ראש השנה כד ע"א

גירי קא משדייא: כמה היה גבוה ולאין היה נוטה כו': תנא חדא לצפונה דבריו קיימין לדרומה לא אמר כלום והתניא איפכא לדרומה דבריו קיימין לצפונה לא אמר כלום לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ת''ר אחד אומר גבוה ב' מרדעות ואחד אומר ג' עדותן קיימת אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטילה אבל מצטרפין לעדות אחרת ת''ר ראינוהו במים ראינוהו בעששית ראינוהו בעבים אין מעידין עליו חציו במים חציו בעבים חציו בעששית אין מעידין עליו השתא כולו אמרת לא חציו מבעיא אלא ה''ק חציו במים חציו ברקיע חציו בעבים חציו ברקיע חציו בעששית חציו ברקיע אין מעידין ת''ר ראינוהו ושוב לא ראינוהו אין מעידין עליו כל הכי חזו לה ואזלי אמר אביי ה''ק ראינוהו מאלינו ושבנו לראותו מדעתנו ולא ראינוהו אין מעידין עליו מאי טעמא אימור כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזי:
מתני' ראש ב''ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו ר''א בר' צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים:
גמ' ראש ב''ד וכו': מנהני מילי א''ר חייא בר גמדא א''ר יוסי בן שאול אמר רבי אמר קרא {ויקרא כג-מד} וידבר משה את מועדי ה' מכאן שראש ב''ד אומר מקודש: וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש: מנלן אמר רב פפא אמר קרא {ויקרא כג-ב/ד/לז ??} אשר תקראו אותם קרי ביה אתם ר''נ בר יצחק אמר {ויקרא כג-ב} אלה הם מועדי הם יאמרו מועדי מקודש מקודש תרי זימני למה לי דכתיב מקראי קודש: ר''א בר' צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו: תניא פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו שלא בזמנו מקדשין אותו ר''א [בר''ש] אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו שנאמר {ויקרא כה-י} וקדשתם את שנת החמשים שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים א''ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' אלעזר בר' צדוק אמר אביי אף אנן נמי תנינא ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר מעובר אין מקודש לא מעובר איצטריכא ליה ס''ד אמינא הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל איפרסמא ולא ליעברוה קמ''ל:
מתני' דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה:
גמ' ומי שרי והכתיב {שמות כ-כג} לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן כדתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם חצר כנגד עזרה שלחן כנגד שלחן מנורה כנגד מנורה אבל עושה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

גירי קא משדיא. הקשת הזו, היא קשת שבה החמה יורה חיצים לעבר הכופרים בה. שדרך היורה בקשת להעמיד את מרכזה מולו, ואת פגימתה לצד פניו. ועל זה נאמר "המשל ופחד עמו". ^[20]

שנינו במשנה: כמה היה הירח גבוה ולאין היה נוטה.

פיסקה זו אין מקומה כאן! ^[21]

תנא חדא. שנינו בברייתא אחת: אם העד אמר שהלבנה עמדה לצפונה של החמה - דבריו קיימין, ואם אמר שהלבנה עמדה לדרומה של החמה - לא אמר כלום [והטעם יתבאר להלן].

ומקשינן: והתניא איפכא, הרי שנינו בברייתא אחרת להיפך:

לדרומה - דבריו קיימין. לצפונה - לא אמר כלום!

ומתרצינן: לא קשיא.

כאן, בברייתא האחרונה, ששנינו בה "לדרומה, דבריו קיימין" מדובר בימות החמה. כאו, ואילו בברייתא הראשונה, ששנינו בה "לצפונה, דבריו קיימים", מדובר בימות הגשמים.

וזהו טעם הדבר:

[א] כך הוא סדר מהלך החמה:

בתקופות תשרי וניסן, הימים והלילות שוים, והחמה יוצאת מאמצע המזרח, ועוברת דרך הדרום, ושוקעת באמצע המערב.

בימות החמה, החמה יוצאת מצפון מזרח, עוברת דרך הדרום, ושוקעת בצפון המערב.

ביום הארוך ביותר החמה יוצאת מקצה הרוח הצפונית, הסמוכה למערב, ובערב היא עוברת את כל המערב, ושוקעת בקצה הצפון.

ככל שהימים מתקצרים, החמה מתקרבת בזריחה למרכז המזרח, ובשקיעה למרכז המערב.

בימות הגשמים, השמש יוצאת בקצה המזרח סמוך מאוד לדרום, ושוקעת בקצה המערב, סמוך מאוד לדרום.

[ב] הלבנה נמצאת בזמן חידושה בקצה מערבי דרומי של הרקיע, ואין היא נראית אלא סמוך לשקיעה.

הלכך, בימות הגשמים שאין החמה נכנסת למערב אלא בשעת השקיעה, והלבנה נראית סמוך לשקיעה, נמצא שהלבנה כבר במערב עוד לפני שהחמה הגיעה לשם, שהרי עד סמוך לשקיעה ממש, עדיין החמה בדרום, נמצא שהלבנה מצפון לחמה.

אבל בימות החמה, החמה עוברת את רוב המערב, ולפעמים אפילו את כולו, ושוקעת בקצה הצפון מערבי. ומאחר שהלבנה אינה נראית אלא סמוך לשקיעה, והיא בדרום המערב, נמצא שכאשר הלבנה נראית [סמוך לשקיעה], כבר עברה החמה את דרום המערב, ומכאן שבימות החמה הלבנה נראית מדרום לחמה.

שנינו במשנה: כמה היה גבוה ולאן היה נוטה.

תנו רבנן:

עד אחד אומר שהירח היה גבוה כשיעור ב' מרדעות [מידה מסוימת של המקל שמכים בו את הבקר], ואחד אומר ג' - עדותן קיימת. מפני שיתכן שכל אחד שיער את הגובה בצורה אחרת.

ואם אחד אומר היה גבוה ג' מרדעות, ואחד אומר ה' - עדותן בטלה! מפני שיש הפרש גדול מידי ביניהם. אבל מצטרפין הם לעדות אחרת. אם נמצא עד אחר שאומר כדברי אחד מהם, הרי הוא מצטרף איתו, ועדותן מתקבלת.

תנו רבנן:

עדים שאמרו: ראינוהו משתקף במים, או ראינוהו משתקף בעששית, ^[22] בזכוכית המקיפה את הנר, או ראינוהו בעבים, ביום המעונן ראינוהו דרך העבים - אין מעידין עליו. אינם יכולים להעיד עליו.

אמרו: ראינו חציו במים, ראינו חציו בעבים, ראינו חציו בעששית - אין מעידין עליו.

ותמהינן: השתא, כאשר ראו את כולו במים, בעששית, או בעבים - אמרת שלא יכולים להעיד עליו.

ראו חציו - מבעיא!? וכי צריך לומר שאם ראו רק חצי ירח [בעששית, במים, ובעבים] אין מעידים עליו?!

אלא: הכי קאמר: אמרו ראינו חציו במים וחציו השני ברקיע. חציו בעבים וחציו ברקיע. חציו בעששית וחציו ברקיע - אין מעידין.

תנו רבנן:

עדים שאמרו: ראינוהו, ושוב אחר כך לא ראינוהו - אין מעידין עליו.

ותמהינן: וכי כל הכי חזו לה ואזלי!? וכי לעולם הם צריכים להמשיך ולראותו?!

אמר אביי: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר:

ראינוהו מאלינו, בלא כוונה להעיד עליו, ושבנו והתכוונו לראותו מדעתנו כדי להעיד עליו, ואז שוב לא ראינוהו - אין מעידין עליו. ^[23] מאי טעמא?

אימור כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזי. שמא עיגול קטן של ענן הם ראו, ונדמה להם כלבנה, וכלה הענן, והלך לו. ^[24]

מתניתין:

א. אחרי שבית דין קיבלו את עדות החודש, היה ראש בית דין אומר: "מקודש".

וכל העם עונין אחריו: "מקודש, מקודש".

ב. בין שנראה הירח בזמנו בליל השלושים. ^[25]

בין שלא נראה בזמנו -

מקדשין אותו.

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו, אין מקדשין אותו ביום השלשים ואחד, מפני שכבר קידשוהו שמים.

כי ביום השלשים ואחד אין הדבר תלוי בבית דין. לפיכך אינם צריכים לומר ביום השלשים ואחד "מקודש".

גמרא:

שנינו במשנה: ראש בית דין אומר מקודש, וכו'. והוינן בה: מנהני מילי, מנין למדו את הדברים הללו?

אמר רבי חייא בר גמדא, אמר רבי יוסי בר שאול, אמר רבי:

אמר קרא [ויקרא כג]: "וידבר משה את מועדי ה'".

מכאן, שראש בית דין אומר מקודש.

ופירוש הפסוק: משה אמר את מועדי ה', על ידי שאמר על החדש "מקודש", ועל ידי זה נקבעו המועדות.

שנינו במשנה: וכל העם עונין אחריו "מקודש מקודש".

והוינן בה: מנלן?

אמר רב פפא: אמר קרא [שם]: "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם".

נאמר "אתם" בלא האות ו'.

ולכן, קרי ביה "אתם"! ללמד, כי אתם תקראו אותם מועדי ה'. ^[26]

רב נחמן בר יצחק אמר: נאמר [שם]: "אלה הם מועדי". ללמדך, "הם", העם, יאמרו "מועדי", בכך שיענו "מקודש מקודש" אחרי ה"מקודש" של בית דין.

והוינן בה: "מקודש מקודש" - תרי זימני למה לי!? מדוע העם ענו מקודש מקודש פעמיים?

ומשנינן: דכתיב מקראי קודש, ומשמע שתי קריאות, והיינו שיקראו פעמיים "מקודש".

שנינו במשנה: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה חידוש הירח בזמנו [בליל השלשים] - שוב אין מקדשין אותו.

תניא: פלימו אומר: אם חידוש הירח נראה בזמנו, בליל השלושים, אין מקדשין אותו. מפני שעכשיו הוא זמנו, והרי הוא קדוש מאליו, בלא חיזוק של אמירת "מקודש" על ידי בית דין.

אבל אם נראה שלא בזמנו, בליל השלשים ואחד, אז בית דין מקדשין אותו.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: בין כך ובין כך - אין מקדשין אותו.

שנאמר [ויקרא כה]: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" - שנה [שנת היובל] אתה מקדש, ואי אתה מקדש חדשים.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק, שבזמנו מקדשים, ושלא בזמנו אין מקדשים.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא, אף אנו נלמד כך מדברי משנתנו [להלן כה ב]:

דתנן: ראוהו בית דין וכל ישראל, בליל שלושים, או שנחקרו העדים ביום השלשים ונמצאו עדי אמת, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר, אין ראש חדש חל ביום השלשים, אלא ביום השלשים ואחד.

"מעובר" - אין. כלומר, דוקא "מעובר" שנינו במשנה, ומשמעותו משעה שחשיכה ליל שלשים ואחד הרי הוא מתקדש מאליו.

אבל "מקודש למחר", שבית דין צריך לקדשו למחרת היום [לפי שבית דין מקדשים רק ביום ולא בלילה] - לא שנינו בה.

ומכאן שאין בית דין מקדשים אותו כלל!

ודחינן: יתכן שהמשנה סוברת שגם כאשר נראה שלא בזמנו מקדשים אותו.

ומכל מקום, מעובר - איצטריכא ליה. התנא הוצרך להשמיענו שהחדש מעובר.

כי אילו הוא היה שונה "מקודש למחר", אזי סלקא דעתך אמינא, היית אומר, הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל - איפרסמא מילתא, ולא ליעברוה. כבר התפרסם הדבר, ולא יעברו את החדש, אלא למחר יאמרו בית דין: הרי החדש מקודש מאתמול.

לכן קא משמע לן התנא שהחדש מעובר.

מתניתין:

דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל, והיו מצויירות בטבלא, על השלחן, ובכותל - בעלייתו, ששם קיבל את העדים.

שבהן, באותן צורות, היה מראה את ההדיוטות, אנשים פשוטים, שאינם מבינים את השאלות המוזכרות במשנה הקודמת.

ואומר לעד: הכזה ראית או כזה?

גמרא:

ותמהינן: ומי שרי, וכי מותר לעשות כדמות צורת הלבנה?!

והכתיב [שמות כ]: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי".

ודרשו חכמים במסכת עבודה זרה [מג א] "לא תעשון" כדמות שמשיי, העומדים "אתי".

והניחה הגמרא כי "שמשים העומדים אתי", משמעותם: שמש, ירח וכוכבים.

ומתרצינן: אמר אביי: לא אסרה תורה לעשות אלא שמשין שאפשר לאדם לעשות כמותן ממש. כגון אלו השנויים בברייתא דלהלן:

כדתניא: לא יעשה אדם בית שהוא כתבנית היכל, כמידת היכל בית המקדש, בארכו, רחבו, וגבהו, ופתחיו כשיעור מידת פתחי ההיכל. אבל אם שינה במקצת מותר. [רש"י ע"ז מג א].

ולא אכסדרה, כתבנית אולם שהיה לפני ההיכל.

ולא חצר, כנגד [כמידת] העזרה.

ולא שלחן כנגד השלחן שבמקדש.

ולא מנורה כנגד המנורה שבמקדש, שהיו בה שבעה נרות.

הערות

^[20] מהרש"א. וראה הערה קודמת בשם הריטב"א. וכתבו תוספות שהלבנה לפעמים רואה את פגימת הקשת, ואין לחוש שמא יאמרו שהיא משגרת חיצים, מפני שאין הקשת נראית אלא ביום, והלבנה אינה מאירה כל כך ביום. [אלא כנר בצהרים], ולפיכך לא יאמרו עובדיה שהיא משגרת חיצים.

^[21] מהרש"א.

^[22] המפרש על הרמב"ם.

^[23] על פי הרמב"ם [קידוש החדש ב ו].

^[24] רמב"ם.

^[25] הירח משלים את מחזורו במשך עשרים ותשעה יום ומחצה בערך, ונראה שמטעם זה אם הירח נראה ביום השלשים, הרי זה קרוי "זמנו". ראה לעיל הערה 11.

^[26] "אתם" היינו העם, וכך הבינו טורי אבן וערוך לנר. ועיין שם שהתקשו בדבר.

שקשת זו היא של החמה וגירי קא משדייא [חיצים היא שולחת] שכן דרך ירייה בקשת להחזיקה כאשר הקימור מכוון כלפי חוץ, ולכן הקשת מכוונת בדיוק להיפך כדי שלא תיראה כקשתה של השמש.

א שנינו במשנה שבחקירתם, היו שואלים את העדים שאלות אלה: כמה היה הירח גבוה, ולאין היה נוטה. תנא חדא [שנה החכם בברייתא אחת]: אם אמר כי ראה את הירח כשהוא לצפונה של חמה — דבריו קיימין, ואולם אם אמר שראהו כשהוא לדרומה — לא אמר כלום, שאין הדבר אפשרי. ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנינו בברייתא להיפך]: לדרומה — דבריו קיימין, לצפונה — לא אמר כלום.

ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה]: כאן, בברייתא שמשמע מדבריה שמקום הירח בדרומה של השמש, מדובר בימות החמה, שמהלך השמש ארוך יותר, שהיא זורחת בקרן צפונית מזרחית ומהלכת על כל פני המזרח הדרום והמערב, ולעת שקיעתה הריהי בקרן צפונית מערבית, כשהירח כנגדה בצד דרום, וכשמעיד שראה את הירח לדרומה של השמש — אמת העיד. ואילו כאן במשנה, שמשמע מדבריה שמקום הירח לצפונה של השמש, הרי זה מדובר בימות הגשמים, שמהלך השמש בזמן זה קצר ביותר, שהיא זורחת בקרן מזרחית דרומית ומהלכת על פני הדרום ולעת שקיעתה הריהי בקרן דרומית מערבית והירח כנגדה בצד צפון, וכשמעיד שראה את הירח בצד צפון — אמת העיד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: עד אחד אומר הירח היה גבוה למראית העין כמו שני מרדעות (מוט שמכוונים בו את הבהמות) מעל האופק, ואחד אומר היה גבוה כגובה שלשה מרדעות — עדותן קיימת. שאנו מניחים שבשיעור כזה יכולה להיות טעות קלה, ושניהם ראו דבר אחד. אבל אם אחד אומר שלשה, ואחד אומר חמשה — עדותן בטילה שוודאי אינם מעידים על אותו דבר. אבל מצטרפין לעדות אחרת שאם יימצא עד נוסף המעיד אף הוא כדברי אחד מהם, שראה בשלושה או בחמישה — הרי העד מבני הזוג וגם השני יכולים להצטרף לעדות שלימה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם אמרו העדים ראינוהו במים, שאת הירח עצמו לא ראו, אלא רק את השתקפותו במים, או ראינוהו בעששית (דרך זכוכית), ראינוהו בעבים (דרך העננים) — אין מעידין עליו שאין מעידים אלא על ראיה בלתי אמצעית, של הירח עצמו. ראוהו חציו במים, או שראו את חציו בעבים, או חציו בעששית — אין מעידין עליו.

ותוהים: השתא [הרי] כשראו הירח כולו אמרת שלא, אם כן על חציו של הירח מבעיא [צריך לומר], שאם ראה רק את חציו באופן זה שאין זו עדות?! אלא הכי קאמר [כך אמר]: ראה את חציו במים ואת חציו ראה ברקיע, חציו בעבים ואת חציו ברקיע, חציו בעששית ואת חציו ברקיע, אף על פי שראה את חציו ברקיע — אין מעידין עליו עד שיראוהו כולו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמרו העדים ראינוהו רגע אחד ושוב לא ראינוהו — אין מעידים עליו. ותוהים: כל הכי חזו לה ואזלי [כל כך רואים אותו והולכים]?! שודאי אין צריך לעמוד ולראותו כל הזמן!

ומסבירים, אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], אם העידו העדים ואמרו: ראינוהו מאלינו, כלומר, העפנו מבט מבלי להתבונן במיוחד ובתוך כך ראינו את הירח, ושבנו לראותו מאוחר יותר מדעתנו, שנזכרנו במולד ורצינו לראותו בדיוק ובהבחנה ולא ראינוהו — אין מעידין עליו, שבודאי ראייתם הראשונה לא היתה אלא דמיון, מאי טעמא [מה טעם] — אימור כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזי [פיסת עיגול של ענן בלבד הוא שראו] והיה נדמה להם כירח, ולכן כשהתבוננו אחר כך שוב לא ראו.

ב משנה לאחר שנחקרה העדות והתקבלה, ראש בית הדין אומר: "מקודש" וכל העם עונין אחריו: "מקודש מקודש". בין שנראה הירח בזמנו ביום השלושים לחודש הקודם, בין שלא נראה בזמנו ולא הוצרכו לעדיו — מקדשין אותו את החודש, ומודיעים שמקודש חודש זה.

ר' אלעזר בר' צדוק אומר: אם לא נראה מולד הירח בזמנו, שוב אין מקדשין אותו בבית דין, שכבר קידשוהו בשמים, שהרי רואים הכל את הירח ואין צורך בקידוש מיוחד.

ג גמרא שנינו במשנה שראש בית הדין אומר "מקודש" וכל העם עונה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין נלמדים דברים אלה]? אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי: אמר קרא [הכתוב]: "וידבר משה את מועדי ה'" (ויקרא כג, מד) — מכאן שראש בית הדין אומר "מקודש".

ד שנינו במשנה כי לאחר שאמר ראש בית הדין "מקודש", היו כל העם עונין אחריו "מקודש מקודש". מנלן [מנין לנו]? אמר רב פפא: אמר קרא [הכתוב]: "אשר תקראו אתם מקראי קודש" (ויקרא כג, ב), קרי ביה [קרא בו] באותו פסוק כאילו נאמר "אשר תקראו אתם". רב נחמן בר יצחק אמר: לומדים זאת ממה שנאמר: "אלה הם מועדי" (ויקרא כג, ב), כלומר: הם יאמרו מועדי.

ושואלים: "מקודש מקודש" תרי זימני [שתי פעמים] למה לי שיאמרו, ומדוע לא יסתפקו בפעם אחת? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "מקראי קדש" (ויקרא כג, ב) בלשון רבים, משמע שתי קריאות, ולכן לכפול את הקריאה, ולומר "מקודש מקודש".

ה שנינו במשנה: ר' אלעזר בר' צדוק אומר אם לא נראה מולד הירח בזמנו — אין מקדשין אותו. ומביאים דעות נוספות; תניא [שנויה ברייתא], החכם פלימו אומר: אם נראה בזמנו — אין מקדשין אותו, שכן זה הזמן הראוי לו ואין צורך בקידוש מיוחד, אולם אם נראה שלא בזמנו — מקדשין אותו.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: בין כך ובין כך אין מקדשין אותו. שנאמר: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (ויקרא כה, י), ללמד: שנים אתה מקדש, ואי אתה מקדש חדשים. ובראשי חודשים מסתפקים בהודעה לציבור שנקבע ראש חודש זה, אבל אין צורך לומר "מקודש". אמר ר' יהודה אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' אלעזר בר' צדוק, שבזמנו — מקדשים אותו, ושאינו בזמנו — אין מקדשים אותו.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] דבר זה במשנה, האומרת: ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשיכה — הרי זה מעובר החודש הקודם, והוא בן שלושים יום, ומעתה נלמד: מעובר החודש הקודם — אין [כן], ואולם מקודש החודש הבא — לא, הרי שאין מקדשים אלא חודש חסר.

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי לענין חודש מעובר איצטריכא ליה [הוצרך לו] ללמד משנה זו, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וראוהו כבר בית דין וכל ישראל, אם כן איפרסמא [כבר התפרסם הדבר] שהגיע כבר החודש החדש ולא ליעברוה [ואין צורך לעברו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכל עוד לא קידשוהו — אינו מקודש.

ו משנה דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל מצויירות בטבלא שהיתה מצויה בכותל שבעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות שאינם יודעים להסביר את דבריהם במילים, ואומר לעד: ראה דוגמאות הללו ואמור לי הכזה ראית או כזה?

ז גמרא שנינו במשנה שהיו לו לרבן גמליאל צורות לבנה. ותוהים: ומי שרי [והאם מותר] הדבר? והכתיב [והרי נאמר]: "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ), ודרשו: לא תעשון כדמות שמשיי, דברים העשויים לשמש את הקדוש ברוך הוא ובכללם שמש וירח.

אמר אביי: לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לו לאדם לעשות כמותן, ושמש וירח כיון שאי אפשר לאדם לעשות מאורות כמותן ממילא אינו אסור. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: לא יעשה אדם בית שהוא כתבנית היכל בכל מידותיו, או אכסדרה (מבנה כעין מרפסת) בדיוק כמו תבנית אולם שבמקדש, חצר בבית כנגד עזרה, שלחן בדיוק כנגד שלחן שבמקדש, מנורה בדיוק כנגד מנורה. אבל עושה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the sun is shooting arrows at those who deny its divinity, using the rainbow as its bow. The concave side of the rainbow always faces away from the sun, so that it does not look like a bow held by the sun.

§ The mishna taught that the examination of the witnesses included the following questions: How high was the moon over the horizon, and in which direction did it tilt? It was taught in one baraita: If the witness testifies that he saw the moon to the north of the sun, his statement is valid. However, if he says that he saw it to its south, he has not said anything of significance, as this is impossible. The Gemara asks: Isn’t the opposite taught in a different baraita: If he testifies that he saw the moon to the south of the sun, his statement is valid. However, if he says he saw it to its north, he has not said anything.

The Gemara answers: This is not difficult. Here, in the second baraita mentioned above, it is referring to the summer, when the moon is to the south of the sun; there, in the first baraita mentioned above, it is referring to the rainy season, when the moon is to the north of the sun.

The Sages taught in a baraita: If one witness says that he saw the moon two plow handles high above the horizon, and the other one says it was three plow handles high, their testimony is valid, as a small discrepancy of this kind is reasonable. However, if one says that he saw the moon three plow handles above the horizon, and the other one says it was five plow handles high, their testimony is void, as that discrepancy is unacceptable. However, this does not mean that the witnesses themselves are disqualified, as either of them may join with another testimony, i.e., he may combine his account with that of another witness who testifies likewise.

The Sages taught in another baraita that if the witnesses say: We did not actually see the moon, but we saw it reflected in the water, or we saw it reflected in a glass lantern, or we saw it through thin clouds, they may not testify about it, as only a direct sighting of the moon is acceptable. If they say: We saw half of the moon’s reflection in the water, or we saw half of it through the clouds, or we saw half of it in a lantern, they still may not testify about it.

The Gemara analyzes this baraita: Now, if when one sees the entire moon in this manner, you said that this is not valid testimony, is it necessary to teach that one may not testify when he sees only half of it? Rather, this is what the baraita is saying: If the witnesses saw half of the moon’s reflection in water and half of it directly in the sky, or half of it through the clouds and half of it in the sky, or half of it in a lantern and half of it in the sky, although they saw half of the moon directly, they may not testify about it until they see the entire moon in the sky.

The Sages taught in another baraita that if the witnesses say: One moment we saw the new moon, but we did not see it again, they may not testify about it. The Gemara asks: Must they go on watching it to such an extent, i.e., why should they have to see it for a long period of time?

Abaye said that this is what the baraita is saying: If the witnesses say: We saw the moon on our own accord, i.e., by chance, without looking for it, and then we returned to look for it on purpose, to deliver precise testimony about it, but we did not see it again, they may not testify about it. What is the reason? Because one can say that the first time it was merely a small round white cloud that they saw, which they mistook for the moon, and that is why when they looked for it again they could not find it.

MISHNA: After the witnesses have been examined and their testimony accepted, the head of the court says: It is sanctified. And all the people respond after him: It is sanctified; it is sanctified. Whether the moon was seen at its anticipated time, on the thirtieth day of the previous month, or whether it was not seen at its anticipated time, in which case witnesses are not necessary to establish the following day as the New Moon, the court sanctifies it and formally proclaims the day as the New Moon.

Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: If the new moon was not seen at its anticipated time, the court does not sanctify the New Moon on the following day, as the celestial court in Heaven has already sanctified it, precluding the need for the additional sanctification by the earthly court.

GEMARA: The mishna teaches that the head of the court says: It is sanctified. The Gemara asks: From where are these matters, that the court must sanctify the New Moon, derived? Rabbi Ḥiyya bar Gamda said that Rabbi Yosei ben Shaul said that Rabbi Yehuda HaNasi said that the verse states: “And Moses declared to the children of Israel the appointed seasons of the Lord” (Leviticus 23:44). From here it is derived that the head of the court says: It is sanctified, as it is evident from the verse that Moses, whose status was equivalent to that of the head of the Great Sanhedrin, declared the appointed times of the Festivals and New Moons in a formal manner.

§ The mishna further teaches that after the head of the court says: It is sanctified, all the people respond after him: It is sanctified; it is sanctified. The Gemara asks: From where do we derive this? Rav Pappa said that the verse states: “Which you shall proclaim them [otam] to be sacred convocations” (Leviticus 23:2). Instead of otam, read into the verse: You [atem], as though the verse stated: Which you shall proclaim, you. This superfluous word you teaches that the month must be proclaimed not only by the head of the court, but also by you, the people. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that it is derived from the phrase: “These are [hem] My appointed seasons” (Leviticus 23:2). The term hem can also mean: They, which indicates that they, the people, should likewise say and announce My appointed seasons.

The Gemara further asks: Why do I need the people to declare: It is sanctified; it is sanctified, twice? The Gemara answers that the reason is that it is written: “Sacred convocations” (Leviticus 23:2) in the plural, which indicates that they must announce it twice.

§ The mishna taught that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: If the new moon was not seen at its anticipated time, the court does not sanctify the New Moon on the following day. The Gemara cites other opinions in this regard: It is taught in a baraita that the Sage Palaimo says: If the new moon was seen at its anticipated time, the court does not sanctify the New Moon, as the new moon appeared as expected and there is no need for any special sanctification. However, if the new moon was seen not at its anticipated time, the court must sanctify the New Moon.

The baraita continues: Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: In either case, the court does not sanctify the New Moon formally, as it is stated: “And you shall sanctify the fiftieth year” (Leviticus 25:10), from which it is derived: You must formally sanctify years in court, but you do not have to formally sanctify months, as they are sanctified automatically by Heaven. Rather, it is enough merely to announce to the public that a certain day was established as the New Moon. Rabbi Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, that if the new moon was seen at its anticipated time, the court sanctifies the new month; however, if it was not seen at its anticipated time, they do not sanctify it.

Abaye said: We, too, learn in a mishna: If the court and all of the Jewish people saw the new moon, and the witnesses were interrogated, but the court did not manage to say: Sanctified, before nightfall, the previous month is rendered a full, thirty-day month. This indicates that full, yes; i.e., in this case, it is necessary to extend the previous month. However, sanctified, no; there is no need to formally sanctify the month, as the New Moon does not occur on its anticipated date in this case.

The Gemara rejects this argument: There is no proof from here, as it was necessary for the mishna to mention that the month is rendered a full, thirty-day month. The reason is that it might enter your mind to say that since the court and the entire Jewish people saw the new moon, it has become public knowledge and therefore there is no need to render the previous month a full, thirty-day month. Consequently, the mishna teaches us that even in this case the previous month must be extended. Nevertheless, it is still possible that the New Moon must be formally sanctified on the following day.

MISHNA: Rabban Gamliel had a diagram of the different forms of the moon drawn on a tablet that hung on the wall of his attic, which he would show to the laymen who came to testify about the new moon but were unable to describe adequately what they had seen. And he would say to them: Did you see a form like this or like this?

GEMARA: The Gemara asks: And is it permitted to create these types of forms? Isn’t it written: “You shall not make with Me gods of silver, or gods of gold” (Exodus 20:20), which is interpreted as teaching: You shall not make images of My attendants, i.e., those celestial bodies that were created to serve God, including the sun and the moon?

§ Abaye said: The Torah prohibited only the images of those attendants with regard to which it is possible to reproduce an item in their likeness. Since it is impossible for anyone to reproduce the sun and the moon, the prohibition does not apply to these objects. As it is taught in a baraita: A person may not construct a house in the exact form of the Sanctuary, nor a portico in the exact form of the Entrance Hall of the Sanctuary, nor a courtyard corresponding to the Temple courtyard, nor a table corresponding to the table in the Temple, nor a candelabrum corresponding to the candelabrum in the Temple. However, one may fashion

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תני חדא לצפונה דבריו קיימין לדרומה לא אמר כלום. ותניא איפכא.

ופרקינן ל"ק כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים. פי' דרך השמש ביום מהלך בדרו' וסובב בצפון בלילה שנאמר הולך אל דרום וסובב אל צפון. וגרסינן בעירובין פרק כיצד מעברין את הערים כיצד חמה יוצאה ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך זהו פני צפון. חמה יוצאה ביום קצר ושוקעת ביום קצר זהו פני דרום בתקופת ניסן ובתקופת תשרי חמה יוצאה בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב. ש"מ כי מתקופת טבת עד תקופת תמוז חמה מהלכת ביום מקרן מזרחית צפונית וכלפי מזרחית דרומית ולעולם אין הלבנה חדשה נראת אלא אחר שקיעת החמה וכשעולה כלפי דרום אחר החמה צפונה. וזו היא דתני לצפונה דבריו קיימין מתקופת תמוז עד תקופת טבת חוזרת החמה ועולה והולכת מרוח דרומי' כלפי רוח צפונית וזו היא דתני לדרומה דבריו קיימין. ומצאנו דברים הללו מפורשים בתלמוד א"י כלשון הזה מאן דתני לצפונה דבריו קיימין מטבת ועד תמוז. ומאן דתני לדרומה דבריו קיימין מתמוז ועד טבת ועל זה הדרך מקשה שבתחלת השמועה לפני החמה היינו לצפונה לאחר החמה היינו לדרומה.

תני רשב"י הרקיע של מים וכוכבים של אש ודרין זה עם זה ואין מזיקין זה לזה. א"ר בון המלאך חציו אש וחציו מים ואית ביה ה' גפין וגוייתו כתרשיש היינו עושה שלום במרומיו.

תני רב ראינוהו במים פי' היו מים לפניו וראה בהן צורת לבנה והרים ראשו לראות הלבנה בשמים ולא ראה כלום.

או ראה חציה במים וחציה ברקיע וכן בעבים וכן בעששית אין מעידין עליו עד שיראו אותה ברקיע כדורנה. אבל אם נראה להם פתאום כעין צורת הלבנה וכוונן לראות ראיית עיקר ולא ראה כלום אין מעידין עליו. מ"ט אמרינן כוכיתא בעלמא הוא דחזא. כתיב וידבר משה את מועדי ה'. מיכן שראש ב"ד אומר מקודש.

אשר תקראו אותם מיכן שעונין אחריו (הן) מקודש.

דבעינן תרי זמני מקודש מקודש מניין. מדכתיב מקראי קדש ולא כתיב מקרא קדש. בין שנראה בזמנו לילי ל' בין שלא נראה בזמנו אלא לילי ל"א מקדשין אותו.

ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכתא כר' אלעזר ב"ר צדוק:

[מתני'] דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל כו'.

ואקשינן ומי שרי למעבד צורת לבנה והכתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי.

ופריק אביי לא אסרה תורה [אלא] שמשין שאפשר לעשות כמותן כמו בית תבנית היכל ואכסדרה תבנית אולם וחצר תבנית עזרה ושלחן תבנית שלחן שבהיכל.

ומצטרפין לעדות אחרת. בשילהי פרק כל הנשבעין (שבועות מז, ב) בפלוגתא דשתי כתי עדים המכחישין זה את זה מייתי לה, ומאן דאית ליה התם דשתי הכיתות פסולות לעלמא אפילו זו בפני עצמה וזו בפני עצמה דבהדי סהדי שיקרי למה לי, קא פריש דהכא הכי קאמר, מצטרפין עם עד אחד של אותה עדות, כלומר שאם יצטרף עד אחר עם אחד מהם הוו להו תרי לגבי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, ואותו העד השני פסול בין לעדות זו בין לעדות אחרת דסהדא שקרא הוא. ולמאן דאית ליה התם זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, קא פריש דהכי קאמר, מצטרפין לעדות אחרת דעלמא ואי נמי לעדות חודש אחר. ורש"י ז"ל פירש הכא כמאן דמפרש לה התם לעדות זו עם אחר.

תנא חדא וכו׳ (אמר אביי). פי׳ בימות החמה שהימים ארוכין החמה קודמת למערב והלבנה אחריה בדרום ובימות הגשמים שהימים קצרים הירח קודמת בחדושה במערב וכשהיא כלפי צפון החמה נכנסת במערב סמוך ביציאתה מדרום והיא בדרומה של (חמה) [לבנה]:

ת״ר אחד אומר גבוה ב׳ מרדעות. פי׳ לפי ראות העין במקום האופן:

וא'. פי׳ דבין ב׳ וג׳ טעו אינשי:

א׳ אומר ג'. דלא הוה ליה למטעי בהא וה״ה א׳ אומר ב׳ וא׳ אומר ד׳ אלא שרצה לסיים מן המנין דסליק וכדכתיבנא בפסחים:

אבל מצטרפין לעדות אחרת. י״מ שכל א׳ מהם מצטרף עם אחר להעיד בעדות דעלמא דהא לא ידעינן מאן מיניהו משקר וכל חד מוקמינן בחזקת כשר ולא נהירא דהא ניחא למ״ד בב׳ כתי עדים המכחישות זו לזו שזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אלא למ״ד בהדי סהדי שקרי למ״ל תהוי הא מתניתא תיובתא ואלו אנן לא מותבינן ליה מינה התם והנכון כמו שפרש״י שאם יש שם עד א׳ שיעיד כאחד מאלו יצטרף זה עמו ולא אמרינן דעד א׳ הוה בהכחשה מעקרא אדרבה אותו העד הב׳ נמצא שקרן שאין דבריו של אחר במקום שנים ופסול לכל עדות שבעולם:

בעששית. פי׳ דרך עששית שהי׳ בחלון שבכותל אין מעידין:

חציו וכו'. ופריך השתא וכו׳ (ומשם) [ומשני] דאו או קתני. והלכתא כר״א בר צדוק שאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים דרב יהודה אמר שמואל פסק הילכתא כותיה ופשטה דמתניתין דראוהו ב״ד כותיה (דהכא) כדדייק אביי ואע״ג דדחו לה בגמ׳ דקתני ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר ואם איתא הרי זה מעובר ומקודש מבעי ליה פי׳ דה״ל למתני נמי שמקדשין אותו למחר ומדלא קתני אלא הרי זה מעובר מכלל דתו אין מקדשין אותו ב״ד שכבר קדשוהו שמים ודחינן דהכא לא אצטריך למתני ומאי דאצטריך ליה למתני היינו הרי זה מעובר דלא נימא כיון דאיפרסמי מלתא כולי האי דנמני מיום שלשים קמ״ל הרי זה מעובר שהרי אינו חסר לעולם אלא כשמקדשין אותו ביום שלשים ממש וכל שלא קדשוהו בו ביום עבר זמנו והוא מעובר עכ״פ:

(תנן) [מתני'] דמות צורות לבנות וכו'. שמועה זו פי׳ בע״ז והני דחייה דדחי אביי לא אזיל ממשש ?כעור והדר ביה מהדר אלא מתנייתא הוא דקמפרש וה״ק דאי מהא מתנית׳ ליכא למפרך דלא מיירי הא מתניתא אלא בשמשין שבמשכן כדתניא לא יעשה וכו׳ ולהכי נקט לישנא דתבנית למימר דוקא תבנית ממש שהי׳ במשכן אבל צורתה ברקום או בדיו שרי וכדקתני סיפא גבי מנורה שעושה של ששה אבל שבע לא יעשה ובלבד של מיני מתכת אבל של עץ עושה דקסבר מנורה אינה כשירה בשל עץ ר׳ יוסי וכו׳ אמרו לו וכו׳ וקרי להו שפודין לפי שלא היו בהם גביעים כפתורים ופרחים שאין עושין כן אלא כשבאה ככר זהב כדאיתא במנחות ומסתברא נמי אסור תשמישן דכיון דמשום מעלה הוא כ״ש שתשמישן הוה חלול ולא עוד אלא שלא נאסרה העשייה אלא להשתמש בו הדר פרכינן ושמשין וכו׳ והתניא בריתא אחריתי כו׳ ופריק אביי דאכתי מהא לא קשיא לר״ג כלל דאיכא למימר שלא אסרה תורה מן השמשין שא״א לעשות כמותן אלא דמות ד׳ פנים בהדי הדדי ופרכינן אלא מעתה וכו׳ וקושיין לאביי דאוקמה איהו גופיה להא מתניתא התם בעושה דאי אליבא דרבא דאוקמה התם במוצא לא קשיא כלל וזה ברור ופריק רב הונא וכו׳ אותי פי׳ צורת אדם שאני נראה לנביאים במראה הנבואה כדכתיב ומראה אדם עליו מלמעלה אבל ח״ו שיהא לבורא יתברך דמיון גוף כלל והאי פירוקא אע״ג דאליבא דאביי הוא דפרקינן ליה משום קושיא דכל הפרצופות ואלו ההיא לרבא לא קשיא מ״מ רבא מודה בהאי דינא דפרצוף אדם מסברא דנפשיה בלי שום קושיא וכן הלכה וא״ת כיון דפרצוף אדם לחודיה אסור למה הוצרך לאסור דמות ד׳ פנים בהדי הדדי וי״ל נפקא מינה אם שם כבר פרצוף אדם שלא ישלים עליו לד׳ פנים א״נ דסד״א ה״מ צורת אדם לחודיה אבל כשהוא מעורב בהדי פנים אחרים ליכא איסורא (ומשלים) [ומתחיל] מן הפנים האחרים ומסיים בפני אדם קמ״ל ופרכינן והתניא כגון אופנים וכו׳ ומהדרינן דאי מהא לא תיקשי לר״ג דלא אסרה תורה אלא דמות שמשין שבמדור העליון ופרכינן והתניא אשר בשמים וכו׳ ופרקינן דההיא מתניתא לא מיירי אלא בעושה לעבדם ופרכינן ועשייה גרדיתא שלא לעובדם מי שרי והתניא בהדיא לא תעשון וכו׳ והשתא אודי אביי דהא ודאי קשיא לר״ג ושאני ר״ג דאחרים עשו לו כלומר גוים שלא במצותו א״נ במצותו ואע״ג דאמירה לגוי שבות בכל דבר שאסור לישראל לעשותו כדמוכח בהשוכר גבי בעיא דהאומר לגוי חסום פרתי ודוש בה האי שבות דרבנן והכא לדרך מצוה כיוצא בזו שנו. ומדלא משנינן דהא דר״ג שוקעת הות יש ללמוד דאפילו שוקע אסור לעשות חמה ולבנה לפי שהם פעמים נראין לעין שוקעין א״נ י״ל דלעולם קיי״ל דשוקעין מותרין והני דר״ג בולטין היו שכך צורתן בעת חדוש הלבנה ואקשינן והא רב יהודא דאחרים עשו לו צורת אדם וקא״ל (רב) [לרב] יהודה וכו׳ פרקינן דשאני התם דאיכא משום חשדא דהנחה דע״ז כיון דחותמו בולט והשתא ה״מ פריך כדפריך בסמוך בדר״ג נמי אמאי ליכא משום חשדא אלא דעדיפא ליה באידך דפריך ומי חיישינן לחשדא וכי פריק ליה ההיא דביחיד חיישינן לחשדא פריך ליה לדר״ג דיחיד היה:

אחד אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת שכדאי הוא לטעות בכך אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטלה מתוך הכחשה שביניהם שאין לטעות בין שלש לחמש.

בא אחד והעיד כאחד מאלו חוזר ומצטרף עמו ואע"פ שבדיני ממונות אמרו במס' שבועות מ"ח א' בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז לדעת רב הונא בהדי סהדי שקרי למה לי כלומר שאין אחת מהם נאמנת עדות ממון שאני אבל בזו מצטרפין וכל שכן לדעת רב חסדא שאמר שם זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כמו שיתבאר שם.

באו עדים ואמרו ראינו בבואה של לבנה בתוך המים או שאמרו ראינו את הלבנה בעבים או שאמרו ראינו בבואה של לבנה בעששית אין מעידין אפילו אמרו ראינו חצי הראוי להראות ממנה במים וחזרנו וראינו חצי האחר ברקיע וחצי הנראה במים נתכסה מעינינו בראיית הרקיע וכן בעששית או ראינו חציה ברקיע והחצי האחר היה מכוסה בעבים בכל אלו אין מעידין.

ראינו מאלינו בלא כונת ראיה וחזרנו לראותה בכונת הלב ולא ראינוה אין מעידין שמא מה שראו תחלה איזה התקשרות היה בעבים ונראה להם כלבנה. המשנה החמישית ראש אב בית דין וכו' כונת המשנה לבאר תכונת הקדוש האיך היתה נעשית ואמר שראש אב בית דין אחר שנעשית החקירה ונמצאו העדים מכוונים אומר מקודש והביאוה בגמ' ממה שנאמר וידבר משה את מועדי י"י ומשה ראש בית דין היה וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש והביאוה בגמ' ממה שנאמר אשר תקראו אותם והוא חסר ר"ל אשר תקראו אתם וזה שאומרים מקודש מקודש שני פעמים ממה שנאמר מקראי קדש בין שנראה בזמנו ר"ל ביום שלשים בין שנראה שלא בזמנו שהחדש מתעבר ויום שלשים ואחד מתקדש מקדשין אותו ר"ל שאף כשהחדש שעבר מלא ומאליו יום שלשים ואחד מתקדש אעפ"כ צריך שיהא ראש בית דין אומר מקודש והעם עונין אחריו מקודש מקודש ר' אלעזר בר' צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין צריך שיקדשוהו בית דין שכבר קדשוהו שמים ר"ל שמאליו הוא מתקדש ואין צריך קדוש בית דין והלכה כדבריו.

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

המשנה הששית דמות צורת לבנה היתה לו לרבן גמליאל בעליתו על הטבלא שבה היה מראה את ההדיוטות ר"ל אותם שלא היו בקיאים בשמות המונחים על תכונת הראיה כגון רוחב צפוני או רוחב דרומי ולפני החמה ולאחר החמה וכיוצא באלו והוא מראה להם ואומר כזה ראיתם או כזה ראיתם וכו'.

זהו ביאור המשנה והיוצא ממנה לענין פסק לפי מה שבא עליה בגמרא כך הוא:

בפיסקא כמה היה גבוה ולאן היה נוטה כו' יש לדקדק בהך פיסקא דמייתי עלה תנא חדא לצפונה דבריו כו' דהיינו פירושא דרישא דמתני' לצפונה או לדרומה ודוחק הוא לומר הא דקתני ולאן היה נוטה הוא פירושא דלצפונה או לדרומה דא"כ לא היה מפסיק תנא דמתניתין במלתיה דלצפונה או לדרומה ובפירושים דהיינו ולאן היה נוטה בכמה היה גבוה גם ברייתא דת"ר אחד אומר גבוה ב' מרדעות כו' ה"ל לאתויי מעיקרא הכא גם נראה מפרש"י ומפי' הרמב"ם ומפי' הרע"ב דלאן היה נוטה לא קאי אלצפונה או לדרומה אלא שהוא מלתא באנפיה נפשיה דהיינו אראשי הפגימות מהלבנה להיכן נוטה דבחידושה לעולם הפגימות כלפי מזרח כמ"ש התוספות דהיינו פגימותיה מאחוריה לפי דרך הלוכה וזה שפי' רש"י ראשי הפגימות לאיזה צד נוטין לצד צפון (כזה) או לצד דרום (כזה) והיינו כשהיא נראית בתחלת חידושה לצד מערב דאם אומר העד שראה פגימותיה לצד דרום יפה כיון בתחלת חידושה ואם אומר שראה פגימותיה לצד צפון לא ראה אותה בתחלת חידושה רק הישנה ראה ולפי זה הך פיסקא אין כאן מקומה אלא לקמן גבי הא דת"ר אחד אומר גבוה כו' ודו"ק:

שם רבי אלעזר בר"ש אומר בין כך ובין כך אין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תני חדא כו' קיימין ק"ל דדריש ר"י לעיל כו' דבשני גלגלים הם חמה ולבנה כו' כצ"ל:

בד"ה כדמות שמשיי בהיכל כו' ובד"ה אכסדרה כו' והא דקתני אכסדרה תבנית כו' שלא היה במילואה כו' כצ"ל:

במשנה ראב"צ כו' שכבר קדשוהו שמים. ז"ל הירושלמי טעמא דראב"צ כיון שב"ד שלמעלן רואה שאין ב"ד מקדשין אותו הן מקדשין אותו. ופי' הק"ע מקדשין את יום ל"א מיד בתחלת הלילה. ול"ד דהא א"מ אה"ח בלילה כבר"פ דלקמן. ולשון התוס' בסנהדרין (י ב) מן הבוקר ביום ל"א ומה שפי' הרע"ב (והוא מפי' הרמב"ם) בטעמיה שקה"ח אינו חובה כו'. תמוה דכן ס"ל לראב"ש בגמרא דבין כך ובין כך א"מ אותו. אבל ראב"צ ע"כ ס"ל דמצוה לקדש חדשים רק דבשל"ב כבר קדשוהו שמים וכ"נ מפרש"י לעיל (ח ב):

גמרא חצר כנגד עזרה שולחן כנגד כו' מנורה כנגד כו'. במס' ע"ז הגי' בכולם תבנית וכ"ה ברי"ף ורא"ש שם ובטור וש"ע:

תד"ה אכסדרה. אע"פ כו' דה"ל גיפופי ט"ו אמה כו'. תימה דהרי האולם היה רחבו מצפון לדרום מאה אמה ופתחו לא היה אלא רוחב כ' נמצא דה"ל גיפופי מ' אמה לכאן ומ' לכאן. והא דתנן התם ט"ו אמה היינו מחוץ להיכל ותאיו ע"ש היטב ובמש"כ שם בסה"פ בס"ד:

גמ׳ ושבנו לראותו מדעתנו ולא ראינוהו. נ"ב ולא היו עננים אז:

רֹאשׁ בֵּית־דִּין אוֹמֵר: 'מְקֻדָּשׁ' וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו: 'מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ'. נראה לי בס"ד טעם לשלשה פעמים מְקֻדָּשׁ כי יש קדושה נמשכה מסוד המחשבה שהיא בראש, וכנגד זה רֹאשׁ בֵּית־דִּין אוֹמֵר 'מְקֻדָּשׁ' פעם אחת, ויש קדושה נמשכה מסוד הדיבור ויש מסוד המעשה וכנגד שתים אלו כָּל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו: 'מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ'.
או יובן בס"ד הלבנה שמקדשים אותה יש לה שלשה שמות 'לבנה ירח סהר' וכנגד שם לבנה שהוא מעולה אוֹמֵר רֹאשׁ בֵּית־דִּין 'מְקֻדָּשׁ' רמז לדבר (שיר השירים ה, יא) 'רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז' כי שם 'לְבָנָה' [87] מספרו 'פָּז' וכנגד ב' שמות ירח סהר עוֹנִין כָּל הָעָם: 'מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ'.
או יובן החסד נחלק שני שלישים ושליש וכנגד שליש עליון אוֹמֵר רֹאשׁ בֵּית־דִּין וכנגד שני שלישים אומרים כָּל הָעָם.
אי נמי ידוע כי קדוש החודש הוא במלכות, וידוע כי המלכות היא שתים בחינות לאה ורחל, וידוע כי לאה כנגד שליש עליון דתפארת וכנגד זה רֹאשׁ בֵּית־דִּין אוֹמֵר 'מְקֻדָּשׁ' ורחל כנגד שני שלישים דתפארת וכנגד זה עוֹנִין כָּל הָעָם: 'מְקֻדָּשׁ, מְקֻדָּשׁ'.
ונראה לי בס"ד בתיבת 'מְקֻדָּשׁ' שהוא 'קוּם דָּשׁ' כי במילוי הלבנה ישראל דורכים ודשים על אויביהם לכן אחר הברכה והדילוג אומרים פסוק (שמות טו, טז) 'תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד'.
או נראה לי 'מְקֻדָּשׁ' הוא 'דּוֹם קש' שנסתם פה ת' כוחות טומאה שהם מספר ק"ש [400] בסוד הכתוב (בראשית לג, א) 'וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ' וגבר ישראל!

מתני' דמות צורת לבנה היה לו לר"ג בטבלה.
ואף דכתיב לא תעשון אתי לא תעשון בדמות שמשיי שמשמשין לפני במרום, שאני ר"ג דאחרים עשו לו, גמרא, מיהו חיות ושרפים אסור אפילו באחרים עושים לו כמ"ש תוספות פרק הוציאו לו, [יומא דף נד סוף ד"ה כרובים].
קשה לי, א"כ למה צורך לדרשא דגם אתם למעט שליחות מנכרי והא מדאצטריך לא תעשון לאסור ע"י אחרים מוכח דאין שליחות לנכרי, דא"א דיש שליחות קרא למה לי והא ממילא אסור דהוי כאלו עשאו בעצמו דשליח של אדם כמותו, ואי דאין שליח לדבר עבירה, הא לחד לישנא פ"ק דמציעא והיכא דהשליח ליכא בר חיובא ל"ש בי' אין שליח לדבר עבירה, וא"כ נכרי דאינו מוזהר על העשיה ל"ש ביה אין שליח לדבר עבירה, וגם לאידך לישנא דאי בעי עביד י"ל דנכרי כיון דודאי עביד ל"ש ביה אין שליח לדבר עבירה, [עיין מל"מ הל' מלוה ולוה פ"ה הי"ד]:

בתוספת בד"ה אבל מצטרפין כו' לכך דחק בקונטרס כו' והכי מפרש לה בהדיא בס"פ כל הנשבעין כו' עכ"ל. כוונת דבריהם דאע"ג דהתם לא מפרש הכי אלא אליבא דרב חסדא ולמאי דקיימא לן כרב הונא אין צורך לפרש כן אפ"ה דחק בקונטרס לפרש כן בפשיטות אליבא דכ"ע כן נ"ל בכוונת התוספות אלא דקשה לי מאי מקשה התם אדרב חסדא דאיירי בשתי כתי עידים המכחישים זא"ז ומש"ה קאמר בהדי סהדי שקרי למה לי כיון שכ"א הוכחש משנים משא"כ בחד וחד שכ"א לא הוכחש אלא מע"א ולא כלום הוא אפשר דר"ח נמי מודה דכל אחד מצטרף אפילו לממון דהא מוקמינן ליה אחזקת כשרות והיה נראה מזה דהמקשה דהתם הוה משמע ליה דהא דתני מצטרפין לעדות אחרת דהנך שני עדים גופייהו כשרין לעדות אחרת אפילו שניהם כאחד אע"ג דחד מינייהו ודאי איתרע ולא מצטרפין לכאורה משמע הכי ועוד דא"ה אחד מינייהו קאי אמאי קאמר לעדות אחרת הא אפילו לאותו עדות של זה החודש כשר כ"א מהם אם יצטרף לעד כשר נמצא דלפ"ז שייך קושיא דהתם אפי' לרב הונא דדוקא כ"א בפני עצמו קאמר דכשר אבל חד מהנך וחד מהנך לא מצטרף. ולפ"ז הא דמשני דהתם דמצטרפין כ"א מהם לעדות אחרת נמי אתי אליבא דכ"ע ואע"ג דבכה"ג כשר אפילו לעדות ממון אליבא דכ"ע כדפרישית מ"מ כיון דאתא להכי דבחד מינייהו ממילא לקושטא דמילתא אפי' לאותו עדות של זה החודש כשר אם יצטרף עם אחר דאין דבריו של אחד במקום שנים וניחא לן לפרש ולדחוק דלעדות אחרת היינו לאותו עדות עצמו אלא שיצטרף עם אחר קרי ליה אחרת כיון דקושטא דמילתא הכי הוא כן נ"ל נכון דלפ"ז פירוש רש"י דהכא אליבא דכ"ע. ולפמ"ש יש ליישב לשון הש"ך בח"מ סימן למ"ד מה שכתב בשם חכמי בריסק והביא סוגית התוספת דהכא ולא הביא סוגיא ערוכה דפ' כל הנשבעין ולמאי דפרישית אתי שפיר כמבואר למבין ואין להאריך ודוק היטב:

במשנה דמות צורות לבנות היו לו לר"ג כו' ובגמרא ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי לא תעשון בדמות שמשיי כו'. וקשיא לי הא מסתמא הנך דמות צורות לבנות של ר"ג לא היו צורות שלמים של עיגול הלבנה כמו שהיא במרום אלא דמות חצי עיגול קו קטן כמו שהיא בקטנות בשעת המולד שעליהן היה שואל לעדים כזה ראית או כזה וא"כ הא משמע בכולהו שמעתין ובכל הפוסקים דלא אסירי בעשיה אלא פרצוף שלם ודמות שלם ואפשר דלא שייך לשאול כזה ראית או כזה אלא בענין שמצייר כל עיגול הלבנה ככדור שחור מתוכו מצוייר קו קטן לבן כמו שרגילה להיות בעת המולד ובכה"ג ניכר הלבן מתוך השחור ולשאול כזה ראית או כזה ערך הקו לפי הכדור. ולפ"ז לדינא הוה שרי לצייר דמות חצי לבנה בפני עצמה בלא כדור שלם ולפי שלא נזכר בפוסקים נ"ל דלפי המסקנא הנך צורות שלמעלה והפרצופין שאין אדם יכול לציירן כמו שהם במרום אלא לפי מה שמתראין לבני אדם עיקר האיסור הוא לפי הדמות והראו' לבני אדם וכמו שמבואר לקמן בענין המלאכים ושרפים ואופנים וא"כ דמות צור' חצי לבנה נמי אסור כיון שבענין זה עשויה להאיר לבני אדם ומיקרי שמשין וכבר היה נראה בעיני דהמקשה דהכא דקאמר כדמות שמשיי ומסתמא היינו הך ברייתא דמייתי בסוף הסוגיא לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ובכוונה הביאה בקצרה משום דלישנא דמשמשין לפני במרום משמע דדוקא באותו הצורה שמשמשות במרום אסור ולקושטא דמילתא לא הוי הכי אלא כדפרישית ואביי דלא אסיק אדעתיה השתא האי ברייתא דלקמן וס"ד דלשון הברייתא אינו אלא כלשון המקשה מוקי לה בהיכל ואולם דוקא כך היה נראה בעיני לכאורה לפרש כל הסוגיא בענין דחד מקשה הוא בכולא שמעתין ולפי סדר התירוצים הקשה לו דלא מצי לאוכוחי האי סברא דלבנה אסורה אפילו בחצי עיגול כפי הנראה לבני אדם אלא לבתר דמייתי בריית' דשרפים ואופנים ומלאכי השרת דא"א לצייר כלל מהותן כמו שהן במרום אלא לפי מה שמתראין לבני אדם וכמו שאבאר אלא לפי שראיתי בלשון המקשה דקאמר והכתיב לא תעשון ולא קאמר והתניא אלמא דהשתא לאו מברייתא מקשה ליה אלא דפשטא דקרא משמע ליה הכי דלא תעשון אתי היינו כדמות שמשי מרום כדכתיב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף כו' ומשמע דאצורת השמים קאי כדכתיב לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמים אלא דהתם לעשותן לעכו"ם איירי ולמיסר משעת עשיה והכא לענין עשיה גרידא כן נ"ל לפי פשט הסוגיא ולקמן אבאר עוד שיטה אחרת לפי שיטת התוספת דיומא פרק הוציאו לו ודו"ק:

שם אמר אביי לא אסרה תורה אלא משמשין שאפשר לעשות כמותן כו' נראה דהשתא משמע ליה לאביי דהאי לא תעשון לאו אאלהי כסף קאי אלא ענין בפני עצמו הוא ותרי מילי נינהו וכן הוא באמת לפי הנגינות והטעמים דאתי קריין באתנחתא ולשון אתי היינו המדור שלי וכן כוונת הכתוב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם שהוא המדור העליון שלי וא"כ אם יעלה בדעתכם לעשות דמות המדור שלי לזכרון ובודאי שכדמות המדור העליון א"א לעשות כמותן אלא אפילו שום דמות מקום השראת שכינתי במדור התחתון לא תעשון אתי ואלהי כסף ואלהי זהב הוא ציווי בפני עצמו מיהו בל' רש"י בחומש מפרש ואלהי כסף וזהב נמי אכרובים שבמקדש ע"ש אלא שהרמב"ן ז"ל בפי' החומש השיב עליו וכתב דפשטא דקרא דלא תעשון אתי אאלהי כסף דבתרא קאי וצ"ע לפירושו הא דקרינן אתי באתנחתא ויתכן יותר לפרש פשטא דקרא לענין היכל ואולם לחוד לפי מה שאמרו חז"ל דמקדש שלמטה מכוון כנגד מקדש שלמעלה וא"כ אפשר שראו באותו פעם ג"כ דמות ההיכל ואולם במדור העליון והיינו דכתיב בתריה מזבח אדמה תעשה לי ומשמע דהכל בקדושת היכל ואולם ומזבח איירי כן נ"ל ואתי שפיר נמי דמייתי אביי כל הברייתא דשל חמשה ושל ששה עושה דמינה ידעינן דעיקר קפידא דוקא בכמותן ממש בעיקר צורתן ומדתן וכיון דכל זה לא שייך במדור העליון ודאי לא איירי בהו קרא ודו"ק:

בגמרא תנא חדא לצפונה דבריו קיימין: המהרש"א דקדק דמייתי אהך פסקא דכמה היה גבוה ולאין היה נוטה פירושא דרישא לצפונה או לדרומה ולכן כתב דהך פסקא אין כאן מקומו אלא לקמן גבי הא דת"ר אחד אומר גבוה עכ"ד. ולענ"ד א"צ להגיה כזה אלא בדרך פשוט שחסר מהפסקא לצפונה או לדרומה ובזה הכל א"ש דבתחלה מפרש הך דלצפונה ואח"כ הך דכמה היה גבוה ע"י ברייתא דת"ר אחד אומר היה גבוה וכו':

בעלמא הוא דחזי: הט"א הקשה מזה על מה דאמר אביי גופא בכריתות (דף י"ב) דהיכא דלא נתכוין לעדות לא יכול להעיד א"כ למה צריך לטעם אימר כוביתא דעיבא הוא דחזי. ועיין מה שכתבתי בחידושי לכריתות בספרי ע"ל שם דעפ"ז יש ליישב:

קרי ביה אתם: הט"א הקשה דהכא דרש אתם על כל העם ולקמן סוף פרקן דרש מאתם ג"פ אפילו שוגגין ומזידין ומוטעין ואב"ד קאי. ולענ"ד משום הא לא קשיא כיון דדרשינן מאתם דמיותר דגם העם צריך לקדש עם הב"ד א"כ מה שדרשינן אתם אפילו מזידים ומוטעים לא קאי על הב"ד לבד אלא גם על העם המקדש החדש עם הב"ד אכן הא קשיא היאך יליף הכא מניה קריאת העם כיון דצריך לדרשה דאתם אפילו שוגגים. ולענ"ד י"ל דלקמן (דף כ"ה) אהא דאמרינן במתניתן שם אשר תקראו אותם בין בזמנם בין שלא בזמנם אין לך מועדות אלא אלו כתב רש"י אשר תקראו בקריאת ב"ד תלאו הכתוב עכ"ל ומדלא כתב דדרש אתם אפילו מוטעים משמע דס"ל דתנא דמתניתין לא יליף מדרשת ר"ע דיליף מאתם אלא דיליף מאשר תקראו לחוד מדלא הזכיר דרשה דאתם ולפ"ז י"ל דרב פפא הכא מפרש אליבא דתנא דמתניתין דל"צ אתם לאפילו מוטעים דמאשר תקראו לחוד נפקא ולכן יליף מניה קריאת העם אבל ר"נ בר יצחק רצה ליתן טעם לקריאת העם דשייך גם אליבא דר"ע ולכן יליף מדרשה אחרינא:

הלכה כר"א ב"ר צדוק: וכן פסק הרמב"ם והנה בזה יש ד' פלוגתות לת"ק דמתניתין בין בזמנו בין שלא בזמנו מקדשין אותו ולר"א ב"ר צדוק רק בזמנו ולפלימו רק שלא בזמנו ולר"א בר"ש בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו ובסנהדרין (דף י') לאוקימתא דאביי יש לומר דאתי סתם מתניתן שם כת"ק דהכא אבל רבא מוקי כר"א ב"ר צדוק ורב נחמן מוקי כפלימו ורב אשי מוקי כר"א בר"ש וכיון דרב אשי דבתרא הוא מוקי סתם מתניתן שם כר"א בר"ש לכאורה ההלכה כן דהוי מחלוקת בר"ה וסתם בסנהדרין ובשני סדרים יש סדר למשנה כמש"כ התוס' יו"ט בסוטה (פ"ט) ובשער המלך ה' אישות הביא פלוגתא דראשונים בזה וצ"ל כיון דרב יהודה א"ש אמר בפירוש דהלכה כר"א בר"צ פסק הרמב"ם כן. אכן על הרמב"ם בפי' המשניות קשה שאחר שהביא דעת ת"ק כתב ור' אלעזר אומר כי אין חייבין בקידוש החדש על כל פנים ומביא הטעם דשנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים וסיים והלכה כר"א בר"צ והיאך הביא דעת ר"א בר"ש שלא הוזכר במשנה ושבק דעת ר"א בר"צ שהוזכר שם ושפסק כוותיה ואין זה מדרך הרמב"ם ועיין בברטנורא שמתוך דבריו יש ללמוד קצת יישוב לזה:

בתוס' ד"ה אכסדרה. שהיה פתחו גדולה: שהיה פתח האולם ברחבו ובגבהו כפלים כפתח של היכל שפתח היכל גבהו עשרים ורחבו עשר ופתח האולם גבהו ארבעים ורחבו עשרים לכן היה כאכסדרה אע"פ שהיה לו גיפופים ט"ו מכאן וט"ו מכאן ובתירוץ זה ס"ל להתוס' כשיטת הרמב"ם שלא היה האולם לצד המזרח פתוח לגמרי אבל בע"ז (דף מ"ג) ס"ל כשיטת הראב"ד שהביא התוס' יו"ט ג"כ מדות (ספ"ד) שהאולם היה פתוח לצד המזרח לגמרי ולכן היה דומה לאכסדרה ממש. אבל צ"ע דקרי במדות נאמר שהי' פתח האולם כ' אמה הרי שלא היה פתוח לגמרי:

בא"ד ושמא לפי שהיה שם: פי' דאפילו נימא דמשום פתחו הגדולה לא מיקרי אכסדרה י"ל דלכך נקרא כן משום דלצד המזרח היה בית החליפות מכאן ומכאן ושם לא נקרא כותל האולם אלא כותל בית החליפות ולצד מערב הכותל שהפסיק בין האולם להיכל היה במילואו נקרא כותל האולם לכן נקרא האולם אכסדרה כאלו לצד מזרח אין כאן כותל:

אבל מצטרפין לעדות אחרת וכו' אני בעניי בס' הקטן חיים שאל משאלות סי' ל"ג עמדתי קצת בפירוש רש"י והתוס' ומ"ש אחרוני זמנינו על זה בס"ד:

תניא פלימו וכו' ר"א בר צדוק אומר בין כך ובין כך וכו' כן הגירסא בכמה ספרים וכד הוינא טליא קבלתי שהוא ט"ס שהרי ר"א בר צדוק סבר אם לא נראה בזמנו וכו' כדתנן במשנתנו אלא צ"ל ר' אלעזר בר"ש כמ"ש רש"י לעיל דף ח' ע"ב דהכי סבר ר' אלעזר בר' שמעון בסוגיין ע"ש. ואח"כ ראיתי שכן הגיה מהרש"א ואחר כמה שנים ראיתי בש"ס שנדפסו בפפד"מ דגריס בסוגיין ר' אלעזר (ס"א בר"ש) ע"ש ואינו מכוון לומר ס"א ואחר שנים רבות ראיתי בסדר הדורות שנדפס מחדש שכתב כן דף ז' ע"ג ע"ש ויש להרגיש שלא הזכיר דברי מהרש"א שהגיה כן אף דמהרש"א לא זכר לשון רש"י הנז"ל ודוק:

ומי שרי וכו' בסוגיא זו האריך הרב מהר"ם אלשיך בתשובותיו סי' ע"ז ואני הדל כד הוינא טליא התויתי תיו על דברי הרב ז"ל בקונט' ע"ש:

גירי קא משדייא. החמה הזאת חצים היא יורה להלחם בכופרין בה שהיורה בקשת נותן פגימת הקשת לצד פניו: כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים. בימות החמה כגון ביום ארוך של תקופת תמוז חמה שוקעת לסוף מערב לצד צפון כדתניא בעירובין (דף נו.) חמה יוצאת ביום ארוך ושוקעת ביום ארוך זהו פני צפון חמה יוצאת ביום קצר ושוקעת ביום קצר זהו פני דרום ניסן ותשרי חמה יוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב תקופת ניסן היום והלילה שוין חמה יוצאת בחצי מזרח ומהלכת חצי מזרח וכל דרום וחצי מערב ושוקעת ובלילה סובבת למעלה מן הכיפה חצי מערב וכל צפון וחצי מזרח וזורחת ולמחרת התחיל היום להיות זורח מעט מכנגד חצי מזרח לצד צפון ושוקע להלן מחצי מערב לצד צפון וכן כל יום ויום נמשכת מעט בין בזריחה בין בשקיעה וכשמגיע יום תקופת תמוז היא זורחת בקרן מזרחית צפונית ומהלכת ג' רוחות ושוקעת בקרן צפונית מערבית ומשם ואילך הימים מתמעטין והחמה נמשכת מעט מעט בזריחתה ובשקיעתה לצד דרום וכשמגיע תקופת תשרי יוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב והיום והלילה שוין ועוד מושכת והולכת לצד דרום עד תקופת טבת ואותו היום יוצאת בקרן מזרחית דרומית ושוקעת בקרן דרומית מערבית ומשם ואילך נמשכת לאחוריה לצד צפון לזריחתה מרבה הילוכה לצד צפון מעט ושוקעת וכן תמיד עד תקופת ניסן שיוצאת בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב נמצאת בימות החמה מהלכת רוב רוח מערבית לפני שקיעתה ופעמים כולה וכל ימות הגשמים אינה מהלכת אלא מיעוט מערב ופעמים שאינה נכנסת בו אלא דבר מועט והלבנה לעולם בחידושה בקרן מערבית דרומית הלכך בימות הגשמים שאין החמה נכנסת למערב אלא בשקיעתה הלבנה קודמת לתוך המערב נמצאת לבנה בצפון ובימות החמה שהחמה במערב הרבה היא קודמת הלבנה ברוב החדשים לצד צפון נמצאת לבנה בדרום: אבל מצטרפין לעדות אחרת. אחד מהן מצטרף עם עד אחר שיאמר כמותו: ראינוהו במים. תוך נהר או מעין ראינו דמותה של לבנה: בעבים. יום המעונן היה וראינוה מאירה דרך עוביו של עב: עששית. קנדיל''ה בלע''ז: כל הכי חזו ואזלי. בתמיה מאחר שראוהו למה לא יעידו וכי לעולם הם צריכים לראותו: מדעתנו. כדי להעיד עליו: כוביתא דעיבא. עיגול של עב לבן: מתני' ראש ב''ד אומר מקודש כו': גמ' מקראי קדש. תרי זימני משמע: ר' אלעזר בר' צדוק אומר כו': בזמנו אין מקדשין אותו. שאינו צריך חיזוק: מעובר אין. דמשמע משחשיכה נתעבר: אבל מקודש לא. קתני הרי זה מתקדש למחר: מעובר איצטריכא ליה. כלומר לעולם למחר בעי קידוש והאי דלא תנייה משום דאיצטריכא לאשמועינן מעובר: דהואיל ובזמנו ראוהו. סד''א לא ליעברוה ואי תנא הרי זה מתקדש למחר הוה אמינא לעולם מיומא קמא מתקנינן מועדותיה: מתני' דמות צורות לבנה: גמ' לא תעשון אתי. צורות העומדים אתי:

גירי קא משדייא. בלבנה אין לחוש אם רואה פגימת הקשת דאין קשת אלא ביום ואז הלבנה כשרגא בטיהרא ולא אמרי עובדיה גירי קא משדייא: תני חדא לצפונה דבריו קיימין. קשה לי דדריש ר' יוחנן לעיל (דף כג.) עושה שלום במרומיו מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכשהלבנה לפני החמה ופגימת הלבנה בחידושה לעולם כלפי מזרח ובו רואה החמה פגימותיה ור' אליהו בר שלמה מגורגו''ש הראני דבשני גלגלים [הם] חמה ולבנה ויכולה להיות ראיית הלבנה לפני החמה וחמה אינה רואה פגימותיה שגלגל הלבנה למטה מגלגל החמה שהוא למעלה ממנו ולחכמי המזלות זה פשוט: אבל מצטרפין לעדות. למ''ד (שבועות דף מז:) בב' כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ניחא דמצטרפין לעדות ממון אבל למ''ד בהדי סהדי שקרי למה לי היאך מצטרפין לשום עדות אפילו לעדות החדש לכן דחק בקונט' לפרש אחד מהן מצטרף עם אחר שיאמר כמותו ובעדות של חדש זה איירי והא דקתני לעדות אחרת היינו כלומר דמצטרף עם אחרים דנעשה עדות אחרת והכי מפרש לה בהדיא בסוף פרק כל הנשבעין (שם דף מח.) משום דהוה ליה חד ואין דבריו של חד במקום שנים: בדמות שמשיי. בהיכל ואולם מוקי לה ול''ג המשמשין לפני במרום: אכסדרה תבנית אולם. סתם אכסדרה אין בו כי אם ג' מחיצות ורביעית פרוצה במלואה כדמשמע בפ' לא יחפור (ב''ב דף כה. ושם) דקאמר עולם דומה לאכסדרה ורוח צפונית אינה מסובבת והא דקתני אכסדרה תבנית אולם לפי שהיתה פתחו גדולה קרי ליה אכסדרה אע''פ שלא היה במלואה דה''ל גיפופי ט''ו אמה מכאן וט''ו אמה מכאן וכדתנן במדות (פ''ד מ''ז) ושמא לפי שהיה שם בית החליפות וכותל מפסיק במלואו בפנים: