ראש השנה כג ע"א

למיטעי אמרי האי חסר הוא והאי דלא עביד מאתמול משום דלא אפשר או דלמא מלא הוא ובזמנו עבדו וליעביד בין אמלא בין אחסר וכי מקלע ר''ח בע''ש לא ליעביד כלל וכיון דלא עבדינן מוצאי שבת ועבדינן אמלא מידע ידעי דחסר הוא אפילו הכי אתו למיטעי אמרי האי מלא הוא והאי דלא עבדי איתנוסי הוא דאיתנוסי וליעביד אמלא ולא ליעביד אחסר כלל אמר אביי משום ביטול מלאכה לעם שני ימים: כיצד היו משיאין משואות מביאין כלונסות כו': אמר רב יהודה ד' מיני ארזים הן ארז קתרום עץ שמן וברוש קתרום אמר רב אדרא דבי רבי שילא אמרי מבליגא ואמרי לה זו גולמיש ופליגא דרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא אמרי בי רב עשרה מיני ארזים הם שנאמר {ישעיה מא-יט} אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו ארז ארזא שטה תורניתא הדס אסא עץ שמן אפרסמא ברוש ברתא תדהר שאגא תאשור שוריבנא הני שבעה הוו כי אתא רב דימי אמר הוסיפו עליהם אלונים אלמונים אלמוגין אלונים בוטמי אלמונים בלוטי אלמוגין כסיתא א''ד ארונים ערמונים אלמוגין ארונים ערי ערמונים דולבי אלמוגין כסיתא {ישעיה לג-כא} וצי אדיר לא יעברנו אמר רב זו בורני גדולה היכי עבדו מייתו שית אלפי גברי בתריסר ירחי שתא ואמרי לה תריסר אלפי גברי בשיתא ירחי שתא וטעני לה חלא עד דשכנא ונחית בר אמוראי וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא וקטר להו בספינתא ונטלי חלא ושדו לבראי וכמה דמדליא עקרא ומתיא ומחליף על חד תרין בכספא תלת פרוותא הויין תרתי בי ארמאי וחדא דבי פרסאי דבי ארמאי מסקן כסיתא דבי פרסאי מסקן מרגנייתא ומקרייא פרוותא דמשמהיג א''ר יוחנן כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקב''ה להחזירן לה שנאמר {ישעיה מא-יט} אתן במדבר ארז שטה ואין מדבר אלא ירושלים שנאמר {ישעיה סד-ט} ציון מדבר היתה וגו' ואמר רבי יוחנן כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר איכא דאמרי כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין ת''ח דומה להדס במדבר דחביב וא''ר יוחנן אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה שנא' {ישעיה ס-יז} תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצי' נחשת ותחת האבנים ברזל תחת ר''ע וחביריו מאי מביאין ועליהם הוא אומר {יואל ד-כא} ונקיתי דמם לא נקיתי: ומאין היו משיאין משואות כו' ומבית בלתין: מאי בית בלתין אמר רב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

ואי אמרת נעביד נמי אמלא, אם תאמר שישיאו משואות גם כאשר החדש הקודם היה מלא, הרי אתו למיטעי, יבואו לטעות.

אמרי, ויסתפקו בדבר: האם האי חודש חסר הוא. והאי דלא עביד מאתמול, והטעם שלא השיאו משואות אתמול - משום דלא אפשר להדליק בליל שבת.

או דלמא [שמא] מלא הוא, ובזמנו עבדו. שלכן השיאו את המשואות במוצאי שבת, בזמן הקבוע. דהיינו, ביום השלשים ואחד בערב.

ומקשינן: וליעביד בין אמלא בין אחסר, ישיאו משואות בין בחודש מלא בין בחודש חסר, וכי מקלע ראש חדש בערב שבת - לא ליעביד כלל. וכאשר יחול ראש חדש לאחר חודש חסר בערב שבת, לא ידליקו משואות כלל.

וכיון שידעו דלא עבדינן משואות על חודש חסר במוצאי שבת, ועבדינן משואות במוצאי שבת רק אמלא, על חודש מלא, הרי כיון שלא ישיאו במוצאי שבת, ממילא מידע ידעי [יבינו] דחסר הוא. ומחמת שראש חדש חל בערב שבת לא יכלו להשיא משואות בערב [מפני שהוא שבת]!

ומתרצינן: אפילו הכי אתו למטעי. אף על פי כן, עדיין יבואו לטעות.

כי אמרי יאמרו: האי - מלא הוא.

והאי דלא עבדי - איתנוסי הוא דאיתנוסי. נאנסו בשכרות בסעודת השבת, ולכן לא הדליקו במוצאי שבת. ^[12]

ומקשינן: וליעביד משואות רק אמלא, ולא ליעביד משואות אחסר כלל.

לעולם ישיאו משואות רק אחרי חודש מלא, ולא אחרי חודש חסר [אפילו כאשר חל בשאר ימי השבוע]. ואז, כאשר יקדשו את ראש חדש ביום השלושים שחל בערב שבת, ולא ידליקו במוצאי שבת, הכל ידעו שקידשו היום את החדש, ולא יתלו את הדבר בשכרות. כי מאחר שבכל החדשים החסרים אין משיאין בהם משואות, יאמרו שאף חדש זה חסר, ויתלו זאת בדבר השכיח [ולא בשכרות שאינה שכיחה]!

אמר אביי לתרץ: משום שאם ישיאו משואות רק לאחר חדש מעובר, לעולם יהיה ביטול מלאכה לעם בראש השנה - שני ימים.

שהרי כאשר יחול ראש השנה ביום השלושים, ולא ישיאו משואות בערב, עדיין לא ידעו העם שקידשו את החדש, עד למחרת בלילה [שיראו שאין משיאין משואות אף הערב], ונמצא שמחמת הספק [שמא היום ראש השנה], היו בטלים ממלאכה יומיים. ^[13]

ולכן, תיקנו שישיאו משואות רק לאחר חודש חסר. ואם קידשו את ראש השנה ביום השלשים, היו משיאין משואות במוצאי ראש השנה, ואז ידעו הכל שקדשו את החדש ביום השלשים, ולמחרת יוכלו לעשות מלאכה. ולא יהיו בטילים ממלאכה אלא בחודש מעובר [שאף ביום השלשים בטלו ממלאכה שמא היום יום טוב].

שנינו במשנה: כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסות של ארז וכו'.

אמר רב יהודה: ד' מיני ארזים הן: ארז, קתרום, עץ שמן, וברוש [מיני אילנות].

ומהו קתרום?

אמר רב: אדרא.

דבי רב שילא אמרי: מבליגא. ואמרי לה, ויש אומרים: זו גולמיש.

וכולם הם שמות עצים שהיו ידועים בזמנם.

ומה שאמר רב יהודה שיש ארבעה מיני ארזים, פליגא, חולק הוא על המימרא דרבה בר רב הונא:

דאמר רבה בר רב הונא, אמרי ביה רב [כך אמרו תלמידי רב]:

עשרה מיני ארזים הם, וחלקם הוזכרו בכתוב.

שנאמר [ישעיה מא]: "אתן במדבר: ארז, שטה והדס, ועץ שמן. אשים בערבה ברוש, תדהר ותאשור יחדו".

ארז הוא ארזא. שטה היא תורניתא. הדס הוא אסא [הדס]. עץ שמן הוא אפרסמא [אפרסמון]. ברוש הוא ברתא. תדהר הוא שאגא. תאשור הוא שוריבנא. הני, כל אלו בסך הכל, שבעה הוו.

כי אתא רב דימי אמר: הוסיפו עליהם עוד שלשה אילנות שאף הם מיני ארזים: אלונים, אלמונים, אלמוגין.

אלונים הם בוטמי. אלמונים הם בלוטי [אלה]. אלמוגין הם כסיתא.

איכא דאמרי, יש אומרים שהוסיפו שלשה מינים אחרים: ארונים, ערמונים, אלמוגין.

ארונים הם ערי. ערמונים הם דולבי [ערמונים]. אלמוגין הם כסיתא. אלמוגים הגדלים בקרקעית הים.

ואגב שדיברנו על האלמוגים, מביאה הגמרא אגדתא, המדברת עליהם:

ישעיהו התנבא שעתיד לצאת נחל מים דק מבית המקדש, שבסופו יתרחב מאד, עד כדי כך ש"וצי אדיר - לא יעברנו".

מהו "צי אדיר"?

אמר רב: זו בורני - ספינה גדולה שעושים בה מעשה גבורה, ולכן היא נקראת "צי אדיר". ואדיר הוא לשון גבורה. ^[14]

היכי עבדו, למה היתה מיועדת ספינה זו, ואיזו גבורה היו עושים באותה ספינה? ^[15]

מייתו שית אלפי גברי בתריסר ירחי שתא, מביאים ששת אלפי איש, שיעבדו במשך שנים עשר חדשי השנה.

ואמרי לה, יש אומרים: תריסר אלפי גברא בשיתא ירחי שתא. מביאים שנים עשר אלף איש שיעבדו במשך ששה חדשים.

ומעמידים את הספינה בים, באזור שגדלים בו אלמוגים, על מנת לעקור אלמוגים מקרקעית הים.

וטעני לה חלא עד דשכנא. וממלאים בה חול עד שקרקעיתה שוכנת על קרקע הים, ושוליה מעל פני הים. ובאיזור שבו גדלים האלמוגים אין הים עמוק כל כך.

ונחית בר אמוראי, וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא, וקטר להו בספינתא. ויורד צוללן, וקושר חבלי פשתן עבים [שאינם מתנתקים בקלות], ראשם האחד באלמוגים, וראשם השני בספינה.

ונטלי חלא ושדו לבראי. ונוטלים את החול שבספינה ומשליכים אותו החוצה, וכמה דמדליא עקרא ומתיא. וככל שהספינה מתרוממת היא עוקרת את שרשי אילן האלמוגים, ומביאה אליה את האלמוגים.

ואותם אלמוגים הם יקרים עד כדי כך, שמחליף על חד - תרין בכספא. מחליפים אותם בעד כמות כפולה של כסף.

והגמרא מוסיפה בענין האלמוגים:

תלת פרוותא הויין. שלשה נמלים חשובים היו בים:

תרתי בי ארמאי, שני נמלים היו שייכים לרומאים.

וחדא דבי פרסאי. ונמל אחד היה שייך לפרסים.

דבי ארמאי - מסקן כסיתא. הרומאים העלו מן הים אלמוגים באמצעות בר אמוראי [צוללן].

דבי פרסאי - מסקן מרגנייתא. הפרסים העלו מן הים מרגליות. ומקרייא "פרוותא דמשמהיג". ונמל הפרסים היה נקרא נמל המלכות.

ואגב שהבאנו לעיל את הפסוק "אתן במדבר ארז". מביאה הגמרא דרשה שנאמרה על פסוק זה:

אמר רבי יוחנן: כל עץ שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים - עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה.

שנאמר [ישעיה מא]: "אתן במדבר ארז, שטה".

ואין "מדבר" אלא ירושלים.

שנאמר [ישעיה סד]: "ציון מדבר היתה ירושלים שממה".

והגמרא מביאה מימרא נוספת של רבי יוחנן באגדה:

ואמר רבי יוחנן: כל הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים - הוא דומה להדס שבמדבר [שהוא כהדס, וסביבו יש מדבר], דליכא דליתהני מיניה, שאין מי שיהנה מריחו.

איכא דאמרי, יש אומרים שהמשילו את ההדס שבמדבר לדבר משובח:

כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים - דומה להדס במדבר, דחביב.

והגמרא מביאה עוד מימרא של רבי יוחנן באגדה: ואמר רבי יוחנן: אוי להם לעובדי כוכבים, שאין להם תקנה.

שנאמר [ישעיה ס]: "תחת הנחשת שנטלו הבבלים מישראל אביא לעתיד לבוא זהב, שהוא מעולה מן הנחשת.

ותחת הברזל אביא כסף.

ותחת העצים - נחשת. ותחת האבנים - ברזל".

מכאן שתחת כל דבר שנטלו הגויים מישראל, יקבלו ישראל דבר מעולה ממנו.

ואם כן, תחת רבי עקיבא וחביריו שהרגום עובדי כוכבים באכזריות - מאי מביאין!? והיינו, שאין להם תקנה.

ועליהם על אותם עובדי כוכבים הוא אומר [יואל ד]: "ונקיתי, אם אבוא לנקות את העכו"ם משאר העוונות, דמם לא נקיתי". לא אנקה אותם על ששפכו את דמם של ישראל.

שנינו במשנה: ומאין היו משיאין משואות וכו' ומבית בלתין וכו'.

ומבארינן: מאי בית בלתין?

אמר רב:

הערות

^[12] קשה: אם כן, מה הרווחנו בכך שאין מדליקין בחדש מלא, עדיין כאשר יחול ראש חדש מלא בשבת ולא ידליקו במוצאי שבת, יאמרו שהחדש חסר ובית דין נאנסו, ולכן לא השיאו משואות במוצאי שבת! ותירצו תוספות: אילו היו מתקנים שמשיאין משואות בין בחדש חסר ובין במלא, אזי יש לחשוש שכאשר לא ידליקו במוצאי שבת, הציברו יתלה זאת באונס, אבל מאחר שתיקנו שמשיאין משואות רק בחדש חסר, הרי באופן קבוע פעמים שמדליקים ופעמים שלא, ואין שום סיבה שכאשר אין משיאין משואות יתלו זאת באונס, אלא יתלו זאת בכך שהחדש מלא, שזהו דבר השכיח. [כלומר, שהם רגילים בכך שבכל חדש מלא אין מדליקין]. וכן כתבו הרשב"א והר"ן. ועיין בעל המאור והמאירי.

^[13] כך פירש רש"י. אבל תוספות כתבו שמדובר כאן בכל ראש חדש [ולאו דוקא בראש השנה]. שהיו רגילים שלא לעשות מלאכה בראש חדש, כמבואר במסכת מגילה [כב ב]. וכן פירשו הרשב"א והר"ן. והוכיחו תוספות [במגילה שם] שדוקא הנשים נהגו שלא לעשות מלאכה. אבל האנשים עשו מלאכה. וכן כתב רש"י שם. וכתב רש"י שהטעם שהוסיף הקב"ה יום טוב לנשים, הוא מפני שבזמן עשיית העגל במדבר, לא הסכימו הנשים לתת את נזמי הזהב שלהן לצורך העגל. [וכן כתבו תוספות כאן בשם "רגילין לומר"]. ועיין בטורי אבן בהסבר דעת רש"י כאן [שלא ביאר שיש ביטול מלאכה בכל ראש חדש]. ועיין ערוך לנר.

^[14] מהרש"א.

^[15] מהרש"א.

אמרי האי [יאמרו האנשים, כי זה] חודש חסר הוא והאי דלא עביד [וזה שלא עשו] מאתמול בליל שבת, משום שלא אפשר בשל קדושת השבת. או דלמא [שמא] חודש מלא הוא ובזמנו עשו אותו. ולכן תיקנו שאין משיאין משואות אלא בחודש חסר, וחודש שלא הדליקו בו משואות — הבינו מעצמם שהוא מלא.

ושואלים: וליעביד [ושיעשו, ידליקו] משואות בין על חודש מלא ובין על חודש חסר, אולם וכי מקלע [וכאשר יזדמן] ראש חדש להיות בערב שבת שאז צריכים להדליק בליל שבת אז לא ליעביד [יעשו, ידליקו] כלל. וכיון דלא עבדינן [שאין עושים אנו] במוצאי שבת בחודש זה ועבדינן [ועושים, מדליקים אנו] בכל זאת בחודש מלא — ממילא מידע ידעי [ידעו] שחודש חסר הוא חודש זה, ואז אפשר יהיה להדליק משואות בכל שאר החודשים חוץ ממקרה יוצא דופן זה!

ומשיבים: אפילו הכי [כך] אתו למיטעי [יבואו לטעות], כי אמרי [אומרים הם]: האי [חודש זה] מלא הוא והאי דלא עבדי [וזה שלא עשו, הדליקו] בו משואות — איתנוסי הוא דאיתנוסי [משום שנאנסו], שאירע להם שנשתכרו בסעודת השבת, ולכן לא יהיה סימן מובהק בדבר.

ומקשים: וליעביד [ושיעשו, ידליקו] משואות על חודש מלא ולא ליעביד [יעשו כן] על חודש חסר כלל, ויועיל הסימן גם במקרה זה! ומשיבים, אמר אביי: משום בטול מלאכה לעם שני ימים, שהרי אם עושים על החסר יודעים הכל שמאותו לילה שבו השיאו משואות כבר התחיל החודש הבא, ואין זה עוד ראש חודש. אבל אם היו מדליקים משואות רק על החודש המלא — היו צריכים ביום השלושים לחודש הקודם לעשותו מספק ראש חודש וגם ביום שבא אחריו. וכיון שבכמה דברים נהגו העם להבטל מכמה מלאכות בראש חודש, ייגרם ביטול מלאכה יום נוסף שלא לצורך, ומשום כך תיקנו את הסימן בחודש חסר דווקא.

א שנינו במשנה: כיצד היו משיאין משואות — מביאין כלונסות של ארז ודברים נוספים הבוערים יפה וקשרום כאחד והדליקו בהם אש. אמר רב יהודה, ארבעה מיני ארזים הם: ארז, קתרום, עץ שמן, וברוש. המלה קתרום לא היתה ידועה ולכן אמר רב: זהו העץ הקרוי אדרא. דבי [בבית מדרשו] של ר' שילא אמרי [אמרו]: זה העץ הקרוי מבליגא, ואמרי לה [ויש אומרים] שזהו העץ הקרוי גולמיש.

ומעירים כי שיטת רב יהודה פליגא [חלוקה] על שיטת רבה בר רב הונא, שאמר רבה בר רב הונא: אמרי בי [אומרים בבית מדרשו] של רב: עשרה מיני ארזים הם, שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו" (ישעיה מא, יט), ולדעתו כל אלה כולם הם מיני ארז. ומזהים אותם: ארז הוא קרוי בארמית ארזא, שטה היא זו הקרויה תורניתא, הדס הוא אסא, עץ שמן הוא אפרסמא, ברוש הוא הקרוי בארמית ברתא, תדהר הוא העץ הקרוי בארמית שאגא, תאשור הוא הקרוי בארמית שוריבנא.

ותוהים: גם אם מונים אותם את כולם, הלא הני [אלה] שבעה בלבד הוו [הם], ולא עשרה! כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: הוסיפו עליהם עוד שלושה מינים הקרויים אף הם ארז: אלונים, אלמונים, אלמוגים. ומזהים אותם: אלונים הם הקרויים בוטמי, אלמונים קרויים בלוטי, אלמוגין הם כסיתא [אלמוגים]. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי אלה השלושה שהוסיפו עליהם, הם: ארונים, ערמונים, אלמוגין. ומזהים אותם: ארונים הם הקרויים בארמית ערי, ערמונים הם דולבי, אלמוגין הם כסיתא.

אגב הזכרת האלמוגים (כסיתא) מספרים בענין זה: נאמר, "וצי אדיר לא יעברנו" (ישעיה לג, כא), שאף צי אדיר לא יוכל לעבור את הנחל העתיד לצאת מבית המקדש. ומהו אותו "צי אדיר"? אמר רב: זו בורני [אניה] גדולה.

ומסבירים: היכי עבדו [כיצד עושים] בעלי האניות הללו שהיו עשויות לשליית אלמוגים מקרקעית הים, כדי להוציא את האלמוגים? מייתי שית אלפי גברי בתריסר ירחי שתא [מביאים ששת אלפים אנשים שיעבדו בשנים עשר חודשי השנה] ואמרי לה תריסר אלפי גברי בשיתא ירחי שתא [ויש אומרים שהיו מביאים שנים עשר אלפים איש שיעבדו בשישה חודשי השנה] וטעני לה חלא עד דשכנא [וטוענים עליה על אניה זו חול עד שהיא יורדת, שוקעת] בתוך המים עד סמוך למקום המצאם ונחית בר אמוראי [ויורד אמודאי] וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא [וקושר חבלי פשתן באלמוגים] וקטר להו בספינתא [וקושר אותם, את החבלים, בספינה] ונטל חלא ושדו לבראי [ולוקחים את החול וזורקים החוצה] ומכיון שמוציאים החול האניה שוב צפה ועולה, וכמה דמדליא, עקרא ומתיא [וכמה שהיא עולה, היא עוקרת ומביאה] מעצי האלמוגים.

ומעירים: ואלמוגים אלה יקרים כל כך עד שבעליהם מחליף אותם לפי משקל על חד תרין בכספא [אחד על שנים בכסף]. ומעירים: תלת פרוותא הויין [שלושה נמלים יש] באותם מקומות תרתי בי רומאי וחדא דבי פרסאי [שנים שייכים לבית למחוז הרומאי ואחד לבית למחוז הפרסי], דבי רומאי מסקן כסיתא [של בית הרומאים מעלים אלמוגים] דבי פרסאי מסקן מרגנייתא [של בית הפרסיים מעלים מרגליות], ומקרייא [וקוראים להם] לנמלי הפרסיים: פרוותא דמשמהיג [נמלי המלוכה].

ב כיון שהבאנו קודם אותו פסוק, אמר ר' יוחנן: כל שיטה ושיטה שנטלו גוים מירושלים, עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה. שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו" (ישעיה מא, יט), ואין מדבר אלא כינוי לירושלים, שנאמר: "ציון מדבר היתה" (ישעיה סד, ט).

ואמר ר' יוחנן: כל הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים, דומה להדס במדבר. שהרי אף שהדס יש לו ריח ערב, אין מי שיכול להנות ממנו. איכא דאמרי [יש שאומרים] שמועה זו באופן אחר, לחיוב: כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים אחרים — דומה להדס במדבר שהוא חביב, שכאשר מוצאים הדס במדבר השמם בודאי נהנים מריחו.

ואמר ר' יוחנן: אוי להם לגוים שאין להם תקנה על חטאותיהם כנגד ישראל, שנאמר: "תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל" (ישעיה ס, יז), ואם כן, לכל דבר יש תקנה, להחזיר כיוצא בו או יותר ממנו. אולם תחת ר' עקיבא וחביריו שהרגום הגוים מאי מביאין [מה הם יכולים להביא] כתרומה וכפרה? ועליהם הוא אומר "ונקיתי דמם לא נקיתי" (יואל ד, כא).

ג שנינו במשנה: מאין היו משיאין משואות — מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בלתין ומבית בלתין והלאה שוב לא היו משיאים משואות. ושואלים: מאי [מה הוא] המקום הקרוי "בית בלתין"? אמר רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to err. They will be unsure how to interpret the lighting of the torches, as they will say: Perhaps this month is deficient, i.e., of twenty-nine days, and the reason that the torch sequence was not performed yesterday, on Shabbat eve, is due to the fact that it was impossible to do so on Shabbat. Or perhaps it is a full, thirty-day month, and they are performing the sequence at its proper time. Therefore, the Sages instituted that the torches should be lit only after deficient months, and the absence of this signal means that the month was a full one.

The Gemara suggests: And let them perform the ceremony both for a full, thirty-day month and for a deficient one, and when the New Moon occurs on Shabbat eve, in which case they would have to light the torches after Shabbat, let them not perform it at all. And since the torches are not lit this month at the conclusion of Shabbat, and one normally performs the sequence for a full month, people will know that the month is deficient. In this manner, it should be possible to light the torches for all the months, with this one exception.

The Gemara answers: Even so, people might come to err, as they will say: This month is indeed full, and the reason that they are not performing the ceremony is that they were subject to circumstances beyond their control. Therefore, there might still be confusion as to the date of the New Moon that month.

The Gemara asks: And let them perform the ceremony of torches only for a full, thirty-day month, and not perform it for a deficient month at all, in which case there will never be room for error. Abaye said: This cannot be done, because this would lead to a two-day suspension of work for the people, as it was customary to refrain from certain types of work on the New Moon. After a full month there will always be a suspension of work for two days, as the people must abstain from work on the thirtieth of the month in case it is declared the New Moon. However, if the torches are lit for a deficient month, then at least in that case people could return to work the following day. Therefore, the Sages instituted that the torches are lit only for a deficient month.

§ The mishna taught: How would they light the torches? They would bring long poles [kelonsot] of cedar and other materials that burn well, tie them all together, and set them on fire. Rav Yehuda said that there are four types of cedar: Cedar, katrom, pinewood, and cypress. With regard to the identification of the tree called katrom, Rav said: This is the addera tree. In the school of Rabbi Sheila, they say: This is the mavliga tree. And some say it is the gulmish tree.

The Gemara comments: And this opinion of Rav Yehuda disagrees with that of Rabba bar Rav Huna. As Rabba bar Rav Huna said that they say in the school of Rav: There are ten species of cedar, as it is stated: “I will plant in the wilderness the cedar, the acacia tree and myrtle and the pine tree; I will set in the desert cypress, the plane tree, and the larch together” (Isaiah 41:19). The seven species mentioned in this verse are all types of cedars. The Gemara proceeds to identify these trees by their Aramaic names: Cedar is arza, acacia is tornita, myrtle is asa, pine tree is afarsema, cypress is berata, maple is shaga, and box tree is shorivna.

The Gemara asks: Even if we count all the names in the verse, these are only seven, not ten. When Rav Dimi came from Eretz Israel to Babylonia, he said: They added to them three more types of cedar: Terebinth, oak, and coral wood. The Gemara identifies them: Terebinth is the tree called butmei, oak is balutei, and coral wood is kasita. There are those who say that the additional three types are: Bay tree, plane tree, and coral wood. And their Aramaic names are as follows: Bay tree is arei, plane is dulvei, and coral wood is kasita.

§ Apropos coral, the Gemara cites a relevant verse: “Neither shall a tzi adir be able to cross it” (Isaiah 33:21), i.e., it will not be able to traverse the river that will issue forth from the Temple in the future. What is this tzi adir? Rav said: This is a great ship [burnei] used to collect coral from the sea.

The Gemara explains: How do they perform this collection of coral? They bring six thousand men to work for twelve months of the year, and some say they bring twelve thousand men for six months of the year. And they load the ship with sand until it sinks to the bottom of the sea. A diver descends and ties flax ropes around the coral and ties the other ends of the ropes to the boat. And then they take the sand and cast it overboard, and the boat rises once again to the surface. And as it rises, it uproots and brings the coral with it.

The Gemara comments: And this coral is so precious that it is exchanged for twice its weight in silver. The Gemara further notes: There are three ports in those places. Two belong to the Romans [Armai], and one belongs to the Persians. In the one belonging to the Romans, they raise up coral, whereas in the one belonging to the Persians, they raise up pearls. And the Persian ports are called royal ports.

With regard to the aforementioned verse, Rabbi Yoḥanan said: Each and every acacia tree that the gentiles took from Jerusalem will be returned to the city by the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “I will plant in the wilderness the cedar, the acacia tree and myrtle and the oil tree; I will set in the desert cypress, the plane tree and the larch together” (Isaiah 41:19). And the term wilderness is referring to nothing other than Jerusalem, as it is stated: “Zion is become a wilderness, Jerusalem a desolation” (Isaiah 64:9).

And Rabbi Yoḥanan also said: Anyone who studies Torah but does not teach it to others is likened to a myrtle in the wilderness. The myrtle has a pleasant fragrance, but there is nobody to enjoy it in the wilderness. There are those who say a different version of this statement: Anyone who studies Torah and teaches it to others in a place where there are no other Torah scholars is likened to a myrtle in the wilderness, which is especially precious and thoroughly enjoyed by those who find it.

And Rabbi Yoḥanan further said: Woe to the nations of the world, as they have no remedy for the sins they committed against the Jewish people, as it is stated: “For brass I will bring gold, and for iron I will bring silver, and for wood brass, and for stones iron” (Isaiah 60:17). For all things there is a remedy, as one can always exchange them for an item of equivalent or greater value. However, for Rabbi Akiva and his colleagues, whom the nations put to death, what can one bring to atone for their sin? And with regard to them it is stated: And I will hold them as innocent, but for their blood I will not hold them innocent (see Joel 4:21).

§ The mishna states: And from which mountains would they light the torches? From the Mount of Olives to Sartava, and from Sartava to Gerofina, and from Gerofina to Ḥavran, and from Ḥavran to Beit Baltin. And from Beit Baltin they would not light torches in any other pre-established places. The Gemara asks: What is this place called Beit Baltin? Rav said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עשרה מיני ארזים הן שנאמר אתן במדבר ארז ושטה וגו' א"ר יוחנן כל המלמד תורה ומלמדה במקום שאין בו תורה דומה להדס במדבר כל דאתי שקיל מיניה.

אוי להן לעובדי כוכבים שאין להן תקנה שנאמר תחת הנחשת אביא זהב וגו' תחת ר' עקיבא וחביריו מי מביאין והיינו דכתיב ונקיתי דמם לא נקיתי וגו':

או דילמא מלא הוא והאי דלא עבוד השתא איתנוסי הוא דאיתנוסי. פירוש: בשכרות משתה יום השבת. ואם תאמר אם כן השתא נמי כי מיקלע יום שלושים ואחד בשבת והוא מלא דלא עבדינן כלל, אתו למיטעי ואמרין דילמא האי חסר הוא והא דלא עבוד בערב שבת משום דלא אפשר, והא דלא עבוד נמי במוצאי שבת איתנוסי הוא דאיתנוסי או דילמא חדש מלא הוא. יש לומר כי עבדי' בין אמלא בין אחסר השתא דלא עבדינן הויא מילתא דלא שכיחא דלא ידעי לה כולי עלמא הילכך איכא למימר דתלי ליה באונס, אבל השתא דלא עבדינן אמלא כלל כיון דכולי עלמא ידעי דחדש מלא לא עבדינן ביה לא שבקי מידי דשכיחא וידעי ביה כולי עלמא ותלו במילתא דלא שכיחא, כלומר בשכרות .

גזרה משום בטול מלאכה לעם. פירש רש"י ז"ל: אין לך ראש השנה שלא היו מתבטלין בני הגולה ממלאכה שני ימים בין אמלא בין אחסר. הוצרך לפרש כן, משום דבשאר ראשי חדשים מאי בטול מלאכה אית בהו. ואינו מחוור, דאפילו בשאר ראשי חדשים היו רגילים שלא לעשות מלאכה וכדאמרינן בפרק הקורא את המגלה עומד (מגלה כב, ב) ושאין בו בטול מלאכה לעם כגון ראש חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה, אלמא בראשי חדשים לא היו עושין מלאכה. ובפרק ר' אליעזר (פרקי דר"א פמ"ה) אמרו שהוסיף הקב"ה יום טוב לנשים בראשי חדשים על שלא נתרצו על מעשה העגל, כדכתיב (שמות לב, ג) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם וגו' אבל דנשיהם לא הביאו שלא נתרצו בכך.

עץ שמן אפרסמא. ואע"ג דכתיב (מלכים-א ו, כג) ויעש את הכרובים עץ שמן ומתרגמינן אעי דזיתא, תרי גווני עץ שמן נינהו, דכתיב בעזרא (נחמיה ח, טו) צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ובמסכת תמיד (כט, א) שנינו שעץ זית פסול למערכה ועץ שמן כשר.

מוליך ומביא מעלה ומוריד. ירושלמי (פ"ב, ה"ב): א"ר זעירא דלא יהוון סברין דהוא כוכבא, א"ר יוסי חמינן כוכבא דסליק ונחית חמינן כוכבא דאזיל ואתי.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ובגמרא הזכירו דרך הערה שמטכסיס החכם להשפיע מחכמתו לבני אדם וכל שכן במקום שאין שם זולתו והוא שאמרו על זה שני מאמרים אחד כל הלמד תורה ואינו מלמדה דומה להדס שבמדבר כלומר שאינו מועיל כלום והשני כל הלמד תורה ומלמדה במקום שאין תורה דומה להדס שבמדבר כלומר שנותן ריח במקום שאלמלא הוא לא יהא שם שום ריח טוב ולא נזכר עוד בגמרא על משנה זו דבר לענין פסק שלא ביארנוהו במשנה:

אמרי זימנין דמיתנסי בי דינא כו' אי קשיא והשתא דאמרי' אחסר עבדי' אמלא לא עבדי' אכתי איכא למיחש דאי מיקלע יום שלישי בשבת ולא נראה החדש בזמנו ועיברוהו ולא עבדי משואות למוצאי שבת אתי נמי למיטעי דאמרי מלא הוי ומש"ה לא עביד משואות למו"ש או דילמא חסר הוה וראוי הוה דליעביד למו"ש ואיתנוסי הוא דאיתנוס והילכך ניעבד בין אמלא בין אחסר וליעביד משואות למו"ש ולידעו דמעובר הוא ואי לא ניעבד ידיע דהוה חסר תשובה כיון דחוק קבוע הוא בכל חדשי השנה דאמלא לא עבדי' לא תלי באיתנוסי אלא אמרי' בודאי מדלא עביד במו"ש מלא הוה אבל כי הוה אמרי' דליעבד בין אמלא בין אחסר כו' התם ודאי איכא למיטעי באיתנוסי כיון דבכל חדשי השנה עבדי נמי אמלא ומש"ה מקשה וניעבד אמלא ולא ניעבד אחסר דהשתא לא עבדי למו"ש לא תלי באיתנוסי אלא בכל חדשי השנה חסירין דלא עבדי:

בד"ה ד' מיני ארזים כו' שאין בהן ד' על ד' ומשני מאי ארז כו' כצ"ל:

בד"ה עץ שמן כו' זית הוא דכתיב בעזרא צאו כו' כצ"ל:

עשרה מיני ארזים הם שנאמר אתן במדבר וגו' מפורש בפ' הספינה:

וצי אדיר לא וגו'. דלשון אדיר יפול על הגבור ולזה קאמר היכי עבדי שתהיה הבורני עושה גבורה וקאמר מייתי כו' וכמה דמדליא עקרא והיינו גבורתם דא"א לעקור אלא על ידי הספינה:

שנאמר אתן במדבר וגו'. דלפי פשוטו ה"ל למכתב אטע ארז שיטה וגו' כמו ישים מדבר לאגם וגו' ויטעו כרמים וגו' אבל אתן משמע נתונים ממקום אחר למדבר שהיא ציון לבנות חורבנותיה ולא ה"ל למכתב כן אי לאו לאשמועינן שאותן שנטלו אומות כו' יחזיר ונקט שיטה שהוא עץ השייך לבנין בכל מקום:

ואינו מלמדה כו'. לפי שההדס בריחו הוא רמז על בעלי תורה כדאיתא במדרשות גם בפיוט דחג הסוכות וזה הלמד ואין ריח תורתו יוצאת לאחרים ה"ז הוא כהדס שהוא במדבר שאין שם מי שנהנה מריחו וא"ד כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין ת"ח אחר שיכולין ליהנות מריח תורתו ה"ז דומה להדס אחד במדבר שאין ההדסים מצוים שם והבאים לשם חביב להם זה ההדס יותר מבישוב שההדסים שכיחין ומצוים שם והנך מילי לאו אקרא דמייתי קאי דלא אשתעי בהכי:

תחת העצים נחשת כו' מיהו העצים גופייהו נמי יביא דר"י גופיה קאמר לעיל כל שיטה כו' עתיד להחזירן לה וקרא כתיב כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור וגו':

ועליהם אומר ונקיתי וגו' כלומר גם כי אנקה אתכם על כל מה שנטלתם מירושלים שאפשר לכם לפרוע מדבר היותר חשוב כגון תחת הנחשת זהב וגו' אבל דמם שהוא דם ר"ע וחבריו לא נקיתי דא"א שאנקה אתכם ע"י שתפרעו דבר החשוב גם השוה תחת נפשם ואין נפש הצר שוה בנזק הריגת ר"ע וחבריו:

גמרא כל שיטה ושיטה כו'. שנאמר אתן במדבר ארז שיטה. נראה דהוא מפרש דארז דכתיב איננו בפ"ע אלא דסמיך לכל הנזכרים אחריו ושיעורו ארז שיטה וארז הדס וכו' ותדע דלא כתיב ושיטה בו' ונקיט הראשון. והרש"א בח"א נדחק בזה:

תד"ה והא. וא"ת כו' כי מיחל ר"ח מלא בשבת כו'. והא דלא מקשי מן כי מיקלע ר"ח מלא באחד בשבת משום די"ל דכמו דאם חל ר"ח חסר בע"ש עבדינן בליל שלאחריו במו"ש ה"ה אם יארע אונס שכרות בליל עיבורו יעבדו בליל שלאחריו אבל אחר אחר לא מצינו. אולם מה שנדחק רש"י בד"ה וליעביד לכאורה הוא שלא לצורך דאי איתא דמלא הוא ונקבע בשבת ובמוצ"ש איתניסי ה"ל למיעבד בליל שלאחריו כמו אם אירע ר"ח מלא בע"ש דהיה צריך לעשות במוצ"ש. והא דקאמר הש"ס אמרי האי מלא הוא והאי דל"ע איתנוסי כו' הוא משום דקיימינן שם דאי איקלע ר"ח בע"ש לא יעבדו כלל והיינו משום דל"ע אלא בזמנם ועט"א שכ' כעין זה:

תד"ה ארבעה (בסופו). ובירושלמי חשיב כ"ד. הוא בספ"ז דכתובות. ומה שהוסיף בגה"ש ממ"ר שמות. אנכי אוסיף מהמוקדם מבראשית פט"ו:

גמ' ארונים. נ״ב דכתיב נטע אורן (ישעיה מד):

שם דבי רומאי מסקן כסיתא דבי כו'. נ״ב כן הדבר עד היום האלמוגים נמצאים בים אצל איי זיצילא שהיא לרומיים והמרגליות בים פרסי שבדרום הנקרא סינוס פירסקי:

תוס' ד״ה ארבעה. לענין מו״מ פליגי. נ״ב אית בהו תו נ"מ לענין עצי מערכה דשרפת הפרה [עי׳ פ״ג דפרה מ״ח וצ״ע. ועי׳ בר"ש פי"ד דנגעים מ״א ובר״מ פ״ג דפרה מ"י וצ״ע]:

(ישעיהו לג, כא) "וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנוּ". זוֹ בּוּרְנִי גְּדוֹלָה. נראה לי בס"ד קרא הספינה הזאת בשם צִי בענין זה דהמלכיות נקראו (תהלים מח, ח) 'אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ' וכן נקראו (איוב ט, כו) 'אֳנִיּוֹת אֵבֶה' אך יש ד' מלכיות שהם כוללים כל שבעים אומות ונרמזים בארבע אצבעות היד ורק הגודל רומז לישראל והאניה החזקה שבהם היא של אדום שהיא רמוזה בזרת שהוא רביעי שבארבע אצבעות ולכן כתיב בעשו (בראשית כה, כז) 'אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד' שהוא צ"י ד' וזה לא יעברנו לנחל הקדוש שאין לו חלק בו.
ודע כי 'זוֹ בּוּרְנִי גְּדוֹלָה' לא היה צריך לה י"ב אלף בני אדם עוסקים ששה חדשים עד שימלאו אותה אך נראה הוצרכו לכך מפני שאין האלמוגים קרובים לשפת הים אלא רחוקים וצריכין לישא החול בספינות קטנות עד שיוליכו אותה לספינה הגדולה שהיא אצל האלמוגים ולכך צריך להם זמן הרבה. ומה שאמר 'מַסְקָן כִּיסְתָּא' הם האלמוגים שקורין מרג'אן והוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח. ומה שאמר 'פַּרְוָותָא דְּמַשְׁמְהִיג' רוצה לומר פרוותא הוא נמל בלשון המשנה ובלשון ערבי מינ"א ששם מנוח הספינות ההולכים בים ומשמהיג לשון מלכות דהיינו מה שקורין סלטנ"א או סיני"י.

כָּל שִׁטָּה וְשִׁטָּה שֶׁנָּטְלוּ גּוֹיִם מִירוּשָׁלַיִם, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָהּ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי במקום אחר דירושלם שהיא באמצע הישוב נשפעת מן קו האמצעי שהוא סוד אהי"ה הוי"ה שד"י שהם בכתר ותפארת ויסוד דהמה שי"א אורות כי הם ראשי תיבות 'אִישׁ' והארה זו של אִישׁ היא כפולה שהיא בבחינת היושר ובבחינת העיגולים.
ובזה יובן 'לא נתמלאת צור אלא מחרבנה של ירושלם' (מגילה ו.) כי צור במילואה כזה צד"י וא"ו רי"ש אותיות המלוי המה 'דּוּ אִישׁ' רוצה לומר שני פעמים אִישׁ דהארה זו נסתלקה מן ירושלם בחרבן ונרמזה במילוי של צור.
ובזה יובן הפסוק (תהלים פז, ה) 'וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן' פירוש הארה זו של אִישׁ וְאִישׁ שהם של קו האמצעי שהם כתר ותפארת ויסוד ששם הוא אהי"ה הוי"ה שד"י דראשי תיבות שלהם אִישׁ והם כפולים דיושר ועיגולים יולד בה שתחזור הארות אליה 'וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן' קרי בה 'על יון' שהוא אחת מארבע מלכיות, אך בית חשמונאי גברו עליהם ולא יכלו להחריב ירושלם כאשר עשו בבל זה נבוכדנצר הרשע בבית ראשון ואדום בבית שני.
ונמצא השפעה והארה זו של אִישׁ וְאִישׁ עתידה לחזור לירושלים והנה 'אִישׁ' עם האותיות גימטריא 'שִׁטָּה' [314] וזהו שאמר 'כָּל שִׁטָּה וְשִׁטָּה שֶׁנָּטְלוּ גּוֹיִם מִירוּשָׁלַיִם' כמו שרמזנו במאמר לא נתמלאת צור אלא מחרבנה של ירושלים שהוא 'דּוּ אִישׁ' הרמוזים במלוי צור 'עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָהּ' וכמו שכתבתי בס"ד על פסוק 'וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ'.

כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דּוֹמֶה לַהֲדַס בַּמִּדְבָּר, דְּחָבִיב!. נראה לי בס"ד מִּדְבָּר דנקיט באופן הראשון הוא מדבר שמם שאין בו עוברים ושבים ולכן אין הנאה מהדס הנטוע שם, אך מדבר דנקיט באופן זה השני הוא במקום הישוב שהכל עוברים ושבים בו ורק הוא מקום הפקר דכל קרקע שהיא חוץ לגנות ופרדסים נקראת רשות הרבים שהוא מדבר, ובזה הכל נהנים כי הנטוע תוך הגינה מי יוכל להכנס שם כדי שיהנה דרשות היחיד היא.
והא דכינה התורה בשם הֲדַס היינו כי תורה שבעל פה דאיירי בה הכא היא בחינת שם אדנ"י שמספרו הם בסוד (חבקוק ב, כ) 'וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ' ויש בה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] נמצא היא ד' הוא סוד וזהו צירוף 'הֲדַס' שהוא ד' הַס. אי נמי התורה נקראת טוֹב וד' פעמים טוֹב כנגד פרד"ס הוא מספר חַיִּים [17×4=68] ועם הכולל גימטריא 'הֲדַס' [69].
גם ההדס משולש והוא רומז לחסד שנקודתו סגו"ל שהוא משולש כשלש נקודות כדוגמת שילוש עלי ההדס והתורה היא בסוד החסד דכתיב (דברים לג, ב) 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ' וכן הוא אומר (משלי לא, כו) 'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ' והחסד הוא שם אֵל דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' ושם אֵל הוא אותיות אל"ף למ"ד והיינו אות אל"ף לשון לימוד כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' וזה קאי על לימוד הגרסא ואות למ"ד גם כן הוא לשון לימוד וזה קאי על לימוד הסברא והעיון ונקודת החסד סגו"ל שהוא שלש נקודות, וכנגד זה יש בלימוד האחד מה שלומד מרבו, והשני מה שלומד מחביריו והשלישי מה שלומד מתלמידיו כמו שאמרו (תענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, ולכן הלומד תורה ומלמדה דומה להדס.

וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: (יואל ד, כא) "וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי, וַהֳ' שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן". הא דסיים 'וַהֳ' שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן' יש להבין מה שייכות יש בזה לראש הפסוק?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בליקוטי תורה פרשת טהרות וזה לשונו, דע כי יש באשה חמשה דמים טהורים וחמשה דמים טמאים והם שני בחינות מנצפ"ך דבינה ותפארת שהם בסוד קס״ת הסופר כנודע, ואלו חמשה מנצפ"ך שלוקחת על ידי הבינה הם טהורים שהם גבורות ממותקות אבל אותם שלוקחת על ידי התפארת הם דינים גמורים, ואלו השני בחינות הם 'ציון וירושלם' כי ציון הם הדינים שלוקחת על ידי הבינה, ולכן היא רחמים אך ירושלים הם הדינין שלוקחת על ידי התפארת, עד כאן לשונו, יעוין שם.
והנה מה שנעשה בהרוגי מלוכה הנה הוא בבחינת הדינין כי נהרגו, אך מאחר שבהריגתם נעשה תיקון גדול וטובה גדולה לעולם, הנה נמצא אותם הגבורות הם היו דמנצפ"ך הממותקות שהם הנקראים ציון, ולזה אמר 'וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי' אך בענין זה של הרוגי מלוכה 'וַהֳ' שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן' כלומר היה בבחינת הגבורות ממותקים שהם הנקראים ציון.

דְּבֵי רוֹמָאֵי מַסְקָן כִּיסְתָּא, דְּבֵי פַּרְסָאֵי מַסְקָן מַרְגָלְיָתָא. הוא הנקרא בערבי מרג'אן, וּדְּבֵי פַּרְסָאֵי מַסְקָן מַרְגָלְיָתָא הוא הנקרח בערבי לול'ו, ודע כי זה המקום עתה בזמן הזה קורין אותו בחרין ומשם מוציאין המרגלייתא שקורין לול'ו ומלכות שלנו שהיא מלכות עתמלי ירום הודה אומרת שזה המקום שלה שנכנס בגבולה ומלכות פרס אומרת זה המקום שלה, ולכן עתה אין שולטים בו לא זה ולא זה, אלא שולטים בו שיו'ך כמו מלכי הערב, ובכל שנה ושנה מוציאין משם מרגליות שקורין לול'ו ומשם קונים תגרים וסוחרי ארץ ושולחים למכור במרי אינדיי"א ומשם לערי אירופא ושאר ארצות.

תוס' ד"ה ארבעה מיני ארזים וכו' ובירושלמי חשיב כ"ד. וכן הוא במ"ר שמות פרשה לה:

בגמרא וליעביד אמלא ולא ליעביד אחסר כלל כבר פירשתי לעיל סברת המקשה בזה מיהו נ"ל לפרש עוד בדרך אחר לפי שיטת רש"י ותוספת דנהי שכתבו התוספת דהיכא דלא עבדינן אלא בחד מינייהו תו לא שייך למימר איתנוסי הוא דאיתנסו היינו דלא שכיח כולי האי כמו בעבדינן בתרווייהו אבל מ"מ חששא ודאי איכא והיכא דאפשר לתיקוני מתקנינן וסבר המקשה דאי עבדינן לעולם אחסר א"כ אי מיקלע ר"ח מלא בשבת ולא עבדי אמרי חסר הוא והא דלא עביד איתנוסי הוא דאיתנסו דכיון שלא נעשה בזמן הקביעות עצמו כמו בשאר פעמים לא זהירי ביה כ"כ דאפשר שע"י שכרות נשתכח כיון שכבר עבר זמנו מה שא"כ אי נעביד אמלא ולא אחסר תו לא תליא כלל באיתנוסי דבזמנו מיזהר זהירי דחביבה מצוה בשעתה ועוד נ"ל דלא משמע להמקשה שום סברא לומר דאי מיקלע חסר בע"ש ניעביד במוצאי שבת כיון דלאו כ"ע ידעי בקביעא דירחא ובין מלא לחסר טעו אינשי טובא וא"כ כשרואין בכל חודש שמשיאין משואות לאחר שנקבעו בזמנו מיד אם כן ימנו החדשים והמועדים מיום השבת עצמו ולא מסקו אדעתייהו בין מלא לחסר לכך ראוי יותר דנעביד אמלא וכי מקלע מלא בשבת יעשו בזמנו. אלא דלפ"ז קשה א"כ כי נעביד נמי אמלא ולא אחסר ואיקלע מלא בע"ש היכי נעביד לא נעביד כלל לא ידעי בין מלא לחסר ואי עבדינן באפוקי שבתא ימנו החודש מיום השבת כמו שהורגלו למנות מיום שקודם המשואות לכך נראה עיקר כדפרישית מעיקרא מיהו המקשה דלעיל דמקשה נעביד בתרווייהו נראה דהוי מסיק אדעתיה האי סברא דלא שייך להשיא משואות שלא ביום הקביעות דאתי למטעי ולמימני מהאי יומא ומש"ה מקשה דניעבד בתרווייהו ומשני רבי זירא דע"כ עבדינן באפוקי שבתא ולא חיישי' להאי טעותא שימנו מיום השבת ואמרי דאיקלע חסר בשבת וכדמסיק בפ"ק כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא משום ביטול מלאכה לעם: רש"י פירש דבר"ה איירי והתוס' כתבו דבכל ר"ח יש ביטול מלאכה כדאמרינן במגילה והט"א ביאר שיטת רש"י דע"כ הוצרך לפרש דעל ר"ה קאי דאי אשאר ר"ח אכתי יקשה דליתקנו דליעבד אמלא בלילה שבין ל' לל"א כיון דאם לא קדשו ב"ד בל' ודאי ר"ח בל"א ובזה ליכא ביטול מלאכה ב' ימים דמיד בכניסת ליל ל"א ידעו אם קדשו ב"ד יום ל' או אם יהיה ר"ח למחר ביום ל"א ולכן פירש רש"י דמשום ביטול מלאכה בר"ה לא תקנו כן דבר"ה לא שייך שיעשו משואות בליל ל"א אם עברו ב"ד את החודש כיון שהוא ליל י"ט אסור הבערה שלא לצורך אוכל נפש ותימה על התוס' שחלקו על רש"י ופירשו דעל כל ר"ח קאי עכ"ד ולענ"ד לא מספיק זה לפרש שיטת רש"י דהא בין לשיטת רש"י בין לשיטת התוס' בביצה (דף י"ב) הותרה הבערה או הוצאה שלא לצורך אוכל נפש היכי שיהיה בהבערה או בהוצאה קצת צורך י"ט ולכן למה יאסור לעשות משואות בי"ט להודיע לגולה שלמחר הוא י"ט ודאי וכי יש צורך קצת גדול מזה להודיע לישראל שיחוגו י"ט בודאי ולא בספק אכן בירושלמי משמע שאסור להשיא משואות בי"ט אבל לענ"ד קשה מ"ט לא. ומה שהביא הט"א ראיה לשיטת רש"י דבר"ה איירי ולא בכל ר"ח דבר"ת יהיה תקנה לעשות משואות על חדש מלא דוקא ואעפ"כ לא יהיה ביטול מלאכה ב' ימים דהא אפשר שיעשו משואות בלילה שלפני ל"א ומתוך כך הקשה על התוס' והניח בקושיא. לענ"ד י"ל שהרי גם לאחר שבטלו המשואות ושלחו עדים אמרינן לעיל דעל ניסן ותשרי כיון שקביעות המועדות תלויין בהן לא הלכו העדים עד ששמעו מפי ב"ד מקודש אעפ"י שידעו בודאי שלמחר יקדשו ב"ד את החודש ולכן גם במשואות לא רצו להודיע לגולה הקידוש עד למחר אחר שקדשו ב"ד וכיון דבניסן ותשרי הוצרכו כן גם בשאר חדשים לא יכלו רק לתקן כן דאם בשאר חדשים יעשו משואות בלילה שלפני ל"א ובניסן ותשרי בלילה שלאחר ל"א יטעו העולם לומר שבליל ל"א היה סימן חסר ועוד משום לא פלוג תקנו לעשות אחסר ולא אמלא:

בתוס' ד"ה משום. ולחנם דחק לפרש ר"ה: לענ"ד י"ל שאע"פ שרש"י בעצמו כתב במגילה דהכא על כל ר"ח קאי מ"מ היה לו כאן שיטה אחרת דלפי מה דמשמע במגילה שם יש חילוק בזה בין מתניתן וברייתא דמתניתן נתנה טעם למה שקורין בר"ח וחוה"מ ארבעה מפני שיש בו קרבן מוסף וברייתא נתנה הטעם מפני שאין בו ביטול מלאכה לעם ומדלא נתנה גם המשנה טעם זה ובפרט בגמרא דשם דקאמר הלכך בר"ח ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ד' בי"ט דאסור בעשיית מלאכה חמשה ולא קאמר בר"ח ומועד גם כן דליכא ביטול מלאכה לעם משמע דס"ל דאין זה חשוב אין ביטול מלאכה כיון דרק לנשים אין ביטול וגם להם רק מנהג וכמו שנראה ג"כ מסוגיא דחגיגה שהביאו התוספת במגילה שם דנקרא ר"ח מותר בעשיית מלאכה ולכן פירש רש"י כאן דעל ר"ה קאי ועל רש"י אין להקשות סתירה כמש"כ במ"א דדרכו לפרש במקומות שונות ע"פ פירושים חלוקים:

ד"ה ארבעה. תימה דבפ' לולב הגזול: הט"א תירץ על קושיא זו דבפסחים משמע שר' יהודה חזר בו והודה לחכמים שכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין וא"כ מכשיר ג"כ סוכה שאינה מארבעה המינים. ולענ"ד דוחק לומר כן ע"פ הת"כ שהבאתי בספרי ע"ל בסוכה שם דקאמר ג"כ ר' יהודה דן ק"ו וחכמים השיבו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין ע"ש ואם היה חוזר ע"י תשובה זו היאך אמר שוב ק"ו כזה ובלא"ה קשה דממנ"פ איזה ק"ו אמר ברישא אם אמר הא דסוכה ברישא והשיבו לו רבנן כן למה לא חזר אז ואם חזר היאך אמר שוב הק"ו בפסחים וכן איפכא. ודוחק לומר דהק"ו דת"כ ודסוכה אמר ר"י ברישא ולא חזר ע"י תשובת חכמים וק"ו דפסחים אמר לבסוף ואז חזר דמה נתחדש לו בזה וגם דוחק לומר דרבא שהביא ראיה מהברייתא דנסרים של ארז פליג על רב יהודה א"ר וס"ל דלא הדר ר"י:

בא"ד. לענין מקח וממכר פליגי: מה שהקשה הט"א בזה וכן הקשה הכפ"ת בסוכה דא"כ מנ"ל דפליגא ארבה ב"ר הונא תירצתי בספרי ע"ל שם:

ד"ה שטה. לאו היינו תורניתא דהכא: רש"י שם כתב דהיינו תורניתא דהכא ומה שהקשו התוספות כאן על פירוש זה יישבתי על פי' הרא"ה והריטב"א בספרי ע"ל נדה (דף ס"ב) ע"ש אבל בשבת (דף צ') פי' רש"י כמו התוס' דהכא וכבר כתבתי שאין להקשות סתירה ברש"י:

ד"ה ערמונים. וקשיא דבפ' לולב הגזול: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל שם: ומה שכתבו התוס' דלאו הכי הוא פי' שאינו עבות וקלוע אבל אין לפרש דלאו הכי הוא שענפיו חופין את עצו שהרי זה באמת תירוץ הגמרא:

תחת הנחשת אביא זהב וכו'. פירש הרב המג"ן דברישא כתיב אביא זהב אביא כסף ואח"כ אינו אומר אביא אמנם הכונה תחת הנחשת שלקחו אביא מחדש זהב משלהם ותחת הברזל אביא מחדש כסף משלהם. תחת עצים נחשת שלקחו מישראל וא"צ מחדש וכן תחת האבנים ברזל שלקחו מישראל ודוק:

והאי דלא עבדי איתנוסי הוא דאתנסו. כתבו התוספות והרשב"א בחידושיו כ"י דהשתא דזמנין עבדי וזמנין לא עבדי כי לא עבדי במ"ש לא תלו באונס אלא במילתא דשכיחא עכ"ל והא דאמרינן בכתובות דף י"ו ע"ב תניא ר' יהודה אומר חבית של יין מעבירין לפניה אמר רב אדא בר אהבה בתולה מעבירין לפניה סתומה בעולה מעבירין לפניה פתוחה אמאי נעבר קמי בתולה וקמי בעולה לא נעבר כלל זמנין דתפסה מאתים ואמרה אנא בתולה הואי והאי דלא עברו קמאי אתנוסי אתניסו והרי הכא דאי זמנין עבדינן וזמנין לא עבדינן ואפ"ה איכא למימר איתנוסי איתניסו. וי"ל דשאני התם דתפסה ואית לה מגו כמ"ש הראשונים שם אבל בלא"ה תלינן במילתא דשכיחא כמ"ש התוס' והרשב"א. וכל קבל דנא הכא איכא עדיפותא דב"ד זריזין ותלינן ודאי במילתא דשכיחא היכא דזמנין עבדינן וזמנין לא:

אתו למיטעי. השתא בני הגולה אמרי כו' אבל השתא דלא עבדינן אלא אחסר כי עבדינן למוצאי שבת ידעי דחסר הוא: ועבדינן אמלא. ואנן רגילין לעשות כל שאר המלאין: מידע ידעי דחסר הוא. ומחמת איסור שבת שאירע בליל משואותיו נמנעו מלהשיא: דאיתנוסי. בשכרות של משתה השבת: וליעביד אמלא ולא אחסר. וכי מקלע ר''ח חסר בערב שבת ולא עבדינן מידע ידעי דחסר הוא ולא תלו בשכרות אלא במידי דשכיח דכל חדשים חסרין לא עבדינן והא נמי לא עבוד: אמר אביי משום ביטול מלאכה כו'. ולא גרסינן גזירה אי אמרת נעביד אמלא ולא אחסר אין לך ר''ה שאין מתבטלין בני הגולה ממלאכה שני ימים יום ל' שמא היום ר''ה ויום שלשים ואחד שמא עיברו את החדש והיום ר''ה אבל כי עבדינן משואות אחסר לאור יום ל' ידעי שביום שלשים נקבע ויעשו מלאכה למחר ואין בטלין שני ימים אלא במעובר: כיצד היו משיאין כו': אמר רב אדרא. כך שם האילן כדאמרינן במסכת ביצה (דף טו:) יטע בהן אדר: תורניתא. פיניי''א בלע''ז: ברתא. בוס''ו בלע''ז: שאגא. ש''פ בלע''ז: בוטמי. אולמ''י בלע''ז: בלוטי. צירקוו''ה בלע''ז שגדילין בו פירי שקורין גליאנד''ה: כסיתא. מין עץ העולה בקרקע הים ושמו קוראל''ו: ערי. לויר''ו שם האילן ואת פריו קורין ביי''ש: דולבי. קשטאניי''א: וצי אדיר לא יעברנו. לנחל שעתיד לצאת מבית המקדש: זו בורני גדולה. ספינה שקורין דרומונ''ט: היכי עבדי. אותה בורני גדולה למאי עבידא: חלא. חול: עד דשכנא. שוליה שוכנים בקרקעית הים ועודנה נראית למעלה מן המים דבמקום שהאלמוגים גדילים בים אין הים עמוק כל כך: בר אמוראי. מלומד לשוט בנהרות: וקטר אטוני דכיתנא. חבילי פשתן שהן קשין לינתק וקושר ראשו אחד בשורש האילן וראשו אחד בבורני: ושקלי. הנך גברי חלא דספינתא ושדו לאבראי והיא עולה מתוך המים ועוקרת שרשי האילן: פרוותא. פורט''ו בלע''ז ובלשון משנה נמל: מסקן מרגנייתא. מקרקעית הים על ידי בר אמוראי: ומקרייא פרוותא דמשמהיג. אותה של פרסיים נקראת נמל של מלוכה: ונקיתי דמים לא נקיתי. אם באתי לנקות את העכו''ם משאר עונות לא אנקם מדמם של ישראל:

והא דלא עביד במוצאי שבת איתנוסי איתנוסו. וא''ת והשתא נמי דלא עבדו אמלא כלל כי מיחל ר''ח מלא בשבת יאמרו האי חסר הוא והאי דלא עביד למוצאי שבת איתנוסי דאיתנוסו וי''ל דהיכא דודאי עבדי לעולם משואות בין אמלא בין אחסר כי לא עבדי כלל ודאי תלו באונס אבל השתא דזימנין עבדי וזימנין לא עבדי כי לא עבדי השתא במוצאי שבת לא תלו באונס אלא במילתא דשכיחא: משום בטול מלאכה לעם שני ימים. פירש בקונטרס אין לך ר''ה שאין מתבטלין בני גולה ממלאכה ב' ימים בין אמלא בין אחסר אבל כי עבדי אחסר ידעי שביום שלשים נקבע ויעשו מלאכה למחר ולחנם דחק לפרש ר''ה דאכל ר''ח קאי כי לא היו רגילין לעשות מלאכה בר''ח כדאמרינן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כב:) ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר''ח וחולו של מועד קורין ארבעה ורגילין לומר שהוסיף המקום י''ט לנשים בר''ח בשכר שלא נתרצו על מעשה העגל כשאמר להם אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו' ויתפרקו כל העם וגו' אשר באזניהם אבל דנשיהם לא הביאו שלא רצו הנשים ליתן: ארבעה מיני ארזים. תימה דבפרק לולב הגזול (סוכה דף לז. ושם) א''ר יהודה סוכה אינה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב ופריך עלה מהא דמכשר ר''י לסכך בנסרים של ארז שאין בהם [ארבעה על ארבעה] ומשני מאי ארז הדס כדאמר רבה בר רב הונא י' מיני ארזים הן והשתא לרב יהודה אמר רב דאמר ארבעה ותו לא מאי איכא למימר ושמא הכא לענין מקח וממכר פליגי אבל כולהו מודו דעשרה מיני ארזין הן ובירושלמי חשיב עשרים וארבעה: שטה תורניתא. בפ''ק דע''ז (דף יד. ושם) דאמר מאי אצטרובלין תורניתא לאו היינו תורניתא דהכא דההוא אין לו עיקר כדמשמע התם והאי דהכא שהוא מין ארז ודאי יש לו שורש ועוד תורניתא הוא דלא מזבן הא שאר אילנות מזבני והתנן (ע''ז דף יט:) אין מוכרים להן במחובר לקרקע דכי האי גונא דייק התם גבי דקל טב לכך נראה דההיא דהתם מין אדמה כעין כובריתא דפרק א''ר עקיבא (שבת דף צ.) ובפ' האשה שהיא עושה (נדה דף סב.) דאכולהו מייתי לה ההיא דכל שאין לה עיקר: עץ שמן אפרסמון. והא דכתיב (מלכים א ו) ויעש כרובים עצי שמן ומתרגמינן אעי דזיתא תרי גווני עץ שמן דאפרסמון לאו עץ זית הוא דכתיב בעזרא (נחמיה ח) צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ובמסכת תמיד (פ''ב משנה ג) עץ זית פסול למערכה עץ שמן כשר: ערמונים דולבי. פי' בקונטרס קשטיניי''ר וקשיא דבפרק לולב הגזול גבי ענפיו חופין את רובו פריך ואימא דולבא ואנן קא חזינן דלאו הכי הוא ומיהו התם נמי פי' בקונט' קשטיניי''ר

ראש השנה כג ע"א - טקסט הדף

דף כג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד