ראש השנה כא ע"א

דף כא - א

ומתרצינן: מאחר שסדר החדשים הוא אחד מלא ואחד חסר [היות שכל 29 יום וחצי בקירוב הלבנה מתחדשת. ובמשך 59 יום עוברים 2 חדשים], הרי תמוז הוא חודש חסר. ואם עשו גם את אב חסר, נמצא שהיו שני חדשים חסרים, זה אחר זה.

ותרי ירחי חסירי - קלא אית להו. כאשר שני חדשים חסרים זה אחר זה, הרי זה דבר יוצא דופן, ויש קול לדבר, והקול מגיע לפני תשרי אף למקום שאין שלוחי בית דין [שהיו יוצאים באלול] מגיעים.

[וכן לענין פסח: הרי טבת חסר לפי סדר החדשים. ואם חיסרו את טבת ושבט זה אחר זה, הקול מגיע אף למקומות הרחוקים, לפני הפסח].

ועתה הגמרא מביאה כאן כמה מעשים הקשורים לעיבור החדש ועיבור השנה:

לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי. לוי הזדמן לבבל בי"א תשרי על פי חשבונם של בני בבל.

אמר: בסים תבשילא דבבלאי - ביומא רבה דמערבא! טעים תבשיל הבבלים ביום צום הכיפורים שבארץ ישראל.

כלומר, בבבל חישבו את אלול חודש חסר, כפי סדר החדשים. אך בארץ ישראל עיברו את אלול באותה שנה. ונמצא שיום הכיפורים חל בי"א תשרי לפי חשבון בני בבל. ^[493]

אמרי ליה: אסהיד! בא והעד בפני בית דין שעיברו את אלול, ונסמוך על דבריך.

אמר להו: לא שמעתי מפי בית דין שאמרו ביום העיבור [יום השלשים ואחד] "מקודש".

ולהלן [עמוד ב] שנינו שאין השלוחין יוצאים לגולה להעיד על עיבור החדש עד שישמעו מבית דין שקידשוהו, ואף על פי שהם יודעים שלא קידשוהו ביום השלשים, ועל כרחם יקדשו ביום העיבור. ^[494] מכריז רבי יוחנן: כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי, כל מקום בגולה שמגיעים לשם השלוחים שבניסן לפני פסח, אבל השלוחין שבתשרי אינם מספיקים להגיע לשם לפני סוכות. מפני שהשלוחים היו הולכים רק בימות החול, ולא בשבתות וימים טובים, ובתשרי אין השלוחים יכולים ללכת בראש השנה וביום הכיפורים.

אזי, ליעבדו תרי יומי. יעשו שני ימים טובים אפילו בפסח, אף על פי שהגיעו השלוחים והודיעום, כי גזרו גזירה על ניסן - אטו תשרי.

כי אם יעשו יום אחד בלבד בניסן, על פי עדות השלוחים, יבואו לעשות גם יום אחד בסוכות, על פי החשבון, בלא עדות השלוחים, ויש לחוש שמא יטעו בחישובם.

רבי אייבו בר נגרי ורבי חייא בר אבא, תלמידי רבי יוחנן, איקלעו לההוא אתרא דהוה מטו שלוחי ניסן. הזדמנו למקום שמגיעים שלוחי ניסן, ולא מטו, ולא מגיעים אליו שלוחי תשרי.

ועבדי חד יומא, ועשו בני המקום יום אחד בלבד, על פי עדות השלוחים, ולא אמרי להו ולא מידי. ולא מחו בידם.

שמע רבי יוחנן רבם, ואיקפד.

אמר להו: וכי לאו אמרי לכו, וכי לא אמרתי לכם, היכא דמטו היכן שמגיעים שלוחי ניסן, ולא מטו ולא מגיעים שלוחי תשרי, ליעבדו תרי יומי, גזירה ניסן אטו תשרי?!

ועתה מבארת הגמרא איך נהגו ביחס ליום כיפור בגולה:

אף על פי שהשלוחין לא היו מגיעים לבבל לפני יום הכיפורים, לא היו צמים שם אלא יום אחד. ^[495]

ואילו רבא החמיר על עצמו, והוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי. היה מתענה יומיים שמא עיברו את אלול.

זימנא חדא אשתכח כוותיה, ופעם אחת נמצא שאכן חל יום הכיפורים חל ביום השני, שבו צם רבא, היות ועיברו את החודש.

רב נחמן היה רגיל לצום יום אחד בלבד.

פעם אחת יתיב בתעניתא כוליה יומי דכיפורי, התענה כל יום הכיפורים.

לאורתא, לפנות ערב, לקראת צאת יום הכיפורים, אתא ההוא גברא, בא איש אחד, ואמר ליה לרב נחמן: למחר - יומא רבה במערבא! מחר חל יום הכיפורים בארץ ישראל, מפני שבית דין עיברו את חדש אלול.

אמר ליה רב נחמן: מהיכא את? מהיכן אתה?

אמר ליה: מדמהרייא.

אמר ליה רב נחמן: "דמהרייא", בראשי תיבות - דם תהא אחריתו של רב נחמן.

כלומר: אתה מצריך אותי לצום יומיים רצופים, ועל ידי כך אני אמות.

קרי רב נחמן עליה, על אותו אדם את הפסוק [איכה ד] "קלים היו רודפינו".

הגמרא מביאה מעשה בענין עיבור השנה:

ונקדים לבאר כמה דברים בענין תקופות השנה.

א. השנה מחולקת לארבע תקופות: תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן, תקופת תמוז.

ב. תקופות אלו אינן שייכות לשנת הלבנה, אלא לשנת החמה, שהיא 365 יום, וכל תקופה היא רבע שנת החמה.

ג. היום שחלה בו התקופה:

תקופת טבת חלה ביום הקצר ביותר בשנה.

תקופת תמוז חלה ביום הארוך ביותר בשנה.

ואילו תקופת תשרי וניסן, שתיהן חלות בימים שהיום והלילה שווים בהם.

ד. להלכה, היום שבו חלה התקופה נחשב יום ראשון לתקופה הבאה, ולא יום אחרון לתקופה הקודמת ["יום תקופה מתחיל"]. סנהדרין יג א.

ה. מאחר שאנו מחשבים את החדשים לפי מהלך הלבנה ולא לפי החמה, נמצא שאין התקופות חלות כל שנה בתאריך זהה.

ו. נאמר [דברים טז]: "שמור את חדש האביב ועשית פסח" - "אביב" היינו בישול התבואה. ומכאן שפסח צריך לחול בתקופת ניסן, שהיא הזמן שהתבואה מבשילה בו.

וכאשר חודש ניסן עומד לחול בתקופת טבת, מוסיפים אדר שני, ומעברים את השנה, כדי שניסן יחול לאחר שתצא תקופת טבת, ותכנס תקופת ניסן:

ז. נחלקו תנאים במסכת סנהדרין [יג א - ב], כמה ימים מתוך חודש ניסן צריכים להיות בתקופת ניסן של החמה.

שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא:

כד חזית, לכשתראה, דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן, שתקופת טבת נמשכת עד ששה עשר בניסן, ובששה עשר עצמו חל יום התקופה, ומתחילה תקופת ניסן, ונמצא שיום טוב ראשון של פסח שהוא בט"ו, חל בתקופת טבת, ושאר החג חל בתקופת ניסן - עברה לההיא שתא! עבר את אותה שנה, כדעת "אחרים" [כינוי לרבי מאיר] הסוברים כן.

ולא תחוש לה. אל תחשוש ותאמר שאין לפסוק כאחרים מאחר שזו דעת יחיד. ואילו לשאר התנאים [בסנהדרין יג א - ב] אין מעברים את השנה באופן זה אלא אם כן נמשכת תקופת טבת יותר [כמבואר במסכת סנהדרין שם].

מפני שהכתוב מסייע לדעת אחרים.

דכתיב [דברים טז]: "שמור את חדש האביב".

כלומר, שמור אביב של תקופה. שמור זאת, שתקופת ניסן שבה מתבשלת התבואה הנקראת אביב, שיהא בחדש ניסן.

וכאילו נאמר בתורה שמור את האביב, שיהיה ב"חודש".

ו"חודש" הוא מלשון חידוש. ואין שום חידוש בחמה, אלא רק בחדשי הלבנה. שהלבנה מתכסה בסוף החודש, וחוזרת ומתחדשת, והולכת וגדלה, עד י"ד בחודש, שאז היא מגיעה לשיא גודלה, ומכאן ואילך הרי היא הולכת וקטנה.

ומכאן, שכוונת התורה לומר, שתקופת ניסן של החמה תחול בתוך ארבעה עשר הימים הראשונים שבחדש ניסן. ^[496] לפי שכל אותו הזמן הלבנה היא בחידוש, עד אמצע החודש, שאז היא מתמעטת והולכת.

ולכן, אם תקופת ניסן חלה בט"ו ניסן, אין צורך לעבר את השנה, אלא יש תקנה לדבר, שבית דין מעברים את אדר, ונמצא שתקופת ניסן תחול ביום י"ד.

אבל כאשר התקופה חלה בט"ז ניסן, לא די לנו אם נעבר את חודש אדר, לעשותו שלשים יום, שהרי אז תחול התקופה בט"ו ולא בי"ד.

הלכך, מעברים את השנה, ותקופת ניסן תחול בט"ז אדר ב', ונמצא שחודש ניסן כולו חל בתקופת ניסן של החמה.

ועתה הגמרא מביאה מעשה הקשור לענין קביעות החדשים:

אמר להו רב נחמן להנהו נחותי ימא, ליורדי הים: אתון דלא ידעיתו בקביעא דירחא, אתם שאינכם בקיאים בסדר קביעות החדשים, אזי, בניסן, כי חזיתו סיהרא דמשלים ליומא, כאשר תראו שהירח נראה כל הלילה עד הנץ החמה ^[497] - בעירו חמירא. בערו את החמץ שבידכם.

ומקשינן: אימת משלים, באיזה תאריך הירח זורח עד הנץ החמה? בחמיסר, בט"ו בחודש!

והא אנן מארביסר מבערינן! הרי צריך לבער את החמץ בי"ד ניסן ולא בט"ו ניסן!

ומתרצינן: לדידהו, דמגלו להו עלמא. ליורדי הים, שכל העולם גלוי לפניהם, ואין שום דבר שמפריע להם לראות את קצה השמים - מארביסר משלים. כבר בי"ד לחודש הירח נראה עד הנץ החמה.

ר"ל אמר החדש הזה שיהא כולו מן החדש וגמר הזה הזה היכי תקשי לן דר"ל אדר"ל. כל ספיקא לקמיה (כי) שדינן פשוטה היא.

לוי אקלע לבבל בי"א בתשרי. פי' בא ברוגית או בביצית בי"א בתשרי בבבל וא' בסים תבשילא דבבלאי כלומר תבשילם נודף. והוא היום יום כפור. כלומר כי עברו אלול שנמצא י"א בבבל עשירי לירושלים. ועל זה הענין נעשה סוכות. אמרו לו תעיד ונשלים הצום היום. אמר להם לא שמעתי מב"ד מקודש. כלומר שמעתי להם כי רצונם לעבר אלול ולוי דאקלע בבבל בי' במרחשון ואמר להו היידנא יומא רבא במערבא. פי' שנה מעוברת היתה שנמצאת עשרה במרחשון כי הן עשרה בתשרי. והיום יום כפור. ואמרי ליה העידו שעיברו השנה הזאת ואמר לא שמענו מב"ד מקודש. ואמרינן שמא לא עיברו שלוחי ניסן מהלכין לא פחות מי"ב יום.

ושלוחי תשרי פעמים שאין מהלכין אלא עשרה ימים מפני כי שובתין בר"ה וביוה"כ ובשבת נמצאו אלו שלוחי ניסן מגיעין למקומות רחוקים מה שאין שלוחי תשרי מגיעין בהן.

רבה הוה רגיל יתיב בתעניתא תרי יומי זימנא חדא אשתכח כוותי' כי עיברו ליה לאלול והיה יום כפור בי"א בתשרי דהוה מחמר אנפשיה ונקיט תרי יומי ומלתא יתירתא עבד ולא חובה הוא עליו שלא היה לו לחוש. ואם חשש מדה יתירתא עשה ולא שיבח בה.

רב נחמן יתיב תעניתא ביומא דכפורי לאורתא אתא ההוא גברא א"ל למחר צומא רבא במערבא כו'. פשוטה היא.

שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי מצית דמשכה תקופת טבת עד ט"ז בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה. דכתיב שמור את חדש האביב וגו' שמור חדשו של אביב. שתהא נופלת בו. כלומר לא יהא אביב קרב אלא בתקופה חדשה. זה הדבר היה נוהג בזמן שבית המקדש קיים. וזה אחד מן הדברים המסורים בידי ב"ד בזמן שהיה האביב קרב. אבל עכשיו שאין אביב לא חיישינן להא דשלח רב הונא.

לוי איקלע לבבל בחד סר בתשרי. פירוש: בחד סר לבני בבל ועשירי לבני ארץ ישראל, היה הולך סמוך לעיר בתוך התחום. ואי נמי סמוך לשקיעת החמה דעשירי לבני בבל נכנס, וערב הצום שלו היה, וקרי ליה חד סר לפי שהיה סמוך לחד סר.

והא דאמרו ליה: אסהיד ואמר להו אני לא שמעתי מפי ב"ד מקודש. תמיהא לי, אם מחמת שלא באו עדים עד שלשים ואחד באלול ויצא לוי משם ביום שלשים סמוך לשקיעת החמה, או שעמד שם ויודע שנתעבר אלול וקדשו תשרי ביום שלשים ואחד ועל כן היה סומך שלא להתענות עד חד סר לבני בבל, מאי קאמר להו אני לא שמעתי מפי בית דין מקודש, מכל מקום הוא ידע שנתעבר החדש ושלא נתקדש ביום עבורו ושנתקדש ביום ל"א, אע"פ שלא שמע מפי בית דין הרי שמע מפי מי ששמע, ותניא לקמן בריש פרק אם אין מכירין (ראש השנה כב, ב) בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו בית דין את החדש נאמן, וחייבין בני בבל להתענות באותו יום כמוהו, ואפילו לא ראה כשנתקדש ולא שמע אם קדשוהו אם לא כיון דידע שלא נתקדש ביום שלשים על כרחנו נתעבר ונתקדש ביום שלשים ואחד. ואם יצא ביום כ"ט באלול ולא שמע שנתקדש ביום שלשים ואחד היה לו ללוי להתענות ביום שלשים ותשעה לאלול כבני בבל, ומה הפרש היה בין לוי לבני בבל, אם היה בדבר ענין שיוכל לוי לסמוך עליו גם בני בבל כן, ואם לאו בין לוי בין בני בבל היה להם להתענות ביום שלשים ותשעה לאלול. ואולי נאמר דכיון שכבר קדשו בני בבל יום שלשים ועליו סמכו והתענו ביום עשירי שלהם אין להם לחזור ולהתענות ביום אחר כיון שאין כאן עד ששמע כשנתקדש שם יום שלשים ואחד, ויש להם לסמוך על מה שאמרה תורה אתם אפילו מוטעים אתם אפילו שוגגים. ומיהו אילו העיד לוי ששמע או ידע מפי מי שראה שנתקדש החדש ביום שלשים ואחד, אע"פ שהם כבר קדשו יום שלשים כיון דבני בבל בתר בית דין שבארץ ישראל גרירי טעותם אינו עומד וחייבים להתענות ביום עשירי לבני ארץ ישראל.

כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברוה לההוא שתא. פירש רש"י ז"ל דעד ולא עד בכלל דמשכה עד ט"ו בניסן ונופלת בשיתסר, וקיימא לן כר' יוסי דאמר בפרק קמא דסנהדרין (יג, א) יום תקופה מתחיל, ואפילו הכי כי נפלה בשיתסר מעברינן לה לשתא, דאפילו כי מעברת ליה לאדר ונפלה היא בט"ו בניסן ויום תקופה מתחיל אכתי לא הוי אביב של תקופה בחדוש הלבנה, דמי"ד ואילך ישנה היא. ואינו מחוור. חדא דהא משמע בפרק היו בודקין בסנהדרין (מא, ב) עד מתי מברכין על הלבנה נהרדעי אמרי עד ששה עשר, אלמא יום ט"ו אכתי חדשה היא. ועוד דתניא התם בפרק קמא דסנהדרין (שם) אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רובו של חדש וכו', אחרים אומרים מיעוטו וכמה מיעוטו ארבעה עשר יום, ואמרינן עלה אחרים מאי קסברי אי קסברי יום תקופה גומר וכולי חג בעי הא איכא, אמר רב שמואל בר רב יצחק אחרים בתקופת ניסן קיימי דכתיב (דברים טז, א) שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן, ופרכינן וליעבריה לאדר. ואם כדברי רש"י ז"ל דיום ט"ו הויא ישנה כי מעברת ליה לאדר אכתי נפלה ביום י"ד ויום תקופה גומר, והוה ליה אביב של תקופה ביום ט"ו ולא הוו בחידוש ניסן.
ומשום כך פירש רבינו תם ז"ל דהכי קאמר, אי משכה עד שיתסר ושיתסר בכלל ונפלה בשיבסר, דאפילו כי מעברת לאדר נפלה ביום שיתסר, ואפילו לר' יוסי דאמר יום תקופה מתחיל מכל מקום עד ט"ז ישנה היא. ואין לפרש דעד שיתסר ולא עד בכלל וקסבר רב הונא בר אבין דיום תקופה גומר, משום דקיימא לן כר' יוסי דאמר יום תקופה מתחיל ומסתמא רב הונא בר אבין הכי סבירא ליה.

לוי איקלע לבבל בחדסר בתשרי. פי׳ שהי׳ חדסר לבני בבל שהיו סומכין על הרוב שאין אלול מעובר ומונין לי״ה מיום שלשים ואותו שנה אירע בבית הועד שהיה אלול מעובר והיה להם למנות משלשים ואחד לי״ה ונמצא כי העשירי לבני א״י היה י״א לבני בבל ובני בבל התענו בעשירי שלהם שהוא תשיעי לבני א״י ואוכלין בי״א שלהם שהוא עשירי לבני א״י והוא י״ה והיינו דאמר להו כמה בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא. וא״ת והא משמע דלוי כבני א״י היה נוהג להתענות בי״א זה והאיך איקלע לבבל באותו יום וי״ל דאיהו לאו בחדסר איקלע אלא סמוך לחדסר שהיה ערב עשירי שלו ועשירי לבני בבל ולפי שסמוך מאד לחדסר קרי ליה חדסר א״נ דבחדסר ממש איקלע לבבל וכגון דאקלע בסמוך לחדסר חוץ לעיר בתוך התחום ולא מחוץ לעיר ונכנס לעיר בחדסר:

אמרי ליה אסהדת אמר להו לא שמעתי מפי ב״ד מקודש. פי׳ ותקנת חכמים היתה שלא יצאו שלוחים לגולה על ניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב״ד מקודש כדאיתא לקמן והיתה בכלל התקנה דכל שלא יעיד העד דשמע מפי ב״ד מקודש שלא (סמכו) [יסמכו] עליו כלל דאי לא הרי לא קיימא תקנה דידהו ולא מימנעי עדים מלמיפק ולפיכך הוצרכו לתקן שלא יסמכו עליהם ויהיו כאלו לא העידו כלל ויהיה מנין שלהם קיים וקבוע ע״פ ב״ד שהרי קביעות כל המועדות תלוי בב״ד וכדרך שתקן הלל חשבון עבור שבידינו היום הילכך לוי גופיה כיון דידע ודאי שהוקבע תשרי ביום שלשים ואחד יש לו להתענות כבני א״י אבל לגבי בני הגולה כיון שלא העיד להם ששמע מפי ב״ד מקודש אין להם לסמוך עליו כלל ולא לבטל מנינם הילכך לוי ודאי ביום שלשים ואחד יצא מא״י או ביום שלשים (ואחד) סמוך לשקיעת החמה שידע ודאי שלא נחדש תשרי ביום שלשים ולפיכך התענה ביום חדסר דבני בבל ואמר להו מה שאמר שאלו יצא משם ביום שלשים בכדי שאפשר לקדש בו ביום ודאי אף הוא בעצמו לא היה לו להתענות אלא בעשירי דבני בבל אלא ודאי כדאמרן ולפי שיטה זו אפילו בא לוי קודם עשירי של בני בבל שעדיין לא התענו אין להם לבטל מנינם ולהתענות בחדסר מכיון דלא אסהיד לוי ששמע מפי ב״ד מקודש כנ״ל אבל י״מ שלפי שכבר התענו בעשירי הוא שאין להם לסמוך על לוי כיון שלא שמע מפי ב״ד מקודש ואע״פ שיודע לוי שנתעבר החדש ויש להם לסמוך על מה שאמרה תורה אתם אפי׳ מוטעין אפי׳ שוגגין הא אלו בא קודם שהתענו ודאי סומכין עליו שלא להתענות עד יום י״א ואינו נכון בעיני ולד״ה י״ל כדמוכח שמעתא שאלו העיד לוי ששמע מפי ב״ד מקודש אע״פ שכבר התענו בעשירי חוזרין ומתענין בי״א כבני א״י שאין קביעותם קביעות לומר אתם אפי׳ מוטעין דכיון דבני בבל בתר בני א״י גרירי אין לטעותם קיים וזה עולה יותר יפה לפירושינו שכך היתה תקנת חכמים שאם יעידו להם ששמעו מפי *[ב״ד] מקודש יסמכו עליהם ואם לאו שלא יסמכו עליהם כלל:

שלח ליה רב (חמא) [הונא] וכו'. כלומר שיהא אביב של תקופת החמה של ניסן בחידושה של ירח של ניסן כי האביב האמיתי הוא אביב של תקופה כי בשול התבואה אחר חשבון החמה כדכתיב וממגד תבואות שמש הילכך בעינן שתחול תקופת ניסן קודם שתגמור חדושה של לבנה של ניסן והא דא״ל כי משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן פרש״י עד שיתסר ולא עד בכלל שאין חדושה של לבנה אלא עד י״ד הילכך כשנמשכה תקופת טבת עד ט״ו ונופלת ביום י״ו ומתחלת תקופת ניסן וק״ל כר׳ יוסי דאמר יום תקופה מתחיל לא סגיא בלא עבור שנה דאפי׳ מעברינן לאדר ונרויח יום אחד ונפלה תקופת טבת בט״ו ותתחיל בו תקופת ניסן עדיין אין התקופה מתחלת בחידושה של לבנה שהלבנה בט״ו ישנה היא כך פי׳ ז״ל ולא ידעינן מי הכריחו לומר כן דהא ודאי חידושה של לבנה כל ט״ו בחודש היא וכדאמרינן בסנהדרין עד אימת מברכין על חדוש של לבנה נהרדעא אמרי עד י״ו כלומר ולא עד בכלל ומ״מ יום ט״ו חדשה היא וכיון שכן נראה לפרש כדברי ר״ת ז״ל דעד שיתסר ועד בכלל קאמר שנופלת בי״ז והתחיל בו תקופת ניסן דהשתא כי מעברינן לאדר נפלה תקופה בי״ו והלבנה ישנה כבר דהא קי״ל כר׳ יוסי דאמר יום תקופה מתחיל ומיהו אי ס״ל דיום תקופה גומר היה לנו לפרש כדברי רש״י ז״ל דעד שיתסר ולא עד בכלל קאמר דהשתא כשנמשכת עד ט״ו ונופלת בי״ו ותתחיל תקופת ניסן בט״ו כיון דיום תקופה גומר עדיין נחשב יום ט״ו מתקופת טבת ואין חשבון ניסן אלא מי״ו ואינה בחדושה של לבנה ולכן צריך עבור שנה אבל אין לפרש כן לפי דקי״ל כר׳ יוסי דיום תקופה מתחיל ולא מוקמינן הא דרב הונא בר אבין דלא כהלכתא וכן פרש״י ז״ל בעצמו הילכך עד שיתסר ועד בכלל יש לנו לפרש כדברי ר״ת ז״ל ועוד יש ראיה לדברי ר״ת מהא דאמרינן בבריתא בפ״ק דסנהדרין אין מעברין את השנה אא״כ היתה תקופה חסירה רובו של חדש וכו׳ אחרים אומרים מיעוטו וכמה מיעוטו י״ד יום ואמרינן עלה אחרים מאי קסברי אי קסברי יום תקופה גומר וכוליה חג בעינן הא איכא אמר רב שמואל בר רב יצחק אחרים בתקופת ניסן קיימי דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן ופרכינן ולעבריה לאדר ואם כדברי רש״י ז״ל דיום ט״ו כבר היא ישנה כי מעברת לאדר מאי הוה אכתי נפלה ביום י״ד וכיון דיום תקופה גומר ס״ל ה״ל אביב של ניסן ביום ט״ו ואינה בחדושה של לבנה אלא ודאי דיום ט״ו מחדושה של לבנה הוא וזה ברור והא דקאמר עברה לההיא שתא ולא תחוש לה פרש״י דאע״ג דאמינא לך אליבא דאחרים לא תימא יחידאה היא ולית הלכתא כותיהו דודאי הילכתא כותיהו (והא) דמסייע להו קרא דשמור את האביב ומיהו כמ״ד יום תקופה מתחיל וכדאמרן:

כבר ידעת שבניסן ותשרי היו שלוחין יוצאין אחר שנתברר יום הקדוש להודיע לבני הגולה יום הקדוש ולא היו מחללין שלוחים אלו שבת ויום טוב אלא הולכין עד מקום שמגיעים בו בארבעה עשר בניסן ובארבעה עשר בתשרי ומשם ואילך שלא היה אפשר להם בשלוחים ולא היו יודעים יום הקדוש היו עושין שני ימים מספק שהיו מונים מיום שלשים ומיום שלשים ואחד ולא היו מונים תשעה ועשרים של אדר כדי לעשות שלשה ימים מחשש שמא אף שבט שקודם אדר היה חסר וכן אדר חסר ונמצא שניסן מתקדש ביום תשעה ועשרים של אדר אלו היה שבט מלא כמו שחשבנוהו ששני חדשים חסרים רצופים יש להם קול אף ברחוק מקום ועל זו אמרו כל ספיקא לקמיה שדינן ליה ולעולם אין חוששין אלא לחסרון אדר או למלואו ומונים מיום שלשים ומיום שלשים ואחד ועושין שני ימים חוץ מיום הכפורים מפני חולשת התענית והיו מונים לו מיום שלשים על סמך מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר אבל מקום שהיו שלוחים מגיעים לא היו עושין אלא יום אחד ומ"מ לא היו ניסן ותשרי שוים במהלך שלוחים אלו ששלוחי ניסן יש להם שנים עשר ימי חול שאין שם אלא שתי שבתות ובתשרי אין להם אלא עשרה שהרי יש שם שתי שבתות ויום הכפורים ונמצא מהלך שני ימים שהיו מגיעים שלוחי ניסן לא היו מגיעים שלוחי תשרי והיה מן הדין בהם שיעשו שני ימים מסוכות ויום אחד מפסח אלא שתקנו להם חכמים שאף מן הפסח יעשו שני ימים שמא יטעו ויבאו להשוות סוכות לפסח שלא לעשות ממנו אלא יום אחד ויבאו לפעמים לידי טעות.

כבר ידעת שמהלך הלבנה נשלם הקפו בכל חדש ומהלך החמה אינו נשלם אלא בשנה ואנו צריכים למנות ללבנה ולהשוות חשבון שלה עם חשבון החמה כדי שיהא פסח שלנו בזמן האביב וסוכות שלנו בזמן האסיף וניסן של לבנה הוא שעת דבוק הירח עם השמש בזמן שהשמש נוטה ליכנס במבט מזל טלה ושעת היות השמש נכנס במבט מזל טלה נקרא ניסן של חמה והוא נקרא תקופה ניסן מעתה כל זמן שנראה בחשבון אמתי שתקופת ניסן מתאחרת עד ששה עשר בניסן של לבנה שלא יכנס השמש במזל טלה עד יום ששה עשר אע"פ שאותו היום מתקופת ניסן הוא נחשב שיום תקופה מתחיל כמו שיתבאר בתלמוד סנהדרין י"ג א' צריכים אנו לעבר אותה שנה דכתוב שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדוש ניסן ואביב של תקופה הוא יום התקופה והוא ניסן של חמה וחדוש ניסן הוא כל ארבעה עשר ימים ראשונים של ניסן של לבנה שעד כאן הלבנה נראית חדשה וצריך שיארע יום התקופה בתוך ימי חדוש הלבנה ואלו היה יום התקופה בא בחמשה עשר של ניסן שכבר עבר חדוש הלבנה היינו מעברין את אדר ודיינו שהרי עכשו יבא יום התקופה ביום ארבעה עשר ונמצא יום תקופה מתחיל בחדוש ניסן שהרי יום תקופה מתחיל ונחשב מתקופת ניסן כמו שביארנו ולא היינו חוששין לבד"ו שהרי משום ימים טובים של תשרי הוא נפסל ונשתדל לתקנם בחדשי הקיץ אבל כשנמשכה עד ששה עשר לא די לנו בעבורו של אדר ומעברין את השנה ונמצאת התקופה בחמשה עשר של אדר השני ויש לנו מ"מ ניסן של חמה בחדוש ניסן של לבנה:

בד"ה לוי אקלע כו' מקודש שיצא ביום ל' כו' לעברו שלא כדין או ע"פ עדות שקר עכ"ל כצ"ל מת"י:

בד"ה כי חזית כו' נופלת ביום ט"ו כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד והתם בסנהדרין בתקופת תשרי כו' או מקצתו כו' עכ"ל כל זה בת"י אינו ולא באו לומר כאן אלא דההוא פלוגתא דתנאי דהתם לא שייכא הכא דבתשרי איירי אלא דהך דהכא שייכא באחרים דהתם דאיכא למ"ד דמוקים ליה הכי וק"ל:

בא"ד לכך צריך לפרש דה"ק עד דמשכה שיתסר אפי' ע"י עיבור אדר א"נ כו' עכ"ל וכל זה למ"ד יום תקופה מתחיל אבל למ"ד יום תקופה גומר לא הוו צריכי לכל זה וכ"כ התוס' בפ"ק דסנהדרין והתוס' דהכא לא ניחא להו למימר הכי דלא הוה עביד הכא עובדא הכי כיון דהלכה כר"י דיום תקופה מתחיל וק"ל:

בד"ה עברה כו' וצריך טעם דמכדי קרא קא דריש כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה בסים. והיום מתענים. כצ"ל:

בפי' רש"י בד"ה דמטו שלוחי ניסן כו' וכן בתשרי עד סוכות כו' עכ"ל משמע דהא דאמרינן ולא מטו שלוחי תשרי אשלוחי סוכות קאי והיינו אותם העיירות הרחוקים מירושלים י"א יום דא"א שיבאו השלוחים שמה קודם סוכות דהא בשבת אין הולכין ולא בר"ה ויה"כ והני צריכין לעשות לעולם שני ימים אפי' בניסן גזירה אטו תשרי אבל אותן העיירות הסמוכים מהלך עשר ימים לא שייך בהו הא מילתא וכן מבואר בל' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ק"ה והא דלא גזרי' אפי' באותן שהן תוך מהלך עשרה או אפילו שבעה דאכתי לא מטו השלוחים קודם יה"כ וא"כ עבדי תרי יומי וא"כ לגזור נמי ניסן אטו תשרי דאפשר דלא שייך לגזור אלא בדדמי פסח אטו סוכות אבל פסח אטו יה"כ לא גזרינן דלא דמי כלל להדדי ולא אתי למיטעי. ועוד נראה דבלא"ה מעיקר הדין לא היו צריכין להתענות יה"כ שני ימים מספק כיון דאיכא סכנה בדבר כדאיתא בסמוך ובמקום שלא היו השלוחים מגיעים קודם יה"כ שפיר יכולין לסמוך ארובה דסמכינן ארובה בכל מילי מכ"ש במקום סכנה והא דמשמע בסמוך דמספק עבדינן תרי יומי היינו לחומרא בעלמא וא"כ לא שייך גזירה בכה"ג כן נ"ל:

בתוס' בד"ה עברוה לההיא שתא תימא דתניא בפ"ק דסנהדרין על שלשה סימנים כו' וצריך טעם כיון דקרא קדרשי הכא והכא מ"ש עכ"ל. ולכאורה הטעם מבואר דבניסן כתיב שמור את חדש האביב שהוא לשון צווי לב"ד אזהר רחמנא ושמור הוא לשון לא תעשה שישמרו שיהיו בתקופה חדשה משא"כ בסוכות דלא כתיב בלשון צווי ואזהרה לב"ד אלא מלישנא דקרא דחג האסיף תקופת השנה שנקרא החג ע"ש שרוב השנים הוא בתקופה חדשה כי היכי דאמרי' באביב ואסיף גופא דאינו מעכב וא"כ אינו אלא למצוה בעלמא ואין מעברין אלא בראיית עוד סימן אחר בהדיה כן נ"ל לפי תירוץ התוספות אבל לפי שיטת הראב"ד ז"ל יש ליישב סוגיא דהכא בענין אחר דשאני הכא דאם לא נעבר לא תהיה תקופת ניסן בזמן האביב ולא תקופת תשרי בזמן החג והו"ל כתרי סימנין אבל עדיין צ"ע ולולי שאיני כדאי היה נ"ל דבלא"ה לא קשיא סוגיא דהכא אסוגיא דסנהדרין דהתם בזמן הבית איירי דאיכא סימנין דאביב ופירות אילן מש"ה אין מעברין אלא על שני סימנין דאל"כ הוה ליה עיבורי טובא משא"כ הכא בימי רב הונא בר אבין ורבא דתו ליכא אלא סימן דתקופה ואם נאמר דלא נעבר א"כ לא משכחת עיבור שנה כלל והא ודאי דבלא"ה צריך לעבר שלא יהיה פסח באמצע הקיץ וסוכות באמצע החורף אע"כ דצריכין לעולם לעיבורי השנה כמו שאנו חושבין וא"כ שפיר קאמר רבא דיותר טוב לעבר זו השנה וצריכה להתעבר ממה שנמתין עד שנה הבאה דמהיכי תיתי דהא כשאנו מעברין תמיד מפני התקופ' תו ליכא למיחש לענין אחר לעבר בשביל שום דבר והיינו דקאמר ולא תחוש לה. ונראה לי עיקר ומוכרח זו הסברא דאי כדברי התוספת או כדברי הראב"ד ז"ל א"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו שאנו עושין כמה פעמים כל ימי פסח וימי סוכות בתקופה ישנה ולא חיישינן להא דרבא ולמאי דפרישית אתי שפיר דבאמת התקופות אינן מעכבין כלל אלא למצוה בעלמא ובימי רבא היה מההכרח כיון דעדיין היו סמוכין וראוין לעבר שנה משא"כ עכשיו שאין לנו סמוכין ואנו סומכין על חשבון הקביעות המסורה לנו מהלל בנו של רבי יהודה נשיאה אין חוששין כלל לעניני התקופה דאין דנין אפשר משאי אפשר כן נ"ל נכון בעז"ה ודו"ק:

בגמ' לא שמעתי מפי ב"ד מקודש: רש"י וכן התוס' פירשו דאפילו יודע ודאי שקדשו ב"ד את החדש כגון שיצא ביום ל' בערב ועדיין לא קדשו מכ"מ בניסן ותשרי לא יכול להעיד אבל הבעה"מ והרשב"א ס"ל דבכה"ג יכולים להעיד ורק ביש ספק שמא קדשו ביום ל' בזה אין יכול להעיד ולא הבנתי איך אפשר לפרש כן שהרי לקמן (ע"ב) אמרינן על כולן יוצאין מבערב על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וכיון דעל שאר חדשים יוצאין מבערב ע"כ דידעו ודאי שיקדשו ב"ד למחר כמו שפי' רש"י ואעפ"כ אמרינן דעל ניסן ותשרי לא יוצאים עד ששמעו מפי ב"ד מקודש. והנה הרשב"א הביא ראיה לשיטתו דבידע ודאי שב"ד קידש יכול להעיד אעפ"י שלא שמע מב"ד מקודש ממה דאמרינן לקמן (דף כ"ב) בא אחד בסוף העולם ואמר קדשו ב"ד את החודש נאמן ולא הבנתי ראיה זו דשם לא איירי רק לענין דכל אדם שבא ומעיד שקדשו ב"ד החדש נאמן אעפ"י שאין מכירין אותו והרי אפשר דאיירי שהוא אומר ששמע בעצמו מפי ב"ד מקודש או שמעיד ששמע מפי עדים שהעידו ששמעו מפי ב"ד מקודש אבל הכא לוי הלך משם קודם שקדשו ולא שמע מפי ב"ד וגם לא שמע מפי אחרים ששמעו מפי ב"ד מקודש ובזה י"ל שפיר דלא יכול להעיד אפילו ידע ודאי שלא קדשו ביום ל'. ובלא"ה לא הבנתי ראיה זו דדלמא איירי בשאר חדשים שהרי ששמעו מפי ב"ד מקודש לא בעינן רק בניסן ותשרי לכן שיטת הבעה"מ והרשב"א צ"ע:

יתיב בתעניתא תרי יומא: ק"ל היאך אפשר דרבא הי' מסופק מתי יוה"כ הרי סימן גדול היה לו דאמרינן בתענית (דף כ"א) דאתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיע כל מעלי יומא דכפורא ע"ש. והיינו להראות לו דבערב יוה"כ שהוא היום שכל העולם מלוכלכים ביותר בחטאים של כל השנה עכ"ז היה נקי שראוי ליתן לו שלום מן השמים עכ"פ היה לו בזה סימן מתי יוה"כ ואולי מאותה מעשה ואילך שהתענה ב' ימים ניתן לו שכר זה שלא להצריכו עוד להתענות ב' ימים:

ברש"י ד"ה לא שמעתי. שלא הייתי במקום שישבו סנהדרין שם: נראה שרש"י רצה לפרש כיון שע"כ בי"ט של ר"ה לא הלך א"כ איך אפשר שלא שמע מפי ב"ד מקודש והתוס' דחקו שיצא ביום ל' סמוך לחשיכה אבל רש"י כתב בפשיטות שלא הי' במקום הסנהדרין ואפילו היה בעיר לא יכול להעיד ומה שהתוס' לא כתבו כן י"ל דס"ל דאפי' שמע מפי ששמע עד מפי עד ג"כ יכול להעיד ואם הי' בעיר שקדשו בו אי אפשר שלא שמע מפי אחר ולכן דחקו לפרש שיצא קודם הלילה ומיד אחר יו"ט הלך לדרכו ולכן אפשר שלא שמע גם מפי אחר ששמע מב"ד מקודש אבל רש"י י"ל דס"ל כיון דקידוש החדש אמרינן לקמן ר"פ ראוהו ב"ד שדינו כדיני ממונות ולכן כמו בד"מ אין יכול להעיד עד מפי עד כמו כן בקידוש החודש ואפילו שמע מאחר ולא היה במקום שסנהדרין ישבו שם לשמוע מפיהם ממש לא יכול להעיד ועל כן פירש כפשוטו:

בתוספת ד"ה לוי איקלע. איסור כרת דאורייתא: בספרי ע"ל בכריתות (דף י"ח) נסתפקתי במי שאכל ביוה"כ ושוב אכל שנית אם חייב על אכילה שניה כרת במזיד וחטאת בשוגג אי נימא דחייב על כל התראה ועל כל העלם ביש ידיעה בנתיים או אי נימא כיון דכתיב ועניתם וגו' מערב עד ערב וכיון שכבר אכל ואי אפשר לקיים עוד העינוי מערב עד ערב אינו חייב על אכילה שניה ויש נפקותא רבתי לענין חולה שאכל מפני הסכנה וכבר רמזתי שם שיש ראיה מדברי התוס' כאן דחייב כרת גם באוכל ביוה"כ מי שאכל כבר אבל א"ע נראה שאין ראיה מכאן די"ל דהתוס' הקשו קושיא זו דדוקא לתירוץ אי נמי שכתבו דאיירי שבא לוי ביוה"כ של בני בבל סמוך לחשיכה ועל פי תירוץ זה עדיין לא אכלו ועל זה הקשו היאך הניחם לעבור איסור כרת ובזה יתבאר המשך התוס' אבל עפ"י תירוצם הראשון שבא ביום י"א אחר שכבר אכלו אפשר דס"ל דליכא איסור כרת ואע"ג דודאי אסור לאכול גם מי שאכל כבר כמבואר בה' תענית (סי' תקס"ח) שם הטעם שלא יהא חוטא נשכר אבל מ"מ אפשר לומר דמן התורה איסור כרת ליכא אכן כבר הוכחתי מדברי התוס' בכריתות דס"ל דמי שאכל שחרית ואכל בערב חייב חטאת על אכילה שניה ע"ש. ולכן יש לפרש גם הכא דקושייתם גם על תירוצם הראשון:

בא"ד ואפילו מוטעין: הט"א תמה על התוס' דזה לא שייך רק אם טעו ב"ד המקדשים החדש אבל איך שייך לומר דאם ב"ד עשו ר"ח וקדשו כדין והרחוקים טעו שיש בזה ג"כ אתם ואפילו שוגגים ומוטעים ושאילו יעשו י"ט היום ואילו למחר והביא ראיה לזה ממה דאמרינן במנחות (דף מ') השתא חמץ בפסח ויה"כ דכרת סמכינן אדיסקא הכא דעשה בעלמא לא כש"כ ומה ראיה דהתם ליכא כרת אפי' טעו דאתם אפי' שוגגים. ולענ"ד אין ראיה מזה דרש"י פירש התם כשהיו מעברים השנה היו שולחין אגרת לגולה ע"ש וע"כ הוצרך לפרש כן דלענין קידוש החדש לא מצאנו דשלחו אגרת אלא שלוחים וסמכו על אגרות אלו גם לענין יוה"כ לידע שעברו ב"ד ושזה החדש תשרי וכיון דאיירי לענין עיבור שנה לא קשיא מאתם אפילו שוגגים שהרי עפ"י מה שכתבו התוס' לקמן בסמוך והוכיחו מחזקיה דלענין עיבור שנה לא שייך אתם אפילו שוגגים ולכן גם מה שהביא ראיה עוד ממה דאמרינן בברכות אין מעברים שנים וממה דפליגי תנאי אם עברו בגליל אינה ראי' דזה לענין עיבור שנה אבל לענין עיבור חדש שפיר י"ל דגם היחידים שטעו וקראו מקרא קודש ביום שלא קדשו ב"ד באופן שלא יכלו לשמוע הם בכלל אתם אפילו מוטעים שהרי תקראו מקראי קודש כתיב גם בעם שאומרים מקודש מקודש וכיון דהכא לוי לא יכול להעיד שפיר כתבו דליכא כרת דאתם אפילו מוטעים כתיב וע"כ צ"ל כן דאי נימא דאיסור כרת תלי דוקא בקריאת ב"ד א"כ הרחוקים שאי אפשר שיבאו אלוהם השלוחים ואכלו ביוה"כ של ארץ ישראל נימא שחייבים חטאת על שנגתם מה שלא נמצא בשום מקום ועוד דא"כ הרחוקים למה לא הוצרכו לעשות ב' ימים יוה"כ מספק דאע"ג דאמרינן בירושלמי הביאו הב"י (סי' תרכ"ד) דמשום סכנה לא תיקנו כן היאך התירו איסור כרת דרך כלל משום סכנה עכ"פ הא צריך לשער בכל אחד ואחד כמו גבי חולה אם יש סכנה אצלו או לא אע"כ דליכא בזה ודאי איסור כרת דגם אם עשו שלא בקידוש ב"ד מ"מ גם מקרא קודש שלהם נקרא מקרא קודש בשלא יכלו לידע ורק לכתחלה תקנו לשלוח שלוחים שאין עושין שוגג לכתחלה ועוד שלא יהיו ישראל אגודות אגודות אבל בדיעבד ודאי אפשר לידע ליכא כרת דקרינן גם בזה אתם אפילו שוגגים:

בא"ד. ולא אמרינן אתם אפילו שוגגים: מה שפשיטא להו להתוס' כאן דאתם אפילו שוגגים לא שייך רק בעיבור חדש ולא בעיבור שנה מתנגד למה שכ' הר"ן בסנהדרין (דף י"א) בשם הרמב"ן דגם לענין עיבור השנה אמרינן כן ולכאורה משמע כן שהרי אתם דרשינן מיניה אפילו מזידין ושוגגים לא כתיב אצל קידוש החדש אלא אצל קידוש מועדות כדכתיב אלה מועדי ה' וגו' והרי קידוש מועדות תלוי בעיבור שנה כמו בקידוש חודש דאם זה אדר שני אז ט"ו בו אינו פסח וא"כ מנ"ל דלא אמרינן אתם אפילו שוגגים גם לענין עיבור שנה ואולי התוס' לא כתבו כן רק לענין מה שעיבר חזקיה ביום ל' של אדר דכיון שהתורה מיעטה בפי' אין אחר ניסן לכן לא מועיל בזה טעות ב"ד אבל אם טעו הב"ד בחישוב תקופה וכדומה אפשר שגם להתוס' בדיעבד מעובר אכן ממה שכתבתי לעיל בסתירת ראיית הט"א משמע דלענין עיבור שנה לא שייך אתם אפילו שוגגים: [מבן המחבר מצאתי ראיה לשיטת הרמב"ן והר"ן מהספרא וז"ל לא היתה השנה צריכה לעבר ועברוה אנוסים או שוגגים או מוטעים מנין שהיא מעוברת שנאמר אשר תקראו אתם מועדי וכו' ואח"כ הביא ההלכה לענין קידוש החדש ג"כ וזה מקור הרמב"ן דגם לענין עיבור השנה אמרינן כן]: ד"ה כי חזית. וקשיא לפי' הקונטרס: לענ"ד י"ל בישוב דעת רש"י שהרי בין מולד למולד הוא כ"ט ימים וחצי וא"כ החצי הוא י"ד יום י"ח שעות ומעט יותר ועד אותו זמן מותר לקדש הלבנה ולא יותר כמבואר בטוש"ע א"ח (סי' תכ"ו) ולפ"ז מה דאמרינן עד ט"ז הוא לאו דוקא דמקצת ט"ו ג"כ הוא מן הישן אלא כיון דלא הוי יום שלם לא קחשיב ולכן הכא דבעינן שיהיה האביב דהיינו תקופת ניסן בחדש בעוד שהלבנה בחידושה כתב רש"י שפיר שיהיה תוך י"ד יום שבזה ודאי בחידושה אבל מיום י"ד ואילך ישנה היא היינו בסוף יום ט"ו כבר התחילה הישנה ואם חל התקופה בשש שעות אחרונות של ט"ו צריך לעבר. או אפשר שרצה הכתוב שיהיה : האביב ביום שכל היום הוא מן החדש:

ד"ה עברה. על אחד אין מעברין: הפ"י רצה לתרץ קושיא זו דזה דוקא בזמן הבית שהיו סימנין דאביב ופירות האילן משא"כ עתה דליכא אלא סימן דתקופה ע"ש. ולא ידעתי מאין פשיטא דסימן דאביב לא הוי רק בזמן הבית דאעפ"י שעל פי פירוש היש מפרשים שהביא רש"י שם שהוא מפני העומר לא שייך רק בזמן הבית מ"מ לפי פי' רש"י מדכתיב בחודש האביב יהיה ניסך כשבשלה התבואה וכן נראה דעת התוס' שם ד"ה או דילמא לא תלי זה בזמן הבית א"כ גם בזמן הזה שייך סימן אביב ולכן שפיר הקשו התוס' למה לא בעינן ב' סימנים:

רבא היה רגיל דיתיב בתעניתא תרי יומי וכו'. כתבתי בעניותי בפתח עינים דסוגיא זו נעלמה מכמה גדולים ע"ש ונהירנא דבא לידי ספר שנדפס מהגאון מהר"ר יהונתן ז"ל ביאור להלכות יום טוב וראיתי מ"ש בדף ל"ב שגם מהרב ז"ל אשתמיטתיה והיה העלמ"ה סוגיא זו ודברי הרמב"ם ז"ל ה' קדוש החדש:

לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי וכו' אע"ג דתנן פ"ק דתעניות ט"ו עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. ומדברי התוס' ד"ה לוי אקלע משמע דהיה עומד במקום שמקדשין ב"ד ולקמן דף כ"ה א"ל רבי זיל לעין טב וקדשיה וכתבו התוס' דאמרו בפסיקתא דמקדשין בעין טב לפי שנאמר כי מציון תצא תורה. לא יקשה איך לוי אתא בח' ימים לבבל דדל ר"ה ושבת פשו ח' יומי או ז' יומי. דאפשר דלוי הלך ביום ובלילה ואז מצי למיזל בז' ימים כדמוכח פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ח) ובאסיפת זקנים שם ועמ"ש הרב שער אפרים בתשו' א"ח סי' ל"ז ודוק הטב במ"ש בדברי התוספות דחגיגה וצ"י. וגם אפשר דלוי אקלע לבבל אחר פטירת ר' אפס ובו בפרק סנהדרין בטבריא ועל הרוב דשם היו מקדשין ומטבריא לבבל הדרך קצר יותר ומיהו עכ"פ צ"ל דהלך קצת גם בלילה כמדובר ודוק:
והנה התוס' כתבו בדיבור הנז' וא"ת והיאך יניחם לאכול וכו' וי"ל וכו' אתם אפילו מזידים וכו' ע"ש. והנה שמעתי מקשים דהא דאמרינן אשר תקראו אתם אפילו מזידין וכו' היינו לב"ד המקדשין את החדש וכההיא דר"ג עם ר' יהושע דפ"ב ומאי קאמרי התוס' עכ"ד. ואפשר דכונת התוס' על סנהדרי גדולה שתקנו דבני ח"ל לא יעשו כפור אלא יום אחד ועלייהו קאמרי התוס' דאמרינן אתם אפי' מזידין וכו' דאם לאעקורי זמנא לכל ישראל במזיד כתיב אתם כ"ש למאי דקבעו לבני גולה כפור יום אחד מפני הסכנה. ומיהו כשידעו ודאי ע"פ עדות זמן האמיתי שקדשו ב"ד בא"י בכה"ג לא תקון וכל זה דוחק כמבואר. ואחרי כתבי שנים רבות ראיתי להרשב"א בחידושיו בסוגיין שכתב וז"ל ואולי נאמר דכיון שכבר קבעו בני בבל יום ל' ועליו סמכו והתענו יום עשירי שלהם אין לחזור ולהתענות ביום אחר כיון שאין כאן עד וכו' ויש להם לסמוך עמ"ש התורה אתם ואפי' מוטעים וכו' ומיהו אלו העיד לוי וכו' אעפ"י שכבר קדשו ביום ל' כיון דבני בבל בתר ב"ד שבא"י גרירי טעותם אינו עומד וכו' עכ"ל וראה בעיניך דעל בני בבל קאמר וקרי בהו שקדשו יום ל' ועם שהרב אמרה בלשון אולי הדבר קשה לומר אשר תקראו אתם על בני בבל דאינם יכולים לקדש וכ"ש בהיות סנהדרין בארץ המקדישים. ויותר נכון לומר דכיון דלמעבד תרי יומי בכפור הוא סכנה וכמ"ש רב נחמן בסוף לההוא גברא דם תהא אחריתו וכמו שפירש"י שם. אם לא יהא עדות מפורש לא עיילי לסכנה כל הצבור ואין כאן כרת מידי דהוה אחולה שיש בו סכנה ודוק:

רבא הוה רגיל דיתיב בתעניתא תרי יומי זמנא חדא אשתכח כוותיה. מכאן יצא לו להרמב"ם פ"ה מקדוש החדש שכתב דהיו מקדשין עפ"י הראיה בימי חכמי המשנה ובימי חכמי הגמרא עד אביי ורבא. ומבואר בסוגיין דזמנא חדא אשתכח כוותיה דרבא שלא עשו בח"ל יה"ך ביום שעשו בא"י עפ"י הראיה אלמא בזמן רבא היו מקדשין בא"י עפ"י הראיה כדברי הרמב"ם. והיה העלמ"ה סוגיא זו מהגמי"י ומהריטב"א והר"ן ומהרש"ל ושאר אחרוני זמנינו כמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סימן שצ"ג ובמחזיק ברכה שם וסי' תקכ"ז בס"ד:
ומקשו הכא רבני אשכנז דרבא למה היה מסתפק ביה"ך ואצטריך למעבד תרי יומי הא אמרינן פ"ג דתעניות דכל מעלי יומא דכפורי הוו שדרי לרבא שלם מרקיעא. וכי אתי ליה שלם הנה נודע דלמחר יה"ך וליכא ספקא. ואפשר לישב דיש מקום לומר דמנהג רבא היה דבערב יה"ך היה נוהג בפרישות וקדושה טפי ואתי ליה שלם מרקיעא. ולכן אי אפשר לדעת באמיתות אי למחר יה"ך ודילמא למחר יהא ערב כפור ומשום דעביד אותו פרישות ותוספת קדושה אתי ליה שלם בשגם ההוא יומא מעשרת ימי תשובה אף דלמחר ערב יה"ך ולא כיפור:
א"נ אפשר דאי לא אתי ליה שלם במעלי יומא דכפורי לא הוה מצי סמיך שלא להתענות למחר דדילמא איזה דבר קל עשה ולאו אדעתיה ומשו"ה נמנע ממנו ע"ד שאמרו בירושלמי פ"ט דתרומות דאליהו הנביא לא אתחזי לריב"ל על דלא עבד משנת חסידים ובעבור חששא זו צריך להתענות למחר.ואי אתי למחר ביה"ך דידהו הוברר דלמחרתו יה"ך האמיתי וצריך להתענות ג"כ. ולכן גם כי אתי במעלי יומא דכפורי דידיה הוי עביד תרי יומי ולא סמיך משום דכי לא אתי במעלי יומא דכפורי דידיה הוה צריך למעבד תרי יומי כמדובר. וכדי שלא לחלק משנה לשנה דלא להוי כי חוכא דשתא עביד ושתא לא עביד אמטו להכי תדיר עביד תרי יומי.
א"נ אפשר לומר זה עצמו בסגנון קצר דטעמא דרבא דעביד תרי יומי היינו דהוה חייש שמא יגרו' החטא ותמנ"ע היתה כי אין דורש השלום לו ומיראה זו עביד תרי יומי:
א"נ אפשר דכיון דקי"ל דכל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי מחייבי למעבד תדיר תרי יומי ה"ה רבא אף דידע בתשרי כיון דלא ידע בניסן צריך להשוות מדותיו ולמעבד תרי יומי בתשרי נמי. ודרך חידוד אפשר לומר דהרואה יראה סדר סוגיין דברישא קאמר לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה וכו' והדר קאמר מכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי וכו' והדר קאמר רבא הוה רגיל דעביד תעניתא תרי יומי וכו' רב נחמן וכו' למחר יומא רבא וכו'. ויש להעיר דאמאי הפסיק בהא דמכריז ר"י כל היכא דמטו שלוחי ניסן וכו' הו"ל לסדר עובדא לוי וסמיך ליה דרבא ודרב נחמן שהם מענין אחד ואמאי מעייל בינייהו הא דמטו שלוחי ניסן וכו' אלא דהש"ס בסדר הדברים לבד להורות נתן כמה ענינים באין אומר ואין דברים כמ"ש הרשב"א בתשובה. והכא הפסיק בין הדבקים הא דמטו שלוחי ניסן קודם דרבא עביד תרי יומי ללמד יצא דלא תקשי דרבא ידע מתוך שלמא דשדור ליה מרקיעא אימת יה"ך ואמאי עביד תרי יומי להכי הקדים בהא דמטו שלוהי ניסן ולא מטו בתשרי דבעו למעבד תדיר תרי יומי ובהא תנוח דעתנו על רבא כדשניין:

(כא א תוספות) ד"ה לוי וכו' ואיך יניחו לאכול וכו' וי"ל התנן וכו' ואפי' מוטעין וכו'.—אינו מובן, שדין זה "דאפי' מוטעין" אינו אלא בב"ד הקובעין את החודש כמבואר בסוף דיבור זה, אבל לא בשאר כל אדם (דורות הראשונים ח"ב עמ' 316). וגם מ"ש "דמפני הגזירה לא עשו יוה"כ בעשירי" תמוה, דמה ענין בבל לזה, הלא שם לא היה שמד.