ראש השנה כז ע"א

דף כז - א

שנינו במשנה: ופיו של השופר של ראש השנה, היה מצופה זהב.

ומקשינן: והתניא: ציפהו זהב במקום הנחת פיו של התוקע - השופר פסול. מפני שהתקיעה נעשית בזהב, ולא בשופר עצמו.

ואם ציפהו זהב שלא במקום הנחת פיו - כשר!

ואם כן, האיך שנינו במשנה שפיו היה מצופה זהב?

אמר תירץ אביי: כי תנן נמי מתניתין, מה ששנינו במשנתנו שפיו היה מצופה זהב - שלא במקום הנחת פה, תנן.

שנינו במשנה: ושתי חצוצרות מן הצדדים.

ותמהינן: ותרי קלי - מי משתמעי!?

וכי ניתן לשמוע את קול השופר וקול החצוצרות, שהם שני קולות הנשמעים יחד?!

והתניא והרי שנינו בברייתא: "זכור את יום השבת לקדשו" האמור במתן תורה בחומש שמות [כ - ח]. ו"שמור את יום השבת לקדשו" האמור במתן תורה בחומש דברים [ה, יב] שניהם בדיבור אחד של ה' נאמרו, מה שאין הפה של האדם יכולה לדבר. ואין האוזן יכולה לשמוע [אלא על ידי נס שמעו את הדברים כאחד].

ומכאן ששני קולות אינם נשמעים יחד!

ומתרצינן: לכך מאריך בשופר לאחר שגמרו החצוצרות לתקוע, וכמבואר במשנה, כדי שיצא ידי חובתו בשעה ששומע את קול השופר בפני עצמו.

ומקשינן: למימרא, מדבריך התרצן, מוכח שאתה אומר [סובר] דכי [שכאשר] שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא. וממילא יש ללמוד מדבריך שגם השומע תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא, שהרי אין שום הבדל בין סוף תקיעה בלא תחילתה, לבין תחילת תקיעה בלא סופה!

תא שמע, בוא ושמע ראיה שלא כדבריך:

בראש השנה תוקעים שלש סדרות של תר"ת [דהיינו: ת'קיעה ת'רועה, ת'קיעה]. פעם אחת כנגד מלכיות, ואחת כנגד זכרונות, ואחת כנגד שופרות.

[כמבואר להלן לג ב. אך כיום אנו נוהגים לתקוע שלש סדרות של תשר"ת תש"ת תר"ת].

ושנינו להלן [שם]: מי שתקע תקיעה ארוכה בראשונה, בסדר הראשון של תר"ת את התקיעה שלאחר התרועה, ומשך את אותה התקיעה בשניה, שהאריך את אותה התקיעה שלאחר התרועה כשתים, כשיעור שתי תקיעות, מפני שרצה לצאת בה את התקיעה שבסוף תר"ת הראשון, ושבתחילת תר"ת השני -

אין בידו אלא תקיעה אחת. ויצא רק ידי חובת סדר תר"ת אחד. ^[24]

ולדבריך, שאתה אומר שאפשר לצאת ידי חובה בחצי תקיעה, אמאי? מדוע אין בידו אלא אחת?

תיסלק ליה בתרתי! תעלה לו התקיעה הארוכה עבור שתי תקיעות! חציה עבור תר"ת הראשון, וחציה עבור תר"ת השני! ומתרצינן: אמנם אפשר לצאת בחצי תקיעה, אבל אין לצאת בתקיעה אחת ידי חובת שתי תקיעות. כי פסוקי תקיעתא מהדדי - לא פסקינן! אין לחתוך ולחלק תקיעה אחת ולעשותה שתי תקיעות.

תא שמע, בוא ושמע ראיה אחרת, שאי אפשר לצאת בחצי תקיעה כלל:

שנינו במשנה [להלן כח א]: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, כעין בור שבונים מעל הקרקע [על ידי בנית גדר על הארץ], או התוקע לתוך הפיטס, חבית גדולה, אם קול שופר שמע - יצא.

ואם קול הברה [הד] שמע - לא יצא.

ואם אכן השומע חצי תקיעה יצא, אמאי למה השומע קול הברה לא יצא? ליפוק, ייצא ידי חובתו בתחילת התקיעה, מקמי דליערבב קלא, לפני שקול השופר התערבב עם ההד!

ומכאן, שאין יוצאים בשמיעת חצי תקיעה.

ולכן, הגמרא חוזרת בה מן התירוץ הזה.

ובהכרח, כי אף על פי שתקעו בשתי חצוצרות מן הצדדים, בכל זאת יצאו ידי חובתן בכל תקיעת השופר, מתחילתה ועד סופה, ולא בסוף התקיעה בלבד, כאשר השופר האריך יותר מן החצוצרות.

ומה שהקשינו לעיל הרי "תרי קלי לא משתמעי" [שני קולות אינם נשמעים יחד], וכמו שהגמרא הוכיחה לעיל מהברייתא האומרת שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, והוא דבר שאין האוזן יכולה לשמוע - יש לומר: אלא, תרתי קלי, שני קולות, רק כאשר הם יוצאים מחד גברא, הרי הם לא משתמעי. כעין זכור ושמור, ששניהם יצאו מפי ה'.

אבל שני קולות מתרי גברי [משני אנשים] משתמעי.

הלכך אפשר היה לשמוע את קול השופר, אף על פי שהחצוצרות היו נשמעות יחד איתו, מפני שלא יצאו מפיו של אדם אחד.

ותמהינן: ומתרי גברי, מי משתמעי!? וכי שני קולות משני אנשים, נשמעים?!

והא תניא: בזמן חז"ל היו קורים בתורה ובנביא בבית הכנסת ואף מתרגמים אותם לארמית כדי שהציבור יבין. ושנינו בברייתא:

בתורה - אחד קורא ואחד מתרגם. ובלבד שלא יהא אחד קורא בתורה ושנים מתרגמין, היות ושני קולות אינם נשמעים יחד [וכל שכן שלא יהיו שנים קוראים בתורה יחד].

ומכאן ששני קולות משני בני אדם, אף הן אינם נשמעים!

ומתרצינן: הא, תקיעת השופר והחצוצרות, לא דמיא אלא לסיפא, אינה דומה אלא לאמור בסוף הברייתא:

בהלל ובמגילה - אפילו עשרה קורין בבת אחת.

והשומעים יוצאים ידי חובתם אף על פי שאי אפשר להם לדייק שיאמרו כולם אותה תיבה ממש, אלא אחד קורא תיבה אחת, ואחר קורא את התיבה שאחריה.

אלמא, מכאן למדנו, שכיון דחביב - יהיב דעתיה. דבר חדש, שאינו נוהג יום יום, הרי הוא חביב על האדם, ונותן את דעתו ושומע אותו, אף על פי שהוא שומע שני קולות יחד.

הכא נמי, גם לענין תקיעת שופר וחצוצרות, כיון דחביב, שמצות תקיעת שופר חדשה וחביבה על האדם, לכן, יהיב דעתיה, ושמע. נותן לבו לשמוע את תקיעת השופר היוצא מבין החצוצרות.

ומקשינן: אלא, מאחר שלמסקנה היו יוצאים בכל תקיעת השופר כולה, יש לשאול: למה מאריך בשופר יותר מן החצוצרות?

ומתרצינן: כדי לידע שמצות היום היא בשופר, ולא בחצוצרות.

שנינו במשנה: ובתעניות תקעו בשל אילים זכרים כפופין, ופיו מצופה כסף.

והוינן בה: מאי שנא התם, במה שונה ומיוחד השופר של ראש השנה במקדש, שעשו את ציפוי פיו דזהב.

ומאי שנא הכא, בתעניות, שעשו את ציפוי השופר דכסף?

ומתרצינן שני תירוצים:

א. איבעית אימא, אם תרצה תאמר: כל כינופיא, כל כינוס - בתקיעת חצוצרות דכסף הוא נעשה.

כי כל תקיעה לשם אסיפת העם נעשתה בחצוצרות כסף.

דכתיב [במדבר י]: "עשה לך שתי חצוצרות כסף, והיו לך למקרא העדה".

וגם כאן, עשו את ציפוי פי השופר בכסף.

ב. ואיבעית אימא, ואם תרצה, תאמר, שמצאנו שהתורה חסה על ממונן של ישראל.

וכמו שמצינו שחסה התורה על ממונם של ישראל בענין צרעת הבית, שנאמר "וצוה הכהן, ופנו את הבית" [ויקרא יד]. וזאת, כדי שלא ייטמאו כלי החרס שבבית כאשר הכהן יטמא את הבית המנוגע, ויילכו לאיבוד היות ואין להם טהרה.

ולפיכך עושים את החצוצרות כסף, שהוא זול מן הזהב.

ולכן עשו גם את ציפוי פיו של השופר מכסף.

ותמהינן על הטעם השני:

התם נמי, בראש השנה במקדש, נעביד לציפוי פי השופר דכסף, ולא של זהב, ונחוס על ממון ישראל!

ומתרצינן: אפילו הכי, אף על פי שהתורה חסה על ממון ישראל, בכל זאת כבוד יום טוב של ראש השנה עדיף, ולכן עשאום זהב.

רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתניתין. חשב לעשות מעשה כדברי משנתנו, ולתקוע גם בחצוצרות בשעת תקיעת השופר.

אמר ליה רבא: לא אמרו לתקוע בחצוצרות אלא במקדש.

תניא נמי הכי: במה דברים אמורים, שהיו שתי חצוצרות בצדדים? - במקדש בלבד.

אבל בגבולין, בשאר ערי ישראל, מקום שיש חצוצרות, דהיינו בתעניות ^[25] - אין תוקעים בשופר.

ומקום שיש שופר - אין תוקעים בחצוצרות.

וכן, כדברי משנתנו שהיו תוקעים בשתי חצוצרות עם השופר, הנהיג רבי חלפתא בציפורי, ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני.

וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח העזרה [דהיינו בעזרת נשים], ובהר הבית בלבד.

הגמרא מבארת מדוע יש הבדל בין המקדש לגבולין בענין זה:

אמר רבא, ואיתימא [ואולי] רבי יהושע בן לוי: מאי קראה? מאיזה פסוק למדו שתוקעים בחצוצרות ושופר יחד רק במקדש, ולא בגבולין?

דכתיב [תהילים צח]: "בחצוצרות וקול שופר - הריעו לפני המלך, ה'".

ומכאן, שדוקא לפני המלך ה' הוא דבעינן, צריכים בו חצוצרות וקול שופר יחד.

אבל בעלמא - לא. שנינו במשנה: שוה היובל לראש השנה לתקיעה, וכן לברכות, שמזכירים במוסף של יום הכיפורים של יובל: מלכיות, זכרונות ושופרות, כשם שמזכירים בראש השנה.

אמר רבי שמואל בר יצחק: כמאן מצלינן האידנא, כדעת מי אנו מתפללים בימינו, ואומרים בסדר זכרונות של ראש השנה "זה היום תחלת מעשיך. שהיום נבראו כל מעשיך, זכרון ליום ראשון שבו נברא העולם".

כמאן, כדעת מי? - כרבי אליעזר, דאמר, בתשרי נברא העולם.

[אבל לדעת רבי יהושע לעיל ח א, בניסן נברא העולם].

מתיב רב עינא: סתירה למנהגנו, שאנו אומרים בזכרונות של ראש השנה "זה היום תחלת מעשיך", מכך ששנינו במשנתנו:

שוה יובל לראש השנה לתקיעה, ולברכות.

וקשה, הא איכא, הרי יש הבדל ביניהם לענין אמירת "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון".

דבראש השנה איכא, יש זכרון ליום בריאת העולם. ולכן אנו אומרים כן בזכרונות שבראש השנה.

ואילו ביובל ליכא זכרון שכזה, שהרי אומרים את הברכה הזאת ביום הכיפורים, ואין אומרים כן בזכרונות שביום הכיפורים, שהרי בראש השנה נברא העולם, ולא ביום הכיפורים!

ומכך שמשנתנו אומרת שהם שוים לנוסח הברכות, מוכח שלדעת משנתנו אין אומרים בתפילת ראש השנה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". והלכה כסתם משנה ^[26]!

ומתרצינן: כי קתני, כל אשר שנינו "שוה יובל לראש השנה לתקיעה ולברכות" - אשארא, רק על שאר הדברים, שנינו.

אך יש הבדל ביניהם לענין אמירת "זה היום תחלת מעשיך". ^[27]

רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי, שנה את שאלת רב שמואל בר יצחק ותשובתו באופן אחר: אמר רב שמואל בר יצחק: הא דתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות - כמאן, כדעת מי סוברת משנתנו?

דלא כרבי אליעזר!

דאי משנתנו כרבי אליעזר היא. תיקשי:

הרי, כיון דאמר רבי אליעזר כי בתשרי נברא העולם, ממילא מזכירים זאת בברכת הזכרונות שבתפילת מוסף.

ואם כן, הא איכא, הרי יש הבדל בין ראש השנה ליובל בענין "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון".

דבראש השנה איתא, שמזכירים זאת בתפילת ראש השנה, וביובל ליתא, שאין מזכירים זאת בתפילת יום הכיפורים! ומכאן, שמשנתנו הסוברת שאין אומרים בתפילת ראש השנה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" סוברת שבניסן נברא העולם, וכדעת רבי יהושע!

ודחינן: יתכן שמשנתנו סוברת כרבי אליעזר.

וכי קתני, וכל אשר שנינו ששוה יובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, אשארא. רק על שאר הדברים שנינו.

אך יש הבדל ביניהם לענין "זה היום תחלת מעשיך ".

מתניתין:

א. שופר שנסדק ^[28] ודבקו בדבק, ^[29] או על ידי חימום באש ^[30] - פסול.

מפני שהוא כשני שופרות. ^[31]

והכתוב אמר לתקוע בשופר אחד ולא בשנים או שלשה שופרות.

ב. דיבק שברי שופרות - פסול.

שהרי זה כשני שופרות. ^[32] והכתוב אמר לתקוע בשופר אחד ולא בשנים ושלשה שופרות.

ות"ק סבר אדרבה איפכא מסתברא ופיו:
של שופר מצופה זהב. ואוקימנא שלא במקום הנחת פה אבל במקום הנחת פה פסול הוא אותו השופר:

ושתי חצוצרות מן הצדדין כו'. ואקשינן ותרי קלי מי משתמעי כלומר אפשר לאדם לשמוע שני קולות בבת אחת והתניא שמור וזכור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ולא אוזן יכול לשמוע. ופרקינן לכך מאריך בשופר כדי לצאת החובה בקול השופר ואקשי' הנה כיון שהאריך בשופר סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה למימרא דשמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא.

והתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. פי' תקע תר"ת תקיעה תרועה תקיעה ועוד רוצה להתחיל תר"ת אחר. נמצא תקיעה של סוף תר"ת הראשון ותקיעה שהיא התחלת תר"ת השני סמוכות להדדי. עכשיו אם משך בסוף התקיעה האחרונה שבתר"ת הראשון כשיעור ב' תקיעות אין בידו אלא אחת כי אין מפסיקין הסוף מן התחלה ולא עלה בידו אלא תר"ת אחת. ופרקי' פסוקי תקיעתא חדא לתרתי לא פסקי ולעולם שמע תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה או סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא. וי"א היה צריך תר"ת ותקע תקיעה ומשך בתרועה כדי תרועה ותקיעה אין בידו אלא תקיעה אחת. ותלמוד א"י מסייע לזה הפירוש.

ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות כו'. ושנינן תרי קלי מחד כגון שמור וזכור שנאמרו מפי הגבורה תרי כחדא לא משתמעי אלא הני כאות ומופת אבל תרי קלי מתרי משתמעי כדתניא בהלל ובמגילה אפי' י' קורין וי' מתרגמין אלמא כיון דחביב עליה יהיב דעתיה ושמע הכא נמי גבי שופר וחצוצרות יהיב דעתיה ושמע.

א"כ למה מאריך בשופר להודיע שמצות היום בשופר ש"מ דשופר ביד אחד וחצוצרות ביד אחרים ותוקעין בהן. והני מילי במקדש כדתניא בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין בו חצוצרות ומקום שיש חצוצרות אין שופר כו' מהאי קרא בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.

בעינן בחצוצרות וקול שופר אבל בגבולין לא.

שוה יובל לר"ה לתקיעה ולברכות פי' בעינן ט' תקיעות וברכות מלכיות וזכרונות ושופרות כך מתפללין ביובל ביוה"כ. כמאן מצלינן בר"ה זה היום תחלת מעשיך כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם ומותבינן והא תנן שוה יובל לר"ה לתקיעות ולברכות. והאיכא זה היום תחלת מעשיך.

הא דתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. הראשונים פירשו שאם תקע בתקיעה האחרונה של תר"ת והאריך בה כשתים כדי שתעלה לו אף לתקיעה ראשונה של תר"ת השני לא עלתה לו אלא לאחת וצריך לתקוע תקיעה אחרת להתחלת תר"ת השני אבל לתקיעה אחרונה של סימן ראשון עלתה לו ובא רב יצחק אבן גיאת ז"ל ואמר שמצא בירושלמי שאף לתקיעה אחרונה של תר"ת ראשון לא עלתה לו ומאי אלא אחת היא התקיעה ראשונה של סימן ראשון שתקע בה בפ"ע. וזהו הירושלמי כמו שכתבו תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחתרבי אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא. ואמר הרב ז"ל מתוך שלא מצינו בעלי התלמוד באין לחלוק על המשנה חזרנו לומר על הראשונה נאמרת ועליה אמר אין בידו אלא אחת פי' אותה ראשונה בלבד שתקע כתקנה אבל השניה שמשכה כשתים אין בידו אפילו אחת מהן וזוהי דעת דר' זעירא.
וזה הפי' כמה הוא דחוק שיאמר תנא דמשנתנו אין בידו אלא אחת ויאמר ר' זעירא אפי' אחת אין בידו ולא בא לשנות אלא לפרש והלשון הוא דבר והפוכו ועוד אראך שאין זה דרך הירושלמי ולא זו העיר.
אבל בתחלה הוצרכתי לכתוב כי לפידעתי אי אפשר לפרש משנתנו אין בידו אלא אחת על הראשונ' חדא שהרי כשאמרו בגמ' למימרא דשמע סוף תקיעה ולא תחילת תקיעה יצא לא הקשו ממשנתנו עד שדקדקו וממילא תחלת תקיעה בלא סוף נמי יצא אי ס"ד אותה התקיעה שנמשך בה לא עלתה כלל בלאו הכי נמי הוה יכול למידק ואם איתא וסוף תקיעה בלי תחילת תקיעה יצא הכא נמי תיפוק משום סופה בלא תחלתה שהרי לשם מצוה הוא תוקע ומתכוין לשמוע תקיעת מצוה ואע"פ שלא עלתה לשתים כשתמצא לומר תחלה בלא סוף לא יצא וזו הואיל ולשתים נתכוין כשתים הן מ"מ תיפוק תקיעה ראשונה משום סופה.
ועוד דהוה לן למישני בגמרא ואמאי לסליק נמי לתרתי כלומר לא מבעיא לחדא שהוא בדין שעלתה לו אלא לשתים נמי תעלה לו מדלא קאמר הכי ש"מ דלא קשיא ליה אלא אמאי לא סליק לתרתי לפי שלאחת ודאי עולה לו. ועוד דמאן דאמר מצות אין צריכות כוונה אמאי לא עלתה לו כלל מי גרע מתוקע לשיר ולכ"ע נמי יוצא בה בין ברישא בין בסיפא דהא לשם מצוה הוא תוקע וכי לא מיפסקת בתקיעות יוצא הוא באחת.
ועוד שאם אינה עולה לו אותה תקיעה הארוכה כלל אף אחת אין בידו לפי שהוא צריך לתקוע תקיעה אחרת ונמצא שאותה תקיעה הארוכה שלא עלתה לו מפסקת בין תרועה לתקיע' וצריך לחזור לראש כדאמרינן בגמ' לקמן באידך פרקין ודילמא ילולי הוא וקא מפסקי שברים בין תרועה לתקיעה ודילמא גנוחי הוא וקא מפסיק תרועה כו'. ואם תאמר תקיעה ותקיעה לאו הפסק היא ודאי כיון שלא עלתה לו הפסק הוא דומיא דשברים ותרועה דפשוטה לפניה ולאחריה בעינן ואין בתקיעה שיוצא בה לאחריה ממש ותניא נמי בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת פי' שאין בידו אלא תקיעה אחרונה ויחזור ויריע ויתקע פי' לפי שהפסיק בתרועה אחת שכבר הריע וחזר ונתעסק בתרועה נמצאת אותה תרועה אחרונה שאינה כלום מפסקת בין תקיעה אחרונה לתרועה לפיכך לא יצא כדאמרינן בתרועה ושברים בשילהי מכילתין וכדבעינן לפרושי קמן.
אלא מאי אין בידו אלא אחת שלא עלתה לו לשתים מחמת אורכה אלא לאחת עלתה לו והא דקתני תקע בראשונה ולא קתני האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת משום דאי תנא הכי הוה אמינא דהכי קתני אם האריך בתקיעה ראשונה של סימן לא עלתה לו לשתי תקיעות ולא יהא צריך לתקוע אחרת בסוף אלא משום דבעי' פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם שתי תקיעות סמוכות על הסדר תקע בנשימה אחת עלתה לו לשתים קמ"ל. ועוד איכא למימר לפי שאין שיעור לתקיעות למעלה ואם רצה להאריך מאריך אם האריך בה כשתים פשיטא שלא עלתה לו לשתים שעדיין מעין התקיעה הראשונה היא ואחת היא שהרי אין לה שיעור למעלה ומש"ה קתני תקע בראשונה שהיא תקיעה שבתחלת הסימן והאריך (בה' בשתים) בראשונ' הרי אלו כאילו הפסיק ותקע שתים שהרי השניה ניכרת כאן קמ"ל, וזה נ"ל באמת ובנכון.
ועכשיו אחזור לפרש הירושלמי ולכתוב לך הגרסא מתחלתה שהרב הנזכר ז"ל קצר בה וכך הוא הירושלמי הזה בפ' הזה בפסיקת' דמתניתין שופר של ר"ה של יעל פשוט כו' א"ר יוסי הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והדא אמרה דתקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זמנא בשם רבי זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו'.
וכך פירושו זאת אומרת תקיעה שמתחלה התחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו אכוון ותקע לי וכוון והשלים תקיעותיו או שהתחיל בה להוציאו ומשך בה יותר מן השיעור להתעסק בעלמא יצא והידא אמרה דא איזו משנה אמרה כן ומפרק תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת והא כיון שהשלים הראשונה ונתכוון לשם שנייה ואינה עולה לו אינו אלא כמתעסק בעלמא אלמא שמע תחלת תקיעה בלא סוף אלא כמתעסק עולה לו אחת ובא ר' בא ברבי זמינא בשם רבי זעירא לחלוק על רבי יוסי ואמר היכא ששמע מקצת תקיע' מן המתעסק לא עלתה לו שנייה ואינו דומה למשנתנו למה רישא בסיפא מצטרף וסופו גבי רישא מצטרף פירוש כל תקיעה ראשה וסופה מצטרפין לפיכך שמע מקצת תקיעה מן המתעסק לא יצא לפי שראשה אין לה סוף כלומר אם שמע תחלתה מן התוקע לשם מצוה שחזר בסופה להתעסק לא יצא שאותו ראש התקיעה אין לה סוף וכן אם היה מתעסק בראש וחזר ותקע לשם מצוה אין לאותו הסוף ראש לפיכך לא יצא אבל משנתנו ראש וסוף יש לה לשם מצוה ועלתה לו לאחת והא דקאמר אפילו אחת אין בידו ולא מיבעיא שתים לישנא בעלמא קאמר משום לתא דמתניתין דגבי מתעסק פשיטא דלא תעלה לשתים ומדברי רבי יוסי סיוע לפרושנו הפך מדברי רבי יצחק ז"ל.
וכמדומה לי שהביאו זה הענין בכאן בגמרא זו משום דקתני מתניתין שופר מאריך וחצוצרות מקצרו' שמצות היום בשופר וקס"ד דבאותו אריכות הוא יוצא דהוא מקצת תקיעה ועלה קאמר הדא אמרת פשוט' ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ושאלו עוד והידא אמרה דא במתעסק דמתני' דילמא מכולה תקיעה נפיק כדמוקמינן בגמרא ואהדר תקע בראשונה כו' כדפרישית.
עוד במקום אחר שוה לנו הסוגיא בפרק בתרא הכי איזו תרוע' חנניא ור' מנא חד אמר הדין טרופטה וחרנא אמר דקיקין רבי חנניא חשש להא דרבי מנא ולהדא דילן והיידא אמרה דהא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' בא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה כו' ופירוש שר' חנניא חושש לדברי ר' מנא שהתרועה קול המתרעש שנקרא להם טרופטא והוא ילולי והיה חושש עוד להדא דילן דעבדינן תלת דקיקין שהם שלשה שברים והיה עושה שברים וחוזר ועושה תרועה או הפך ולא היה רוצה להוציא עצמו בסימן תשר"ק כלומר שיעשה תרועה ושברים כאחת והידא אמרה דא שאם יאריך בתרועה אחת או עשה שברים ותרועה לא יצא דתנן אין בידו אלא אחת אף כאן לא היתה עולה לו אלא אחת רבי בא בר זמינא אמר אף אחת אין בידו לפי שתחלתה שברים וסופה תרועה ואי שברים לאו תרועה ואי תרועה לאו שברים הילכך אין לראש סוף ולסוף ראש ולא מזו יצא ידי חובתו ולא מזו יצא ידי חובתו ונראה שלא היו חוששין בירוש' בהפסק בעושה תרוע' ושברים כאחת אבל היה להם כמאריך בתקיע' ואם היה עושה תרועה ומפסיק ועושה שברים היו חוששין להפסק ומשו"ה לא הוה אמר ר"ח דעושה תרוע' וחוזר ועוש' שברים בהפסק' בינתים שיהא להן ראש וסוף ובזה אינו הולך בשיטת הגמ' שלנו.
ואני חושב עוד בזה מה שהוא נהוג בירושלמי במקומות רבים תדיר שהחזירו כאן והידא אמרה דא על פשוט' ששמע מקצתה מ' המתעסק ואיתמר אפסיקא דמתניתין תקע בראשונה ומשך כון ואינו מחובר למחלוקת רבי חנניא ור' מונא ומ"מ פירוש הענין כמו שביארתי לא כדברי הרב ר"י ז"ל ובזה הדרך ישכן אור.
והוי יודע שמה ששנינו אין בידו אלא אחת דוקא בתקיעה ותקיעה לפי שכיון שאין לה שיעור למעלה עדיין תקיעה אחת היא אף על פי שתקע וקצר בראשונה שפעמים שאדם מאריך בזו ומקצר בזו ומש"ה אפסוקי תקיעתא לא מפסקינן אבל תקע והריע בבת אחת יצא ועולות לו לתקיעה ותרועה לפי ששנוי קול התרועה או התקיעה הוה ראש לה ולא מיקריא תחילה בלא סוף וסוף בלא תחילה. ולמדתיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפ' דלקמן אמרן בנפיחה אחת אשכח תנויי תנא אמר בנפיחה אחת יצא והתנינן סדר תקיעות ג' של ג' ג' שלא יפחות פי' כיון דקתני של ג' ג' אלמא מופסקת בעינן דאלו בנפיחה אחת אינן שלש ומפרקי' שלא יפחות לא באה משנתנו אלא לומר שלא יפחות משלש אלא יתקע פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל אם תקען בנשימה אחת יצא שהרי לא פיחת וקול תקיעה משונה מקול תרוע' וניכר הוא שהן שלש.
והא דתשכח בתוספתא תקע והריע ותקע בנשימה אחת לא יצא לא תסמוך עלה ומשבשתא היא ותני יצא שהיא אותה הברייתא שהביאו בירושלמי דקתני יצא ואף ע"ג דפרישנא לעיל בירושלמי דתרוע' ושברים כאחת אינו עול' לו שאני התם דתרוייהו שברים נינהו דדמו להדדי ואפסוקי תקיע' היא:

והא דאמרינן ת"ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות כו'. ואמאי ליפוק בתחילת תקיע' מיקמי דליערבב קלא. תמהני ודילמא לית בה שיעור מיקמי ערבוב ואפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני אם קול הברה שמע משמע ליה שאם שמע קול הברה אפי' בסוף לאחר שיעור תקיעה אפ"ה לא יצא. א"נ קים להו דלא מיערבב קלא בבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו:

הא דתנן שופר שנסדק ודבקו פסול. נראה מפירושי רש"י ז"ל שהוא מפרש שנסדק כולו לארכו וכן הא דתניא נסדק לארכו שנסדק כל ארכו ולפיכך פסול דלאו שופר הוא כלל ואפי' יכול לתקוע בו פסול שאינן אלא הברה א"נ משום דלאו שופר הוא כלל אלא כשברי שופר הוא.
והאי דקתני דבקו ה"ה שלא דבקו כדקתני ברייתא בשמעתין נסדק ולא קתני דבקו אבל מתני' רבות' קמ"ל סד"א כיון שדבקו בעצמו ולא משופר אחר ולא ממין אחר אלא בעצמו יכשר קמ"ל שאפי' דבקו פסול.
ומה שכתב רש"י ז"ל ודבקו בדבק שקורין גלו"ד אינו נכון דהוה לי' שלא במינו אלא שמא רצה לומר שמדבקין אותו בדבק הזה וגוררין אותו לאחר שנדבק, ואין צורך לזה הפי' שהשופר בעצמו מתדבק כשמחממין אותו באור:

תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת. יש מפרשים, אין בידו אלא אחת דהיינו תקיעה שתקע לפני תרועה, אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו כלום, לפי שהוא סבר לאפסוקה ושתהא כשתים, ואין לה הפסק, ולפיכך רישא לית לה סוף וסופא לית לה ראש. והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם (ר"ה פ"ג ה"ג) תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זימנא בשם ר' זעירא אמר אפילו אחת אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף וסיפא גבי רישא מצטרף לא רישא אית ליה סיפא ולא סיפא אית ליה רישא. והיינו נמי דקתני תקע בראשונה, דאי לא למה ליה לאדכורי כלל תקיעה ראשונה, אלא לומר שאין בידו אלא אותה תקיעה שתקע בראשונה. ואינו מחוור. דלמה לא תעלה לו אותה תקיעה משום אחת מיהת, דהיינו שתעלה לפשוטה שלאחר הסימן, דאטו מי גרע האי מן התוקע לשיר דיצא. ועוד דאם איתא דלא עלתה לו אותה תקיעה לכלום, אפילו תקיעה ראשונה לא תעלה לו, דהא אפסקה לה אותה תקיעה פסולה בין תרועה לתקיעה שיחזור ויתקע עכשיו, כדמשמע בפירקין דלקמן (ראש השנה לד, א) גבי דר' אבהו, דחיישינן להפסק שבין תקיעה לתרועה ושבין תרועה לתקיעה אי נמי בין תקיעה לשברים. ומיהו ההיא איכא למימר, דבלכתחילה קאמר, כלומר היכי מתקן ר' אבהו לכתחילה מילתא דאתי לאפסוקי בין שברים לתקיעה אי נמי בין תקיעה לשברים.
והפירוש הנכון, אין בידו אלא אחת, שהיא תקיעה שלאחר תרועה, ולומר שלסוף תשר"ת עלתה לו ולא לתחלת תשר"ת. והא דאיצטריך למיתני תקע בראשונה ולא קתני האריך בתקיעה כשתים אין בידו אלא אחת, כתב הר"מ ב"ן נ"ר, משום שאין שיעור לתקיעות למעלה, ואם רצה להאריך מאריך, הילכך דין הוא שאם האריך בה כשיעור חיוב שתים שלא תעלה אלא לאחת, שעדיין מדין התקיעה הראשונה הוא, ובמה יוודע שאריכות זה מחמת תקיעה אחרת הוא, משום הכי קתני, תקע בראשונה שבתחלת הסימן והאריך בשנייה כשתים בראשונה, ס"ד אמינא כיון שהאריך בה כשתים שבראשונה ליהוי כאילו הפסיק ממש ותקע שתים קמ"ל.
והירושלמי שהביאו לראיה דחאו הרב נ"ר, וכתב דלא אמתניתין דתקע בראשונה קאי, אלא אהא דאמרינן התם גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, אמר ר' יוסה הדה אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא, ועלה קאמר ר' אבא אפילו אחת אין בידו למה וכו'. ופירושו זאת אומרת תקיעה שהתחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו אכוין ותקע לי והשלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעורה או בהיפך יצא, והיידא אמרה דא תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים דתנן אין בידו אלא אחת, ואע"פ שאין בידו אלא אחת ונמצא שאריכותו אינו אלא כמתעסק, ואפילו הכי עולה לו מקצתה לאחת. ואתא ר' בא לחלוק על ר' יוסה ולומר דלעולם תחילת התקיעה שהיתה מן המתעסק אינה כלום, וכיון שכן סוף התקיעה אינה עולה לו כלל, דכיון דסופא גבי רישא מצטרף ואותו ראש אינו כלום סופא נמי אינה כלום, ולא דמי למשך בשנייה כשתים, שאע"פ שנתכוין באריכות לשתים ולא עלתה לא אלא לאחת, התם משום שתחלת התקיעה וסופא לשם תקיעת מצוה היו, והלכך כשתים הוא דאינה עולה, דאפסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן, משום אחת מיהא עולה, דסופא ורישא תקיעת מצוה הן. והא דקאמר אפילו אחת אין בידו ואין צריך לומר שתים, לישנא בעלמא קאמר דפשיטא דלא תעלה לשתים, אלא משום לתא דמתניתין דמשך בשנייה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת, קאמר הכא אפילו אחת אין בידו.
וזה הענין דחוק מעט, שיאמר ר' אבא גבי מתעסק אפילו אחת אין בידו, שבו בלשון שאמר ר' יוסה הוה ליה למימר, ולימא ר' בא אמר לא יצא. ומסתברא דבפירושא דמתניתין פליגי ר' יוסה ור' בא, ופלוגתיהו שייכא בפלוגתא דגמרין דהתוקע לשיר (להלן כח, א), מצות צריכות כונה או לא, דר' יוסה סבר מצות אין צריכות כונה. והכי קאמר פשוטה ששמע מן המתעסק, ואע"פ שלא התחיל בה לשם מצוה אין בכך כלום, דכונת מצוה אינה מעכבת, ורישא ודאי אינה כלום, ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כונה, דמתעסק שאני, כדאמרינן לקמן (ראש השנה לג, ב), מכל מקום אינה מפסדת בסוף התקיעה שלא היתה להתעסק, כיון דמצות אינן צריכות כונה. והיידא אמרה כן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אותה שניה שהאריך בה לא עלתה לו אלא אחת, דאפסוקי תקיעתא לא מפסקינן, ואפילו הכי לאחת מיהא עולה, ולא אמרינן כונתו במחציתה לשם תקיעה אחרת מפסדת בתקיעה ראשונה, אלא עלתה לו באחת מיהא, ומשום דמצות אין צריכות כונה, והלכך ממילא יצא שהרי נתכון לתקיעה מיהא. אמר לו ר' בא דההיא שניה אינה עולה לו כלל, משום דמצות צריכות כונה, והכא אין כאן רישא לסיפא ולא סיפא לרישא, והיא הדין והוא הטעם לשמע מקצתה מן המתעסק. והא דקתני במתניתין אין בידו אלא אחת היינו ראשונה. ואנן קיי"ל כמאן דאמר מצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא, הלכך אף השנייה עלתה לו באחת כדברי ר' יוסה, כנ"ל.

תניא נמי הכי [וכו'] מקום שיש שופר אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות אין שופר. פירש רש"י ז"ל מקום שיש שופר, כגון ראש השנה ויובל. מקום שיש חצוצרות כגון תעניות. וכן פירשו רוב המפרשים. וכתב הרב בעל המאור ז"ל, ואני תמה ממה שראיתי בתשובה הגאונים ז"ל, נהגו לתקוע בתעניות בשופר, ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות. והראב"ד ז"ל הוסיף בה קושיא במסכת תעניות בפרק (כיצד) [מאימתי] (יד, א) מדאמרינן התם במה מתריעין בשופר והכא אמרינן בחצוצרות, ותירץ דהכא בתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שמוסיפין, ואותן תקיעות והרעות היו בחצוצרות, וההיא הרעה שאמרו בפרק (כיצד) [מאימתי] היא בשופר, היא הרעה שלא בשעת הברכות, אלא בשעת שמרבין בתפלה ותחנונים, והיינו דאיכא מאן דאמר התם דאין מתריעין אלא בפה, והכא תנינן בהדיא בתעניות בשל כפופים. אבל מכל מקום כך נהגו בכל מקום כמנהגן של גאונים ז"ל, ומנהגן תורה היא. ומצאתי סעד לדבריהם מן הירושלמי, דגרסינן התם בשמעתין דהכא (פ"ג ה"ד) קומי ר' יהושע תוקעין בתעניתא ר' יוסה בעא ויתקעון קומיה בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין. ונראה שיש חסרון בנוסחת הירושלמי, וכך היא קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא בשופר, אלמא בגבולין בתעניות בשופר היו תוקעין, ואין חצוצרות לעולם בתענית אלא במקדש. ולפי זה הא דתני מקום שיש חצוצרות אין שופר, היינו בשעת מלחמה כדכתיב (במדבר י, ט) והרעותם בחצוצרות. אחר כן מצאתי כך לר"ם ב"ן נ"ר בליקוטיו.
ועוד אפשר לי לומר, דהא דתניא מקום שיש שופר וכו', לאו עיכובא הוא לתעניות שלא יהא אלא בחצוצרות, אלא לומר שאין תוקעין בגבולין בשנים בשופר וחצוצרות, אלא באחד מהן. והלכך בראש השנה ויובל שיש שופר על כל פנים בגבולין, שמצות היום מן התורה בשופר אין חצוצרות. ובתעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר, ואם יש שם שופר אין חצוצרות, ולא שיהא חיוב על כל פנים בתעניות בגבולין בחצוצרות, אלא שלא יהו שם שופר וחצוצרות. והא דמקשה בירושלמי ויתקעון קומי בחצוצרתא, חצוצרתא עם השופר קאמר, ואמר ליה דמתניתא תנו כן דאין חצוצרות בגבולין, כלומר במקום שיש שופר, וכל שהוא תוקע בשופר בגבולין, בין בחובה בראש השנה ויובל בין בבחירה בתעניות, שאילו רצה לתקוע בזה או בזה עושה, ותקע בשופר, לא יביא לשם חצוצרות. וההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי הוא היא ברייתא דמייתי הכא. ומעתה בגבולין הנהיגו בשופר שהוא יותר מצוי, הרשות בידן, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות. כך נראה לי.

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. ואיכא למידק, דהא קיימא לן כר' יהושע כדאמרינן בפירקין קמא (יב, א) תקופה כר' יהושע. ורבינו תם ז"ל תירץ, דקיימא לן כרב עינא דפריך משוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, והכי קאמר והא איכא זה היום תחילת מעשיך, דלדבריך איתיה בראש השנה וליתיה ביובל, אלא ודאי לאו משום דזה היום תחלת מעשה בראשית קאמר, אלא תחלת דין קאמר, שהיום הוא תחלת דין על כל המעשים, וזה שייך נמי ביובל דהוקש לראש השנה, אבל לא בשאר יומי דכפורי. והקשו בתוס', דאם כן לאידך לישנא דקאמר מתניתין דלא כר' אלעזר הוה ליה לשנויי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריאת עולם קאי. ומסתברא דאינה קושיא, דאלו אי אתיא מתניתין כר' אליעזר, ולדידיה אמרינן בראש השנה זה היום תחלת מעשיך, על שם שבו נברא עולם אמרינן, ואם כן היכי אמרינן ליה ביובל, הא וודאי לא אמרינן ליה, ואם כן אינו שוה לברכות, והלכך על כרחין לא אשכח פירוקא לאוקמיה מתניתין דשוה היובל כר' אליעזר, אלא דנימא דלא קאמר אלא לשארא. כך נראה לי.

מתני': שופר שנסדק ודבקו פסול. פירש רש"י ז"ל דהוה ליה כשני שופרות. ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו, וכלומר שנחלקת לגמרי לשתי חתיכות. ואינו מחוור. דאם כן היינו דבק שברי שופרות. אלא נסדק שהוא נסדק מצד אחד על פני כולו לארכו, והיינו טעמא דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו, אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר, ומכל מקום אינו פסול אלא בשנסדק כולו, הא נסדק מקצתו ועדיין מקצתו קיים כשר, והא דתניא בברייתא נסדק לארכו פסול, לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול, לאו למימרא דלארכו לעולם פסול בין נשתייר בין לא נשתייר, אלא משום דבנסדק לרחבו כי לא נשתייר בו שיעור תקיעה פסול הוא דמפרש הכי, אבל לארכו לא מפרש משום דלעולם אינו פסול עד שנסדק כולו, והיינו דתני נסדק סתמא דנסדק לגמרי משמע. והא דתני ודבקו פוסל, כל שכן לא דבקו ודבקו לרבותא נקטיה, כלומר אפילו דבקו בעצמו אפילו הכי אין שם שופר עליו, אלא כמי שמחבר חתיכת שופר ועשאה שופר.

והא דתנן ופיו מצופה זהב אוקימנא שלא במקום הנחת פה וש״מ דשלא במקום הנחת פיו אינו על גבו מבחוץ ולא בראש הרחב שלו דהא לא מקרי פיו אלא הוא המקום הנשאר בפיו הקצר מהנחת פיו ולחוץ והוא בפיו ממש:

ושני חצוצרות מב׳ הצדדין למימרא דתרי קלי משתמע. פי׳ שישמע קול שופר שהוא מצות היום מבין שני החצוצרות:

והתניא זכור ושמור וכו'. ופרקינן לכך מאריך בשופר פי׳ ומאריך בו שיעור תקיעה ושיעור תרועה בכל מקום כפי מה שהוא ופרכינן למימרא דשמע סוף תקיעה בלא ראש יצא פי׳ ואפי׳ לכתחילה והא במקדש לכתחילה הוא והא דנקט יצא משום דבעי לאותביה דאפי׳ בדעבד לא יצא והא במקדש לכתחילה הוא ומי נפיק:

ת״ש תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. הרי״ץ גיאת פי׳ אין בידו אלא אחת היינו הראשונה וסמך בזה על הירושלמי לפי פשוטו ולהכי נקט תנא תקע בראשונה אבל בשניה שהאריך בה כשתים לא עלתה לו כלל שהרי אין לה סוף כי הוא נתכוון בסופה להיות תחילה לסימן השני ואין פי׳ מחוור כלל חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי דמשמע כי מן השתים שנתכוון אין בידו מהם אלא אחת הא אחת יש בידו ועוד דאם האחרונה לא עלתה לו כלל והיא תקיעה פסולה איבד כל הסימן כדבעינן למימר קמן ועוד דמהיכא תיתי דבעינן כונה בתקיעות לראשונה או לשניה הא אפילו לדברי המחמיר לא בעינן אלא כונה לצאת ובפירוש אמר בירושלמי בהקורא את המגילה א״ר יוסה היה זה צריך ראשונה וזה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהן אלא דההיא יש לפרשה כשאחד תקע לשניהן ומתכוון בה לדעת שניהם וכל א׳ מתכוון בה למה שצריך ומיהו עיקר הטעם אינו מחוור ועוד שהרי אמרו בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר התקיעה האחרונה בלבד אלמא אותה האחרונה עולה להיות ראשונה בסימן אחר ועוד יש להקשות עליו מלשון שמועתינו דאמרינן וליסלוק ליה לתרתי דפשוטיה דהאי לישנא משמע דלחדא מיהת סליק ליה ועוד יש מקשים ממה שהוצרך התלמוד לדקדק וממילא תחילה בלא (ראש) [סוף] יצא דאלמא בלאו האי דיוקא לא מצי מותיב מהאי מתניתין אמאי דכיון דסברינן שהשניה לא עלתה לו כלל בלאו האי דיוקא מצי פריך דאפילו תימא דתחלה בלא סוף לא יצא כיון דאמרת בסוף בלא תחלה יצא תקשי מתניתין אמאי [לא] עלתה לו שניה כלל ליפוק בסוף תקיעה מיהת דאי משום דמפסיק בנתים ראש התקיעה שהוא פסול הא רבינו ז״ל לא חייש להאי הפסקה בדיעבד ומיהו הא לא קשיא לי דסוף התקיעה לדעת הרב ז״ל אינו בדין שתעלה להיות סוף לסימן זה שהרי הוא לא נתכוון בו אלא להיות תחלה לסימן השני ומ״מ אין דבריו נכונים מן הטעם שכתבנו ועיקר הפירוש כדפרש״י וכל הגאונים אין בידו מן השנים שהאריך כשתים אלא אחת שתעלה לו לתקיעה אחרונה של סימן שעשה אבל לא לתחלת הסימן האחר או אם רצה לאבד הסימן שעשה שתעלה לו זו לראש סימן אחר וישלים עליו הרשות בידו והיינו אין בידו אלא אחת והא דאצטריך למתני תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים ולא קתני האריך בתקיעה כשתים טעמא דמלתא דכיון שאין שיעור לתקיעות למעלה דין הוא שלא תעלה לו לשתים כי הכל תקיעה אחת היא אבל כשעשה היכר בדבר שתקע הראשונה כדרכו והאריך בשניה כשתים סד״א שתעלה לו לשתים כשנתכוון לכך ולהוי כאלו הפסיק קמ״ל והירושלמי שסמך עליו הרי״ץ גיאת זהו דגר׳ התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר׳ אבא בר זבדא בשם ר׳ זעירא אפי׳ א׳ אין לו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא ע״כ והרמב״ן ז״ל דחה זה הירושלמי ממקומו וכתב דהא דר׳ אבא לאו אהא מתניתין קיימא אלא אמלתא אחריתי קיימא דאמרינן התם שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א״ר יוסה הד״א פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא פי׳ שאם היה אחד מהם תוקע כמתעסק בעלמא שהשומע ממנו לא יצא כדאיתא באידך פרקא ובא א׳ ואמר לו שישלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעור יצא וכן בהפך שהיה תחלתה כשיעור לשם מצוה והשלימה כמתעסק ואמרי׳ עלה והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד כן דאי ממשנת שופר מאריך התם בתחלתו ג״כ יוצא כדחזינן בגמרא דילן ואמר תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת כלומר אבל אחת יש בידו ויוצא בתחלתה ואע״פ שסופה נתכוון לשניה ולא עלתה לו והיינו אריכותו כמתעסק בלבד ועל הא אתא ר׳ אבא בר זבדא ואמר אפילו א׳ אין בידו כו׳ כלומר בא לחלוק על ר׳ יוסה דודאי השומע מקצת התקיעה מן המתעסק אינה כלום דהא אין לה תחילה או סוף וכיון דרישא בהדי סיפא מצטרף וחדא מניהו בפסלות לא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא ולא דמי למשך בשניה כשתים דהתם כולה תקיעה בכשרות ולשם מצוה ומשום דאפסוקי תקיעתא לא מפסיקנן הוא דלא סלקא בתרתי וכיון דכן לחדא מלתא סלקא מתחלה ועד סוף שאין כונה לאחרונה פוסלת שלא תעלה לראשונה והא דקאמר ר׳ אבא אפילו אחת אין בידו אע״ג דר׳ יוסה נמי דפליג עליה לאחת בלחוד חשיב לשומע מקצת תקיעה מן המתעסק לישנא בעלמא נקט דהא פשיטא שלא תעלה לשתים וליכא מ״ד הכי אלא משום להא דמתניתין דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קאמר הכא אפי׳ אחת אין בידו וראיה לפי׳ זה שהרי בפ׳ י״ט של ר״ה גבי שופר מאריך חזרו לומר בירושלמי זה הלשון בעצמו והפי׳ הזה אמת הוא ונכון אלא שלשונו של ר׳ אבא בר זבדא קשה קצת שתפס אפילו אחת אין בידו גבי מתעסק והל״ל ר׳ אבא אמר לא יצא כלשונו של ר׳ יוסה דאמר יצא והרשב״א נר״ו פי׳ דבמתניתין פליגי רבי יוסה ור׳ אבא ופלוגתיהו בפלוגתא דתוקע לשיר במצות צריכות כונה או אין צריכות כונה דר׳ יוסה סבר מצות אין צריכות כונה וה״ק פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא דאע״ג דמה שתקע כמתעסק אינו כלום כדאיתא לקמן מ״מ אינו מפסיד כלום באידך מקצת שהיתה בכשרות מכיון דלא בעי׳ כונה לצאת וכדאי היא תקיעה של מתעסק שלא תפסיד באידך דסגי ליה בתוקע לשם תקיעות ולשם מצוה ואמרי׳ והדא אמרה תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת אבל אחת מיהת עלתה לו ואין כונתו שהיתה בסיפא לשם תקיעה אחרת מפסדת בתחלת תקיעתו ויוצא הוא בכולה משום דמצות אין צריכות כונה וכיון דכן ממילא יצא שהרי נתכוון לתקיעה מיהת וא״ל ר׳ אבא דההיא שניה אינה עולה לו כלל משום דמצות צריכות כונה והכא אין כאן רישא לסיפא ולא סיפא לרישא וה״ה והוא הטעם לשמע מקצתה מן המתעסק והא דקתני מתניתין אין בידו אלא אחת היינו הראשונה ואנן קיי״ל כמ״ד מצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא הילכך אף השניה עלתה לו באחת כדברי ר׳ יוסה ע״כ ואינו מחוור דאפי׳ תימא דר׳ אבא ס״ל דמצות צריכות כונה לצאת אין לו לומר בתוקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת שאפילו אחת אין בידו שהרי נתכוון לצאת בה וכונה אחרונה אינו מעכב שלא לצאת בו לראשונה כדאמרן. ועוד יש לקשט הלשון שתפס ר׳ אבא אותו הלשון כאלו אמר ודאי הא מתניתין דתקע בראשונה אינה מתפרשת כדבריך שאתה למד ממנה למתעסק שאלו היה כך אפילו אחת אין בידו ואלו אנן תנן שלא עלתה לו אלא לאחת הא לאחת עלתה לו וגם אתה מודה בדבר והיא הנותנת כי המשנה ההיא דרך אחרת יש לה כנ״ל:

אפסוקי תקיעתא לתרתי לא מפסקי'. כלומד נהי דחד נפיק בתחלתה וחד נפיק בסופה אבל להפסקה לעלות לשתים אחת זה אי אפשר:

ת״ש התוקע לתוך הבור וכו׳ ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דלערבב קלא. לקמן מפרשינן לה:

ה״ג אלא תרתי קלא (אחד) [מחד] גברי לא משתמעי מתרי גברי משתמעי. וה״פ אלא לעולם מקצת תקיעה לא יצא ופרכא דלעיל זכור ושמור ה״פ דהתם הוי תרי קלא מחד גברי וצריך לשמוע שניהן לא משתמעי תרויהו אבל גבי שופר וחצוצרות דה״ל תרי קלא מתרי גברי ואין צריך לשמוע אלא אחד מהן דהיינו קול השופר שהוא מצות היום שפיר משתמעי לכוין בקול השופר שהוא צריך ולשומעו מבין קולות החצוצרות הא לשמוע שניהם ממש בצריך להם אפילו מתרי גברי לא משתמעי וכדבעינן למימר קמן. והלכתא כמסקנא שאין אדם יוצא במקצת תקיעה וי״א שהוא יוצא במקצת תרועה כיון שהוא קול נשבר הרי יש תחלה וסוף באמציעתן ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול ז״ל אבל בירושלמי השוו דין תרועה לתקיעה בזה וראוי להחמיר כיון שאין ההיתר מפורש בגמרא דילן:

תניא נמי הכי בד״א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר וכו'. פי׳ מקום שיש שופר כגון ר״ה אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות כגון תעניות דכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות והצר הצורר לרבות כל צרה שלא תבא על הציבור וכן פרש״י והמפרשים ז״ל ומכאן הקשה הרב בעל המאור ז״ל על מה שמצא בתשובת הגאונים ז״ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופרות ועוד הקשה הראב״ד ז״ל על קושיין דהא אמרינן במס׳ תעניות במה מתריעין רב ושמואל חד אמר בעננו וחד אמר בשופר דהא יריחו בשופרות הואי והוא ז״ל היה מתרץ דהא דהכא בתקיעות של סדר ז׳ ברכות שהם מוסיפין לומר מי שענה וההיא דהתם בתקיעות שתוקעין בסוף התפלה או בשאר תפלות ותחנונים והיינו דאיכא מ״ד התם שהיא בעננו ואלו הכא תנן בהדיא שהיא בשופר וכדאמרינן ובתעניות בשל כפופין ואין תירוצו דהתם מוכח דפלוגתא דרב ושמואל אמתניתין קאי דמיירי בתקיעות של סדר ברכות ואחרים תירצו דהתם שופר קרי לחצוצרות דהא אשתנו שמייהו כדאיתא פ׳ אלו טרפות והאי דאייתי ראיה מיריחו שהיה בשופרות אינו אלא ללמד דלא הוי בעננו ולא דדמי ליה ממש וזה דוחק גדול אבל הנכון כשיטת הגאונים ז״ל שכן אמר בירושלמי למה תוקעין בקרנות השבנו גועין לפניך כבהמות ועוד הביא ראיה רבינו הגדול מדגר׳ התם בירושלמי קומי ר׳ יהושע תקעו בתעניתא ר׳ יוסי בעא דלתקעון קומוי בחצוצרות ואמרי׳ ולא שמיע דתנינן חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ע״כ דאלמא בשופרות היו תוקעין ור׳ יוסי בעא דלתקון בחצוצרות לבד או בחצוצרות עם השופר ועל כן אהדר ליה דאין חצוצרות בגבולין כלל אלא שופרות והא דהכא פירשה רבינו ז״ל דהיינו במקום כנופיא דכל ישראל או רובם בשעת מלחמה וכיוצא אבל בתענית צבור דעלמא אין לתקוע אלא בשופרות וי״מ דהכא (ה״ק) לא אתא לומר אלא שבגבולין אין שופר וחצוצרות לעולם אלא מקום שיש שופר עכ״פ כגון ר״ה ויובל אין חצוצרות ובמקום שאפשר להיות שם חצוצרות כגון תעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר וה״ה שאם יש שופר אין חצוצרות ולא בא לעכב שלא יתקעו בשופר כלל אלא שלא יתקעו שופר וחצוצרות וכן פי׳ הרשב״א נר״ו וכתב דהא דבעי ר׳ יוסי בירושלמי ויתקעון קומוי בחצוצרות ה״ק ויתקעון נמי בחצוצרות עם השופר ואהדרו ליה שאין שתיהן בגבולין וכיון דאיכא שופר אין חצוצרות וה״ה דאי איכא חצוצרות אין שופר ומתניתא דאמרי׳ בירושלמי היינו הא מתניתא דהכא ומעתה מה שנוהגין העולם בשופר שהוא מצוי הרשות בידם ובלבד שלא יבאו שם חצוצרות עכ״ל ונכון הוא:

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וכו'. קשיא להו לרבנן ז״ל דהא קיי״ל כר׳ יהושע כדאמרינן בפ״ק לתקופה כר׳ יהושע ור״ת ז״ל פי׳ דקיי״ל כרב עינא דפריך משוה היובל לר״ה לתקיעה ולברכות וה״ק והאיכא זה היום תחלת מעשיך דלדבריך איתיה בר״ה וליתיה ביובל אלא ודאי תחלת מעשיך דמצלינן לא תחלת מעשה בראשית הוא אלא תחלת דין על כל המעשים וזה שייך נמי ביובל דהוקש לר״ה אבל לא בשאר יומא דכפורי וז״ש שוה היובל לר״ה והקשה עליו בתוס׳ דא״כ לאידך לישנא דקאמר מתניתין דלא כר׳ אליעזר הל״ל דזה היום תחלת מעשיך תחלת דין מעשיך הוא ויש דוחין שאינה קושיא דאלו אי אתיא מתניתין כר׳ אליעזר הא ודאי כי אמרינן ליה בר״ה אין פירושו על תחלת דין אלא על בריאת עולם וא״כ לא אמרינן ליה ביובל והרי אינו שוה לברכות ואין דחיה זו כלום בעיני דאי איתא שזה הלשון סובל משמעות (תועלת) [תחלת] דין הא אפשר לאומרה בין בר״ה בין ביובל בכל אחד על משמעות שלו וקרינן לו שהן שוין לברכות ועוד אפי׳ יהא משמעותו תחלת דין גם בר״ה משום הא ליכא לאפוקי מדר׳ אליעזר דהא לא אמרינן בה בהדיא שאינו תחלת בריאת העולם והרי קושיית התוס׳ שרירא וקיימא וע״ק היכא מפרש הני רבנן ז״ל בלישנא דזה היום מאי דלא מפרש בגמרא ולא עוד אלא דגמרא נקיט ליה להדיא שפי׳ על בריאת העולם ולא עוד אלא שאין הלשון מוכיח כלל אלא כן אלא מנהגא דאמרינן זה היום כר׳ אליעזר היא וכדהוי נוהגין בימי חכמי התלמוד וכדמוכח סוגיין כר׳ אליעזר ולא חזינן דשקלי וטרי הכא אלא על מתניתין דשוה היובל לר״ה אי כר׳ אליעזר או לא אבל מאי דמצלינן האידנא והוי מצלי אמוראי זה היום כר׳ אליעזר היא לד״ה לפי פשטא דסוגיין ואידך עיולי פילא בקופא דמחטא הוא ואע״ג דתניא בפ״ק לתקופה כר׳ (אליעזר) [יהושע] סברת אמוראי היא דליתה לההיא מתניתא אלא הילכתא כרב דתקין בתקיעתא דידיה כר׳ אליעזר דרב תנא הוא ופליג כנ״ל:

מתני׳ שופר שנסדק ודבקו פסול. פרש״י ודבקו בדבק שקורין (גרוד) [גלוד] וליתא דהא פשיטא דפסול דמין בשאינו מינו הוא אלא פי׳ שדבקו בעצמו כדרך שעושין האומנין הבקיאין וטעמא דפסול פרש״י דה״ל כשני שופרות ולכאורה הוי משמע לפי׳ דמוקי לה בשנסדק כולו משני צדדיו לארכו אבל ליכא למימר הכי דא״כ היינו דבק שני שברי שופרות אא״כ תאמר דסיפא מה טעם קאמר מה טעם שופר שנסדק פסול משום דדבק שברי שופרות פסול אבל אינו מחוור [אלא] איכא למפסליה מטעמא דבעינן למימר ובודאי לכ״ע מלתא פסיקא תני הכא שהוא פסול ואע״פ שאינו מעכב התקיעה מדלא פריש לה כדפריש בסיפא גבי שופר שניקב ותנא ברא נמי דמפרש דינא דמתניתין סתמא להא נמי סתומי וטעמא דפסולא משום דכיון שנסדק כולו או רובו לארכו חשיב כאלו נחלק לגמרי ויצא מתורת שופר וכחתיכת קרן בעלמא הוא ואפילו לא נסדק אלא מרוח אחת ומעתה הא דנקט ודבקו כ״ש לא דבקו שהוא פסול ותנא לרבותא נקטיה שאינו מעלה ארוכה וכמדבק שברי שופרות דמי דלא מהני להו למחשבינהו חד שופר ה״נ לא מהני׳ ליה לשוויי כלי ושופר והיינו שסמכו התנא בזו אחד זו סמכו ענין לו ואפשר שאף רש״י ז״ל לכך נתכוון בפי׳ ומיהו לפי האי טעמא דוקא נסדק כולו או רובו שהוא ככולו בכל מקום דמיעוטו המפוזר מב׳ צדיו לב׳ הפיות לא חשיב אבל נסדק מיעוטו אינו בדין זה אלא דינו כניקב דמפרש דיניה בסיפא והכי משמע לישנא דשופר שנסדק ואע״ג דקתני מתניתא לקמן שופר שנסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר לאו למימרא דלארכו אע״פ (שלא נשתייר) [שנשתייר] בו שיעור תקיעה פסול ואע״ג דלא הוי כולו או רובו אלא משום דרחבו הוא דתלי דיניה בשיור שיעור תקיעה אבל לארכו בכולו או רובו תלוי דיניה אבל יש מחמירין לאסור כל שנסדק לארכו כלל ואפילו מיעוטו ומפרשי דחשוב מעתה כחתיכת קרן לפי שסוף סדק כזה להתרחב ולהאריך בכל שעה וכל העומד ליסדק ולחתך כסדוק דמי וזה חומר גדול לבעל נפש ואינו נכון כלל:

דיבק שברי שופרות פסול. פי׳ מלתא פסיקתא קתני ואפילו אינו מעכב התקיעה ואפי׳ דבקם בעצמם ומשום דשופר א׳ אמר רחמנא ולא ב׳ שופרות ואיכא מאן דדייק דכיון דקתני שברי שופרות מכלל דליכא בחד מיניהו שיעור שופר וחשיבי חתיכות בעלמא ולא שופר אבל אם היה מהם שיעור תקיעה כשר וכדין נסדק לרחבו וזה אינו שלא אמר אלא בנסדק שעדיין היה מחובר במיעוטו ושופר אחד הוא אבל הכא שנחלקו לגמרי לא וכדתניא הוסיף עליו כל שהוא פסול והוסיף עליו על שופר שלם משמע אלא הכא אדרבה להכי נקט שברי שופרות דאפילו בהני שאין בשניהם אלא כשיעור לא אמרינן השתא שופר אחד חשיבי אלא אפילו בהא חשיבי ב׳ שופרות וכ״ש כשיש בא׳ מהן או בכל אחד מהן כשיעור שופר א״נ והוא הנכון דשברי שופרות היינו שופרות גדולים שיש בכל שבר כשיעור ולא נצרכא לאסור דאלו בשברי שופרות שאין כשיעור א׳ מהן כבר יצאו מתורת שופר לגמרי ומרישא שמעינן שהוא פסול בכל דכן ואפילו תהא משנתינו כשנסדק מב׳ צדדין וכ״ש לפי פירושינו הנכון כנ״ל:

כבר ביארנו במשנה שהשמעת קול השופר וחצוצרות כאחת לא היה אלא במקדש ושמא תאמר האיך שני קולות נשמעים כאחד וכלל מסור בידינו תרי קלי לא משתמעי ואם מפני שמאריך בשופר הרי תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה או סופה בלא תחלתה אינו כלום כמו שיתבאר תדע ששני קולות מאדם אחד על ידי איזו סבה אין נשמעים אף בדבר החביב והוא שאמרו בזכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין האזן יכולה לשמוע אבל שני קולות הבאים משני בני אדם בדבר החביב לאדם מתוך חבובו מטה אזן ונשמעים אבל בדבר שאינו חביב לו אין נשמעים ולא יצא והוא שאמרו בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהו שנים קורין ושנים מתרגמין והלל ומגלה מתוך שחביבים אצל בני אדם אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין.

מה שביארנו במשנה מקום שיש חצוצרות כגון תעניות יש לתמוה שהרי אמרו במסכת תענית י"ד א' במה מתריעין בשופרות ובמשנתנו אמרו ובתעניות בשל זכרים ומפני זה אני מפרש מקום שיש חצוצרות כגון שעת מלחמה ויש שתירץ שבמקדש שהיתה התקיעה של שש ברכות בתעניות בכהנים כמו שאמרו שם תקעו בני אהרן וכו' היתה בחצוצרות שאין תקיעה בכהנים אלא בחצוצרות והיתה שם גם כן תקיעה בשופרות שכל שבמקדש לשניהם אנו צריכים אבל תקיעה שברחבה של עיר ושבסוף התפלה וכל התקיעות שבגבולין אף בזמן שבית המקדש קיים כלם בשופר הם ויש מעמידין אותה של תענית לאחר חורבן והוא שתקנו הגאונים בסדור כל אותן הברכות שהן בתקיעת שופר כמו שסדרנו הענין במס' תענית ט"ז א' והוא שאמרו בתלמוד המערב למה תוקעין בקרנות לומר גועין אנו כבהמה.

ומה שנתגלגל כאן מענין תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים שאין בידו אלא אחת וכן מענין התוקע לתוך הבור יתבאר ענינה למטה.

המשנה החמישית שופר שנסדק וכו' כונת המשנה לבאר שכדרך שנפסלו קצת שופרות מצד שלא נקראו שופר כך נפסלו קצתם אף מאותם שנקראו שופר מצד איזה פסול המגיע בגופם ואמר על זה שופר שנסדק פי' לארכו על פני כלו או רבו ומתוך כך הוא צריך לדבקו ודבקו פסול ואע"פ שלא היה מעכב את התקיעה וטעם פיסולו מפני שהם שני שופרות וכלל מסור בידנו שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות ואלו היה נסדק לארכו כאצבע או כאצבעיים לא היינו פוסלין אותו כמו שיתבאר בגמ' וכן נסדק לרחבו לא התבאר דינו במשנה ובגמרא נבאר את דינו ודבקו האמור כאן י"מ אותו בדבק הנקרא גולו"ד ואע"ג דאיכא למימר תיפוק ליה דהוה ליה מין בשאינו מינו אפשר שלאחר שנדבק גורדין אותו ומ"מ י"מ שנדבק על ידי האור שעל ידי החום הוא מתדבק דבק שברי שופרות פסול פי' שופר שנחלק לרחבו לשני חלקים או שלשה ונשאר כל חלק מהם חתיכת שופר בעגולה ואין בה כדי שיעור וחזר הוא וחברן והשלים את השיעור פסול וטעם פיסולו מפני שהם שני שופרות גדולה מזו אפילו היה באחת מהן שיעור שופר או בכל אחת מהן מפני שהקול יוצא מבין שניהם פסול ואע"פ שכל דבר שאלו ניטל מן השופר נשאר השופר כשר בשיעורו הרי הוא כנטול דוקא בפסול הבא שלא על ידי דבוק כגון נסדק לרחבו או ניקב אבל בפסול שעל ידי דבוק כלל גדול בידנו שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות כך אנו מפרשים בדבק שברי שופרות אלא שקצת מפרשים מכשירים אם היה באחת מהן שיעור תקיעה והדעת נוטה לפי שטתם שלא הכשירו אלא בשהשיעור בחתיכה שכלפי פיו שאם חלק זה אין בו שיעור הרי הוא חוצץ בין פי התוקע לשופר הכשר אלא שבצד זה אע"פ שאין אנו צריכים לו לפי שטתנו בענין דבק שברי שופרות צריכים אנו לו אף לשטתנו בענין נסדק לרחבו שאנו צריכים שישתייר בו שיעור תקיעה וכן בניקב כמו שיתבאר וחכמי התוספות הקשו מאחר שכבר השמיענו דין שופר אחד בנסדק ודבקו מה הוצרך עוד ללמדו בדבק שברי שופרות עד שמתוך כך פירשו בנסדק שנסדק כלו או רובו כמו שפירשנו גם אנו ובאו בה מטעם שיצא לו מתורת שופר הואיל ולא נשאר בו שום עגול ואפילו היה יכול לתקוע בו שאינו אלא קול הברה:

ותרי קלא מי מישתמעי והתניא זכור ושמור כו' פי' היכא דאיכא תרי קלי חד מבלבל חברי' ואין אדם מבין אפי' א' מהם גם הנה נמי זה תוקע בשופר וזה תוקע בחצוצרות אין אדם מבין לא קול השופר ולא קול החצוצרות ומתרץ אלא תרי קלי מחד גברא לא מישתעי תרי קלי מתרי גברא משתמעי פי' אימתי אמרי' דתרי קלי לא משתמעי ולא חד מנייהו שזה מבלבל את זה הני מילי מחד גברא כגון אם שם האדם בפיו שופר וחצוצרות ותקע בשתיהן אין אדם מבין ממנו לא קול שופר ולא קול חצוצרות שזה מבלבל את זה ואין זה יכול לעשות אלא הבורא לבדו שאמר זכור ושמור בדיבור אחד אבל תרי קלי מתרי גברי משתמעי אם זה תוקע בשופר וזה בחצוצרות אם רוצה ליתן דעתו לשמוע קול השופר אין קול החצוצרות מבלבלו או אם רוצה לשמוע קול החצוצרות אין קול השופר מבלבלו אבל אם רוצה לשמוע ולכוין בשניהם אינו יכול שעל דבר זה נאמר ואין האוזן יכולה לשמוע שני דברים כאחת כ"א מפי הגבורה כגון אם תקעו שני בני אדם בשני שופרות זה עשה תקיעה וזה עשה תרועה ביחד לא יצא ידי שניהם שאין בו כח להבין שני קולות ביחד כדפרישית בפ"ק במה"ק ומקשה מתרי גברי מי משתמעי והתניא ובלבד שלא יהו שנים קורין פי' אם קורין שנים בתורה ביחד לא יצא השומע מהם מפני שהקול זה מבלבל את חבירו ומהדר הא לא דמיא אלא לסיפא בהלל ובמגלה אפילו עשרה קורין אלמא כיון דחביב עלי' יהיב דעתי' ושמע ה"נ כיון דחביב עלי' יהיב דעתי' ושמע פי' מאי במידי דלא חביבא לי' כגון קריאת התורה שהיא תדירה לא שמע אינש מתרי גברי אבל מגלה והלל ושופר דאתי לפרקים חביבי לי' ויהיב דעתי' ושמע אפילו מתרי גברי אבל מיהו לא שמע מתרי גברי אלא חד קלא ולא תרי קלא:

רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כי האי מתני' פי' שהי' רוצה לעשות בראש השנה שופר וחצוצרות אמר לי' רבא לא אמרו אלא במקדש פי' דוקא במקדש הי' עושין שופר וחצוצרות אבל בגבולין שופר עבדי' בר"ה ולא חצוצרות תניא נמי הכי במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות אין שופר פי' בד"א מאי דתנן במתני' דבין בר"ה ובין בתעניות תוקעין בשופר ובחצוצרות דוקא במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר דהיינו בר"ה אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות דהיינו בתעניות שתוקעין אותו לכנופיא בעלמא לקבץ את העם אין שופר וכך הנהיג ר' חלפתא בציפרין ור' חנניא בן תרדיון בסכני פי' אר"ה קאי שהנהיגו במקומן לתקוע בר"ה בשופר וחצוצרות וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן לעשות בר"ה שופר וחצוצרות אלא בשערי המזרח בהר הבית אבל בגבולין שופר ולא חצוצרות וכדילפינן מקרא בחצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא א"נ יש לפרש דהאי דקתני הריעו לפני המלך ה' הוא דבעי' חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא א"נ יש לפרש דהאי דקתני וכן הנהיג ר' חלפתא כו' אתעניות קאי דאמרי' במתני' שהיו תוקעין בחצוצרות ושופרות וכך הנהיג ר' חלפתא בציפרין שיעשו בתעניות חצוצרות ושופרות ואמרין להם חכמים שלא היו נוהגים כן לעשות בתעניות חצוצרות ושופרות אלא בשערי המזרח אבל בגבולין חצוצרות עבדי' בתעניות לקבץ את העם אבל בשופר לא היו תוקעין ואתיא הא כי ההיא דתנן בפ"ב דתעניות מעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר' חנניא בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר את כל הברכות וענו אחריו אמן תקעו הכהנים תקעו מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה הריעו בני אהרן הריעו מי שענה את אבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה וכשיבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח פי' הם הרגילו במקומם לתקוע בתעניות בשופרות וחכמים אמרו לא היו נוהגין לתקוע בשופרות בתעניות אלא בשערי המזרח כדתנן בר"ה אבל בגבולין לא תקעי' בשופרות בתעניות כדתניא בברייתא אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר והמורה פי' התם ה"ג וגמר את כל הברכות ולא ענו אחריו אמן תקעו בני אהרן תקעו חזן הכנסת אומר להם על כל ברכה וברכה והוא השמש ולא שליח ציבור שלא לענות אמן אלא בשערי מזרח בהר הבית כלומר בזמן שביהמ"ק קיים כשמתפללין בהר הבית ונכנסין דרך שער מזרח לפי שלא היו עונין אמן במקדש כדאמרינן בגמרא ואין לומר לא היו נוהגין כן לתקוע אלא במקדש דודאי תוקעין בגבולין כדמוכח בכולה הך מסכתא ובר"ה ואינם נ"ל דבריו דהא הכא אמרי' בפירוש מקום שיש שופר דהיינו בר"ה אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות דהיינו בתעניות אין שופר ותו לפי פתרון המורה מ"ט דר' חלפתא שלא הי' עונה אמן במקומו אטו ביהמ"ק הו מקומו א"ו לא הנהיג כ"א לתקוע ובזה תפשוהו חכמים שאין תוקעין אלא במקדש:

בפרש"י בד"ה ומשך בשניה כו' לאחריה דמלכות ואחד לפשוטה לפניה דזכרונות עכ"ל ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות טפי בתקיעה אחרונה דתשר"ת שמשך בה שתהיה גם לפשוטה לפניה דתשר"ת שניה דברייתא זו שנויה מקמיה דתיקן ר' אבהו לתקוע כן מספיקא ולא היו תוקעין מקמיה דר' אבהו רק תר"ת למלכיות ותר"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות וק"ל:

בד"ה התורה חסה כו' טהרה במקוה עכ"ל הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה בתורה אחד כו' ומתרגמין יחד עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד אבל שנים כו' כצ"ל:

בד"ה כמאן מצלינן כו' אבל בשאר יומי לא כו' עכ"ל לשון מגומגם הוא ובת"י אינו ויש ליישבו בדוחק דר"ל אבל בשאר יומי (דר"ה) [דיום הכפורים] שאינו ביובל לא וק"ל:

בד"ה כמאן דלא כו' תימה הא ע"כ לא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שופר שנסדק כו' ואפילו נפסל מטעם משום שנים וג' שופרות וכו' עכ"ל ר"ל דרישא שופר שנסדק ודבקו דפסול טעמא אחרינא אית ביה דהיינו דאין שם שופר עליו וק"ל:

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך כו' כר"א דאמר בתשרי נברא עולם כו'. וכבר כתבנו דבפרקי ר"א מפורש דתחלת הבריאה ביום א' היה בכ"ה באלול וביום ו' (הוא) נברא אדם וע"ש זה נקרא ר"ה תחלת מעשיך שהאדם היה תכלית של כל הבריאה וכאלו לא נברא שום דבר קודם בריאת אדם ונקרא ר"ה תחלת מעשיך שהאדם הוא עיקר המעשים ומסיים זכרון ליום ראשון שע"כ נקרא יום ו' ר"ה שבו נברא האדם זכרון שהוא זכרון ליום ראשון שיהיה יום זה ראשון של השנה אבל יום כ"ה באלול לא נקרא יום ראשון אלא יום א' מטעם המפורש במדרשות שבו היה ה' אחד:

גמרא ותרי קלי מי משתמעי כו'. עט"א שכ' דבכאן צריך לשמוע ב' הקולות כו' דאל"כ לא הוה מקשה מידי. ולכאורה קשה א"כ מאי מייתא ראיה במסקנא מהא דהלל ומגילה כו' הא התם א"צ לשמוע רק קול אחד. וי"ל דהאי הא לא דמי כו' אינו אלא לדחות הקושיא מהא דבתורה אחד כו'. ומעתה לא נצטרך ג"כ למש"כ רש"י בד"ה י' קורין. ויו"ד קולות כו'. אבל נראה דאישתמיט להט"א דברי הר"ן במגילה ר"פ הקורא עומד דז"ל שם ובמגילה אפי' יו"ד קורין כו' כיון דחביבא להו יהבי דעתייהו כלומר משתמעי תרוייהו דאי תרוייהו לא משתמעי חד מינייהו לא משתמע כו' ע"ש. ונראה דחייליה דהר"ן מסוגיא דהכא כי לדבריו א"ש בפשיטות. ועי' לקמן (לד ב) ברש"י ד"ה מתשעה דמוכח דדעתו ז"ל ג"כ דב' הקולות משתמעי וכ"מ בתוס' סוטה (לט ב) ד"ה עד:

גמ' שם בפיסקא ובתענית בש"ז כפופין ופיהן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בשערי מזרח. וי"א בשע"מ בע"נ. נראה דר"ל משום דע"נ היתה למזרח עזרת ישראל אשר בה היו ג' שערים פתוחים לעזרת נשים שער ניקנור ושני פשפשים כדאיתא ספ"ב דמדות ונקראו ג"כ שערים שם. ואף רבנן ל"פ ע"ז כמש"כ התוס' בכתובות (קו) ולהכי קאמר הכא בשערי ל"ר. ולפי' הראשון נראה דהר הבית כולל כל המקדש שבתוכו האולם וע"י וע"נ אשר לכ"א היה שער למזרחו:

רש"י ד"ה פסול. דה"ל כשני שופרות. וכ"כ הרע"ב אחריו. ולפ"ז מיירי שנסדק מב' צדדיו לגמרי כמש"כ התוס'. וא"כ ל"ד הרע"ב במש"כ ע"ז והנ"מ נסדק לארכו אבל אם נסדק לרחבו כו' כשר. דבכה"ג ה"ל כהוסיף עליו כ"ש דאף במינו פסול לקמן (ע"ב). ודוחק לומר דס"ל כוהיינו יכולין לפרש שם בתד"ה צפהו זהב והי"א שבכלבו שהביא הב"י סי' תקפ"ו. ואולי ס"ל כדעת הה"מ דרובו ככולו. או דס"ל דהא דהוסיף עליו כ"ש פסול אף במינו היינו דוקא משופר אחר אבל זה דבר חדש לא שערוהו הפוסקים:

גמ׳ מה שאין הפה ״יכול״. כצ״ל [וכ״ה בשבועות כ:] ונ״ב פה לשון זכר פה אחד פי ה' דבר:

גמ' אלא תרתי קלי כו' מתרי גברי. עי' סוטה דף לט ע"ב תד"ה עד שיכלה:

בגמ' לכך מאריך בשופר למימרא דשמע כו' לכאורה משמע מפשט הסוגיא דהא דמאריך בשופר היינו בכל דהו פי' בדליכא שיעור תקיעה מדמקשי בסמוך בפשיטות מהך דמתני' דהתוקע לתוך בור כו' ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא והתם ודאי בהא דמקמי דערבב קלא ליכא שיעור תקיעה ומדמקשה הכי בפשיטות אלמא דאע"ג דסתמא קתני התוקע לתוך כו' דליכא שיעור תקיעה מקמי דערבב קלא אפ"ה בעי למימר דליפוק בהך פורתא מקמי דערבב קלא וכ"מ מדברי הטור בס"ס תקפ"ז שפסק דאף למסקנא דקיי"ל דשמע מקצת תקיעה בבור לא יצא כו' אם שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא בדאיכא שיעור תקיעה בסוף התקיעה וע"כ ס"ל דלסברת המקשה אפי' בדליכא שיעור תקיעה בהכשר בעי למימר דליפוק ודייק לה ממתני' דמאריך בשופר וכדפרישית ולשטה זו ע"כ צ"ל דאע"ג דמשנה מפורשת היא שיש שיעור לתקיעה היינו למצוה בעלמא מדרבנן ולכתחילה אבל בדיעבד ס"ד השתא דאף בדליכא שיעור תקיעה יצא והכא במתני' משום הידור מצוה ואסמכתא דחצוצרות וקול שופר שיהיו שניהם כאחד אוקמוה אדאורייתא דלא בעיא שיעור תקיעה וראיתי למהר"ם חביב ז"ל בס' יום תרועה שמפ' בדרך אחר ונדחק לפ' דאע"ג דבעלמא פשיטא לן דבעי' שיעור תקיעה ובעינן נמי תחילתה וסופה מ"מ למאי דס"ד השתא דבמתני' איירי אפי' בדליכא שיעור תקיעה יוצא היינו משום דלגבי תוקע איכא שיעור תקיעה. אמנם לענ"ד לא יתכן לפ' כן חדא דמנ"ל לחלק בכך דהא בכולה סוגיא משמע דתקיעת שופר בשמיעה תליא מילתא וס"ס לגבי שומע ליכא שיעור תקיעה ועוד דלפי פירושו מאי מקשה הש"ס בסמוך מהא דתוקע בראשונה ומשך בשניה כשתים כו' אמאי תסלק בה בתרתי ומאי קושיא דילמא בעלמא תחילתו בלא סופו לא יצא אלא דבמתני' שאני משום דלגבי תוקע איכא תחילתו וסופו אע"כ שאין לחלק בכך וצריך לפ' כדפרישית מעיקרא דלמאי דס"ד השתא דאע"ג דבעלמא בעינן שיעור תקיעה ותחילתו וסופו בחיוב היינו מדרבנן למצוה בעלמא ולפ"ז מקשה שפיר דמוכח מהנך ברייתא דאפי' בדיעבד לא יצא:

בתוס' בד"ה כמאן מצלינן כו' ומיהו לאידך לישנא קשיא דקאמר מתני' כו' הוה ליה לשנויי דזה היום כו' לאו אבריאת עולם קאי עכ"ל. הא דלא קשיא להו אפשטא דסוגיא משום דללישנא בתרא ע"כ ס"ל דאין אומרין אותו כלל אלא דמ"ש התוספת לעיל דקי"ל כרב עינא משום דלרב עינא אין אנו מוכרחין לומר דאין אומרין אותו דמסתמא אית ליה לרב עינא דאומרין אותו אלא דללישנא בתרא מוכרחין אנו לפרש דס"ל דאין אומרין אותו אלא דעיקר קושיית התוספת לעיל לפסק הלכה דהא דאמרינן זה היום כו' היינו משום מעשה דין ולזה קשיא להו שפיר דהו"ל לשנויי דזה היום לא קאי אבריאת עולם דאי תימא דס"ל להש"ס דמשום מעשה הדין אין אומרין אותו הדרא קושיא לדוכתא ואמנם לענ"ד יש ליישב קושיית התוספות דבאמת הא דקיי"ל דזה היום קאי אמעשה דין משום דברייתא מפורשת בירושלמי דבתקועיא דבי רב איתא להדיא דאמרי' זה היום בר"ה וס"ל כר"י וע"כ זה היום קאי אתחילת מעשה לרבי יהושע משא"כ בהך סברא דס"ל לר' עינא דביובל ג"כ אמרי' זה היום משום מעשה הדין וי"ה דיובל אינו שוה לשאר ר"ה להך סברא אין מוכרחין לחלק דדוקא להך סברא דהא דאמרי' בר"ה היינו משום מעשה הדין מוכרחין אנו לפרש כן וכדפרישית משום דברייתא מפורשת היא דאמרינן ומש"ה משני הש"ס אשארא דלא ניחא ליה לפרש דאמרינן ביובל משום מעשה דין כן נ"ל ודו"ק היטב:

במשנה שופר שנסדק ודבקו פסול. אע"ג דבברייתא דלקמן בסמוך קתני נסדק לארכו פסול ופשטא דלישנא משמע דאיירי בשלא דבקו מ"מ קתני הכא לרבותא דאע"ג שדבקו פסול מיהו לפי מה שהבינו התו' בפרש"י שרוצה לומר שנסדק לגמרי לשני חתיכות א"כ לא שייך למיתני פסול כשלא דבקו שהרי אין ראוי לתקיעה כלל א"ש הא דתנן הכא ודבקו אלא דאכתי לישנא דברייתא הוי קשה טובא לפרש"י לכך היה נראה בעיני לפרש דאף לפרש"י שכתב דהו"ל כשני שופרות אפ"ה לא איירי בנחלק לגמרי אלא שעדיין מעורה קצת במיעוטו ומ"ש רש"י לקמן בברייתא נסדק כולו לאו דוקא אלא רובו דקיימא לן רובו ככולו וכמו שאדקדק מדבריו לקמן. מיהו לפירוש התוס' שכתבו דאיירי בנסדק לצד א' על פני כולה ודאי צ"ל דהא דקתני ודבקו היינו לרבותא דכ"ש בלא דבקו דפסול לכל הטעמים שכתבו התוס' לפירושם. אלא דלפ"ז לא הוי שפיר רישא דומיא דסיפא דהא במאי דקתני סיפא ניקב וסתמו כתבו התוס' דאם לא סתמו כשר אפילו מעכב התקיעה אלמא דסתמו דוקא קתני ויש ליישב:

בתוס' בד"ה שופר שנסדק כו' פירש בקונטרס כו' ותימא דאם נחלק לגמרי היינו דיבק שברי שופרות עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש אליבא דרש"י דזו ואצ"ל זו קתני כדמסקו ג"כ לפירושם והיינו משום דהכא הוי חדא מלתא לגמרי דמה לי אם דבק שני חתיכות או שלשה או הרבה ובאמת לכאורה אין דבריהם מוכרחין גם בזה דשפיר מצינן לפרש דהוי זו ואצ"ל זו דאפי' בשופר אחד שנסדק לשני חלקים ודבקו דאע"ג דלאחר שנדבק חזר אותו שופר עצמו לקדמותו וקס"ד דכשופר א' דמי ועוד דהוי נמי דרך העברתו אפ"ה פסול ואצ"ל דבק שברי שופרות דפסול דהא הו"ל כב' שופרות ממש ועוד דלא קרינן ביה נמי והעברת דרך העברתו א"כ פשיטא דפסול. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שכתבתי דלפרש"י איירי שמעורה קצת במיעוטו ואפ"ה פסול אע"ג לא דמי לדבק שברי שופרות שהיו נפרדים לגמרי כן נראה ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בא"ד ולכך נראה דנסדק מצד א' לארכו על פני כולו עכ"ל. וקשיא לי על פירושם הא דאמרינן בירושלמי אמתני' דשופר שנסדק ודבקו פסול למי נצרכה לר' נתן כו' ובשלמא לפרש"י א"ש דאע"ג דבניקב וסתמו מכשיר ר' נתן בסתמו במינו משום דבמינו לא מיחזי כתרי שופרות אפ"ה בנסדק לגמרי משני צדדיו ודבקו פסול משום שני שופרות אע"ג דהוי במינו דנהי שפרש"י שדבקו בדבק שקורין גלו"ד אפ"ה כתבו הפוסקים דחשיב כבמינו עיין בלשון הרא"ש ובב"י משא"כ לפירוש התוס' לא הוי צריך לאוקמי כר' נתן דלרבנן נמי נצטרך דהא לא דמי כלל לניקב דפסול משום דבנקב יש בו חסרון משא"כ בנסדק מצד א' שאין שום טעם לפוסלו אלא כמ"ש התוס' משום שסופו ליפרד או משום שאין זה קרוי שופר וא"כ עכ"פ לא דמי כלל לניקב מש"ה איצטריך לאשמעינן היא גופה דאפ"ה פסול משום הנך טעמי שכתבו התוס' ולדעתי צריך עיון גדול ליישב שיטת הירושלמי לפי שיטת התוס' שהסכימו בה רוב הפוסקים ודו"ק:

בא"ד ודבק שברי שופרות נמי לא נפסול מטעם ב' וג' שופרות אלא דאין זה קרוי שופר א"כ כו' ואפילו נפסול מטעם ב' וג' שופרות אין קשיא כלום עכ"ל. פי' מהרש"א ז"ל בכוונתן שכתבו כן ליישב הא דאיצטריך למיתני שופר שנסדק כיון דלא בחד טעמא אלא מתרי טעמי עכ"ל. ולכאורה אין זה מספיק דהא ממה שכתבו מעיקרא ודבק שברי שופרות נמי לא מיפסיל מטעם ב' וג' שופרות משמע שהוצרכו לפרש כן כי היכי דלא תיקשי למה ליה למיתני הך בבא דדיבק שברי שופרות דאי הוי טעמא משום ב' וג' שופרות הוי אתיא במכש"כ מנסדק לפי פירושם וא"כ היאך סתרו דבריהם בסוף הדיבור ועיקר חסר מן הדיבור. ולפענ"ד נראה לפרש דבריהם בענין אחר משום דתחילה כתבו לסתור שיטת רש"י דבלא"ה לא משמע להו הך סברא דב' וג' שופרות כלל לא בנסדק ולא בדיבק שברי שופרות דלא שייך למיפסל בכה"ג אלא לענין פסולא דקרן פרה שאותו הקרן עצמו הוא ב' וג' שופרות משא"כ הכא שופר א' מיקרי דהכי משמע להו מהא דמכשיר ר' נתן בניקב וסתמו במינו ולא אמרי' דהוי כשני שופרות ועל זה מסקו התוס' שפיר דאפי' את"ל דדיבק שברי שופרות פסול אכתי אין קשיא כלום מהאי דניקב וסתמו במינו דהתם עיקר הקול בשופר א' כמו שאבאר משא"כ הך דדיבק שברי שופרות שפיר איכא למימר דנפסל מטעם ב' וג' שופרות כן נראה לי ועדיין צ"ע:

בגמרא ותרי קלי מי משתמעי: הט"א הקשה דלמא דוקא תרי קלי יחד לא משתמעי אבל אם מכוון לקול אחד משתמע ותירץ בדוחק. ולענ"ד לס"ד דמקשן לא תלי קול במחשבה עד שיכול להפריד קול מקול ע"י כוונה אלא הוי ס"ד דבשום ענין אי אפשר לשמוע ורק התרצן חידש לו סברא זו במה שאמר כיון שחביב יהיב דעתו דהרי גם לפי סברת התרצן לא השני קולות כאחד שומע ע"י דיהיב דעתו שהלא לא צריך לשמוע רק מאחד מגילה והלל וא"כ מה שחידש התרצן הוא שע"י כונה יכול לשמוע קול אחד משני קולות ולפ"ז מה שהקשה הט"א הוא תירוץ הגמרא. אמנם מה שפשיט להט"א בתירוצו דצריך לשמוע קול חצוצרות עם קול שופר נראה כן מתוס' סוטה (דף ל"ט) ע"ש אבל הריטב"א כאן כתב בפירוש דלא צריך לשמוע חצוצרות רק קול שופר:

ומשך בשניה כשתים: המהרש"א כתב דאין לפרש דמשך בשניה שבסוף סדר תשר"ת כשתים לצאת גם תחלת תקיעה של סדר תש"ת שהרי רבי אבהו הוא דתקן ג' סדרים ולכן אין לפרש המשנה כן עכ"ד. אמנם תמהתי שברשב"א מפרש באמת כן דקאי על ב' סדרים וקשה עליו מה שכתב המהרש"א:

ובלבד שלא יהיו שנים קורין: במגילה (דף כ"א) לא נשנה כן ונראה שלא הביא כאן רק תחלת הברייתא וסוף הברייתא וחסר בנתיים תיבת וכו':

הא לא דמיא: היום תרועה הקשה לפרש"י דבהלל ומגילה אי אפשר לקרות שלא יהיה אחד לפנים ואחד לאחור דמשמע דאם קורין יחד א"צ לטעם דחביב יהבי דעתייהו א"כ לפלוג ג"כ בתורה בין קורין יחד לאין קורין יחד. ולא הבנתי כיון דרש"י כתב דאי אפשר לכוון דבורם יחד א"כ אתי הברייתא כמ"ד אי אפשר לצמצם ואיך שייך דיפלוג בתורה בין קורין יחד ללא קורין יחד כיון דאי אפשר לקרות יחד:

התורה חסה. רש"י כתב דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית והוא מה דתנן נגעים (פי"ב) והט"א הקשה הרי במנחות (דף ע"ו) יליף מוהשקית את העדה ואת בעירם ותירץ דדרשה דשם היא לר' יהודה דס"ל דצריך לפנות אפילו דברים שאינם מקבלים טומאה א"כ ע"כ לא טעמא משום דחסה תורה. ודבריו תמוהים שהרי במ"ק (דף ח') מסיק בגמרא דלר' יהודה ג"כ הכל טמא אפילו חבילי עצים שאינם מקבלים טומאה בעלמא מכ"מ בבית מנוגע נטמאו וא"כ גם לר' יהודה י"ל דהטעם דהתורה חסה על ממונם של ישראל (ואולי מטעם זה הביא רש"י בחולין (דף מ"ט:) לראיה דהתורה חסה מת"כ שנשנה שם ככל הכתוב במשנה דנגעים ושבק המשנה ומביא מת"כ לרמז דאפילו ר' יהודה דסתם ת"כ כוותיה מודה לזה). ולענ"ד י"ל דודאי עיקר הראיה דהתורה חסה היא רק מוהשקית דמופנו את הבית לא מוכח שגזירת הכתוב הוא שהרי התורה צוותה לפנות ג"כ כלי מתכותיו ובגדיו שיש להם טהרה במקוה ושאין בזה הפסד ממון ולכן ליכא למילף רק מוהשקית. אכן אחר דהראנו הכתוב כן דרשינן דגם טעם דפינוי הוא רק מפני כלי חרס וכדי שלא לחלק צוה הכתוב לפנות הכל ולכן רש"י בתורה הביא על והשקית טעם דחסה התורה ומה דנקט רש"י הכא ובחולין מופנו את הבית היינו מפני שמשנה הוא:

ובהר הבית: הט"א הקשה הרי לפני ה' לא נקרא אלא מקדש לבד ותירץ דמצאנו גם הר הבית שנקרא בית ה' ע"ש. ואני תמה שהרי גם ירושלים נקרא לפני ה' כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך וגו' ותרומת ידך והרי מעשר שני ובכורים לא נאכלים במקדש רק בירושלים הרי דירושלים נקרא לפני ה' כמו שהארכתי בזה בספרי בכורי יעקב סי' תרנ"ח ע"ש וא"כ צ"ל דבכל מקום היה הקבלה בזה באיזה מקומות יהיה הדברים אבל לא דיליף מלפני ה':

מתיב רב עינא: ק"ק היאך שייך הקושיא על רב שמואל לפרוך בלא זה על מה דמצלינן האידנא זה היום ממתניתן דשוה יובל. וי"ל ע"פ מה שכתבו התוס' דרב עינא מפרש זה היום תחלת מעשיך על דין ולא על בריאה ולכן ל"ק לו על מה דמצלינן אלא על רב שמואל דקאמר כמאן כר' אליעזר הרי דמפרש על הבריאה ולכן קשה ממתניתן דשוה יובל. ובזה מתורץ מה שהקשה הט"א מה פריך ממתניתן דלמא מתניתן אתיא כרבי יהושע ותירץ בדוחק. ולפ"ז א"ש כיון דפשיטא דמצלינן זה היום ומה שכתב גם הריטב"א א"כ אליבא דר' יהושע ע"כ הפירוש לענין דין ולכן מוכח דכן הפירוש ולא על הבריאה ואפילו אתי מתניתן כר' יהושע ג"כ קשה על רב שמואל:

בתוספת כמאן מצלינן. אבל בשאר יומא לא: המהרש"א מחק זה ושוב כתב דאפשר להגיה יומי דכפורי אבל כתב דדוחק הוא ע"ש. אמנם בריטב"א שהעתיק דברי התוס' כתוב כן אבל יומי דכפורי לא הרי דגירסא זו נכונה וכוונתם דאם אמרינן דהפירוש הוא על דין ולכך נאמר גם ביוה"כ של יובל על כרחך היינו דגם ביוה"כ הוא יום הדין דהחתימה הוא ביוה"כ א"כ בכל יוה"כ למה לא נאמר ע"כ דהעיקר דין הוא בר"ה ולא ביוה"כ וביוה"כ של יובל לא נאמר אלא משום דיובל הוקשה לר"ה:

בא"ד. לא נברא אלא אחד: פירוש דשם נאמר ר"א רמי כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב ברא אותו בתחלה עלה במחשבה לבראו שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד ע"ש הרי שנאמר לשון בראם על המחשבה:

ד"ה כמאן דלא כר"א. תימה הא ע"כ לא שוו לכל: היום תרועה הקשה למה הקשו התוס' קושיא זו על לישנא בתרא ולא על לישנא קמא ולא על קושית רב עינא ולענ"ד י"ל דצריך להבין מה קושיתם הא לא שוו לכל דאדרבה זה בעצמו הראיה דלמה תני רק החילוק שביובל תוקעין ולא ג"כ החילוק של זה היום תחלת מעשיך. אבל י"ל דהקושיא הוא ממה דמוכח ממתניתן דהכא והרי במתניתן גם חילוק שביובל תוקעין לא תני ובזה א"ש דעל לישנא קמא לא היו יכולים להקשות די"ל דקושית רב עינא לא היה ממתניתן אלא מברייתא למה לא חשיב גם חילוק דזה היום אבל על לישנא בתרא מקשו שפיר דאמר רב שמואל הא דתנן שוה היובל וכו' כמאן דלא כר"א הרי דרצה להוכיח דמתניתן דלא כר"א ועל זה הקשו שפיר הרי ממתניתן אין ראיה:

ד"ה שופר. ותימה דאם נחלק לגמרי: כתב הפ"י התוס' לא רצו לפרש אליבא דרש"י כמו שכתבו לפירושם דזו ואצ"ל זו קתני משום דס"ל דדמי לגמרי ולא הזכיר שברא"ש כתב גם לפרש"י כן ומה שלא ניחא לרש"י לפרש כפירוש התוס' לענ"ד י"ל משום דקשיא ליה למה נקט ודבקו דכיון דהפסול משום סדק מה לי אם דבקו או לו דבקו ואדרבה בדבקו יש לטעות דהפסול משום דבק דהוי אינו מינו וכסברת הרמב"ן שהביא הרא"ש ולכן לא הו"ל לנקוט ודבקו ועוד דבברייתא דלקמן נקט נסדק לארכו פסול ולא קאמר ודבקו ולכן פירש רש"י דמתניתן איירי שנחלק לגמרי לשתי חתיכות ואי אפשר לתקוע בו אא"כ דבקו ולכן ע"כ הוצרך למנקט ודבקו אבל ברייתא אשמעינן כוותיה טפי דבנסדק לארכו דהיינו כפירוש התוס' דכאן שלא נחלק רק דהסדק הוא ע"פ כל ארכו דבזה אפשר לתקוע בלא דבק ואפילו הכי פסול:

בא"ד. ולכך נראה דנסדק מצד אחד: הפ"י כתב דצע"ג לישב אליבא פירוש התוס' מה דאמור בירושלמי דלא נצרך רק לר' נתן. ולענ"ד שפיר י"ל דלפירוש התוס' ג"כ קאמר שפיר דלא נצרך אלא לר' נתן דלרבנן דסתמו אפילו במינו פסול דע"כ אין הפסול משום דלא תקע במקצת שלא במין שופר אלא משום דנקב מוציאו משם שופר א"כ כש"כ דנסדק כל ארכו מוציאו משם שופר וכמו שכתבו התוס' דאין זה קרוי שופר אבל לר' נתן דדוקא נסתם שלא במינו פסול אבל במינו כשר הרי דנקב קטן לא מוציאו משם שופר שפיר צריך להתנא להשמיענו דנסדק כל ארכו אין שם שופר עליו:

משנה. שופר שנסדק וכו' התו' הקשו על רש"י שפירש דהו"ל כשני שופרות דהיינו דבק שהרי שופרות וכו' והרב פר"ח סי' תקפ"ו כתב דהמדפיסים טעו בשני נקודות ולשון שני דרש"י מתחיל פסול דהו"ל כשני שופרות אפסול דדיבק שברי שופרות ועמ"ש בעניותי על זה ועל דברי התוס' בס' הקטן ברכי יוסף שם סי' תקפ"ו בס"ד:

(כז א) וכן הנהיג ר' חלפתא וכו'.—כעין זה בתענית פ"ב מ"ה (טז ב).

ופיו מצופה זהב כו' במקום הנחת פה פסול. שהתקיעה בזהב ולא בשופר: לכך מאריך בשופר. תירוצא הוא: וממילא כו'. דמה לי סוף בלא תחילה ומה לי תחילה בלא סוף ומשום דבעי לאותובי אתרוייהו דייק הך דיוקא: תקע בראשונה. בפשוטה שלפני התרועה: ומשך בשניה כשתים. לפי שהיה צריך לתקוע כאן ב' תקיעות רצופות אחת לפשוטה לאחריה דמלכיות ואחת לפשוטה לפניה דזכרונות: בור ודות. חדא נינהו אלא שהבור בחפירה והדות בבניין על הקרקע צישטרנ''א בלע''ז: פיטס. חבית גדולה פונטי''ן בלע''ז: מחד גברא. דומיא דזכור ושמור: הא לא דמיא. הא מילתא דשופר לא דמיא אלא לסיפא: י' קורין. וי' קולות יש כאן שאי אפשר להם לצמצם דיבורם בתיבה אחת שלא יהא אחד לאחור ואחד לפנים: דחביבה עליה. חדשה היא לו: התורה חסה. דכתיב (ויקרא יד) וצוה הכהן ופנו את הבית שלא יטמאו כלי חרס שבתוכו שאין להם טהרה במקוה: למיעבד עובדא. בחצוצרות ושופר: מקום שיש שופר. כגון ר''ה ויובל: מקום שיש חצוצרות. כגון תעניות: וכך הנהיג. כמשנתינו שופר וחצוצרות: בשערי מזרח ובהר הבית. חדא מילתא היא בשערי מזרח בהר הבית וי''א בשערי מזרח בעזרת נשים: מתני' שופר שנסדק ודבקו. בדבק שקורין גלו''ד: פסול. דהוה ליה כשני שופרות:

בתורה אחד קורא. פירוש לבדו ואחרי כן המתרגם מתרגם לבדו ולא שנים קורין יחד ומתרגמין יחד: אבל שנים לא. והא דאמרינן בפ''ק דב''ב (דף טו. ושם) שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם לא שלא יקרא אחר עמו דא''כ כל התורה נמי אלא שלא יחלקום לשנים זה ארבעה וזה ארבעה ומה שנוהגין לקרות שנים בתורה סמכו אמתני' דפרק בתרא דבכורים. (משנה ז) דתנן בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא בכורים התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע: כמאן מצלינן זה היום תחלת מעשיך. תימה הא קי''ל כרבי יהושע כדאמרינן בפ''ק (דף יב.) לתקופה כר' יהושע ואומר ר''ת דקי''ל כרב עינא דפריך משוה יובל ורב עינא ה''ק והא איכא זה היום תחלת מעשיך דאיתיה בראש השנה וליתיה ביובל אלא ודאי הא דאמרינן ליה לאו משום ברייתו של עולם אלא משום תחלת מעשה דין שהעולם נדון בו להתקיים או לאו וזה שייך נמי ביוה''כ דיובל דהוקש לר''ה כדלקמן בפרק בתרא (דף לד.) (אבל בשאר יומי לא) ואע''ג דמשני ליה שפיר רב עינא לא הדר ביה ומיהו לאידך לישנא קשיא דקאמר מתני' דלא כר''א הוה ליה לשנויי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריאת עולם קאי ומה שיסד ר''א הקליר בגשם דשמיני עצרת כר''א דאמר בתשרי נברא העולם ובשל פסח יסד כר' יהושע אומר ר''ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן ודכוותה אשכחן בפרק עושין פסין (עירובין דף יח. ושם) גבי אדם שעלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד: כמאן דלא כר' אליעזר. תימה הא ע''כ לא שוו לכל מילי דהתניא לקמן בפרק בתרא (דף ל.) שוה יובל לר''ה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בב''ד שקדשו את החדש בין בב''ד שלא קדשו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע: שופר שנסדק ודבקו פסול. פי' בקונטרס דהוה ליה כשני שופרות משמע שר''ל שנסדק לגמרי שנחלק לב' חתיכות שאם היה מחובר מצד אחד אין זה שני שופרות ותימה דאם נחלק לגמרי היינו דבק שברי שופרות ולכך נראה דנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו ולפי שאין שם שופר עליו וכ''ש דבק שברי שופרות אלא זו ואין צריך לומר זו קתני א''נ יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קא משמע לן ודבק שברי שופרות נמי לא מיפסיל מטעם שנים ושלשה שופרות אלא דאין זה קרוי שופר אי נמי משום דכתיב (ויקרא כה) והעברת דרך העברתו כי היכי דפסלינן הפכו ותקע בו משום דבעינן דרך העברתו ואפילו נפסל מטעם משום שנים ושלשה שופרות אין קשיא כלום: