ראש השנה כד ע"ב

של חמשה ושל ששה ושל שמונה ושל שבעה לא יעשה אפי' של שאר מיני מתכות רבי יוסי בר יהודה אומר אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי אמרו לו משם ראייה שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב ושמשין שאי אפשר לעשות כמותן מי שרי והתניא {שמות כ-כג} לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה תשתרי אלמה תניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם א''ר הונא בריה דרב אידי מפרקיה דאביי שמיעא לי לא תעשון אתי לא תעשון אותי ושאר שמשין מי שרי והא תניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון ושבמדור התחתון מי שרי והתניא {שמות כ-ד} אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת כי תניא ההיא לעבדם אי לעבדם אפילו שלשול קטן נמי אין ה''נ דתניא {שמות כ-ד} אשר בארץ לרבות הרים וגבעות ימים ונהרות אפיקים וגאיות מתחת לרבות שלשול קטן ועשייה גרידתא מי שרי והתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות שאני ר''ג דאחרים עשו לו והא רב יהודה דאחרים עשו לו וא''ל שמואל לרב יהודה שיננא סמי עיניה דדין התם חותמו בולט הוה ומשום חשדא כדתניא טבעת חותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה חותמו שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה ומי חיישינן לחשדא והא ההיא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוה ביה אנדרטא והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי ומצלו התם ולא חיישי לחשדא רבים שאני והא ר''ג יחיד הוא כיון דנשיא הוא שכיחי רבים גביה איבעית אימא דפרקים הוה ואיבעית אימא להתלמד עבד וכתיב {דברים יח-ט} לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות:
מתני' מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

אבל עושה מנורה של חמשה נרות, ושל ששה נרות, ושל שמונה נרות.

ומנורה של שבעה - לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות.

כי אף על פי שבענין המנורה נאמר: "ועשית מנורת זהב טהור", בכל זאת הגמרא במנחות [כח ב] דורשת מן הכתוב, שאם עשאה משאר מתכות היא כשרה, לפיכך אסור לעשות כדוגמתה גם משאר מתכות. ^[27]

רבי יוסי בר יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה.

מפני שאף אם עשו במקדש מנורה מעץ, הרי היא כשרה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי, כאשר נצחו את היונים והוציאום מירושלים וטיהרו את המקדש, והיו עניים ולא יכלו לעשות את המנורה מזהב.

ומהם נלמד שאף מנורת עץ כשרה [וטעמו של רבי יוסי בר יהודה מפורש במנחות שם ^[28]].

אמרו לו חכמים: וכי משם ראיה שאף מנורה של עץ כשרה?!

והרי המנורה שעשו מלכי בית חשמונאי לא של עץ היתה! אלא שפודין של ברזל היו, וחיפום בבעץ, בדיל. ^[29]

וכאשר העשירו - עשאום של כסף.

חזרו והעשירו יותר - עשאום של זהב.

ולעולם אין המנורה כשרה בשל עץ, אלא בשל מתכת בלבד.

ומדברי הברייתא למדנו שאין איסור לעשות כדמות השמשים של ה', אלא רק בדומים להם ממש. ומאחר שאי אפשר לעשות כדמות הלבנה ממש, מותר לעשות כצורתה.

ותמהינן: וכי שמשין שאי אפשר לעשות כמותן - מי שרי!? וכי מותר לעשות כמותן?!

והתניא: נאמר [שמות כ]: "לא תעשון אתי".

לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום.

ומניחה הגמרא שהשמשים ב"מרום" הם השמש והירח והכוכבים, שאי אפשר לעשות כמותם ממש!

ומשנינן: אמר אביי: לא אסרה תורה לעשות כדמות השמש והירח והכוכבים שבמרום.

אלא זה שאסרה תורה לעשות הוא דמות "ארבעה פנים" בהדי הדדי. פני שור, אדם, אריה ונשר בחיה אחת.

וזה כדוגמת חיות הקדש, כמבואר בתחילת ספר יחזקאל. ^[30]

ומשמעות "אתי" - דמות החיות השוכנות אצלי. ^[31]

ומקשינן: אלא, מעתה, פרצוף אדם לחודיה - תשתרי!? מאחר שאחד מארבעת הפנים של חיות הקדש הם פני אדם, ואמר אביי שאין איסור אלא כאשר עושים את דמות ארבעת הפנים יחד, אם כן, מותר לעשות דמות פרצוף אדם לבדו!

אלמה, למה תניא: כל הפרצופות מותרין לעשות כדוגמתן, חוץ מפרצוף אדם.

אמר רב הונא בריה דרב אידי: מפרקיה דאביי שמיעא לי, שמעתי משיעורו של אביי, שכך הוא דרש את הפסוק "לא תעשון אתי" - לא תעשון אותי!

כלומר, כדמות אדם, לפי שכך אני נראה בו לנביאים בחזיונם. ^[32]

ותמהינן: ושאר שמשין - מי שרי!? וכי מותר לעשות כדמות שאר השמשין חוץ מצורת אדם? והא תניא: "לא תעשון אתי" - לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום. כגון: אופנים, ושרפים, וחיות הקודש, ומלאכי השרת! ^[33]

אמר תירץ אביי: לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון, ברקיע השביעי העליון, שנאמר "אתי".

אבל חמה, לבנה, כוכבים ומזלות, אינם גבוהים כל כך, אלא ברקיע השני הם.

ותמהינן: וכי שמשין שבמדור התחתון - מי שרי!? וכי מותר לעשות כדוגמתן?!

והתניא: נאמר [שמות כ]: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת". ודרשינן:

"אשר בשמים" - לרבות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות.

"ממעל" - לרבות מלאכי השרת! ומתרצינן: כי תניא ההיא, כל כוונת הברייתא ההיא, היא לענין שאסור לעבדם, אבל מותר לעשותם.

ותמהינן: אי, אם הברייתא מדברת לענין לעבדם, הרי אפילו לשלשול תולעת קטן נמי אסור לעבוד! ולמה הזכירה הברייתא רק את שוכני השמים?

ומתרצינן: אין הכי נמי. אכן הברייתא בהמשך דבריה אומרת שאף לשלשול אסור לעבוד.

דתניא בברייתא:

"אשר בארץ" - לרבות הרים וגבעות ימים ונהרות אפיקים [מוצאי מים] וגאיות.

"מתחת" - לרבות שלשול קטן [הדר מתחת לארץ בתוך הקרקע].

אך הגמרא דוחה את דברי אביי: ותמהינן: ועשייה גרידתא - מי שרי!?

וכי מותר לעשות כצורת השמשים שבמרום שלא על מנת לעבדם?!

והתניא: "לא תעשון אתי" - מלמד, שלא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני, כגון: חמה ולבנה כוכבים ומזלות!

ומכאן מוכח שאסור לעשות כצורת שמשי מרום אפילו שלא על מנת לעבדם.

וחוזרת קושית הגמרא דלעיל: איך היו לרבן גמליאל צורות לבנה? הרי אסור לעשותם?

ומתרצינן: שאני שונה רבן גמליאל, דאחרים, נכרים עשו לו אותם.

ואף על פי שגזרו חכמים שאסור לומר לנכרי לעשות דבר איסור, לצורך מצוה התירו [תוספות. ריטב"א].

ומקשינן: והא רב יהודה, דאחרים עשו לו צורה אסורה בטבעתו [טבעת ובראשה חותמת, שבה היה רגיל לחתום], ואף על פי כן אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא ["שנון"] ! סמי השחת עיניה דצורה דין. השחת את צורתה של זאת.

ומתרצינן: התם [שם] חותמו בולט הוה.

ואסור לעשות כן משום חשדא שיחשדוהו שהוא עובד לצורה זו עבודה זרה.

כדתניא: טבעת ובה צורה שאסור לעשותה:

אם חותמו בולט - אסור להניחה באצבעו מפני החשד.

ומותר לחתום בה על שעוה [כפי שנהגו בימיהם], כי כאשר חותמים בה על השעוה, בליטת הצורה שבטבעת, גורמת לשעוה לשקוע באותה צורה, ומותר לעשות צורה שוקעת. ^[34]

ואם חותמו שוקע - מותר להניחה באצבעו.

ואסור לחתום בה על שעוה, כי בשעוה נעשית צורה בולטת.

ולכן, שמואל אמר לרב יהודה שישחית את הצורה הבולטת שהיתה בטבעתו.

ומתוך דברי הגמרא להלן יתבאר מדוע רבן גמליאל לא היה צריך להשחית את הצורות שבידו.

ותמהינן: ומי חיישינן לחשדא?! וכי אנו חוששין לחשד זה?!

והא ההיא בי כנישתא ד"שף ויתיב" בנהרדעא, והלא באותו בית כנסת שהיה ב"שף ויתיב" [שם מקום] אשר בנהרדעא, דהוה ביה אנדרטא, צורת דמות המלך.

ובכל זאת הוו עיילי, היו נכנסים בו רב, ושמואל, ואבוה דשמואל, ולוי, ומצלו התם, ומתפללים שם.

ולא חיישי לחשדא, לא חששו שיחשדו בהם שמא הם מתפללים לעבודה זרה!

ומכאן ראיה שאין חוששים לחשד זה!

ומתרצינן: צורה השייכת לרבים, כגון בבית הכנסת, שאני, היא שונה מצורה השייכת ליחיד, שמותר לקיימה היות ואין חושדים ברבים.

ותמהינן: והא רבן גמליאל - יחיד הוא! ואף על פי כן, הוא השתמש בצורות הלבנה שהיו לו ולא חשש לחשד!

ומתרצינן: אף על פי שהצורות היו שלו בלבד, בכל זאת כיון דרבן גמלאל נשיא הוא - שכיחי רבים גביה. רבים שכיחים בביתו, והרי זה כצורה של רבים, שאין חושדים בהם.

איבעית אימא, ואם תרצה, תוכל לתרץ, שצורות הלבנה שביד רבן גמליאל דפרקים הוה - היו עשויות חוליות, ולא היה מחברם אלא בשעת בדיקת עדים, ולא ראו זאת כל יום, ולפיכך אין חשד בדבר. ^[35]

ואיבעית אימא: רבן גמליאל עשה בעצמו את צורות הלבנה שבידו, ^[36] משום שכדי להתלמד עבד, עשה זאת.

וכתיב [דברים יח]: "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם". ודרשינן:

לא תלמד על מנת לעשות - אבל אתה למד לעשות על מנת להבין ולהורות.

מתניתין:

מעשה שבאו שנים עדים, ואמרו ראינוהו [את חידוש הירח] בשחרית במזרח.

הערות

^[27] שנאמר: "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה". ודרשו חז"ל: "ועשית מנורת" - הרי זה כלל. "זהב טהור" - פרט. "מקשה "תיעשה" - חזר וכלל, ו"כלל ופרט וכלל" מלמד שצריך שהכלל יהיה כעין הפרט. כשם שהפרט [זהב] הרי הוא מתכת, אף הכלל מדבר במיני מתכות בלבד. רש"י.

^[28] ומובא ברש"י כאן, והיינו, שרבי יוסי בר יהודה דורש את הפסוק הנ"ל [בהערה הקודמת] בדרך לימוד של "ריבוי ומיעוט" [ולא ב"כלל ופרט"] ומדרך זו למדים שהתורה מרבה את כל המינים ואינה ממעטת אלא מין אחד. והיינו מנורה של חרס.

^[29] רש"י עבודה זרה מג.

^[30] שלחיות הקודש יש 4 פנים לכל אחת מהן. והיינו פני שור אדם אריה ונשר. במסכת חגיגה [יב ב] אמרו שיחזקאל הפך את השור לכרוב, וליפכך מסתפק הש"ך [יו"ד קמא כ], האם מה שהזכיר רש"י כאן שור, זה לאו דוקא, או שמאחר שהיה שור במרכבה בזמן שנאמר המקרא, לפיכך גם בזמננו אסור לעשות צורת 4 פנים ושור ביניהם.

^[31] רש"י עבודה זרה מג.

^[32] ר"ח ריטב"א. [אבל חס ושלום שיהיה לבורא יתברך דמיון לגוף כלל. ריטב"א].

^[33] בשלחן ערוך [יורה דעה קמא ד] פסק [על פי הגמרא בעבודה זרה מג] שאין איסור אלא בארבעת הפנים ביחד. [אדם שור אריה ונשר], או צורת שרפים ואופנים, ומלאכי השרת וצורת אדם. וקשה: הרי מבאור בגמרא שצורת אדם לבדו אסורה ! [א] הר"ן תירץ שכאשר צורת האדם מצורפת לצורות נוספות, הייתי חושב שדבר זה מותר מפני שאין זו צורת אדם, וכן אין זו צורת מלאכי השרת שלהם כנפים. ולכן הוצרך הכתוב לאוסרו. וכן תירצו תוספות בתירוצם הראשון. ותמה הט"ז [שם ס"ק א]: לפי זה אם יעשה צורת אדם עם פרצוף אחד או שנים מהחיות הנ"ל יהיה מותר? ולא שמענו דבר זה ! [ב] הט"ז [שם] תירץ שהפסוק משמיענו שאם עשה צורת ד' חיות יחד צריך לפחות [לחסר ולהזיק] לכל ארבעת הצורות. [ג] תוספות בתירוץ שני מתרצים שהפסוק משמיענו שאם היתה לפניו צורת אדם עשויה, אסור לו להוסיף עליה את צורות שלשת הפרצופין האחרים. וכן כתב הש"ך שם בשם הסמ"ק. [ד] הש"ם שם מביא תירוץ נוסף של תוס', שהפסוק השמיענו שהעושה צורת ארבעת פרצופין עובר בשני לאוין. כתב הט"ז [שם], שאין איסור אלא כשעושה צורת אדם שלם, וכן בכל ארבעת החיות. אבל אם עושה את פניהם בלבד, מותר. עיין שם. [וכן כתב הש"ך סוף ס"ק כה בענין כל הצורות ע"ש].

^[34] הגמרא לא תירצה לעיל שלרבן גמליאל היו צורות לבנה שוקעות. ומכאן למד רבנו תם, שלענין חמה לבנה וכוכבים אפילו צורה שוקעת אסור. מפני שאינם בולטים ברקיע. [כן כתבו תוספות והרא"ש בשם רבנו תם ור"י וריב"א בעבודה זרה מ"ג. וכן הביא הטור יו"ד קמ"א בשם ר"ת]. ועיין הגהת הגר"א שו"ע יו"ד קמ"א סעיף קטן כ"ה. והט"ז [יו"ד קמ"א ס"ק י"ב] מביא בשם הרמב"ן והר"ן שאפילו בשאר הצורות אסור גם אם אינן בולטות, וכן מסקנת הטור. ולפיכך כתב שלהלכה אין להקל בזה. [וכל זה בצורה שלימה, וכמו שנתבאר לעיל בסוף הערה 33].

^[35] רש"י במסכת עבודה זרה מג ב.

^[36] ריטב"א ד"ה ואי בעית אימא דפרקים הוה. עיין שם.

אדם מנורה של חמשה ושל ששה ושל שמונה קנים, אבל של שבעה קנים — לא יעשה, אפילו היו משל שאר מיני מתכות ולא של זהב, שכן בשעת הדחק עושים גם במקדש מנורה מחומרים אחרים. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף מנורה של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי כשטיהרו את הבית בראשונה ומפני דחקם הוזקקו לעשות מנורה מעץ, וכיון שהיא כשרה במקדש — אסור לעשות כיוצא בה בחוץ.

אמרו לו: משם מביא אתה ראייה?! הלא לא כך היה, שהרי שפודין של ברזל היו להם וחיפום (וציפו אותם) בבעץ (בבדיל) ומהם עשו מנורה. לאחר מכן כשהעשירו ויכלו לעשות מנורה מחומר איכותי יותר, עשאום מנורה של כסף, חזרו והעשירו — עשאום של זהב. ולענייננו הוכיח מכאן אביי שהדברים שאסור לעשות כמותם הם דווקא כדמות השמשים שאפשר לעשות כמותם, כגון כלי הקודש.

ושואלים: ושמשין שאי אפשר לעשות כמותן מי שרי [האם מותר] לעשות כדוגמתם? והתניא [והלא שנינו בברייתא] במפורש: מה שנאמר "לא תעשון אתי" (שמות כ, כ), בא ללמד: לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום! אמר אביי: אין הכוונה לשמש וירח ולא אסרה תורה אלא לעשות דמות ארבעה פנים של חיות שבמרכבה בהדי הדדי [יחד], אבל כל צורה אחרת מותר, לפי שאינה כדמות המלאכים המשמשים במרום.

ומקשים: אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה תשתרי [לבדו יהא מותר] בעשייה? אלמה תניא [מדוע איפוא שנינו בברייתא]: כל הפרצופות מותרין לעשות אותן לשם נוי חוץ מפרצוף אדם! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב אידי: מפרקיה [מדרשתו] של אביי שמיעא לי [שמעתי] דבר זה: שאסור לעשות כדוגמת פרצוף אדם, מפני טעם אחר, ששנינו ללמוד ממה שנאמר: "לא תעשון אתי" (שמות כ, כ) — לא תעשון אותי, שכיון שנברא האדם בצלם אלוקים, אסור לעשות דמות כמראה אדם.

ושואלים: ושאר שמשין מי שרי [האם מותר]? והא תניא [והרי שנינו בברייתא] מה שנאמר "לא תעשון אתי" בא ללמד: לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת! אמר אביי: לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון, כלומר, אלה שהם מלאכי עליון, ברקיע עליון. אבל לא גרמי השמיים אף כי משכנם במרום.

ומקשים עוד: ושבמדור התחתון מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ, ד), ומפרשים: "אשר בשמים" — לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, "ממעל" — לרבות מלאכי השרת. הרי שאסור לעשות אף כדוגמת גרמי השמים שבמדור התחתון! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] בענין מה שבשמים ממעל — הכוונה היא לאסור לעבדם, אבל לא נאסר לעשות כתבניתם.

ומקשים: אי [אם] לענין לעבדם, אם כן אפילו שלשול קטן נמי [גם כן] אסור לעבדו! ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא גם כן], דתניא [שכן שנויה ברייתא] על המשך הכתוב "ואשר בארץ" — לרבות הרים וגבעות ימים ונהרות אפיקים וגאיות, "מתחת" — לרבות שלשול קטן. ואם כן כל מדרש־הלכה זה כולו נאמר לענין איסור עבודה זרה שאסור לעבוד לכל דבר.

ושוב מקשים: ועשייה גרידתא [לבדה] של גרמי השמים מי שרי [האם היא מותרת]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: מה שנאמר "לא תעשון אתי" בא ללמד: לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני, כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות. והרי זו הוכחה ברורה שאף תבניות שמש וירח אסורות בעשייה! ונדחו איפוא דברי אביי.

ויש להסביר באופן אחר: שאני [שונה] רבן גמליאל דאחרים (גויים) עשו לו תבניות אלה, ולא נאסר לישראל אלא רק לעשות כדוגמתם, אולם לא נאסר עליו להחזיק בהם. ומקשים: והא [והרי] רב יהודה שאחרים עשו לו חותמת בדמות אדם, ואמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה תלמידו: שיננא [גדול השיניים], סמי עיניה דדין [עור את עיניו של זה] כלומר, השחת את הצורה הזו. הרי שאסור אף להחזיק צורת אדם!

ודוחים: התם [שם] במעשה של ר' יהודה, חותמו בולט הוה [היה], שהיתה זו צורת אדם בולטת ומשום חשדא [חשד] הוא, שלא יאמרו עבודה זרה היא בידו. וכדתניא [כפי ששנויה ברייתא]: טבעת שיש בה צורה, אם חותמו בולט — אסור להניחה על אצבעו משום חשד, ומותר לחתום בה, משום שיוצרת צורה שוקעת, ובזו לא נאמר איסור. אולם אם היה חותמו שוקע — מותר להניחה, אולם אסור לחתום בה, משום שהוא יוצר על ידי כך צורה בולטת.

ושואלים מצד אחר: ומי חיישינן לחשדא [האם חוששים אנו לחשד] בכגון זה? והא ההיא בי כנישתא דשף ויתיב [והרי אותו בית כנסת שנפל והוקם] בנהרדעא, דהוה ביה [שהיתה בו] אנדרטא, פסל אדם בדמות המלך, והוו עיילי [והיו נכנסים] רב ושמואל ואבוה [ואביו] של שמואל ולוי ומצלו התם [ומתפללים שם] ולא חיישי לחשדא [חששו לחשד]! ומשיבים: כשנמצאים שם יהודים רבים באותו המקום, שאני [שונה] הדבר, שאין חושדים ברבים שכוונתם לעבודה זרה, ויודעים שהוא לנוי בלבד.

ושואלים עוד: והא [והרי] רבן גמליאל יחיד הוא ויש מקום איפוא לחשוד בו, ואם כן כיצד עשה את צורות הלבנה? ומשיבים: כיון שנשיא הוא — שכיחי [מצויים] רבים גביה [אצלו], והריהו נחשב כרבים. איבעית אימא [אם תרצה אמור] צורות אלו לא היו שלימות אלא של פרקים הוה [חלקים היתה] ודבר העשוי חלקים חלקים אינו נחשב כצורה אסורה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כי כדי להתלמד וללמד עבד [עשה] ובענין זה אין איסור כלל, וכתיב [והרי נאמר]: "לא תלמד לעשות כתועבת הגויים ההם" (דברים יח, ט). אבל אתה למד להבין ולהורות, הרי שלצורך לימוד והוראה מותר לעשות דברים שונים שאסור לעשותם לצורך עצמם.

א משנה מעשה שבאו שנים להעיד על החודש, ואמרו: ראינוהו את הירח הישן שחרית בצד מזרח,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a candelabrum of five or of six or of eight lamps. But one may not fashion a candelabrum with seven lamps even if he constructs it from other kinds of metal rather than gold, as in exigent circumstances the candelabrum in the Temple may be fashioned from other metals. Rabbi Yosei bar Yehuda says: Also, one may not fashion a candelabrum of wood, in the manner that the kings of the Hasmonean monarchy fashioned it. When they first purified the Temple they had to prepare the candelabrum out of wood, as no other material was available. Since this candelabrum is fit for the Temple, it is prohibited to fashion one of this kind for oneself.

The other Sages said to Rabbi Yosei bar Yehuda: From there you seek to bring a proof? There the branches of the candelabrum were comprised of spits [shippudin] of iron and they covered them with tin. Later, when they grew richer and could afford a candelabrum of higher-quality material, they fashioned them from silver. When they grew even richer, they fashioned them from gold. Still, Abaye proves from this baraita that the prohibition against forming an image applies only to items that can be reconstructed in an accurate manner. Since this is not possible in the case of the moon, Rabban Gamliel’s forms were permitted.

The Gemara asks: And is it really permitted to form images of those attendants concerning which it is impossible to reproduce their likeness? Isn’t it taught in a baraita that the verse: “You shall not make with Me gods of silver” (Exodus 20:19), comes to teach: You shall not make images of My attendants that serve before Me on high. Apparently, this includes the sun and the moon. Abaye said: This does not include the sun and the moon, as the Torah prohibited only the fashioning of an image of all four faces of the creatures of the Heavenly Chariot together (see Ezekiel, chapter 1). However, all other images, which are not the likeness of the ministering angels, are permitted.

The Gemara raises a difficulty: However, if that is so, let the fashioning of an image of a human face [partzuf ] alone be permitted. Why, then, is it taught in a baraita: All faces are permitted for ornamental purposes, except for the face of a person? Rav Huna, son of Rav Idi, said: From a lecture of Abaye I heard that there is a different reason why one may not form an image of a human face, as the verse states: “You shall not make with Me [iti]” (Exodus 20:19). This can be read as: You shall not make Me [oti]. Since man is created in the image of God, it is prohibited to form an image of a human being.

The Gemara asks: And is it permitted to form images of other attendants? Isn’t it taught in another baraita that the verse: “You shall not make with Me gods of silver” (Exodus 20:19), teaches that you shall not make images of My attendants that serve before Me on high, for example, ofanim and seraphim and the sacred ḥayyot and the ministering angels. Abaye said: The Torah prohibited only those attendants that are found in the upper Heaven, i.e., the supreme angels in the highest firmament, but not the celestial bodies, e.g., the sun and the moon, despite the fact that they too are located in heaven.

The Gemara raises another difficulty: And is it permitted to form images of those bodies found in the lower heaven? Isn’t it taught in a baraita: “You shall not make for yourself any graven image, nor any manner of likeness, of anything that is in heaven above, or that is in the earth beneath, or that is in the water under the earth” (Exodus 20:3). The phrase “that is in heaven” comes to include the sun, the moon, the stars, and the constellations. The term “above” serves to include the ministering angels. Apparently, it is prohibited to form an image even of the celestial bodies found in the lower Heaven. The Gemara answers: When that baraita is taught, it is in reference to the prohibition against worshipping them. However, there is no prohibition against forming an image in their likeness.

The Gemara asks: If that baraita is referring to the prohibition against worshipping them, then even a tiny worm should also be prohibited. The Gemara answers: Yes, it is indeed so, as it is taught in the same baraita with regard to the continuation of the verse, “in the earth” comes to include mountains and hills, seas and rivers, streams and valleys; “beneath” comes to include a tiny worm. If so, it is indeed possible to explain that the entire baraita is referring to the prohibition against idol worship.

The Gemara raises yet another objection: And is the mere fashioning of images of the celestial bodies permitted? Isn’t it taught in another baraita: “You shall not make with Me gods of silver” (Exodus 20:19). This verse teaches that you shall not make images of My attendants that serve before Me, for example the sun, the moon, the stars and the constellations. This is explicit proof that it is prohibited to form images of the sun and the moon; consequently, the solution proposed by Abaye is rejected, leaving the difficulty with Rabban Gamliel’s diagram unresolved.

The Gemara proposes an alternative resolution: The case of Rabban Gamliel is different, as others, i.e., gentiles, fashioned those images for him, and it is prohibited only for a Jew to fashion such images; there is no prohibition against having them in one’s possession. The Gemara raises a difficulty: But there is the case of Rav Yehuda, as others fashioned for him a seal in the form of a human being, and Shmuel said to Rav Yehuda, who was his student: Sharp-witted one, blind this one’s eyes, i.e., disfigure the image, as it is prohibited even to have the image of a human being in one’s possession.

The Gemara answers: There, in the case of Rav Yehuda, his was a protruding seal, i.e., the image projected from the ring, and Shmuel prohibited it due to the potential suspicion that he had an object of idol worship in his hand. As it is taught in a baraita: With regard to a ring, if its seal protrudes it is prohibited to place it on one’s finger, due to the suspicion of idol worship, but it is permitted to seal objects with it. In this case, the act of sealing creates an image that is sunken below the surface, which is not prohibited. However, if its seal is sunken, it is permitted to place it on one’s finger, but it is prohibited to seal objects with it, as that creates a protruding image.

The Gemara asks: And are we concerned about arousing suspicion in a case of this kind? But what about that certain synagogue that had been destroyed in Eretz Yisrael and its stones were relocated and it was rebuilt so that it sat in Neharde’a, and there was a statue [andarta] of the king in it. And nevertheless Rav and Shmuel and Shmuel’s father and Levi would all enter and pray there and they were not concerned about arousing suspicion. The Gemara answers: When many Jews are present it is different, as a large group is not suspected of having idolatrous intentions. Rather, it is assumed that the statue is there exclusively for purposes of ornamentation.

The Gemara asks: But isn’t Rabban Gamliel an individual? According to this reasoning, his images of the moon should have been prohibited, as they would have aroused suspicion. The Gemara answers: Since he is the Nasi, the head of the Great Sanhedrin, many people were always found with him, and therefore there was no room for suspicion. The Gemara suggests an alternative answer: If you wish, say that these images were not whole; rather, they were formed from pieces of images that had to be put together. Only complete images are prohibited.

The Gemara suggests yet another answer: If you wish, say: Rabban Gamliel did this to teach himself, which is not prohibited, as it is written: “You shall not learn to do after the abominations of those nations” (Deuteronomy 18:9), which indicates: However, you may learn to understand and to teach. In other words, it is permitted to do certain things for the sake of Torah study which would otherwise be prohibited.

MISHNA: There was an incident in which two witnesses came to testify about the new moon, and they said: We saw the waning moon in the morning in the east,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומנורה תבנית מנורה בשבעה קנים. אבל עושה של ששה של שמונה. של שבעה לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות. אבל דמות לבנה שאי אפשר לו לאדם לעשות לבנה לא אסרה תורה. ואקשינן תוב והתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום וכי אפשר לאדם לעשות דמות חיות הקודש.

ופריק אביי לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים כאחד. אי הכי פרצוף אדם לחודיה לשתרי אלמה תניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם.

ואסיקנא לא תעשון אתי. פי' לא תעשון אותי כגון דמות אדם שאני מראה לנביאים בחזיונם. כדכתיב ביחזקאל דמות כמראה אדם עליו מלמעל' (אתי). והתניא בהדיא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כו' ודחינן [כי] תניא היא לעבדם היא דתניא ואשר במים מתחת לארץ לא תשתחוה להם ולא תעבדם לרבות שלשול קטן. ועשייה בלא לעבדם שרי והתניא לא תעשון אתי פי' כל שמשין שאתי כגון חמה ולבנה כו'. ופרקינן הוא עצמו אסור לעשות אבל אחרים לא ור"ג אחרים עשו לו. ואסיקנא אם הוא כגון טבעת וחותמו בולט אסור משום חשדא.

ומי חיישינן לחשדא והא ההוא אנדרטא. פירוש צורת איש דהוה קאי בכנישתא דשף יתב בנהרדעא והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי ומצלי התם. ופרקינן רבים שאני. כלומר במקום שיש רבים לא חיישינן לחשדא. ור"ג נמי כיון דנשיא הוא רבים שכיחי גביה ולאו יחיד הוא. איכא דאמרי דמות צורת לבנה של חוליות היתה איכא דאמרי להתלמד מותר שנאמר לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות:

שפודין של ברזל היו. להכי קרי להו שפודין, דאינה באה גביעים וכפתורים ופרחים, אלא אם כן באה זהב, כדמוכח במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות כח, א).

לא תעשון אתי קרי ביה לא תעשון אותי. ואם תאמר אם כן למה לי דאסר דמות ארבע פנים בהדי הדדי, תיפוק ליה משום פרצוף אדם לחודיה דאית בהו. יש לומר נפקא מינה בשהיה שם כבר פרצוף אדם שאסור להוסיף עליו דמות שלשה פנים האחרים. ואי נמי, כל היכא דמצרף ארבע בהדי הדדי לאו היינו לא תעשון אותי ולא ליתסר, קא משמע לן לא תעשון דמות שמשי. ואם תאמר מאי קא מקשה ואזיל מדתניא כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם, דילמא התם במוצא וכדמוקי לה רבא התם בעבודה זרה בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מג, א) ומשום איסור הנאת עבודה זרה נגעו בה, אבל עשייה שריא. ויש לומר דהכא אליבא דאביי מקשינן ואיהו מוקי לה בעושה ודלא כרבא. ומיהו ליכא ראיה מהכא למישרי עשיית פרצוף אדם כרבא ומשום דאביי ורבא הלכה כרבא, דדילמא רבא נמי אפשר דאסר, משום דבלא שום קושיא אפשר למדרש לא תעשון אתי לא תעשון אותי.

אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון. והני תלת מילי דאביי לא פלגינן אהדדי ולא מהדר קא הדר ביה מחדא מינייהו. אלא מעיקרא הכי קאמר, לא אסרה תורה בשמשין של מטה אלא בית תבנית היכל ואכסדרה תבנית אולם, ובשמים שבמדור התחתון אסרה דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ובמדור העליון לא אסרה אלא דמות ארבע פנים בהדי הדדי.

שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו. ואע"ג דאמירה לגוי אסירה בכל מידי דמיסר לישראל למעבד, כדמוכח בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צ, א) גבי בעיא דמהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה. אפילו הכי שאני הכא דלמצוה שרי דאמירה לגוי אינה אלא מדבריהם, והכא במקום מצוה לא גזור.

התם בחותמה בולט ומשום חשדא. והשתא הוה מצי למפרך מיד, אי הכי ר"ג נמי הא איכא משום חשדא, אלא דעדיפא מינה אקשי ומי חיישינן לחשדא, וכיון דשני ליה דאיכא לחלק בין חשדא דיחיד לחשדא דרבים הדר אקשי ליה והא ר"ג דיחיד הוא ואם כן ליתסר משום חשדא.

הא דתניא: טבעת שחותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה. בצורת אדם, אי נמי בצורת חמה ולבנה היא, דאיכא משום עשייה ומשום חשדא דע"ז, והלכך בחותמה בולט אסור להניחה משום חשד ע"ז לפי שאלו צורות נעבדות ואותן הנעשין לעבודה אין עושין אותן אלא בולטות. ומותר לחתום בה דאי משום איסור עשייה, לא אסרה תורה אלא כעין שמשין שבמדור שהן בולטין. אבל אי אפשר לפרש בצורת דרקון דההיא ליכא משום איסור עשייה, דעשייה שלא לשם ע"ז מישרא שרי, כדאמרינן התם בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מב, ב) ואי בצורת דרקון בעשייה מי אסיר. והלכך חותמה שוקע היה מותר בין להניחה בין לחתום בה, והא דר"ג הוא הדין דהוה מצי לשנויי שלא היו בולטות. ובפרק כל הצלמים הארכתי בשמועה זו יותר בסייעתא דשמיא.

מתני': ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. פירש רש"י ז"ל משום רבותיו, ראינוהו הישנה בשחרית במזרח ואת החדשה ערבית במערב. וקאמר עדי שקר הם, משום דעשרים וארבעה שעי מיכסי סיהרא. והקשה הוא ז"ל, דאם כן מאי שייך בהא פעמים בא בארכה פעמים בא בקצרה דקאמר ר"ג בברייתא. ומשום הכי פירש הוא ז"ל, דכולה בחדשה קאמרי כלומר, ראינוהו בשחר במזרח ובערב במערב, ומשום הכי קאמר עדי שקר הם שאי אפשר שילך כל כך מן המזרח למערב משחרית לערבית, ועלה קאמר ר"ג דפעמים שהיא [באה] בקצרה. ומיהו בירושלמי (ר"ה פ"ב, ה"ו) משמע כפירוש הראשונים, דגרסינן התם אמר ר' שמלאי טעמא דר' יוחנן בן נורי כל חדש שנראה קודם שש שעות אין כח בעין לראות את הישן, ותני כן נראה ישן שחרית לא נראה חדש בין הערבים נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן שחרית, אמר ר' חייא בר אשי ולמה קבלן רבן גמליאל שכן מסורת היא מאבותיו פעמים שבא בארכה פעמים שבא בקצרה.

כדתניא טבעת וכו'. פי׳ הא ודאי בחותם שאסור בעשיה בלי הנחה ושאסור בהנחה בלי עשיה משום שכיוצא בו נעבד כגון צורת אדם לד״ה א״נ צורת חמה ולבנה למאן דסבר מדרבנן דבולטין אסורין לעשותן ושוקעין מותרין וכרסבר ר״ת ז״ל דאלו צורת דרקון וכיוצא בו לא מצינו בו איסור עשיה אלא איסור הנחה משום חשדא וכדאמרינן התם וצורת דרקון בעשיה מי אסור אלא ודאי כדאמרן וכבר פי׳ כל דינין אלו במקומן:

אנדרטא. פי׳ צלם מלכים העשוי לכבוד:

איבעית אימא דפרקים הוה. פי׳ לתירוצא קמא קאי דלעולם ר״ג הוא עצמו עשה וכיון דפרקים הוה שרי שהרי אינו דמות חמה ולבנה ומינה נמי דליכא משום חשדא דלעבדה לא עבדי לה לפרקים וי״ל דהאי (פרכא) [אפרכא] דחשדא קאי אבל בעשיה אפי׳ דפרקים אסור ואכתי קיימינן כפי׳ קמא דאחרים עשו לו ולא נהירא מדהדר אמרינן איבעית אימא להתלמד עבד וההיא ודאי למשרי אף בעשיה הוא וכיון דכן דכותיה דפרקים באיבעית אימא קמא אעפ״כ למעשה ראוי להחמיר:

הא דתנן ראינוהו שחרית במזרח וערבית במעריב. פרש״י דכולה בחדשה מיירי כלומר ראינוה בשחר במזרח ובערב במעריב ומ״ה קאמר עדי שקר הם שא״א דמשחרית עד ערבית ילך ממזרח למעריב ור״ג קאמר שפעמים שבא בקצרה ובשם רבותיו פי׳ ז״ל ראינו את הישנה שחרית במזרח ואת החדשה ערבית במעריב וקאמר עדי שקר הם דב״ד שעי מיכסי סיהרא וכן נראה בירוש׳ א״ר שמואל טעמיה דר״י בן נורי כל חדש שנראה קודם שש שעות אין כח בעין לראות את הישן ותני כן נראה שחרית ישן לא נראה חדש בין הערבים נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן שחרית א״ר חייא בר אשי ולמה קבלן ר״ג שכן מסורת בידו מאבותיו פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה ע״כ ומאי דאמרינן כ״ד שעי מיכסי סיהרא אפי׳ לר״ג היא אלא שעל הרוב נאמרו דברים אלו כדכתיבנא לעיל פ״ק:

כל צורה הנעשית בדמות שמשים שבמרום הן שבמדור העליון כגון מלאכים ושרפים הן שבמדור התחתון כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות אף עשייתן אסורה ואפילו שלא לכונת עבודה וכל צורה שמגלגל הירח ולמטה כגון הרים וגבעות ימים ונהרות ואילנות וחיות ועופות ודגים עשייתם מותרת הואיל ולא נעשו לכונת עבודה הא אם נעשו לכונת עבודה אע"פ שאינו עובדם לא הוא ולא ישראל חבירו אפילו צלצול קטן ר"ל תולעת אסור ויצא מכלל זה שתי צורות שעשייתן אף שלא לכונת עבודה כדין שמשים שבמרום והם צורת ארבע חיות הנזכרות בנבואה בדפוס אחד ר"ל נשר ושור ואריה ואדם או צורת אדם אפילו לבדו עד שיפחוס את צורתו כל אלו הצורות שנאסרה עשייתם אף בלא כונת עבודה אם אחרים עשו לו ר"ל גוים מותר בשוקע ואסור בבולט היה הדבר עומד במקום שרבים מצויים שם או שהיא של פרקים ושל חליות או שהשתדל בעשייתו כדי להתלמד מותר אף בבולט כך יראה לי פסק זה ברור ויש מחדשים ומחליפים בפסק זה דברים שלא נראו לנו ובמס' ע"ז מ"ג א' יתרחבו הדברים בענין בע"ה.

בית המקדש וכליו אסור לאדם לעשות כמותם אא"כ משנה בהם מעט לא יעשה בית תבנית היכל ר"ל שיהא שוה לו באורך וברוחב ובגובה בלא שום שנוי וכן לא אכסדרה כנגד אולם חצר כנגד העזרה שלחן כנגד שלחן מנורה כנגד מנורה וכן כלם אבל אם שנה בהם מעט כגון שעשה מנורה בת חמשה קנים או בת שמונה מותר וכן כלם אבל בת שבעה לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות ובשל עץ הואיל ומין אחר הוא מותר אף בבת שבעה.

רצה לציירן על גבי כלים יראה לי שמותר הואיל ואין מפורדים כל אחד בעצמו וכל שכן שהן צורות קטנות שאין שוות להן בכמותן וזו של רבן גמליאל צורות מפורדות היו.

טבעת שהיה חותמה מדברים שנאסרה עשייתם אם היה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה היה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה:

בד"ה חוץ מפרצוף כו' ומוקי לה בעושה ולפי זה מותר כו' לדרוש לא תעשון אותי וכן תניא לקמן כו' כצ"ל:

בד"ה לא תעשון כו' אסור להשלים לארבע פנים כו' כצ"ל:

בד"ה ראינוהו כו' קודם שש שעות אין כח בעין לראות את הישן נראה ישן כו' מן הגדולות פעמים מכסיא פורתא כגון כו' כצ"ל:

גמרא של חמשה ושל ששה. אע"ג דתני של ו' איצטריך למתני של ה' משום דדמיא טפי לשל מקדש בהשתוות הקנים דמשני הצדדים. וברמב"ם נשמט של שש:

[רש"י ד"ה דשף ויתיב. ותמיד היתה שכינה מצויה שם. עי' מגילה (כט)] :

תד"ה שאני ר"ג. ואע"ג כו' הכא ל"ג משום מצוה. ועי' בגיטין (ח ב) תד"ה אע"ג. ואפשר דבאיסור לאו מותר לכולי עלמא ע"י נכרי משום מצוה:

בא"ד דלא סמכינן אדרבא. כצ"ל:

בבעץ. נ״ב בדיל. תרגום אבצא:

שם בי כנישתא דשף ויתיב. נ״ב פירש בערוך כלומר נסע מקדש וישב שם ששכינה נסעה עמהם לשם:

תוד"ה והא כו׳ דאינה בולטת. נ״ב אינה נראית לנו בולטת:

בגמרא אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי הדדי ולכאורה האי בהדי הדדי לישנא יתירא הוא דבמאי דהוה משני לא אסרי תורה אלא דמות ד' פנים הוי סגי ועוד דהא דמקשה בתר הכי אלא מעתה פרצוף אדם לישתרי ומקשה מברייתא דכל הפרצופין כו' נמי יש להקשות דבלא מילתא דאביי היאך הוה אתי ליה שפיר מ"ש פרצוף אדם משאר פרצופין. ונראה ליישב דאביי לא מצי לשנויי בפשיטות דלא אסרה תורה אלא באופן ד' פרצופין ואפילו חד מינייהו דא"כ תיקשה ליה טובא ממעשים בכל יום שמציירים צורת אריה וצורת שור ונשר ותקשה נמי מכסא של שלמה שהיו עומדין אריות אצל ידות הכסא וכמו שהקשו בתוספות פרק הוציאו לו (יומא דף נ"ד ע"ב) ומסקו שם דע"י אחרים מותר וא"כ למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דאחרים עשו לו מותר ע"כ צריך לאוקמי דפרצוף אחד מהפרצופין שרי והטעם בזה כדפרישית דאדרבא מסתברא דאותן הפרצופין שאין ידוע לנו מהותן אין לאוסרן ואם כן באותן הפרצופים של ד' פנים שלא ניתן לשום עין לראותן כ"א לנביאים במראה הנבואה וביחזקאל גופא הא כתיב וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת ורגליהם רגל ישרה ופרש"י שאין להם קפיצין וכף רגליהם ככף רגל עגל נמצא שאין דומין כלל לאותן פרצופין שור אריה ונשר שבינינו ולפ"ז לא הוה מצי אביי לאוקמי קרא על אותן הפרצופים כ"א בחמה ולבנה שצורתן ידוע במראית עין ומש"ה איצטרי' לאוקמא דאיירי שפיר בכה"ג וכגון שעושה ד"פ בהדי הדדי ומש"ה אסירי דבזה הענין דמי מיהא לפרצופין שלמעלה שיש להם ד' פנים בהדי הדדי ואהא מקשי שפיר א"כ פרצוף אדם לשתרי אלמה תניא דבלאו מימרא דאביי הוי אתי ליה שפיר הא דכל הפרצופין מותרין מטעמא דפרישית אבל פרצוף אדם אסור שדומה לדמות עליון כביכול דמקרא מלא הוא כי בצלם אלהים עשה את האדם ויברא את האדם בדמותו ובצלמו וא"כ אתי בק"ו משאר שמשין שאפשר לצייר דמות שלם כגון חמה ולבנה מכ"ש פרצוף עליון ממש ועוד דבלא"ה פרצוף אדם שבכס' הוא פרצוף אדם ממש כדאיתא שדמות יעקב אבינו חקוק בכסא וע"י זה נתקנאו המלאכים שראו צורתו ממש משא"כ לשינויא דאביי דלא איירי קרא דאתי אלא אתי ממש דהיינו חיות הכסא ודוקא ד"פ וכדפרישית דבענין זה נושאות הכסא ומקרי שמשיי משא"כ אחד מהם אינו משמש כלום א"כ פרצוף אדם לשתרו מהאי טעמא גופא ועוד דאי ס"ד דאסור א"כ ד"פ למה להו קרא ות"ל דבלא"ה אסור כקושית תוס' ומשני שפיר דקרינן נמי אותי מדלא כתיב עמי וא"כ ע"כ דד"פ אסירי מדכתיב אתי דהיינו פשטא דקרא לפרצוף אדם לחוד נמי אסור מאותי וע"כ היינו כמו שתירצו בתוספת כן נ"ל נכון ודוק היטב. ובאמת לא ידעתי מאי קשיא להו להתוספת ביומא מאריה שעשה שלמה כיון שאינן כלל כדמות אריה של מעלה ועוד דלא מיתסר אלא ד"פ בהדי הדדי וכמ"ש התוספת דלמסקנא נמי לא הדר ביה אביי אלא דבלא"ה מסקו התוספת שפיר דאחרים עשו לו שרי כמסקנא דהכא ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה חוץ מפרצוף אדם תימא מאי קושיא כו' דילמא הכא במוצא וכדרבא כו' עד סוף הדיבור. פירוש דאע"ג דהכא אליבא דאביי קיימינן אפ"ה לאביי נמי רישא וסיפא דברייתא ע"כ איירי במוצא מדאסר בצורת דרקון דלא שייך ביה איסור עשיה ומדמפליג נמי בין כוכבים ומזלות לחמה ולבנה וע"כ היינו במוצא א"כ פשטא דברייתא משמע במוצא ומאי מקשה הכא ועי"ז תירצו שפיר כיון דמציעתא דפרצוף אדם א"א לאוקמי במוצא אלא אליבא דרבי יהודה ואביי לא בעי לאוקמי כר"י א"כ מקשה שפיר ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בסמוך:

בא"ד וכן תניא לקמן טבעת שחותמה שקועה כו' עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מאי ראייה מייתי דהא לקמן כתבו התוס' להדיא בד"ה סמי עיניה דדין דההוא דחותם בולט היינו משום חשדא דע"ג ובצור' דרקון. ונראה מזה דלא כתבו כן לקמן אלא למאי דמשני מעיקרא אדר"ג דלסברת המקשה בעשיה דאחרים נמי שייך חשדא ולפ"ז ע"כ דלסברת התרצן לא שייך חשדא אלא לענין ע"ג והיינו ע"כ בצורת דרקון כמו שאבאר משא"כ בסוף המסקנא דמשני בהא דר"ג בכמה גווני דלא שייך חשדא וא"כ לעולם דבעלמא שייך חשדא אף לענין עשיה וממילא מתוקמא שפיר דההיא דטבעת שחותמה שקועה משום חשדא דעשיה ואתי אליבא דכ"ע ועוד דסתם חותם היינו צורת אדם כמ"ש התוס' בסוגיא זו בפרק כל הצלמים ע"ש וא"כ ע"כ דדריש לא תעשון אתי כן נ"ל ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה לא תעשון אתי כו' וא"ת ומאי קאמר כו' ר"ל משום צורת אדם כו' וי"ל כי איכא שארי פרצופין עם אדם שרי טפי עכ"ל. ולא ידענא מאי מספקא להו בהא כיון דצורת אדם שבד' פרצופים לא דמי כלל לצורת אדם ממש דהא כתיב וארבע פנים לא' וכנפיהם וכמו שתירצו התוספות בפרק כל הצלמים לענין צורת מלאכים דכיון שאין להם עורף לא הוי בכלל צורת אדם כ"ש הנך פרצופים דד"פ ואפשר דהתוספת דהכא לא פסיקא להו האי מילתא דבעינן צורה שלימה ממש אלא דמקצת צורה נמי אסור והיינו כדפרישית כיון דמקשה בשמעתין אדמות לבנה של ר"ג אע"ג דלא הוי צורה שלימה מיהו בדברי התוספת דע"ז ודפ' הוציאו לו צ"ע ודו"ק:

בד"ה לא אסרה תורה כו' הני תלת מילי דאביי לא הדר ביה כו' עד סוף הדיבור. נראה מדבריהם דהאי שינויא דלא אסרה אלא ד' פנים בהדי הדדי ודאסירי שאר שמשים שבמדור העליון כגון שרפים ואופנים ומלאכים חדא שינויא חשיב להו דהא דלא אסרה תורה אלא ד' פנים בהדי הדדי לאו לשנויי מתני' אתא אלא כדפרישית אלא דאכתי בעיקר כוונתן תמיה לי טובא שאם רוצין לומר דלענין הדין כולן אמת דהנך כולן אסורין ומש"ה לא הדר ביה הא מילתא דפשיטא היא דברייתות מפורשות הן ואי לענין שינויא דאביי הא ודאי הדר ביה ממאי דקאמר בכל חד מינייהו לא אסרה תורה והא ליתא דהא לקושטא דמילתא כולהו אסורין ועוד דממאי דקאמר לא אסרה תורה אלא שבמדור העליון ודאי הדר ביה דהא אפילו שבמדור התחתון אסור ודוחק לומר שבא למעט שאר דברים שברקיע ולכאורה היה נ"ל לפרש דבריהם לפי מה שכתבו בפרק הוציאו לו לחלק דאותו שבמדור העליון אסור אף כשאחרים עשו לו ואפשר דה"ה בהיכל תבנית היכל כיון שאפשר לעשות כמותן ממש אסור נמי אף ע"י אחרים משא"כ בחמה ולבנה מותר מן התורה באחרים עשו לו כדילפינן התם מקראי והשתא הוי אתי שפיר דכולהו שינויי דאביי קושטא נינהו ולא הדר ביה כלל דמעיקרא נמי דמשני לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן היינו לענין אחרים עשו לו ועיקר שינויי דאביי לאוקמא הא דר"ג בלבנה שאחרים עשו לו כדמסיק בסוף וה"ה בכולהו שינויי דידיה וכן משמע מפירוש הרי"ף ז"ל בפ' כל הצלמים ע"ש אלא דלענ"ד א"א להעמיד דברי התוספת דהכא בכך חדא דא"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפ' הטעם שיש לחלק מדאורייתא בין מדור העליון למדור התחתון באחרים עשו לו כמו שפירשו שם מדרשא דקראי ובפירושא דשמעתין. ועוד דא"כ מאי מקשה בשמעתין בסמוך אשינויא דאחרים עשו לו מדא"ל שמואל לרב יהודא שיננא סמי עינא דדין ומפרשי התוספת בסמוך משום חשדא ומנא לן דלמא שאני התם דצורת אדם הוי ואסור מדאורייתא אף על ידי אחרים מלא תעשון אתי ומכ"ש משאר פרצופים שבמדור העליון משא"כ בחמה ולבנה שזה עיקר התירוץ דאביי לפירושם בפ' הוציאו לו ובשלמא לפירושם שם לא קשה מידי דאיכא למימר דהוי פשיטא ליה לתלמודא טובא דהא דר"י דא"ל סמי עינא היה ג"כ צורת חמה או לבנה ומזלות ושייך בהו ג"כ סמי עינא כמ"ש הר"ן ז"ל ומשני ליה דאפ"ה אסור בחותמו בולט משום חשדא דעכו"ם משא"כ בפי' התוס' דהכא א"א לומר כן דהא כתבו בסמוך דלמסקנא הא דר"י צורת דרקון הוה וכתבו ג"כ דבחמה ולבנה אין לחלק בין שוקע לבולט וא"כ ע"כ לא היו צורת חמה ולבנה אלא דמספקא ליה אי הוה צורת אדם או צורת דרקון ואם כן מעיקרא לא הוי מקשה מידי אע"כ דהתוספת דהכא לא נחתו להאי פירושא דפ' הוציאו לו דבלא"ה כתב מהרש"א ז"ל שם שאינם מדברי התוספת אלא לשון מהר"ם מרוטנבורג ז"ל וא"כ נראה מדבריהם בסוגיא דשמעתין דלענין אחרים עשו לו אין לחלק דמדאורייתא כולהו שרי וכמו שאבאר עוד בסמוך. ובכך אני תמה על הר"ן ז"ל שמפרש דהא דמקשה מר"י היינו דלאו צורת אדם הוי אלא א' ממשמשי מדור התחתון ויש לתמוה דא"כ מאי משני דחותמו בולט הוה דהא הר"ן ז"ל גופיה כתב דבחמה ולבנה אין לחלק בין בולט לשוקע לענין חשדא ומשמע דה"ה לכוכבים ומזלות כמ"ש כל הפוסקים. ועוד דבשאר כוכבים ומזלות לא שייך חשדא דעכו"ם דהא קיי"ל כל המזלו' מותרין חוץ מחמה ולבנה וכמו שאבאר בסמוך וצע"ג ליישב דברי הר"ן ז"ל מיהו בשיטת התוספות דפ' הוציאו לו ע"כ צ"ל דבחמה ולבנה נמי שייך לחלק בין שוקעת לבולטת וכמו שאבאר לקמן ודוק היטב:

בד"ה שאני ר"ג כו' הכא לא גזור משום מצוה כו' עכ"ל. דוקא לענין אמירה לעכו"ם שבות משמע להו לחלק דמצוה שאני משא"כ לענין חשדא דבסמוך לא שייך לחלק דאלת"ה לא הוה מקשה מידי בסמוך והא ר"ג יחיד הוה וכן לפי' התוספת בסמוך בד"ה סמי עינא דמעיקרא נמי הוה מקשה משום חשדא דעשיה וצ"ל דלענין חשדא דעשיה נמי פשיטא ליה דלא שייך לחלק בין מצוה לשאר דברים וכל זה דוחק ועיין בסמוך:

בד"ה סמי עינא דדין אלמא אסור להשהותו שמא יחשדוהו שעשה כו' עכ"ל. כבר כתבתי דמה שהוכרחו לפרש כן ולא ניחא להו לפ' בפשיטות דמקשה דאפילו אחרים עשו לו נמי אסור היינו משום דלא נחתו הכא כלל לשיטת התוספות דפ' הוציאו לו ופשיטא להו הכא טובא דלא שייך איסור לא תעשון אלא בעושה לעצמו. ולפ"ז צ"ל דבכל השקלא וטריא הוה סבר דר"ג עשה בעצמו דמות הלבנה שבטבלא ולכאורה יש לתמוה דהיאך לא סליק אדעתיה דאחרים עשו לו שאין דרך אדם חשוב כמותו כר"ג דנשיא הוה לעשות מלאכות כאלה בעצמו ואפשר דס"ד דא"א לכוון הדמויות על ידי אחרים או שנאמר דבכל השקלא וטריא דמעיקרא הוי סבר דכיון דאיכא איסורא דאורייתא בעשיה דלבנה פשיטא דיש לחוש לחשדא והיינו מדאמר ליה שמואל לר"י סמי עינא וקס"ד דצורת אדם הוה דהכי אורחא דמילתא ולא שייך ביה חשדא דעכו"ם כיון דקיי"ל המוצא צורת אדם דמותר לרבנן דר"י בפ' כל הצלמים והיינו משום דלא עבידי דפלחי לאדם וא"כ כ"ש דמהאי סברא אין לחוש בישראל לחשדא דעכו"ם דמה"ת נתלי בכך כיון דלא שכיח דפלחי צורת אדם אע"כ דטעמיה דשמואל משום חשדא דעשיה וא"כ מקשה שפיר כיון דשמעי' מברייתא דצורת חמה ולבנה אית בהו איסור עשיה מדאורייתא קשיא דר"ג אמאי לא חייש לחשדא וע"ז משני הש"ס שפיר לעולם דלא חיישי' לחשדא דעשיה אלא התם בדשמואל היינו משום חשדא דעכו"ם והיינו כמו שמפרש בה"ג דלהתרצן ע"כ צורת דרקון הוה דלא שייך ביה איסור עשיה אלא חשדא דעכו"ם כדאיתא פרק כל הצלמים אבל בחמה ולבנה לא ניחא להו לאוקמא אף להתרצן משום דלשון סמי עינא לא משמע שפיר בחמה ולבנה ודלא כשיטת הר"ן ז"ל כך נ"ל בכוונת התוספת דהכא ואכתי איכא למידק א"כ למאי דס"ד דהא דשמואל לר"י היינו משום חשדא דעשיה ובצורת אדם ומקשה מעשיה דאדם על עשיה דלבנה דא"כ בלא"ה דהא דר"ג הו"מ להקשות בפשיטות משאר כוכבים ומזלות שאוסר בברייתא מדאורייתא דלא תעשון ואפ"ה תנינן בפרק כל הצלמים דכל המזלות מותרין ואע"ג דאוקמי' לה במוצא אכתי ליתסר משום חשדא דעשיה כי היכי דאוסר שמואל בצורת אדם ונ"ל דמשום הא לא איריא דההיא דכל המזלות מותרין לאו היינו להשהותן דודאי אסור אלא דמותרין בהנאה קאמר ולאפוקי ממזל חמה ולבנה דאסירי בהנאה לגמרי כדקתני התם יוליך לים המלח דחיישי' שנעבדו לעכו"ם כיון דחשיבי להו:

כל זה נ"ל לפרש לפי שיטת התוספת דהכא. אבל לשיטת התוספת דפרק הוציאו לו שכתבתי לעיל שהיא ג"כ שיטת הר"ן ז"ל בפרק כל הצלמים דלמסקנא צורת אדם אסור מדאורייתא אפילו ע"י אחרים משא"כ בחמה ולבנה כוכבים ומזלות א"כ קשיא לי טובא מאי דוחקיה דאביי לאוקמי ברייתא דפ' כל הצלמים רישא וסיפא במוצא ומציעתא בעושה דהא מצי לאוקמא שפיר לכולה בבי בין במוצא ובין בעושה ע"י אחרים דהיינו סתמא ולענין להשהותן איירי דצורת אדם אסור מדאורייתא להשהותן דהא אפילו ע"י אחרים אסור וממילא דאסור נמי במוצא וחמה ולבנה ודרקון נהי דלא שייך איסורא דלהשהותן משום עשיה דדרקון מותר לגמרי וחמה ולבנה מותרים מיהו ע"י אחרים וחשדא דעשיה נמי לא שייך למסקנא אלא דאפ"ה אסור להשהותן לגמרי משום חשדא דעכו"ם וכ"ש דאסורין במוצא שמא כבר נעבדו ובשלמא לרבא התם לא שייך להקשות כן משום דלשון אסורין משמע ליה דהיינו בהנאה לגמרי וצריך שיוליך לים המלח ומש"ה לא מתוקם ע"כ אלא במוצא משא"כ לאביי דמוקי מציעתא בעושה וע"כ דמותרין ואסורין היינו לענין להשהותן ולא לענין איסור הנאה א"כ שפיר הוי מצי לאוקמא רישא וסיפא נמי בכל גווני כדפירש ברישא וצריך לומר דלשיטת התוס' דיומא שייך למסקנא נמי חשדא דעשיה וכמו שאבאר וא"כ מדקתני התם במציעתא כל המזלות מותרין ע"כ היינו דמותרין בהנאה אבל להשהותן אסור משום חשדא דעשיה א"כ ע"כ דמציעתא איירי לענין איסור הנאה דמזל חמה ולבנה יוליך לים המלח ומש"ה מוקי לה במוצא דוקא ומכאן נמי מוכח דהתוס' דהכא לא ס"ל כשיטת התוספת דיומא דוק היטב כי נכון הוא בעז"ה:

בגמרא רבים שאני והא ר"ג דיחיד הוה ולכאורה הסוגיא תמוה דמאי ענין קושיא זו לכאן דמעיקרא דמשני אדא"ל שמואל לרב יהודה התם משום חשדא וא"כ ע"כ צ"ל דבדר"ג ליכא חשדא ויש ליישב לפי מאי דפרישית לעיל דודאי מעיקרא הוי ס"ד דההיא טבעת שחותמה שקוע היינו בצורת דרקון ומשום חשדא דעכו"ם דוקא וא"כ ל"ק אדר"ג דהתם שקוע הוי ולענין עכו"ם בחמה ולבנה נמי שייך לחלק בין בולט לשקוע אלא מאן דמקשה מאנדרט' לא אסיק אדעתיה דמוקי להא דשמואל ולהא דטבעת שחותמה שקוע בדרקון דוקא אלא קס"ד דאיירי שפיר בצורת אדם כסתם חותמות ואפ"ה איכא חשדא דעכו"ם דנהי דלענין מוצא דאיירי לענין איסור הנאה לא מיתסר בצורת אדם דלא שכיח דפלחי לרבנן דר"י בפ' כל הצלמים אפ"ה לענין חשדא דעכו"ם שפיר שייך אפילו בצורת אדם והיינו דק"ל מאנדרטא דהוי צורת אדם ולא חיישינן לחשדא זו סברת המקשה אבל התרצן דמשני רבים שאני ע"כ דלא ס"ל חשדא דעכו"ם בצורת אדם כלל דא"כ אין לחלק בין יחיד לרבים אלא סבר השתא דההיא דטבעת שחותמה בולט או שוקע לא איירי משום חשדא דעכו"ם אלא משום חשדא דעשיה דשייך בצורת אדם ובהא משני ליה שפיר רבים שאני דברבים לא שייך כלל חשדא דעשיה כיון שאין שם בעלים עליו לחוש שעשאו ובודאי בי כנישתא דרבים נעשית ע"י אחרים וא"כ לסברת התרצן עכשיו דכולהו חשדא בין דשמואל ור"י ובין ההיא דטבעת איירי הכל משום חשדא דעשיה א"כ מקשה שפיר והא ר"ג דיחיד הוה וממילא דתו ליכא למימר דר"ג שקוע הוה דהא לענין עשיה לא שייך לחלק בחמה ולבנה בין בולט לשקוע כמ"ש התוס' דברקיע נמי אין בולטין כן נ"ל נכון ומוכרח לפמ"ש התוספת לעיל בד"ה חוץ מפרצוף אדם דמייתי ראייה דליכא צורת אדם אסור משום לא תעשון מההיא דטבעת אלמא דלמסקנא הוי טעמא משום חשדא דעשיה ואיירי בצורת אדם דלא שייך חשדא דעכו"ם בשיטת בעל הלכות גדולות מיהו למסקנא ל"צ לאוקמא בצורת דרקון אלא בצורת אדם כסתם חותמות ואסור משום חשדא דעשיה ועוד דאי למסקנא נמי איירי דוקא בצורת דרקון א"כ מאי מקשה ליה מאנדרטא דהיינו צורת אדם. דלפי' בעל הלכות גדולות לא שייך ביה חשדא דעכו"ם אלא ע"כ כדפרישית דלמסקנא דמילתא מתוקמא שפיר בצורת אדם והיינו כדפרישית ודוק היטב וגם זה נכון בעז"ה ותו לא מידי. ומתוך סוגיא דשמעתין נראה לי שזה היה כוונת ישראל שאמרו לאהרן קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש וגו'. והנראה מזה שביקשו לעשות פרצוף אדם לפי מאי דלא הוי משמע להו הך דרשא דלא תעשון אותי וא"כ אפשר דלשם שמים נתכוונו לעשות דמות האדם שנדמה להם הקב"ה בשעת מתן תורה. אמנם כן אהרן קדוש ה' שהיה יודע דרשא דלא תעשון אותי לא היה רוצה לעשות פרצוף אדם כי היכי דלא ליעביד איהו איסורא דעשיה לכן היה רוצה לדחותן ועשה פרצוף השור שבמרכבה כדכתיב וימירו את כבודו בתבנית שור וא"כ לא עביד איהו איסורא דלא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדדי כן נ"ל:

סליק פרק שני

ראוהו פרק שלישי

בגמרא כדרך שעשו בית חשמונאי: המהרש"א ח"א פ' במה מדליקין הביא דברי הרא"מ שהקשה כיון דכולם היו טמאי מתים שמטעם זה לא היו יכולים לעשות שמן עד ח' ימים ועל כן היה נס חנוכה היאך היו מדליקין בטהרה שהרי טמאו המנורה ותירץ שעשו של עץ והדליקו בו וכר' יוסי ב"ר יהודה דהכא ע"ש והמהרש"א בחולין (דף נ"ה) בח"א הקשה על זה דאכתי קשה לת"ק דפוסל בשל עץ ולכן כתב בין לת"ק ובין לר"י בר"י אית לן למימר דלא היה אפשר להם אלא בשברי כלי חרס ע"ש וצריך לפרש כוונתו דאעפ"י דשל חרס פסול לכ"ע מ"מ כיון שלא היה אפשר בענין אחר שהרי גם של עץ פסול לת"ק לכן עשו כן ובזה יש לפרש מה שאמרו לו משם ראיה שפודין של ברזל וכו'. ולכאורה דוחק לומר שר"י בר"י אמר שקר אליבא דחכמים שלא עשו מנורה של עץ ועוד דלשון משם ראיה בכל מקום הוא בניחותא שמביאין ראיה לדבריהם שפסול של עץ כמ"ש בספרי סוכה (דף ב') ומה ראיה היא זו אבל עפ"י הנ"ל י"ל דודאי אמת היה שעשו של עץ בימי חנוכה שעדיין היו טמאי מתים משום טומאה ומזה הוכיח ר"י בר"י דשל עץ כשר דאל"כ איך הדליקו בשל עץ דדוחק לומר כיון דאי אפשר בענין אחר היו מכשירין כמ"ש המהרש"א אבל חכמים השיבו דאדרבה משם ראיה לדברינו דשפודין של ברזל היו פי' כשנטהרו היו עושין שפודין של ברזל וחפום בבדיל ואם היה של עץ כשר למה לא הניחו מנורה של עץ אע"כ דשל עץ פסול ובימי חנוכה רק מפני הדחק הדליקו בה כמ"ש המהרש"א אבל של חרס ודאי פסול ור"י בר"י י"ל דלא פליג על חכמים שאח"כ עשו של ברזל ומ"מ ס"ל דאין ראיה משם דשל עץ פסול אלא דשל ברזל עדיף משל עץ כמו שאח"כ עשו של כסף ושל זהב. אכן הקשה המהרש"א על מה שכתב הרא"מ דלכך עשו של עץ ושל חרס דהיו טמאי מתים דעל כן לא יכלו לעשות שמן טהור עד אחר ז' ימים דא"כ שכולם היו טמאי מתים איך הדליקו בימי חנוכה הלא הדלקה היא בהיכל ואיך נכנסו בטומאה לשם. ולענ"ד לק"מ דהותרו ליכנס בטומאה דהדלקת נרות היו מקרבנות שקבוע להם זמן שדוחה שבת וטומאה וכמ"ש הרמב"ם ה' תמידין ומוספים (פ"ג ה"י) ומה דאמרינן שהיונים טמאו כל השמנים צ"ל שהיה טומאת שרץ ונבלה שלא הותרה בצבור אבל לפ"ז קשה הקושיא למה לא עשו שמן טהור ביום א' אם רק משום טומאת מת ולכן ע"כ צ"ל שלא היה אפשר להם כמש"כ המהרש"א בפ' במה מדליקין בשם הר"ן ולכן ל"ק איך הדליקו הרי טמאו המנורה כיון שלא היו כאן רק טומאת מת שהותרה בצבור וצ"ע על הרא"מ ומהרש"א. גם צ"ע על מה שכתב הר"ן בשבת דהקשה הלא הפך שמן שמצאו אף שהיה חתום בחותם של כה"ג הרי היה טמא בהיסט הזב דנכרים מטמאים כזבים ותירץ דע"כ לא מצאו אותו דאל"כ היו פותחים אותו ע"ש. וק"ל הלא מה שנכרים מטמאים כזבים הוא מי"ח דבר שגזרו בו ביום שגברו ב"ש על ב"ה כדאמרינן שבת (דף י"ז) ועיין ברמב"ם ה' מו"מ (פ"ב) והרי אז עדיין לא גזרו דחשמונאים קדמו הרבה לב"ש וב"ה ולכן ע"כ צ"ל דטמאו השמנים בטומאת שרץ ונבלה כמו שכתבתי ואיך הקשה הר"ן על הפך שמצאו שנטמא בהיסט. שוב ראיתי שהתוס' בשבת (דף כ"א) כתבו ג"כ כדברי הר"ן רק שהוסיפו אם אז כבר גזרו על הנכרים שיהיו כזבים ע"ש שנראה שנסתפקו בזה אבל לא ידעתי איך יש ספק כיון דמי"ח דבר הוא:

דאחרים עשו לו: ביומא (דף נ"ד) כתבו התוס' דשמשים שבמדור העליון כגון שרפים ואופנים ומלאכי שרת אסור אפילו היכא דאחרים עשו לו ואפילו ליכא חשדא כגון היכא דשכיחי רבים גביה מדכתיב לא תעשון לא תעשון תרי זימני עכ"ל. והקשה בתוס' ר"ע הכא במתניתן דלפ"ז ל"ל גם אתם למעט נכרי משליחות הא מדאצטריך לא תעשון לאסור ע"י אחרים מוכח דאין שליחות לנכרי דאלו יש שליחות ממילא אסור דהוי כשלוחו והניח בצ"ע ולא הבנתי שמה דילפינן מלא תעשון יתירה אפילו באחרים עשו לו אינו במה שמצוה לאחרים אלא לאסור להשהות אצלו אפילו כשאחרים עשו לו כמו שהביאו התוספות שם דמדכתיב לכם נדרש לאסור אפילו כשאחרים עושים לכם דמשמע לכם לא ימצא לכם וכן נדרש בת"כ פ' קדושים מאלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו אחרים ת"ל לא לכם ולפ"ז אפילו עשו אחרים בלא ציווי ממנו אתי קרא דלכם שלא ישהה בביתו אפילו היכא דליכא חשדא כגון היכי דשכיחי רבים וא"כ איך נילף מזה דאין שליחות לנכרי דאי יש שליחות תיפוק ליה דהוי הנכרי שלוחו ול"ל לא תעשון יתירא הרי צריך קרא שלא ישהה בביתו היכי דעשה הנכרי מעצמו בלא ציווי ממנו והביא לביתו שלא ישהה. ובלא"ה צריך לומר כן להנך שיטות דס"ל דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ"ש הרמב"ם ה' מלוה (פ"ד) לענין רבית וכן נראה מדברי התוספות שבועות (דף ג') א"כ ל"ל קרא שלא יעשו אחרים הרי שלוחו כמותו אע"כ דהפירוש שלא ישהה בביתו אם עשה הנכרי מעצמו:

ברש"י ד"ה פרצוף אדם. עד דאיכא כולהו בהדי הדדי: ק"ק דאם זו היא הקושיא קשה איך מתרץ זה במה דיליף פרצוף אדם מלא תעשון אותי דאכתי קשה איך קאמר דמות ד' פנים תיפוק ליה משום צורת אדם לחודיה וזהו קושית התוס' ד"ה לא וע"כ צ"ל כאחד מתירוציהם וא"כ אין קושיא ולכן ע"כ צריך לפרש דקושיית הגמרא היא דכיון דקאמר דמאתי יליף דמות ד' פנים א"כ לפרצוף אדם ליכא קרא ותשתרי ובברייתא קתני דאסור ובזה מתורץ מה דקאמר אלא מעתה דלכאורה בפשטות הוי מצי להקשות פרצוף אדם מנ"ל. אבל לפ"ז י"ל דלזה ידע דרשה דאתי לדרוש אותו אבל אחר דקאמר דאתי קאי על ד' פנים פריך מנ"ל דפרצוף אדם לחוד ג"כ אסור ומתרץ דיליף מאתי ותרתי שמעית מניה וכמו שכתב הריטב"א בע"ז (דף מ"ג) ולכן פי' רש"י צ"ע:

בתוס' ד"ה חוץ. וכן תניא לקמן: לפי מה שכתבו התוס' לקמן בשם בה"ג דהך דרב יהודה צורת דרקון היה אין ראיה מזה דיש לפרש גם הברייתא כן:

ד"ה לא תעשון. אי נמי אם מצא: בע"ז תירצו התוס' עוד תירוץ אחר דלעבור עליו בשני לאוין:

בא"ד שעל הכפורת: לא הבנתי שהרי מלא תעשון כדמות שמשיי לא שמענו רק שלא יעשה את כל השמשים שהרי לכך מותר לעשות מנורה של חמשה וששה וא"כ לא ידענו רק שלא יעשה כל הכרוב אבל פרצוף אדם לחוד שאסור היאך ניליף מזה:

ד"ה לא. הני תלת מילי דאביי לא הדר ביה: הריטב"א בע"ז מפרש יותר שכתב וז"ל הוי יודע שכל הסוגיא הזאת משמעות המתנייתא מפרש וכוונת אביי לומר דאי מהא יכולנו לומר שלא אסרה תורה אלא כך וכך דוק ותשכח עכ"ל וכן כתב הריטב"א גם כאן בחידושיו. ובזה מתורץ מה שהקשה הפ"י על התוס' דהכא:

ד"ה ממעל. למאי דסליק אדעתיה: ק"ק הרי גם למסקנא קשה כיון דיליף בברייתא דלעיל מלא תעשון אתי איסור עשייה דשרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת ל"ל ממעל לעושה לעבדם הרי גם בלא לעבדם אסור עשיי' גרידא ואם נאמר דאתי קרא לעבור עליו בשני לאוין אם עושה לעבדם גם השתא למאי דס"ד ל"ק די"ל ג"כ דאתי קרא לשני לאוין לעשייה וי"ל דלמסקנא ל"ק כיון דמסתבר טפי לאסור בעושה לעבדם לכן אי לאו קרא דלא תעשה לך פסל וגו' אשר בשמים ממעל הוי מוקמינן קרא דלא תעשון אתי למסתבר טפי בעושה לעבדם אבל עשייה גרידא לא ורק השתא דמיותר קרא מוקמינן להכי אבל לס"ד דגם קרא דלא תעשה לך איירי בעשייה גרידא קשיא להו להתוס' דא"כ ממעל ל"ל אכן לפי מה שתירצו התוס' בע"ז אקושיא שהקשו התוס' ד"ה לא תעשון לעבור עליו בשני לאוין גם קושיא זו יש לתרץ כן:

ד"ה שאני. ואע"ג דבכל מילי אמירה לנכרי שבות: משמע להו להתוספות דר"ג ציוה לעשות לו דמשמע כן מלשון דאחרים עשו לו ועל כרחך דציוה דמאין ידעו אחרים הצורות שהיה צריך להראות להדיוטות וכן כתב הריטב"א בע"ז אבל הרא"ש כתב שם דקנאן ר"ג מן הנכרי עשוי ע"ש. אמנם על פי' זה יקשה מה שהביא הריטב"א ראיה דאיך ידעו הנכרים הצורות שהיה צריך להראות להדיוטות וי"ל דבלא"ה קשה מה הקשה מר"ג הרי ר"ג לא היה לו צורות לבנה שלמות רק מעט כמו שהלבנה בשעת חדושה. וא"ע ראיתי שכבר הקשה הפ"י כן ותירץ שלמען הראות ע"כ היה עושה בתחלה כל עיגול הלבנה ככדור שחור ומתוכו מצייר קו קטן לבן כמו שנראה בעת חדושה ולפ"ז י"ל דר"ג קנה מן הנכרי צורת לבנה עגול שלמה והוא צייר עליו הקו לבן ובזה אין איסור עשייה כיון דהלבנה היה עשוי:

בא"ד. ודש בה: אין זה סתירה למה שכתבו מסוגיא דמ"ק דאפילו בדרבנן יש שבות דשאני התם דהוי שבות דמלאכת חוה"מ ובשבת ויו"ט ודאי לכ"ע יש שבות וכן כתבו התוס' בב"מ שם אמנם במה שהקשו על תירוץ דהכא מסוגיא דב"מ לכאורה יש לומר כיון דהאיבעיא דהתם לא נפשטה ומשום הכי הראב"ד פסק לקולא א"כ ל"ק על ר"ג ואם קושייתם למה לא פשט האבעיא מהך דר"ג הרי י"ל דסוגיא דהתם אזיל אליבא התירוץ דאיבעית אימא דפרקים הוי או דלהתלמד עביד ולכן אין לפשוט מהך דר"ג דאמירה לנכרי מותר ויש לומר לפי מה דכתב הרא"ש שם דלמסקנא נפשט האיבעיא כיון דאין הלכה כר' חדקא א"כ הקושיא על תירוץ דהכא דאפילו נימא דהתירוץ דהכי אזיל אליבי דרב פפא דמתרץ כרב חדקא וא"כ לא נפשטה האיבעיא מהך דאבוה דשמואל מ"מ יקשה למה לא פשט מהך דר"ג דהכא ומזה נראה דדעת התוספות כדעת הרא"ש שם דלמסקנא נפשטה האיבעיא דאמירה לנכרי גם בשאר איסורים חוץ משויו"ט אסור:

ד"ה והא. דאינה בולטת ברקיע: כן כתבו התוס' בע"ז ג"כ בשם ר"י ור"ת וריב"א ומזה תמה הש"ך בי"ד סי' קמ"א ס"ק כ"ח על מה שכתב העט"ז דבחמה ולבנה אין איסור בעשייה אלא בבולט שכן נראין ברקיע בולטין ורק משום חשדא אסור שאיך שינה את הידוע שחמה ולבנה נראין שקועין ברקיע כמש"כ התוס' והרא"ש והר"ן פוסקים ע"ש אמנם לא היה לפניו הריטב"א שכתב בט"ז כדברי העט"ז וז"ל ושמעינן מינה שדמות חמה ולבנה ומשמשין האמורים למעלה אינן אסורים אלא בבולטין וכו' וכן בדין דסתם חמה ולבנה ומזלות אינן נראים לעולם למראית העין אלא בולטין ואע"פ שאומרים לפעמים מזל שוקע ידוע הוא שאין השקיעה ההיא כעין השקיעה הנזכרת כאן ודר"ג בולטין היה שכן מראיהן וכו' וכן דעת מורי הרשב"א נר"ו וגם מקצת רבני צרפת ז"ל כן פסקו עכ"ל. וכן נראה גם מדברי הרשב"א הכא שכתב אמה דפריך והא ר"ג יחיד הוי דהוי מצי למימר דצורה דר"ג לא היה בולטת ולא כתב כתירוץ התוס' דגבי לבנה אין חילוק כיון דאינה בולטת ברקיע גם הרמב"ן בע"ז כתב וז"ל ובדין הוא דהו"ל לפרוק דר"ג שוקעת הוי אלא דלא מצטריך להכי וניחא ליה לאוקמא בבולט כעין חמה ברקיע לבדוק בה הדיוטות עכ"ל הרי שהרמב"ן והרשב"א והריטב"א וע"פ עדות הריטב"א גם מקצת רבני צרפת ס"ל דחמה ולבנה נראין בולטין ברקיע וכדברי העט"ז וגם כאן בר"ה הביא הריטב"א ב' דעות הללו בקיצור:

שאני ר"ג דאחרים עשו. מ"ש התוס' ואע"ג דבכל מילי אמירה לגוי שבות ואפי' בדרבנן כדמוכח פ"ב דמ"ק ואפילו בדרבנן איכא שבות ופ' השוכר יש בעיא אי איכא שבות בלאו וכו' ע"ש דבריהם תמוהים וכבר ביאר דבריהם עטרת ראשי מורי הרב זלה"ה בשו"ת נהפה בכסף י"ד סי' ד' ריש דף ל"א ע"ש באורך והמעיין יראה שיש לפרש קצת בסגנון אחר. ומ"ש שם משם הרב חי' הלכות במ"ש התוס' במציעא. כ"כ הרשב"א בשם התוס' הביאו בשיטה מקובצת שם. ומ"ש שם משם הרשב"א בחידושיו למכילתין ליתיה בחידושיו הנדפסים ואולי על חידושיו כ"י קאמר (ואינם בידי עתה). וכן באגודה בסוגיין לא זכר אלא סוגית השוכר ועמ"ש הריטב"א בחי' מציעא הנדפסים שם .

של חמשה. נרות: ושל ששה. נרות: ואפילו של שאר מיני מתכות. לפי שכיוצא בהן כשירה לפנים כדתניא (מנחות דף כח:) ועשית מנורת כלל זהב טהור פרט מקשה תיעשה חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת: אף של עץ לא יעשה. שכיוצא בה כשירה לפנים דר' יוסי בר' יהודה דריש ליה לקרא ברבוי ומעוטי מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט חרס והכי מפרש לה במנחות (שם): כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי. כשגברה ידם על היונים והוציאום מירושלים וטיהרו את המקדש והיו עניים ולא יכלו לעשותה של זהב: בבעץ. שטיינ''ו בלע''ז: דמות ארבעה פנים. לגוף אחד כעין חיות הקדש דהיינו אתי שכסא כבוד רכוב עליהן: פרצוף אדם לחודיה תשתרי. שהרי הוא אחד מהן בחיות ואפ''ה אמר עד דאיכא כולהו בהדי הדדי: שבמדור העליון. ברקיע שביעי דדייקינן אתי אבל חמה ולבנה וכוכבים ומזלות במדור התחתון הן ברקיע השני כדאמרינן במסכת חגיגה (דף יב:): שלשול. תולעת: אפיקים. מוצאי מים ביברי''ש בלע''ז: אחרים. נכרים: והא רב יהודה. שהיתה לו צורה בטבעתו ואחרים עשאוה וא''ל שמואל דנישקליה מיניה: סמי עיניה. כלומר השחת צורתו: ומשום חשדא. שלא יאמרו ע''ז היא לו: אסור להניחה. באצבעו: ומותר לחתום בה. שחתימתה שוקעת: וכשחותמה שקוע. חתימה בולטת חותמה בולט המתכת חרות סביב סביב והצורה עומדת כמות שהיא חותמה שוקעת שהצורה חקוקה וחרותה במתכת: דשף ויתיב בנהרדעא. מקום הוא ויש פותרין שחרב וחזר ונבנה ותמיד היתה שכינה מצויה שם ויכניה וגלותו בנאוהו שנשאו עמהם מאבני ירושלים ועליהם נאמר (תהילים קב) כי רצו עבדיך את אבניה: אנדרטא. צלם דמות המלך: והא ר''ג יחיד הוה. וניחוש נמי לחשדא: מתני' מעשה שבאו שנים כו': ראינוהו שחרית במזרח. את הישנה:

שפודים של ברזל. הא דקרי ליה שפודים משום שלא היו גביעים כפתורים ופרחים אלא א''כ באה זהב כדאי' בהקומץ רבה (מנחות דף כח. ושם): חוץ מפרצוף אדם. תימה מאי קושיא דלמא הכא במוצא וכדרבא דמוקי לה כר' יהודה בפ' כל הצלמים (ע''ז דף מג. ושם) אבל עשייה שריא וי''ל דסוגיא דהכא כאביי ולית ליה דרבא ומוקי לה בעושה ולפ''ז מותר לעשות צורת אדם דקיימא לן כרבא לגבי דאביי ומיהו אין ראיה דבלא שום קושיא יכול רבא לדרוש לא תעשון אותי וכן תניא לקמן טבעת שחותמה שקוע אסור לחתום בה: לא תעשון אתי. וא''ת ומאי קאמר אלא דמות ארבעה פנים תיפוק ליה משום צורת אדם לחודיה וי''ל כי איכא שאר פרצופין עם אדם שרי טפי א''נ אם מצא צורת אדם אסור להשלים לד' פנים ומיהו קשיא דפרצוף אדם לחודיה תיפוק ליה מכרובים שעל הכפורת וי''ל דלא מקרו שמשיי וכרובים שבשמים לא נתבררה צורתם: לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון. הני תלת מילי דאביי לא הדר ביה בכל זמנא דכולה אמת וה''ק לא אסרה בשמשין של מטה אלא בית תבנית היכל ואכסדרה תבנית אולם ובשמשין התחתונים אסרה חמה ולבנה וכוכבים ובמדור העליון דמות ד' פנים: ממעל לרבות מלאכי השרת. למאי דסליק אדעתיה דאיירי בעשייה הוה מצי לאקשויי דמות שמשיי מלא תעשון נפקא: שאני ר''ג דאחרים עשו. ואע''ג דבכל מילי אמירה לנכרי שבות כדמוכח בפ''ב דמו''ק (דף יב.) ואפילו בדרבנן איכא שבות ובפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף צ.) יש בעיא אי איכא שבות בלאו או לא גבי חוסם פרה ודש בה הכא לא גזור משום מצוה וצריך ליזהר כשמלוין לנכרים ומחתמין החוב בחותם של שעוה שתלוי באגרת דלא סמכינן אדרבא כדפרישית דלא פליג רבא ואם הנכרי מביא לו חותם מעצמו מותר: סמי עיניה דדין. אלמא אסור להשהותו שמא יחשדוהו שעשה ועבר על לא תעשון ור''ג נמי ליתסר ומשני כיון דחותמו בולט חיישינן לחשדא שמא יאמרו ע''ז הוא לו אבל אחשדא דלא תעשון לא חיישינן ומפרש בה''ג דההיא דרב יהודה בצורת דרקון משום דתנן בפרק כל הצלמים (ע''ז דף מב:) מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה דרקון יוליכם לים המלח ומפרש התם משום דהני חשיבי להו וה''נ חשיב טפי חשדא משאר: והא רבן גמליאל יחיד. תימה והא צורה דר''ג לא היתה בולטת וי''ל דמ''מ שייך בה חשדא דגבי לבנה אין חילוק כיון דאינה בולטת ברקיע: ראינוהו במזרח. הישנה וערבית במערב את החדשה עדי שקר הם דקיימא לן (לעיל כ:) כ''ד שעי מיכסי סיהרא כך פירש בקונטרס בשם רבותיו והקשה מדקתני בברייתא פעמים שבא בארוכה ואין לשון ארוכה וקצרה נופל כאן שהרי מתוך קוטנה הישנה נכסית מבני מערב כשהיא במזרח לפני חדושה ופירש בקונטרס דעל החדשה העידו ועדי שקר דקאמר רבי יוחנן בן נורי לפי שבי''ב שעות שביום אין ממהרת לבא מתוך המזרח לתוך המערב וע''ז קאמר פעמים שבא בארוכה ושוהה לבא ודבר תימה הוא מאי ס''ד דר' יוחנן בן נורי למה לא תוכל לילך בי''ב שעות כל רוח דרומית ועדיין מקצה רוח מזרחית ומערבית עמו ובירושלמי משמע כלישנא קמא דקאמר רבי שמלאי טעמא דרבי יוחנן בן נורי כל חדש שנראית קודם ו' שעות אין כח בעין לראות את הישן נראה ישן שחרית לא נראה חדש בין הערבים חדש בין הערבים לא נראה ישן שחרית א''ר חייא בר אבא ולמה קבלם ר''ג שכן מסורת הוא מאבותיו פעמים שבא בארוכה ופעמים מהלך בקצרה ותימה מי פליג המסורת מאבותיו דר''ג אהא דאמר לעיל בסוף פ''ק (דף כ:) כ''ד שעי מיכסי סיהרא למאי נפקא מינה לאכחושי סהדי ושמא יש לחלק בשעות דיש שעות קטנות ביום כגון בתקופת טבת ויש שעות בינוניות כגון בימי ניסן ותשרי ויש גדולות כגון בתקופת תמוז ואי בקטנות או בבינוניות מיכסי סיהרא לבני א''י תמני סרי מעתיקא ושית מחדתא מן הגדולות פעמים מכסיא פורתא כגון דבא בארוכה פעמים דלא מכסיא כגון דבא בקצרה: