ראש השנה כו ע"ב

קבען פלניא לא הוה ידע מאי קאמר ליה אתא שאיל בי מדרשא (אמר) ליה גזלן אמר לך דכתיב {מלאכי ג-ח} היקבע אדם אלהים וגו' א''ל רבא מברניש לרב אשי אי הואי התם הוה אמינא ליה היכי קבעך במאי קבעך ואמאי קבעך וממילא הוה ידעינא ואיהו סבר מילתא דאיסורא קאמר ליה לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין שמעוה לאמתא דבי רבי דחזתנהו רבנן דהוו עיילי פסקי פסקי אמרה להו עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין לא הוו ידעי רבנן מאי חלוגלוגות יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דחזית לההוא גברא דקא מבדר פרפחיניה אמרה ליה עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך לא הוו ידעי רבנן מאי {משלי ד-ח} סלסלה ותרוממך יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה קא מהפך בשעריה אמרה ליה עד מתי אתה מסלסל בשערך לא הוו ידעי רבנן מאי {ישעיה יד-כג} וטאטאתיה במטאטא השמד יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחבירתה שקולי טאטיתא וטאטי ביתא לא הוו ידעי רבנן מאי {תהילים נה-כג} השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי:
מתני' שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות שוה היובל לר''ה לתקיעה ולברכות רבי יהודה אומר בר''ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים:
גמ' א''ר לוי מצוה של ר''ה ושל יוה''כ בכפופין ושל כל השנה בפשוטין והתנן שופר של ר''ה של יעל פשוט הוא דאמר כי האי תנא דתניא רבי יהודה אומר בר''ה היו תוקעין בשל זכרים כפופין וביובלות בשל יעלים ולימא הלכתא כרבי יהודה אי אמרת הלכתא כר' יהודה הוה אמינא אפילו של יובל נמי כר' יהודה סבירא ליה קא משמע לן במאי קמיפלגי מר סבר בר''ה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

"קבען פלניא!".

ולא הוה ידע לוי מאי קאמר ליה אותו אדם.

אתא, בא לוי, ושאיל בי מדרשא, בבית המדרש, מה התכוין האדם שאמר "קבען פלוני".

אמרו ליה: מלשון גזלן אמר לך! כלומר, גזלני פלוני.

דכתיב [מלאכי ג]: "היקבע אדם אלהים!? כי אתם קובעים אותי! ואמרתם: במה קבענוך? - המעשר והתרומה".

כלומר, בני ישראל גוזלים את הקב"ה בכך שאינם נותנים את המעשר והתרומה.

אמר ליה רבא מברניש לרב אשי: אי הואי התם, אילו אני הייתי שם [ולא לוי], הוה אמינא ליה הייתי אומר לאותו אדם: היכי [איך] קבעך? במאי קבעך? ואמאי מדוע קבעך?

וממילא הוה ידעינא. ומתוך תשובתו הייתי מבין מה פירוש "קבען פלניא"!

ואיהו, לוי, שלא עשה כן, סבר: מילתא דאיסורא קאמר ליה. חשב שהכוונה לדבר איסור, ולא שייך לשאול עליו "איך קבעך", וכדומה.

במסכת מגילה [יז א] שנינו שאם קרא את המגילה בפורים לסירוגין, יצא.

ולא הוו ידעי רבנן מאי "סירוגין".

שמעוה לאמתא דבי רבי, דחזתנהו רבנן דהוו עיילי פסקי פסקי, שמעו את השפחה של בית רבי, שראתה את התלמידים נכנסים לבית המדרש קבוצות קבוצות, בהפסקות ביניהם, שלא נכנסו כולם בבת אחת.

אמרה להו: עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין?

ומכאן הבינו שסירוגין היינו חלקים.

וכוונת המשנה במגילה: הקורא את המגילה חלקים חלקים שלא ברצף אחד יצא.

מעשה נוסף:

במסכת יומא שנו בברייתא [יח א] ששבעת ימים לפני יום הכיפורים היו מונעים את הכהן הגדול מלאכול שום וחלוגלוגות.

ולא הוו ידעי רבנן מאי חלוגלוגות.

יומא חד, שמעוה לאמתא דבי רבי, דחזית לההוא גברא דקא מבדר פרפחיניה, יום אחד שמעו את השפחה של בית רבי, שראתה אדם שמפזר מין ירק [הנקרא פרפחינה].

אמרה ליה: עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך.

מעשה נוסף: לא הוו ידעי רבנן מאי מה פירוש הכתוב במשלי [פרק ד], האמור על התורה: "סלסלה - ותרוממך".

יומא חד, שמעוה לאמתא דבי רבי, דהוות אמרה לההוא גברא דהוה קא מהפך בשעריה.

אמרה ליה: עד מתי אתה מסלסל בשערך?

ומכאן שפירוש הכתוב "סלסלה", חפש והפוך, במטמונים שבתורה. ואז, התורה "תרוממ ך".

מעשה נוסף:

לא הוו ידעי רבנן מאי כוונת הכתוב [ישעיה יד]: "וטאטאתיה [את בבל] במטאטא השמד".

יומא חד, שמעוה לאמתא דבי רבי, דהוות אמרה [שהיתה אומרת] לחבירתה: שקולי טאטיתא וטאטי ביתא. קחי מטאטא וטאטאי את הבית.

מעשה נוסף:

לא הוו ידעי רבנן מאי, מה פירוש הכתוב [תהילים נה]: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". לא הבינו את פירוש המלה "יהבך".

אמר רבה בר בר חנה: יומא חד, הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא, יום אחד הלכתי עם ישמעאלי אחד.

הוה דרינא טונא, ונשאתי משא.

ואמר לי הישמעאלי: שקול יהביך, הרם משאך, ושדי אגמלאי! השלך על גמלי.

ומכאן ש"יהבך" שהוזכר בפסוק היינו משאך. ופירוש הפסוק הוא כך: השלך על ה' יהבך - בטח בה' שיסייע לך. ואז, אם תבטח בו, הוא יכלכלך.

מתניתין:

אף על פי ששנינו במשנה הקודמת שכל השופרות כשרים לתקיעת שופר [חוץ משל פרה - לדעת רבנן], בכל זאת, לכתחילה - ^[15]

שופר של ראש השנה, צריך שיהיה שופר של יעל, ^[16] שהוא פשוט ולא כפוף. ^[17]

ובבית המקדש היה פיו מצופה זהב.

ותוקעים בבית המקדש בשתי חצוצרות מן הצדדין, שהיו שני אנשים תוקעים בחצוצרות משני צידי התוקע בשופר - השופר היה מאריך בתקיעתו, וחצוצרות מקצרות.

שלאחר שהשתתקו החצוצרות, עדיין נשמע קול השופר, מפני שמצות היום בשופר [ובגמרא יתבאר מה כוונת המשנה כאן].

ובתעניות, תקעו בשופרות של זכרים אילים שהם כפופין, ופיהן היה מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע בין שתי השופרות.

ובתעניות השופר היה מקצר בתקיעתו, ואילו חצוצרות היו מאריכות - מפני שמצות היום בחצוצרות, היות ותקעו לאסיפת העם.

וכל איסוף העם היה בחצוצרות, שנאמר [במדבר י]: "עשה לך שתי חצוצרות כסף. והיו לך למקרא העדה". ^[18]

שוה יום הכיפורים של שנת היובל לראש השנה - לתקיעה, שבשניהם תוקעים בשופר של יעל פשוט.

ואף על פי שאין סיבת תקיעתו דומה לתקיעת ראש השנה, שהרי תקיעת ראש השנה היא לזכרון ולתפילה, ואילו התקיעה של יום הכיפורים היא סימן לשילוח העבדים ולהשמטת מכירת השדות. בכל זאת, דינו כראש השנה.

היות שהגמרא לומדת שדיני השופר של היובל ושל ראש השנה שוים, משום שבשניהם נאמר "שביעי", ולומדים זה מזה בגזירה שוה. [להלן לד א]. ^[19]

ולכן, כמו שביום הכיפורים תוקעים בשופר, כך גם בראש השנה תוקעים.

וכמו שבראש השנה תוקעים בשל יעל כך גם ביום הכיפורים תוקעים בשל יעל.

וכן, שוה היובל לראש השנה לברכות, שאומרים במוסף של יום הכיפורים של יובל תשע ברכות, ובהן שלוש ברכות ראשונות, ושלוש אחרונות כבכל יום, ובאמצע שלש ברכות - מלכיות, זכרונות, ושופרות.

רבי יהודה חולק ואומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים אילים, וביובלות בשל יעלים.

ורבי יהודה אינו לומד את ראש השנה והיובל בגזירה שוה [מפני שלא קיבל גזירה שוה זו מרבותיו].

גמרא:

אמר רבי לוי: מצוה לכתחילה, ^[20] שיהיה שופר של ראש השנה ושל יום הכיפורים של יובל - בשופרות כפופין.

ושל כל השנה בתעניות - בשופרות פשוטין. ^[21]

ומקשינן על רבי לוי: והתנן, הרי שנינו במשנתנו: שופר של ראש השנה - של יעל פשוט!?

ומתרצינן: הוא, רבי לוי, דאמר כי האי תנא:

דתניא: רבי יהודה אומר: בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין, וביובלות בשל יעלים.

ומקשינן: אם כן, ולימא, היה ראוי לרבי לוי לומר "הלכתא כרבי יהודה"!

ומתרצינן: אי אמרת "הלכתא כרבי יהודה", אזי הוה אמינא, הייתי אומר שאפילו בשופר של יובל נמי כרבי יהודה סבירא ליה, שתוקעים בו בשל יעלים.

לכן קא משמע לן רבי לוי, ואמר: "מצוה של ראש השנה ויום הכיפורים בכפופין. ושל כל השנה [בתעניות] בפשוטין".

הגמרא מבארת את טעמיהם של תנא קמא ורבי יהודה: והוינן בה: במאי קמיפלגי, במה נחלקו חכמים ורבי יהודה?

ומשנינן: מר, רבי יהודה, סבר: בראש השנה, כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי. ככל שאדם מכופף את נפשו בתפילתו לארץ עדיף יותר, ותקיעת השופר של ראש השנה באה לתפילה, ולהזכיר עקידת יצחק. ולכן תוקעים בשופרות כפופין.

וביום הכיפורים של יובל, שאין התקיעה באה לתפילה - כמה דפשיט איניש, דעתיה טפי מעלי. ככל שאדם פושט את לבו ומיישרו, עדיף יותר. ^[22] ולכן תוקעים בו בשופרות פשוטין.

ואילו מר, תנא קמא, סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי! ככל שאדם מיישר את נפשו, עדיף, מפני שנאמר [איכה ג]: "נשא לבבנו אל כפיים".

וביום הכיפורים של יובל נמי, שוה הוא לראש השנה, משום דגמר גזירה שוה "שביעי שביעי", ללמד שדיניהם שוים.

ובתעניות, [כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי] ^[23] - אין הבדל בין פשוט לכפוף.

וכדי להבדילם מראש השנה ויום הכיפורים, תיקנו שיתקעו בכפופין.

ורבי לוי סובר כדעת רבי יהודה לענין שופר של ראש השנה, שתוקעים בכפוף משום שבתפילה צריך שהאדם יכופף את לבו. וסובר שלומדים את יום הכיפורים מראש השנה בגזירה שוה, הלכך בשניהם תוקעים בכפופים [רש"י].

הערות

^[15] כך פירשו תוספות בתחילת דבריהם. וכן פירשו הרמב"ן והריטב"א. [וכן מוכח מהרא"ש והר"ן]. אבל יש מפרשים שמשנתנו מדברת לענין עיכובא ולא לענין לכתחילה בלבד. [רשב"א וריטב"א בשם יש מפרשים. ועיין גם בסוף תוד"ה של יעל].

^[16] הוא מין חיה. רש"י. אבל הערוך מפרש שהיא כשבה נקבה. ותוספות והראשונים מסכימים עם פירוש רש"י.

^[17] טעם הדבר יתבאר בגמרא. וכתבו הרמב"ן והריטב"א שהמצוה היא שהשופר יהיה פשוט, ואין הבדל בין שופר של איל לשופר של יעל. והתנא נקט יעל מפני שבדרך כלל הוא פשוט. ועיין ריטב"א. וכן כתבו הרא"ש והר"ן להלן בגמרא.

^[18] כך פירש רש"י. אבל הרמב"ם [תעניות א א] והרע"ב מביאים את הכתוב שם: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות". ומכאן שמצוה לזעוק ולהתריע בחצוצרות על כל צרה שבאה על הציבור.

^[19] רש"י.

^[20] כך פירשו כל הראשונים מלבד הרמב"ם ותוספות [סד"ה של יעל], ראה בהערה הבאה.

^[21] מכאן למדו הראשונים שההקפדה היא על כפיפות ופשיטות השופר, ולא על מין הבהמה. ומה שהוזכר "יעל פשוט" או "זכרים כפופין" לאו דוקא. אלא שדרך שופרות היעלים שהם פשוטים, ושופרות הזכרים כפופין. ומכל מקום כתבו הראשונים שנהגו לתקוע בשופר של איל, מצוה מן המובחר, זכר לעקידת יצחק. אבל הרמב"ם [שופר א א] כתב שכל השופרות פסולים חוץ מקרן של כבש [כלומר שדוקא שופר של איל כשר. וכל מין הכבשים הוא בכלל האיל]. ונראה מדברי הר"ן שלדעת הרמב"ם צריך ששופר הכבש יהיה כפוף. ואם לאו הרי הוא פסול. אך הראשונים חולקים על דברי הרמב"ם. וסוברים שסוגייתנו מדברת רק לענין לכתחילה. שצריך שהשופר יהיה כפוף בין ממין איל בין משאר המינים. ודעת תוספות בסוף דבריהם [בד"ה של יעל] שהשופר צריך להיות כפוף לעיכובא. [ועיין לעיל פרק ראשון הערה 403].

^[22] כדי שהשופר יזכיר לאדם לפשוט את עקמימות הלב, ולשוב בתשובה. [ע"פ רמב"ן רשב"א וריטב"א]. וגם לפשוט את ראשנו בתפילה למעלה. שנאמר [איכה ג מא]: "נשא לבבנו אל כפים" וגו'. [ריטב"א].

^[23] כתב מהרש"א שמרש"י מוכח שלא גרס כן. והיינו משום שרש"י מפרש שבתעניות תקנו לתקוע בכפופין משום היכר, ולא משום סברא זו. אבל מהריטב"א נראה שגרס כגירסתנו. ופירש שמשום היכר, כדי להבדיל בין תקיעות תענית שאינם חיוב גמור, ואין סדר התקיעות ולא פסולי השופר מעכבין בהם. מה שאין כן בתקיעות דאורייתא - תקנו לעשותם בשופרות כפופין, משום שנאמר "הלכוף כאגמון ראשו", כאדם הנכלם ונחפר שמעשיו הביאו לו את הצרה הזאת. ומכל מקום עיקר טעם התקיעות שבתענית, רש"י מפרש שהוא משום כינופיא. כלומר כדי לאסוף את העם. ואף הריטב"א מביא טעם זה. והוסיף טעם נוסף - כדי להעלות את התפילה בתקיעות.

קבען פלניא [קבע אותי פלוני]. לא הוה ידע [היה יודע, מבין] לוי מאי קאמר ליה [מה אמר לו] אותו אדם, מה פירושה של מלה זו. אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש], אמרו ליה [לו]: גזלן [גזל אותי] אמר לך אותו אדם, דכתיב [שכן נאמר]: "היקבע אדם אלהים" (מלאכי ג, ח). אמר ליה [לו] רבא מן המקום ברניש לרב אשי: אי הואי התם [אם הייתי שם] במקום לוי הייתי מנסה למצוא את המובן בדרך אחרת, הוה אמינא ליה [הייתי אומר לו]: היכי [איך] קבעך? במאי [במה] קבעך? ואמאי [ומדוע] קבעך? וממילא מתוך תשובותיו הוה ידעינא [הייתי יודע] במה מדובר. ומסבירים: ואיהו [והוא], לוי שלא עשה כן, סבר: מילתא דאיסורא קאמר ליה [דבר של איסור אמר לו] ולכן לא היה יכול לשאול באופן זה. ועוד בענין מילים נדירות.

לא הוו ידעי רבנן [ידעו חכמים] מאי [מה פירוש] המלה "סירוגין" האמורה במשנה. שמעוה לאמתא דבי [שמעו אותה את השפחה של בית] רבי דחזתנהו רבנן דהוו עיילי פסקי פסקי [שראתה את החכמים שהם נכנסים לבית רבי פרקים פרקים] ולא בבת אחת, ואמרה להו [להם]: עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין, וממילא הבינו מה פירוש המלה סירוגין.

לא הוו ידעי רבנן [ידעו חכמים] מאי [מה פירוש] המלה "חלוגלוגות" שבמשנה, יומא חד שמעוה לאמתא דבי [יום אחד שמעו אותה את השפחה של בית] רבי דחזית לההוא גברא דקא מבדר פרפחיניה [שראתה אדם אחד שמפזר את חלוגלוגותיו], אמרה ליה [לו]: עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך, וידעו מה הם אלה.

לא הוו ידעי רבנן [ידעו חכמים] מאי [מה] פירוש הכתוב: "סלסלה ותרוממך" (משלי ד, ח), שלא ידעו מה פירוש סלסול, יומא חד שמעוה לאמתא דבי [יום אחד שמעו אותה את השפחה של בית] רבי דהות אמרה לההוא גברא [שהיתה אומרת לאדם אחד] דהוה קא מהפך בשעריה [שהיה מהפך בשערו], אמרה ליה [לו]: עד מתי אתה מסלסל בשערך.

לא הוו ידעי רבנן [ידעו חכמים] מאי [מה פירוש] הכתוב: "וטאטאתיה במטאטא השמד" (ישעיה יד, כג), יומא חד שמעוה לאמתא דבי [יום אחד שמעו אותה את השפחה של בית] רבי דהוות אמרה [שהיתה אומרת] לחבירתה: שקולי טאטיתא [קחי מטאטא] וטאטי ביתא [וטאטאי את הבית] והבינו.

לא הוו ידעי רבנן [ידעו חכמים] מאי [מה פירוש] הכתוב: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה, כג), שלא ידעו פירוש "יהבך". אמר רבה בר בר חנה: יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא [יום אחד הלכתי עם ערבי אחד], הוה דרינא טונא [הייתי נושא משא] ואמר לי אותו ערבי: שקול יהביך ושדי אגמלאי [טול את משאך והניחו על גמלי] ומכאן מבינים ש"יהב" פירושו משא.

א משנה שופר של ראש השנה, שהיו תוקעים בו בראש השנה בבית המקדש, היה של יעל והיה פשוט כלומר ישר, ופיו (סמוך למקום שתוקעים בו) מצופה זהב, ושתי חצוצרות היו מן הצדדין לצידו של התוקע בשופר. ובשעת התקיעה שופר מאריך בתקיעה וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר.

ואילו בימי התעניות היו תוקעים בשל זכרים (אילים) כפופין, ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע בין השופרות, שופר היה מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות.

ומוסיפים: שוה היובל לענין המצוה לתקוע בשופר ביום הכיפורים ביובל לראש השנה, הן לתקיעה עצמה ולדיניה, והן לברכות הנוספות בתפילת העמידה. ר' יהודה אומר שאין הדבר כך, והיו משנים: בראש השנה תוקעין בשל זכרים (אילים) וביובלות תוקעים בשל יעלים.

ב גמרא אמר ר' לוי: מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים של שנת היובל, היא לתקוע בשופרות כפופין ושל כל השנה (בתעניות) בפשוטין. ומקשים, והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: שופר של ראש השנה של יעל פשוט! ומתרצים: הוא שאמר את דבריו, אמרם כי האי תנא [אמרם כדעת תנא זה]; דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין, וביובלות בשל יעלים. ושואלים:

אם כן, ולימא הלכתא [ושיאמר שהלכה] כר' יהודה, ומדוע הוצרך לומר את תוכן ההלכה עצמה, כאילו היה זה דבר חדש? ומסבירים: אי אמרת [אם היית אומר] כי הלכתא [הלכה] כר' יהודה, הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו בשופר של יובל נמי [גם כן] כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שצריך לתקוע בשל יעל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרק לענין ראש השנה פסק כמותו, אבל לא לענין אחר.

לעצם הדברים שואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? מר [חכם זה], ר' יהודה סבר: בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה [ככל שאדם כופף יותר את דעתו] ואת עצמו שמתפלל כשהוא כפוף והולך, טפי מעלי [מעולה יותר], וכרמז לכך תוקעים בשופר כפוף, ואילו ביום הכפורים — כמה דפשיט איניש דעתיה [ככל שאדם פושט יותר את דעתו] ואת עצמו בתפילה, טפי מעלי [מעולה יותר]. ומר [וחכם זה] סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה [ככל שאדם פושט יותר את דעתו] ומפשט את דעתו מכל עקמימות, טפי מעלי [מעולה יותר], ואילו בתעניות כמה דכייף איניש דעתיה [ככל שאדם כופף יותר את דעתו] ואת עצמו טפי מעלי [מעולה יותר].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

So-and-so keva’a from me. Levi did not understand what that man was saying to him, as he did not know the meaning of the word kava. So he went and asked in the study hall. They said to him: That man said to you: He robbed me, as it is written: “Will a man rob [hayikba] God?” (Malachi 3:8). Rava from a place called Barnish said to Rav Ashi: Had I been there in Levi’s place I would have tried to uncover the meaning of the word in a different way, for I would have said to him: How did he keva’a you? With what did he keva’a you? And why did he keva’a you? And from his answers I would have understood on my own what was being said. The Gemara comments: And Levi, who did not do this, thought that the man was talking about a matter of prohibition and not a monetary matter, and so asking the man these questions would not have helped, as they are relevant only to monetary matters.

The Gemara continues its discussion of unusual words: The Sages did not know the meaning of the word seirugin, which is found in a mishna. One day they heard the maidservant in Rabbi Yehuda HaNasi’s house say to the Sages whom she saw entering the house not all at once, but intermittently: How long shall you enter seirugin seirugin? and from this they understood that the word seirugin means: At intervals.

It is similarly recounted that the Sages did not know the meaning of the word ḥaloglogot, which is mentioned in various mishnayot and baraitot. One day they heard the maidservant in Rabbi Yehuda HaNasi’s house say to a certain man whom she saw scattering his purslane plants: How long shall you scatter your ḥaloglogot? So they understood that ḥaloglogot means purslane.

The Sages also did not know the meaning of the word salseleha in the verse: “Salseleha and it will exalt you” (Proverbs 4:8). One day they heard the maidservant in Rabbi Yehuda HaNasi’s house say to a certain man who was curling his hair: How long shall you mesalsel your hair? And from this they understood that the verse means: Turn wisdom about, and it will exalt you.

It is further related that the Sages did not know the meaning of the words in the verse: “And sweep it [vetetetiha] with the broom [matatei] of destruction” (Isaiah 14:23). One day they heard the maidservant in Rabbi Yehuda HaNasi’s house saying to her workmate: Take a broom [tateita] and sweep [ta’ati] the house,” and they understood the meaning of these words.

The Sages also did not know the meaning of the word yehavkha in the verse: “Cast your load [yehavkha] upon the Lord and He will sustain you” (Psalms 55:23). Rabba bar bar Ḥana said: One day I was traveling with a certain Arab [Tayya’a], and I was carrying a load, and he said to me: Take your yehav and cast it on my camel, and from this I understood that yehav means a load.

MISHNA: The shofar that was used on Rosh HaShana in the Temple was made from the straight horn of an ibex, and its mouth, the mouthpiece into which one blows, was plated with gold. And there were two trumpets, one on each of the two sides of the person sounding the shofar. The shofar would sound a long blast, whereas the trumpets would sound a short blast, because the mitzva of the day is with the shofar.

And in contrast, the shofarot used on public fast days were made from the curved horns of rams, and their mouths were plated with silver. There were two trumpets in the middle between the shofarot, and the shofar would sound a short blast, whereas the trumpets would sound a long blast, for the mitzva of the day is with the trumpets.

Yom Kippur of the Jubilee Year is the same as Rosh HaShana with regard to both the shofar blasts that are sounded and the additional blessings that are recited in the Amida prayer. Rabbi Yehuda disagrees and says: There is a difference between the two days: On Rosh HaShana one blows with horns of rams, whereas in Jubilee Years one blows with horns of ibexes.

GEMARA: Rabbi Levi said: The mitzva of Rosh HaShana and of Yom Kippur of the Jubilee Year is to blow with curved shofarot, and that of the rest of the year, on fast days, is to blow with straight shofarot. The Gemara raises a difficulty: But didn’t we learn differently in the mishna: The shofar that was used on Rosh HaShana was made from the straight horn of an ibex? The Gemara answers: Rabbi Levi said his statement in accordance with the opinion of that tanna, Rabbi Yehuda, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: On Rosh HaShana they would blow with the curved horns of rams, and on the Days of Atonement of the Jubilee Years with the horns of ibexes.

The Gemara asks: If so, let it simply say that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Why was it necessary to quote the baraita in full, as if it provided new information? The Gemara explains: If you had said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, I would have said that he, Rabbi Levi, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda even with regard to the shofar used in the Jubilee Year, i.e., that one must blow with the horn of ibexes at that time. Therefore, the Gemara teaches us that he agrees with Rabbi Yehuda only with regard to Rosh HaShana, and not with regard to any other matter.

The Gemara asks: With regard to what principle do these tanna’im disagree? One Sage, Rabbi Yehuda, holds that on Rosh HaShana the more a person bends his mind and humbles himself by bending in prayer, the better. Therefore, a curved shofar is sounded as an allusion to our bent minds and bodies. But on Yom Kippur, the more a person straightens his mind and prays with simplicity, the better. Therefore, a straight shofar is sounded. The other Sage, the anonymous tanna of the mishna, maintains the opposite: On Rosh HaShana, the more a person straightens his mind and avoids any crookedness, the better. On fasts, on the other hand, the more a person bends his mind and humbles himself, the better.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלו הכליות. או מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול. פי' קבען פל' גזלני פל'. כדכתיב היקבע אדם אלהים וגו' פי' סירוגין פסקי פסקי. חלוגלוגות פירוש פרפחינן. פי' מהפך במזייה.

מסלסל בשערו. פי' טאטיתהא. מכבד שמכבדין בו את הבית. פי' יהבך משואך:

[מתני'] שופר של ר"ה של יעל כו'.

א"ר לוי מצוה של ר"ה ושל יוה"כ והיא היובל בכפופין ושל ימות השנה כגון תענית בפשוטין. ור' לוי בר"ה בלבד הוא דאמר כר' יהודה דתנן ר' יהודה אומר בר"ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים. וקיימא לן כר' לוי בר"ה ויוה"כ במאי פליגי ת"ק ור' יהודה. ר' יהודה סבר בר"ה במאי דכייף איניש טפי עדיף וביוה"כ במאי דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי.

הא דתנן שופר של ר"ה של יעל. פשוט הוא שלא חלקו על משנה ראשונה שאמרה כל השופרות כשרין אלא בלכתחלה נחלקו ר"י ורבנן וזהו שאמר ר' לוי מצוה של ר"ה ושל יוה"כ בכפופין אבל דיעבד יצא בפשוטין. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי אחד מן המחברים שטעה בדבר:

והא דקתני בתענית בשל זכרים כפופים. נראה דבזכרים לאו דוקא אלא בכפופים בלחוד קפיד תנא דרישא דקתני של יעל פשוט ודאי בפשוטין בלחוד קפיד דיעל לא מיכתב כתיב ולאו אסמכתא דכלום איכא אלא בעי פשוטים וקתני להו ביעל דאינון פשוטין וסיפא בעינן כפופים וקתני להו בזכרים.
ואפשר לומר דקתני יעל וזכרים לומר שאם עשה של זכרים פשוט ושל יעל כפוף פסול דלאו דרך העברתו הוא ולא מסתבר מ"מ פשוט של שאר חיות שגדלתן כך כשל יעל וכפופין של שאר בהמות שדרכן בכפופים כשל זכרים לתנא דמתני' וההיא דאמרינן לעיל מפני מה תוקעין בשופר של איל מילתא אחריתי היא לומר שמצוה מן המובחר בשל איל ממש ולא בשאר כפופין והא לא מיתניא במתני' כלל, וכן זו שאמרו שם למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין מצוה שנהגו בה מן המובחר קאמר דמתניתין לא קתני אלא על סדר ברכות לכתחלה ודיעבד ושלא על סדר ברכות יצא אלא שנהגו מצוה מן המובחר בשתים שלא על סדר ברכות ועל הסדר ופירשתיה בספר המלחמות:

שופר של ראש השנה של יעל פשוט. פירש רש"י ז"ל יעל בוקאי שטיין שהוא חיה. ושל זכרים היינו של איל כדמתרגמינן (בראשית כג, יג) איל דוכרא. ואי נמי יובל דאיקרי דיכרא, כדאמרינן בגמרא (כו, א) ומנא לן דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא, והרב בעל הערוך פירש, יעל כשבה נקבה. ונראין דברי רש"י ז"ל כדמתרגמינן (דברים יח, ד) ואקו ודישון יעלא ורומא, וכתיב (תהלים קד, יח) הרים הגבוהים ליעלים, דאלמא יעל מין חיה הוא.
יש מפרשים דכולה מתניתין פלוגתא נינהו ולעכובא תנינן, כלומר, תנא קמא סבר דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה, ור' יוסי הכשיר אפילו של פרה, ואידך תנא סבר דשל ראש השנה אין כשר בו אלא של יעל פשוט, משום נשא לבבינו אל כפים (איכה ג, מא), והוא הדין לשל יובל משום דשביעי שביעי לגזירה שוה, כדאיתא בפרקין לקמן (ראש השנה לד, א). ור' יהודה סבר בראש השנה בשל זכרים כפופין, משם דכתיב (מלכים-א ט, ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים. וביובלות בשל יעלים. משום דהוי סימן לחירות. ואי נמי כטעמא דגרסינן בירושלמי (מכילתין פ"ג ה"ה) תקנו את המצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי. והדין פירושא לא מסתבר, דאם איתא היכי מסתים סתומי ותני שופר של ראש השנה של יעל פשוט, דמשמע דהני תנאי דלעיל מודו בהא, דאי לא, הוה ליה לפרושי ור' פלוני אמר של ראש השנה של יעל, ואי נמי אחרים אומרים, ודכותה לא אשכחן בשום דוכתא. ועוד, דבקרא לא כתיב ביה פשוט ולא כפוף, אלא תעבירו שופר כתיב ביה, וכולהו איקרו שופר. ור' יהודה נמי דאמר, דשל ראש השנה לא מכשרינן ביובל ושל יובל לא מכשרינן בראש השנה מנא ליה.
אלא ודאי כולהו למצוה קאמרינן ומדרבנן. ות"ק ור' יוסי לא שייכא בפלוגתא דר' יהודה ות"ק דידיה, דר' יוסי ותנא קמא פליגי בהכשר שופרות ופסולן, דת"ק סבר כולהו כשרין חוץ משל פרה שהוא פסול לפי שהוא קרן, ור' יוסי מכשיר אפילו של פרה. ואחר כך נחלקו אידך תנאי במצוה מן המובחר, דת"ק למצוה מן המובחר של ראש השנה של יעל פשוט, והוא הדין לשל יובלות משום גזירה שוה. ור' יהודה סבר דשל ראש השנה כל מה דכאיף טפי עדיף, ושל יובלות משום דלחירות קא אתי, כל מה דפשיטי טפי עדיף. ואע"ג דגמרינן שביעי שביעי לגזירה שוה, הא מילתא לאו דאורייתא הוא, דאי מדאורייתא הני והני כשרין בין בשל יובל בין בשל ראש השנה, ואנן הוא דאמרינן מסברא הי מיניהו עדיף טפי לסימנא בעלמא, לזכור לישא לבבינו אל כפים, שלא יהא בלב כפיפות ועקמימות. או להיות הלב כפוף ונכנע, והלכך לגזירה שוה לית לה דוכתא בהא מילתא. ותדע לך דלמצוה אמרינן, מדאמר ר' לוי בגמרא (כאן) מצות שופר של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופים, אלמא כולה מילתא למצוה קאמר ולא לעיכובא. ור' אבהו נמי דקאמר בפרקין קמא (טז, א) למה תוקעין בשופר של איל, למצוה מן המובחר קאמר, והא דקאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, טעמי נינהו למאי דתקינו רבנן. ואע"ג דר' לוי אמר ביובל נמי בשל כפופים משום גזירה שוה דראש השנה, לא קשיא מידי, דר' לוי הכי קאמר, כיון דבראש השנה טפי עדיף בכפופים, ובשל יובל לא אכפת לן בין האי להאי, ובכולה מיליהו שוה ראש השנה ויובל, לענין כפוף ופשוט נמי טפי עדיף למעבד בכפוף כראש השנה, דכיון דאפשר למעבד האי כי האי, עבדינן.

הא דאמר ר' לוי: של כל השנה בפשוטין. תמיהא לי ר' לוי דאמר כמאן, דהא תנא קמא דמתניתין בכפופים קאמר, ור' יהודה לא משמע דפליג אלא בשל ראש השנה ושל יובל, הא בשל תעניות לא. ושמא ר' לוי לאו דוקא פשוטין קאמר, אלא אפילו בפשוטין, לאפוקי דלא בעינן דוקא בכפופין כראש השנה ויובל. ואי נמי בפשוטין דוקא להיכירא בעלמא, דאינו אלא לכנופיא.

מתני׳ שופר של ר״ה של יעל פשוט. וא״ת דהא קתני רישא כל השופרות כשרין ולא מפלגינן בין פשוט לכפוף וכ״ת דמתני׳ פליגא רישא אסיפא ותנאי היא כדמפרשי קצת רבנן ז״ל חדא דא״כ תנא היכא מסתים לה סתומי ה״ל למתני בסיפא ר׳ פ׳ אומר א״נ אחרים אומרים ועוד היכא לא מפרשי לה בגמרא ונוקמה כתנאי ונימא אינהו הני תנאי דהכי אורחא דתלמודא ועוד אי הך סיפא לעיכובא הוא ומדאוריתא מנא ליה להאי תנא דבעינן מדאוריתא כפוף ולא פשוט דהא שופר אמר רחמנא וכין שהוא כפוף או פשוט שופר הוא. והנכון דעיקר מתני׳ מילי מילי קתני וברישא קתני דין תורה והך סיפא למצוה מן המובחר מדרבנן דסבר ת״ק דפשוט מעלי טפי לר״ה כדאמרי׳ בגמרא דהא דפשוט טפי מעלי כדי שיהא זכר לפשוט הדורי הלב וגם לפשוט ראשנו בתפלה למעלה כדכתיב נשא לבבינו אל כפים וכו׳ ומשוה יובל לר״ה משום דכתיב שביעי שביעי לגז״ש כדאיתא בפ׳ דלקמן. ור׳ יהודה סבר דמצוה יותר בר״ה בכפופין דכמה דכייף טפי מעלי זכר לכוף הגוף לתפלה ותחנונים כעני כי יעטוף וביובל בעי של יעל פשוט לפי שהוא דרך חירות לעבדים שנשאו ראש א״נ כטעמא דפרישו בירושלמי תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי ולאו למימרא דר׳ יהודה לית ליה גזירה שוה דשביעי שביעי דהא לא סגיא דלאו הכי אלא דקסבר דבהא מלתא דרבנן למצוה לא חיישינן לג״ש ומאי דשייך במלתא למעבד עדיף טפי. ויעל פרש״י שהוא מין חיה שהוא עז הבר ולא כפי׳ בעל הערוך שהוא כשבה קטנה דהא כתב שור שה כשבים ושה עזים וכתיב ואקו ודישון ומתרגמינן ויעלא ורימא אלמא לאו כשבה היא אלא מין חיה וכן הכתוב אומר הרים הגבוהים ליעלים ומיהו קשיא דהא כתיב קרנות שן והבנים ותרגם יונתן קרנין דיעלין וא״כ של יעל קרן אקרי שופר לא אקרי וי״ל דההוא מינא אחרינא הוא שאין קרן שלו חלול (והני) [והוי] יודע דהא דקתני של יעל פשוט לאו למימרא דמצוה בשל יעל ממש אלא מצוה בפשוטין ויעל נקט משום דרגילי ביה במקדש וכדקתני ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין לפי מנהג המקדש וחיוב שלו תדע דהא ר׳ יהודה קתני בר״ה בשל זכרים כלומר בשל איל כדאמרי׳ דקרו לדוכרא יובלא ובודאי דבשל זכרים לאו דוקא אלא לפי שהוא מצוי ורגיל אלא בשל כפופים דוקא תדע דהא א״ר לוי בגמרא מצוה בכפופין ופרכינן ולימא הלכה כר׳ יהודה אלמא דר׳ יהודה לא קפיד אלא אכפופין ומינה דת״ק לא קפיד אלא אפשוטין והכי מוכח טעמא דאמרינן עליהו בגמרא דמר סבר כמה דפשיט טפי מעלי ומר סבר כמה דכייף טפי מעלי והא דאמרי׳ בפ״ק למה תוקעין בשופר של איל הא פרישנא עלה דאדרבה היא זו שאלתו של ר׳ אבהו על המנהג כיון דליכא לא חיובא דאוריתא ולא חיוב מצוה דרבנן:

ובתענית בשל זכרים. פי׳ דאע״ג דתענית יום צרה וצעקה הוא כמו ר״ה אפ״ה כיון דתקיעתא אינם בחיוב גמור אלא בכנופיא ולהעלות תפלה בתקיעות ואין סדר תקיעות ולא פסולי שופר מעכבין בהן דין הוא דמשוינן בהו הפרישא ביניה ובין תקיעות דאוריתא ונעביד בכפופין משום הלכף כאגמון ראשו כאדם הנכלם ונחפר כי מעשיו הביאו לו צרה הזאת:

שוה היובל. פי׳ י״ה של יובל:

לתקיעה ולברכות. פי׳ לסדר תקיעות ולסדר ברכות לומר מלכיות זכרונות ושופרות משום דעבדינן גזירה שוה בכולהו ואע״ג דברכות דרבנן נינהו כדאיתא לקמן ור״י פליג בענין השופר מטעמא דכתיבנ׳ לעיל וחזינן לר׳ יהודה דלא איירי בענין התעניות וי״א דכיון דלא פליג מודה הוא לת״ק דבתעניות בשל זכרים ודינן לדבריו כר״ה דלדידה דמי טפי מיובל שהוא דרך חירות וק״ל א״כ ר׳ לוי דאמר ובתעניות בפשוטין כדאיתא במקצת נוסחי דאמר כמאן לא ת״ק ולא ר״י וי״א דר׳ לוי אף בפשוטין קאמר לאפוקי דלא בעינן דוקא בכפופין בר״ה א״נ ר׳ לוי פליג וסבר דפשוטין דוקא עדיפא להיכרא בעלמא ויותר היה נ״ל דר׳ יהודה בתעניות פשוטין בעי דלכ״ע מפלגינן בין תקיעות דר״ה ושל תעניות דהני דאוריתא והני דרבנן ולהכי לא חייש לפרושי אלא (רמא) [רמז] לה במאי דקתני בר״ה תוקעין בשל זכרים כלומר ולא בתעניות ונקט יובל לפשוטין להדיא משום דאיירי ביה ת״ק דידיה ור׳ לוי דאמר כר׳ יהודה ומכל מקום נוסחאות דלא גרס ברר׳ לוי בתעניות כלום ובודאי הא דלא איירי ביה או משום דסבר דליכא קפידא בתעניות בין כפופין לפשוטין או משום דסבר דמצוה בפשוטין דכיון דלדבריו מצות יובל ור״ה בכפופין א״א לחייב בהם בתעניות דא״כ יהו כל תקיעות השנה שוין והעולם נוהגין לתקוע בתעניות בכפופין כדברי ת״ק וכפי סברא ראשונה שכתבנו:

גמ׳ אמר ר׳ לוי וכו'. פי׳ ארכבה אתרי רכשי ס״ל בר״ה כר״י דמצוה בכפופין ולענין יובל סבר דבעינן למעבד ג״ש כת״ק ואפי׳ בהא דליכא אלא מדרבנן דכיון דשוה בדיני דאוריתא דין הוא דלשוו בהא ואע״ג לפי סברא פשוטין עדיפא טפי ליובל שהוא חירות ושמחה וי״ה האמור כאן פשיטא דהיינו י״ה של יובל דאלו י״ה דעלמא ליכא לא חיוב בתקיעות ולא חיוב ברכות כלל ומה שנהגו לתקוע במוצאי י״ה סימן תשר״ת מנהג בעלמא הוא וי״א כדי לערבב השטן וליתא דשטן ביומא דכפורי ליכא כדאית׳ בנדרים וביומא ועוד שתוקעין לאחר מעריב בחול אלא הטעם כדכתב רבינו האי ז״ל שהוא זכר ליובל ולפי שאין שנת היובל ידועה לכל תוקעין בכל שנה ושנה ולד״ה אין ברכה בתקיעה זו ואין מדקדקין בה בשום פיסול לא בתקיעה ולא בשופר:

ושל כל השנה בפשוטין. פי׳ של תעניות והא פרישנא במתניתין:

ר׳ לוי דאמר כמאן והאנן תנן שופר של ר״ה של יעל. פי׳ דקס״ד דר׳ לוי כיון דעביד לה שמעיתא לד״ה קאמר לה ומהדרינן דאיהו דאמר כר׳ יהודא ולהכי פרכינן ולימא הלכה כר׳ יהודה ומהדרינן דא״כ הוי משמע דאפי׳ ביובל פסיק כותיה ולא ניחא ליה דלימא הלכה כר׳ יהודה בר״ה והלכה כדברי חכמים ביובל דאם כן הוי משמע דביובל בפשוטין ולמימר והלכה כת״ק ולהשות יובל לר״ה לא ניחא דקמאריך בלישניה טובא הילכך אמר לה כשמעתא והלכה כמותו:

המשנה הרביעית שופר של ראש השנה של יעל פשוט וכו' כונת המשנה לבאר לנו שאע"פ שרוב השופרות כשרים כמו שהתבאר במשנה שלפניה יש מהם שהוא קודם לכתחלה ואמר שבר"ה עקר המצוה בשל יעל שהוא פשוט שכל תקיעה שבתפלה לפשוט אנו צריכים ופיו מצופה זהב פי' בגמ' שלא במקום הנחת פה שלא תהא חציצה בינו ובין שפתיו ושתי חצוצרות משני צדדים כלומר התוקע בשופר עומד באמצע והתוקעים בחצוצרות עומדים לו מזה ומזה ותוקעים עמו והתוקע בשופר מאריך אחר שפסק קול החצוצרות מפני שמצות היום בשופר ופי' בגמ' שלא נאמר דבר זה אלא במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות כגון תעניות אין שופר מקום שיש שופר ר"ל ר"ה אין חצוצרות ובתעניות שהיו תוקעין בשופר באותן ו' ברכות הנוספות כמו שהתבאר במקומו במס' תענית ט"ז ב' תוקעין בשל זכרים ר"ל שופר של איל שהוא כפוף ולאו דוקא זכרים ולא נקבות אלא זכרים דקאמר פירושו אילים שתרגומו דכרין וקרן שלהם כפוף ומצוה בו יותר מבאחרים שמתוך התענית והצרה הוא צריך לכוף ראשו ולבו והוא הרמז בכפוף ופיו מצופה כסף שאין שם כבוד יום טוב ושתי חצוצרות באמצע ושני שופרות אחד מימין לחצוצרות ואחד משמאלם שכל שהוא עקר מצוה ליום הוא מונח באמצע ומ"מ אין חצוצרות באות פחות משנים שופר מקצר וחצוצרות מאריכות אחר הפסק קול השופר שמצות היום בחצוצרות דכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות כל שיצר לכם.

שוה היובל לר"ה וכו' פירוש השוה הכתוב יום הכפורים של יובל שהיו תוקעין בו שופר לשלוח עבדים להיות אותה תקיעה בפשוט כשל ר"ה כמו שדרשו בחדש השביעי שיהו כל תקיעות של חדש השביעי שוות ולברכות פירוש לכלול בתוך התפלה מלכיות זכרונות ושופרות על הדרך שעושין בר"ה ומ"מ פי' בגמ' שאין אומרין ביום הכפורים של יובל זה היום תחלת מעשיך שאין אומרין כן אלא בתשרי ולדעת האומר בתשרי נברא העולם ור' יהודה חולק בענין השופר לומר שבר"ה עקר המצוה בשל איל שהוא כפוף שאף הוא יום הדין וצריך לכפיית הלב ולשחיית הקומה אבל של יובל שהוא לסימן חירות ושלוח עבדים בשל יעלים אבל בשל תעניות מודה ר' יהודה בכפופים ויש חולקין בזו ואין נראה לי ולענין פסק למצוה הלכה כר' יהודה להיות של ר"ה בכפופים ושל יובל בפשוטים ובתלמוד המערב הוזכר טעם שפירשנו תקנו כפוף לכפוף ופשוט לפשוט ר"ל כפוף בזמן שהלבבות כפופים ופשוט לזמן שהלבבות מרווחים ועוד אמרו שם תקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי פירוש ר"ה מצוי שהוא בכל שנה וכן שופר של איל מצוי ומ"מ כלם כשרים בדיעבד חוץ משל פרה כמו שביארנו.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

גמרא וביום הכפורים כמה דכייף איניש טפי מעלי כ"ה בכל נוסחאות הישנות וא"א לומר כך דהא אליבא דת"ק דמתני' קיימינן ואיהו לא פליג ביוה"כ אר"י דס"ל בשל יעלים והיה נראה להגיה וביוה"כ כמה דפשיט איניש כו' אבל ממה שפרש"י ודיוה"כ נמי משום דשוייה בג"ש כו' נראה דל"ג ליה הכא כלל ומיהו לעיל בדברי ר"י לא תקשי דקאמר תלמודא טעמא וביוה"כ כמה דפשיט כו' דהתם ודאי איצטריך להאי טעמא אע"ג דלית ליה ג"ש מ"מ למה לא נימא ביוה"כ בין בפשוט בין בכפוף ובדפוס חדש בבזליאה הגיהו ובתעניות כמה דכייף איניש כו' גם זה אינו מיושב לפי מה שפרש"י ובתעניות דלכנופיא לא איכפת לן ועבדינן כפופים להיכרא כו' וצ"ע:

תוס' בד"ה של יעל כו' כשבה נקבה וקרן הכשבה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ומיהו ק"ק דהא ר' לוי כו' היינו משום דילפינן ג"ש כו' עכ"ל ועיין ברא"ש יישוב לזה:

בד"ה ר"י אומר כו' בשל זכרים כשל ר"ה כו' יום הדין ולהזכיר עקידה כו' אין לחוש אלא שיהא שם שופר עליו כו' עכ"ל כצ"ל ק"ק לדבריהם דהא קאמר טעמא בגמרא לר"י וביוה"כ כמה דפשיט כו' ודו"ק:

בא"ד אע"ג דר' לוי נמי משוה להו לענין זה כו' עכ"ל כצ"ל:

במאי קבעך כו' וממילא הוה ידענא כו' ר"ל דמתוך תשובתו של ההוא גברא אהנך שאלות הייתי מבין מה כוונתו בלשון קבען וקאמר דאיהו לוי הוה סבר דמילתא דאיסורא קא"ל ולא שייך לשאול באיסורא במאי קבעך כו':

לא הוו רבנן ידעין כו' שמעוה לאמתא כו'. דאשכחן דרבנן לא היו משתמשין לפעמים לא בלישנא דקרא ולא בלישנא דשאר אינשי ולפעמים אפי' בלישנא דרבנן לא הוי משתמשים כדאיתא בפ' עשרה יוחסין דא"ל ר"נ לרב יהודה פורתא דגונדרא קעבידנא וא"ל מי סני מעקה דכתיב באורייתא או מחיצה דאמרי רבנן כו' ומי סני ספסל כו' או איצטבא דאמרי אינשי כו' ע"ש בכה"ג ואפשר דההיא מבית ר' הוית דידעי התם בכל הני לישני דנקט בשמעתין ולא הוו ידעי ביה רבנן:

גמרא חלוגלוגות. עי' רש"י ותוס' שהביאו מגמרא דיומא. ולשון משנה היא ברפ"ט דשביעית והובאה ג"כ בגמרא דסוכה (לט ב). ולשון רש"י במגילה שנוי בכ"מ במשנה וברייתא:

במשנה ופיו מצופה זהב. ופרש"י בשל מקדש. הן בגמרא לקמן (כז) לא מצינו זה אלא לענין חצוצרות ושופר. ואולי כאן ס"ל ז"ל מדקאמר הש"ס סתמא ר"פ ב"ש סבר למיעבד כמתני' ולא ציין בפרט על דינא דחצוצרות ושופר וגם רבא א"ל סתם לא אמרו כו' משמע ליה דקאי גם אזה (וכ"מ דעת הפוסקים מדלא הזכירוהו. אך על הרמב"ם קשיא דלא הביאהו אף לענין מקדש. שוב מצאתי להלח"מ שעמד עליו בזה בריש הל' תענית) והא דמייתי תנ"ה ושם ליתא אלא דינא דחצוצרות ושופר י"ל דהכי מייתי כיון דחזינן דבחד דינא דמתני' אף דקתני סתמא מ"מ איירי דוקא במקדש א"כ נוכל לומר דגם דין השני במקדש דוקא. והשתא דאתינא להכי י"ל דגם הא דנקט של יעל ופלוגתת ר"י ומימרא דר' לוי ג"כ במקדש איירי. וכ"מ לישנא דר"י בברייתא היו תוקעין. אבל בגבולין כל השופרות כשרין חוץ משל פרה כבמתני' דלעיל וא"ש מה שגמגמו התוס' בסתירת ב' משניות הללו:

משנה שם שוה היובל לר"ה לתקיעה. פי' הרמב"ם למנין התקיעות ותימה דמאי שייכא הכא ופרש"י נכון:

גמרא מ"ס בר"ה כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי. מפרש"י ותוס' נראה דל"ג תיבת דעתיה (שוב ראיתי שהתוי"ט הרגיש ג"כ בזה מפרש"י) ויהיה מכאן סמך גדול להמתפללין בר"ה ויו"כ בכריעה והובאו ג"כ בתוס' ברכות (יב ב. ל"א):

גמ' שם ובתעניות כמה דכייף כו' מעלי. עי' מהרש"א. ול"נ דזה צ"ל לעיל בטעמא דר"י דמשמע דלא פליג את"ק בתעניות דכפופין:

רש"י ד"ה שוה. דגמרי' לה לגזירה שוה כו'. והרע"ב סיים שיהיה כל תקיעות שבחדש השביעי שוות זו כזו. ולא דק בלישניה דזהו לישנא דהיקשא שבתחלת הברייתא בסוף מכילתין מבחדש השביעי ע"ש:

במשנה שופר של ר"ה של יעל פשוט ופרש"י יעל אשטאינבוק. ונראה שהוכרח לפ' כן משום דלא שמיע ליה מה שפירש הערוך דכשבה נקבה נקראת יעל אלא דאכתי אגופא דמתני' קשיא דנהי דס"ל לת"ק דמתני' דמצות ר"ה בפשוטין מ"מ אמאי קתני של יעל שהוא מין חיה ולא קתני של כבשה נקבה שהיא מין איל ולעיל משמע דיובלא לישנא דדיכרא הוא ולפי פשט הסוגיא דלעיל דהאי דיכרא היינו מין איל בין זכרים ובין נקיבות דמדקתני ת"ק חוץ משל פרה משמע מיהו דמכשר בנקיבה של מין איל אם לא שנאמר דהאי יובלא לישנא דדיכרא דאמרינן לעיל היינו זכר ממש וא"כ טפי עדיף זכר משאר מינין אפילו ממין חיה מנקיבה של מין איל. אלא דלפ"ז לא הוה א"ש הא דקאמר ר"י בר"ה תוקעין בשל זכרים ופליג בהא את"ל כדמשמע בגמ' וא"כ לפירוש רש"י דע"כ יעל היינו נמי זכר א"כ מאי קאמר ר"י דהיו תוקעין בשל זכרים הא ת"ק נמי הכי קאמר ובשלמא אי אמרינן כפי' הערוך או שנאמר דדיכרא וזכרים הכל לשון א' הוא דהיינו איל א"כ א"ש משא"כ למאי דפרישית דלת"ק נמי האי יובלא דלשון דיכרא הוא היינו זכר ממש א"כ לא הוי ליה לר"י למימר בהאי לישנא אלא בר"ה היו תוקעין בשל איל. והנראה מזה דלפי' רש"י האי ת"ק דהכא לית ליה כלל הא דאמרינן לעיל דיובלא לישנא דדיכרא הוא אלא כמ"ש הרמב"ן בפי' החומש דיובל מלשון חירות הוא וא"כ פליג האי תנא דהכא אתנא קמא דלעיל דהא אליבא דת"ק לעיל מפרשינן דיובלא לישנא דדיכרא הוא וגם זה דוחק לכך נראה עיקר כדפרישית לעיל בגמרא דאע"ג דיובלא לישנא דדיכרא הוא היינו משום דקרן האיל ראויה יותר לעשות מהן שופרות של רשות מש"ה נקרא השופר על שם יובל אבל לעולם לענין שופר דמצוה ס"ל לתנא קמא דהכא דמצותו ביותר פשוט וא"כ של יעל אע"ג דמין חיה הוא אפ"ה מצותו בכך כיון שהוא פשוט יותר משל כשבה נקיבה. ועוד י"ל דשל כשבה נקבה לא שכיח כלל דע"כ צ"ל כן אף לפי' הערוך גופא דהא איתא בתוספתא והביאה הרא"ש ז"ל דטעמיה דרבי יהודה דתקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי וא"כ לפי' הערוך ז"ל צ"ל דכשבה נקיבה לא שכיח שיש לה קרניים וכמ"ש מהר"ץ ז"ל בתשובה בסוגיא דבכורות או שנאמר דקרן שלה אינו ראוי לשופר א"כ לפי' רש"י נמי י"ל כן דמש"ה תקנו של יעל אע"ג דמין חיה הוא כן נ"ל:

פירש"י בד"ה שוה היובל לר"ה כו' ואע"ג דתקיעתו ביובל כו' אלא לסימן שילוח עבדים כו' אפ"ה כדר"ה בעי' למעבדיה דגמרינן לגזירה שוה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה למה הוצרך לכך דהא בסמוך בלשון הגמ' דאמרי' ביה"כ כמה דפשיט אינש דעתיה טפי מעלי פי' רש"י דכיון שהן לקריאת דרור בעיא פשוטין וא"כ אדרבה ביובלא איכא טעמא טפי בפשוטין מבר"ה תו קשיא לי דלשיטת רש"י רבי יהודה ורבנן בתרתי פליגי בר"ה אי כפוף דעתיה טפי מעלי או פשיט דעתיה טפי מעלי ובסברות הפוכות ופליגי נמי בגזירה שוה דשביעי שביעי וא"כ אגופא דגמרא תקשי לן למה ליה כולי האי דבפשיטות מצי למימר דלכ"ע בר"ה מסברא כפופין ופשוטין שוין בטעמא דתפלה כיון דאיכא קרא להכי ולהכי כמ"ש רש"י אלא דעיקר פלוגתייהו תליא בג"ש דשביעי לרבנן אית להו ומש"ה בר"ה נמי בפשוטין כמו ביובל דלכ"ע פשוטין עיקר משום קריאת דרור וילפי' בג"ש ר"ה מיה"כ ולר"י דלית ליה גזירה שוה מש"ה מוקמי' כל חד אדוכתיה ביה"כ בפשוטין מטעמיה דדרור ובר"ה בשל איל זכר מטעמא דעקדת יצחק כדרבי אבהו ולא אשכחן מאן דפליג. והנלע"ד בזה דרש"י סובר דהאי טעמא דשילוח דרור בפשוטין אינו אלא למצוה מן המובחר ולא לעיכובא וכיון דהכא אליבא דת"ק איירי פשיטא ליה לרש"י דפשוטין בר"ה היינו לעיכובא כיון דמעלה זכרונינו לאבינו שבשמים וכמה דפשיט דעתיה טפי מעלי וע"כ דהכי הוא דאי ס"ד בר"ה נמי למצוה בעלמא לא הוי שבקיה לפשטא דקרא דיובלא לישנא דדיכרא הוא וכ"ש דבר"ה איכא נמי טעמא דעקידת יצחק בן אברהם אע"כ דטעמ' דפשיט אינש דעתיה בר"ה טעמא רבה הוא לעיכובא ומדקתני שוה היובל לר"ה משמע דביובל נמי פשוטין לעיכובא מש"ה הוצרך רש"י לפרש טעמא דג"ש דשביעי שביעי משא"כ בסמוך בלשון הגמ' דאיירי אליבא דרבי יהודה דאמר ביובלות בשל יעלים בלא"ה משמע לרש"י דע"כ לאו לעיכוב איירי אלא למצוה בעלמא וכמו שאבאר בסמוך דמוכח כן מלשון הגמ' כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה של יעל פשוט כו' ומיהו קצת קשה דהא רבי לוי כו' היינו משום דילפינן ג"ש דשביעי כו' עכ"ל. פירוש דקשיא להו דהא ר' לוי ביובל הוי דלא כרבנן ולא כרבי יהודה דהא לכולהו ביובל בפשוטין אע"כ דרבי לוי סובר כרבנן בחדא דילפינן ג"ש דשביעי וכרבי יהודה בחדא דר"ה בכפופין וא"כ ע"כ דג"ש גמורה היא כן נ"ל בכוונתן וא"כ לא ידעתי מה זה שכתב הרא"ש ז"ל דקושיא חלושה דאיכא למימר דרבי לוי סבר כיון דאיכא ג"ש דשביעי יש להשוותן אף לענין מצוה מן המובחר דלמאי דפרישית א"א לומר כן דכיון דלכ"ע פשיטא להו בין לרבנן ובין לרבי יהודה דביובל איכא מצוה טפי בפשוטין ועיקר שופר ביובל כתיב א"כ מאי חזית למימר דנילף מדרבנן להשוותן ולדחות מצוה מן המובחר ביובל אע"כ דג"ש גמורה היא מדאורייתא וא"כ פשיטא לן טובא דבר"ה תוקעין דוקא בכפוף דכייף דעתיה טעמא רבה הוא א"כ ע"כ ביובל נמי סבר רבי לוי בהא כרבנן דדרשי' ג"ש דשביעי לדרשא גמורה כן נ"ל ועדיין צ"ע. מיהו בעיקר דברי התוס' למסקנתן היה נ"ל דדוקא לענין כפופין לחוד הוא שכתבו דבדיעבד לא יצא כ"א בכפוף אבל לענין יעל לא פסיקא להו דאפשר דמתרמי נמי של איל או אילה דכשבה נקיבה דהוי כפופין. ובזה נתיישב דלא מפשינן פלוגתא דהא דקתני נמי במתני' דלעיל כל השופרות כשרין היינו מכל המינין כשרין ולא איירי בכפופין ופשוטין כלל כן נ"ל ודוק ואין להאריך יותר:

בגמ' והתנן שופר של ר"ה של יעל פשוט הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו' הא דלא קאמר בפשיטות דרבי לוי אמר כרבי יהודה דמתני' נ"ל משום דבמתני' לא קאמר ר' יהודה אלא דבר"ה תוקעין בשל זכרים א"כ אפשר דלא ממעט אלא של יעלים אבל לעולם דבעי' פשוטין דאפשר דבשל איל נמי זימנין דאיתרמי פשוט מש"ה מייתי מברייתא דקאמר בהדיא של זכרים כפופין ואי תקשי מאי קס"ד דבמתני' לא קאמר ר"י אלא דבעיא זכרים ולא איירי מכפופין ופשוטין דא"כ מאי מסיק רש"י ביובלות בשל יעלים ומאי טעם יש בדבר לומר דביובל דוקא של יעלים בשלמא או אמרינן דשל זכרים היינו כפופין ושל יעלים היינו פשוטין אתי שפיר כדמסקי' דר"י סובר ביוה"כ כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי משא"כ אי עיקר מילתא דר"י לענין המין לחוד ליכא שום טעמא אלא דבהא מצית למימר דלפי סברת המקשה הא דקאמר ר"י וביובלות בשל יעלים אף בשל יעלים קאמר וכ"ש של זכרים וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו במימרא דר' לוי דהא דקאמר של כל השנה בפשוטין היינו אף בפשוטין וא"כ בדר' יהודה נמי איכא למימר הכי והשתא א"ש נמי הא דמקשה בסמוך ולימא הלכתא כרבי יהודה משום דקס"ד דלענין יובל רבי יהודה נמי מודה דלכתחלה כפופין עדיף אלא שבא להכשיר אף של יעלים לאפוקי מת"ק והיינו דקאמר ר"י ביובלות בשל יעלים ולא מסיק של יעלים פשוטין כך סבר המקשה ומשני הש"ס דודאי דרבי לוי פליג אדר"י נמי לענין יובל דלקושטא דמילתא סבר ר"י דוקא של יעל פשוט ומטעמיה דמסיק וכמו שאבאר עוד בסמוך:

שם ולימא הלכתא כר"י ויש לתמוה הא איצטריך רבי לוי לאשמעינן דבתעניות פשוטין לאפוקי ממתני' דהא לא אשכחן לר"י דפליג בתעניות. והנלע"ד בזה דבלא"ה יש לדקדק במאי פליגי בתעניות דברוב הספרים לא מפרש בגמ' אלא טעמא דר"ה ויוה"כ לכך נ"ל דהא בהא תליא דכבר כתב הרמב"ן והר"ן ז"ל דהא דתוקעים בתעניות האידנא בשופר ולא בחצוצרות היינו משום דסמכי' אגמרא דתענית דילפינן סימן לדבר יריחו והתם שופרות הוי מדכתיב התם ביריחו במשוך בקרן היובל ע"כ צריך לפרש באחד משני פנים או דיובלא לישנא דדיכרא הוא או שנאמר דבא ללמד דתעניות ויובלות חדא היא שתוקעין בקרן שתוקעין ביובל והשתא אזדו לטעמייהו דלרבנן דבר"ה דוקא בכפופין ויובל ילפי בג"ש א"כ ע"כ דהאי קרן היובל דיריחו דהיינו של תעניות היינו דיובלא לישנא דדיכרא הוא מש"ה אית להו במתני' דשל תעניות בכפופין דהיינו איל משא"כ לר"י דאמר ביובלות בשל יעלים ומפיק לקרא מפשטא דיובלא לישנא דדיכרא הוא והיינו ע"כ משום דס"ל בפשיטות דבתעניות ויריחו מצותן בפשוטין דכמה דפשיט אינש דעתיה טפי מעלי לבד מר"ה דמצותן בכפופין זכר לעקדת יצחק כל זה היה סברת המקשה א"כ מקשה שפיר לימא הלכה כרבי יהודה דהא ר' לוי בכולהו כר"י אית ליה דכיון דמכשיר מיהא ביובל ביעלים כדפרישית דאף בשל יעלים קאמר לסברת המקשה והיינו ע"כ משום דקרן היובל דכתיב ביריחו ודאי של יעל הוי דפשוטין בעי' וקרי לה קרן היובל א"כ בתעניות נמי רבי לוי כר"י ולימא הלכה כר"י כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בגמרא הוי אמינא ליה היכי: ק"ק הא לפי הנראה האי גברא אתא לקמיה דלוי לתבוע הפלוני לדין ואיך ישאל ממנו הרי אסור לשמוע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו משום לא תשא שמע שוא ואם באמת היה הבעל דין חבירו שם הא מהתשובה שהשיב היה מבין מה קבל עליו ועוד מה קאמר והוא סבר מלתא דאיסורא קאמר ליה מה בכך אם בפניו תבע ליה לדין אפילו מלתא דאיסורא הוי ג"כ צריך לחקור לדון בדין משכב זכור או בושת:

ברש"י ד"ה מאי. כל שבעת הימים לא היה אוכל: מלשון זה משמע דקאי על שבעת הימים של כה"ג אכן מפשטת הגמרא דשם משמע דקאי על הזב וכן נראה מדברי תוס' הכא וכן פירש רש"י שם אין מאכילין אותו בימי בדיקתו עכ"ל. ופירוש דבריו נראה עפ"י מה שכתב הריטב"א אין מאכילין אותו בין ראיה לראיה שהוא חושש שמא יגמור ראיותיו עכ"ל. והיינו לפי מה דתנן זבים פ"ב דשנים בודקים אותו אם היה באונס ופירוש הי' בודקין אותו שלא להאכילו דברים שמביאים לידי זיבה שאז לא נטמא שתולין באונס ודילמא בלא זה ג"כ היה רואה ואז הוא זב באמת ולזה צריך בדיקה לידע אם יהיה זב או לא. וכן יש לפרש גם לשון רש"י שם מה שכתב בימי בדיקתו אכן י"ל ג"כ ע"פ מה שכתבו התוס' ישנים שם דאין מאכילין אותו בימי ז' נקיים קאמר שאז סותר אפילו באונס ולפ"ז יש לפרש גם מה שכתב רש"י שם בימי בדיקתו בימי ז' נקיים וגם הכא אפשר לפרש דברי רש"י מה שכתב כל שבעת הימים דהיינו ימי ז' נקיים אבל זה דוחק וביותר נראה דכונת רש"י דלכך נקט התם הברייתא דאין מאכילין לזב להשמיענו דגם לכה"ג אין מאכילין כן כל שבעת הימים וכן נראה מהרמב"ם:

ד"ה שמצות. וכל כנופיא בחצוצרות: הרמב"ם בפירוש המשניות ואחריו הברטנורא כתבו הטעם דסתם תענית על צרות הצבור וכתיב וכי תבואו וגו' על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. אכן בגמרא לקמן משמע כפי' רש"י דאמרינן כל כנופיא בכסף דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף:

ד"ה כמה דפשיט. משום דשויה בגז"ש: ק"ק למה לי טעם זה ולא סגי בטעם דרבי יהודה גם לת"ק דאמר וביוה"כ כמה דפשיט אינש דעתיה טפי מעלי. ומזה נלע"ד דרש"י לא גרס בגמרא הך וביוה"כ כמה דפשיט וכו' וטעמיה דר' יהודה דיוה"כ בפשוטים הוא כמש"כ התוס' ד"ה ר' יהודה שכתבו אבל יובל דשלוח עבדים ושדות החוזרות לבעלים אין לחוש אלא שיהיה שם שופר עליו עכ"ל. והמהרש"א הקשה על זה דהא קאמר טעמא בגמרא לר' יהודה וביוה"כ כמה דפשיט וכו' והניח בקושיא. ולפ"ז א"ש דגם התוס' לא גרסו בגמרא שלא הוזכר רק טעם הפלוגתא שבין ת"ק ור' יהודה לענין ר"ה דת"ק סבר כמה דפשיט וכו' ור"י ס"ל כמה דכייף וכו' ולענין יוה"כ לא הוזכר בגמרא טעם דפלוגתייהו כלל ונתן רש"י טעם לת"ק משום דשויה בגז"ש והתוס' נתנו טעם לר' יהודה דכיון דלשלוח עבדים וכו' אין לחוש אלא שיהיה שם שופר עליו. וא"ע מצאתי בקרבן נתנאל שכתב ג"כ הכי שמרש"י ותוס' נראה שלא גרסו הך וביוה"כ כמה דפשיט ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הפ"י בד"ה ברש"י ומה שהקשה בד"ה בתוספת:

בתוס' ד"ה של יעל. וכדאמר ר' אבהו: אין להקשות דתרתי טעמי ל"ל משום דכייף טפי מעלי ומשום זכירת עקידת יצחק. דיש לומר דאי משום זכירת עקדת יצחק הוי אמינא דגם אם עשה השופר של איל פשוט ע"י מים חמין שפיר דמי ואי משום דכייף לחוד גם של חיה או של תיש כפוף הוא לכן צריך תרי טעמי:

משנה. שופר של ר"ה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב, בגמ' מפרש דכמה דפשיט טפי מעלי ופיו מצופה זהב לכבוד י"ט. ובישיבה אמרתי דרך חידוד דהנה בירושלמי במשנה הקודמת דרבנן אמרי כל השופרות נקראו קרן ונקרא שופר ושל פרה קרן איקרי שופר לא איקרי התיבון הרי של יעל אינו קרוי לא קרן ולא שופר א"ר לוי שאניא היא שאין קטיגור נעשה סניגור. ולעיל בגמרין בטעמא דרבנן הש"ס קאמר דכל השופרות נקראו קרן ושופר אך פרה קרן דוקא ועולא אמר משום אקנ"ס ואביי משום שופר א' אמר רחמנא ולא שנים וג'. ואפשר דמשנתנו רמזה דהעיקר כאביי דהרי במקדש תוקעין בשל יעל פשוט ומזה נדח' טעם כל השופרות אקרו קרן ושופר דהרי יעל לא איקרי לא קרן ולא שופר כדפריך בירושלמי. ופיו מצופה זהב לדחות אין קטיגור נעשה סניגור. וא"כ פסול פרה משום שופר ולא ב' וג'. והוא על דרך שהיו נותנין עטרה של זית בראש שור הבכורים כמ"ש פ"ג דבכורים בירושלמי והרמב"ם פ"ד להודיע שהם ממין שבעה. כן כאן היו עושין להודיע טעם השופר:

גמרא. וביה"כ כמה דכייף איניש וכו' מהרש"א בחידושי הלכות תמה על זה ותמה על מה שהגיהו בתעניות מתוך פירש"י ע"ש וכדברי הר' ז"ל ראיתי בליקוטי ר"ב כ"י משם גיליון שכתב שיש דרצו להגי' בתעניות והיא שבוש דרש"י כתב שהוא כינופיא וצ"ע עכ"ד:

קבען פלניא. גזלני פלוני: במה קבענוך. המעשר והתרומה אתם קובעים אותי: מאי סירוגין. ששנינו במגילה (דף יז.) קראה סירוגין (סירוגין): פסקי. לפרקים שאינן נכנסין יחד: מאי חלוגלוגות. ששנינו בפ''ק דיומא (דף יח.) כל שבעת הימים לא היה אוכל השום והחלוגלוגות: פרפחיני. ירק שקורין עורקקל''י: סלסלה. חפוש והפך במטמונים של תורה: והוה דרינא טונא. נושא משוי: מתני' שופר של ראש השנה של יעל פשוט. מפרש טעמא בגמרא דמידי דתפלה בעי פשיטות: יעל. שטיי''ן בו''ק: ופיו מצופה זהב. בשל מקדש קאמר: שופר מאריך. לאחר שחצוצרות פוסקין תקיעתן נשמע קול השופר: ובתעניות. דאמרינן במס' תענית (דף טו:) תקעו הכהנים תקעו: בשל זכרים. אילים שסתמן כפופין: ושתי חצוצרות באמצע. שני שופרות להן אחד מכאן ואחד מכאן והן באמצע: שמצות היום בחצוצרות. דלכנופיא בעלמא נינהו וכל כנופיא בחצוצרות דכתיב (במדבר י) והיו לך למקרא העדה: שוה היובל לראש השנה לתקיעה. בפשוטין ואף על גב דתקיעתו ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים והשמטת מכירת שדות אפילו הכי כדר''ה בעי למעבדי' דגמרינן לה לגזירה שוה שביעי שביעי בפ' בתרא (דף לד.): ולברכות. דבעי למימר תשע ברכות ביום הכפורים של יובל: ר' יהודה אומר כו'. טעמא מפרש בגמ': וביובלות בשל יעלים. וגזירה שוה לא גמיר: גמ' ושל כל השנה. של תעניות: קמ''ל. בר''ה אית ליה כרבי יהודה אבל ביובל לית ליה משום גזירה שוה: במאי קמיפלגי. תנא קמא ורבי יהודה: כמה דכייף איניש. בתפלתו פניו כבושין לארץ טפי עדיף משום והיו עיני ולבי שם (מלכים א ט) הלכך בראש השנה דלתפלה ולהזכיר עקידת יצחק בא בעינן כפופין ויובלות שהן לקרוא דרור בעינן פשוטין וגזירה שוה לית ליה: כמה דפשיט טפי עדיף. משום נשא לבבנו אל כפים (איכה ג) הלכך בראש השנה בפשוטין דלתפלה הוא ודיוה''כ נמי משום דשוייה בגזירה שוה ובתענית דלכנופיא לא איכפת לן ועבדינן כפופין להכירא ולר' לוי אית ליה כר' יהודה דלתפלה בעינן כפופים וביום הכפורים סבירא ליה דשוה היובל לראש השנה כרבנן הלכך תרווייהו בעינן כפופים:

חלוגלוגות. ונפקא מינה לזב בפ''ק דיומא (דף יח.) דאמרינן אין מאכילין אותו דברים המביאים לידי טומאה כגון חלוגלוגות: של יעל פשוט פירש בקונטרס חיה שכן שמה וקורין אותה אשטנבו''ק ובערוך פי' היא כשבה נקבה וקרן הכשבה רגיל להיות פשוט וכפירש הקונטרס נראה דיעל חיה דכתיב (תהלים קד) הרים הגבוהים ליעלים ואקו ודישן (דברים יד) מתרגמינן ויעלא ורמא ומצוה בשל יעל פשוט כדמשמע בגמ' דכמה דפשיט טפי עדיף משום נשא לבבנו אל כפים ומיהו אין הלכה כן אלא כר' יהודה דאמר בר''ה בשל זכרים כפופים דהיינו של איל ור' לוי קאי כוותיה בגמ' דאמר מצוה של ר''ה ויוה''כ בכפופים דקסבר כמה דכייף איניש טפי עדיף משום והיו עיני ולבי שם וכדאמר ר' אבהו בפ''ק (דף טז.) למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב''ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק ומיהו נראה דלא פליגי אלא לכתחילה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה . והיכא דלא מצא של איל יוצא בשל רחל או בשעיר עזים תדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף כתיב בקרא תעבירו שופר כתיב ביובל (ויקרא כה) וילפינן ר''ה מיניה וכיון דכולהו אקרו שופר חוץ משל פרה למה לא יצא ועוד משמע דפלוגתא דרבנן ור' יוסי בפני עצמן ופלוגתא דרבנן ור' יהודה בפני עצמן ולאו חדא פלוגתא היא ואם תמצא לומר דדוקא איירי אם כן הויא חדא פלוגתא דלתנא קמא כולהו כשרין בין בראש השנה בין ביוה''כ בין בתעניות חוץ משל פרה ור' יוסי אומר אף של פרה ולאידך רבנן ר''ה ויוה''כ בשל יעל ותעניות של זכרים ולר' יהודה ר''ה של זכרים וביובל בשל יעלים ומיהו קשה קצת דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר''ה ויוה''כ היינו משום דילפינן גזרה שוה זה מזה בשביעי שביעי כדאמרינן בפ' בתרא (דף לד.) וכדתנן שוה יובל לר''ה לתקיעה ואי הוה טעמא משום מצוה בעלמא כדאמרינן דכמה דכייף איניש טפי עדיף היינו דוקא בראש השנה שהתקיעה לתפלה ולזכרון אבל יובל אין התקיעה אלא סימן שלוח עבדים והשמטות שדות החוזרות לבעלים לכך היה נראה לי מתוך זה דאינו יוצא אלא בכפוף פירוש דצריך להיות כפוף אי לא לא וגמרינן יובל מיניה: ושתי חצוצרות באמצע. שתי שופרות היו להן אחד מכאן ואחד מכאן כדי שיהיו החצוצרות באמצע משום דמצות היום בחצוצרות: רבי יהודה אומר בר''ה בשל זכרים וביובלות בשל יעלים. לית ליה לרבי יהודה שוה יובל לר''ה והא דבעינן שופר בראש השנה לאו משום דילפינן מיובל אלא כאידך תנא דיליף בפ' בתרא (ג''ז שם דף לד.) מדכתיב תקעו בחדש שופר ומיהו ההוא תנא נמי יליף ר''ה מיובל בגזרה שוה כדקאמרינן שלש תרועות נאמרו בר''ה ומייתי קרא דוהעברת שופר תרועה דכתיב ביובל וביום ולא בלילה נמי יליף מיובל כדקאמר התם והא דאיצטריך ליה קרא דתקעו בחדש שופר משום דיליף נמי ראש השנה ממדבר והוה אמינא דבחצוצרות כמדבר לכך נראה דמודה רבי יהודה דשוה יובל לר''ה אלא לענין הך מילתא אין שייך להשוותם להיות בשל זכרים כשל ר''ה דטעמא דר''ה מסברא בעלמא דכמה דכייף איניש טפי עדיף שהוא יום הדין ולהזכיר עקידה אבל יובל דלשלוח עבדים ושדות החוזרות לבעלים אין לחוש אלא שיהא שם שופר עליו אע''ג דר' לוי נמי משוה להו לענין זה משום גזרה שוה יש לומר דבהא פליגי: