ראש השנה כה ע"ב

ואומר {תהילים צט-ו} משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים ואומר {דברים יז-ט} ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר {קהלת ז-י} אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה: נטל מקלו ומעותיו בידו: תנו רבנן כיון שראה אותו עמד מכסאו ונשקו על ראשו אמר לו שלום עליך רבי ותלמידי רבי שלמדתני תורה ברבים ותלמידי שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים קל וחומר קטנים לגדולים קל וחומר חיובא הוא אלא מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים נושאין קטנים קל וחומר בעצמן:

הדרן עלך אם אינן מכירין

מתני' ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר ראוהו ב''ד בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו השנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש שאין היחיד נאמן על ידי עצמו:
גמ' למה לי למיתנא ראוהו בית דין וכל ישראל איצטריך סד''א הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל איפרסמא לה ולא ליעברוה קמ''ל וכיון דתנא ליה ראוהו ב''ד וכל ישראל נחקרו העדים למה לי ה''ק א''נ נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר וכיון דתנא עד שחשיכה הרי זה מעובר למה לי למיתנייה חקירת העדים כלל איצטריך סד''א תיהוי חקירת עדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשי בליליא מידי דהוה אדיני ממונות דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה הכא נמי מקדשין בליליא קמ''ל ואימא הכי נמי אמר קרא {תהילים פא-ה} כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב אימת הוי חק בגמר דין וקא קרי ליה רחמנא משפט מה משפט ביום אף הכא נמי ביום: ראוהו בית דין יעמדו שנים ויעידו בפניהם: ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראייה א''ר זירא כגון שראוהו בלילה: ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד: אמאי הכא נמי נימא לא תהא שמיעה גדולה מראייה וכי תימא ה''נ כגון שראוהו בלילה היינו הך סיפא איצטריכא ליה דאין היחיד נאמן על ידי עצמו דסלקא דעתך אמינא הואיל (ותנן) דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחיד הכא נמי ניקדשיה ביחידי קמ''ל ואימא הכא נמי אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וקאמר ליה הקב''ה עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב {שמות יב-א} ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם למימרא דעד נעשה דיין לימא מתני' דלא כר''ע דתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

והכתוב אומר [תהילים צט]: "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה', והוא יענם". שקל הכתוב את שמואל כמשה ואהרן.

מכאן ששקל הכתוב שלשה "קלי עולם", גדעון, יפתח ושמשון, כמו שלשה "חמורי עולם" [צדיקי עולם] - משה, אהרון ושמואל. ^[44]

לומר לך:

ירובעל [גדעון] בדורו - כמשה בדורו.

בדן [שמשון] בדורו - כאהרן בדורו.

יפתח בדורו - כשמואל בדורו.

ללמדך, שאפילו מי שהוא קל שבקלין, ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא מעתה כאביר שבאבירים.

והכתוב אומר [דברים יז]: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט"

ויש לשאול: מדוע הוזכר בפסוק: "השופט אשר יהיה בימים ההם"?

וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו?

הא, בא הכתוב ללמדך, שאין לך לילך [לחפש] אלא אצל שופט שבימיו. ^[45] ואומר [קהלת ז]: "אל תאמר: מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה! כי לא מחכמה שאלת על זה".

שלא תאמר: לפי שהדורות הראשונים היו טובים וצדיקים מהדורות האחרונים, לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה!

מכאן, שאי אפשר שיהיו הדורות האחרונים גדולים כראשונים. ^[46]

שנינו במשנה: נטל רבי יהושע מקלו ומעותיו בידו וכו'.

תנו רבנן:

כיון שראה אותו רבן גמליאל, עמד מכסאו, ונשקו על ראשו.

אמר לו: שלום עליך "רבי" ו"תלמידי".

"רבי" - שלמדתני תורה ברבים.

ו"תלמידי" - שאני גוזר עליך גזירה, ואתה מקיימה, כתלמיד.

אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים! קל וחומר שקטנים נשמעים לגדולים.

והניחה הגמרא שמקל וחומר יש לומר "אשרי הדור שהקטנים נשמעים לגדולים". ^[47]

ולכן תמהינן: וכי נכון לומר שרק ענין של מעלה הוא, הנלמד בקל וחומר, שאשרי הדור הזה שקטנים נשמעים בו לגדולים?

והלא חיובא הוא! חובה גמורה היא לקטנים להשמע לגדולים, ואין זה ענין של מעלה, עד שיאמרו על הדור הזה "אשרי הדור".

ומתרצינן: אלא, כך אמר רבן גמליאל: מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים - נושאין קטנים קל וחומר בעצמן, שעליהם לקיים את חיובן. ^[48]

הדרן עלך פרק אם אינן מכירין

הערות

^[44] בפסוק הראשון שקל הכתוב את שלשת קלי עולם עם שלשת חמורי עולם. ומהפסוק השני מוכח ששמואל נחשב מחמורי עולם שהרי הכתוב השוהו למשה ואהרון. על פי הריטב"א.

^[45] הברייתא לא מסתפקת בראיה הקודמת [מכך ששקל הכתוב שלשה קלי עולם עם שלשה חמורי עולם] מפני שאפשר לטעון שהפסוק מדבר רק בנביאים ומלכים אבל לא בסנהדרין. לפיכך הברייתא הוסיפה אף את הראיה הזאת. ריטב"א.

^[46] כך פירש רש"י. ונראה שלדבריו כוונת הברייתא להוכיח שלא יתכן שהדורות האחרונים יהיו כראשונים, ומכאן שכשהפסוק אומר "ובאת אל הכהנים. הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". כוונתו אף לשופט שאינו גדול כאלדד ומידד, שהרי בהכרח "בימים ההם" [דהיינו בדורות המאוחרים למשה] לא יתכן שיהיה שופט גדול כמותם. ובהכרח כוונת הפסוק אף לשופטים הקטנים מאלדד ומידד. ותוספות פירשו בדרך אחרת עיין שם. ועיין ריטב"א.

^[47] ריטב"א.

^[48] על פי ריטב"א.

פרק שלישי - ראוהו בית דין

הפרק שלפנינו עוסק ברובו בדיני שופר, אך המשנה הראשונה עדיין עוסקת בהלכות קדוש החדש:

מתניתין:

ראוהו בית דין וכל ישראל, ^[1] את חידוש הלבנה, ביום השלשים.

או שראוהו שני עדים, ונחקרו העדים בבית דין ונמצאו עדי אמת.

ולא הספיקו בית דין לומר "מקודש" עד שחשיכה, ושקעה החמה, והגיע ליל השלושים ואחד - הרי חודש זה מעובר, ^[2] בן שלשים יום. ויהיה ראש חודש רק למחרתו, ביום השלשים ואחד.

ראוהו בית דין בלבד, ואין עדים אחרים בדבר. הרי אף על פי שכל הדיינים ראוהו, בכל זאת - יעמדו שנים מתוך הדיינים, ויעידו בפניהם של שאר הדיינים, ויאמרו "מקודש" "מקודש".

ומדובר כאן שיש שלשה דיינים, מלבד השניים המעידים. ^[3] ובגמרא יתבאר טעם הדבר.

ואם ראוהו שלשה בלבד, והן בית דין - יעמדו השנים [מתוך השלשה] לעדות, ויושיבו שני דיינים מחבריהם שאינם מבית הדין, אצל היחיד, ויהיו בסך הכל שלשה דיינים.

ויעידו השנים בפניהם, ויאמרו "מקודש מקודש".

ומדוע הוצרכו להוסיף שני דיינים אל היחיד?

מפני שאין היחיד נאמן על ידי עצמו לומר מקודש.

גמרא:

שנינו במשנה: ראוהו בית דין וכל ישראל, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר.

ומקשינן: למה לי למיתנא "ראוהו בית דין וכל ישראל"? מדוע המשנה הוסיפה שראוהו כל ישראל? הרי כבר ראוהו בית דין, ויכלו לקדש את החדש אף בלא ראיית כל ישראל!

ומתרצינן: איצטריך התנא הוצרך להוסיף זאת, משום דסלקא דעתך אמינא [היה עולה בדעתך לומר] שכאשר ראוהו אף כל ישראל משתנה הדין.

כי הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל - איפרסמא לה, ולא ליעברוה! התפרסם שהירח נראה ביום שלשים, וראוי שיתקדש החודש מכח הפרסום הזה, ולא יעברוהו.

לכן קא משמע לן, השמיענו התנא, כי מאחר ולא אמרו בית דין "מקודש" אין הוא מתקדש, אלא מעברים את החדש.

שנינו בהמשך המשנה: [ראוהו בית דין וכל ישראל] נחקרו העדים.

והגמרא הניחה שהכל ענין אחד הוא. וכוונת המשנה לומר שראוהו כל ישראל, ואף העידו עדים לפני בית דין, ונחקרה עדותן.

ומקשינן: וכיון דתנא ליה, מאחר ששנינו "ראוהו בית דין וכל ישראל". אם כן, "נחקרו העדים" - למה לי? מדוע הוצרכו לחקור את העדים? והרי ידוע לכל שעדותם נכונה! ומתרצינן: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר: "ראוהו בית דין וכל ישראל".

אי נמי, או שלא ראוהו בית דין אלא עדים, ונחקרו העדים, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה - הרי זה מעובר.

ותמהינן: וכיון דתנא, היות ושנינו כי כאשר ראוהו בית דין וכל ישראל, אם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר - למה לי למיתנייה את חקירת העדים כלל!?

למה הוצרך התנא להשמיע שאף כשנחקרו העדים הדין כך?

והרי קל וחומר הוא: אם כאשר ראוהו כל ישראל והדבר התפרסם, אין אומרים מקודש אלא ביום, ולא כשחשיכה, כל שכן כשרק נחקרו העדים, ^[4] וחשכה, שאין מקדשים אלא ביום!

ומתרצינן: איצטריך להשמיענו גם בנחקרה עדותם וחשכה, שאין מקדשים.

כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שתיהוי חקירת העדים כתחילת דין, ואמירת "מקודש" "מקודש" כגמר דין.

והואיל ותחילת הדין היתה ביום לא יעברו את החודש, אלא יגמרו את הדין בלילה, ולקדשי בליליא. יקדשו את ראש חדש בלילה, ויאמרו שהוא מקודש למפרע ביום השלשים, ועל פי חשבון זה יקבעו את המועדות.

מידי דהוה אדיני ממונות, כשם שכך נוהג הדין בדיני ממונות, וכדלהלן:

דתנן [סנהדרין לב א] בענין דיני ממונות:

דיני ממונות דנין ביום, וכיון שהתחילו לדון ביום - גומרין אותם אפילו בלילה.

ולכן היה מקום לומר כי הכא נמי מקדשין בליליא. שגם לענין קידוש החדש, כאשר נחקרה העדות ביום, יהיו מקדשים את החדש בלילה, למפרע.

קא משמע לן, השמיענו התנא שאין בית דין אומרים "מקודש" בלילה.

ומקשינן: מדוע אין בית דין מקדשין את החדש בלילה?

ואימא הכי נמי, שאכן קידוש החדש יהיה שוה לדיני ממונות!

ומתרצינן: אמר קרא [תהילים פא]: "כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב".

ופסוק זה נדרש לעיל [ח ב] על קדוש החדש.

אימת הוי "חק", אימתי קידוש החדש נקרא "חק"?

רק בגמר דין!

וקא קרי ליה רחמנא "משפט", דהיינו תחילת דין. ללמדך: מה "משפט" הוא רק ביום, אף הכא נמי, גמר דין של קידוש החודש, אינו נעשה אלא ביום!

שנינו במשנה: ראוהו בית דין בלבד, אף על פי שכל הדיינים ראוהו, בכל זאת יעמדו שנים מתוך הדיינים ויעידו בפניהם של שאר הדיינים.

ומקשינן: ואמאי, למה יעמדו שנים ויעידו? הלא כולם ראוהו, ויקדשוהו כולם על סמך ראייתם!

שהרי לא יתכן שתהא שמיעה שבית דין שומעים עדות מאחרים יותר גדולה [חשובה] מראייה שהם ראו בעצמם.

שהרי בענין קידוש החדש לא נאמר בתורה שצריך עדות, אלא נאמר "החדש הזה" [שמות יב], ודרשינן [לעיל כ א] "כזה ראה - וקדש"! ^[5] ומשנינן: אמר רבי זירא: המדובר במשנתנו הוא בכגון שראוהו בית דין בלילה, ואין מקדשים את החדש בלילה.

ולמחרת, בשעה שהם באים לקדש את החדש, אינם רואים אז את הלבנה. הלכך הם זקוקים שיעידו בפניהם. ^[6]

שנינו במשנה: ראוהו שלשה בלבד והן בית הדין כולו - יעמדו שנים מן הדיינים ויעידו. ויושיבו מחבריהם דיינים אחרים אצל היחיד. וכו'.

ותמהינן: ואמאי? מדוע צריכים שנים לעמוד ולהעיד?

הכי נמי, נימא, אף כאן נאמר שיקדשוהו כולם בראייתם. שהרי לא יתכן שתהא שמיעה של העדים, גדולה מראייה שראו בית דין עצמם! וכי תימא, ואם תרצה לתרץ שהכא נמי מדובר בכגון שראוהו בלילה.

אם כן קשה: היינו - הך! הרי זה ממש כמו ששנינו לעיל: ראוהו בית דין, יעמדו שנים!

ולמה הוצרך התנא להוסיף ולשנות "ראוהו שלשה, והן בית דין"?

ומתרצינן: אכן גם כאן מדובר כשראוהו בלילה.

וסיפא אצטריכא ליה. בגלל סוף הקטע הזה [המדבר בשלשה דיינים בלבד] שנה התנא את כולו.

שכך שנינו בסיפא: "דאין היחיד [הדיין שנותר יחידי משני חבריו המעידים], נאמן על ידי עצמו". דסלקא דעתך אמינא, שהיה עולה על דעתך לומר: הואיל ותניא: דיני ממונות בשלשה דיינים, ואם היה דיין מומחה, מנוסה וחכמתו ידועה לרבים [נמוק"י תחילת סנהדרין בשם העיטור], הרי הוא דן אפילו ביחיד.

הלכך הכא נמי, אף כאן בענין קידוש החדש, אם היה מומחה, ניקדשיה לחודש ביחידי מומחה.

לכן, קא משמע לן, השמיענו התנא, שיחיד מומחה אינו מספיק לקידוש החודש.

ומקשינן: מדוע באמת יחיד מומחה אינו מספיק לקידוש החדש?

ואימא הכא נמי, שיחיד מומחה מקדש את החוד ביחיד, כשם שהוא דן דיני ממונות ביחיד!

ומתרצינן: אין לך מומחה הידוע לרבים בישראל יותר ממשה רבינו.

ובכל זאת קאמר ליה הקב"ה: אל תקדש את החדש עד דאיכא אהרן בהדך, עד שאהרן יהיה עמך.

דכתיב [שמות יב]: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם"

- עדות זו תהא מסורה לכם, שתהיו אתם הדיינים בדבר, ותקדשו את החודש.

והיות שאין עושים בית דין שקול, כדי שאם יתחלקו הדיינים בדעותיהם לא יהיה מצב שכל צד שקול לחבירו, לפיכך מוסיפים עליהם עוד דיין אחד, והרי הם שלושה. [תוספות, ריטב"א].

ומשנתנו, שאמרה כי הדיינים שראו את חידוש הלבנה יכולים לקדש את החדש, באה למימרא [לומר] ד"עד נעשה דיין". שאף מי שראה עדות בדבר, ויכול להעיד על כך, הרי הוא כשר להיות דיין באותו נידון.

שהרי כל הדיינים ראו את חידוש הלבנה. ובכל זאת מקצתם נעשים דיינים ואומרים "מקודש". ^[7]

והוינן בה: לימא, האם ניתן לומר שמתניתין משנתנו היא דלא כדעת רבי עקיבא, דלהלן?

דתניא: סנהדרין שראו אדם אחד שהרג את הנפש.

הערות

^[1] אין הכוונה שכל ישראל ממש ראוהו, אלא זו גוזמא בעלמא, וכוונת המשנה לומר שראוהו קהל גדול מישראל והתפרסם הדבר. ריטב"א.

^[2] כתב הרמב"ם [קידוש החדש ג טו]: בית דין שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים, והשכימו בנשף [והקדימו בלילה] ועברו את החדש. ואחר ארבעה או חמשה ימים באו עדים רחוקים [ממרחקים], והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים, ואפילו באו בסוף החדש. [בית דין] מאיימין עליהן איום גדול ומטריחין עליהן. ומשתדלין בית דין שלא יקדשו חדש זה, הואיל ויצא שמו "מעובר". ואם עמדו העדים בעדותן ונמצאת [העדות] מכוונת, והרי העדים אנשים ידועים ונבונים, ונחקרה העדות כראוי, מקדשין אותו [למפרע מיום השלשים]. ומונין [את כל הימים] לאותו החדש מיום שלשים, הואיל ונראה הירח בלילו". עד כאן לשונו. והריטב"א תמה על דברי הרמב"ם ממשנתנו, ששנינו אם בית דין וכל ישראל ראו את חידוש הלבנה ביום השלשים ולא הספיקו לומר מקודש הרי זה מעובר. ואף הרמב"ם עצמו הביא את משנתנו להלכה [בפרק ב הלכה ח].

^[3] ופירשו תוספות, שמדובר כאן בבית דין של עשרים ושלשה [דהיינו "סנהדרין קטנה" שבכוחה לדון דיני נפשות]. ולכן יכולים שנים לפרוש מן הסנהדרין ולהעיד בפני חבריהם, כי עדיין יש שם עוד שלשה דיינים, שהם בית דין לדיני ממונות. וקידוש החדש הוקש לדיני ממונות שנאמר על קידוש החדש "כי חק לישראל הוא 'משפט' לאלהי יעקב", וכמבואר בגמרא להלן] תוספות. וכן נראה מהריטב"א שכתב: "ראוהו בית דין בלבד. פירוש: סנהדרין".

^[4] ריטב"א.

^[5] כך פירש רש"י. ודייקו הראשונים מדבריו שדוקא לענין קידוש החדש אין צריך עדות, ובית דין יכולים לקדש על פי הראיה. אבל בדיני ממונות ודיני נפשות צריך עדות. ובית דין אינם יכולים לפסוק על פי ראייתם. וכן הביא הריטב"א בשם הראב"ד [ובהערות המהדיר כתב שהוא הר"א אב בית דין]. אך תוספות מוכיחים שאפילו בדיני נפשות, בית דין יכולים לפסוק על פי הראיה. והריטב"א כתב כך לענין דיני ממונות. והרשב"א והר"ן כתבו שבדיני ממונות, לדברי הכל בית דין יכולים לפסוק בדיני ממונות על פי ראייתם. ובדיני נפשות נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא להלן בגמרא. וכן מוכח מדברי הריטב"א להלן כו א ד"ה והא דדחינן דע"כ. [וע"ש בשם בעל המאור]. [הריטב"א כתב שאפשר ליישב את דברי רש"י כאן שאף הוא מודה שאפשר לפסוק בדיני ממונות על פי הראיה. עיין שם. ובהערות המהדיר הערה 39]. וראה להלן הערה 8. [ועיין פני יהושע, טורי אבן, וערוך לנר]. ובטוש"ע [חושן משפט ו ח] פסקו בענין דיני ממונות, שבית דין יכולים לפסוק על פי ראייתם.

^[6] א. כתבו התוספות: אין הדיינים יכולים לקדש על פי ראיה בלילה. מפני שהראיה היא כקבלת עדות. ואין בית דין מקבלים עדות בלילה. ולכן גם אינם יכולים לפסוק על פי הראיה שראו בלילה. ודבריהם מבוארים על פי דברי הרשב"א כאן שכתב שביום אין הם יכולים להעיד על פי ראייתם [שהרי אין הראיה מתקבלת בלילה]. אלא על פי ידיעתם, והידיעה שהם יודעים היום הרי היא כעדות, כאילו הם מעידים לעצמם שכך ראו בלילה. והרשב"ם במסכת בבא בתרא [קיד א ד"ה אפילו] כתב שמאחר שבלילה אין הם יכולים לדון, אם כן אין ראייתם ראית דיינים אלא ראית עדים. ואין עד המעיד בדבר נעשה דיין. וכעין זה כתוב בריטב"א. וכולם התכוונו לדבר אחד. ב. הטעם לכך שעד המעיד בדבר אינו נעשה דיין: הרשב"ם [ב"ב שם] כתב: משום שנאמר "ועמדו שני האנשים לפני ה"'. ו"שני האנשים" אלו העדים, כמבואר במסכת שבועות [ל א]. "לפני ה"' היינו לפני בית דין. מכאן שצריך שהעדים יעידו לפני הדיינים, והעדים הללו אינם יושבים וחוזרים ודנים. ותוספות שם הביאו טעם נוסף, משום שצריך שהעדות תהיה "עדות שאתה יכול להזימה". ואם הדיינים עצמם יהיו העדים, הם לא יקבלו עדות להזים את עצמם. ג. דעת הרשב"ם שבית דין מקבלים עדות בלילה. ושלא כדברי תוספות הנ"ל. וכתב שדוקא אם קיבלו עדות בשמיעה הרי הם בכלל דיינים, אבל אם ראו את הדבר אינם בכלל דיינים מפני שאין דנים בלילה. [ולכן כאשר הדיינים ראו את חידוש הלבנה בלילה. הם נעשים עדים. ואינם יכולים לדון ביום על פי עדותם]. ד. עוד כתב הרשב"ם: אם העדים ראו עדות ביום, ודאי שהם יכולים להעיד אף ביום אחר. כיון שראייתם היתה ראית דיינים. ואין חילוק בין אם ידונו בו ביום, לבין אם ידונו ביום אחר.

^[7] כאן מדובר בעד הראוי להעיד. ואינו מעיד ממש, אבל עד שמעיד ממש לדברי הכל אינו נעשה דיין, כמבואר בבבא בתרא [קיג ב, קיד א] וברשב"ם שם. וכן מוכח בגמרא לעיל, דאמרינן שאם ראוהו בית דין בלילה, אין די בראייתם אלא צריך שיעמדו שנים ויעידו בפני חבריהם. וכן כתב הריטב"א. [ודעת הרשב"ם בבא בתרא קיג ב ד"ה ג' שנכנסו, שאף מי שראה עדות ביום, אם התכוין להעיד, הרי הוא עד ואינו נעשה דיין, ולעיל שהגמרא אומרת שהדיינים יכולים לקדש את החדש על פי ראייתם, מדובר כשלא התכוונו להעיד בדבר אלא כשראוהו ממילא בלכתם בשוק וכיוצא בזה. והוכיח כן מתשובת רש"י. אבל תוספות שם חולקים על זה, וכתבו שאף עד שהתכוין להעיד נעשה דיין, אם אינו מעיד בפועל. ועיין טור חו"מ ז ובית יוסף שם].

ואומר בכתוב אחר: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם" (תהלים צט, ו), שמשווה את שמואל למשה ואהרן, נמצא שכאן שקל הכתוב שלשה קלי עולם שמשון גדעון ויפתח כשלשה חמורי עולם, שהיו מגדולי ישראל בכל הדורות,

לומר לך: ירובעל בדורו חשוב וצריך לציית לו כמשה בדורו, בדן בדורו — כאהרן בדורו, יפתח בדורו — כשמואל בדורו. ללמדך: שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור — הרי הוא כאביר (גדול וחשוב) שבאבירים, וחובה לשמוע בקולו ולציית לפסיקותיו.

ואומר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט), וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? ואם כן מה משמעות המילים "בימים ההם" — הא [הרי] אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, כלומר כל שופט שבימים ההם הוא המוסמך לדון ולקבוע. ואומר: "אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה "(קהלת ז, י), ויש לקבל את הוראת מנהיגי אותו הדור.

א מסופר במשנה בהמשך הדברים: נטל ר' יהושע מקלו ומעותיו בידו ובא לבית רבן גמליאל ביום שיצא לפי חשבונו יום הכיפורים, כפי שהורה לו רבן גמליאל. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בהרחבה: כיון שראה אותו רבן גמליאל, עמד מכסאו ונשקו על ראשו, ואמר לו: שלום עליך רבי ותלמידי! רבי — שלמדתני תורה ברבים, ותלמידי — שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד שלי. אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר שישמעו קטנים לגדולים.

על לשון זו תוהים: קל וחומר?! מה מקום לקל וחומר? הלא חיובא הוא [חובה היא] שישמעו הקטנים לגדולים מהם! אלא כך יש להבין: מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים — נושאין קטנים קל וחומר בעצמן ובוודאי הם נשמעים לאלה שראוי להישמע להם.

א משנה ראוהו את הירח בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו בית דין לומר "מקודש" עד שחשיכה ואם כן עבר יום השלושים — הרי זה מעובר, שלא יחול ראש החודש ביום השלושים שנראה בו המולד אלא ביום שלאחריו, כיון שלא הספיקו בית דין לקדשו.

ראוהו בית דין בלבד — יעמדו שנים מחברי בית הדין ויעידו בפניהם, ויאמרו בית הדין: "מקודש מקודש". ראוהו שלשה מחברי בית הדין והן בית דין בעצמן — יעמדו השנים מחברי בית הדין ויושיבו מחבריהם אצל היחיד כדי שיהיה שם בית דין של שלושה, ויעידו השנים בפניהם, ויאמרו: "מקודש מקודש", שאין היחיד נאמן על ידי עצמו לא להעיד ולא להיות דיין, ויש צורך בבית דין של שלושה.

ב גמרא שואלים: למה לי למיתנא [מדוע צריך הוא לשנות] ראוהו בית דין וכל ישראל? דיו לומר ראוהו בית דין, שהרי בהם הדבר תלוי! ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל — איפרסמא לה [התפרסם הדבר] כבר שחל ראש החודש באותו יום ושוב לא ליעברוה [יעברוהו], שהרי הכל יודעים שהיה במולד אתמול, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן אין קובעים ראש חודש אלא אם כן קידשוהו בית הדין במפורש.

ועוד שואלים: וכיון דתנא ליה [ששנה כבר] ראוהו בית דין וכל ישראל — נחקרו העדים למה לי, שהרי כבר ראוהו בית דין! ומשיבים הכי קאמר [כך אמר]: אי נמי [או גם כן] אם היה זה במקרה שנחקרו העדים ולא הספיקו בית הדין לומר "מקודש" עד שחשיכה — הרי זה מעובר.

ושואלים עוד: וכיון דתנא ליה [ששנה] "עד שחשיכה הרי זה מעובר" — למה לי למיתנייה [לשנות] חקירת העדים כלל? שהרי כבר נאמר דין זה אפילו כשראוהו בית דין עצמם!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: תיהוי [שתהיה] חקירת העדים כתחילת דין, ואמירת "מקודש מקודש" תהיה כגמר דין ולקדשי בליליא [ושיקדשו את החודש בלילה], כיון שכבר התחיל הדין מבעוד יום, מידי דהוה [כשם שהוא] בדיני ממונות דתנן [שכן שנינו במשנה]: דיני ממונות, אף שצריכים להידון ביום, מכל מקום דנין את עיקר הדין ביום וגומרין את הפסק בלילה — הכא נמי [כאן גם כן] מקדשין בליליא [בלילה] אם כבר החלו בגוף הדיון ביום, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] שדין קידוש החודש כדין דיני ממונות? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] לגבי ראש השנה: "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ה), אימת הוי [מתי הרי הוא נעשה] "חק" — בגמר דין, וקא קרי ליה רחמנא [וקוראת לו התורה] "משפט", לומר: מה משפט עיקר זמנו ביום — אף הכא [כאן], בחוק קביעת הזמנים, הריהו נעשה נמי [גם כן] רק ביום.

ג שנינו במשנה: ראוהו בית דין — יעמדו שנים ויעידו בפניהם. ותוהים: ואמאי [ומדוע] אם ראוהו בית דין עצמם שיבואו ויעידו בפניהם? לא תהא שמיעה גדולה מראייה! שאם חברי בית הדין עצמם ראוהו — לשם מה צריכים הם לשמוע עדות מפי אחר המעיד שראה?

ומשיבים, אמר ר' זירא: כגון שראוהו בלילה וכיון שבלילה אין בית הדין יכול לקבוע ולקדש את החודש, לפי שאין דנים בלילה, נמצא שה"משפט" שבדבר נעשה רק למחרת, ואז אין בית הדין יכול עוד לקבוע על סמך ראיה שהיא לעיניהם לפניהם ממש, ולכן יש צורך להעיד מחדש.

ד אמרנו שאם ראוהו שלשה והן בית דין — יעמדו שנים מהם ויושיבו מחבריהם אצל היחיד, והם יעידו. ושואלים: אמאי [מדוע]? הכא נמי נימא [כאן גם כן נאמר]: לא תהא שמיעה גדולה מראייה! וכי תימא: הכא נמי [ואם תאמר: כאן גם כן] עוסקים אנו במקרה מסויים, כגון שראוהו בלילה — אולם היינו הך [זה אותו דבר] ואין צורך לשנות שני מקרים לחוד!

ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [סופו של אותו קטע הוצרך לו], לחדש הלכה שאין היחיד נאמן על ידי עצמו. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: הואיל ותניא [ושנויה ברייתא]: דיני ממונות בשלשה, ואולם אם היה מומחה לרבים — דן אפילו ביחיד, אם כן נדמה את הדינים האחד לשני, הכא נמי ניקדשיה [כאן גם כן שדיין אחד יקדשו] לחודש ביחידי אם הוא דיין המומחה לרבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלקידוש החודש צריך שלושה דווקא.

ושואלים: ואימא הכא נמי [ואמור כאן גם כן] שיהא די בדיין אחד מומחה? ודוחים: הרי בודאי אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו ובכל זאת קאמר ליה [אמר לו] הקדוש ברוך הוא: עד דאיכא [שיש, שיהיה] אהרן בהדך [אתך] לא תקדש, דכתיב [שכן נאמר]: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חודשים "(שמות יב, א-ב) וכיון שאין עושים בית־דין שקול (שמספר חבריו זוגי) כדי שיהא מי שיוכל להכריע, נמצא שמן התורה צריך בית דין של שלושה.

ושואלים: למימרא [האם נאמר] מתוך הדברים ששנינו כאן שעד נעשה דיין, שאדם שראה מאורע יכול הוא בעצמו להיות דיין באותו נושא? לימא מתניתין [האם לומר כי משנתנו] היא שלא כשיטת ר' עקיבא; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סנהדרין שראו בעצמם אדם אחד שהרג את הנפש —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And it says in another verse: “Moses and Aaron among His priests, and Samuel among those who call His name; they called upon the Lord, and He answered them” (Psalms 99:6). This verse equates Samuel to Moses and Aaron. In this manner, the verse weighed three light ones of the world, i.e., it considered the three less distinguished figures of Gideon, Samson, and Jephthah as equal to three significant ones of the world, Moses, Aaron, and Samuel, three of the greatest leaders of the Jewish people.

This comes to tell you that Jerubaal in his generation is worthy of being treated like Moses in his generation; Bedan in his generation is like Aaron in his generation; and Jephthah in his generation is like Samuel in his generation. This serves to teach you that even the lightest of the light, i.e., the least distinguished individual, once he has been appointed as a leader over the community, he must be treated like the greatest of the great, and all are required to heed him and obey his rulings.

And it further says: “And you shall come to the priests, the Levites, and to the judge who shall be in those days” (Deuteronomy 17:9). But can it enter your mind that a person can go to a judge that is not alive in his days? What, then, is the meaning of the phrase “in those days”? It teaches that you need to go only to the judge in one’s days, i.e., he is authorized to judge and decide matters. And it also says: “Do not say: How was it that the former days were better than these? For it is not out of wisdom that you inquire concerning this” (Ecclesiastes 7:10). Instead, one must accept the rulings of the leaders of his generation.

§ The mishna taught: Rabbi Yehoshua took his staff and his money in his hand, and appeared before Rabban Gamliel on the day on which Yom Kippur occurred according to his calculation, as Rabban Gamliel had ordered him to do. The Sages taught in a baraita: When Rabban Gamliel saw Rabbi Yehoshua, he rose from his chair and kissed him on his head and said to him: Peace be on you, my teacher and my student. My teacher, as you have taught me Torah in public, and my student, as I issue a decree against you and you fulfill it like a student of mine. Fortunate is the generation in which the greater heed the lesser, and it is an a fortiori inference that the generation in which the lesser heed the greater is certainly fortunate as well.

The Gemara questions this last point: Is this derived by an a fortiori inference? This is incorrect, as it is an obligation for the lesser to heed those who are greater than them. Rather, Rabbi Gamliel meant the following: Since the greater heed the lesser, the lesser apply an a fortiori inference to themselves and heed the leaders of the generation.

MISHNA: If the court and all of the Jewish people saw the new moon, and the witnesses were interrogated, but the court did not manage to say: Sanctified, before nightfall, so that the thirtieth day already passed, the previous month is rendered a full, thirty-day month, and the following day is observed as the New Moon.

If the court alone saw the new moon, two members of the court should stand and testify before the others, and the court should say: Sanctified, sanctified. If three people saw the new moon, and they are themselves members of a court for this purpose, two of them should stand and seat two of their colleagues next to the individual who remains of the three, thereby forming a new court of three. The two standing judges should then testify before the three seated judges that they saw the new moon and the seated judges say: Sanctified, sanctified. This procedure is necessary because an individual is not authorized to declare the month sanctified by himself. Rather, a court of three is required.

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach: If the court and all of the Jewish people saw the new moon? Merely stating that the court saw the moon would have sufficed, since its sanctification depends on them. The Gemara answers: It was necessary for the mishna to teach that even in that case, the month is intercalated. As it might enter your mind to say that since the court and all of the Jewish people saw the new moon, it was publicized that it was the New Moon that day, and let them no longer intercalate the month. Therefore, the tanna of the mishna teaches us that even in the case where all the Jewish people saw the new moon, the New Moon must be declared by the court.

The Gemara asks further: But once the mishna states: If the court and all of the Jewish people saw the new moon, why do I need it to say: And the witnesses were interrogated? Why are witnesses necessary if the new moon was already seen by the court? The Gemara answers that this is what the tanna is saying: Alternatively, if the witnesses were interrogated, but the court had no time to say: Sanctified, before nightfall, the previous month is intercalated and rendered a full month of thirty days.

The Gemara raises another difficulty. But once the mishna taught: But the court did not manage to say: Sanctified, before nightfall, the previous month is rendered a full, thirty-day month, why do I need the mishna to teach about the interrogation of the witnesses? This halakha was already stated with regard to a case where the court itself saw the new moon.

The Gemara explains: It was necessary, as it might enter your mind to say: Let the interrogation of the witnesses be regarded as the beginning of the judicial process, and let the declaration: Sanctified, sanctified, be regarded as the conclusion of the judicial process, and let them sanctify the month at night, because the process began during the day. This process would then be just as it is in cases of monetary law, as we learned in a mishna: In cases of monetary law, although they must be adjudicated during the day, the court may judge the majority of a case during the day, and complete the trial and issue the ruling at night. Here too, one might assume that the court may sanctify the month at night, as the process began during the day. Therefore, the mishna teaches us that the court may not do so.

The Gemara raises another difficulty: Why not say that, indeed, the sanctification of the month should be treated like monetary cases? The Gemara answers: The verse states with regard to Rosh HaShana: “For this is a statute for Israel, a judgment [mishpat] of the God of Jacob” (Psalms 81:5). When does the sanctification of the month become a statute? At the end of the judicial process, and the Merciful One calls it a judgment as well, thereby teaching that just as the primary time of a judgment is during the day, here too, with regard to the sanctification of the New Moon, the process must take place during the day, and not at night.

§ The mishna continues: If the court alone saw the new moon, two members of the court should stand and testify before the others. The Gemara ponders: If the court saw the new moon, why is it necessary for two of its members to testify before the others? Hearing their testimony should not be greater than actually seeing the new moon.

The Gemara responds that Rabbi Zeira said: The mishna is addressing a case where the court saw the new moon at night. Because they saw it at night, their testimony is inadmissible at that time, as testimonies are admissible only during the day. They must therefore wait until the following day and testify as any ordinary person would.

The mishna continues: If three people saw the new moon, and they are themselves members of a court for this purpose, two of them should stand and seat two of their colleagues next to the individual who remains of the three. The Gemara asks: Why is this necessary? Here too, let us say: Hearing their testimony should not be greater than actually seeing the new moon. And if you say that here too, the mishna is addressing a case where they saw the new moon at night, this case is identical to that previous one, and there would be no need for two separate rulings.

The Gemara answers: It was necessary to teach the last clause, which states: Because an individual is not deemed credible and authorized to declare the month sanctified by himself. For it might enter your mind to say that since we learned in a baraita: Cases of monetary law are adjudicated by a court of three judges, but if a person was a publicly recognized expert, he may judge monetary matters even individually, then here too, one judge should be authorized to sanctify the month individually if he is a recognized expert. Therefore, the mishna teaches us that this is not so, and that three judges are required for the sanctification of the month.

The Gemara asks: But why not say that here too, a recognized expert can sanctify the month individually? The Gemara rejects this possibility: But certainly there was no publicly recognized expert among the Jewish people greater than our teacher Moses, and nevertheless the Holy One, Blessed be He, said to him: You may not sanctify the new month until Aaron is with you, as it is written: “And the Lord spoke to Moses and Aaron in the land of Egypt, saying, this month shall be for you the beginning of months” (Exodus 12:1–2), where the word “you” is in the plural form. And since, to avoid deadlock, a court cannot be composed of an even number of judges, another judge must be added. It is therefore apparent that three judges are required for the sanctification of the month by Torah law.

The Gemara asks: Is this to say that a witness becomes a judge, i.e., that one who witnessed an event can himself serve as a judge concerning the matter? Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, for it was taught in a baraita: If the Sanhedrin saw someone kill another person,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואומר ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן וגו' שקל הכתוב ג' קלי עולם כג' חמורי עולם לומר לך ירובעל שהוא גדעון בדורו כמשה בדורו.

בדן בדורו כאהרן בדורו. יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפי' קל שבקלים ונתמנה פרנס הרי הוא כגדול שבחבירי' וכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו' וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו.

הא אין לך לילך [אלא] אצל שופט שבימיך נטל מקלו ומעותיו והלך ליבנה אצל ר"ג ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו:
ירושלמי ראש בית דין אומר מקודש ומוקים לה רשב"י מאי מקודש מקוים. תני לעיבור שנה מתחילין מן הצד וכבר נכנס ר' יוחנן והוא היה הקטן שבהן.

אמרו לו אמור הרי השנה המקודשת בעיבור. א"ר יוחנן ראה לשון שלימדנו בן הנפח אלו אמר בעיבור הייתי אומר אלו י"א ימים שהחמה יתירה על הלבנה אלא בעיבור שהוסיפו לה חכמים והן ל' יום ועיברוה. ריש לקיש חשש על הדא דמר ר' אלעזר והיתה ידי אל הנביאים החוזים וגו' בסוד עמי לא יהיו. זה סוד העיבור. ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי ואל אדמת ישראל לא יבא כמשמעו. ר' אלעזר כד סלק להכא אמר אית גבי חדא. כד מנוני אמר אית גבי תרתי. כד על לעיבורא אמר אית גבי תלת. א"ר שמלאי טעמא דר"י בן נורי דאמר עדי שקר הן כלומר סבר כיון שנראתה שחרית במזרח וערבית במערב המולד בחצי היום. וכל חדש שנולד (לו) [קודם שש] שעות אין כח בעין לראות הישן. ותני כן נראה בשחרית לא נראה החדש בין הערבים נראה החדש בין הערבים לא נראה הישן שחרית. ור"ג אומר מסורת בידי מאבותי פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה מי שלח למי. ואסיקנא ר"ג שלח לר' יהושע ע"י ר' עקיבא. א"ר יוסי יודעין היו שאלו קדשו בלא עדים שהוא מקודש. ומה בא להעיד אלא אם קדשוהו ואח"כ נמצאו העדים זוממין שהוא מקודש:

הדרן עלך אם אינן מכירין.

פ"ג ראוהו ב"ד וכל ישראל עמו וכו'. ואע"פ שנתפרסמה הלבנה לכל או נחקרו העדים ולא הספיקו ב"ד לקדשו עד חשכה הרי זה מעובר.

ואוקימנא איצטריך סד"א תהוי חקירת עדים כתחילת דין וקידוש החדש גמר דין וליקדשוה בלילה.

כדתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה קמ"ל דלא שנאמר תקעו בחדש שופר וגו' כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. חק תקיעת שופר וכי היום מקרא קדש.

אימת הוי בגמר דין וקא קרי ליה משפט כלומר עיקר המשפט בקידושו. ומשפט לא הוי אלא ביום.

ראוהו ב"ד ואמאי צריכין להעיד בפניהם.

א"ר זירא שראוהו בלילה שלא יתכן להן לקדשו בלילה לפיכך צריכין להעיד בפניהם. פי' שאין היחיד נאמן ע"י עצמו אין נאמן דמלתא דשייך ביה סד"א הואיל ותנן דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפי' ביחידי הכא נמי אי איכא יחיד מומחה ליקדשוה ביחידי קמ"ל ויושיבוהו מחבריהן אצל היחיד שאין מומחה לרבים כמרע"ה.

וכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חדשים כלומר לא תקדש החדש עד דאיכא אהרן בהדך. שמעינן ממתניתין דקתני ראוהו ב"ד בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם כו'.

עד נעשה דיין לימא מתני' דלא כר' עקיבא.

סלקא דעתך אמינא הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל איפרסמא לה מילתא ולא ליעברוהו קא משמע לן. קשיא לי, אמאי לא פרכינן מיהא מתניתין לרב דימי מנהרדעא, דתני בשלהי פרקין קמא (כ, א) מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו, ואין מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו, מאי טעמא האי מחזי כשיקרא והאי לא מחזי כשיקרא, והא הכא דאיפרסמא מילתא לכל ישראל ואפילו הכי מעברינן. ויש לומר דהתם בשהיו יכולין לקדשו ביום שלושים על פי הראיה, ועמדו מדעת עצמן לצורך הנראה להם ולא קדשוהו ועמדו עד למחר, התם הוא דלא משום דהתם מחזי לעם כשיקרא, אבל הכא הכל יודעין דמצוה לקדש על פי הראיה, וכיון שלא היה שהות ביום לקדש הרי זה ניכר לכל שהוא כאלו לא באו עדים היום, שהרי אי אפשר לקדשו שהתורה אמרה ראה וקדש . ובירושלמי (פירקין ה"א) מצאתי שהקשו בהפך, דגרסינן התם ר' זעירא ור' אמי בשם ר' יהושע בן לוי מעמעמין על הנראה לעברו, ואין מעמעמין על שלא נראה לקדשו, מתניתא פליגא על ר' זעירא ראוהו בי"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר מפני שחשכה הא לא חשכה לא, הדא אמרה אין מעמעמין על הנראה לעברו, ע"כ. וקשיא לי אם כן למה לא הקשו ממנה בגמרין למאן דאמר מאיימין על הנראה כדי לעברו . לפיכך נראה לי, אע"ג דלא אסיקו בה פירוקא בירושלמי, טעמא משום דהתם לצורך שנראה להם לעברו, ומתניתין דהכא ללא צורך, ולפיכך דוקא חשכה הא לא חשכה לא. כך נראה לי.
הא דאמרינן: מהו דתימא ליהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשיה בלילה. קשיא לי, ואי משום הא נמי לא איצטריך דהא מרישא נמי שמעת מינה, דאי סלקא דעתך הכין, ליהוי נמי ראיית בית דין כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין, אלא מדקתני הרי זה מעובר שמע מינה דלא. ויש לומר דאילו מרישא הוה אמינא דכיון דעלמא דעל פי ראייתם הן מקדשין, בשעת שאומרין מקודש הוי כהתחלתו וכגמרו באותה שעה ומשום הכי אי אפשר שלא לעברו, אבל בשנחקרו העדים דכשהן מקדשין עכשיו על ידי חקירת העדים שהיתה ביום הן מקדשין , אימא שפיר דמי, קא משמע לן.

ואימא הכי נמי אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב חק אימת הוי בגמר דין וקרי ליה משפט. קשיא לי טעמא דגמרא, דהכא דהוי כתחלת דין דעלמא ולא אפשר הוא דלא מקדשינן ליה בלילה הא לאו הכי מקדשינן למפרע אע"פ שעבר יומו, ואם כן אכתי אמאי מעברינן ליה ליקדשוהו למחר דהוי התחלת דין וגמר דין ביום. ויש לומר דבשלמא אי הוה אפשר לקדושיה בלילה ניחא דהא לא אפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש, אבל השתא דאמרינן דאי אפשר לגמרו להיות בלילה היכי מקדשינן ליה למחר, כיון דעבר בין העדאת העדים לגמרו זמן שאינו ראוי לקדש בו , הא ודאי מכיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי אין ראוי לקדשו לאחר זמן .

אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלקי וגו'. ואע"ג דהאי קרא לענין ראש השנה דרשינן ליה בפרקין קמא (ח, ב), הוא הדין לכל שאר ראשי חדשים .

הא דאקשינן: אמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. פירש רש"י ז"ל דהא גבי עדות החודש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש. נראה מדבריו דלגבי נפשות או ממונות דכתיב בהו עדות לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, אלא דבעינן עדות ממש או הודאת בעל דין דהוי כקבלת עדות, כההיא דאמרינן בפרק נוחלין בבבא בתרא (קיג, ב), שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ואינו מחוור, דהא בפרק החובל (ב"ק צ, ב) אמרינן הכי גבי הא דמייתי בסמוך, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, דאמרינן התם בגמרא (משנה צ, א; גמרא צ, ב) התוקע לחבירו נותן לו סלע ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה, איבעיא להו במנה צורי תנן או במנה מדינה תנן, תא שמע דההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה, אמר ליה הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי, ואמרינן מאי הא אנא והא ר' יוסי הגלילי, אי נימא הכי קאמר הא אנא דחזיתך והא ר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי למימרא דעד נעשה דיין והא תניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר' טרפון וכו' ואפילו ר' טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשין עדים אבל עד אינו נעשה דיין. ופרקינן, אמרי כי תניא ההיא בשראו בלילה, אלמא אפילו במה שכתוב בו עדות אמרינן נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה .
ואע"ג דפריק התם רב אשי פירוקא אחרינא ואמר איבעית אימא הכי קאמר הא אנא סבירא לי כר' יוסי הגלילי במנה צורי, כלומר ולעולם אימא לך דאין עד נעשה דיין, אפילו הכי לא משמע דרב אשי אתא לאיפלוגי דלא אמרינן הכי , אלא למימר דאי מיהא לא שמעינן דסבירא ליה לר' יהודה הנשיא דעד נעשה דיין. ומכל מקום כיון דאשכחן הכא דקא מקשה להדיא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, והתם אשכחן דאמרינן הכא לחד פירוקא, ואוקמינן לההיא דסנהדרין שראו וכו' בשראו בלילה, שמע מינה דבכולהו מילי אמרינן הכי. ועוד דהא לישנא דאמרינן התם בפירוקא קמא אמרי התם בשראו בלילה, משמע דהכין אמרי לה בבי מדרשא ולאו דיחוייא היא. וההיא דאמר רב יהודה אמר רב פרק יש נוחלין (ב"ב שם), גמרא ובני אחיות, שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין, כלומר משום דשנים הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין, ולא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, התם בשאין שם עדים אלא הם וכיון שהוא מוסר דבריו להם ומצוה בפניהם שוינהו עדים שוב אין נעשין דיינין, וכי אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה בשלא הזמינום לעדות אלא שראו מעצמן שלא בהזמנה לתורת עדות, אבל התם הוה ליה כאילו הזמינם בפירוש לעדות. ואי נמי כיון שאינן אלא שנים ואינן ראויין לדין, הויא להו ראייתם ראיית עדים ולא ראיית בית דין ותורת עדים יש להם. והלכך הא דאמרינן הכא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, לאו בעדות החדש בלחוד קאמרינן אלא אפילו בדיני נפשות לר' טרפון, ובדיני ממונות בין לר' טרפון בין לר' עקיבא.

ואוקימנא: בשראוהו בלילה. והלכך הוה לה ראייתם של לילה ראיית עדים ולא ראיית בית דין דלילה לאו זמן דין הוא, והלכך אף למחר אי אפשר לעשות דין על פי ראייתם של לילה ונימא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, דלא אמרינן הכי אלא בראייה שבשעה הראויה לדין, כלומר לא תהא שמועת בית דין מפי אחרים גדולה מראיית בית דין, ואלו לא היו יכולין להיות דיינין בשעת ראייתן, ועל פי ידיעתן אי אפשר לדון למחר שאין הידיעה עכשיו אלא מחמת שראו בלילה, וזה מתורת עדות הוא כאלו מעידין לעצמן שכך ראוה הלילה ועכשיו יגמרו הדין על פי עדות עצמן.

וטעמא דאין עד נעשה דיין. פירש רבי שמואל זצ"ל, בריש פרק יש נוחלין (ב"ב קיד, א) גבי ההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה, דהוי מגזרת הכתוב דכתיב (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני השם, ובעדים הכתוב מדבר, אלמא צריכין שיהו אחרים מעידין לפני בית דין, וכן השיב רב צמח ז"ל בתשובה. ויש מי שפירש, משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ולא גרע ממי שעדים קרובין לדיינין שהן פסולין, כדגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ג, ה"ט) שאם הוזמו מפיהם הן נהרגין וכל שכן לעדות עצמן. ולטעם זה אפילו עד הרואה או אפילו עד שכבר העיד יהא כשר לדון בשאחרים מעידין לפניו, שהרי עכשיו אינו דן על פי עדותו אלא על פי עדות אחרים, הלכך ליתיה להאי טעמא. ואפשר לי לישבו, דכיון שכבר העיד בו שוב אינו ראוי לדון בו עכשיו ואפילו על פי עדות אחרים, דעביד הוא לאחזוקי במאי דקאמרי הני הואיל ואסהיד איהו מכבר כותיהו. ויש מפרשים דנפקא לן מההוא דאמר רב יהודה התם בריש פרק יש נוחלין (ב"ב שם) והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא, טז), ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה, ולומר שאם ראה בלילה שוב אינו מפיל נחלות לעולם משום דהוה ליה עד, ושמע מינה שאין עד נעשה דיין.

עד דאיכא אהרן בהדך. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד. כתבו בתוס', וסוגיא דהכא כמאן דאמר בשמעתא קמיתא דסנהדרין (ג, א), דבר תורה חד נמי כשר דכתיב (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך, מדאיצטריך ליה הכא עד דאיכא אהרן בהדך, דלמאן דבעי דאורייתא שלשה מומחין וכדי שלא תנעול דלת בפני לווין הכשירו השלשה הדיוטות, גבי עדות החדש אין להכשיר. ע"כ לשונם. ובודאי דהאי סוגיא אתיא כרב אחא דאמר התם דבר תורה חד נמי כשר, דאי כרבה ור' אבהו דלית להו הכין והכא הכי קאמר סלקא דעתך אמינא הואיל ותקנו רבנן לגבי דיני ממונות למיהוי אפילו ביחיד מומחה אף לגבי עדות החודש ליתכשר קא משמע לן, הא לא אפשר, דאם כן כי קאמרינן ואימא הכי נמי מאי קא מהדר אין לך מומחה בישראל יותר ממשה, דמה ענין משה אצל תקנתן, אלא על כרחין כרב אחא אתיא.
אלא דאיכא למידק אם כן לותיב התם מיהא מתניתין לר' אבהו ולרבה. ועוד ברייתא גופה דאם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי, אם כן אתיא כרב אחא, ואי הכי לותיב מינה התם לר' אבהו ולרבה, ובשלמא אי לאו סוגיין דהכא ליכא לאותבינהו מההוא ברייתא, משום דמוקמי לה אינהו לכולהו ברייתא בתקנתא, כלומר שלשה הדיוטות ולא בעי מומחין, כדי שלא תנעול דלת, ויחיד מומחה נמי בתקנת חכמים משום נעילת דלת, אלא לפום סוגיין דהכא ברייתא דבר תורה קאמר. וראיתי לר"מ ב"ן נ"ר במסכת סנהדרין (כג, א ד"ה והוי יודע), דסוגיין דהכא ודאי אליבא דרב אחא נסיב לה כולה, ומיהו לר' אבהו נמי כיון דתנן היתר נדרין בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחידי, סלקא דעתך אמינא תיהוי קדוש החודש כהפרת נדרין, קא משמע לן דכתיב החודש הזה לכם, וכדתניא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכא, ב) מועדי השם נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה, ע"כ. ואע"ג דקיימא לן כר' אבהו דשנים שדנו אין דיניהן דין, אפילו הכי לא קשיא מידי כי נסיב לה הכא אליבא דרב אחא, דאורחא דתלמודא בהכי דלא חייש בכל כי האי למנקט אליבא דהילכתא, אלא במאי דמחזי טפי לפשטותא דמילתא, וכשתמצא לומר דלית הלכתא הכין אלא כאידך, דוק מינה כאידך. ובהרבה מקומות איכא דכותיה בתלמודא.

שקל הכתוב ג׳ קלי עולם כג׳ חמורי עולם. פי׳ בכתוב הראשון שהרי בכתוב השני מוכיח כי שמואל חשוב הוא שהשוהו למשה ואהרן. ושמא תאמר (זכו) [זהו] בנביאים ובמלכים [ת״ל] ובאת אל השופט ושמא תאמר אין לי אלא בסנהדרין ת״ל אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה והיינו דלא שיילינן מאי ואומר:

קו״ח. ופרכינן קל וחומר חיובא הוא דקס״ד דה״ק ק״ו שאשרי הדור שהקטנים נשמעין לגדולים ומהדרינן דה״ק קו״ח שהקטנים נשמעין לגדולים כחובה עליהם כשרואין שהגדולים נשמעין לקטנים:

פרק שלישי
ראוהו ב״ד וכל ישראל. לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא כלומר קהל גדול מישראל דמפרסמא מלתא טובא ובגמרא עביד לה צריכותא:

נחקרו העדים. מפרש בגמרא או נחקרו העדים ותרתי קתני ועביד להו צריכותא:

ולא הספיקו לומר מקודש וכו'. ושמעינן מינה להדיא דכל שלא נתקדש יום שלשים ביומו שוב אין מקדשין אותו שכבר עבר זמנו דאי לא הוה מעובר ליקדשיה למחר וליומא אחרינא אלא ודאי כדאמרן ותמהני על הרמב״ם ז״ל שכתב בפ״ג מהלכות קדוש החדש ב״ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועברו החדש כמו שביארנו בפרק זה ואחר ד׳ או ה׳ ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפילו בסוף החדש מאיימין עליהם ומטרפין אותן בשאלות ומטריחין עליהם וכו׳ ואם (הומרו) [עמדו] העדים בעדותן ונמצאת מכוונת והרי העדים אנשים ידועים ונבונים ונחקרה העדות כראוי מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו חדש (ביום) [מיום] שלשים הואיל ונראה הירח בלילו ע״כ ונראה מדבריו שמקדשין יום שלשים ואפילו בסוף החדש ואע״פ שנעשה מעובר ומתניתן קשה לי עלה טובא ותו מהא דתנן בפרקין דלעיל שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת אבל מלילה ויום לא ואם איתא שיכולין לקדשו לאחר יום שלשים למה אין מחללין עליו יותר מלילה ויום משום תקנת המועדות אלא ודאי אין עדותם מועלת כלל וכן כתב הרב ז״ל בעצמו עדים שראו את החדש אם היה ביניהם ובין מקום שיש בו ב״ד מהלך לילה ויום וכו׳ עד שאין עדותן מועלת אחר שלשים יום שכבר נתעבר החדש ע״כ ואיני יודע לפרש דבריו כהוגן:

ראוהו ב״ד בלבד. פי׳ סנהדרין:

יעמדו שנים וכו'. ובגמרא מפרש למה לו העדת עדים:

ראוהו ג׳ והם ב״ד. פי׳ נקט האי לישנא לומר שהיו ג׳ לבד ושהיו ב״ד סמוכין דאלו נקט ראוהו ג׳ בלבד הוה ס״ד אפי׳ הדיוטות ואלו נקט ראוהו ב״ד ה״א כולהו סנהדרין דומיא דרישא להכי נקט ראוהו ג׳ והם ב״ד והאי תנא מחסר מלתא ואזיל נקט ברישא שראוהו סנהדרין וכל ישראל והדר נקט סנהדרין לבד והדר נקט ג׳ מן הסנהדרין:

שאין היחיד נאמן בפני עצמו. בגמרא עביד צריכותא:

גמ׳ למה לי. כלומר מאי רבותא דמלתא:

אצטריך וכו'. פי׳ ונהי דלא מצינו לאקדושיה ביום שלשים מ״מ לא נעבריה ונמני מיום שלשים קמ״ל הרי זה מעובר ואיכא דקשיא ליה לרב דימא דאמר בפ״ק אין מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו משום דמחזי כשקרא כיון שראוהו כל ישראל ביום שלשים ולאו קושיא היא דהתם כיון שראוהו עדים ביום שלשים והעידו שראוהו בשעה שהיו יכולין לקדשו ולא רצו לקדשו הא מחזי כשקרא אבל הכא כיון שלא היה להם פנאי לקדשו ביום שלשים (בכ״א) [לא מחזי] שקרא דהא כ״ע [ידעי] דדין תורה הוא שיהא מעובר:

וכיון דתנא ליה ראוהו ב״ד וכל ישראל למה לי למתני נחקרו העדים. סי׳ דקס״ד דכולה חדא בבא וא״כ למה לי חקירת עדים בדבר שראו כל ישראל הא כולן סהדי במלתא ומהדרינן דתרתי קתני א״נ נחקרו העדים ואקשינן תו למה לי למתניה להא בהא כלל דהא ודאי כיון שראוהו ב״ד וכל ישראל דמפרסמא מלתא הוה מעובר כ״ש כשלא ראוהו אלא עדים ונחקרו העדים דכיון שלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה שיהא מעובר ומהדרינן אצטריך דסד״א תהוי העדת עדים כתחלת דין ומקודש מקודש [כגמר דין] ולקדשוהו בליליא קמ״ל ואיכא דקשיא ליה אי משום הא נמי לא אצטריך דכיון דראוהו ב״ד וכל ישראל סמוך לחשיכה אין אומר מקודש בלילה ה״ה לנחקרו העדים דמ״ש הרי ראוהו ב״ד וכל ישראל עדיף מנחקרו העדים וי״ל דאי מהתם ה״א ראוהו ב״ד וכל ישראל כיון שלא היה שם ביום אלא ראיה בעלמא ולא נשאו ונתנו כלל בדבר כי אמרו בליליא מקודש מקודש הוה כאלו תחלתו וגמרו בלילה אבל היכא דנחקרו העדים ביום ונשאו ונתנו בדבר ה״ל אמירה דמקודש מקודש גמר דין בלחוד והוה ס״ד דנקדשיה בליליא קמ״ל הילכך תנא ראוהו ב״ד וכל ישראל דמפרסמא מלתא ותנא נחקרו העדים לרבותא שאין מקדשין אותו בלילה:

מידי דהוה אדיני ממונות. פי׳ וקדוש החדש אע״ג דאסורא הוא וגם דיני נפשות תלויין בדבר כדאיתא בירושלמי דסנהדרין גבי אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי מ״מ לענין ב״ד לדיני ממונות דמיא כיון דאיתיה בג׳ ולא בעינן ב״ד של כ״ג ושל ע״א ואקשינן על תנא גופיה דמתניתין ואימא הכי נמי ומהדרינן אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב אימת הוי חק בגמר דין וקרא ליה משפט פי׳ ובודאי דהאי משפט היינו תחלת דין ולא גמר דין חדא דכתיב התם והיתה לבני ישראל לחקת עולם וגמרי׳ מינה שאין דנין בלילה ועוד דאי לגמר דין לשתוק קרא מיניה אלא ודאי לתחלת דין אתא לדמויה וא״ת והא האי קרא גבי דינו של ר״ה דיינינן ליה בפ״ק דמכלתין וי״ל דלהכי כתיב באמצע קרא להדרש לפניו ולאחריו שהוא משפט בחק ישראל דר״ח ומשפט לאלהי יעקב ביום חגינו ויש מקשין למה לי קרא שאין מקדשין אותו בלילה והיכא ס״ד דנקדשיה שהרי אין מקדשין אותו אלא ליום שלשים וכיון שחשכה עבר זמנו כי היום הולך אחר הלילה וכיון שאין מקדשין אותו למחר דומיא דדיני ממונות כך אין מקדשין אותו ליל שלשים ואחד וי״ל דאדרבה טעמא דאין מקדשין אותו למחר היינו משום הא דגמרינן הכא שאין מקדשין אותו בלילה ולפי שהפסיק בנתים זמן שאינו ראוי לקדשו:

ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. פרש״י דהא גבי קדוש החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ויש שהקשה עליו דמשמע בקדוש החדש דוקא דלא כתיב ביה עדות אבל בדינין דעלמא דכתיב בהו עדות הגדת עדות ממש בעינן וקשיא עליה הא דאמרינן ביש נוחלין ג׳ שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ויש מתרצין דשאני התם דאיכא קמיהו הודאת בעל דין בפני ב״ד שהוא כמאה עדים הא לאו הכי עדות ממש בעינן וכדאמרינן שאם היו שנים כותבין ואין עושין דין ועוד הקשו עליו מהא דאמרינן בהחובל גבי מתניתין דתנן התוקע לחבירו נותן לו מנה אבעיא לן מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן ת״ש דההוא גברא דתקע ליה לחברא אתא לקמיה דר׳ יהודה א״ל הא אנא והא ר׳ יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי מאי הא אנא והא ר׳ יוסי אלימא הא אנא דחזיתיך למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו באחד שהרג הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר״ט ר״ע אומר כולם עדים ואין עד נעשה דיין ואפי׳ ר״ט לא אמר אלא מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין אבל עד נעשה דיין לא ופרקינן כי תניא ההיא בשראוהו בלילה כלומר אבל ראוהו ביום ודאי עד נעשה דיין ע״פ ראייתו שאין שמיעה גדולה מראיה אלמא לא שאני לן בין קדוש החדש לדינין דעלמא ויש מתרצים דהתם לא קם ההוא פירוקא דהא אתא רב אשי ופריק פירוקא אחרינא ואמר איבעית אימא ה״ק הא אנא דס״ל כריה״ג במנה צורי ולעולם אימא לך דאין עד נעשה דיין ומתניתא דר״ט אפילו בשראוהו ביום ואין תירוץ זה מחוור דמסתמא לא אתא רב אשי לפלוגי התם בעיקר דינא דמימרא דאין עד נעשה דיין ולמעקר לגמרי אוקמתא דאוקמינא מתניתין בשראוהו בלילה דהא בהדיא מוקמי לה הכי בי מדרשא ולא בדיחוייא אלא דבעי רב אשי למימר דמהאי עובדא ליכא הכרחא דס״ל לר׳ יהודה דעד נעשה דיין ונראה דאי מהא לא שמעינן לרש״י ודאי שאף רש״י ז״ל לא נתכוון בכאן לומר דדוקא בקדוש החדש הוא דאמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל רבינו ז״ל דקדק יפה במשפטו ותריץ לן קושיא רבתא דאיכא למקשי דאלו הכא בסוגיין מקשי תלמודא בהדיא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ועד נעשה דיין ואלו בסוגיא דפ׳ החובל מתמה איפכא להדיא דקאמר מאי הא אנא אלימא הא אנא דחזיתיך למימרא דעד נעשה דיין ואתא מרן ז״ל לפרושי דהכא משמע ליה לתלמודא דגבי קדוש החדש כיון דכתיב ביה כזה ראה וקדש אין שמיעה גדולה מראיה אבל התם דבעינן עדות הוה מתמה איפכא האיך עד נעשה דיין אבל למסקנא ודאי לא שאני לן ביניהו ובכולהו לא בעינן הגדת עדות ואין שמיעה גדולה מראיה וכדאוקמינא התם כשראוהו בלילה אבל התם בב״ק ובכתובות משמע דס״ל לרבינו ז״ל דבקדוש החדש דוקא הוא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה אבל בדינין דעלמא הגדת עדות בעינן ואין שום אדם דיין ע״פ עצמו וכ״כ הראב״ד וסומך על פירוקא בתרא דרב אשי דהחובל והא דאמרינן בכתובות ג׳ שישבו לקיים השטר ב׳ מהם מכירין החתימות ידי עדים וא׳ מהם אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ודייקינן עלה ש״מ דיינין המכירין חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם הא אתא רב אשי ודחייה דשאני התם דמיקיימא הגדה בחד א״נ דהתם הוא דקיום שטרות מדרבנן ואקילו רבנן בדרבנן ועבדוה כקדוש החדש דלא בעינן הגדה וכל זה אינו מחוור אלא עקרו של דבר דאפילו בדיני ממון לא בעינן הגדה וכל שראוהו ביום דיין הרואה נעשה דיין ע״פ ראייתו בפירוקא קמא דתלמודא בהחובל ובסוגיין דהכא וכן עיקר. ופרקינן הב״ע כגון שראוהו בלילה פי׳ דכיון שראוהו בלילה בשעה שאינה ראויה לדין הוי להו עדים וכי אמרינן דראיה בשמיעה היינו ראיה דדיין אבל ראיה דעדים לא ואתיא כההיא דאמרינן בפרק יש נוחלין בנכנסו לבקר החולה דדוקא ג׳ וביום אבל ב׳ אפי׳ ביום א״נ ג׳ בלילה כותבין ואין עושין דין דה״ל ראיה דידהו כראיה דעדים ובודאי שמיעה דדיינין עדיפא מראיה דעדים והיינו דאמרינן התם נכנסו לבקר שאלו נזדמנו להעיד א״נ שנזדמנו בסתם הוי להו עדים ואין עד נעשה דיין כדאיתא וגריעא מעד הרואה דעלמא וטעמא דאין עד הרואה נעשה דיין ע״פ ראייתו לפי שיטתא דכתיבנא דלא בעינן הגדת עדות א״נ בקדוש החדש לד״ה יש אומרים דכיון דה״ל ראיה דעדות כשבאין למחר לדון ע״פ אותה ראיה נראה כאלו הם עכשיו מעידין לעצמן מה שראו וה״ל כעד נעשה דיין ונכון הוא. סיפא אצטריכא ליה דאין היחיד נאמן ע״י עצמו סד״א כיון דתנן דיני ממונות בג׳ ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי ה״נ נקדשיה אפילו ביחיד קמ״ל ואיכא למידק הא ניחא דהוי ס״ד הכי למ״ד התם בסנהדרין דאפי׳ מדאורייתא חד נמי כשר כדכתיב בצדק תשפוט עמיתך אלא למ״ד התם מדאורייתא ג׳ סמוכין בעינן ורבנן הוא דתקון שלשה הדיוטות א״נ חד דגמיר וסביר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין מאי איכא למימר ומאי צריכותא דמתניתין וכ״ת דה״נ בעינן למימר דס״ד דנקדשיה ביחיד מדרבנן משום תקנתא דקדוש החדש הא לא מחוור דבעו רבנן לתקוני הא ועוד דא״כ מאי האי דמהדרינן כדפרכינן ואימא ה״נ אין לך מומחה גדול ממשה וכו׳ דהא אנן מדרבנן קאמרינן ולא מדאורייתא והנכון דהכא סוגיא נקטינן כמ״ד דבדיני ממונות חד כשר מדאורייתא ולמ״ד דמדאורייתא בעי שלשה סמוכין מצרכינן מתניתין באנפא אחרינא דסד״א דתהוי קדוש החדש דאוריתא בחד מומחה דומיא הפרת נדרים דהוי בג׳ הדיוטות או ביחיד מומחה קמ״ל ואי פרכינן ואימא ה״נ מהדרינן כדבסמוך שאין לך מומחה גדול ממשה וכו׳ וכדאמרינן בנדרים בהאי ענינא מועדי ה׳ נאמרו פרשת נדרים לא נאמרה דבמועדי ה׳ בעי ג׳ מומחין סמוכין וגבי הפרת נדרים סגי בחד מומחה וסוגיין ודאי במס׳ סנהדרין כמאן דסבר דמדאוריתא בעינן ג׳ וב׳ שדנו אין דיניהם דין אלא דהכא לא חש תלמודא ונקיט סוגיין כמ״ד דמדאורייתא חד נמי כשר בדיני ממונות ודכוותיה בתלמוד וזו שיטת רבינו הגדול ז״ל וכן מפורש בתוס׳ דסוגיין הכא כמ״ד דמדאוריתא א׳ כשר:

וקאמר ליה הקב״ה עד דאיכא אחרינא בהדך. פי׳ דכתיב החדש הזה לכם עדות זו תהא מסורה לכם ואין ב״ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד וק״ל הא דתנן במגילה והקרקעות ט׳ וכהן ומייתינן לה בגמ׳ משום דעשרה כהנים כתיבי בפרשה ואמאי לא אמרינן דכולהו חדסר דאין ב״ד שקול מוסיפין עליהם עוד א׳ ובתוס׳ העלו בקושיא ויש מרבותי מתרצים דשאני התם כיון דנחת קרא למימני עשרה כהנים ולא מנה יותר דודאי מנינא דוקא הוא ולא דמי להא דהכי דאע״ג דכתיב דאמר ה׳ אל משה ואל אהרן הא לא חשיב פרטא כולי האי דנימא דנכתוב שלישי שהרי הדבור עם משה ואהרן בלבד ואין שם מקום לכתוב שלישי הילכך סמך הכתוב על הדבר הידוע שאין ב״ד שקול אבל התם דנחת קרא למנינא לימני חדסר אלא ודאי מנינא דוקא הוא ואשמעינן דכיון דשומא בעלמא היא מסתיין בעשרה כהנים לדקדק בשומתו ולא בעינן ב״ד שקול:

למימרא דעד נעשה דיין. פי׳ עד הרואה נעשה דיין ע״פ אחרים דהא אוקימנא בשראוהו בלילה דה״ל עד הרואה דבשלמא אי הוי מתניתין בשראוהו ביום ה״ל דיין הרואה אבל השתא דראוהו בלילה עד הרואה הוא ובהכי מתרצא לן הא דמקשו קצת רבנן ז״ל דהכא דייקינן אמתניתן דעד נעשה דיין ואלו בפ״ב דכתובות דייקינן מינה דאין עד נעשה דיין ולאו קושיא היא דהכא דייקינן דעד הרואה נעשה דיין ע״פ אחרים כדתנן יעמדו שנים ויעידו בפניהם דאמרו מקודש מקודש ואלו התם דייקינן שעד שהעיד אינו נעשה דיין לאחר שהעיד וכדאמרינן התם דאם איתא ליתבו בדוכתיהו וליקדשוהו כלומר ע״פ עצמן שראוהו בלילה אלא ודאי משום דה״ל עדים ואין עד נעשה דיין ע״פ עצמו והיינו דבעינן שיושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו אלו בפניהם ויקדשו השאר אבל הם עצמן אינן יכולין לקדשו והיינו דאמר הכא לימא מתניתין דלא כר״ע וכו׳ אבל כר״ט שפיר אתיא דמתניתין נמי מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשים דיינים ועד הרואה נעשה דיין ע״פ אחרים והא דדחינן דע״כ לא אמר ר״ע אלא בדיני נפשות משום דכתיב ושפטו והצילו דבעינן עדה מצלת וכיון דחזיוהו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותיה הדבר ברור דכיון דמהאי טעמא הוא אפילו ראוהו ביום נמי אין דנין אותו ואפילו ע״פ אחרים ומאי דאוקימנא בהחובל בשראוהו בלילה היינו לר״ט דוקא אבל לר״ע ל״ש והלכה כר״ע ומ״מ מודה ר״ע לר״ט בדיני ממונות וזה ברור ושלא כדברי הרב בעל המאור ז״ל ומיהו איכא למידק מאי האי טעמא דנסבינן הכא לר״ע דהא במס׳ מכות בפ׳ אלו הן הגולין מקרא אחרינא נפקא לן דתניא ר״ע אומר מנין לסנהדרין שראו בא׳ שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב״ד אחר שנאמר עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב״ד אחר והר״ז הלוי ז״ל מפ׳ דהכא ר״ע לטעמיה דר״ט קאמר ליה וכשראוהו בלילה כדאיתא בהחובל אבל ראוהו ביום לפי האי טעמא דהכא אפי׳ לר״ע דנין אותו ע״פ ראייתן וליכא משום עדה שופטת ועדה מצלת וה״ק לדידי אין עד נעשה דיין לעולם בדיני נפשות ואפילו ראוהו ביום ומשום דכתיב עד עמדו לפני העדה אלא לדידך דלא מודית בדרשא דההוא קרא אודי לי מיהת דכיון שראוהו בלילה ואינם יכולים לדון ע״פ ראייתן שלא ידינוהו ע״פ אחרים דכל דין שצריך בדיקת עדים בעי׳ עדה שופטת ועדה מצלת כדי להציל הרוצח והכא כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא ולא בדקי לעדים בדיקה יפה ואינו מחוור כלל חדא דהאי טעמא דלא חזו ליה זכותא כשדנין ע״פ ראייתן נמי איתיה וכ״ש הוא ועוד דבשלמא אי הוי טעמא דנסבינן הכא מפורש בשום מקום לר׳ עקיבא הוה אפשר לפרושי כדברי הרב ז״ל אבל השתא דתלמודא הוא דמפרש ליה היכא אפשר לומר דנימא לר״ע מנפשין טעמא דלא שמעינן ליה ונימא דלדברי ר״ט קא״ל ושבקי׳ טעמא דקתני איהו גופיה התם בהדיא אין זה אלא דברי נביאות אבל הנכון דהאי טעמא דהכא סליק כההוא טעמא דהתם ואפילו כשראוהו ביום נמי וכדפרישית לעיל ומאי דלא נקטי לקרא דהתם אורחא דתלמודא הוא דלא דייק בהאי מלתא אלא שביק חד קרא ונקיט קרא אחרינא וכדאמרינן במס׳ סנהדרין מה נגעים ביום אף דינין ביום ונגעים מנלן דכתיב וביום הראות בו והך דרשא לאביי היא ודלא כהילכתא דאלו לרבא מכנגע נראה לי בבית לי ולא לאורי נפקא כדאיתא במס׳ משקין וכן במס׳ מגילה ביום מנלן דכתיב וביום השמיני ימול ואלו במס׳ שבת דרשינן ליה לביום ואפילו בשבת ומילה ביום נפקא לן מבן שמנת ימים והרבה כיוצא בו ה״נ נקטי לטעמא מקרא דוהצילו העדה כמאן דבעי לפרושי טעמא דקרא דעד עמדו וזה ברור:

ולענין פסק הלכה ומסקנא דשמעתא גבי דיני ממונות וקדוש החדש ג׳ דרכים דיין הרואה ועד הרואה ועד שהעיד וכן דיניהם דיין הרואה נעשה דיין ע״פ עצמו שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ועד הרואה אינו נעשה דיין ע״פ עצמו אבל נעשה דיין ע״פ אחרים וכמתניתין דהכא וכמתניתא דר״ט דמודה ר״ע בדיני ממונות ועד שהעיד או שנחתם בשטר אינו נעשה דיין כלל ואפי׳ ע״פ אחרים ועד שנמסרה לו עדות ע״פ ולא העיד מסתברא שדינו כעד הרואה שנעשה דיין ע״פ אחרים וגבי קיום השטר אפילו עד שהעיד נעשה דיין בקיומו כההיא דכתובות אבל אינו נעשה דיין בעיקר ההלואה ובדיני נפשות הלכה כר״ע ואפילו דיין הרואה אינו נעשה דיין ואפילו ע״פ אחרים משום דכתיב עד עמדו ומשום דבעינן עדה מצלת:

והמשנה הראשונה תיוחד לבאר אם לא נתקדש ביום עדות הראיה האיך הוא דינו ואמר על זה ראוהו בית דין וכל ישראל ר"ל ראוהו בית דין שלא היו צריכים לבדיקות וחקירות אלא שמ"מ היה סמוך לחשכה ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ונכנס ליל שלשים ואחד הרי זה מעובר ואפילו ראוהו כל ישראל שהיה לנו לומר שלא תהא צריכה לומר עליה מקודש אחר שנתפרסם לכל למדנו כאן שצריך וראיה זו שאנו דנין עליה י"מ שהיא ביום שלשים בערב קודם שנראו הכוכבים של ליל שלשים ואחד ולא הספיקו לומר מקודש עד שנראו הכוכבים ויש מוחים בפירוש זה שאם כן אפילו הספיקו לומר מקודש האיך יקדשו יום שלשים והרי ראיה זו מערב של שלשים ואחד היא אע"פ שלא נראו הכוכבים ומפרשים שהראיה בליל שלשים ר"ל ליל שמחרתו שלשים ולמחר נשתהו כל היום ולא הספיקו לומר מקודש עד שנכנס ליל שלשים ואחד נחקרו העדים וכו' כלומר או שלא ראוהו בית דין אלא שבאו עדים על זה ונחקרו במתון ומתוך אריכות החקירה חשך היום ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ונכנס תחום יום שלשים ואחד הרי זה מעובר ומונין לכל המועדות מיום שלשים ואחד שלא הראיה מקדשת אלא קריאת הבית דין מקדשת ביום שלשים ואע"פ שהתחילו החקירה ביום שלשים והיה לנו לומר שהחקירה תחלת דין ואמירת מקודש כגמר דין ויקדשוהו בלילה כמו שאמרו בדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה למדנו כאן שאמירת מקודש צריכה להיות ביום שלשים.

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

המשנה השניה והכונה בה לבאר שאין החדש מתקדש אלא בשלשה ועל איזה צד מתקדש בעדות הבית דין עצמו ואמר על זה ראוהו בית דין בלבד ר"ל שכל הסנהדרין ראו את הלבנה בחדושה ולא באו עדים אחרים יעמדו שנים ויעידו בפני האחרים שצריכים הם לקדש על פי עדות ופי' בגמ' כגון שראוה בלילה שלא היה זמן קדוש והלכך צריכים הם לעדות למחר שאם יקדשו הם עצמם על מה שראוהו בלילה הוה ליה כאלו קבלות עדות בלילה ואין מקבלין עדות אלא ביום שאלו ראוהו ביום לא היו צריכים לעדות אלא שיאמרו מקודש בשעת הראיה וראיה זו אתה מפרשה בלילה שמחרתו שלשים ואתה מדקדק בפירושה שאם ראוהו ביום מקדשין אותו ועל כל פנים אתה צריך לפרשה ביום תשעה ועשרים בערב וא"כ ביום עשרים ותשעה היו מקדשין יום שלשים וזהו שכתבו גדולי המחברים ראוהו בית דין עצמם בסוף יום עשרים ותשעה קודם שיראו הכוכבים אין צריכים עדות אלא הם עצמם אומרים מקודש כלומר שיהא יום מחר מקודש ולמדת שביום תשעה ועשרים היו מקדשין יום שלשים לפעמים ראוהו שלשה והם מן הסנהדרין ופי' בגמ' שראוה בלילה שאלו ראוה ביום היו אומרים הם עצמם מקודש אא"כ רצו לחלוק כבוד לחביריהם אלא לילה היה ולא היו יכולין לקדש עד מחרתו ולמחרתו צריך שיתקדש בעדות הרואים ואין כאן עדים אלא הם והם מגדולי הסנהדרין וראויים לקדש יותר מן האחרים יעמדו שנים מאלו השלשה ולא יהא גדול שבהם בכלל אלו השנים ויושיבו מחביריהם שבסנהדרין אצל היחיד הגדול שבשלשתם ויעידו אלו השנים לפניהם ויקדשו ואלו לא היו מכלל גדולי הסנהדרין היו שלשתם מעידים לפני חביריהם ומתוך שהם מגדוליהם הוצרכו ליחלק שנים מהם ולהושיב מחבריהם אצל היחיד ומ"מ היחיד אינו מקדש ביחידי אפילו הוא מומחה אע"פ שבדיני ממונות אמרו מומחה לרבים דן אפילו ביחידי שאין לך מומחה יתר ממשה רבינו ואעפ"כ נאמר לו עד דאיכא אהרן בהדך ואע"פ שבאהרן עמו מיהא הספיק לו מ"מ ממשה ואילך אין קדוש אלא בשלשה.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא.

לפי דרכך למדת במשנה זו שמי שראה את החדש והוא ראוי להעיד עליו אלו הזקיקוהו לכך הוא נעשה דיין עליה אחר שלא העיד עליה עדין הא אם הוא מעיד עליו אי אפשר לו להיות דיין עליה אחר שהעיד ושמא אתה דן כן לכל הדברים לפיכך אתה צריך לידע שיש דברים שמאחר שראה אותם אע"פ שלא הוזקק להעיד עליהם אינו נעשה דיין על אותו דבר כלל ויש לך דברים שאפילו ראה את הדבר והעיד עליו נעשה הוא בעצמו דיין על אותו דבר הא כיצד בדיני נפשות אין עד נעשה דיין כלל אפילו לא העיד עליו כיצד סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אפילו ראוהו ביום אין ממיתים על פי ראייתם אלא מעידים הם לפני האחרים והאחרים שלא ראו דנין אבל הרואים אין דנים אותו אפילו לא העידו שמאחר שראוהו שהרג אין רואין לו זכות כלל כמו שיתבאר במקומו במסכת סנהדרין בקיום שטרות הואיל ומדברי סופרים היא אפילו העידו נעשין דיינים כיצד שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין את החתימות ושלישי אינו מכיר מעידים השנים לפני השלישי ואח"כ נעשים כלם דיינים ומקיימין וחותמין על קיומה כמו שיתבאר במקומו במס' כתובות כ"א ב' שאר דינין שבתורה כגון דיני ממונות הרי הם אמצעיים בין שני אלו ואם העידו אין נעשין דיינים הא אם לא העידו אע"פ שראו נעשין דיינים בהעדת האחרים על הדרך שביארנו כאן בעדות החדש:

ואמאי ולא תהא שמיעה גדולה מראיי' פי' המורה דהא גבי עדות החדש לא כתב עדות אלא כזה ראה וקדש ולקמן בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש כו' פי' דגבי נפשות עדות בעינן דכתיב על פי שנים עדים יומת המת ואינו נ"ל מה שחילק בין עדות החדש לעדות נפשות דהא בפ' החובל מוקי לה להא דסנהדרין כגון שראוהו בלילה דלאו בני מיעבד דינא נינהו אלמא בכל עדיות דעלמא אמרי' לא תהא שמועה גדולה מראיי' אם ראו ביום ועיין דין אין עד נעשה דיין בפ' החובל במהדורא תנינא ובפ' יש נוחלין במהדורא רביעאה והכא דייקי ממתני' דעד נעשה דיין ושניהם למדנו ממנה מרישא שמעי' דעד שראה נעשה דיין ומסיפא דתני ויושיבו מחבריהם אצל היחיד שמעי' דאין עד שהעיד נעשה דיין:

פרק ראוהו בית דין

תוס' בד"ה ראוהו בית דין בלבד פי' ב"ד של כ"ג כו' עכ"ל ר"ל הך מציעתא מיירי בב"ד של כ"ג ולכך סגי דיעמדו שנים ויעידו בפני האחרים משא"כ בסיפא דאין שם אלא ב"ד של ג' וכדמסיק בגמרא דאין מקדשין ביחיד מומחה וק"ל:

בא"ד ולכך פירש בקונטרס דהיה להם שהות דאי לא כו' עכ"ל כל זה בתוס' ישנים אינו גם לכאורה לא הוצרכו לכך דהא ודאי דאיירי ביש להם שהות כדקתני ויאמרו מקודש מקודש ומוקי לה נמי כשראוהו בלילה דודאי איכא שהות כל היום לקדשה וק"ל:

בד"ה אימת הוי חק כו' דכי חק לענין ר"ה דרשינן כו' עכ"ל קושטא הוא כפרש"י דלענין קידוש החדש דרשינן לה בפ"ק דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אלא א"כ קדשו ב"ד של מטה אלא דר"ל כיון דהתם נמי דרשינן להני קראי לענין ר"ה איזה חג שהחדש מתכסה כו' אין לנו לומר דאיירי נמי דוקא בקידוש החדש של ר"ה אלא דה"ה בשאר חדשים הוי הכי לענין קידוש החדש וק"ל:

בד"ה לא תהא שמיעה גדולה מראיה כו' דאפי' בדיני נפשות אמרי' הכי בפ' החובל כו' עכ"ל היינו לר' טרפון והך דשמעתין דמקצתן נעשו עדים כו' מוקי לה בראוהו בלילה ומיהו מיניה נשמע הכא אפילו לר' עקיבא דלא פליג התם אלא משום דלא מצי חזו ליה זכותא אבל בקידוש החדש ל"פ ר"ע וס"ל נמי דלא תהא גדולה שמיעה מראיה כדמסיק בשמעתין לענין ראית לילה דמודה ר"ע בקידוש החדש וק"ל:

כאביר שבאבירים כו'. נראה מהאי לישנא לפרש דקאי איפתח בדורו כשמואל כו' דיפתח הוא הקל שבקלים דלא נמצא בו שום נבואה כמו בגדעון ובשמשון שנתמנו מן השמים בנבואה גם שהיה בן אשה זונה ואפ"ה הוא נחשב בדורו כאביר שבאבירים שהוא שמואל שהיה שקול כמשה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל וגו' כמפורש פרק אין עומדין ולכך יתיישב נמי דכתיב יפתח לבתר שמשון בקרא להיות יפתח שהוא קל שבקלים נגד שמואל שהוא אביר שבאבירים ולכך פורטן בברייתא ירובעל כמשה ושמשון כאהרן ויפתח כשמואל ולא כללן דכמו משה ואהרן ושמואל בדורן כך ירובעל ושמשון ויפתח בדורן ודו"ק:

שהימים הראשונים היו טובים וגו'. ויהיה לפי דרשה דהכא טובים קאי על השופטים דאל תאמר שבימים הראשונים היו השופטים טובים מאלה שבזמן הזה אלא דיש לך לשמוע לאחרונים כמו לראשונים דאין לך אלא שופט שבימיך ופרש"י הכא אינו מתיישב לפי הדרש דהכא אלא לפי פשוטו:

נושאים קטנים ק"ו בעצמן כו'. לפי דבריו שהוא קטן לגבי ר' יהושע היה לו לר"ג לשמוע לר"י וי"ל דלא קאמר הכי אלא מדרך ענוה ועי"ל דלפי הענין יש דברים שניתן ביד הקטנים לשמוע להם וגם זה הדבר קידוש החדש ביד ר"ג היה שהוא הנשיא גם שהיה קטן לגבי ר' יהושע.

גמרא שאפי' קל שבקלים כו'. כצ"ל:

גמ' שם הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו. פי' דאפי' יש חכמים גדולים יותר מהשופט אין לך לילך אצלם אלא דוקא אל השופט. ותדע דעיקר מטרת הכתוב אל תיבת השופט לא אל אשר יהיה בימים ההם דוקא:

במשנה בהרע"ב ומיהו אם ליל שלשים כו'. מבואר מדבריו שאם ראוהו ביום כ"ט יכולין לקדש מיד את יום המחרת ויותר מבואר כן בהרמב"ם בפירושו ובחבורו. ועיין בהרלב"ח ובתוי"ט שנראה מדבריהם שד"ז מבואר בגמרא כאן. ואנכי אינני רואה הכרע לזה בגמרא ועט"א:

משנה שם ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו השנים כו'. נראה דמאי שאמר כאן השנים בה"א (ולא כן בבבא הקודמת) הוא כלפי שאמר ויושיבו מחבריהם דהיינו אחרים שלא היו במעמד הראיה לכן קאמר הכא השנים ר"ל מאותן הנזכרים אשר ראו. והתוי"ט נדחק בזה. אכן בפיסקא שבגמרא הגי' שנים בלא ה':

גמרא סד"א כו' ומקודש מקודש כג"ד כו'. לפי מה שדקדק הט"א במשנה דאינו מעכב רק קריאת מקודש פ"א שאומר הראש ב"ד אבל עניית העם מקודש מקודש א"מ לא הל"ל הכא רק פ"א מקודש:

[תד"ה ראוהו. ב"ד של כ"ג. כ"ג מאי עבידתייהו הכא הלא קה"ח אינו אלא בב"ד הגדול עי' פרש"י לקמן (ל) ד"ה ובר"ה לא היו תוקעין וכדאיתא לעיל (כב) עדות זו תהא מסורה לכם] :

תוס' שם ד"ה לא תהא. אמרינן הכי בפרק החובל. כצ"ל וכן הוא ברש"א:

רבי שלמדתני תורה ברבים. נ"ב צ"ע היכא:

שָׁקַל הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה קַלֵּי עוֹלָם כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרֵי עוֹלָם. לא אמר 'שְׁלֹשָׁה קַלִּים כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרִים' היינו ללמדך אלו קלים לגבי הדור שלהם ואלו חמורים אפילו לגבי הדור שלהם שהיו גדולים ביותר.
ומה שאמר 'אֲפִלּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים' נקיט כן כנגד יפתח שהיה קל לגבי שבטו כי היה בן הפלגש ושבטו גם כן קראם קלים על אשר נטלו חלקם בחוץ לארץ שנקראת פלגש לגבי ארץ ישראל דידוע דרבותינו ז"ל כינו את ארץ ישראל בשם גבירה וחוץ לארץ בשם שפחה כאומרם אם גבירה לוקה כל שכן השפחה. וגם עוד נראה שקראו ליפתח קל מצד הנדר שנדר שלא הרגיש בנולד.
ומה שאמר אַבִּיר שֶׁבָּאַבִּירִים על שמואל הנביא ע"ה שהיה שקול כמשה ואהרן שהיו אבירים, ועוד גם כן שנתגלגלו בו נדב ואביהוא שהיו אבירים שאמר משה רבינו ע"ה לאהרן הכהן ע"ה עליהם גדולים ממני וממך.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, עָמַד עַל רַגְלָיו מִכִּסְאוֹ, וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. יש להבין תיבת 'מִכִּסְאוֹ' אין בה צורך ודי לומר 'עָמַד עַל רַגְלָיו וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ'?
ונראה לי בס"ד כי רבן גמליאל רצה לנשקו על ראשו בשביל כבוד חכמתו כי החכמה משכונה בראש כנודע ולכן מוכרח לנשקו על המצנפת שבראשו ואם יעמוד רבן גמליאל למטה בארץ במקום שעומד רבי יהושע דרגליהם יהיו שוים צריך שירכין ראש רבי יהושע כדי לנשקו בפיו למעלה מן המצנפת, ולכך רבן גמליאל לא ירד מכסאו לעמוד למטה על הארץ בשטח שעומד עליו רבי יהושע אלא עמד בעודו על הכסא, ובזה נעשה גבוה הרבה מן קומת רבי יהושע ואז נשקו על ראשו בלתי הרכנת ראשו אלא אדרבה רבן גמליאל הרכין ראשו כדי לנשקו.
וְאָמַר לוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ! כלומר אל תקפיד עלי בשביל טרחא זו שהטרחתיך, ואמר עָלֶיךָ אם תחלק אות ע' של יְהוֹשֻׁעַ לשתי אותיות מ"ל יהיה בשם 'יְהוֹשֻׁעַ' אותיות 'שָׁלוֹם'.
ומה שאמר 'שֶׁלִּמַּדְתַּנִי תּוֹרָה בָּרַבִּים' רמז לו בזה על דין אחרי רבים להטות שאתה הורית דנאמר דין זה דאחרי רבים גם לגבי בת קול כמו שאמרו בעובדא דתנור עכנאי אחר שיצאה בת קול עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא (בבא מציעא נט:) ובא לרמוז לו בזה מאחר כי למדתנו רבינו דאלים כוחייהו דרבים כל כך אפילו לגבי בת קול אם כן לא היה לך לערער על קביעות החודש שקבעתי אני והבית דין שלי דאנחנו רבים לגבי דידך.

וְאוֹמֵר: "אַל תֹּאמַר: מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה". קשא כיון שהביא פסוק תורה אמאי הוצרך להביא פסוק זה מקהלת?
ונראה לי בס"ד דהוא דריש לפסוק זה כן, אַל תֹּאמַר על הפרנס מֶה ולשון 'וְחָכְמַת מֶה לָהֶם' בירמיה (ירמיה ח, ט) כלומר הפרנס שבדורי מֶה הָיָה שאינו גדול וחשוב ותתלה החסרון בו לומר אינו ראוי לכך לא נענה בבקשת רחמים, אלא באמת החסרון תלוי באנשי הדור שבאמת הימים הראשנים היו דורות שלהם טובים מאלה וכמו שנאמר בגמרא דתענית דף כ"ד רבא גזר תעניתא בעא רחמי ולא אתא מטרא, אמרו ליה והא רב יהודה בעת רחמי ואתא מטרא והשיב להם מה יעשו פרנסי הדור שאין דורן דומה יפה! עיין שם, לכן אמר אל תתלה בפרנס אלא תאמר יָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ היו הדורות טוֹבִים מֵאֵלֶּה, על כן הביא פסוק דקהלת ללמדנו טעם לענין זה לומר אל תתמה על הדבר שאמרתי לך לחשוב פרנס של דור זה כמו פרנס דורות הראשונים, כיון שאין אתה רואה יוצא ממנו פעולה בבקשת רחמים על דורו כאשר נמצא בפרנסים הראשנים, ולזה הביא פסוק זה שאומר לך אל תתלה החסרון בפרנס אלא בדור.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, עָמַד עַל רַגְלָיו מִכִּסְאוֹ, וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. קשא הוה ליה למימר 'כֵּיוָן שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל'? ונראה לי בס"ד ללמדינו שלא המתין עד שקרב אצלו אלא כיון שראהו מרחוק עָמַד מִכִּסְאוֹ.
ועוד נראה לי דייק לומר כֵּיוָן שֶׁרָאָה 'אוֹתוֹ דייקא אף על פי שלא ראה המעות בידו לא חש שמא לא קיים גזרתו בשלימות, אלא סמך על ענוה של רבי יהושע שודאי נטל מעותיו בידו ובא, ולכך קודם שראה זה עמד מכסאו לכבודו.

בגמרא ואומר ובאת אל הכהנים: הא דמייתי ואומר י"ל דבראיה ראשונה לא סגי די"ל דאף שלא נתפרשו שמותם של זקנים מכ"מ הראשי ב"ד היו גדולים שהיו משה ואהרן אבל אכתי לא מוכח דגם היכי דהראשי ב"ד אינם חשובים כמשה ואהרן לזה מייתי מויאמר שמואל וגם מזה אין ראיה כ"כ די"ל דאף דלא חשובים כמשה ואהרן ושמואל מ"מ היה להם החשיבות שהיו מושיעים לישראל מאויביהם לזה מייתי מובאת אל הכהנים ואכתי שמא תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה ולכך יש לשמוע לראשונים יותר עכ"פ מלאחרונים לזה מייתי ואומר אל תאמר שהיו ימים ראשונים טובים מאלה:

היו טובים מאלה: עיין פי' רש"י והמהרש"א כתב שאין לפירושו המשך לדרשת הגמרא ולענ"ד י"ל דרק עפ"י דרשת הגמרא יש לפרש מה דאמר הכתוב כי לא מחכמה שאלת על זה ולא מפרש למה אין כאן חכמה אבל י"ל ע"פ מה דאמרינן סוף עירוכין לחד מ"ד פרנס לפי הדור ועיין בזוהר פ' חוקת שמבואר כן לכן אם תשאל מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה דהיינו הפרנסים היו טובים מפרנסי דור זה הלא יכול להשיב לך שזה היה מפני שהדור היה הגון יותר ופרנס לפי הדור ולכן לא מחכמה שאלת על זה שפגמת בכבוד עצמך שגם אתה בן הדור הזה ואפשר שזה כוונת רש"י מפני שהדורות היו טובים וצדיקים לפיכך היו הימים הראשונים טובים דהיינו לפי מה שדרש זה על הפרנסים שאי אפשר שיהיו פרנסים אחרונים כראשונים באשר שאין הדורות טובים וצדיקים כראשונים:

ק"ו קטנים לגדולים: יש לומר דזה אמר ר"ג לר' יהושע להתנצלות שמה שגזר עליו כן לא היה לפגום בכבודו אלא למען ילמדו הקטנים ק"ו ממנו:

במתניתן ולא הספיקו לומר מקודש: בט"א דקדק למה לא אמר מקודש מקודש כמו בסיפא ותירץ דכיון דאמר ה"ז מעובר ולא ראוי לקדש וזה תלוי בלבד בראש ב"ד אם הוא לא הספיק לומר מקודש עד שחשיכה אז הוי מעובר אבל אם הוא אמר אעפ"י שהעם לא הספיק לומר אמירת העם אינו מעכב עכ"ד. ולא הבנתי דא"כ היאך קאמר ולא הספיקו ל"ר הול"ל ולא הספיק לשון יחיד כיון דרק אמירת הראש ב"ד מעכב. אבל לענ"ד בפשטות י"ל דברישא דאפילו אמרו ב"פ אינו מקודש לא הקפיד לומר מה שהיה צריך לומר אם היה מקודש ולכן לא נקט מקודש רק פעם אחד אבל בסיפא דבאמת מקודש שם נקט מה שצ"ל כדינו:

ראוהו ב"ד בלבד: עיין רש"י ותוס' והמהרש"א הקשה למה הוצרך רש"י לפרש דאיירי באיכא שהות דהא קתני ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש הרי דאיירי דאיכא שהות לקדש ועוד דבגמרא איירי בראוהו בלילה דודאי איכא שהות וכן הקשה הפ"י והוסיף להקשות מהיכי תיתי דאיירי בסמוך לחשיכה ע"ש שנדחק בישוב פי' רש"י. ולענ"ד פשוט דרש"י רצה לפרש מה היה ס"ד דמקשן לבד דמקשה ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ולא הוי ס"ל דאיירי בראה בלילה ומאי מקשה דלמא איירי ברישא דליכא שהות וכמו דמשמע ריהטא לישנא דמתניתן דברישא אמר ראוהו ב"ד וכל ישראל וכו' עד שחשיכה ה"ז מעובר ושוב אמר ראוהו ב"ד בלבד דמשמע דהחילוק הוא בלבד ששם ראוהו עם כל ישראל והכא איירי בראוהו בלבד ולכן כתב רש"י דודאי גם המקשן ידע דאיירי דאיכא שהות דא"כ לא שייך עמדו שנים ואמרו מקודש רק שלא ידע דאיירי בראוהו בלילה ולכן מקשה לא תהא שמיעה גדולה מראיה. שוב מצאתי בפי' מהר"ל בן חביב על הרמב"ם שהרגיש ג"כ בפירוש זה רק שהקשה דא"כ הו"ל לומר קא ס"ד. ולענ"ד זה אינו דכן דרך רש"י בכמה מקומות שמפרש סברת המקשן במתניתן והרבה פעמים לא קאמר קס"ד. ועיין בתוס' יו"ט ר"פ ב' דנדה שמפרש שם ג"כ פי' רש"י כן וכתב כמו שכתבתי הרבה פעמים שדרכו של רש"י לפרש במשנה כדס"ד בגמרא ולא כפי המסקנא ע"ש ששם רש"י ג"כ לא כתב בפירושו במתניתן קס"ד. אכן הכא בלא"ה לא שייך זה שמה שכתב רש"י אליבא דמקשן דאיירי ביש שהות אין זה ס"ד אלא האמת ורש"י לא רצה לומר רק דזה ידע גם המקשן דאיירי באיכא שהות:

בגמרא ל"ל למיתני ראוהו ב"ד: הט"א הקשה למה לא מתרץ דראוהו ב"ד או כל ישראל קאמר ותירץ דא"כ ה"ל למינקט ג"כ ונחקרו העדים ועוד דמדקאמר ראוהו ב"ד בלבד משמע דרישא איירי עם כל ישראל ועוד דאי רישא איירי ג"כ דראוהו ב"ד בלבד מאי קמ"ל דה"ז מעובר דאי דלא נימא דה"ל כתחלת דין ונקדשא בלילה הא מכש"כ דסיפא דנחקרו העדים כבר שמעינן דלא אמרינן כן עכ"ד. ומן התימה שלא העיר הט"א דבירושלמי באמת מפרש מתניתן כן דראוהו ב"ד או כל ישראל קאמר ונראה שמפרש כן שלא יקשה כקושית הגמרא דהכא. ומה שהקשה הט"א על פירוש זה יש ליישב אליבא דירושלמי דמה דלא קאמר ג"כ ונחקרו העדים כמו דקאמר וכל ישראל היינו דוכל ישראל קאי על ראוהו ובזה שפיר יש לפרש או כל ישראל אבל נחקרו העדים שהוא ענין חלוק לעצמו בזה לא הוי מפרשינן או נחקרו אם הוי כתיב ונחקרו ומה דדייק מדכתיב במציעתא ב"ד בלבד מכלל דרישא עם ב"ד קאמר י"ל דהך בלבד ר"ל בלבד שלא היו עדים שם אבל מכל ישראל דרישא לא איירי ומה דדייק דא"כ מה קמ"ל ברישא דלא ליקדשו ב"ד בלילה מסיפא שמעינן י"ל דכבר הקשה הרשב"א איפכא דסיפא ל"ל מראוהו ב"ד דרישא שמעינן דלא אמרינן דנקדשא בלילה ותירץ דמרישא לא שמעינן רק דראיית ב"ד לא הוי כתחלת דין אבל נחקרו העדים דודאי הוי תחלת דין ה"א דנקדשא בלילה לכן קמ"ל סיפא ולפ"ז איכא למימר ע"פ פירוש הירושלמי דלא זו אף זו קתני לא בלבד בראוהו ב"ד דלא הוי תחלת דין גמור אמרינן דלא נקדשא בלילה אלא גם בנחקרו העדים:

אמר קרא כי חוק לישראל: הט"א הקשה דאכתי לקדשא למחר למפרע על תחלת דין דיום שלשים ומתוך כך נדחק דאיירי בראוהו ביום כ"ט סמוך ללילה אבל קידוש למפרע לא אמרינן. והנה אף דהרמב"ם מפרש כן מכ"מ משאר מפרשים לא משמע דמפרשי הכי אבל קושייתו כבר הקשה הרשב"א ותירץ דדוקא בקדשוהו בלילה מיד סמוך לתחלת דין דיום אז שייך דמקדשין למפרע אבל למחר לא מקדשין למפרע כיון שעבר זמן שאין ראוי לקדש בו בין העדאת העדים ובין הקידוש:

אימת הוי חוק בגמר דין: הפ"י הקשה הרי בביצה פ"ב דרש חוק לישנא דמזונות ויליף מזה דכל מזונותיו קצובות לו מר"ה. ולענ"ד י"ל שלעיל (דף ח') אמרינן ת"ר כי חוק וכו' מלמד שאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קדשו ב"ד של מטה את החודש תניא אידך כי חוק לישראל אין לי אלא לישראל וכו' ע"ש והנה לפי הנראה מה דדרש הכא חוק על קידוש וכתבו רש"י ותוס' דהוא עפ"י סוגיא דלעיל זה לא שייך רק לברייתא ראשונה דקאמר עד שיקדשו ב"ד את החודש דלפ"ז קאי חוק על הקידוש אבל לברייתא שניה דקאמר כי חוק אין לי אלא לישראל מזה נראה דדרש חוק על דין ולא על קידוש ולפ"ז י"ל דסוגיא דביצה אזלא אליבא דברייתא שניה דלעיל ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א בביצה שם היכי קאמר דמזונתיו קצובים מר"ה הרי אמרינן דבפסח נידונין על התבואה די"ל דמתניתן דלעיל ס"ל כמתניתן דהכא דחוק קאי על קידוש ולא על חוק מזונות אבל ברייתא דביצה אתיא כר"מ דס"ל לעיל דהכל נדון בר"ה גם מזונות:

בתוס' ד"ה לא תהא. דאפילו בד"נ אמרינן הכי: ודאי בפשטות י"ל דרש"י כתב כן אליבא תירוץ שני דגמרא שם דבדיני ממונות וכש"כ בד"נ בראוהו ביום ג"כ אינם נעשים דיינים וכ"כ הפ"י והט"א כתב תירוץ זה על רש"י בשם הרמב"ן במלחמות פ"ב דכתובות. אכן לענ"ד אולי י"ל דאפילו לתירוץ ראשון דשם כתב רש"י כן דהרשב"ם בב"ב (דף קי"ג) כתב דמה דאמרינן בראוהו ביום יכולים לדון ע"פ ראייתם ושמיעתם זה דוקא בלא נתכוונו להעיד אבל בנתכוונו להעיד כבר נעשו עדים ואין נעשים דיינים וכן כתב בשם רש"י שם ולכאורה קשה דא"כ מה פריך הכא לא תהא שמיעה גדולה מראיה דלמא איירי בנתכוונו להעיד. אכן ז"א דא"כ איך יעמדו שנים ויעידו לפני האחרים הא כולם פסולים לדין בנתכונו להעיד כמ"ש הרשב"ם שם. אמנם על שיטת הרשב"ם יש חולקים כמש"כ בשטה מקובצת שם דבנתכוונו להעיד לבד לא נעשו עדים להיות פסול לדין ע"ש ויש לומר דרש"י מכריע בין ב' השיטות דהדיינים עצמם אין יכולים לדון ע"פ ראייה ושמיעה בשנתכוונו להעיד אבל להיות דיינים לדון ע"פ עדים בזה לא נפסלו וא"כ שפיר הוי מצי לאוקמא בנתכוונו להעיד ולכן לא יכולים להיות כולם דיינים אבל אם יעידו בפניהם שפיר יכולים לדון לזה מתרץ רש"י כיון דבעדות החודש לא בעינן עדות רק ראיה לכן כולם יכולים להיות דיינים לדון בלא עדות כלל משא"כ בד"מ וד"נ דלא יכולים כלם לדון ע"פ ראייתם כשנתכוונו להעיד:

ד"ה עד. גבי עדות החודש אין להכשיר: ק"ק דאפילו נימא דבקידוש החודש ג"כ שייך תקנה דנעילת דלת ג"כ א"צ קרא שהרי תקנה זו מדרבנן היא וא"כ א"צ קרא להכי ובקיצור מבעי להו למימר כיון דמדאורייתא בעי שלשה בדיני ממונות בקידוש החדש לא צריך קרא דעד דאיכא אהרן בהדך. שוב ראיתי בסנהדרין (דף ה') בתוס' ד"ה ואם שכתבו בלשון אחר להוכיח דקאי הסוגיא למ"ד מדאורייתא חד נמי כשר דאי מדאורייתא בעי שלשה ורבנן הכשירו ביחיד מומחה משום נעילת דלת מאי מייתי ממשה ע"ש וכוונתם נראה כמו שכתבנו דאי למ"ד מדאורייתא צריך ג' קאי קשה ממנ"פ אם להוכיח דבקה"ח צריך שלשה מדאורייתא ל"צ קרא להכי כיון דגם בדיני ממונות צריך ג' ואי דלא כשר מדרבנן מומחה כמו בד"מ מאי מייתי ממשה אבל לשונם הכא צ"ע:

ואומר. בספר תהלים משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם הרי ששקל הכתוב שמואל עם משה ואהרן ובכתובים הראשונים כתוב ירובעל בדן ויפתח עם משה ואהרן ושמואל שלשה קלים עם שלשה חמורים: הא אין לך לילך כו'. הרי לימדך הכתוב כאן שאין לך לבקש אלא שופט שהיה בימיך: אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. כי לא מחכמה שאלת על זה לפי שהדורות היו טובים וצדיקים מן אחרונים לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה שאי אפשר שיהו אחרונים כראשונים: מתני' ראוהו בית דין וכל ישראל ונחקרו העדים. מפרש בגמרא אי נמי נחקרו העדים: ראוהו בית דין בלבד. שאין מי שיעיד אלא הם ולאו ארישא קאי בסמוך לחשיכה אלא שהיה שהות לקדש: יעמדו שנים ויעידו בפניהם. ואע''פ שכולן ראוהו ובגמרא פריך לא תהא שמיעה גדולה מראייה: ויעידו בפניהם. השנים: שאין היחיד נאמן. לומר מקודש בפני עצמו לכך צריך להושיב מחביריהן אצלו: גמ' למה לי למיתני כל ישראל. הרי ראוהו בית דין: איפרסמא ליה מילתא. דביום שלשים נראה לקדשו: נחקרו העדים למה לי. חקירתן אחרי שהכל ראו: למה לי למתנייה לחקירה כלל. כיון דאשמועינן דכי ראוהו בית דין וכל ישראל אפילו הכי מעברין ליה כל שכן נחקרו העדים: סלקא דעתך אמינא. היכא דאיכא חקירת עדים ביום תו לא ניעברוה אלא יגמרו הדבר בלילה ויקדשוהו ביום שלשים לענין תיקון המועדות: משפט. היינו תחילת דין: כי חק הוא. בקידוש החדש דרשינן ליה בפ' קמא (דף ח:): משפט ביום. נפקא לן בסנהדרין (דף לד:) מוהיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות כו': ואמאי. יעמדו שנים ויעידו הלא ראוהו כולן יקדשוהו בראייתם דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראייה דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש: שראוהו בלילה. הלכך למחר אי לאו שמיעה על מה יקדשו: למימרא דעד נעשה דיין. מי שראוי להיות עד בדבר נעשה דיין ואלו כולן ראוים להיות עדים שהרי כולם ראוהו:

שהימים הראשונים היו טובים מאלה. ולכך יש לשמוע לראשונים יותר מן האחרונים אל תאמר כך דאין לך אלא שופט שהיה בימיו: מתני' מתני' ראוהו ב''ד בלבד. פי' ב''ד של כ''ג ולכך פירש בקונטרס דהיה להם שהות דאי לא היה להם שהות מאי פריך בגמ' ולא תהא שמיעה גדולה מראייה ולקדשוה מיד שראוהו הא לא היה להם שהות לקדש: אימת הוי חק בגמר דין. דהאי קרא דכי חק לענין ראש השנה דרשינן ליה בפ' קמא (דף ח:) והוא הדין בכל חדשים: לא תהא שמיעה גדולה מראייה. פירש בקונטרס דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ובחנם דחק דאפילו בדיני נפשות אמרינן הכי בפרק החובל (ב''ק דף צ: ושם) אם ראוהו ביום: כגון שראוהו בלילה. דאין יכולין לקדש על פי ראייה בלילה דא''כ היתה ראייה בלילה מקום קבלת עדות ואין קבלת עדות אלא ביום אפילו בדיני ממונות כדאמרינן לעיל דקרי חקירת עדות כתחילת דין: עד דאיכא אהרן בהדך. ואין בית . דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד וסוגיא דהכא כמאן דאמר בשמעתא קמייתא דסנהדרין (דף ג.) דבר תורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט מדאיצטריך ליה הכא עד דאיכא אהרן בהדך דלמאן דבעי מדאורייתא שלשה מומחין וכדי שלא תנעול דלת הכשירו בשלשה הדיוטות גבי עדות החדש אין להכשיר ואם כן לא צריך קרא: