ראש השנה כג ע"ב

זו בירם מאי גולה אמר רב יוסף זו פומבדיתא מאי כמדורת האש תנא כל אחד ואחד נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו תניא ר''ש בן אלעזר אומר אף חרים וכייר וגדר וחברותי' איכא דאמרי ביני וביני הוו קיימי א''ד להך גיסא דארץ ישראל הוו קיימי מר חשיב דהאי גיסא ומר חשיב דהאי גיסא א''ר יוחנן בין כל אחת ואחת שמונה פרסאות כמה הוו להו תלתין ותרתין והא האידנא טובא הוו אמר אביי אסתתומי אסתתום להו דרכי דכתיב {הושע ב-ח} לכן הנני שך את דרכך בסירים רב נחמן בר יצחק אמר מהכא דכתיב {איכה ג-ט} נתיבותי עוה:
מתני' חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מתכנסין ובית דין בודקין אותם שם וסעודות גדולות עושין להם בשביל שיהו רגילין לבא בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אלא אף חכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים לכל רוח:
גמ' איבעיא להו בית יעזק תנן או בית יזק תנן בית יעזק תנן לישנא מעליא הוא דכתיב {ישעיה ה-ב} ויעזקהו ויסקלהו או דלמא בית יזק תנן לישנא דצערא הוא כדכתיב {ירמיה מ-א} והוא אסור באזיקים אמר אביי ת''ש סעודות גדולות היו עושין להם שם כדי שיהו רגילים לבוא דלמא תרתי הוו עבדי בהו:
מתני' כיצד בודקין את העדים זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון ומכניסין את הגדול שבהן ואומרין לו אמור כיצד ראית את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה כמה היה גבוה ולאין היה נוטה וכמה היה רחב אם אמר לפני החמה לא אמר כלום ואח''כ היו מכניסין את השני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת ושאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים לא שהיו צריכים להם אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש בשביל שיהו רגילים לבוא:
גמ' היינו לפני החמה היינו לצפונה היינו לאחר החמה היינו לדרומה אמר אביי פגימתה לפני החמה או לאחר החמה אם אמר לפני החמה לא אמר כלום דא''ר יוחנן מאי דכתיב {איוב כה-ב} המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה ולא פגימתה של קשת פגימתה של לבנה דחלשה דעתה פגימתה של קשת דלא לימרו עובדי החמה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

זו בירם.

שנינו במשנה: ומבית בלתין לא זזו, עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש.

ומבארינן: מאי "גולה"?

אמר רב יוסף: זו פומבדיתא.

מאי "כמדורת האש"? תנא בברייתא: כל אחד ואחד נוטל אבוקה בידו, ועולה לראש גגו.

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף חרים וכייר, וגדר וחברותיה, היו משיאים משואות בראשי ההרים הסמוכים להן.

והיכן היו אותם הערים?

איכא דאמרי [יש אומרים]: ביני ביני הוו קיימי. בין הערים המוזכרות במשנה היו.

איכא דאמרי [ויש אומרים]: להך גיסא דארץ ישראל הוו קיימי. לצד אחר של ארץ ישראל היו עומדות. ומשני צדדים של ארץ ישראל יש דרך שבה מגיעים לבבל [צפון, ומזרח].

מר חשיב דהאי גיסא, ומר חשיב דהאי גיסא. התנא ששנה את משנתנו מנה את הערים הפונות לבבל מהצד אחד. ורבי שמעון בן אלעזר מנה את הערים הפונות לבבל מהצד שני.

אמר רבי יוחנן: בין כל אחת ואחת מן הערים המוזכרות במשנתנו, היתה דרך שאורכה שמונה פרסאות.

ומקשינן: כמה הוו להו, כמה הן בסך הכל אורך הדרכים - תלתין ותרתין 32 פרסאות!

והרי האידנא טובא פרסאות הוו! והלא בימינו מידת הדרך בין ירושלים ועד העיר האחרונה היא ארוכה הרבה יותר!

אמר אביי: אסתתומי אסתתום להו דרכי.

הדרכים בין ההרים נסתמו בימינו, וההולכים בדרך צריכים להקיף, ולכן הדרך מתארכת.

דכתיב [הושע ב]: "לכן הנני שך את דרכך בסירים". הנני גודר את דרכיך בקוצים.

רב נחמן בר יצחק אמר מהכא מפסוק זה: דכתיב [איכה ג]: "נתיבותי עוה". עיות את דרכי.

מתניתין:

חצר גדולה היתה בירושלים, ובית יעזק היתה נקראת.

ולשם כל העדים שבאו להעיד עדות החודש בשבת, היו מתכנסין.

ובית דין היו בודקין אותם שם, וסעודות גדולות עושין להם באותה חצר, בשביל שיהו רגילין לבא.

בראשונה לא היו זזין משם העדים כל היום. מפני שהגיעו לירושלים מחוץ לתחום. והיוצא בשבת אל מחוץ לתחום שבת [אלפיים אמה] אסור לו לצאת מחוץ לארבע אמות, וכל החצר כארבע אמות היא. ^[16] וכדי שלא ימנעו מלבוא ולהעיד מחמת שאסורים לצאת מן החצר, התקין רבן גמליאל הזקן, שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח.

ולא אלו בלבד התיר להם רבן גמליאל לצאת חוץ לארבע אמות, אף על פי שיצאו אל מחוץ לתחום, אלא אף חכמה מיילדת, הבאה בשבת מחוץ לתחום ליילד, וכן הבא בשבת מחוץ לתחום כדי להציל מן הדליקה ומן הגייס, חייל שונאים, ומן הנהר העולה על גדותיו, ומן המפולת - הרי אלו כאנשי העיר שבאו אליה כדי להציל.

וגם לאחר שהצילו יש להם אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לעיר, כדי שלא ימנעו מלבוא בעתיד.

גמרא:

איבעיא להו: האם בית יעזק תנן, או בית יזק תנן?

ומבארת הגמרא את השאלה:

האם "בית יעזק" תנן, שקראו לחצר כך משום מעלתה, ו"יעזק" לישנא מעליא הוא, לשון המבטאת דבר טוב הוא.

דכתיב [ישעיה ה]: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן, ויעזקהו, ויסקלהו". גדר אותו וסיקל [הסיר] את אבניו ממנו.

או דלמא [שמא] "בית יזק" תנן, שקראו לחצר כך משום צער העדים, שאסור היה להם לצאת משם כל היום. ו"יזק" לישנא דצערא הוא.

כדכתיב [ירמיה מ]: "והוא אסור באזיקים". ואף העדים, שאינם יכולים לצאת, הרי הם כאסורים באזיקים.

אמר אביי: תא שמע ראיה לפשוט את הספק, מהמשך המשנה:

דתנן: סעודות גדולות היו עושין להם שם, כדי שיהו רגילים לבוא.

ומכאן שלא היו העדים מצטערים שם, ו"בית יעזק" שנינו.

ודחינן: דלמא תרתי הוו עבדי בהו. שמא שני הדברים התקיימו בהם: מצד אחד היה להם צער כאסורים, ומצד שני היו נהנים לבוא לסעודות.

מתניתין:

משנתנו עוסקת בסדר חקירת העדים המעידים על חידוש הלבנה:

ונקדים כמה ידיעות להבנת משנתנו וסוגית הגמרא:

א. סדר הילוך החמה: החמה זורחת בצפון מזרח של אופק השמים, ומשם היא עוברת למזרח, וממשיכה דרך הדרום, לכיוון מערב, ובסוף היום היא שוקעת בצפון מערב.

ובימות החורף הילוכה מצטמצם, כמבואר בגמרא.

ב. אור הלבנה הוא החזר קרני אור החמה, המקרינה על הלבנה.

הלבנה עגולה ככדור, ולעולם חציה מואר וחציה השני לעולם אפל.

באמצע החודש, נראה לנו כל חצי כדור הלבנה המואר על ידי החמה.

ואילו בתחילת החדש, נראה לנו רק חלק קטן מחצי הכדור המואר, ורובו מוסתר מעיננו, אלא מופנה אלינו בעיקר חלקו האפל, ואין אנו רואים אלא את שוליו.

ג. כאשר החמה והלבנה עומדות זו מול זו, שנמצאת הלבנה בין כדור הארץ ובין השמש, השמש מאירה כנגד חצי הלבנה הנסתר מעינינו, בקו ישר ממש, ולכן, אין אור הלבנה מגיע אלינו כלל. שעה זו היא שעת המולד

ומשעה שהלבנה זזה מעט, והרי היא עומדת באלכסון מועט לחמה, נראה לנו מקצת מהשטח המואר של הלבנה. ^[17]

ד. "קרנות הירח": בתחילת החודש ובסופו נראה הירח כמחצית עיגול עם קרניים. קרנותיו של הירח הן אור קרני השמש המוחזרות אלינו משיפולי הצד המואר של הירח, ומכאן שלעולם לא יתכן שקרנות הירח יפנו אל מול השמש אלא רק אל הצד הנגדי. כי "פגימת הלבנה", שהיא הצד האפל של הירח, מופנה תמיד אל הצד הנגדי של החמה, ולא אליה.

כיצד בודקין את העדים?

זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון.

ומכניסין את הגדול [החשוב] שבהן, ואומרין לו: אמור, כיצד ראית את הלבנה? א. האם לפני החמה או לאחר החמה. האם היא מקדימה את החמה בסדר מסלולה, ונמצא שהחמה מתקדמת אל כיוון הלבנה.

או אדרבה, היא אחרי החמה, ונמצא שהחמה מתרחקת והולכת מהמקום שבו נמצאת הלבנה עכשיו [ובגמרא יתבאר איזה צד הוא לפני החמה ואיזה אחריה].

ב. האם היא היתה לצפונה של החמה, או לדרומה?

ג. כמה היה הירח גבוה מן הארץ, לפי אומדנכם?

ד. ולאין היה נוטה, האם קרנות הירח פנו לכיון צפון או לדרום?

ה. וכמה היה הירח רחב?

אם העד אמר שהלבנה היתה לפני החמה - לא אמר כלום [מבואר בגמרא].

ואחר כך, אחרי שגמרו לחקור את הגדול שבעדים, היו מכניסין את העד השני, ובודקין גם אותו.

ואם נמצאו דבריהם מכוונים - עדותן קיימת.

ושאר כל הזוגות, היו בית דין שואלין אותן ראשי דברים בלבד. שהרי כבר נתברר על ידי הזוג הראשון שאפשר לקדש את החדש, ולכן גבו את עדותם בלי חקירה יסודית.

ולא מפני שהיו צריכים להם, לשאר העדים, גבו את עדותם. אלא עשו זאת כדי שלא יצאו בפחי נפש, על שטרחו ובאו בחינם.

וחכמים דאגו שלא יצאו בפחי נפש, בשביל שיהו רגילים לבוא.

גמרא:

בתחילת החדש, סמוך לשעת חידושה של הלבנה, היא נראית דקה מאוד, ואינה יכולה להראות בשעות היום כאשר האור רב, אלא רק סמוך לשקיעת החמה. ובאותו הזמן החמה פונה מן הדרום, ונכנסת אל המערב, והולכת שם עד לקצה הצפון, שבפינה הצפונית מערבית הוא מקום שקיעתה. ^[18]

השאלה הראשונה ששאלו את העדים היא: כיצד ראית את הלבנה, לפני החמה או לאחר החמה?

ומאחר שביארנו שאין הלבנה נראית אלא סמוך לשקיעה, שאז החמה בצד מערב, והיא פונה צפונה, הרי "לפני החמה" הוא צפון, שהחמה פונה אז לשם, ואילו "לאחר החמה" הוא דרום.

ולכן מקשינן: הרי שאלו את העדים שתי שאלות:

[א] כיצד ראית את הלבנה - לפני החמה או לאחר החמה?

[ב] לצפונה או לדרומה?

וקשה: היינו לפני החמה, היינו לצפונה.

היינו לאחר החמה, היינו לדרומה.

הרי שאלה אחת היא!?

ומתרצינן: אמר אביי: השאלה הראשונה במשנה אינה מתייחסת למקום שבו עומדת הלבנה, אלא לאיזה צד נוטים קרניה.

וכך שאלו את העדים: האם פגימתה, הצד האפל שלה היה לפני החמה, היה פונה אל מול החמה, או שפגימתה היתה פונה לאחר החמה, שצידה המואר של הלבנה היה פונה אל החמה, והצד האפל לכיוון הנגדי.

ולכן שנינו בסיפא: אם אמר "לפני החמה"

- לא אמר כלום. שהרי לעולם אין קרניה של הלבנה פונות אל החמה.

דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב, כוונת הכתוב [איוב כה]: "המשל ופחד עמו, עושה שלום במרומיו" היא לומר: כי מעולם לא ראתה חמה את פגימתה של הלבנה [הצד האפל של הלבנה, שהוא בכיוון קרנותיה].

וכמו כן מעולם לא ראתה החמה את פגימתה של קשת.

ומבאר רבי יוחנן:

למה החמה לא רואה את פגימתה של הלבנה? משום דחלשה דעתה של הלבנה על ידי זה, ועל זה נאמר "עושה שלום במרומיו". ^[19]

ולמה החמה לא רואה את פגימתה של קשת? דלא לימרו, כדי שלא יאמרו עובדי החמה:

הערות

^[16] עירובין תחילת פרק ד'. ואף על פי שעיר נחשבת כולה כארבע אמות בכל זאת אסור היה להם לצאת מן אותה חצר, מאחר שהיונים פרצו פרצות בחומות ירושלים, כמבואר במסכת עירובין קא א. תוספות, רשב"א [ועיין עוד בדברי תוספות ד"ה לא היו. ובפני יהושע וערוך לנר. ובתוספות להלן סוף ד"ה או דילמא וערוך לנר שם].

^[17] על פי תוספות יום טוב.

^[18] זהו מקום שקיעת החמה בימות החמה, אבל בימות הגשמים החמה שוקעת בתחילת כניסתה [מן הדרום] למערב, דהיינו בקרן דרומית מערבית. וכפי שיבואר בגמרא להלן.

^[19] מהרש"א. וכתב הריטב"א, שכוונת הגמרא לומר שבראה הבורא בדרך הזאת מטעם זה. אך אין ללמוד מהגמרא שחז"ל לא ידעו את טעם הדבר וטבעו "כמו שבודים המחפים עליהן ועל חכמתם דברים אשר לא כן".

זה העיירה הקרויה בירם.

מאי [מה היא] "גולה" זו שנזכרה כאן, שהרי ודאי אין הכוונה לכל הגולה שבכל העולם, אמר רב יוסף: זו העיר פומבדיתא שבבבל. ושואלים: מאי [מה עניינו] וכיצד נעשה הכל כמדורת האש? תנא [שנה החכם] בברייתא: כל אחד ואחד נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו ומדליק. ועל ידי כך נעשית כל העיר כולה כמדורת אש.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף הערים חרים וכייר וגדר וחברותיה כיוצא בהן, שהיו מדליקים משואות שם. איכא דאמרי: ביני וביני הוו קיימי [יש שאומרים: בין אותם המקומות המוזכרים במשנה היו עומדות] אלה שהזכיר ר' שמעון בן אלעזר. איכא דאמרי [יש שאומרים]: להך גיסא [שלצד זה] של ארץ ישראל הוו קיימי [היו מקומות אלה עומדים]. מר חשיב דהאי גיסא, ומר חשיב דהאי גיסא [חכם אחד מנה מה שיש בצד אחד והחכם השני מנה מה שיש בצד האחר].

אמר ר' יוחנן: בין כל אחת ואחת מהמקומות שהוזכרו יש מרחק שמונה פרסאות. ומחשבים: כמה הוו להו [הריהם] בסך הכל תלתין ותרתין [שלושים ושתים] פרסות, והא האידנא טובא הוו [והרי עכשיו המרחק הוא יותר] משלושים ושתים פרסה! אמר אביי: אסתתומי אסתתום להו דרכי [נסתתמו להם הדרכים] הישרות בארץ, וכיום הולכים האנשים בדרכי עקלתון המאריכים את הדרך.

דכתיב [שכן נאמר]: "לכן הנני שך את דרכך בסירים וגדרתי את גדרה ונתיבותיה לא תמצא "(הושע ב, ח). רב נחמן בר יצחק אמר מהכא [מכאן] יש ללמוד זאת, דכתיב [שנאמר]: "נתיבתי עוה" (איכה ג, ט), משמע שהדרכים התעקמו והתארכו במשך זמן הגלות.

א משנה חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת, ולשם היו כל העדים הבאים להעיד על החודש מתכנסין. ובית הדין היו בודקין אותם שם. וסעודות גדולות היו עושים להן, בשביל שיהו רגילין ורוצים לבא להעיד.

בראשונה אם היה זה בשבת לא היו זזין משם כל היום, שהרי הגיעו מחוץ לתחום ואף שהגיעו בהיתר, מכל מקום אסור להם ללכת יותר מארבע אמות לכל צד מהמקום שהגיעו אליו. ומתוך החשש שמא דווקא בשל הגבלה זו יימנעו העדים מלבוא, התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח (צד) כאילו היו בתוך תחומם,

ולא אלו בלבד התירו להם לצאת מחוץ לתחום ונתנו להם רשות לנוע במקום שהגיעו אליו ואלפים אמה ממנו, אלא אף חכמה (מילדת) הבאה ליילד תינוק, והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס (התנפלות צבא) ומן הנהר השוטף שמימיו גאו, ומן המפולת — שכל אלו אם באו ממרחק גדול, לאחר שסיימו את תפקידם — הרי אלו נחשבים כאנשי העיר שהגיעו אליה, ויש להם אפשרות ללכת אלפים אמות לכל רוח.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] מה היא הגירסה המדוייקת: "בית יעזק" תנן [שנינו] או "בית יזק" תנן [שנינו]? ומסבירים את ההבדל בין הלשונות: האם "בית יעזק" תנן [שנינו] והרי זה לישנא מעליא [לשון מעולה, יפה] הוא, לומר שמקום טוב היה זה, דכתיב [שכן נאמר]: "ויעזקהו ויסקלהו" (ישעיה ה, ב) ועיזוק הוא איפוא לשון תיקון, או דלמא [שמא] "בית יזק" תנן [שנינו] והרי זה לישנא דצערא [שלשון צער] הוא, כדכתיב [כפי שנאמר]: "והוא אסור באזקים" (ירמיה מ, א)?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: סעודות גדולות היו עושין להם שם באותו מקום, כדי שיהו רגילים לבוא ואם כן נראה שהוא לשון תיקון, לומר שהוא מקום נעים להיות בו. ודוחים: מכאן אין ראיה דלמא תרתי הוו עבדי בהו [שמא שני דברים היו עושים בהם], שהיה צער מפני שאסרו להם לזוז ממקומם והיו רואים את הדבר כאילו הם אסורים שם ("בית יזק"), אף שדאגו שתהא גם הנאה בדבר.

ג משנה כיצד בודקין את העדים הבאים להעיד על החודש? זוג עדים שבא ראשון בודקין אותו ראשון. ומכניסין את הגדול שבהן שבזוג עדים זה, ואומרין לו: אמור כיצד ראית את הלבנה: לפני החמה, או לאחר החמה? לצפונה, או לדרומה? כמה היה הירח גבוה מעל האופק ולאין היה נוטה, וכמה היה רחב. ולמשל, אם אמר כי לפני החמה ראה את הירח — לא אמר כלום שדבר זה אינו אפשרי והרי זו הוכחה שטעה או ששיקר.

ואחר כך לאחר שסיימו לשמוע את העדות כפי שהיתה, היו מכניסים את השני ובודקין אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים — עדותן קיימת ודי בה כדי לקדש את החודש. ומאחר שכבר קיימו את העדות הראשונה שוב אין צורך בעדות נוספת, ולכך שאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים בלא לחקור אותם בפרטות. לא שהיו צריכים להם לשאר הזוגות אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש (באכזבה, בעצבות) שטרחו כל כך ואפילו לא נתבקשו להעיד, וכל זאת עשו בשביל שיהו העדים רגילים לבוא ולא יחשבו שאין זקוקים להם.

ד גמרא ושואלים: היינו [זהו] אותו דבר, הוא הביטוי לפני החמה היינו [זהו] לצפונה, היינו [זהו] לאחר החמה היינו [זהו] לדרומה! אמר אביי: לא לענין מקום הלבנה שאלו אותם, אלא השאלה היתה האם פגימתה של הלבנה, כלומר, הצד הקעור שבה, האם היה מכוון לפני החמה, אל השמש, או שמא היה מכוון לאחר החמה? אם אמר לפני החמה — לא אמר כלום.

שאמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו" (איוב כה, ב), לומר כי מעולם לא ראתה החמה את פגימתה של הלבנה, שכן צידה הקעור של הלבנה תמיד הוא בצד ההפוך לשמש ואף לא רואה החמה את פגימתה של הקשת אלא תמיד צידה הקמור של הקשת הוא הפונה לצד השמש. וטעם הדבר שאת פגימתה של הלבנה אינה רואה — משום דחלשה [שנחלשת] דעתה, מתביישת הלבנה אם החמה רואה אותה חסרה, ולכן רואה החמה תמיד את עיגולה המלא של הלבנה. ואינה רואה פגימתה של קשת — משום שלא לימרו [יאמרו] עובדי החמה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is the town called Biram.

§ The mishna taught: He would wave the torch back and forth and up and down, until he would see the entire Diaspora before him alight like one large bonfire. The Gemara asks: What is the meaning in this context of the term Diaspora, which certainly cannot be referring to the entire Diaspora across the world? Rav Yosef said: This is referring to the city of Pumbedita in Babylonia. The Gemara further asks. What is the meaning of the phrase: Like one large bonfire? It is taught in a baraita: Each and every individual would take a torch in his hand and ascend to the top of his roof and light it. In this manner, the entire city would present the appearance of a large bonfire.

It is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: Torches were also lit at Ḥarim, and Kayar and Geder, and its neighboring places. There are those who say that the places added by Rabbi Shimon ben Elazar are located between the places mentioned in the mishna, whereas there are those who say that they are located on the other side of Eretz Yisrael, on the side nearer Babylonia. The Sage in the mishna enumerates the places found on one side of Eretz Yisrael, whereas the Sage in the baraita enumerates the places found on the other side.

Rabbi Yoḥanan said: Between each and every one of the stations there was a distance of eight parasangs. The Gemara asks: How many parasangs are these in total? Thirty-two parasangs. The Gemara further asks: Isn’t the distance from the Mount of Olives to Beit Baltin now much greater than thirty-two parasangs? Abaye said: The direct routes have become blocked, and therefore people nowadays must use indirect routes, making the journey much longer.

The Gemara provides a source for this claim. As it is written: “Therefore, behold, I will hedge up your way with thorns, and make a wall against her, that she shall not find her paths” (Hosea 2:8). Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is derived from here, as it is written: “He has made my paths crooked” (Lamentations 3:9), which indicates that over the course of the exile the routes have become longer.

MISHNA: There was a large courtyard in Jerusalem, which was called Beit Ya’zek. And there all the witnesses coming to testify about the new moon would gather, and the court of seventy-one judges would examine them there. And they would prepare great feasts for them, so that they would be willing and accustomed to coming and submitting their testimony.

Initially, when witnesses would arrive on Shabbat from a distant place, they would not move from there all day, as they had left their Shabbat limit, and it was consequently prohibited for them to walk more than four cubits in any direction once they had completed their mission. Concerned that this limitation would discourage witnesses from coming, Rabban Gamliel the Elder instituted that the witnesses be permitted to walk two thousand cubits in each direction.

The mishna continues: And not only these witnesses are granted two thousand cubits from their new place, but this applies also to a midwife who comes to deliver a child, and one who comes to rescue Jews from a fire, from an invasion of gentile troops, from a flooding river, or from the collapse of a building. All these are considered like the inhabitants of the city where they arrive, and therefore they have two thousand cubits in each direction.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: What is the correct reading of the mishna? Did we learn: Beit Ya’zek, or did we learn: Beit Yazek? The Gemara explains the difference between these two versions. Did we learn: Beit Ya’zek, which is an lofty term, indicating that it was a fine place where the witnesses had a pleasant experience, as it is written: “And he dug it [vaye’azzekehu] and cleared it of stones” (Isaiah 5:2), which shows that the root a-z-k denotes improvement? Or perhaps we learned: Beit Yazek, which is a term of distress, reflecting the fact that the witnesses who arrived there on Shabbat were not permitted to move from there all day, as it is written: “And he was bound with chains [bazikim]” (Jeremiah 40:1).

Abaye said: Come and hear the mishna: They would prepare great feasts for them there, so that they would be accustomed to come and submit their testimony. This indicates that the witnesses were made welcome, in accordance with the name Beit Ya’zek. The Gemara rejects this argument: Perhaps they performed two practices for them, i.e., they provided feasts but they also restricted their movement. Therefore, there is no proof from the mishna for this version of the name.

MISHNA: How do they examine the witnesses who come to testify about the new moon? They deal with them in order, as the pair of witnesses that arrives first they examine first. They bring in the greater of the two witnesses, and they say to him: Say how you saw the moon. Was it in front of the sun or behind the sun? To its north or to its south? How high was the moon over the horizon, and in which direction did it tilt? And how wide was it? If, for example, he said that he saw the moon in front of the sun, he has not said anything of substance, as this is impossible and therefore he is either mistaken or lying.

And after they finish hearing the first witness’s testimony, they would bring in the second witness and examine him in a similar manner. If their statements match, their testimony is accepted and the court sanctifies the New Moon. And the court then asks all the other pairs of witnesses certain general matters, without probing into all the details. They do this not because they require the additional testimony, but so that the witnesses should not leave disappointed, and so that the witnesses should be accustomed to coming to testify, and will not hesitate to come the next time, when they might be needed.

GEMARA: The Gemara asks: In front of the sun is the same as to its north, and behind the sun is the same as to its south. Why would the court ask the witnesses both sets of questions? Abaye said: The first question does not refer to the moon’s position relative to the sun, but to the concave side of the moon, whether it was before the sun, pointing toward it, or behind the sun, pointing away from it. If he said that it was before the sun, he has said nothing.

As Rabbi Yoḥanan said: What is the meaning of that which is written: “Dominion and fear are with Him, He makes peace in His high places” (Job 25:2)? It means that the sun has never seen the concave side of the new moon, nor has it ever seen the concave side of a rainbow, both of which always face away from the sun. It has never seen the concave side of the moon, as the moon would be distressed by a sense of inadequacy if its concave side faced the sun. Therefore the sun sees only the full roundness of its convex side. In this way He makes peace in His high places between the sun and the moon. Furthermore, the sun has never seen the concave side of a rainbow, so that the worshippers of the sun not say, as though the sun is a god,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בלתין זו בירם גולה זו פומבדיתא ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שיתברר לרואה שהן משואות ולא היו זזין עד שהיו רואין בני פומבדיתא שעושין בגגותיהן כך. תניא בראשונה היו משיאין משואות בראש ההרים הגבוהין בהר המשחה ובסרטבא ובגרופינא ובתבור ובחוורן ובלתין ר' שמעון בן אלעזר אומר אף חרים וכייר וגדר וחברותיה איכא דאמרי ביני ביני הוו קיימי.

ר' שמעון בן אלעזר חשיב להו על הסדר. ת"ק לא חשיב הני דביני ביני. איכא דאמרי הר המשחה סרטב' והני כולהי דת"ק קיימי בחד גיסא דא"י והני דתני ר' שמעון קיימי באידך גיסא ות"ק חשיב באידך גיסא ורבי שמעון בן אלעזר דתני אף חרים כו' חשיב דהאי גיסא ודהאי גיסא א"ר יוחנן ובין כל אחד ואחד ח' פרסי. ל"ב מילי והאידנא טובא איכא בינייהו אמר אביי איסתומי איסתתום כלו' הדרך הנכוחה נסתתמה שנאמר הנני שך את דרכך בסירים וכתיב נתיבותי עוה:

מתני' כיצד ראית את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה כו' ואקשינן לפני החמה היינו לצפונה וכיון שפני החמה לצפונה אחר החמה לדרומה. ופריק אביי תנא אפגימת הלבנה קאי. והכי קאמר פגימת הלבנה לפני החמה היתה ורואה החמה פגימתה או לא ואם אמר לפני החמה היתה והפגימה כנגד החמה היא עד שקר הוא כר' יוחנן דאמר מ"ד עושה שלום במרומיו מעולם [לא] ראתה חמה פגימתה של לבנה משום חלישות דעתה ואם אמר פגימתה אחר החמה דבריו קיימין וכן הלכתא הקשת אין פגימתה אחר החמה והיא היתה מכוונת כנגד החמה שלא יאמרו המזלות מורין בחצים.

מתני': לא היו זזין משם כל היום. פירוש, לפי שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות בלבד וכל החצר חשובה כארבע אמות. ואע"ג דמשמע בעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב) דכל העיר נמי כארבע אמות בעיר המוקפת מחיצות, אפילו הכי שאני ירושלים דלאחר שנתפרצו בו פרצות חשיבא כרשות הרבים, כדאיתא בפרק המוציא תפילין (עירובין קא, א).

גמרא: לישנא דצערא הוא. פירש רש"י ז"ל: על שם שלא היו זזין משם קודם תקנת ר"ג והיו כאלו אסורין בזיקין. והקשו בתוס', דאם כן מאי קא מייתי מסעודות גדולות, הרי אפילו קודם תקנת ר"ג היו עושין שם. ואינה קושיא דאדרבה משום הכי קא מוכח דאפילו קודם ר"ג כך היתה נקראת והיו עושין שם סעודות, אם כן לא על שם שמצטערין שם נקראת כן. ובתוס' פירשו דהכי קא מבעיא ליה, אם אותו מקום צר להם או מרווח.
ירושלמי (שם, הלכה ג): מהו בית יעזק ששם היו עוזקין את ההלכה דכתיב (ישעיה ה, ב) ויעזקהו ויסקלהו.

המשנה השלישית והכונה לבאר בה היאך היו סנהדרין מתנהגים עם העדים ואמר על זה חצר גדולה היתה בירושלם והיו מכניסין שם את העדים המעידים על ראיית הלבנה ובודקין אותם שם וקורין לה בית יעזק ומפרש בגמ' מלשון היקף בגדר אבנים כענין ייעזקהו ויסקלהו והיו עושין להם סעודות גדולות כדי שיהו רגילים לבא בראשונה אם באו עדים בשבת מחוץ לתחום לא היו זזים משם פי' לא היו רשאים לצאת מירושלם אלא ארבע אמות חוצה לה כדין הנאמר בעירובין במי שיצא חוץ לתחום שלא מדעת כגון הוציאוהו גוים או רוח רעה שאין לו אלא ארבע אמות ואם הכניסהו בדיר או בסוהר או בחצר שיש שם ארבע מחיצות מהלך את כלה וירושלם כחצר אחת היא נדונת הואיל ודלתותיה נעולות בלילה והיו יכולים לילך את כלה שמאחר שלצורך מצוה יצאו היו דנין אותם כמי שיצא שלא מדעת אלא שהתקין רבן גמליאל הואיל וברשות חכמים יצאו ולדבר מצוה שיהא הדבר להם כהיתר גמור וכמי שבאו מתוך התחום שיהא להם אלפים אמה לכל רוח כבני העיר וכן התירו בחכמה הבאה מחוץ לתחום לילד או מי שבא להציל נפשות מן הגייס ומן הדליקה הואיל וכל אלו בהיתר גמור הם באים וי"מ שבראשונה לא היו זזים מתוך החצר שהיו דנין אותם כיצא חוץ לתחום לדעת שאין לו ארבע אמות אע"פ שנכנס לו בדיר או בסהר וכן נראה יותר ומ"מ התקינו להיותם כבאים מתוך התחום וכן הלכה.

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

המשנה הרביעית כיצד בודקין את העדים וכו' כונת המשנה לבאר שבית דין של ירושלם היו מחשבין בינם לבין עצמם אם אפשר שיראה הירח אם לאו ואם היו מוצאים שאפשר שיראה היו חוקרין בחכמתם על איזה צד ועל איזו תכונה ראוי שיראה ומתוך כך היו בודקין את העדים אם הם אמתיים לפי מחקרם היו בודקין בהם אם דברי כלם מכוונים זה כזה ואמר על זה שמכניסין את הגדול ואומרין לו כיצד ראית את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה וזה שידוע שתנועת החמה ההכרחית שסובבת כל הגלגל בעשרים וארבע שעות היא מתנועעת עם תנועת הגלגל המקיף ממזרח למערב וכשמתנועעת בתחלת היום מצד המזרח לצד המערב נוטה תחלה לצד דרומי כל היום ומן הצד ההוא סובב לצד מערב ומן המערב לצד צפון וסובב בצפון כל הלילה ומפני שהחמה הולכת בקירוב שקיעתה לצד מערבית צפונית ונראה כאלו היא משתדלת כל היום לילך לה לראש הצפון לשקוע בסוף המערב הסמוך לצפון אדם קורא רוח צפון פני החמה וכנגדו אדם קורא רוח דרום אחורי החמה ואע"פ שתנועת החמה משתנה מיום ליום בשקיעתה ובזריחתה מ"מ צד הצפון הוא לילה בכל זמן וזה שבתחלת תקופת תמוז החמה זורחת בקרן מזרחי צפוני והולכת כל רוח מזרח ודרום ומערב ושוקעת כנגד מקום זריחתה בקרן מערבי צפוני והולכת בו כל הלילה ובבוקר היא שבה מן המזרח ולא מחודו של קרן מזרחי צפוני כיום אתמול אלא סמוך לו ומתמעט היום בכדי מה שלא זרחה בחודו של קרן וכן שוקעת במערב כנגד מקום זריחתה וכן בכל יום מתרחקת מן הקרן עד שבתקופת תשרי זורחת באמצע צד מזרח ושוקעת כנגדו באמצע צד המערב והיום והלילה שוים בו ומתחיל לזרוח סמוך לאמצע צד מזרח ולשקוע כנגדו במערב והימים מתמעטים עד שבתקופת טבת זורחת בקרן מזרחי דרומי ושוקעת כנגדו בקרן מערבי דרומי וסובבת בלילה מערב וצפון ומזרח ובבוקר היא שבה מן המזרח ולא מחדו של קרן מזרחי דרומי כיום אתמול אלא סמוך לו אחורנית לצד מזרח ושוקע כנגדו במערב ומתארך היום עד שבתקופת ניסן זורחת באמצע צד מזרח ושוקעת כנגדו במערב והיום והלילה שוים והוא שאמרו בתלמוד ב"ב כ"ה ב' הולך אל דרום וסובב אל צפון הנה שייחס ההליכה לדרום והסבוב לצפון שהדרום לעולם ביום והצפון לעולם בלילה וזהו חום הדרום וקרירות הצפון הולך סובב הרוח אלו מזרח ומערב שפעמים מהלכתם ר"ל ביום ארוך ופעמים מסבבתם ר"ל ביום קצר והלבנה החדשה נראית לעולם עם השמש במערב למקום תחלת תנועתה הרצונית ויצאה לה מתחת מבט השמש והלכה לה לפניו לצד המזרח ובעוד שהיא חדשה כל כך אינה נראית בתוקף אור החמה לרוב דקותה ואי אפשר לראותה בשעת דקותה אלא בשקיעת החמה ואם הוא יום ארוך וחמה שוקעת בקרן מערבי צפוני ראויה להראות בצד צפון שהוא פני החמה ולפי סמיכות שקיעתה לקרן היא נראית אם לצפון אם לצד מערבי צפוני ואם הוא יום קצר ושוקעת במערבי דרומי ראויה הלבנה להראות לפניה לצד מערבי דרומי ועם כל זה הוא קוראו לאחריה אחר שגבול דרום נזכר בגדר מקומה לפי מה שעולה בדעתנו עכשו בפי' לפניה ולאחריה ומפני זה חוקרין אם ראוה לצפונה או לדרומה לפני החמה או לאחר החמה והקשו בגמרא לצפונה היינו לפניה לדרומה היינו לאחריה וכמו שפירשנו ופירשו על לפניה ואחריה שחקירה אחרת היתה ולא על צפון ודרום היא סובבת אלא שהם חוקרים אותם בענין פגימתה אם ראוה לפני החמה או לאחר החמה אע"פ שדבר זה ידוע אפשר שאין הכל בקיאים וידוע שפגימת הלבנה אינה לצד השמש לעולם ר"ל קרניה אבל גבנוניתה הוא לצד השמש לעולם ואם אמרו בהפך הוכחשו וחקירת צפון ודרום היא חקירה שפירשנו והוא שביום הארוך אם אמרו לדרומה הוכחשו לצפונה הוחזקו וההפך ביום קצר והוא שאמרו בגמרא תני חדא לצפונה דבריו קיימין לדרומה לא אמר כלום ותניא איפכא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים בימות החמה לצפונה ובימות הגשמים לדרומה ר"ל לצד מערבי דרומי וקורא לה דרומה כנגד האחרת שהיא בצפון ובכל חדש לפי קרבתם וריחוקם מן התקופה הם משתנים על הדרך שהזכרנו ומחשבים לפי הזמן והוא שאמרו בתלמוד המערב בכאן ימות החמה מתמוז עד טבת ימות הגשמים מטבת עד תמוז נראה שאמר כן להודיע שימות החמה האמור כאן הוא על היום הארוך והוא תקופת תמוז וימות הגשמים על היום הקצר והוא תקופת טבת.

זו היא שטה שקבלנו בפירושה מבעלי חכמת התלמוד אע"פ שאין מלות צפון ודרום מתישבים בה כהוגן שהרי נראה לפרש בה לצפונה של חמה ולדרומה של חמה ואחר שהלבנה לעולם לפניה אין הלשון נופל לומר בה לדרומה ומ"מ בעלי חכמת התכונה אין מודים בשטה זו ולדבריהם עגלה זו שהירח סובב בה תמיד היא נוטה מעל העגלה שהשמש סובב בה חציה נוטה לצפון וחציה נוטה לדרום ויש בה שתי נקודות זו כנגד זו שבהם פוגעות שתי העגולות זו בזו כשהיה הירח באחת משתיהן הוא סובב בעגולה של שמש כנגד השמש בשוה ואינה לא לצפון השמש ולא לדרומו אלא מכוון לו ואם יצא הירח מאחת משתי הנקודות הוא לצפון השמש או לדרומו והחקירה באה על זה.

וראיתי בזה דרך אחרת קרובה לזו והוא שהמזלות אינם סובבים את הגלגל ביושר אלא משתפעים ומעלה ראשונה מטלה וממאזנים הולכת החמה ביושר ומתוך כך הימים והלילות שוים ומאותה מעלה ואילך משתפעים טש"ת לצד צפון והיום מתארך וסא"ב חוזרין ומשתפעין כנגד היושר עד מאזנים ואחר כך מע"ק לנגד דרום והלילה מתארך וגד"ד חוזרין ומשתפעין כנגד היושר עד מעלה ראשונה של טלה ונמצא שבשתי נקודות של טלה ומאזנים אין בה לא צד צפון ולא דרום ושאר הימים כלם נוטה או לצפון או לדרום ומה שאמרו היינו צפונה היינו פני חמה מפני שהחמה בתנועתה הרצונית המזלות הצפוניים מושלים ביישוב והוא הענין שבקיץ החום ביישוב.

כמה היה גבוה כלומר למראית העין הם חוקרים כמה היה גבוה בעיניהם מאופק המפריש של אותו מקום שראוה בו ולאן היה נוטה אם לא היה מכוון בצמצום לצפון השמש או לדרומו אלא שנוטה מעט לאיזה צד היה נוטה כמה היה רוחב וכו' כלומר בדקות הלבנה נראה לו לאדם למראית העין שאין בה רוחב כי אם מעט ושואלין לו כמה רוחב נראה להם למראית עיניהם שתהא לה אם כאצבע אם כשתי אצבעות לראות אם דבריהם מכוונים זה כזה ולחכמי התכונה דעת אחרת והוא שהנטייה שהירח נוטה לצפון השמש או לדרומו היא נקראת רוחב הירח ואם היה נוטה לצפון נקרא רוחב צפוני ואם לדרום נקרא רוחב דרומי ואם היה באחת מן הנקודות לא יהא לו רחב כלל ולעולם לא יהא רוחב הירח גדול מחמש מעלות ודרכים ידועים להם כמה רוחב יש לה באיזה יום ועל רוחב זה היו בודקין בהם אמר לפני החמה לא אמר כלום פי' על פגימתה כמו שביארנו אח"כ היו מכניסין את השני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת ואם לאו עדותן בטלה ושאר כל הזוגות שואלין אותם ראשי דברים ולא שצריכין להם אלא שלא יצאו בפחי נפש כלומר שיאמרו לשוא טרחנו ולא חששו לכבודנו לשאול לנו דבר.

זהו ביאור המשנה ומה שפירשו עליה בגמרא על חקירת העדים כך הוא:

לפני החמה או לאחר החמה פי' המורה הלבנה אינה נראית לעולם ליום למ"ד אלא סמוך לשקיעת החמה כו' וקשיא לי אם סמוך לשקיעת החמה נראית מתי ילכו ויעידו לב"ד ומתי יחקרו עדותם ויקדשו את החדש והיכי תנן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת אלמא נראית היא לפעמים בלילי שלשים וכלל אומר כי הדברים האלה הם תלוים בחכמת השמים ומי שלא יהי' בקי בחכמת השמים לא ידע אלה הסודות ולדידי חזי לי ספר המועדים שעשה רבינו משה בר מימון זצוק"ל מביא באלה השאלות שהיו בודקים את העדים חכמות נוראות ונפלאות והאריך בהם כמה וכמה ואחרי שהי' מאריך ומרבה לדבר חכמות הי' אומר וזהו שאמרו חכמים לפני החמה או לאחר החמה ועוד הי' מרבה לדבר ולבסוף ואמר וזהו שאמרו חכמים לצפונה או לדרומה וכן על כולם ואין חכם בעולם שיוכל לעמוד על דבריו אך מי שיהי' בקי בחכמת השמים הילכך מי שאינו בקי בחכמות השמים אינו בקי באלה הסודות וגם לא מה שאמרנו בפ' שעבר עשרים וארבע שעי מיכסי סיהרא וגם לא מה שנאמר לפנינו פעמים בא בקצרה פעמים בא בארוכה שכל אלו הם סודות נעלמים בחכמות השמים:

עושה שלום במרומיו מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה שמעתי מן הבקיאים בחכמות השמים שאין ללבנה שום אורה אלא לוקחת אורה מן השמש ובחצי החדש כל פני הלבנה רואים את החמה ובעבור זה היא מאירה כולה ונראית שלימה מיכן ואילך היא הולכת לצדדין ואין כל עיגולה רואה את החמה אלא מקצת ממנה והיא אז דקה ביותר ואין כח בעין לראותה והולכת ומקרבת אצל החמה מעט מעט ובכל יום מוסיף אורה עד ט"ו בחדש שעומדת עם החמה פנים אל פנים ומאירה כולה ועוד חוזרת ומתרחקת מעט מעט כמו שאמרו וכיון שאין אור ללבנה אלא מה שלוקחת מן החמה היאך יכולה החמה לראות פגימתה של לבנה והלא הצד הרואה את החמה היא המאיר והצד שאינו רואה היא הפגום:

ירושלמי אמר ר' לוי לעולם לית מזל חמי מן קומוי אלא כולהון סלקין באהן דסליק בסולמה הפוך פי' סדר המזלות טלה שור תאומים כו' פני הטלה אל שור ופני שור אל תאומים וכן כולן וכן שאחר טלה עולה שור נמצא שזנב טלה עולה תחלה ואח"כ ראשו ואחר שהשלים ראשו עולה זנב שור ולעולם שור אינו רואה טלה שכבר עלה ויתקנא בו אלא תאומים שתחתיו וכן תאומים אינו רואה שור שכבר עלה אלא פניו אל סרטן שהוא תחתיו וכן כולן:

בד"ה כמה הוו כו' דרצועה נפקא לא"י כו' חוץ מבבל כו' עכ"ל לשון מגומגם הוא וע"כ ר"ל דרצועה יוצאה מא"י עד ט"ו יום עד פרת בתוך בבל ור"ל מחוץ חוץ לגבול וק"ל:

בא"ד ועוד הרי ירדן מן המזרח מהלך יום כו' עכ"ל הכי איתא לקמן בפרק יו"ט כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד כו' וירדן מן המזרח וק"ל:

בד"ה לא היו זזים כו' שהיוצא חוץ לתחום כו' בפרק מי שהוציאוהו נתנוהו כו' דחשיבא כר"ה כו' כצ"ל:

בא"ד עוד תנן כו' הנותן עירובו בתוך עיבורה של כו' עם עיבורה כד' אמות כו' עכ"ל בתוס' ישנים זו הראיה אינה ודו"ק:

בד"ה שיהו מהלכין כו' משום דבהך לא קשה לן מידי כו' עכ"ל ר"ל דמשום הכי לא חשיב הך דהכא התם משום דלא קשה לן מידי כיון דמתני' היא הכא וליכא טעמא אחרינא דאכל הני דהתם פריך לה הכי תנינא ומשני לה שפיר דאיצטריך למיתנינהו משום דאיכא טעמא אחרינא ויש מגיהין משום דבהנך לא קשה כו' וק"ל:

בד"ה או דלמא כו' וא"ת כיון דאיסור שבת עלייהו האיך יוצאין מחצר לחצר כו' עכ"ל הך קושיא בת"י אינו גם קשה מי הכריחם לומר שהיו יוצאין מחצר לחצר דהא לא קתני אלא חצר גדולה היתה כו' ולא היו זזין משם כו' ויש ליישב דבריהם בדוחק לפירושם דהכי קמבעיא אי אותו מקום צר להם דהיינו שלא היה החצר זה פתוח לחצרות אחרים או שהיה מרווח שהיו חצרות אחרים פתוחים לה ואהא קשיא להו ואם תאמר כיון דאיסור תחום שבת עלייהו האיך יוצאין מחצר כו' ודו"ק:

אסתתומי להו דרכי דכתיב הנני סך את דרכך וגו'. י"ל על פי מ"ש בסוד העיבור פ"ק דסנהדרין בהד עובדא דזוג בא מרקת כו' ולא הניחו הארמי הלז כו' דמלכות הרשעה מקפדת שלא יעשו ישראל אסיפות בקדוש החדש ובעיבור שנה כמפורש שם והוא הסירים שסך את דרכך:

מ"ד המשל ופחד עמו עושה שלום וגו' מעולם לא ראתה חמה כו' ויהיה המשל ופחד עמו קאי על לא ראתה חמה פגימתה של קשת דאל"כ יאמרו עובדי חמה דיש ממשלה ופחד לחמה לשדות גירא ועושה שלום במרומיו קאי על לא ראתה חמה פגימתה של לבנה שלא תחלש דעתה בפני החמה על שנתמעטה בשבילה כדאמרי' פ' אלו טרפות:

במשנה לצפונה. מש"כ התוי"ט בסה"ד דהירח הולך בכ"ט י"ב תשצ"ג בגלגלה מנקודה עד שחוזרת לאותה נקודה ממש. במחכ"ת ל"ד כי בזמן הנזכר כבר היא שבה נגד השמש אשר הלכה במשך הזה יותר מכ"ט מעלות. ולאותה נקודה חוזרת בכ"ז ימים ואיזו שעות:

משנה שם ולאין היה נוטה. מש"כ התוי"ט שהחמה בעת ראיית הלבנה כו' כבר שקעה במערב. הן מוכח בכ"ד (עי' כ"א ב' ברש"י ד"ה שלוחין) דאפשר שתראה ביום. וכן בר"פ דלקמן ואמאי ל"ת שמיעה גדולה מראיה אר"ז כגון שראוהו בלילה. ואפשר דאין כוונתו שקיעה ממש תחת האופק אלא דר"ל שהיא במערב הלבנה. ומש"כ עוד ואם הלבנה בנטיה הצפונית כו' הקרנים כו' נליזה אל הדרום כו' ואם כו' הדרומית כו' נליזה לצד צפון כו' שהרי הנליזה היא כלפי החמה כו'. לכאורה כ"ז הוא להיפך ובדוחק יש ליישב לשונו:

רש"י ד"ה כיצד. שהרי אין נכון לבדוק ולשאול אם בצפונה או לדרומה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה שיהו מהלכין כו'. משום דבהך לא קשה לן מידי. עי' מהרש"א שנדחק. ול"נ להגיה לא קמשמע לן מידי:

גמ׳ אסתתום להו דרכי כו׳. נ"ב והא דכתיב בישעיה [לט] מארץ רחוקה באו מבבל היינו עיר בבל מקום חצר המלכות היא בגדד רחוקה היא ודאי מירושלים והשלוחים שרי מלך בבל מעירו שלחם ובאו דרך רחוקה. אבל התחלת מדינת בבל אינה רחוקה כל כך כי ארץ גדולה ורחבה היא:

רש"י סד"ה ויעזקהו. טבעת. נ״ב תרגומו עזקא:

תוס׳ ד״ה זו בירם משמע כו׳. נ"ב ל״י היכי משמע אי מדתני בתריה גולה. איברא לדידי אפכא משמע אלא בירם התחלת ארץ בבל וגולה היא. ואחריה נמשכו עד שראו כל הגולה כו׳:

סד"ה. כמה. והוא קצה א"י. נ״ב זה אינו רק קצה ארץ יהודה. ומשם והלאה עבר הירדן מזרחה גם היא א"י נחלת ג' השבטים ושם ארץ גדולה ורחבה. אבל טפי [ה״ל] לאקשויי מרוח מערב שהים הוא גבולה ואינו אלא דרך יום כה. וכמ"ש ג"כ [בפ״ה דמע"ש וש"מ] לוד מן המערב שהיא בקצה ארץ פלשתים על יד הים. וכן עוד צ״ע במ״ש [שם] אילת מן הדרום כמ״ש שם בלח״ש. וצ״ל שלצדדין במקצועות מערב ודרום הארץ מתרחבת:

גמ' אסתתומי אסתתום. ע' פסחים צג ע"ב תוס' ד"ה רב יהודה אמר:

תוספות ד"ה שיהו מהלכין וכו'. דאכל הני דהתם פריך. עיין יומא עז ע"ב. מו"ק ז ע"א:

בתוספות בד"ה כמה הוי להו כו' וקשה היאך אפשר שירושלים הוי טבור של א"י הרי מהלך עשרים יום לאחרון שבירושלים כו' עכ"ל. בפרק אלו מציאות מקשו בפשיטות אפילו אי לא הוי ירושלים טבור של א"י דא"כ קשה טפי משאר צדדי א"י שהיה רחוק הרבה והנראה מזה דהכא משמע להו דלא חששו לגשמים אלא לאותן עולי רגלים של בבל לנהר פרת לפי שבבל היא ארץ מצולה. ועוד דמיטרא במערבא סהדא רבא פרת שהולך וגדל. משא"כ שאר צדדי א"י מירושלי' לא חששו מש"ה הוצרכו להקשות הכא כיון דירושלים הוי בטבור א"י א"כ לצד פרת גופא מהלך עשרים יום. מיהו זה לי ימים רבים חפשתי ולא מצאתי מבואר בש"ס דירושלים היא באמצע א"י אלא באמצע טבור העולם כדאיתא בסנהדרין וכן במה שהקשו עוד הרי ירדן מן המזרח מהלך יום אחד כבר כתבתי בפרק אלו מציאות שלא ידעתי מהיכא פסיקא להו דעבר הירדן והלאה לא היה בכלל אותן ת' פרסאות וכל זה צ"ע:

בד"ה לא היו זזין כו' ומיהו אשכחן כו' עד סוף הדיבור. נראה דמה שכתבו תחלה דבעינן דוקא עיר המוקפת מחיצה לא פסיקא להו כ"כ מסברא פשוטה דשם בפרק מי שהוציאוהו כתבו כן בשם רש"י ז"ל אלא דכאן משמע להו הכי מדקתני במתני' לא היו זזין משם וע"ז כתבו מיהו כו' וא"כ אם נאמר דלענין יוצא חוץ לתחום נותנין לו העיר עם עיבורה א"כ ע"כ דלא בעינן מחיצה דהא עיבורה של עיר ודאי חוץ למחיצת העיר היא ולמאי דמספקא להו קצת בהא א"כ צ"ל דממתני' לא מוכח מידי דאיכא למימר דאותו חצי היה חוץ לעיבורה של עיר או דהא דקתני לא היו זזין משם היינו שלא היו זזין לצאת חוץ לעיבורה של ירושלים כן נ"ל בכוונתן:

בד"ה או דלמא כו' וקשיא מאי מייתי מסעודות גדולות הא ודאי שקודם התקנה הכי הוי כו' עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא להו הא מצינן לפרש בפשיטות הא דמיבעיא ליה מעיקרא היינו דמספקא ליה אם נקראת בית יעזק וא"כ קודם התקנה היתה נקראת כך או בית יזק תנן ולאחר התקנה קאמר דהיתה נקראת כך ופשיט שפיר מההיא דסעודות גדולות היו עושין להם דקתני בהאי בבא גופא דהיתה נקראת א"כ משמע דבזמן שהיו עושין סעודות גדולות כך היתה נקראת:

בא"ד וא"ת כיון דאיסור שבת עלייהו כו' עד סוף הדיבור. נ"ל בכוונתן דהא דפשיט מסעודות גדולות היינו דמסתמא כיון שעשו להם סעודות גדולות היה המקום מורווח מקום סעודה ואהא דחי הש"ס דלמא תרתי עבדי בהו פיר' דאפשר דמקום סעודה לאו באותו חצר הוה אלא בחצר אחרת וא"כ מקשו שפיר א"כ היאך יצאו מחצר לחצר כן נ"ל בכוונתן וכן נראה ממה שכתבו ומייתי ראיה דמרווח היה ובחנם נדחק המהרש"א ז"ל ודו"ק:

בגמרא. זו פומבדיתא: היא העיר על גבול בבל והא דלא מפרש כפשוטו דעל כל בבל קאמר דזה אי אפשר שיראה כל מדינת בבל כמדורת אש אפילו אם כל אחד נוטל אבוקה בידו אין לראות למרחוק כל כך ולכן ק"ל על מה שפירש הברטנורא כל הגולה בני בבל והתוספות י"ט ציין גמרא והרי הכא מפרש פומבדיתא לבד:

תלתין ותרתין: התוס' הקשו הרי בזמן שבהמ"ק קיים נמי מרחקי ט"ו יום כדאמרינן עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. ולענ"ד אולי י"ל ע"פ מה דאמרינן גיטין (דף נ"ז) ארץ צבי כתיב בה מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף א"י בזמן שיושבין עליה רווחא ובזמן שאין יושבים עליה גמדא ע"ש ולפ"ז א"י רווחא וגמדא ע"פ היושבים שבה ולכן מתניתן דתענית בע"כ איירי בזמן שכל ישראל היו יושבים בא"י ולא בגולה שהרי אמר שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת היה מרווח מהלך ט"ו יום אבל הך דמשואות דאיירי בעת שהיה עם רב מישראל בגולה בבבל כמו שאמר עד שהיה נראה כל הגולה כמדורת אש אז כבר גמדא עד שלא היה עוד גבול א"י רק ל"ב פרסאות:

טובא הוי: צ"ל דקושיא זו להך לישנא דאיכא דאמרי להך גיסא דא"י הוי קיימו דלהך לישנא דביני וביני הוי קיימו לא מקשה מידי דדלמא באמת טובא הוי דהא קחשיב אף חריס וכו' וחברותיה ולא קאמר כמה הוי הך דחברותיה דקיימי ביני וביני:

ברש"י ד"ה חצר. ביום השבת שחללוהו: כתב התוס' י"ט שמהרמב"ם נראה דאף בימות החול מתכנסים שם ע"ש. ולענ"ד אף שהפשטות כן רש"י לא רצה לפרש הכי דא"כ איך ס"ד דגמרא דהא נקרא בית יזק לשון צער כיון דבכל ימות החול לא היה צער שם:

בתוס' ד"ה כמה. וקשה היאך אפשר שירושלים הויא טבור של א"י: הפי' כתב זה לי ימים רבים חפשתי ולא מצאתי מבואר בש"ס דירושלים היה באמצע א"י והניח בצ"ע וביותר הו"ל להקשות שהרי במגילה (דף ו') אמרינן למה נקרא שמה טבריא שיושבת בטבורה של ארץ ישראל הרי שטבריא הוא אמצעו של א"י ולא ירושלים ובלא"ה לשון התוס' קשה שאין לו המשך למה שקדום כיון שלא הזכירו עד עתה מזה שירושלים היא טבור של א"י ולכן נ"ל דכוונת התוס' לא להחליט שירושלים היא טבור א"י אלא שאפילו אם נאמר כן עכ"פ המרחק עד גבול א"י הוא עשרים יום וכש"כ אם נאמר שאינו יושב בטבור שאז מצד אחד הוא רחוק יותר ואולי חסרים ב' תיבות וכן צ"ל היאך אפשר שאפילו נאמר שירושלים הוי טבור של א"י פי' היאך אפשר שהיה מהלך ט"ו יום מירושלים עד סופה של כל א"י שאפילו נאמר שירושלים הוא טבור א"י ג"כ יש לכל הפחות מהלך ך' יום לכל צד וכש"כ אם אינו יושב בטבורו: שוב ראיתי בריטב"א בתענית (דף י') שכתב וז"ל ואע"ג דאמרינן התם שא"י היה מהלך מ' יום לפי שהוא מהלך ת' פרסה על ת' פרסה ומהלך אדם בינוני ביום י' פרסאות וירושלים באמצע א"י ויש ממנה לכל צד הגבולים מהלך כ' יום אפילו הכי כדי שלא תתאחר זמן השאלה מז' בו שהוא זמן רביעה בינונית לר"מ רמי עלייהו דליזלו טפי מאדם בינוני או שילכו בלילה קצת כדי שיגיעו לביתם בט"ו יום עכ"ל. ואע"ג דהריטב"א מתרץ בזה קושיית התוספת הרי החליט ג"כ דירושלים הוא באמצע א"י וקשה עליו מגמרא דמגילה כנ"ל ודוחק לומר דרבא שאמר שם שנקרא טבריא שטובה ראיתה חולק על רב ירמיה וסובר שלא היה בטיבורה של א"י דהוי פלוגתא במציאות:

ד"ה לא היו. אף בלא מחיצות: בעירובין (דף מ"ז) חלקו התוס' שזה דוקא למי ששבת שם אבל הבא לשם מחוץ לתחום אינה כד' אמות בלא מחיצות ע"ש. וכן מצאתי בריטב"א בעירובין שכתב כסברא זו:

בא"ד עוד תנן הנותן עירובו: המהרש"א כתב בתוס' ישנים זו הראיה אינה ודו"ק עכ"ל. ונ"ל דס"ל להתוספות ישנים דמזה אין ראיה דעיבורה של עיר בתר עיר גרירא:

בא"ד. תחשב כולה כד' אמות: הפי' כתב דלפ"ז צריך לומר דאותו חצר היה חוץ לעיבורה של עיר או שמה דקתני לא היו זזין משם היינו שלא זזין לצאת חוץ מעיבורה של ירושלים ע"ש. ולענ"ד כל זה דוחק אכן י"ל דכיון דבעירובין (דף מ"א) פליגי תנאי בזה אם בבא מחוץ לתחום ונתנוהו בעיר מוקף מחיצות או בדיר ובסוהר מהלך את כולה דדוקא לר"ג וראב"ע מהלך את כולה אבל לר' יהושע ור"ע אין לו אלא ד' אמות א"כ י"ל דקודם התקנה היו ס"ל כר"י ור"ע ולכך לא היו זזין משם:

ד"ה או דילמא. קודם ר"ג הכי הוי: פי' כיון שלא היו זזים משם ודאי היה להם כזיקים א"כ מה מהני לזה סעודות גדולות. אמנם נראה דרש"י מיישב זה במה שכתב אלמא לא הוי להו צערא דרצה להוכיח שאע"פ שהיו אסורים בזיקים לא היה להם צער ע"י סעודות גדולות ועיין ברשב"א שכוונתו צ"ע גם מה שהקשה הפי' על קושית התוס' לא הבנתי:

בא"ד. אלא כמה מבואות: הלשון אלא אינו מדוקדק וגם יש סתירה דבתחלה כתבו דכיון דבתחלה היו יכולים ללכת בכל העיר גם עתה משנפרצה משמע שבכל העיר יכולים לילך גם קודם תקנה ותקנת ר"ג היה שיכולים לילך גם אלפים אמה חוץ לעיר ואח"כ כתבו דרק במבואות וחצרות הפתוחים לחצר היו יכולים לילך ולכן נ"ל דהך תיבת אלא מיותר וכוונתם כיון דבתחלה היו יכולים לילך בכל העיר גם עתה משנפרצה הותרו לילך עכ"פ במבואות וחצרות הפתוחים לחצר. וביותר נלע"ד דתיבת אלא ט"ס הוא וצ"ל אי נמי ותירוץ אחר הוא שבתחלה כתבו שהיו יכולים לילך בכל העיר כמו קודם שנפרצה אי נמי אף שלא היו יכולים ללכת בכל העיר עכ"פ במבואות וחצרות היו יכולים לילך ולכן היה להם המקום מרווח: שוב זמן רב אחר כתבי כן מצאתי בשו"ת רשד"ם חלק ח"מ (סי' קי"א) שהגיה ג"כ הכי תחת אלא שצ"ל אי נמי. והנאני:

תוס' ד"ה משום ביטול מלאכה כו' פי' בקונטרס אין לך ר"ה כו' ובחנם דחק לפרש ר"ה דבכל ראש חדש נמי לא היו רגילין לעשות מלאכה כו' ע"ש בתוס' והנה רש"י במס' מגילה באמת מפרש כמו שפי' התוס' הדא ונלע"ד לומר דלפי סוגי' דהכא צריך רש"י לפרש דתירוץ הגמ' משום ביטול מלאכה שני ימים קאי על ר"ה אבל על ר"ח לא שייך תירוץ דגמ' ונשאר קושי' הגמ' וליעבד אמלא ותירוץ הגמ' הוא רק על ר"ה דהיינו ר"ח תשרי. דהנה התוס' בד"ה גזרה וכו' כתבו ה"נ דהוי מצי למימר משום ר"ח מלא שחל בשבת ולענ"ד נראה לומר דמה שאמרו איתנוסי הוא דאיתנוס לא הכוונה כמו שנראה מפי' רש"י ותוס' בשכרות של סעודת שבת שזה הוא דוחק לומר דבדבר המסור לב"ד ניחוש לשכרות ואי משום סעודה שלישית שהוא חיוב הלא היו יכולין להקדים סעודה שלישית ביום ועיין במג"א [סי' תרצ"ו ס"ק יוד] שכתב במקום הרוקח היו עושין סעודה שלישית קודם מנחה וא"כ למה ניחוש שיתעצלו הב"ד בכך לעשות הסעודה סמוך ללילה וימנעו מלעשות משואות שהוא צורך גדול לכל בני הגולה לידע מתי נתקדש החודש ובודאי ליכא סברא לומר דחשש שכרות קאי על אותן האנשים שעושין המדורה בראשי הרים דאם הם שלוחי ב"ד בודאי המה זריזין וג"כ לא יתעצלו לעשות הסעודה סמוך ללילה ולכן נראה לי, לומר שהכוונה הוא ע"פ מה שמביא המג"א בריש סי' תי"ט שאם חל ר"ח בשבת יש למשוך סעודה שלישית עד הלילה משום סעודת ר"ח ע"ש. ולפ"ז יש לפרש איתנוסי דאיתנוס בסעודת ר"ח. ומעתה זה הוא דוקא אם ר"ח חל בשבת אבל בשאר שבתות דלית ביה ר"ח לא שייך חשש שכרות ולפ"ז מתורץ קושיית התוס' דלא מצי למימר משום מלא שחל בשבת דא"כ נשארה קושיית הגמ' דלא ליעבד אז אמלא כלל ואין לומר דיאמרו חסר הוא והא דלא עבדו איתנוסי דאיתנס דמאי אונס שייך במוצאי שבת אם ר"ח הי' בערב שבת הא כבר קיימו סעודת ר"ח בע"ש. ובזה מתורץ נמי קושיית התוס' בד"ה והא דלא עביד דמקשים השתא נמי דלא עבדו אמלא כי מיחל ר"ח מלא בשבת יאמרו חסר הוא והא דלא עבדי איתנוסי דאיתנסי ולפי דברי הנ"ל אתי שפיר דאם חל ר"ח בע"ש לא שייך למתלי באונס משום שכרות:

אך נראה דרש"י ותוס' ז"ל מיאנו בפירושי הנ"ל כמו שמבואר בדבריהם בד"ה וליעבד אמלא וכו' משום דלפי דברי נסתרה קושיות הגמ' ונעבד אמלא ולא נעבד אחסר כלל הרי יפסידו דעכשיו קמה קושיות התוס' בחסר שחל בע"ש. ואמרו מלא הוא ואיתנס בע"ש בסעודת ר"ח. משא"כ דעתה עבדינן אחסר ולא אמלא אין זה חשש אמנם עדיין י"ל דאפ"ה פריך הגמ' שפיר ואף שאין כאן קושי' לפי האופן שנקטו התוס' עדיין יש להקשות באופן אחר דהיינו ר"ח מלא שחל באחד בשבת יאמרו חסר הוא והא דלא עביד משום דאיתנס בסעודת ר"ח וא"כ כשם שיש חשש כשעבדינן אמלא כך יש חששא כשעבדינן אחסר ושפיר פריך הגמ' ונעבד אמלא אבל משום הא לא הוי פריך הגמ' כיון דאין הפסד ואין יתור ואין מעלה במה שעבדינן אמלא לא שייך להקשות ונעבד אמלא דמאי חזית הא תמיד יש חששא וכשנעבד אמלא אז היית מקשה איפכא ונעבד אחסר. אבל כשמפרשינן בפי' רש"י ותוס' ז"ל דאיתנוסי בשכרות של סעודת שבת לחוד שפיר פריך הגמ' ונעבד אמלא שיש בו יתור דאי עבדינן אחסר יש בו שני חששים אחד כי מקלע ר"ח מלא בשבת יאמרו שהוא חסר והא דלא עבדי משום דאתנוסי איתניס כקושיית התוס'. ועוד יש חששא בר"ח מלא שחל באחד בשבת יאמרו חסר הוא והאי דלא עבדי במוצאי שבת משום שכרות כמו שכתבתי לעיל וא"כ יש לחוש לתקלה בשני אופנים אבל אי עבדינן אמלא אף שיש חששא בר"ח חסר שחל בע"ש יאמרו מלא הוא וכנ"ל אכתי אין החשש אלא באופן זה לבד ושפיר פריך הגמ' וליעבד אמלא דליכא למיחוש אלא באופן אחד משא"כ השתא דעבדינן אחסר יש לחוש לתקלה בשני אופנים אך משום הא לא ארי' דגם בזה אי עבדינן אמלא ג"כ יש לחוש לתקלה בשני אופנים אחד בר"ח חסר שחל בע"ש שיאמרו מלא הוא ועוד יש חשש אם חל ר"ח חסר בחמישי בשבת שיאמרו מלא הוא והא דלא עבדי משום איסור שבת ובליל מ"ש לא עבדי משום שכרות ואתנוסי הוא דאיתנוס ולפ"ז הדרא הקושי' לדוכתא מאי פריך הגמ' וליעבד אמלא מה יתרון יש בזה אם נעבד אמלא ולא אחסר הא יש לחוש לתקלה בכל שני אופנים בזה כמו בזה: ובישוב קושי' זו נראה שאין כאן חששא כלל בר"ח חסר שחל בחמישי בשבת דהנה זה ודאי אי עבדינן אחסר לא עבדינן אלא בליל עבורו דהיינו לילה שאחר ר"ח דבלילה שלפניו לא אפשר דמנא ידעינן שלמחר יתקדש דשמא לא יבואו עדים ויהיה מעובר וכן אי הוי עבדינן בין אמלא ובין אחסר לא הוי אפשר למעבד אמלא אלא בליל ל"ב דהיינו לילה שאחר ר"ח דנהי שידעו כבר בלילה שלפניו שעכ"פ למחר יתקדש מ"מ המשואות בלילה ההוא הוא סימן על ר"ח חסר אבל כי עבדינן אמלא ולא אחסר א"כ עבדינן בליל שלפני ר"ח שהרי בודאי יתקדש למחר וא"כ קושיית הגמ' הוא שפיר וליעבד אמלא ולא אתסר ובאמת יעשו המשואות בליל שלפני ר"ח והשתא ליכא למיחוש כשמקלע ר"ח חסר בחמישי בשבת שיאמרו מלא היא דא"כ למה לא עבדו המשואות בלילה במיפוק יום ה' ואז לא שייך שום אונס וכשחל ר"ח מלא בשבת דאי אפשר לעשות המשואות בלילה שלפניו משום איסור שבת יעבדו בליל מוצאי שבת] וליכא חשש כי אם כשמקלע ר"ח חסר בע"ש שיאמרו מלא הוא ובמ"ש איתנוס עכ"פ אין החשש אלא באופן אחד בלבד ושפיר פריך הגמ' אמלא:

ומעתה א"כ הוא שקושיית הגמ' הוא ונעבד אמלא היינו שיעשו המשואות בליל שלפני ר"ח. קשה מאי מתרץ הגמ' משום ביטול מלאכה שני ימים הא ליכא ביטול שני ימים דהא כשיבא ליל ל"א ולא יהיו משואות ידעו בני הגולה שהחודש חסר הוא וכבר עבר ר"ח ויעשו מלאכה למחר דאז מעובר הוא היו עושין המשואות בליל שלפני ר"ח וצ"ל דתירוץ הגמ' דאיכא ביטול עם ממלאכה שני ימים היינו בחודש תשרי שהוא מלא דאי אפשר לעשות המשואות בלילה שלפניו שהרי הוא ליל יו"ט. של ר"ה [ולא מבעי אי לא אמרי' הואיל והותרה הבערה כו' שאסור לעשות משואות ביו"ט אלא אפי' למ"ד הותרה עכ"פ צריך להיות צורך היום קצת והמצוה לא נחשב לצורך היום שהרי יכול לעשות למחר ואפי' שריפת חמץ לא הוי צורך היום להרבה פוסקים ועוד הבערה זו אינו צורך היום כלל רק לידע אימת יהי' יום כיפור וחג הסוכות ולכ"ע לא אמרי' בזה מתוך [ועיין במס' פסחים דף מ"ז ע"א] וא"כ בחודש תשרי יהי' ביטול להעם שני ימים ומעתה מתורץ ומסולק קושיית התוס' על רש"י דשפיר צריך לרש"י לפרש תירוץ הגמ' משום ביטול העם שני ימים הוא על ראש השנה ודוק היטב ואין להקשות שאי אפשר שיעשו המשואות בליל שלפני עבורו דהא אמרינן לעיל (דף כ"א ע"ב) דאין השלוחין יוצאין ליל ניסן ועל תשרי עד שישמע מפי ב"ד מקודש ופי' רש"י ותוס' שם דגם כשחודש מעובר דודאי ידעינן שלמחר יהי' ר"ח אין השלוחין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש וא"כ איך אפשר לומר שיעשו המשואות בליל שלפניו הא המשואות הם במקום שלוחים זה אינו דבשלמא בשלוחים שיצאו בין אחדש מלא ובין אחדש חסר ובחודש חסר כשנראה בעליל ביום כ"ט או בליל שלשים לא יצאו שלוחים עד שישמעו מפי ב"ד מקודש משום דחיישינן דלמא ממלכי ב"ד ויעברו את החודש לכך גם בחודש מעובר לא יצאו עד שישמעו מפי ב"ד מקודש דגזרינן הא אטו הא כמו שמבואר שם בתוס' סוף ד"ה על ניסן ע"ש. אבל במשואות לפי הקושי' שלא נעבד אחסר כלל רק אמלא ליכא למגזר הא אטו הא שפיר יש לומר דנעבד המשואות בליל שלפני ר"ח ודוק בזה:

(כג ב משנה) לפני החמה או לאחר החמה.—לפי פשוטו משמע שהשאלה היא אם ראה את הלבנה למזרחה של חמה או למערבה, שכפי הנודע אין הלבנה החדשה נראית אלא למזרחה סמוך לשקיעת החמה ולאחריה. ולכך שנינו "אם אמר לפני החמה לא אמר כלום". אלא שמשום שרחוק הוא שיטעו בדבר פשוט ונודע כזה, לכך רצה התלמוד לפרש, דהשאלה היא לצפונה או לדרומה, ולבסוף מסיק דהשאלה היא על פגימתה. וכעין זה איתא בירושלמי [נח ע"א] עלה ד"לפני החמה או לאחר החמה": אפי' טועה שבטועין אינו טועה בדבר הזה. לא צורכא דלא פיגמתה לפני החמה פיגמתה לאחר החמה. ואחר כך איתא שם: תני בר קפרא תרתיי לפני החמה לאחר החמה פיגמתה לפני החמה פיגמתה לאחר החמה. פי' דסבר בר קפרא דשכיחי אינשי שטועים גם בדבר פשוט כזה, ומדמים שהלבנה החדשה אפשר שתיראה למערבה של חמה^*[ועי' גם מ"ש המחבר זצ"ל שם עמ' 276.].

אף חרים וכייר וגדר. היו משיאין המשואות בראשי הרים שלהן: ביני ביני. דהנך דמתני' הוו קיימין הנך: באידך גיסא. א''י לצד בבל שני צדדים של א''י נמשכין לצד בבל: בין כל אחת ואחת. דהנך דמתניתין: איסתתום דרכי. ואחזו ההולכין דרך עקלתון: בסירים. קוצים: מתני' חצר גדולה היתה בירושלים כו' כל העדים מתכנסין. ביום השבת שחללוהו לבוא ולהעיד: לא היו זזין משם. לפי שיצאו חוץ לתחום והיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות: מן הנהר. שהוא גדל פתאום ושוטף את בני העיר ואת הילדים: גמ' ויעזקהו. סייגו בגדר אבנים סביב סביב בעיגול כמו טבעת: לישנא דצערא. על שם שאסורין כאלו בזיקין שאין זזין משם כל היום: סעודות גדולות. אלמא לא הוה להו צערא: מתני' כיצד בודקין את העדים כו' לפני החמה. החמה הולכת לעולם ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון שנאמר הולך אל דרום וסובב אל צפון והלבנה אינה נראית ביום שלשים לעולם אלא סמוך לשקיעת החמה שמתוך שהיא דקה וקטנה אינה נראית בעוד שהחמה בגבורתה מדלא קתני למזרחה או למערבה שמע מינה אין נראית להם בדרום וקא ס''ד שהיו שואלין את העדים אם ראוה מהלכת לפני החמה או לאחריה לצפונה של חמה ראיתם אותה או לדרומה של חמה ובגמרא פריך לפני החמה היינו לצפונה שהרי אין נכון לבדוק ולשאול אם לדרומה אלא בזמן ששניהן החמה והלבנה במערב שאם הם בדרום אינה יכולה להיות לא לצפונה ולא לדרומה אלא או למזרחה או למערבה וכשהן במערב אם לפני החמה היא זהו לצפונה שהרי לצד צפון הם הולכין ואם לאחריה היא הרי זה לצד דרום: כמה היה גבוה. מן הארץ לפי ראיית עיניכם: לאין היה נוטה. ראשי הפגימה לאיזה צד נוטין לצד צפון כזה ( ] או לצד דרום כזה [ ): אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. מפרש בגמרא: גמ' היינו לפני החמה היינו לצפונה. הא חדא מילתא היא כדפרישית לעיל: פגימתה לפני החמה. פונה לצד החמה או לצד אחר ועלה קתני סיפא אם אמר לפני החמה לא אמר כלום דמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה: דלא לימרו עובדיה. העובדין את החמה:

זו בירם. משמע כאן שהוא מארץ ישראל וכן מפרש ר''ת בקדושין (דף עב.) גבי מיחסי דפומבדיתא מבירם נסבי: כמה הוו להו תלתין ותרתין. תימה בזמן שבית המקדש קיים נמי מרחקי טובא כדמוכח בפ''ק דתענית (דף י.) שהיה מהלך ט''ו יום מירושלים עד סופה של כל א''י גבי כדי שיהא מגיע האחרון שבא''י לנהר פרת וזה היה לצד בבל דפרת לצד בבל הוא ואין לחלק בין מקדש ראשון למקדש שני כדמשמע בפרק אלו מציאות (ב''מ דף כח. ושם) וצריך לומר דרצועה נפקא לא''י מצד אחד עד פרת חוץ מבבל וקשה היאך אפשר שירושלים הויא טבור של א''י שהיא ד' מאות פרסה על ד' מאות לכל צד הרי מהלך שני מאות לכל צד הרי מהלך עשרים ימים לאחרון שבירושלים ממהלך עשר פרסאות ועוד הרי ירדן מן המזרח מהלך יום אחד מן המזרח לירושלים והוא קצה א''י: לא היו זזים משם. לפי שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות וכל החצר חשובה כד' אמות כדתנן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מא:) נתנוהו בדיר וסהר וכו' והא דמשמע בההוא פירקא (דף מז: ושם) גבי דיכריא דאתו למברכתא שכל העיר חשובה להם כד' אמות היינו בעיר המוקפת מחיצות והכא בירושלים לאחר שפרצו בה יונים פרצות דחשיב' כרשות הרבים כדאיתא פרק המוצא תפילין (עירובין דף קא.) ומיהו אשכחן עיר דחשובה כד''א אף בלא מחיצות כדתנן בפרק כיצד מעברין (שם דף נז.) נותנין קרפף לעיר עוד תנן (שם דף ס.) הנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר לא עשה ולא כלום ואם לענין יוצא חוץ לתחום נמי נותנין לו כל העיר כולה עם עיבורה כד' אמות אם כן בלא מחיצות נמי תחשיב כולה כד' אמות: שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. הא דלא חשיב לה בפ''ק דביצה (דף יא:) גבי דברים שהתירו סופן משום תחילתן משום דבהך לא קשה לן מידי דמתניתין היא דאכל הני דהתם פריך תנינא ומשני להו: או דילמא לישנא דצערא. פירש בקונטרס משום שעל שם שאסורין כאילו בזיקין שאינן זזים משם כל היום כולו והיינו קודם דאתקין רבן גמליאל שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח וקשיא מאי מייתי מסעודות גדולות הא ע''כ קודם ר''ג הכי הוה לכך נראה דמיבעי ליה אי אותו מקום צר להם או מרווח ומייתי ראיה דמרווח ואם תאמר כיון דאיסור שבת עלייהו היאך יוצאין מחצר לחצר י''ל כיון דקודם דפרצו בה היו יכולים ללכת בכל העיר גם עתה משנפרצה אלא כמה מבואות וחצרות פתוחים לאותו חצר שהיו [רשאין] להלך בהן כארבע אמות: