ראש השנה כו ע"א

דף כו - א

מקצתן נעשו עדים, ואפילו אם ראו את הדבר ביום, אין הם יכולים לפסוק על ידי ראייתם בלבד, משום שנאמר [דברים יז]: "על פי שנים עדים יומת המת". ^[8] [רש"י].

אלא, יעידו בפני חבריהם, ומקצתן, מחבריהם, נעשו דיינין, דברי רבי טרפון.

רבי עקיבא אומר: כולן נעשין עדים, מאחר שהם ראויים להעיד, ו"אין עד נעשה דיין"!

ולדעת רבי עקיבא, לכאורה אף במשנתנו נפסלו הדיינים מלקדש את החדש, מאחר שהם ראו את חידוש הלבנה, וראויים להעיד על כך.

ומסקינן: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כרבי עקיבא היא, יש ליישב את דברי משנתנו:

כי עד כאן לא קאמר רבי עקיבא התם, שם, שהראוי לעדות פסול לדון, אלא רק בדיני נפשות.

משום דרחמנא אמר בענין דיני נפשות [במדבר לה]: "ושפטו העדה, [בית דין] והצילו העדה".

מכאן שבית דין צריכים להפך בזכות הנידון, ולנסות להצילו.

וכיון דחזיוהו דקטל נפשא - לא מצו חזו ליה זכותא.

שהיות והם ראוהו הורג נפש, הרי הם לא יוכלו למצוא לו זכות ולהצילו ממיתה, ולכן רבי עקיבא פסלם לדון. ^[9]

אבל הכא, בקידוש החדש, שאין צורך לחפש בזכות אדם כלשהו, אפילו רבי עקיבא מודה שהראוי להעיד כשר לדון.

זאת, אם לא העיד ממש. אבל שני עדים המעידים, אינם כשרים לשבת עם חבריהם ולומר "מקודש" [רש"י].

מתניתין:

ממשנה זו ועד סוף הפרק, עוסקת המשנה בהלכות תקיעת שופר:

כל השופרות כשרים לתקיעת שופר בראש השנה, בין שופר של איל [כבש זכר] ובין של יעל.

חוץ משופר של פרה, שהוא פסול, מפני שהוא נקרא "קרן", ולא "שופר". ^[10]

ובענין התקיעה שביום הכיפורים של יובל נאמר "והעברת שופר תרועה", ותקיעת ראש השנה נלמדת מתקיעת היובל בגזירה שוה, שבשניהם נאמר בתורה "שביעי" [להלן לד א].

אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו "קרן", ואף שופר של איל נקרא כן, שנאמר [יהושע ו]: "במשוך בקרן היובל". ויובל הוא איל, כמבואר בגמרא. הרי למרות שקרן האיל נקראת קרן, בכל זאת היא כשירה לתקיעת שופר, ואם כן, אף קרן הפרה כשרה לתקיעת שופר.

גמרא:

ותמהינן: הרי שפיר קאמר רבי יוסי שקרן הפרה כשרה לתקיעה. שהרי הוא הוכיח את דבריו, ומה רבנן יענו על כך?

ומתרצינן: ורבנן יענו: כל השופרות גם אקרו [נקראו] שופר וגם אקרו קרן.

ואילו קרן דפרה רק קרן אקרי, אבל שופר לא אקרי.

דכתיב [דברים לג]: "בכור שורו - הדר יש לו.

וכמו קרני ראם, הם קרניו של בכור שורו".

והוא הדין קרן הפרה, שהיא הנקבה של מין השוורים.

ורבי יוסי אמר לך: קרן דפרה נמי מצינו דאקרי שופר.

דכתיב [תהילים סט]: "ותיטב לה' תפילתי

- משור פר".

ויש לשאול למה נאמר גם שור וגם פר?

אם נאמר "שור" - למה נאמר "פר".

ואם פר - למה נאמר שור?

אלא, בהכרח, מאי היא המשמעות של "משור פר"?

הרי זה כאילו נאמר "משופר"!

כלומר, תפלתי תיטב לה' יותר מאשר תקיעת שופר של פר, שבו דיבר הכתוב לפי פשוטו של מקרא [מהרש"א].

ומכאן, שאף קרנו של הפר נקראת שופר.

וקשה על דעת רבנן, הסוברים שקרנו של הפר לא נקראת בכלל שופר.

ומבארינן את דעת רבנן: ורבנן, הם סוברים כדרב מתנה.

דאמר רב מתנה: מאי "שור פר"?

לומר, שהשור האמור בפסוק, למרות שהוא רק "בן יומו", כבר הוא קרוי "פר".

שהוא גדול כפר בן שלש שנים, והוא שור של מעשה בראשית שנברא בקומתו המלאה.

אבל שור רגיל, אינו נקרא פר לפני השנה השלישית.

עולא אמר: היינו טעמא דרבנן, זהו טעמם של רבנן, האומרים ששופר של פרה פסול, כדרב חסדא. דלהלן:

דאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לקודש הקדשים [ביום הכיפורים] לעבוד בהם עבודה, כשם שהוא עובד בהם כל ימות השנה?

לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. והזהב הוא קטיגור, מפני שבני ישראל עשו בצאתם ממצרים עגל זהב לעבודה זרה, ולכן אין הוא נעשה סניגור לכפר על עוונותיהם בעבודות הנעשים בקדש הקדשים. [כי הוא מזכיר את עון העגל ^[11]].

ולפיכך, אף שופרו של העגל אינו יכול להעשות סניגור בתקיעת שופר, ואף קרן הפר והפרה הרי הם קרני עגלים שגדלו, ולפיכך הם פסולים.

ותמהינן: וכי לא יכול קטיגור להעשות סניגור?!

והא איכא, והרי יש את דם הפר, שהיו מזים אותו בקדש הקדשים ביום הכיפורים, והרי הוא קטיגור, שמזכיר את חטא העגל, ובכל זאת הוא נעשה סניגור!

ומתרצינן: הואיל ואשתני, אשתני. הואיל והשתנה מראהו של הדם, ואין ניכר בו שהוא מן הפר, השתנה גם דינו, והרי הוא ראוי להקרבה בפנים.

ועוד תמהינן: והא איכא, והרי יש בבית המקדש ארון וכפורת וכרוב, שכל אלו עשויים מזהב, ואין אומרים בהם "אין קטיגור נעשה סניגור"!

ומתרצינן: "חוטא - בל יקריב" ! קאמרינן. דוקא האדם לא יקריב את הזהב למקדש, מפני שהוא חטא בו. ולכן, אין הכהן נכנס בבגדי זהב שעליו. אבל מותר שיהיה שם זהב בלא הקרבת האדם, ולכן היה שם ארון, כפורת וכרובים מזהב.

ועוד תמהינן: והא איכא, והרי יש כף ומחתה העשויים זהב, שכהן גדול הכניסם לקדש הקדשים [ביום הכיפורים] לצורך הקטרת הקטורת, ומכאן שחוטא רשאי להכניס זהב לקדש הקדשים!

ומתרצינן: מותר לאדם להכניס בידיו זהב לקדש הקדשים, אף על פי שהזהב הוא קטיגור, כי "חוטא - בל יתנאה" ! קאמרינן. כל אשר אמרנו שאין קטיגור נעשה סניגור, לא אמרנו זאת אלא בבגדי זהב, שהם נוי לאדם, ואין ראוי לחוטא שיתנאה בהם.

וכן התוקע בשופר, אין ראוי לו שיתקע בשופר של פרה, מפני שהוא מתנאה ומרצה בו את אדוניו. ^[12]

ומקשינן: והא איכא בגדי זהב מבחוץ, והרי כהן גדול עובד במקדש בבגדי זהב מחוץ לקדש הקדשים, ומדוע לא נאמר בזה "אין קטיגור נעשה סניגור"?

ומתרצינן: מבפנים - קאמרינן. דוקא בעבודות שבפנים קדש הקדשים אמרנו שאין ראוי לקטיגור להיעשות סניגור.

ותמהינן: אם כן, איך אמר עולא, שטעמם של רבנן שאין תוקעים בשופר של פרה הוא משום שאין קטיגור נעשה סניגור?

הרי תקיעת שופר, נמי - מבחוץ הוא!

ומתרצינן: כיון דלזכרון הוא, היות ותקיעת השופר נעשית לזכרון לפני הקב"ה, להכניס את תפלתם של ישראל לפניו ^[13] - כבפנים דמי! כעבודה שבפנים קדש הקדשים היא.

ומקשינן על תירוצו של עולא:

והא תנא "מפני שהוא קרן" - קאמר!

הלא התנא ששנה את משנתנו הסביר שטעמו הוא משום ששופר הפרה נקרא "קרן", ולא כפי שאמר עולא שטעמו משום שאין קטיגור נעשה סניגור!

ומתרצינן: "חדא, ועוד" קאמר.

התנא אמר שיש שני טעמים לפסול את קרן הפרה:

חדא [טעם אחד]: משום דאין קטיגור נעשה סניגור.

ועוד טעם: מפני שהוא נקרא קרן.

ומשמע לעולא שהטעם שהוזכר במשנה, ששופר של פרה פסול מפני שהוא נקרא קרן - הוא טעם חלוש בפני עצמו, ולפיכך הוסיף טעם נוסף לחזק את הדבר. ^[14]

ורבי יוסי, המכשיר קרן פרה לתקיעת שופר, אמר לך מענה, על שתי טענותיהם של חכמים:

א. דקא אמרת, זה אשר טענתם שאין קטיגור נעשה סניגור, יש לדחות, כי הני מילי מבפנים, הדברים אמורים רק בקדש הקדשים.

והאי שופר - מבחוץ הוא.

ב. ודקא אמרת, וזה אשר טענתם ששופר של פרה פסול מפני שהוא נקרא "קרן", יש לדחות, שכל השופרות נמי אקרו [נקראו] "קרן". וכדלעיל.

אביי אמר: היינו טעמייהו דרבנן, זהו טעמם של רבנן הפוסלים שופר של פרה:

משום ש"שופר" אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה שופרות.

והא קרן דפרה, כיון דקאי גילדי גילדי, שבכל שנה ושנה נוסף בו כעין גלד בפני עצמו - מתחזי הרי התוקע בו נראה כאילו הוא תוקע בשנים ושלשה שופרות המחוברים זה לזה.

כי בסופו של שופר אחד, מתחיל השופר השני, ובסופו של השני ממשיך השלישי.

ותמהינן על אביי: והא תנא, "מפני שהוא "קרן" - קאמר"!

הלא טעמם של רבנן מפורש במשנתנו "מפני שהוא קרן", ולא מפני שהוא דומה לשנים ושלשה שופרות!

ומתרצינן: "חדא, ועוד" קאמר. התנא אמר שיש שני טעמים לפסול את קרן הפרה:

חדא - דשופר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה שופרות כאחד, ושופר הפרה הרי הוא כשנים ושלשה שופרות.

ועוד - מפני שהוא נקרא "קרן" ולא שופר.

ואילו רבי יוסי, המכשיר קרן של פרה לתקיעת שופר, אמר לך מענה על שתי טענותיהם של חכמים:

א. דקאמרת, זה אשר טענתם כי "שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות" יש לדחות, שקרן הפרה אף על פי שהיא עשויה גלדים גלדים, בכל זאת כיון דמחברי אהדדי, שהגלדים מחוברים זה לזה - שופר אחד הוא!

ב. ודקאמרת, וזה אשר טענתם ששופר של פרה פסול מפני שהוא קרן, יש לדחות שכל השופרות נמי אקרו נקראו קרן, כדלעיל.

שנינו במשנה: אמר רבי יוסי: והלא כל השופרות נקראו קרן, ואף שופר של איל, שנאמר: "במשוך קרן היובל". ויובל הוא איל.

והוינן בה: מאי משמע דהאי "יובלא" לישנא ד"דכרא" הוא?

כיצד למדנו מן המקרא הזה שה"יובל" שהוזכר בפסוק זה הוא איל?

ומתרצינן: דתניא: אמר רבי עקיבא: כשהלכתי לערביא, היו קורין לדכרא [איל] יוב לא.

והגמרא מביאה עתה את המשך הברייתא:

ואמר רבי עקיבא: כשהלכתי לגליא, היו קורין לנדה "גלמודה".

מאי "גלמודה"? גמולה דא - מובדלת זאת מבעלה. ואמר רבי עקיבא: כשהלכתי לאפריקי, היו קורין למעה "קשיטה".

למאי נפקא מינה? לפרושי ש"מאה קשיטה" דאורייתא - מאה דנקי.

לפרש את "מאה קשיטה" שהוזכר בתורה [בראשית לג], שהן מאה מעות.

אמר רבי: כשהלכתי לכרכי הים, היו קורין למכירה שמוכר האדם - "כירה".

למאי נפקא מינה?

לפרושי, לפרש את האמור בכתוב [בראשית נ]: "בקברי אשר כריתי לי", דהיינו, אשר קניתי לי מהמוכר.

ובדרך אגב מובאים בגמרא עוד מעשים, במטרה לבאר מילים קשות מן התנ"ך:

אמר רבי שמעון בן לקיש: כשהלכתי לתחום "קן נשרייא", היו קורין לכלה "נינפי", ולתרנגול "שכוי".

ומבארינן: לכלה "נינפי" - מאי קרא?

איזה פסוק מתבאר על ידי מה ששמע ריש לקיש שקראו לכלה "נינפי"?

הפסוק [תהילים מח]: "יפה - נוף - משוש כל הארץ", והכוונה ליופי של כלה.

ומה שאמר ריש לקיש: "ולתרנגול שכוי"

- איזה פסוק מתבאר על ידי זה?

אמר רב יהודה אמר רב, ואיבעית אימא רבי יהושע בן לוי: מאי קרא, איזה פסוק מבואר בכך?

הפסוק [איוב לח]: "מי שת בטוחות חכמה, או מי נתן לשכוי בינה".

וכך הוא ביאור הפסוק:

"מי שת בטוחות [ב"חלוקות"] חכמה" - אלו כליות, שהן חלוקות לאונות אונות.

"או מי נתן לשכוי בינה" - זה תרנגול, היודע להבחין בעוד לילה את בואו הקרוב של הבוקר.

ומעשה נוסף:

לוי איקלע הזדמן לההוא אתרא למקום אחד.

אתא גברא לקמיה, בא לפניו אדם אחד, ואמר ליה:

דתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים דברי ר"ט רע"א כולן עדים הן ואין עד נעשה דיין ודחינן כי אמר ר' עקיבא בדיני נפשות אבל בענין ר"ח אפי' ר"ע מודה:
ירושלמי ר' הונא הוה חכים שהדי לחד בר נש אזל בעי מידון קומיה וכפר ביה כו'. ואסיקנא ושרא רב הונא גרמיה מן ההוא דינא ואזיל ואסהיד עלוי קומי ב"ד חורון:
קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבורו יום אחד יכול יהא מקודש ת"ל תקראו אותם אלה הם מועדי. כלומר אם תקראו אותם בזמנן הן מועדי ואם לאו אין מועדי. קודם לזמנו יום כ"ט לחודש. לאחר עיבורו יום ל"ב. ביומי דר' ברכיה אישתתקן. אמר לון שמעתין דאתקדש ירחא וארכנון בראשיהון וקבלון:

מתני' כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן.

ואמרינן שפיר קאמר ר' יוסי לרבנן כל השופרות נקראו קרן כו' ורבנן כל השופרות נקראו שופרות היובלין ואקרו קרן של פרה קרן אקרי שופר לא אקרי כו'. מאי שור פר שהוא מפר כלומר שור הנולד מפר שהוא חזק ואמיץ בכחו לפיכך הוא חזק ושמן מובחר שבשוורים ולא משור זקן שכבר כחש כחו. קטיגור מלשון רכיל. פירוש סניגור מליץ יושר. פי' חוטא בל יתגאה. אדם שחטא לא יתגאה בכלי זהב ויכנס לפני ולפנים. קרן של פרה כיון דהוא גילדי גילדי כשנים ושלשה שופרות זה בתוך זה נזדמן והתורה אמרה שופר אחד לא שנים ושלשה שופרות. כתיב והיה במשוך בקרן היובל ופי' ר' יוסי בקרן האיל לפיכך אמר מאי משמע דהאי יובל דכתיב בהאי קרא איל הוא שכן בערבייא קורין לאיל יובלא.

מאה קשיטה. מאה מעה. שכן באפריקא קורין לכלה נינפי והוא לשון יווני.

מי שת בטוחות חכמה.

והא תנא מפני שהוא קרן קאמר חדא ועוד קאמר. תמהני למה להו לדחוקי למתני' בחדא ועוד ולאוסופי בהא האי טעמא דהא טעמא מפני שהוא קרן וכולה מתני' כדקא מתרצינן מעיקרא קיימא.
ואפשר מפני שסוברין בעלי הגמר' שאלו הטעמים אמת וקשיא להו ליתנינהו במתני' ומפרקי' דאין הכי נמי.
ואפשר לומר שטעם משנתנו טעם חלוש הוא שאע"פ שמצינו שנקרא מין קרן ולא שופר הואיל ומצינו שאף השופרות נקראו קרן נמצא שלשון קרן כולל לכל דבר והכל לשון אחד לפיכך עשו לו סניפין מטעמים הללו. וזה נראה עיקר מדקאמרינן שפיר קאמר רבי יוסי כו' ועלה אתינן ואמרינן עולא אמר היינו טעמייהו דרבנן כו' אלמא לפרוקי דשפיר קאמרי רבנן אע"פ שאינו משנה אותו פירוק שאמרו ורבנן כל השופרות איקרו קרן ואיקרו שופר דהא על כרחין מתני' קתני לה אבל הוא בא לעשות לו סניפין מפני שלא היה יכול לעמוד בעצמו.
ומצינו בירושלמי שמקשה אהא דאמרינן הכא והתם ורבנן כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר והתיבון והרי של יעל הרי אינו קרוי קרן ולא שופר (סברון) כההיא דא"ר לוי שנייה היא שאין קטיגור נעשה סניגור.
ונראה שכך פי' הרי של יעל בתמיה שאינו נקרא שופר ומפרקינן הרי אינו קרוי קרן פי' אע"פ שלא מצינו שנקרא שופר ומיהו אין לנו לומר שלא יהא שמו שופר עד שנמצא שיזכירנו הכתוב ולא יזכירנו אלא בלשון קרן ואקשינן מי כדון כלומר מה זו סמיכה שאתה סומך על טעם זה שמא אף של יעל יהא שמו קרן כמו של פרה אלו הזכירו הכתוב ומפרקינן עיקר הטעם הוא לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. זהו שאמרתי שאין טעם ראשון מספיקו ועשו סניפין מאחר. ואם אין אתה מפרש הירושלמי כן קשי' לן לגמ' דילן נמי של יעל אמאי כשר והלא לא מצינו שנקר' שופר.
ויש להקשות היאך שנינו כל השופרות כשרין חוץ משל פרה והרי של ראם נמי קרן הוא כדכתיב וקרני ראם קרניו וכתיב ומקרני ראמים עניתני והיא חיה וקרניו נאות כדתניא בספרי ואפי' להני לישני דמוספין במתני' טעמא דקטיגור או דב' וג' שופרות מ"מ טעמא דקרן פסול במתני' וליתני של ראם וכ"ש ללישנא קמא דמתרצינן בגמרא. וי"ל חוץ משל פרה מפני שהוא קרן וכל שהוא קרן קאמר ומשום דלא שכיח לא קתני ליה בהדיא.
ולי נראה שאין בכלל השופרות אלא הקרנים החלולים שזכרותן ניטלת מהן, אבל קרני מקצת החיות שכולם עצם אחד אינם בלשון שופר אלא קרן שמם ואפי' קדח בהן פסולין לתקיעה וקרני הראמים כך הן עשויין, ומש"ה תנן כל השופרות שהם הקרנים החלולין כשרין חוץ משל פרה שאע"פ שהוא שופר מפני שנקרא קרן כאותן שאינן חלולים ששמן קרן. והא דקתני מפני שהוא קרן ולא קתני שנקרא קרן משום דכיון דקרן איקרי שופר לא איקרי כקרן גמור הוא ולא שופר הוי ונסיב לה תלמודא וקרני ראם קרניו לומר שקרני השור כשל ראם שהם קרן ודאי ועכשיו נתרפא טעם המשנה בשל יעל ואותן שלא הוזכרו בכתוב דכיון דשופרות הן ודאי כשרין אלא פרה שפסלה הכתוב בשמו.
וראיה לפרושנו כי מה שאמרו קדחו בזכרותו יצא מהו דתימא מין במינו חוצץ קמ"ל. אלמא אין הכשר התקיעה בזכרות אלא בעליונו של קרן שהוא השופר אלא שאין הזכרות חוצץ בו הוא אילו לקח זכרות בלבד וקדחו ותקע בו לא יצא שלא תקע בשופר כלל. וליכא לפרושי משום דזכרותו וגלדו (אחד מגלדין) פרה לרבנן ומשום שאין העליון (של) שופר כשני שופרות הן אבל בקרנים שהן עצם אחד פשיטא דכשר דלא הוה ליה מין במינו אינו חוצץ אלא כיון דמחובר חד הוא ועוד שאין זכרותו וגלדו של קרן (א' מגלדי) פרה לרבנן ומשום שאין הכשר תקיעה בזכרו' שהוא עצם בעלמא קאמר הכי דלא הוי שופר בתוך שופר דזכרות לאו שופר הוי והוא הדין לקרנים שאינם חלולים כגון של צבי דפסולין לעולם.
וקשה לי עוד קרן השעיר יהא פסול דכתיב והצפי' קרן חזות בין עיניו וכתיב נשברה הקרן הגדולה. וי"ל כולן בכלל יובלות הן כדכתיב שה כשבים ושה עזים אי נמי התם דניאל הוא שראה לצפיר קרן שאינה חלולה כגון של שאר חיות ולא כדרך של שאר צפירים כמו שראה לו קרנים הרבה והורה זה על תוקפה של קרן שהיא חזקה:

אפילו תימא ר' עקיבא עד כאן לא אמר ר' עקיבא אלא בדיני נפשות דכתיב (במדבר לה, כד) ושפטו העדה והצילו וגו'. איכא למידק, דהא במכות בפרק אלו הן הגולין (מכות יב, א) נפקא לן מקרא אחרינא דאמרינן התם, תניא ר' עקיבא אומר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמדו בבית דין אחר תלמוד לומר (במדבר לה, יב) עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בבית דין אחר. ומסתברא דכיון דבעלמא דרשינן עדה שופטת ועדה מצלת, נקט הכא האי טעמא, דכיון דלחד ענינא סליק בהדי ההיא דרשא דדריש ר' עקיבא מעד עמדו. ואורחא דתלמודא בהכין דלא למיחש לאתויי עיקר קרא דמיניה מידרש מילתא, כיון דכולי מילתא סלקא לחד ענינא. וטובא אייתי דכותה בפירקין קמא (לעיל ראש השנה ד, א) בשמעתא דחייבי הדמים הערכין והצדקות. ולהאי טעמא נמי דנסיב הכא לר' עקיבא, בין דחזו בליליא בין דחזו ביממא כולן נעשין עדים לר' עקיבא, דהא בעינן עדה שופטת ועדה מצלת, וכל היכא דחזו דקטל נפשא, בין דדייני אסהדותא דאחריני כגון דחזו בלילה דמקצתן נעשין דיינין, בין דדייני אראייתן כגון דחזו ביממא, לעולם ליכא עדה מצלת, ואנן בעינן לעולם והצילו העדה וליכא. והא דאקשינן בפרק החובל (ב"ק צ, ב) למימר דעד נעשה דיין והא תניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו' ואפילו ר' טרפון לא קאמר אלא דמקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, אבל עד אינו נעשה דיין, ופרקינן בשראוהו בלילה לאו למימר דלר' עקיבא נמי בשראוהו בלילה דוקא, הא ראוהו ביום בין לר' טרפון בין לר' עקיבא עד נעשה דיין, דלא מתרץ התם הכין אלא לר' טרפון, ור' יהודה דאמר הא אנא דחזיתך כר' טרפון. כך נראה לי.
אבל הרב בעל המאור ז"ל כתב, דלהאי דרשא דהכא דוקא בשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום שדנין על פי ראייתן ליכא למימר עדה מצלת. והא דהכא ר' עקיבא לטעמיה דר' טרפון קאמר ליה, כלומר לדידי אין עד נעשה דיין לעולם בדיני נפשות ואע"פ שראוהו ביום, מדכתיב עד עמדו לפני העדה, אלא לדידך דאמרת בשראוהו ביום שממיתין אותן בראייתן בלא עדות, ולא סבירא לך משמעות מדרש דעד עמדו, היכא דראוהו בלילה מיהא, דאמרת מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, אמאי אודי איזי מיהת כיון שראו בשעה שאינן ראויין לדין אלא להעיד, הרי כולם נעשין עדים, ואין עד כי האי נעשה דיין בדיני נפשות, משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה, שיש להם לבדוק בעדות העדים כדי להציל הרוצח, והני כיון דחזו דקטל נפשא, לא בדקיה להו לעדים בדיקה יפה. ואמר ליה ר' טרפון לא. ואינו מחוור בעיני כלל. חדא כדאמרן דאפילו חזו ביממא נמי בעינן עדה מצלת וליכא, ועוד דאכתי מאי טעמא קא נסבי בעלי הגמרא הכא האי טעמא, דכיון דשמעינן ליה לר' עקיבא דאמר בהדיא טעמא אחרינא, מאי טעמא נסבי' אנן מדעתא דנפשין טעמא אחרינא ונימא דר"ע אמר ליה טעמא אחרינא לטעמיה דר' טרפון, דאטו מי שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר האי טעמא בהדיא, דניצטריך למימר דלטעמיה דר' טרפון אמר ליה, אנן הוא דאמרינן, ומאי דחוקין לאוקומיה טעמא דר' עקיבא בטעמא דלא סבירא ליה.

מתני': כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן. פירוש, כל השופרות החלולין, אבל השאר שאינן חלולין, כגון של ראם ושל שאר החיות כקרני הצבי ודומיהן, לא איצטריך ליה למעוטי, דפשיטא דלאו שופר נינהו, אלא אותן שהן חלולין מלשון שפופרת. ותדע לך דהא קדחו בזכרותו נמי אי לאו דמין במינו אינו חוצץ הוה פסלינן ליה, וזכרותו נמי ודאי אי אפקיה לבר וקדחו ותקע בו לא יצא דלאו שופר הוא.

גמרא: והא תנא מפני שהוא קרן קאמר חדא ועוד קאמר. הקשה הר"מ ב"ן נ"ר, מאי טעמא דחקי ומוספי בה במתניתין ואמרינן חדא ועוד קאמר. ותירץ משום דמתחזי להו טעמא דרבנן דמתניתין חלוש, דכיון דאשכחן כולהו דאיקרו קרן ואיקרו שופר, שמע מינה היינו קרן והיינו שופר, לפיכך עשו לו סניפין מהנך טעמי.

מתני׳ כל השופרות וכו'. פי׳ דכתיב בכור שורו הדר לו:

א״ר יוסי וכו'. ואמרינן בגמ׳ דאהדרו ליה רבנן דבשלמא אידך אקרי קרן ואקרי שופר אבל של פרה קרן אקרי שופר לא אקרי. ונראה דגריעותא לאו משום דלא אקרי שופר אלא משום דאקרי קרן ואלו לא אקרי לא שופר ולא קרן כשר דהא קרן יעל שתוקעין בו לא אשכחן (ואקרי) [דאקרי] שופר והוא כשר משום דלא אקרי קרן. והקשה בתוס׳ אמאי קתני חוץ משל פרה לתני חוץ משל שור כדאיתא בקרא דיליף מיניה ותירצו הם ז״ל דאי קתני שור ה״א דוקא שור דאקרי קרן אבל של פרה דלא אקרי קרן לא דכיון שאין פסולו מגופו אלא מחמת שמו אין לך אלא מה שנקרא קרן ולא לרבות דבר אחר אפילו הוא מינו להכי קתני פרה שכל המין אחד הוא. עוד הקשו והרי של עז דכשר ולא אשכחן דאקרי שופר ואקרי קרן כדכתיב והצפיר השעיר קרן חזות בין עיניו ותירצו דהא אקרי נמי שופר שהעז בכלל שה ויובל הוא דכתיב שה כשבים ושה עזים וכתיב שופרות היובלים. עוד הקשו אמאי לא קתני חוץ משל ראם שנקרא קרן כדכתיב וקרני ראם קרניו ותירצו דאה״נ אלא דחדא מיניהו נקט ונקט של פרה משום דשכיחא ושל ראם לא שכיח כדכתיב התקשר (ראם) [רים] בתלם עבותו. מיהו אכתי קשה כיון דשל פרה לא אשכחן דאקרי שופר ממילא אימעט מכלל שופר ומאי האי דקתני כל השופרות כשרים חוץ משל פרה שאין אדם מוציא מן הכלל אלא מה שהוא בכללו ממש לכך פי׳ רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל דודאי ב׳ ענינים יש בשופר א׳ הכשר גופו והשני הכשר שמו ושופר הוא לשון הדור ותקון מלשון אף נחלת שפרה עלי והכשר גופו הוא שאין בכלל שופר אלא השופרות החלולין שזכרותן נטלת מהם אבל אותן שאינן חלולין והם כולם קרן אחד אינן נקראין שופר וראיה לדבר מדאמרי׳ לקמן קדחו בזכרותו יצא דמין במינו אינו חוצץ ואלו היה זכרות כשר לתקיעה לא הי׳ צ״ל שאינו חוצץ אלא לפי שהוא פסול אמר שאעפ״כ אינו חוצץ ולמדנו שהתוקע בזכרות לא יצא וכן הדין בתוקע בקרן שאינו חלול שכולו זכרות ולפי שהפרה קרן שלה חלול ויש לו הכשר שופר בגופו ואין פסולו אלא מחמת שמו שקראו הכתוב קרן ולא קראו שופר לכך שנינו כל השופרות שחלולין כשרין חוץ משל פרה שאע״פ שהוא חלול פסול מפני שהוא קרן ולא הוצרך לומר חוץ משל ראם כי קרן של ראם אינו חלול ואינו בכלל כל השופרות. ומיהו אכתי ק״ל כיון שאין פסולו מגופו אלא מחמת שמו היכא קתני מפני שהוא קרן ה״ל למתני מפני שנקרא קרן וכתב הוא ז״ל דודאי כל שהוא מחובר בגוף בהמה קרן שמו ואפילו של יובל ולא נקרא שופר אלא כשנתקן בתלוש והוא מן החלולים וההדורים ומפני שקרן של פרה פסלתו תורה אף לאחר תלישה נקרא שמו קרן כמו שהיה לענין פסלות ולהכי קתני מפני שהוא קרן כלומר מפני שעדיין הוא קרן כמו שהיה בתחלה בעודו מחובר ואע״פ שפסולו מחמת שמו והרי הוא כאלו קרן מגופו לענין שמו שאף הוא אינו הדור לשם והא דמייתי ראיה מדכתיב וקרני ראם קרניו אע״ג בעודו מחובר הוא דכתיב דכולהו אקרי קרן י״ל דכיון דלא כתיב וכקרני ראם קרניו וכתיב וקרני ראם קרניו משמע דה״ק שקרניו קרני ראם לעולם שאף בתלוש הם קרן ומאי דכתיב בשופר של עז קרן חזות ההוא משל הוא שראה במראה הנבואה חוזק אותן ממלכות כחוזק הקרן שאינו חלול שהוא עצם חזק וכמו שאמר עליו שמראה גדול ונורא במ״ש חזות שהוא מלשון חזות קשה הוגד לי ואע״פ שהכתוב ג״כ כשאמר וקרני ראם קרניו דרך משל הוא מ״מ כשהמשיל קרן השור לקרני ראם הראה לו פסול אבל כאן שאמר קרן חזות לא בא אלא להרבות תקפו ואדרבה בא לומר שינוי מעשה הצפיר שאין שופר בין עיניו כדרכו אלא קרן חזות וחזק א״נ דכיון דמחובר הוא בין עיניו קרן מקרי ותירוץ התוספת מספיק בזה:

גמ׳ אם שור למה פר ואם פר למה שור. פי׳ דשור משמע אפי׳ בן יומו כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד ופר אינו נקרא אלא עד ג׳ שנים אלא מאי משור פר משופר פי׳ שבא לרמוז על זה:

ורבנן כדרב מתנה דאמר מאי משור פר שהוא פר. כן גרסת רש״י ז״ל ופי׳ הוא ז״ל שביום שנקרא שור היה גדול כפר וזהו פר של מעשה בראשית שביום [שנברא] נברא כקומתו וי״ג שור שהוא מפר וכן פי׳ הערוך שור שהיה אביו כשהולידו פר חזק ושלם:

שאין קטיגור וכו'. שלא להזכיר מעשה העגל כדרך שאין כ״ג נכנס בבגדי זהב לפנים ואע״ג דאיכא דם הפר דמדי מיניה לפנים הא אשתני ולא מינכר איזה דם הוא ואע״ג דאיכא ארון וכפורת לפנים מצופים זהב ואיכא כף ומחתה של זהב שכה״ג מכניס לפני לפנים אנן לא חיישינן אלא שלא יתנאה חוטא במה שחטא בו וכף ומחתה אינם להתנאות אבל בגדי זהב הם להתנאות ושופר נמי בא להתנאות ולהרצות אל אדוניו ואע״ג דמבחוץ לא חיישינן להא דהא משמש בבגדי זהב על מזבח החיצון ואפילו על מזבח שבהיכל בחוץ האי שופר כיון דלזכרון אתי ולהכניס תפלתן של ישראל לפני ולפנים כלפנים דמי וטלית מצוייצת שהיא מוזהבת מותר ללבוש ביום הכפורים דהא ודאי כלחוץ דמי:

ופרכינן והא תנא מפני שהוא קרן קאמר ופרקינן דתנא חדא ועוד קתני חדא שאין קטיגור נעשה סניגור ועוד מפני שהוא קרן. והקשה הרמב״ן אמאי דחיק עולא ומחסר מתניתין ומוסיף חדא ועוד קאמר ותירץ דמשמע ליה טעם חלוש שיאסרו חכמים מפני שנקרא קרן ולא נקרא שופר כיון שהוא חלול וכל השופרות נקרא לפיכך עשו לו סניפין מאידך טעמי דעולא ודאביי:

המשנה השלישית כל השופרות כשרין וכו' כונת המשנה לבאר שופר של איזו בהמה ושל איזו חיה אנו מכשירין ואמר על זה כל השופרות פי' בין של זכרים ר"ל של כבשים והוא שופר של איל בין של נקבות ר"ל של רחלות או של עז בין של יעל והוא מין חיה כמו שאמר יעלי סלע היא החיה הנזכרת בתורה בשם אקו והוא תיש הבר ונקרא בלשון לע"ז בו"ק אישטואניי"ן ושופר שלה פשוט ר"ל שאינו כפוף כקרן הכבשים כלם כשרים לתקיעה של ר"ה מפני שהם נקראים שופר ולשופר אנו צריכים חוץ משל פרה שנקרא קרן כדכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו והוא הדין לשל שור שאף הוא בכלל פרה וכדקאמר עלה בגמ' ותיטב לי"י משור פר מקרין מפריס אם שור למה פר וכו' שהרי בן יומו קרוי שור ואינו קרוי פר עד שלש שנים אלא משופר כלומר מתפלה חביבה העשויה בשופר אלא דנקט פרה מפני שקרניה ראויים יותר אמר ר' יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן שהרי כתוב ביהושע במשוך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר והיובל פירושו איל כמו שפי' בגמ' ואע"פ שנקרא קרן אתה מכשירו אף אני אביא קרני פרה אע"פ שנקרא קרן והיה דעתו של ר' יוסי להכשיר כל השופרות אפילו של פרה ופי' בגמ' שתשובת חכמים על זה היתה שכל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר כלומר שאין הכונה בפסול קרן פרה מפני שנקרא קרן לבד אלא מפני שנקרא קרן ולא נקרא שופר ושאר שופרות אע"פ שנקראו קרן הואיל ונקראו גם כן שופר כשרים ואם תקשה היכן מצינו שופר של יעל קרוי שופר שאנו מכשירים אותו עד שמתוך קושיא זו פירשו בדברי חכמים כל השופרות נקראים שופר אם בלשון תורה אם בלשון בני אדם מה שאין כן בקרני פרה שלא נקרא שופר לא בתורה ולא בלשון בני אדם אלא שאין אנו צריכים לזה לדעתי שאין אנו צריכים להיות שופר שאנו תוקעין בו נקרא שופר אלא לאותם שקראם הכתוב קרן שמאחר שקראם הכתוב קרן אם אינו חוזר וקוראם בלשון שופר נאמר עליו שאינו שופר ואפילו נתפשט לשון בני אדם עליו בשופר אבל של יעל לא נקרא בכתוב לא קרן ולא שופר והואיל וכן אין אנו קפדים בו הואיל ולשון בני אדם מתפשט עליו לקראו בשם שופר וכן יש מקשים בשל תיש שהרי לא מצינו לו בשום מקום שיהא קרוי שופר ונקרא קרן כדכתיב והצפיר השעיר קרן חזות בין עיניו ומ"מ יש לתרץ שהתיש בכלל הכבש הוא כדכתיב שה כבשים ושה עזים וכן יש מי שהקשה מפני מה לא הוזכר במשנה לפסול קרן ראם מדכתיב וקרני ראם קרניו ותירצו בתוספות שאין קרנים שלה חלולים ואינם ראויים לשופר ואחר שאינו חלול אע"פ שאפשר לקדחו אינו בכלל שופר שאין שופר אלא בשהוא חלול אע"פ שזכרותו ממלאו שהזכרות אינו בכלל העצם וכמו שאמרו קדחו בזכרותו אינו חוצץ ותקיעתו כשרה אלמא שאינו מכלל העצם אלא שהוא ממינו ראינו חוצץ ומ"מ אף בשזכרוהו בתוכו נקרא הוא חלול אלא שצריך ליטול את הזכרות כדי להעביר את הקול אבל של ראם הכל הוא עצם אחד ואינו חלול כלל ולפיכך אינו בכלל שופר ואפילו קדחו פסול וכן בשל צבי וכלל הדברים מ"מ שחכמים מכשירים כל השופרות חוץ משל פרה והלכה כדבריהם בדיעבד אלא שלכתחלה אנו צריכים לשופר של איל כמו שיתבאר במשנה הסמוכה לזו ומגדולי המחברים פוסלין בר"ה אף בדיעבד כל השופרות חוץ מקרן כבשים הכפוף ואין הדברים נראין.

זהו ביאור המשנה ובגמ' נזכרו עוד טעמים אחרים לפסול קרני פרה ואחד מהם שאין קטיגור נעשה סניגור על דרך מה שאמרו שאין כהן גדול נכנס לפני לפנים בבגדי זהב לעבוד עבודה ואע"ג דאיכא ארון וכפרת וכרוב חוטא בל יקרב קאמרינן באלו אין החוטא מקריבם אלא במקומם הם תקועים ועומדים ואע"ג דאיכא כף ומחתה חוטא בל יתגאה קאמרינן וכף ומחתה אינן דברים של נוי אלא של תשמיש ושופר הוא דבר של נוי שמתגאה בו בנעימות הקול ועוד הזכירו טעמים אחרים ואין אנו צריכים להזכירם לענין פסק:

חוטא בל יתנאה קאמרי' פי' ושופר נמי בל יתנאה הוא שהרי הוא מראה כחו וחכמתו בתקיעתו שהוא יודע לתוקעו יפה ובחזקה:

בפרש"י בד"ה מקצתן כו' דגבי דיני נפשות עדות בעינן דכתיב ע"פ כו' עכ"ל גם זה לשיטתו דלעיל וכבר דחו התוס' פירושו לעיל דבקידוש החדש נמי דלא כתיב עדות בעי נמי דיעידו בפני חביריהם בראוהו בלילה והך דרבי טרפון מוקמינן לה נמי פרק החובל בראוהו בלילה אבל ראוהו ביום אמרינן בדיני נפשות נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה וק"ל:

בד"ה שהוא קרן כו' וגבי יוה"כ שופר כתיב והעברת שופר גו' גמרינן ר"ה מיובל עכ"ל הס"ד וכצ"ל:

בד"ה ותיטב לה' תפלתי משופר ובשור קמשתעי קרא עכ"ל כצ"ל ור"ל לר"י דדריש משור פר משופר משמע ליה מיניה נמי דפרה אקרי שופר דפשטיה דקרא בשור קמשתעי וק"ל:

תוס' בד"ה דרחמנא כו' שפירשנו בפרק שני דכתובות כו' אפי' עד המעיד נעשה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה והיה במשוך בקרן היובל תימה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אקרי קרן ואקרי שופר פ"ה אקרי כו' יש מקשי' אמאי כו' ועוד צריך להוכיח דבעלמא שופרות אקרי שופר עכ"ל כצ"ל ור"ל דעוד צריך להוכיח דכל השופרות איקרו שופר וזה אינו מוכח מהאי קרא דבמשוך בקרן היובל גו' דאינו מוכח מיניה אלא דאקרי קרן ולכך הוצרך לאתויי קרא דבמשוך היובל ויהי קול השופר גו' דהתם לא כתיב קרן וקרי ליובל שופר ודו"ק:

בד"ה לנדה גלמודה ונ"מ לכדדרשינן בסוטה כי עדת חנף גלמוד הס"ד ואח"כ מה"ד חלגלוגות ונ"מ לזב בפ"ק דיומא דאמרי' כו' עכ"ל כצ"ל מת"י:

דכתיב ותיטב לה' משור פר אם כו' פרש"י ותיטב לה' תפלתי משופר ובשור משתעי קרא עכ"ל עיין ע"ז בחידושי הלכות:

אין כ"ג נכנס בבגד זהב לפני כו' לפי שאין קטיגור נעשה סניגור כו' והא דאמרינן קח לך עגל בן בקר יבא עגל ויכפר על מעשה עגל למאי דמסיק הכא מבפנים קאמרינן ניחא דקרבן העגל מבחוץ היה מיהו יש לתת טעם בזה שנאמר דדבר שהוא קטיגור מבפנים יהיה סניגור וכפרה מבחוץ ועיין ברא"ם בפרק שמיני.

קורין לדכרא יובלא כו'. מפורש בפ"ק:

קורין לנדה גלמודה מאי גלמודה גמולה דא כו' ברוב המקרא כתיב גלמוד בלשון זכר בלא ה' אחרונה וי"ל ג"כ בלשון זכר גמול דא ע"ש יחיד המופרש ומובדל כנדה מכל כמ"ש בכפן ובחסר גלמוד מיהו בב"ר דריש ליה נמי בלשון נקבה בחסר ובכפן הוי רואה את אשתך כאלו היא גלמודה דהיינו כנדה:

היו קורין למעה קשיטה כו'. והיינו דכתיב ויחן את פני העיר ואמרינן פרק ב"מ מטבע תיקן להם דהיינו מטבע קטנה כגון מעה שהיא ששית הדינר תיקן להם שלא היה להם מקודם והוא ודאי תיקן לישא וליתן כפי הצורך במטבע קטנה:

מי שת בטוחות וגו' אילו כליות כו' שהם שני יועצי הלב כמפורש פרק הרואה:

גמרא מאי שור פר משופר. דרי"ש מצאנוהו הרבה שבא שלא לצורך כמו שרביט תחת שבט. שרעפי ת' שעיפי. דרמשק ת' דמשק. ובערוך ערך בדד הביא תרגום מערוגות מטעה אוגיות. גומד תרגומו גרמידא [וכן הביא רש"י בפ' תצוה (כח כב) בשם בן סרוק דהרי"ש דשרשרות יתירה] :

גמ' שם כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא. הרע"ב העתיק גם בכאן גליא:

[שם ולתרנגול שכוי אר"י א"ר ואב"א ריב"ל וכו'. נראה דצ"ל ואיתימא ריב"ל:

גמ' שם לוי איקלע לההוא אתרא כו' קבען כו' לא הוה ידע כו' דכתיב היקבע כו'. לכאורה תימה על לוי שלא ידע המקרא. ונ"ל שזה המעשה היה באותו מקום ובאותו זמן עצמו ששאלו ממנו ג' שאלות אשר לא ידע להשיבם עלייהו עד דאתי שאיל בי מדרשא כהכא. המובא ביבמות (קה) (וכה"ג כתב התוס' בע"ז (סג ב) בד"ה ויתיב [וכזה כתב גם הרשב"ם בע"פ קי"ח ב' ד"ה כשחלה] ובבכורות (לד ב) ד"ה בעא. וכן כתבתי בקדושין (כ) בד"ה אמר אביי) ובירושלמי שם (וכן בב"ר פ' פ"א) איתא דאח"כ שאלו רבי והשיב מעצמו תשובת הג' שאלות כהוגן. ואמר מה שלא השיב להם אז הוא מחמת שעשאו לו כבוד גדול וגבה רוחו עליו על כן נעלמו ממנו] :

רש"י ד"ה טוחות. חלקות. כצ"ל וכ"ה ברש"י שבע"י:

תד"ה אקרו. דאדרבה מהאי קרא מוכח דשופר אקרי קרן כו'. ק"ל לפ"ז מאי מייתא לר' יוסי מותיטב כו' הא גם שם גופה כתיב מקרין: מה שהביא הגרי"פ מהרי"ף והרא"ש גי' כשמעכם את קול השופר במשנה כ"ה ג"כ גירסת המשנה שבירושלמי והתוי"ט הביאה:

תד"ה חוטא. עט"א שכתב ע"ד א"י למה דחקו בזה דהא מסיק כיון דלזכרון כו' וכפרש"י. ולנ"פ דכוונו לתרץ הא דמקשה שופר נמי מבחוץ הוא ומדוע לא הקשה ג"כ דמאי בל יתנאה איכא גביה וגם המתרץ לא הזכיר רק כיון כו' כבפנים דמי וגם על בל יתנאה לא שייך כ"כ תירוץ כיון דלזכרון הוא:

גמ׳ אלא מאי "משור" פר". כצ"ל [וכ"ה בדפוס ישן]:

תַּנְיָא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָלַכְתִּי לַעֲרַבְיָא, הָיוּ קוֹרִין לְ'דִכְרָא' 'יוֹבְלָא'. יש להבין למה אמר 'כְּשֶׁהָלַכְתִּי' לימא בְּעֲרַבְיָא קוֹרִין כָּךְ בְּגַלְיָא קוֹרִין כָּךְ? ונראה לי בס"ד שבא לחזק הדבר שלא נחשוב שהוגד לו זה מפי השמועה אלא הוא הלך לשם וראה שקורין כך. ועוד אפשר הוא הלך למקומות אלו בדבר מצוה ורצה להזכיר זכות המצוה שעשה בהליכתו שם בהבלעה ורמז.
והא דהוצרך האי תנא דברייתא למנקט 'אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא' שלשה פעמים דדי לומר אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָלַכְתִּי לַעֲרַבְיָא, הָיוּ קוֹרִין וכו' וּכְּשֶׁהָלַכְתִּי לְגַלְיָא, הָיוּ קוֹרִין וכו' וּכְּשֶׁהָלַכְתִּי לְאַפְרִיקִי, הָיוּ קוֹרִין וכו'?
ונראה לי בס"ד דנחת תנא דברייתא זו ללמדנו שלא תחשוב דאמר רבי עקיבא הני תלת מילי בבת אחת בבית המדרש אלא לומר דכל חדא אמר לה בזמן אחר באפי נפשה, ונפקא מינה מזה אם נאמר דאמרם בבת אחת שמע מינה שלא ידע רבי עקיבא מחידוש הלשונות אלא רק תלת אלין כיון דקבצם ואמרם בבת אחת אי הוה ידע עוד היה אומר עוד אבל אם נאמר דכל מילה אמרה בזמן אחר כאשר נזדמן ענין שלה בבית המדרש אפשר דידע עוד ואמרם גם כן בבית המדרש והאי תנא מה דשמע ממנו נקיט ליה בברייתא זו.

לְכַלָּה נִינְפֵי, מַאי קְרָאָה? (תהלים מח, ג) "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ". נראה לי בס"ד נוֹף פירושו מחוז או פלך והנקבה כשנשאת נקראת בַּיִת וזו שהיא כלה כדי לכבדה יותר קורין אותה בשם מחוז או פלך שהוא גדול אלף אלפים יותר מן הבית.
או נראה לי בס"ד נִינְפֵי מלשון (תהלים סח, י) 'גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹקִים' שהוא רוצה לומר תזיל ותטיף ואמרו רבותינו ז"ל (כתובות נט:) 'אין אשה אלא לבנים' לכן פותחים פיהם לטובה עליה שקורין אותה נִינְפֵי רוצה לומר תזיל ותטיף בנים, שלא תהיה עקרה שרחמה סגור שאינה מזלת מבטנה בנים, ולכן המחוז או פלך נקראים נוֹף שהם מזילים לעיירות קטנות מיני מאכל ומיני מלבוש.
אי נמי קורין אותה נִינְפֵי לשון נוֹף רוצה לומר שתוליד זכרים כי הזכר נקרא נוֹף ד'הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה' (דברים כ, יט) ולכן אמר 'יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ' דבזכר הכל שמחין, מה שאין כן בנקבה הכל עצבין ולה פותחים פיהם לסימן טוב שתוליד זכרים שנקראים נוֹף.

הָיוּ קוֹרִין לְ'כַלָּה', 'נִינְפֵי'. נראה אף על גב שהטעם הוא כמו שאמרו בתלמודא שהוא לשון 'יְפֵה נוֹף' הנה כוונו עוד בזה כי נִינְפֵי בהפוך אתוואן פְּנִינֵי שהוא לשון פנינים שהם אבנים יקרות שקורין אותם פנינים על שם שדרכן להצניעם לפני ולפנים, כן זו בזמן שהיתה בתולה תראה עצמה לבחורים כדי שישאו אותה, וכמו שאמרו במשנה דתענית (משנה תענית ד, ח) בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרים בחור שא עיניך וראה וכו' וכיון שנשאת ונעשית כלה, אז מכאן ואילך צריכה להיות צנועה לפני ולפנים, כמו שנאמר (תהלים מה, יד) 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה'.

גמ' שפיר קאמ' ר"י. כעין זה פסחים דף כח ע"ב:

שם ולא שנים ושלשה שופרו'. עי' סוטה דף יז ע"ב תד"ה כתבה על שני:

בתוספת בד"ה דרחמנא אמר כו' ומיהו ה"ה למכה חבירו כדמוכח בפ' החובל עכ"ל. לכאורה שזה סותר למה שכתבו התוספות בפ' החובל בהא דאוקימנא התם לפלוגתא דר"ע ור"ט בראה בלילה וכתב רש"י שם דלפ"ז מתוקמא עובדא דר"י נשיאה כר"ט וכתבו שם התוספות דבחנם כ' כן דאפילו כר"ע מתוקמא דר"ע לא איירי אלא בדיני נפשות כו' וא"כ לפמ"ש כאן אכתי לא מתוקמי כר"ע דהא עובדא דר"י נשיאה במכה חבירו הוי אלא ע"כ דלא נחתו הכא לכך וקאי הכא כשיטת רש"י דהתם דלשנויא קמא דפרק החובל מתוקמא עובדא דר"י נשיאה כר"ט דוקא ולשנויא בתרא הוא דבעינן לאוקמי אף כר"ע וכמ"ש בדבריהם לעיל בד"ה אמאי לא תהא שמיעה כו' וזה שכתבו כאן כדמוכח בהחובל והיינו בשנויא בתרא כן נ"ל ויש ליישב דבריהם עוד לפמ"ש בחידושי בפ' החובל ע"ש ואין להאריך יותר ודו"ק:

במשנה כל השופרות כשרין חוץ משל פרה. ויש לדקדק דלמאי דמסקי' בגמרא דרבנן נמי מודו דכל השופרות נמי איקרו קרן אלא דאיקרו נמי שופר ובעו למיפסל של פרה משום דלא איקרי שופר א"כ הו"ל למיתני מפני שאינו שופר והעיקר חסר מהספר וכ"ש דקשה טפי למאי דמסקי' טעמא דפסול הפרה בטעמי אחריני בגמרא ומסקי' נמי חדא ועוד קאמר דהא בטעמא דמפני שהוא קרן ליכא טעמא כלל לפסול כיון דכולהו איקרו קרן וא"כ יש לתמוה דנקט במתני' טעמא דמפני שהוא קרן שאינו עיקר ושביק עיקר הטעם לכל חד כדאית ליה. והנלע"ד בזה דרבנן נמי אקרא דרבי יוסי סמכו דכתיב במשוך בקרן היובל ביהושע וקרא מיותר הוא דהא כבר כתיב להדיא שופרות טובא התם בקראי ועוד כיון דביובל גופא לא כתיב קרן אלא שופר וא"כ הו"ל למיכתב בשופר היובל אע"כ דהכי קאמר קרא שאותן השופרות היו דוקא מהקרן שראוי לתקוע ביובל ומכלל דאיכא קרן שאין תוקעין ביובל וע"כ היינו של פרה אי משום דאינו נקרא שופר אלא קרן או משום דאיכא טעמא אחרינא מסברא כדמסקי' ונהי דבהנך טעמי מסברא לא הוי פסלינן לשל פרה מ"מ כיון דאשכחן דמיעט רחמנא דאיכא שופר שאינו ראוי לתקוע ביובל ממילא מוקמי' ליה בדדמי דשל פרה ממעט ורבי יוסי כיון דלית ליה הנך טעמי כדמסקי' בגמ' א"כ אין טעם כלל לפסול של פרה טפי מאחריני אע"כ מוקי למיעוטא דקרא לדרשא אחרינא למעט של ראם ושאר חיות או בהמה טמאה או דמודה ר"י דלמצוה מן המובחר היו רגילין לתקוע ביובל ור"ה בשל איל דמתרגמינן דיכרא והיינו דכתיב בקרן היובל ובין קרן לשופר לא שני ליה לר"י כיון דכולהו איקרו קרן ואיקרו שופר כן נ"ל נכון. ועוד אבאר בזה לקמן ובסוגיא דכפופין ופשוטין ודוק. ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב' קושיית התוספת במאי דמייתי מקרא דיהושע ולא מייתי מקרא דיצחק כן נ"ל:

שם חוץ משל פרה. הא דלא נקיט חוץ משל שור נ"ל דמילתא דפשיטא היא דאין קטיגור נעשה סניגור דכתיב וימירו את כבודו בתבנית שור אוכל עשב אבל של פרה ס"ד דלא שייך האי טעמא דאין קטיגור כ"כ קמ"ל אפ"ה פסול אי מהאי טעמא גופא או מטעמא אחרינא דמסקי' בשמעתין מיהו התוי"ט כתב בזה טעם אחר יותר נכון בשם מהור"ר משה כהן ז"ל דקתני חוץ משל פרה לאשמעי' אגב אורחא דשאר נקיבות כשרין ולאפוקי ממ"ד לקמן דבעי' זכרים דוקא ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בעז"ה:

שם בגמרא שפיר קאמר כו' ורבנן כל השופרות איקרו קרן ואיקרו שופר ופרש"י דאיקרו קרן כדאמרן ואיקרו שופר במתן תורה דכתיב במשוך היובל וכתיב ויהי קול השופר עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא דאכתי היכא שמעי' דכל השופרות איקרו קרן או שופר דהא ההיא קרן היובל דכתיב הכא והכא לא הוי אלא של איל לחוד כדאמרינן בסמוך מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא ובין אם נפרש לשון דיכרא על מין איל או אם נפרש לשון זכר ואפילו של שאר מינין אכתי קשיא מתני' דקתני כל השופרות כשרין חוץ משל פרה דמשמע להדיא דכל המינין כשרים בין זכרים ובין נקיבות כדפרישית ויותר יש לתמוה בהא דאמרינן בסמוך ומאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא ואהיכא קאי כיון דממתני' משמע אדרבא דלאו דוקא של דיכרא אלא ה"ה לכל המינין. ונלע"ד דודאי הא דאמרי' כל השופרות איקרו קרן אעיקר שופר קאי דהיינו דדיכרא שנקרא שופר ונקרא קרן מיהו פשיטא ליה לתלמודא דאע"ג דיובלא לישנא דדיכרא הוא אפ"ה ליכא למימר דדוקא הוא אלא לפי שאפשר דסתם שופרות עשויין משל איל שראוין יותר לכך נקרא השופר בשם יובל ותדע דהא שופר דמתן תורה גופא יוכיח שלא היה שום מין בהמה וחיה אלא קול מן השמים ואפ"ה קרי ליה קול היובל על שם הדמותו לקול היובל וא"כ ממילא דכל המינין שראוין להוציא קול השופר מיקרי שפיר שופר והוי בכלל והעברת שופר תרועה ולא שייך למעט שאר מינין נמי מקרן דיובל כיון דהנך לא מיקרו לא קרן ולא שופר אלא עיקר כוונת הגמ' כאן היינו כדפרישית בסמוך דלא שייך למעט מבקרן היובל אלא של פרה לחוד דמיקרי קרן אלא דלא מיקרי קרן היובל והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשי' בסמוך דמאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא דכל כמה דלא קים לן הכי לא שייך למעט כלל אף של פרה דאיכא למימר דיובל דכתיב במתן תורה היינו שכל קולות על ידי השופר מיקרו יובל על שם החירות כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' החומש ומהיכי תיתי נאמר דשל איל הוי טפי בכלל קרן היובל משל פרה אע"כ דיובלא לישנא דדיכרא הוא דמיקרי קרן ואיקרי שופר לפי שדרך לעשות ממנו שופרות וה"ה לשאר מינין דכשירין דלא מיקרו לא שופר ולא קרן ודוקא של פרה ממעטינן דמיקרי קרן לחוד וכדפרישית כן נ"ל ודוק היטב:

שם ורבי יוסי אמר לך דפרה נמי איקרי שופר דכתיב ותיטב לה' משור פר אם שור למה פר אלא משופר. נראה דאסיפא דקרא סמיך דכתיב מקרין מפריס וא"כ בהאי קרא גופא איקרי קרן ואיקרי שופר. ועוד נ"ל דבהאי ענינא כתיב ימחו מספר החיים ועם צדיקים אל יכתבו דילפינן מיניה בפ"ק ד' ספרים נפתחים בר"ה וא"כ ענינא דקרא איירי בר"ה ושייך ביה שפיר האי דרשא ואפשר לומר דנהי דפשטא דקרא אקרבן קאי מ"מ מדכתיב מקרין ואישתבח ביה קרא אע"ג דקרן השור לאו בר הקרבה הוא אע"כ דמשום שראוי לעשות ממנו שופר אישתבח ביה קרא וכי הא דתנינן בשילהי מס' קינין כשהוא חי קולו א' כשהוא מת קולו שבעה וקחשיב קרנו לחצוצרות והיינו שופר היינו חצוצרות דהא הנהו תלת מילי אשתנהו שמייהו כו' מיהו בירושלמי מייתי רבנן דר' יוסי האי קרא גופא מדכתיב מקרין משמע דאיקרי קרן ולא שופר וא"כ שפיר מהדר להו רבי יוסי מדכתיב שור פר בהאי ענינא גופא שהוא בלשון שופר לית לן למעוטי מהאי קרא כן נ"ל:

בגמרא והצילו העדה: עיין מה שכתבתי כ בזה בספרי ע"ל במכות (דף י"ג):

דרחמנא אמר ושפטו העדה: התוס' הקשה דבמכות נפקא ליה מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט. והט"א כתב דלרמב"ם מתורצת קושיא זו דלפירושו (ה' רוצח פ"א) הך דעד עמדו לא רצה לצוות שלא יהיו דיינים אלא שלא ימיתו בלא קבלת עדות ודין. וכתב עוד דלפ"ז מה דאמר רבא בסנהדרין (דף ע"ח) דטרפה שהרג בפני ב"ד חייב כיון דלא בעי עדות פליג על ר"ע. אכן תמהתי דאיך אפשר לומר כן שאחר שהביא הרמב"ם בה' רוצח (פ"א) דין הנ"ל הביא שם (פ"ב) דין דרבא וא"כ דבריו סותרים זא"ז ומן התימה על הט"א שלא העיר ע"ז. אבל לענ"ד י"ל ע"פ מה שכתב הריטב"א במכות (דף י"ב) שכבר העיר ג"כ על סתירת דברי רבא מהך דר"ע ותירץ דשאני התם כיון דאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת דה"ל עדות שאין יכול להזימו הלכך דייני ליה אינהו משום ובערת הרע מקרבך ע"ש ובזה א"ש דצריך רבא לפרש דכתיב ובערת הרע מקרבך וזה ללא צורך דתיפוק ליה דרוצח הוא ופשיטא דרוצח חייב מיתה אבל לפ"ד הריטב"א א"ש וזה ג"כ שיטת הרמב"ם:

שהוא גדול כפר: ומה שרבי יוסי לא דרש כן י"ל דלא ס"ל שביום שנברא בקומתו נברא דכפי הנראה מסוגיא דלעיל (דף י"א) פליגי בזה ר' אליעזר ור' יהושע דשם ר' יהושע דריש עץ פרי דלקומתן נבראו וא"כ ה"ה בהמות וחיות כמו שאמר כל מעשה בראשית לקומתן נבראו אבל ר"א דלא דרש קרא כן לית ליה הא דריב"ל דבקומתן נבראו וא"כ י"ל דרבי יוסי ס"ל כוותיה ורבנן ס"ל כר' יהושע וברייתא דע"ז (דף ח') שאדם הראשון הקריב שור שנולד בקרניו ס"ל כרבנן דהכא וכן מימרא דרב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היה לו במצחו אתיא כרבנן ולא כר' יוסי שלא דרש שור שהוא פר. שוב ראיתי בט"א שפשיטא ליה דע"כ ר' יוסי ג"כ ס"ל דרשות דשם ממה דכתיב מקרין מפריס. אכן לענ"ד ר' יוסי דרש ממקרין מפריס רק דבשור משתעי קרא כמו שאכתוב לקמן:

לפי שאין קטיגור נעשה סניגור: הט"א הקשה דאכתי יקשה למה נשתנה האבנט להיות של בוץ ולא כשל כל השנה של כלאים למ"ד דשל הדיוט נמי היה של כלאים א"כ למה נשתנה מבגדי הדיוט באבנט לבד והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דלפי המבואר ברמב"ם ה' כלי מקדש (פ"ח) אפילו למ"ד של כלאים היה נשתנה של כה"ג משל הדיוט דשל כה"ג היה מעשה רוקם וע"ש במשנה למלך. ולכן כיון דע"י אבנט עכ"פ לא היה שוה לשל הדיוט רצתה התורה שהכל יהיה של מין אחד של בוץ:

נעשה סניגור. המהרש"א בח"א הביא בשם הרא"מ פ' שמיני הרי אמרינן בפסיקתא קח לך עגל יבא עגל ויכפר על מעשה עגל הרי דקטיגור נעשה סניגור. ותירץ כתירוץ הגמרא דהכא דמבפנים קאמרינן ועגל מבחוץ הוא והמהרש"א הקשה על זה דמכ"מ אין סברא לומר דמה שהוא קטיגור בפנים יהיה כפרה וסניגור בחוץ. ולענ"ד ביותר יש להקשות דהרי במדרש רבה פ' פקודי איתא אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל והלא מזהב זה נעשו גם ארון וכפורת וכרובים וא"כ הוי סניגור בפנים ואיך שוב יקרא קטיגור. אבל לענ"ד י"ל דודאי הדבר שהובא לכפרה על הדבר בעצמו בזה לא שייך קטיגור דכן דרך התשובה השלימה והאמיתית לשוב באותו דבר שחטא בו על דרך שאמרו באותו מקום ובאותה אשה ותשובה כזו היא סניגור ודאי כמו שאמרו זדונות נעשות כזכיות ולכן העגל והזהב שהובאו לכפרת עון העגל הוי סניגור ולא קטיגור אבל במה שלא בא לכפרת עון העגל רק לצורך אחר כגון בגדי כה"ג ושופר בזה שייך הזכרת החטא ונעשה קטיגור וא"ל דא"כ כי פריך האיכא ארון כו' לישני האי לכפרה הובא. די"ל דהרי היה ג"כ מזהב שלא הובא לכפרה מה שהביאו שבט לוי והנשים שלא חטאו בעגל ולא הוצרכו לכפרה ולכן משני חוטא בל יקריב:

למכירה כירה: ק"ק הרי לא המכירה אלא הלקיחה של לוקח נקרא כירה בפסוק אשר כריתי לי והול"ל קורין ללקיחה כירה ואולי מפרש המ"ם של מכירה לשון מפעיל כמו מגיש שגורם לנגישה וכן כאן מכירה שגורם שיעשה הלקיחה של לוקח ע"י שמוכר לו אכן הלשון קורין למכירה כירה לא מיושב בזה:

אלו כליות: רש"י כתב טוחות לשון חלוקות ולא ידעתי היכן מצינו לשון זה וגם לא ידעתי למה כליות נקראו חלוקות ואי משום שהם שנים לימין ולשמאל כדאמרינן בברכות (דף ס"א) כמו כן יקראו ידים ורגלים חלוקות ואולי כוונתו שיועצות דעות חלוקות של ימין לטוב ושל שמאל לרע כדאמרינן שם ובתהלים (נ"א) בפסוק הן אמת חפצת בטוחות פירש רש"י בטוחות אלו כליות שהן חלקות ומשמע שמפרש מלשון וטח את הבית שהוא מחליק את כותל האבן בעפר ולפ"ז גם הכא צריך להיות לשון חלקות ולא חלוקות אבל לולא פי' רש"י היה אפשר לפרש דטוחות לשון מכוסה דהיינו שהכליות מכוסות בחלב הכליות וכן משמע מסיפא דקרא ובסתום חכמה תודיעני וגם לשון וטח את הבית יש לפרש כן שמכסה קיר האבן בעפר:

ברש"י ד"ה ומקצתן. יעידו בפני יחיד: הט"א (באבני מלואים) תמה על זה הרי לקבלת עדות צריך ג"כ שלשה ומה דאמרינן בכתובות ליתבו בדוכתייהו וליקדשו הפירוש דיקחו שנים אחרים לקבלת עדות ואח"כ ישבו השנים העדים עמהם ויקדשו. ומלבד דפירוש זה דוחק הוא דמה מרויחים בזה כיון דעכ"פ צריך ליקח שנים. במכ"ה לא ראה שבירושלמי מבואר כדברי רש"י דאיתא שם ויקום חד ויתוב חד ויקום חד ויתיב חד שנייא הוא שאין עד נעשה דיין והמפרש כתב דהקושיא הוא למה יושיבו שנים לא יושיבו אלא אחד וכל אחד יעיד בפני שלשה. אבל לא ראה מה שכתב הרמב"ן הביאו השיטה מקובצת שם וז"ל אי ס"ד עד נעשה דיין ליתבו בדוכתייהו וכו' כלומר אחר שהעידו כל אחד בפני שנים יחזרו וישבו ויקדשו כפירוש רש"י דאי לא תימא הכי מאי קושיא דלמא שאני התם דלא מקיימי הגדה כלל וכן הקשו בירושלמי וליקם חד וליתב חד ומשני אין עד נעשה דיין עכ"ל. הרי מפרש הירושלמי כפשוטו דלא בעינן קבלת עדות בפני שלשה אלא כשירצה להעיד ישב האחד עם היחיד ויעיד עדותו לפני השנים ואח"כ ישב המעיד עם היחיד ויקבל עדותו של האחר וזה מה שכתב רש"י יעידו בפני היחיד דהיינו כשישב האחד עמו ועכ"פ מוכח דלא בעינן קבלת עדות בפני שלשה דמה דמפרש המפרש דכוונת הירושלמי דיקחו אחד עם השנים אין זה במשמעות ויקום חד ויתיב חד שהרי הירושלמי לא הזכיר מזה דיקחו אחד מחבריהם:

ד"ה ותיטב. ובשור קא משתעי קרא: אע"ג דהך שור דקרא הוא עם פר שופר מכ"מ איירי קרא בשור דכתיב מקרין מפריס שהוא שור שיש לו קרן ופרסה שסועה שמה שדרשינן מזה בע"ז (דף ע"ח) קרנותיו קודמין לפרסותיו ושקרן אחת היה לו במצחו הרי ר' יוסי לא ס"ל דרשות הללו כמו שכתבתי לעיל ולכן ל"צ למה שכתב המהרש"א דר"י דרש נמי מניה שור:

בתוספת ד"ה כיון. וי"ל דהשבטים זכרון הם: ק"ק הרי ע"י חשן ואפוד נעלו השבטים לזכרון כדכתיב ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט לזכרון וגו' וא"כ מאי שנא משופר דמעלה לישראל לזכרון כדכתיב ותקעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם והכא נמי האפוד והחושן מעלים השבטים לזכרון ולולא דבריהם היה נלענ"ד לחלק בענין אחר דשם לא החשן והאיפוד הם המזכירים אלא האבני שוהם ומלואים שעליהם נפתחו שמות ישראל ואם כן לא הזהב הוא המזכיר אבל הכא המזכיר הוא השופר:

ד"ה לנדה. כי עדת חנף גלמוד: בסוטה אמרינן כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה שנאמר כי עדת חנף גלמוד וענין המשל הוא דאין עדה פחותה מעשרה ובה כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל כדאמרינן במגילה וכן אמרינן כל בי עשרה שכינה שריא וא"כ עדה היא הדבקה להקב"ה כמו האשה הדבקה לבעלה אבל כשיש בה חנופה שמאוסה להקב"ה כדכתיב כי לא לפניו חנף יבא אז היא מאוסה וגלמודה מהקב"ה כנדה הגלמודה מבעלה. והא דלא מפרש הגמרא נפקא מינה זה ג"כ כמו דמפרש בסוטה ובאשר כריתי לפרושי קרא משום דהכא בלא"ה יש נפקותא טובא שאם אומרת אשה גלמודה אני שיפרשו ממנה ולהחזיקה נדה. א"נ י"ל דלא קאמר נפ"מ לפרושי קרא אלא לפרושי קרא של תורה:

גמ' והא תנא מפני שהוא קרן קאמר חדא ועוד קאמר חדא דאין קטיגור נעשה וכו' ועוד מפני שהוא קרן וכו'. הנה לכאורה יפלא דבין לעולא דמפרש טעמא דרבנן משום דאין קטיגור וכו' ובין לאביי דמפרש טעמא דרבנן משום גלדי גלדי וקא דוחקי' נפשי' לפרש טעם אשר עיקר חסר מהספר ואין רמז בדברי רבנן וכבר עמד על תמי' זו הרשב"א ז"ל בחידושיו למס' ר"ה בשם הרמב"ן ז"ל ומתרץ שם בשם הרמב"ן ז"ל משום דמתחזי להו טעמא דרבנן במתניתין חלוש כיון דאשכחן כולהו דאקרי קרן ואקרי שופר ש"מ היינו קרן והיינו שופר לפיכך עשו לו סניפין עכ"ל הרשב"א ז"ל. דברים אלה תמוהים ביותר דכיון דטעמא דרבנן הוא חלוש למה עזבו רבנן עיקר טעמייהו שהוא לעולא משום דאין קטיגור וכו' ולאביי משום שופר אחד ואחזו במתניתין טעם חלוש. וביותר קשה לפ"מ שכתב הרב שאגת ארי' בספר טורי אבן נ"מ בין הנך טעמי' דלטעמא מפני שהוא קרן של פרה פסול ליובל וכשר לחצוצרות ולר"ח הוא איפכא דשל פרה כשר ליובל ופסול לחצוצרות ע"ש הרי שיש נפקותא גדולה בין הנך שני טעמים ואיך לא הזכירו רבנן במתניתין טעמייהו לפסול (גם לחצוצרות בשל פרה] ועוד גם זה הטעם חלוש נדחה כמו שהשיב ר"י דפרה נמי אקרי שופר וע"כ אנו צריכין לרבנן להאי דרב מתנא דהאי שור פר הוא הפירוש שור שגדול כפר ומאי הועילו עולא ואביי בתירוצם ולשון עולא אמר ואביי אמר משמע שהם נאדו וחזרו מדברי הראשונים והלא עולא ואביי ג"כ צריכים להאי תירוצא דרב מתנא וה"ל להגמ' לומר אמר עולא אמר אביי והוי משמע שהם מוסיפים עוד טעם לשיטות רבנן לפסול של פרה: ובישוב דבר זה נקדים לתרץ גם דברי הירושלמי בשמעתין וזה לשון הירושלמי מ"ט דר' יוסי והי' במשוך בקרן היובל מ"ט דרבנן ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס מקרן כתיב עכ"ל הירושלמי ולכאורה אינו מובן דמהאי קרא הוא סיוע לר' יוסי ואף שרבנן מתרצים האי קרא דשור פר הוא הפירוש שור שגדול כפר כדאיתא בבבלי בשמעתין מ"מ אין בו ראי' לרבנן. ועוד אין הבנה מה שסיים הירושלמי מקרן כתיב ובמס' ע"ז (דף ח' ע"א) דרשינן מהאי קרא מקרן דשור שהקריב אדם הראשון קרן אחת הי' לו במצחו ואין לו שייכות לפרש טעמא דרבנן ואין לו ענין לפלוגתא דהכא: ונראה לענ"ד בזה לתרץ הכל בחדא מחתא על פי מה שהקשה בטורי אבן למה נקט במתניתין של פרה ולא נקט בשל שור ומתרץ דאי הוי נקט בשל שור ה"א בשל פרה כשר דהא האי דאקרי קרן בשור כתב קרני ראם קרניו אבל בשל פרה דלא אקרי קרן בשום מקום ה"א דכשר ואף שלא מצינו של פרה דאקרי שופר לית לן בה דהא של יעל שבר אף דלא הוזכר בשום מקום דמקרי שופר. וע"כ כיון דלא מצינו של יעל דמקרי קרן ממילא נקרא שופר וכשר. וכמו כן ה"א כיון דלא מצינו דשל פרה אקרי קרן ממילא נקרא לכך אתי מתניתין לאשמעינן דאפ"ה של פרה פסול הואיל והוא חד מינא דשור ופרה כולם חד מין הוא ואף שחלוקים בשמותם עכ"ל ע"ש בטורי אבן. ובירושלמי דשמעתין באמת פריך על רבנן משל יעל שאינו קרוי לא קרן ולא שופר והוא כשר ומתרץ כר' לוי אין קטיגור נעשה סניגור]: והנה יש מקום עיון בזה דהא גופא מנ"ל לפסול של שור ושל פרה הואיל ואינן נקראים שופר של יעל נמי לא מצינו שנקרא שופר ואפ"ה כשר מטעם דמסתמא נקרא שופר א"כ בשל שור ופרה נמי נימא דאף דאיקרי גם שופר מקרי מסתמא וצריכין אנו לומר מדכתיב גבי שור קרני ראם קרניו ולא כתיב קרני ראם שופריו מכלל דקרא אתי דשל שור לא יהי' נקרא שופר כלל כדי לפוסלו לשופר של לתקוע בו למצוה: ולפ"ז אני אומר דעולא ואביי לית להו להאי שנוי' דרב מתנא דשור פר שהוא גדול כפר דלזה לא צריך קרא דכבר שמעינן דכל מעשה בראשית בקומתן נבראו כדאיתא במס' ע"ז (דף ח' ע"א) מדכתיב מקרן מפריס שקרנותיו קודמין לפרסותיו ופי' רש"י שם דאמר מר כל מעשי בראשית בקומתן נבראו שור עם קרניו ע"ש. ומעתה כיון דידעינן דבקומתן נבראו הך שור פר מיותר וע"כ כר' יוסי לדרוש שופר דשל פרה נמי קרוי שופר. ולכך מתרץ עולא דמהאי שור של מעשה בראשית ליכא ראי' כלל דאותו שור הראשון שנברא במעשה בראשית שפיר נקרא שופר ואם הי' לנו שופר מזה השור שנברא במעשה בראשית באמת הי' כשר וטעמא דקרא שנאמר קרני ראם קרניו לפסול בשל פרה הואיל ואין קטיגור נעשה סניגור וזה שייך דוקא בשור שהי' עגל קודם שנתגדל וכיון שהי' תחילתו עגל שוב הי' מתחלת דומה לעגל שעשו במדבר ויש בו זכרון מחטא העגל ואין קטיגור נעשה סניגור ולכך פסול בשל פרה לתקיעת שופר בר"ה אבל אותו השור של מעשה בראשית לא הי' עגל מימיו דהא נברא בקומתו באמת הי' קרוי שופר וקרניו כשרים לשופר: ואביי מתרץ היינו טעמא דרבנן דסברי טעמא דקרא דקרני ראם קרניו דשל פרה פסול משום דשופר אחד אמר רחמנא והאי דפרה קיימי גלדי גלדי ופי' רש"י דבכל שנה ושנה לכרת תוספת גלד מוסיף על גלד ראשון אבל בשור של מעשה בראשית לא הי' בו גלדי גלדי דכיון שבקומתו נברא לא נתוסף בו דבר דהכל נגמר בעת הבריאה: וע"ז פריך הגמ' והא תנא מפני שהוא קרן קאמר כלו' מפני שהוא קרן לחוד קאמר ולא קאמר הנך טעמי' ומתרץ חדא ועוד קאמר דודאי משום טעמא דאין קטיגור או משום דקיימי גלדי גלדי נמי יש לפסול רק דנקט משום קרן דממועט מקרא דוקרני ראם קרניו ולא קאמר שופריו כנ"ל: ומעתה גם דברי ירושלמי נכונים וכוונת הירושלמי כיון דעיקר תשובה שהשיב ר' יוסי לרבנן דגם של פרה אקרי שופר הוא מהאי קרא ותיטב לה' משור פר אם שור למה פר ואם פר למה שור אלא משופר וע"ז קאמר מ"ט דרבנן ר"ל מאי תשובה יש להם על דברי ר"י וקאמר ותיטב לה' משור פר מקרן כתיב. ור"ל דמה שהשיב ר' יוסי משור פר משופר זה הוא בשור שהקריב אדם הראשון שנברא בקומתו ולא הי' בו גלדי גלדי זה באמת הי' נקרא שופר וזה לא הי' פסול והוכיח דשופר של אדם הראשון לא הי' בו גלדי גלדי ולא הי' נחשב לב' וג' שופרות דמקרן כתיב לשון יחיד והוי שופר אחד אבל בשל פרה משורים שלנו אינו נופל בו שום מקרן אלא קרנים לשון רבים הואיל וקיימי גלדי גלדי ודוק היטב הדק:

מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול. עמ"ש בברכי יוסף ח"א סימן מ"ו ע"ש והעיקר כמו שכתבתי בחומת אנך באיוב סימן ל"ח בס"ד:

דאמר רב חסדא וכו' לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכו' עמ"ש אני בעוניי בס' הקטן דברים אחדים דף מ"ה ע"א ע"ש:

מקצתן נעשין עדים. ויעידו בפני חבריהם דגבי דיני נפשות עדות בעינן דכתיב (דברים יז) על פי שנים עדים יומת המת לא יומת וגו': ומקצתן נעשין דיינים. אבל המעידים לא ישבו וידונו עמהם דהראוי להעיד אית ליה לרבי טרפון נעשה דיין אבל עד עצמו לית ליה דנעשה דיין וגבי עדות החדש גופה נמי לא אכשרנא במתני' להיות העדים נעשים דיינים דאם כן למה לי יושיבו מחבריהם יעידו בפני יחיד ואחר כך ישבו הם עמו ויקדשו והכי אמרינן ליה בפרק שני דכתובות (דף כא:): כולן עדים הם. ראוים להעיד: והצילו העדה. יהפכו בזכותו: מתני' כל השופרות. בין של איל בין של יעל: שהוא קרן. אינו קרוי שופר וגבי יוה''כ שופר כתיב (ויקרא כה) והעברת שופר תרועה ובפרק בתרא (דף לד.) גמרינן ר''ה מיובל: בקרן היובל. ויובל דיכרא הוא כדמפרש בגמרא: גמ' אקרו קרן ואקרו שופר. אקרו קרן כדאמרן ואקרו שופר דכתיב במתן תורה (שמות יט) במשוך היובל וגו' וכתיב ויהי קול השופר: וקרני ראם קרניו. של בכור שורו קרן אשכחן דאקרי: ותיטב לה'. תפלתי משופר ובשור קא משתעי קרא: שור שהוא פר. ביום שנקרא שור היה גדול כפר זהו שור של מעשה בראשית שביום שנברא נברא בקומתו ושור בן יומו קרוי שור שנאמר (ויקרא כב) שור או כשב או עז ופר אינו נקרא עד בן שלש: אין קטיגור. זהב העגל ושופר של פרה נמי קטיגור דעגל הוא: הואיל ואישתני. להיות דם ואין מראית הפר ניכר: חוטא בל יקריב. האדם לא יקריבנו הלום שהוא חטא בו: חוטא בל יתנאה. להתקשט בו בקרבו הלום: כיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמי. שופר נמי אע''ג דלית ביה משום חוטא בל יקריב ולית ביה משום חוטא בל יתנאה כיון דלזכרון קא אתי כבגדי כהן גדול שלפנים דמי: גילדי גילדי. בכל שנה ושנה ניכרת תוספתו והוא כמין גלד מוסיף על גלד ראשון בתכליתו של ראשון תחילת השני: גמולה. מובדלת: טוחות. לשון חלוקות: שכוי. לשון ראיה כמו וישקף (בראשית יט) ומתרגמינן ואיסתכי:

דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה. תימה דבפרק אלו הן הגולין (מכות דף יב.) נפקא ליה מקרא אחרינא דאמר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין הורגין אותו עד שיעמוד בב''ד תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט ויש לומר דעיקר דרשה מהתם וקרא דהכא איצטריך דלא יליף מהתם לשאר דינין להצריך ב''ד אחר דשאני התם דאמר רחמנא והצילו העדה ומיהו הוא הדין לענין מכה חבירו כדמוכח בפ' החובל (ב''ק דף צ: ושם) ובעד נעשה דיין יש דינים חלוקים כמו שפירשנו בפ' ב' דכתובות (כא: ושם ד''ה הנח) דבעדות החדש דאורייתא עד הרואה הוא דנעשה דיין ובקיום שטרות דרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין ובדיני נפשות אפילו עד הרואה אין נעשה דיין: חוץ משל פרה. הא דלא קתני נמי חוץ משל ראם דשל ראם נמי איקרי קרן דכתי' (דברים לג) וקרני ראם קרניו וכתיב (תהלים כב) ומקרני רמים עניתני ושמא אינם חלולים ואינם ראוים לשופר: והיה במשוך בקרן היובל. תימה דלא מייתי קרא דיצחק דכתיב (בראשית כב) בסבך בקרניו ואע''ג דההוא קרא מחיים דה''נ מייתי לה בגמרא בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וי''ל דנראה ליה לאתויי האי משום דכתיב ביה שופר: אקרו קרן ואקרו שופר. פירש רש''י אקרו קרן כדאמרן ואקרו שופר דכתיב במשוך היובל וכתיב ויהי קול השופר יש מקשין אמאי לא הביא האי קרא דמתניתין במשוך בקרן היובל בשמעכם קול השופר להוכיח דכל שופרות אקרו שופר שטות להקשות וקל להבין דאדרבה מהאי קרא מוכח דשופר אקרי קרן ועוד צריך להוכיח דבעלמא שופרות אקרו שופר: חוטא בל יתנאה קאמרינן. וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו: כיון דלזכרון קאתי. תימה אפוד וחשן נמי לזכרון קאתו כדכתיב בקרא וי''ל דהשבטים זכרון הם: ולא שנים ושלשה שופרות. ולא דמי למניח שופר בתוך שופר כדפירש בקונטרס דעל גלד ראשון אתוסף גלד שני שפת השני בתכליתו של ראשון והקול יוצא דרך כולם: לנדה גלמודה. ונפקא מינה כדדרשינן בסוטה (דף מב.) כי עדת חנף גלמוד (איוב טו):