ראש השנה כב ע"א

דף כב - א

שנינו במשנה: מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועכבן רבי עקיבא בלוד וכו'.

תניא: אמר רבי יהודה: חס ושלום שרבי עקיבא עיכבן, שהרי יש לחוש שמא לא יבואו לעתיד לבוא [כמו שאמר רבן גמליאל].

אלא שזפר, ראשה של גדר, עיכבן, ושלח רבן גמליאל, והורידוהו מגדולתו.

מתניתין:

אב ובנו שראו את החדש, את חידוש הלבנה - ילכו לירושלים להעיד.

לא מפני שמצטרפין זה עם זה לעדות אחת [שהרי הקרובים אינם כשרים להעיד זה עם זה]. אלא כדי שאם יפסל אחד מהן, שאם יכשל אחד מהם בדיבורו כשבית דין יבדקוהו, יצטרף השני עם אחר. ^[506]

רבי שמעון אומר: אב ובנו וכל הקרובין הפסולים בשאר העדויות, כשרין לעדות החדש.

אמר רבי יוסי: מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר.

וקבלו הכהנים אותו ואת בנו [כרבי שמעון שהקרובים כשרים].

ופסלו את עבדו המשוחרר, מפני שסברו שצריך שהעדים יהיו מיוחסים. ^[507]

וכשבאו לפני בית דין, קבלו אותו ואת עבדו המשוחרר, שדינו כדין ישראל, ופסלו את בנו, כדעת חכמים, הפוסלים את הקרובים לעדות החודש.

גמרא:

אמר רב לוי: מאי טעמא דרבי שמעון?

דכתיב [שמות יב]: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם".

למדנו מהמילה "לכם", כי עדות זו, עדות החדש - תהא כשרה בכם, משה ואהרן, אף על פי שאתם קרובים זה לזה.

ורבנן, החולקים על רבי שמעון, מפרשים את הכתוב:

עדות זו [עדות החדש] תהא מסורה לכם, שאתם חשובי הדור.

שלחשובי הדור אני מוסר שיקבלו עדות ויקדשו את החדש. ולא בא הכתוב להכשיר את הקרובים.

שנינו במשנה: אמר רבי יוסי מעשה בטוביה הרופא.

ממעשה זה מוכח שבית דין שבירושלים סוברים כדעת תנא קמא, ולא כרבי שמעון.

אמר רב חנן בר רבא: הלכתא כרבי שמעון.

אמר ליה רב הונא לרב חנן בר רבא: הרי רבי יוסי סובר כתנא קמא, ואף המעשה שהביא מוכיח כדברי תנא קמא.

ואילו את אמרת: הלכתא כרבי שמעון?!

אמר לו רב חנן בר רבא: והא זמנין סגיאין אמרית קמיה דרב, והלא פעמים רבות אמרתי לפני רב שהלכתא כרבי שמעון, ולא אמר לי רב ולא מידי [כלום].

אמר ליה רב הונא: היכי תנית? איך אתה שונה את דברי משנתנו?

אמר ליה רב חנן בר רבא: אפכא!

"רבי יוסי אומר: אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החדש, אמר רבי שמעון מעשה בטוביה הרופא".

אמר ליה רב חנן בר רבא: אכן, לפי מה שאתה שונה הלכה כרבי שמעון, שהוכיח כדעתו של תנא קמא, משום הכי, לכן לא אמר לך רב ולא מידי [כלום].

אמר טבי בריה דמרי טבי, אמר מר עוקבא, אמר שמואל: הלכתא כרבי שמעון.

מתניתין:

אלו הן הפסולין לעדות. ^[508]

א. המשחק בקוביא.

הרגיל להשתתף במשחק בקוביא שמהמרים בה על כספים, והוא פסול לעדות מפני שלוקח כספים מחבירו שלא כדין, שכן "אסמכתא לא קניא".

והיינו, כספים שניתנו על ידי אדם שסמך על כך שהוא ירויח, אין זו גמירות דעת, והכסף לא נקנה לחבירו.

והרי הוא כגזלן, הפסול לעדות, ^[509] שנאמר [שמות כג]: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". ודרשו חז"ל: "אל תשת עד חמס" [גזלן]. ^[510]

ומדאורייתא אין גזלן פסול לעדות, אלא כשנוטל ממון מחבירו שלא בהסכמתו, כעין שנאמר: "ויגזול [חטף] את החנית מיד המצרי" [שמואל ב כג]. ^[511] אבל משחק בקוביה, שאינו חוטף ממון חבירו, הרי הוא כשר לעדות מן התורה, אלא שחכמים פסלוהו. ^[512]

ב. ומלוי בריבית, פסולים מדרבנן ולא מן התורה, מפני שהלוה נתן למלוה את ריבית מדעתו. ^[513]

ג. ומפריחי יונים. המשתתף במשחק הימורים על יונים, שאומר אם יונתך תקדים את יונתי - הכסף נתון לך. והרי זה כעין משחק בקוביא. ^[514] ד. וסוחרי שביעית, העושים סחורה בפירות שביעית ועוברים על מה שנאמר [ויקרא כה] "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ודרשו חז"ל, "לאכלה" ולא לסחורה. וכל אלו פסולים מדרבנן, ^[515] מפני שחכמים חשדום שכשם שהם רגילים לעבור על הדת למען בצע כסף, כך יעידו שקר למען ממון ושוחד. ^[516]

ה. ועבדים כנענים פסולים מן התורה, מפני שדין העבד כדין האשה. ואשה פסולה לעדות [כמבואר בבבא קמא פח א]. ^[517]

זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה - אף הן, הפסולים המוזכרים במשנתנו, אינן כשירין לה.

גמרא:

שנינו במשנה: זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשרין לה.

ומדייקינן: הא עדות שאשה כשירה לה, כגון להעיד על אשה עגונה שמת בעלה, או להעיד על סוטה שהיא נטמאה, כדי שלא תשתה ממי המרים - אף הן כשרין לה!

אמר רב אשי: זאת אומרת, יש להוכיח ממשנתנו, כי גזלן דדבריהם [כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים, מלוי בריבית וסוחרי שביעית, שהוזכרו במשנה] - כשירין לעדות אשה.

ודוקא גזלן מדרבנן, אבל גזלן דאורייתא שחצוף עד כדי כך לגזול בפרהסיא, לא הכשירוהו חכמים לעדות אשה, אף על פי שהכשירו את האשה והעבד שהם פסולים מדאורייתא.

מתניתין:

מי שראה את החדש, חידוש הלבנה, בשבת, ואינו יכול להלך לבית דין ברגליו - מוליכים אותו על החמור. ^[518]

ואף על פי שאסור להוציא משא על הבהמה בשבת, ואדם חולה שאינו יכול ללכת על רגליו חשוב כמשוי. ^[519]

ואפילו במטה נושאים אותו, על אף שהמיטה היא משאוי!

ואם צודה להם, אם יש אורבים בדרך [ואלו הם הבייתוסים והכותים שהיו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את החכמים] - לוקחין בידן מקלות, אף על פי שהם מטלטלים בידים ברשות הרבים.

ואם היתה דרך רחוקה - לוקחין בידם מזונות. ^[520]

לפי שעל מהלך "לילה ויום", באופן שיספיקו להגיע לירושלים עוד ביום השבת, ויוכלו בית דין לקדש את החודש בזמנו, מחללין את השבת, ויוצאין לעדות החדש.

שנאמר [ויקרא כג]: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם". הזהיר הכתוב שקריאת המועדים מקראי קודש תהיה במועדם ולא אחר כך. והדבר תלוי בקידוש החדש על ידי בית דין.

הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים

פרק שני - אם אינם מכירין

מתניתין:

המשנה ממשיכה לעסוק בעדות החדש:

אם בית הדין המקדשים את החדש אינן מכירין אותו, את העד העולה לירושלים בשבת, היו בית הדין שבעירו משלחין עמו אחר להעידו, להעיד עליו שהוא כשר לעדות. ^[1]

בראשונה היו בית דין מקבלין עדות החדש מכל אדם, אף אם לא הכירוהו.

משקלקלו הבייתוסים [הגמרא תפרש] התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ולפיכך שנינו לעיל שהוצרכו בית דין שבעירו לשלוח עמו אחר להעיד עליו. ^[2]

גמרא:

שנינו במשנה: אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו.

והוינן בה: מאי מהו טיבו של ה"אחר" שמשלחים עמו? - עד אחד.

ומשמע שעד אחד נאמן להכשירו!

מתני' מעשה שעברו יותר ממ' זוג כו':
ירושלמי וכל המעכב את הרבים מעשות מצוה [צריך] נדוי:

[מתני'] אב ובנו שראו את החדש כו' עד ר"ש אומר אב ובנו וכל הקרובין כשרין לעדות החדש ומ"ט דר' שמעון דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם וגו' כלומר עדות החדש תהא כשרה בכם ואע"פ שאתם קרובין ורבנן עדות זו מסורה לכם וקי"ל דכל הקרובין וכל הפסולין לעדות החדש:

[מתני'] ואלו הן הפסולין השוחק בקוביא כו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף אלו כולן אינן כשרין לה וכיון שהאשה פסולה לעדות החדש. אף אלו הזכורין במשנתנו וכיוצא בהן פסולין לעדות החדש ודייקינן מינה הא עדות שהאשה כשרה לה כגון מיתת הבעל שאפילו הנשים כשרות כדתנן באחרית יבמות הוחזק להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה כו' גם הפסולין הללו כשרין להעיד כי מת בעלה של זו ותנשא על פיהן וא"ר מנשה זאת אומרת כלומ' נתברר לנו מדיוקא של משנה כי גזלן דרבנן כגון משחק בקוביא וכיוצא בהן שהן פסולין מדרבנן כשרין להעיד כי מת בעלה של זו דהא הנשים נאמנות בעדות זו ואוקימנא בפרק דיני ממונות בשלשה לר"מ דאמר עד זומם פסול לכל התורה והלכתא כוותיה:

[מתני'] מי שראה את החדש כו'. לא מיתוקמא בזמן הזה אלא בניסן ותשרי בלבד:

הדרן עלך ארבעה ראשי שנים.

אם אין מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו כו'.

אמר רב חנן בר רבא אמר רב הלכה כר' שמעון. נראה דלאו בפירוש אמרה ליה רב לרב חנן, אלא מכללא מה שאמרה רב חנן קמיה דרב ולא אמר ליה רב ולא מידי הוה אמר לה רב חנן משמיה דרב כאילו אמרה לו רב בהדיא. ותדע לך, דהא כי אקשי ליה רב הונא ר' יוסי ומעשה ואת אמרת הלכה כר' שמעון, אהדר ליה איהו והא זימנין סגיאין אמרת קמיה דרב הלכה כר' שמעון ולא אמר לי ולא מידי, אלמא בהא הוה סמוך רב חנן למימר משמיה דרב.

מתני': אלו הן הפסולים המשחק בקוביא וכו'. הכא פסולין לעדות מדרבנן קתני, וכדאמרינן עלה בגמרא זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, אלמא מתניתין כולה בגזלן דרבנן היא, אבל פסולין דאורייתא לא איצטריכא ליה דפשיטא.

המשחק בקוביא. למאן דאמר התם בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין כד, ב) לפי שאינו עוסק בישובו של עולם, פשיטא דלא מיפסיל אלא מדרבנן. ואפילו למאן דאמר התם משום דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, לאו גזלן דאורייתא הוא כיון דמדעת בעלים קא שקיל.

ומלוי בריבית. יש מי שפירש אפילו ברבית דאורייתא, וטעמא משום דכיון דמדעת בעלים נמי קא שקיל לא משמע ליה דהוי גזלן, וכדאמרינן בריש פרק קמא דבבא מציעא (ה, ב) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ואינו מחוור כלל, חדא דהכא כולי עלמא ידעי דרבית מיסר אסיר דאורייתא ואע"ג דשקיל לה מדעת בעלים, ובשלמא למאן דבעי רשע דחמס ניחא, דאפשר לומר דאע"ג דידע דקא עבר אאיסור נשך ותרבית מכל מקום לאו רשע דחמס קרינן ליה כיון דלא משמע ליה מדשקיל מדעת בעלים. אבל אנן לאו רשע דחמס בעינן דהא קיימא לן כאביי (סנהדרין שם) במשומד אוכל נבלות תאבון, וכל דארבעין בכתפיה פסול לעדות והא נמי ארבעין בכתפיה ופסול. אלא מחוורתא דהכא ברבית דרבנן קאמר ואיהו דאיצטריכא ליה, הא ברבית דאורייתא לא איצטריכא ליה דפשיטא, וברבית דאורייתא נמי לא הוה תני זה הכלל כל עדות שהנשים כשרה לה אף הן כשרין לה, דמלוה ברבית דאורייתא לא מכשרינן ליה אפילו לעדות אשה.

ומפריחי יונים. למאן דמפרש התם (סנהדרין כה, א) אי תקדמיה יונך ליוני היינו משחק בקוביא, ולמאן דאמר ארא כל שכן שאין בו אלא משום דרכי שלום בעלמא.

וסוחרי שביעית. בשביעית בזמן הזה דרבנן.

והעבדים. אע"ג דפסולין לעדות דבר תורה כאשה, או משום דאתי מביניא דאשה וגזלן וקטן, כדאיתא בבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא פח, א) גמרא ר' יהודה אומר העבדים אין להם בשת, אפילו הכי איצטריך ליה למתני הכא משום דר' שמעון דקא מכשר לעיל אב ובנו וכל הקרובים, סלקא דעתך אמינא דעבדים נמי כיון דלאו בפסול עבירה מפסלי אלא בגזרה דאורייתא כקרובים ליתכשרי לר' שמעון מיהא, קא משמע לן דלכולי עלמא פסולין. וקרובין דמתכשרי הכא לר' שמעון היינו בכשרין לעלמא ומדשרינהו רחמנא, דכתיב (שמות יב, א) וידבר השם אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם וגו' כדאיתא בגמרא, הא בפסולין בעלמא לא מכשרי מדין קרובים דלא דמו כדאמרן. והיינו טעמא נמי דתני הכא עבדים, ולא תנינן להו בהדי אלו הן הפסולים דקתני בפרק זה בורר בסנהדרין (כד, ב).
ותמיה לי, אם כן אמאי לא תני ליה נמי האשה. ויש לומר דכיון דתנא זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה, הא תנא בהדיא דאין אשה כשרה לעדות החדש. וניחא ליה למיתני בכי האי לישנא משום דשמעינן מינה תרתי, חדא הא דכל עדות שאין האשה כשרה לה, ועוד דאין אשה כשרה לעדות החדש, ואלו תנא בהדיא העבדים והנשים הוה צריך עוד למיתני זה הכלל, הלכך ניחא ליה טפי למיתני חדא דאית בה תרתי.

גמרא: אמר רב מנשי זאת אומרת גזל דדבריהם כשר לעדות אשה. ואף על גב דעבדים קתני במתניתין דפסולין מדאורייתא, זה הכלל לא קאי אעבדים אלא אשארא, דאילו עבדים לא איצטריכא ליה הכא לאכשורי לעדות אשה מזה הכלל, דעבדים לעדות אשה בהדיא תננהו ביבמות בפרק האשה בתרא (יבמות קכב, א) הוחזקו להיו משיאין עד מפי עד (ומפי אשה ואשה) מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה, אלא זה הכלל להנך פסולין בעבירה הוא דאיצטריך דלא תנן. ועבדים דתנינן הכא, משום דר' שמעון מכשיר לעדות החדש אפילו קרובים הוא דאיצטריך כדכתבינן לעיל.

אם אינן מכירין וכו'. בראשונה היו מקבלים וכו'. ירושלמי: אמר ר' יונה הכין צורכא מתני, בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו, אמר ר' יוסי אפילו ממתניתין אתיא אם אינן מכירין משלחין עמו אחר להעידו לפי שבראשונה היו מקבלים עדות החדש מכל אדם .

מתני׳ אלו הן הפסולין. פי׳ הפסולין מדבריהם דאלו פסולי דאורית׳ לא נחת השתא למתני דהנהו פשטא דפסולין הכא והא דקתני העבדים דהוה פסולי דאורייתא כדאיתא בהחובל י״ל דמשום ר״ש דאכשר קרובים בקדוש החדש אצטרך למתני פיסול עבדים דלא תימא לא פסלו בעדות החדש אלא כשיש בו פיסול משום ריעות שבו ואפילו מדרבנן אבל כל שאין פסולו אלא מגזירת הכתוב כגון עבדים וקרובים כשר בעדות החדש קמ״ל שהעבדים פסולין אף בזה ולא הכשיר ר״ש אלא (עבדים) [קרובים] אבל (קרובים) [עבדים] לא שאף קרובים מגזרת הכתוב הוא שכשרים כאן כדכתיב וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן כדאיתא בגמרא וראיה לפי׳ זה דהא במס׳ סנהדרין פ׳ זה בורר קתני כולה מתניתין דהכא דאלו הן הפסולין ולא קתני העבדים כדקתני הכא והיינו מטעמא דכתיבנא והשתא דפרישנא דמתניתין פסולין דרבנן קתני היינו דאמרינן בגמרא גבי סיפא דמתניתין זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה פי׳ דהא מתניתין גזלן דדבריהם וקתני סיפא שכל עדות שהאשה כשרה לה אף הם כשרים לה דאע״ג דעבדים פסולא דאורייתא אידך הוה פסולי דדבנן ועל אידך קתני זה הכלל בסיפא להכשירם בעדות אשה דאלו עבדים בהדיא תנן ביבמות שהוחזקו להיות משיאין מפי אשה מפי עבד מפי שפחה:

המשחק בקוביא. האי פסולא דרבנן הוא ולמאן דפסיל ליה התם לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם הא ודאי מדרבנן הוא ולמאן דפסיל ליה התם מדין אסמכתא אע״ג דאסמכתא דלא קניא גזילה דאוריתא הוא מיהו כיון דלא משמע להו לאינשי דהאי להוי גזל לא מפסיל מדאוריתא וכדאמר בעלמא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:

ומפריחי יונים. הא נמי למאן דמפרש אי תקדמי יונך ליוני והרי אסמכתא לא משמע להו לאינשי כדאמרן ולמאן דמפרש (אנא) [ארא] כ״ש שאין בו אלא משום דרכי שלום בעלמא:

ומלוי ברבית. נראה מפרש״י ז״ל דמיירי אפי׳ ברבית קצוצה דאוריתא ופסוליה מדרבנן דמדאוריתא ליכא משום אל תשת עד חמס דהא מנפשיה יהיב ליה ואין דבריו נכונים דהא ניחא למ״ד דבעינן רשע דחמס אבל הא קיימא לן דבכל לאו דאוריתא מפסיל והכא ודאי כ״ע ידעי דאיכא לאו דאורייתא ויש לפרשה דרבית הבאה במלוה קאמר ומשום לוה נצרכה דלא משמע להו איסורי לאינשי אלא גבי מלוה בלחוד אבל לא בלוה וטפי משמע להו בערב ועדים מדכתיב לא תשימון עליו נשך וכדפרישית בדוכתיה א״נ יש לפרש מתניתין כפשוטה אפילו על המלוה ובאבק רבית דרבנן:

(ושומרי שביעית) [וסוחרי שביעית]. י״מ בזמן הזה דרבנן (דאלו) [ואפילו] בשביעית דאורייתא רבנן הוא דפסלינהו לפי שחשודין על הממון דאלו מדאורייתא לא מפסלי כיון דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ועוד דלא משמע להו לאינשי איסורי בהכי ובתוספתא פירש במי שיושב ובטל כל שני שבוע וכשנכנסה שביעית התחיל פושט ידיו לעשות סחורה בפירות שביעית דאפי׳ כי הוה סחורה לאכול בקדושת שביעית פסלוהו רבנן:

ה״ג ועבדים. וכן במשניות מדוייקות ויש שמחקוהו משום דהוה פסולא דאורייתא וכדלא תני לה בסנהדרין וכבר תקננו הדבר לעיל ובדין הוא דליתני נמי והנשים אלא דהא אשמעינן ליה במאי דקאמר זה הכלל דמינה שמעינן תרתי חדא דנשים פסולות הכא ולפיכך אלו פסולין בה ואידך דבעדות אשה שהנשים כשרות אף אלו כשרים וזה ברור:

מי שראה את החדש ואינו יכול לילך מוליכים אותו. פי׳ שלא לעדים בלבד נתנה לחלל שבת אלא אף הגורם להעיד עדותם דבקריאה הוא דתלה רחמנא החלול וקתני שלא סוף הדבר שמוליכים אותו על החמור דאיכא מחמר דאוריתא שהוא בלאו ואין בו מיתה וכרת אלא אף מקלות ומזונות לוקחין בידם דאיכא לאו ומיתה בעלמא והיתר הכתוב לזו נצרכה דאלו על הליכת העדים חוץ לתחום איסורא דרבנן הוא דהא קיי״ל דתחומין דרבנן ואפילו כל תחומין עד כמה פרסאות ולא סוף דבר עשרה מילין כדמשמע בירושלמי דגמרא דילן פליג עלה כדכתיבנא במס׳ שבת בס״ד:

שעל מהלך [לילה] ויום. כלומר של יום שלשים:

מחללין את השבת. פי׳ כדי לקדשו ולעשות לו קריאה במועדו ומיום שלשים אין מקדשין אותו למפרע כלל אלא מעברין אותו הילכך אין לחלל אלא על מהלך לילה ויום בלבד דתו לא מהני הלוך העדים לקדשו בזמנו:

גמ׳ כשירה בכם. כלומר בשניכם ששני אחים כשרים בה וכן כל עדות קרובים:

ורבנן דרשי עדות זו מסורה לכם. כלומר שצריך סמוכין לקדוש החדש ולר״ש אפשר דתרויהו ש״מ א״נ דיליף לה מדיני ממונות דבעינן ג׳ מומחין מדאורייתא דקסבר חד נמי פסול ומהפרת נדרים לא יליף:

והא זמנין וכו'. תימא ותיפוק לי׳ דשמעיה לרב דפסק הכי בהדיא בשם רב וי״ל דההיא לא בפי׳ אתמר אלא מההיא כללא שמע לה דאמרה זמנין סגיאין קמיה ולא א״ל ולא מידי:

ואת אומרת גזלן מדבריהם כשר לעדות אשה. פי׳ להשיא אשה על עדות א׳ מאלו שהעיד במיתת בעלה ודוקא גזלן של דבריהם אבל גזלן של תורה פסול לעדות אשה (שלו דעות) [שיש לו ריעות] מגופו דמסהיד בשקרא שלא הכשירו בו מפסולי דאורייתא אלא אשה ועבד שפסולין בגזירת הכתוב והם נאמנים במילי דעלמא (גבי בריתא) ומיהו אפשר דבמסיח לפי תומו אפי׳ גזלן של תורה כשר לעדות וכדמכשירנן בגוי המסיח לפי תומו וכ״כ הרי״ף בשלהי מס׳ יבמות:

פרק שני
אם אינן מכירין וכו'. פי׳ להעיד עליו בב״ד שהוא ישראל כשר ובגמרא אמרינן בחד לישנא דמתניתין כפשטה ובעד אחד סגי להעיד עלה ואע״ג דבעלמא גבי מקום חשודין צריך שני עדים על האדם להעידו שלא אמרינן עד א׳ נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם וכדאיתא במשניות זרעים שאני הכא דחששא זו מדרבנן היא כדקתני סיפא שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם ומשום קלקול שקלקלו הבייתוסים אמרו חכמים שלא לקבל עד שיעידו עליו והם תקנו דסגי בעד אחד שיעידו עליו והאי בראשונה היו מקבלין עדים טעמא לרישא הוא וכאלו אמר מה טעם אנו צריכין עדים להעידו מפני שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם ונתקלקלו ומינה דמשום הכי תקון דסגי בעד אחד ומשלך נתנו לך וכן הקשו בירושלמי דבראשונה ה״ל למתני ברישא ופי׳ דה״נ קתני דרישא על סיפא קתני וכולה חדא היא כאלו תני סיפא ברישא:

משקלקלו המינין. פי׳ הביתוסים שהיו מטעין לעדים ורוצין לגרום לקבוע ניסן בשבת כדי שתהא הקרבת העומר באחד בשבת דמשמע להו ממחרת השבת שבת בראשית:

המשנה הששית אב ובנו שראו את החדש וכו' כונת משנה זו ומשנה שלאחריה לבאר ענין עדים שעל פיהם מקדשין את החדש איזה כשר ואיזה פסול וביאר במשנה זו הפסולים מחמת קורבה ובמשנה שלאחריה ביאר הפסולים מחמת עבירה ואמר עכשו אב ובנו שראו את החדש ר"ל הלבנה ילכו שניהם ולא שיצטרפו לקדש על פי שניהם אלא שיצטרף אחד מהם עם אחר והזקיקם לילך שניהם שמא יפסל אחד מהם בבדיקה או בחקירה או בעבירה ויצטרף השני עם אחר ואע"פ שאמרו מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף מאה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דוקא כשבאו כלם להעיד אבל אב ובנו לא הלכו על דעת שיצטרפו שניהם לעדות אחת וכשהוכחש הראשון עדותו של שני עדות אחרת היא ואם לא כן אף אחד מהם לא היה ראוי להעיד ואף בדיני נפשות אנו מכשירים בדרך זה ויש חולקין בדיני נפשות הואיל ומ"מ להעיד באו אע"פ שלא להעיד כאחד באו ובעדות החדש הוא שהקלו ור' שמעון מכשיר אב ובנו וכל הקרובים אף להצטרף לעדות אחת ולקדש על פיהם בלא צירוף עד אחר והלכה כתנא קמא ומעשה וכו' ופסלו את עבדו הכנעני אע"פ שהיה משוחרר והיה כישראל גמור וכשבאו לבית דין פסלו הוא ובנו וקבלו הוא ועבדו אחר שנשתחרר וכן הלכה שהרי מ"מ ישראל הוא ולעדות מיוחסים אין אנו צריכים וי"מ אותה אפילו נשתחרר בהפלת שן ועין ולא כתב לו עדין גט שחרור וכן מפרשים אותה אפילו ראה את הלבנה כשהוא עבד ונשתחרר שבענין זה אין אנו צריכים לתחלה וסוף בכשרות ומה שהביאם לדברים אלו הוא שהם תמהים על אותם הכהנים שפסלו תחלה הוא ועבדו אחר שנשתחרר ומסבירים את דבריהם באחת מדרכים אלו ולא הוברר הדבר בידינו ומ"מ אם היה חציו עבד וחציו בן חורין ולא שחררו עדין מכל וכל אע"פ שלכך הוא עומד שהרי כופין את רבו לשחררו ולכתוב לו שטר על חצי דמיו יראה לי שכל זמן שלא נעשה אין מקבלין את עדותו.

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

המשנה השביעית וכבר ביארנו בה הכונה במשנה שלפניה ואמר אלו הם הפסולים וכו' פי' לפי שכל אלו נחשדו לעבור עבירות בדבר שבממון חשדום גם כן להעיד שקר מחמת שחד וכל שכן בעדות החדש שהיו רבים משתדלים בכך כדי להטעות את החכמים וכל אלו הנזכרים הם פסולים מדברי סופרים ולא הוצרך להודיע בפסולים מן התורה שנפסלו לכך ומן התורה אין פסול של גזלה נאמר אלא בשגוזל דבר מיד חבירו על כרחו על דרך מה שכתוב ויגזול את החנית מיד המצרי אבל מדברי סופרים לפסול מחמת גזלה כל שאנו רואין אותו חשוד לענין ממון ופי' בכאן על דבר זה משחק בקוביא ופירשוה במס' סנהדרין כ"ד ב' בשאין לו אומנות אלא הוא לפי שאין זה עוסק ביישובו של עולם ואינו יודע בטיב משא ומתן ובכונת עדות אבל יש לו אומנות אחרת אין פוסלין אותו ואע"פ שהיה לנו לומר שהמעות של חברו בידו בלא הקנאה גמורה שהרי דרך אסמכתא הוא אין זה קרוי אסמכתא מכמה טעמים שביארנו שם ואחת מהם מה שביארו קצת מרבותי' הצרפתים שאין דין אסמכתא אלא בשאין מתנה אלא האחד כגון מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם לא אפרעך עד יום פלוני תן לו שטרו כלומר ויתבע כל חובו והדומים להם שאחד קונה ואחד מקנה אבל בכאן ששניהם קונים ושניהם מקנים אסמכתא קונה ששניהם גומרים את דעתם על כך ואע"פ שבמוכר שדהו ונתן ערבון שהקונה אומר אם אחזור בי ערבוני מחול והמקנה אומר אם אחזור בי אכפול ערבונך אנו מפקיעין את הענין מדין אסמכתא נראה לי הטעם מפני שאין שניהם קונים דבר אחד ואם זה חוזר לא הקנה כלום אלא שמחל ואם זה חוזר הוא מקנה ליתן כפל הערבון ונמצא שאין שניהם קונין דבר אחד ואחרים תירצוה בפנים אחרים כמו שביארנו שם.

מלוי ברבית פי' אפילו ברבית שאינה קצוצה ואפילו אבק רבית ואין צריך לומר ברבית קצוצה שהוא פסול מן התורה ויש מי שאומר שאף ברבית קצוצה אינו פסול מן התורה הואיל ומדעתו הוא נותן.

מפריחי יונים פי' בתלמוד סנהדרין כ"ה א' אי קדמיה יונך ליון והוא היה שחוק רגיל אצלם ודינו כדין משחק בקוביא ואף אתה מפרשו בשאין לו אומנות אלא הוא גם כן ומטעם שאינו עסוק ביישובו של עולם ולא מטעם אסמכתא ואע"פ שלענין פסק הדברים אמתיים לענין פירוש מיהו שאלו בה בגמרא סנהדרין שאם כן היינו משחק בקוביא וחזרו ופירשוה במלמדין בצפצופיהן את היונים לבא לידם ושעושין כן ביישוב שסתם היונים לבעלי שובך ויש כאן סרך גזל כמו שיתבאר במציעא ק"ב א' ואף בשיש לו אומנות אחרת אתה פוסלו בכך הואיל ופיסולו משום גזל.

סוחרי שביעית ר"ל שעושין סחורה בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ומ"מ הואיל ולא נתפרש בתורה בהדיא כמדברי סופרים הוא נחשב ובמסכת סנהדרין כתבנו בה ענינים אחרים.

ועבדים פי' אע"פ שמלו וטבלו לשם עבדות הואיל ולא נשתחררו אחר כן שהרי אין דינם אלא כנשים ופסולים מן התורה כנשים וכל עדות שהאשה אין כשרה לה כגון דיני ממונות או דיני נפשות אף אלו שהזכרנו אין כשרים לה הא עדות שהאשה כשרה לה כגון מת בעלה של זו להשיאה וכגון סוטה שנסתרה והעידו עליה שנטמאת שלא להשקותה אף אלו נאמנין ונמצא גזלן של דבריהם כשר לעדות אשה אבל לא גזלן מן התורה.

וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

המשנה השמינית מי שראה את החדש וכו' כונת המשנה לבאר על מה שאמרנו שעל שני חדשים מחללין את השבת שלא סוף דבר העד עצמו אלא אף אחרים עמו אם צריכין לו מחללין את השבת כגון שאי אפשר לו לילך לבדו ואם אינו יכול לילך מחמת חולשה אף אנו מרכיבין אותו על הבהמה בשבת ולא סוף דבר בהמה שאין בה לזה המוליכו אלא איסור לאו של מחמר אלא אף בני אדם מרכיבים אותו ברשות הרבים במטה על כתפותיהם ואם צודה להם בדרך פי' שהם מתיראים להיות להם אורבים בדרך והוא שעל הרוב היו צדוקים וביתוסים אורבים להם ומעכבים אותם כדי להטעותם לוקחים בידם מקלות והוא הדין לשאר כלי זיין ואם היתה דרך רחוקה לוקחים בידם מזונות ומביאים עמהם בשבת ומ"מ על מהלך לילה ויום הוא שמחללים כלומר אם אפשר להם להגיע לבית דין ביום שבת קודם שתחשך ויהא שהות ביום כדי לקדשו כגון שראוה בכניסת ליל שלשים והוא שבת והם קרובים מהלך לילה ויום מחללים ובאים אבל אם הם רחוקים כל כך שלא יגיעו לשם ביום השבת לא יחללו שהרי אין עדותם מועיל לקדש את יום השבת שאפילו באו ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה אין החדש מתקדש עד שלשים ואחד והואיל וכן מה צורך לחלולם שנאמר אלה מועדי י"י וכו' כלומר שהדבר תלוי בקדוש בית דין ולא בראייה כמו שביארנו ממה שאמר אשר תקראו אותם קרי ביה אתם.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר ומגדולי המחברים כתבו שאף בחול אם היה ממקום שראו את הלבנה לירושלם יתר על מהלך לילה ויום אין הולכין ומעידין שהרי אין עדותם שביום שלשים ואחד מועיל כלום שכבר נתעבר החדש.

ונשלם הפרק תהלה לאל

אם אינן מכירין וכו' כונת הפרק דרך כלל לבאר עניני קדוש החדש והודעת יום הקדוש לבני הגולה ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון בענין העדים האיך היה צריך שיתברר לבית דין תכונת העדים להיותם בחזקת נאמנים וכשרים השני בענין הודעת יום הקדוש בזמן שהיה על פי משואות על איזה צד היו נעשין ובאיזה מקום השלישי לבאר תכונת הבדיקות והחקירות שהיו בודקין את העדים לידע מתוך חכמתם אם אפשר להיות כדבריהם אם לאו והאיך היו מתנהגים עמהם ומכבדים אותם הרביעי לבאר באיזה נסח היו מקדשים אותו.

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתחדשו בו פרטים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר.

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר אם לא היו מכירין אותו האיך היו עושין ואמר על זה אם אינן מכירין אותו כלומר אם אין בית דין שבירושלם מכירין את העדים הבאים להעיד בפניהם בראיית הלבנה ואינם יודעים אם מוחזקים הם בנאמנות וכשרות אם לאו מכיון שנראה דבר זה לבית דין ר"ל שנראה להם שלא יהו עדים אלו ניכרין לבית דין שבירושלם אף הם משלחים עמהם עדים אחרים הנכרים לבית דין שבירושלם להעיד על זה שהוא מוחזק בכשר ונאמן ומה שאמר משלחין עמו אחד פי' בגמ' זוג אחד אבל עד אחד אינו נאמן להעיד על כשרות אותם הבאים להעיד על ראיית הלבנה וכן פירשו אם אין מכירין אותו על הזוג שאף לעדות הראיה צריך שנים כמו שיתבאר בראשונה וכו' עכשו הוא נותן טעם למה שאמר שצריך שיהו בית דין מכירים את העדים והוא שבראשונה היו מקבלין עדות מכל אדם אחר שלא נתברר פסלותו להם כענין דיני ממונות ודיני נפשות משקלקלו המינין והם הצדוקים ששכרו פעם עידי שקר להעיד שראו את הלבנה ביום שלשים שהיה שבת מפני שהיו רוצים שיתקדש ניסן ביום השבת כדי שיארע הפסח בשבת ותהא הנפת העומר ממחרת שבת בראשית כמו שהם מפרשים בממחרת השבת כפשוטו בשבת בראשית מאותו היום ואילך התקינו שלא יהו מקבלין עדות אלא מן המכירים. זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנאמר עליה בגמרא כך הוא:

בד"ה אלו הן כו' כדפריך בפ' בתרא כו' ע"פ הירושלמי והעבדים כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק ארבעה ראשי שנים

גמרא שאם יפסל אחד מהן. עפרש"י. ול"נ דר"ל שיפסל ע"י עדים שהוא מן הפסולים דחשיב במשנה הסמוכה. וא"ש לישנא דאלו הן הפסולין שבא לפרש הא דתני הכא שאם יפסל. וכה"ג בסנהדרין פ"ג מ"א ומ"ג. שוב ראיתי שכוונתי בזה לפי' הרמב"ם:

גמרא ר' יוסי ומעשה כו'. לכאורה יותר ה"ל להקשות מת"ק. ואולי משום דבלא"ה היה צריך להזכירו על המעשה. או דמאן ת"ק ר"י כמו בכריתות (כג) ובכ"ד:

במשנה ואם צודה להם. עפרש"י ולקמן ע"ב בד"ה להטעות אה"ח. וקשה דאדרבה הכא דמיירי בשבת (עמש"כ לקמן בסמוך) אם יבואו עדים ויקדשו ב"ד אה"ח ביום השבת יהיה ג"כ יו"ט הראשון של פסח בו ביום וזהו דוקא רצונם:

משנה שם שעל מהלך לילה ויום מחללין אה"ש כו'. וכ' התוי"ט בשם הרמב"ם בחבורו שאם היה ביניהם יותר לא ילכו שאין עדותן מועלת כלום אחר למ"ד כו'. וק"ל דאם יראו ביום השבת שהוא כ"ט לחדש למה לא ילכו ביום השבת בכדי שיבואו ליום א' בעוד יום ויקדשו אותו שהוא יום ל'. ולע"ד נל"פ ע"פ הירושלמי דבעי שם דבר שהוא דוחה אה"ש ביום מכשירין מהו שידחה אה"ש בלילה כו' ומביא ממתניתין דמוכח שמחללין את השבת בלילה כדי לקדשו ביום ודחי ר"י בר בון ולא למפרע הוא קדוש (ר"ל אי מקדשין ביום האם לא תקדש גם הלילה למפרע) מכיון שהוא קדוש למפרע הוא יום הוא לילה ע"כ (והק"ע ל"ד כלל בפירושו עי' בו) שמעינן מהא די"ל אף בלילה לא יחללו בשביל קידוש היום. א"כ זה ודאי דאין לחלל אה"ש בשביל קידוש יום חול וכדאמרי' במנחות (מח) חטא בשבת כדי שתזכה בחול ל"א. (ובזה נדחו דברי לוית חן בפ' תזריע שכ' דהא דדחי מילה אה"ש לא משום שבת גופיה דהיא עצמה אות אלא משום מוצאי שבת) והשתא דברי המשנה מאירין דר"ל כשחשכה ליל שבת ויש מהלך לילה ויום (ול"ד אלא שישאר עוד שהות כדי לקדשו) מחללין אה"ש ויוצאין אף בלילה כדי שיתקדש ביום השבת. אבל ביותר מזה דאז לא יקדשוהו אלא ביום חול לא. ואתי לאפוקי נמי אם ראה ד"מ בחצי היום דשבת אם לא יגיע בעוד יום משום דאז יהיה מהלכו יום ואח"כ לילה ולכן דקדקה המשנה לומר לילה ואח"כ יום ודוק כי הוא נכון בעז"ה:

רש"י ד"ה בקוביא. ואמור רבנן כו' גזלנין מדרבנן דמדאורייתא כו' אלא החוטף כו'. ק"ל. א) לשון ואמור רבנן דלכאורה אסמכתא דלא קנה הוא מה"ת עי' סמ"ע סי' ל"ד סק"מ (ובתומים שם) ובסי' ש"ע סק"ג. ב) שדבריו סותרין זא"ז דכיון דאינו קרוי גזלן אלא החוטף אפי' אי אסמכתא ל"ק מה"ת לא יפסל מה"ת. ג) דהא דאמרי' דאינו קרוי גזלן כו' היינו שאינו נופל עליו תואר גזלן אבל מ"מ לעדות פסול דלא גרע מהכופר בפקדון דפסול לעדות ומשמע דהוא מה"ת. וב' קושיות הראשונות י"ל דלישנא דאמור רבנן היינו דחכמים אמרו שכ"ה דין תורה כמו בסוכה (מא ב) במשנה שאמרו חכמים אין אדם יוצא כו'. ובריש פ"ג דנדרים ד' נדרים התירו חכמים. ולשונם ז"ל בגיטין (פ) במשנה ט"ו עריות שאמרו חכמים כו':

רש"י ד"ה אחר. ב"ד הגדול שמקדש אה"ח. הגרי"פ הגיה שמקדשין. ובמחכ"ת מצינו בכ"ד שב"ד נקרא בל"י ומהן לקמן (כה) במשנה כל ב"ד וב"ד שעמד כו' ועו"ש ב"ד על ישראל הרי הוא כו'. וכן בכ"מ נקראו ב"ד הגדול (וכלשון רש"י הכא) ולא הגדולים:

גמ' גזלן דדבריהם ״כשירין". צ״ל כשר [וכ״ה ביבמות]:

במשנה אב ובנו כו' ר"ש אומר אב ובנו כשירים וילפי' בסמוך מקרא ויש לדקדק א"כ אמאי פסלינן קרובים בדיני ממונות מדכתיב משפט א' יהיה לכם ואמאי לא ילפי' מק"ה דכשרין דהא איקרי נמי משפט כדאיתא ר"פ ראוהו ב"ד ואפשר משום דעיקר קרא דמשפט אחד כתיב במכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וא"כ איתקש להדיא דיני ממונות לדיני נפשות. ועוד י"ל דשאני עדות החדש דחידוש הוא דמדינא עד אחד נאמן באיסורין וכמ"ש בסמוך רפ"ב ובר"פ ראוהו ב"ד:

שם בגמרא א"ל היכי תנית א"ל איפכא תנינא ויש לתמוה א"כ מעיקרא דאקשי ליה רב הונא ר' יוסי ומעשה אדמהדר ליה והא זמני סגיאין הו"ל לאהדורי אנא נמי כהאי מעשה אמינא דהכי הלכתא ואיפכא תנינא ר"ש ומעשה ויש ליישב בדוחק:

סליק פרק קמא

אם אינן מכירין פרק שני

במשנה אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו וכתבו התוס' ואותו אחר נמי מחלל עליו שבת. ונראה שהוצרכו לזה משום דקשיא להו לישנא דמתני' דאיפכא הו"ל למיתני בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם משקלקלו אין מקבלין אלא מן המכירין ואם אין מכירין משלחין עמו אחר להעידו והכי מקשינן בירושלמי ונהי דמשני התם דסיפא טעמא דריש' מפרש אפ"ה נראה שזה דוחק ועוד דיותר מזה קשיא לי אמאי תני כלל האי בבא דרישא דמהא דקתני אין מקבלין אלא מן המכירין ממילא שמעינן דאם אין מכירין צריך לשלוח עדים המכירים והא דלא מקשו הכי בירושלמי י"ל דהירושלמי לשיטתו תיכף אהאי דיוקא מקשה וכי עד אחד נאמן ומסיק דאין ה"נ דנאמן וא"כ שפיר איצטריך בבא דרישא לאשמעינן הא מילתא גופא דסגי בחד ומאי אחר חד משא"כ בסוגיא דתלמודא דידן דמסקינן בסמוך דבעינן תרי ואחר היינו זוג אחר א"כ ודאי קשה מאי קמ"ל בהאי בבא דרישא לכך הוצרכו לפרש דרישא דמתני' לענין חילול שבת איירי דאמתני' דלעיל סוף פרקין קאי והיא גופא איצטריך לאשמעינן דמחללין שבת וא"ש נמי הא דקתני למתני' בזה הסדר כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם משקלקלו הבייתוסים כו' ומשמע בכולה תלמודא דהקלקול הוא שרצו הבייתוסים שיוקבע ר"ח ניסן בשבת כדי שיהיה התחלת ימי עומר ממחרת שבת בראשית כמו שפירש רש"י לקמן בשמעתין ואע"ג דלפ"ז לא שייך האי תקנה דמכירין אלא בראש חודש ניסן אפ"ה גזרו בכולהו חדשים כדמשמע פשטא דמתני' ואי תקשי לפמ"ש התוספת בסמוך דעיקר מתניתין לענין חילול שבת איירי כדפרישית א"כ אמאי מחללין שבת בשאר חדשים אפילו בזמן הבית לשלוח אחר להכירו כיון דלא שייך בהו קלקול כלל מ"מ איכא למימר דמאחר שתקנו שלא יקבלו עדות אלא מהמכירין א"כ אם לא יכירו ידחה החדש מזמן קביעתו ממילא א"כ החילול צורך הקביעות הוא ולא מפני חשש הקלקול ועיין מה שאכתוב בזה בסוף הסוגיא. אבל אכתי קשיא לי אפילו בניסן גופא למה קלקלו הבייתוסים דאי למ"ד לעיל בפ"ק דף כ' דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר פשיטא דלא שייך צד קלקול ואי למ"ד זמנין מלא זמנין חסר הא אקשינן לעיל ניעבריה האידנא ונקדשיה למחר כי היכי דלא נחלל שבת ומתרצין דאיקלע יום שלשים ואחד בשבת ומחללים משום דמצוה לקדש על הראייה נמצא סוף סוף לעולם כי מקלע שלשים דאדר בשבת דחינן ליה ומה יכולים הבייתוסים לקלקל הא דחינן ליה ואי איקלע ל"א בשבת אין צורך לקלקל ויש ליישב דנהי דלעיל בלישנא בתרא דאיכא דאמרי מעיקרא הוי סבר דאיירי בהכי והוי בעי לאתויי סייעתא דלעולם חסר מ"מ לבתר דמותיב רב כהנא ומסיק בתיובתא דמתני' לאו משום מצוה לקדש ע"פ הראיה איירי א"כ ע"כ דתו לא מתוקמא דאיקלע שלשים ואחד בשבת אלא דמיקלע יום שלשים בשבת ואפ"ה סבר דלא אמרינן נעבריה האידנא ונקדשיה למחר כן נ"ל:

בגמרא ח"ו שר"ע עכבן: התוס' יו"ט שה הקשה על הברטנורא למה לא פירש על ועכבן ר"ע שלא ר"ע עכבן אלא שזפר כמו שהביא על מתניתן לא פרתו של ראב"ע היתה. ולא הבנתי מאי קושיא דהתם נראה מברייתא שמפרש למתניתן דלא שלו היתה אלא של שכנתו ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו הרי שרצה לפרש למה נקראת על שמו אבל הכא לא מפרש ר' יהודה אם שזפר עכבן למה נקרא על שם ר"ע א"כ ע"כ דפליג על תנא דמתניתן:

והורידוהו מגדולתו: בשאילת יעב"ץ יש פלפול ארוך אם מעשה זה בשבת או בחול היה דלכאורה משמע שבחול היה דאי בשבת מה פשע דשזפר שהיה רוצה לעכב העדים מחלול שבת אמנם לבסוף מסיק דבשבת היה ולא ידעתי למה לא הזכיר דאם בחול היה צריך לומר שהיה בניסן דאי בתשרי אין חילוק בין שבת לחול דגם אי בחול הוי מ"מ היה יו"ט של ר"ה שידעו שב"ד קדשו החודש ע"י עדים הראשונים וא"כ יש חילול יו"ט דתחומין:

ברש"י ד"ה שאם יפסל יכשל בפיו: הרמב"ם כתב בחבורו שאם ימצא אחד מהם פסול מפני שהוא גזלן כמו שהביא התוס' יו"ט ומה שלא פירש גם רש"י כן י"ל שלשון אם יפסל קשיתי' דמשמע יפסל להבא ואי איירי בפסול גזלנות או שאר פסול עדות הרי כבר הוא פסול והיאך שייך שאם יפסל ולכן פירש שאם יפסל יכשל בפיו דבזה שפיר שייך לשון עתיד אבל הרמב"ם ששינה לשון המשנה וכותב שאם ימצא אחד מהם פסול דיש לפרש באמת שכבר הוא פסול רק שעדיין לא ניכר וימצא כן אח"כ שפיר כתב שפסול גזלן הוא פסולו. ועוד י"ל מה הטעם של רש"י בפירושו על פי מה שכתב רבינו ישעי' הזקן בספר המכריע הבאתיו בספרי ע"ל במכות (דף ו') שרצה להוכיח במה דאמרינן שם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה שאין זה רק בנתכוונו להעיד יחד וז"ל ועוד ראיה גדולה שבראיה לבד אין הפסול פוסל את הכשר ואעפ"י שמתכוון לראות כדי להעיד דתנן פ"ק דר"ה אב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפים זע"ז אלא שאם יפסל א' מהם יצטרף השני עם אחר אלמא שראו יחד והלכו לב"ד כדי להעיד אין זה פוסל את זה מכל הני נראה לי לומר שאין הפסול פוסל את הכשרים בראיה לבד ואעפ"י שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד ואב ובנו דעדות החדש שהיו הולכים להעיד לא היו מגידים ביחד אלא האחד היה מעיד עם אחר ואם היה נפסל היה מעיד השני עכ"ל. ולפ"ז י"ל דלרש"י הוקשה קושיית ר"י הזקן היאך יצטרף האחר עם השני כיון שכבר נפסל כשהעיד עם הראשון דפסול היה ולכן פירש דמה דקאמר שאם יפסול אין הפירוש שפסול הוא אלא שיכשל בפיו שזה ודאי אין פסול לפסול האחר שהעיד עמו אבל אם פסול ממש הוי היה גם האחר פסול דלא ס"ל כר"י הזקן דכשבאו להעיד יחד לא נפסל אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כר"י הזקן ולכן פירש דגם אם פסול ממש היה מ"מ יעיד עם השני: [מבן המחבר כסברת ר"י הזקן מצאתי דפי' בתוס' סנהדרין ד"ה לא סגי אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שתי כתי עדים זו אחר זו עכ"ל. וגם כאן אף שנתכוונו להעיד עדות אחת אבל רק שיצטרפו עם כת אחרת וזה ממש כסברת ספר המכריע]. ועיין בסנהדרין (דף מ"א) בתוס' ד"ה כמאן כר"ע שכתבו אמר איני יודע כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דמי ע"ש. אכן מדלא כתב רש"י כן נראה שדעתו דפסול לא מיקרי לפסול גם האחר אלא מי שפסול לכל עדיות דומיא דקרוב אבל לא מי שפסול רק לעדות זה ע"י שאמר איני יודע או שנכשל בבדיקות ומזה ראיה למה שכתבנו בשיטת רש"י שם בתוספת ד"ה ופסלו. ודרשינן נמי כשרין ומיוחסים: לכאורה זה דוחק שנילף מלכם ב' דרשות מחולקות דבשלמא לרבנן שדרשו מסורה לכם לגדולי דור שכמותכם י"ל נמי למיוחסים כמותכם אבל הרי ב"ד של כהנים הוי ס"ל כר"ש דדריש לכם אעפ"י שאתם אחים היאך שייך לילף שוב מזה ג"כ מיוחסים כמותכם. ולא ידעתי למה לא כתבו התוס' דפסול גרים ומשוחררים דדמי לדיני ממונות כדאמרינן לקמן (דף כ"ה) דמשפט כתיב ביה והרי התוס' לשיטתם לפי מה שכתבו בנדה (דף מ"ט) גר שאין אמו מישראל פסול לדיני ממונות לדין לישראל וכ"כ ג"כ בסנהדרין וא"כ ה"ה דפסול עבד משוחרר. אכן לפ"ז יקשה לפי האמת לדידן דפסקינן כב"ד שקבלו לעבד משוחרר ואמאי כשר כיון דפסול לדיני ממונות אע"כ יהיה מוכח כשיטת רש"י שהביאו התוס' שם דגר כשר לד"מ ויקשה על התוס' ויש לומר דהט"א הקשה דהכא משמע דמה דדרשינן מלכם היינו לענין עדות החדש ולקמן ר"פ ראוהו ב"ד משמע דלענין דיינים כתיב ותירץ דודאי קרא לענין דיינים כתיב דמשה ואהרן דיינים היו ומ"מ יליף מיניה ג"כ דקרובים כשרים לעדות דכל הכשר לדון כשר להעיד ע"ש אכן התינח לענין הכשר הדיינים אבל לענין פסול הדיינים אין ראיה על העדים דהא תנן בנדה (שם) ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון ולכן שפיר י"ל דאף דגר פסול להיות דיין בקידוש החדש מ"מ להיות עד כשר. כן י"ל שלא יקשה לדידן עפ"י הלכתא אבל על התוס' לא שייך תירוצנו שהרי התוס' כתבו דפסול עבד משוחרר לעדות הוי מלכם בדומין ביחוס כמותכם הרי שפשיטא להו דילפינן גם לענין פסול עדות מדיינים וא"כ הוי מצי למימר בפשיטות דמשפט כתיב ביה ולשיטתם גר ועבד משוחרר פסול לד"מ:

ד"ה אלו. א"נ בסחורה דרבנן: ק"ק דבירושלמי לא משמע כן דאיתא שם איזהו סוחר שביעית זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע כיון שהגיע שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה עכ"ל וכן הביא הריטב"א בשם התוספתא ומזה משמע שהוא עצמו נושא ונותן:

בא"ד. דמותר למכור פירות שביעית לע"ה: לא ידעתי אנה נמצא זה כן שם ובלא"ה הלשון קשה דאיך שייך על זה משום דאין מוסרין וכו'. ולכן נראה דצריך להגיה דאסור לענות פירות שביעית מע"ה:

בא"ד. אבל הכא אצטריך למיתני: הר"ן בסנהדרין כ' עוד טעם אחר למה שתני הכא עבדים מפני שבמשנה דלעיל אייתי הא דקבלו עבד משוחרר לכן תני הכא דעבדים שאינם משוחררים פסולים ועוד דקמ"ל דעבד כשר ג"כ לעדות אשה וכן כתב גם הריטב"א כאן: פרק שני שם במתניתן משקלקלו הביתוסים: הפ"י כתב שבכולהו תלמודא משמע שהקלקול הי' שרצו הביתוסים שיוקבע ר"ח ניסן בשבת כדי שיהיה יום הקרבת העומר ממחרת שבת בראשית ולכן הקשה כיון דהקלקול לא שייך רק בניסן למה חללו שבת בשאר חדשים לשלח אחר עמו וגם בירושלמי העיר על זה. ולענ"ד אעפ"י דבהך מעשה דלקמן ששכרו הביתוסים להטעות את החכמים כתב רש"י והתוס' כן שחל ל' של אדר בניסן ורצו שיקודש בו ביום מ"מ מוכח ג"כ איפכא שגם בשאר ימים רצו להטעות את החכמים שהרי לעיל סוף פרקן כתב רש"י ואם צודה להם שהביתוסים והכותים היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את החכמים והרי שבת היה ולמה עכבום הרי רוצים שיקודש ניסן בשבת אע"כ שלא בניסן אלא בחדשים אחרים ג"כ רצו להטעות החכמים שיהיה קידוש החודש שלא כדין ולכן א"ש ג"כ שהתירו לחלל שבת לשלח אחר עמו להעידו בכל החדשים. ומה שכ' רש"י לקמן שהמעשה ביום ל' של אדר היה אפשר משום דמסתמא לא עשו עסק גדול ולבזבז ממון הרבה לשכור עדי שקר אם לא שהיה הדבר להם לתועלת גדול:

א"ל רב הונא לרב חנן בר רבא ר' יוסי ומעשה ואת אמרת הלכה כר"ש וכו' מקשים דכי פריך רב הונא ר' יוסי ומעשה וכו' ממילא משמע דיש לו גירסא אחרת והו"ל לרב חנן לגלות לו תכף ולומר אנן הכי מתנינן לה ולא לומר והא זמנין סגיאין אמרית קמיה דרב וכו'. ונראה לישב דודאי רב חנן הבין דגירסת רב הונא הפוכה ועל הא פריך והא זמנין סגיאין וכו' כלומר ודאי גירסתי נכונה דנאמרה ונשנית לפני רב וגירסתך טעות. ומכלל דבריו הבין רב הונא דיש לו גירסא אחרת וא"ל היכי תנית וכו' וגילה לו דהוא לא ידע דיש גירסא אחרת ולהכי גריס הכי.
ודרך חידוד אמרתי בימי חרפי דודאי ממשמע שאמר לו ר' יוסי ומעשה ידע שפיר דגירסא אחרת היתה לו. אך הבין דגירסתו היא כך. אב ובנו וכו' יצטרף השני עם אחר דברי ר"ש ר' יוסי אומר אב ובנו וכל קרובים כשרים לעדות החדש ומעשה בטוביה הרופא וכו' וקבלו הכהנים אותו ואת עבדו ופסלו את בנו וכשבאו לפני ב"ד קבלו אותו ואת בנו ופסלו את עבדו וכפי גירסא זו נמצא דהמעשה הוא דקרובין כשרים ונ"מ לענין דינא אי המעשה הוא לפסולא והביאו לזה מאי דאמר ליה רב הונא ר' יוסי ומעשה ואת וכו' ואי גירסת רב הונא כגירסתו רק דתני ר"ש במקום ר"י ור"י במקום ר"ש הו"ל לאתמוהי עליה כי האי גונא ת"ק ור' יוסי ומעשה ואת וכו' דת"ק פסל נמי אלא נראה דבמתני' ל"ג אלא ר"ש ור"י ותו לא ור' יוסי להתרא ומוכרח דגריס ומעשה בסיום דברי ר' יוסי כנז' ולהכי מתמה והא זמנין סגיאין וכו' דכיון דנ"מ ביניהם לענין דינא והיכי הוה עובדא לזה מסתמיך ארב. ואולם לפי האמת רב הונא לא ידע כי אם גירסתנו ולענין דינא שוין דהמעשה הוא לפסולא ומדבריו הבין דיש גירסא אחרת וא"ל היכי תנית וא"ל רב חנן גירסתו והש"ס לקצר לשון קאמר א"ל איפכא. ולעולם לא ידע גירסת רב הונא כי היכי דלימא איפכא לחוד אלא דהש"ס קיצר:
א"נ אפשר והוא דיש לדקדק אמאי אכפלו הני אמוראי ר"ח ורב טבי אמר מר עוקבא אמר שמואל לפסוק הלכה בדין זה והלא מילתא דפשיטא לפסול הקרובים דהכי ס"ל לת"ק ומעשה רב דב"ד פסלו את בנו ובפרט למאן דגריס אמר שמואל אין הלכה כר"ש דהיינו לגירסתנו דמכשי' דר"י נמי פסל. ונראה דהוכרחו לאשמועינן בדין זה מאי פסקא משום דעין רואה במעשה בטוביה דבו בפרק לאו מילתא פסיקתא הוות לפסול בנו כי הכהנים קבלו אותו ואת בנו וס"ל כר"ש וכיון דב"ד של כהנים מכשרי ובי דינא אוחרי מפסלי היה מקום להסתפק. ומאחר שכן כי פריך ליה רב הונא ר' יוסי ומעשה וכו' הבין רב חנן דגם רב הונא גריס כוותיה ר"י להכשיר ופריך ליה אהא דפסיק כר"ש לפסולא במקום ר"י ומעשה כלומר דר"ש ור' יוסי הלכה כר"י וגם במעשה זאת מצאנו ב"ד של כהנים דקיימי כר"י להתרא והמעשה אינו מוחלט לפסולא אמאי פסיק כר"ש זה הבין ר"ח מדברי רב הונא. דודאי אף דר"ש לא קאמר אלא המעשה מדבריו למדנו דס"ל דפסול הב"ד עיקר ורמז זה דלא קאמר וקבלו ב"ד של כהנים אלא וקבלו הכהנים. ואח"ך אמר וכשבאו לב"ד ולא אמר בקצרה וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו וב"ד קבלו אותו ואת עבדו אלא לאפוקי אתא ולהכי אמר וכשבאו לב"ד על דרך מאי דתנן בעלמא וכשבא הדבר אצל חכמים דהוי מסקנת הדין. ור"ח תלה עצמו באילן גדול בי ר"ב הוא. ור"ה לא ידע מהגירסא האחרת וא"ל היכי תנית וכו':
ודע דבבתרא דף ס"ה יש סוגיא מעין דוגמא לזו ומ"ש שם רשב"ם א"ל איפכא שהוא לשון הגמרא היינו דקדוק תיבת איפכא דוקא דלא שייך לשון איפכא אלא כשיודע הדבר ואומר איפכא לז"א דהם דברו באורך והתלמוד קצר:

הא אשה כשרה לה אף הן כשרין לה. ראיתי להגאון מהר"ל בס' טורי אבן שהקשה מנ"ל לדיוקי הא אשה כשרה אף הן כשרין לימא הא האשה כשרה לה יש שהן כשרין ויש מהן שאין כשרין כדאמרינן מעין זה במ"ק דף י"ד גבי קטן הנולד במועד מותר לגלחו במועד ופריך מדתניא מותר לגלח בימי אבלו הא אסור אסור ומשני מי קתני הא אסור דילמא יש מהן מותר ויש מהן אסור ובזבחים דף ק"ב תנן כל שאין ראוי לעבודה אינו חולק בבשר ודייק הא ראוי חולק והרי טמא ומסיק הא לא קתני פי' לא תדוק הא ראוי דהא לא קתני. והאריך הרב בזה ומסיק דהא דקתני זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן לא אצטריך לגופיה ופשיטא אלא אתא לדיוקא הא אשה כשרה אף הן כשרין זהו תורף דבריו בקצור עיין בספרו הבהיר באורך:
ולפום ריהטא יש לעמוד על מ"ש מהראנ"ח ח"א סי' כ"ב ומהר"ר צבי בשו"ת סי' קמ"א שהביאו ראיה דעד מפי עד כשר בשבויה מדאמרינן פרק חבית (שבת דף קמ"ה) ובכורות דף ל"ו איבעיא להו עד מפי עד מהו לעדות בכור רב אסי אסר ורב אשי שרי א"ל רב אסי לרב אשי והא תנא דבי מנשה אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה תני אלא לעדות שהאשה כשרה לה וא"כ הרי תלמוד ערוך דעדות שהאשה כשרה עמ"ע כשר וכיון דבשבויה אשה כשרה ה"ה עמ"ע. ודחה מהראנ"ח דאפשר דלא באה הבריתא אלא להחמיר דאין שום עדות שהאשה פסולה ועמ"ע כשר אבל איפכא לא תני ולא תדוק דכל עדות שהאשה כשרה דעמ"ע כשר. ואח"ך הוכיחו מהראנ"ח ומהר"ץ מסוגיין דדייק הא אשה כשרה לה אף הן כשרין לה אלמא דאית לן לדייוקי כי האי גוונא ומהר"ר צבי האריך בזה דסבר הגמרא דאי לאו החלוקות שוות ומתלו זו בזו ומתהפכות לא הו"ל לתנא למתלינהו זה בזה והא דעמ"ע דכוותה באופן שתלמוד ערוך דעמ"ע יש להכשיר בשבויה. ושם הרב מהר"ץ תמה על מרן בב"י בא"ה סי' ז' שכתב דעמ"ע אפשר דכשר בשבויה וכתב אפשר בדבר שהוא תלמוד ערוך וכן תמה על מהרשד"ם סי' רל"ה בא"ה שלא רצה להתיר כיון דמרן כתבה בלשון אפשר עש"ב. ומלבד שנעלם מהרב ז"ל דמהראנ"ח עצמו בסי' הנז' הוא דחה דהייתו לסוגי' בכורות הנז' והביא ראיה מסוגיין כאשר יראה הרואה והרב מהר"ץ הביא דחית מהראנ"ח וקיים הראיה הנז' בכח סוגיין והם דברי מהראנ"ח עצמו. עוד דנעלמו ממנו סוגית זבחים וסוגית מועד קטן הנזכרות דמייתי הרב טורי אבן שהם כמו שדחה מהראנ"ח לסוגית בכורות כמבואר. וגם הרב מהראנ"ח לא זכר מהסוגיו' הנז' שהוא הביא בתשובתו בגמר הדחי' מאי דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד וכו' דלא שמה מתיא כמ"ש מהר"ץ והו"ל לאתויי הנך סוגיות:
ולא עוד אלא דלפום מאי דמסיק הרב טורי אבן יש לפקפק על הדין דעמ"ע כשר בשבויה דהרב טורי אבן חילק בין סוגיין להנהו סוגיי דהנך איכא רבותא במאי דקתני אבל בסוגיין ליכא רבותא אם לא שנאמר דאתא לדיוקא והיינו רבותא וכמ"ש משם הרב ז"ל א"כ בסוגי' פרק חבית ובכורות דקתני אין עמ"ע כשר אלא לעדות שאשה כשרה בלבד ומדקתני בלבד מוכח דאיכא רבותא. וכבר מהראנ"ח עצמו בתשובה הנז' הוכיח מדברי הרמב"ם הלכות בכורות דעמ"ע עדיף מאשה ואח"כ כתב וז"ל ואע"ג דהתם בבכורות אע"ג דפשיטא לן אשה מיבעיא ליה בעמ"ע י"ל דהשואל היא גופה מיבעיא ליה אי עמ"ע גרע מאשה אי לא וכי פשיט ליה דנאמן ומשני לבריתא דהכי קתני וכו' מחדש לו דעמ"ע עדיף מאשה והכי משמע מדקתני אין עמ"ע כשר וכו' דמשמע דהוה ס"ד לומר דעמ"ע כשר אפי' לעדות שאין האשה כשרה לה ואתא לאפוקי מהך סברא וקאמר שאין הדבר כן אלא אין עמ"ע כשר אלא לעדות שהאשה כשרה לה ומשו"ה כתב הרמב"ם אחר שכתב דין עמ"ע ואפי' אשה כשרה וכו' עכ"ל הראת לדעת שהרב מהראנ"ח עצמו כתב דאיכא רבותא במאי דקתני אין עמ"ע כשר אלא לעדות שהאשה כשרה לה ומעתה אזדא לה הראיה שהביאו מהראנ"ח ומהר"ץ מסוגיין וההיא דבכורות דמיא להנך סוגיי דמ"ק וזבחים דאמרינן דהא לא קתני ושאני סוגיין דליכא רבותא אלא בדיוקא כמ"ש הרב טורי אבן:
ובהא ניחא דהרמב"ן בהלכות בכורות כ"י והרא"ש בפסקיו שם השמיטו הבריתא ולא כתבו אלא פלוגתא דאמוראי אי עמ"ע שרי בבכור וכתבו דמרימר קרי עליה דרב יימר שרי בוכרא והלכתא דעמ"ע כשר. דכיון דכתבו פלוגתא דהני אמוראי ולדמרימר ממילא שמעינן דעמ"ע לא עדיף מאשה ולא הוצרכו להביא הבריתא אבל לדעת מהראנ"ח ומהר"ץ הו"ל להביא הבריתא דשמעינן מינה טובא דהא עדות שהאשה כשרה כגון שבויה עמ"ע כשר. אלא משמע דסברי דליכא לדייוקי מהבריתא דהא לא קתני כמ"ש במ"ק וזבחים כאמור. ובשלמא להרמב"ן יש לדחות דכיון דחיבורו לתשלום הלכות הרי"ף כתב בקצרה כי כבר הרי"ף פרק הבית הביא הבריתא וכל הסוגיא. אבל הרא"ש בפסקיו שהשמיט פ' חבית הכל בבכורות הו"ל להביא הבריתא כמדובר. ובהכי נתישבו דברי מרן ומהרשד"ם הנז' דתהי עליהו הרב מהר"ר צבי כמש"ל:
אמנם נראה דאפשר להליץ בעד שני המאורות הגדולים מהראנ"ח ומהר"ץ ולומר דהם סברי דגם בסוגיין איכא רבותא במאי דקתני זה הכלל כל עדות שהאשה אינה כשרה לא דהוה ס"ד איפכא דפסולי דרבנן עדיפא מאשה ודלא כהרב טורי אבן. תדע דאי כדבריו הו"ל להש"ס להקשות פשיטא ולשנויי לא נצרכא אלא לדיוקא דהא אשה כשרה אף הן כשרין וכדרגיל הש"ס בכי האי גוונא לאותובי ולשנויי. ולא תקשי מהנד סוגיי דמ"ק וזבחים דהיכא דדיוקא לא סלקא דדינא להפך כגון הנהו דהתם וכדפריך עלייהו התם הוא דאמרינן הא לא קתני והתנא סמך שלא נדקדק דפשיטא ליה שלא יבואו לטעות בזה. אמנם היכא דדיוקא מסכים הולך לדינא ולסברא כי סוגיין דייקינן הא אשה כשרה אף הן כשרין דפשיטא ליה דדינא הכי הוי. ומעתה בההיא דבכורות דדיוקא מסכים לסברא דאשכחן דהקלו בשבויה דייקינן מהברייתא ויש ראיה מסוגיין דדייקינן כי האי גוונא .
ומ"מ ראיתם הלזו מבכורות אינה החלטית ויד הדוחה נטויה כמו שיראה המעיין. ולכל הדברו' נעלמו מהרבנים הנז' הנהו סוגיי ודוק הטב:

מעשה ועברו יותר מארבעים זוג וכו': שזפר. כך שמו: מתני' אב ובנו שראו את החדש כו': שאם יפסל. יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן (דף כג:): גמ' תהא כשרה בכם. ואע''פ שהם אחים: תהא מסורה לכם. לחשובי הדור אני מוסר שיקבלו העדות ויקדשו החדש ולא להכשיר קרובים בא: היכי תנית. מתניתין קמיה דרב מי המכשיר ומי הפוסל: איפכא. תנינא ר' יוסי אומר אב ובנו וכל הקרובים כשירין אר''ש מעשה בטוביה כו': א''ל משום הכי. דאפכת דר''ש לרבי יוסי לא אמר לך מידי כי אמרת הלכה כרבי (יוסי) דהיינו דר' (שמעון): מתני' אלו הן הפסולין כו': בקוביא. חתיכות של עצם שמשחקין בערבון ואמור רבנן אסמכתא לא קניא והרי הן גזלנין מדרבנן דמדאורייתא אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש כדכתיב (שמואל ב כג) ויגזל את החנית מיד המצרי: ומלוי ברבית. לא גזלן דאורייתא הוא למפסליה משום אל תשת עד חמס (שמות כג) דהא מנפשיה יהיב ליה: מפריחי יונים. היינו נמי כעין קוביא אי תקדמיה יונך ליוני: וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית דרחמנא אמר (ויקרא כה) לאכלה ולא לסחורה (ע''ז סב.) ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממון חשדום להיות מעידים שקר ע''י ממון ושוחד: והעבדים. פסולי דאורייתא הוא ק''ו מאשה כדאמרן בב''ק (דף פח.): גמ' הא אשה כשרה לה. כגון להעיד על מיתת אדם להשיא את אשתו ועל סוטה שנטמאת בסתירה שלא תשתה: לעדות אשה. להתירה להנשא ודוקא גזלן דדבריהם אבל גזלן דאורייתא דחציף לעבור בפרהסיא לא הכשירו חכמים לעדות אשה ואע''פ שהכשירו את העבד ואת האשה דפסולי דאורייתא: מתני' מי שראה את החדש כו': מרכיבין אותו. אף בשבת: ואם צודה להם. אם יש אורבים בדרך כמו ואתה צודה את נפשי (שמואל א כד) והבייתוסים והכותים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים: מתני' אם אין מכירין אותו. אם אין ב''ד מכירין את העד אם נאמן וכשר הוא: משלחין. ב''ד שבעירו אחר עמו. להעיד עליו לפני ב''ד הגדול (שבמקדש) את החדש: משקלקלו הבייתוסים. מפרש בגמרא: גמ'

ופסלו את עבדו. סברי לה כר''ש דמכשיר בקרוב והחדש הזה לכם היינו בכם ודרשינן נמי כשרין ומיוחסין למעוטי גר וממזר כדדרשינן מאתך בדומין לך בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו:): אלו הן הפסולין. בגמרא משמע שכל הפסולים דמתניתין דרבנן דאמרי' עלה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה והשתא משחק בקוביא למ''ד בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) לפי שאין עוסקין בישובו של עולם ניחא ולמ''ד נמי משום דהויא אסמכתא אין נחשב גזלן בעיניו כיון דמדעתו נותן ומלוה ברבית שאינה קצוצה דרבנן ואפי' ברבית קצוצה נמי לא משמע ליה לאיניש איסורא כשנותן לו מדעתו אלא א''כ ממשכנו על כרחו ומפריחי יונים למ''ד אי תקדמיה יונך ליוני היינו משחק בקוביא ולמ''ד ארא אין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום בעלמא וסוחרי שביעית מיירי בשביעית בזמן הזה ור' היא כדאשכחן בפרק השולח (גיטין דף לו.) א''נ בסחורה דרבנן כי ההיא דזה בורר (סנהדרין דף כו.) גבי ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים ואספו ומייתי שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו והא דמשמע בפרק לולב הגזול (סוכה דף לט. ושם) דמותר למכור פירות שביעית לע''ה גבי מבליע לו דמי אתרוג בלולב משום דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע''ה אבל משום סחורה לא אסור ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) נמי פריך ונזבנינהו לכהן בדמי תרומה גבי סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה של שביעית וי''ל בדבר המלקט ע''מ לאכול והותיר מותר למכור וכן פורע חובו בפרק בתרא דע''ז (דף סב. ושם) דאסור משום לאכלה ולא לסחורה משמע כדפרשינן ואפשר דלוקח ע''מ לאכול לא חשיב סחורה אא''כ לוקח בזול ע''מ למכור ביוקר שקונה להרויח ובמסכת שביעית (פ''ח משנה ד) פירש דין סחורה ע''פ הירושלמי ועבדים בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) לא תני להו דפסולין דאורייתא אבל הכא איצטריך למיתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מיפסלי מכשרי לעדות החדש מידי דהוה אקרובים לר''ש: מחללין את השבת. עדים שראו את החדש ואפילו עדים המעידים עליהם בשאין ב''ד מכירין עדי החדש מחללין את השבת להעיד עליהם כדמוכח בריש פרק שני שהלך ר' נהוראי אצל העד באושא בשבת להעיד עליו: מתני' משלחין עמו אחר להעידו. ואותו אחר נמי מחלל עליו את השבת כדפירשנו לעיל בסוף פרק ראשון: