהב, הכסף, הנחשת, הברזל, הבדיל והעופרת. רש"י [בעמוד ב סוף ד"ה וחכמים]. הזכוכית בכלל מתכת היא. כיון שגם היא נתכת באש, אלא שלא הוזכרה בכתוב. ולכן אינה מקבלת טומאה. רש"ש. ע"ש.

^[461] התוספות תמהו: הרי האבר לא היה בכלי כשהכלי היה טמא, ואם כן איך יתכן שהכלי יחזור לטומאתו הראשונה משום האבר שבתוכו, בזמן שהאבר עצמו מעולם לא נטמא? ומטעם זה הסכימו לפירושו השני של רש"י, שיבואר להלן בהערה הבאה. [וכן כתב הריטב"א בשם ר"י].

ומקשים: אם היה זה בזמן שבית המקדש היה קיים ותיפוק ליה [ויצא לו] דין זה שהוא יום שמחה מטעם אחר כי דהוה ליה [הרי הוא] יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, והרי אמרנו שבזמן בית המקדש עשו את ימי הצום לימי שמחה! אמר רב: לא נצרכה תקנה זו של שמחה בשלישי בתשרי אלא לאסור את יום שלפניו. כי ימי השמחה הקבועים לחגים במגילת תענית לא רק הם עצמם אסורים בתענית אלא גם היום שלפניהם ושלאחריהם, ודין זה לא היה קיים קודם, גם כאשר בטל צום גדליה.

ומקשים: שלפניו נמי [גם כן], תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו ממקום אחר דהוה ליה [שהרי הוא] יום שלאחר ראש חדש, ואמרנו שיום אחד לפני כל חג ואחרי כל חג אין מתענים בו! ודוחים: ראש חדש דאורייתא [מן התורה] הוא ודאורייתא לא בעי [וחגים מן התורה אינם צריכים] חיזוק ולכן לא קבעו בהם תקנה שגם בימים שלפניהם ולאחריהם אסור יהיה להתענות.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הימים האלה הכתובין במגילת תענית אסורין בתענית, בין לפניהם בין לאחריהן. ואילו שבתות וימים טובים — הם עצמם אסורים בתענית, לפניהן ולאחריהן מותרין. מה הפרש בין זה לזה? הללו, שבתות וימים טובים, חיובם הוא מדברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק ולכן גם אם יהיה יום צום לפניהם או אחריהם — יום החג עצמו לא ייבטל, ואילו הללו דברי סופרים, ודברי סופרים צריכין חיזוק.

ומקשים שוב: ותיפוק ליה [ושתצא לו] הלכה זו לגבי איסור תענית בשני בתשרי משום דהוה ליה [שהרי הוא] יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, וכיון שנקבע יום זה ליום שמחה, הרי גם ביום שלפניו אסור להתענות! אמר רב אשי: צום גדליה בן אחיקם דברי קבלה (דבר האמור בדברי הנביאים) הוא, ודברי קבלה כדברי תורה דמו [נחשבים] לענין זה, שאף הם אינם צריכים חיזוק.

ועוד מתיב [מקשה] רב טובי בר מתנה, על ההנחה שבטלה מגילת תענית, שבמגילה זו נאמר: בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא [בעשרים ושמונה בו באדר באה בשורה טובה ליהודים שלא יסורו מן התורה] ומסופר הענין במגילת תענית: שגזרה מלכות הרשעה גזרה שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא [גבירה] אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה וסביר להניח כי תדע כיצד לבטל גזירה זו.

אמרה להם כעצה: בואו והפגינו (צעקו) בלילה ואז ישמעו השרים את דבריכם, ויבטלו את הגזירה. הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי (אוי) שמים! לא אחיכם אנחנו, ולא בני אב אחד אנחנו, ולא בני אם אחת אנחנו היהודים כמותכם? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות? וביטלום לגזירות אלה. ואותו היום שביטלום עשאוהו חכמים יום טוב. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי בטלה מגילת תענית, אם כן תמוה: קמייתא בטול [את התקנות הראשונות ביטלו], אחרנייתא [האחרונות] מוסיפין?!

וכי תימא הכא נמי [ואם תאמר כאן גם כן] מדובר בזמן שבית המקדש קיים — והא [והרי] יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר, ור' מאיר בתר הכי [אחר כך] אחר זמן החורבן הוה [היה]! וראיה שהוא מאוחר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כלי זכוכית שנטמאו ואחר כך ניקבו כדי לטהרן מטומאתן והטיף לתוכן אבר (עופרת) כדי לחבר את השברים — נחלקו בכך אם עתה נחשב כלי זה לכלי מתכת שדינו הוא שמשנסתם הנקב שבו, הריהו חוזר לטומאתו הראשונה אף על פי שלא נגע בטומאה בשנית, או שמא עדיין הוא בכלל כלי זכוכית שמשניקבו שוב אינם חוזרים לטומאתם הראשונה לעולם. אמר רבן שמעון בן גמליאל: יהודה בן שמוע מטמא משום (בשם) ר' מאיר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises a difficulty: But if this was at the time that the Temple was standing, derive the prohibition against fasting on the third of Tishrei from the fact that it is the day that Gedaliah, son of Ahikam, was killed. During the time of the Temple the biblical fast days were celebrated as days of joy. Rav said: It was only necessary to include the third of Tishrei in Megillat Ta’anit in order to prohibit fasting on the preceding day as well. Fasting was forbidden not only on the actual days listed in Megillat Ta’anit, but also on the preceding day and the following day.

The Gemara raises another difficulty: With regard to the prohibition against fasting on the preceding day, the second of Tishrei, also derive it because it is the day after the New Moon, and fasting is forbidden not only on festive days, but also on the preceding day and the following day. The Gemara rejects this argument: The New Moon is by Torah law, and festive days that are by Torah law do not require reinforcement. Therefore no decree was ever enacted prohibiting fasting on the days before and after.

As it is taught in a baraita: These days that are written in Megillat Ta’anit are days on which fasting is prohibited, as are both the day before them and the day after them. With regard to Shabbatot and Festivals, fasting on them is forbidden, but on the day before them and the day after them fasting is permitted. What is the difference between this class of days and that class of days? These days, Shabbatot and Festivals, are by Torah law, and Torah laws do not need reinforcement, and therefore even if a fast day were decreed on the day before or after them, the Festival itself would not be nullified; whereas those days mentioned in Megillat Ta’anit are by rabbinic law, and rabbinic laws need reinforcement, and therefore fasting is prohibited even on the day before and the day after.

The Gemara raises yet another difficulty: The prohibition against fasting on the second of Tishrei, derive it from the fact that it is the day before the day that Gedaliah, son of Ahikam, was killed, and since in Temple times the fast of Gedaliah was celebrated as a festive day, fasting should also be prohibited on the preceding day. Rav Ashi said: The fast of Gedaliah, son of Ahikam, is derived from the texts of the tradition, i.e., Prophets and Writings, and as the texts of the tradition are treated like Torah statements for this purpose, they too do not need reinforcement.

Rav Tovi bar Mattana raised an objection against the opinion that Megillat Ta’anit was nullified, from that which is written in it: On the twenty-eighth of Adar the good tidings came to the Jews that they should not turn away from the Torah, and on that day fasting is forbidden. And this is explained: For the wicked kingdom issued a decree against Israel that they should not occupy themselves with Torah study, and that they should not circumcise their sons, and that they should desecrate Shabbat. What did Yehuda ben Shammua and his colleagues do? They went and took advice from a certain matron [matronita] whom all the prominent men of Rome would visit regularly, thinking that she would know how to annul the decree.

She said to them as follows: Come and cry out [hafgginu] at night in the streets and markets. They went and cried out at night, saying: O Heavens! Are we Jews not your brothers; are we not children of one father; are we not children of one mother? How are we different from every other nation and tongue that you issue such harsh decrees against us? And indeed the decrees were annulled, and the Sages made that day a festive day. And if it enters your mind to say that Megillat Ta’anit has been nullified, can you say that the first prohibitions against fasting they annulled, and then later ones were added?

And if you say that here too it is referring to the time when the Temple was standing, there is a difficulty, as Yehuda ben Shammua was a student of Rabbi Meir, and Rabbi Meir was after the destruction of the Temple. And proof that Rabbi Yehuda ben Shammua was a student of Rabbi Meir may be brought, as we learned in a mishna: With regard to glass vessels that had holes in them, which afterward were filled in with lead, the Sages dispute whether the utensil is considered a whole utensil, which can become ritually impure, or whether it is considered a broken utensil, which does not. Rabban Shimon ben Gamliel said: Yehuda ben Shammua declares that it becomes impure, in the name of Rabbi Meir;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואותבון תוב מיהא בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא כו' פי' היו כותבין בשטרות בשנת כך וכך ליוחנן כ"ג שהוא כהן לה' עליון ואמרו חכמים למחר פורע זה את חובו ונמצא שטר קרוע מושלך באשפה ושם עליון כתוב בו וגזרו שלא להזכיר שם שמים בשטר כלל ובטלוהו ואותו היום שגזרו כך ג' בתשרי היה ועשוהו וקבעוהו כמו י"ט שאסור בתענית ואי ס"ד בטלה מגילת תענית וכל הרוצה להתענות מתענה הראשונות בטלו האחרונות מחדשין ופרקי' זה שקבעוהו לג' בתשרי י"ט בזמן שהיה הבית קיים וכי אמרינן אנן דבטלה מגילת תענית אחר חרבן הבית ואקשינן אם בזמן שהיה הבית קיים ג' בתשרי הוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם והוא אחד מן הד' צומות שכתובין בהן יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים והנה הוא עצמו י"ט היה באותה העת מה הוסיפו בו ופריק רב לאסור היום שמוקדם לג' בתשרי והנה יום ב' בתשרי גם הוא אסור בתענית שצום גדליה אינו אסור בתענית יום שלפניו שהוא מדברי קבלה והם מדברי הנביאים ודברי קבלה כדברי תורה דמו ואין צריכין חיזוק כדבעינן למימר לקמן שכל דבר שהוא אסור בתענית בו מדאורייתא כגון שבתות וי"ט וכן ר"ח מותר להתענות לפניהן ולאחריהן ואינו אסור אלא אותו היום בלבד. ומה שקראו חכמים יו"ט אסור להתענות לפניהן ולאחריהן לפיכך הוצרכו לקבוע ג' בתשרי י"ט דרבנן לאסור היום שלפניו בתענית כדתניא הימים האלו הכתובים במגלת תענית אסורין בין לפניהן בין לאחריהן שבתות וימים טובים הן אסורין לפניהם ולאחריהן מותרין.

ומה הפרש כו' ואסיקנא ודברי קבלה כדברי תורה דמו. תוב אותבינן מהא בכ"ח באדר אתת בשורתא טבא ליהודאי דלא יעידון מן אורייתא כו' ואותו היום עשאוהו יו"ט וכי תימא הכא נמי בזמן שבהמ"ק הוה.

והא ע"י יהודה בן שמוע בטלה הגזרה ויהודה בן שמוע תלמיד דר"מ הואי. דתנן כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכו אבר. פי' סתם הנקבים באבר ואין המשקין שבתוכן שותתין מן הנקבים ההם שכבר נסתמו באבר שהטיף לתוכן יהודה בן שמוע משום ר' מאיר מטמא דסבר כלים שלימין הן וחכמים מטהרין כלומר בחזקת שבורין הן ור' מאיר הוא תלמיד דר"ע ור"ע תלמיד דר' אליעזר ור' יהושע הללו תלמידי ריב"ז שחרב הבית בימיו הנה דבר ברור כי יהודה בן שמוע לאחר חרבן הבית היה ופרקינן תנאי היא דתניא הימים הכתובים במגלת תענית בין בזמן הבית בין אחר חרבן הבית אסורין בתענית דברי ר"מ דסבר לא בטלה מגלת תענית ר' יוסי אומר בזמן הבית אסורין בתענית שימי שמחה היא להן אחר חרבן מותרין בתענית מפני שימי אבל הן.

הא דתנן: כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר ר' מאיר מטמא וחכמים מטהרין. פירש רש"י ז"ל: דבטומאה דאורייתא פליגי, משום דכלי זכוכית לא מצינו להן טומאה דאורייתא אלא שגזרו עליהם טומאה, כדאיתא בפרק קמא דשבת (טו, ב) בשמעתא דשמונה עשר דבר, והני שניקבו והטיף לתוכן אבר ואחר כך נטמאו ר' מאיר מטמא טומאה דאורייתא, דאזלינן בתר המעמיד והרי הוא ככלי מתכות, וחכמים מטהרים מדאורייתא דלא הלכו בהן בתר המעמיד, אבל טמאין הן בטומאה דרבנן. ואינו מחוור דמטהרין לגמרי משמע. ונראה יותר כפירוש השני שפירש דבכלים שנטמאו ונקבו מיירי דכיון שנקבו טהרו ואחר כך הטיף לתוכן אבר, ר' מאיר עביד להו ככלי מתכות וחזרו לטומאתן ישנה ככלי מתכות שנשברו וחזר ורצפן, וחכמים מטהרין לגמרי דלא גזרו בהן אלא ליטמא לכתחילה, הא בשנשברו ותקנן לחזור לטומאתן ישנה לא ואין הולכין בהן בתר המעמיד.

דא״כ תיפוק ליה דהו״ל יום שנהרג בו גדליה. שעושין אותו י״ט בזמן שיש שלום דבשלמא אי אמרת לאחר החרבן מוקמינן לה קודם שרצו להתענות בד׳ הצומות ולפיכך רשאין לקבוע בו י״ט ופריק רב לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו ופרכינן שלפניו תיפוק ליה משום דהו״ל יום שלאחר ר״ח ונראה דה״ה דהו״מ פריך תיפוק ליה דהו״ל שני של ר״ה בגבולין אלא דא״כ מצי פריק שלא נצרכה אלא לירושלם ולבית הועד שעושין יום א׳ ומ״מ קשה לי אמאי לא פרכינן תיפוק ליה דהו״ל יום שלאחר ר״ח ואפילו בירושלם וי״ל דהאי מקשה מידע ידע דימים טובים דאורייתא לא בעי חיזוק וקס״ד דר״ח לאו דאורייתא ולהכי פריך מינה והא דמתרצינן ר״ח דאורייתא ודאותבינן לא בעי חיזוק אין עיקר התירוץ אלא מאי דקאמר ר״ח דאורייתא הוא וה״ק וכבר ידעת דאורייתא לא בעי חיזוק וכדתניא וכו׳ ופרכינן ותיפוק ליה דהו״ל יום שלפני גדליה ופריק רב אשי אליבא דרב גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא מדכתיב יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים ודברי קבלה כדברי תורה דמי לענין זה שאינם צריכין חיזוק. והא דאמרינן שבתות וי״ט לפניהן ולאחריהן מותרין אתיא כמ״ד בשלהי בכל מערבין דע״ש מתענה ומשלים והלכה כמותו כדאיתא התם א״נ אפילו למ״ד כדי שלא יכנס לשבת מעונה ה״ק לפניהן מותרין והוא שלא ישלים שיאכל מעט קודם בין השמשות וי״ט הכתובים במגלת תענית לפניהן אסורין אפי׳ בלא השלמה:

מתיב רב טובי וכו׳ והא יהודא בן שמוע תלמידו של ר״מ ור״מ בתר חרבן הוה. פי׳ שהרי ר״מ תלמיד ר״ע היה ור״ע תלמיד ר״א הגדול ור״א תלמידו של ר׳ יוחנן בן זכאי שחרב הבית בימיו ולהכי לא אצטרכינן לאתוייא ראיה הכא אלא על יהודא בן שמוע שהיה תלמידו של ר״מ ומייתינן לה מדתנן כלי זכוכית שניקבו והטילו לתוכן אבר אמר רשב״ג יהודא בן שמוע מטמא משום ר״מ וחכמים מטהרין ופרש״י בחד לישנא דפלוגתייהו בדינא דאורייתא ולענין לקבל טומאה לכתחילה אחר הטלת אבר דר״מ סבר דמיטמא מדאורי׳ כדין כלי מתכות לפי שהכל הולך אחר המעמיד ורבנן מטהרין מדאורייתא שאין הולכין אחר המעמיד אלא מדרבנן טמויי מטמאו מדין כלי זכוכית שגזרו עליהם חכמים טומאה כדאיתא פ״ק דשבת והקשה עליו [בתוס'] דלישנא דמטהרין לגמרי משמע והסכימו כמו שפי׳ בלשון הראשון האחר דהכא לענין טומאה ישנה שנטמאו קודם שניקבו קמיפלגי וקמפלגי אם חוזרין לטומאתן כשהטיל לתוכן אבר או לא דר״מ עביד להו ככלי מתכות שחוזרין לטומאתן ישנה כשריצפן דהכל הולך אחר המעמיד ורבנן סברי דההוא מדרבנן הוא וכי גזרו הכי בכלי מתכות שעיקר טומאתן מדאוריתא ומטעמא דמפרש בפ״ק דשבת אבל בכלי זכוכית שכל טומאתן דרבנן לא גזרו בו טומאה ישנה ואי משום אבר שהטיל בהם [אין] הכל הולך אחר המעמיד ור״י ז״ל הקשה דכיון שלא היה שם האבר בטומאתו הראשונה האיך נאמר שיחזור לאותה טומאה משום אבר דהשתא ועוד דבתוספתא מתנו לה להאי פלוגתא גבי כוס של אבן שניקב והטיל לתוכו אבר דהתם לא שייך לומר טומאה ישנה דכלי אבן אינם מקבלין טומאה אפי׳ מדרבנן ולפיכך הנכון כפי׳ הראשון:

שבתות וימים טובים ור"ח הן עצמן אסורין לפניהם ולאחריהם מותרין שכל שהוא מן התורה אינו צריך חזוק וכבר התבאר ענין זה במסכת תענית.

כלי מתכות מיטמאין מן התורה ואם נשברו טהרו וכן אם ניקבו בנקב המשוער להם לטהרה במקומו טהרו ואם חזר וסתם את הנקב חזרו לטומאתן ישנה אבל כלי זכוכית אין מיטמאין אלא מדברי סופרים לפיכך אם ניקבו בנקב המטהר אע"פ שחזר וסתמו ונעשה כלי שלם לא חזרו לטומאתן ישנה אפילו סתם את הנקב באבר שהטיל לתוכו לא חזר לטומאתו הישנה שלא נדונהו ככלי מתכות מפני סתימת האבר אלא ככלי זכוכית שהוא עקר הכלי וי"מ שמועה זו בכלי זכוכית טהור שניקב וסתמו באבר ונגעה בהם טומאה שלדעת ר' מאיר הולכין אחר האבר שהוא המעמיד וטמא מן התורה ולדעת חכמים שהלכה כדבריהם הולכין אחר עקר הכלי ואינו טמא טומאת כלי מתכות שהוא מן התורה אלא טומאת כלי זכוכית:

לאסור את שלפניו ה"ה דהוי מצי למימר לאסור את שלאחריו ותו לא הויא קשיא לן ולא מידי אלא דייק ושקיל וטרי אלפניו ומוקי לה שפיר ואי לא הוי מצי מוקים לה הוי הדר לתרוצי לאסור יום שלאחריו שהוא רביעי בחודש:

ר' יהודה בן שמוע משם ר"מ מטמאין וחכמים מטהרין הפתרון הראשון שעשה המורה דחזרו לטומאתן ישנה אינו נ"ל דאיבעי' ליה למיתני בפירוש חזרו לטומאה ישנה ולא מטמא דמטמא מיכן ואילך משמע והפתרון השני שעשה דר"מ מטמאין טומאת כלי מתכות דאורייתא וחכמים מטהרין מטומאת כלי מתכות דאורייתא אלא משום טומאת כלי זכוכית מדרבנן גם זה אינו נ"ל דמטהרין לגמרי משמע ובכל היכא דאיכא טומאה מדרבנן ולא שייך למיתני מטהרין וגבי י"ח דבר אמרי' כלי זכוכית מ"ט גזרו בהו רבנן טומאה אמר ריש לקיש הואיל ותחלת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרש אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה אלמה תנו אלו חוצצין בכלים הזפת והחמר בכלי זכוכית הב"ע כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ור"מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד דתניא כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר אמר רשב"ג יהודא בן שמוע מטמא משום ר"מ וחכמים מטהרין ופירש המורה כגון שניקבו וטהרו מתורת כלי חרס דכלי חרס שבירתו מטהרתו והטיף לתוכן אבר דחשיב ליה לכולי' ככלי מתכות דכל קבלת טומאה משום אבר דמעמידו הוא הילכך אית לי' טהרה במקוה ר"מ מטמא ולא אמרי' בטל לי' מתורת כלי כשאר כלי חרס שנשברו דקסבר הלך אחר המעמיד ותורת כלי מתכות עליו זה הפתרון נ"ל עיקר. ונכון והשתא אתי שפיר דר"מ מטמא מיכן ולהבא דמשוי להו ככלי מתכות וחכמים מטהרין לגמרי דמשוו להו ככלי חרס שנשברו דלא אזלי בתר המעמיד אלא בתר עיקר כלי:

תוס' בד"ה ותיפוק ליה כו' ולמאן דאמר בטלה מגילת תענית היינו כו' עכ"ל כל דבריהם אלו בתוס' ישנים אינן והם מגומגמים בעצמם דהא ודאי למאן דאמר בטלה מגילת תענית קיימינן הכא ומה שייך בצום גדליה בטלה מגילת תענית דלכולי עלמא אין שלום רצו צום ונראה לי להגיה בדבריהם ולמאן דאמר לא בטלה מגילת כו' ור"ל דהא ודאי דמסיק דההוא דבתלתא בתשרי בטילת כו' בזמן שבהמ"ק קיים הוה לית לן למימר דלמ"ד לא בטלה דלא הוה בזמן שבהמ"ק קיים דאין סברא דהנהו אמוראי שהיו בדורות הראשונים דפליגי בהכי אם היה המעשים בזמן שבהמ"ק קיים או לא וא"כ הוא תקשי נמי למ"ד לא בטלה תיפוק ליה דה"ל יום שנהרג גדליה ואהא קאמרי דלמ"ד לא בטלה לא ק"מ דאע"ג דודאי היה המעשה בזמן שבהמ"ק קיים דבהא לא פליגי מ"מ אצטריך ליה לתנא דברייתא למתני אותו י"ט דתלתא בתשרי כו' משום לאחר החורבן ודו"ק:

בד"ה הא ר"י בן שמוע כו' מריש ירחא דניסן כיון כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה יהודה כו' הני נמי הואיל והאבר מעמידו כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד משום ר' יוחנן בן נורי אומר טמא משום כלי זכוכית כו' משום דכלי אבן לית ליה טומאה אוקמא אטומאת כלי מתכות כו' עכ"ל לכאורה נראה מדבריהם הכא דלר' מאיר נמי לית ביה רק טומאה דרבנן דאוקמא אטומאת כלי מתכות ואין נראה כן מדבריהם דלעיל אלא כיון דאית ליה הכל הולך אחר המעמיד דהוא מתכות הוה טמא מדאורייתא לכולי עלמא גם קשה מאי קאמר טמא משום כלי זכוכית דאיהו גופיה מדרבנן ובתוספתא שלפנינו גרסינן במלתיה דר"י בן נורי אומר טמא משום כלי מתכות כו' ע"ש ור"ל משום גזירת כלי מתכות והוי טמא מדרבנן ויהודה בן שמוע מטמא טומאה דאורייתא דהכל הולך אחר המעמיד והשתא יש ליישב דבריהם א"נ רבנן דהכא אית להו בכלי אבן כר"מ דמטמא ככלי מתכות ולאו ממש כר"מ קאמר דלרבנן היינו משום גזירת כלי מתכות דאוקמא אדאורייתא אבל לרבי מאיר מטמא ככלי מתכות משום דהכל הולך אחר המעמיד אבל בכלי זכוכית מטהרין לגמרי וכפי' רבינו שמואל דלא חשיב סתימה כיון דלאו מינו הוא מיהו ר' מאיר כיון דמטמא מדאורייתא בכלי אבן ע"כ משום דהכל הולך אחר המעמיד וצ"ע ודו"ק:

בא"ד דבהדיא פליגי עליה בתוספתא דכלים כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דפליגי ר"מ ורבנן עליה דהך מילתא דנסתם בזפת וק"ל:

בא"ד כמו שפי' בתוספתא בפרק ב' דכלים ועוד כו' עכ"ל כצ"ל:

שלא יעסקו בתורה כו'. ובאו לבטל אלו ג' מצות שישראל מובדלים הבדל גדול מן העמים בתורה כתיב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ובשבת ובמילה כתיב אות היא ביני וביניכם וכה"ג איתא במס' מעילה שגזרו כך ונתבטלה ע"י ר' ראובן ע"ש:

הפגינו בלילה כו'. דצעקה ובכייה בלילה יותר נשמעת לרחם כדאמרינן גבי בכה תבכה בלילה:

לא אחיכם כו' ולא בני אב כו' ולא בני אם כו'. נקטו ג' לשונות נגד ג' הגזרות וע"פ מה שכתבנו דמלכות ארם נקרא ע"ש עשו בכמה דוכתין וז"ש לא אחיכם כו' עש"ה כי אחיך הוא הכתוב בתורה שבאת לבטלה ולא בני אב אחד כו' מיצחק שנימול לשמונה ולא בני אם אחת כו' מרבקה ששמרה השבת כמ"ש ויביאה יצחק האהלה וגו' נר דלוק מליל שבת לליל שבת כו' וק"ל:

תד"ה אסורין. ומשני לה ר"א כל שלאחריו כו' וזה הואיל כו'. ק"ל דלפ"ז מאי פריך הכא ות"ל דהוה יום שלאחר ר"ח הא נ"מ לענין הספד וע"כ אזלא סוגיא דהכא דלא כר"א וסייעתא למש"כ הר"ן דדברי ר"א נדחו שם למסקנא:

גמ' ת״ל דה״ל יום שלאחר ר"ח ר״ח דאורייתא כו'. נ״ב נקט ר״ח לרבותא לאשמעינן אגב אורחא דר"ח הוי יו״ט דאורייתא. ואפי׳ לא הוה אלא ר"ח גרידא דינו כיו״ט דאורייתא. כ"ש דהוי נמי יום הזכרון וראש השנה. וע״ל (דכ״ג א׳) ובתוס׳ שם ד״ה משום כו׳:

בְּעֶשְׂרִין וּתְמַנְיָא בַּאֲדָר אָתָא בְּשׂוֹרְתָּא טַבְתָּא לִיהוּדָאֵי, דְּלָא יְעִידוּן מִן אוֹרַיְתָא. נראה לי בס"ד על יום זה נרמז בפסוקי השירה (שמות טו, ו) 'יְמִינְךָ הֳ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ' דהתורה מתייחסת לימין דכתיב (דברים לג, ב) 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ' וכן הוא אומר (משלי לא, כו) 'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, שנעשה לה חוזק ואדירות ביום כֹּ"חַ לחודש ונרמז גם כן החודש בתיבת נֶאְדָּרִי דאמרו בגמרא (ביצה טו:) מאי אדר? דכתיב אַדִּיר בַּמָּרוֹם הֳ'.

שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, וְשֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם, וְשֶׁיְּחַלְּלוּ שַׁבָּת. נראה לי גזרו על שלשה אלה מפני כי שלשתם הם אות לישראל ואף על גב דגם תפילין נקראו אות לא גזרו בביטולם דאינם יכולים לידע אם קיימו גזרתם או לאו דאפשר שיניחו בביתם זמן מועט ובזה מקיימים המצוה אבל בעסק התורה גזרו על לימוד הרב עם תלמידים גדולים או קטנים. ונרמזו שלשה אלו שדרכם של אומות העולם לגזור בהם בתיבת 'שַׂמְתֶּם' שהוא ראשי תיבות למפרע מצות תורה מילה שבת ולזה נאמר (דברים יא, יח) 'וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם'.

הָלְכוּ וְנָטְלוּ עֵצָה מִמַּטְרוֹנִיתָא אַחַת, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ. אָמְרָה לָהֶם: בּוֹאוּ וְהַפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה. יש להקשות למה נתנה להם עצה זו בלילה? ועיין הטעם במהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד דהם יודעים מה שכתוב בתורה שהמלאך שהוא שר אדום נתאבק עם יעקב אבינו ע"ה בלילה שהוא זמן שליטתו ועם כל זה לא יכול לו דכתיב (בראשית לב, כה) 'וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ' שהמלאך נתמלא אבק מיעקב ולכן גם הם כשיזכרו זאת יחושו לעצמם פן לבסוף ינצחו אותם זרע יעקב.
גם יעצה להם בלילה כי על ידי כך יזכרו כל הנסים ונפלאות שנעשו לישראל בלילה שנהפכה הרעה על אויביהם כי נס נצוח אברהם אבינו ע"ה במלחמה עם המלכים היה בלילה וכן נס של שרה אמנו ע"ה כשלקחה פרעה וגם אבימלך היה בלילה, וכן נס מכת בכורות שבה נגאלו ישראל היה בלילה, וכן נס ישראל במעשה סנחריב היה בלילה, וכן נס מפלת המן וגדולת מרדכי היה בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, ועוד כמה נסים גדולים נעשו בלילה ששב הרע אל האויב ולכך יעצה להם שיפגינו בלילה כדי שיזכרו אויביהם זרע עשו אבי אדום הנסים שנעשו לישראל בלילה ויחושו לעצמם ויבטלו הגזרה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שנתנה להם עצה שיפגינו בלילה וגם צריך טעם למה יעצה אותם שיפגינו מרחוק ולא יעצתם שילכו אצל גדולי רומי לביתם ויתחננו להם ויבכו לפניהם, והיינו כי היו כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִים אֶצְלָהּ שהיה דרכם לעשות וועד בביתה ששם נקבצים להתיעץ על ענינים שלהם והיא ידעה שבלילה פלונית יהיו נאספים אצלה ולכן אמרה להם שיפגינו באותה הלילה בשווקים קרוב לביתה באופן שכל גדולי רומי היושבים בביתה ישמעו קולם ואז יהיו מדברים בענין זה של היהודים והיא תפתח פיה לדבר לפני גדולי רומי עצה שיש בה טעם מספיק על ביטול הגזרות כאשר דבר רבי ראובן בן אצטרבולי, ואם היתה פותחת ענין זה מאיליה היו חושדים אותה שמדברת לטובת ישראל על ידי ששחדו אותה בשוחד דברים או שוחד ממון ועל ידי כך לא היו דבריה נשמעים, אך עתה באופן זה נפתח ענין זה ביניהם מאיליו ולכך דבריה עושים פירות כאשר תתן טעם מספיק לבטול הגזרות, וכן היה דאפשר גם היא אמרה טעמים שאמר רבי ראובן ומאחר שיודעים שהיא מצדם ואומרת דברי טעם נשמעו דבריה ונעשה תועלת לבטל הגזירות.

אָמְרוּ: אִי־שָׁמַיִם. הא דזכרו בפיהם שָׁמַיִם דידוע דהשמים הם 'אֵשׁ וּמַיִם' שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהם 'שָׁמַיִם' נמצא אפילו דהאש והמים המה נגדיים עשו שלום ביניהם, ולכן כוונתם לומר דאף על פי דעשו ויעקב נגדיים ראוי שיעשו שלום ביניהם.
ומה שאמר לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ? לאוזן השומעין אומרים כן בלשון תימה אך בלבבם בקושטא קאמרי לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ! דכתיב (בראשית כא, יב) 'כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע' בְיִצְחָק וְלֹא כָּל יִצְחָק (נדרים לא.).
והא דהאריכו בדברים אלו אף על גב דהיה די לומר 'לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ' והכל נכלל בדבר אחד, נראה לי כוונו לדבר טענות ניצחות לכבות אש קנאתם דאחר שאמרו לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ הנה יש לטעון ולומר דהן אמת יעקב ועשו אחים היו אך אחר שעשה יעקב מרמה בלקיחת הברכות הופר ברית אחוה וראוי לשנאו לכך אמרו לֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ? דראוי לוותר לו בשביל כבוד אביו אשר גם אחר שעשה המרמה אהב אותו וכיון דעשו היה מכבד את אביו איה כבודו של אותו זקן? ועוד לֹא בְּנֵי אֵם אַחַת אֲנַחְנוּ? והלא היא אשר הכריחה את יעקב בכך ומה פשע? ואין ראוי לשנאו בשביל דבר שעשתה אמו והכריחתו לזאת!

בגמרא ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג גדליה ופרש"י אי בית המקדש קיים הוה כו' ואע"ג דודאי נקבע במגלת תענית בזמן הבית כדקתני כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום וזה היה יותר מר' שנה קודם החורבן ומסתמא בזמן קרוב ששמעו חכמים בדבר בטלו אדכרתא וקבעו י"ט אפ"ה מקשה שפיר דע"כ מה שנקבע ג' בתשרי בזמן הבית למגלת תענית היינו כדי שלא יבטל אף לאחר חורבן כשאין שמד ואין שלום דאי ביש שמד ואין שלום הרי הוקבע לצום משום צום גדליה וליכא למימר דאפ"ה כיון שכבר הוקבע נמי לי"ט במגלת תענית בטל הצום לגמרי למ"ד לא בטלה דזה נראה דוחק לומר דנסתפקו בימי האמוראים אי מתענין צום גדליה או לא אע"כ דביש שמד ואין שלום ודאי היו מתענין לכ"ע ובאין שמד ואין שלום נמי איכא למימר שהיו מתענין בג' בתשרי לכ"ע דכיון דבעיקר צום גדליה נמי ברצו תליא מילתא ואפ"ה קיבלו אח"כ ורצו להתענות בו בטל' בו נמי גזירת מגילת תענית כדאמרי' כה"ג במסכת תענית משא"כ בשאר מגלת תענית מ"מ מוכח מיהא שפיר דתחלתו לא הוקבע ג' בתשרי אלא משום לאחר חורבן אם לא ירצו להתענות משום צום גדליה באין שמד דברצו תליא מילתא יהא עליו כל דין מגלת תענית וקשה למ"ד בטלה כן נ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה ותיפוק ליה כו' ולמ"ד בטלה מג"ת היינו לאחר חורבן עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין כמ"ש מהרש"א ז"ל ומגיה בדבריהם. ולענ"ד יש לקיים הגירסא משום דלכאורה יש לדקדק אהא דפסיקא ליה לגמרא דבזמן הבית לעולם היה לששון ולשמחה ואין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דבאין שלום שהיו כפופין למלכי האומות נמי היה צום כדפרישית לעיל בל' הקושיא דליפקו אתמוז וטבת בשיטת רש"י דאיכא למימר נמי דבאין שלום ברצו תליא מילתא וא"כ לא הוה מקשה הכא מידי וכדפרישית בסמוך ע"ז כתבו התוס' כאן דלמסקנא דלעיל באוקימתא דר"פ הכל איירי לאחר חורבן דהכי משמע נמי לישנא דבטלה מגלת תענית דמשמע דבזמן ידוע בטלה והיינו לאחר חורבן דהנך כי הנך כן נ"ל:

בגמרא א"ר לא נצרכה אלא לאסור יום שלפניו שלפניו נמי ת"ל דהוה ליה יום שלאחר ר"ח. ולכאורה יש לתמוה טובא דלמאי דלא ס"ד לחלק בין ד"ת לד"ט ודברי קבלה א"כ מה צורך לאקשויי מר"ה ות"ל דלא שני רב מידי אעיקר הקושיא דת"ל דהו"ל יום שלפני גדליה תו קשיא לי מאי מקשה ות"ל דהו"ל יום שלאחר ר"ח האיכא למימר דאכתי הוה מותר בהספד כמ"ש התוס' משא"כ עכשיו משום דאיכא נמי יום שלפני ג' בתשרי א"כ מוטל בין שני י"ט ואסור אף בהספד כמ"ש התוספת ונראה ליישב חדא מגו חדא דעכשיו לא אסיק אדעתא כלל דטעם דלפניו ולאחריו משום חיזוק הוא אלא דאדרבא עיקרה דמילתא בשל תורה היא כדאשכחן שלא היו מתענין לא בע"ש ולא במוצאי שבת ואמרינן נמי כל העושה אסור לחג באכילה ושתיה כו'. וא"כ בהנך דמגלת תענית ס"ד דליכא אסורא בכולהו לפניהם ולאחריהם אלא בההיא דג' בתשרי לחוד כיון שהוכפלו בו ימי ששון ושמחה עשאוהו כשל תורה לאסור לפניו ואהא מקשה שפיר דבלא"ה מדינא אסור בתענית משום יום שלאחר ר"ח ובהספד נמי בלא"ה אסור דמוטל בין שני י"ט בין ר"ח ובין יום גדליה וע"ז משני שפיר דר"ח מדאורייתא אדרבא קיל טפי דכולה איסורא דלפניו ולאחריו לא הוי אלא משום חיזוק א"כ מקשה שפיר לקמן ות"ל דהו"ל יום שלפני גדליה כן נ"ל נכון:

שם אמר רב אשי גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא וא"צ חיזוק. ואי תיקשי סוף סוף משום דבטלה ביה אדכרתא מן שטרות נמי לא צריך חיזוק דבלא"ה לא יתענגו בג' בתשרי משום דברי קבלה דגדליה אלא דאפ"ה לא פלוג רבנן בכולהו מגילת תענית דאסורים לפניהם כן נ"ל:

בגמרא ראש חודש דאורייתא: באו"ח סי' תי"ח הביא הב"י דברי רבינו ירוחם שכתב שכיון דבטלה מגילת תענית מותר להתענות בר"ח וז"ל כתב רבינו ירוחם בנתיב ר"א אסור להתענות בר"ח כך פשוט במגילת תענית ונראה כיון דבטלה מגילת תענית דאינו אסור עכ"ל. והב"י הקשה עליו ממה דאמרינן הכא ובתענית דר"ח דאורייתא הוא והשאגת אריה בתשובה סי' ק"א ביאר הקושיא יותר כיון דאמרינן דאורייתא הוא וא"צ חיזוק אלמא שר"ח אינו בכלל ימים הכתובים במגילת תענית וסיים וזה ראיה ברורה שאין עליה תשובה ולענ"ד י"ל דמה שר"ח דאורייתא הוא פי' רש"י מועד דאורייתא דהיינו דאמרינן דר"ח איקרי מועד אכן שמועד אסור בתענית לא כתוב בתורה ואע"ג דיו"ט ושבת אסור בתענית זה אתי מוקראת לשבת עונג וממה דכתיב לכם כדאמרינן בפסחים (דף ס"ה) אכן מזה אכתי לא שמענו שר"ח מדאקרי ג"כ מועד אסור ג"כ בתענית כמו יו"ט דא"כ לתסור גם במלאכה כמו יו"ט וא"כ במה דאמרינן הכא ר"ח דאורייתא הוא לאסור בתענית היינו משום שנאמר בד' צומות כי צמתם וספוד בחמישי ושביעי וגו' ומכאן ואילך יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים כמ"ש רש"י דבזה גלי קרא דמועדים אסורים בתענית וא"כ ה"ה ר"ח דאיקרי מועד מדאורייתא אבל לפ"ז דוקא בזמן שבהמ"ק קיים שהיו המועדים דמגלת תענית אסורים בתענית גם ר"ח אסור אבל לאחר חרבן דבטלה מגלת תענית לרב ור"ח מדבטלו מועדים טובים דדברי קבלה ואמרינן הני כי הני א"כ בטל ג"כ איסור תענית בר"ח שלא נאמר רק מדאקרי מועד כי הני וזהו טעמו של רבינו ירוחם שס"ל דבזה"ז מותר להתענות בר"ח. ואין קושיא ממה דאמרינן הכא ובתענית (דף י"ז) ר"ח דאורייתא הוא שהרי זה אמרינן לבזמן שבהמ"ק קיים דבזה באמת אסור בתענית אבל בזמן הזה שבטל מגלת תענית גם זה בטל ומה שכתב הר"י שאיסור תענית בר"ח פשוט במגלת תענית לא מצאתי שם כן ונראה שכיון על מה ששם בברייתא דמייתי הכא שבתות וי"ט הם אסורים לפניהם ולאחריהם מותרים כתוב אחר ימים טובים וראשי חדשים ונראה שזה חסר בגמרא שלנו הכא ובתענית:

דה"ל יום שלאחר ר"ח: הפ"י הקשה הא איכא למימר דאכתי הוי מותר בהספד משא"כ עכשיו דאיכא נמי יום שלפני ג' בתשרי ה"ל מוטל בין שני יו"ט ואסור בהספד ע"ש. ולא הבנתי דלזה לא הוצרך לתקן יו"ט דבלא"ה ה"ל מוטל בין ב' יו"ט דהרי יום גדליה הוא בעצמו ג"כ יו"ט:

בין לאחריהם: זה כרבי יוסי דס"ל דלאחריהם ג"כ אסור ודלא כת"ק ולכן פריך הכא ג"כ בפשיטות תיפוק ליה שהו"ל יום שלאחר ר"ח כיון דברייתא דתענית כרבי יוסי אתיא וכדאמרינן בתענית (דף י"ח) לאסור יום שלאחריו כמאן כר' יוסי ע"ש ואין להקשות הרי לקמן מסיק תנאי היא ור' יוסי ס"ל אין בהמ"ק קיים מותרים וא"כ ברייתא דמגלת תענית בעשרים ותמניא ביה לא אתי כר' יוסי דהרי ר' יהודה בן שמוע לאחר החורבן הוי די"ל דהך ברייתא ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכן צ"ל גם בתענית (שם) דפריך כמאן כר' יוסי וכו' תיפוק לי' דה"ל יומא דבתר עשרים ותמניא ביה דתניא וכו' ע"ש ומה פריך דממנ"פ אי ר' יוסי היא הרי לית ליה י"ט דעשרים ותמניא שלא נתקן עד לאחר החורבן ולכן גם שם צריך לפרש כן דס"ל דלענין לאחריו ס"ל כר' יוסי ולענין בטלה מגלת תענית לא ס"ל כוותיה ובזה א"ש ג"כ מה שהתוס' ד"ה אסורים כתבו וז"ל ואתיא הך ברייתא כר' יוסי וכו' א"נ כרבנן ובלא השלמה עכ"ל. והרי ע"כ לאו ר' יוסי היא דלר' יוסי ליכא הך דעשרים ותמניא אבל לפ"ד אתי שפיר דכוונתם דבזה דמתענה ומשלים ס"ל כר' יוסי:

ותיפוק ליה דה"ל יום שלפני יום: הט"א והפ"י ובשו"ת כנסת יחזקאל הקשו דקושיא זו הו"ל להקשות לעיל מיד קודם הקושיא דהוי יום דלאחר ר"ח כיון שהיא מצום גדליה דאיירי ביה והט"א הניח בקושיא והפ"י והכ"י תירצו בדרך רחוק. ולענ"ד י"ל בפשטות דבתחלה לא הוקשה לו דהוי ידע שי"ל דיום הכתוב בדברי קבלה א"צ חיזוק ולכן הקשה מר"ח דלא ידע שר"ח נקרא ג"כ כתוב אכן אחר שתירץ דר"ח דאורייתא ודיוק דאורייתא לא בעי חיזוק דמשמע דוקא דאורייתא אבל מה שאינו מדאורייתא בעי חיזוק פריך דא"כ גם צום גדלי' בעי חיזוק ותיפוק ליה דה"ל יום שלפני גדלי' ומשני דמה דקאמר דאורייתא לא בעי חיזוק לא אתי לאפוקי רק דברי סופרים אבל דברי קבלה כדאורייתא דמי. ושוב מצאתי ראיה לזה מדברי הריטב"א שכתב שס"ד של המקשן ותיפוק ליה דהוי יום שלאחר ר"ח היה שהיה סובר שר"ח מדרבנן אבל שמדאורייתא לא בעי חיזוק ידע שפיר והתרצן לא חידש לו רק שר"ח דאורייתא היא:

בתוס' הא ר' יהודה. וי"ל דמכ"מ רבי שסדר המשנה: לא ידעתי האיך כתבו שסדר המשנה הלא לא משנה אלא מגילת תענית היא ומנ"ל שרבי סדרה:

בא"ד. כיון דבימיו היה שלא לצורך: ק"ל לפי מה דמסיק תנאי היא א"כ ע"כ ר' יוסי ומאן דס"ל כוותיה דבטלה מגילת תענית לא הסכים עם היו"ט של כ"ח אדר שתיקן יהודה בן שמוע וחבריו כמו שאכתוב לקמן ולפ"ז מה פריך שם תיפוק ליה דהוי יומא דבתר כ"ח דלפי פי' התוס' דתנא דמגלת תענית לא היה צריך להזכירו דלמא הוצרך להזכיר מריש ירחא מפני הך תנא דס"ל כר' יוסי וצ"ע:

(יט א תוספות) ד"ה הא וכו' רבי שסידר המשנה לא ה"ל למתני מריש ירחא דניסן וכו'.—הדבר נפלא, דהא דמריש ירחא דניסן אינו משנה ולא ברייתא אלא כתוב בריש מגלת תענית. ואף אם נאמר דרבי חזר ושנה מגלת תענית כבר אמרו בכיוצא בזה "משנה ראשונה לא זזה ממקומה" (יבמ' ל ע"א ועוד בכמה מקומות).

ותיפוק ליה כו'. אי בית המקדש הוה קיים בלאו הכי הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקריא רחמנא מועדים טובים בזמן הבית: לא נצרכה. הא דהדר קבעוה במגילת תענית על דבר זה אלא לאסור אתמול גם הוא בתענית כדאמרינן לקמיה הימים האלה הכתובים במגילה הם ולפניהם ולאחריהם אסורין: ראש חדש. מועד דאורייתא: ודאורייתא לא בעי חיזוק. לאסור לפניו ולאחריו אבל ימי מגילת תענית דרבנן וצריכין חיזוק כי היכי דלא ליתי להתענות בי''ט עצמו: יום שלפני כו' וההוא לאו דאורייתא הוא ובעי חיזוק: בעשרין ותמניא ביה. באדר קאי במגילת תענית: דלא יעידון מן אורייתא. שלא יצטרכו לנתק עצמן מן התורה: הפגינו. צעקו בשוקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליכם: אי שמים. כלומר למען הקב''ה: ורבי מאיר בתר חורבן הוה. כמה דורות דהא בימי רבן יוחנן בן זכאי חרב הבית ור' אליעזר תלמידו היה ור' עקיבא תלמידו של ר' אליעזר כדאמרינן בשלהי ארבע מיתות (סנהדרין דף סח.) ור' מאיר תלמידו של ר''ע כדאמרי' בפרק קמא דעירובין (דף יג.) כל מקום שאתה מוצא משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר' עקיבא אינו אלא ר' מאיר: דתנן כו'. ר' יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר הוה: כלי זכוכית שנקבו. שנטמאו ונקבן לטהרן מטומאתן: אבר. עופרת לסתום את הנקב: יהודה בן שמוע מטמא. לומר שחזרו לטומאתן ישנה ואע''פ שלא נגעו שוב בטומאה ואע''פ שאין כלי זכוכית חוזרין לטומאתן ישנה כדאמר בפ''ק דשבת (דף טז.) שלא גזרו חזרת טומאה ישנה אלא בכלי מתכות הני נמי הואיל והאבר מעמידו ככלי מתכות דמו דהכל הולך אחר המעמיד:

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג גדליה בן אחיקם. שהוא לששון ויום טוב בזמן שבית המקדש קיים ולמאן דאמר [לא] בטלה מגילת תענית היינו לאחר חורבן: אסורין בין לפניהם בין לאחריהם. היינו להתענות אבל בהספד מותר כדמוכח בפרק סדר תעניות כיצד (תענית דף יז:) דתניא מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד בהון ופריך נימא מתרי בניסן ור''ח גופיה אסור ומשני לאסור יום שלפניו דמשום ר''ח דאורייתא לא מתסר דלא בעי חיזוק ותו פריך ותיפוק ליה דהוה יום דבתר עשרים ותמניא באדר ומשני לה רב אסי כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין שני י''ט עשאוהו כי''ט עצמו משמע דאי לאו הכי לא הוה נאסר בהספד אע''ג דהוא יום שלפני ריש ירחא דניסן דאיתוקם תמידא דלא למספד ולאו דווקא נקט רב אשי כל שלאחריו דהוא הדין כל שלפניו בהספד מותר אלא משום דקאי אשל אחריו נקטיה ויש לדקדק מתוך כך דהא דקתני שבתות וימים טובים הם אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין בתענית איירי ואתאי הך ברייתא כר' יוסי דאמר בסוף בכל מערבין (עירובין דף מא. ושם) דע''ש מתענה ומשלים א''נ כרבנן ובלא השלמה וא''ת אי בלא השלמה אפי' בי''ט עצמו שרי כדמוכח התם דאמר ר' אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאב בן בנימין וחל ט''ב להיות בשבת ודחינוהו עד לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי''ט שלנו היה וי''ל דשאני ט' באב דחמיר תדע דהא קאמר התם שאני יום טוב דדבריהם הואיל ומתענין בו שעות משלימין בו ערבית והכא אסרינן בין לפניהם בין לאחריהם אלא התם בט' באב דחמיר והא דמייתי התם ראיה מתשעה באב שחל להיות בע''ש דאמר ר' יוסי מתענה ומשלים אבני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא דשרי לאשלומי אף על פי שחלקנו בין שאר תעניות לתשעה באב מכל מקום מייתי שפיר דלא חשיב תענית מה שנכנס לשבת כשהוא מעונה דהא שבת דוחה תשעה באב ואם היה חשוב תענית היה אסור אלא ודאי לא חשיב כמתענה בשבת ואם כן אף בתענית יחיד מותר נמי להשלים: הא ר' יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר. תימה בפ' סדר תעניות כיצד (תענית דף יח.) פריך עשרים ותשעה נמי מאי איריא דהוה ליה יומא מקמי דאיתוקם תמידא תיפוק ליה דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא מאי קושיא ההיא דאיתוקם תמידא זה היה בזמן שבית המקדש קיים ועובדא דעשרים ותמניא היה בימי ר' יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר וי''ל [א] דמ''מ רבי שסדר המשנה לא הוה ליה למתני מריש ירחא דניסן כיון דבימיו היה שלא לצורך: יהודה בן שמוע מטמא וכו' וחכמים מטהרין. תימה אמאי מטהרין לכל הפחות ליטמא משום כלי זכוכית שגזרו עליו טומאה כדאיתא בפ''ק דשבת (דף טו: ושם) ופי' בקונטרס דלענין טומאה ישנה פליגי יהודה בן שמוע מטמא לומר שחזרו לטומאתן ישנה אע''פ שלא נגעו בשום טומאה ואע''פ שכלי זכוכית אין חוזרין לטומאתן ישנה כדאמרינן בפ''ק דשבת (שם טז.) שלא גזרו חזרת טומאה ישנה אלא בכלי מתכות הני נמי הואיל והאבר מעמידו ככלי מתכות דמו דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרין דעיקרו כלי זכוכית הן ולא אזלינן בתר מעמיד כן פי' הקונטרס וקשיא כיון דטומאה קדמה לאבר מה מועיל הטפת אבר לבסוף עוד פי' בקונט' לשון אחר ר' יהודה בן שמוע מטמא כדין כלי מתכות דאורייתא אם נגעה בהן טומאה דהכל הולך אחד המעמיד וחכמים מטהרין מטומאת כלי מתכות דאורייתא אלא משום טומאת כלי זכוכית דרבנן ולפירוש זה קשיא לשון מטהרין דמשמע מטהרין לגמרי ורבינו שמואל פירש דפליגי בהא אי הטפת אבר חשיב סתימה מעלייתא או לא ובפ''ק דשבת (שם) כתוב ור' מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד גריס רבינו שמואל ר' מאיר היא ותו לא ולא גרסינן הכל הולך אחר המעמיד ולא יתכן כדמוכח בסוף תוספתא דכלים דתניא כוס של אבן שנקב והטיף לתוכו אבר ר' יוסי משום ר' יוחנן בן נורי אומר טמא משום כלי זכוכית רבי שמעון בן גמליאל אומר יהודה בן שמוע היה מטמא משום ר' מאיר משמע בהדיא כלשון אחרון שבקונטרס ורבנן היינו ר' יוחנן בן נורי ולא לגמרי מטהרין אי נמי רבנן דהכא אית להו בכלי אבן כר''מ דמטמא ככלי מתכות והא דלא מטמאין בכלי זכוכית משום כלי מתכות כמו בכלי אבן משום דכלי אבן לית ליה טומאה אוקמוה אטומאת כלי מתכות אבל כלי זכוכית שיש להם טומאה בעולם לא רצו לשנותן מטומאתן וריב''א פי' דחכמים מטהרין לגמרי משום דכלי זכוכית ככלי חרס דמו כדאמרינן פ''ק דשבת (דף טו:) ותניא בתוספתא דכלים (בב''ק) בפרק שני דכלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם ולא יתכן נמי פירוש זה כדמוכח בסוף תוספתא דלאו לגמרי מטהרין כדפרישית ועוד א''כ מנא ליה דטעמא דר''מ משום דהכל הולך אחר המעמיד דלמא משום דלית ליה ההיא סברא ואפי' נסתם בזפת היה מטמא דבהדיא פליגי עליה בתוספתא דכלים פרק מחט וטבעת ועוד רבנן לא אמרי הך סברא אלא בחתיכת חרס שפרשה מן החבית ויש בה כשיעור ונקבה וסתמה בזפת ולא בכלי שלם שנקב וסתמו כמו שפירש [בתוספתא] דפרק ב' דכלים ועוד דהא לא קיימא מסקנא הכי בפ''ק דשבת (טז.) דמסקינן הואיל ונשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו:

ראש השנה יט ע"א - טקסט הדף

דף יט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד