ראש השנה כט ע"ב

דף כט - ב

ברכת הלחם, "המוציא לחם מן הארץ", של אכילת מצה בליל פסח, שמברכים לפני אכילתה.

וכן ברכת היין של קידוש היום, שמברכים לפני הקידוש -

מהו שיברך, ויוציא בהן אחרים:

בברכת "על אכילת מצה", או בברכת הקידוש "מקדש ישראל והזמנים", אין ספק שאף על פי שיצא, מוציא את חבירו, שהרי ברכות חובה הן. ^[102]

אך לענין ברכת המוציא שבאכילת מצה, וברכת היין שבקידוש, יש להסתפק:

האם כיון דברכה זו חובה היא, שהאדם חייב באכילת מצה בליל פסח, ובשתיית היין בקידוש, ובעל כרחו הוא צריך לברך לפניהם, לפיכך נאמר בהן דין ערבות, ומפיק, והרי הוא מוציא את חבירו, אף על פי שהוא עצמו כבר יצא ידי חובתו.

או דלמא כיון שברכה על הלחם ועל היין לאו חובה בפני עצמה היא, אלא משום שנהנה הוא מברך, דנים את הברכות האלו כשאר ברכות הנהנין. ^[103] ומביאה הגמרא ראיה לפשוט את הספק:

תא שמע, שאף ברכות אלו נידונות כברכות חובה, וגם אם יצא - מוציא:

דאמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי, כאשר היינו בביתו של רב פפי הוה מקדש לן, היה מקדש ומוציא אותנו ידי חובתנו.

וכי הוה אתי אריסיה מדברא, וכאשר מאוחר יותר, כשהגיעו אריסיו של רב פפי מן המדבר, הוה מקדש להו. היה חוזר ומקדש להוציאם ידי חובתם.

ומכאן שאף על פי שיצא ידי חובתו בקידוש, חוזר ומוציא אחרים אף בברכת בורא פרי הגפן. וכן לענין המוציא על המצה, שהרי דיניהם שוים.

תנו רבנן: לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין, ויברך המוציא להוציאם, שהרי אין הם מחויבים בדבר, שהרי יכולים הם שלא לאכול, אלא אם כן הוא אוכל עמהם, שאז הוא מחויב בדבר.

אבל, פורס הוא לבניו ולבני ביתו, ומברך המוציא להוציאן, כדי לחנכן במצות.

כיון שאיסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן, התירו לעשות כן לצורך חינוך. ^[104]

ובברכת ההלל ובברכת המגילה - אף על פי שיצא מוציא, שהרי הכל חייבים בהן, וכל ישראל ערבים זה לזה.

הדרן עלך פרק ראוהו בית דין

פרק רביעי - יום טוב

הפרק שלפנינו ממשיך לעסוק בהלכות תקיעת שופר, ובענין אמירת פסוקי מלכיות, זכרונות ושופרות.

כמו כן מתבארים בפרק זה כמה תקנות של רבן יוחנן בן זכאי, בנוסף לתקנתו בתקיעת שופר בשבת.

מתניתין:

א. יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת -

במקדש היו תוקעין.

אבל לא היו תוקעים במדינה, בירושלים וביתר המקומות. ^[1]

ובגמרא יתבאר טעם הדבר.

[ויש אומרים שכל ירושלים היא בכלל המקדש. והמדינה היא חוץ לירושלים ^[2]].

ב. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. ^[3]

אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו בשבת אלא ביבנה בלבד, שהיתה שם בימיו סנהדרין גדולה של שבעים ואחד זקנים, וכן בכל מקום שגלתה לשם סנהדרין גדולה.

אבל במקום שיש בו רק סנהדרין קטנה של עשרים ושלשה דיינים, לא היו תוקעים בראש השנה שחל בשבת.

אמרו לו חכמים: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין תוקעים בו [ויבואר בגמרא].

ג. כאן חסר קטע מדברי המשנה, אודות מעלה מיוחדת שהיתה בירושלים יותר מאשר ביבנה. ויבואר בגמרא.

ד. ועוד זאת [מלבד המעלה שהיתה בירושלים, שתבואר בגמרא] - היתה ירושלים, בעודה בבנינה, יתירה על יבנה, לענין תקיעה בראש השנה שחל בשבת: שכל עיר שהיא רואה, שרואים ממנה את ירושלים, וגם שומעת את קול השופר שבירושלים, וגם קרובה לירושלים, וגם יכולה לבוא, שיכולים להגיע ממנה לירושלים, ואין נהר מפסיק בינה לירושלים - היו תוקעין בה בשבת.

[ומדובר כאן לפני החורבן, לאחר שהסנהדרין גלו מלשכת הגזית וישבו בעיר ירושלים. שאז תקעו בכל ירושלים, ואף בעיירות הקרובות לה. אבל כשהסנהדרין ישבו בלשכת הגזית, לדעת רש"י לא היו תוקעים אלא במקדש, כמבואר בתחילת המשנה. ^[4] ריטב"א].

ואילו ביבנה, לא היו תוקעין בשבת אלא בבית דין בלבד.

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי, מנין למדנו את דין משנתנו, שאין תוקעים במדינה בראש השנה שחל בשבת?

אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר [ויקרא כג] על ראש השנה: "שבתון זכרון תרועה", ומשמע שאין מריעין ממש בשופר, אלא מזכירים פסוקים שהוזכרה בהם התרועה.

וכתוב אחד אומר [במדבר כט] על ראש השנה: "יום תרועה יהיה לכם", ומשמע שמריעים בשופר.

ולכאורה המקראות סותרים!

אלא, לא קשיא.

כאן, הכתוב הראשון, "זכרון תרועה", מדבר ביום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, ואסור לתקוע ולהריע, ולפיכך מזכירים פסוקי שופרות בלבד.

ואילו כאן, הכתוב השני, "יום תרועה", מדבר ביום טוב של ראש השנה שחל להיות ביום חול. ואז תוקעים בשופר.

וכיון שלמדנו מן הכתוב שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת, הרי "תקנה" זו היא דין מן התורה.

אמר רבא: אי אפשר לומר שתקנה זו היא דין מן התורה!

כי אי מדאורייתא היא, אם מדאורייתא אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היכי תקעינן!? איך התירו לחלל את השבת ולתקוע במקדש?

ועוד, וכי אפשר לומר שתקיעה בשופר מלאכה היא, עד דאצטריך קרא למעוטי, שהוצרך הכתוב למעט שאין מחללים בה את השבת [כשחל ראש השנה בשבת]?!

והראיה שתקיעת שופר אינה מלאכה:

דתנא דבי שמואל: נאמר [במדבר כט]: "כל מלאכת עבודה לא תעשו".

יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה, ואינה מלאכה של עבודה או יצירה, ולכן אין בה איסור מן התורה!

אלא, אמר רבא:

מדאורייתא אף בשבת מישרא שרי, מותר לתקוע בשבת.

ורק רבנן הוא דגזור ביה, חכמים גזרו שלא יתקעו בראש השנה שחל בשבת, כדרבה, מטעמו של רבה:

דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר [ואפילו עמי הארץ].

ואין הכל בקיעין [בקיאין] בתקיעת שופר.

ולכן, גזרו חכמים גזירה, ואסרו את התקיעה בשבת, מחמת החשש שמא מי שאינו בקי יטלנו לשופר בידו, וילך אצל הבקי במצות תקיעת שופר ובהלכותיה, ללמוד לתקוע והלכות תקיעה, ויעבירנו לשופר ד' אמות ברשות הרבים. ויעבור על האיסור לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים בשבת. ^[5] והיינו טעמא דלולב. מטעם זה, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים אף אסרו חכמים ליטול לולב בשבת.

והיינו טעמא דמגילה. ומטעם זה אף אסרו לקרוא במגילה בפורים שחל בשבת [שמא יטלם אל הבקי ללמוד סדר נטילת לולב וקריאת המגילה, ויטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים].

אך התירו לתקוע במקום שיש בית דין, מפני שבית דין מזהירים את העם שלא יטלטלו את השופר ברשות הרבים. ^[6]

שנינו במשנה: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.

הגמרא מביאה ברייתא המתארת כיצד אירע שרבן יוחנן בן זכאי תיקן תקנה זו:

תנו רבנן:

פעם אחת, משגלתה סנהדרין מירושלים ליבנה, חל ראש השנה להיות בשבת. והיו כל הערים שסביבות יבנה מתכנסין לשם לשמוע תקיעת שופר משלוחי בית דין, כשם שהיו רגילים לעשות כאשר היתה הסנהדרין בירושלים.

אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה, שהיו גדולי הדור: נתקע כדרך שהיו תוקעין בירושלים.

אמרו לו בני בתירה: קודם נדון בדבר אם אכן התקיעה מותרת כאן!

כי יתכן שאפילו במקום שיש בית דין יש לגזור שמא יטול אדם את השופר בידו, וילך לבקי, ויטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים.

אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: קודם כל נתקע. ורק אחר כך נדון בדבר. ותקעו בשופר.

לאחר שתקעו, אמרו לו בני בתירה לרבן יוחנן בן זכאי: עכשיו נדון בדבר. האם בשנה אחרת, כשיחול ראש השנה בשבת, תוקעין בבית דין.

אמר להם: כבר נשמעה קרן השופר ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה! גנאי הוא שנדחה את דברינו, ונאמר שטעינו בדבר.

שנינו במשנה: אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. שהיה בה סנהדרין גדולה של שבעים ואחד זקנים.

אמרו לו חכמים: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו בהם.

ומקשינן: הרי תנא קמא כבר אמר "התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בית דין", ולא אמר "בכל מקום שיש סנהדרין".

ולדבריו גם במקום שאין סנהדרין גדולה, אלא בית דין של עשרים ושלשה בלבד, היו תוקעים בשופר.

ואם כן, זה ש"אמרו לו חכמים לרבי אלעזר: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין"

- היינו הם אותם דברים ממש שאמר תנא קמא.

ולמה חוזרת המשנה ושונה דבריו של התנא נוסף, בלשון "אמרו לו חכמים לרבי אלעזר"?

ומתרצינן: אכן שתי דעות חלוקות הן, דעתו של תנא קמא, ודעתו של התנא השונה "אמרו לו".

ואיכא בינייהו - בי דינא דאקראי. יש הבדל בין דעת תנא קמא, לדעת "אמרו לו" לענין בית דין שנמצא באקראי בעיר, ואינו יושב שם באופן קבוע.

לדעת תנא קמא תוקעים שם שהרי יש שם בית דין, ואילו לדעת "אמרו לו", צריך שבית הדין שבאותו מקום יהיה דומה ליבנה, בכך שיהיה קבוע במקום.

וכך הם אמרו: אחד יבנה, ואחד כל מקום שיש בו בית דין הדומה בקביעותו ליבנה - תוקעים שם, ולא במקום שיושב בו בית דין באקראי.

שנינו במשנה: אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.

אמר רב הונא:

א"ר אילא שאני בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. בעי רחבא ברכת הלחם של מצה שצריך לברך המוציא ועל אכילת מצה. וברכת היין של קדוש היום שצריך לברך ברכת היין וברכת קדוש היום מהו מי אמרינן כיון דחובה היא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה היא. ופשטי לה מהא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן וכי הוו אתו אריסיה מדברא הוה מקדש להו שמעינן מינה שאע"פ שיצא מוציא וה"ה לברכת הלחם של מצה:

ת"ר לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן אבל פורס לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא פשוטה היא:

הדרן עלך ראוהו בית דין.

יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז כו' אוקמה רבא דמדאורייתא אפילו בגבולין שרי למתקע ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דהא תנן דבי ר' ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה ומפני מה אסורה גזירה שמא יטלנה מי שאינו בקי וילך אצל בקי ללמוד ויעביר השופר ד' אמות לרה"ר והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.

ת"ר פעם אחת שחל ר"ה להיות בשבת. אריב"ז לבני בתירה נתקע אמרו ליה נדון אמר להו נתקע ואח"כ נדון.

לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להו כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין אחר מעשה:
מתני' אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין גם הת"ק כך אמר התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ופרקינן איכא בינייהו בי דינא דאיקראי כלומר מקום שאין שם חכמים קבועין לב"ד ועכשיו נזדמן לחכמים ב"ד ובאו שם עוברי דרך. ת"ק סבר אין תוקעין ותנא דאמרו לו סבר תוקעין דגרסינן בגמרא דהמוכר פירות לחבירו ולא צימחו (דף צג ע"א) כל תנא בתרא לטפויי מלתא אתי לפיכך אמרנו כי התנא דאמרו לו דהוא תנא בתרא אית ליה בי דינא דאקראי.

כל מקום שיש בו ב"ד.

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. פירוש מדינה אפילו בירושלים . והא דקתני עוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה לאחר התקנה נשנית . ואם תאמר מאי שנא מלולב שהיה דוחה את השבת בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדתנן בפרק לולב הגזול (סוכה מא, ב) יום הראשון של חג כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת וכל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, ותנן בפרק לולב וערבה (סוכה מב, ב), יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית, ומפרשים להני תרתי מתניתין התם בפרק לולב וערבה (סוכה מד, א) הא והא בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין. אלמא בזמן הבית אפילו בגבולין היה ניטל. ויש לומר דלולב ליכא למיגזר כולי האי, דיותר בקיאין בנטילתו מתקיעת שופר שהיא חכמה ואין הכל בקיאין בה , ושמא יוליכנו אצל בקי. ואם תאמר אם כן מאי שנא דבשופר התקינו לאחר חורבן ומאי שנא בלולב שאסרוהו בכל מקום. יש לומר משום דשופר עולה זכרון ולא רצו שיהא הדבר בטל לגמרי .

כל מלאכת עבודה לא תעשו ביום טוב כתיב. והוה מצי לאיתויי לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, י) דכתיב בשבת, דאף בשבת לא נאסר אע"ג דלא כתיב ביה עבודה, דלאו מלאכה היא .

יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת שחכמה היא ואינה מלאכה. ומיהו מדרבנן אסורין , וכדאמרינן בריש פרק קמא דשבת (ג, ב) הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא, דאלמא מדרבנן אסירא. וכדתנן נמי בפרק כל כתבי הקודש (שבת קיז, ב) גבי מציל פת מן התנור, מציל מזון שלש סעודות וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין. וכן תקיעת שופר אסירא מדרבנן כדמוכח לקמן (ראש השנה לג, א) גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביום טוב. וכן בשלהי במה מדליקין (שבת לה, ב), ובפרק כיסוי הדם (חולין פד, ב) דקאמר, תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יום טוב ואין ודאה דוחה שבת, ואפילו הכי לא היו אוסרין אלא משום דרבה דאמר שמא יעבירנו .

שמא יעבירנו ארבע אמות. הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים, משום דהתם אית ליה היכירא טפי. ורש"י ז"ל לא פירש כן בכאן .

ת״ר לא יפרוס. פי׳ דאיסור ברכה לבטלה מדרבנן הוא ואסמיכוה אלא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא וכן מוכח בברכות וכפר״ת ז״ל ולפיכך התירו כאן לומר ברכה שאינה צריכה לו כדי לחנך בניו ובני ביתו במצות ואלו היה איסור תורה לא היו מתירים לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצות דדבריהם ק״ל דנשים סומכות רשות ואע״ג דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה דאע״ג דלא מחייבי מצוה איכא עליה ונוטלות עליהם שכר וכן אמ׳ מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים קס׳ נשים סומכות רשות וק״ל כוותיהו ולפיכך רשאות לתקוע בי״ט אם ירצו ולא חיישינן לשבות דרבנן וכיון דאיכא צד מצוה ונוטלין שכר נראין דברים כדברי האומר שאם רצו לברך יברכו ומ״מ הבא להוציאן אם יצא אינו מברך דכיון דרשות היא ה״ל ברכת הנהנין שאין מוציא לאחרים בברכה אלא כשמוציא לעצמו וי״א דהכא כיון דלאו רשות גמור הוא דהא איכא צד מצוה רשאי לברך והראשון נכון יותר וכ״כ רבינו אפרים:

פרק רביעי
יום טוב של ר״ה. פי׳ וק״ל לרבנן בקביע דירחא. במקדש היו תוקעין דאין שבות במקדש. אבל לא במדינה פי׳ הרמב״ם דהיינו כל א״י חוץ מירושלים וכן פי׳ תוס׳ ואע״ג דבעלמא במדינה היינו ירושלים כדאמרינן במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינויו הכא ע״כ מפ׳ כל שאר א״י מדקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו׳ אלמא בירושלים היו תוקעין קודם חרבן משא״כ בשאר מקומות והיתה עוד יתירה כדאמרן ואינו נכון דהא מדקתני סיפא בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א׳ פי׳ ובמדינה היינו ירושלים ה״ה דמדינה דקתני רישא היינו ירושלים וכדמתפרש בעלמא וקתני שלא היו תוקעין אף בירושלים משום גזירה דרבה (שאני) [ושאני] התם דלעולם ידעינן בקביעא דירחא וכיון שכן במקום מצוה ודאית של תורה לא גזרו משום דרבה אבל בר״ה שחגו בן יומו וזמנין דלא ידעי בקביעא דירחא שלא היו עדים באים אלא מן המנחה ולמעלה חששו בו לגזירה דרבה לעולם שלא לחלוק בדיניהם וב״ד מתנין לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות וכ״ת א״כ דקודם חרבן לא היו תוקעין בירושלים מאי האי דקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים וכו׳ וכ״ת דההיא קודם חרבן הוה ומתקנת ריב״ז שהתקין שיהו תוקעין בירושלים ובנותיה הסמוכות לה מה שלא התקין אח״כ ביבנה שאין תוקעין אלא ביבנה עצמה הא ליתא דאנן לא אשכחן שתיקן ריב״ז אלא תשעה תקנות שמנו כאן וזו תקנה עשירית היא ואינה בכלל תקנת יבנה שהרי היא יתירה עליה ויש לומר דלעולם קודם החרבן כשגלו סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם (שילכו) [שהלכו] ליבנה חזרה ירושלים כמקדש לתקוע בה ובעיירותיה ועל זה שנינו ועוד זאת היתה וכו׳ אבל כשהמקדש קיים וב״ד בלשכת הגזית לא היו תוקעין בירושלים וכן עיקר:

משחרב בהמ״ק וכו'. פי׳ ועם ב״ד ובפני ב״ד כדאיתא בגמרא דהשתא ליכא משום גזירה דרבה שב״ד אין מניחין אותן לטעות להעביר השופר וזה שלא התקין כן בלולב מפני שבשופר שא׳ תוקע לכולן ליכא למיחש לגזירה אבל בלולב שכל א׳ וא׳ חייב בלולב יש לחוש עדיין אף בב״ד לגזירה דרבה ועוד דלולב יש לו זכר בשאר ימים משא״כ בר״ה שהוא יום א׳ ושמא ישתכח מישראל:

א״ר אלעזר. פי׳ כשגלתה שם סנהדרין מירושלים.

א״ל וכו'. ובגמרא פריך אמרו לו היינו ת״ק ופרקינן איכא ביניהו ב״ד דאקראי פרש״י דכולהו תנאי סברי אלא במקום שיש שם סנהדרין גדולה וכדאמ׳ בגמרא ובר״ה לא היו תוקעין אלא בב״ד שקדשו בו את החדש וסבר ר׳ אלעזר דדוקא ביבנה כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואידך תנאי סברי דה״ה כל מקום שיש בו סנהדרי גדולה אלא דבהא פליגי דת״ק סבר אפילו ב״ד דאקראי כלומר שאין סנהדרין קבועין שם אלא שבאו שם דרך מקרה ורבנן בתראי אתו לטפויי דבעינן קבועה ויש מוסיפין שדין סנהדרין אפילו יש שם ג׳ של ב״ד (סומכין) [סמוכין] וכ״ש בזמן דליכא ב״ד סמוכין אבל הרי״ף הביא משנה זו וגמרא דילה בהלכות נראה שהוא סובר שזה נוהג אפילו בזמן הזה ותלמידיו העידו עליו שהיה נוהג לתקוע שופר בב״ד שלו בשבת משום דהשתא ידעינן בקביעא דירחא ונראה שהוא מפרש משנתנו כן (דכר') [דר'] אלעזר סבר שלא התקין ריב״ז אלא ביבנה דוקא כשהיתה שם סנהדרי גדולה ואמרו לו סברי דה״ה כל מקום שיש שם ב״ד דסנהדרי גדולה או קטנה או ג׳ מהן שראוין לקדש החדש ות״ק סבר אפילו ב״ד שאינו סמוך אלא חשוב וקבוע במקומו וזהו ב״ד דאקראי והלכה כת״ק ומ״ש בגמרא שאין תוקעין אלא בב״ד שקדשו החדש אתיא כר״א ודלא כהלכתא וזה אינו נכון ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל:

גמ׳ מ״ט וכו'. פי׳ וה״ה דאיכא למיחש שמא יוציאנו מרה״י לרשות הרבים אלא דנקט הא בלחוד לרבותא שאפילו היה השופר בר״ה או בכרמלית עדיין יש לחוש מ״מ שיעבירנו ד׳ אמות בר״ה ובמס׳ סוכה אמרינן גבי הא דתנן בראשונה היה לולב ניטל במדינה בשבת ביום ראשון דטעמא משום דהוי דאוריית׳ ופרכינן השתא נמי בזמן הזה נדחי ומשני דהשתא לא ידעינן בקביעא דירחא פי׳ דלא ידעינן במעשה אע״ג דעבדינן בידיעה משום מנהג אבותינו כדכתיבנא לעיל ופריך אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו פי׳ שהרי בא״י שהיו עושין בתחלה יום א׳ בזמן הזה ג״כ עושין יום א׳ חוץ מר״ה דעבדינן ב׳ ימים ופריק כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו שכך התקנה דכל היכא דלא דחינן אנן דלא לדחי אינהו ולפי ההיא סוגיא משמע בהדיא דלא דחינן מצות של תורה משום גזירת רבה אלא היכא דלא ידעינן בקביעא דירחא כגון שופר בכל מקום קודם החרבן ולולב בזמן הזה דלא ידעינן בקביעא דירחא או בזמן שבהמ״ק קיים במקום דלא מטו שלוחים (ועבריתה) [ועבדי תרי] יומי הא כל היכא דידעי בקביעא דירחא דחו והיינו טעמא דמילה דחיא שבת ולא גזרו בה משום דרבה משום דלית בה ספיקא ששמיני של ודאי ומאי דאמרינן הכא והיינו טעמא דמגילה לאו דוקא דהתם טעמא משום דמגלה דרבנן ויש לגזור בה משום דרבה בודאי אלא משום דבהני נמי כל היכא דלא ידעינן בקביעא דידחא והוי ספק ה״ל כמצוה דרבנן תלו להו בחד טעמא משום דהוי דרבנן גזרו בכולם גזירת רבה ובזה יש ליישב דברי הרי״ף שכתב במס׳ מגלה מ״ש במס׳ סוכה בלולב לא דחי שבת משום דלא ידעינן בקביעא דירחא וכתב והיינו טעמא דמגילה ותמהו עליו דהא דמגלה לאו משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ושופר נמי לא היו תוקעין בירושלים שהיו יודעין בקביעא דירחא ובמה שכתבנו נתיישב הכל דכולהו חשיבי במעשה כמאן דלא ידעי בקביעא דירחא וכדכתיבנא:

יש דברים שהם חובה מוטלת על האדם ונמשכת עם עשייתם הנאה שמצדה הוא צריך לברך בה ברכת הנהנין מצורפת עם ברכת החובה כגון ברכת המוציא של מצה ובורא פרי הגפן של קדוש היום שאכילת מצה ושתיית היין חובה בזמנים אלו ויש בהם ברכת חובה ר"ל על אכילת מצה וקדוש היום ואלו השתים ברור הדבר שהוא מוציא בהם את חברו אלא שהוא צריך לברך ברכת הנהנין ר"ל המוציא ובורא פרי הגפן ומ"מ הואיל וברכת הנהנין אלו על דבר של חובה הן באות הרי הן כאלו הן גופן ברכות חובה ומוציא את חברו אף בהן וכן בורא פרי הגפן שבהבדלה הואיל וטעונה כוס הרי על חובה היא באה ומוציא בה את חברו כהבדלה עצמה ר"ל המבדיל בין קדש לחול ומאור ובשמים יש אומרים שהם ברכת הנהנין ואין מי שיצא מוציא בהם ואני אומר שאין אלו ברכת הנהנין גמורה ואלו היה המאור ברכת הנהנין גמורה היינו מברכים בו כל זמן שנראה לנו מחדש כמו שכתבנו במס' ברכות נ"ב ב' אלא הואיל ותקנת חכמים הם ולא מצד הנאתו הוא מביאם אע"פ שנהנה מהם הרי הם כברכת חובה ועוד כיון שמסדר חכמים נסדרו כאחת אין לומר על קצתן לצאת ועל קצתן שלא לצאת.

לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים ר"ל ברכת המוציא אא"כ הוא אוכל עמהם שהרי ברכת הנהנין אינו מוציא אחרים אא"כ הוא רוצה לצאת כמו שביארנו.

הלל ומגלה ברכות חובה הן ואע"פ שיצא מוציא אע"פ שאין דומות למטבע ברכות של שאר מצות.

ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מוקדשת כלל אא"כ מקדישה לפחות שתי שנים קודם היובל אבל כהן או לוי שהקדיש בשנת היובל עצמה הרי זו מקודשת וזהו שאמרו שכהנים ולויים מקדישים לעולם.

ישראל שהקדיש שדה אחוזה שלו והגיע היובל ולא נפדית הרי היא מתחלקת לכהנים ביובל אבל כהן או לוי שהקדישו אפילו עבר היובל ולא גאלוה פודין אותה אחר היובל שנאמר גאולת עולם תהיה ללויים.

ישראל שהקדיש שדה אחוזה ומכרה גזבר לאחר והגיע היובל ולא פדאוה הבעלים מיד הלוקח הרי היא יוצאה ביובל מיד הלוקח ומתחלקת לכהנים ואלו כהן ולוי שהקדישו ומכרה הגזבר ולא פדאה המקדיש יוצאה מיד הלוקח וחוזרת לכהן או ללוי המקדישה ופסק זה כתבנוהו בכאן לגרסת הספרים שגורסים כהנים ולויים מקדישין לעולם וגואלין לעולם ומפרשים אותה לענין בתי ערי חומה ולענין פסק בענין זה כך הוא ישראל שמכר בית בבתי ערי חומה אם הגיעה שנה תמימה ולא גאלה הוחלטה ביד הלוקח אבל כהן ולוי גואלין לעולם אף בבתי ערי חומה שלהם ישראל שמכר שדהו בשנת היובל אינה נמכרת כהן ולוי מוכרין אפילו סמוך ליובל יש מבעלי גירסא זו שמפרשין אותה לענין שדה מקנה ולענין פסק בענין זה כך הוא ישראל שמכר שדה מקנה שלו אינו גואלה בפחות משתי שנים כהן ולוי גואלים מיד ודברים אלו כלם מתבררים במקומם במסכת ערכין שאר דברים שביובל כגון חזרת קרקע לבעליה במה שקנו מישראל או מחבריהם וכן השמטת כספים או שלוח עבדים דין כהן ולוי שוים בו לדין ישראל כמו שיתבאר במקומו הראוי לו.

ונשלם הפרק תהלה לאל.

יום טוב של ראש השנה וכו' כונת הפרק להשלים מה שכבר התחיל בביאור עניני הלכות שופר ולבאר אח"כ עניני התפלות והברכות שבסדר היום ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר בו הזמן הראוי לתקוע בו והזמן שאין ראוי לתקוע בו השני ענין סדור התקיעות כשתוקעים מיושב וסדורם גם כן על סדר הברכות ומקום קביעותם בהם ומנין התקיעות ושיעורם השלישי לבאר בו במי שאין לו שופר אא"כ חלל עליו יום טוב באיזה צד מחללין אותו ובאיזה צד אין מחללין אותו הרביעי לבאר בו ענין תשע ברכות של ראש השנה הקבועות בתפלת מוסף וענין נסח שלהם ופסוקים שבהם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שיתבאר.

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר הזמן הראוי לתקוע בו ואמר על זה יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה פי' הדבר ידוע שתקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה ומותרת בשבת מן הדין בכל מקום וכמו שאמרו כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא רדיית הפת ותקיעת שופר שהן חכמה ואינם מלאכה אלא שמשנה זו גזרת חכמים היא שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר לילך אצל בקי ללמוד ועל דרך גזרה זו אמרו כאן שבמקדש היו תוקעין ולא היו חוששין לגזרה זו מפני שאין שבות במקדש ר"ל שאין אוסרין שם דבר מגזרת דבר אחר שאין חשש שכחה במקדש אבל לא במדינה פירוש אפילו בירושלם ואין צריך לומר בגבולין וי"מ שבכל העיר היו תוקעין ומפרשים מה שאמר אבל לא במדינה במדינות שחוץ לירושלם וכן כתבוה גדולי המחברים והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו במסכת מעשר שני מי שהיו לו פירות בירושלם ומעות במדינה ומ"מ אף אנו יודעים שברוב מקומות נאמר במדינה על מקומות שהם חוץ לירושלם אלא שבכאן פרשוה אף על ירושלם ומ"מ כשגלתה סנהדרין מן המקדש למדינה עצמה של ירושלם אין ספק שדינה כמקדש שאף היא מקודשת ולא הוצרך לתקנה כשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין ר"ל בית דין מומחין ופי' בגמ' לדעת זה אפילו בית דין שאינו קבוע שם כל השנה אלא שנזדמן להיותו שם עכשו במקרה על ידי תביעות ודינין שארעו לשם ומ"מ הואיל ויש שם בית דין תוקעין שמאחר שיש שם בית דין הם מזהירים שלא לבא לידי העברה וחלק ר' אלעזר על דבר זה לומר שלא התקין רבן יוחנן בן זכאי כן אלא ביבנה ששם היו בית דין יושבין שהיו מומחין שבארץ ישראל ר"ל יושבי לשכת הגזית שגלו לשם תחלה אבל לא בשאר מקומות אפילו היה שם בית דין מומחה וקבוע כל השנה הואיל ואין שם סנהדרין ואמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין ר"ל בית דין הדומה ליבנה ר"ל שיהא שם בית דין מומחה וקבוע כל השנה אע"פ שאין סנהדרי לא גדולה ר"ל של שבעים ואחד ולא קטנה ר"ל של עשרים ושלשה והוא דעת שלישי ויש שפירשו לא התקין אלא ביבנה ר"ל בסנהדרי גדולה ואמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום הדומה לו ר"ל שיהא שם סנהדרי או קטנה או גדולה אבל לא בשאר בית דין אפילו מומחה וקבוע.

ועוד זאת היתה בירושלם יתרה על יבנה וכו' לפי מה שפירשו בגמרא משנה זו לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי היא שנויה והיא חסרה והוא שאחר שהתקין רבן יוחנן בן זכאי לתקוע בכל מקום שיש בו בית דין הן יבנה הן בשאר מקומות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה היתה התקנה שלא לתקוע אלא לפני הבית דין ובזו היתה ירושלם יתרה שאלו היה שם בית דין קבוע או סנהדרין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה היתה בה התקנה לתקוע בה אפילו שלא בפני בית דין מה שאין כן אפילו ביבנה ועוד היתה יתרה בזו שכל עיר הסמוכה לה שיהו בה ארבעה דברים אלו והם שתהא רואה את ירושלם ר"ל שאין אותה העיר יושבת בעמק ושהיא שומעת קול שופר הנתקע בירושלם ושהיא קרובה לה בתוך התחום שהרי אפשר לראות ולשמוע בתוך התחום ושיהו יושביה יכולין לבא בלא ספינה שאין נהר מפסיק בנתים נחשבת כירושלם ותוקעין בה הואיל ויש בית דין בירושלם ואין צריך בה לתקוע לפני בית דין מה שאין כן ביבנה שהרי אף באותה העיר עצמה לא היו תוקעין אלא בפני בית דין ומה שחדש לנו בזה אינו חדוש שני לירושלם על יבנה אלא שתקנה זו שירושלם מ"מ יתרה בה על יבנה מתפשטת בעיר שהיא סמוכה על צדדים אלו ומה שאמר ועוד זו וכו' כך פירושו ועוד היתה תקנה זו בעצמה ר"ל לתקוע אף שלא בפני בית דין יתרה שלא סוף דבר שבני ירושלם עצמם תוקעים שלא בפני בית דין אלא אף כל עיר הסמוכה לה על צדדים אלו ולא נתחדש לנו שיתרון זה יש לה על יבנה שהרי אף בבני יבנה נודע לנו במה שנתחסר מן המשנה שאין תוקעין אלא בפני בית דין ואין אנו צריכים למעט עיר הסמוכה לה.

זהו ביאור המשנה ולענין פסק הלכה כאמרו לו לתקוע בכל מקום שיהא שם בית דין מומחה וקבוע כל השנה אע"פ שאין שם סנהדרי לא גדולה ולא קטנה לפי הפירוש הראשון שפירשנו במשנה בענין אמרו לו ומתוך כך פסקו רוב פוסקים בזמן הזה שכל מקום שיהא שם בית דין מומחה וקבוע כל השנה שתוקעין בו בשבת אלא שאם תפרש מומחה סמוכין אין לנו מומחין בזמן הזה וא"כ אתה צריך לומר לדבריהם שהם פסקו כתנא קמא אף בבית דין של אקראי ומ"מ דוקא בפני בית דין ויראה לי שצריכים גם כן לזמן בית דין ר"ל עד חצות שאם המשיכו בית דין את ישיבתם עד לאחר חצות אין תוקעין אפילו בפניהם שאין יראתם מצויה אלא בזמן הראוי לישיבתם ובמקום ישיבתם והילכך ננערו לעמוד אף בזמן ישיבתם אע"פ שלא עמדו עדין אין תוקעין הואיל וננערו לעמוד הלכה רוב אימתם וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שהביאו לפני בית דין ואח"כ הביאו ענין זמן בית דין ושאלת ננערו לעמוד ותמהו רבים עליהם מאחר שהוא מזקיק לפני בית דין לשטה זו שהוא בזמן ישיבתם מה הוצרך להזכיר זמן בית דין אלא לתקיעה שהותרה שלא בפני בית דין כגון תקיעת יובל על הדרך האמור למטה אלא שאני אומר דוקא עד חצות שהוא זמן ישיבתם כמו שכתבתי ומכאן נהגו גדולי הפוסקים להתקיע בשבת של ר"ה בפניהם מפני שהם היו באותו זמן בית דין קבוע ורוב מפרשים נמשכו לפרש בענין אמרו לו מה שפירשנו בפירוש השני ואין תוקעין אלא במקום שיש שם סנהדרי גדולה או קטנה ומעתה בזמן הזה שאין דין סנהדרי כלל אין תוקעין בשבת כלל אפילו היו שם בית דין מומחה וקבוע כל השנה ואין תוקעין אלא בבית דין קבוע וסמוך בארץ ושיהו מקדשין את החדש על פי הראיה ומגדולי המחברים נראה לנו מדבריהם שאם היה כן אף בזמן הזה היו תוקעין והוא שעם מה שהצריכו להיתר תקיעת שבת בית דין סמוך בארץ ושיקדשו את החדש כתבו אח"כ שאין תוקעין בזמן הזה בשבת אם לא היה במקום בית דין הראוים לתקוע נראה מדבריהם שאפשר להיות כן אף בזמן הזה על דרך זה כתבו מגדולי המפרשים בהדיא שאם הגיעו אף בזמן הזה רחמי השם להיות באיזה מקום שבארץ בית דין המקדשין את החדש שתוקעין שם בשבת וכן אם הגיעו רחמיו להיות קדוש בית דין לארץ לקדש שנים ויובלות נהא צריכים לתקוע לפרסם איסור יובל בזריעה ובהשמטת קרקע ועל דרך זה הם מחלצים גדולי הפוסקים ממה שהקשו עליהם במה שהביא זמן בית דין והדברים זרים ודעת ראשון מכל מקום נראה אלא שמנהג קבוע בכל מקום שלא לתקוע בשום פנים ומתוך כך לא ראיתי עצמי צריך להעירך לפירושים המבולבלים בסוגיא שתדע מהם מה שהביא המפרשים לומר זה בכה וזה בכה וכל שכן שכבר כתבתי הכל בארוכה בפירושינו ובחבור התשובה בהלכות ראש השנה שבו.

כשם שביארנו במשנה על תקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה כך רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה כמו שיתבאר במקומו ומפני זה היו עושין אותה במקדש בלחם הפנים שהיו מניחים אותו בתנור מבערב כדי שיהא חם בכניסת שבת ורדייתו היתה דוחה שבת אבל לא אפייתו ולא מלאכות אחרות:

ויעבירנו ד"א ברה"ר עיין מ"ש לקמן בפ' לולב וערבה כרם רבעי הי' לו לר"א במזרח לוד פי' סבירא לי' לר"א דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וכרם רבעי נוהג אפילו לאחר החורבן כדכתבית בהלכה י"ב בספר הלקט: עיין מ"ש בזבחים בפ' קדשי קדשים:

בפרש"י בד"ה אלא ביבנה כו' בימיו וכן בכ"מ כו' עכ"ל הס"ד:

תוס' בד"ה אבל לא במדינה לא בירושלים כו' והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת כו' היינו לאחר חורבן כו' עכ"ל מיהו ק"ק דאחר חורבן בהמ"ק למה היתה ירושלים יתירה גם נראה דאחר החורבן מיד היה ב"ד של ריב"ז ביבנה וע"ק דרש"י גופיה פי' ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה יתירה כו' ע"ש ויש לפרש דלאו דוקא אחר חורבן בית המקדש אלא אחר שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים כדאמרינן לקמן בפרקין ודו"ק:

בא"ד ועי"ל דבדין הוא דלולב יהיה כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוס' בפרק לולב וערבה אבל האי תירוצא אין כאן מקומו אבל הוא שייך אקושיא דלעיל וכ"ה בת"י וק"ל:

בד"ה רדיית הפת כו' וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כו' שספיקה דוחה י"ט כו' עכ"ל ר"ל דתקיעת שופר יש בו איסור מלאכה מדרבנן דומיא דרדיית פת בלאו גזירה דשמא יעבירנו כדמוכח כו' דמספיקא דוחה י"ט כו' מזה מוכח דיש בו איסור מלאכה מדרבנן דהא איסור הוצאה ליכא בי"ט אבל מהא דקאמר דאין ודאה דוחה שבת ליכא ראיה דהא היינו טעמא משום גזירה שמא יעבירנו ואהא כתבו דלא תימה דע"כ לית ביה איסור מלאכה דרבנן דאם כן ל"ל טעמא דשמא יעבירנו כו' תיפוק ליה משום האי איסור מלאכה דרבנן די"ל דמשום האי איסורא דרבנן לא הוה דחינן מצות עשה אי לאו משום דרבה דשמא יעבירנו ודו"ק:

תד"ה אבל. וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם כו'. ובתוי"ט לקמן (מג) הביא עוד תירוץ מהר"ן דאם לא יתקעו כשחל בשבת חיישינן שתשתכח תורת שופר משא"כ לולב איתא בשאר יומי. וכתב הוא ז"ל ולתירוצו יש ראיה מדלא תנן כו' ע"ש לדברים הללו אין הבנה. ומש"כ עוד ואע"ג דר"ה איתא נמי ב' ימים מ"מ ד"ת אינו אלא יום אחד. ותימה דגם לולב בגבולין אינו מה"ת אלא יום ראשון. ואולי יכוין דר"ה עיקרו אינו אלא יום א' משא"כ סוכות דנהי דמצות לולב שבו אינה אלא ביום הראשון. מ"מ שאר מצותיו הם כל ז'. או דר"ל דמ"מ במקדש הוא ד"ת כל שבעה:

בסה"ד שבר"ה לא היה ידוע כו' אלא בירושלים. ואין להקשות דמ"מ בירושלים והקרובים לה מיהא ידחה. די"ל ע"ד דמסקינן בסוכה (מד) לדידהו נמי לא דחי ע"ש ובפרש"י:

גמרא גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים.
הא דנא נקיט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, ובתוספות הקשו כן י"ל דהא אף אם יוציא מ"מ כל שלא יעמוד לפוש אלא אם ילך מביתו מיד להחכם לא יתחייב, וי"ל דזהו חשש רחוק שילך דרך רה"ר ויעמוד שם לפוש, משא"כ בחששא דשמא יעבירנו, דבזה אף אם לא יעמוד לפוש יהא חייב לדעת התוס' בחדושי רשב"א בפ"ק דשבת בסוגיא דילפינן זורק ממושיט, דבמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר לכ"ע חייב, ומבואר יותר בח"ר שבת פ' הזורק (דף צז ע"א):
ובהכי מיושב נמי מה דהקשה לי חכם אחד על התוס' פ"ק דשבת (דף ה ע"ב ד"ה בשלמא) דכתבו בשם הירושלמי דלבן עזאי דמהלך כעומד דמי לא משכחת מעביר ד' אמות דמחייב אלא בקופץ, וכתבו דמסוגיא לא משמע כן, וקשה אמאי לא הוכיחו כן בבירור מהכא, דא"כ לבן עזאי יהא תקיעות שופר דוחה שבת דודאי ל"ל למגזר שמא יעבירנו בקפיצה.
ולמ"ש ניחא לבן עזאי דמהלך כעומד בלא"ה ניחא דטעמא דשופר משום גזרה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, רק לדידן דמהלך לאו כעומד ואינו חייב אלא בעומד לפוש צריכין לטעמא דשמא יעבירנו:

בתוספות ד"ה ברכת הלחם דמצה וברכת היין דקידוש מיבעיא להו דווקא כו' עכ"ל. הלשון דווקא שכתבו התוספות לא ידעתי לפרשו מאי בעו ללמדינו בזה דאי לאפוקי ברכת הלחם וברכת היין בלא מצה וקידוש זו מבואר בהדיא בברייתא דקתני חוץ מברכת הלחם וברכת היין ואם בא למעט שאר ברכות היין דמצוה כגון דהבדלה וכיוצא בזה בכוס של אירוסין ונישואין ומילה הא וודאי ליתא דלקושטא דמילתא אין חילוק ביניהם כמבואר בכל הפוסקים וממעשה בכל יום ועיין מ"ש בקונטרס אחרון בכתובות בפ"ק גבי ברכת אירוסין ונלע"ד דכוונת התוספת כאן דדוקא בברכת היין דקידוש מבעי' ליה כיון דלאו להנאתן הן אלא לחובה בא משא"כ בברכת היין של כוס בה"מ דאע"ג שבא ג"כ לחובה כיון שכבר אכל ושתה חייב לברך אלא דאפ"ה לא קמיבעיא ליה היינו מטעם שכתבתי בסמוך בשם הירושלמי דברכות מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך וא"כ ה"ה לברכת היין של ברכת המזון כיון דמחמת בה"מ קאתי לא עדיף מיניה כנ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

סליק פרק שלישי

יום טוב פרק רביעי

במשנה יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ופירש"י לא בירושלים ולא בגבולין וטעמו מבואר דל' במקדש היו תוקעין הכי משמע ליה שלא היו תוקעין אלא במקדש ממש במקום ב"ד הגדול בלשכת הגזית אלא דלכאורה דברי רש"י תמוהים מאד דנראה שסותר דברי עצמו שהרי כתב בסמוך בד"ה ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבניינה עכ"ל וא"כ לפ"ז באותו זמן שהיתה בבניינה והיו תוקעין אפילו בכל העיירות הקרובות לירושלים והיו רואות ושומעות ויכולות לבא א"כ כ"ש שהיו תוקעין בירושלים עצמה וכמו שהקשו בתוספות ולכך מפרשי' דסיפא דמתני' איירי בחורבנה קודם שתיקן ריב"ז דלא כפירש"י ומלבד דמלשון המשנה לא משמע כן מדקתני ועוד זאת משמע דאיירי בבניינה דומיא דרישא אלא שגם אין טעם בדבר דמה חילוק יש בירושלים בחורבנה ליבנה ומ"ש מהרש"א ז"ל בזה נראה יותר דוחק:

אמנם לענ"ד נראה שדברי רש"י ז"ל נכונים וברורים בטעמם דכל דבריו אחד הם ופה קדוש אמרם דמ"ש ברישא דמתני' דדוקא במקדש עצמו היו תוקעין אבל לא בירושלים היינו לענין שלא היו רשאין לתקוע בירושלים בי"ט שחל להיות בשבת קודם שתקעו בב"ד במקדש והיינו מטעמא דמסיקנא בגמ' כיון דאין הכל בקיאין לתקוע שמא ילך אצל בקי ויעבירנו כו' ויבא לידי איסור סקילה משא"כ בסיפא דמתני' דאיירי שכבר תקעו בב"ד ונשמע הקול בעיירות הקרובות וכ"ש בירושלים וא"כ כבר יצאו ידי חובתן ע"פ מה ששמעו תקיעות הב"ד אלא שעדיין היו רוצים לתקוע כל אחד בעצמו אי בביתו למצוה מן המובחר כדקתני לקמן וכמו שאבאר בשיטת רש"י הדברים על מכונם דשיטתו מוכרחת בזה ומש"ה שפיר היו יכולין לתקוע דתו לא שייך האי טעמא דשמא יעבירנו דכיון שכבר יצא י"ח ועוד שהרי היו תוקעין איש בביתו. ואף לפי מה שאבאר בסמוך דמלבד האי חששא דשמא יעבירנו שהוא איסור סקילה יש עוד חשש איסור דאורייתא מצד התקיעה עצמה שהיא חכמה ואינה מלאכה אפ"ה יש בה איסור שבות דאורייתא כדאשכחן כה"ג טובא שיש כמה שבותין שאסורין מדאורייתא כמ"ש הסמ"ג לענין הזאה לטמאי נפש שהיו בימי משה אע"ג שאינו אלא שבות והרבה גדולים הסכימו עמו ומייתי ראיה מדאמרינן בפרק במה מדליקין משה גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות. וא"כ ה"נ לענין הך שבות דתקיעה י"ל ג"כ כן וכן מבואר בכמה מפרשים קדמונים ונהי דשבות כה"ג אפילו שהוא מדאורייתא אינו דוחה עשה דתקיעה אפ"ה אסור לתקוע כיון דלא בקיאי בקביעי דירחא וא"כ יבואו לידי איסור שבות דאורייתא שלא במקום מצוה. ובסמוך אבאר בהו נמי לאו הבא מכלל עשה. וא"כ לפ"ז לא שייך האי טעמא אלא בגבולין משא"כ בירושלים שלעולם היו בקיאין בקביעי דירחא תו לא שייך האי טעמא מש"ה איצטריך לאסוקי בגמ' הך חששא דשמא יעבירנו שהוא איסור סקילה ואינו דוחה שבת כלל כנ"ל ובסוגיא דבסמוך אבאר בכמה ראיות ברורות דא"א לפ' בענין אחר אלא כמו שפירש"י כנ"ל ודו"ק ועיין בסמוך. ותוספות שלא פירשו כן היינו לשיטתייהו כמו שאכתוב בסמוך בד"ה וביבנה:

בתוס' בד"ה אבל לא במדינה כו' וא"ת ומ"ש מלולב כו' ועי"ל דבדין הוא כו' דבר"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים כו' עכ"ל. וקשיא לי דא"כ לפ"ז מאי מקשה בגמרא בסמוך מנה"מ דמשמע דס"ד דבעי למילף מקרא מדלא קאמר מ"ט ורבי לוי בר לחמא בשם ר"ח אמאי איצטריך למילף מקראי ובמסקנא נמי אמאי מסיק רבא דמדאורייתא משרי שרי ורבנן הוא דגזרו דשמא יעבירנו כו' אמאי לא מפרשי בפשיטות טעמא דמתני' מהאי טעמא גופא שכתבו התוספות משום דלא היה ידוע קביעות החדש ואף שיש לדחוק קצת ולומר דא"כ באותן המקומות שהיו יודעין קביעות החדש היה להם לתקוע משום הא לא איריא דלא פלוג רבנן כדאשכחן בדוכתי טובא וכ"ש בכה"ג דלא שכיחא דזמנין דנשתהו עדים ולא היה שהות לשלוחים לצאת משא"כ לפירש"י דהא דקתני אבל לא במדינה שבירושלים גופא לא היו תוקעין א"כ אתי שפיר דהא בירושלים לעולם היו יודעין בקביעות החדש אפ"ה לא היו תוקעין מקשה שפיר מנה"מ מש"ה איצטריך נמי רבי לוי למילף מקראי ורבא הוצרך לאסוקי מדאורייתא מישרא שרי כו' אבל לפירוש התוספות ודאי צ"ע:

בתוס' בד"ה הא לאו מלאכה היא כו' קשיא אדרבה אי מלאכה היא לא איצטריך קרא כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושיא זו דוודאי אי הוי מלאכה איצטריך קרא דאל"כ היה מקום לומר דתקיעת שופר בר"ה דוחה שבת והיינו משום כיון דאשכחן ביובל דהיו תוקעין בי"ה ואע"ג דאי מלאכה היא יש בה איסור כרת אפ"ה דחי א"כ ה"ה לר"ה כדאמרינן לקמן שוה יובל לר"ה לתקיעה כו' ולקמן בפירקין מייתי נמי ברייתא דדרשינן להדיא מיתורא דבחדש השביעי שיהיו כל תקיעות החדש זה כזה והתם נמי מייתי אידך תנא דמפיק גזירה שוה דשביעי שביעי וכיון דקי"ל דאין ג"ש והיקש למחצה א"כ ממילא הוי ילפינן נמי דבר"ה נמי דוחה שבת ומשום הכי איצטריך קרא דזכרון תרועה כנ"ל נכון ליישב קושית התוספות:

בא"ד ומשום דלאו מלאכה היא איצטריך קרא ונראה דאי לאו מלאכה היא פשיטא דליכא למיסרה עכ"ל. הרבה מפרשים נתקשו בדברי התוס' בזה. ולענ"ד נראה לפרש דמה שכתבו פשיטא דליכא למיסרה כוונתם כיון דלא מצינו שום טעם לחלק בשום סברא בין שבת לי"ט א"כ לא מסיימי הנך קראי למידרש יום תרועה לחול וזכרון תרועה לשבת דמ"ש ואי משום דקשיין קראי אהדדי טפי הוה לן למימר דיום תרועה היינו במקדש וזכרון תרועה היינו בגבול ובהכי הוי אתי שפיר טובא דקרא דזכרון תרועה כתיב בפ' אמור דהתם כתיבי עיקרי המצות השייכים בכל רגל ורגל וקרא דיום תרועה שהיא עיקר מצות התקיעה בפועל לא כתיב אלא בתר הכי בפ' פינחס דלא איירי התם אלא מעיקרי דינא דהקרבת מוספין משא"כ בענין זה שכתבתי הוי א"ש שבא ללמד דעיקר התקיעה בפועל לא היתה אלא במקום שהיו מקריבין המוספין ובירושלמי דפירקין מייתי להדיא ברייתא דתני ר"ש ב"י שדורש כן אימתי תוקעין במקום שיש מוסף וק"ל:

בגמרא אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו. הריטב"א כתב דמזה ראיה דאיסור ברכה לבטלה הוא דרבנן דלפיכך התירו כאן לומר ברכה שאין צריך לו כדי לחנך בניו ובני ביתו דאלו היה איסור תורה לא הי' מתירין לו לעשות בידים איסור תורה משום חינוך מצות דדבריהם עכ"ל ועיין במג"א סי' רט"ו שהביא פלוגתת הראשונים בזה אם איסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא או מדרבנן ובשם הרמב"ם כתב שהוא מן התורה וא"כ יקשה על הרמב"ם מראית הריטב"א מכאן. אבל באמת לא זכיתי להבין ראיה זו דאפילו הוא דאורייתא מכ"מ כיון דמצות חינוך הוא מדרבנן למה לא יהיה מותר לברך כמו על שאר מצות דרבנן דמברכים וציונו מלא תסור ומזכיר שם שמים בהברכה וא"כ כיון דמצוה ע"י לא תסור לחנך מותר ג"כ לברך ואולי ראיתו מחינוך בני ביתו אבל מלשונו ממה שכתב מחינוך מצות דדבריהם משמע דמיירי במקום שיש מצות חינוך ועוד ע"כ במה שכתב בני ביתו היינו נשים כתב בעצמו לחד שיטה שאין לברך להם וא"כ ע"כ בני ביתו הם הזכרים ועיין בב"י סימן תקפ"ט:

ולבני ביתו: כתב הריטב"א בזה וז"ל ק"ל דנשים סומכות רשות ואע"ג דסמיכה משתמש בקדשים הוא לא חשיב איסור שלא במקום מצוה דאע"ג דלא מחייבי מצות איכא עליהם ונוטלות עליהם שכר עכ"ל ותימה לכאורה מה שכתב דאע"ג דמשתמש בקדשים לא חשיב איסור דהא אמרינן בחגיגה (דף ט"ז) דמשום איסור עבודה בקדשים לא התירו לנשים לסמוך דאמרינן להו אקפו ידייכו מה דליכא סמיכה כלל כמפורש שם. אכן לפי מה שכתבתי לקמן (דף ל"ג) יתיישב זה ע"ש: פרק רביעי שם במתניתן אבל לא במדינה: רש"י כתב לא בירושלים ולא בגבולין ובד"ה ועוד זאת כתב בעודה בבנינה והוא סתירה מבוארת וכבר העירו על זה הלח"מ ולמפרשים ומה שכתב הפני יהושע בישובה לענ"ד הוא דוחק ולענ"ד כוונת רש"י כמו שכתב הריטב"א וז"ל וכי תימא א"כ דקודם חורבן לא היו תוקעין בירושלים מאי האי דקתני סיפא ועוד זאת היתה ירושלים וכו' וי"ל דלעולם קודם החורבן כשגלו סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בירושלים קודם שהלכו ליבנה חזרה ירושלים במקדש לתקוע בה ובעירותיה ועל זה שנינו ועוד זאת היתה וכו' אבל כשהמקדש קיים וב"ד בלשכת הגזית לא היו תוקעין בירושלים וכן עיקר עכ"ל וזה ג"כ כוונת רש"י במה שכתב בעודה בבנינה ולא כתב בקיצור קודם חורבן שר"ל שאע"ג שלא היתה ירושלים כמקדם שלא ישבו סנהדרין בלשכת הגזית מכ"מ היתה עודה בבנינה אבל לא רצה לפרש כמו שכתב התוס' דאיירי לאחר חורבן דיקשה כמו שהקשה הט"א דלשון היתה ירושלים לשון עבר משמע דקאי על קודם חורבן ועוד דלאחר חורבן מה עדיפא ירושלים משאר עירות ולכן פירש רש"י דקאי על קודם חורבן לאחר שכבר גלו סנהדרין והוא קרוב למה שכתב המהרש"א אלא שהמהרש"א רצה לפרש דברי התוס' כן וכתב דמה שכתבו לאחר חורבן לאו דוקא הוא וזה דוחק. ועוד י"ל בסתירת דברי רש"י דהנה בירושלמי נקט למסקנא תירץ ר"ל בר חמא דלקמן דטעם דבמקדש היו תוקעין אבל לא במדינה הוא מדכתיב זכרון תרועה ויום תרועה אבל במקדש היו תוקעין דכתיב גבי יום תרועה והקרבתם במקום שהקרבנות קרבים שם לעולם יהיה יום תרועה ובפירוש אמר בירושלמי שם בירושלים דבר תורה ע"ש הרי דס"ל דבמקום שהקרבנות קרבים כל ירושלים בכלל וא"כ לפי טעם דר"ל גם בירושלים היו תוקעין אבל לטעם דרבא דגזרו בגבולין שמא יעבירנו ולא במקדש שאין שבות במקדש זה לא שייך רק במקדש ולא בירושלים דכל שבותים גזרו בכ"מ בירושלים כמו בשאר מקומות. ולכן י"ל דמה שכתב רש"י בתחלה לא בירושלים פירש כן אליבא דמסקנא ומה שפירש בעודה בבנינה פירש כן אליבא דס"ד דתירוץ רבי לוי שהוא המסקנא דירושלמי:

בגמרא מנא הני מילי. הפ"י הקשה לפי מה שכתבו התוס' דלכך אין דוחה שופר שבת בגבולין כמו לולב משום דבר"ה לא היה ידוע קביעת החודש א"כ מה פריך מנא הני מילי דלמא לכך לא תוקעין במדינה והניח בצ"ע ולא זכיתי להבין דהתוס' כתבו שפיר כן לפי המסקנא דאיכא טעם שלא לתקוע בשבת משום גזירה דרבה בזה י"ל דהיכא דידעינן ודאי שהוא י"ט ושיש מצוה דאורייתא לא גזרו רבנן אבל בר"ה דלא היה ידוע קביעות החודש וליכא ביטול ודאי מצוה דאורייתא גזרו אבל המקשן דאכתי לא ידע טעם למה לא יתקעו בשבת א"כ מה בכך דלא ידוע קביעות פריך שפיר מנא הני מילי דלא יתקעו בשבת:

במקדש היכי תקעינן: היום תרועה הקשה מה יענה לקושיות הללו ר"ל בר חמא ונדחק בישוב. ובמכה"ר לא ראה הירושלמי הנ"ל שכבר מתרץ קושיא זו ואסיק במסקנא כן:

והיינו טעמא דלולב: עיין מה שכתבתי בזה בסוכה (דף מ"ב) וכן על מה שהקשו התוס' ד"ה שמא על רש"י:

נתקע ואח"כ נדון: הט"א כתב דאמר ר' יוחנן ב"ז כן כפי מה דאמרינן בערובין (דף ס"ז) דבדרבנן עבדינן מעשה ואח"כ מותבינן תיובתא. ולענ"ד אין זה דומה לכאן דשם איירי היכי דלחכם פשיטא לעשות כפסקו ואח"כ רוצה לשאול עליו מניחין לו לעשות מעשה אע"ג דאפשר דעל ידי תיובתא היה חוזר בו וכן פסק הרמ"א (סי' רמ"ב) אבל היכא דלחכם עצמו פסקו בספק ודאי אין לעשות מעשה עד שיברר ספיקו וא"כ הכא דלריב"ז בעצמו היה ספק דהא קאמר נדון א"כ איך יעשה מעשה בספק איסור דרבנן. אכן לענ"ד מה דאמר ריב"ז נתקע ואח"כ נדון הטעם כיון דמה שהיו מסופקים היינו אם יש לגזור אף במקום ב"ד שמא יעבירנו וזה ודאי באותו מעמד לא היה מקום לגזירה זו שהרי היו יכולים להזהיר את העם שלא יטעו והספק היה רק להבא דלמא לא יזהירו ב"ד כראוי ולכן כיון דבזה לא היה טעם לגזירה זו אמר עכ"פ עתה נתקע ואח"כ נדון אם יש לגזור להבא ואחר שתקעו אמר ריב"ז אחר שכבר עשינו מעשה יהיה גנאי שנאסור דבר שעשינו דלאו כולא עלמא דינא גמירי ויהיה לעז ולכן לא נגזור כלל:

כבר נשמע קרן ביבנה: הי"ת הקשה מסוגיא דערובין הנ"ל שהרי שם אמרינן עבדינן עובדא ואח"כ מותבינן תיובתא. ולענ"ד לק"מ דודאי בדין שמורה ליחיד ליכא גנאי ולעז אם יחזור ויאמר טעיתי אבל במעשה דכאן שהיה הדבר בפרסום והיה מעשה ב"ד הגדול ודאי חיישינן ללעז ועיין בסנהדרין (דף ט') דאמרינן ג"כ דחיישינן ללעז ב"ד:

אמרו לו היינו ת"ק: ק"ק דמדקאמר ר' אליעזר לא תיקן ריב"ז אלא ביבנה בלבד משמע דס"ל דאפילו בשאר מקומות שגלו סנהדרי גדולה כגון אושא ושפרעם וצפורי וטבריא כדאמרינן לקמן (דף ל"א) לא היו תוקעין ודלמא על זה חלקו אמרו לו וס"ל דבכל מקום שיש בו ב"ד דומיא דיבנה תוקעין דהיינו ב"ד הגדול כמו יבנה וא"כ איכא טובא בין אמרו לת"ק דס"ל דגם בב"ד של כ"ג תוקעין וא"ל דמדקאמרי כל מקום שיש בו ב"ד ולא קאמרי שהיה בו ב"ד משמע שמיירי ממה שנוהג גם בזמנם וא"כ ע"כ לא נתכוונו לב"ד הגדול שלא היה בזמנם עוד דז"א. דהרי לפי מה שכתב רש"י שם בימי רבי עדיין היו סנהדרי גדולה וא"כ כל שכן בימי ר' אליעזר שקדם טובא לרבי ועיין בריטב"א שכתב בשם רש"י דכולהו תנאי סברי דאין תוקעין אלא במקום שהיה שם סנהדרי גדולה ואי אפשר לומר כן שהרי רש"י כתב על ר"א דתקעו בכל מקום שגלו סנהדרי גדולה ואם גם אמרו לו ס"ל כן א"כ אמרו לו הם כר"א אע"כ דאמרו לו סברי דלא בעינן רק ב"ד קבוע כמו יבנה אבל סגי בשל שלש ועשרים:

בתוס' ד"ה אבל. אבל תקיעת שופר מעשה חכמה: הי"ת מפרש ולכן בזה יש לגזור יותר שילך אצל בקי. ולענ"ד הפירוש דבזה יש ב' איסורי דרבנן גזירה דשמא יעבירנו וגם שהוא מעשה חכמה שאף שאין זה נחשב מלאכה מכ"מ איסור שבות איכא דהא מה"ט אפילו ביו"ט אין תוקעין יותר מן הצורך וכמו שנראה מדברי התוספת לקמן ד"ה רדיית שכתבו וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן וזה אפילו ביו"ט דליכא גזירת שמא יעבירנו והיינו משום שהוא מעשה חכמה וגם לקמן נדחק הי"ת לפרש מה שכתבו דאסור מדרבנן משום שמא יתקן כלי שיר והוצרך לחלק בין גזירה זו לגזירה דשמא יעבירנו ע"ש. ולענ"ד כוונתם דלקמן כמו הכא דמעשה חכמה היא איסור שבות וכן נראה מדברי התוס' בחולין (דף פ"ד) אכן במג"א סי' תקפ"ח משמע ג"כ שמפרש מה שכתבו התוס' מעשה חכמה דהיינו הגזירה דשמא יתקן כלי שיר וצ"ע מדברי התוס' דחולין:

א"ל ריב"ז לבני בתרא נתקע א"ל נדון א"ל נתקע ואה"ך נדון וכו' עמ"ש בעניותנו לעיל בעירובין דף ס' ע"ש:

(כט ב משנה) אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד.—מפרש"י נראה שמפרש ד"כ"מ שיש בו ב"ד" היינו אפי' ב"ד שלא הם קידשו את החדש, אלא דמאחר שב"ד אחד קידש את החדש במקום אחד, כ"מ שנמצא בו איזה ב"ד מותרים לתקוע. ולפ"ז היה מוכרח לפרש לקמן בהא דתניא שבר"ה לא היו תוקעין אלא בב"ד שקידשו בו את החדש דאתיא כר"א.

אבל מדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' שופר נראה שמפרש, דלרבנן לא היו תוקעין אלא בב"ד שקידשו בו את החדש בלבד, בין אם קידשו את החדש ביבנה בין אם קידשו במקום אחר; אבל ר"א סבר שלא התקין ריב"ז לתקוע אלא במקומו בלבד, דהיינו בעיר יבנה, שבה ישב עם בית דינו לאחר חורבן ביהמ"ק, ושם היו מקדשין את החודש. אבל לאחר שגלתה סנהדרין מיבנה לאושא, אף שהיו מקדשין שם את החודש אין תוקעין שם, שתקנת ריב"ז לא חלה על מקום אחר. ולפ"ז ברייתא אתיא כרבנן. וכפירוש זה עיקר.

(שם משנה) ועוד זאת היתה ירושלים וכו'.—עי' רש"י שכתב על זה "בעודה בבנינה". ביאור דבריו דשיטת רש"י היא דמקדש דהכא הוא ביהמ"ק בלבד, ומדינה היא עיר ירושלים וכל ארץ ישראל, ולפיכך הוכרח לפרש כאן, דיתרונה של ירושלים לא היה אלא לאחר החורבן (כמו שכתבו התוס' בד"ה אבל). ושוב היה קשה לרש"י לשון "היתה" דמשמע שכבר היה, אבל לא בעת שסידר רבי את המשנה. ותיקן רש"י בהוספתו "בעודה בבניינה". וענין זה דבשעה שנחרב הבית עדיין נשארה מקצת ירושלים או שחזרה ונבנתה, ובאותו זמן היה לה יתרון זה, ולאחר זמן כשנחרבה ביתר ע"י אדריינוס גזר גזירת שמד על ישראל ואסר עליהם להראות פנים בירושלים, וגם חרש את העיר (כדאיתא בתענ' כט א), וגם בזמן שסידר רבי את המשנה עדיין לא נתבטלה גזירה זו. ולכך שנה לשון "היתה". והמפרשים לא עמדו על דעת רש"י, ולכך נדחקו בזה (עי' מהרש"א ותוי"ט ובל"מ פ"ב ה"ח מהל' שופר).

אבל דעת הרמב"ם בפיה"מ כאן, דמקדש הוא המקדש וכל עיר ירושלים, ומדינה כל שאר ארץ ישראל, ולכן ביאור הסיפא כפשוטה: ועוד זאת היתה ירושלים וכו' בזמן שביהמ"ק קיים. והנה נמצא ע"פ רוב, שמכנים את ירושלים "מדינה", כמו בירושלמי חגיגה פ"א ה"א [עו ע"א]: "ושילוח היה באמצע המדינה", פי' בתוך עיר ירושלים, כדמוכח שם. ועי' במדרש רות רבא סופ"א: עיר מדינה עבור בתוך העיר בתוך ירושלים. ועוד בפסדר"כ פיס' י"ד: ירמיה על ידי שהיה עירוני מענתות וכו' ישעיה ע"י שהיה בן מדינה מירושלים.

ומצינו גם ששאר ערי א"י נקראות "מדינה" נגד ירושלים, כמו במע"ש פ"ג מ"ד: פירות בירושלים ומעות במדינה וכו' מעות בירושלים ופירות במדינה. ועי' בלשון הרמב"ם רפ"א מהל' סנהדרין, שקורא לכל עיר ועיר "מדינה". ועי' ירושלמי מגילה (פ"א ה"א, ע ע"ב) מדינה ומדינה אלו הכרכים. ועי' עוד ב"י אה"ע סי' קכח אריכות דברים בפירוש "מדינה".

ברכת הלחם. של אכילת מצה שמברכין (לפני) המוציא: וברכת היין. שמברכין לפני קידוש: מהו. על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה אי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב ליה לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה מאי: כיון דחובה היא. אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק: או דלמא. בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף בכל ההניות היא נוהגת: לא יפרוס. ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו: מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין. בגמרא מפרש לה: אבל לא במדינה. לא בירושלים ולא בגבולין: אלא ביבנה. שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה סנהדרין אבל לא בבית דין של עשרים ושלשה: ועוד זאת היתה ירושלים. בעודה בבנינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה: שכל עיר שרואה. את ירושלים: ושומעת ויכולה לבא כו'. מפרש בגמרא מאי תנא דקאמר ועוד: גמ' זכרון תרועה. ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו: מלאכה היא. בתמיה: גזירה שמא יטלנו וכו'. ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש: והיו כל הערים. שסביבות יבנה: מתכנסים. לשם לשמוע תקיעה משלוחי בית דין לפי שהיו רגילין כן בירושלים: בני בתירה. גדולי הדור היו: נדון. אם יש לגזור אף במקום בית דין שמא יטלנו: ואין משיבין לאחר מעשה. גנאי הוא שנוציא לעז טועים על עצמינו: בית דין דאקראי. לתנא קמא תקעינן ותנא דאמרו לו סבר אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין קבוע דומיא דיבנה:

ברכת הלחם. דמצה וברכת היין דקידוש מבעיא ליה דוקא מהו כיון. דלא הנאותן הן: מתני' אבל לא במדינה. לא בירושלים ולא בגבולים כדפירש בקונטרס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וא''ת ומ''ש מלולב שהיה ניטל אפילו בגבולין בזמן שבהמ''ק קיים כדמשמע בלולב (הגזול) [וערבה] (סוכה ד' מג. ושם) שהיו מוליכין לולביהן לבהכ''נ וי''ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשיא דלאחר חורבן הבית הקילו טפי בשופר מבלולב שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש ב''ד אבל לולב לא אשתרי כדמשמע התם דמוקי לה ההיא דמוליכין לולביהן בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי''ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהן שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב''ד תקון בכל מקום שיש ב''ד אע''פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא ועוד י''ל דבדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבראש השנה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין: הא לאו מלאכה היא דאיצטריך כו'. קשיא אדרבה אי מלאכה לא איצטריך קרא דהא מכל מלאכה לא תעשו נפקא ומשום דלאו מלאכה היא איצטריך קרא ונראה לי דאי לאו מלאכה היא הא פשיטא דליכא למיסרה אבל אי מלאכה היא איצטריך קרא סלקא דעתך אמינא תשתרי משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת ולהכי איצטריך קרא למיסרה ויום תרועה מוקי לה בחול: כל מלאכת עבודה לא תעשו. בי''ט כתיב והוה מצי לאתויי כל מלאכה לא תעשו דאף ביום שבת לא איתסר אע''ג דלא כתיב ביה עבודה: רדיית הפת. פירש רבינו חננאל רדייה דהכא לאחר אפייה ושרי לכתחילה ורדייה דריש מסכת שבת (דף ג:) דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי אפייה דאיסור סקילה או לא התירו דמשמע דאסור מדרבנן ברודה הפת בעוד שהיא עיסה דהוא כעין לש שמרככו כשרודהו בידו ובחנם דחק דהך דהכא נמי לא שריא אלא מדאורייתא כדמוכח בפרק כל כתבי (שבת דף קיז:) גבי מציל פת מן התנור שמציל מזון שלשה סעודות דקאמר כשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בפ' כסוי הדם (חולין דף פד:) דקאמרינן תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יו''ט ואין ודאה דוחה שבת ואפילו הכי לא היו אוסרין אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו: שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות. הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים פי' בקונט' בסוכה (דף מג.) משום דלא פסיקא דאם הגביהו על מנת להצניעו ונמלך והוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא א''כ הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לר''ה אית ליה הכירא וליכא למיגזר אבל ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות [ועיין תוספות מגילה ד: ותוס' סוכה מג. ותוספות ביצה יח.]: