ראש השנה כט ע"א

דף כט - א

איכוון, התכוון לתקוע בשמי, להוציאני ידי חובתי, ותקע לי. ^[86]

ומסיקה הגמרא: אלמא, למדנו מכאן, שקסבר רבי זירא "משמיע בעי [צריך] כוונה" להוציא את השומע. ^[87], ^[88]

מיתיבי סתירה לדברי רבי זירא, ממשנה: שנינו במשנה: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה -

אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא.

ויש לשאול: וכי כוון לבו מאי הוה? והרי גם כאשר השומע כוון לבו אין זה מועיל, כי הרי היאך, התוקע, לא קא מיכוין אדעתא דידיה. לא התכוון להוציאו, שהרי התוקע לא ידע שהוא עובר באותה שעה אחורי בית הכנסת!

ומתרצינן: הכא [כאן] בשליח צבור עסקינן, דדעתיה אכולי עלמא, שדעתו להוציא את כל מי ששומע אותו, ורוצה לצאת ידי חובה בתקיעתו.

תא שמע, בוא ושמע סתירה לדברי רבי זירא, מברייתא:

דתניא: מי ששמע קול שופר מאדם אחר, שהשמיע קול שופר בתקיעתו, הרי:

אם נתכוון רק שומע, ולא נתכוון משמיע [יבואר בסמוך].

או אם נתכוון רק משמיע, ולא נתכוון שומע -

לא יצא השומע - עד שיתכוון גם השומע וגם המשמיע.

ומדייקת הגמרא: קתני הזכיר התנא כוונה של המשמיע, דומיא כמו שהזכיר כוונה דשומע.

ומשמע, שבשניהם מדבר התנא על אותה צורת כוונה.

מה, כמו ש"כונת השומע", משמעותה, שהוא מתכוין להיות שומע תקיעת שופר כדי לצאת בה הוא עצמו -

אף "כונת המשמיע", משמעותה, שהוא משמיע תקיעת שופר בכונה לצאת בה הוא עצמו.

ומשמע, כי די בכונה זו של המשמיע, כדי להוציא את השומע, המתכוין לצאת. ואין צריך המשמיע להתכוין להוציא גם את השומע.

וקתני, אם לא נתכוון המשמיע להוציא את עצמו ידי חובתו - רק אז לא יצא השומע, על אף שהתכוין לצאת.

ומשמע, שאם גם המשמיע היה מתכוון לצאת בתקיעה זו ידי חובתו, הרי גם השומע היה יוצא, אף על פי שהמשמיע לא התכוין להוציא את השומע!

[ובהגהות מהר"ב רנשבורג הביא בשם הגר"א, שדיוק הגמרא הוא מכך שנקט התנא "לא יצא" בלשון יחיד. ומשמע כי רק המשמיע, שלא התכוין לצאת ידי חובה, הוא זה שלא יצא, אבל השומע, שהתכוין לצאת, אכן יצא, על אף שלא התכוין המשמיע להוציאו].

אמנם הברייתא הזאת סוברת שאין המשמיע צריך להתכוון להוציא.

אבל תנאי היא, תנאים נחלקו בדבר, ודעת רבי זירא היא כדעת התנא החולק על הברייתא הנזכרת:

דתניא: שומע, שומע לעצמו. ומשמיע, משמיע לפי דרכו. ואין צורך שהמשמיע ידע שיש כאן שומע הרוצה לצאת ידי המצוה.

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים, שאין המשמיע צריך לדעת שיש לו שומע - בשליח ציבור, שדעתו להשמיע לכולם.

אבל ביחיד התוקע לעצמו - לא יצא השומע עד שיתכוין שומע לצאת ומשמיע להוציא. ^[89]

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת: העובר מאחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או מגילה, אם כיוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע - זה כוון לבו וזה לא כוון לבו.

ואגב כך, מביאה משנתנו פסוק הנדרש לענין כוונת הלב: ^[90]

נאמר [שמות יז]: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. וכאשר יניח ידו וגבר עמלק".

ויש לשאול: וכי ידיו של משה עושות מלחמה, או שוברות מלחמה?

אלא, בא הכתוב, לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, כשידיו של משה היו מורמות, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים.

ואם לאו - היו נופלים.

כיוצא בדבר אתה אומר:

כאשר העם התלוננו על ה' ועל משה על אכילת המן שאכלו במדבר, שלח ה' את הנחשים השרפים שנשכו את ישראל, ומתו עם רב מישראל.

והעם באו אל משה, ואמרו: חטאנו, התפלל בעדנו. ומשה התפלל בעדם [במדבר כא ד - ז].

ונאמר [שם]: "ויאמר ה' אל משה: עשה לך [נחש] שרף, ושים אותו על נס [מקל גבוה]. והיה כל הנשוך, וראה אותו, וחי".

ויש לשאול: וכי נחש ממית או נחש מחיה?

אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין.

ואם לאו - היו נימוקים.

ועתה המשנה חוזרת לענין התוקע בשופר כדי להוציא את הציבור ידי חובתם:

חרש, שוטה וקטן - אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, כדלהלן:

זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ולכן חרש שוטה וקטן הפטורים מן המצוות אינם יכולים להוציא אחרים החייבים, ידי חובתם. ^[91]

גמרא:

תנו רבנן:

הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים, ולוים, וישראלים, גרים, ועבדים כנענים משוחררים, שדינם כישראלים בני חורין.

אבל עבדים כנענים שאינם משוחררים, דינם כנשים, הפטורות מתקיעת שופר [היות ותקיעת שופר היא מצות עשה שהזמן גרמה. וכל מצות עשה שהזמן גרמה, נשים פטורות ממנה, כמבואר במסכת קידושין כט א].

וכן טומטום, שמקום הזכרות או הנקבות שלו מכוסה בקרום עור, ואין ידוע אם הוא איש או אשה.

וכן אנדרוגינוס, שיש לו גם סימני זכר וגם סימני נקבה.

הרי אלו חייבים מספק, שמא הם זכרים.

וכן, מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כגון עבד כנעני של שני אדונים, ואחד האדונים שחררו, נמצא חציו עבד וחציו בן חורין, וחייב בתקיעת שופר משום חצי בן חורין שבו.

טומטום ^[92] - אינו מוציא, לא את מינו, טומטום אחר, ולא את שאינו מינו. ^[93]

אינו מוציא אפילו את מינו, כי יתכן שהוא עצמו נקבה ואילו חברו הוא זכר. ^[94]

ואין הנקבה מוציאה את הזכר, היות וכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את חבירו ידי חובתו, כמבואר במשנתנו.

אך אנדרוגינוס, שיש בו סימני זכר ונקבה - מוציא את מינו, אנדרוגינוס אחר כמותו. היות שלכולם דין אחד: אם הולכין אחר הזכרות שבהם, הרי כולם זכרים, ואם אחר הנקבות שבהם, הרי כולן נקבות.

אבל לא את שאינו מינו. כי יתכן שהוא נקבה, ופטור מתקיעת שופר, ואילו השומע הוא זכר, וחייב בתקיעת שופר.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין - אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.

אפילו את מינו אינו מוציא, משום שמעורב בו צד של עבד כנעני, שדינו כאשה, ופטור מתקיעת שופר. ואין צד העבד שבו יכול להוציא את צד בן חרות של השומע.

אמר מר בברייתא:

"הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים לוים וישראלים".

וקשה: פשיטא! הרי אף בלא דברי התנא הדבר פשוט שהם חייבים, שהרי, אי הני לא מיחייבי - מאן מיחייבי!?

אם אלו אינם חייבים בתקיעת שופר, מי יהיו חייבים בתקיעת שופר?

ומתרצינן: חיובם של כהנים בתקיעת שופר - אצטריכא ליה, הוצרך התנא להשמיענו.

כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר: הואיל וכתיב [במדבר כט] בראש השנה: "יום תרועה יהיה לכם". ומשמע שרק ביום זה יש תרועה, ולפיכך היום הזה נקרא "יום תרועה".

לכן, רק מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא, ישראלי, שאין עליו מצוה לתקוע במשך כל השנה כולה אלא אך ורק ביום אחד בשנה - הוא דמיחייב בתקיעת שופר בראש השנה, כי לגביו נקרא ראש השנה "יום תרועה", היות ורק בו הוא מריע בשופר.

ואילו הני כהנים, הואיל ואיתנהו, היות והם שייכים במצות תקיעות דכל השנה, דכתיב [במדבר י]: "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם", אימא, הייתי אומר, שלא ליחייבו במצות שופר של ראש השנה, שהרי אין הוא קרוי לגביהם "יום תרועה", לפי שהם מריעים בשופר כל השנה!

קא משמע לן התנא, שאף הכהנים חייבים בתקיעת שופר.

ותמהינן: מי דמי!? וכי התקיעות שתקעו הכהנים בכל השנה, דומות לתקיעה שבראש השנה?!

הרי התם, כל השנה, תקעו בחצוצרות.

ואילו הכא בראש השנה תקעו בשופר!

ואם כן, לא היה עולה על דעתנו לפטור את הכהנים מתקיעת שופר בראש השנה! ומדוע הוצרך התנא להשמיענו שהכל חייבים בתקיעת שופר, כהנים לוים וישראלים?!

אלא, צריך לומר תירוץ אחר:

אצטריך התנא הוצרך להשמיענו שאף הכהנים והלויים חייבים בתקיעת שופר. כי, סלקא דעתך אמינא:

הואיל ותנן [לעיל כו ב]: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, לפיכך הייתי אומר שרק מאן דאיתיה מי ששייך במצות היובל הוא איתיה גם במצוה דתקיעה בראש השנה.

ואילו הני כהנים, הואיל וליתנהו במצוה דיובל, שאין הכהנים מצווים במצות היובל [כדלהלן], לפיכך אף תקיעת שופר של ראש השנה אינה נוהגת בהם.

דתנן: אדם המוכר שדה אחוזתו לרעהו, חוזרת אליו השדה בשנת היובל [ויקרא כה].

ישראל המקדיש שדה אחוזתו, ומכרה הגזבר לאדם אחר, אין שדהו חוזרת אליו ביובל. אלא היא יוצאת ביובל מהקונה אותה מהקדש, וניתנת אז לכהנים. ^[95]

ושנינו במסכת ערכין [כו ב]: כהנים ולוים -

מקדישין את שדותיהם לעולם, בכל זמן שירצו.

[ואף הישראלים מקדישים לעולם, לדעת רב, ^[96] כמבואר בערכין כז א, אלא עיקר חידוש המשנה הוא בהמשך. ואילו "מקדישין" הוזכר כאן אגב הרישא של המשנה שם ^[97]].

וגואלין לעולם. יכולים לפדות את השדה לעצמם לעולם, בין לפני היובל בין לאחר היובל. ^[98]

ומכאן, שאין היובל נוהג בשדות הכהנים והלוים להפקיען מן הכהן או הלוי המוכר, ולחלקן לכהנים.

וכיון שתקיעת ראש השנה שוה לדין תקיעת היובל, והכהנים והלויים אינם שייכים בדין היובל הנזכר, לכן, אימא, הייתי אומר, שאף במצוה של תקיעת שופר דראש השנה גם לא ליחייבו.

קא משמע לן, השמיענו התנא בברייתא, שאף הם חייבים בתקיעת שופר בראש השנה.

שנינו בברייתא: מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.

אמר רב הונא: ולעצמו - מוציא. יכול הוא לתקוע כדי להוציא את עצמו ידי חובה.

אמר הקשה ליה רב נחמן קושיא לרב הונא:

מאי שנא לאחרים, דלא, מדוע שונה חציו עבד וחציו בן חורין, שאינו יכול להוציא אחרים שאף הם חציו עבד חציו בן חורין? הרי זה משום דלא אתי [שלא בא] צד עבדות שבו, ומפיק, ומוציא ידי חובה את צד חירות שבחבירו.

ואם כן, לעצמו נמי איך הוא יכול לתקוע? הרי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה! הרי לא יכול צד העבדות שבו להוציא את צד החירות שבו, כי במעשה תקיעתו מעורב גם כוחו של צד עבדות, ואיך יצא צד חירות שבו ידי מצות תקיעת שופר בשמיעת תקיעתו של צד עבדות?

אלא, אמר רב נחמן: אף לעצמו אינו מוציא. אלא צריך הוא לשמוע תקיעת שופר מישראל גמור, ויצא בתקיעתו. ^[99]

תניא נמי הכי: מי שחציו עבד וחציו בן חורין - אף לעצמו אינו מוציא.

שנינו במשנה: זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

והגמרא דנה עתה באדם שהוא שייך בכלל החיוב, אלא שכעת אינו חייב, כגון אם כבר יצא ידי חובתו - האם הוא יכול להוציא את הרבים, או היות וכעת לא מוטל עליו חיוב, אין הוא יכול להוציא את האחרים.

תני [שנה] אהבה בריה דרבי זירא ברייתא:

כל הברכות כולן [כל ברכות המצות, כגון ברכת לולב וכדומה, ואף ברכות קריאת שמע ^[100]] - אף על פי שיצא ידי חובתו בעצמו, בכל זאת הוא מוציא את הרבים ידי חובתן, מפני שכל ישראל ערבין זה לזה למצות. ^[101]

חוץ מברכת הלחם [המוציא], וברכת היין, וברכות שאר הפירות והבשמים -

שאם לא יצא וגם הוא חייב בדבר [כגון שרוצה לאכול] הרי הוא מוציא את האחרים.

ואם יצא ואינו חייב לברך עתה, אינו מוציא. היות והברכות הללו אינן חובה על האדם, רק אם בא ליהנות, אסור לו ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ועל זה אין דין ערבות, כי אין כאן חובה על האדם. ואומרים לו: אל תאכל, ולא תצטרך לברך.

בעי הסתפק רבא:

ופרקינן רב שימי סבר התם גבי בכור לא סגי דלא מדי הלכך זמניה הוא הכא אי בעי מצלי אי בעי לא מצלי ואסיקנא אלא אמר רבא לצאת ידי חובה מצות לא בעו כונה לעבור במתכוין להוסיף על מה שכתוב בזמנן לא בעי כונה אמר רבי זירא לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כונה והתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה כו' ודחי' הכא בש"צ עסקינן דדעתיה להשמיע לכ"ע.

ת"ש נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע כו' ופשוטה היא ואסיקנא כתנאי דתניא התוקע תוקע לפי דרכו ושומע שומע לעצמו ויצא א"ר יוסי בד"א בש"צ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע לו:

מתניתין זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח.

ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין טומטום אינו מוציא טומטום כמותו שמא נקיבה היא ואותו הטומטום זכר אנדרוגינוס מוציא מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו.

אמר מר כהנים לוים וישראלים חייבים פשיטא ואסיקנא כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ותנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות מאן דאיתיה במצוה דיובל איתיה במצוה דראש השנה.

והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיובל דתנן כהנים ולוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם אימא במצוה דר"ה לא מיחייבי קמ"ל נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים ושילוח עבדים מיהא איתנהו.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

אמר רב נחמן אף לעצמו אינו מוציא.

תניא נמי הכי כו'.

תני אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם המוציא לחם מן הארץ וברכת היין בורא פרי הגפן שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא:
ירושלמי בברכות פרק מי שמתו מוטל לפניו תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים י"ח חוץ מברכת המזון והתנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתו הא מחוייב אע"פ שיצא מוציא.

גירסת הספרים: מקדישין לעולם וגואלין לעולם. דהיא ראשונה לההיא דמוכרין לעולם וגואלין לעולם, דההיא דמקדישין איתא בפרק אין מקדישין (ערכין כו, ב) וההיא דמוכרין איתא בפרק בתרא דערכין (לג, ב), ולא משמע דמייתי בתרייתא ומנח קמייתא.

גירסת הספרים: קא משמע לן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות בהשמטת כספים ובשלוח עבדים מיהא איתנהו. רש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה כלל, אלא קא משמע לן גרסינן ותו לא, דאי אפשר דגרסינן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות דהא ודאי איתנהו, דבין שלקחו הם מאחרים מחזירין, דהא איתנהו בכלל כל המצות כישראל, ובין שלקח ישראל מהם מן האלפים אמה שנתנו להם חוץ לעריהם יוצא להם ביובל. ואפילו בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל, חוזרין להם, שנאמר (ויקרא כה, לג) ואשר יגאל מן הלוים. ומיהו אי משום הא, איכא למימר דהשמטת קרקע דקאמר הכא, היינו מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר, שאלו בישראל אינה חוזרת לו, לפי שהיובל מפקיע מן המקדיש וחוזרת לכהנים ביובל, ואלו לוי שהקדיש חוזרת לו ואינה נשמטת ממנו ביובל. אבל בתוס' הקשו, דמכל מקום, כשאמר נהי דליתנהו בהשמטת קרקע אבל בשילוח עבדים איתנהו, הוה ליה למימר בהשמטת קרקע דמכירה מיהא איתנהו, ועוד היכי קאמר דבהשמטת כספים איתנהו, דמה ענין שמיטת כספים ביובל, הא בהדיא תניא בספרי בפרשת ראה אנכי (פיסקא קי"ב) דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים, וממעט ליה מוזה דבר השמטה, שמטה משמטת כספים, ולא יובל. ואית דגרסי, נהי דליתנהו בהני, בהשמטת קרקעות ובשילוח עבדים מיהא איתנהו.

הכל חייבין בתקיעת שופר. פר״י בעירכין הכל לאתויי קטן שהגיע לחינוך:

אנדרוגינוס מוציא וכו'. וא״ת הא אתי צד נקבות ומפיק צד זכרות כדאמרי גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וי״ל דהאי תנא סבר אנדרוגינוס בריה ויש תירצו דשאני הכא דזכרות קאי לנפשיה ונקבות לנפשיה משא״כ התם והא ליתא דהא כל דאית ביה זכרות ונקבות כח תקיעה מתרויהו כחות אתיא בתערובות וזה פשוט לכל מי שיש לו מוח ויותר נראה כפרש״י דהכא ודאי אי אנדרוגינוס אינו בריה או הוא נדון או לזכר מעליא או לנקבה מעליתא וא״כ ממ״נ מוציא את מינו דאו שניהם פטורים לגמרי או שניהם חייבין לגמרי משא״כ בחציו עבד וחציו בן חורין דעל כרחין אית ביה חיובא ופטורא:

מי דמי התם חצוצרות הכא שופר. מהא שמעינן דתקיעה ופסוק של חצוצרות אין לחשבו במקום שופר כלל ומ״ה טועה האומר בפסוק אחרון של שופרות קרא דוביום שמחתכם אלא אומר במקומו ובחודש השביעי וכו':

י״ג דתנן כהנים מוכרים לעולם וגואלין לעולם. דאלו בישראל אין פדיון לבתי ערי חומה אלא עד שנה תמימה ואין פדיון לשדה אחוזה אלא לאחר ב׳ שנים והלוי פודה לעולם ומוכרין דקתני לאו דוקא דאפילו ישראל נמי אלא ה״ה מוכרין ע״ד לגאול לעולם. וי״ג מקדישין לעולם וגואלין לעולם. פי׳ דישראל שהקדיש שדה אחוזה ומכרו הגזבר לאחר שוב אין לו פדיון וחוזרת לכהנים ביובל אבל לוי שהקדיש שדה גואל אותו לעולם והא דקתני מקדישין אותו לא אצטריך אלא איידי דקתני התם גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משני שנים ולא גואלין נקט בהא מקדישין וגואלין ואיברא (דהאמר) דמקדישין ואידך דמוכרין תרויהו מתניתין נינהו במס׳ ערכין ומעיקרא תני התם מתניתין דמקדישין וגואלין ולפיכך י״א דג׳ הכא מקדישין לעולם דמסתמא טפי נסבינן הכא מתניתין קמייתא דהתם ממתניתין (בריתא) [בתריתא] ואין זה הכרח כלום:

גר״י נהי דליתנהו בשמיטת קרקעות בשמיטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו. ורש״י ז״ל כתב דל״ג בהשמטת קרקעות דהא ודאי לוי שלקח קרקע של ישראל חייב הוא להשמיטו ביובל לבעליו דהא מחוייב הוא במצות ולא מצינו שפטרו הכתוב מזה ואצ״ל שאם מכר הוא שמשמיטין לו ביובל ואפילו בתי ערי חומה מחזירין לו ביובל משא״כ לישראל כדאיתא בקראי ובתוס׳ הקשו עוד דהיכא גרסי׳ בהשמטת כספים דהא ביובל עסקינן ואין שמיטת כספים נוהגת ביובל אלא בשביעית וכדתניא בספרא בהדיא וזה דבר השמטה שמוט וכו׳ שמטה משמטת כספים ואין יובל משמט ותרצו דאפשר דהשמטת קרקעות דהכא דליתנהו בלוים היינו לענין הקדש כשמכרו גזבר לאחרים שאם בא היובל חוזרת ללוים ואינה נשמטת לכהנים כדין הקדש דישראל והא דתלינן שמיטת כספים דילמא ר׳ היא דסבר שאין שביעית משמטת אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בגיטין וערכין ויפה פלפלו כמנהגם להלום הג״ה אבל הנכון כמו שגורסין בקצת ספרים דייקני בשילוח עבדים מיהו איתנהו:

טומטום אינו מוציא. פי׳ שמא כשיקרע זה ימצא זכר והאחר ימצא נקבה או להפך:

מי שחציו וכו'. כגון עבד דשני שותפין ששחרר א׳ מהן חציו ולא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות ואף לעצמו אינו מוציא מהאי טעמא דלא דמי לאנדרוגינוס שמוציא את מינו דסתם צד זכרות ונקבות דאית ביה לא פשיט בכוליה וזכרות מוציא מידי זכרות ונקבות מידי נקבות אבל עבדות פשיט בכוליה ולא אפשר לעולם למעבד מידי בלא צד עבדות:

תני אהבה בריה דר׳ זירא וכו'. פי׳ כל ברכות המצות אע״פ שיצא מוציא שאע״פ שהמצות מוטלות על כל א׳ הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף א׳ וכערב הפורע חוב חבירו ובכלל זה גם ברכות דק״ש שש״צ מוציא י״ח מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור כדמוכח בפ׳ מי שמתו אבל בק״ש ותפלה אינו מוציא את הבקי כדאמר טעמא בירושלמי בדין הוא שיהא כל א׳ וא׳ משנן בפיו ושיהא כל א׳ מבקש רחמים על עצמו וכן בכל ברכות של שבח אע״פ שיצא מוציא:

חוץ מברכת הלחם כו'. לפי שהם ברכות רשות וכן בכל ברכות הנהנין וכיון דלא הוי חובה אין כל ישראל ערבין זה לזה כדי להוציאו:

(ואם) [שאם] לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. י״מ דנקט ברכת הלחם וברכת היין בפרט ולא נקט כל הברכות הנהנין סתם משום דדוקא בהני הוא דאי לא יצא מוציא לאחרים כשמוציא לעצמו ע״י צירוף כדאיתא פ׳ ג׳ שאכלו דפת ויין בעי הסיבה ומהניא להו היסביה משא״כ בשאר ברכת הנהנין שאין בו צירוף לא לפניו ולא לאחריו כדאמרי׳ אין זימון לפירות וכל א׳ וא׳ חייב לברך לעצמו אא״כ בא חובה כברכת ירקות בפסח וליתה דודאי מהניא הסיבה לכל ברכת הנהנין כדמוכח בפ׳ כיצד מברכין מעובדא דבר קפרא ותלמידיה ולא אמ׳ אין זימון לפירות אלא לאחריו והכא והתם נקט פת ויין לכלול כל מיני מאכל ומשקה. וטעמא דאין זימון אלא בפת משום דליכא צירוף אלא בדידיה שטעון ברכה במקומו ועד דמברכי קביעות במקומו עומד משא״כ בשאר דברים שאין טעונין ברכה במקומן ולית להו קביעותא ובודאי דבברכת המזון כיון שכבר אכל כברכת חובה היא ובדין הוא אע״פ שיצא מוציא אלא דרבנן בעו (שיוציא) [שיאכל] דלא ליחלף בברכת הנהנין שהיא רשות ומ״ה סגי ליה שיאכל כזית דגן ואע״ג דהוי שיעורא דרבנן מפיק למי שאכל ושבע דמיחייב בברכת המזון מדאוריתא משא״כ בעלמא דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא אלא דטעמא דהכא כדכתיבנא דמדינא אפילו לא אכל כלל מוציא ורבנן הוא דבעו שיאכל כזית דגן וכן פי׳ בתוס':

בעי רחבה וכו'. פי׳ בכל חדא איכא תרתי ברכות חדא ברכות מצוה וחדא ברכות נהנין דבמצה איכא ברכת המצוה לאכול מצה ובדידה ודאי מוציא לאחרים אע״פ שאינו מוציא לעצמו וכן ברכת קדוש אבל ברכת המוציא שבמצה ובפה״ג שבקדוש שהן נהנין ובעלמא אם יצא אינו מוציא מבעיא לן הכא בהני מהו מי דיינינן להו כדעבדינן בעלמא ואם יצא אינו מוציא דהא ברכה גופה בעלמא לאו חובה היא או דילמא כיון דהשתא חובה היא דלא סגי דלא אכיל מצה ולא מקדש וכל דמקדש אי אכיל לא סגיא דלא לברך ונעשת כל א׳ מהן כברכות המצות שהיא עמה שהיא חובה ופשטי׳ שאע״פ שיצא מוציא ואין צריך לטעום כלל ונקט ברכת הלחם של מצה דומיא דברכת יין של קדוש ששני הברכות על דבר א׳ ולהכי אמרינן דנגררת ברכת הנהנין אחר ברכת חובה להיות כמוה:

ושמעינן מינה. דהני תרי ברכות דמצה אחדא מצה מברכינן להו (ואיכא פרנסה) [ואי איכא פרוסה] כיון דמברך עלה לאכול מצה משום דלחם עוני אמר רחמנא עליה מברך גם המוציא דומיא דקדוש שברכת היין וקדוש על כוס א׳ וברכת הנהנין ברישא מפני שמכשירתה לאכילה ושתיה ולקיים בהם המצוה דעד דמברך אסור ליהנות מהם ואינם ראוים למצוה והיינו דאמר ההוא סבא כל היכא דאיכא בפה״ג איכא ברישא והא בריתא בדוכתה שאם הביאו לו בפסח ב׳ ככרות שלימות אין לו לפרוס א׳ מהן שלא אמר אלא שאם הביאו לו (בפסח ב׳ ככרות שלימות אין לו) פתיתין ושלמין שמביאין בלילי הפסח על הפרוסה משום דלחם עוני אמר רחמנא וכדכתב רבינו האיי ז״ל ולפיכך נהגו לפרוס אותה קודם ההגדה דכי אתינן בתוך הגדה לברוכי עלה משכחינן להפרוסה וה״ל כהביאו לפניו פתיתין לקיים מצות לחם עוני בפרוסה:

המשנה השמינית והיה כאשר ירים משה ידו וכו' מתוך שהיה מדבר בענין כונת הלב הביא ענין זה להודיע שכל הדברים בכונת הלב הם תלויים וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכונים לבם היו מתגברים וכו' כיוצא בו עשה לך שרף וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא כל זמן שישראל מסתכלין למעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים וכו' הא למדת שהכל תלוי בכונת הלב זהו ביאור המשנה וכלה פשוטה היא ולא נתחדש עליה דבר.

המשנה התשיעית חרש שוטה וקטן וכו' כונת המשנה לבאר המחוייבים בדבר שהם ראויים להוציא אחרים ידי חובתן ושאין ראויים לכך ואמר על זה חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה והוא שפירשנו סימניו במסכת חגיגה ג' ב' וקטן והוא כל שהוא פחות משלש עשרה שנה ויום אחד אין חייבים במצות שופר ומאחר שאין מחוייבים בה אין מוציאין את הרבים ידי חובתם הא שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו ומ"מ לקצת חכמי האחרונים ראיתי שלענין שופר אף מדבר ואינו שומע אינו מוציא שמאחר שאינו שומע אינו בר חיוב שהדבר תלוי בשמיעה והרי נסח הברכה לשמוע קול שופר ואחר שאינו בר חיוב אינו מוציא אבל שומע ואינו מדבר בר חיוב הוא ואם יכול לתקוע מוציא וההפך במגילה ששומע ואינו מדבר אין ראוי לומר בו שיוציא אבל אחרים מוציאין אותו כיון ששומע ומדבר ואינו שומע מוציא אחרים שהדבר תלוי בדבור כמו שיתבאר במקומו.

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ומה שניתוסף עליה בגמרא כך הוא.

הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים לויים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין ומ"מ לא כל הנזכרים מוציאין את הרבים ידי חובתן שהטומטום הוא הנולד סתום ואין ידוע אם זכר אם נקבה עד שיקרע הוא אינו חייב אלא מתורת ספק שמא זכר הוא והילכך אינו מוציא אף טומטום אחר שמא זה המוציא נקבה וזה הרוצה לצאת הוא זכר ונמצא שאינו מחוייב פוטר את המחוייב ומ"מ עצמו מוציא ממה נפשך אנדרוגינוס והוא שחציו זכר וחציו נקבה מוציא את מינו שהרי כלם מין אחד הם אלא שלא הכריעו בה חכמים אם זכר אם נקבה ומ"מ או כלם נקראים מין זכר או כלם נקראים מין נקבה מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אף את עצמו שאין צד עבדות שבו מוציא צד חירות שבו ואין לומר כן באנדרוגינוס שכבר ביארנו בו שהוא או כלו מין זכר או כלו מין נקבה ועוד שהזכרות בו ניכר והוברר הדבר על אותו צד שהוא מתכוין להוציא ולא צד נקבותו.

כבר ביארנו במקום אחר שכל שהוא חציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו לכתוב לו גט חירות והלה כותב לו שטר על חצי דמיו ומ"מ שנשתחרר אינו מוציא את הרבים ולא את עצמו כמו שביארנו אבל הוא עצמו חייב בשמיעת קול שופר אע"פ שפטור בעולת ראיה כמו שהתבאר במקומו.

מה שביארנו שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים כונת הדברים הוא כל שאינו מחוייב מצד גופו אבל מי שחיוב המצוה הוטלה עליו אלא שיצא ידי חובתו ממנה מוציא את האחרים שאע"פ שיצא ידי עצמו עדין הוא ערב בשל חבירו שלא יצא עדין במה דברים אמורים בברכות חובה ר"ל ברכות המצות שמברך זה שיצא לחבירו וחברו עושה המצוה לפי ענין המצוה אם תקיעת שופר הוא זה שיצא מברך לצורך חברו ותוקע וחברו שומע אם לולב הוא זה מברך וזה נוטל וכן בכלם על צד ענין המצוה אבל ברכת הנהנין כגון המוציא ובורא פרי הגפן וברכת הפירות וברכת הריח וכן כל ברכות הנהנין אין אדם מברך לצורך חברו שברכת הנהנין אינה חובה מצד עצמה שלא נתחייב לאכול ולשתות ולהריח אלא שאחר שרוצה ליהנות צריך לברך מפני שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה ואין ראוי לברך אלא הנהנה ולא נעשה חברו ערב על מה שחיוב ברכתו באה מצד שהוא רוצה ליהנות והילכך בברכות אלו אם לא יצא ורוצה לצאת לעצמו מוציא אחרים עמו ואם יצא אינו מוציא.

ברכת המזון הואיל וכבר אכל ברכת חובה היא ולא ברכת הנהנין והיה הדין לומר שיהא זה שיצא מוציא ומ"מ הוציאוה בתלמוד המערב מן הכלל ממה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך ואם לא יצא ורוצה לצאת מוציא אחרים עמו.

ברכות תפלה וברכות שבח והודאה כלן הודאה ורצוי הן ומתוך כך אע"פ שהן חובה אין אדם מוציא את חברו מהן פי' בתלמוד המערב בדין הוא שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו ומ"מ שליח צבור מוציא את שאינו בקי כמו שיתבאר ואע"פ שהתפלל יכול לחזור ולהתפלל להוציא את הרבים אף הבקיאים ידי חובת קדיש וקדושה וכן כתבוה קצת גאונים בכאן אבל לא ידי תפלה אלא לשאינו בקי מקצת גאונים כתבו שמי שהתפלל וחוזר ומתפלל להוציא אחרים ומצא צבור שהשלימו פסוקי דזמרה ולא ברכו ברכה אחרונה שבהם ר"ל ישתבח הואיל והוא מתפלל בשבילם מברך אף ברכת ישתבח שהרי חוב הוא על הצבור והוא נעשה ערב להם ומברכה אע"פ שלא היה הוא שם בשעה שאמרו פסוקי דזמרה ויש חולקין בזו ואני נוטה לדעת החולקים.

מעשה בא לפני חכמי הדורות באחד שנטל לולב ואח"כ נתמנה שליח צבור והורו חכמי המקום עליו שיכול הוא לברך על הלולב ובלבד שיהא אחד בבית הכנסת שלא יצא שינענע על ברכתו של שליח צבור ויפטר זה המנענע מברכת לולב:

בפרש"י בד"ה ה"ג כהנים כו' ולא גואלין אחר היובל פחות כו' במקדיש שדה אחוזה כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה דתנן כו' ראשונה ה"ל לאתויי דההיא כו' כצ"ל:

סליק פרק ראוהו ב"ד

והיה כאשר ירים וגו' ומשעבדין את לבם כו'. מייתי להך דרשה אדתני לעיל אם כיון לבו יצא ואם לאו כו' ומייתי בכה"ג מקרא דבכוונת הלב תליא מלתא דכתיב והיה כאשר ירים וגו' והוא מבואר דבפרשיות הקודמות הוזכר שלא היה לבם לשמים במן כתיב עד אנה מאנתם ובפ' מי מריבה על נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו ובחטאם זאת ויבא עמלק וגו' כדאמרינן (שבת קי"ח) דלולי חטאם דלעיל לא שלטה בהן כל אומה ולשון ולזה הראה להם הש"י בתפלת משה זאת אשר ידיו פרושות לשמים שבכוונת לבם תליא מלתא שאם מסתכלין למעלה לכוון לבם לשמים כמו שהרים משה ידיו הם מתגברים ואם לאו דאין כוונתן לשמים למעלה גם ידי משה נתרשלו ונופלים ישראל ח"ו ובזה יתיישב דמדרך המתפללים בכ"מ לעמוד במקום עמוק כמ"ש ממעמקים קראתיך אבל משה עלה לראש הגבעה כדי שיראו ישראל במלחמתם את ידי משה ע"פ כוונה זו לכוון לבם לשמים וכן הענין בעשה לך שרף לפי שחטאו שוב במן שאמרו ונפשנו קצה בלחם וגו' והוצרך משה להתפלל עליהם ובשימת שרף על הנס הראה להם שלפי רוע כוונתם שלא לש"ש נענשו ואם מסתכלין כו':

במשנה חש"ו א"מ אה"ר יד"ח וכ"ה הלשון בזה הכלל. ול"י כוונת לישנא דאה"ר הכי את היחיד מוציאין:

גמרא טומטום א"מ לא א"מ כו'. עט"א שהקשה דהא הוי ס"ס כו' ותירץ על פי סברת התוס' דנדה (כז) ד"ה חומר משום דלפעמים תתהפך הס"ס כו' ע"ש. (ומה שתמה הגרע"א בתשו' ו' על ראיה זו ע"ש לכאורה הרגיש בזה הט"א עצמו במש"כ ול"ל כו' דהתם כו' באשה זו גופה כו' ולכן הביא עוד מפ"ט דנדה ע"ש). אבל אנכי תמה משני שבילין דבזא"ז ד"ה טהורין ושם ג"כ הס' מתהפך ע' פסחים (י). וגם באדם אחד יוכל להתהפך כשיזה וישנה ויטבול וילך בשביל השני עי' בפ"ה דטהרות מ"ג (וזה יקשה גם על התוס' והגרע"א ועמש"כ בתענית יב ב) ובכתובות ספ"ב כתבתי ישוב לזה בס"ד. ועי' רמב"ם בפי"ט מהל' אה"ט ובמל"מ שם. ועי' עוד בגמ' ס"פ הדר. ומה שאמר ולא את שא"מ דלכאורה הוה זו ואצ"ל זו עמש"כ בזה בחדושי ש"ע סי' תקפ"ט:

גמ' שם מי שחציו עבד כו'. עט"א ועמש"כ ביבמות (צט ב) בס"ד:

גמ' שם תני אהבה כו' חוץ מברכת הלחם כו'. עמש"כ בברכות (מג):

גמ׳ וקתני לא יצא. נ״ב עד שיתכוין כו׳ הא כי מכוין רק לעצמו יצא [ומ"ש בהגהות ר"ב רנשבורג בשם הגאון מווילנא דדייק מדקתני לא יצא בלשון יחיד ולא קתני בלשון רבים לא יצאו ש"מ דרק המשמיע לא יצא אבל השומע יצא אף דלא נתכוין לו המשמיע. ובלי ספק לא מפי הגר"א יצאו דבאמת הברייתא מיירי הכל בדין השומע ובנתכוין שומע ולא משמיע לא יצא אף השומע. ובדפוס ווארשא הציגו ד"ז בתוך הגהות רה״ג החסיד מווילנא. ונלכדו גם הם בשגגה]:

בִּזְמַן שֶׁמִּסְתַּכְּלִין יִשְׁרָאֵל כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּמְשַׁעְבְּדִין לִבָּן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְגַּבְּרִין. נראה לי בס"ד דידוע כי המחשבה שהיא במוח היא כנגד אצילות, וידוע כי האצילות נקראת בשם פנים אך בי"ע [בריאה,יצירה,עשיה] נקראים בשם אחור ועיקר חשיבות ישראל לפני הקב"ה הוא מצד המחשבה הטהורה שהיא כנגד אצילות שנקראת פנים. והנה תמצא כנגד אותיות 'מַעְלָה' יש אותיות 'פנמו' שהוא סוד אצילות וזהו שאמרו 'מִּסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה' רוצה לומר כנגד הרמוז באותיות שהם כְּלַפֵּי אותיות שהוא 'מַעְלָה' אותיות 'פנמו' שהוא סוד המחשבה שהוא סוד אצילות וּמִּסְתַּכְּלִין להיות להם טהרת המחשבה דעל זה נאמר (תהלים יא, ז) 'יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ' שאז ממילא מְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם כי כיון דנטהרה המחשבה מתקדש גם הלב שבו הכוונה דהם כנגד חו"ב [חכמה ובינה] דחדא נפקין וכחדא שריין וכמו שכתבנו במקום אחר.
גם 'מִּסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה' רוצה לומר שם הוי"ה במלוי יודי"ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י = 72] שהוא העליון שבארבעה מילואים שבו נשלם מספר יִשְׁרָאֵל [541] למספר תרי"ג כי ע"ב ותקמ"א גימטריא תרי"ג [541+72=613] כאשר כתבתי בס"ד בביאור הכתוב (דברים ד, ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם' כֻּלְּכֶם דייקא רמ"ח ושס"ה.
וּמְשַׁעְבְּדִין לִבָּן לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם כי מספר לֵב ומספר שם הוי"ה עולה מספר חֵן [32+26=58], ולכן דריש זה בפסוק (שמות יז, יא) כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה 'יָדוֹ' בהיפוך אתוון יו"ד לרמוז על השם דמלוי יודי"ן להשפיע לישראל ממנו אז גוברין כי שם זה עם מספר שמם משלים מספר תרי"ג שהם רמ"ח ושס"ה.

כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (במדבר כא, ח) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף" וכו' וְכִי נָחָשׁ מֵמִית אוֹ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִשְׁרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה. נראה לי בס"ד למעלה מאותיות שָׂרָף יש אותיות קְרַ"ע שהוא שם המסוגל לקרוע גזר דין ורמוז בסופי תיבות (תהלים צז, יא) 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק' והוא ראשי תיבות 'קַבֵּל רִנַּת עַמֶּךָ' וזהו שאמרו על זה 'מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה' רוצה לומר למעלה מן אותיות שָׂרָף דקאי עלה שהוא שם קְרַ"ע להמשיך להם כח משם אז היו מתרפאין.

גמרא ת"ר הכל חייבים בתקיעות שופר כו' טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.
וא"ת טומטום אמאי אינו מוציא את שאינו מינו והא הוי ס"ס שמא התוקע הוא זכר, ואת"ל נקבה שמא השומע ג"כ נקבה, י"ל דס"ס כהאי שהם בתרי גופים לא אמרינן וכמו שתירץ הרא"ם בביאוריו לסמ"ג הל' מגילה על קושייתו כעין זו ממש בטומטום בקריאת מגילה, שוב ראיתי לטורי אבן שהקשה כן, ותירץ דלפעמים תהפך ספיקא דטומטום זה התוקע לאידך גיסא, דאם טומטום אחר יבוא להוציא במצוה שאיך הנשים חייבות בה תאמר נמי שהוציא מכח ס"ס הנ"ל והרי להוציא הוא לטומטום אחר אזלת לקולא מחמת ספק שמא הוא זכר, וכשטומטום אחר בא להוציא מספקינן ליה בנקבה, והוי תרי ס"ס דסתרי אהדדי, ודמי למה שכתב תוספות נדה (דף כט) עכ"ד.
ואין דמיונו עולה יפה, דהתם על השני ביאות ביחד ליכא ס"ס להתירם, דליכא רק ספק א' שמא אינו ולד אבל לאידך צד ספק שמח זכר או נקבה ממנ"פ חד ביאה באיסור, אבל הכא דלעולם אף אם פעמים רבות יהיה כן טומטום זה יוציא אחר ואחר לאחר, יהיה הכל ס"ס שמא כולם זכרים ושמא כולם נקבות, (אאב"ה עיין מ"ש אבא מארי ני' בתשובותיו):

במשנה והיה כאשר ירים משה ידו וכי ידיו של משה כו' הא דמייתי הך מתני' הכא היינו משום דהוי דומיא דמתני' דלעיל דקתני מי שהיה עובר אחורי בה"כ ושמע קול שופר אם כיון לבו יצא כו' משום הכי מייתי נמי הכא הך מילתא דמשה במפלת עמלק וכן סיפא דנחש דשמעינן מינייהו נמי דבכוונת הלב תליא מילתא. ויש לדקדק תינח לר' זירא דלעיל בסמוך דאמר איכוון ותקע לי וסבירא ליה דמצות צריכות כוונה וא"כ מפרש במתני' דלעיל דהא דקתני אם כיון לבו היינו שנתכוון לצאת וא"כ לפ"ז הוו שפיר דומיא דהנך דמתני' דהכא משא"כ לרבא דקאמר לעיל התוקע לשיר יצא דסבירא ליה מצוות אין צריכות כוונה הוא מפרש הא דקתני לעיל אם כיון לבו היינו שמתכווין לשמוע וא"כ לא הוי כלל דומיא דמתני' דהכא דמשמע להדיא דבכוונת הלב לאבינו שבשמים תליא מילתא וע"כ היינו שמתכוין לכוונת המצות:

והנ"ל לענ"ד בזה דאפילו אליבא דרבא דלעיל נמי אתיא שפיר דעכ"פ מודה רבא נמי דבעינן מיהו כוונה כל דהו והיינו כוונת שמיעת קול שופר לאפוקי אי קסבר חמור בעלמא הוא והיינו כדקתני לקמן בפרק בתרא דהשומע מן המתעסק לא יצא ואוקמינא ליה אליבא דרבא לעיל דהיינו דקא מנבח נבוחי. לכאורה דכל זה ילפינן אליבא דרבא מדכתיב זכרון תרועה והיינו למעוטי מתעסק בין לענין התקיעה בין לענין השמיעה דכיון דמתעסק הוא אין כאן זכרון תרועה לפי שאין מעלה זכרונם בתקיעה זו לאביהם שבשמים כדאמרינן לעיל פ"ק דתקיעה כדי שיזכור עקידת יצחק ובמה בשופר משום הכי בעינן שמתכווין עכ"פ בתקיעת שופר אבל אי לאו האי קרא דזכרון תרועה היה בדין לומר דלא בעינן כוונה כלל אפילו מתעסק גמור נמי יצא והיינו מדכתיב אידך קרא בר"ה יום תרועה יהיה לכם ולא כתיב בלשון ציווי שיתקע התרועה בשופר כדאשכחן ביובל דכתיב ביה והעברת שופר תרועה שהוא לשון ציווי כדאשכחן בכל המצות משא"כ לשון יום תרועה יהיה לכם שהוא לשון שלילה ולא לשון ציווי דהיה משמע להדיא דבכל עניין שהוא יום תרועה אפילו בלא כוונה כלל אפילו במתעסק נמי יצא דהכי משמע יום תרועה מכל מקום ומש"ה איצטריך נמי קרא זכרון תרועה למעוטי מתעסק בין דשומע בין דתוקע כדפרישית דהכי משמע לשון זכרון שע"י כך עולה זכרונם לאביהם שבשמים. וע"כ לפ"ז לרבא נמי שייך שפיר מתני' דלעיל למתני' דהכא דבכוונה תליא מילתא כן נ"ל כמו שנתבאר בזה לקמן באידך פירקין:

בגמרא תנא אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולן כו' חוץ מברכת הלחם ומברכת היין ופי' רש"י בד"ה חוץ ושאר ברכות פירות וריחני כו' לא לתהני ולא לבריך עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דא"כ אמאי קתני חוץ מברכת הלחם ויין ליתני סתמא חוץ מברכת הנהנין דלחם ויין נמי בכלל ויש ליישב דודאי בשאר ברכות הנהנין לא פסיקא ליה למיתני שאם לא יצא מוציא דהא קיימא לן אין מזמנין על הפירות כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) והיינו בברכה אחרונה אליבא דכ"ע ולקצת פוסקים אפילו בברכה ראשונה נמי אין מזמנין עיין שם בתוספת בחולין באריכות שכבר הארכתי בזה בסוף פרק כיצד מברכין ובריש פרק ג' שאכלו עיין שם אלא דאפילו הכי פי' רש"י כאן שפיר ושאר ברכת הפירות דהיא בכלל הלחם ויין ואעיקר מילתא דברייתא קאי דודאי פשטא דברייתא דקתני חוץ אסיפא דמילתא קאי אהא דמסיים אם יצא אינו מוציא לאשמעינן דלא דמי לברכת המצות דרישא דקתני אע"פ שיצא מוציא והכא בלחם וביין אינו מוציא ובזה יפה כתב רש"י דאברכת הפירות ואריחני נמי אם יצא אינו מוציא מה"ט כיון דאין כאן ערבות לא לתהני ולא לבריך כן נראה לי בכוונת רש"י:

מיהו בלשון הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל והוא הדין לכל ברכות הנהנין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא עכ"ל. ועל זה וודאי יש לתמוה דהא בשאר ברכת הנהנין כגון פירות וודאי אפילו אם לא יצא אינו מוציא דקי"ל אין מזמנין על הפירות עכ"פ בברכה אחרונה וליכא למימר דאין הכי נמי דבברכה אחרונה כיון דלא שייך האי טעמא דלא לתהני ולא לבריך שהרי כבר נהנה וחובה עליו לברך א"כ שפיר שייך האי טעמא דכל ישראל ערבים משום הכי סובר הרא"ש ז"ל דאם לא יצא מוציא והכא בהך ברייתא דקתני חוץ מברכת הלחם ויין בברכה ראשונה איירי כדקתני חוץ מברכת הלחם ולא קתני חוץ מברכת המזון אלא דהא וודאי ליתא דהא הך עובדא דפרק כל הבשר ודאי בברכה אחרונה איירי ומסקינן עלה ש"מ דאין מזמנין על הפירות כן נלע"ד בזה דאפילו הכי יפה כתב הרא"ש ז"ל דבכל ברכת הנהנין אם לא יצא מוציא דנהי דקיימא לן אין מזמנין על הפירות היינו לכתחלה דמצוה לחלק והיינו נמי בשניהם סופרים ויודעים לברך משא"כ בא' סופר וא' בור הא קיי"ל בהדיא בפרק כל הבשר ובריש פרק ג' שאכלו דסופר מברך ובור יוצא ובהאי הוא דקתני הכא שאם לא יצא מוציא והיינו דאשכחן מיהו דיוצא בא' סופר וא' בור משא"כ אם יצא אפילו בכה"ג אינו מוציא כן נ"ל בישוב לשון הרא"ש ז"ל. ואף דבהגהת אשר"י דשמעתין שאביא בסמוך כתב דבא' סופר וא' בור אפילו אם יצא מוציא אפילו בבה"מ מ"מ הרא"ש אינו סובר כן ובאמת נראה דדעת הגה"ה זו דעת יחיד הוא ולא קיי"ל כוותיה בהא כדמשמע להדיא מלשון הירושלמי דמפיק להו מקראי וסתמא קאמר וכן מבואר להדיא מלשון הטור והב"י בש"ע בסימן קצ"ג ועיין מ"ש בזה באריכות בסוף פ' כיצד מברכין ובריש פרק ג' שאכלו ובקונטרס אחרון. מיהו אכתי יש לדקדק דלקושטא דמילתא אמאי אמרינן בברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אפילו בברכות של אחריהם ותיפוק ליה דכיון שכבר אכל הרי נתחייב לברך ולא שייך לומר דלא ליתהני ולא ליבריך וא"כ שפיר שייך בהו האי טעמא דכל ישראל ערבים זה בזה. ולפ"ז אית לן למימר אפי' יצא מוציא וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בהגהות אשר"י דאפילו בברכות שעשאני ישראל וכיוצא בו נמי אפילו אם יצא מוציא וע"כ שהטעם דכיון שקבעו החכמים הנך ברכות לחובה הוי להו כברכת מצות ממש מטעמא דכל ישראל ערבים זה בזה וכ"נ באמת מלשון הברייתא גופא דקתני כל הברכות כולן אע"פ שאם יצא מוציא משמע דלאו ברכת המצות לחודא איירי אלא אפילו בברכת הודאה ושאר ברכות שקבעו חכמים חובה גמור' לברך אותם נמי אם יצא מוציא וא"כ קשה טובא אמאי לא אמרינן בכה"ג לענין ברכת הנהנין בברכות שלאחריהם שהרי הן חובה גמור'. ויש ליישב ע"פ מה שמבואר בלשון הירושלמי בריש פרק מי שמתו אמשנה דנשים ועבדים דקתני בברייתא כל הברכות שאדם פטור מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מבהמ"ז ומפרש טעמא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך א"כ לפ"ז משמע דה"ה בכל ברכת הנהנין שלאחריהן כיון דילפינן להו מבהמ"ז ממילא שייך בהו האי טעמא גופא מי שאכל הוא יברך וק"ל:

בגמרא משמיע צריך כוונה: הט"א הקשה סתירה מריש לקיש אר"ל דבפסחים (דף ק"י) דייק ממתניתן שם דמצות צריכות כוונה ובנזיר (דף כ"ג) קאמר על מי שאכל פסח שלא לשם מצוה דפסח מיהא עבד אלמא דס"ל מצות א"צ כונה. ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתב הר"ן בסתירת פסקי הרמב"ם שפסק בשופר שצריך שיתכוין שומע ומשמיע אלמא דס"ל מצות צריכות כונה ואעפ"כ פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא דדייק מניה לעיל דמצות א"צ כונה ותירץ הר"ן דס"ל כצריכותא דלעיל למסקנא דהיינו באכילת מצה שנהנה בזה א"צ כונה אבל בתקיעת שופר שלא שייך הנאה בזה צריך כוונה ע"ש. וכן י"ל לר"ל דהתם בפסחים דאיירי לענין אכילת מרור דלא שייך טעמא דנהנה שהרי מרור הוא וכמו שכתב גם הפ"י בשמעתין בזה ס"ל לר"ל דצריך כונה אבל באוכל פסח שלא לשם מצוה שנהנה בזה יוצא משום דנהנה אע"פ שאוכל לשם אכילה גסה:

במתניתן ואם לאו היו נופלים: הי"ת הקשה אם כן למה היה משה מניח ידיו ולא הבנתי מאי קושיא הא מקרא מלא כתיב וידי משה כבדים וגו' דהיינו כשראו שכאשר הניח ידו וגבר עמלק אבל ידיו נעשים כבדים שלא יכול להגביהם אז לקחו אבן וישימו תחתיו ואהרן וחור תמכו בידיו ואז היו ידיו אמונה בלי הפסק עד בא השמש ועי"ז גברו ישראל ויחלשו את עמלק:

כיוצא בדבר אתה אומר: מייתי מידי משה ומנחש להורות שצריך האדם לשעבד לבו להקב"ה בשני ענינים בעשה טוב וסור מרע כדדרשינן בברכות (פ"ט) בכל לבבך בשני יצרך ביצר הטוב וביצר הרע ובהסתכלות כלפי מעלה על ידי משה שעבדו לבם לעשות טוב כידי משה ובהסתכלות על הנחש שהוא יצה"ר שעבדו את לבם לסור מרע בהכירם שהנחש הוא הממית וכמו כן היצה"ר ונעשו שלמים בסור מרע ועשה טוב:

בגמרא טומטום אינו מוציא לא את מינו: הרא"מ בהגהת סמ"ג הקשה למה אינו מוציא מטעם ספק ספיקא שמא הוא זכר ואת"ל שהוא נקבה שמא גם האחר נקבה ותירץ דלא אמרינן ס"ס בתרי גופי. אכן כבר הוכחתי בספרי ע"ל נדה (דף ל"ד) דאמרינן ס"ס בתרי גופי והט"א שהקשה ג"כ קושיא זו תירץ דהוי תרי ס"ס דסתרן אהדדי דאם האחד בא להוציא צ"ל שמא הוא זכר ועל זה כבר הקשה בתוס' ר"ע הרי אפשר דשניהם אמת דהיינו ששניהם נקבה ובלא"ה יש להשיב על תירוץ זה לפי מה שהוכחתי בספרי ע"ל בנדה (דף כ"ט) דדין זה אי אמרינן ס"ס דסתרי אהדדי תלי בשיטות דאי אמרינן היכי דיש חזקת איסור לא מהני ס"ס אין ראיה דלא אמרינן ס"ס דסתרי אהדדי וא"כ הקושיא להך שיטה במקומה עומדת למה לא מוציא טומטום את מינו מטעם ס"ס. ולענ"ד י"ל כיון דלא אמרינן ס"ס היכא דיש ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו מטעם דקודם שבא ספק השני כבר אנו דנין על ספק הראשון לחומרא וא"כ הכא נמי כיון דאם שואל הטומטום אם צריך לצאת ידי תקיעה אנו דנין לחומרא שוב כשבא הספק השני שטומטום רוצה להוציאו ליכא רק חדא ספיקא:

בתוספות ד"ה דתנן. ועתה גרסת רבינו יצחק הלוי ניחא: פירוש משום דבמתניתן ערכין (דף כ"ט) דתני מקדישין וגואלין לעולם איירי לענין שדה אחוזה שחוזרת לכהנים ביובל וגם מסיים שם בין לפני היובל בין לאחר היובל אבל במתניתן (דף ל"ג) שם מה דתני וגואלין לעולם היינו לענין בתי ערי חומה כמו שפירש רש"י שם ואע"ג דברייתא שם מייתי ג"כ הך גאולה דשדה אחוזה מכ"מ הוכיח רש"י שפיר דמתניתן רק לענין בתי ערי חומה איירי דלשדה אחוזה ל"צ כיון דכבר תני כן במתניתן (דף כ"ט) ומה דנקטה הברייתא לענין שדה אחוזה ג"כ היינו משום דדרש קרא דגאולת עולם תהיה ללוים וזה ודאי לענין שדה אחוזה ג"כ איירי:

ד"ה קמ"ל. וזה דוחק למה דנקטיה לרבי: ועיין בערוכין (דף ג) דשם נקטו התוס' למסקנא כן דנקטיה לרבי. ולענ"ד יש ליישב מה דנקט כן לרבי אף דלא הלכתא כוותיה דהט"א הקשה היאך ס"ד דלא נוהג בלוים כיון דיובל לא נוהג בהם בשדה אחוזה הרי זה לא תלי בלוים אלא בערי לוים ותירץ דאתי כרבי דס"ל דקרא דאחוזת עולם מיירי דוקא בלוים ובערי לוים ע"ש והשתא א"ש כיון דלפ"ז צ"ל שברייתא דהכא רבי היא לכן קאמר שפיר קמ"ל דבהשמטת כספים איתא שהוא ג"כ לרבי:

קתני משמיע דומיא דשומע וכו' וקתני לא יצא. פירוש דהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע יתר ומוכרח דאתא לאשמועי' דנתכון משמיע היינו דומיא דשומע דהוי לעצמו ולא בעי שיכוין להוציא אחר כמ"ש ר' זירא אכוון ותקע לי שיכוין להוציאו והיינו דקאמר וקתני לא יצא כלומר דלא יצא אם לא נתכוון משמיע אף לעצמו ומינה דנתכון משמיע לעצמו סגי הפך ר' זירא דאמר ותקע לי. ובליקוטי רבינו בצלאל כ"י כתוב דה"ג וקתני יצא עכ"ד וגירסא זו מרווחת אלא דמ"מ לשון וקתני יצא אינו מכוון דלא קתני יצא בהדיא אלא דקאמר עד שיתכוין שומע ומשמיע ור"ל דיצא וי"ל דכיון דלאו דמשמע הכי מדיוקא אלא קתני עד שיתכוין וכו' שפיר קאמר וקתני יצא ודוק ואחר זמן ראיתי שכבר הרב גופי הלכות דף ק"ך כתב בזה ע"ש:

משנה. וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' עמ"ש אנא בריה קלה בס' הקטן דברים אחדים דרוש ט' דף ל"ה בס"ד:

איכוון ותקע לי. תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי: משמיע בעי כוונה. להוציא השומע: מתני' והיה כאשר ירים משה ידו וגו': גמ' ועבדים משוחררין. אבל עבדים לא דכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה: וטומטום ואנדרוגינוס. שמא זכר הוא: מי שחציו עבד. משום צד חירות שבו: טומטום אינו מוציא את מינו. טומטום כמותו שמא תוקע זה נקבה וחבירו זכר: אנדרוגינוס מוציא מינו. אנדרוגינוס כמותו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבין ואי בתר נקבות אזלת שניהן פטורין: מי שחציו עבד כו'. דלא אתי צד עבדות דמשמיע ומפיק צד חירות דשומע: ה''ג כהנים ולוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם זו היא גירסת רבינו יצחק הלוי ושאר רבותי גורסין מוכרין לעולם וגואלין לעולם ושתיהן משניות הן במסכת ערכין (דף כו: ודף לג:) ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משנה יתירה נינהו אלא איידי דתנא התם גבי ישראל (שם דף כד.) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין אחר היובל פחות משנה תנא גבי כהנים מקדישין וגואלין ואיידי דתנא גואלין ומקדישין גבי הדדי תנא נמי גבי גואלין דמכירה מוכרין לעולם והכי מוקים במסכת ערכין (דף כז.) ומהו גואלין לעולם לפי שנאמר בישראל במוכר בית בערי חומה (ויקרא כה) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה נחלט אבל בלוים גאולת עולם תהיה ללוים ולפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה (שם) במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים אבל לוים גואלין מיד לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה (שם כז) ואם לא יגאל את השדה בעלים ומכר גזבר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד אלא יוצאה לכהנים ביובל הלוים גואלין לעולם והאי דאמרי הכא ליתנהו במצות יובל קאי אמקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין יובל מפקיע מיד המקדיש אם לוי הוא כדרך שמפקיע מיד ישראל: קמ''ל גרסי' ולא גרסינן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות כו' דהא ודאי איתנהו בין שלקחו הם מישראל מחזירין ביובל דלא נפקי לוים מכלל כל מצות והדינין בין שלקחו ישראל מהן מן האלפים אמה שניתנו לחוץ לעריהם יוצא ביובל ואפי' בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל חוזרין להם דכתיב (שם כה) ואשר יגאל מן הלוים וגו': אע''פ שיצא מוציא. שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות: חוץ מברכת הלחם והיין. ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך:

דתנן כהנים ולוים מקדישים לעולם וגואלים לעולם. פירש בקונטרס שזו היא גי' ר''י הלוי ושאר רבותיו גורסין מוכרין לעולם וגואלין לעולם ושתיהן משניות הן במסכת ערכין (דף כו: ודף לג:) ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משנה יתירה נינהו אלא איידי דתנן התם גבי ישראל (שם דף כד.) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ואין גואלין אחר היובל פחות משנה תנא סיפא נמי מקדישין וגואלין ואיידי דתני מקדישין וגואלין גבי הדדי תנא נמי גבי גואלים דמכירה מוכרין לעולם הכי מוקים לה במס' ערכין (דף כז.) וגואלין לעולם היינו לפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים אבל לוים גואלין מיד וגואלים לעולם ומקדיש היינו לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה לא יגאל עוד אלא יוצאה לכהנים ביובל והלוים גואלין לעולם ועתה גי' רבינו יצחק הלוי ניחא שאין היובל מפקיע מיד המקדיש אם הוא לוי כמו בישראל אבל מכירה וגאולה שגואל מיד א''נ בבתי ערי חומה שאינן נחלטות לסוף שנה מה ענין זה למצוה דיובל אע''ג דאין זה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג מ''מ לא משמע הכי לישנא דליתנהו במצות דיובל ועוד שמשנה ראשונה הוה ליה לאיתויי דההיא דמקדישין לעולם שהיא בפרק אין מקדישין (שם דף כו:) ולא ההיא דמוכרין לעולם דמתניתין היא בפרק בתרא דערכין (דף לג:): קא משמע לן נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו. כך כתוב ברוב ספרים ובקונטרס גרס קא משמע לן ותו לא ולא גרס נהי דליתנהו בהשמטה דודאי איתנהו בין שלקחו הם מישראל מחזירין דלא נפקי מכלל המצות בין שלקח ישראל מהן מן האלפים אמה שנתנו להם חוץ לעריהם יוצא ביובל ואפילו בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל חוזרין להם שנאמר ואשר יגאל מן הלוים כן הקשה בקונטרס ואין זו קושיא גמורה שהרי יש לפרש דהשמטת קרקע קרי מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין יובל מפקיעה מיד מקדיש אם הוא לוי כדרך שמפקיעה אם הוא ישראל שיוצאה לכהנים ביובל ונהי דליתנהו בהשמטת קרקע דקאמר היינו בכל דין השמטת קרקע אבל זה ודאי קשיא דהוה ליה למימר בהשמטת קרקע דמכירה מיהא איתנהו כגון מכרו להם שדה או מכרו הם לאחרים כי היכי דחשיב בהשמטת כספים ושלוח עבדים ועוד מה ענין השמטת כספים אצל יובל הא בהדיא תנא בספרי בפרשת ראה דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים דממעט ליה מוזה דבר השמיטה שמוט שמיטה משמט כספים ולא יובל וזה דוחק לומר דנקטיה לרבי דלרבי תלויה השמטת כספים ביובל כדאמר בהשולח (גיטין דף לו. ושם) דבזמן שהיובל נוהג השמטת כספים נוהגת: