ראש השנה כב ע"ב

דף כב - ב

וקשה: חד - מי מהימן!? וכי עד אחד נאמן להעיד על העד שהוא כשר?! ^[3]

והתניא, והרי שנינו בברייתא: מעשה שבא הוא, העד לפני בית דין בשבת להעיד על חידוש הלבנה, ועדיו באו עמו להעיד עליו שהוא נאמן.

ומאחר שהוצרכו לבוא עמו שני עדים בשבת, מכאן ראיה שעד אחד אינו נאמן!

אמר רב פפא תירוץ:

מאי [מהו] "אחר" שהוזכר במשנה? - זוג אחר.

הכי נמי מסתברא.

כך גם נראה מתוך דברי המשנה: דאי לא תימא הכי, שהרי אם לא תאמר כך, אלא תאמר שאחר הוא אחד - האיך תבאר את תחילת דברי המשנה, ששנינו: "אם אינן מכירין אותו".

מאי "אותו"? אילימא אותו חד, אם נאמר ש"אותו" היינו את העד האחד, הרי יש להקשות:

וחד - מי מהימן?

וכי עד אחד נאמן לעדות החודש?!

והלא "משפט" כתיב ביה, בענין קידוש החודש נאמר "כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב" [תהילים פא]!

ומשפט היינו דיני ממונות, ועדות דיני ממונות אינה כשרה אלא בשנים!

אלא מאי אותו? אותו הזוג.

אם כן, הכי נמי גם במה ששנינו "משלחין עמו אחר להעידו" מאי אחר? זוג אחר!

על כל פנים, הגמרא הסיקה שעד אחד אינו נאמן להעיד על עד שהוא כשר.

ותמהינן: וכי עד אחד לא מהימן?!

והתניא, והרי שנו בברייתא: מעשה ברבי נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו בשבת באושא כשישבה שם סנהדרין, ושם היו מקדשים את החדש. מכאן שרבי נהוראי היה נאמן על זה, אף על פי שהוא עד אחד בלבד! ^[4]

אמרי תירוץ: רבי נהוראי - סהדא אחרינא הוה בהדיה. עד אחר היה עם רבי נהוראי.

והא דלא חשיב ליה, מדוע לא הזכירו התנא? - משום כבודו של רבי נהוראי.

שהרי התנא לא הזכיר את רבי נהוראי אלא כדי להוכיח שמותר לעשות כך בשבת, שהרי אפילו רבי נהוראי נהג היתר בדבר, ואין כבודו שנביא את ראייתנו אף מן חבירו, הקטן ממנו.

רב אשי אמר תירוץ אחר:

רבי נהוראי - סהדא אחרינא הוה באושא, רבי נהוראי ידע שיש עד אחר באושא שאף הוא מכיר את העד הזה.

ואזל רבי נהוראי לאצטרופי בהדיה, ורבי נהוראי הלך לאושא על מנת להצטרף עליו שיעידו שניהם על הדבר. ^[5]

ומקשינן: אי הכי - מאי למימרא!? אם היה שם עד נוסף, מה בא התנא לחדש? ^[6]

ומתרצינן: מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא, הייתי יכול לומר שיש לחשוש שמא אין אותו העד נמצא בביתו, ומספק אין מחללים את השבת. קא משמע לן התנא שמחללים. ^{[7] [8]} הגמרא מביאה שיש עדות בענין קדוש החדש שהיא יוצאת מן הכלל, ואפילו עד אחד נאמן להעיד עליה:

כי אתא עולא, כאשר עולא בא מארץ ישראל לבבל אמר: קדשוה לירחא במערבא. קדשו את החודש בארץ ישראל ביום השלשים.

אמר רב כהנא: לא מיבעיא אין צריך לומר על עולא דגברא רבה הוא, דמהימן.

אלא, אפילו איניש דעלמא, אפילו אדם אחר נמי מהימן.

מאי טעמא? כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי! דבר העתיד להתברר לכל, אנשים לא משקרים בזה. כדי שלא יוחזקו לשקרנים.

תניא נמי הכי: בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו בית דין את החדש נאמן.

שנינו במשנה: בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם, משקלקלו הבייתוסים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין.

תנו רבנן:

מה קלקול קלקלו הבייתוסין?

פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים. ^[9]

שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד היה משלנו [מן הפרושים] שלא הכירוהו בית דין, ואחד היה משלהם [מן הבייתוסים].

העד שלהם העיד עדותו כרגיל, ויצא.

והעד שלנו, אמרו לו בית הדין: אמור כיצד ראית את הלבנה?

אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו [את הירח] שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי.

ואם אין אתם מאמינים לי - הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני שקבלתי אותם כדי להעיד עדות שקר [חצי מהארבע מאות זוז שקבלו שני העדים יחד].

אמרו לו: מאחר שלא העדת עדות שקר - מי הזקיקך לכך, לעדות זו?

אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים.

לכן אמרתי: אלך אני להעיד, ואודיע להם שהעדות עדות שקר.

כי אם לא הייתי אני הולך, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים.

אמרו לו חכמים: אף על פי שקבלת שכר מהבייתוסים על מנת להעיד שקר, ולא עשית כן [ואדם המקבל ממון בשכרו חייב לקיים את תנאו], בכל זאת הרי מאתים זוז הללו נתונין לך במתנה! שהרי יש רשות לבית דין לקנוס את האדם בממונו.

והשוכרך להטעות את חכמים - ימתח על העמוד למלקות [שכך מלקים את החייב מלקות: כופתים את שתי ידיו על העמוד, כמבואר במסכת מכות כב ב].

באותה שעה התקינו שלא יהיו מקבלין את עדות החודש אלא מן המכירין.

מתניתין:

משנתנו מביאה תקנה נוספת שתיקנו חכמים משום קלקול הכותים:

בראשונה לא היו שולחים שלוחים לגולה להודיעם על קביעות החודש, אלא היו משיאין משואות נושאים לפידים ליד בית הדין, כדי שיראום בני הערים הקרובות ויבינו שקידשו את החדש, ובאותם הערים חזרו והדליקו לפידים עד שהגיעו לגולה [כמבואר להלן]. ^[10]

משקלקלו הכותים, שבית דין לא היו משיאין משואות אלא כאשר קידשו את החדש ביום השלושים, שאז היו משיאין משואות בערב, וכאשר לא היו משיאין משואות ביום השלושים בערב, היו הכל יודעים שבית דין עיבר את החודש.

פעם אחת עיברו בית דין את החודש, ולפיכך לא השיאו משואות ביום השלושים בערב. והכותים השיאום בהרים שהיו יושבים בהם, והטעו את בני הגולה ועשאוהו חסר.

ומכאן ואילך התקינו שיהו שלוחין יוצאין.

וכיצד היו משיאין משואות בראשונה?

היו מביאין כלונסאות של ארז ארוכין, כדי שכאשר יציתו אש בראשם, האש תראה למרחוק, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן, שכל אלו מגדילים את השלהבת.

וכורך אותם במשיחה [מין חוט] בראשי הכלונסאות.

ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור.

ומוליך ומביא, ומעלה, ומוריד את המשואות [כדי שלא יטעו לחשוב שזה כוכב. ירושלמי].

עד שהוא רואה את חבירו, העומד בהר אחר, שהוא עושה כן בראש ההר השני.

וכן היה בראש ההר השלישי, וכן הלאה.

ומאין, מאיזה הרים היו משיאין משואות?

מהר המשחה [מהר הזיתים] היו מתחילים, שהוא סמוך לירושלים, לסרטבא עד שראו שעושים כן אף בסרטבא,

ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין.

ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא, ומעלה ומוריד את המשואות עד שהיה רואה את כל הגולה לפניו כמדורת האש [מבואר בגמרא].

גמרא:

והוינן בה: מאי משמע דמשיאין לישנא דיקוד הוא? מנין לומדים שלשון "משיאין משואות" משמעותו "יקידת אש"?

ומשנינן: דכתיב [שמואל - ב ה]: "וישאם דוד ואנשיו".

ומתרגמינן: ואוקדינון [שרף אותם] דוד.

תנו רבנן: אין משיאין משואות אלא על החדש [חידוש הירח] שנראה בזמנו ביום השלושים. ^[11]

ואימתי משיאין? - לאור עיבורו. ביום השלושים בלילה, שהוא הלילה שבתחילת יום השלושים ואחד.

["אור" הוא כינוי ללילה. ויום השלושים נקרא יום העיבור, מפני שעושים אותו עיבור לחדש הקודם].

למימרא, שהברייתא משמיעה לנו דאחסר עבדינן, אמלא לא עבדינן, רק כאשר החדש הקודם היה חסר השיאו משואות, ולא כאשר היה מלא, וקידשו את החדש ביום השלושים ואחד.

מאי טעמא?

אמר רבי זירא: גזירה, משום ראש חדש חסר, ראש חדש הנקבע ביום השלשים לחדש שעבר [ועל ידי כך החדש שעבר חסר], שחל להיות בערב שבת, ואסור להשיא משואות בלילה שאחריו שהרי הוא שבת.

אימת עבדי, מתי יכולים להשיא משואות?

באפוקי שבתא, במוצאי שבת.

אוקימנה מאי אחר דתני במתנית' זוג אחר להעיד על העד שראה את החדש כי כשר הוא לקבל ממנו זו העדות ולעולם צריכין ב' עדים להעיד על כל אחד ואחד.

כי אתא עולא אמר קדשו לירחא ואמר רב כהנא אפילו איניש מעלמא כי אתא ואמר קדשו לירחא מהימן מ"ט דכל מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי. תניא נמי הכי בא אחד מסוף העולם ואמר קידשו ב"ד את החדש מהימן.

בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם משקלקלו המינין ושכרו עדים להטעות את החכמים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המיודעין שהן כשרים להעיד. תנו רבנן מה קלקול קלקלו המינין כו':

[מתני'] בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים והשיאו משואות שלא בזמנן והטעו לבני המדינות הרחוקות התקינו שיהו שלוחין יוצאין (כיון) [כמו] ששנינו במשנתנו כי המשואות מציתין את האור בכלונסות של ארז.

אמרינן מאי משמע דמשואות לשון יקידה להבה היא שנא' וישאם דוד ומתרגמינן ואוקדינן דוד.

ת"ר אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו והוא לילי ל' כלומר מולד בכ"ט ונראה לילי ל' ונתקדש ביום ל' משיאין משואות לילי ל"א כלו' היום שיצא ר"ח היה והוא אור עיבורו. ש"מ דאחסר משיאין משואות ואמלא אין משיאין [משואות] דאין משיאין אלא על החדש שנראה בזמנו.

תניא מ"ט א"ר זירא חיישינן דילמא מיקלע יום ל' של חדש חסר בע"ש והוא ר"ח ולילי ל"א הוא שבת ולא יתכן להרים משואות בלילי שבת ומתי משיאין במ"ש ויודעין כי אע"פ שמ"ש אור ל"ב הוא ר"ח בע"ש היה ומפני מה לא עשו משואות לילי שבת שהוא אור ל"א מפני איסור שבת וא"ת נעשה גם לחדש מלא יטעו יאמרו כי חסר היה. ומפני איסור שבת לא עשו או מלא היה ור"ח בשבת היה. והמשואות בזמנן עשו אותן אור ל"ב שהוא לילי ל"א שהוא אור עיבורו. ואקשינן ונעביד בין אמלא ובין אחסר. וכי מקלע כי האי גונא לא ליעביד כלל כו'. ופרקינן אפילו הכי אתו למיטעא יאמרו יתכן שהיה חסר ולא עשו משואות משום איסור שבת או מלא היה ולא נמנעו מלעשות משואות אלא משום אונס שאירע להם. ואקשינן מאי חזית דעבדינן אחסר וליעביד אמלא ולא ליעביד אחסר. ופריק אביי משום ביטול מלאכה. כלומר צריך בכל חדש להיבטל יום ל' ויום ל"א. ואם יעשו להן משואות נתברר כי החדש מלא היה. ואם לא יעשו נתברר כי חסר היה ולעולם אין הדבר מתברר אלא באור היום ל"ב מה שאין כן בחסר (אלא) אם יראו המשואות אור ל"א יודעין שחסר היה ואם לאו יודעין שהוא מלא:
ירושלמי תמן בתמיד ובמסכת יוה"כ תנינן הרואה אומר בורקי מהו בורקי תמן אמרי ברק ברקא אנהר מנהרא ואקשינן עלה ועד אחד נאמן ופרקינן שנייה היא הכא שאתה יכול לעמוד עליו ואין אתה משקר בכי האי גוונא וחש לומר עד דו עליל ונפיק (מנהורא) [היא מנהרא] חכימא לה מילתא כלומר דבר זה מתברר אמר עד אחד נולד לאיש פלוני בשבת מלין [אותו] על פיו חשכה במו"ש מטלטלין אותו על פיו ר' חייא מטלטל אפומא דמלויתא ר' (מאמל) [אימי] [מל] על פי נשים דאמרי שמשא הות בסיסיתא מכירי מכיריו של עד שראה את הלבנה מהו לחלל עליו את השבת. שמעינן לה מהכא. רבי נהוראי אומר מעשה (שירתי) [שירדתי] להעיד על עד אחד באושא לא שהיו צריכין לי אלא עילה בקשתי להקביל פני חבירי. ומה קלקול הוה תמן שהיו אומרים עצרת לאחר השבת והיו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש מעתה על ניסן לא יקבלו אלא מן המיודעין על שאר ירחיא מקבלין אמר רבי יוסי בר בון (קילקול יהן) [עיקר קלקלתהון מן] אדר הות מעתה [כד היא] דכוותהון לא יקבלון דכך דלית דכוותיהן יקבלון זו מפני זו:
מתני' כיצד משיאין משואות מביאין כלונסאות של ארז כו'.

גמרא: וחד מי מהימן והתניא וכו'. אית ספרים דגרסי תני עדו , ולומר דכיון דמדאורייתא אין צריכין להעיד עליו כלל ומדרבנן דאצרוך משום חשש המינין די בעד אחד כשר משלנו . והכין נמי אמרינן בירושלמי דגרסינן התם (פ"ב, ה"א) ועד אחד נאמן, משלך נתנו לך בדין הוא שלא יהו צריכין עדים והן אומרין שיהא אחד נאמן כשנים.

וחד לא מהימן והא תניא מעשה בר' נהוראי שהלך לאושא בשבת להעיד עליו. פירוש: להעיד על העד . והכין איתא בהדיא בתוספתא (ר"ה פ"ב, ה"א) דתניא התם מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת לאושא והעיד בו.

אי הכי מאי למימרא. מסתברא דהאי אי הכי קאי בין אתירוצא קמא בין אתירוצא דרב אשי, דמאי קושיא לרב אשי טפי מאידך , והכי קאמר, בשלמא אי אמרת ר' נהוראי לחודיה אזל לאסהודי ביה איצטריך לאשמועינן דחד מהימן דהם אמרו והם אמרו, אלא אי אמרת דאחרינא הוה בהדיה, בין דאזיל בהדיה בין דאיכא סהדא אחרינא באושא מאי קא משמע לן, דאי משום דמחללינן שבתא לאסהודי עליה ואע"ג דמדאורייתא לא צריך, הא תני במתניתין דפרקין קמא (כב, א) מי שראה את החודש ואינו יכול להלך מוליכין אותו על החמור ואפילו על המטה וכו', דאף זה משום קיומו הוא , והכא נמי אע"ג דמדאורייתא לא צריך כיון דלא מקבלינן מיניה מדרבנן אם כן אי אפשר להעיד על החדש אלא אם כן יחלל עליו אף מכירו. והא דפריק מהו דתימא כיון דלא ידע אי משכח ליה וכו', אתיא שפיר לפרוקא לדרב אשי, אבל לאידך תירוצא, קשיא לי להאי פירושא דפרישית מאי קאמר . ויש לומר דאף לאידך פירוקא סליק, דכל שחילולו תלוי בידיעת אחרים היכי מצי אזיל ומחלל, דדילמא כי קאי בפני בית דין לא מסהיד ביה ונמצא ר' נהוראי מחלל עליו מספק ומספיקא לא מחללינן שבת, קא משמע לן .

מוליך ומביא וכו'. ירושלמי א״ר זעירא דלא להוי סברין דהוא כוכבא א״ר יוסה חמינן כוכב דסליק ונחת חמינן כוכבא דאזיל ואתי ע״כ:

ובית יעזק. בגמרא מפרש אמאי קרו ליה הכי ובירושלמי אמר מהו בית יעזק ששם היו עוזקין ההלכה שנאמר ויעזקהו ויסקלהו:

לא היו זזין משם כל היום. פי׳ בשבאו בשבת לפי שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד׳ אמות בלבד וכל החצר חשובה כד׳ אמות כדאיתא בעירובין פ׳ מי שהוציאוהו ואע״ג דאמרינן התם דכל עיר המוקפת חומה כד׳ אמות שאני ירושלים שלאחר שנפרצה בה פרצות חשיבא כר״ה:

התקין ר״ג וכו'. פי׳ כיון שבאו ברשות עשאוהו כאלו קנה כאן שביתה ומשלך נתנו לך דאיסור תחומין דרבנן:

וחד מי מהימן. פי׳ ואפילו בהא דקיומיה מדרבנן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו להעיד עליו ועדיו תרתי משמע בנוסחי דוקני גרס תני עדו פי׳ כמ״ש בירושלמי משלך נתנו לך בדין הוא שלא יהו צריכין עדים והם אמרו שיהא אחד נאמן כשנים ע״כ וכדכתיבנא בפי׳ המשנה והכין אסיקנא הכא אבל מסקנא דגמרא דילן הכא דעדיו דוקא ובעינן תרי כעין פסולא דאוריתא וכדאמר רב פפא מאי אחד זוג אחד להעיד עליו פי׳ על העד:

משום כבודו וכו'. דאנן בעינן למימר דאפי׳ גברא רבה כר׳ נהוראי חלל את השבת בכך:

רב אשי וכו'. ופרכינן דא״ה מאי למימרא ונראה דאתרויהו פירוקא פרכינן דאא״ב דר׳ נהוראי בלחוד הוא דאסהיד היינו רבותא דמתניתא דאשמעינן דסגי בחד אלא אי אמרת דאזיל אחרינא בהדיה א״נ דהוה באושא סהדי אחרינא מאי קמ״ל וכ״ת דאשמעינן דחלל רבי נהוראי את השבת כדי להעיד על העד הא נמי תנינא דכותיה דכשם שהעדים מחללין כך מי שצריך לדבר לקיים עדותן וכדתנן בפ״ק אם אינו יכול מוליכים אותו על החמור וה״נ דכותיה היא כיון שלא היו מקבלין עדות העד אם לא היה ר׳ נהוראי מעיד עליו דאע״ג דהאי עדות מדרבנן הוא אין בכך כלום שכל הצריך לקיום העדות והקריאה התיר הכתוב לחלל שבת וכ״ש דיציאת חוץ לתחום מדרבנן ומיהו קשיא א״כ מאי האי דפרקינן מהו דתימא דמספיקא לא מחללינן דהא ניחא לפירוקא דרב אשי דדלמא לא משכח ההוא סהדי אחרינא באושא אלא לפירוקא אחרינא דאזל סהדי אחרינא בהדיה מאי ספיקא איכא וי״ל דאכתי איכא ספיקא שמא כשיהא שם לא ירצה להעיד עליו דאע״ג דבעדים שראו הלבנה לא חיישינן בכל חד וחד הכי שאני התם דליכא טעמא למיחש דהדדי בהו כיון דחזו ליה לסהרא אבל במי שבא להעיד על האדם שהוא כשר מלתא רבה משמע להו לאינשי ודילמא הדר ביה כי קאי בפני ב״ד ונמצא שחלל ר׳ נהוראי השבת שלא לצורך ואסיקנא דבעד א׳ שיעיד לגולה שנתקדש החדש סגי דכל מלתא דעבידא לאגלויי לא משקר וכיון דמהאי טעמא הוא כל הפסולין שכשרין לעדות אשה כשרין לזה:

תניא נמי הכי אפילו בא עד אחד מסוף העולם. (ששפי') [פי'] לרבות עד מפי עד:

[חסר כאן ההתחלה וקאי על מעולם כו׳ פגימתה של קשת כו']. וי״ל שבראה הבורא בדרך ההוא מפני הענין הזה ולאו למימרא שלא ידעו רז״ל טעם הדבר וטבעו כמו שבודין המחפין עליהם ועל חכמתם דברים אשר לא כן:

כשם שמחללין העדים שראו את החדש את השבת כמו שביארנו למעלה כך עדים אלו הנבררים להעיד על חזקתם בבית דין מחללין את השבת והולכין עמהם אפילו לא היה באותו העיר מי שילך עמהם להעיד עליהם אלא אחד אין אומרין אין עדותו של אחד כלום אלא הולך עמהם ומחלל עמהם על הספק שמא ימצא אחר ויצטרף עמו וכן ראוי לומר בעד יחידי שראה את הלבנה.

שלוחים אלו שבית דין שולחים להודיע יום הקדוש לבני הגולה אין צריכים להיות שנים כעידי הראיה וכעידי חזקת הרואים אלא אפילו בעד אחד דיו ולא עוד אלא אף לא בא שליח מכוון לכך אלא שבא אחד מן העם לפי דרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין מקדש נאמן וקובעין את המועד על פיו שדבר זה עשוי הוא להגלות שחזקת הכל להיות שלוחין יוצאין ועד אחד נאמן עליו.

המשנה השניה בראשונה היו משיאין וכו' כיצד היו משיאין וכו' ומהיכן היו משיאין וכו' כונת המשניות להודיע ענין הודעה על פי משואות היאך נעשית ולמה בטלוה ואמר בראשונה כשהיו מקדשין בית דין יום שלשים היו מדליקין משואות גדולות בראשי ההרים בליל עבורו ר"ל לילה שעבר יום שלשים ומחרתו יום שלשים ואחד אבל כשהיה החדש מתעבר לא היו משיאין ועל צד זה היה נודע איזה מעובר ואיזה מקודש בזמנו וכשהיו מדליקין בהר זה היו מדליקין אחריו בהר הסמוך לו כמו שיתבאר וכן מהר להר עד שמדליקין בהר הסמוך לבבל ויודעים בכל הגולה שיום שלשים נתקדש ולא היו צריכים לשכור שלוחים ומה שלא היו משיאין עד מוצאי יום שלשים מפני שהעדים היו באים ביום שלשים ולא היה אפשר להשיא משואות עד הלילה ובלילה היו משיאין ויודעים שנתחסר החדש ובתשרי היו שובתים ביום שלשים וכשהיו רואים משואות בליל שעבר שלשים לא הוצרכו לשבות ביום שלשים ואחד ואם לא היו רואים משואות היום יודעים שאלול נתעבר וחוזרים ושובתים ביום שלשים ואחד וכן היה הענין בכל החדשים היו עומדים יום שלשים בחזקת ראש חדש וכשרואים משואות בלילה היו מונין ממנו וכשלא היו רואין משואות עושין ראש חדש למחרתו משקלקלו הכותיים והיו משיאין בהרים שלהם שלא בזמן להטעות בני הגולה והוא שאירע לחכמים אלול מעובר ולא היה להם להשיא משואות והשיאו אותם עון אשמה משואות בהרים שלהם והטעו בני הגולה שלא לנהוג קדש ביום שלשים ואחד התקינו שיהיו שלוחים יוצאים בכתב בית דין הידוע והניכר ושאלו בגמרא ויעשו משואות בין למלא בין לחסר ויודלקו משואות החסר בלילה שמחרתו שלשים ואחד ומשואות המלא בלילה שמחרתו שלשים ושנים ותירץ משום חדש חסר שחל להיות ערב שבת פי' חדש העושה את הקודם לו חסר והוא יום שלשים והרי שהיה ראוי להשיא משואות בליל שבת אלא שאין מחללין שבת על דבר זה ויש לנו להדליקם במוצאי שבת כדי שידעו שחדש שעבר חסר היה וימנו מיום שלשים ואלו היה המנהג להדליק על המלא בליל שעבר שלשים ואחד יהיו נבוכים על משואות אלו שמא חסר היה וראויות היו בליל שבת והרי הן תשלומין או שמא כדין נעשות ומלא הוא ומסתמא מחזיקין את המשואות להיות עשויות כדין ועושין אותו מלא והרי הוא חסר אבל עכשו שאין עושין משואות על המלא כלל יודעים הם שדרך תשלומין הן עשויות וחסר הוא וחזר והקשה ליעביד בין במלא בין בחסר וכשיארע חדש חסר בערב שבת לא ליעביד כלל ויכירו שחסר הוא כיון דבאידך ירחי עבדינן אמלא והשתא לא עבדינן במוצאי שבת ותירץ אכתי איכא למיטעי שמאחר שאין זה דבר המצוי אינם זוכרים שיהא שום דרך למניעת המשואות וחושבים ודאי מלא הוא אלא שנאנסו המשיאין במשתה של שכרות שבת ויטעו בכך ואח"כ הקשה לעביד אמלא בליל שעבר שלשים ואחד ולא אחסר כלל ותירץ שעל כל פנים איכא בטול מלאכה לעם בתשרי שני ימים וכן בכל החדשים לנשים לפי מנהגן אבל כשמשיאין על החסר אין מתבטלין ביום שלשים ואחד.

וכיצד היו משיאין היו מביאין כלונסות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורכן במשיחה ר"ל שקושר במשיחה קנים ועצים ונעורת ואח"כ קושר כל אותו הכרך בראש הכלונס ועולה לראש ההר ומדליק ומוליך ומביא מעלה ומוריד עד שיהא חבירו רואה שיעשה כן וכן בראש ההר השני וכן בכלם ומהיכן היו משיאין מהר המשחה ר"ל הר הזיתים לסטרבא ומסטרבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בילתי וכלן שמות הרים ובית בילתי הוא סוף ארץ ישראל היותר סמוך לבבל ופירשו בבריתא שבין הר להר שמנה פרסאות וכשהיו בבית בילתי היה הדבר נודע לתחלת ארץ הגולה ומדליקין בהריהם זה אחר זה עד שנעשית כל הגולה כמדורת אש להודיע זה לזה ולהודיע למשיאים שכבר הרגישו בדבר.

וחד מי מהימן כו' פי' דחד נמי שראה את החדש מחלל את השבת והולך שמא ימצא אחר שם ויצטרף עמו כדתנן אב ובניו שראו את החדש ילכו דאע"ג דתרווייהו כחד דמי אנו מתירין לשניהן לילך ולא אמרי' ילך האחד והאחד ישאר וכ"ש היחיד לבדו שמחלל מ"מ התנא למה שנה אם אינן מכירין אותו ולא שנה אותם שמתקיימת העדות בהן אלא בע"כ האי אותו אותו הזוג היא:

פרק אם אינן מכירין

תוס' בד"ה סהדא כו' י"ל דמיירי בעד אחד שראה החדש כו' עכ"ל ר"ל לאוקימתא דרב אשי דאיכא לפרש הכי אבל לדברי המקשה דבעי לאוכוחי מיניה דחד מהימן וכן להך אוקימתא דסהדא אחרינא הוה בהדיה ודאי דליכא לפרש אלא דבהכרת עד שהיה שם איירי כדקתני שהלך אצל העד ולפי זה איכא לפרושי דפירכת אי הכי אינו אלא לתירוץ דרב אשי דמוקי לה ברואה את החדש ומאי למימרא אבל לשינויא קמא ל"ק ליה דטובא אשמעינן דמחללין דאפילו אינו רואה את החדש אלא דבא להעיד על ההכרה מחלל שבת אבל לפי הירושלמי והתוס' דע"כ שינויא דרב אשי נמי בהכרת עד איירי א"כ ע"כ אית לן למימר דבהכרת עד דמחללין נמי קשיא ליה מאי למימרא וא"כ קאי פירכא דאי הכי נמי אשינויא קמא אך קשה מאי משני מ"ד מספיקא לא מחללינן שבתא כו' דלשנויא קמא דסהדא אחרינא הוה בהדיה מאי ספיקא איכא ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה להטעות כו' כך פי' בקונטרס וא"ת וכו' כצ"ל:

א"ל עולה הייתי במעלה אדומים כו'. אינו נראה שיהיו כל דבריו של עד זה דרך היתול בלי כוונת מה וכבר כתב בעל העקידה בזה שער ס"ז ואענה חלקי גם אני והוא מהידוע בכמה דוכתין דמלכות ב"ד בעוה"ז נדמה ללבנה בכמה ענינים והצדיקים בעוה"ז נקראים ע"ש מאור הקטן יעקב הקטן ואמרו כן על כלל ישראל שהם מונין ללבנה ואוה"ע מונין לחמה ע"פ כוונה זו ולפי הנראה שהיה זה המעשה בבית שני בזמן שהתחיל מלכות ארם למשול שהוא מלכות אדום כמ"ש בכמה דוכתין וע"י גזירתן בביטול המצות והתורה הושפלו הצדיקים וביחוד בסוד קידוש הלבנה וסוד העיבור כמפורש באורך בפ"ק דסנהדרין בעובדא דזוג בא מרקת כו' ולא הניחו הארמי הלז כו' ע"ש בחדושנו וה"נ הכא אלו הבייתוסים רצו לבטל סוד העיבור בגזרות ממשלת ארם שהי' אדומים וז"ש הייתי עולה במעלה אדומים וממשלתם לקיים גזרתם ע"פ הבייתוסים ששכרו אותי וראיתי את חכמי ישראל שהם בדמיון הלבנה להקטינם ולהשפילם בדור הזה שלא להיות סמוכים. וז"ש. וראיתיו שהוא רבוץ בין ב' סלעים כו' ע"פ מ"ש פ"ק דסנהדרין כשראה מלכות הרשעה דבעינן סמוכין בקדוש החדש גזרו שהסומך יהרג והנסמך יהרג כו' מה עשה ר"י ב"ב הלך לו וישב בין ב' הרים גדולים כו' וסמך ה' זקנים ר"מ ור"י ור"ש ור"י וראב"ש כיון שהכירו אויבים כו' והיינו שרבץ בין ב' סלעים דקאמר הכא. ואמר עוד בזה. וראשו דומה כו' ע"פ מ"ש בפרק ערבי פסחים שאמר ליה ר' שמעון לר' עקיבא למדני תורה כו' וא"ל יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה כו' א"ל ומי בסכנה כו' הרי שגרם מלכות הרשעה שלא למד ר' שמעון תורה ודימוהו לעגל כמ"ש עגל לא למד וגו' וז"ש וראשו שהוא ר"ש שנסמך ע"י ר"י ב"ב דומה לעגל גבי רע"ק שהיה ירא ללמדו ולסומכו דלא נסמך ע"י ר' עקיבא מתלמידיו אלא ר"מ כדאמרי' פ"ק דסנהדרין. ואמר. ואזנו דומה לגדי הם התלמידים שבאמת תלמידים המקבלים בהאזנה ע"י גזירתם דומים לעולם לגדי דהיינו תלמידים כדאמרי' ורעי גדיותיך וגו' ואמרי' נמי בפרק הרואה לגבי עיבור שנים גדיים נעשו תיישים. ואמר. וקרניו דומות לצבי כו' ר"ל גם הנשיאים שיש להם קרן וממשלה קצת בגלות דומה לקרן צבי הנופל ואין בו כח אלא ליופי ואמר. וזנבו מונחת לו בין וכו'. ר"ל שאר המון עם הנקראים זנב כמו יכרת וגו' ראש וזנב דומין כמונח בין יריכותיו דהיינו שאינו נראה כלל ונדמה כאלו אינו כלל. ואמר. והצצתי כו' ר"ל כן הסתכלתי בשכלי והייתי נרתע וחרד עד שנפלתי לאחורי מלהחזיר ולהעיד כרצון הבייתוסים:

גמרא וחד מי מהימן. עי' בתוס' ותירוצם דחוק דדלמא מתניתין היא גופא קמ"ל דאפי' ליכא אלא א' מחלל את השבת מספיקא שמא יצטרף עם אחר. וכמו כן קשה מאי מייתי מר' נהוראי דלמא לעולם חד לא מהימן ומ"מ שפיר חלל ר"נ אה"ש שמא יצטרף. ועוד מאי מקשה ממעשה שבא הוא ועדיו כו' נימא ג"כ דאשמעינן דאע"ג דחד מהימן ילכו שנים דשמא יפסל א' מהן. לכן הנלע"ד דאף דהרואה אפי' חד מחלל אה"ש דשמא יצטרף וכן אפי' טובא שמא יפסלו מ"מ המעידים על כשרותם אינם מחללין מספיקא. דהט"א נדחק כיון דמה"ת הכל בחזקת נאמנים איך התירו חכמים חילול שבת בקום ועשה ע"ש. וא"כ הבו דלא לוסיף לחלל גם על הספק אך אם הספק הוא בהרואים כגון דליכא לפנינו אלא חד רואה יכולים המעידים עליו לחלל אה"ש אף דספק אם ימצא עוד אחד רואה כיון דעדותן על הכשרות הוא ודאי וזהו דאמרי' במסקנא מ"ד מספיקא ל"מ שבתא ר"ל דכ"ה האמת וה"א דאפי' על ספיקא דרואים נמי ל"מ והכא לא הוה ידוע אלא אותו הרואה שבא ר"נ להעידו קמ"ל ויתורץ גם קושיית המהרש"א:

גמ' שם עולה הייתי במעלה אדומים. הוא שם מקום ביהושע (יח יז):

במשנה משקלקלו הכותים. כאן א"א לפרש כפרש"י לעיל ד"ה להטעות את החכמים דהא בירושלים אשר שם קדשו אה"ח יניפו את העומר ביום ב' וכן קרבני עצרת. אלא שלא היתה כוונתם רק להטעות את ישראל שלא יעשו המועדות במועדם. ולכן לעיל אמר בייתוסים וכאן כותים. והתוי"ט נראה שלא הרגיש בזה:

גמרא למימרא כו' אמלא ל"ע מ"ט. נראה דהקושיא היא דנעביד אתרוייהו בכדי שלא יוכלו הכותים לקלקל דהא יתגלה שקרם כשיראו ב' פעמים משואות והט"א נדחק בזה:

רש"י ד"ה משקלקלו. והכותים השיאום בהרים שלהם. כצ"ל:

רש"י ד"ה לקדשו. להודיען שנתקדש. ולעד"נ לפרשו ע"פ מש"כ בס"ד בסנהדרין (יב ב) ד"ה עברוה דקידוש נקרא כשמתקדש ביום שלשים ע"ש:

תד"ה מוליך. חזינא כוכבא דנחית וסליק. עתוי"ט. ומש"כ ואם הם זולתם הרי הם קיימים. ל"ד שגם הם מהלכים ממזרח למערב על ידי כח גלגל היומי רק שאין להם מהלך עצמי כמבואר בספרי התוכנים:

במשנה לחוורן. נ״ב בכתוב בסוף ספר יחזקאל [מז]:

וכֵּיצַד הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת? מְבִיאִין כְּלוֹנְסָאוֹת שֶׁל אֶרֶז אֲרֻכִּין. נראה לי בס"ד היו מדקדקין להביא של אֶרֶז דוקא לסימן טוב שבו נמשלו הצדיקים דכתיב (תהלים צב, יג) 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה' גם אֶרֶז גימטריא ר"ח [208] שהוא ראשי תיבות ראש חודש דידיעה זו היא על קביעות ראש חודש וגם מביאים קנים שנמשלה בהם החכמה ועצי שמן שהוא כינוי לחכמה כי דבר זה נמסר ביד החכמים בעלי חכמה. גם עץ דא תלמיד חכם כנזכר בתיקונים ונעורת של פשתן שהוא סוד הגבורה ושריפתו רמז למיתוק הגבורות והדינין.

גמרא סהדא אחרינא הוה בהדיה. גיטין דף ה ע"ב סנהדרין דף יד ע"א:

בגמרא וחד מי מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועידיו עמו. וקשיא לי מאי קושיא דלמא לעולם בחול בעינן תרי דאע"ג דעד א' נאמן באיסורין ואפילו בעדות החודש הוי סגי בחד מה"ט גופא אי לאו דרחמנא קריה משפט אפ"ה מדרבנן מיהא בעינן תרי אפילו לענין מכירין משום גזירה דעדות החודש גופא דלא למיטעי לאכשורי בחד או משום אימר שרצו להחמיר או משום דאיכא חשש שמא שכרוהו בעינן תרי דחד חשוד לשקר בשביל השכירות כמ"ש הרמב"ם ז"ל לענין עד א' באשה שמת בעלה דהיכא דאיכא למיחש שמא שכרתו כגון בקטטה לא מהימן מה"ט והא דתנן במתני' דסגי בחד היינו בשבת דמשום חילול שבת שלא לצורך אוקמא אדינא דעד א' נאמן באיסורין כ"ש הכא שאינו אלא חששא בעלמא ולכאורה שזו הסברא מוכרחת דאלת"ה תיקשי ברייתות אהדדי ההיא דהכא אברייתא דרבי נהוראי למאי דס"ד ר' נהוראי יחידי הוה ונראה ליישב דנהי דהמקשה הוה ידע שפיר דיש לחלק בין חילול שבת אפ"ה מקשה שפיר משום דמשמע ליה דמתני' נמי ע"כ איירי בחול דבשבת ליכא לאוקמי דא"כ לא שייך קלקול הצדוקים כמו שהקשיתי בסמוך ואע"ג שכבר תירצתי לפי המסקנא דרב כהנא מ"מ איכא למימר דהמקשה דהכא הוי סבר כסברת האיכא דאמרי לעיל דמייתי סייעתא דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר וא"כ ע"כ מתוקמא מתני' דהכא שהקלקול אינו בחודש ניסן אלא בחודש אדר שלא נראית הלבנה ביום שלשים שחל בערב שבת וא"כ היה צריך להתעבר ולחול בשבת וא"כ היה ר"ח ניסן באחד בשבת לכך קלקלו הצדוקים ושכרו עידי שקר בשלשים לשבט לומר שראו הלבנה ויוקבע ר"ח אדר בע"ש וממילא ע"כ יוקבע ר"ח ניסן בשבת כיון דלעולם חסר וכן מצאתי בירושלמי שהקלקול היה מאדר אע"ג דבענין אחר איירי התם מ"מ ממילא רווחא שמעתתא דלפ"ז ע"כ בחל בחול איירי מתני' ומקשי שפיר ואי תיקשי מאי ס"ד דאיירי בחול א"כ רישא דמתני' מאי קמ"ל כמו שהקשיתי במשנתינו הא ליתא דלמאי דס"ד דהאי אחר היינו חד א"כ הא גופא קמ"ל דסגי בחד וע"ז משני הש"ס דלעולם אחר היינו זוג אחר וא"כ ע"כ מתני' איירי בשבת דאל"כ מאי קמ"ל ואפ"ה משכחת קלקול בשבת כמסקנת רב כהנא לעיל דלא אמרי' נעבריה האידנא ונקדשיה למחר נמצא דלפ"ז דמיתוקמא ליה מתני' בשבת תו לא הוי צריך לאוקמא מתני' זוג אחר אלא בחד לחלק בין חול לשבת אע"כ דהתרצן לא משמע ליה לחלק בין שבת לחול וסובר דאפילו בשבת בעי' שנים אם כן מקשה הש"ס שפיר וחד מי מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי כו' דבשלמא ברייתות אהדדי לא קשיא דחדא בשבת וחדא בחול אלא לסברת המתרץ דע"כ לא משמע ליה לחלק מקשה שפיר ודו"ק:

בתוס' בד"ה וחד מי מהימן תימא כי לא מהימן נמי מחלל כו' כדתנן בפ"ק כו' עכ"ל. ולכאורה יש לחלק דשאני הכא דאי חד לא מהימן איכא כמה ספיקי דלמאי דס"ד עכשיו דאחר היינו חד א"כ אותו נמי חד וע"כ היינו דאף על גב דליכא השתא אלא חד סהדא ואין מכירין אותו אפ"ה מחללין ושולחין אחר להעיד על זה וא"כ שמא לא ימצא עוד עד שני להעיד על החודש ואת"ל שימצא עד שני על החודש שמא לא יכירו את השני ואת"ל שיכירו אותו שמא לא ימצא עד שני שיכיר זה העד בעצמו שרוצה להעיד עכשיו ומש"ה הוי פשיטא ליה דאי חד לא מהימן לא הוי מחללינן משא"כ מתני' דאב ובנו י"ל דאיירי קודם שקלקלו הבייתוסים שהיו מקבלין מכל אדם וליכא אלא חד ספיקא אלא דבלא"ה מתרצין התוספת שפיר מיהו לקמן אבאר מאי דקשיא לי על תירוץ התוספת ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה אלא מאי כו' תימא מאי קאמר אני יכול לומר א' מאותו הזוג עכ"ל לכאורה טפי הוה מצי לאקשויי דלרבותא קתני אותו דאע"ג דליכא אלא חד שמעיד על החודש ואין מכירין אותו אפ"ה משלחין אחר להעידו ומחללין שבת אע"ג דאיכא ספיקי טובא שמא לא ימצא כלל עד שני שיעיד על החודש ואת"ל שימצא שמא לא יכירוהו מיהו אפשר שזה באמת ג"כ בכלל קושיית התוס' דאני יכול לומר א' מאותו הזוג היינו מהזוג שצריכין להעיד על החדש בין שהשני כאן או שאיננו כאן אלא שמא יצטרף ועפ"ז נראה לענ"ד ליישב קושיית התוס' ואם נפרש קושיית המקשה לעיל מעיקרא וחד מי מהימן דהיינו לענין חילול שבת כדהוה משמע להו להתוספת מעיקרא בדיבור הקודם וכמו שכתבתי בסמוך וא"כ משני רב פפא שפיר מאי אחר זוג אחר דאלת"ה מאי אותו וחד מי מהימן ותו ליכא למימר דאותו היינו א' מאותו הזוג ובענין שאין כאן עד שני כלל ואפ"ה מחללין שבת אע"ג דאיכא תרי ספיקי וא"כ תו לא תיקשי לך נמי אח"כ וחד מי מהימן לחלל שבת דודאי מחללין כקושיית התוס' לעיל דמה לי תרי ספיקי ומה לי תלתא ספיקי ומה"ט לא מצית לפרש ג"כ אותו אחד מאותו הזוג בענין שיש כאן שני עדים ומכירין את האחד ואין מכירין את השני דלכאורה מסברא בכה"ג אין צורך לחלל שבת כדי שיכיר שני עדי החודש דבהכרת אחד מהם סגי דתו ליכא למיחש שהבייתוסים שכרו זה שאין אנו מכירין שיעיד שקר דהא השני שאנו מכירין לא חשיד להעיד שקר. ועוד דאי חיישינן ששכרו ג"כ את זה מה צורך להם לשכור זה שאין אנו מכירין כיון שיש כאן אחד המעיד על החודש שאנו מכירין ויש כאן עוד אחד שמעיד על זה העד השני והרי לפניך שזה העד שאומר שמכירו ודאי קושטא קאמר דאם שכרו להעיד שקר יותר היה להם לשכרו שיעיד על החודש ולא יצטרכו כלל לזה שאין מכירין ומאי קשיא לך וחד מי מהימן והא דקתני מעשה שבא הוא ועדיו עמו היינו שאין מכירין את השני עדיין ואי אמרת דאכתי צריך להכיר שניהם כדי שלא תחלק בעדות א"כ מאי קשיא לך וחד מי מהימן מברייתא ותיפוק ליה דממתני' גופא מוכח דאחר זוג אחר דוקא דחד ודאי לא מהימן גופא שלא תחלק בעדות דאע"ג דעד אחד נאמן באיסורין אפ"ה לא רצו לחלק כדאשכחן בדוכתי טובא ודוק היטב:

בגמ' וחד לא מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי שהלך כו' עכ"ל. ויש לתמוה דמאי קושיא דנהי דחד לא מהימן אפ"ה הלך רבי נהוראי יחידי דשמא יצטרף אחר עמו דבכה"ג נמי מחללין שבת כמו שהקשו בתוספת ד"ה וחד מי מהימן ומאי איצטריך נמי למימר בגמרא דסהדי אחרינא הוי בהדיה או באושא תיפוק ליה דאפילו מספק שמא ימצא סהדא אחרינא נמי אתי שפיר דהלך רבי נהוראי יחידי בשבת מיהו לפי מה שכתבתי לעיל לפרש כל הסוגיא כדהוה משמע להו להתוס' מעיקרא דהא דמקשה וחד מי מהימן היינו דאין לו לחלל שבת אם לא כשיש בודאי אחר עמו וכמו שחלקתי דלא דמי להאי דאב ובנו א"כ א"ש דמקשה הכא וחד לא מהימן לענין חילול שבת גופא מדר' נהוראי ומשני דהוה סהדא אחרינא דוקא כן נ"ל ברור ולא מצאתי מקום ליישב הסוגיא לפי שיטת התוס' דלעיל וצ"ע ודו"ק:

בגמ' והא דלא חשיב ליה מפני כבודו של ר' נהוראי עיין בפרש"י. ולולי פירושו היה נ"ל לפרש בפשיטות כיון דמדינא סגי בחד המכירו דעד א' נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא אלא דכאן החמירו משום חששא דשמא שכרוהו הבייתוסים וא"כ שפיר יש לחוש לכבודו של ר' נהוראי שהצריכו עוד אחר עמו ולא האמינוהו ביחידי ובאמת שחכמים לא חלקו מדתם בכך כדפרישית כן נ"ל נכון לולי שרש"י לא פי' כן ודו"ק:

בתוס' ד"ה סהדא אחרינא הוה כו' וכן פרש"י וקאי פירכא דאי הכי אתרי שינויי עכ"ל וכתב מהרש"א ז"ל דקאי אהאי פירושא בתרא ולא לפי' קמא ע"ש והקשה עוד דא"כ לפירוש בתרא דמקשה אתרי שינויא לא משני מידי אשינויא קמא ע"ש. ולענ"ד יש לתמוה יותר דלפי' בתרא לא מקשה כלל מידי מאי למימרא דהא ודאי טובא אשמעינן דאע"ג שאינו מעיד על החודש אלא אהכרת העד דליכא אלא חששא בעלמא אפ"ה מחללין וכמו שכתב המהרש"א ז"ל בעצמו בפי' הראשון ואפילו את"ל דהאי דינא דמחללין נמי אהכרת העד שמעינן לה שפיר ממתני' כדפרישית אפ"ה לא שייך להקשות אברייתא מאי למימרא דבכמה דוכתי אשמעינן בברייתא מאי דאיתמר במתני' וכ"ש הכא דמעשה קמ"ל ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב דמקשה שפיר מאי למימרא דליכא למימר דאשמעי' לענין חילול שבת א"כ לא הוה ליה למיתני בהאי לישנא שהלך יחידי דאיכא למיטעי דאפילו בדליכא השתא סהדא אחרינא נמי מחלל העד המכיר יחידי ולקושטא דמילתא ליתא אע"כ דלא נחית להכי לענין חילול שבת דבלא"ה פשיטא ליה דשני' המכירין מחללין ויחיד אין מחלל א"כ מקשה שפיר מאי למימרא ומשני דודאי פשיטא ליה אלא דאכתי קמ"ל דאפילו בכה"ג דאיכא ספיקא שמא לא ימצא העד בביתו כפירש"י אפ"ה מחללין וללישנא קמא נמי יש לפרש דקמ"ל אע"ג שלא היו מכירין אלא אחד מעידי החודש כדקתני להעיד עליו אפ"ה מחללין כיון דליכא אלא חד ספיקא שמא ימצא עד שני על החודש ומעתה אפילו לשינוי' דרב אשי נמי אתי שפיר ואין צורך לפרש כפרש"י. אלא דאכתי לא אתי שפיר למאי דפרישית דהתוספת לא נחתו להכי כמבואר א"כ צריך אני לפ' לשיטתם בענין אחר ויתיישב ג"כ לפרש"י דודאי לא קאי א"ה אלא לשינויא דרב אשי. דלכאורה ליכא בין שינויא קמא ובין שינויא דרב אשי לא מידי לענין דינא אלא בלישנא דברייתא הוא דפליגי דלשינויא קמא משמע ליה לישנא דברייתא שהלך אצל העד להעיד עליו דכולא מילתא אעדות החדש קאי ומפרש ע"כ דסהדא אחרינא הוי בהדיה ומפרש בדוחק דלא חשיב ליה מפני כבודו של ר"נ אבל לרב אשי משמע ליה לפרש דלא חשיב מפני כבודו של ר"נ וניחא ליה לפרש אצל העד להעיד עליו לצדדין שהלך אצל העד היינו עד שני המכיר שהיה באושא ולהעיד עליו היינו אעדות החדש ולכאורה הא דמשמע ליה הכי לרב אשי היינו משום דבלאו הכי אצל העד לשון מיותר ואהא מקשה שפיר מאי למימרא בהא שהלך אצל העד הו"ל למיתני סתמא ומשני שפיר קמ"ל דמספיקא כו' והיינו כפרש"י שמא לא ימצא בביתו אפ"ה מחללין כן נ"ל ודו"ק היטב:

בד"ה להטעות את חכמים כו' כך פי' בקונטרס וא"ת ומאי מרוויחים כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה דוחק ולולי פירושם היה נ"ל להיפוך דהצדוקים לא דרשי כלל אתם אפילו שוגגין ולא דרשי נמי כזה ראה וקדש דתליא דוקא בראייה אלא משמע להו דקביעות החדשים היינו לפי המולד כ"ט י"ב תשצ"ג שהלבנה מתחדשת וא"כ מצי למימר דלפי חשבון זה היה עצרת לאחר שבת ולפי שחכמים אין קובעין אלא ע"פ הראיה שכרו אדם אחד להטעות חכמים דלפי דעתם עשו פסח ועצרת וכל המועדים בזמנם והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דלאו דוקא בכה"ג חשידי לקלקל ניסן דוקא אלא אפילו בשאר חדשים חשידי לקלקל כדי שיוקבע ביום המולד והא דמשמע בתוספת ובירושלמי שהקלקול היה לענין עצרת כפרש"י היינו דתחלת קלקולם הכי הוה עובדא ומדאיגלי מעשייהו דחשידי לשכור עידי שקר חששו ג"כ בשאר חדשים ואפי' שלא בזמן הבית כדמשמע ממעשה דרבי נהוראי דהיינו ר"מ ולאחר חורבן הוי כן נ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא למימרא דאחסר עבדינן אמלא לא עבדינן מאי טעמא. משמע דסברת המקשה דלעביד אתרווייהו. ויש לדקדק מהיכי תיתי נעביד טירחא שלא לצורך כיון דסגי בחד. ונראח דאי הוה עבדינן אתרווייהו טפי עדיף דלא הוי שייך קלקול הכותים שעיקר קלקולם היה להטעות את בני הגולה שיעשו שלא כדין או משום דאינהו נמי אחזקו בקביעות חדשים ומועדים אלא דלא דרשי כזה ראה וקדש והיו קובעין ביום המולד ורצו שאנשי הגולה יעשו כמותן ולעולם היו רוצין לעשות המלא חסר לפי חשבונם וא"כ כי ניעבד בין אמלא ובין אחסר תו לא מצו לקלקל והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה בסמוך וליעביד אמלא ולא אחסר דלא שייך נמי האי קלקולא כדפרישית מיהו מעיקרא הוי ניחא ליה טפי לומר דנעביד בתרווייהו משום דזימנין דשייך נמי קלקולא איפכא אע"פ שאינו מצוי כי הא דאמרי' לעיל מאיימין על החודש שלא נראה אע"פ שלא ראינו יאמרו ראינו והיינו משום אד"ו או משום תקופה וכדפרישית לעיל פ"ק לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שיש חילוק בין חשבון המולד ובין מולד האמיתי וא"כ משכחת לפעמים שחכמים היו עושין המלא חסר ולא כן הוא לפי חשבון הכותים כן נ"ל ברור ובסמוך אפרש עוד בדרך אחר ודו"ק:

בגמרא וחד מי מהימן: התוס' הקשו דלמא מותר לו לחלל שבת שמא יצטרף עם אחר ותירצו דמקשה על לישנא דמתניתן דנקט אחר דמשמע דחד מהימן ולא הבנתי היאך משמע מלישנא דמתניתן כן הלא ג"כ יש לפרש דמשלחין עמו אחר חד שמא ימצא שם אחר להצטרף עמו. ולענ"ד י"ל ביישוב קושיתם דהנה הפ"י כתב דמה שכתבו התוס' דאותו אחר ג"כ מחלל שבת היינו דאל"כ מאי קמ"ל מתניתן דמשלחין אחר עמו דליכא למימר דקמ"ל דאחד מהימן דהא מסקינן דבעינן שנים ע"ש. אמנם לענ"ד יש להשיב שהרי שמותר לאחר ג"כ לחלל שבת מוכח ממתניתן דלעיל דתנן מוליכין אותו על החמור וכמו שכתב הרשב"א ולכן נלענ"ד איפכא דודאי לענין שאחר מותר לחלל שבת לא צריך להשמיענו דזה מוכח ממתניתן דלעיל אבל המקשן הוה ס"ל דרצה להשמיענו דעד אחד נאמן להעיד עליו ולכן פריך וחד מי מהימן ולכן ל"ק דילמא להשמיענו שילך על ספק שמא יצטרף עם אחר דזה כבר מוכח ממתניתן דלעיל דאב ובנו ילכו שמותר לחלל שבת על זה וכן מוכח ממתניתן דמוליכין על החמור אע"כ דהחידוש הוא דחד מהימן ולכן פריך מברייתא אכן אחר שתירץ זוג אחר פריך אי הכי מאי למימרא ומשני דאשמועינן דמספיקא מחללינן שבת דאפשר שהעד לא ירצה להעיד וכמו שכתב הרשב"א דתירוץ זה קאי גם לתירוצו דרב נהוראי אחר הוי בהדיה ובזה א"ש לשון אי הכי דקאי גם אשינויא קמא דמאי אחר זוג אחר. ומה דפשיטא להתוס' דמתניתן אב ובנו וכו' איירי בשבת היינו דמייתי על בבות דמתניתן דלפני' דאיירי בשבת ועוד דאי איירי בחול מאי קמ"ל דילכו פשיטא מי יעכב אותם:

אלא מאי אותו אותו הזוג: ק"ק דאמאי לא פריך ממתניתן דלעיל מי שראה את החדש ואינו יכול להלך אלמא חד מהימן דשם דוחק לפרש דהזוג אינו יכול להלך ושמוליכין אותו על החמור האחד ואע"ג דבסיפא נקט לשון רבים ואם צודה להם וכו' לוקחים בידם מזונות זה יש לפרש על העד עם המוליך אותו:

והתניא מעשה ברבי נהוראי: ק"ק דליקשי בקיצור ב' ברייתות אהדדי וכן העיר גם ספ"י ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתבו התוס' דתירוץ ר"א סהדא אחרינא הוי בהדי' יש לפרש דרב נהוראי הלך להצטרף עם העד להעיד על החדש ולפ"ז י"ל דזה ידע גם המקשן ולכן לא הי' ק"ל ברייתות אהדדי ולא היה קשה לו מאי למימרא די"ל דרצה להשמיענו דלעדות החדש צריך שני עדים אבל אחר דקאמר וחד מי מהימן משפט כתיב בו הרי שפשיטא לו מקרא דעד אחד לא נאמן להעיד על החדש וא"כ ע"כ אי אפשר לפרש דר' נהוראי על החדש העיד עם עד אחר דיקשה דא"כ מאי למימרא אע"כ דהלך להעיד על העד ולכן פריך שפיר וחד לא מהימן והתניא וכשתירץ דהפי' הוא דר"נ עם עד אחר העיד על העד פריך שוב אי הכי מאי למימרא אכן בזה משני שפיר דה"א מספיקא לא מחללינן שבת:

להטעות את החכמים: רש"י ותוס' פירשו שחל ל' של אדר בשבת והם חפצים שיקודש החדש ביום זה כדי שיהיה עצרת אחר השבת והט"א הקשה להני דשלחו למר עוקבא דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר למה הוצרכו לזה וכתב דלהני דשלחו צריך לומר באמת דלא משום עצרת אחר השבת רצו להטעות אלא מפני שנאה בלא טעם כמו הכותים שהשיאו משאות שלא בזמנן אכן כבר כתבתי לעיל דממה שהוציאו ממון הרבה לשכור עדי שקר משמע שהיה לדעתם לתועלת גדול. אמנם לענ"ד שפיר י"ל דגם להני דשלחו למר עוקבא היה הטעות לתועלתם עפ"י מה דאיתא בירושלמי דקלקלותיהן מן אדר הות פי' דביום ל' של שבט קלקלו שהיה חל ביום ו' ויראו שמא יעברו ב"ד את החדש ויקדשו אדר בשבת ואז יהיה ר"ח ניסן ביום א' ועצרת ביום ב' ולכן שכרו עדי שקר שיקדשו ב"ד אדר ביום ו' ואז יהיה בודאי ר"ח ניסן בשבת כיון דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר. ולפ"ז י"ל דהני דשלחו למר עוקבא ס"ל כפי' הירושלמי:

ואוקדינון דוד: הט"א הקשה שזה דלא כר"י ולא כחכמים בע"ז (דף מ"ד) דלר"י הוא לישנא דזרויי ולרבנן לישנא דנטילה. ולענ"ד י"ל דלהכי נקט הגמרא ומתרגמינן שהרי במגילה (דף ד') אמרינן תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו שהוא ג"כ תנא וא"כ נקט מתניתן לישנא דהך תנא:

אמלא לא עבדינן מאי טעמא: הפ"י והט"א העירו מה ריוח יהיה בזה אם היו מתקנים לעשות משואות גם אמלא. ולענ"ד י"ל בפשטות כי אז לא היה אפשר לכותים להטעות את בני הגולה לעשות חסר כאשר עשו דגם אם יעשו משואות בליל שאחר ל' וב"ד עשו מלא הלא אז יעשו משואות בלילה שאחר ל"א ויחשבו בני גולה שב"ד טעו שבתחלה רצו לעשות חסר וחזרו בהם ועשו מלא ואז גם הם יעשו מלא ואפילו לא יחשבו כן עכ"פ יראה להם ספק איזה מן המשואות הוא אמת ומספק יעשו המועדים שני ימים ונתבטל בזה מחשבת הכותים להחטיאם בעשיית המועדים. וקרוב לזה כתב גם הפ"י אבל לא מפרש למה לא שייך קלקול אבל למה שפירשתי ניחא:

בתוס' ד"ה אלא מאי. יכול לומר אחד מאותו הזוג: לענ"ד י"ל דא"כ למה נקט בכהאי גוונא ולא נקט בפשטות אם מכירין אותם דמה לי אם לא מכירין אחד או לא מכירין שניהם הרי לעולם צריך עדות ולכן יותר משמע דאותו באמת קאי על הזוג:

מאי משמע דמשיאין לישנא דיקוד הוא דכתיב וישאם וכו'. שמעתי מקשים ממ"ש פרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ד ע"א) רב הונא רמי כתיב ויאמר דוד וישרפם באש וכתיב וישאם ל"ק כאן קודם שבא איתי הגיתי כאן לאחר שבא איתי הגיתי הרי דשם מסיק דהא דכתיב וישאם היינו שנטלם ונהנה מהם לאחר שבטלם איתי הגיתי ובסוגיין בפשיטות קאמר דוישאם היינו שריפה ומייתי מיב"ע דתרגם ואוקדינון. ועל רב הונא דהתם קשה מהתרגום שתרגם יב"ע ואוקידינון:
ואפשר לישב קצת דגם רב הונא דהתם מפרש וישאם לשון שריפה כדמתרגם ואוקידינון וכמו דכתיב בקרא אחרינא וישרפם אלא דרב הונא רמי שינויא דקרא דהכא כתיב וישאם והתם כתיב וישרפם והו"ל למכתב חד לישנא ואמאי שינה ולהכי מפרש דכתיב וישאם ולא כתיב וישרפם אע"ג דגם וישאם הוא וישרפם מ"מ נקט וישאם לומר דהוה נמי מילי דנטלם ונהנה בהם וגם שרף איזה מהם ומהשינוי ידענו זה דכתיב בקרא אוחרי וישרפם והיינו דלפני בא איתי הגתי שרף מהם ואחר שבא וביטלם נטלם ונהנה מהם לאותם שעדין לא נשרפו וכפ"ז תרתי הוו איכא דשרפם ואיכא דנטלם וצדקו יחדיו. אמנם מלשון רש"י דהתם מוכח דמפרש דלא נשרפו מהם כלל שפירש קודם שבא איתי אמר לשרפם בא איתי ובטלם והדר וישאם:
ונראה דטעמו של רש"י משום דוישאם וישרפם משמע לכל עצביהם שהניחו ומשו"ה ניחא ליה לפרש דבתחילה אמר לשרפם וכשבא איתי נטלם וכתיב וישרפם דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה דכיון דחשב לשרפ' מעה"כ כאלו שרפם ולהכי כתיב וישרפם ולעולם נטלם שביטלם איתי הגתי. וידענו זה מדשינה הכתוב וכתיב וישאם ולמדנו דתרוייהו איתנהו שנטלם ושרפם והיינו על מחשבתו לשרפם מעה"כ וישאם שרפם. אלא דאפיקיה בלשון וישאם ושינה לומר דנטלם שביטלם איתי וא"כ וישאם מתפרש ב' פירושים כמדובר וינטלם וינשא"ם. אחר שנים רבות נדפס ספר טורי אבן וראיתי שעמד על זה וע"ש מה שכתב ודוק במ"ש בעניותנו:

(כב ב) במעלה אדומים.—מקום הוא בא"י כדכתיב ביהושע טו ז.

(כב ב משנה) בראשונה היו משיאין וכו'.—מזה ששנינו לעיל (יח א): וכשהיה ביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר, מוכח שהמשואות נתבטלו עוד בזמן שביהמ"ק קיים, וכבר אז היו יוצאים השלוחים. וגם קילקול הכותים היה בזמן שביהמ"ק קיים (עי' מ"ש בחגי' כה א). אבל מצינו בירושלמי פרק זה [נח ע"א]: "מי ביטל את המשואות רבי ביטל את המשואות". ובהכרח שאין זה ר' יהודה הנשיא אלא רבן גמליאל הזקן, שכל נשיא ונשיא שבא"י מכונה בירושלמי ומדרשות בשם "רבי" סתם, כמו בירושלמי שבת פ"ו ה"א: "ג' דברים התירו לבית רבי", ואותו ענין בתוס' סוטה פט"ו וכן בסוטה מט ב לבית רבן גמליאל. וכ"כ ביוחסין מאמר א' אצל ר' צדוק, כי בתוספתא ובירושלמי קורא לרבן גמליאל "רבי" סתם^*[המחבר זצ"ל האריך בזה בספרו שערי תורת ארץ ישראל, עמ' 275.].

וחד מי מהימן. להכשירו לזה בחזקת נאמן: מעשה שבא. העד לפני ב''ד בשבת להעיד על החדש: ועדיו עמו. להחזיקו נאמן: חד מי מהימן. לעדות החדש: משפט כתיב ביה. כי חק לישראל הוא משפט וגו': באושא. כשישבה סנהדרין שם ושם היו מקדשין את החדש: משום כבודו דרבי נהוראי. שהרי לא הוזכר ר' נהוראי אלא ללמוד ממנו שאדם גדול כמותו נהג היתר בדבר ואין כבודו שנביא את ראיותינו אף מחבירו הקטן ממנו: סהדא אחרינא הוה באושא. המכיר את העד הזה: מספיקא. שמא אין אותו העד בביתו: להטעות את החכמים. שאירע יום ל' של אדר בשבת ולא נראה חדש בזמנו והבייתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהן דורשין ממחרת השבת יניפנו ממחרת שבת בראשית כמשמעו ושכרו שני בני אדם להעיד שראו את החדש היום: אחד משלנו. ולא הכירוהו: מאתים זוז נתונים לך במתנה. ותהא רשאי לעכבן ואע''פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך דיש רשות לב''ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר כדאמרינן ביבמות (דף פט:) מנין שהפקר ב''ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' יחרם כל רכושו וגו' (עזרא י): ימתח על העמוד. למלקות כדאמרינן במסכת מכות (דף כב:) כופת שתי ידיו על העמוד: מתני' בראשונה היו משיאין משואות. לאחר שקדשו החדש ולא היו צריכין לשכור שלוחים לשלוח לגולה להודיע כי המשואות מודיעים אותן: משקלקלו הכותים. והשיאו גם הם משואות שלא בזמן החדש להטעות ישראל וב''ד לא היו משיאין משואות אלא בחדש שנתקדש ביום ל' כדאמרינן בפירקין וכשלא היו משיאין לערב של יום ל' הכל יודעין שהחדש מעובר ופעם אחת עיברו ב''ד את החדש ולא השיאו משואות לערב ל' והכותים השיאום בהרים שלהם והטעו את בני הגולה לעשותו חסר: כלונסות. פירטק''י בלע''ז: ארוכים. כדי שיראו למרחוק: וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן. כל אלו מרבים שלהבת: וכורכן במשיחה. לונצ''י בלע''ז קושרם בחוט של משיחה בראשי הכלונסיות: ומאין היו משיאין משואות. מה שם ההרים: מהר המשחה. מתחילין הוא הר הזיתים שלפני ירושלים עד שרואין שעושין כן בהר סרטבא: לחוורן וכו': את הגולה בני בבל אנשי פומבדיתא והמה מודיעין לכל בני מדינת בבל: כמדורת אש. מפרש בגמרא מדורת אש לשון היסק גדול: גמ' לקדשו. להודיען שנתקדש: לאור עיבורו. לערב יום שלשים נגהי ל''א יום שלשים קרוי יום עיבורו כדאמרינן לעיל (דף יט:) על שני אדרים שמקדשין אותם ביום עיבוריהם ועל שם שממנו מעברין את חדש היוצא קרוי יום עיבור: ר''ח חסר. ר''ח הנקבע ביום שלשים שהחדש היוצא נמצא עכשיו חסר: שחל להיות בע''ש. ולא נוכל לחלל שבת לאורו להשיא משואות ונשיא אותם למ''ש: ואי אמרת. שנהא רגילין בין אחסר בין אמלא:

וחד מי מהימן. תימה כי לא מהימן נמי מחלל את השבת לילך שם שמא יצטרף עם אחר כדתנן בפ''ק (לעיל ע''א) גבי אב ובנו דילכו לא מפני שיצטרפו זה עם זה אלא שאם יפסל האחד שיצטרף השני עם אחר ונראה דלא מקשה היאך אחר מחלל שבת כיון דלא מהימן לחודיה אלא מקשה על לישנא דמתני' דנקט אחר דמשמע דחד מהימן: אלא מאי אותו אותו זוג. תימה מאי קאמר אני יכול לומר אחד מאותו הזוג: סהדא אחרינא הוה. י''ל דמיירי בעד. אחד שראה החדש שהלך רבי נהוראי להצטרף עמו ולהעיד נמי על החדש והא דקתני בברייתא להעיד עליו אחדש קאי אבל בירו' ובתוספתא (פ''א) מוכח בהדיא דבהכרת העד מיירי שהלך ר' נהוראי להעיד עליו דכשר וכן פרש''י וקאי פירכא דאי הכי אתרי שינויי: להטעות את חכמים. שאירע יום ל' של אדר בשבת ולא נראה החדש בזמנו ובייתוסין מתאוין שיהא יום א' של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהיו דורשין ממחרת השבת שבת בראשית כמשמעו כך פי' בקונטרס וא''ת ומה מרויחים והלא מתקלקלין לענין פסח וי''ל דלא חשיבי ליה קלקול משום דדרשי אתם ואפי' מזידים: מוליך ומביא מעלה ומוריד. בירושלמי משמע כדי שלא יטעו לומר שהוא כוכב דא''ר אסי חזינא כוכבא דנחית וסליק חזינא כוכבא דאזיל ואתי: גזירה משום ר''ח חסר שחל להיות בע''ש. ה''נ הוה מצי למימר משום ר''ח מלא שחל להיות בשבת מהני טעמי דמפרש: