ראש השנה כח ע"ב

דף כח - ב

אבל הכא, כאן לענין שופר, אין המצוה תלויה באכילה או בהנאת הגוף, אלא במעשה, שהרי "זכרון תרועה" כתיב בה.

והאי, זה שלא התכוין למעשה של תקיעת שופר - מתעסק בעלמא הוא, ואין למעשהו שם של "מעשה תקיעה". ולכן הייתי אומר שלא יצא.

קא משמע לן, השמיענו רבה, שכל המצוות אינן צריכות כוונה. ^[76] אלמא, מוכח מכאן, שקסבר רבה: מצות - אין צריכות כוונה לצאת בהם ידי חובה.

איתיביה סתירה לדברי רבה, ממה ששנינו במשנה [ברכות יג]:

דתנן: אדם שהיה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא של קריאת שמע, והוא היה קורא בתורה באותו הזמן בפרשת שמע;

אם כוון ליבו - יצא. ואם לאו - לא יצא.

מאי, מה היא כוונת המשנה ב"כוון לבו"?

לאו, הלא לזה התכוין התנא, לומר שאם כוון לבו לצאת ידי חובתו, יצא.

ומכאן שמצוות צריכות כוונה לצאת.

ודחינן: לא! כוונת המשנה אם כיון לבו לקרות.

ומיד הגמרא תמהה: אם תאמר שהמדובר במשנה הוא בכיוון לבו לקרות, כיצד מחלקת המשנה בין כיוון לבו לקרות לבין לא כיון לבו לקרות, והא קא קרי!

הרי הוא קורא קריאת שמע, וודאי שאין הוא קורא מאליו בלי כוונה לקריאה!

ומתרצינן: המדובר במשנה הוא בקורא להגיה. שכל זמן שאינו מתכוין לקרות, אין קריאתו טובה, מפני שאינו קורא התיבות כקריאתן, אלא ככתיבתן, החסרות והיתרות, כפי שהן כתובות. ^[77]

תא שמע, בוא ושמע ראיה אחרת, שמצות צריכות כוונה: שנינו במשנתנו: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר בראש השנה, או קול מגילה בפורים.

אם כוון לבו - יצא. ואם לאו - לא יצא.

מאי, מה היא כוונת המשנה באומרה "כוון לבו"?

לאו, הלא כונתה לומר, שאם כוון לבו לצאת?!

ומכאן, שאם לא כוון לצאת לא יצא, מפני שמצות צריכות כוונה.

ודחינן: לא! כוונת המשנה: אם כיון לבו לשמוע יצא. ואם לא כוון לבו לשמוע הרי לא שמע ולכך לא יצא.

ותמהינן: וכי צריך כוונה מיוחדת לשמוע?!

והא שמע מאליו!

ומאחר שמצות אינן צריכות כוונה והוא שמע - למה לא יצא?

ומתרצינן: כל זמן שלא כוון לבו, אין הוא יודע שתקיעת אדם היא, כי סבור השומע, שהקול הזה - צהלת חמור בעלמא הוא.

ולכן לא יצא.

איתיביה סתירה לדברי רבה [האומר שמצות אינן צריכות כוונה] מברייתא המדברת בענין תקיעת שופר: דתניא: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע.

או שנתכוין משמיע ולא נתכוון שומע.

לא יצא - עד שיתכוון שומע ומשמיע.

וגם בדברי הברייתא הזאת יש לדון, האם כוונתה היא לכוונת שמיעה, או לכוונה לצאת ידי חובה.

בשלמא, מובן מה ששנינו "נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע", שמדובר בכוונת שמיעה, וכל זמן שהשומע לא התכוון, הרי כסבור חמור בעלמא הוא. ולכן לא יצא.

אלא, זה ששנינו "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע" - היכי משכחת לה? באיזה אופן תימצא מציאות שכזאת?

וכי יתכן שהוא יחשוב שתקיעתו אינה אלא צהלת חמור?!

אלא, לאו, הלא בהכרח מדובר בתוקע לשיר!

ומבואר בברייתא שהתוקע לשיר לא יצא [מפני שמצות צריכות כוונה], ושלא כדברי רבה!

ומתרצינן: דלמא דקא מנבח נבוחי. שמא מדובר באדם שאינו תוקע כשיעור תקיעה [המפורש להלן לג ב], אלא תוקע בדוגמת נביחות קצרות.

ולפיכך, צריך שיכוין לתקוע כשיעור תקיעה. ^[78]

אבל אם ידוע שתקע כשיעור תקיעה, אפילו התוקע לשיר יצא, וכדברי רבא.

אמר הקשה ליה אביי לרבה:

אלא, מעתה, שאתה אומר שהעושה מצוה בלא כוונה הרי הוא כמתכוין, אם כך, אדם הישן בשמיני עצרת בסוכה שלא לשם קיום מצוה ילקה, מפני שהוא עובר על "בל תוסיף".

ואף על פי שלא התכוון לשם מצוה, הרי גם בלא כוונתו נידון מעשהו כמעשה מצוה!

והרי מקובל בידינו שהישן בסוכה בשמיני שלא לשם מצוה אינו לוקה! ^[79]

אמר תירץ לו רבה: הטעם שאינו עובר בבל תוסיף, הוא מפני שאני אומר: מצות - אינו עובר עליהן משום "בל תוסיף", אלא כשעשאן בזמנן.

כגון המניח חמש פרשיות בתפילין, בזמן מצות תפילין, או חמש ציציות בטלית בזמן מצות ציצית, חמש מינים בלולב בזמן נטילת לולב.

ודוקא בזה עובר משום "בל תוסיף". אבל המוסיף יום על ימים שקבעה התורה, או שעה על שעות שנקבעו בתורה, אין זה בכלל בל תוסיף.

ואפילו אם התכוין לשם מצוה, אינו עובר בבל תוסיף. ^[80]

מתיב רב שמן בר אבא סתירה לתירוצו של רבה, שאמר שאין עוברים על בל תוסיף אלא בזמן המצוה, ממה ששנינו בברייתא:

דתניא: מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל - אוסיף להם ברכה אחת משלי.

כגון שאברכם בפסוק [דברים א]: "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם".

תלמוד לומר [לכך נאמר]: "לא תוסיפו על הדבר".

והא הכא, והרי כאן בדוגמא המובאת בברייתא, כיון דבריך ליה, מאחר שהכהן כבר ברך את ישראל כדינו, כבר עברה ליה זמניה, עבר זמן חיובו.

ובכל זאת קתני דעבר בבל תוסיף!

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן בדלא סיים.

מדובר שהכהן הוסיף ברכה נוספת באמצע ברכת כהנים לפני שהוא סיים את כל הברכות.

ומקשינן: והתניא: כהן שסיים את ברכת כהנים והוסיף ברכה אחת - עובר בבל תוסיף!

ומתרצינן: מדובר שסיים ברכה אחת מתוך שלשת הברכות שבברכת כהנים.

ומקשינן: והתניא: סיים כל ברכותיו, והוסיף ברכה משלו, עובר בבל תוסיף!

ומתרצינן: שאני הכא, שונה היא ברכת כהנים, שכיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא, הדר מברך, מאחר ואם יזדמן לפניו ציבור אחר, הוא יברך שנית ברכת כהנים - הרי כוליה יומא, זמניה הוא! לפיכך כל היום זמנו הוא, גם אם כבר בירך, ולכן אם מוסיף ברכה משלו עובר על בל תוסיף. ^[81]

והוינן בה: ומנא תימרא, ומנין לקחת לומר, שמאחר ואם יזדמן לו ציבור אחר הוא יברך אותו, הרי זה נחשב כמוסיף בתוך זמנו?

ומשנינן: מהא דתנן בענין מתן הדם של קדשים:

יש קרבנות שדמם ניתן על המזבח במתנה [נתינה] אחת בלבד. והם הבכור, המעשר והפסח.

ואילו העולה, השלמים, האשם והתודה - דמם ניתן על המזבח בשתי מתנות שהם ארבע. דהיינו, זורק הכהן את הדם בשתי זויות נגדיות של המזבח, והדם מתפשט לארבעת קירות המזבח [כל זריקה מתפשטת על שני קירות הנפגשים באותה זוית].

ושנינו במסכת זבחים [פ א]:

דמים הניתנין במתנה אחת [דם הבכור והמעשר והפסח] שנתערבו בניתנין מתנה אחת.

וכגון דם הבכור שהתערב בדם בכור אחר או בדם המעשר.

ינתנו, ינתן מן הדם המעורב מתנה אחת, ונמצא שנתן מן המזבח מדם שני הקרבנות המעורבים זה בזה.

וכן דמים הניתנים על המזבח במתן ד' [שלמים, תודה, אשם ועולה, שניתנים על המזבח בשתי מתנות שהן ארבע], שהתערבו בדמים הניתנים במתן ד'.

ינתנו כשהם מעורבים יחד, על המזבח, במתן ד'.

אבל דמים הניתנים במתן ד' שהתערבו בדמים הניתנים במתן אחת [כגון דם הבכור שהתערב בדם עולה] נחלקו תנאים בדבר:

רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ד'.

רבי יהושע אומר: ינתנו במתן אחת. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: לדבריך שאמרת ינתנו במתן אחת - הרי הוא עובר ב"בל תגרע"!

שהרי דם עולה צריך להנתן במתן ארבע.

אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: לדבריך שאמרת ינתנו במתן ד' - הרי הוא עובר על "בל תוסיף"!

שהרי דם הבכור צריך להנתן רק במתן אחת!

אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: לדברי אין הוא עובר על בל תוסיף, מפני שלא נאמר "בל תוסיף" אלא כשהוא בפני עצמו, ולא כאשר הוא מעורב בדם אחר.

כי כאשר הוא מעורב בדם אחר, הרי תוספת מתן הדם אינה נעשית כדי להוסיף מתן דם בדם שאינו צריך לכך, אלא כדי לתת מתן ד' בדם הצריך לכך.

כי רק משום שהדמים מעורבים זה בזה ניתן גם דם הבכור במתן ארבע. ^[82]

אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בפני עצמו. ולא כאשר הוא מעורב בדם אחר.

[ומאחר שכאשר הדמים מעורבים אינו עובר לא בבל תוסיף ולא בבל תגרע, מובנים דברי רבי אליעזר, שאמר ינתנו מתן ד', כדי שלא יגרע מן המצוה. ^[83] ורבי יהושע סובר, מאחר שבדיעבד אם נתן מתנה אחת יצא. אין צורך להוסיף יותר. ועוד מוסיף רבי יהושע ומבאר את טעמו, להלן]. ^[84]

ועוד אמר רבי יהושע: גם אם הוא עובר ב"בל תגרע", הרי זה עדיף, מאשר לעבור על "בל תוסיף". ^[85] כי:

כשלא נתת ארבע מתנות של דם המחוייב מתן ארבע, עברת אמנם על בל תגרע, ואולם, לא עשית מעשה איסור בידך, אלא רק נמנעת מקיום מצוה ב"שב ואל תעשה".

אבל, כשנתת ארבע מתנות של דם הטעון מתן אחת, עברת בכך על "בל תוסיף", ועשית מעשה איסור בידך.

ואינו דומה העושה איסור בידים ליושב ולא עושה דבר.

ויש לשאול על דברי המשנה הזאת:

והא הכא, והרי כאן, כיון דיהיב ליה, מאחר שנתן מתנה אחת מדם הבכור המעורב בדם עולה, כבר עברה ליה לזמניה. שהרי בנתינה הראשונה יצא ידי חובתו בנתינת דם הבכור.

ובכל זאת קתני דעבר משום בל תוסיף [אילו הדם לא היה מעורב בדם אחר]!

לאו, הלא טעם הדבר הוא משום דאמרינן: כיון דאילו מתרמי ליה היה מזדמן לו בוכרא אחרינא, דם בכור אחר, הדר מזה מיניה, היה צריך להזות מדמו של אותו הבכור - לכן, כוליה יומא זימניה! כל היום חשוב זמנו.

כלומר, בכך שהאדם כבר יצא ידי חובתו, אין זה חשוב שלא בזמן המצוה, כיון שיתכן שיתחייב באותה מצוה באותו הזמן, כגון שיזדמן לפניו בכור אחר.

ומכאן ראיה לתירוצו של רבה, שכהן אשר הוסיף על ברכותיו, עובר בבל תוסיף, כיון שכל היום הוא זמנו.

ותמהינן: ממאי, איך אפשר להוכיח מכאן את סברת רבה שכל היום נחשב זמנו?

דלמא שמא קסבר רבי יהושע: המוסיף על המצות - עובר עליהן בבל תוסיף אפילו שלא בזמנן!

ולכן, הנותן מתן ארבע עובר משום בל תוסיף, על אף שעבר זמנו, משעה שיצא ידי חובתו במתן הדם הראשון.

ומתרצינן: אכן אין ראיה מכאן לדברי רבה.

אלא, רבה הוכיח מכאן שיש לדחות את קושית רב שמן בר אבא, וכדלהלן:

ואנן, הכי קאמרינן:

הרי יש להבין את רב שמן בר אבא, שהקשה על רבה מהברייתא האומרת שכהן המוסיף ברכה על ברכת כהנים עובר בבל תוסיף, והוכיח משם שאף לאחר שעבר זמן המצוה עובר בבל תאחר -

מאי טעמא שביק מתניתין, ומותיב מברייתא.

מדוע הוא עזב את המשנה הנזכרת, שמבואר בה כי המוסיף על מתן דם הבכור עובר בבל תוסיף, והקשה מהברייתא? והרי המשנה חשובה יותר מן הברייתא, ועדיף להקשות ממשנה.

ואם כן, לותיב [יקשה] ממתניתין!

אלא, בהכרח, מתניתין מאי טעמא לא מותיב, מדוע רב שמן בר אבא לא הקשה ממשנתנו, הרי זה משום שכיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא - בעי מזה מיניה. לכן, כוליה יומא זמניה הוא.

כי אילו הזדמן לו בכור אחר, הוא היה צריך להזות מדמו על המזבח, ולכן כל היום נחשב זמנו.

ואם כן, לדברי רב שמן בר אבא, ברייתא נמי, גם על דברי הברייתא המדברת בכהן המוסיף על ברכת כהנים, יש לומר:

כיון דאי מתרמי אילו הזדמן צבורא אחרינא, הדר, היה חוזר ומברך - ולכן כוליה יומא זמניה, כל היום הוא זמנו.

ומכאן הוכיח רבה שיש לדחות את קושית רב שמן בר אבא, לפי מה שיש להוכיח מדברי רב שמן עצמו שהוא סובר כן.

ורב שמן בר אבא יישב את קושייתו, שיש לחלק בין מתן דמים לבין ברכת כהנים כדלהלן:

התם, בבכור, לא סגי דלא יהיב.

אילו יזדמן לפניו בכור אחר אין לו אפשרות להמנע מלתת את דמו, שהרי אסור להפסיד קדשים, ולפיכך כל היום הוא זמנו.

ולכן, אין להקשות משם על דברי רבה, שאמר אין עוברים בבל תוסיף אלא בזמן המצוה.

אבל הכא, בברכת כהנים, אפילו אם יזדמן לפניו ציבור אחר, אינו חייב לברך.

אלא, אי בעי, אם הוא רוצה - מברך.

אי בעי, ואם הוא רוצה - לא מברך.

נמצא שאין כל היום זמנו. לפי שאין הכהנים חייבים לברך את ישראל אלא פעם אחת ביום בלבד. [תוספות]. ובתנאי שיקראום הציבור לעמוד ולברכם. [ריטב"א].

לסיכום: דעת רבה שמצוות אינן צריכות כוונה.

והקשה אביי, אם כן הישן בסוכה בשמיני ילקה משום בל תוסיף?!

והשיב רבה שאין עוברים בבל תוסיף אלא בזמן חיוב המצוה. דהיינו, כל זמן שיתכן ותזדמן לפניו המצוה ויעשנה - קרוי זמנה.

רבא אמר תירוץ אחר על קושיית אביי, מדוע הישן בסוכה בשמיני אינו לוקה]:

אף על פי שאמרנו מצות אין צריכות כוונה, דוקא לצאת ידי המצוה לא בעי [אין צריך] כוונה.

אבל לעבור בבל תוסיף - בעי כוונה לשם מצוה, ואם לא התכוון לשם מצוה, לא עובר בבל תוסיף.

ותמהינן: והא מתן דמים לרבי יהושע, שאמר אין נותנים מדמו מתן ד', משום דלעבור בבל תוסיף הוא, ולא בעי כוונה.

הרי אין הוא מתכוין במתן ד' אלא לשם דם העולה ולא לשם מתן דם הבכור, ואף על פי כן אמר רבי יהושע שעובר בבל תוסיף.

ואף רבי אליעזר מודה בזה שלולא שדמו היה מעורב בדם קרבן אחר, היה עובר בבל תוסיף. [ריטב"א]!

ובהכרח, שאין לומר שלעבור בבל תוסיף צריך כונה.

אלא, אמר רבא: לענין לצאת ידי המצוה - לא בעי אין צורך בכוונה.

אבל לענין לעבור על בל תוסיף, יש חילוק בדבר:

בזמנו של המצוה - לא בעי כוונה. ולכן אף הנותן מתן ד' בלא כוונה עובר בבל תוסיף.

שלא בזמנו - בעי כוונה. ולכן הישן בסוכה בשמיני אינו עובר בבל תוסיף.

אמר ליה רבי זירא לשמעיה, לשמשו, לפני תקיעת שופר:

פשיטא מהו דתימא התם תאכלו מצות אמר רחמנא והא אכליה אבל הכא בענין תקיעות כוונת הלב בעינן וליכא קמ"ל מצות אין צריכות כוונה.

איתיביה היה קורא בתורה בענין ק"ש והגיע זמן ק"ש אם כוון לבו למצות ק"ש יצא ואם לא כוון לא יצא. ודחינן מתניתין בקורא להגיה. שאינו קורא התיבות בקריאתן אלא ככתיבתם החסרות והיתירות כמות שהן כתובות. לפיכך אם כוון לבו וקרא כמסורת יצא ואם לאו לא יצא ת"ש מהא דתנן הכא במתנית' היה עובר אחורי ביהכ"נ או שהיה ביתו סמוך לכנסת ושמע קול שופר או קול מקרא מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו מאי כוון לבו לצאת וש"מ מצות צריכות כוונה. ודחינן כוון לבו לשמוע ולהבחין אם הוא תקיעת בן אדם או צהלת סוס.

איתיביה נתכוון משמיע לא יצא הא היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר קשיא לרבה ופריק לא דקא מנבח נבוחי. כלומר אינה תקיעה שלימה אלא כמין נבוח הוא ולפיכך לא יצא אבל אם היתה תקיעה אע"פ שלא נתכוון יצא. אי הכי כי המצות [אין] צריכות כוונה התורה אמרה בסכות תשבו שבעת ימים ואין לך להוסיף על שבעת הימים אי הכי הישן בשמיני בסוכה ילקה על שעבר בבל תוסיף אף על פי שלא נתכוון לישן בסוכה משום מצוה.

ודחינן שאני אומר מצות אין עובר עליהן משום בל תוסיף אלא בזמנן.

מותיב רב שימי בר אביי מנין לכהן שיעלה לדוכן שלא יאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף אני ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' ת"ל לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם.

(ודחינן כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא) [וכיון] דסיים כל הברכות עברה לה זמן המצוה וקתני דעובר אם יוסיף ודחינן כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר מברך להו כולה יומא זמניה הוא. ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא דכוליה יומא זמניה הוא דתנן בשחיטת קדשים פ"ח הניתנין מתנה אחת שנתערבו בניתנין מתן אחת ינתנו במתן אחת כו' והא הכא כיון דיהיב ליה כבכור מתנה אחת והיא מצותו כדתנן בפרק איזהו מקומן של זבחים הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכ"מ בעזרה ודמן טעון מתנה אחת כו' הנה כיון שהזה מדם הבכור מתנה אחת גמר מצותו ועברה ליה זמניה וקתני ר' יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך לאו משום דאמר כיון דאלו מיתרמי בכור אחר הוי מדי מיניה כולהי יומא זמנו הוא ודחינן ודלמא ר' יהושע סבר מצות עובר עליהן אפי' שלא בזמנן אנן הכי קאמרי' רב שימי גופיה היכי שביק מתניתין אמאי לא מותיב מהא מתני' דסבר מתני' כיון דאילו מתרמי ליה בכור אחר הוה (כל) [מזה מיניה כוליה] יומא זמניה הוא ברייתא נמי נימא כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך כולי יומא זמניה הוא כלומר טעמא חדא נינהו אמאי מותיב מהאי.

הא דתנן: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת אם כיון לבו יצא. הקשו עלה בתוס' מיהא דאמרינן בעירובין פרק כל גגות (עירובין צב, ב), צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור. והקשו עוד מהא דאמרינן בפסח שני בשלהי פרק כיצד צולין (פסחים פה, ב) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה, ור' יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, במאי קא מיירי אי לענין צירוף וכגון ההיא דכל גגות, תיקשי לר' יהושע בן לוי ואנן קיימא לן כר' יהושע בן לוי, כדמוכח בסוטה בפרק אלו (נאמנין) [נאמרין] (לח, ב) דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת. ואי איירי לענין לצאת כי הא דמתניתין דהכא, אם כן תיקשי מתניתין לרב. ותירצו דההיא דפסחים מיירי לענין לענות כל דבר שבקדושה עם הצבור, דלרב מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה, והרי הוא נחשב כעומד לבדו בחוץ, ולר' יהושע אין מחיצה מפסקת, והרי הוא כאילו עומד בתוך העשרה שבפנים ועונה עמהם. וקשיא להו דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן בעשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה, ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד, מכל מקום הא אמרינן דהתם דחש לה רב להא דרב אסי דאמר בעשרה, וסלקא להו בתיובתא. ומסתברא דאי משום הא לא קשיא, דהא דבעינן עשרה למגלה היינו משום פרסומי ניסא, ובמקום קריאתה הוא דבעינן פרסומי ניסא בעשרה והא איכא, ואף על גב דהאי שמע לה מקום דליכא עשרה, קריאתה מיהא בעשרה היא, וממקום דאיכא פרסום ניסא שמע לה ושפיר דמי.

דקא מנבח נבוחי. פירש רש"י ז"ל דאינו תוקע כשיעור תקיעה. וקשה דאם כן היכי נתכון שומע, לא משמיע ולא שומע איכא, ואפילו איתכון משמיע לא יצא. ושמא לכך נתכוין רש"י ז"ל לפרש, שלא נתכוון לתקוע בשיעור תקיעה, ושלא מדעת עלתה בידו שיעור תקיעה. ואי נמי כמו שפירש הוא ז"ל בפירקין דלקמן במקומה (ראש השנה לג, ב ד"ה מתעסק) כגון שהיה נופח בשופר ולא לכונת תקיעה כלל ועלתה בידו תקיעה.

שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן. פירוש, ואפילו במתכוין לשם מצוה. ותדע לך מדאקשינן עליה מכהן שעלה לדוכן, וההוא ודאי קא מתכוין, וכדאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי.

ורב שימי בר אביי התם לא סגיא דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך. מכאן משמע דכל כהן שעלה פעם אחת ביום לדוכן שוב אינו מחייב לעלות ולברך באותו יום, ואף על פי שאמרו לו לעלות אינו עובר בעשה, דאמור להם אינו כל היום אלא פעם אחת ביום.

אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה. כלומר, דמצות אינן צריכות כונה. לעבור בזמנו לא בעי כונה. והיינו הא דמתן דמים, דאע"ג דאינו מתכוין להזות מדם הבכור אלא פעם ראשונה, אפילו הכי עובר, דכל שעתיה ושעתיה זמניה, כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא מדי והדר מדי, שלא בזמניה בעי כוונה, והיינו ההוא דכהן, דאע"ג דסיים ברכותיו כיון שהוא מתכוין להוסיף ברכה אחת משלו עובר, ואע"ג דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא, אי בעי מברך ואי בעי לא מברך.
וכבר כתבתי למעלה בפרקין קמא (טז, א ד"ה למה) גבי מפני מה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, היאך אפשר לעשות כן והא איכא משום בל תוסיף, ותירצו בתוס' דאין בל תוסיף בכי הא, שאילו תקע וחזר ותקע ואפילו אלף פעמים באותו יום ליכא בל תוסיף, אלא אם כן הוסיף ותקע ביום אחר, וכן אם נטל לולב אלף פעם ביום אחד. וכן אם הזה מדם הבכור בקרן אחד אפילו אלף הזאות. ואינו מחוור בעיני דרך זה. ואף הם העלוהו בגמגומין הרבה. ועוד יום שני לדידן דידעינן בקבועה דירחא מאי איכא למימר. אלא שיש לומר דכל שתקנו חכמים לצורך, בין מחמת ספק בין מחמת גזרה, כההיא דמכריז ר' יוחנן היכא דמטי שלוחי ניסן ולא מטי שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי (כא, א), ליכא משום בל תוסיף, על פי (הדבר) [התורה] אשר יורוך אמר רחמנא. ומיהו היחידים שתוקעין ביום טוב בין בראשון בין בשני, וכדאמרינן לקמן (ראש השנה ל, א) לא שמע איניש קל אודניה מקול תקועיא, היינו כדברי רבותינו הצרפתים, שאין בו ביום שתוקעין בו משום בל תוסיף, ואף על פי שמתכוין לערבב את השטן. ובשאר הימים נמי ליכא משום בל תוסיף, דשלא בזמנו לעבור בעי כונה.

אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכון ותקע לי. הרב אלפאסי ז"ל כתב הא דר' זירא, ואע"ג דקיימא לן כרבה ורבא, וכדשלחו ליה לאבוה דשמואל, וכרב אשי, דכולהו סבירא להו מצות אין צריכות כונה, הא דר' זירא לא פליגא אהנך אמוראי, דלא אמר ר' זירא איכון למצוה ותקע לי אלא איכון להשמיענו קול שופר בעלמא. וכן נראה מלשון הרב ז"ל שכתב הלשון בהלכות. והרב בעל המאור ז"ל הקשה עליו, דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי, דאמר ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, משמע דר' זירא כונת מצוה בעי כר' יוסי, דהא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיד, ב) משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה. ואף רש"י ז"ל כן פירוש, איכון ותקע לי להוציאני ידי חובתי, משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דר' זירא פליגא אדרבא, ואנן קיימא לן דמצות אין צריכות כונה.

אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קמ״ל. פי׳ דכולהו מצות חדא טכסיסה נינהו בענין זה דבאיסורין איכא לאפלוגי בהא אבל במ״ע כולם דרך א׳ להם ואי הא לא בעי כונה לצאת אידך נמי לא בעי כונה ומיהו מתעסק ודאי לא יצא וה״ק קמ״ל דכיון שנתכוין לתקיעה יצא ולא דיינינן ליה כדין מתעסק שלא יצא:

(הקורא) בקורא להגיה. י״מ שאינו קורא התיבות מתוקנות אלא קורא טַטְפַת במקום טוטפות וא״ת אם כיוון לבו אמאי יצא וי״ל דה״ק שכיוון בלבו לקרות קריאה מתוקנת ומיהו לא אתי שפיר לישנא דאם כיוון לבו ועוד דמשום דקרא תיבות מתוקנות אין לו לצאת דמתעסק במלאכתו בעלמא הוא והנכון בקורא להגיה שאין כונתו לקריאה אלא לראות אם הספר מתוקן ואינו קורא אלא כמתעסק בעלמא ודינו כמתעסק דשופר ולא יצא וכן פי׳ ר״י ז״ל וא״ת האיך אפשר לומר דלא בעינן כוונה אלא לקרוא והא כולהו תנאי ס״ל התם דק״ש צריך בה לכונת הלב ולא נחלקו אלא עד היכא והא סתם מתניתין ר״מ ואיהו אמר דצריך כוונה בפסוק ראשון ורבא נמי פסק שם הלכה כר״מ ואיהו דאמר לקמן מצות אין צריכות כוונה לצאת ולישנא מוכח דמימרא גמורה קאמר משום דס״ל הכי ולאו לתרוצי אליבא (דרבא) [דרבה] ודשלחו ליה לאבוה דשמואל ועוד היכא לא פרכינן לאבוה דשמואל ולרבה מסוגיא דהתם ונימא אינהו דאמור כמאן ואמאי מפקינן סתם מתניתין דהיה קורא בתורה מר׳ מאיר והנכון בזה דכוונת הלב האמורה שם אינו ענין לכאן דההיא לאו כונה לצאת אלא שיכוויין לבו למה שהוא אומר ולפנות מחשבותיו מהרהורין דעלמא וזו היא כונת הלב שהזכירו במס׳ ברכות ובכל מקום לענין תפלה וא״ת ואמאי לא תריצנא הכא מתניתין דהיה קורא דמאי אם כיוון לבו שיכוון מחשבתו בכונה דהתם והא עדיפא מלאוקמי בקורא להגיה וי״ל דכיון דקתני סתם היה קורא בתורה והגיע זמן ק״ש משמע אפילו היה עסוק בפ׳ והיה אם שמוע או פ׳ ציצית והתם דכ״ע לא בעינן כוונת הלב לעכב דליכא מאן דסבר דבעינן כוונת הלב לעכב טפי מפרק ראשון אבל אלו היינו צריכין כוונה לצאת בכל הפרשיות היינו מצריכין אותה:

אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכא משכחת לה. פי׳ דנתכוון משמיע דקתני אינו להוציא או להשמיע לאחרים דא״כ שפיר משכחת לה ולא נתכוון משמיע אלא ודאי דנתכוון משמיע היינו להשמיע לעצמו וכדדייקינן לקמן בסוף שמעתין קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו:

דילמא דקמנבח נבוחי. פרש״י שאינו תוקע שיעור תקיעה האמור במשנתנו בפרק אחרון והקשה תוס׳ דא״כ מאי קמהניא כוונת שומע וכי נתכוון משמיע נמי מאי מהני ור״י פי׳ שהיה נופח בשופר דרך מתעסק ועלתה בידו מאליה תקיעה כראוי ולפי דרך רש״י י״ל ג״כ שהיה הוא מתכווין לתקוע תקיעות קטנות שאין בהם שיעור כעין המנבח ועלתה בידו תקיעה כשיעור אבל אין זה משמעות לשונו:

אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה פי׳ הישן שם שלא לכוונת מצות ילקה משום בל תוסיף ואלו אנן קים לן דלא לקי:

א״ל שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן. פי׳ ואפילו נתכוין למצוה וראיה לדבר דה״ק מדפרכינן עליה מכהן שעלה לדוכן וההיא במתכווין הוא שהוא אומר אוסיף ברכה א׳ משלי ת״ל לא תוסיפו עוד על הדבר. הקשה בתוס׳ והא אמר בהנחנקין ובלולב הגזול דמ״ד לולב אין צריך אגד אם הוסיף על ד׳ מינים אינו עובר משום בל תוסיף משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ותירצו דה״נ כיון דכולם בפרישת כפים א׳ כולהו ברכות הדדי נינהו (ובעושה) [וכעושה] ה׳ בתים בתפילין דכיון שאין בהם מעשה (א') אלא דבור פרישת כפים אוגדן:

והא סיים קתני. פי׳ בבריתא אחריתא קתני סיים וכדפרש״י:

שאני הכא כיון דאלו מתרמי ליה וכו'. פי׳ אלא קאמרי ולא שהוצרך התלמוד לפרש:

במתן ד'. פרש״י בעולה ושלמים ואשם ותודה פי׳ לפי׳ מפני שהן נתנין למטה מן הסיקרא דומיא דדם בכור או דם מעשר דאלו בחטאת היחיד או חטאת הצבור ליכא לאוקמה שהרי הם ניתנים למעלה מחוט הסיקרא וכשנתערב בדם הבכור שדינו למטה א״א לומר שינתנו כולם במתנה א׳ ולא במתנות ד׳ וכן פי׳ בתוס':

כשהוא בעצמו. פי׳ שעומד בפני עצמו ואינו מעורב שהרי הוא מוסיף עליו ממש אבל אין זה עיקר הזאתו אלא לעשות ד׳ מתנות במי שהוא מתן ד׳ ואידך ממילא אתי ע״י תערובות:

ועוד א״ר יהושע. תימא מאי ועוד דהא אם איתא שאין בל תוסיף או בל תגרע אלא כשהוא בעצמו אין כאן עושה איסור בידים כלל וגם ראוי יותר לתת ד׳ מתנות שיעלה לשניהם מלעשות מתנה אחת בלבד שלא תעלה לא׳ מהם לכן י״ל שר״י ה״ק דאלו איתא בבל תגרע הוא דאיכא למימר שאינו אלא כשהוא בעצמו שאלו בבל תוסיף לעולם איתא ולכשתמ״ל דבתרויהו ליכא למימר הכי אלא כשהוא בעצמו וכי אין בזה אלא מפני מראית העין שנראה כמוסיף או גורע מוטב לגרוע בשב ואל תעשה מלהוסיף שנראה כעובר בקום ועשה כנ״ל:

אנן ה״ק רב שימי וכו'. ק״ל והא מנא תימרא קאמרי׳ אלמא רבה מייתי לה לסייעתא וי״ל דה״ק דכי מייתי לה רבה לסייעתא לאו מהכרחא דנפשיה אלא דמפיק לה מתוך דברי רב שימי דלא פריך לה מהא דמתן דמים וה״ק ומנא תימרא אף לפי דבריך מהא דתנן וכו׳ מדלא פרכת לי מינה והא נמי לההיא דמיא והא דאמרינן דילמא קסבר ר׳ יהושע לאו דוקא דה״ה דפרכינן ומתרצינן מדר׳ אליעזר דלכ״ע אלו היה בעצמו יש כאן משום בל תוסיף ומשום דהלכה כר׳ יהושע נקטי׳ לה בידן ודכוותיה טובא בתלמודא:

הכא אי בעי (מצלי) [מברך]. פי׳ דהא דאמרי׳ שהכהנים מוזהרין לברך את ישראל אין אזהרתן לברך כל צבור וצבור בכל יום אלא כיון שברכו לצבור א׳ ביום נפטרו ומיהו אף פעם א׳ לא נתחייבו אלא כשקוראין אותן צבור לברכם וכדכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון וכן פי׳ בעל ס׳ המצות:

והא מתן דמים לר׳ יהושע דלעבור הוא ולא בעי כוונה. פי׳ שהרי כשעושה ד׳ הזאות אין כוונתו להוסיף על דם בטל כלל:

אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה פי׳ הילכך הישן בשמיני בחג בכוונה בסוכה לוקה שלא במתכוון אינו לוקה דלאו זמניה הוא ולענין מתן דמים יש בו משום בל תוסיף ואע״ג דליכא כוונה מטעמא דאמרי׳ לעיל דכיון דאלו אתרמי ליה בוכרא אחרינא לא סגיא דלאו זמניה הוא ולגבי כהן שאמר אוסיף ברכה אחת משלי הא לא זמניה היא כיון דאי בעי לא (מצלי) [בריך] אלא כיון דמתכווין הוא לברך דהא קאמר אוסיף אע״ג דלאו זמניה הוא יש בו משום בל תוסיף:

וא״ת. ואנן היכא יתבינן בשמיני בסוכה במתכווין וי״ל דכל שאמרו חכמים לעשות משום סייג לתורה אין בו משום בל תוסיף ובל תגרע וה״ט דעבדינן השתא במועדים ב׳ יומי אע״ג דידעינן בקביע דירחא וה״ט נמי לתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד:

א״ל ר׳ זירא לשמעיה איכווין ותקע לי. פי׳ לישנא דאיכווין ותקע לי לצרכי משמע וי״מ ותקע להוציאני אבל י״מ התכווין להשמיעני וקמא עיקר דהא אוקמינא לר׳ זירא כר׳ יוסי ור״י ס״ל בפסחים דמצות צריכות כוונה ויש פוסקין כר׳ זירא דרבה וכולהו אמוראי דלעיל כולהו שקלי וטרי אליבא דאבוה דשמואל ורבה נמי זאת אומרת קאמר וליה לא ס״ל ול״ג לעיל אלמא קסבר רבה מצות אינן צריכות כוונה לצאת והנכון כדברי הפוסקים שאין הלכה כר׳ זירא אלא כרבה וכרבא דלעיל והכי אתיא כולה שמעתא כפשוטה ור׳ זירא קאי כר׳ יוסי ואידך אמוראי קיימי כרבנן דפליגי עליה:

כשם שצריך להזהר שלא לגרוע מן המצוה כך צריך להזהר שלא להוסיף על המצוה שנאמר לא תוסיפו על הדבר ואם הוסיף עליה עובר בבל תוסיף וכן כשם שהמקיים את המצוה בלא כונה נקרא מקיים מצוה כך המוסיף בלא כונה עובר בבל תוסיף ומ"מ דוקא בזמנו אבל שלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף אלא בכונה וכיצד הוא דבר זה הרי ששבת שמנת ימי החג כדינו והוסיף ושבת יום תשיעי שהוא ודאי חול אין זה נקרא מוסיף שהרי דרכו של אדם לשבות אף בחול וכן אם אכל מצה שבעת ימי הפסח כדינו והוסיף ואכל מצה ביום תשיעי אין זה מוסיף במצוה שהרי דרכו של אדם לאכול מצה אף בשאר ימות השנה וכן בכל המצות אם קיימן אחר זמנן כגון ישיבת סוכה בשביעי וכל הדומים לאלו אין זה נקרא מוסיף שכל שהוא בזמנו אם הוסיף להמשיך זמן המצוה דרך מקרה הוא ואין זה נקרא מוסיף ומ"מ אם נתכוין לעשות דבר זה דרך קיום מצוה עובר בבל תוסיף וזהו שאמרו לעבור שלא בזמנו בעי כונה ואם הוסיף בזמן המצוה במצוה כגון שהוסיף בית אחד בתפלין ועשה תפלתו בחמש בתים או שהוסיף מין חמישי באגדו של לולב בחג הסוכות וכל הדומה לזה עובר בבל תוסיף אף בלא כונת מצוה כללו של דבר בלעבור על בל תוסיף בזמנו אין צריך כונה שלא בזמנו צריך כונה.

כהן שרצה להוסיף ברכה אחת משלו כגון י"י אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכו' אפילו סיים כל ברכותיו שעבר זמן המצוה אפילו לא כיון בו על דעת ברכת כהנים המוטלת עליו עובר בבל תוסיף שהרי עדין זמן המצוה הוא אצלו שכל שעה ושעה זמנו הוא לברך אם תארע תפלת צבור לידו ואע"פ שלא אמרו כל כהן שאינו מברך עובר בעשה אלא פעם אחת ביום מ"מ אם רצה מברך ומקיים מצוה וכל שבזמנו אין צריך כונה לבל תוסיף ואין צריך לומר אם כיון לבו על דעת ברכת כהנים שאפילו לא היה זמנו היה עובר בבל תוסיף.

כפל את המצוה בזמנה ר"ל שעשאה שנים ושלשה פעמים אין זה עובר בבל תוסיף כגון שנטל לולב שנים ושלשה פעמים או תקע שופר שנים ושלשה פעמים או כהן ששנה בברכות כל היום אף לצבור אחד אין זה בל תוסיף נטל שני לולבים כאחד לדעתנו עובר בבל תוסיף ואע"פ שאנו מוסיפים בהדס וערבה נויי מצוה הוא וכל שהוא נויי מצוה אין בו בל תוסיף ואף באלו יש מפקפקין בערבה כמו שיתבאר במקומו וכמו שכתבנו בסנהדרין פרק חנק אבל לולב ואתרוג אין שום נוי בהבאת שנים וכן לדעתנו בהוסיף מין חמישי ויש מקילין במין חמישי מפני שאינו אלא כאוחז בידו דבר במקרה לא כמכוין להוסיף ויש פוסקים בהפך לומר שאין בל תוסיף על נטילת שני לולבים או שני אתרוגין אא"כ הוסיף עמהם מין אחר שכל שמוסיף באותו מין עצמו אין בו בל תוסיף ומ"מ ציצית ותפילין יש בהם משום בל תוסיף וכבר כתבנו עקר ענין זה במסכת סנהדרין פרק חנק,

קרבן שדינו במתנה אחת כגון בכור מעשר ופסח שאין בהם זריקה אלא בקרן אחד כנגד היסוד אם נתן באותו הקרן כמה פעמים לא עבר ואם נתן על קרן אחר עובר בבל תוסיף.

כל דבר שנעשה מספק כגון ישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי וכן כל ספק המתרגש שעל ידי ספיקו אדם צריך להמשיך זמן לאותה מצוה או להוסיף בגוף המצוה וכן כל סרך ספק אין בו משום בל תוסיף כלל ומה שאמרו כאן אלא מעתה הישן בשמיני ילקה פירושו לאותם שקדשו על פי הראיה שהוא ודאי חול וגדולי הרבנים שפירשוהו בשמיני ספק שביעי אין דבריהם נראין שאם כן אף בכל יום טוב שני כן.

מיני הקרבנות חלוקים לענין זריקת הדם יש שדמיהם נתנים במתנה אחת כגון בכור ומעשר ופסח כמו שביארנו ויש בארבע מתנות כגון חטאת שטעון ארבע מתנות בארבע קרנות ויש בשתי מתנות שהן ארבע כגון שלמים ועולה ואשם כמו שיתבאר במקומו וכמו שאמרו בראש סנהדרין ד' ב' מעתה אם נתערבו דמים של קרבן זו בדמים של קרבן אחר הן שנתערב דם בדם הן שנתערב כוס בכוסות ר"ל שלא הוכרו במזרקים איזה מדם זה ואיזה מדם זה אם שניהם מאותם הניתנים במתנה אחת ינתן הכל במתן אחד וכן אם שניהם מאותם הנתנים בארבע מתנות ינתן הכל בארבע מתנות נתערבו הניתנין במתן אחת עם אותם הניתנים במתן ארבע ינתנו במתן אחת שאם אתה נותנם במתן ארבע עברת בודאי על בל תוסיף מצד אותו שבמתן אחת כמו שביארנו שמא תאמר אף אם לא נתת אלא במתן אחת עברת על בל תגרע מצד אותם שבארבע מתנות בודאי כך הוא אבל מ"מ כשנתת ועברת על בל תוסיף עשית מעשה בידך וכשלא נתת ועברת על בל תגרע לא עשית מעשה בידך ויש פוסקים שינתנו במתן ארבע שאין בל תוסיף בכל שנעשה מספק וכמו שאמרו לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו אבל לא בנתערב הואיל ומספק מתן ארבע הוא עושה כן ומ"מ רוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון ולא נאמר שאין בל תוסיף במה שנעשה מספק אלא בהמשך זמן על הדרך שכתבנו למעלה וכשחזרו ואמרו כשעברת על בל תוסיף עשית מעשה אדחי ליה כשהוא בעצמו וכו' וי"מ בדבר זה דוקא בשנתערב דם בכור בדם שלמים ואע"פ שהשלמים בשתי מתנות שהן ארבע ולא בארבע ארבע ושתים שהן ארבע הכל בדין ארבע שאם תפרש דם בכור בדם חטאת הרי כל הניתנין למטה מן הסיקרא שניתנו למעלה או של מטה למעלה לא כפר ובמקומו יתבאר וכן י"מ ששתיהן בחטאת וכגון שנתן מחטאת זו שלש מתנות ולא הספיק ליתן רביעית עד שנתערב בדם אחר של חטאת שלא נתן ממנו כלום ואינו כלום שהרי בסוגיא זו הוזכר בכור וכן שכבר ביארנו שכל שחוזר ונותן על הקרן בעצמו אינו עובר בבל תוסיף:

בפרש"י בד"ה קמ"ל דאע"ג דמתעסק הוא יצא כו' עכ"ל נראה מלשונו דמתעסק בעלמא יצא קאמר וקשה דהא בהדיא תנן לקמן בפרק ב' דמתעסק לא יצא אבל הכי הל"ל קמ"ל דלשיר לאו מתעסק הוא וכ"ה בהדיא לקמן בפ"ב וכמ"ש התוס' וק"ל:

בד"ה דלמא קסבר כו' ומתרתי הנך ממתניתין ומברייתא איכא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל הכא כו' מתעסק בעלמא הוה ולקמן בפ"ב תנן והמתעסק לא יצא עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אבל נתכוין כו' משכחת לה לא הוה מצי למימר כו' כצ"ל מת"י:

בד"ה ומנא תימרא כו' תימה מאי אולמיה דהך מההיא כו' עכ"ל לא ידענא מאי קשיא להו דהא קאמר תלמודא אנן הכי קאמרינן רב שמן בר אבא מ"ט שביק מתני' כו' דהשתא מצינן למימר דקושטא הוא דלא אולמיה הך מההיא אלא לדברי רב שמן דשביק מתני' קאמר הכי ויש ליישב בדוחק:

בא"ד דאי מתרמי ליה בוכרא הדר מזה כו' ומסוכה אין להביא ראיה כו' כצ"ל:

בד"ה לא נאמר כו' כיון דיוצא באחד למה נזקקנו כו' כצ"ל:

גמרא אבל הכא זכרון תרועה כו'. נ"ל דדייק מלשון זכרון דכיון דקאתי לזכרון דהיינו שיעלה זכרוננו לטובה כדלעיל (טז) נצטרך לה כוונה. או דזכרון משמעו שתעשה בזכרון ורעיון נאות דהיינו כוונה למצוה:

גמ' שם סבור חמור בעלמא הוא. ק"ל במגילה מא"ל דהא ל"י אא"כ שומע כל תיבה ותיבה כתיקונה וא"כ יודע שמגילה הוא שומע. וי"ל דמ"ל בלועז ששמע אשורית:

גמ' שם א"ל ר' יהושע ה"ה עובר על בל תוסיף. עי' במלחמות שכ' דשוחט קדשים לשם חולין כשרים ועולין לשם חובה ואפילו חטאת כדאי' בפ"ק דזבחים ע"ש. ותימה דבס"פ ב"ש (מו ב) איתא מתיב רבה כו' א"ל אביי כו' הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהל' פה"מ ה"ד ועי' בתור"ע שם פ"א אות ט:

גמ' שם והא הכא כיון דיהיב ליה מתנה מבכור עברה ליה לזמניה. הקשה לי חכם אחד דהא בזבחים (פ ב) בהג"ה שבתד"ה בל תוסיף בסה"ד כתבו דהבל תוסיף היינו מה שנכרת המתנה משני צדדין ע"ש. וזהו בבת אחת. והשבתי לו דהכא דייק מפני שא"א לצמצם ואע"ג דר"א ס"ל דאפשר לצמצם (בכורות ר"ד יח) מ"מ לר' יהושע לא מצינו שיסבור כן וביבמות (כח) אמרינן לא סתים לן תנא כריה"ג. וגם סתם בר פלוגתיה דר"א הוא ר"י ודפליגי עליה בנמצא מכוון בין ב' עיירות ס"ל דא"א לצמצם כדמסקינן בבכורות שם. אבל ז"א דא"כ ישאר קושיית התוס' דשם דשניה תעלה לשיריים ואכמ"ל:

תד"ה דלמא. ומיהו לא קיימא מסקנא הכי. בחדושי הגרע"א הקשה דגם למסקנא יקשה כיון דמכוון למצוה כו'. ותימה דהרי רבא בהא דחדש דלעבור של"ב בעי כוונה בא לתרץ קושיית אלא מעתה הישן בשמיני כו' וכ"כ הר"ן להדיא ועי' רש"י בעירובין (צו) דהקושיא היא מהא דשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ור"ל דאי שמיני הוא לא מכוין למצוה וכפרש"י שם וכ"מ לישנא דאלא מעתה דר"ל אי לא בעינן כוונה כדמוכח שם וכפרש"י כאן ועי' לעיל בתד"ה ומנא תימרא:

הוֹאִיל וְנָתְנָה לִי תּוֹרָה רְשׁוּת לְבָרֵךְ אֶת יִשְׁרָאֵל, אוֹסִיף בְּרָכָה אַחַת מִשֶּׁלִּי, כְּגוֹן: "הֳ' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם". קשא למה אומר 'מִשֶּׁלִּי' והלא זו ברכה שבירך משה רבינו ע"ה את ישראל וכתובה בתורה והוה ליה למימר אוֹסִיף בְּרָכָה בסתם?
ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל אחר שבירך משה רבינו ע"ה את ישראל ברכה זו של 'יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים' אמרו לו משה רבינו הקב"ה לא נתן קצבה לברכתינו, ואתה אמרת אֶלֶף פְּעָמִים? אמר להם מה שברכתי אתכם משלי ברכתי, והקב"ה יברך אתכם כאשר דבר לכם. וצריך להבין מה ענין משלי ברכתי? ופרשתי הכונה כי ידוע מספר האלפים הוא בחכמה ומשה רבינו ע"ה זכה ליסוד דחכמה, ובזה פרשתי מה שכתוב במדרש אמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה משה חכם אתה ואתה מבקש ליכנס לארץ, ולכן אמר לו מה שברכתי אתכם במספר האלף משלי ברכתי כי זכיתי במקום זה של בחינת האלפים. והנה ידוע שהכהן אחוז בחסד, וידוע שהחסד יונק מן החכמה שהוא בקו ימין, החכמה למעלה ממנו, ולכן גם הכהן יש לו כח להמשיך שפע מן החכמה ולכך ברכת כהנים ג' פעמים המתחילים באות יו"ד שהם יברכך יאר ישא והיו"ד של השם ב"ה היא סוד חכמה, ולכן גם הכהן יוכל לומר על ברכה זו של אלף פעמים משלי היא זו, כי הוא בחסד שיונק מן החכמה ששם הוא בחינת האלפים.

גמ' שלא בזמנו בעי כוונה. עיין תוס' ישנים יומא דף נז ע"א ד"ה נותן:

תוס' ד"ה אבל נתכוין כו' לא הוי מצי לומר. עיין תשובת מהריב"ל ספר שני סי' פה:

תוס' ד"ה קסבר ר"י, ובשמיני ספק שביעי לא יתבי ותמוה דגם למסקנא יקשה הא כיון דמכוין למצוה אף שלא בזמנה עובר בבל תוסיף, ולומר כיון דמכוין רק למצוה דרבנן לא מקרי מכוין, וכנראה מלשון הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים) וכנראה מדברי תוס' לעיל (דף טז ע"ב) מ"מ בדברי תוס' בסוגיין ד"ה ומנא תימרא מדהקשו גבי תקיעות דאף דהוא שלא בזמנו הא במכוין עובר, מבואר דס"ל דמקרי מתכוין, וא"כ איך יתבי בסוכה בשמיני ספק ז', וראיתי אח"כ בפרי מגדים בפתיחה הכוללת עמד בזה דלתירוצם בתקיעות עדיין יקשה מסוכה בח' וכתב דתוס' ס"ל כיון דעשו כן משום סייג לתורה אין בזה משום ב"ת וכמו שתירץ הרשב"א בחידושיו אלא דבתקיעות דהוא רק לערבב השטן וליכא משום סייג בזה הוצרכו לתירוצם עיי"ש, אבל מדבריהם אלו לא משמע, דא"כ גם לר' יהושע י"ל דיתבי בח' ואיך תלי זה בדינא דמסקנא:

בגמרא אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל. ולכאורה נראה דבחד מינייהו לחוד הוי סגי לענין דלא דמי למצה אלא דלרווחא דמילתא קאמר דתרי טעמי לחומרא איכא בתוקע לשיר ובהא דקאמר קמ"ל היינו משום דרבא גופא לא משמע ליה הנך טעמי כלל דזכרון תרועה למילתא אחריתי אתא כמו שאבאר וכן בהא דבא לחלק מעיקרא בין מתעסק דשופר למתעסק דמצה שכן נהנה לא משמע ליה כדפי' אלא הא דקאמר זאת אומרת אעיקר מילתא קאי דשמעינן מיהא מאבוה דשמואל דהלכה למעשה כמ"ד מצות אינן צריכות כוונה אלא דאכתי מהא דקאמר זאת אומרת ומקשינן עלה היינו הך משני שפיר דלאו היינו הך דאכתי איצטריך לאפוקי מהאי סברא דמהו דתימא כנ"ל ברור דלזה נתכוין רש"י וכתב קמ"ל כו' דמצות אינן צריכות כוונה והיינו כמ"ש דעיקר מימרא דרבא הוא דאבוה דשמואל היינו דבא לאשמועינן דקי"ל מצות אינן צריכות כוונה והיינו דמייתי עלה הש"ס כל השקלא וטריא וסוגיא דבסמוך וכ"ש בהא דא"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וע"כ אעיקר מילתא קאי דבא למימר דמצות צריכות כוונה ודוק ועיין בסמוך:

ובפרש"י דקמ"ל אע"ג דמתעסק הוא יצא דמצות אינן צריכות כוונה עכ"ל. וכבר כתבתי מה שנ"ל בכוונתו אלא שראיתי למהרש"א ז"ל שהקשה לפירש"י דהו"ל לפרש דקמ"ל תוקע לשיר לאו מתעסק הוא ע"ש כבר כתבתי דא"א לפרש כן אלא דהמשך לשון רש"י כך הוא דודאי סתם לשון מתעסק היינו בתוקע לשיר וכיוצא בו אלא דאי לאו מימרא דרבא הו"א דתוקע לשיר לא יצא והיינו דהכי הוי מפרשינן מתני' דלקמן דקתני מתעסק לא יצא. ולפ"ז הוי אתי מתני' שפיר אליבא דכ"ע אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כוונה וכפאו ואכל מצה יצא אפ"ה בשופר לא יצא משום דכתיב זכרון תרועה מש"ה קאמר רבא זאת אומרת משום דמסברא דנפשיה פשיטא ליה דלא משמע לחלק בכך לא בסברא דנהנה ולא בסברא דזכרון תרועה כדפי' והשתא לפ"ז ע"כ הא דקתני במתני' לקמן מתעסק לא יצא היינו דקא מנבח נבוחי כדאמרינן בסמוך ומשום סיפא דהשומע מן המתעסק איצטריך ליה דסד"א דיצא מהטעם שאפרש בסמוך כנ"ל וכמ"ש מבואר להדיא מתוספת ד"ה אבל הכא דלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל בכוונתם:

בגמ' איתביה היה קורא בתורה כו' כבר כתבתי בריש פ' היה קורא שיש להקשות מזה על פי' רבינו יונה בסוף פ"ק דברכות גבי האי דפתח בדשיכרא שכתב שם אפי' למ"ד מצות אינן צריכות כוונה היינו דוקא בדבר התלוי במעשה משא"כ בדבר התלוי באמירה ודאי לכ"ע צריך כוונה א"כ תיקשי עלה מסוגיא דריש פרק היה קורא ומסוגיא דהכא דלפי שיטתו לא מקשה הש"ס מידי מק"ש שתלוי באמירה ובמה שכתבתי שם ליישב שיטתו בסוגיא דפ' היה קורא ע"ש:

מיהו אכתי לא יתיישב סוגיא דהכא. לכך נראה לענ"ד דאדרבה עיקר דבריו דר' יונה נ"ל שיצא לו כן מסוגיא דשמעתתא והיינו משום דקשיא ליה כיון דמשמע מסוגיא דשמעתי' מאבוה דשמואל דהלכה למעשה כמ"ד אין צריכות כוונה וכרבא דבתראה הוא וכה"ג סתמא דתלמודא בכל השקלא וטריא דהכא משמע דקי"ל כרבא ובתר הכי מייתי הש"ס דא"ל ר"ז לשמעיה איכוון ותקע לי דמשמע דס"ל דצריכות כוונה וכבר הרגישו בזה כל הפוסקים קדמאי ובתראי דהסוגיות קשיין אהדדי כמ"ש הטור וב"י בהלכות מצה ובהלכות שופר ע"ש דיש מהגאונים פסקו כרבא ויש מהם פסקו כר"ז דפליג אדרבא ומוקמינן ליה בסמוך כתנאי ור"ז כר"י דנמוקו עמו עיין בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין ויש מהם שכתב לחלק בין האי דר"ז ובין האי דאבוה דשמואל בכמה גווני משום דלא משמע להו דסוגיות פליגי אהדדי. ולפ"ז שפיר מצינן למימר דרבינו יונה גופא נמי לא משמע ליה לומר דר"ז פליג ארבא כיון דלא מייתי לה הש"ס בלשון פלוגתא ובכך נראה ליה לרבינו יונה ליישב דלא פליגי והיינו דלפי מה שמפרש שיש לחלק דדוקא בדבר שתלוי במעשה אין צריך כוונה משא"כ בדבר שאינו תלוי במעשה נמצא דלפ"ז אתי שפיר טובא דרבא שפיר קאמר דתוקע לשיר יצא כיון דקעביד מעשה מש"ה אין צריך כוונה והאי דאמר ר"ז לשמעיה איכווין ותקע לי נמי אתי שפיר דהא אי לאו דנתכוין המשמיע להוציא השומע א"כ לית כאן לא מעשה ולא מחשבה להוציא השומע ובכה"ג גופא נמי איצטריך לאשמעי' השומע מן המתעסק לא יצא והיינו בתוקע לשיר וכ"ש במנבח נבוחי מאי רבותא יש כאן כיון דלעצמו לא יצא ולמאי דפרישית אתי שפיר משום דיש סברא לומר להיפוך דנהי דתוקע לשיר או מנבח נבוחי לא יצא היינו משום דמתעסק בעלמא גרע מיניה כיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לצאת כדפי' משא"כ בהשומע מן המתעסק דגלי דעתיה דניחא ליה לצאת סד"א דיצא קמ"ל דאפ"ה לא יצא כיון דבין השומע ובין המשמיע לא עבדי מעשה שיהא ניכר שמתכוין לצאת ולהוציא כנ"ל נכון ליישב שיטת רבינו יונה ובכה"ג גופא י"ל שיטת רבינו שמואל מה שהקשיתי עליו בסמוך ועיין בקונטרס אחרון ודו"ק היטב:

שם אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה. נראה דאף לפמ"ש התוספת לעיל דהך מלתא דמצות צריכות כוונה או לא פלוגתא דתנאי וכדמשמע נמי לקמן בסמוך במימרא דר"ז דאמר איכווין ותקע לי ומסקי' דפלוגתא דר"י ורבנן היא דלרבנן מצות אין צריכות כוונה. וא"כ לפ"ז וודאי לרבנן לקושטא דמילתא הישן בשמיני בסוכה לוקה אלא דאפ"ה מקשה אביי שפיר לרבא דס"ל הלכה למעשה דמצות אין צריכות כוונה וא"כ תיקשי ליה לרבא ממעשה בכל יום דקי"ל בסוכה בשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן וא"כ עובר על בל תוסיף וכה"ג כתבו התוספת בסמוך בד"ה דלמא קסבר רבי יהושע דלהך סברא אין ה"נ דלרבי יהושע הישן בשמיני בסוכה לוקה:

בפרש"י הישן בשמיני בסוכה שלא לשם מצוה ילקה שהרי מוסיף על מצוה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמה סברא היא זו דנהי דס"ל לרבא דמצות אין צריכות כוונה היינו משום דעבד מעשה המצוה משא"כ בישן בשמיני בסוכה שלא לשם מצוה שאין כאן לא מחשבת בל תוסיף שהרי עושה אותו שלא לשם מצוה וכ"ש שאין כאן מעשה בל תוסיף כיון שיושב בסוכה בלא ברכה ואינו מזכיר של סוכה א"כ מה בל תוסיף שייך כאן. מיהו לפמ"ש בסמוך דרבא מסברא דנפשיה פשיטא ליה מאבוה דשמואל דכיון דכפאוהו ואכל מצה דגלי דעתיה שאין רוצה לעשות המצוה ואפ"ה יצא ומינה יליף רבא דה"ה בתוקע לשיר דהוי בכה"ג שאינו רוצה לעשות המצוה אפ"ה יצא א"כ מה"ט גופא אית לן למימר דבכה"ג בישן בח' בסוכה ילקה משום בל תוסיף כיון דישב שמונה ימים רצופים בסוכה שפיר הוי בל תוסיף אע"ג שאין עושה כן אלא משום ספק כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' ד"ה ומנא תימרא דתנן כו' תימא מאי אולמא דהך מההיא דכהן שעולה לדוכן עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על קושיית התוספות בזה שהרי בגמרא בעצמו בסמוך מתרץ קושיא זו וקאמר אנן הכי קאמרינן רב שמן ב"א מ"ט שביק מתני' ומותיב מברייתא ונראה לי דעיקר קושיית התוספת כאן על לשון ומנא תימרא דקאמר דכיון דאמר רבא לאביי שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן משמע דרבא חושב כן לסברא פשוטה ובהא דמותיב על רב שמן ב"א מברייתא דכהן שעולה לדוכן ודאי שפיר מהדר ליה רבא כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר ומברך כולא יומא זמניה ולכאורה אדרבה לאביי גופא נמי סברא זו מוכרחת דהא בגופא דברייתא יש לתמוה טובא דלקושטא דמילתא מאי בל תוסיף שייך כאן דבשלמא אם הכהן אומר שציווה הקב"ה לברך את ישראל ד' ברכות רצופות שפיר הוי בל תוסיף כיון דכתיב כה תברכו דמשמע ג' ברכות ולא יותר משא"כ השתא שהכהן מודה שמצות התורה הן ג' ברכות רק שהוא רוצה להוסיף ברכה אחת משלו א"כ מה בל תוסיף שייך כאן ואדרבה לאביי דאמר מצות צריכות כוונה א"כ לעבור נמי בעי כוונת בל תוסיף וא"כ כיון שהכהן אינו מתכוין להוסיף על ברכת הקב"ה אלא שרוצה להוסיף משלו מה צד איסור בל תוסיף שייך כאן אטו יש שום איסור אפילו לזר גמור לברך את חבירו ברכה אחת משלו כגון ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ואפילו כל היום רשאי לעשות כן כמו שכתב בהדיא ר"י בעל תוספת בפרק כל כתבי דלא ידע מה צד איסור יש אפילו בזר העולה לדוכן אלא ע"כ דבין לאביי ובין לרבא ע"כ עיקר דטעמא דברייתא בכהן היינו משום דכיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הוי זמניה מש"ה הוי שפיר בל תוסיף כיון שמברך ד' ברכות רצופות. נמצא לפ"ז מקשו תוספת כאן שפיר על לשון ומנא תימרא דמאי אולמא דהך מהאי דכהן והיינו כדפרישית דאדרבה מברייתא דכהן יותר מוכרח האי טעמא דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא כן נ"ל נכון בכוונת התוספת בקושייתם וע"ז מתרצים התוספת שפיר דמהאי דכהן אפשר דלא מוכח מידי כיון שמתכוין לברך כו' ודוק היטב:

בגמרא אבל הכא זכרון תרועה כתיב: הי"ת והפ"י דקדקו למה צריך לטעם זה ולא מחלק בקצור בין מצה ושופר דבמצה לא הוי מתעסק שכן נהנה משא"כ בשופר. ולענ"ד י"ל דנקט כן דהרי ע"כ צ"ל דתוקע לשיר לא הוי מתעסק דהרי מתעסק לא יצא כדתנן לקמן במתניתן וא"כ אכתי קשה מה קמ"ל רבא לזה קאמר דאע"ג דבעלמא כה"ג לא מיקרי מתעסק מכ"מ לענין שופר ה"א כיון דכתיב זכרון תרועה הוי מתעסק לזה קמ"ל רבא דאע"ג דלגבי מה דכתיב זכרון תרועה חשוב גם זה מתעסק מכ"מ יצא כיון דלא הוי מתעסק גמור כמו מתעסק דמתניתן דלקמן דאיירי במנבח וכן יש לפרש גם כוונת רש"י שכתב דאע"ג דמתעסק הוא יצא ומתורץ בזה מה שהקשה המהרש"א דאיך אפשר לומר כן דהרי לקמן תנן דלא יצא:

מצות א"צ כוונה: הט"א כתב דע"כ צ"ל לפי המסקנא מה שכתבו התוס' לעיל דיש לפרש מה דקאמר ר' יוסי מצוה להביא חזרת דהוי משום הכירא שהרי בסוכה (דף מ"ב) קאמר אליבא דר' יוסי מדאגבהא נפיק ביה אלמא דס"ל מצות אין צריכות כוונה ע"ש אכן אכתי קשה דהרי לקמן קאמר ר' יוסי אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע אלמא דס"ל מצות צריכות כונה ועיין מש"כ בזה בספרי ע"ל שם:

סבור חמור בעלמא הוא: לכאורה תמוה דאכתי קשה משמע קול מגילה. שוב ראיתי שבט"א הקשה כן והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דלענין מגילה יש לפרש קסבור שהקורא הוא נכרי או קטן למ"ד שקטן אינו מוציא וזהו דקאמר אם כיון לבו לשמוע דהיינו שבן חיובא קורא יצא ואם לאו שסבור שלאו בן חיובא קורא אינו יוצא והא דנקט חמור בעלמא הוא ה"ה דהוי מצי למינקט ג"כ הכי שסבור נכרי הוא אלא דלענין תקיעה בלא"ה קאמר שפיר. והנה לפי מה שכתב רש"י בברכות (דף י"ג) דקורא להגיה הפירוש שאין מתכוין לקרות בפשטות י"ל דלכך ל"ק ממגילה די"ל דאף דשמע מכ"מ לא כיון לבו לשמוע דסבר דהקורא קרא להגיה ולא כיון לקרות אבל לפי התוס' שם דקורא להגיה היינו שאינו קורא התיבות כהלכתן ליכא לפרש כן דאם לא קרא כהלכתן פשיטא דהשומע לא יצא אפילו כיון לבו ולכן ע"כ צריך לפרש כמו שכתבתי דסבר דהקורא לאו בר חיובא הוא:

הישן בשמיני בסוכה ילקה: קשה דיקשה מכל יו"ט שני דמקדשין וקורא אותו מקרא קודש וע"כ צ"ל כיון דעושה משום ספק אינו עובר וא"כ גם מסוכה לא פריך והיה אפשר לומר דפריך מבני א"י דעושין רק ז' ימים סוכה וליכא ספק להם דאם אחד יושב בסוכה ילקה אבל קשה דרש"י לא כתב כן בערובין (דף צ"ו) דשם פריך בגמרא הכי ופירש רש"י ואנן מיתב יתבינן בשמיני ספק שביעי לכתחלה ע"ש הרי דס"ל דגם בעושה מספק ג"כ ס"ל להמקשן דילקה משום ב"ת וא"כ קשה דלפרוך מכל יו"ט שני וי"ל דבשאר יו"ט שני מה שמוסיף אינו מעשה רק דיבור בעלמא ועל זה אין מלקות אבל בסוכה כשנכנס לישב בה בזה עושה מעשה ומלולב ביו"ט שני אין קושיא דזה אינו נוטל משום ספק מצוה דאורייתא אלא עפ"י תקנת ריב"ז שהתקין ליטול כל ז' זכר למקדש אכן ראיתי בריטב"א הכא ובערובין שפירש על הקושיא דישן בשמיני בסוכה ילקה ואנן קיימא לן דלא לקי עכ"ל ומזה נראה דמפרש שהקושיא קאי על בני א"י דאצלם אין ספק דאל"כ מאי אנן קיי"ל דלא לקי שייך. דהא פשיטא כיון שצריך לישב בה ונראה דס"ל דבמה שעושין משום ספק לא שייך משום ב"ת ודלא כרש"י. שוב ראיתי שהריטב"א כתב בפירוש הכא כן. והנה זה הכל לס"ד דגמרא אבל לפי מה דמסיק דלעבור שלא בזמנו בעי כונה ודאי אפילו בן א"י שיושב בשמיני בסוכה אינו עובר בב"ת אם לא מכוין לשם מצוה והא דאמרינן סוכה (דף מ"ח) דצריך לפחות ד' ולפסול הסוכה כשיושב בה בשמיני י"ל דזה מפני מראית העין דהרואה אותו יושב בה יחשוב שעושה לשם מצוה ועובר בב"ת. והנה מדברי הרשב"א לעיל (דף ט"ו) נראה ג"כ שס"ל כפי' הריטב"א שהקושיא על בן א"י שודאי פטור מסוכה בשמיני וכתב שמי שיושב בה משום ספק מזה לא פריך כיון שעושה עפ"י תקנת חכמים וכתיב על פי התורה אשר יורוך ע"ש וא"כ יקשה זה לפי' רש"י אבל באמת לק"מ דהקושיא היא אם שייך בזה משום בל תוסיף לא היו לחכמים לתקן לישב בשמיני בסוכה דבקום ועשה אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאמרינן ביבמות (דף מ'):

הרי הוא עובר על בל תוסיף: התוס' בערובין (דף ק') הקשו דליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף ותירצו דלא דמי כלל ללאו דכלאים דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל וכבר צווחו קדמאי שיש ראיות בש"ס דאמרינן עשה דוחה ל"ת אפילו בא ע"י פשיעה שכן מוכח ממה דאמרינן בזבחים (דף צ"ז) יקדש להיות כמוהו כו' ופריך וליתי עשה ולידחי ל"ת והרי שם בא הנגיעה ע"י פשיעה וראיה זו הביא השער המלך ה' נדרים (פ"ג) וגם הט"א הקשה על התוס' מסוגיא זו וכן ק"ל ממה דאמרינן פסחים (דף נ"ט) יבא עשה דפסח וידחה עשה דהשלמה ע"ש ואמאי דחי והרי בא ע"י פשיעה שהי' יכול להקריב קודם תמיד של ביה"ע. והרי"ט אלגזי הקשה סתירה בתוס' שכתבו בחולין (דף ע"ח) דה"א שאם אין לו פסח רק שנשחט אמו היום יבא עשה וידחה ל"ת ולפי דבריהם בערובין היאך ס"ד לומר כן כיון דבא ע"י פשיעה שלא היה צריך לשחוט האם היום אבל לפענ"ד כוונת דבריהם דבכל עשה דוחה ל"ת הוי שניהם בדבר אחד דבאותו דבר שמקיים העשה עובר בל"ת ולכן אי אפשר לקיום העשה בלי עבירת ל"ת וכגון בכלאים בציצית ומילה בצרעת ואפילו באותן דברים הבאים ע"י פשיעה כגון ביקדש להיות כמוהו דאף דנגע בפשיעה מכ"מ עתה בשעה שעובר על הל"ת שאוכל פסולי המוקדשין באותו דבר עצמו מקיים העשה אבל הכא באותו דבר שעובר על לא תוסיף דהיינו בדם של בכור אינו מקיים העשה כלל דהעשה היא בדם העולה או של חטאת והל"ת עובר בדם בכור רק שע"י הפשיעה אי אפשר להפרידם לכן בזה אין עשה דוחה ל"ת. ושוב מצאתי בריטב"א בערובין שביאר כן שכתב וז"ל שלא אמרו עשה דוחה ל"ת אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת שהלאו בא מעצמו על מצות עשה והוא מצוה שיש בה קום עשה ואי אפשר בלא דחי' אבל הזאת מתן א' והזאת מתן ד' כל אחת הוי לעצמה וזה בפשיעתו גרם שיתערבו ובא לאו עם עשה ביחד שיש קיום עשה באחת ואיסור לאו באחת וכיון שבשביל פשיעתו הוא אין לנו לבטל הלאו מפני קיום העשה וכזה כתב הראב"ד ז"ל ואחרים מן המפרשים ז"ל עכ"ל הרי בפירוש דרק מפני שהעשה באחת והלאו באחת שנתערבו ע"י פשיעתו בזה אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת אבל אם שניהם הם על דבר א' אעפ"י שבא ע"י פשיעה מכ"מ עשה דוחה ל"ת ואע"ג דבעשה דהשלמה ג"כ לא הוי בדבר אחד מכ"מ כיון דבעשה שיש בו כרת לא בעינן בעידנא כמו שכתבו התוס' שם א"כ נחשב כמו בדבר בעצמו:

רבא אמר לצאת לא בעי כוונה: מדלא קאמר הדר אמר רבא משמע דסוגיא עד השתא לא רבא אמרה ומזה ראיה דמ"ד לעיל זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמניה דייק דס"ל מצות אין צריכות כוונה שאין זה רבא כגירסא דלפנינו אלא רבה וכן הגרסא בספר המלחמות וברא"ש ובאור זרוע:

ברש"י ד"ה קורא להגיה. אף קריי' אין כאן אלא מגמגם: ובברכות (דף י"ג) פירש רש"י בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא נתכוין עכ"ל. וזהו לכאורה פירוש אחר וגם התוס' הקשו שם על פירש רש"י תימה הא אכתי קא קרי ולכן פירשו פירוש אחר. ולענ"ד כוונת רש"י דבשלמא אם מתכוין לקרות ק"ש אפילו לא מכוון לצאת מכ"מ יודע שצריך לקרות כל תיבה ותיבה וקורא כן אבל כשקורא להגיה אז לא מתכוין לקריאה ולכן לא יצא דאינו קורא כראוי אלא מגמגם וזהו מה שכתב רש"י שם דאפילו לקריאה לא נתכוין ולכן מגמגם בלשונו ולא קורא כראוי שלא מפרש הדברים ולא קורא כל התיבות ולכן לא יצא אבל בפירש התוס' לא ניחא לרש"י דלשון אם כיון לבו לא משמע כן כאשר בעצמם כתבו דלאו דוקא:

ד"ה דקא מנבח. ואין תוקע שיעור תקיעה: התוספת הקשו על פירוש זה דא"כ בלא"ה לא יצא. ולענ"ד כוונת רש"י לא שודאי לא תקע שיעור תקיעה אלא שיש ספק כיון דמשמיע לא מכוון לתקוע דלמא לא תקע שיעור תקיעה דהוי אצלו מלתא דלא רמיא וזה מדויק בלשון הגמרא דקאמר דלמא דקא מנבח ולמה קאמר בתירוץ זה דלמא ולא ג"כ בתירוצים אחרים דלעיל דלמא בקורא להגיה או דלמא סבור חמור בעלמא הוא אבל לפירש רש"י א"ש דהך דלמא דהכא לא על ספק האוקימתא קאי אלא כיון דלא מכוון המשמיע לתקוע יש לחוש דלמא דקא מנבח נבוחי ולא קתקע שיעור תקיעה:

ד"ה מתן ארבע. שלמים ואשם: מה שלא פירש על חטאת היינו כמש"כ התוספת דחטאת למעלה מחוט הסיקרה והני למטה וכמו שפירש הכא פירש ג"כ בזבחים (דף פ') אכן בערובין (דף ק') כתב אמה דקאמר הניתנין ארבע דדם חטאת זו נשפך לדם חטאת זו וכן כתב שם אתי עשה דחטאת דכתיב ונתן על קרנות ודחי לבל תוסיף דבכור עכ"ל הרי דמפרש דבחטאת איירי והתוס' שם כתבו ג"כ כמו הכא דליכא לפרש בחטאת דזה למעלה וזה למטה וא"כ קשה על רש"י שם וי"ל דמפרש דמה דקאמר ר"א ינתנו במתן ארבע היינו לצאת ידי חטאת אבל מכ"מ שוב יתן מתנה אחת למטה לשם בכור ור"א בזה לשיטתו אזיל דס"ל בזבחים (דף ע"ט) הניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה יתן למעלה ואח"כ יתן למטה ודלא כחכמים דס"ל ישפכנו לאמה וגם ר' יהושע דאמר יתן מתנה אחת ס"ל כר"א בהא וס"ל דיתן אחת למעלה לצאת ידי חטאת ואחת למטה לצאת ידי בכור. אבל קשה לי אי איירי בחטאת היאך שייך במה שנותן למעלה בל תוסיף על מתנות דבכור דבעל תוסיף לא הוי אלא במוסיף על המצות בענין שיהיה הדבר בלי הוספה כשר כגון שכופל אחת מהפרשיות בתפילין דכל אחת מהפרשיות כשרה בפני עצמה ובזה איכא בל תוסיף וכן בחמש ציצית דכל אחת כשרה אבל אם הוסיף ציצית אחת בטלית באמצעו שלא על הכנף או שהוסיף פרשה בתפילין שאינה מד' פרשיות דקדש וכי יביאך בבית בפני עצמו כו' ודאי שאין בזה בל תוסיף כיון שאין זה מצוה בפני עצמה לא שייך בל תוסיף וכן מבואר בש"ע א"ח (סי' ל"ד ס"ב) דלכך מותר להניח תפילין של רש"י ור"ת ביחד וליכא משום בל תוסיף כיון דממנ"פ א' מהם פסול וע"ש במג"א וט"ז ולפ"ז כיון דזריקת דם בכור למעלה פסולה איך שייך בל תוסיף וצ"ע:

בתוספת ד"ה ומנא. תימא מאי אולמא: המהרש"א והי"ת הקשו הא אולמא דזה מתניתן וזה ברייתא כדאמרינן בגמרא. ולענ"ד י"ל כיון דאמרינן לקמן דרב שמן לכך פריך מברייתא ולא ממתניתן דהתם לא סגי דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך א"כ נגד זה דמייתי ממתניתן יש ג"כ הסברא דמברייתא מוכח יותר א"כ מאי אולמא. אכן גם בפשטות י"ל דאע"ג דלהקשות ממתניתן עדיף מלהקשות מברייתא מכ"מ לענין הוכחת סברא לא עדיף וא"כ מקשו התוס' שפיר ממנ"פ אם הסברא מצד עצמה פשוטה ל"צ להוכחה ואם אינה פשוטה מאי אולמא הך דמתניתן באמת יקשה גם ממתניתן על רבא כמו שמקשה לקמן על רב שמן דלא ס"ל כתירוץ דאילו מתרמי דליקשי ממתניתן:

בא"ד. ואינו עושה אלא מחמת ספק: לא הבנתי מה ספק שייך בתערובות דם ואולי התוס' כתבו כן להך שיטה בזבחים (דף פ') דאיירי בנתערב כוס בכוסות דלמ"ד שם דאיירי בנתערב דם בדם כנראה מפירוש רש"י דכאן ה"ל למימר דאינו עושה אלא מחמת תערובות. וכלשון זה כתב באמת הריטב"א:

בא"ד. אא"כ נותן במקום אחר: יש לספק אם כוונתם במקום אחר דוקא כגון הכא שדם הבכור נתן על קיר המזבח ודם מתן ארבע נותן על הקרן או אפילו נותן על הקיר רק שלא במקום הזאה ראשונה ג"כ מקרי מקום אחר:

בא"ד. וכמה פרשיות בתפילין: כוונתם שכפל הפרשיות כגון שמע והיה אם שמוע כמה פעמים בבתים השייכים להם שאם נתן שם באותו בית פרשה שאינה מד' פרשיות פשיטא שעובר על בל תוסיף דדמי לנותן מין אחר באגד לולב. אכן יש להסתפק אם שייך בל תוסיף ג"כ במוסיף על מצות הלכה למשה מסיני דלפ"ז לא יקשה מחוטי ציצית דמספרם לא כתיב בתורה אבל ד' פרשיות בתפלין יש לומר דמקרי כתובים בתורה ע"פ דרשה טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. והנה התוס' נקטו בהדס וערבה ליכא בל תוסיף אכן אם גם בנוטל ב' לולבים או ב' אתרוגים ליכא בל תוסיף לא מבואר בדבריהם ועיין ה' לולב פ"ז שיש בזה פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד דלרמב"ם עובר ולראב"ד אינו עובר. אכן לפי הטעם של התוס' משמע דס"ל בדיעבד דאינו עובר וע"ש בהרב המגיד שהקשה על הראב"ד מגמרא דערובין דאמרינן במניח ב' תפילין בבת אחת איכא ב"ת והיא קושיא חמורה לכאורה ואולי יש לחלק בין אם כופל מצוה שלימה כגון בזוג תפילין או אם כופל רק חלק ממצוה כגון לולב או אתרוג דבזה ליכא ב"ת ולפ"ז אם כפל כל הד' מינים ונוטלן בבת אחת אפשר דגם להראב"ד הוי ב"ת:

ד"ה דלמא. ילקה לר' יהושע: היום תרועה הקשה כיון דהתוס' כתבו לעיל דר"י דאמר ינתן במתנה אחת עיקר טעמו כיון דיצא במתנה אחת א"כ בשמיני בסוכה דצריך לישב משום ספק שביעי דלמא גם ר' יהושע מודה. ולענ"ד מזה אין קושיא על התוס' כיון דקאמר מצות עובר עליהם שלא בזמנן ע"כ גם מטעם ספק לא ישב אבל הא קשיא לי כיון דהסוגיא היא דמתחלה קאמר דקסבר רבא מצות א"צ כונה ואהא פריך א"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה ותירץ מצות אינו עובר אלא בזמנן ופריך מברייתא דמנין לכהן ומתרץ דזה הוי בזמנן כיון דאי מתרמי ומייתי ראיה לסברא דאי מתרמי מהא דבל תוסיף והשתא פריך דלמא קסבר ר"י מצות עובר עליהם שלא בזמנן וכיון דקיימא לן דבשמיני ספק שביעי יתיב בסוכה ע"כ מוכח דמצות צריכות כוונה וקשיא לרבא ומרש"י באמת משמע דמפרש כן דכתב ומתרתי ממתניתן וברייתא איכא לאתובי לרבא:

מתיב רב שמן בר אבא מנין לכהן וכו' הקשה הרב מהר"ם ן' חביב בשיטתו אמאי מותיב רב שמן בר אבא לרבא דמילתיה דרבא היינו בשאינו מכוין אבל במכוין להוסיף אפי' שלא בזמנו עובר והך בריתא דברכת כהנים מיירי במכוין להוסיף כדקתני אוסיף ברכה א' וכו' ע"ש ולי ההדיוט נראה דדברי רבא דאמר מצוו' אינו עובר עליהן אלא בזמנן משתמען מילוהי דשלא בזמנן אפי' מכוין להוסיף אינו עובר דהרי קפסיק ותני מצוות אינו עובר עליהן אלא בזמנן ומוכח דשלא בזמנן בכל גוונא אינו עובר ומשו"ה מותיב ליה רב שמן מהך בריתא. וכן משמע מדברי רש"י דרבא דאמר אינו עובר עליהן אלא בזמנן היינו בכל אופן. ומשו"ה רבא מהדר לתרוצי דזמניה הוא. ואפשר דבסוגיין ל"ג רב שמן בר אבא שהיה בזמנו של ר' יוחנן אלא רב שמן סתם (ועיין בסדר הדורות דף קנ"ג ע"ב):

רבא אמר לצאת לא בעי כונה וכו' לפום ריהטא יש לעמוד דהשתא רבא למאי אתא כבר קושיות אביי ורב שמן בר אבא נתורצו ומאי בעי עתה רבא. ונראה דהא דאותיב רב שמן לא אותיב לרבא עצמו אלא אותיב בי מדרשא ושקיל וטרי הש"ס כנראה מסדורא דסוגיין. והדר שמע רבא להאי שקלא וטריא והוא סבר כרב שמן דכיון דאי בעי מברך בצבורא אחרינא ואי לא לא מקרי בזמנו ומשו"ה אמר דלעבור בעי כונה והכהן כיון להוסיף ברכה והישן בח' בסוכה לא לקי דלא מכוין ופריך ממתן דמים ומסיק למילתיה דלעבור בזמנו לא בעי כונה כמתן דמים ושלא בזמנו בעי כונה ככהן דקתני שכיוין להוסיף וישן בח' בסוכה דאינו מכוין לא לקי:
שוב ראיתי אחר החיפוש בחידושי הרשב"א למכילתין כ"י שכתב וז"ל שלא בזמנו בעי כונה והיינו ההיא דכהן דאע"ג דסיים ברכותיו כיון שהוא מתכוין להוסיף ברכה א' משלו עובר ואע"ג דמתרמי ליה צבורא אחרינא אי בעי בריך ואי בעי לא מברך עכ"ל הראת לדעת דבריו של גדול הרשב"א ז"ל דמסקנא דרבא דכהן אף דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא אי בעי מברך שלא בזמנו חשיב כיון דאי בעי לא מברך:
איברא דהרא"ם בתוספותיו לסמ"ג ריש מגילה שהק' למ"ש הרמב"ם וסמ"ג שכתבו דאיסור בל תוסיף היינו כשהמוסיף אומר דגם התוספת הוא מצווה מפי הקב"ה מהך בריתא דכהן דאע"ג דמדידיה קעביד כמ"ש אוסיף ברכה א' משלי עבר ותירץ כיון דאלו מתרמי וכו' זמניה הוא ולא בעי כונה עכ"ד ומוכח דהא דאמרינן דאלו מתרמי וכו' זמניה הוא קאי למסקנא דרבא ומוכרח לומר דהא דאמר רבא לצאת לא בעי כונה וכו' אתא לתרץ מה שהקשה לו אביי אלא מעתה הישן בח' וכו' והדר ביה ממאי דאמר מעיקרא. והוא דוחק בשיטת הש"ס כמבואר. והר"ן פ' הקורא עומד כתב כשיטת הרמב"ם והסמ"ג והרא"ם לדעתם דכהן חשיב זמניה ולעבור בזמנו לא בעי כונה ע"ש ועמ"ש הרב מהר"ם ן' חביב ודוק כי קצרתי: