ראש השנה יט ע"ב

וחכמים מטהרין תנאי היא דתניא הימים האלו הכתובין במגילת תענית בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בהמ''ק קיים אסורין דברי ר''מ רבי יוסי אומר בזמן שבהמ''ק קיים אסורין מפני ששמחה היא להם אין בית המקדש קיים מותרין מפני שאבל הוא להם והלכתא בטלו והלכתא לא בטלו קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי: על אלול מפני ר''ה ועל תשרי מפני תקנת המועדות: כיון דנפקי להו אאלול אתשרי למה להו וכי תימא דלמא עברוה לאלול והאמר רבי חיננא בר כהנא א''ר מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר לא מצינו דלא איצטריך הא איצטריך מעברינן ליה הא מיקלקל ר''ה מוטב תיקלקל ראש השנה ולא יתקלקלו כולהו מועדות דיקא נמי דקתני על תשרי מפני תקנת המועדות ש''מ: ועל כסליו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים: ואילו נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים לא קתני מתניתין דלא כר' דתניא רבי אומר אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים לימא בהא קמיפלגי דמר סבר כל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון ומר סבר כל מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון לא דכולי עלמא מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון והכא בעיבור שנה קמיפלגי דתניא כמה עיבור שנה ל' יום רשב''ג אומר חדש מאי שנא ל' דידעי חדש נמי ידעי א''ר פפא מ''ד חדש רצה חדש רצה שלשים העיד ר' יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים על שני אדרים שמקדשין אותם ביום עיבוריהן למימרא דחסרין עבדינן מלאין לא עבדינן לאפוקי מדדרש רב נחמן בר חסדא העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים שאם רצו לעשותן שניהן מלאין עושין שניהן חסרין עושין אחד מלא ואחד חסר עושין וכך היו נוהגין בגולה ומשום רבינו אמרו לעולם אחד מלא ואחד חסר עד שיוודע לך שהוקבע ר''ח בזמנו שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר מתיב רב נחמן על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי אי אמרת בשלמא זמנין מלא זמנין חסר משום הכי מחללינן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

וחכמים מטהרין. כי מאחר שעיקרו של הכלי הוא מזכוכית, דין כלי זכוכית עליו. ^[462]

וכיון שיהודה בן שמוע אמר את דבריו בשם רבי מאיר, משמע שהוא תלמידו.

ומוכח שיהודה בן שמוע חי לאחר החורבן, ואותה תקנה שכ"ח אדר הוא יום טוב נתקנה לאחר החרבן. וחוזרת הקושיא על הסוברים שבטלה מגילת תענית לאחר חורבן הבית!

ומתרצינן: תנאי היא. תנאים נחלקו בדבר. ואף על פי שמוכח ממגילת תענית שלא בטלה מגילת תענית, בכל זאת יש חולקים על זה:

דתניא: הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים, בין בזמן שאין בית המקדש קיים, הרי הם אסורין, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: רק בזמן שבית המקדש קיים היו אסורין, מפני ששמחה היא להם. אבל כאשר אין בית המקדש קיים הרי הם מותרין בהספד ובתענית, מפני שזמן אבל הוא להם.

ומסקינן: א. והלכתא - בטלו.

ב. והלכתא - לא בטלו.

ותמהינן: קשיא הלכתא אהלכתא. הרי יש סתירה בהלכות שאמרנו!

ומתרצינן: לא קשיא:

כאן, שאמרנו לא בטלו מדובר בחנוכה ופורים.

כאן שאמרנו שבטלו, מדובר בשאר יומי שהוזכרו במגילת תענית. ^[463], ^[464]

שנינו במשנה: השלוחין היו יוצאים על אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי, מפני תקנת המועדות.

ותמהינן: כיון דנפקי להו אאלול, מאחר שהשלוחין כבר יצאו והודיעו לבני הגולה מתי חל ראש חדש אלול, אם כן, אתשרי - למה להו לצאת? הרי בידוע שאלול לעולם הוא חסר [29 יום], וראש השנה חל ביום השלושים של אלול!

וכי תימא, שמא תתרץ שיש לחשוש דלמא עברוה לאלול, שמא עיברו את אלול ועשאוהו שלשים יום.

אין לתרץ כך. כי:

והאמר רבי חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר! ואם כן אין לחשוש לזה!

ומתרצינן: אמנם רב אמר שמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר, אך טעמו הוא משום דלא איצטריך, לא הוצרכו לעברו.

אבל, הא איצטריך - מעברינן ליה. אם הוצרכו לעברו היו מעברין אותו.

ומתי הוצרכו לעבר את אלול? כאשר יום כיפור חל סמוך לשבת, או כאשר שאר ימים טובים חלו סמוך לשבת, היו מעברים את החדש, מפני שהירקות שנתלשו מן השדה, היו עומדים יומיים בתלוש, והיו מרקיבים.

וכן משום המתים, שאם ימתינו מלקברם יומיים הם יסריחו. ^[465] ותמהינן: איך יתכן שמשום תקנת הירקות יעברו את אלול?

הא מיקלקל ראש השנה! הרי תהיה תקלה לבני הגולה הרחוקים, שלא ידעו שעיברו את החודש, ויעשו את ראש השנה שלא בזמנו! ^[466]

ומתרצינן: מוטב תיקלקל ראש השנה, ולא יתקלקלו כולהו מועדות! [שכאשר שבת יוצאת סמוך לראש השנה, הרי היא יוצאת גם בסמוך ליום טוב ראשון של סוכות, ואף לשמיני עצרת], שלא יוכלו לאכול בהם ירקות. ^[467]

דיקא נמי, יש לדייק ממשנתנו, כי משום שלא יתקלקלו שאר המועדות מעברים את אלול, על אף שיתקלקל ראש השנה לבני הגולה:

דקתני: יוצאים השלוחים על תשרי - מפני תקנת המועדות בלשון רבים.

ומסקינן: אכן שמע מינה.

שנינו במשנה: ועל כסליו היו השלוחין יוצאים מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים.

לדעת רבי [להלן], אם אירע שיצאו השלוחים על חודש אדר, ורק לאחר מכן ישבו בית דין והחליטו שצריך לעבר את השנה, ולהוסיף אדר שני, צריכים לחזור ולשלוח שלוחים גם באדר שני כדי שידעו אימתי התקד החודש, וידעו מתי לעשות פורים באדר שני. ^[468]

ומדייקת הגמרא מלשון המשנה, שיוצאים על אדר ראשון, ולא אמרה שיוצאים על אדר שני, שאין משנתנו כרבי:

ואילו "נתעברה השנה לאחר שכבר יצאו השלוחים על אדר ראשון - יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים" -

דבר זה לא קתני במשנה.

ומכאן שמתניתין, משנתנו - היא דלא כרבי.

דתניא: רבי אומר: אם נתעברה השנה - יוצאין אף על אדר השני, מפני הפורים.

והוינן בה: לימא, בהא קמיפלגי, האם נאמר שרבי והתנא של משנתנו נחלקו בדבר זה:

דמר, התנא של משנתנו סבר: כל מצות הנוהגות לכתחילה באדר שני [דהיינו מצוות פורים], הרי הן נוהגות בראשון.

והיינו, שאם עשאום באדר ראשון יצאו ידי חובתם. ^[469]

ולכן, התנא במשנתנו סובר שהשלוחין לא יצאו על אדר שני, כי לדעתו אם עשו פורים בראשון יצאו ידי חובתם.

ומר, רבי, שאמר יוצאים אף על אדר שני, סבר כל מצות הנוהגות בשני לכתחילה, אין הן נוהגות בראשון, ואפילו עשאום בראשון, לא יצאו ידי חובה.

ודחינן: לא בכך נחלקו!

אלא, דכולי עלמא, הכל מודים שמצות הנוהגות בשני, אין נוהגות בראשון, ואפילו עשאום בדיעבד בראשון לא יצאו ידי חובה.

ובכל זאת דעת התנא במשנתנו, שאין השלוחים יוצאים על אדר שני כשעיברו את אדר [ויידעו על עיבור השנה וכי יש לעשות אדר שני, מכך שלא יגיעו שלוחי חודש ניסן. תוס'].

והכא - בעיבור שנה, קמיפלגי.

התנא של משנתנו ורבי נחלקו כמה ימים הוא אדר הראשון כאשר מעברים את השנה:

דתניא: כמה ימים הוא אדר הראשון כאשר עושים עיבור שנה - שלושים יום.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש.

והגמרא הבינה שכוונת רבן שמעון בן גמליאל לומר, שאדר הראשון הוא עשרים ותשעה ימים. ^[470]

ודעת התנא במשנתנו היא כדעת חכמים, הסוברים שלעולם אדר הראשון הוא שלושים יום, ולכן לא היה צורך להודיע לבני הגולה אם התעבר אדר הראשון. ^[471]

ומיד הגמרא תמהה: משמע מדברי התרצן שרבי סובר כרבן שמעון בן גמליאל, וקשה:

מאי שנא במה שונה דעת חכמים, הסוברים שאדר ראשון הוא שלשים יום, שאמרנו שאין צורך לשלוח שלוחין לגולה, משום דידעי שהכל יודעים שאדר הראשון הוא שלשים יום! אם כן, זה ש"חודש" הוא לעולם עשרים ותשעה יום, הרי נמי ידעי, שהרי לדבריו כולם יודעים שאדר א' הוא בן 29 יום!

ומדוע לדעת רבי שולחים שלוחין כשעיברו את אדר?

אמר רב פפא תירוץ: מאן דאמר חודש, כך התכוין לומר: אם בית דין רצה עושה את אדר ראשון חודש [דהיינו 29 יום]. ואם רצה עושה אותו שלשים יום.

ולכן, רבי, הסובר כרבן שמעון בן גמליאל, אמר ששולחין שלוחים על אדר שני, כדי שבני הגולה ידעו אם עברו את אדר ראשון או לא, ולפי זה ידעו מתי חל פורים.

והגמרא מביאה דעה נוספת בענין כמה ימים הוא אדר ראשון:

העיד רבי יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים, על שנה שיש בה שני אדרים, שמקדשים אותם ביום עיבוריהם.

דהיינו, ביום השלשים לאדר ראשון מקדשים את אדר שני, נמצא שאדר הראשון היה חסר [בן 29 יום]. וכן ביום השלשים לאדר שני מקדשים את ניסן, נמצא שאדר שני גם הוא היה חסר.

[יום השלשים נקרא "יום עיבור", מפני שכאשר מעברים את החדש, עושים את היום השלושים עיבור לחודש הקודם. רש"י].

ורבי יהושע בן לוי בא למימרא [לומר] דחסרין עבדינן, עושים את שני האדרים חסרים.

אבל מלאין - לא עבדינן [אין עושים].

לאפוקי להוציא מדדרש רב נחמן בר חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים:

שאם רצו לעשותן שניהן מלאין - עושין.

ואם רצו לעשותן שניהן חסרין - עושין.

וכן אם רצו לעשותן אחד מלא ואחד חסר - עושין.

וכך היו נוהגים בגולה.

ומשום רבינו, רב, אמרו: לעולם היו בני הגולה מניחים שעשו אחד מלא ואחד חסר, עד שיוודע לך על ידי בני ארץ ישראל היורדים לגולה שהוקבע ראש חדש אדר ב' בזמנו, ביום השלושים לאדר הראשון. ועשו את הראשון חסר [29 יום].

שלחו ליה רבנן למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן - לעולם חסר. בין באדר ב' בשנה מעוברת, ובין באדר בשנה שאינה מעוברת. ^[472]

מתיב רב נחמן סתירה לדבריהם:

שנינו במשנה [להלן כא ב]: על שני חדשים היו העדים שראו את הלבנה מתחדשת ביום השלושים, יוצאים לירושלים, ומחללין את השבת בכך שיצאו חוץ לתחום שבת [שהוא אלפיים אמה], כדי שבית דין שבירושלים יוכלו לקדש את החדש בזמנו:

על ניסן, ועל תשרי, מפני שכל המועדים תלויים בראשי החדשים הללו.

אי אמרת בשלמא זמנין מלא וזמנין חסר, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן פעמים שהוא מלא ופעמים שהוא חסר, מובן שמשום הכי מחללינן, כדי שבית דין ידעו שהלבנה נראתה ביום השלשים, וצריך לקדש את החדש באותו היום, ולא למחרת.

הערות

^[462] פירשנו את המשנה כפירושו הראשון של רש"י. ורש"י פירש פירוש נוסף: מדובר במשה בכלים טהורים שנקבו, והטיף לתוכן אבר. ונחלקו יהודה בן שמוע וחכמים, האם מעתה ואילך הכלי יקבל טומאה מדאורייתא אם תגע בו טומאה: לדעת יהודה בן שמוע הכל הולך אחר המעמיד, והרי זה ככלי מתכות ומקבל טומאה דאורייתא. ואילו לדעת חכמים הרי זה ככלי זכוכית שאינו מקבל טומאה אלא מדרבנן. הרשב"א דחה פירוש זה, משום שלשון המשנה "וחכמים מטהרים" משמע שהם מטהרים לגמרי, ואפילו מטומאה דרבנן. והסכים עם הפירוש הראשון שכתב רש"י. אבל תוספות והריטב"א הסכימו עם הפירוש האחרון [כנזכר בהערה הקודמת]. ופירשו התוספות, כי אף על פי ששנינו שחכמים מטהרין, אין הכוונה שהם מטהרים לגמרי, אלא מטהרים מטומאה דאורייתא בלבד, [אבל הכלי מקבל טומאה מדרבנן].

^[463] קשה: מאחר שלהלכה חנוכה ופורים לא בטלו, איך אנו מתענים בי"ג אדר תענית אסתר? הרי הוא יום שלפני פורים ! ותירץ הר"ן בחידושיו: פורים הוא יום טוב מדברי קבלה [מגילת אסתר], ודברי קבלה הם כדברי תורה. והרי זה כשבתות וימים טובים, שהם עצמם אסורים, אבל לפניהם ואחריהם מותרים [ועיין תירוץ אחר בריטב"א].

^[464] הבית יוסף [אורח חיים סי' תי"ח] מביא מחלוקת ראשונים בענין ראש חודש: דעת רבינו ירוחם, כי מאחר שבטלה מגילת תענית, מותר לצום בראש חדש. ומהרמב"ם ותוספות והטור נראה שאסור. וכן נראה מדברי הגמרא [לעיל] שראש חדש דאורייתא הוא [וכן פסק בשולחן ערוך שם]. והב"ח מתרץ את דעת רבינו ירוחם, שאין כוונת הגמרא לעיל שאיסור צום בראש חדש הוא מדאורייתא, אלא כיון שיש מקור מן התורה לראש חדש, לכן אף על פי שאיסור הצום הוא מדרבנן, בכל זאת אין הוא צריך חיזוק. [וכמו שכתב הבית יוסף עצמו בסוף הסימן, והשלחן ערוך בסעיף ד, שהנשבע לצום בראש חדש חלה עליו השבועה, כיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן]. והמהר"ם שיק [מצוה יב] תירץ, שרבינו ירוחם סובר כי רק בזמן המקדש יש לו דין יום טוב מדאורייתא, משום שמקריבים בו קרבנות מוסף. וכיוצא בזה כתב טורי אבן להלן כב ב [מספר פירות תאנה].

^[465] כך פירש רש"י, ותוספות חולקים [להלן בהערה 467] ולהלן כ א מבואר שלדעת הכל כאשר יום הכיפורים ושבת יחולו סמוכים זה לזה, מעברים את אלול משום תקנת המתים שלא יסריחו [דהיינו אם ראש השנה יחול ביום רביעי או ששי, אזי יום הכיפורים יחול סמוך לשבת, ביום ששי או ראשון]. אבל כאשר יחולו שאר ימים טובים שבתשרי סמוך לשבת [כגון כשראש השנה יחול ביום ראשון, שאז גם שאר ימים טובים שבתשרי יחולו ביום ראשון חוץ מיום הכיפורים], בזה אין שייכת תקנת המתים, כיון שביום טוב מותר לקבור את המת על ידי נכרים. ובזה נחלקו אמוראים, להלן: יש אומרים שאף בכגון זה מעברים את אלול, משום תקנת הירקות, שהירקות שנתלשים מערב שבת ירקיבו עד יום טוב של ראש השנה, וימנעו משמחת יום טוב. ויש אומרים שלא חששו לזה, כדלהלן בגמרא.

^[466] כך פירש רש"י. ולעיל [יח א] במשנה, נחלקו הראשונים במקום שאין השלוחין מגיעים, האם עושים ראש השנה יומיים: דעת רש"י שסומכין על הרוב שאין אלול מעובר ועושים יום אחד. אבל תוספות סוברים שאין סומכין על הרוב, ועושין יומיים. וכן כתב הריטב"א. ותוספות רי"ד [שם] הוכיח מהגמרא כאן כדעת רש"י. שהרי הגמרא כאן אומרת שראש השנה יתקלקל, וזה מיושב לדעת רש"י הסובר שאף בני הגולה עשו יום אחד, וסמכו על כך שבדרך כלל אין מעברין את אלול. אבל לדעת התוספות, קשה: מאחר שבני הגולה עושין את ראש השנה יומיים, אין שום קלקול אם יעברו את אלול! ולמה הגמרא אומרת שראש השנה יתקלקל? ובתוספות [ד"ה ואל באה"ד] כתבו שהקלקול הוא במה שיעשו יומיים מחמת הספק. ודבריהם מבוארים בתוספות הרא"ש: שאילו לא היו מעברים את אלול לעולם, אזי לעולם לא היו הרחוקים עושים את ראש השנה אלא יום אחד בלבד. ועכשיו, שלפעמים מעברים את אלול, נמצא שהרחוקים צריכים לעולם לעשות ראש השנה יומיים, ומוסיפים תקיעות וברכות ביום אחד שלא כדין. הלכך, מוטב היה שלא יעברו את אלול לעולם, ויעשו הכל ראש השנה ביום השלשים של אלול בלבד. תוספות הרא"ש ד"ה והא. ובזה נתיישבה קושיית תוספות רי"ד. ועיין טורי אבן שהקשה כקושית תוספות רי"ד ותירץ תירוץ מדעתו.

^[467] כך יש לפרש לדברי רש"י. והקשו תוספות: א. תירוץ הגמרא [לדברי רש"י] מתיישב רק לדעת הסוברים שמעברים את אלול משום תקנת הירקות, אבל לדעת הסוברים שאין מעברים את אלול אלא מפני תקנת המתים, הרי לא היו מעברים את השנה אלא כאשר שבת ויום הכיפורים סמוכים זה לזה [וכפי שנתבאר לעיל הערה 465], ואין כאן תקנה לכל המועדות, אלא ליום הכיפורים בלבד! ב. לדעת הסוברים שמעברים את אלול משום תקנת הירקות, נמצא שמעברים את אלול כאשר ראש השנה יחול בימים א' ד' ו'. ודבר זה ידוע לכל, ואף בני הגולה בקיאים בזה, ואם כן אין קלקול במה שמעברים את אלול, והכל ידעו שהשנה אלול מעובר [ויעשו את ראש השנה ביום השלושים ואחד לאלול] ! ולכן פירשו תוספות את מה שהגמרא אמרה לעיל: "הא אצטריך מעברינן", שאין זה משום תקנת הירקות כפירוש רש"י, אלא כוונת הגמרא שהוצרכו לעבר את אלול מפני שלא ראו עדים את הלבנה ביום השלשים לאלול, ומצוה לקדש את החדש על פי הראיה, ולכן עיברו את אלול. ועל זה הגמרא שאלה: הרי יש קילקול בדבר, שהרי על ידי כך יצטרכו לעולם לעשות את ראש השנה יומיים [כפי שהתבאר לעיל בהערה הקודמת בשם תוספות הרא"ש], ואם כן עדיף לאיים על עדים שלא ראו את הלבנה שיבואו ויעידו שקר, ויקדשו בית דין את החדש ביום השלשים ! והגמרא מתרצת: מוטב יתקלקל ראש השנה, ולא יתקלקלו כל המועדות שבתשרי. כי נמצא שיעשו אותם בתאריך שחל על פי איום העדים, ולא על ידי הראיה.

^[468] בגמרא להלן מוכח, שהשלוחין יצאו להודיע אם היה אדר הראשון חסר או מלא. אבל אין הטעם שהשלוחין יוצאים כדי להודיע לרחוקים על עצם עיבור השנה. וטעם הדבר יבואר להלן, בהערה.

^[469] ריטב"א.

^[470] נראה שהגמרא הבינה כן, ממה שרבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק על תנא קמא [ויש לבאר שמאחר שחדשי הלבנה הן 5. 29 יום, לכן קרא רשב"ג ל-29 יום חדש, כי ביום השלשים נראית הלבנה בזמנה ומקדשים את החודש הבא].

^[471] הקשו תוספות: אמנם לא היה צורך להודיע לרחוקים שאדר הראשון חסר ולא מלא, אבל מכל מקום, היה צורך להודיעם על עצם העיבור, שידעו שבית דין הוסיפו אדר שני, וצריך לעשות את פורים באדר שני! ותירצו תוספות: מאחר שהשלוחין היו יוצאים על ניסן, ובשנה מעוברת לא יצאו אלא לאחר אדר שני, לכן, כאשר הרחוקים ראו שלא היו שלוחי ניסן מגיעים, ממילא הם הבינו שעיברו את השנה [ועיין מה שהוסיף הריטב"א על זה]. וכן כתבו הרשב"א וחי' הר"ן. והרז"ה. אבל הריטב"א כתב, שכאשר בית דין עיברו את השנה, מיד, לדברי הכל, יצאו שלוחים להודיע דבר זה לרחוקים, ודבר זה לא הוזכר במשנתנו [מפני שמשנתנו עוסקת בשלוחי קידוש החדש]. ורבי הוסיף שאף כשקידשו את אדר השני שלחו שלוחים להודיע אם אדר הראשון היה חסר או מלא [ולא היה צורך להודיע על עיבור השנה עצמו, שהרי כבר שלחו שלוחים על זה מיד כשעיברו בית דין את השנה]. וכן כתב תוספות הרא"ש בשם רש"י. [עיין שם שהקשה על זה].

^[472] ממשנתנו לכאורה מוכח שלא כשיטה זו. דכלהלן בהערה הבאה.

וחכמים מטהרין שלדעתם, כיון שבעיקרו הוא כלי זכוכית, אין ביציקת העופרת כדי להחשיבו ככלי מתכת. וכיון שר' מאיר עצמו היה כמה דורות לאחר החורבן, ועדיין תיקן ר' יהודה בן שמוע תלמידו ימי שמחה. אם כן ברור שלא בטלה מגילת תענית.

ומסכמים תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם בטלה, או לא בטלה המגילה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] : הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים — אסורין בתענית ובהספד, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בזמן שבית המקדש קיים — אסורין, מפני ששמחה היא להם. אין בית המקדש קיים — מותרין, מפני שאבל הוא להם.

ומסכמים: והלכתא [וההלכה] היא כי בטלו הימים, ועוד אמרו והלכתא [וההלכה] היא שלא בטלו הימים. ותוהים: קשיא הלכתא אהלכתא [קשה מהלכה על הלכה]! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כי כאן בחנוכה ופורים — לא בטלו חגים אלה, אף שחנוכה היא מהימים הכלולים במגילת תענית. כאן בשאר יומי [בשאר ימים] הכתובים בה — כולם בטלו.

א שנינו במשנה כי יוצאים השליחים ומודיעים על קידוש חודש אלול מפני ראש השנה, ויוצאים על חודש תשרי מפני תקנת המועדות. ושואלים: כיון דנפקי להו [שהם יוצאים] על חודש אלול ומודיעים מתי היה ראש החודש, על חודש תשרי למה להו [להם] להודיע? הרי יודעים אנו כי ראש חודש תשרי חל ביום השלושים לאחר ראש חודש אלול.

וכי תימא [ואם תאמר] שיש להודיע שנית דלמא עברוה [שמא עיברו] את חודש אלול וראש השנה יחול רק ביום השלושים ואחד אחר ראש חודש אלול, והאמר [והרי אמר] ר' חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינן [מצאנו] שיהא חודש אלול מעובר, ואם כן אפשר בקלות לחשב את ימי המועדים שבתשרי, ואין צורך איפוא להודיע בשנית!

ומשיבים: מה שאמרו "לא מצינו" אין משמעו שאין לעשות אלול מעובר — אלא כך היה מעשה שלא אצטריך [הוצרכו] לעשות, הא אצטריך [הרי אם הצטרכו] — מעברינן ליה [מעברים אותו], ומתוך שקיימת אפשרות שיתעבר חודש אלול, אף שהיא רחוקה, לפיכך יש סיבה לשלוח שלוחים בשנית כדי להודיע על זמנו של חודש תשרי.

ושואלים: אם יעשו כן הא מיקלקל [הרי מתקלקל] ראש השנה, שהרי כל אלה שהודיעו להם על מועד ראש חודש אלול יחוגו את ראש השנה ביום השלושים לאלול, בעוד שזמנו האמיתי הוא ביום השלושים ואחד! ומשיבים: מוטב תיקלקל ראש השנה ולא יתקלקלו כולהו [כל] המועדות — יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת הבאים אחר כך.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון המשנה, דקתני [ששנה בה] שיוצאים שלוחים להודיע על חודש תשרי מפני תקנת המועדות, שמע מינה [למד מכאן] שזוהי אכן הסיבה והטעם לכך.

ב שנינו במשנה שיוצאים על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. ומעירים: ואילו אם נתעברה השנה שיוצאין שלוחים להודיע אף על אדר שני מפני הפורים שחל אז באדר השני — לא קתני [שנינו]. משמע כי מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת רבי, דתניא [שכן שנינו בתוספתא], רבי אומר: אם נתעברה השנה — יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבענין עקרוני זה נחלקו]: דמר [שחכם זה, התנא של משנתנו] סבר, כי כל מצות הנוהגות בשני שעיקרן קריאת הפרשות המיוחדות בתורה, ופורים נוהגות בראשון ואם קיימו אותן בראשון ולא בשני — יצאו ידי חובה. ומר [וחכם זה], רבי סבר כי כל מצות הנוהגות בשני — אין נוהגות בראשון, ולכן צריך להודיע גם על השני כדי לקיים בו את מצוות חודש אדר.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] מצות הנוהגות בשני — אין נוהגות בראשון, והכא [וכאן] בעיבור שנה קמיפלגי [חלוקים] הם, מה שיעורו של חודש העיבור. דתניא [שכן שנינו בברייתא] : כמה עיבור שנה — שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: חדש. וכיון שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אין קביעות במספר ימי חודש העיבור — צריך להודיע גם מתי יחול חג הפורים.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שלשים יום דידעי [שאנשים יודעים] ומוסיפים שלושים יום, ויודעים לחשב מתי יחול פורים. חדש נמי ידעי [גם כן יודעים] הם, שהוא עשרים ותשעה יום. ומחשבים מתי פורים! אמר רב פפא: מאן דאמר [מי שאומר] שמוסיפים חדש, לאו דווקא חודש (בן עשרים ותשעה יום) אלא: רצה — חדש, רצה — שלשים ולכן צריך להודיע כיצד קבעו.

העיד ר' יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים [בשם הקהל הקדוש של בירושלים] על שני אדרים שמקדשין אותם ביום עיבוריהן, כלומר, ביום השלושים לחודש הקודם.

ומעירים: למימרא [דבר זה בא לומר]: שחודשים חסרין עבדינן [עושים אנו] את שני האדרים, אולם חודשים מלאין לא עבדינן [עושים אנו] אותם, שיהיו בני שלושים יום! ולאפוקי [להוציא] ממה שדרש רב נחמן בר חסדא, שאמר: העיד ר' סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים שבשנה מעוברת, שאם רצו לעשותן שניהן מליאין — עושין, שניהן חסרין — עושין, אחד מלא ואחד חסר — עושין, וכך היו נוהגין בגולה, שכאשר לא ידעו את המועד שנקבע בבית דין כך היו עושים. ומשום רבינו (רב) אמרו: לעלם נוהגים אחד מלא ואחד חסר בשני אדרים, עד שיוודע לך שהוקבע ראש חדש בזמנו, כלומר, שגם אדר ראשון הוא חסר.

שלחו ליה [לו] למר עוקבא ראש הגולה מכתב מארץ ישראל: אדר הסמוך לניסן — לעולם הוא חודש חסר בן עשרים ותשעה יום, בין בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת, אולם אדר הראשון שאינו סמוך לניסן לפעמים הוא מלא.

מתיב [מקשה] על כך רב נחמן, ממה ששנינו: על שני חדשים מחללין את השבת שמותר לעדים לחלל את השבת כדי להגיע בזמן למקום בית הדין — על חודש ניסן ועל תשרי מפני המועדים החשובים שבהם. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שחודש אדר זמנין [פעמים] מלא זמנין [פעמים] חסר — משום הכי [כך] מחללינן [מחללים אנו], שצריך להודיע מתי ראש חודש ניסן, כדי שידעו לעשות את הפסח בזמנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

whereas the Sages declare it pure. According to them, it is still considered a broken utensil. Rabbi Meir himself lived after the destruction of the Second Temple. The festive day commemorating the annulling of the decree of Rome was instituted as a result of an incident involving his student, Rabbi Yehuda ben Shammua. From this, it is clear that Megillat Ta’anit had not yet been nullified.

The Gemara answers: The question whether or not Megillat Ta’anit has been nullified is the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: These days, which are written in Megillat Ta’anit, both when the Temple is standing and when the Temple is not standing, are days on which fasting is prohibited; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: When the Temple is standing, these days are prohibited for fasting because these days are a source of joy for Israel. But when the Temple is not standing, these days are permitted for fasting because these days are a source of mourning for them.

The Gemara concludes: And the halakha is that these days were nullified, and the halakha is that they were not nullified. The Gemara asks: This is difficult, as one halakha contradicts the other halakha. The Gemara answers: It is not difficult. Here, it is referring to Hanukkah and Purim. These Festival days were never nullified, and Hanukkah is listed among the Festivals of Megillat Ta’anit. There, the halakha is referring to the rest of the days listed in Megillat Ta’anit, all of which were nullified.

§ The mishna taught: Messengers go out to inform about the sanctification of the New Moon in Elul, due to Rosh HaShana, and in Tishrei, due to the need to establish the correct dates on which to celebrate the Festivals of Tishrei. The Gemara asks: Once the messengers have gone out in the month of Elul to inform the people when the New Moon was declared, why do they need to go out again in Tishrei, as the New Moon of Tishrei always falls on the thirtieth day after the New Moon of Elul?

And if you say that messengers must go out for Tishrei as well, as perhaps the court added another day to the month of Elul, so that Rosh HaShana occurs on the thirty-first day after the New Moon of Elul, there is a difficulty. Didn’t Rabbi Ḥinnana bar Kahana say that Rav said: From the days of Ezra and onward, we have never found that the month of Elul had an additional day. Consequently, it is simple to calculate the days on which the Festivals of Tishrei occur, and there should be no need to send out messengers in Tishrei.

The Gemara answers: When we say: We have not found that the month of Elul ever had an additional day, this does not mean that Elul cannot have an additional day, but only that it never happened because it was not necessary to add a day. But if it had been necessary, they would have added an additional day. Since it is possible that the month of Elul could have had another day added, there is reason to send out messengers for the month of Tishrei, so that all will know when to celebrate the Festivals.

The Gemara asks: But if Elul has an additional day Rosh HaShana will be ruined, because people will celebrate it thirty days after the New Moon of Elul, when its real date is on the thirty-first day. The Gemara answers: Better that Rosh HaShana be ruined, and all the Festivals, i.e., Yom Kippur, Sukkot, and the Eighth Day of Assembly, not be ruined.

The language of the mishna is also precise, as it teaches: Messengers go out in the month of Tishrei due to the need to establish the correct dates on which to celebrate the Festivals of Tishrei. The Gemara summarizes: Indeed, conclude from here that this is the correct understanding.

§ The mishna taught: Messengers go out in Kislev, due to Hanukkah, and in Adar, due to Purim. Whereas, it is not taught: If the year was a leap year, with an additional month of Adar, the messengers go out also in the second Adar due to Purim, which is celebrated in the second Adar. This indicates that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: If the year was a leap year, the messengers go out also in the second Adar, due to Purim.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this. One Sage, the author of this mishna, holds that all the mitzvot observed in the second Adar, i.e., the special Torah readings and the mitzvot of Purim, are also observed in the first Adar. If they were observed in the first Adar and not in the second, the people have fulfilled their obligation. Therefore, there is no need to send messengers in the second Adar. And one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that all the mitzvot observed in the second Adar are not observed in the first. It is therefore necessary to send messengers in the second Adar, so that people will know when to keep the mitzvot of Adar.

The Gemara rejects this argument: No, everyone agrees that the mitzvot observed in the second Adar are not observed on the first, and here they disagree about the length of the additional month in the leap year, as it is taught in a baraita: How long is the additional month in a leap year? Thirty days. Rabban Shimon ben Gamliel says: A month. Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and since the additional month does not have a fixed number of days, it is necessary to send messengers also for the second Adar, so that people will know when to celebrate Purim. However, according to the first tanna, since the first Adar is always a fixed length, there is no need to send messengers.

The Gemara asks: What is different about thirty days? It is different because people can count thirty days and know when the month ends and when Purim occurs. A month also, people know the length of it. The term month implies that it is a month of twenty-nine days, and based on that they know when to celebrate Purim. Rav Pappa said: The one who said that a month is added does not mean necessarily a month of twenty-nine days. Rather, if the judges of the court wish, they add a month of twenty-nine days; and if it wishes, they add thirty days. Therefore, it is necessary to send messengers also for the second Adar.

Rabbi Yehoshua ben Levi testified in the name of the holy community of Jerusalem about the two months of Adar, that they are sanctified on the day that could have been added to make them a full month, i.e., the thirtieth day after the previous New Moon. That is to say, the thirtieth day after the New Moon of the first Adar is always the New Moon of the second Adar, and thirty days after the New Moon of the second Adar is always the New Moon of Nisan.

The Gemara comments: That is to say that they make the two months of Adar short months, of twenty-nine days, but they do not make them full months, of thirty days. This is to the exclusion of what Rav Naḥman bar Ḥisda taught, as Rav Naḥman bar Ḥisda taught: Rabbi Simai testified in the name of Haggai, Zechariah, and Malachi about two months of Adar in a leap year, that if the members of the court wish to make them both full, they may do so; and if they wish to make them both short, they may do so; and if they wish to make one full and one short, they may do so. And this is what they would do in the Diaspora, when they did not know which day was established as the New Moon. And in the name of our teacher, Rav, they said: The two months of Adar are always observed, one full and one short, unless it is known to you that the New Moon was fixed in its proper time, i.e., the first Adar is also short.

A ruling was sent from Eretz Yisrael to Mar Ukva, the Exilarch in Babylonia: The Adar that immediately precedes Nisan is always short, both in a regular year and in a leap year. But the first Adar in a leap year, which does not immediately precede Nisan, is sometimes full.

Rav Naḥman raised an objection from what was taught in a mishna: Witnesses who saw the new moon may desecrate Shabbat for the fixing of the New Moon of two months, for the month of Nisan and for the month of Tishrei, due to the important Festivals that occur in them. Granted, if you say that the Adar immediately preceding Nisan is sometimes full and sometimes short, due to that reason the witnesses may desecrate Shabbat, as if the witnesses come on the thirtieth, the month will be made short and that day will be declared the New Moon; otherwise, the month will be made full and the next day will be declared the New Moon.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כלומר אחר חרבן הבית בטלה מגלת תענית והא ר' יהודה בן שמוע כר"מ רביה הוא דעבד.

ואסיקנא והלכת' בטלו. ומותר להתענות בכל הימים הכתובים במגלת תענית זולתי חנוכה ופורים דלא בטלו ואסור להתענות בהן:

על אלול מפני ר"ה כו'. ואקשינן וכיון דנפקו באלול ונקבעה ר"ה בתשרי עוד למה צריכין השלוחין לצאת דבר ידוע הוא די' בתשרי יוה"כ בט"ו בו סוכות.

וכי תימא חיישינן דלמא עברוה לאלול והא קי"ל דמימות עזרא לא נתעבר אלול מראין הדברים דבימות עזרא עברוה לאלול במסורת שהיתה בידם. וכי עברן אלול עזרא חגי זכריה ומלאכי כי כולן בזמן אחד היו וכבר פירשנוהו במס' יו"ט. אם כן כי נתעבר אלול והמדינות הרחוקות מב"ד לא ידעו נתקלקלה ר"ה שעשו ר"ה ביום ל' של אלול כ"ט ימים וכיון שאלול נתעבר נמצא יום ל' לחדש אלול [הוא] והם קבעוהו תשרי ואמרינן מוטב תקלקל ר"ה ולא יתקלקלו המועדים כולן. ודייקינן הכי דר"ה ודאי נתקלקלה ולא חיישינן אלא לתקנת המועדות מדוקיא דמתניתין דקתני ועל תשרי מפני תקנת המועדות להודיע לכל ישראל שהרשות ביד ב"ד לעבר ואע"פ שלא היה לעולם.

ועל כסליו לידע מתי נקבע לעשות בכ"ה חנוכה. ועל אדר לעשות ביום י"ד בו פורים ואוקימנא דלא כר' דאמר אם נתעברה שנה יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים וכ"ע כל מצות הנוהגות בשני [אין] נוהגות בראשון ובעיבור שנה פליגי תנא דידן סבר לה כת"ק דברייתא דתניא עיבור שנה ל' יום ור' סבר לה כרשב"ג דאמר חדש ואוקימנא רצו חדש רצו ל' יום.

העיד ריב"ל על ב' אדרין שמקדשין אותן ביום עבוריהן פי' מקדשין ר"ח אדר שני ביום ל' של אדר הראשון שהוא יום עבורו ויום ל' של אדר שני מקדשין אותו ר"ח ניסן למימרא דשני אדרין לעולם חסרין הן. ולאפוקי מדרב נחמן בר רב חסדא. דדרש העיד ר' סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על ב' אדרין שאם רצו ב"ד לעשותן שניהן חסרין או שניהן מלאין או אחד מלא ואחד חסר עושין וכך היו נוהגין בגולה והיא פומבדיתא ואמרו משום רבינו לעולם אחד מלא ואחד חסר עד שיודע שהוקבע ר"ח בזמנו העדות שהעיד ר' סימאי משום חגי זכריה ומלאכי סוגיין דשמעתין סלקא. וגרסינן בבכורות פרק מעשר בהמה דקאי ר' עקיבא בשיטתייהו ואמר אדר הסמוך לניסן זמנין מלא וזמנין חסר ובן עזאי הוא דסבר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר וקי"ל כר"ע וכן הא דגרסינן הכא בהאי עניינא דשלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר עלתה בתיובתא מדתנן וכשהמקדש קיים יוצאין אף על כולן מפני תקנת קרבן מדכל החדשים כולן לאו משום דמצוה לקדש על הראיה ניסן ותשרי נמי לאו משום דמצוה לקדש על הראיה אלא משום תקנת המועדות אי אמרת בשלמא זמנין מלא וזמנין חסר משום הכי מחללינן אלא אי אמרת לעולם חסר [אמאי מחללינן] תיובתא וגם לעדות רבי יהושע בן לוי דאמר לעולם ב' אדרין חסרין הא מתני' תיובתא עליה ולא עמדה אלא עדות ר' סימאי משום חגי זכריה ומלאכי.

הא איצטריך מעברי. פירש רש"י ז"ל הא איצטריך אי משום מתיא אי משום ירקיא כדלקמן. וקשיא לי דהיאך אפשר דלא איתרמי יום טוב של ראש השנה סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, וכן יום הכפורים. ועוד הקשו בתוס' דאם כן מאי קאמר מוטב שיתקלקל ראש השנה ואל יתקלקלו כל המועדות, דבשלמא למאן דאמר (לקמן ראש השנה כ, א) משום ירקיא איכא קלקול כל המועדות, אלא למאן דאמר משום מתיא הא ליכא אלא קלקול יום הכפורים בלבד. ועוד דאי משום הא ליכא קלקול כלל, דהא מידע ידעי דכל היכא דמיקלע ראש השנה ב-א' ד' ו' מעברינן ליה לאלול, וקביעות אלול הא ידעי ליה. אלא הכי פירושא, זימנין דאיצטריך משום דלא באו עדים ביום שלושים ובאו ביום שלשים ואחד, ואין מקדשין עד יום שלשים ואחד דמצוה לקדש על פי הראיה.

דכולי עלמא מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון והכא בעבור שנה קא מיפלגי וכו'. ואם תאמר מכל מקום לתנא דמתניתין מנא ידעי אם עברו את השנה אם לאו. יש לומר דכיון דכל שתא ושתא נפקי אניסן והשתא לא נפקי מידע ידעי דנמנו עליה ועברוה.

והלכתא בטלה מגלת תענית והלכתא לא בטלה קשיא הלכתא אהלכתא ופרקי כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר ימים. וקשיא להו לדבנן דהא כיון דחנוכה ופורים לא בטלה אסורין לפניהם בהספד ותענית דהא פלוגתא דשמואל ור״י הוא בימים הכתובים במגלת תענית דשמואל סבר לפניהם ואחריהם מותרים ור״י סבר שהן אסורין לפניהן כדאיתא במס׳ תענית בהדיא וקי״ל דשמואל ור״י הלכה כר״י וא״כ האיך נהגו כל העולם להתענות יום שלפני פורים והרבה תירוצים נאמרו והנכון דודאי לר״י ולרב אסור היה להתענות ביום י״ג מפני שהוא יום שלפני פורים ומה שאנו נוהגין להתענות בו אינו אלא לדברי שמואל דסבר לפניהן מותרין (וכיון) [אף] דשמואל ור״י הלכה כר״י הכא הלכה כשמואל דכיון דק״ל במגלת תענית כדברי האומר בטלה הרי דעת החכמים להקל בה ומדבריהם נלמוד להקל ג״כ בחנוכה ופורים ולפסוק כדברי שמואל להקל דאמר לפניהם ולאחריהם מותרין וכ״כ הרב אלברצילוני והוא הנכון בעיני:

(טעמא) [לא מצינו] דלא אצטריך הא אצטריך מעברינן ליה. פרש״י ז״ל הא אצטריך משום מתיא ומשום ירקיא מעברינן ליה והקשה עליו בתוס׳ דא״כ מאי קאמר מוטב שתתקלקל ר״ה ולא יתקלקלו כל המועדות דבשלמא למ״ד משום ירקיא איכא קלקול כולהו מועדות אלא למ״ד משום מתיא ליכא קלקול אלא בי״ה בלבד כדאיתא לקמן ותו דאי משום הא ליכא קלקול כלל דהא מידע ידעי דכל היכא דמקלע ר״ה (באלול) [באד״ו] מעברינן ליה לאלול וקביעות אלול הא ידעי ליה ועוד קשה לפי׳ האיך אפשר דמימות עזרא ועד עכשיו לא אתרמי י״ט סמוך שבת או י״ט דאיכא משום ירקיא ומשום מתיא ובתוס׳ פירשו הא אצטריך משום דלא באו עדים ביום שלשים ובאו ביום שלשים ואחד דמשום דמצוה לקדש ע״פ הראיה:

ואלו נתעברה השנה יוצאין על אדר ב׳ מפני הפורים לא קתני. פי׳ כי היכא דקתני שפעמים שיוצאין על פסח שני:

מתניתין דלא כר׳ וכו׳ לימא בהא קמפלגי דמ״ס כי מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון. פי׳ שיוצאין בהם כשעשאום בראשון והיינו תנא דמתניתין הילכך אין צריכין לעשות פורים שני כדי שישלחו להם שלוחין ומר דהיינו ר׳ סבר אין נוהגין בראשון וצריך לחזור לעשותם באדר שני ולפיכך צריכין לחזור ולשלוח שלוחין. וקשה לרבנן ז״ל ואפי׳ לתנא דידן והא בעי לשדורי שלוחי כדי שידעו שהשנה היא מעוברת ויעשו פסח בזמנו ומתרצי׳ דכיון דכל שתא נפקי שלוחין בניסן והשתא לא נפקי מידע ידעי דשתא מעוברת היא ומיפרסמי מילתא אף במקום שלא היו שלוחין מגיעין ואין זה מחוור והנכון בעיני דמשום עבור שנה ודאי לאלתר שלחו שלוחין כשעברוהו לאחר פורים ותנא לא שייך למתני האי בהאי מכילתא אפ״ה קשיא לתלמודא דבעינן לשדורי תניינות על אדר שני מפני הפורים שידעו באיזה יום נקבע אדר שני:

שלחו ליה כו׳ אא״ב זמנין מלא וזמנין חסר. כלומר שאם לא באו העדים שראוהו בזמנו יהא מלא מ״ה מחללין כשחל יום שלשים בשבת וראוהו בזמנו:

שלחו שלוחים על אדר מפני הפורים ואח"כ נמלכו ועברו את השנה יראה שצריכים להודיע יום קדושו של אדר השני ולא דיים בהודעה שנתעברה השנה לבד אלא צריכים להודיע יום הקדוש למנות ממנו לפורים שאפילו קראו באדר הראשון חייבים לחזור בשני שמצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון ר"ל לא יצא בהם אם עשאום בראשון ואחר שכן צריכין הם להודיע יום שקדשו בו חדש אדר שני שהרי הרשות ביד בית דין להוסיף בו חדש מלא או חדש חסר שלא אמרו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר אלא בזמן הזה שאין מקדשין על פי הראיה ומה שאמרו בסוגיא זו אי אמרת בשלמא זימנין מלא וזימנין חסר היינו דמחללין אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללין ואיתותב לא איתותב אלא לזמן שהיו מקדשין על פי הראיה אבל בזמן הזה אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. ולענין ביאור מיהא היה לו להקשות אם אדר הסמוך לניסן לעולם חסר למה אמרו שיהיו שלוחים יוצאים על ניסן והרי כבר יצאו באדר ולעולם חסר אפשר שאף זו בכלל אותה הקושיא היא או שמא ניסן אין לעשותו טפל לשאר ראיות ולסמוך קדושו על שאר ראיות שהרי אף עקר קדוש בדידיה כתיב כדכתיב החדש זה לכם:

מותיב רב נחמן על שני חדשים מחללין את השבת כו' פי' מש"ה לא אותי' ממתני' דתנן ועל ניסן מפני הפסח כו' דאם איתא דכל אדר הסמוך לניסן חסר כיון דנפקי אאדר למה להו לנפקי אניסן והא קים להו דבל' באדר יעשו ניסן ואדר יהא חסר דאיכא למימר לא ידעי כ"ע להאי מילתא דכל אדר הסמוך לניסן חסר ודילמא אתי לאסתפוקי להכי שלחי' להו: להכי אקשי לי' מהא דתנן מחללין את השבת דבי דינא ידעי דכל אדר הסמוך לניסן חסר ואמאי יהבי בי דינא רשות לעדי הלבנה לחלל את השבת והרי בלא עדותם הם עתידים לקבוע ניסן ביום ל' לאדר:

בד"ה מימות כו' וכתיב נמי ביום כ"ד לחדש כו' ומשום כך המתינו עד כ"ד בו כו' עכ"ל ודקרי ליה נמי כ"ד היינו כ"ד למילתיה כמו שני וק"ל:

בד"ה מתני' דלא כרבי כו' ואין שלוחים יוצאים א"כ כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אדר הסמוך כו' תימה א"כ אמאי יוצאין על ניסן כו' עכ"ל עיין בדברי בעל המאור יישוב לזה:

בא"ד רצו שלשים רצו ירח הס"ד ואח"כ מה"ד אמאי טיבותא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ע"א כלי זכוכית כו'. שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא כו'. משמע מלשונו דגם זכוכית נכללת בשם מתכת דמתכת הוא מלשון התכה וגם היא נתכת עי' לשונו במס' ע"ז (עה ב) בד"ה זכוכית ודסמיך ליה ונ"מ לענין מנורה לקמן (כד ב) וכן לש"ד. [ובזה מיושב קושיית הפ"ח ביו"ד סי' ק"כ ס"ג על המרדכי. אחר כתבי זאת הדרנא בי דבמנחות (כח ב) בברייתא דתני ר"פ איתא דשל זכוכית פסולה לד"ה אף למאן דמכשיר בשל מתכת וכ"פ הרמב"ם בפ"א מבית הבחירה הל' י"ח] :

תד"ה מתניתין. וא"ת כו'. ועי' גם בט"א לקמן ד"ה מ"ש. ולע"ד ה"נ דבאמת היו שלוחין יוצאין על עבור השנה ומתניתין לא חשיב רק השלוחין על קביעת החדשים ולרבי יוצאין אף על קביעת ר"ח אדר הב':

הא אצטריך מעברינן ליה הא כו׳. נ״ב תימה אטו לא שמיע ליה הא דתנן בבתרא דמכלתין (ד"ל ע״ב) בראשונה היו מקבלין עדות כל היום כו' [ועי׳ בחכמת מנוח וא״ש]:

תוס' ד״ה מימות כו׳ ואי לאו דעברוה ועשו כו׳. נ״ב איברא גמרא דר״פ י"ט [ביצה ט״ו ב' וע״ש בפ״י] דאר"ח מאי לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת. נמצא שעשו אז ר״ה ביום ששי (כי לא השגיחו בלא אד״ו ראש בזמן שהיו מקדשין ע״פ הראיה וכמ״ש כ״פ במשנה ובגמרא) [ועי' פסחים נ״ח ב׳ בתוס׳ ד׳ה כאילו] א״כ חל מחרת שמיני עצרת בשבת לכן ודאי לא יכלו לקבעו תענית. לא משום מוצאי יו״ט ולא משום דעברוהו לאלול הוא:

בתוספות ד"ה מימות עזרא כו' וכתיב נמי ביום כ"ד לו כו'. עכ"ל שמעתי מקשים מהא דאמרינן בפ"ב דביצה אהא דכתיב בהאי ענינא שלחו מנות לאין נכון לו ודרשינן למי שלא הניח עירוב תבשילין אלמא שהיה י"ט סמוך לשבת וא"כ מנ"ל דהוי מעובר דלמא מה שלא נאספו ביום כ"ג היינו משום שהיה שבת וכבר כתבתי ישוב נכון ע"ז בפ"ב דביצה ע"ש:

בד"ה ואל יתקלקלו כולהו מועדות כו' ועוד כיון דידעי קביעות כו' הא ידעי דתדחה מפני אד"ו כו' עד סוף הדיבור. והנה ראשונה יש לי לדקדק לדידהו מי ניחא דכיון דלעולם לא עבדינן ר"ה באד"ו א"כ לעולם לא היו צריכין לשלוח על תשרי דהיכא דאיתרמי יום שלשים באד"ו היו יודעין שידחה עד למחר ואי איקלע יום שלשים בא' מימי גה"ז היו יודעין שיקבע באותו יום כיון שא"א לדחות על יום שלאחריו דהוי באד"ו. ולפ"ז לעולם לא היו צריכין לשלוח אלא היכא דאיקלע יום שלשים בשני בשבת דאפשר לקבוע באותו יום או למחרת וזה דוחק לומר שלא היו שולחים בכל שנה אלא לעיתים רחוקים כשחל יום שלשים בב' בשבת. והנראה מזה דלשיטת התוספות צ"ל דבימי המשנה כשהיו שולחים שלוחים והיו מקדשין ע"פ הראייה לא הוי חיישי לאד"ו או דתנא דמתניתין לא חייש לאד"ו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי דכמה תנאי לא חששו לאד"ו כדאמרינן בשילהי סוכה וכל זה דוחק וביותר לפי מה שכבר כתבתי במשנתינו דבדבר ידוע כזה שהיו עושין בכל שנה לא שייך פלוגתא. ויותר קשה לי על מה שכתבו דהא דאיצטריך לעבורי לאלול היינו משום שלא ראו עדים הלבנה ביום שלשים וא"כ יש לתמוה היאך אפשר דמימות עזרא ואילך לעולם נראית הלבנה ביום שלשים וביותר לפי' הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפ"א מהל' קידוש החדש שהרבה מצוי מאוד אם מחמת קטנה של הלבנה אם משום שהעננים מכסין אותה אם לא שנאמר שהיה בדרך נס וכ"ש דבימי רב דאמר הלכה זו כבר היו חוששין לאד"ו א"כ יש לתמוה יותר היאך אפשר דלעולם ראו הלבנה ביום שלשים ובא' מימי בגה"ז וזה דבר נמנע:

ולולי שאיני כדי לפרש נגד פרש"י ותוספת היה נ"ל לפרש בפשיטות דהא דאמרינן הא איצטריך מעברינן היינו היכא שראו חכמים ע"פ חשבון המולד האמיתי שא"א שתתראה הלבנה ביום שלשים כלל כדאמרינן לקמן כ"ד שעין מיכסי סיהרא וכ"ש היכא שהמולד ביום שלשים לאחר חצות דאפי' לדידן אין קובעין ונהי דלדידן וכן בימי האמוראים האחרונים שהיו עושין ע"פ חשבון לבד אפשר לחשוב בתחלת השנה למלאות ולחסר החדשים ולפי הצורך עד שיוקבע תשרי בזמנו ביום שלשים לאחר שיהיה המולד קודם חצות אבל בימי המשנה ובזמן שהיו עושין ע"פ הראייה וגם לפי החשבון שיהיה אפשרי שתתראה הלבנה באותו זמן שהעידו העדים דאל"כ עדי שקר הן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"א מהל' ק"ה והדבר מבואר מאליו וא"כ מ"מ כיון שהיו עושין למצוה מן המובחר ע"פ הראייה ממש א"כ זימנין שראו הלבנה ביום שלשים לאב והיו צריכין לעשותו חסר וכן שאר חדשים עד שבעה חסירים וכ"ש אם נראה בעליל ל' לאב וא"כ אם היו מחסרין ג"כ אלול אפשר שלא יקבע המולד באותו יום קודם חצות וע"כ היו צריכין למלאות ולעברוה לאלול ובכה"ג נמי משכחת לה שהיו צריכין למלאות אלול מפני תקופת תשרי כדאיתא בסנהדרין וכיון שלא היו יכולין למלאות יותר מהראוי א' משאר ירחי דקייטא לפי שנראית הלבנה ע"פ עדים או בעליל ביום שלשים ועל זה הדרך שפיר משכחת לה דלא אתרמי מימות עזרא לפי שהיו מחשבין ומחזרין לעולם חשבון המולד והתקופה דתשרי שישאר אלול חסר והיו מחסרין יותר מששה או שבעה חדשים בשאר חדשים הקודמים והיו מחזרין לעשות כן כדי שלא יתקלקל ר"ה אבל לראיית עדים ממש לא היו חוששין כ"כ בתשרי כיון דאינה אלא למצוה בעלמא ובטלו הא מפני הא כדי שיקבע ר"ה בזמנו העיקר שהוא יום החשבון וכ"ש בהא דאיכא למימר דמצאו סמך מן התורה שציוה לעשות ר"ה לכל ישראל אע"ג שלא היו יודעין קביעת החדש דאי אפשר אע"כ דיש לסמוך ארוב שנים כמ"ש רש"י ז"ל במשנתינו אבל מ"מ היו צריכין לשלוחים דזמנין דחל המולד אחר חצות בהכרח כדפרישית או משום התקופה דכל הנך מדאורייתא צריכין להתעבר כן נ"ל נכון בעז"ה וכיוצא בזה אפרש בסמוך נמי לענין אד"ו גופא דהוי דוקא אם ביד הב"ד למלאות או לחסר כגון שע"פ החשבון ראויה שתתראה הלבנה ביום שלשים ולא באו עדים דביום ל' היו יושבין ומצפין שמא יבאו עדי ראייה ויהיה מצוה מן המובחר וכשהגיע סמוך לחשיכה ולא באו הרשות בידם לקדש כיון דא"א לעשות מצוה מן המובחר או לעבר עד למחר שיקדשו ע"פ הראייה וכל היכא דאיקלע בכה"ג והיה יום שלשים באד"ו היה מעברין כן נ"ל נכון בעז"ה ועל דרך זה אפשר שהוא פרש"י דמ"ש דאיצטריך משום ירקא או מתיא היינו בכה"ג שהדבר מסור לב"ד והוי טפי בכלל לשון הא איצטריך מעברים ומצוי קצת יותר מהדרכים הראשונים דאפשר יותר לתקן בחדשים הקודמים למלאות יותר כל שלא באו בהם עדי ראיה ודו"ק היטב:

בד"ה מתני' דלא כרבי מאיר וא"ת ולתנא דידן כו' היאך ידעו שנתעברה השנה כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי שהיו שולחין להודיע שנתעברה השנה כדאיתא להדיא בפ"ק דסנהדרין בעובדא דרשב"ג טול איגרתא חדא וכתיב ביה שפרא מילתא באנפאי ואוספית על שתא אלא דאפ"ה לא קחשיב לה במתניתין דאטו תנא כי רוכלא קחשיב כל מה שהב"ד והנשיא היו צריכין לשלוח לבני הגולה כמה פעמים בשנה אלא רק חשיב במתני' הנך שהיו שולחין בר"ח גופא להודיע חשבון החדשים אי מלא או חסר ואהא מילתא לחוד שקלינן וטרינן בשמעתין דזימנין שהיו שבעה אם נתעבר לאחר פורים והיו צריכין לשלוח בר"ח אדר שני להודיע יום קביעות החדש כן נ"ל וצ"ע:

בגמ' שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר מתיב רב נחמן על שני חדשים כו' והקשו בתוספת תימא א"כ אמאי יוצאין שלוחים על ניסן ומסקו ומיהו לבסוף מסקינן תיובתא ולא ידעתי מה הועילו בזה דאכתי מעיקרא מאי קא סברי ועוד דרב נחמן דמתיב מתני' דלקמן על שני חדשים אמאי לא מקשה ממתניתין דרישא על ששה חדשים ולאידך לישנא נמי דאמר ר"נ אף אנן נמי תנינא א"כ תיקשי ממתניתין גופא רישא אסיפא. והנלע"ד ליישב גם בזה על הדרך שכתבתי לעיל בסמוך דהא דשלחו למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר לאו מילתא דפסיקא היא לעולם ממש דודאי היכא דע"פ חשבון הב"ד אי אפשר שתתראה הלבנה ביום שלשים ולא היה באפשר לתקן בחדשים הקודמים בא' מהאופנים שכתבתי לעיל לענין תשרי ואלול ע"כ היו צריכין למלאות ולעבר אדר סמוך לניסן כדי שיוקבע ניסן ביום הראוי לראייה שהוא עיקר זמנו אלא הא דקאמרי לעולם חסר אדלעיל מיניה קאי דהעיד ר' סימאי שהרשות ביד הב"ד לעשות מלא או חסר אהא לחוד פליגי הנך דשלחו למר עוקבא וס"ל דהיכא דהרשות ביד הב"ד עבדינן לעולם חסר והיכי דמי שהרשות ביד ב"ד היינו כדפרישית בסמוך גבי אלול ושאר חדשים דהיכא שידעו הב"ד ע"פ חשבון שראוי לראות הלבנה ביום שלשים אלא שלא באו עדים דאז ראוי לקבוע בשלשים אם ידעו אע"ג דמצוה לקדש ע"פ הראייה עיכובא ליכא לדחות מיהו אם רוצים לדחות ולמעבד מצוה מן המובחר ומכ"ש היכא דאיכא צורך רשאין כמ"ש וכמו שיבואר עוד ובהא דאמרי דבאדר הסמוך לניסן אין הרשות ביד ב"ד לעבר אלא לעשות חסר דוקא כדי שיהיה יום קבוע לר"ח ניסן ולא ליתי לזלזולי בפסחא כי היכא דאמרינן לעיל לענין קביעת תשרי דלא לקלקל ר"ה נמצא דלפ"ז לא קשה מידי מרישא דמתניתין דודאי צריכים לשלוחי דהא זמנין שצריכין לעשות אדר מלא אם א"א לחסר שאין היום ראוי לקובעו ר"ח משום המולד אם חל המולד אחר חצות או התקופה כדדרשי' לקמן משמור את חדש האביב וכגון שלא היה באפשר לתקן בשאר חדשים הקודמים כדפרישית לעיל אבל ממתני' דלקמן מייתי שפיר מדמחללין השבת אלמא שהיום ראוי לקבוע בו שהרי באמת ראו הלבנה וא"כ מה צורך להם יקדשו ע"פ חשבון ויהיה חסר ומש"ה מסקינן בתשובה דבין ניסן ובין תשרי לא עבדינן לעולם חסר דוקא אפי' כשהדבר מסור לב"ד אלא הרשות ביד הב"ד לחסר או לעבר כשלא ראו העדים בזמן הראייה ע"פ חשבון וברוב פעמים עושין אותן חסר והיינו דאמרינן לעיל מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. אבל מפני הצורך כגון מפני תקופת ניסן ותשרי יכולין לעבר כשלא ראו העדים אם לא היו יכולין לתקן בחדשים הקודמים ואפילו היכא שיכולין לתקן אח"כ כגון שצריכין לתקן למלאות שני חדשים יותר כשיהיה תקופת ניסן קודם פסח ולא נראה הלבנה בשלשים לאלול מעברין אלול דשמא לא ירצו למלאות אח"כ שום חודש מחמת שיראו העדים הלבנה או שיראה בעליל. ומש"ה מחללין שבת אתשרי כזה שיוקבעו מועדי תשרי בזמנו וע"כ יצטרכו למלאות אח"כ בירחי סיתוא וה"ה לניסן כנ"ל נכון ליושב הסוגיא וכמ"ש נראה להדיא מל' הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' ק"ה דהא דמעברין לצורך היינו היכא שלא ראו הלבנה דוקא אבל היכא שראו העדים ונחקרה עדותן אין מעברין לצורך כלל אלא מקדשין לאלתר. ולפ"ז כל מה שכתבתי עולה יפה בעזה"י ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

בגמרא תנאי היא דתניא: ברייתא זו נשנית במגילת תענית אחרי מה דחשיב י"ט דקרבן עצים שהיה בט"ו באב וסדר מגילת תענית הוא דחשיב כל הימים טובים של כל השנה מתחיל מריש ירחא דניסן ומסיים בי"ט של עשרים ותמניא באדר ומדנשנה הך פלוגתא אם נוהג הי"ט גם בזמן שאין בהמ"ק קיים באמצע בין ניסן לאדר ולא לבסוף משמע דרק על יו"ט דקרבן עצים פליגי שבזה שייך טעם של ר' יוסי מפני שאבל הוא להם דאיך ישמחו ביום שהיו מביאים קרבן עצים והמקדש חרב ובטל עבודה אבל לענין י"ט שאין בהם זכרון לבהמ"ק ועבודה כגון מה דתני לעיל בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא או מה דתנא בעשרים ותמניא אתא בשורתא איך שייך בזה מפני שאבל היא לו ולפ"ז קשה איך יליף מזה דס"ל לר' יוסי דבטלה מגלת תענית וצ"ל דס"ל להגמרא כיון דרוב היו"ט הם לזכר בהמ"ק ועבודה והם בטלו ע"כ ג"כ כמו של קרבן עצים ע"פ טעם ר' יוסי שאבל הוא לו לכן גם שאר יו"ט בטלו:

אין בהמ"ק קיים מותרין: לפ"ז מה דתני במגלת תענית בעשרים ותמניא בו אתת בשורתא וכו' לאו כ"ע הוא אלא יהודה בן שמוע תיקן י"ט זה ואזיל בשיטת ר"מ רבו דקאמר די"ט נוהגין גם בזמן שאין בהמ"ק קיים אבל לר' יוסי באמת לא תיקנו י"ט זה:

דלא אצטריך הרשב"א תימה דאיך אפשר דבכל השנים הללו לא חל ר"ה ע"פ ראיה או חשבון באד"ו עד שהיו צריכין לעבר משום ירקיא או מתיא ונ"ל עפ"י מה דאמרינן לקמן מאיימין על העדים לעברו או לקדשו ובניסן ובתשרי מסקינן דמאיימין בין לעברו בין לקדשו. ולפ"ז י"ל דהכי פירושו דלא אצטריך שלעולם היו באים עדים ביום שלשים שהיה אפשר לקדשו הא אצטריך דהיינו כשהיה יום שלשים בה' או ביום ו' אז מעברין ומקדשין ביום שלשים ואחד ע"י שמאיימין על העדים לשתוק אבל כשלא רצו לשתוק והעידו עדותם ע"כ מקדשים ביום שלשים ולא חוששין משום ירקיא או מתיא דהא לא אמרינן לקמן רק דמאיימין על העדים ולא אמרינן דאין מקבלים אותם וכן נראה גם מדברי הרמב"ם שאם לא שמעו העדים על האיום מקבלים אותם וע"ז הוצרכו לשלוח שלוחים דהא אי אפשר לידע אפילו כשחל יום שלשים בד"ו אם קדשו ב"ד או לא וע"ז פריך הא מקלקל ר"ה וא"כ הלא טוב שאפילו לצורך של מתיא וירקיא לא יעברו וממילא לא יצטרכו לשליחות העדים ומשני מוטב לשלוח שלוחים כדי שידעו מתי יוה"כ וסכות ולא יתקלקלו כולהו מועדות משום ירקיא ומתיא ומתורץ בזה גם מה שהקשו התוספות על רש"י הרי ממילא ידעו שיעברו ב"ד כשחל יום שלשים באד"ו:

הא מקלקל ר"ה: רש"י פירש דנמצא שלא עשאוהו בני הגולה כהלכה והתוס' פירשו שהקלקול הוא מה שעושים שני י"ט מספק. ורש"י ותוס' בזה לשיטתייהו קאי דרש"י פירש לעיל במתניתן (דף י"ח) שסמכו על רוב שנים ועשו בגולה רק יום א' והתוס' שם כתבו שעשו ב' ימים ולכן הוצרכו לדחוק דגם זה נקרא קלקול:

בתוס' ד"ה מימות. משום מחרת י"ט: אין לפרש דכוונתם משום דלאחריו אסור בתענית שהרי זה רק לר' יוסי ועוד דאמרינן לעיל דאורייתא לא בעי חיזוק אלא כוונתם משום דאסרו חג של י"ט אסור בתענית וע"ז כתבו דזה מנהג של אחרונים הוא אבל בימי עזרא עדיין לא היו נוהגין בו איסור תענית. והנה בסוכה (דף מ"ה) אמרינן כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים ופירש"י בשם יש אומרים דהיינו יום שלאחר חג ע"ש. ולפי פי' זה שפיר י"ל דנהגו גם בימי עזרא שלא להתענות ביום שלאחר החג שהרי מקרא יליף כן אבל התוס' דהכא י"ל דס"ל כפי' קמא שהביא רש"י שם דקאי על י"ט עצמו. ויש להביא ראיה לפי' זה ממה דאמרינן תענית (דף י"ח) לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו ע"ש ואי ס"ד דאסרו חג מקרא יליף ל"ל לאסור תענית ביום שאחר הפסח ע"י מגילת תענית אלא ע"כ דקרא על י"ט עצמו קאי ואיסור תענית באסרו חג של י"ט תקנה של חכמים אחרונים היא. אמנם מה שכתבו התוס' ועוד שהרי דבר שבצבור הוא לא זכיתי להבין דאם בימי עזרא כבר היה המנהג שלא להתענות באסרו חג מה לי אם הוא דבר של צבור או של יחיד:

ד"ה וא"ל. קשיא דליכא קלקול אלא מיוה"כ לחוד: המפרש על הרמב"ם בה' קידוש החודש (פ"ז) כתב בשם ר"ח שמה שלפעמים עברו לאלול הי' עפ"י סוד העיבור שבידם מהל"מ ומה שאמרו משום ירקיא ומשום מתיא לא שזה עיקר הטעם אלא מפני שלא נתגלה סוד העיבור אמרו טעם זה להמון העם וגם לעולא נדמה שזה הטעם ולכן פירש כן אבל האמת אין זה עיקר הטעם ע"ש. ולפ"ז י"ל דגם רש"י ס"ל כן ומה דנקט משום ירקיא ומשום מתיא מפני שזהו הטעם שמפורש לקמן אבל מה דקאמר הכא ואל יתקלקלו כולהו מועדות כוונתו על הקלקול עפ"י סוד העיבור ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' על פי' רש"י דליכא קלקול רק מיוה"כ לחוד ומה שהקשו עוד שהרי מקביעות אלול כבר ידעו קביעות תשרי דלא אד"ו ראש דלפי דברי ר"ח שהכל תלוי בסוד העיבור אפשר שבאלול חשבו ב"ד ועמדו על המחקר שעל פי סוד העיבור צריך לעשות אלול מלא ולכן לא ידעו מקודם:

תוס' ד"ה מימות עזרא וכו' עיין כל הדיבור באורך ושמעתי מקשים משם הגאון מהר"ר אברהם ברודא ז"ל דהא אמרינן בריש פ"ב דביצה אקרא דשלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ערובי תבשילין וא"כ כיון די"ט של ר"ה היה בע"ש נימא דלא עברוה וע"ש היה ר"ה לבד ומשו"ה התענו ביום כ"ד דיום כ"ג היה שבת ומאי מכריחים התוס' מדלא התענו ביום כ"ג. ואפשר לישב דהתוס' סברי דהא דאמרו בפ"ב דביצה לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת אסמכתא היא וכי היכי דכתבו רש"י והר"ן אמאי דבעי הש"ס התם מנ"ל וכו' דע"ת דרבנן וקרא דזכור את יום השבת אסמכתא ה"נ סברי התוס' דקרא דעזרא אסמכתא. וכן משמע מסתמות דברי רש"י והר"ן ודעמיהו דלא אשתמיט חד מרבוואתא לומר דערובי תבשילין דברי קבלה. ומאחר שכן אנחנו לא נדע ר"ה דההוא שתא איזה יום חל. ומשום דיד הדוחה נטויה לדחות דדילמא יום כ"ג חל בשבת לזה כתבו בראש אמי"ר וקצת סמך יש בדבר. וראיתי להרב פר"ח לקמן דף ל"ב בהגהותיו בספר מים חיים שהקשה במ"ש שם בש"ס למימרא דעברו' לאלול והא אמר רחב"ך מימות עזרא וכו' דמאי פריך האמרינן בסוגיין דאי אצטריך מעברינן ליה ע"ש ולק"מ דאיברא דאי אצטריך מעברינן ואולם הא איכא סהדא רבא רחב"ך משמיה דר' דמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר והיינו דפריך התם דבימי רשב"ג זאת מצאנו דעברוה והיכי פסיק ותני דמימות עזרא עד זמנו לא מצינו ופשוט. ומדברי הרא"ש בפסקיו שילהי מכילתין משמע דמ"ש פ"ב דביצה שלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת דרשא גמורה היא והש"ס קאי אקרא ולא כמי שרצה לומר דקאי הש"ס על ר' אליעזר דנקט הך קרא בסוף דרשתו ובלא"ה הוא דוחק. זה כתבתי בימי חרפי זה למעלה מארבעים שנה. ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תצ"ד ובס' הקטן מחזיק ברכה שם בס"ד:

וחכמים מטהרין. דעיקרו כלי זכוכית הן ולא אזלי בתר המעמיד ע''א כלי זכוכית טהורין שניקבו והטילו לתוכן אבר יהודה בן שמוע מטמאן טומאת כלי מתכות דאורייתא אם נגע בהן טומאה דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרים מטומאת כלי מתכות דאורייתא אלא משום טומאת כלי זכוכית דרבנן שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא המנויין בפרשה (במדבר לא) הזהב והכסף והנחשת והברזל וגו': תנאי היא. אי בטלה מגילת תענית: הא איצטריך. אי משום ירקא אי משום מתיא כדלקמן (דף כ.): והא קמקלקלא ר''ה. דנמצא שלא עשאוה בני הגולה כהלכה אם מעברין אלול: דיקא נמי. דלהכי חשו רבנן דלא ליקלקלו שאר מועדות והתירו שיהא ר''ה מקולקל לגולה: ואלו אם נתעברה השנה. לאחר שנכנס אדר הראשון והלכו השלוחים ישבו ב''ד ועיינו ועיברוה לעשות אדר השני אחר זה: נוהגות בראשון. ויצאו ידי חובתן בפורים שעשו בראשון: כמה עיבור השנה. ימי אדר הראשון שאותו עושין עיבור לשנה: חדש. קא סלקא דעתך כ''ט ימים: מאי שנא. למאן דאמר שלשים דאין צריך לחזור ולשלוח שלוחים על יום קידוש אדר השני: דידעי. בני הגולה שלעולם אדר הראשון מעובר וביום ל''א נתקדש: למאן דאמר חדש נמי. אין צריך להודיע דהא ידעי דלעולם חסר וביום שלשים נתקדש: רצו חדש רצו שלשים. לפיכך צריכין להודיע אם עשאוהו מלא או חסר: שמקדשין אותן ביום עיבוריהן. יום שלשים קרי יום עיבור שאותו עושין עיבור לחדש כשמעברין אותו שמקדשין יום שלשים של שניהם לר''ח הנכנס יום ל' לאדר הראשון הוא ר''ח לאדר השני ויום ל' של אדר השני הוא ר''ח ניסן: למימרא דחסירין עבדינן כו'. בניחותא: אחד מלא ואחד חסר. דוקא קאמר ראשון מלא ושני חסר: משום רבינו. רב: שהוקבע ר''ח בזמנו. עד שאמרו לך הבאים מארץ ישראל קדשו ב''ד ר''ח אדר השני ביום ל' לאדר הראשון ועשו את הראשון חסר: מחללין את השבת. עדים שראו את הלבנה בחידושה מחללין את השבת לצאת חוץ לתחום לבא לב''ד להעיד לפניהן לפי שהמועדין כולן תלויין בשני חדשים הללו וקס''ד חילולא דשרא רחמנא משום דקביעת ירחא לפי ראיית הלבנה הוא אם מלא מלא אם חסר חסר: משום הכי מחללין. אם ראוהו ביום ל' שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב''ד עד מחר ויעשו את החסר מלא:

מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. משמע דבימי עזרא היה מעובר וסמך קצת לדבר דכתיב (נחמיה ז) ויגע החדש השביעי וגו' וכתיב (שם ח) ויביא עזרא הכהן את התורה וכתיב (שם) ביום אחד לחדש השביעי וכתיב (שם) ויקרא בו וכתיב ביה (שם) היום קדש וכתיב (שם) ביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הסופר ולהשכיל אל דברי התורה משמע שעשו שני ימים טובים של ר''ה וקרי ליה שני למילתיה וכתיב נמי (שם ט) ביום עשרים וארבעה לחדש נאספו כל ישראל בצום ובשקים וגו' משמע לפי שאז היה מוצאי סוכות נאספו ואי לאו דעברוהו ועשו סוכות בט''ו בו א''כ י''ד דירחא וח' דסוכות הרי כ''ב ויום כ''ג מוצאי סוכות ואין לומר דשבקוה לתעניתייהו משום מחרת י''ט ומשום כך המתינו עד כ''ד בו דמאז לא היו נוהגין בו ועוד שהרי דבר שבצבור היה אלא ש''מ דעברוה לאלול: ואל יתקלקלו כולהו מועדות. למאן דאמר לקמן (דף כ.) שמעברין משום ירקיא ניחא דשייך אכולהו אבל למאן דאמר משום מתיא קשיא דליכא קלקול אלא מיוה''כ לחודיה ועוד כיון דידעי קביעות אלול אמאי תתקלקל ר''ה הא ידעי דתדחה מפני אד''ו ונראה דלאו משום אד''ו קאמר הא איצטריך מעברינן ליה אלא משום דזמנין דלא ראו עדים הלבנה ביום שלשים ואין מקדשין עד יום ל''א משום דמצוה לקדש ע''פ הראייה ופריך הא מקלקלא ר''ה שיעשו שני ימים מספק ומשני מוטב תתקלקל ר''ה ואל יתקלקלו כל המועדות יוה''כ וסוכות ושמיני עצרת אם יעשו ע''פ איום העדים לא על פי הראייה: מתני' דלא כר'. וא''ת ולתנא דידן כיון דלא נפקי על אדר השני היאך ידעו שנתעברה השנה בשלמא אם עיברוה קודם אדר יכולין להודיעם ע''י שלוחי אדר אבל אם עברוה אחר כך היכי ידעי דהא מעברינן השנה כל אדר ולכל הפחות עד פורים וי''ל כיון דשלוחים יוצאין על ניסן ממילא ידעי כשיגיע ר''ח ואין שלוחין יוצאין א''כ השנה מעוברת: דמר סבר כל המצות הנוהגות בראשון נוהגות בשני ומר סבר אין נוהגות. וטעמייהו מפרש מקראי בפ''ק דמגילה (דף ו: ושם) וברוב ספרים הגירסא איפכא דמר סבר כל המצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון ומר סבר אין נוהגות כו' ובפ''ק דמגילה (שם) כתיב כן בכל הספרים גבי פלוגתא דרבנן ורבי אלעזר ברבי יוסי ורשב''ג ויש לישב שתי הגירסות: אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. תימה א''כ אמאי יוצאין על ניסן מפני הפסח ומיהו לבסוף מסקינן תיובתא ואף על פי כן אנו נוהגין כן דשמא בימיהן שהיו מקדשים על פי הראייה מסקינן דזמנין מלא זמנין חסר אבל לדידן טוב למלאות הראשון דהוא חדש העיבור שניתוסף על השנה אף על גב דאמרינן דשנה מתעברת בסופה ובירושלמי דמגילה איכא פלוגתא דקאמרינן התם עוקבא אשכח תרין איגרין בחדא כתיב ושפר באנפוי ובאנפי חברוי מוסיפין על שתא תלתין יומין ובחדא כתיב ושפר באנפי ובאנפי חברוי מוסיפין על שתא ירח יומין מאן דאמר תלתין יומין אדר הראשון תוספת מ''ד ירח יומין אדר השני תוספת ולבסוף דחו לה דקסבר רצו שלשים רצו ירח:

ראש השנה יט ע"ב - טקסט הדף

דף יט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד