ראש השנה כ ע"א

דף כ - א

אלא, אי אמרת, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן הוא לעולם חסר, אמאי מחללינן עליו את השבת!? הרי גם אם לא יבואו העדים ויעידו, בלאו הכי בית דין יקדשו את ניסן ביום השלשים, שהרי אדר הסמוך לניסן לעולם הוא חסר! ^[473]

ומתרצינן: הטעם שחיללו את השבת איננו כדי שהחדש יתקדש בזמנו, אלא משום דמצוה לקדש על ידי הראייה, על פי עדים שראו את חידוש הלבנה, ולא על פי חשבונות חכמים.

שנאמר [שמות יב]: "החדש הזה לכם ראש חדשים". ודרשו חכמים מהמילה "הזה", שאמר הקב"ה למשה "כזה [את חידוש הלבנה] ראה, וקדש".

איכא דאמרי, יש אומרים שרב נחמן בא להוכיח מהמשנה דלהלן שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר:

אמר רב נחמן: אף אנן נמי תנינא, אף ממשנתנו יש להוכיח שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר.

שהרי שנינו: על שני חדשים מחללין את השבת - על ניסן ועל תשרי. ורב נחמן הבין שטעם הדבר הוא משום שמצוה לקדש את החודש על פי הראיה, ולא על פי חשבונות חכמים.

ולכן, אי אמרת בשלמא, המשנה מובנת רק אם תאמר שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר, ומשום הכי מחללינן את השבת, משום דמצוה לקדש על פי הראייה.

אלא, אי אמרת זמנין מלא זמנין חסר, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן פעמים שהוא מלא ופעמים שהוא חסר - אמאי מחללינן!?

ומדוע לא יתקנו שאם נראתה הלבנה בשבת, ימתינו העדים עד יום השלשים ואחד, ולא יחללו את השבת, אלא נעבריה האידנא, בית דין יימנעו מלקדש את החדש עתה ביום השלשים, וממילא נמצא שהחדש מעובר. ונקדשיה למחר, שלמחרת יגיעו העדים ויעידו שראו את חידוש הלבנה, ויקדשו בית דין את החדש על ידי ראייתם!

ודוחה הגמרא את ראיית רב נחמן, כי אי אפשר להוכיח מכאן שאדר הסמוך לניסן הוא לעולם חסר. אלא, לעולם הוא לפעמים מלא ולפעמים חסר.

ומה שדייק רב נחמן, שאם הוא יכול להיות מלא, מדוע מחללים עליו את השבת, והרי יכולים העדים להמתין עד למחר, ויהיה מלא, ויתקדש על פי עדותם למחר, יש להשיב:

אי דאקלע יום שלשים בשבת - הכי נמי שאין העדים מחללין את השבת. אלא ימתינו למחר, ויעידו ביום השלשים ואחד, ויקדשו בית דין את החודש על פיהם.

אך הכא, במאי עסקינן, במה מדובר כאן - דאקלע יום שלשים ואחד בשבת, וראו עדים באותו היום את הלבנה. ואם לא יבואו העדים, הרי אין חודש יותר משלושים ואחד יום, ולפיכך בית דין יקדשו את החדש שלא על פי הראיה.

ולכן מחללים הם את השבת, משום דמצוה לקדש על הראיה. ^[474]

מתיב הקשה רב כהנא על מה שאמרנו שמחללים את השבת משום שמצוה לקדש על הראיה, ועל מאן דאמר שאדר הסמוך לניסן הוא לעולם חסר, מהמשנה לקמן [כא ב]:

דתנן: כשהיה המקדש קיים, היו מחללין אף על כולן, על כל החדשים, מפני תקנת הקרבן, מוספי ראש חדש שיקרבו בזמנם, ביום שהלבנה התחדשה.

מדכולהו, ממה שלמדנו שהטעם שמחללים שבת על כל החדשים, הוא לאו משום דמצוה לקדש על פי הראייה, אלא משום תקנת הקרבן, כדי שיקרב בזמנו, יש לנו ללמוד שניסן ותשרי, נמי - זה שמחללים עליהם את השבת, זה לאו משום דמצוה לקדש על הראייה, אלא כדי שבית הדין ידעו שהלבנה התחדשה ביום השלשים, ויקדשו את החדש באותו היום, ולא למחרת.

אי אמרת בשלמא, זמנין מלא וזמנין חסר, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן פעמים הוא מלא ופעמים הוא חסר, משום הכי מחללינן על ניסן, כדי שבית דין יקדשוהו ביום השלשים, ולא ביום השלשים ואחד.

אלא, אי אמרת שאדר הסמוך לניסן, לעולם הוא חסר - אמאי מחללינן? הרי גם אם העדים לא יחללו את השבת, בית דין יקדשו את ניסן ביום השלשים!

ומסקינן: תיובתא! אכן מכאן יש סתירה לדברי הסוברים שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר. ^[475]

לעיל הגמרא הוכיחה שבית דין יכולים לעבר את אלול, והגמרא כאן ממשיכה לדון בדבר.

כי אתא, כאשר בא עולא מארץ ישראל לבבל, אמר: עברוה לאלול! בית דין שבירושלים עיברו את אלול, ועשאוהו שלשים יום.

אמר עולא: ידעי חברין בבלאי, מאי טיבותא עבדינן בהדייהו! בני בבל מכירים בטובה שאנו, בני ארץ ישראל, עושים עמהם כאשר אנו מעברים את אלול.

והוינן בה: מאי טיבותא?

ומשנינן: עולא אמר: משום ירקיא. כאשר הימים הטובים שבתשרי היו עומדים לחול בצמוד לשבת, לפניה או לאחריה, היו מעברים את החודש. ובכך היו מפרידים ביום חול בין השבת והיום טוב.

ועשו זאת כדי למנוע מצב של שני ימים צמודים של חג ושבת, שאז מרקיבים הירקות שנאכלין כשהן חיין, כיון שנתלשו בערב יום טוב או בערב שבת, והיה הדבר מונע את שמחת יום טוב. ^[476]

[ולהלן הגמרא תבאר מדוע היתה תקנה זו לטובת בני בבל ולא לבני ארץ ישראל].

רבי אחא בר חנינא אמר: משום מתיא.

בגלל כבוד המתים. כי כאשר חל יום הכיפורים סמוך לשבת אי אפשר לקבור את המתים שמתו באחד מהם, עד מוצאי היום השני.

ועיברו את השנה משום כבוד המתים, שלא יסריחו [על ידי ששוהין יומיים] בבבל.

[ולהלן הגמרא תבאר מדוע בני ארץ ישראל לא היו צריכים לזה].

והוינן בה: מאי בינייהו? מהו ההבדל להלכה בין שני הטעמים?

ומשנינן: איכא בינייהו, יש הבדל ביניהם, לענין יום הכיפורים שחל להיות אחר השבת:

מאן דאמר שעיברו את אלול משום מתיא [המתים], אזי גם באופן זה מעברינן, כדי להפריד בין הימים, בשביל שלא יסריחו המתים.

ואילו למאן דאמר משום ירקיא, הרי יום הכיפורים אסור באכילה, ולאימת קא בעי להו, למתי צריך את הירקות - לאורתא, למוצאי יום הכיפורים.

ולדבריו אין צורך לעבר את אלול, שהרי לאורתא - טרח ומייתי! בערב אפשר לטרוח ולתלוש ירקות טריים מן השדה, ואין צורך ללקט מערב שבת בשביל מוצאי יום הכיפורים. ולכן אין צורך לעבר את אלול משום הטעם הזה.

ומקשינן: ולמאן דאמר שהיו מעברין את אלול משום ירקיא, אמנם אין צורך לעבר בשביל הירקות את אלול כשחל יום הכיפורים לאחר השבת - אך לעבריה לאלול משום מתיא! שבכל זאת יעברוהו בית דין, משום כבוד המתים, שלא ירקיבו!

ולכן, חוזרת בה הגמרא, ואומרת: אכן לדברי הכל מעברים את אלול כשיום הכיפורים חל באחד בשבת:

אלא, איכא בינייהו, ההבדל ביניהם הוא אחר:

לענין יום טוב הסמוך לשבת - בין מלפניה, בין מלאחריה: ^[477]

למאן דאמר משום ירקיא - מעברינן כדי שלא ירקיבו הפירות ביום השני, ויתבטל משמחת שבת או יום טוב.

ואילו למאן דאמר משום מתיא, אין מעברין, כי הרי אפשר לקבור את המתים ביום טוב בעממי, על ידי נכרים, [כמבואר במסכת ביצה ו א].

אבל ביום הכיפורים שקדושתו כשבת, לא התירו לקבור את המת על ידי נכרים.

ומקשינן: ולמאן דאמר משום מתיא, אמנם אין צורך לעבר את אלול כשיום טוב חל סמוך לשבת משום מתיא, אך בכל זאת, לעבריה יעברוהו משום ירקיא!

ומתרצינן: לדעתו אפשר לתקן את הירקות בחמימי, על ידי ששורים אותם במים חמים, והרי הם חוזרים לקדמותם.

ולכן אין מעברים את אלול משום ירקיא. ^[478]

ומקשינן: אי הכי, אם מעברים את אלול משום הירקות או משום כבוד המתים, מדוע אמר עולא שעיברו את השנה לטובת בני בבל?

מאי שנא לדידן, במה שונים בני בבל, שעיברו דוקא בשבילם את השנה?

הרי אפילו לדידהו נמי, אפילו לצורך בני ארץ ישראל צריך לעבר את אלול, שהרי גם להם יש ירקות ומתים!

ומתרצינן: לדידן - חביל לן עלמא. לנו, בני בבל, חם, מפני שבבל עמוקה ואין האויר שולט בה כבארץ ישראל.

אבל לדידהו, לבני ארץ ישראל, שהארץ היא ארץ הרים ובקעות, שולט שם האויר, ולא חביל להו עלמא, לא חם להם.

ומקשינן: איני! הרי יש סתירה לדברי עולא ורב אחא בר חנינא, שאמרו מעברים את אלול לצורך הירקות או המתים:

והתני רבה בר שמואל ברייתא:

יש צורך לעבר את השנה משום שלש סיבות: א. עדיין לא צמחה התבואה הנקראת "אביב", ואם לא יעברוה, נמצא שפסח לא יהיה בחדש האביב. ובתורה נאמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח".

ב. עדיין לא הגיעה תקופת ניסן על פי שנת החמה.

ג. עדיין לא צמחו פירות האילן. ^[479]

ואז היו מעברים את השנה בהוספת חודש אדר [כמבואר בסנהדרין יא ב].

ושנינו בברייתא: יכול כשם שמעברין את השנה לצורך [שלשת הענינים המבוארים], כך מעברין את החדש לצורך [ירקות או מתים]?

תלמוד לומר שמות יב]: "החדש הזה לכם ראש חדשים". ודרשו חכמים: כזה, כחידוש הלבנה הזה, ראה, וקדש מיד, ולא תמתין אפילו לצורך!

ואם כן, איך אמרו עולא ורב אחא בר חנינא שמעברים את חודש אלול לצורך ירקות או מתים?

אמר רבא: לא קשיא.

כאן שהתירו עולא ורב אחא, זה לעברו, להפוך חדש חסר למלא, לצורך.

ואילו כאן, הברייתא שאסרה, זה לקדשו ביום השלושים, לצורך, כשלא נראתה הלבנה באותו היום.

שאם אירע והלבנה לא נראתה בכ"ט אלול, אין מקדשים את יום השלשים לצורך הירקות או המתים, על אף שאם לא יקדשוהו עתה יהיו שבת ויום הכיפורים סמוכים זה לזה.

והכי קאמר התנא בברייתא:

יכול כשם שמעברין את השנה ואף את החדש לצורך, כך גם מקדשין את החדש לפני זמנו לצורך?

תלמוד לומר: "החדש הזה לכם" -

כזה ראה, קודם כל תראה כזה חידוש לבנה, ורק אחר כך קדש.

אבל לעבר חודש חסר לצורך, מותר, מפני שכאשר נכנס ראש חדש [ביום השלשים ואחד], כבר נראה חידוש הלבנה מאתמול.

וכי הא דאמר רבי יהושע בן לוי: בית דין מאיימין על העדים שבאו להעיד על החדש שנראה בזמנו, ביום השלשים, שלא יעידו, כאשר רצו בית דין לעברו.

ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו, ביום השלשים, שיעידו עדות שקר שראו את הלבנה, גם אם רצו בית דין לקדשו לפני זמנו, לצורך.

ומקשינן: איני! הרי יש סתירה למה שאמר רבי יהושע בן לוי ^[480] [שאין מאיימין על העדים להעיד עדות שקר ביום השלשים, ולומר שראו שהלבנה התחדשה]:

והא שלח ליה רבי יהודא נשיאה לרבי אמי: ^[481] הוו יודעין שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו: מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו ביום השלשים, להעיד עדות שקר שראו שהלבנה התחדשה באותו היום, כדי לקדשו ביום השלשים לפני זמנו.

ואף על פי שלא ראוהו, יאמרו "ראינו"! ^[482]

אמר תירץ אביי: לא קשיא:

הא, מה שאמר רבי יוחנן שמקדשים את החדש לפני זמנו, מדובר בניסן ותשרי, שהמועדות תלויים בהם, ומקדשים אותם לצורך [ירקיא או מתיא]. ^[483]

ואילו הא, מה שאמר רבי יהושע בן לוי שאין מקדשין את החדש לפני זמנו, מדובר בשאר ירחי, שאין בהם צורך למועדות, אין מקדשים אותם לפני זמנם לצורך אחר.

[משום ששנינו במסכת ערכין ח ב, שאין פוחתין מארבעה חדשים מעוברים בשנה, ואין מוסיפין יותר משמונה, וטעם הדבר מפורש שם.

ואם אירע שעיברו כבר שמונה חדשים השנה, ועתה הגיע חדש שהלבנה לא נראתה בו ביום השלושים, אזי יש צורך לחסרו כדי שלא יהיו יותר משמונה חדשים מעוברים.

וחידש רבי יהושע בן לוי, שמשום צורך כזה אין מקדשים את החודש לפני זמנו. אלא רק בניסן ותשרי עושים זאת משום צורך המועדות. רש"י]. ^{[484] [485]}

רבא אמר: מה ששנינו בברייתא שהביא רבה בר שמואל שאין מקדשין את החדש שלא בזמנו, כוונתו היא שאין מקדשים לפני זמנו, ואף לא מעברין לאחר זמנו [כמו שמשמע מלשון הברייתא], ובכל זאת אין מכאן קושיה על עולא ורב אחא שאמרו שמעברים את אלול לצורך: משום שהא דתני רבה בר שמואל - כדעת "אחרים" היא, אבל חכמים חולקים על זה:

דתניא: אחרים אומרים: אין בין עצרת שבשנה אחת לעצרת שבשנה הבאה, ואין בין ראש השנה שבשנה אחת לראש השנה שבשנה הבאה, אלא ארבעה ימים בלבד.

כלומר, אם חל עצרת שבשנה אחת ביום ראשון, אזי עצרת שאחריו תחול ביום חמישי, [כעבור ארבעה ימים בשבוע] וכן בראש השנה.

מפני שלעולם שנת הלבנה היא 354 יום:

350 יום, הרי הם 50 שבועות שלמים, ונותרו עוד ארבעה ימים.

ולכן עצרת שבשנה הבאה מתאחרת ארבעה ימים לאחר עצרת זו.

ולדעת אחרים, כיון שהשנה היא 354 יום, לעולם יש ששה חודשים חסרים, ועוד ששה מלאים בשנה - חודש אחד מלא וחודש אחד חסר.

משום שמולד הלבנה הוא כל 29 ימים ומחצה. ^[486] והרי זה 59 ימים בשני חדשים, לפיכך עושים חדש אחד מלא וחדש אחד חסר, ויחד הם 59 ימים. וסך הכל בשנה יש 354 יום. ולדבריהם אין מעברין או מחסרין שום חדש בשנה, ואפילו לצורך. ^[487]

ואם היתה שנה מעוברת, יש בין עצרת שבשנה זו לעצרת שבשנה הבאה חמשה ימים, מפני שמוסיפים באותה שנה חדש חסר, ^[488] והרי הוא מוסיף יום אחד מעבר לשבועות השלמים [28 יום הם 4 שבועות שלמים, ויום אחד מיותר].

זו דעת אחרים.

אבל דעת רבי יהושע בן לוי כחכמים, ולפיכך אמר שמאיימים על העדים כדי לעבר את החדש, אבל לא כדי לקדשו.

רב דימי מנהרדעא מתני בדברי רבי יהושע בן לוי איפכא:

מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו, שיעידו שקר, שהלבנה התחדשה ביום השלשים, כדי לקדשו לפני זמנו.

ואין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו, שלא יעידו שראו את חידוש הלבנה, כדי לעברו.

מאי טעמא?

כי אתא עולא אמר עברוה לאלול. כלומר אצטריך כפי המסורת שהיתה ביד ב"ד ועברוה לאלול. מפני שקראו סוד העבור מפני שב"ד לא היו מגלין אותו אלא למזומנים לעיין בדבר זה והיה אותה שנה יום ל' לאלול יום הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה. וכיון שראה עולא כי עברו ב"ד לאלול נדמה לו שב"ד מעברין על צורך השעה שלא יבא ר"ה בע"ש ולא באחד בשבת. שלא לחבר ב' קדושות כאחד מפני כבוד מתים. או כגון שמחת י"ט בתענוג ירקות וכיוצא בהן. וחלילה לעבר אלא על המסורת שמסורה בידם ממשה רבינו. אבל משלא נתגלו העקרים. מדומים כי על כל צורך מעברין. ועל זה אמר עולא אין שם צורך לדבר אלא משום ירקיא.

ורבי אחא אמר משום מיתיא.

פי' מ"ד משום מיתיא דהיכא דאקלע כ"ט באלול בשבת חל ר"ה להיות באחד בשבת ואם חל כ"ט באלול יום חמישי מקלע ר"ה בע"ש. ולא יתכן ב' קדושות כאחת. עולא אמר מעברין לאלול חשב בדעתו משום מיתיא דלא אסרחון. כלומר אם ישאר המת ב' ימים יסריח. וכן יוה"כ שחל להיות באחד בשבת או בע"ש כיוצא בו. אבל משום ירקיא לא מעברינן אפשר בחמימי. פי' אע"ג דחיימין ירקיא אפשר למיכל מיניהון. וי"א למישלקינהו ולבשולינהו ולמשבקינהו בחמימי דאכיל להן במוצאי יוה"כ ומ"ד משום ירקיא אמר מיתיא אפשר לקברן עממי והן נכרים. ודברים הללו שאמר עולא ור' אחא איכא למימר שעשו אותן ב"ד סעד למסורת שבידם שבהן מעברין כענין שעיקר עיבור השנה באביב. ותנינן (בסנהדרין יא) אין מעברין השנה לא מפני גדיין ולא מפני טלאין ולא מפני גוזלות שלא יפריחו. אבל עושין אותו סעד לשנה. והמסמך של עיבור [הוא] עיבור האביב. כדגרסינן [התם] דזמן אביבא לא מטא. ואקשינן עליהן אם נראה החודש בזמנו. והוא ליל ל' מעברין ליה לאלול משום צורך שנתראה לב"ד לעבר.

והתני רבה בר שמואל יכול כשם שמעברין את השנה לצורך מפני האביב כך מעברין את החודש ת"ל החודש הזה לכם. כזה ראה וקדש ופריק רבה אין מקדשין לצורך אבל מעברין החדש לצורך ותריץ להא דרבה בר שמואל הכי יכול כשם שמעברין את השנה על האביב ואת החדש לצורך השעה כך מחסרין ומקדשין את החדש לצורך ת"ל החודש הזה לכם כזה ראה וקדש.

וכי הא דאריב"ל מאיימין עלייהו כדי לחזור בהן ולא יתקיימו דבריהן ויעברוהו אי אצטריך לב"ד. ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו והוא ליל ל' כלומר אין מאיימין אותן לומר להן הזהרו והעידו כי ההוא שנראה לכם כעין כוביתא הלבנה היתה ומקדשין אותו יום שלשים אם הוצרכו ב"ד לחסורי אלא לא טרחינן עלייהו כדי לקדשו בעת שלא נראה בזמנו כלומר מעברין ולא מחסרין. ואקשינן לרבה איני והא שלח ליה ר' יהודה נשיאה לר' אמי הוו יודעין שכל שנותיו של ר' יוחנן היה מלמדינו מאיימין על העדים על חדש שלא נראה בזמנו לקדשו שאע"פ שלא ראו בעליל אלא כעין כוביתא יעידו כי ראינו. ופריק אביי ואמר הכי הא דריב"ל קיימא בכל החדשים זולתי ניסן ותשרי. ור' יוחנן קיימא בניסן ותשרי זולתי שאר ירחי ונתברר לנו דברי אביי כי כך הם כאשר פירשנו מתלמוד א"י דשקלי וטרי בהאי מלתא. בתחלת פרק ראוהו ב"ד וכל ישראל ואסקוה הכי ולא פליג מה דמר ר' זעירא בשם ריב"ל אין מעמעמין על שלא נראה לקדשו בשאר ירחי. ומה דמר רבא מעמעמין על שלא נראה לקדשו ואין מעמעמין על שנראה לעברו על ניסן ועל תשרי.

רבא אמר הא דתני רבה בר שמואל אחרים היא דלית ליה עבור בחדשין כלל. דתניא אין בין ר"ה לר"ה ואין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד. ואם היתה שנה מעוברת חמשה. פי' אין בשנה לעולם אלא אחד מלא ואחד חסר והן שנ"ד ימים. יוצאין [נ' שביעיות] ישארו ד' ימים. ואם היא מעוברת חדש העבור כ"ט ימים הוא כ"ח ימים יוצאין [ד' שביעיות] נשאר יום הרי ה' ימים.

רב דימי מתני אפכא מאיימין על העדים על חדש שלא נראה בזמנו לקדשו דאמרינן ההיא כוביתא שראיתם לבנה היתה דלא מתחזי כשיקרא ואין מאיימין על העדים על חדש שנראה בזמנו לעברו כי מאחר שאמר ראיתי יחזור ויאמר לא ראיתי מחזי כשיקרא.

אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן תיובתא. ומכל מקום הני מילי לדידהו דמקדשי על פי הראיה, אבל אנן דעברינן על פום קיבועא דירחא עבדינן ליה לעולם חסר. ואיכא למידק אשמעתין, אמאי מהדרי אדיוקי למפרך עלה לותיב מרישא דמתניתין דקתני בהדיא ועל ניסן מפני הפסח, תרצו בתוס' דכיון דסלקא בתיובתא לא דייקינן בה כולי האי. ולי נראה דלא קשיא, דטובא איכא בגמרא דמצי מוכח בהדיא מרישא דמתניתין ודייקינן מדיוקא דסיפא, בע"ז פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, ב) בשמעתא דהמטהר יינו של נכרי, וכן בתענית (יז, א) פרק כיצד סדר תעניות, ובסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין כב, ב) גבי הדיוט מסתפר אחד לשלשים יום דפרכינן אי הכי האידנא נמי ופרקינן דומיא דיין מה יין בזמן ביאה וכו' ואקשינן ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ואמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כמאן כרבי מכלל דרבנן אסרי, ואע"ג דרבנן אמרי הכי ברישא בהדיא ניחא ליה לאקשויי מדיוקא ומכללא, אע"ג דאיכא למימר טעמא בההיא דאי מרישא הוה אמינא דרבנן בדינא פליגי עליה דרבי אבל במאי דקאמר שתקנתו קלקלתו לא פליגי משום הכי קא דייק מיהא דאביי. אבל מכל מקום טובא איכא בגמרא.
ועוד נראה לי לתרץ, דאי מרישא הוה אמינא משום דסבירא ליה לתנא דמתניתין דעבור שנה חדש, ורצה חודש רצה שלשים יום, והלכך צריכין למיפק אניסן, והא דלא נפקי אאדר שני דילמא במצות הנוהגות בשני אי נוהגות בראשון פליגי, הלכך לא מצי פריק ליה מיניה כי היכי דלא לידחיה הכין.
ואי קשיא לך, אכתי בשנה מעוברת בתחלתה מאי איכא למימר אמאי נפקי אניסן. ויש לומר כיון דבשנה פשוטה צריכי למיפק משום חשש שנה מעוברת, ובשנה מתעברת גופא נמי צריכי למיפק, שנה מעוברת בתחלתה מיעוטא דמיעוטא הוא, אפשר דמשום רובא תנן במתניתין על ניסן מפני הפסח.
אבל הרב בעל המאור ז"ל [כתב], דאפילו אשנה מעוברת בתחלתה אמרו שיצאו שלוחים על ניסן מפני הפסח, משום שהשליחות צריך בשביל הכל ומסורה היא לכל ואין הכל בקיאין לידע שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר, ודילמא מיקלקל להו פסח דאית ביה חיוב כרת. ואע"ג דלא הטריחו על אדר השני מפני הפורים, התם הקלו משום דליכא חיוב כרת אבל בחיוב כרת דחמץ לא הקלו. ואע"ג דמותיב רב נחמן מדתנן (לקמן ראש השנה כא, ב) על שני חדשים מחללין את השבת ואי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן, התם שאני משום דעדות אינה מסורה אלא לבית דין שיודעין בסוד העיבור. ואע"ג דאקשינן לעיל וכיון דנפקי אאלול למה להו אתשרי, דאלמא ידעי חדש זה מכלל חדש אחר, שאני התם שאין לחודש אלול שליחות בפני עצמו אלא בשביל ראש השנה כדתנן (לעיל ראש השנה יח, א) על אלול מפני ראש השנה, אבל אדר הסמוך לניסן שיש לו שליחות בפני עצמו מפני הפורים, דילמא טעו ולא ידעי מיניה ראש חודש ניסן, והלכך אע"פ שיצאו על אדר חוזרין ויוצאין על ניסן.

גירסת הספרים: איכא ביניהו יום טוב של ראש השנה הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה. ורבינו תם ז"ל לא גריס מלפניה, דאם כן אפילו למאן דאמר משום מתיא איכא דהא אתי יום הכפורים באחד בשבת. ואיכא מאן דלא גריס יום טוב של ראש השנה אלא יום טוב סתמא, וביום טוב של עצרת קאי, דלמאן דאמר משום ירקיא איכא דהא בעצרת נמי חביל עלמא, והלכך מעברינן אדר הסמוך לניסן, וכן כתב בעל המאור ז"ל. ובשם התוס' כתב, דלעולם אין מעברין אלא משום תשרי בלבד דבדידיה חביל עלמא וכדאמרינן (יומא כט, א) שילהי קיטא קשה מקיטא, אבל משום ניסן ועצרת לא מעברינן דלא חביל בהו עלמא. והכא בהא פליגי, דמאן דאמר משום ירקיא סבר דכל היכא דאתי יום טוב של ראש השנה סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מעברינן, משום דאי אתי בערב שבת אתי נמי יום טוב הראשון של חג ושמיני עצרת בערב שבת, והיכא דמטו שלוחי תשרי חביל להו עלמא טובא ואיכא משום ירקיא, ותקנתא דחמימי לאו כלום הוא, והיכא נמי דאתיא מלאחריה הוי נמי יום טוב הראשון ושמיני עצרת באחד בשבת ואיכא נמי משום ירקיא, אבל משום מתיא ליכא לעולם דהא היכא דמטו שלוחים עד ערב יום הכפורים לא חביל להו עלמא, דאכתי מקרבי טובא לארץ ישראל דלא חביל להו עלמא.
ומאן דאמר משום מתיא, היכא דאתו מלפניה ודאי מעברין משום מתיא משום דאתי יום הכפורים באחד בשבת וקא סבר דאפילו הכי חביל עלמא, אבל לא משום ירקיא דאפשר בחמימי, ומלאחריה דליכא משום מתיא לא מעברינן כלל דסבירא ליה דאפשר בחמימי. נמצא דביום טוב הסמוך לשבת מלאחריה פליגי לגמרי, דלמאן דאמר משום ירקיא מעברינן ולמאן דאמר משום מתיא לא מעברינן ליה כלל, וביום טוב הסמוך לשבת מלפניה בין למר ובין למר מעברינן, אלא בטעמא פליגי למר משום מתיא ולא משום ירקיא, ולמר לא משום מתיא אלא משום ירקיא. והוא הדין דהוה מצי למימר יום הכפורים הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה איכא ביניהו, אלא שלא היה מתברר טעם מחלוקתם ביום טוב יפה בלשון קצרה כדרך שהוא מתברר טעם יום הכפורים מכלל יום טוב.

אמר אביי לא קשיא הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי. איכא מאן דמפרש דבניסן ותשרי מאיימין אפילו על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו, משום תקנת כל המועדות, אבל בשאר ירחי מאיימין לעברו ואין מאיימין לקדשו. ואע"ג שהחדש הזה לכם דדרשינן מיניה כזה ראה וקדש גבי ניסן ותשרי כתיב, לאו אהחדש הזה קאי אלא אלחדשי השנה קאי. ואיכא מאן דמפרש איפכא. ומיהו לכולי עלמא מאיימין על החדש שנראה בזמנו לעברו, דאי לא תיקשי דעולא. והא דפריק אביי אההיא דר' יהודה נשיאה קאי דאמר משמיה דר' יוחנן דמאיימין אפילו על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו.

אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללין. שהרי אין אנו צריכין לעדותן ומפרקין משום דמצוה לקדש ע״פ ראיה:

איכא דאמרי וכו׳ אא״ב לעולם חסר מ״ה מחללין. כשראוהו ביום שלשים שחל להיות בשבת כדי לקדשו ע״פ הראיה:

אא״א. דזמנין עבדינן ליה מלא אמאי מחללין ליתבו בדוכתיה בשבתא ונעבדינה מלא ונקבעיניה יום א׳ בשבת שהוא שלשים ואחד. ומהדרינן אי איקלע יום שלשים (ואחד) בשבת ה״נ דשהו עד למחר הב״ע כשחל יום שלשים ואחד בשבת דתו לא אפשר לשהויי ובעינן דליתו היום כדי לקדשו ע״פ הראיה דקסבר אפי׳ שלא בזמנו מקדשין אותו ע״פ הראיה:

ומדכולהו לאו משום וכו'. פי׳ כדקא מתרצינן לעיל וכיון דכן הדרן קושיין לדוכתיה:

אא״ב זמנין מלא וכו'. ואסיקנא בתיובתא ובודאי בלאו מתניתין ה״מ לאקשויי א״ה דמשום מצוה לקדש ע״פ הראיה אפילו כולהו חדשים נמי ליחללו אלא דעדיפא למפרך ממתניתין דמוכחא הכי בהדיא והקשה בתוס׳ ואמאי לא אותביניה מרישא דמתניתין דקתני ועל ניסן מפני הפסח ואם איתא דאדר לעולם חסר כיון דנפקי על אדר למה להו דנפקי על ניסן ותירצו דכיון דסלקא בתיובתא לא דייקינן ביה כולי האי כלומר דתלמודא לא קפיד בהא אי מותיב מרישא אי מסיפא כיון דמ״מ מתני׳ תיובתא ודכותה אשכחן בע״ז בשמעתא דהמטהר יינו של נכרי וכן בתענית פ׳ סדר תענית ואחריני טובא דמצי פריך מרישא ופריך מסיפא. והרב בעל המאור תירץ יותר יפה דעדיפא ליה למפרך (מרישא דמתני׳ מחללין) [מהא דמחללין] את השבת לבא לפני הב״ד דאיכא תרתי חדא דאיכא חלול שבת ועוד דב״ד הראויין לקדש את החדש מסתמא מידע ידעי הא דשלחו למר עוקבא דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ונמצאת הליכת העדים שלא [לצורך] דאלו מרישא שהשלוחים יוצאים להודיע לגולה ליכא פרכא כולי האי דכיון דאפשר לתקוני שלא בחלול מתקנינן דשליחות עדים לגולה לכ״ע מסורה וכ״ע לא ידעי להא דשלחו למר עוקבא ואע״ג דלעיל אמרינן דכיון דנפקי על אלול לא צריכי למיפק על תשרי אם איתא דאלול לעולם חסר לא דמי חדא דדילמא ההיא ידיעה טפי לכ״ע ועוד דכיון דיציאתן באלול אין בה צורך לאלול כלל נימא רמו אדעתייהו דמשום תשרי הוא דנפקי לפי שאלול לעולם חסר אבל הכא שיציאת שלוחין באדר לצורך אדר הוא מפני הפורים לא רמו אנפשייהו למידע מיניה קביעות ניסן ביום שלשים הילכך יוצאין שלוחין אף על ניסן וזה טעם מתוק ונכון והא דאסיקנא למר עוקבא בתיובתא ה״מ לדידהו דמקדשי ע״פ הראיה אבל אנן דעבדינן על פי קביעא דירחא עבדינן ליה לאדר הסמוך לניסן לעולם חסר:

כמה טיבותא כו'. פי׳ שאנו מעברין לאלול לפעמים מחמתם ואמרינן מאי טיבותא עולא אמר משום ירקיא שלא יכמשו בי״ט הסמוך לשבת:

משום מתיא. שלא יסריחו כשחל י״ט סמוך לשבת ואמרינן מאי בינייהו בעיקר דינא ואסיקנא דאיכא בינייהו י״ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה אבל ר״ת ז״ל כתב דלא גרסי׳ מלפניה דא״כ האיך אמרינן דליכא משום מתיא הא ודאי איכא דכל שחל ר״ה בע״ש חל י״ה בא׳ בשבת ואיכא משום מתיא ויש דוחקין דגרסי׳ ליה והכא לא בי״ט של ר״ה עסקינן אלא בי״ט דעצרת דההיא שעתא הביל נמי עלמא ואיכא משום ירקיא וכי חזינן דהוה סמוך לשבת מלפניה או מלאחריה מעברינן לאדר כדי להרחיק עצרת מן השבת וזה דעת בעל המאור ז״ל אבל אינו נראה לרבני צרפת משום דבעצרת לא הביל עלמא כולי האי ולא אמרו דאיכא הבלא אלא בתשרי דהוא שלהי קייטא וקשה מקייטא ולדידי קשיא לי היכא גרסי׳ מלפניה דהא מלפניה לא משמע דאיכא משום ירקיא דהא אפשר לבשולינהו מע״ש לצורך שבת בע״ת תדע דהא לעיל אמרינן דהיכא שחל י״ה בא׳ בשבת למ״ד משום ירקיא לא מעברינן דלאורתא דמוצאי י״ה טרח ומייתי ואם איתא נהי דליכא משום ירקיא די״ה הא איתא משום ירקיא דמועדות דכל שחל י״ה בא׳ בשבת הרי חל י״ט של ר״ה בע״ש וכן יום א׳ דסוכות וכן שמיני עצרת ואמאי לא מעברינן משום ירקיא אלא ודאי לא מעברינן אלא כשחל י״ט לאחר השבת שהירקות מתכמשין בשבת שא״א לבשלם למחר (אלא) [אבל] כשחל בע״ש הרי מבשלין אותן בו ביום לצורך מחר דהכא משום ירקיא הצריכין להתבשל קאמר שנכמשין ואין בשולם יפה אבל הירקות הנאכלין חיים אין קפידא בכמישתן גם אין צורך להם כל כך והיינו דאמרינן לקמן אפשר בחמימי והא אפשר ודאי אין חמימי יפה אלא לירקות המתבשלין ולא לירקות הנאכלין כמו שהן חיים ואע״פ שרש״י ז״ל מפרש אותה בירקות הנאכלין חיים אינו נראה נכון מן הטעם שכתבתי ואע״פ שקצת הגאונים ז״ל פי׳ כן אפשר בחמימי אפשר לבשלם בקדירה מכלל דמ״ד משום ירקיא לאוכלן חיים בעי להו אבל אינו נכון בעיני מן הטעם שכתבתי. ויש גורסין כגרסת הספר ומפרשים דת״ק איכא ביניהו י״ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ומ״ד משום ירקיא סבר דמשום מתיא ליכא לעבורי לעולם דהא כל היכא דמטו שלוחים עד י״ה וידעי בקביעא דירחא מיקרבי טובא (לישראל) [לארץ ישראל] ולא הביל להו עלמא אבל משום ירקיא איכא לעבורי דהא כל היכא דמטו שלוחים עד סוכות ודאי הביל להו עלמא והא תלמוד כל היכא שחל י״ט של ר״ה סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה איכא משום ירקיא אף בי״ט ראשון של סוכות וביום שמיני עצרת ואמטולתיהו הוא דמעברינן (בהם תרי) ומ״ד משום מתיא סבר דאפי׳ היכא דמטי שלוחים עד י״ה הביל להו עלמא ואיכא לעבורי אמטולתיהו אבל משום ירקיא ליכא לעבורי דאפשר בחמימי כדמפרש ואזיל הילכך כשחל י״ט של ר״ה מלפניה מעברין משום מתיא אבל היכא דמקלע לאחריה דליכא משום מתיא לא מעברינן משום ירקיא אשתכח דהיכא דמקלע י״ט סמוך לשבת מלפניה מעברינן ובטעמא בלחוד פליגי דלמר מעברינן משום ירקיא ולמר משום מתיא אבל כד מקלע מלאחריה פליגי בעיקר דינא דלמ״ד משום ירקיא מעברינן ולמ״ד משום מתיא לא מעברינן וכ״ת א״כ דמ״ד משום ירקיא לא מעברינן משום מתיא אמאי לא אמרינן דאיכא ביניהו יום הכפורים שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה י״ל דאה״נ אלא שאלו כן לא היה מתברר טעם יפה מחלוקתם בירקיא דמ״ד משום מתיא לא חייש לירקיא דה״ל לאפוקי מדיוקא דכיון די״ה לאחריה י״ט לפניה ואיכא משום ירקיא וכ״כ בעל המאור ז״ל בשם בעלי התוס׳ ואין טעם זה נכון בעיני דהא תלמוד משמע דאנן מפשט פשיטא לן דכ״ע אית להו משום מתיא וכדפרכינן ומ״ד משום ירקיא נעברינה משום מתיא ואם איתא דבעינן למימר לא חייש למתיא האי טעמא ה״ל לפרושי בהדיא ולמימר דקסבר לא הביל להו עלמא ועוד אם איתא בהאי טעמא מסתיין לומר דאיכא ביניהו י״ה שחל להיות (בשבת) [בע״ש] מר חייש משום מתיא לחוד (ולא חייש משום ירקיא כלל) ומר לא חייש משום מתיא אבל משום ירקיא חייש כל היכא דאיכא למיחש ולמה לן ומנא לן לאוקמא פלוגתי אחריתי ביניהו דמ״ד משום מתיא לא חייש לירקיא כלל אלא שבזו י״ל דתלמודא משמע ליה דמר אמר משום ירקיא דוקא ולא משום מתיא ומר סבר משום מתיא דוקא ולא משום ירקיא ואעפ״כ אינו מחוור דהכי ה״ל למימר איכא ביניהו י״ט הסמוך לשבת מלאחריה א״נ י״ה הסמוך לשבת מלפניה למ״ד משום ירקיא מעברינן בי״ט הסמוך לשבת לאחריה ולא בי״ה הסמוך לשבת מלפניה ולבר פלוגתיה הוה איפכא דהכי שיטתא דתלמודא בעלמא:

אמר אביי לא קשיא הא בניסן ותשרי הא וכו'. פרש״י ניסן ותשרי אין מאיימין לקדשו אלא מקדשין ע״פ הראיה וכדכתיב גבי ניסן כזה ראה וקדש כדי שיבאו כל המועדות כתקנן אבל בשאר חדשים מאיימין כדי לעברו או לקדשו וכ״ת בשאר חדשים מה צורך יש לנו לחסר או לעבר י״ל כגון אותה ששנינו במס׳ ערכין אין פוחתין מד׳ חדשים מעוברין בשנה ולא יותר על ח׳ ופעמים שיש לנו לחסר לפי שכבר עברו ח׳ חדשים מעוברין ופעמים שיש לנו לעבר כדי להשלים לד׳ וי״מ בהיפך דבניסן ותשרי מאיימין על החדש שלא נראה בזמנו כדי לקדשו לתקן כל המועדות משום ירקיא או משום מתיא אבל בשאר ירחא אין מאיימין לקדשו ואע״ג דהחדש הזה דרשינן מיניה כזה ראה וקדש גבי ניסן כתיב לאו אהחדש הזה קאי אלא אלחדשי השנה קאי ודכ״ע מאיימין על החדש שנראה בזמנו לעברו בניסן ותשרי ואף לפירושא קמא דאי לא תקשי דעולא והא דפריק אביי אההיא דר׳ יהודא נשיאה קאי שאמר מש״ר יוחנן דמאיימין אפי׳ על החדש שלא נראה בזמנו כדי לקדשו וק״ל מאי האי דפרכינן ממאי דשלח ר׳ יהודא משמא דר״י לאידך דריב״ל והלא בכמה מקומות נחלקו ר״י וריב״ל וי״ל דלישנא דקאמר כל שנותיו דר״י היה מלמדנו משמע מלמדנו בלא שום מחלוקת ולפי זה אידך פירוקא דאמר רבה בסמוך הא דתני רבה בר שמואל אחרים היא לאו אפירוקא דאביי קאי דההיא ודאי הא מצרכינן ליה לתרוצי בין מימרא דריב״ל ומימרא דר׳ יהודא נשיאה משמא דר׳ יוחנן אלא אפירוקא דרבה דלעיל קא מהדר דמתרץ לעיל מתניתא דרבה בר שמואל ומחסר ומוסיף בלישנא דמתניתא ורבא השתא לא ניחא ליה לשבושי לישנא דמתניתא ומוקי לה כאחרים כך שמעתי ואינו מחוור והנכון בעיני בעיקר קושיא דלעיל מדר׳ יהודא נשיאה משמא דר׳ יוחנן לאו אדריב״ל היא אלא אעיקר מתניתא דרבה בר שמואל דתירצה רבה בשיטתא דריב״ל ולהכי אקשינן דא״כ פליגא ההיא מתניתא עליה דר״י ואתא אביי ופריק הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחא ורבא פריק דאה״נ דההיא מתניתא פליגא אדר״י ומיהו אחרים היא ור״י דאמר כרבנן דפליגי עלייהו דאחרים ופליג אדריב״ל ומיהו ריב״ל אפי׳ כרבנן אמר לה והשתא קאי פירוקא דרבא על פירוקא דאביי כפשטא לישנא דגמרא:

רב דימי מנהרדעא וכו׳ עד האי מחזי כשקרא. פי׳ דכיון שנראה בזמנו כי מעברינן ליה מיחזי כשקרא אבל כשלא נראה ומקדשין אותו לא מיחזי כשקרא דלא ראינו אינו ראיה והוי יודע שלעולם אין מקדשין אותו אלא ביומיה ממש ולא לאח״כ ולא נזכר (אינם) [איום] עדים אלא קודם קדוש דאלו לאחר שעברוהו ובאו עדים שראוהו אין צריך לאיים כלל דכיון שעבר יומו בטל קדושו ואין מקדשין אותו וכדמוכח בהדיא לקמן ובפ׳ ראוהו ב״ד יש לרמב״ם ז״ל בזה דברים שאינם מחוורין:

אע"פ שבזמן חכמי המשנה היו מקדשין על פי הראיה אם הוצרכו לעבר את אלול כדי שלא יארע יום הכפורים בסמוך לשבת מלפניה או מלאחריה מעברין אותו מפני המתים שלא ישתהו יותר מדאי שהרי שבת ויום הכפורים אי אפשר בעממין ואם היה חל יום הכפורים ביום ששי אף אנו מעברים אותו מטעם ירקות שלא יהיו ראויות בשבת מצד כמישותם ומ"מ אם חל יום הכפורים ביום ראשון אין כאן טעם לירקות שהרי אינו צריך להם עד הלילה ויכול הוא להביא מן החוץ ומ"מ מפני המתים אנו צריכין לעבר בין חל מלפניה ביום ששי בין חל מלאחריה ביום ראשון ולא הוזכרה כאן דחייה מתורת יום ערבה שלא יבא בשבת שבימי התנאים לא היו מדקדקים ביום ערבה כלל וכמו שאמרו במשנה שבת קל"ז א' קטן נימול פעמים לח' וכו' שאם נולד בערב שבת בין השמשות ואירע ר"ה ביום ראשון נמול לעשרה אלמא לא היו מדקדקים שלא לקבוע תשרי ביום א' אע"פ שבא יום ערבה בשבת ומ"מ למדת משמועה זו שכמו שמעברין את השנה לצורך מפני האביב ומפני התקופה ושאר הסבות הנזכרות במקומם כך מעברין את החדש לצורך אע"פ שהיה ראוי מצד הראיה לקדשו בזמנו.

מאחר שמעברין את החדש לצורך אם באו עדים ביום שלשים ואמרו שראו את הלבנה ואנו צריכים לעבר מאיימין עליהם ומשתדלים לבטל עדותם כדי שיהא מעובר מאליו ואם העידו מ"מ אף אנו מעברין אותו הואיל וצריכים אנו לכך וכן אם היו צריכים לקדשו בשלשים כגון שאם נמתין עד למחר יהא יום הכפורים סמוך לשבת וכיוצא בה משאר הסבות ובאו עדים ולא נמצאת עדותם ברורה מאיימין עליהם להשתדל לקיים עדותם ואע"פ שאמרו שאין מאיימין על החדש שלא נראה כדי לקדשו בזמנו שאין כח בידינו לקדש יום שלשים בלא עדות ברורה אבל יש כח בידינו לשהות קדושו עד למחר אע"פ שנראה בזמנו לא נאמר כן אלא בניסן ותשרי שבאלו מתוך שהם ראש ועקר הקדוש צריך שלא להכשל לקדשו שלא בראיה אבל בשאר חדשים שהוצרכו לעברם מצד מה שאין פוחתין מארבעה חדשים מעוברים בשנה או לקדשו בזמנו מצד שאין מוסיפין על שמנה מאיימין על איזה שנרצה ויש פוסקין בהפך שניסן ותשרי הואיל ותקון גדול יוצא מהן למועדות מאיימין על איזה שנרצה ואע"פ שניסן מיהא אע"פ שאנו צריכים לעבורו שלא תמשך תקופת טבת עד חמשה עשר בניסן אבל קדושו אין לנו צורך מ"מ הואיל והוא עקר הקדוש אם רואים לפי מהלכות הלבנה שיצטרכו לקדשו מאיימין לקדשו שיתישרו בו כל קדושי השנה ומ"מ דוחק הוא ושטה ראשונה נראית לפי הסוגיא אם מצד מה שכתבנו שבניסן אין צריך לקדוש אם מצד שהסוגיא מתפרשת יפה לשטה ראשונה.

יש מי שפוסק בכלם שאין מאיימין על החדש שנראה בזמנו לעברו משום דמחזי כשקרא שהרי מן הסתם הרבה ראו כן אבל מאיימין על עדים שבאו לומר שראו ולא נתבררה עדותם כדי לקיים עדותם ולקדשו שאין כאן שקרות ניכר שאפשר שהם ראו ולא זר וכן אם באו עדים להזים את העדים שראו את הלבנה מאיימין את המזימים כדי לקדשו גדולי המחברים כתבו דברים שמתוכם נראה שהם פירשו בשמועה זו במה שאמרו מאיימין על שלא נראה בזמנו לעברו שאם לא באו עדים ביום שלשים ועברו בית דין את החדש ואח"כ באו עדים רחוקים והעידו שראוהו בזמנו אפילו באו בסוף החדש מאיימין עליהם כדי לבטל עדותם כדי להשאירו מעובר ואם העידו מ"מ מקדשין אותו וחוזרין ומונין מיום שלשים אלא שאם הוצרכו לעברו מעברין ואף בזו כתבו שיש חולקים לומר שאין מעברין אותו כלל ואני תמה שהרי בפירוש אמרו שאפילו באו עדים ביום שלשים אם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה בליל שלשים ואחד אין מקדשין אותו ונתעבר החדש שאין הראיה קובעת אלא בית דין שאומרין מקודש הם שקבעוהו כמו שיתבאר ואף הם כתבוה כן:

כי אתא עולא אמר עברוה לאלול נ"ל שלעולם לא היו מעברין אלא משום יוה"כ שלא יבא סמוך לשבת בין מלפני' ובין מלאחרי' כדאמרי' בפ' החליל אבל ליו"ט הסמוך לשבת לא חששו מעולם לעבר דאי משום מתיא איפשר בעממי ואי משום ירקא דילמא סברי כר' יוחנן דאמר נולדה בזה מותרת בזה דלית ליה הכנה דרבה וכן נמי ירק שתלשו גוי בזה א"נ כיון דביו"ט מותר לבשל היו מבשלין הירק ולא הי' נפסד ומש"ה כי אמרי' לקמן איכא ביניהו יוה"כ שחל להיות אחר השבת לא חש לר"ה וחג הסוכות דחיילי בערב שבת ומאי דמסיק בתר הכי איכא בינייהו יו"ט שחל להיות סמוך לשבת כו' אינו אלא דיוקא בעלמא לאקומי מאי ביניהו ואינו עיקר שלעולם לא עיברו אלא בעבור זה וכדי למצוא מאי ביניהו אמר כל זה דכל טעם העיבור אינו אלא בעבור יוה"כ ומר אמר טעמא חדא ומר אמר טעמא חדא ולא פליגי וכזה ימצאו בתלמוד סברות הרבה שמעמידים כן מפני דוחק המקשה ואין לסמוך עליהם:

בד"ה הא בניסן ותשרי פי' בקונטרס כו' וי"מ איפכא עכ"ל עיין ב' הפירושים בדברי בעל המאור גם שאר דברים בפי' סוגיא דשמעתין בסוד העיבור ע"ש באריכות:

בד"ה ואם היתה כו' בערכין פריך והאיכא יומא דתלתין שנין כו' עכ"ל לא ידענא אמאי לא נקטו בהא בפשיטות טפי דפריך נמי התם יומא דתלתא שנין דבכל שנה עודפות ח' שעות ואותן שעות מצטרפין ליום שלם בג' שנים ומשני לה נמי התם דליתיה בכל שתא לא קחשיב וק"ל:

גמרא תיובתא. עי' ט"א שכ' דלאחרים ע"כ בשנה מעוברת הב' אדרים חסרים מדקאמרי דאם היה שנה מעוברת חמשה. ואשתמיטתיה במחכ"ת גמרא דערכין (ט ב) דלאחרים עבור שנה ל' יום ודל ירחא לבהדי ירחא ע"ש והרב ז"ל בעצמו הביאה לעיל (ו ב):

תד"ה ואם. והאיכא יומא דתלתין שנין כו'. עי' מהרש"א. ובסוכה (נד ב) באו דבריהם על נכון ע"ש:

בגמ' איכא דאמרי אף אנן נמי תנינא אלא אי אמרת זימנין מלא זמנין חסר אמאי מחללין ופרש"י מכדי בב"ד תליא כדאמרינן לקמן אתם אפי' עכ"ל. ולכאורה אין ראייתו מוכרחת דנהי דדרשינן אתם אפילו מזידין היינו לענין דבדיעבד מה שעשו עשו וקובעין המועדות לפי אותו החשבון אבל אכתי לא שמעינן מהא שידחה לכתחלה החודש מזמן קביעתו במזיד. תו קשיא לי מאי מקשה ניעבריה האידנא וניקדשיה למחר דהא מקראי ילפינן דמחללין שבת והיכי משכחת לה ואי בדאיקלע ל"א בשבת א"כ השתא נמי לא מקשה מידי. ונראה עיקר כוונת רש"י בזה דאכתי כיון דקיי"ל בעלמא דאין עשה דוחה לא תעשה וכ"ש היכא דאיכא כרת אפילו בפסח ותמיד אלא היכא דא"א לקיים שניהם וא"כ ע"כ צ"ל דה"נ לא התירה התורה לחלל שבת על קביעת החדש אלא משום דא"א בענין אחר. ומשום שקביעת המועד תלוי בהם ואי ס"ד דזמנין מלא וזמנין חסר למה התירו לחלל שבת כיון שאין זה תלוי בקביעת המועדים כלל שאם לא יבואו העדים ויקבעו למחר אפ"ה המועדים נקבעו כדין כיון דבדיעבד אפי' במזיד מה שעשו עשוי כ"ש הכא דהב"ד אנוסין נינהו כנ"ל בכוונת רש"י. מיהו לא הוצרך להביא ראיה ע"ז דבב"ד תליא מלתא אלא לרווחא דמלתא אפי' למאן דלא חייש לאד"ו. אבל למאי דקיי"ל דדחינן מפני אד"ו אלמא דבב"ד תליא מלתא לדחות אפי' מפני ערבה דטלטול דרבנן כ"ש מפני חילול שבת דאורייתא. ועיין מה שאפרש בזה בסמוך ובעיקרא דמילתא דמחללין שבת אבאר לקמן בעזה"י ודוק היטב:

שם מתיב רב כהנא כשהמקדש קיים כו' מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן במקומו בעזה"י:

שם כי אתא עולא אמר עברוה לאלול אמר עולא ידעי חבראי בבלאי כו' וקשיא לי למאי דמשמע בשילהי סוכה ובכמה דוכתי דאף בימי התנאים לעולם היו חוששין שלא לקבוע ר"ה באד"ו א"כ מאי רבותא דעולא ובעיקרא דמילתא נמי יש לתמוה אהא דדחינן ר"ה וכולהו מועדים מעיקר זמן קביעתן משום ירקא ומתיא ונטילת ערבה ואמאי הא מדאורייתא מחללי שבת כדי שיקבע בזמנו והא היכא רמיזא דהוי כעוקר דבר מן התורה אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי היכא שבאו עדי ראייה ונחקרה עדותן או שנראה בעליל לא היו דוחין כלל אלא הא דדחינן משום אד"ו היינו היכא שלא באו עדי ראייה דאפ"ה היו יכולין לקדש באותו יום כיון שידעו הב"ד ע"פ חשבון שראוי לקדש כיון שאפשר לראות הלבנה ועדי ראייה לא מעכבי דידיעה הוי כראייה בכל מקום וקרינן ביה כזה ראה וקדש אלא דמצוה מן המובחר ראוי להמתין עד סמוך לחשיכה שמא עדיין יבואו עדים ובכה"ג הדבר מסור לב"ד לקדש או לעבר להמתין עד שתחשך ויתעבר ממילא ויהיה הקידוש ע"פ ראייה ממש ומכ"ש היכא דאיתרמי שצריכין לעבר מפני התקופה כגון שבהכרח לא היו יכולין למלאות בחדשים הקודמים שתבא התקופה בזמנה ובכה"ג ודאי היו צריכין לעבר ואפי' אם באו העדים סמוך לחשיכה היו מאיימין ומרבין בחקירות עד שתחשך ומכ"ש למ"ד דתקופה מעכב אפילו בדיעבד כמו שיבואר לקמן נמצא דלפ"ז בלא"ה מדינא היו יכולין לעבר ולקדש אלא דלסניף בעלמא היו מחזרין לעבר משום ירקא ומתיא כן נ"ל נכון:

ויתיישב יותר לפי שיטת הרמב"ם בפ"ה מהל' ק"ה דבלא"ה מעיקר דין הקביעות היו צריכין לעשות ימי הקביעות בדלוג ימי השבוע לדחות יום א' ולקבוע יום א' כדי שיקבעו במולד האמיתי. והנלע"ד בכוונתו ליישב ג"כ מה שהקשינו דלא משמע ליה לומר דמשום ירקא ומתיא וערבה לחוד יעברו שלא לצורך ויעשו המועדים שלא כתיקונן הא היכא רמיזא ועוד דכמה פעמים שהיה המולד בשבת ומחמת שלא נראה הלבנה צריך לדחות או משום דעדיין הוא יום כ"ט לחדש מחמת שחודש שלפנינו ג"כ נתעבר שלא לצורך מחמת שלא ראו הלבנה וא"כ כי דחינן השתא משום אד"ו דחינן ר"ה עד יום ב' והוא קרוב לשני ימים אחר המולד ומי נתן רשות לחכמים לעשות כן ע"ז כתב דודאי יש להם רשות מעיקר החשבון של מולד האמיתי לעשות בדלוג אלא מה שדחו אותו וקבעו בגה"ז ולא איפכא היינו משום סעד טעמא דירקא ומתיא וערבה כן נ"ל נכון. ובזה סרה תלונת הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל ואדרבה השגת הראב"ד צ"ע מה נתקשה לו בזה וביותר נפלאה בעיני דברי המפרש להל' קידוש החדש שהניח דברי הרמב"ם ז"ל בתימ' עד יבא מורה צדק ואני איני רואה בכאן שום מקום תימא אלא דברים ברורים הם דודאי לא נעלם מהרמב"ם ז"ל טעמא דירקא ומתיא המבואר בשמעתין וטעמא דערבה המבואר בפ' החליל והא דמקשה התם מההיא דחלבי שבת יש לנו שיטה נכונה ודעתי לבארה שם בע"ה ודעת לנבון נקל ודו"ק:

בתוס' ד"ה בין מלפניה כו' ר"ת לא גרס בין מלפניה דאם חל כו' ת"ל משום מתיא כו' עכ"ל. ושמעתי מקשים דאמאי לא קשיא להו הכי בהא דאמרי' לעיל איכא בינייהו יה"כ שחל להיות אחר שבת דלמ"ד משום ירקא לא מעברי' דלאורתא טרח ומייתי ואכתי לעבריה משום ירקא דהא איקלע ר"ה וסוכות בע"ש. ולענ"ד יש ליישב דלמאי דס"ד מעיקרא לא הוה טעמא דירקא משום ירקות חיים דשייכי בי"ט אלא טעמא דירקא הוי דוקא ביה"כ שחל ערב שבת דירקות שצריכין להתבשל מעי"כ לשבת נפסדין והיינו עובדא דעברוה לאלול בכה"ג הוי ביה"כ שחל ע"ש ודחוהו ואהא קמיפלגי עולא גופא ור' אחא דלעולא משום ירקא ולרב אחא משום מתיא ואמרי' מ"ב וקבעי למימר דא"ב היכא דחל יה"כ אחר שבת ומקשה שפיר ליעבריה משום מתיא ואהא מסיק דע"כ איכא בינייהו י"ט הסמוך לשבת דלמ"ד משום ירקא איכא והיינו ע"כ משום ירקות חיים דשייכי נמי בי"ט ורש"י נמי דמפרש מעיקרא לענין ירקות חיים לפי המסקנא די"ט פי' כן כנ"ל ודו"ק:

בגמרא ומ"ד משום מתיא אפשר בעממי' משא"כ בשבת ויה"כ אסור אפי' ע"י עכו"ם אפילו באשתהי דאע"ג דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה דלא תסור וה"נ ליכא אלא איסור אמירה לעכו"ם אפ"ה גנאי הוא למת שיקבר ע"י שבות דאיסור סקילה ואיסור כרת כ"כ הרמב"ן ז"ל הביאו המגן אברהם בא"ח סי' רי"א:

שם מאיימין על העדים על החדש שלא נראה ויאמרו ראינו. נראה דהיינו לאחר שעפ"י החשבון ראוי לראות וכיון דהא דמצוה לקדש ע"פ הראיה לא מעכב לענין הקביעות למצוה בעלמא ולעת הצורך שפיר יכולין לעשות כן ולא הוי דבר שקר דידיעה הוי כראייה ויותר נראה מלשון מאיימין דהיינו שאין מדקדקין בעדותן כל כך דאע"ג דאפשר שלא ראו אלא כוביתא דעיבא בעלמא בדמות הלבנה אפ"ה אין חוקרין על זה כשהוא מהצורך כן נ"ל אבל הרמב"ם ז"ל מפרש כל הענין לענין הכחשה והזמה ע"ש:

בתוספות ד"ה הא בניסן כו' וי"מ איפכא עכ"ל. ובירושלמי בר"פ ראוהו ב"ד מבואר להדיא כשיטת רש"י וכן משמע נמי לעיל מסוגיא דשמעתין דבניסן ותשרי שייך יותר לעשות חסר משאר חדשים אבל עדיין צ"ע מאי תיקון המועדים יש בניסן ותשרי לעשותן חסר ובשלמא בתשרי אפשר דהוי משום אד"ו אבל בניסן מאי איכא למימר וצ"ע:

בגמרא דאיקלע יום שלשים ואחד בשבת: ק"ק דא"כ יקשה לר"א ב"ר צדוק דס"ל לקמן (דף כ"ד) דביום ל"א אין מקדשין א"כ לא שייך משום מצוה לקדש על הראיה. וי"ל דהשתא מתרץ דהך תנא ס"ל כהך תנא דמתניתן דס"ל לקמן בין בזמנו בין שלא בזמנו מקדשין אותו ולפ"ז ר"א בר"צ ע"כ פליג על הך מתניתן דס"ל דעל ניסן מחללין שבת וכן נראה מדברי הריטב"א:

תיובתא. הטורי אבן הקשה מה קושיא דדילמא הני דשלחו למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ס"ל כבן עזאי דס"ל הכי כדאמרינן בבכורות (דף נ"ד) ותירץ דבן עזאי ס"ל כאחרים דכל החדשים אחד מלא ואחד חסר לפי סדר החדשים וכיון דניסן מלא ממילא אדר חסר ואפילו כשיש ב' אדר שניהם חסרים אבל הנך דשלחו למר עוקבא ע"כ לא ס"ל כאחרים דא"כ למה שלחו על אדר הסמוך לניסן דוקא תיפוק ליה דכל ו' חדשים שאחר המלאים הם חסרים עכ"ד. ודבריו תמוהים דאיך אפשר דטעם דב"ע כאחרים שהרי בבכורות שם אמרינן בכ"ט באב בן עזאי לטעמיה דאמר האלוליים מתעשרים בפני עצמן וליעשרינהו ביום ל' זמנין דמחסרין ליה לאב וכו' ע"ש. ואי ס"ד דב"ע כאחרים ס"ל א"כ אב לעולם מלא עפ"י סדר החדשים דניסן מלא ואייר חסר סיון מלא תמוז חסר אב מלא ואיך קאמר זמנין דמחסרין לי' לאב אע"כ דב"ע לא ס"ל כאחרים ובישוב קושיית הט"א לענ"ד י"ל דלקמן (דף כ"א) אמרינן ת"ר בראשונה היו מחללין על כולן וכו' התקינו שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד ע"ש הרי מה שמחללין על שני חדשים האלה הוא תקנת ריב"ז ובית דינו ולכן פריך שפיר כיון דמזה מוכח דזימנין מלא וזימנין חסר האיך שלחו למר עוקבא לעולם חסר לבטל תקנת ריב"ז ובית דינו ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל ד"ה אדר דאם לעולם חסר אמאי יוצאין על ניסן מפני הפסח ועל מה שכתבו ומיהו לבסוף מסקינן בתיובתא כ' הפ"י דלא ידע מה הועילו בזה דאכתי מעיקרא מאי קסבר ועוד דלמא פריך מסיפא דמתניתן ולא מרישא אכן עפ"י דברינו יש לומר ביישוב קושייתם דידע דיש פלוגתא דתנאי בזה בין ר"ע ובן עזאי ולכן לא קשה ליה ממתניתן דעל ניסן שלוחים יוצאין דס"ל דמתניתן ר"ע היא והם שלחו למר עוקבא דהלכה כבן עזאי אבל ממתניתן דעל ז' חדשים שלוחים יוצאים פריך מתקנת ריב"ז ולכן אסיק בתיובתא:

לאורתא טרח ומייתי: הפ"י הביא בשם שמעתי מקשים אכתי ליעברי' משום ירקיא דהא אם חל יוה"כ באחד בשבת הו"ל ר"ה וסכות ביום ו' והוי משום ירקיא ותירץ בדוחק ולענ"ד י"ל דלקמן אמרינן דמ"ד מתיא לית ליה משום ירקיא דאפשר בחמימי ופי' רש"י שורה בחמין וחוזרת לקדמותן והנה זה שייך ביו"ט שמותר לשרות בחמין אבל בשבת ויוה"כ אי אפשר למיעבד הכי דהא תנן בשבת (דף קמ"ה) כל שלא בא בחמין בע"ש דהיינו שלא נתבשל מע"ש אין שורין אותו בחמין בשבת ולכן י"ל דלהך תירוצא דאיכא בינייהו יוה"כ שחל להיות אחר השבת הוי ס"ל דמ"ד משום ירקיא ג"כ רק לענין יוה"כ קאמר דהיינו כשחל יוה"כ בע"ש דבזה איכא משום ירקיא בשבת שאחר יוה"כ אבל משום י"ט שסמוך לשבת הוי ס"ל דליכא חשש דאפשר בחמימי וכמו דס"ל לפי המסקנא מ"ד משום מתיא אבל אחר דפריך דליעברי' משום מתיא והוצרך לתרץ איכא בינייהו י"ט הסמוך לשבת ע"כ הוצרך לומר דלמ"ד משום ירקיא לית ליה דאפשר בחמימי. שוב אחרי כתבי זאת מצאתי כדברים האלה בבעל המאור אלא שביארתי במה שקיצר ושמחתי שכוונתי לדעת הגאון:

אפשר בחמימי: א"ל דהתינח בי"ט הסמוך לשבת מאחריו אבל בסמוך מלפניו היאך אפשר בחמימי בשבת לפי מה שכתבתי שאין שורין בחמין בשבת די"ל דהא ע"כ לא שייך שיתיבשו הירקות אלא ביום שני אחר שנתלשו דאל"כ בכל שבת יהיה החשש זה וכיון דאפשר בחמימי בי"ט סמוך לשבת לא יהיו יבשים בשבת:

אפשר בעממי: הט"א כתב דמזה מוכח דבשבת ויוה"כ אסור לקבור ע"י עממים והקשה דאמאי לא חשיב זה בדברים שבין שבת ליו"ט. ולענ"ד לק"מ עפ"י מה שכתבו התוס" בב"ק (דף פ"א) הביאו גם המג"א (סי' שי"א) דהטעם שאין קוברין ע"י עממי בשבת הוא משום כבוד המת שגנאי הוא לו שמחללין עליו שבת ע"ש. ולכן לא שייך מאין בין שבת ליו"ט דבזה לא חשיב רק במה שיש חילוק לענין מלאכה או שבות אבל הכא אין בזה משום שבות:

אי הכי מ"ש לדידן: לשון אי הכי קשה וי"ל דה"ק דהא אפשר לפרש שהטיבותא בעיבור אלול היה שעי"ז יוכלו השלוחים לילך יום אחד יותר להודיע יוה"כ וסכות דאם יקדשו ביום ל' שהוא ביום ב' אזי לא יכלו לילך רק עד סוף יום א' אבל אם יעברו ב"ד ולא יקדשו עד יום ג' יש יום יותר להליכה לא בלבד בשאר חדשים שיוכלו לילך מבערב של ל"א אלא אפי' בניסן ותשרי אף שלא יכלו לילך עד שישמעו מפי ב"ד מקודש כדאמרינן לקמן (דף כ"א) מכ"מ יכולים להרחיק הליכתם כגון שביום ל' באו העדים בערב ואם אז יקדשו לא יתחילו הליכתם רק מבערב אבל אם יקדשו יום ל"א יקדשו מיד בבקר ויש להם כל שעות של יום לילך למרחוק יותר וישמעו כל הדרים במרחוק זה מתי קדשו ב"ד את החודש ויש בזה טיבותא להם ואם זה הטיבותא אז א"ש שהוא רק לבני בבל ולא לבני א"י שלהם יבואו השלוחים קודם יוה"כ וסכות בודאי גם אם לא יעברו אבל השתא דמפרש דהטיבותא היא משום ירקיא ומתיא לכן ש פריך אי הכי מ"ש לדידן:

הא בניסן ותשרי: הפ"י הקשה היאך שייך תיקון מועדים בניסן בשלמא בתשרי שייך משום אד"ו אבל בניסן מאי תיקון מועדים איכא והניח בצ"ע ולענ"ד י"ל עפ"י מה דאמרינן לעיל ואל יתקלקלו כולהו מועדות וכתבו התוס' דלמ"ד שמעברין משום ירקיא ניחא דשייך אכולהו דהיינו בין אסכות בין אפסח ושבועות וכמו שכתבתי לעיל וא"כ י"ל דאביי דמתרץ הכי הא בניסן ותשרי ס"ל כמ"ד משום ירקיא ולכן שייך תיקון מועדות גם בניסן:

בתוס' ד"ה מאי טיבותא. כדי שלא יהיה תרי יומין מספק: ק"ק דהא ע"כ הוצרכו לעשות ב' ימים מספק כמו שכתבו התוס' לעיל (דף י"ח) דדלמא עברוהו לאלול וכדאמרינן לעיל בסוגין מימות עזרא ואילך לא מצאנו אלול מעובר לא מצינו דלא אצטריך הא אצטריך מעברין ליה ובשלמא על פי מה שכתב רש"י שם דהא אצטריך פירושו משום ירקיא ומתיא שפיר י"ל דקאמר מאי טיבותא איכא כיון דמימות עזרא ואילך לא היה אלול מעובר לא הוצרכו לעשות ב' ימים ועכשיו שעברוהו צריכים לעשות ב' ימים ועל זה משני טיבותא הוא משום ירקיא ומתיא ולכן זה מכריע הקלקול שצריכים לעשות ב' ימים אבל לפי מה שכתבו התוס' לעיל בפירוש הא אצטריך דלאו משום אד"ו אלא דזימנין דלא ראו העדים הלבנה ביום שלשים ולכן הוצרכו לעשות ב' ימים ר"ה מספק איך פירשו הכא מאי טיבותא דמוטב שלא יעברו שלא יצטרכו לעשות תרי יומא מספק הא אפילו לא יעברו לטובתם ג"כ היו צריכים לעשות ב' ימים דדלמא לא ראו העדים הלבנה ביום ל':

ד"ה בין מלפניו. יום הכפורים באחד בשבת: לכאורה היה אפשר ליישב הגירסא שהרי למ"ד משום ירקיא לא בלבד משום י"ט של ר"ה ושל סכות מעברינן אי מיקלע י"ט סמוך לשבת אלא גם בשאר י"ט כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה ואל יתקלקלו וא"כ י"ל דמה דקאמר הכא י"ט הסמוך לשבת בין מלפניו בשאר י"ט קאמר ולא בר"ה וסכות אבל לי א"ע נראה דז"א דגם לענין שאר י"ט דהיינו פסח ושבועות אי אפשר לפרש או מלפניו דאם נפרש כגון שהיה ל' אדר ביום ו' ואם לא יעברו ויעשו היום ר"ח ניסן יהיה פסח ביום ו' שהוא לפני שבת ולכן מעברין משום ירקיא דז"א דמה מרויחין בזה דאם מעברין עד שיהיה יום ראשון בשבת הרי יש הפסד בזה לענין שביעי של פסח שעי"ז יחול שביעי ביום ו' לפני השבת ויש הפסד ירקיא ואם לא יעברו יהיה הפסד ביום ראשון אבל לא ביום שביעי וא"כ למה יעברו משום ירקיא דמאי חזית לחוש משום ירקיא יותר ביום ראשון מביום השביעי וגם אין לפרש לענין י"ט של שבועות כיון דתלי בפסח שהוא לעולם ביום חמשים של עומר ולכן קאמר אם בלא עבור אדר יהיה שבועות ביום ו' לפני שבת מעברין אדר כדי שיחול שבועות בשבת דז"א דאז יום ראשון ש"פ ביום ו' וא"כ מה שחששנו לעבר משום ירקיא לגבי שבועות יש הפסד לגבי פסח דאם לא נעבור יהיה פסח ביום ה' ושבועות ביום ו' ואם נעבר יהי' שבועות בשבת ופסח ביום ו' ומאי חזית לחששות משום ירקיא לגבי שבועות ולא לגבי פסח לכן לענין שאר י"ט דהיינו פסח ושבועות למ"ד משום ירקיא אי אפשר למצוא בחל י"ט לפני שבת שיעברו ולכן אי אפשר לישב הגירסא או מלפניה ואולי י"ל דמשכחת בחל יום ל' של אדר בשבת ואם נתקדשו בו ביום יהיה ראשון ש"פ בשבת ושביעי ש"פ ביום ו' ושבועות ביום א' ויש משום ירקיא בשביעי ש"פ מלפניו ובשבועות מאחריו ואם יעברו ויהיה ר"ח ניסן ופסח ביום א' אז יהיה משום ירקיא רק בראשון ש"פ מאחריו אבל לא בשביעי שהוא בשבת ולא בשבועות שהוא ביום ב' ולכן מעברין דמוטב לחוש לירקיא בשני מועדים מבמועד א' וע"ז קאמר י"ט הסמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו. אחרי כתבי זאת מצאתי רוב דברים האלה בבעל המאור ע"ש אלא שכ' בקצרה. ולענ"ד ביארתי הדברים ע"פ כוונתו. מיהו מריטב"א נ' דחביל עלמא לא שייך רק בתשרי שהוא סוף קייטא ולא בעצרת וא"כ כש"כ דלא שייך בפסח: