ראש השנה כח ע"א

דף כח - א

א. שמע מקצת תקיעה בבור, ומקצת תקיעה על שפת הבור - יצא.

והגמרא מניחה כעת, שהשומע עמד על שפת הבור, והתוקע עמד בבור, והתחיל לתקוע, ויצא מן הבור תוך כדי התקיעה, וסיימה בחוץ.

נמצא ששמע חצי תקיעה פסולה [הברה מהבור], וחצי תקיעה כשירה [חוץ לבור].

ויוצאים בה ידי חובה, כי השומע מקצת תקיעה כשירה יצא [ולהלן הגמרא תמהה על כך].

ב. שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר, ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר - לא יצא!

מפני שזמן תקיעת השופר הוא ביום שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". ודרשו חז"ל [מגילה כ ב]: יום ולא לילה. ולפני עלות השחר לילה הוא.

אמר הקשה ליה אביי:

מאי שנא התם, במה שונה התוקע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת לאחר שיעלה עמוד השחר, שאינו יוצא ידי חובתו, משום דבעינא כולה תקיעה בחיובא, וליכא.

היות וצריך שתהא התקיעה כולה ב"חיוב", שאפשר לצאת בכולה התקיעה ידי חובה, ואין יוצאים בתקיעה שבמקצתה אי אפשר לצאת ידי חובה, למרות שבמקצת האחר של התקיעה היו יכולים לצאת ידי חובה.

כי צריך לשמוע תקיעה שלימה שיוצאים ידי חובה - בכולה!

אם כן, הכא נמי, גם השומע תקיעה שמקצתה היתה בבור ומקצתה מחוץ לבור, בעינא כולה תקיעה בחיובא, וליכא!

שהרי בשמיעת מקצת התקיעה שבתוך הבור אי אפשר לצאת ידי חובה, ותיקשי: למה יצא כאן השומע ידי חובתו?

ענה לו רבה: הכי השתא! מהו הדמיון בין שני המקרים?!

התם, השומע תקיעה שמקצתה לפני עלות השחר, לא יצא משום שלילה לאו זמן חיובא הוא כלל, ונמצא שתחילת התקיעה אינה תקיעה של מצוה [אינה תקיעה של "חיובא "].

אבל הכא, כאן, השומע מקצת תקיעה בבור, יצא ידי חובה משום שהבור - "מקום חיובא" הוא. שהרי התקיעה בבור מועילה לאותן העומדין בבור עצמו. ראה הערה. ^[58] וכיון שכל התקיעה היא תקיעה של מצוה, יכולים העומדים בחוץ לצאת ידי חובה בשמיעת חלק מהתקיעה הזאת.

ותמהינן: למימרא, בהכרח צריך אתה לומר, דסבר רבה: שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה - יצא. [כי לכן השומע מקצת תקיעה מחוץ לבור יצא].

וממילא יש להסיק מכך, שגם השומע תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא. שהרי אין הבדל בין סוף התקיעה בלא תחילתה, לתחילתה בלא סופה!

תא שמע, בוא ושמע ראיה שלא כדבריך, שהרי שנינו במשנה [להלן לג ב]:

בזמן המשנה היו תוקעים בתפילת מוסף של ראש השנה, רק שלשה סדרים של תר"ת [ת'קיעה ת'רועה ת'קיעה]: סדר אחד למלכויות, סדר אחד לזכרונות, וסדר אחד לשופרות.

והמשנה לקמן אומרת, שאין אדם יכול לתקוע תקיעה ארוכה כמו שתיים, ותעלה לו התקיעה הארוכה לשתי תקיעות, לתקיעה האחרונה של סדר מלכיות, ולתקיעה הראשונה של סדר זכרונות.

דתנן: תקע בראשונה, את התקיעה הראשונה בסדר מלכויות כדינה, ולאחר מכן תקע תרועה כדינה, ואחר כך תקע את התקיעה שלאחר התרועה, ומשך, והאריך בתקיעה השניה שאחרי התרועה כמו שתים תקיעות, כדי לצאת בה ידי שתי תקיעות [אחת שבסוף סדר תר"ת הראשון, ושניה שבתחילת סדר תר"ת השני] - אין בידו, לא עלתה לו אלא תקיעה אחת [ויצא בסדר אחד של תר"ת].

ואמאי? למה אין בידו אלא אחת?

הרי מאחר שאמרת שאפשר לצאת בחצי תקיעה - תסלק לה בתרתי!? תעלה התקיעה השניה בעד שתי תקיעות!

אלא מכאן ראיה, שאי אפשר לצאת בחצי תקיעה [וזה שלא כדבריך]!

ומתרצינן: אמנם אפשר לצאת בחצי תקיעה, אבל פסוקי תקיעתא מהדדי - לא פסקינן. אין מחלקים תקיעה אחת לצאת בה ידי חובת שתי תקיעות.

ומביאה הגמרא ראיה אחרת שאין יוצאים ידי חובה בחצי תקיעה:

תא שמע, בוא ושמע ממה ששנינו במשנה:

התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות [מקום מגודר על הארץ], או לתוך הפיטס חבית גדולה -

אם קול שופר ברור שמע - יצא.

ואם קול הברה, הד, שמע - לא יצא.

ומשמע לגמרא שאין לו אפשרות לצאת ידי חובה למרות שתחילה הוא שומע קול שופר בלבד, ורק בהמשך התקיעה, כשמגיע קול ההד, מתערבב קול התקיעה עם קול ההד ואינו שומע את קול התקיעה כראוי.

ויש לשאול: ואמאי אינו יוצא ידי חובתו בשמיעת קול השופר בתחילת התקיעה, לפני שהתערב בה קול ההד?

כי אמנם בשעה ששומע קול הברה עם קול השופר אינו יוצא, משום ששני קולות אינם נשמעים יחד.

אבל, ליפוק, שיצא ידי חובתו בתחילת תקיעה, מקמי לפני דליערבב קלא, לפני שהתערב קול השופר עם ההד! ^[59]

ומסקינן: אכן, השומע חצי תקיעה לא יצא. ^[60]

וכי קאמר רבה, ומה שאמר רבה "שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא", הוא רק בתוקע ועולה - לנפשיה! במי שתוקע לעצמו ולא להוציא אחרים ידי חובתם, ותוך כדי תקיעתו עלה מן הבור. כי לו עצמו יש תקיעה שלימה, שהרי בעודו בבור אינו שומע קול הברה, אלא את קול השופר עצמו [וכדלעיל כז ב], וממילא יש כאן תקיעה שלימה כשירה, שהרי בין בעודו בבור, ובין בצאתו חוץ לבור, תקיעתו ושמיעתו היא כשירה. ^[61]

ותמהינן: אי הכי, אם אכן מדובר בתוקע לעצמו, שכל תקיעתו כשרה, מאי למימרא, מה בא רבה לחדש? הרי מובן מאליו שיצא ידי חובתו!

ומתרצינן: מהו דתימא, שמא היית אומר, זמנין דמפיק רישיה, ואכתי שופר בבור, וקא מיערבב קלא. שיש לחוש שמא יוציא את ראשו לפני שהוציא את השופר, ובאותה השעה יתערבב קול השופר עם קול הברה, שהרי הוא מחוץ לבור, והשופר בבור, ואז אינו יוצא ידי חובה.

קא משמע לן שאין לחוש לזה. ^[62]

אמר רב יהודה: בשופר של בהמת עולה שתלשו מן הבהמה בחייה - לא יתקע, כי הבהמה קדושה. ^[63]

ואם תקע בשוגג ^[64] - יצא. ^[65]

ואילו בשופר של שלמים - לא יתקע.

ואם תקע בשוגג - לא יצא.

ומבארינן: מאי טעמא?

עולה - בת מעילה היא בחייה, מפני שהיא קדשי קדשים, והנהנה מקדשי קדשים בשגגה מעל, וחייב לשלם קרן וחומש ולהביא קרבן אשם כמבואר בתורה [ויקרא ה יד - טז].

וכיון דמעל בה, שהתחייב לשלם את דמיה מדין מעילה - נפקא לה יצאה לה לחולין. ובשעה שתוקע אינו עובר עבירה, מפני שכבר יצא השופר לחולין.

אבל שלמים, שהם קדשים קלים, דלאו בני מעילה נינהו, שאין מועלים בהם בחייהם מפני שהם של הבעלים, ורק לאחר שחיטה מועלים באימורים השייכים לגבוה, ולכן איסורא בלבד הוא דרכיב בהו, מוטל עליהם, אך אין בהם דין מעילה!

ולכן, לא נפקי לחולין, אין הם יוצאים לחולין על ידי שימוש בהם, ומאחר שלא יצאו לחולין, הרי כל זמן שתוקע בהם עובר באיסור, ותקיעתו היא בגדר "מצוה הבאה בעבירה", ולפיכך לא יצא. ^[66]

ומדובר כאן באופן שתלש את השופר מן האיל מחיים. אבל אם תלשו לאחר זריקת הדם, אפילו בעולה אין מעילה, לא בעורה ולא בקרניה, מפני שהם שייכים לכהנים. ^[67]

מתקיף לה רבא: מדוע התוקע בשופר של עולה יצא? הרי אימת [מתי] מעל - לבתר דתקע, רק לאחר שתקע ונהנה מהשופר! אבל כי קא תקע - באיסורא תקע!

שהרי בזמן שתקע עבר איסור, מפני שעדיין השופר לא יצא לחולין, והרי זו מצוה הבאה בעבירה!

אלא, אמר רבא: אחד זה ואחד זה, בין התוקע בשופר של עולה, ובין התוקע בשופר של שלמים - לא יצא! שהרי בשעת התקיעה עבר עבירה.

הדר, אחר כך חזר בו רבא, ואמר: אחד זה ואחד זה - יצא.

היות ומצות - לאו ליהנות ניתנו.

המצוות לא ניתנו לישראל על מנת שיהנו מקיומם, אלא לעול על צוארם ניתנו. ונמצא שלא נהנה מן ההקדש כלל בתקיעתו בשופר, ואין כאן מצוה הבאה בעבירה.

אמר רב יהודה: בשופר של עבודה זרה, שהשתמשו בו לעבודה זרה, והוא אסור בהנאה, כמבואר במסכת עבודה זרה [נא ב] - לא יתקע. משום שהוא מאוס. ^[68] ואם תקע בו - יצא. כי "מצות לאו ליהנות ניתנו", והתוקע בשופר לא נהנה ממנו. ולפיכך לא עבר עבירה. ^[69]

בשופר של עיר הנדחת, עיר שרוב יושביה עבדו עבודה זרה, והורגים את העובדים עבודה זרה ואת נשיהם וטפם. [רמב"ם עבודת כוכבים ה ו] ושורפים את ממון כל אנשי אותה העיר [דברים יג יז. ורמב"ם שם]. ובשופר של אנשי אותה העיר - לא יתקע.

ואם תקע - לא יצא אפילו בדיעבד.

מאי טעמא?

עיר הנדחת, שכל רכושה עומד להשרף הרי הוא כשרוף. וממילא כבר מעכשיו כבר נחשב כאילו כתותי מיכתת שיעוריה. נכתת משיעורו.

ושופר צריך שיהיה לו שיעור, כדי שיאחזנו בידו ויראה אותו בולט לכאן ולכאן [כדלעיל כז ב]. ^[70]

אמר רבא: המודר הנאה מחבירו, מי שאסר על עצמו בנדר ליהנות מחבירו - מותר לחבירו לתקוע לו להוציא אותו ידי חובת תקיעה של מצוה, מפני שמצוות לאו ליהנות ניתנו.

וכן, המודר הנאה משופר. מי שאסר על עצמו בנדר ליהנות משופר - מותר לו לתקוע בו תקיעה של מצוה, מפני שמצות לאו ליהנות ניתנו. ^[71]

ואגב שדיברנו במודר הנאה שמותר לתקוע לו בשופר משום שמצות לאו ליהנות ניתנו, הגמרא מביאה עוד דוגמאות שאמר רבא לדין זה:

ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו. מי שאסר על עצמו ליהנות מחבירו, והיה טמא מת, שצריך להזות עליו מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי כדי לטהרו [כמבואר בספר ויקרא יט יא - יב] -

חבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים. לפי שאין בהם הנאת רחיצה מהקור של המים, אלא רק הנאת קיום המצוה, ומצות לאו ליהנות ניתנו.

אבל לא מזה עליו בימות החמה, היות שמלבד קיום המצוה [שאינו חשוב הנאה] יש לו גם הנאת הגוף ברחיצה, והנאה זו אסורה עליו.

וכן המודר הנאה ממעין, שאסר על עצמו ליהנות מן המעין - טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים מפני שמצות לאו ליהנות ניתנו.

אבל לא טובל בימות החמה, מפני שגופו נהנה מן המים.

שנינו במשנה: מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או מגילה, אם כוון לבו יצא. ואם לאו, לא יצא.

ויש לדון בדברי משנתנו, האם מדובר בה בכוונה לצאת ידי המצוה, או בכוונה לשמוע את התקיעה.

לצורך בירור הענין, הגמרא מביאה כאן את הסוגיא שלפנינו, הדנה אם מצוות צריכות כוונה לצאת ידי חובה, ובתוכה דנו גם בדברי משנתנו:

שלחו ליה רבנן דבר הלכה לאבוה דשמואל:

מי שכפאו בעל כרחו, ואכל מצה בפסח בכפיה - יצא ידי מצות אכילת מצה [ומיד יבואר מי כפאו].

והוינן בה: כפאו מאן? מי הוא זה שכפה אותו לאכול מצה?

אילימא כפאו שד. אם נאמר שכפאו שד המביא את האדם לידי שגעון, ואכל מצה באותה שעה, ואחר כך בתוך זמן חיובו הבריא, ^[72] האיך יתכן שיצא ידי חובתו?

והתניא: מי שהוא עתים חלים, לפעמים הוא בריא בנפשו, עתים ולפעמים הוא שוטה -

כשהוא חלים - הרי הוא כפיקח לכל דבריו, וחייב בכל המצות שבתורה.

וכשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו, ופטור מכל המצות האמורות בתורה.

ומאחר שבזמן שהוא שוטה הרי הוא פטור מכל המצוות שבתורה, אם כן בשעה שכפאו שד של שיגעון ואכל מצה לא היה חייב אז במצוה כלל. והרי זה כאילו אכל מצה בשאר ימות השנה, שודאי לא יצא!

אמר רב אשי: מדובר באדם בריא החייב באכילת מצה, שכפאוהו פרסיים לאכול מצה, ויצא ידי חובתו, ואינו צריך לשוב ולאכול מצה שנית. ^[73]

אמר רבה: זאת אומרת, המימרא הזאת ["כפאו ואכל מצה"], מלמדת אותנו שהתוקע בשופר בראש השנה לשם שיר - יצא!

אף על פי שלא התכוין לצאת ידי מצות תקיעת שופר. שהרי אף מי שכפאוהו פרסיים לא התכוין לאכול מצה לשם מצוה, ובכל זאת הוא יצא.

ותמהינן: פשיטא שהתוקע לשיר יצא, שהרי היינו הך! שזה דומה ממש לכפאוהו ואכל מצה, ומדוע הוצרך רבה לטרוח ולהשמיענו דבר פשוט כל כך? ומתרצינן: מהו דתימא, שמא היית אומר, כי דוקא באכילת מצה אין צריך כוונה, משום שהתם באכילת מצה, "אכול מצה" אמר רחמנא.

כלומר, מצות מצה היא מצוה על אכילה, והא אכל. והרי נהנה מן האכילה.

ולפיכך אכילתו נחשבת אכילה, אפילו שאכלה מחמת כפיה ואינו בכלל "מתעסק".

שהרי שנינו: ^[74] המתעסק בחלבים ואכלם בלא שנתכוין, וכן המתעסק בעריות, הרי הוא חייב חטאת, ש"כן נהנה" [בשונה מהמתעסק באיסורים שאינם תלויים באכילה והנאה, שהמתעסק בהם פטור]. ^[75]

אמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא הואיל ובור מקום תקיעה הוא לאותן העומדים בבור. אבל מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר ומקצת אחר שיעלה עמוד השחר כיון שהלילה לאו זמן חיובא הוא לחד לא יצא למימרא דסבר רבה שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה או תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא.

והתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת כו'.

ודחינן כי קאמר רבה בתוקע ועולה שנמצאת התקיעה ששמע אחרי עלותו מן הבור תקיעה שלימה.

אי הכי מאי למימרא כו' אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא.

בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא.

ותריץ לה רבא הכי אחד שופר של עולה ואחד שופר של שלמים יצא מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו.

בשופר של ע"ז לכתחלה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של עיר הנדחת אפי' דיעבד לא יצא. מ"ט כתותי מכתת שיעוריה.

אמר רבא המודר הנאה מחבירו חבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. וכן המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.

שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה בפסח יצא ופירשה רב אשי כשכפאוהו פרסיים ש"מ מצות אינן צריכות כוונה.

אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא כגון הא דכתיב הללוהו בתקע שופר שתוקעין להלל וכיוצא בו אם תקע כסדרן אע"פ שהוא לשיר השומע יצא כי מצות אין צריכות כוונה.

ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דליערבב קלא. והקשה הר"מ ב"ן נ"ר בליקוטיו, ודלמא לית ביה שיעורא מקמי דליערבב. ותירץ דאפשר מדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני אם קול הברה שמע, משמע ליה שאם שמע (כלל) קול הברה, ואפילו בסוף לאחר שיעור תקיעה אע"פ כן לא יצא. אי נמי קים להו דלא מיערבב קלא דבורות אלא למאן דמאריך טובא ותקע בהו, ודחוק הוא. ואי לא דמסתפינא אמינא, דהא דאמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור, בשלא האריך בה בכולה אלא כדינא, ואין בין מקצת התקיעה שבבור ומקצת שעל שפת הבור אלא כשיעור תקיעה, דמקצת תקיעה הכין משמע, ואפילו הכי יצא כיון דמכל מקום יש בכל התקיעה כשיעורא, וקא מפרש טעמא משום דאפילו ראש התקיעה כשירה היתה לאותן העומדים בתוך הבור, ואקשינן בתוקע לתוך הבור ואמאי ליפוק באותו מקצת ששמע הוא מקמי דליערבב קלא, דהא שמע תקיעה מעליתא כיון דזמן חיובא הוא לאותן העומדים בתוך הבור. וכן ההיא דלעיל (ראש השנה כז, א) נמי דאמרינן לכך מאריך בשופר, משמע אע"פ שאינו מאריך בה לאחר הפסק חצוצרות כדי שיעור תקיעה, דהא סתמא קתני שופר מאריך ולא קתני שופר מאריך שיעור תקיעה, ומשום דתקיעה כולה שיעור תקיעה אית אית ליה, ואע"פ שהוא לא יכול לכוין לכולה, מכל מקום מן התוקע שיעור תקיעה לתקיעת מצוה שמע, ומכל מקום אסיקנא דבמקצת תקיעה לא יצא, אלא טעמא בההיא דלעיל, משום דתרתי קלי במקום חביבותא משתמעי, והכא בתוקע ועולה. כך נראה לי.

הא דאמרינן: כי קאמר רבה בתוקע ועולה. תמיהא לי, דהא רבה דומיא דשמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר נקט לה, וכדאקשינן ליה אביי לרבה גופיה, מאי שנא הא מיהא. ורבה גופיה פריק ליה התם לילה לאו זמן חיובא הוא, הכא זמן תקיעה הוא לאותן העומדים על שפת הבור. ומדוחק יש לי לומר דרבה ודאי בתוקע ועולה קאמר כדמסקינן, ולאו דומיא דתוקע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר נקט לה, אלא תרי מילי נינהו ותרי אתא לאשמועינן, אלא דאביי טעה וסבר דבענין אחד נקטינהו ואקשי ליה, רבה לטעמיה פריק ליה לומר דאפילו למאן דטעי ל"ק, ואורחא דתלמודא בהכי לפרוקי אליבא דמאי דסבר דמאן דמקשה. ומאן דמקשה נמי בתר הכי, למימרא דסבר רבה שמעי סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, טעה נמי בדטעי אביי, ועוד משום דרבה גופיה אהדר ליה כדאמרית. כנ"ל.

הכי גרסינן בהלכות הרב אלפסי ז"ל, וכן היא במקצת הספרים: אמר רב יהודה שופר של עבודה זרה לא יתקע ואם תקע יצא. ואי קשיא, מאי שנא משופר של שלמים דאמר רב יהודה לא יתקע ואם תקע לא יצא דמצות ליהנות ניתנו. יש לומר דהא דאמר רבא עלה אחד ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו, לא לטעמא דנפשיה קאמר אלא אדרב יהודה קאי, כלומר, אלא הכי קאמר רבי יהודה (אלא הכי קאמר), בין בשל עולה בין בשל שלמים יצא, מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו לכולי עלמא. ויש גורסים הכא אמר רבא, ורבא לטעמיה דאמר בין של עולה בין בל שלמים יצא מצות לא ליהנות ניתנו, הא לרב יהודה בין בשל עבודה זרה בין בשל עיר הנדחת אפילו דיעבד לא יצא דמצות ליהנות ניתנו סבירא ליה.

ואם תקע יצא. ובמסכת חולין בסוף פרק כסוי הדם (חולין פט, א) תניא לא יצא ואוקימנא לה באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעורא, והוא הדין בשל תקרובת עבודה זרה דגוי, דלית ליה בטלה עולמית דאיתקש למת. אבל הכא בשופר שהוא עצמו עבודה זרה, אי נמי שהוא משמשי עבודה זרה, והכא במאי עסקינן בשנטלו על מנת שלא לזכות בו הא נטלו לזכות בו מדאגבהיה קנייה ונעשה עבודה זרה דישראל.

המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו [בו] תקיעה של מצוה. ודוקא במודר הנאה ומשום דמצות לאו ליהנות ניתנו, הא באומר תקיעת שופר עלי, אסר לתקוע אפילו תקיעה של מצוה, משום שנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות. אבל האומר שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה, לוקה ותוקע תקיעה של מצוה, וכדאמרינן התם בפרק שני דנדרים בראשו (טז, ב), הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה.

ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה מקמי דלערבב קלא. הקשה הרמב״ן ודילמא ליכא שיעור תקיעה מקמי דליערבב ותירץ דאפשר דמדלא קתני אם קול הברה הוא וקתני שמע שאם שמע קול הברה אפי׳ בסוף לאחר שיעור תקיעה לא יצא א״נ ק״ל דלא ערבב קלא דבור אלא לאחר שיעור תקיעה למאן דמאריך טובא ותקע להו. וי״מ דהשתא סברינן דהכא דמכשיר במקצת תקיעה כיון דאידך הוי שעת חיובא לאחרינא אפילו שאין במה ששמע כשיעור היא והיינו מקצת תקיעה דקאמר כלומר מקצת שיעור תקיעה וכן בסוגיא דלעיל על דרך הזה היא והיינו דאמרי׳ לכך מאריך בשופר וסתמא קתני מאריך אע״פ שאין בו שיעור תקיעה ומיהו אליבא דהילכתא הא קיי״ל שלא יצא במקצת תקיעה אפילו יש בה כשיעור והכי מסקנא לעיל והכא נמי הא פרישנא מימרא (דרבא) [דרבה] בתוקע ועולה לנפשיה שלעולם שמע קול שופר וקמ״ל דלמא מפיק אוניה ואכתי שופר בבור דהא לא שכיח:

כי קאמר (רבא) [רבה] בתוקע ועולה. פי׳ דלדידיה כוליה תקיעה להכשר מראש ועד סוף כי אפילו כשהיה תוקע על שפת הבור היו אזניו עם השופר בתוך הבור הא לאו הכי (לאו) [לא] מהניא תחלה בלא סוף או סוף בלא תחלה וכמסקנא דלעיל על מתני׳ דשופר מאריך:

אמר רב יהודה שופר של עולה. פי׳ שתלשו מחיים דאלו לאחר זריקה אין מעילה אפי׳ בעורה שהכל לכהנים וכדפרש״י והא דאמר לא יתקע פי׳ מפני שהוא כבא ליהנות בקדשים ובתוס׳ פי׳ לא יתקע במזיד דבמזיד אין מעילה ולא יצא לחולין והא דאמרינן בשופר שלמים כיון דלית ביה מעילה באיסוריה קאי ק״ל מ״מ הא תקע בו ומ״ל אי עבד ביה איסורא אי לא כיון דלא בעינן שופר שלו ויוצא בשופר שאול כדאיתא בירושלמי וי״ל דמ״מ איכא משום מצוה הבאה בעבירה כדאיתא בלולב הגזול א״נ שאם לא יצא לא עביד איסורא מוטב הוא לומר שלא יצא וק״ל דהכא משמע דרב יהודה סבר לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ואלו בסמוך אמרינן שופר של ע״ז לא יתקע ואם תקע יצא והיינו ודאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דהתם ודאי קודם ביטול הוא כדבעינן למימר ומפני קושיא זו יש גורסין לקמן אמר רבא אבל בעיקר נוסחי ובהלכות הרי״ף גר׳ רב יהודה והנכון דהא דפריך רבא על הא דרב יהודה דבסמוך ומתרץ אליבא דרב יהודה לא אפשר לומר שחלק רב יהודה בין של עולה לשל שלמים אלא אי אתמר בתרויהו אתמר יצא או לא יצא ומעיקרא תריץ רבא בתרויהו לא יצא וכיון דשמע להא דרב יהודה הדר אמר דבתרויהו אמר רב יהודה יצא ולהכי מייתי תלמודא בסמוך אידך דרב יהודה כנ״ל:

אמר רב יהודה בשופר של ע״ז לא יתקע. מלתא פסיקתא קתני לא יתקע לכתחילה ואפי׳ לאחר ביטול משום דמאיס ואם תקע יצא אפילו קודם ביטול ואע״ג דאיסורי הנאה הוא מצות לאו ליהנות ניתנו וכדפרש״י והראיה דקודם ביטול קתני דהא דומיא דעיר הנדחת קתני שאין לה ביטול והתם נמי לא פסיל אלא משום דמכתת שיעוריה ואם תקע יצא בין שהיה השופר עצמו נעבד או מבהמה נעבדת שכל ע״ז נאסרה בהנאה חוץ ממחובר דלא מתסר מדכתיב אלהיהם וה״ה למשמשין ונויין דלא מתסר במחובר ואילן שנטעו מתחלה לשם ע״ז לא חשיב מחובר שהרי יש בו תפיסת ידי אדם אבל לא נטעו מתחלה לכך אינו נאסר משום עובד ומ״ש הכתוב לא תטע שהיה דרך גוים לעשות אשרות לנוי לפני ע״ז שלהם וכשנטעו מתחלה לכך נאסרים ולעולם לא חשיב נוי אלא כשהוא לפני ע״ז ממש ובאה לו דרך נוי ולאפוקי גנות הצעורים שאינן אלא להנאת כומרים מותר ליהנות מהם בטובה ושלא בטובה ולפיכך שופר דע״ז בין שהוא ע״ז ממש בין משמשי ע״ז או נוי דע״ז דאיסורי הנאה נינהו ודינם שוה דאית להו ביטול והן בכל דבר תלוש לא יתקע בו פי׳ לכתחילה דהא מאיסי לגבוה.

ואם תקע יצא מ״ט מצות לאו ליהנות ניתנו פי׳ האי טעמא מוכח בהדיא דהא דרב יהודה קודם ביטול הוא דהוי איסורי הנאה ולהכי נקטי׳ טעמא דהא לאו הנאה חשיבא דמצות לאו ליהנות ניתנו פי׳ דאע״ג דאיכא שכר מצות בהאי עלמא אין הנאת ההוא עם עשיית המצוה ממש שיהנה הוא בעשייתה בשעת עשייה אלא שהמעשה גורם לו טובה והא לא חשיבא הנאה באיסורי הנאה אלא כשההנאה מגוף הדבר האסור וכדאמרינן לקמן במודר הנאה ממעיין שאינו טובל בו בימות החמה שהוא נהנה מגוף המים וטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף המים ואע״פ שגורם לו הנאה להעלותו מטומאה לטהרה אין הנאה זו נאסרת שאינה מן המים וכן אמר שאם חלצה בסנדל של ע״ז חליצתה כשירה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע״ג דאית לה הנאה טובא בחליצה דמשתריא לשוקא וגביא כתובתה וזכיה לנפשה ובנכסיה ולא הוי ליבם שאינו הגון לה לית לן בה שאין ההנאה מגופו דסנדל ודוקא בע״ז דגוי דאית לה ביטול ולא מכתת שיעורא אבל בע״ז דתלמורא קרי לה אשירה דמשה דהיא דישראל לפי שבשעה ששבר את הלוחות אוו לאלהות הרבה ונאסרו אשירות א״י ההיא כיון דלית לה ביטול עולמית לשריפה קיימא וכשרוף הויא ונצבר עפרה ולא יצא דכתותי מכתת שיעוריה והיינו דאמר בפ׳ כסוי הדם שופר של ע״ז לא יצא ומדמינן לה התם לעפר עיר הנדחת דמכתת שיעורה והאי שופר של ע״ז של גוי שהוא ביד ישראל לא שזכה בה מן ההפקר דא״כ ה״ל ע״ז של ישראל ואין לה ביטול עולמית אפי׳ זכה בה שלא לעבדה כלל שאדם זוכה באיסורי הנאה להוסיף בהם איסור כדפרי׳ בע״ז אלא הכא שהוא שאול מהגוי שלא זכה בו ישראל ושופר שאול מותר דאמרינן התם יום תרועה יהיה לכם מ״מ ושופר של תקרובת ע״ז אפילו של גוי לא יצא בו דתקרובת ע״ז הרי היא כמת שאין לה היתר עולמית וכתותי מכתת שיעוריה ודוקא כשהיה השופר מבהמת תקרובת דע״ז ונאסרה היא וקרניה בהנאה אבל שופר שעשאוהו תקרובת ע״ז לא מתסר בהנאה שאין תקרובת דע״ז נאסר אלא כשהוא כעין פנים ממש או דכותיה קצת כעין פנים ממש ואיכא נמי עבודה (המשתכרת) [המשתכחת] דומיא דפרכילי ענבים דאמרינן התם דמתסרי כשבצרן מתחלה לכך דאיכא דכותיהו בכורים ואיכא נמי בביצרה עבודה (המשתכרת) [המשתכחת] שדומה לזביחה הא לאו הכי לא מתסרי. ואבני מרקולס שנאסרין משום דהוי ע״ז ממש כדאיתא התם ואע״ג דע״ז קודם ביטול מאיסה לגבוה והתם במס׳ ע״ז מבעי ליה לר״ל אפילו לולב דמחובר דלא מתסר להדיוט ומתסר לגבוה דמאיס אי מאיס למצוה אי לא ולא אפשיט ליה הכא איפשט לרב יהודה וסבר דבדיעבד לא אמרינן דממאיס וכרבא דפשיטא ליה ק״ל דמפרש לה התם בדוכתה מפי מורי נרו:

ולענין שופר הגזול. התיר הרמב״ם ז״ל לפי שבקול יוצא ויש סעד לדבריו בירושלמי דאמרי׳ התם שופר של ע״ז ר׳ חייא תני כשר ר׳ אושעיא תני פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין לולב לשופר א״ר יוסי לולב כתיב לכם משלכם ולא של איסורי הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ״מ ר׳ אליעזר אמר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה כלומר ואינו חשוב נהנה מע״ז ולא אזיל בשיטתא דגמרא דילן דפרישו טעמא בין בשופר בין בלולב דע״ז משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ונקיט רבינו ז״ל מהאי ירושלמי דה״ה דאיכא למשרי שופר גזול מהני תרי טעמי דאיכא באיסור הנאה דליכא משום גזול דלא בעינן לכם ועוד שבקולו יוצא ומסתברי דהני תרי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו דלא מתהני מידי מדחבריה אכל אכתי איכא איסורא אחרינא דאיכא מצוה הבאה בעבירה כדין לולב דמפסיל מהאי טעמא ביום שני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול שאע״פ שבקולו הוא יוצא מצוה הבאה בעבירה היא ובמה יתרצה זה אל אדוניו ביום הדין ובירושלמי דלא חיישי להא משום דלא חייש למימר הכי אלא בגזול שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצוה דמצוה הויא שנוי רשות או שנוי השם וקנאו ביאוש ושנוי רשות הילכך שופר הגזול פסול והשאול כשר וגזול שקנאו ביאוש ושנוי כראוי קודם מצותו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה:

אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. י״מ וכ״ש אם של רשות דלאו הנאה היא וליתא דשל מצוה דוקא נקט משום דלאו ליהנות ניתנו דאלו בתוקע לשיר אסור דהא קמתהני וכ״ת ה״נ לא סגיא דלא מתהני והוי פסיק רישיה ולא ימות וכטובל במעין שהודר ממנו דאסור בימות החמה הא ליתא דהתם לא סגיא דלא מתהני אבל הכא אין הנאה בקול אלא בשיתכוין לשיר והיינו דאשמעי׳ רבא נמי וכ״ת הא דתנן בנדרים החלין ע״ד מצוה כגון סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל למאי חייל דהא אמרי׳ מצות לאו ליהנות ניתנו ויי״ל דלא אמרי׳ הכא אלא בשאוסר דבר בלשון הנאה וההיא בשאוסר גוף הסוכה והלולב עליו שלא בלשון הנאה ומ״מ בשאוסר מצוה עליו אפילו בלשון הנאה נראה שהוא אסור דלא סגיא דלא מתהני כדאמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה ועדיפא מהא דטבילה דבסמוך וההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן כבר פי׳ בפסח א׳ דלא חשיב פסיק רישיה ובכלל תקיעה של מצוה דאמרינן הכא יש אפילו של תעניות לא מפיק מכללא אלא תקיעה של רשות גמור לשיר בעלמא וזה ברור:

שלחו ליה וכו'. פי׳ שכפא שד ובעודו כך אכל מצה ואח״כ נעשה חלים תוך זמן חיוב אכילת מצה וקאמרת שנפטר במה שאכל כשהוא שוטה וע״כ יש לפרש כן שאלו כפאו שד כל הלילה מאי פטור שייך ביה הא פטור ועומד הוא דשוטה פטור מן המצות אלא ודאי כדאמרן והיינו דפרכינן ליה מהאי דתניא עתים חלים ועתים שוטה וכו׳ לא צריכא שכפאוהו פרסיים ואכל מצה ע״כ שלא לשם מצוה כלל וקמ״ל דמצות אין צריכות כונה לצאת בדיעבד ואפילו עומד וצווח נמי אינו רוצה לצאת ולאכול לשום מצוה יצא כגון הא דכפאוהו פרסיים ומינה שמעי׳ בכל דכן דהתוקע לשיר או לשד יצא כדמפרש ואזיל וק״ל ולוקמה בשכפאוהו ב״ד כאותה שאמרו א״ל עשה סוכה ואמר איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיעשהו וי״ל דאי בב״ד של ישראל ודאי כיון דעביד גמר ואכל לשם מצוה דאמר מצוה לשמוע דברי חכמים כדאמ׳ בגט המעושה בב״ד דישראל:

מהו דתימא התם תאכלו מצה. הנכון כפרש״י דהוה ס״ד דשאני מצוה באכילה דנהנה גרונו וכדאמ׳ באיסורין המתעסק בחלבים ובעריות חייב קרבן שכבר נהנה משא״כ במתעסק במלאכת שבת:

מי ששמע תקיעה אחת חציה בתוך הפיטס או בתוך הבור והיא קול הברה וחציה בחוץ לפיטס או חוץ לבור כגון שהיה התוקע תוקע ועולה לא יצא זה השומע במקצת תקיעה זו האחרונה אפילו היה במקצת זה שיעור תקיעה וכן במקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצתה לאחר שיעלה עמוד השחר לא יצא במקצת זה האחרון אפילו היה בה כשיעור שאין יוצאין בסוף תקיעה שאין לה תחלה ולא בתחלת תקיעה שאין לה סוף אפילו היה באותו מקצת שיעור תקיעה וזהו שאמרו התוקע לתוך הבור וכו' אם קול שופר שמע יצא וכו' אם קול הברה שמע לא יצא ושמא תאמר ודילמא ההיא בשאין בה שיעור תקיעה בלא הברה לא היא דמדקאמר אם קול הברה שמע ולא קאמר אם קול הברה הוא משמע שכל ששמע קול הברה כלל אפילו בסוף אע"פ ששמע שיעור תקיעה בקול שופר לא יצא ומ"מ בתרועה ושברים הואיל ודברים מצורפים הם יראה שיצא כל ששמע מהם כשיעור בכשרות.

תקע תקיעה אחרונה של סימן ראשון ומשך בה כשתים כדי שיעלה לו אף לתקיעה ראשונה של סימן שני לא עלתה לו אלא לאחת הא לאחת מיהא עלתה לו שהרי יש כאן תחילת תקיעה וסוף תקיעה הואיל ולא נחשבו אלא באחת ובתלמוד המערב פירשוה שאף לאחת לא עלתה לו ופירשו הטעם לא רישא אית לה סופא ולא סופא אית לה רישא ואין הדברים נראין ולמטה יתבאר.

כבר ביארנו בבור ודות שהתוקע עצמו והעומדים עמו יצאו ואין בהם צורך בחינה אם קול שופר שמעו אם קול הברה שמעו אף אם היה התוקע חוץ לבור ושופר בפיו והרכין ראשו על שפת הבור עד שהיה השופר בתוך הבור ואזני התוקע חוץ לבור אף בזו יצא ואין אנו צריכים לשום בחינה כל שכגון זה לתוקע עצמו קול שופר הוא שומע וזהו שאמרו בסוגיא זו לדעת רבא אע"פ שאין הלכה כמוהו בתוקע ועולה לנפשיה כלומר שאין השומע אחר בזולת התוקע אלא התוקע עצמו עולה ותוקע ותקע מקצת תקיעה בבור ומקצתה חוץ לבור שהרי במקצתה שבתוך הבור נעשה כעומד בתוך הבור ובמקצתה שחוץ לבור אין בו הברה ולפיכך יצא ושאלו בה מאי למימרא ותירץ מהו דתימא זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור ומיערבב קלא קמ"ל.

מי שתלש קרן של בהמה עולה מחיים או לאחר מיתה וקודם זריקת הדם שלא זכה בו הכהן עדין והרי הוא קדוש ואסור בהנאה לכתחלה לא יתקע בו ואם תקע בו יצא בין בשוגג בין במזיד שלא מצד קרבן מעילה אנו באים בהיתרן עד שנאמר שכל שמביא עליו קרבן מעילה יצא לחולין ומכיון שיצא לחולין יצא ושנחלק בדבר בין שוגג למזיד ובין קרבן שיש בו מעילה כגון עולה לקרבן שאין בו מעילה כגון שלמים שאין קרבן מעילה בקדשים קלים אלא באימוריהן ולאחר זריקה אלא שהטעם מפני שאע"פ שאסור בהנאה הרי אין כאן הנאה לגוף שמא תאמר הרי נהנה בקיום המצוה הנאת קיום המצוה אינה נקראת הנאה אחר שאין הנאה אחרת באה הימנה לגוף שלא ניתנו המצות להיות קיומם הנאה לגוף ומוכרח הוא האדם לעשותם הן שתהא לו הנאת הגוף בקיומם הן שיהא לו צער וכן הדין בשלמים ושאר קרבנות הא לאחר זריקת הדם זכה בהן בעור וקרנים כמו שיתבאר במקומו והרי הם חולין בידו ותוקעים בהם לכתחלה וגדולי המחברים פירשו בשופר של עולה מפני שהקרנים בכלל הנתחים וקרבים ואין לך דבר בה שאינו קרב חוץ מעורה וכמו שאמרו בעולה של כל יום הראשון נוטל את הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו מתוך פירושם תמהו על של שלמים היאך יש בהם קדושה כלל שהרי בקדשים קלים אינם בכלל האימורין ולא בשום קרבן אלא בעולה ויש שפירשו בשופר של עולה שהקדיש שופר לדמי עולה.

ולענין ביאור זו שבאו תחלה בשופר של עולה משום דהואיל ואית בה מעילה יצא לחולין ופירושו בשתקע בשוגג יש שואלין בה שהרי בהמה וכלי שרת אין יוצאין לחולין אע"פ שנשתמש אדם ושנתחייב קרבן מעילה וכמו שאמרו אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת ומתרצים דדוקא בבהמה דאיהי גופה מיקרבי וכן בכלי שרת דבדידהו קא עבדי עבודה אבל קרן שאינו קרב יצא לחולין ואף הם חוזרים ושואלים ואף עולה היאך יש בה קרבן מעילה והלא קול ומראה וריח אין בהם קרבן מעילה מפני שהנאה שלהם אינה נקראת הנאה אבל זו שהנאה שלהם יש בה קיום מצוה הנאה היא דהא אכתי לא קיימא לן דמצות לאו ליהנות ניתנו ומתוך כך היה סבור שיש בה מעילה או שמא קול שופר שני שגוף השופר צריך בו ומ"מ השתא דקיימא לן דמצות לאו ליהנות ניתנו אין בו מעילה.

שופר של עבודה זרה כגון שהוא עצמו נעבד או שהוא משמשי עבודה זרה לא יתקע בו שהרי איסור הנאה הוא ואם תקע יצא שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו כמו שביארנו והנאת הגוף אין כאן לאסור את התקיעה בשבילה במה דברים אמורים בעבודה זרה של גוים שיש לה בטילה או משמשי עבודה זרה של גוי שיש להם בטול וכל שיש לו תקנה בבטול אף קודם בטול יצא שמ"מ הואיל ויש לו בטילא אינו כמוכתת אבל עבודה זרה של ישראל שאין לה בטילא או משמשי עבודה זרה של ישראל שאין לה בטילא או תקרובת עבודה זרה אפילו של גוי שאין לו בטילא אם חתכו מתחלה לכך שהוא כעין פנים מדמיון זביחה כמו שיתבאר במקומו וכן של עיר הנדחת כל אלו פסולים אף בדיעבד מאחר שאין להם בטול לשריפה הם עומדים והרי שיעורם כמוכתת וכנשרף ואחר שכן אין כאן שיעור כלל.

המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אף לכתחלה הן מדיר למודר הן מודר למדיר ואע"פ שבעולה ועבודה זרה אסרו לכתחלה התם שאני דתקיף חומריהו זו לגנאי וזו לשבח ולכתחלה מיהא אסור להשתמש בהם אבל זה שאין בו איסור אלא מצד נדרו כל זמן שאינו מבטל את נדרו מותר לכתחלה וכן המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה שאע"פ שיש כאן הנאת קיום המצוה הואיל ואין כאן הנאת הגוף כלל הנאת קיום המצוה אינה הנאה ולא חל הנדר עליה אף על ידי כולל שלא נדר אלא על הנאה ואין כאן הנאה כמו שביארנו ומ"מ במודר הנאה משופר יש אומרים דוקא שיתקע לו אחר והוא שומע אבל שיתקע הוא עצמו לא מפני שיש הרבה בני אדם שנהנין כשהם עצמם תוקעין ואיכא הנאה לגוף ואיני רואה בזה הכרח ויש מי שאומר כל שכן שתוקע בו תקיעה של רשות שאין בה שום הנאה בעולם שאם אתה אומר שיש בתקיעה הנאה לגוף אף בקיום המצוה היה לנו לאסרה הואיל ובכללה משיג הגוף הנאה ומ"מ אם היה תוקע לשיר או שמתכוין ליהנות על איזה צד של הנאה אסור כגון לגמע בו את המים וכיוצא בו ויש אוסרין אף בתקיעה של רשות ולא עוד אלא אף בתקיעה של מצות סופרים כגון תעניות יש מי שאומר שלא אמרו במודר הנאה משופר שמותר לתקוע בשופר של מצוה אלא כשאמר קונם שופר עלי או קונם הנאת שופר עלי שעל הנאת שופר הוא מכוין והרי לא אסר על עצמו אלא ההנאה אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי אסור שהרי נדרים חלים על דבר מצוה כברשות וכן כתבוה חכמי האחרונים שבספרד במסכת שבועות כדין מי שאמר קונם ישיבת סוכה עלי שהוא אסור אף בסוכת מצוה ויש חולקין לומר שאין הנדר חל על התקיעה שהרי אין בה ממש אבל קונם ישיבת סוכה עלי אנו דנין בה מקום ישיבת הסוכה שהמקום יש בו ממש וא"ת שנדון כן בשופר כלומר מקום תקיעת שופר נעשה כאומר קונם שופר שפירושו הנאת שופר ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"מ בקול שופר עלי ודאי דבר שאין בו ממש הוא.

המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים שאין שם הנאה אלא הנאת קיום המצוה והנאת קיום המצוה אינה הנאה כמו שביארנו אבל לא בימות החמה שהרי הגיע לו הנאת הגוף בכלל הנאת קיום המצוה וכן המודר הנאה ממעיין כגון שאמר קונם מעין עלי טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אחר שאין כאן הנאת הגוף כלל אבל בימות החמה שיש לו בטבילתו הנאה לגופו אסור ויש מי שאומר שאם אמר קונם רחיצה עלי אסור אף בימות הגשמים מתוך מה שכתבנו יש לך לדון שכל מצוה שהנאת הגוף מצטרפת בקיומה להנאת קיום מצוה אסור למי שמודר הנאה על אותו דבר ושופר אין בו הנאת הגוף ואע"פ שאפשר שזה נהנה אין הנאה אלא במה שהוא הנאה לכל ובטלה דעתו אבל אלו היתה לו הנאת הגוף בשעה שהוא מקיים את המצוה אסור כמו שפירשנו במעיין ובקצת פירושיהם של גדולי הרבנים מצאתי שאף אם היתה הנאת הגוף מצטרפת להנאת קיום המצוה בשעת עשיית המצוה הואיל ואין הנאה לגוף אחר עשיית המצוה מותר שהנאת הגוף הבאה בשעת קיום המצוה אינה נחשבת לכלום וטעם איסור מעיין בימות החמה הוא שאף לאחר המצוה משיג הגוף הנאה ממנה מצד מה שנתקרר ועקר הדברים כדעת ראשון ונראה לי ראיה בזה מי חטאת שבהזאה מועטת אין הנאה אחר מעשה אלא שהם מפרשים אף בהזאה הנאה מועטת אחר מעשה ואין נראה לי כן שהרי מודר משופר אלמלא שאין הנאה לגוף בתקיעתו היה אסור הא אם היה הנאה לגוף בתקיעתו אסור אע"פ שבשעת הנאתו היה מקיים המצוה.

דברים הללו יש מי שאומר שכלם אמורים במצוה מן התורה כגון שופר וכגון טבילת נדה שהיא מן התורה לדעתנו כמו שביארנו בחמישי של ברכות ל"א א' וכיוצא באלו אבל מצוה מדברי סופרים אינה מפקעת את הנדר כמו שביארנו למעלה ואם הוא מודר הנאה ממעיין והוצרך לטבול לקרויו אינו טובל אף בימות הגשמים ואין הדברים נראין כן שהרי הואיל ואין כאן הנאת הגוף כלל אף בשל רשות יש מי שמתיר כמו שביארנו למעלה כל שכן בסרך מצוה ומ"מ לדעת אחרון שמתיר אף בשהנאת הגוף מצטרפת בהנאת קיום המצוה בשעת קיום המצוה הואיל ולא נשארה הנאה לגוף אחר קיום המצוה יש לדון בה שבמצוה מדברי סופרים כל זמן שתגיע הנאה לגוף בשעת קיום המצוה אע"פ שלא תשאר לגוף הנאה זו אחר קיום המצוה אסור מכאן אתה דן למי שהודר מחבירו ורוצה לצאת בתפלתו וקולו ערב לו עד שהוא נהנה ממנו לדעת האומר תפלה מן התורה מותר ולדעת האומר תפלה מדרבנן אסור ומ"מ אף בזו אני אומר שכל ענין תפלה צער הוא לו ודאגה מעונות שבידו ומי שמכוין כונה הראויה אינו מרגיש לערב אלא למועיל ובפירוש ראיתי לגדולי המפרשים שהמודר הנאה מחבירו אין מונעים לו שלא יבקש רחמים עליו להתרפא מחליו וכן כל כיוצא בזה.

שופר הגזול לא נזכר דינו בתלמוד שלנו אבל בתלמוד המערב פירשו שאין תוקעין בו לכתחלה אבל אם תקע בו יצא ואע"פ שבלולב אמרו לא יצא לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל ולקצת גדולי הדור ראיתי שחולקין עם תלמוד המערב לפסול בדיעבד שכל המקיים מצוה בדבר הגזול לא קיים את המצוה אא"כ קנאה מן הדין כגון ביאוש ושנוי מעשה ואין הדברים נראין כלל.

המשנה השביעית היה עובר אחורי בית הכנסת וכו' כונת המשנה לבאר ענין כונת התוקע והשומע ופירוש המשנה יש שפירשוה על דעת שהם פוסקים שהמצות צריכות כונה לצאת ולהוציא והוא שפירשו היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול השופר או קול מגלה אם כיון שומע לבו לצאת ידי חובת המצוה בשמיעה זו יצא ואע"פ שהתוקע בבית הכנסת לא היה מתכוין להוציא את זה בפרט שהרי לא היה רואהו וכן הקורא הואיל ומ"מ שליח צבור דעתו להוציא כל שומעו יצא ואם לא כיון לבו השומע לצאת לא יצא אע"פ ששמע מ"מ לא כיון לבו.

ולענין פסק לפי דעת זה נחלק הענין לשלשה חלקים הראשון שהתוקע מתכוין להוציא עצמו לבד ובזו לא יצאו אחרים בתקיעתו אע"פ שכוונו לבם לצאת הואיל והוא לא כיון להוציאם אבל הוא עצמו יצא הואיל וכיון לצאת הא אם תקע לשיר או שהוא מתעסק בעלמא אף הוא לא יצא השני שזה מתכוין להוציא יחידים בפרט ובזה יצאו אותם היחידים בלבד אם כוונו לבם לצאת אחר שהוא כיון להוציאם גם כן הא אם נתכון שומע לצאת ולא נתכון תוקע להוציא או נתכון תוקע להוציא ולא נתכון שומע לצאת לא יצאו עד שיתכוין שומע ומשמיע הדרך השלישי שליח צבור שהוא תוקע להוציא כל שומעיו אפילו לא היו שם ובזו יצא כל שומעו אם כיון לבו לצאת אע"פ שלא נתכון הוא להוציאו בפרט אחר שהוא מתכוין דרך כלל להוציא כל שומעיו נמצא לפי פסק זה שהמצות צריכות כונה לצאת ולהוציא ואם לא כיון בהם לא יצא וזו היא שטת גדולי הפוסקים ומחברים בכאן וממה שאמר ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי.

זו שאמרנו בהיה עובר אחורי בית הכנסת אם כיון לבו יצא וכו' פירשו בתלמוד המערב דוקא עובר אבל עומד חזקה כיון ואע"פ שנאמר או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת אלמא עומד צריך כונה שהרי כל שבביתו סתמו עומד הוא אין זה כלום שכל שבביתו סתמו מתעסק הוא בצרכי ביתו ודינו כעובר אבל עומד האמור שם פירושו שעומד בטל ולי נראה בעומד זה שאמרו עליו חזקה כיון דוקא שהיה עובר או מתעסק ותכף שהתחיל לשמוע קול שופר עומד לו.

יש מי שמודה בכך לענין תקיעה ולענין קריאת שמע ולענין רוב מצות אלא שחולק בקצת מצוה לומר שאין צריכות כונה והם אותם שיש הנאה בעשייתם כגון אכל מצה בלילי הפסח בלא כונה המצוה אלא על ידי אונס שאנסוהו גוים והוא האמור כאן כפאוהו פרסיים או שאכלה באיזה מקרה שיצא הואיל ומ"מ נהנה גרונו וכדרך שאמרו במתעסק שלענין שבת פטור שאין מלאכת מתעסק קרויה מלאכה ואעפ"כ אמרו המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה והוא הטעם במרור בשאין לו שאר ירקות שמברך על הראשונה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור שאם לא יברך שם אלא על פרי האדמה כבשאר ירקות הרי יצא בה אף ידי מרור אע"פ שלא למרור כיון ואחר שמלא כריסו ויצא ממנה האיך יברך עליה ואף גדולי המחברים כתבו כן במצה אם כפאוהו ואכל וגדולי הפוסקים כתבו במרור שאחר שמילא כריסו לא יברך ונראה הטעם מפני שכבר יצא אלא שיש לפרשה בדרך אחרת כמו שיתבאר במקומו.

יש בפסק זה דעת שלישית והוא שיש מי שאומר בכלן שאין צריכות כונה ופירשו במשנה זו בכונת שמיעה ובכונת השמעה לא בכוונה לצאת ובכונה להוציא שאין המצות צריכות לעושיהן כונה לצאת ולא למוציאים אחרים ידי חובתם כונה להוציא אלא שמ"מ צריכות הם כונת עשייה המשל בזה שאם הגיע זמן קריאת שמע והיה קורא בתורה פרשת שמע אע"פ שלא כיון לבו לצאת הואיל וכיון לבו לקרות לא שיהא קורא להגיה על הדרך שביארנו בשני של ברכות י"א א' או מתעסק בעלמא יצא וברכות אין מעכבות כמו שביארנו במקומו ובשופר מיהא שהוא נדון שלפנינו אין אנו צריכים שיהא השומע מתכוין לצאת ולא שיהא התוקע מתכוין להוציא אלא שמ"מ אנו צריכין שיהא התוקע מתכוין לתקוע והשומע מתכוין לשמוע לא שיהא התוקע מתעסק בעלמא הא תוקע לשיר ר"ל לשחוק ושעשוע ויש גורסין לשד ר"ל להבריח רוח רעה מעליו או לסבה אחרת מ"מ מתכוין לתקוע הוא ואם תשיבני משנתנו כך פירושה אם כיון לבו לשמוע וכו' ונמצא שנשתנו הפסקים לענין זה לשלשה דרכים וגדולי המחברים פסקו כדעת אמצעית לפי מה שכתבו בכפאוהו ואכל מצה ומ"מ לדעתי שטת התלמוד מוכחת בהרבה מקומות כדעת אחרון וכמו שאמרו תמיד שמעת מינה מצות צריכות כונה אלמא שאין הלכה כן וכן שאמרו בלולב מדאגבהיה נפק ביה כלומר אע"פ שלא כיון לצאת ומ"מ כל שמכוין בעצמו שלא לצאת אין פקפוק שלא יצא ומ"מ יהא אדם רגיל להתכוין למצוה בכל מצוה ומצוה ובתוספתא אמרו על זה אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו שהכל הולך אחר כונת הלב שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך ונאמר תנה בני לבך לי וכו'.

זה שפסקנו שהמצות אין צריכות כונה מ"מ צריך הוא שידע שני דברים והם שחובת הדבר עליו עכשו ושזהו הדבר שהוא יכול לצאת בו ועושהו שלא בכונה לצאת ומכאן אני אומר שאם קרא את שמע והוא סבור שהוא לילה לא יצא וכן הדין אם נטל לולב והוא סבור שהוא חול וכל כיוצא בזה שאין אלו פחות ממתעסק והמתעסק לא יצא וכן אם היה סבור שהוא קול חמור בעלמא או שהתוקע מנבח בתקיעתו ר"ל לומר שיר וזמר בתקיעתו.

זהו ביאור המשנה והנמשך ממנה לענין פסק ודברים שנתחדשו עליה בגמ' מלבד אותן שביארנו עליה במשנה אלו הם.

זה שביארנו בעובר אחורי בית הכנסת שאם כיון לבו על הדרכים שביארנו יצא יש שואלין בה והלא אמרו במסכת עירובין צ"ב ב' חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה ט' בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתם צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאים שהגדול מופלגת מן הקטנה והקטנה אינה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה וכל שכן כשהיא ברשות אחר לגמרי שאינן מצטרפין וזו אינה שאלה שלא נאמר כן אלא בדבר שאינו אלא בעשרה במקום אחד שהוא צריך צירוף שכל כיוצא בזה אין מצטרפין אבל דבר שאם עשאו ביחיד יצא אע"פ שלכתחלה ראוי בעשרה כגון שופר ומגלה וכיוצא באלו כל ששמעה ממקום שהוא בכל מקום שהוא יצא ולדעת זה נשים שלנו העומדות בבית הכנסת חלוק לעצמן אינן יוצאות ידי תפלת צבור הואיל וצריכה עשרה ומ"מ יש כאן שאלה מצד אחר שהרי אמרו במס' פסח שני פ"ה ב' מן האגוף ולחוץ כלחוץ וכן לתפלה ואין לומר שלא נאמרה אלא לענין צירוף סתם נאמרה אף לצאת והרי חלק ר' יהושע בן לוי לומר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים אלמא אף בלצאת נחלקו אלא שאף זו אינה שאלה שמ"מ הלכה כר' יהושע.

מי שהוא עתים חלים עתים שוטה ואכל מצה בלילי הפסח בשעת שטותו ונשתפה אח"כ אוכל אחר שנשתפה שאין אכילתו בשעת השטות מוציאתו שכל שהוא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו:

בד"ה אמר רב יהודה כו' תניא תקע לא יצא וכן קשיא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה המודר הנאה כו' מחלק אביי בין הנאת סוכה עלי כו' חומר בנדרים מבשבועות כו' כצ"ל:

בד"ה המודר הנאה כו' מחבירו משופר וממעין כו' עכ"ל ר"ל כיון דתני מודר הנאה מחבירו בין לענין תקיעה ובין לענין הזייה דשרי ל"ל למיתני שוב בין מודר הנאה משופר ובין מודר הנאה ממעין אבל הא ודאי לא קשיא להו ל"ל תרתי מודר הנאה מחבירו בתקיעה ובהזייה וכן ל"ל שופר ומעין דכל חדא מלתא אחריתא הוא ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' דה"מ לדחויי דלעולם מצוה משום הכירא עכ"ל כצ"ל:

[גמרא המודר הנאה ממעין כו'. ק"ל מדוע דלג מהזאה לטבילה הלא יכול היה לאשמעי' בהזאה גופה דאתחיל בה ולומר המודר הנאה ממי חטאת מזין עליו בימה"ג כו' כמו בבבא דרישא. ואין לומר כיון דאפר פרה מקדשי ב"ה היא ואסור בהנאה בלא"ה תו לא אתי איסור נדר וחייל עלה וכדעת הרז"ה שהביא הר"ן בפ"ג דשבועות גבי הא דכיום שנהרג בו גדליה ב"א דבקיום מצות ל"ת לא חייל נדר ע"ש. דז"א מתרי טעמי חדא דבאפר אין בו מעילה כדאיתא במנחות (ריש דף נב) ע"ש. שנית דמשכחת לה דנדר ממים חיים שמקדשין בהם את האפר דחולין בעלמא נינהו. ואולי י"ל דלרבותא דטובל בו בימה"ג נקיט מעין דאע"ג דפעמים מלוכלך בטיט וצואה ורוחץ אפי' בימה"ג כדאיתא בביצה (יח ב) אשמעי' דזה לא חשיבה הנאה] :

גמ' שם כפאו ואכל מצה יצא. הר"ן כ' בשם הרא"ה דדוקא בכה"ג אבל כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי ל"י יד"ח. והט"א מדמה לזה הא דברכות בדנקט כסא דשיכרא וקסבר דחמרא הוא. ומתוך כך תמה על הר"ן שסותר א"ע ע"ש. ואנכי תמה על גודל חכמתו דבשלמא אם היה שם צורך לצאת י"ח שתיית שכר כגון בנשבע לשתותו שפיר הוה דמי להא דהרא"ה. אבל שם איירי לענין לצאת יד"ח הברכה והרי יודע שאומר ברוך אתה כו' אלא דנתכוין לצאת בו ידי בפה"ג ודומה ממש לתוקע לשיר וזה ברור לע"ד:

גמ' שם אמר רבא ז"א התוקע לשיר יצא. ברא"ש הגי' רבה וכ"מ להדיא במלחמות ור"ן וכ"מ לקמן (ע"ב) א"ל שאני אומר כו' ובסה"ע רבא אמר לצאת כו'. ודלא כב"ח בהגהת הרא"ש:

רש"י ד"ה ה"ג למימרא דסבר רבא כו'. לכאורה ה"נ להגיה רבה. אמנם ראיתי ברא"ש ור"ן דגרסי לעיל רבא:

רש"י ד"ה אם קול הברה שמע. עם קול השופר ל"י. לכאורה קשה דהא לעיל מסקינן דבשופר כיון דחביב יהיב דעתי' ושומע ב' קולות יחד כמש"כ שם בס"ד. וי"ל דכה"ג דהכא הוי כמו תרי קלי מחד גברא דאמרי' שם דאין האוזן יכולה לשמוע:

רש"י ד"ה של עולה. ותלשו מחיים כו'. לאו דוקא ולא אתי לאפוקי אלא לאחר זריקה וכדמסיק:

תד"ה בשופר. אבל במזיד אין מעילה ולא נפיק לחולין. כצ"ל:

גמ' בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. נ״ב דאיתה בביטול וה״מ דאגבהיה ע"מ דלא למיקני ליה. א"נ היינו דדייק רש״י וכתב ששימשו בו לע"ז. ור"ל דלא איירי בע״ז גופה אלא בתשמישי ע"ז וקי״ל בתשמישים יש ביטול אפי' משזכה בהן ישראל כדאיתא בי"ד סימן קמ״ו. ומפרש בה״ג דהו״ל מילתא פסיקא. וה״ה דאיכא לאוקמי בע"ז עצמה ובגווני דאמרן. ותו איכא לפרושי דמיירי בשעשה השופר מקרני בהמה הנעבדת דב״ח אינן נאסרין ואפ״ה לכתחלה לא דמאיס למצוה עיין ע׳ז דמ״ז. ולהתוס׳ בשם ר״ת יש שטה אחרת דמפרש בלאחר ביטול הוא דיצא ע״פ לולב הגזול:

גמ' בשופר של שלמים. עיין זבחים דף פו ע"א תד"ה אתיא. ובכורות דף כו ע"א תד"ה התולש ובנדרים דף י ע"א תד"ה אדם מביא כבשות ומעילה דף יב ע"ב תד"ה חלב:

בפירש"י בד"ה אם קול שופר שמע בלא קול הברה עכ"ל. והכריחו לפרש כן מדמקשי הש"ס בפשיטות ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא אלמא דמילתא דפשיטא היא שתחילת התקיעה היא קול שופר לבד בלא עירבוב משא"כ בסוף התקיעה פעמים מתערב עם הברה ופעמים אינו מתערב וכמ"ש המפרשים במה הדבר תלוי ובזה יתיישב לפירוש הרא"ש דרב הונא מפרש למתני' בענין זה דאם קול שופר שמע היינו אותן העומדין בבור ואם קול הברה שמע היינו לאותן העומדין על שפת הבור דאפ"ה מקשי הש"ס שפיר ליפוק בתחילת תקיעה מה"ט גופא דפשיטא ליה לתלמודא שאף אותן העומדים על שפת הבור בתחילת התקיעה שומעין קול השופר לבד אלא דאכתי איכא למידק מאי מקשי הש"ס ליפוק בתחילת תקיעה דלמא בהא גופא איירי מתני' אם קול השופר שמע דהיינו ששמע תחילת התקיעה יצא ואם קול הברה שמע פי' שלא היה בתחילת התקיעה ולא שמע אלא סוף התקיעה לבד דאע"ג דבעלמא בסוף התקיעה לבד יצא אפ"ה לא יצא כיון דסוף התקיעה קול הברה הוא ויש ליישב:

בגמ' אמר רב יהודה שופר של עולה לא יתקע פרש"י דאיירי שתלשו מחיים דאי לאחר זריקה כו' והאי תלשו מחיים ע"כ איירי שתלשו בענין דלית מעילה מחמת תלישה כגון שתלשו במזיד או שנתלש מאליו והיינו דקאמר רבא אימת מעל לבתר דתקע והא דפשיטא ליה לרבא דרב יהודה איירי בהכי היינו משום דאי אפשר לומר דאיירי בתלשו בשוגג שמעל בשעת תלישה דא"כ אמאי קאמר דלא יתקע בו לכתחלה דבשעה שמעל בתלישת הקרן יצא הקרן לחולין דלא שייך ביה בקרן קדושת הגוף כנ"ל:

בתוס' ד"ה אמר רב יהודא כו' תימא מ"ש משלמים כו' ר"ח גרס רבא ותימא דבסוף כיסוי הדם כו' עד סוף הדיבור. נראה דהמשך דבריהם כך הוא דבתחילה כתבו דמשום הך קושיא דמ"ש משלמים גרס ר"ח רבא וע"ז כתבו שאין צורך להגיה כיון דאכתי אפילו לגירסתו קשי' הך דפ' כיסוי הדם וע"כ צריך לחלק ולתרץ כמו שתירץ הוא בשלהי כיסוי דם ובפ' לולב הגזול והיינו שיש לחלק בין ע"ז של ישראל בין של עכו"ם או בישראל גופא בין ביטלו ללא ביטלו ע"ש וא"כ לפ"ז אין צורך לגרוס רבא ושפיר גרסי' רב יהודא והא דקאמר יצא היינו בשל עכו"ם או בשל ישראל ובביטל כנ"ל בכוונתם ולענ"ד אפ"ה הוצרך ר"ח לגרוס רבא במקום ר"י דאל"כ אכתי קשיא סיפא דקתני בשופר של עיר הנידחת לא יצא ומסקינן טעמא משום דכתותי מכתת שיעורא ואי ס"ד דגרסינן ר"י לא הוצרך להאי טעמא דכתותי מכתת שיעורא ות"ל דבלא"ה לא יצא משום דאיסורי הנאה נינהו למאי דס"ל דמצות ליהנות ניתנו כנ"ל ודו"ק:

בגמ' שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. לכאורה נראה דעיקר מילתא דאבוה דשמואל הוא דרבא אתי לאשמעינן דמצות אינן צריכות כוונה. אלא דלפ"ז הומ"ל בסתמא דמצות אינן צריכות כוונה דבשלמא בהא דשלחו לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה מצינן למימר דמעשה שהיה כך היה שעל דבר זה נשאלו משא"כ בהא דרבא דאמר זאת אומרת התוקע לשיר והוי ליה למימר זאת אומרת מצות אינן צריכות כוונה ואי משום דאכתי איכא למיטעי דאפילו למ"ד דמצות אינן צריכות כוונה אפ"ה בשופר צריך כוונה מהאי טעמא דאמרינן בסמוך דזכרון תרועה כתיב דא"כ היא גופא קשיא מאי קאמר רבא זאת אומר' הא ממצה אכתי לא שמעינן שופר. לכך נ"ל דעיקר מילתא דאבוה דשמואל משום דס"ד דאפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה היינו דוקא בסתמא משא"כ בהאי דכפאו ואכל מצה דגלי דעתיה דלא ניחא ליה והו"א דלא יצא דבכי האי גוונא כתב רבי' יונה בשם רבינו שמואל בסוף פ"ק דברכות גבי הא דפתח בדשיכרא וסיים בדחמרא ע"ש קמ"ל אפ"ה יצא ולפ"ז דייק רבא שפיר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דהיינו נמי בכי האי גוונא גופא כיון שיודע דחובת היום לתקוע בר"ה ואפ"ה אינו תוקע אלא לשיר א"כ גלי דעתיה דלא ניחא ליה לצאת בהאי תקיעה אפ"ה יצא משום דאין לחלק בכך ולכאורה באמת יש להקשות סוגיא דהכא על פי' רבינו שמואל אלא שי"ל לפי מה שאכתוב בסמוך על שיטת רבי' יונה ועיין עליו ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר רבא זאת אומרת כו' דמצות אינן צריכות כוונה ובפ' ע"פ משמע דפלוגתא דתנאי היא ומה שלא כתבו כן לעיל במימרא דאבוה דשמואל גופא היינו משום דאיכא למימר דאפילו למ"ד מצות צריכות כוונה אפ"ה מודה דבאכילת מצה אין צריך כוונה מהאי טעמא גופא דאמר בסמוך אכול מצה והא אכל והיינו כפי' רש"י שכן נהנה. ולפ"ז לא שייך הכא הך פלוגתא דפ' ע"פ דהתם בדיני מרור איירי דלא שייך טעמא דנהנה משא"כ במימר' דרבא הכא מדייקו התוספות שפיר דס"ל דמצות אינן צריכות כוונה וכתבו ע"ז דפלוגתא דתנאי היא כנ"ל וק"ל:

בא"ד ומה שמקשה עליו מברייתות לקמן לא פריך מר"י כו' נראה דבהא דמקשו עליו לקמן ממתני' דהיה קורא וממתני' דהיה עובר היינו משום דאכתי מקשי הש"ס שפיר עליה דרבא דס"ל אין צריך כוונה ודלא כהנך סתמי דמתני' ואנן קיי"ל הלכה כסתם משנה משא"כ בהא דמקשי' לקמן מברייתא דנתכוין שומע בהא קשיא להו שפיר כיון דלא מקשינן אלא מברייתא טפי הוי ליה לאקשויי מר"י דפ' ע"פ דאפילו במרור דרבנן ס"ל דלא יצא וע"כ לא פליגי רבנן עלה אלא בדרבנן אבל בדאורייתא מודו ועוד דאפי' אם נאמר דרבנן פליגי אפילו בדאורייתא אכתי לא מקשה מידי מברייתא דנתכוין שומע דאיכא לאוקמא הך ברייתא כר"י כנ"ל בכוונתם ודו"ק:

בפרש"י מהו דתימא התם אכול מצה קאמר כו' אף לענין חטאת אמרינן מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עכ"ל. מיהו לפי האמת דדייק מיניה רבא לענין תוקע לשיר ושאר מצות דאין צריכות כוונה נראה דלא משמע ליה כלל האי טעמא דנהנה כיון דסוף סוף אינו רוצה להנות שהרי כפאוהו ואכל דאפילו בחלבים ועריות לא שייך כה"ג חיוב חטאת היכא דכפאוהו אע"ג דנהנה וכיון דאפ"ה סבר אבוה דשמואל דיצא אע"ג דאונס הוא וע"כ היינו משום דס"ל מצות אינן צריכות כוונה כלל כנ"ל:

בגמרא לאחר שעלה עמוד השחר לא יצא: צ"ע איך אפשר לכוון חילוק זה בשיעור תקיעה שהוא תשעה קולות שנמשכו איזה רגעים. ולענ"ד מזה ראיה להנך פוסקים שהובאו בטור (סי' תקפ"ו) וכן נפסק בש"ע שלרבה לפי המסקנא אם תקע מקצת בחיוב ומקצת בפטור אפילו הוה החיוב יותר משיעור תקיעה ג"כ לא יצא ולפ"ז שפיר משכחת דין זה בתקע זמן מה בלי הפסק מן קודם ע"ה עד לאחר ע"ה ולכן אפילו נתברר שתקע לאחר ע"ה שיעור תקיעה ויותר מ"מ לא יצא כיון שהתחיל קודם ע"ה. שוב א"ע ראיתי שגם בבאר הגולה העיר ע"ז. ובזה יש ליישב מה שהקשה היום תרועה לפי המסקנא דרבה איירי בתוקע ועולה לנפשיה ל"ל לחלק בין שמע מקצת תקיעה בבור ובין שמע מקצת קודם ע"ה לפלוג בשמע מקצת תקיעה בבור גופא בין תוקע עצמו ובין אחר ששמע ממנו על שפת הבור אבל לפ"ז י"ל דאגב אורחא רצה להשמיענו דאחר לא יצא אפילו שמע במקצת התקיעה שעור תקיעה כיון דחילוק בין קודם לאחר ע"ה אי אפשר בלאו הכי אבל בעומד על שפת הבור לא שמענו כן דשם אפשר דהתחיל בבור ועלה וסיים חוץ לבור הכל בתוך זמן שיעור תקיעה שם בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא: מה דלא יצא יש לומר מפני ב' טעמים או מטעם מה"ב או משום דאם אמרינן דיצא הרי נהנה ולכן אמרינן דלא יצא ואז ליכא הנאה. שוב ראיתי שגם בריטב"א כתב כן ועיין בזה ברשב"א יבמות (דף ק"ג) ועיין בשער המלך ה' שופר ובסוגיא זו הארכתי במ"א:

כפאו ואכל מצה יצא: הפ"י הקשה דלימא סתמא מצות אין צריכות כוונה ומה שתירץ דקמ"ל ג"כ עוד דלא בלבד בסתמא אלא אפילו גלי דעתיה דלא ניחא ליה יצא ומתוך כך הוקשה לו על רבינו שמואל דס"ל בגלי דעתו דלא ניחא ליה לא יצא. ולענ"ד אין זה ענין גלי דעתו דלא ניחא ליה דאולי רצה לאכול עוד אחר זמן ורק בעת הזאת כפאוהו נגד רצונו ובזה לא גלי דעתו דלא ניחא ליה לאבד המצוה. אבל לענ"ד י"ל דטובא קמ"ל הך דשלחו ליה כיון דקיי"ל אונס רחמנא פטריה מעונש לאו ולכן ה"א כמו דאין עובר על ל"ת באונס כן גם לא מקיים עשה באונס וכעין דקאמר לקמן כיון דמתעסק במקום שנהנה חייב בל"ת כן ה"א דקיים ג"כ עשה הכי יש ג"כ ה"א איפכא דבמקום דלא עובר על ל"ת לא מקרי ג"כ עשה לזה קמ"ל כפאו ואכל מצה יצא דשמעינן מיניה תרתי דהיינו דמצות לא צריכות כוונה ושיוצא במצוה שמקיים באונס:

כשוטה לכל דבריו: מה שהקשה הט"א (באבני מלואים) מזה על הרמב"ם ה' קרבן פסח (פ"ה) מתורץ עפ"י מה שכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס שם:

שכפאוהו פרסיים: היום תרועה הקשה מאי קמ"ל אבוה דשמואל הא שמעינן דעושה מצוה בעל כרחו יצא מהא דתניא בכתובות (דף פ"ו) בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שא"ל עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו הרי שמועיל מצוה שכופין אותו עליה וגם רבא למה הוכיח התוקע לשיר יצא מאבוה דשמואל ולא מברייתא שם. ותירץ דכפאוהו יהודים פשיטא דיצא דאפילו אין לו כונה מ"מ מועיל לו כוונת הכופה אותו כדאיתא בחולין (דף ל"א) דאנסה חברתה ואטבלה הרי דמועיל לה כוונת חברתה וע"כ נקט הכא כפאוהו פרסיים ולא כפאוהו יהודים עכ"ד. ודבריו תמוהים לענ"ד דאיך שייך דאחר מכוון בשבילו והוא יוצא וכי נימא דאם אחר עושה מעשה בשבילו יוצא ומ"ש כוונה ממעשה אם כוונה צריכה להמעשה ומה דמייתי מאנסה חברתה וטבלה אין ראיה לזה דשם הכוונה היא שנודע שטבלה כראוי דאם לא כיונה חיישינן דלמא לא שמרה דיני חציצה וכדומה ולזה שפיר מהני כוונת האשה המטבלה כנראה ממה דמייתי שם חרשת ושוטה מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה אלמא דכונה היא רק לשמירה שתטבול כראוי וזה מעלה בתרומה או אפילו לבעלה אבל הכא דבעינן כוונה דקיום המצוה מה מועיל כונה של אחר לעושה המצוה ומה שהקשה דהא שמעינן מברייתא דכתובות דכפאוהו מועיל למצוה לענ"ד י"ל דשם לא כתוב רק שכופין לעשות סוכה ולולב דהיינו מי שאינו רוצה לבנות לו סוכה בערב סוכות ולהכין לו לולב כופין אותו דכן משמע מלשון אומרים לו עשה סוכה כו' ולא כתיב שב בסוכה ואינו יושב ועל לולב ג"כ לא אמר טול לולב אלא אמר סתם לולב דמשמע דקאי על עשה דרישא ואעפ"י שמסיים ואינו נוטל ע"כ הפירוש דמגלה רצונו שאינו רוצה לטול ובלא"ה צ"ל כן דהרי רק במצות עשה כופין כן ומצות עשה דלולב אינה רק ביום ראשון דשאר ימים דרבנן וביו"ט ודאי אין לומר מכין אותו עד שתצא נפשו דהרי אין ממיתין אפילו חייבי מיתות ב"ד ביו"ט וא"כ ע"כ לא איירי רק מעשיה דהיינו ההכנה לסוכה ולולב והעשיה ודאי אינה צריכה כונה ולכן לא שמעינן משם דמצות אינן צריכות כונה. ומה דבאמת לא כתוב בברייתא שב בסוכה וטול לולב י"ל עפ"י הנ"ל דבזה לא שייך מכין עד שתצא נפשו דעשה דלולב אינה רק ביו"ט ובסוכה עכ"פ ביום ראשון לא שייך כן כיון דהוא יו"ט ולכן נקט העשיה שהיא בחול. שוב בא לידי הריטב"א וראיתי שהקשה ג"כ קושיא זו למה לא קאמר דכפאוהו ב"ד של ישראל ותירץ ויש לומר דאי בב"ד של ישראל ודאי כיון דעביד גמר ואכל לשם מצוה דאמר מצוה לשמוע דברי חכמים כמו דאמרינן בגט המעושה בב"ד של ישראל עכ"ל והנלענ"ד כתבתי:

ברש"י ד"ה כתותי. וכשרוף דמי: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל יבמות (דף ק"ג) וסוכה ר"פ לולב הגזול:

ד"ה התוקע. רוח רעה מעליו: הך מעליו קשה דמשמע שהשד שורה עליו וא"כ איך יוצא הא אמרינן לעיל דכפאוהו שד הוא שוטה דפטור מן המצות ואם עשה מצוה לא יצא. וצ"ל דמש"כ רש"י להבריח מעליו הפי' מעל אחר אף שהלשון מעליו לא משמע כן:

בתוספת ד"ה אמר. ותימא שבסוף כיסוי הדם: עיין בפ"י שכתב בהמשך דברי התוס' דאחר שהביא גירסת ר"ח כתבו דמכ"מ גם אי גרסינן רבא קשה הסתירה דאם תקע יצא וע"כ צ"ל אחד מהחילוקים שכתבו התוס' בפ' כיסוי דם בין ע"ז של ישראל או של נכרי או בין קודם ביטול או לאחר ביטול ולפ"ז שפיר י"ל דרב יהודה גרסינן שזה כוונת התוס'. וסיים מכ"מ לענ"ד צ"ל דגרסינן רבא דלרב יהודה יקשה ל"ל טעמא דכתותי מיכתת שיעורי' בשופר של עיה"נ תיפוק ליה למ"ד דמצות ליהנות נתנו ע"ש שכתב זה כמשיב על התוס' ותימא שהרי זה כתבו התוס' בעצמם כן בס"פ כיסוי הדם. ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתב הכל בו בשם גאון דאפילו אי מצות לאו ליהנות נתנו מכ"מ התוקע עצמו מקרי נהנה. ולפ"ז אם הטעם דלרב יהודה בשופר של שלמים לא יצא דאי אמרת יצא הרי נהנה ולכך לא יצא וכמש"כ לעיל א"כ בתוקע עצמו לא שייך זה דאפילו אמרינן לא יצא הרי נהנה מכ"מ ולכך י"ל דיצא דמה לי חד הנאה מה לי תרי הנאות. ולפ"ז י"ל דלעולם רב יהודה גרסינן ומכ"מ א"ש דקאמר בשופר של עיה"נ טעם דכתות ולא הטעם שמצות ליהנות נתנו להשמיענו ק שגם התוקע עצמו לא יצא:

ד"ה אמר רבא. היינו בירקות דרבנן: פי' דאיירי בזמן הזה דמרור דרבנן כמו שאמר רבא גופא בפסחים (דף ק"ך) מצה בזה"ז דאורייתא מרור דרבנן ושאיירי בזה"ז שם מוכח מדמזכיר בברייתא ובמתניתן שם שני תבשילין שהם זכר לפסח ולחגיגה א"כ ע"כ בזה"ז איירי ולכן תמהתי על הרשב"ם שם שכתב אמה דקאמר שם א"כ מאי מצוה כלומר מצוה להביא מן התורה דאכתי לא קיים מצות אכילת מרור עכ"ל הרי מצוה דרבנן הוא ולא מן התורה: