ראש השנה לא ע"א

דף לא - א

ומתרצינן את דעת בני בבל: אמנם כאשר יש ספק איזה שיר צריכים לומר במנחה, אין אומרים שיר של יום כלל, הרי זה מחמת שהשיר של יום חול לא שייך כלל בראש השנה, ואילו השיר של ראש השנה אינו שייך כלל בחול.

אך, שאני התם, שונה הוא השיר של שחרית של ראש השנה שחל ביום חמישי בשבוע, משאר הימים.

כי גם אם יתכן שהיום הוא ראש השנה, אפשר לומר בו את השיר של יום חמישי חול, כרגיל.

משום דשירה דיומיה היא. היות ושירת היום היא, שהרי הוא מתחיל ב"הריעו לאלהים עוזנו".

וזה שכאשר ראש השנה חל ביום חמישי משנים בו את השיר של יום, הוא רק כדי לא לכפול את אותו השיר גם במוסף.

הלכך, מספק, לא מבטלים את שיר של יום חול, כיון שאף הוא ראוי לראש השנה. שמשום ספק כפילה לא מבטלים שיר של תמיד

תניא: רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא:

ביום ראשון בשבוע מה היו הלויים אומרים בשירתם על הקרבן?

"לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" [תהלים כד] עד סוף המזמור.

ואמרו מזמור זה ביום ראשון, על שם שקנה הקב"ה את השמים והארץ ביום הראשון [על ידי בריאתם], והקנה את תבל ליושבי בה.

כלומר, ה' קנה [ברא] את העולם, על מנת להקנותו ליושביו.

והיה אז שליט יחיד בעולמו, שלא נבראו עדיין המלאכים עד היום השני. ולכן נאמר בו "לה' [לבדו] הארץ ומלואה".

ביום שני מה היו אומרים?

"גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלהינו הר קדשו" [תהילים מח].

על שם שחילק הקב"ה את מעשיו, שהבדילם על ידי עשיית הרקיע בין המים העליונים לתחתונים. ומלך עליהן, ונתעלה וישב במרום, ושכן בו כעין שהוא שוכן בעירו ובהר קדשו.

ולכן קוראים בו את המזמור "גדול ה' ומהולל מאוד, בעיר אלהינו, הר קדשו".

בשלישי היו אומרים: "אלהים נצב בעדת אל" [תהילים פב].

על שם שגילה ארץ בחכמתו ביום השלישי.

שנאמר [בראשית א] ביום השלישי: "יקוו המים, ותראה היבשה".

והכין תבל לעדתו. שהארץ היא המקום שבו הציב הקב"ה את עדתו. ועל זה נאמר במזמור הזה: "אלהים נצב בעדת אל".

ברביעי היו אומרים: "אל נקמות ה'". [תהילים צד]

על שם שברא ה' ביום הרביעי חמה ולבנה, ועתיד הוא ליפרע - להנקם מעובדיהן.

בחמישי היו אומרים: "הרנינו לאלהים עוזנו" [תהילים פא].

על שם שברא הקב"ה ביום החמישי עופות ודגים, לשבח לשמו. שכאשר אדם רואה עופות ודגים שונים זה מזה, הוא משבח את מי שבראם.

ועל זה אנו אומרים: "הרנינו לאלהים".

בששי היו אומרים: "ה' מלך גאות לבש" [תהילים צג].

על שם שגמר מלאכתו ביום השישי, ומלך עליהן.

בשביעי היו אומרים: "מזמור שיר ליום השבת".

ליום שכולו שבת!

שהעולם עתיד להחרב באלף השביעי. ואלף שנים חשובים כיום לפני הקב"ה, שנאמר: "אלף שנים בעיניך כיום אתמול" [רש"י סנהדרין צז א].

ובאותו זמן לא יהיה אדם, וכל המלאכות ישבתו, ועל אותו יום אומרים את השיר של שבת.

אמר הקשה רבי נחמיה: וכי מה ראה רבי עקיבא לחלק בין הפרקים הללו? מדוע חילק רבי עקיבא את ההסבר בין הפרקים [המזמורים] הנאמרים בששת ימי החול, לבין הפרק הנאמר בשבת? שבששת ימי החול הוא הסביר שנאמרים הפרקים על שם העבר, ואילו בשבת הוא הסביר שנאמר הפרק על שם העתיד?

אלא, הכל נאמר על שם העבר:

בימות החול הוא כדברי רבי עקיבא:

בראשון אומרים "לה' הארץ ומלואה", על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו.

בשני אומרים "גדול ה' ומהולל מאד", על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם, ונתעלה וישב במרום. ושכן בו כדרך שהוא שוכן בעירו ובהר קדשו.

בשלישי אומרים "אלהים ניצב בעדת אל", על שם שגילה ארץ בחכמתו, אשר בה ניצבת עדתו, והכין תבל לעדתו.

ברביעי אומרים "אל נקמות ה'", על שם שברא חמה ולבנה, ועתיד ליפרע מעובדיהן.

בחמישי אומרים "הרנינו לאלהים עוזנו", על שם שברא עופות ודגים השונים זה מזה, שזה גורם לאדם לשבח לשמו.

בששי אומרים "ה' מלך גאות לבש", על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם.

ואילו בשבת, ההסבר הוא אחרת מהסברו של רבי עקיבא:

בשביעי אומרים "מזמור שיר ליום השבת"

- על שם ששבת הקב"ה ממעשיו בבריאת העולם, שהיתה בעבר, ביום השביעי לבריאתו.

נמצא, שכל הפרקים הנאמרים בשבעת הימים שווים, וכולם נאמרים על מה שעבר.

ורבי עקיבא ורבי נחמיה, שנחלקו האם שיר של שבת נאמר על שם העתיד, קמיפלגי, יסוד מחלוקתם הוא, בדברי רב קטינא.

דאמר רב קטינא: שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב.

ששת אלפים שנה יתקיים העולם, ואלף אחד יחרב.

שנאמר [ישעיה ב]: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". ויום אחד של הקב"ה הוא אלף שנה.

ואילו אביי אמר: תרי אלפים חרוב. העולם יחרב אלפיים שנה לעתיד לבוא.

שנאמר [הושע ו]: "יחיינו מיומיים [אחרי אלפיים שנה שהעולם יחרב], ביום השלישי יקימנו [לתחייה] ונחיה".

ורבי עקיבא, שדרש את הפסוק "מזמור שיר של יום השבת" על לעתיד לבוא, סובר כרב קטינא, שהעולם יחרב וישבות אלף שנה בלבד.

אבל רבי נחמיה, סובר כאביי, שהעולם יחרב אלפיים שנה. ולדבריו אי אפשר לומר את המזמור הזה על יום אחד שכולו שבת לעתיד לבוא, שהרי לדבריו, יומיים הם. לפי שאלפיים שנה הם כיומיים של הקב"ה.

ועתה הגמרא מבארת מה היו הלויים אומרים בשעת הקרבת קרבנות מוסף של שבת:

במוספי דשבתא מה היו אומרים?

אמר רב חנן בר רבא אמר רב: היו אומרים את שירת האזינו, וחילקו אותה לששה חלקים כסדר הזה:

א. "האזינו", וכו'.

ב. "זכור ימות עולם", וכו'.

ג. "ירכיבהו על במותי ארץ", וכו'.

ד. "וירא ה' וינאץ", וכו'.

עד כאן היו בכל פרק ופרק ששה פסוקים מתוך שירת האזינו. ומכאן ואילך היו בכל פרק שמונה פסוקים:

ה. "לולי כעס אויב אגור", וכו'.

ו. "כי ידין ה' עמו", וכו' עד סוף השירה.

והסימן לזכור את חלוקת השירה, הוא - הזי"ו ל"ך.

ובכל שבת אמרו פרק אחד מתוך השירה, עד שסיימו אותה כעבור שש שבתות. ושוב חזרו והתחילו מתחילתה של השירה [מסקנת הגמרא להלן].

ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחלוקים פרקי שירת האזינו כאן, בשיר שהלויים אומרים - כך הם חלוקין בקריאת התורה בבית הכנסת.

שעולים ששה קרואים לתורה לפי חילוק הפרשיות הללו, וקוראים את שירת האזינו כפי החלוקה הזאת.

והעולה לתורה השביעי, קורא מאחרי השירה עד סוף הפרשה.

ועתה הגמרא מבארת את השיר שהיו הלויים אומרים בשעת הקרבת התמיד של בין הערביים של שבת:

במנחתא דשבתא - מה היו הלויים אומרים?

אמר רבי יוחנן: מחזור של שלש שבתות היה:

בשבת הראשונה אמרו מחצית משירת הים. שהיו מתחילים "אז ישיר", עד "מי כמכה באלים ה'".

ובשבת השניה, אמרו את המחצית השניה של שירת הים:

"מי כמכה באלים ה'", עד סוף השירה.

ובשבת השלישית אמרו: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה", עד סוף אותה שירה [במדבר כא יז - כ].

אבעיא להו נשאלה שאלה לבני הישיבה:

הני כולהו, כל אותם הפרקים של שירת האזינו, האם בחד שבתא אמרי להו, האם אומרים את כולם בשבת אחת, והיו מחלקים ביניהם, על ידי שהחליפו את מנגינת השיר, וכן החליפו את כלי הזמר, ושינו את תקיעת החצוצרות.

או דלמא שמא כל שבתא ושבתא אמרי חד. בכל שבת ושבת אמרו פרק אחד בלבד, וכאשר גמרו לקרוא את המחזור של כל ששת הפרקים, חזרו והתחילו שוב מתחילת הסדר.

תא שמע, בוא ושמע ראיה לפשוט את הספק:

דתניא: אמר רבי יוסי: עד שהראשונה, שירת האזינו [שהוזכרה ראשונה], אומרת אחת, נאמרת על המוספין בשלמות, פעם אחת במחזור של שש שבתות.

שניה, השירה של מנחה, הנאמרת במחזור של שלש שבתות - חוזרת שתים!

כי במחזור של שש שבתות יש שני מחזורים של שלש שבתות.

ומדייקת הגמרא: שמע מינה, מדברי הברייתא הזאת אתה למד, שכל שבתא ושבתא אמרי חד, שבכל שבת אמרו פרק אחד בלבד.

ומסקינן: אכן שמע מינה שכך היה.

במשנתנו [ובמשנה הקודמת] נשנו תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי ביבנה.

ועתה מביאה הגמרא מימרא של רבי יוחנן, שממנה נלמד שהסנהדרין גלתה מירושלים בימי רבן יוחנן בן זכאי, וישבה ביבנה.

אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה, והסתלקה מישראל דרגה אחר דרגה, מעט מעט.

דבר זה נלמד מקראי, מהכתובים לקמן.

וכנגדן - גלתה סנהדרין, והתרחקה מבית המקדש עשר מסעות, מעט מעט, ודבר זה, מגמרא, כך קיבל רבי יוחנן מרבותיו.

ורבי יוחנן מבאר את דבריו:

עשר מסעות נסעה שכינה - מקראי, אלו הן:

א. מהכפורת שעל הארון, התרחקה השכינה לכרוב שמעל הכפורת.

ב. ומכרוב התרחקה השכינה למפתן בית המקדש.

ג. וממפתן הבית התרחקה השכינה ונסעה לחצר, אל חלק העזרה שבין האולם והמזבח, שהוא קדוש יותר משאר העזרה, כמבואר במסכת כלים.

ד. ומחצר התרחקה השכינה למזבח החיצון.

ה. וממזבח החיצון לגג ההיכל.

ו. ומגג ההיכל לחומה - לחומת העזרה.

ז. ומחומה [מחומת העזרה] לעיר ירושלים.

ח. ומהעיר ירושלים להר הזיתים.

ט. ומהר הזיתים למדבר.

י. ומהמדבר עלתה וישבה במקומה ברקיע.

שנאמר [הושע ה]: "אלך ואשובה אל מקומי", שהוא הרקיע.

והטעם שהשכינה הסתלקה מעט מעט, הוא משום שהיה קשה בעיני הקב"ה להסתלק מישראל. ולפיכך הסתלק לאט לאט, והיה מצפה שמא ישובו בתשובה [רש"י].

ורבי יוחנן מביא את הכתובים שמהם למד על עשר המסעות הללו:

א. מכפורת לכרוב. ב. ומכרוב למפתן הבית - זאת למדים אנו מן הכתובים הבאים:

דכתיב [שמות כה] בענין הארון שבבית המקדש:

"ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת", מכאן שתחילה היתה השכינה על הכפורת.

וכתיב בספר יחזקאל [פרק ט]: "וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו, אל מפתן הבית".

מכאן שבימי יחזקאל שהה "כבוד ה'" [השכינה] על הכרוב כמה ימים, ואחר כך הסתלק משם ושכן על מפתן הבית.

ומכאן למדנו שמן הכפורת הסתלקה השכינה לכרוב, ומכרוב למפתן הבית.

ג. וממפתן בית המקדש לחצר [אל חלק העזרה שבין האולם והמזבח] - זאת למדים אנו מדכתיב בספר יחזקאל אחרי הפסוק הזה [פרק י פסוק ד]:

"וימלא הבית את הענן, והחצר מלאה את נגה כבוד ה'".

["נגה כבוד ה'" - זו השכינה].

ד. מחצר התרחקה השכינה למזבח החיצון, דכתיב בספר עמוס [פרק ט]: "ראיתי את ה' נצב על המזבח". ואף על פי שעמוס חי לפני יחזקאל, בכל זאת, מאחר וסילוק השכינה היה דרגה אחר דרגה, כלפי חוץ, בעל כרחך שעמוס התנבא על העתיד, שמן החצר השכינה תתרחק ותשכון על המזבח.

ה. וממזבח החיצון לגג ההיכל, דכתיב [משלי כא]:

"טוב לשבת על פנת גג מאשת מדנים [מריבות] ובית חבר".

ופסוק זה אמרו שלמה על השכינה: טוב לה לשכינה להסתלק אל הגג, משבת עם כנסת ישראל, שנמשלה לאשת מדנים מפני שהעמידה צלם בהיכל.

[ו"בית חבר" הינו בית המקדש, שישראל חברו בו את הצלם עם השכינה. ושלמה התנבא על העתיד, כדרך שהתנבא עמוס].

ו. מגג ההיכל לחומה [לחומת העזרה], דכתיב [עמוס ז]:

"והנה ה' נצב על חומת אנך [החומה הנבנית בעזרת "אנך", דהיינו משקולת הקשורה לחוט ובעזרתה מיישרים את הבניה. מפרשי הנ"ך].

ז. מחומה לעיר ירושלים, דכתיב [מיכה ו]: "קול ה' לעיר יקרא".

ח. ומעיר ירושלים להר הזיתים, דכתיב [יחזקאל יא]: "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם [ממזרח] לעיר" והוא הר הזיתים העומד ממזרח לירושלים.

ט. ומהר הזיתים למדבר, דכתיב [משלי כא]: "טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדינים [מריבות] וכעס". אשת מדינים וכעס היא כנסת ישראל שהכעיסה את הקב"ה. ושלמה אמר שטוב לשכינה לשבת במדבר. מלשבת בקרבת כנסת ישראל בהר הזיתים.

י. וממדבר עלתה וישבה במקומה בשמים, דכתיב [הושע ה]: "אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו [עד שיחזיקו ישראל את עצמם אשמים ויודו על אשמתם] ובקשו פני".

אמר רבי יוחנן: ששה חדשים לאחר החורבן, ולאחר שגלתה השכינה מישראל, נתעכבה שכינה לישראל במדבר, ולא עלתה לשמים, כי ציפתה להם, שמא יחזרו בתשובה.

כיון שלא חזרו, אמר הקב"ה: תיפח נפשן!

שנאמר [איוב יא]: "ועיני רשעים תכלינה, ומנוס, הקב"ה שהוא מבטחם, אבד מנהם [מהם]. ותקותם - תהיה להם למפח נפש".

ועתה רבי יוחנן מפרש את מה שאמר: "וכנגדן גלתה סנהדרין אף היא עשר מסעות, ודבר זה נלמד מגמרא".

מסעות השכינה הללו היו בימי בית ראשון, ואילו מסעות הסנהדרין דלהלן היו בימי בית שני. ^[14]

[והמהרש"א כתב שכנגד אותן מסעות נסעו הסנהדרין בבית ראשון].

בתחילה, ישבה הסנהדרין בלשכת הגזית, כאשר חציה של הלשכה היה בעזרה, וחציה מחוץ לעזרה [מדות ד ד] והסנהדרין היתה יושבת בחציה שבחול [יומא כה].

ואלו הן עשר מסעות הסנהדרין:

א. מלשכת הגזית - לחנות. שהוא מקום בהר הבית ושמו היה "חנות". ^[15] וארבעים שנה לפני חורבן הבית גלתה לשם הסנהדרין.

מפני שהתרבו הרוצחים ולא הספיקו לדונם. ולפיכך גלו מלשכת הגזית, כי אין דיני נפשות נוהגים בשום מקום אלא בזמן שהסנהדרין יושבת בלשכת הגזית. ^[16]

ב. ומחנות גלתה הסנהדרין לירושלים מחוץ להר הבית.

ג. ומירושלים ליבנה. שם דר רבן יוחנן בן זכאי, שהיה הנשיא.

תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא בראשון מהו אומר לה' הארץ ומלואה וגו'. דביום ראשון נבראו שמים וארץ על שם שקנה דכתיב קונה שמים וארץ. והקנה שנאמר והארץ נתן לבני אדם. והוא שליט בעולמו שנאמר לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. בשני אומר בעיר אלהינו הר קדשו על שם שחילק מעשיו שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים. כך חילק הקב"ה ובחר בירושלים. ונקראת עיר אלהינו ושכינתו בה. בשלישי אומרי' אלהים נצב בעדת אל וגו' על שם שגילה ארץ בחכמתו כדכתיב ותראה היבשה והכינה לעדתו שקיבלו משפטיו כדכת' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. פי' אילולי ישראל שקיבלו בריתי להגות בה יומם ולילה לא שמתי שמים וארץ. רביעי וחמישי וששי פשוטין הן הללו כולן השירות על שם מעשיו של הקב"ה.

בשביעי מזמור שיר ליום השבת ליום שעתיד להיות כולו שבת. כלומר אלף שנה שהוא יומו של הקב"ה. ואח"כ תחיית המתים.

אמר ר' נחמיה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו. כלומר ששה ימים על שם מעשיו של הקב"ה. ויום השביעי ליום שכולו שבת. אלא גם יום שביעי על שם מעשיו הוכנה השירה הזאת. וכן פירשוה מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת כדכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת וגו' וקמיפלגי ר' נחמיה ורבנן בהאי סברא. חכמים סברי שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד אלפא חרבן.

שנא' יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו:

במוספי דשבתא מאי אמר. הזי"ו ל"ך. פי' מהאזינו עד זכור ימות עולם. וקורין אותה שירה במוסף של שבת. ובשבת אחרת קורין מזכור עד ירכבהו יכן בכל שבת ושבת קורין אחת. נמצאו שקורין שש שבתות בשירת האזינו. וכשישלימו שש שבתות חוזרין כך לעולם. ובמנחה בשבתות אומר. שבת ראשונה במנחה אומר אז ישיר משה. שנייה מי כמוכה באלים שלישית אז ישיר ישראל וכשישלימו חוזרין. נמצאת שירת האזינו נקראת בשש שבתות ואח"כ חוזרין. ואלו שלש שבתות חוזרין. נמצאת שירת אז ישיר ישראל חוזרין בה פעמים עד שתשלים שירת האזינו לחזור. וזהו פי' עד שהראשונה והיא שירת האזינו חוזרת אחת. שנייה שירת המנחה בשבת חוזרת שתים ש"מ דהני שלש כל שבת אומר אחת מהן במנחה.

אמר רבא כדרך שחולקין בפסוקים של שירת האזינו כאן כמו שאומר הזי"ו ל"ך כך חולקים בקריאם בס"ת בכנסת. הראשון קורא מהאזינו עד זכור והשני מזכור עד ירכבהו. השלישי ירכבהו. הרביעי וירא ה' וינאץ. החמישי לו חכמו הששי כי ידין ה' עמו. עד סוף השירה כן כל אחד ואחד.

א"ר יהודה בר אידית עשר מסעות נסעה שכינה מקראי.

אחד מכפורת לכרוב שנאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת ואח"כ מבין שני הכרובים. מכרוב לכרוב וירכב על כרוב ויעוף וגו' כו' עד וממדבר עלתה למקומה שנאמר אלך ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרונני.

אמר ר' יוחנן ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה. ולא חזרו כיון שלא חזרו אמר תיפח עצמן. שנאמר ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש.

וכנגדן גלתה סנהדרין עשר גליות מגמרא. מלשכת הגזית לחנות. ומן החנות לירושלים כו'.

בכל יום ויום היו הלויים משוררים על הדוכן אחר הקרבת הקרבן בשעת הנסוך והיו אומרים מעין מלאכת היום שבמעשה בראשית ובכל שיר ושיר היו שם שלש פסיקות על כל פרק מהם היו כהנים תוקעים והעם שבעזרה משתחוים והתקיעות תשע בין כלם ועל איזה קרבן היו משוררים על עולת חובה של צבור כגון תמידים וכיוצא בהם ועל זבחי שלמי צבור שהם כבשי עצרת אבל עולת נדבה שהיו הצבור מקריבים ממותר תרומת הלשכה לקיץ המזבח אין בהם שירה אע"פ שהם של צבור וכן נסכים הבאים בפני עצמם אין אומרים בהם שירה כמו שיתבאר במקומו הראוי לו ומ"מ שיר שהיו הלויים אומרים בקרבנות שהיו מסודרים כך הוא כל השנה ביום ראשון היו אומרים ליי' הארץ ומלאה וגו' ובשני גדול י"י ומהולל מאוד וגו' בשלישי אלהים נצב בעדת אל וגו' ברביעי אל נקמות י"י וגו' בחמשי הרנינו אלהים עזנו וגו' בששי י"י מלך גאות לבש וגו' בשבת מזמור שיר ליום השבת וטעם לזכירת אלו המזמורים נרמזים בכאן בגמ' וכמו שביארנו ענינם במוסף השבת היו אומרים בשירת האזינו שבת ראשונה עד זכור ימות עולם ובשניה עד ירכיבהו על במתי ארץ וכן כלם כסדר הזי"ו ל"ך ונמצאת כלה לששה שבתות והיו חוזרין חלילה ועל הדרך שסדורה כאן סודרין אותה בשבת שלה בבית הכנסת ר"ל שהששה עולים קורין את השירה כסדר הזי"ו ל"ך האמור כאן ושביעי מסיים הסדר כמו שביארנו במסכת מגילה מנחת שבת בתמיד של בין הערבים ראשונה אז ישיר משה שניה מי כמוך שלישית אז ישיר ישראל וחוזרין חלילה כל השנה באלו השלשה תמיד של שחר בר"ה כבר ביארנו בו שאין השיר משתנה בו אבל מוסף שלו היו אומרים הרנינו לאלהים עזנו ואם חל להיות בחמשי שזה המזמור הוא בו שיר של חול היו אומרים הסירותי מסבל שכמו ומנחה שבו היו אומרים קול י"י יחיל מדבר שאר מוספים של שאר ימים טובים וראשי חדשים מפורשים במסכת סופרים ובשאר מקומות ואין זה מקומם:

בד"ה וירכב על גו' אשר היה עליו למפתן הס"ד ואחר כך מה"ד וימלא הבית וגו' כצ"ל:

בד"ה עד אשר יאשמו כו' עכ"ל סיפא דקרא דאלכה ואשובה וגו' הוא וק"ל:

בראשון היו אומרים לה' הארץ וגו' ע"ש שקנה וכתיב מי יעלה בהר ה' וגו' נקי כפים וגו'. היינו שהקנה וכתיב ביה ויבא מלך הכבוד מי וגו' היינו השליט בעולמו ביחידי:

בב' היו אומרים גדול ה' ומהולל וגו'. שחילק מעשיו בין עליונים לתחתונים וכן חילק מעשיו בתחתונים גופיה יפה נוף משוש כל הארץ וגו' ומלך עליהם כמ"ש ביה קרית מלך רב:

בג' היו אומרים אלהים נצב בעדת אל וגו' ע"ש שגילה כו'. כפרש"י מקום מצב עדתו שנאמר ותראה היבשה וגו' ע"ש שהמשפט הוא קיומו של עולם מלהביא מבול לכסות הארץ וז"ש עד מתי תשפטו עול וגו' להביא שוב מבול לעולם שנחתם על כך כדכתיב כי מלאה הארץ חמס וגו'. ואמר בד' היו אומרים אל נקמות כו' ועתיד ליפרע מעובדיהן וזה המזמור אמרוהו ביום ד' אלא בשעת החורבן אליא נפל בפומייהו ביום ד' כדאמרינן בערכין (י"א: י"ב.) ולפי שמזמור זה מפורש על פורענות שעובדין לחמה ולבנה וכן היו ישראל באותו זמן בשעת החורבן. ואמר בה' אמרו הרנינו לאלהים עוזינו וגו' ע"ש שברא עופות ודגים לשבח לשמו כו' דבאותו יום ה' נבראו בתחלה בעלי חיים לכבודו ולספר שבחו. ואמר בה' היו אומרים ה' מלך גאות לבש ע"ש שגמר מלאכתו כו' כמ"ש בו אף תכון תבל בל תמוט. ואמר ביום השבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת כו' דבו משתעי בעוה"ב כמ"ש בו עלי עשור וגו' כדאמרינן בערכין ומסיק כדרב קטינא וכו':

וחד חרוב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא וגו'. דהיינו יום אחד מיומו של הקב"ה שהוא אלף שנים וכן לאביי תרי חרוב מיומו של הקב"ה והוא מפורש בפרק חלק:

במוספי דשבת כו' הזי"ו ל"ך כו' במנחה כו' אז ישיר כו'. והם כלל שירות שבתורה וקבעו אותן שירות ביום השבת לפי הקדושה ובימי חול קבעו שירות של דוד שאין בהן קדושה כ"כ ולסימן טוב חלקו פ' האזינו לז' חלקים בר"ת הזי"ו ל"ך ששיר של שבת יש לו זיו דהיינו מפי משה שקרן עור פניו ותרגומו זיו:

י' מסעות נסעה שכינה וכו'. בכמה מקומות מצינו שהקדושה היא י' מעלות זו על גבי זו וה"נ לפי פגם הקדושה על ידי עונות שלהם היתה סילוק שכינה והקדושה מהם מי' מקומות אלו שלמטה לפי דיבוק השכינה והקדושה עד שנסתלק לגמרי מלמטה לשוב אל מקומה למעלה:

מגג לחומה דכתיב הנה ה' נצב על חומת וגו' היינו חומת העזרה כפרש"י אבל על חומת העיר ע"כ לא היתה השכינה דהא כתיב מעל תוך העיר ויעמוד על ההר וגו' משמע דעל חומה שביניהם שהיא חומת עיר לא באה שכינה שם:

דכתיב טוב לשבת בארץ מדבר וגו' פרש"י סיפיה דקרא מאשת מדנים ואשת חבר עכ"ל ואינו כן אלא סיפיה דהאי קרא מאשת מדנים וכעס ר"ל אשת מדנים כנסת ישראל וכעס עש"ה כי הכעסוני בהבליהם:

אלך ואשובה אל מקומי וגו'. האי קרא הושע אמרו גם מקמי עמוס כמ"ש פ"ק דב"ב תחלת דבר ה' בהושע וגו' ומכל שכן דמקמי יחזקאל הוה כמה דורות אלא שהיה מתנבא על העתיד כו' כפרש"י לעיל גבי נצב על המזבח וגו':

ששה חדשים נתעכבה כו'. הני ו' חדשים אינו מפורש בשום מקום מאי נינהו ונראה לפרש דמיום שסמך מלך בבל על ירושלים דהיינו מי' בטבת עד ט' בתמוז שנבקע העיר כמפורש בפ"ק הם ו' חדשים ובאותן ו' חדשים הרחיקה השכינה עצמה מעיר עד למדבר ונתעכבה שם שמא יחזרו בתשובה וכשלא חזרו באותן ו' חדשים עד ט' בתמוז עלתה השכינה וישבה במקומה דבו ביום בטל גם התמיד וזהו פי' הכתוב שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אוותותם וגו' ע"פ מ"ש חמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים שהם מונין לחמה כמפורש פ' הישן דממשלתן של עובדי כוכבים בעוה"ז כממשלת החמה והם אותות שלהם שנאמר ומאותות השמים אל תחתו וגו' וע"ז אמר שאגו צורריך שצרו על ירושלים בעשרה בטבת עד ט' בתמוז שהן הו' חדשים שבקרב מועדיך שהצומות קרוין מועדים כמפורש פ"ק בזמן שיש שלום שמחה וי"ט הם ושמו אותן ו' חדשים אותות להצליח בהן כי באותן ו' חדשים מתקופת טבת עד תקופת תמוז שנבקעה העיר הם ימים שגברה החמה מיום ליום שהוא אות על הצלחת העובדי כוכבים שהם מונין לה וההיפך אמר באותו מזמור אותותינו לא ראינו שהרי בטבת בעשרה לחדש שצר וסמך האויב על העיר. וגם בט' לחדש תמוז שנבקעה העיר וכן בט' באב שחרב הבית הלבנה מוספת ממשלתה ואורה עד ט"ו בחדש ואעפ"כ אנו לא ראינו שום הצלחה באותן ימים:

ותקותם וגו' כלומר שהקב"ה היה מקוה ומצפה במדבר שיחזרו בתשובה אבל עיני רשעים וגו' תולה הקללה בהם שאין להם תקוה רק מפח נפש:

וכנגדן גלתה סנהדרין כו'. פרש"י כל הנך גליות דסנהדרין דבית שני קאמר ומסעות דשכינה בבית ראשון קאמר עכ"ל ומיהו בגליות דסנהדרין בבית ראשון נמי הכי הוה דהא כנגדן קאמר ועוד דא"כ מאי פליג ר"א וקאמר דשש גליות גלו בבית ראשון וכן הא דקאמר נמי שגלו מלשכת הגזית לחנות משום דנפישי רוצחים ודאי בבית ראשון נמי גלו מטעם זה דהוו שכיחי רוצחים טפי מבבית שני כדמוכח בפ"ק דיומא דבית ראשון חרב בעון ע"ז ג"ע ש"ד ובית שני לא חרב אלא מפני שנאת חנם:

גמרא איבעיא להו כולהו בחד שבתא א"ל כו'. ופי' רש"י והיו חולקין הפרקים כו' ובתקיעת חצוצרות ועי' בפ"ז דתמיד מ"ג דגם בשיר דחול היו חולקין לפרקים (ועי' סוכה (נג ב) במשנה ובפרש"י). וק"ל דא"כ נפישי להו תקיעות במוסף דשבת ושם בסוכה מבואר במשנה דאין במוספין אלא תשע וע"ש בגמרא וצ"ע:

גמ' שם ומכרוב לכרוב. נ"ל שהוא ט"ס וצריך למחקו וכן ליתא באבות דר"נ וכ"מ מרש"י ד"ה וירכב וכן מחקו הב"ח. ואל"ה יהיה אחד עשר ואף שזה יש ליישב מ"מ מדלא הביא הש"ס קרא לזה מוכח דל"ג ליה. ועי' בפתיחתא דאיכה רבתי פתיחא דתנו לה' אלהיכם כבוד ג"א:

רש"י ד"ה שאני התם. אלא בחמישי בשבת היו מחלפין אותו. לכאורה הל"ל היו מחסרין אותו. [ונראה דס"ל דבכל יום לא היו אומרים ג"כ כל המזמור אלא עד הסירותי וכ"מ ממש"כ לעיל ד"ה הסירותי. משום דבר"ה יצא יוסף מבית האסורים ואלת"ה תיפוק ליה דשירה דיומא היא] :

רש"י ד"ה שחילק מעשיו. וישב במרום דוגמת שכנו בעירו כו'. ולעד"נ דבעיר אלהינו הכוונה על ירושלים דלמעלה עי' תענית (ה):

רש"י ד"ה הזי"ו ל"ך. ע"כ ששה פסוקים לפרק ומכאן ואילך ח' פסוקים כו'. וצ"ע דבספרים שלפנינו מן לולי עד כי ידין ט' פסוקים וכעת לא מצאתי מי שהעיר בזה. {כאן הערה=עי' בס' איי הים כאן שכתב דמ"ש רש"י "ומכאן ואילך ח' פסוקים" כלומר לא פחות מח'.} גם מש"כ התוס' ממס' סופרים וישמן צ"ע דמירכיבהו עד וישמן ליכא רק שני פסוקים ובזה מצאתי להפ"ח שהרגיש. ודע שאנכי תמה מאד על לשון הטוש"ע סי' תכ"ח ס"ה שכתבו כדרך כו' שהיו קורין השירה פעם א' לששת ימי השבוע. משמע שהיו קורין אותה בחול בכ"י פרק אחד הלא כאן מבואר שלא היו קורין אלא בכל שבת פרק א' עד שהיו גומרין אותם בששה שבתות וכ"ה ברמב"ם וצע"ג. אח"ז נאמר לי שהגאון יעב"ץ העיר בזה בסידור שלו:

רש"י ד"ה מכפרת כו׳ שעשה שלמה העומדין כו׳. נ"ב דליכא למימר מכרוב דעל הארון נסתלקה למפתן דכיון דאסתלקא לה מן הכפורת הרי כבר נסתלקה אז גם מכרובים כי אותם הכרונים היו סוככים על הכפורת. אבל לא ידענא מאי קראה דסילוקה מן הכפורת לכרוב דבדביר. וי״ל מדכתיב נעלה מעל הכרוב ואי מכרוב דארון משתעי הול"ל מן הכרובים דהשראת שכינה על שני הכרוכים בשוה היתה כדכתיב ודברתי אתך מבין שני הכרובים וכן נקרא ה' בכ״מ יושב הכרובים לא יושב כרוב אחד. אלא ע"כ בכרוב שעומד בבית משתעי קרא דסלוק שכינה כי שם לא היתה שכינה שרויה בקבע רק במקרה דרך נסיעה וסלוק. והשתא דאתית להכי שפיר איכא לאוקמי נמי גרסא דמייתי קרא דוירכב על כרוב דמסיים ביה ויעוף דהיינו דרך עפיפה שלא במקום שכינת כבודו העצמי הוא דכתיב. ואתי שפיר דמייתי ליה תלמודא לראיה שכך הוא דרך נסיעתו:

בָּרִאשׁוֹן, מַהוּ אוֹמֵר? (תהלים כד, א) "לַהֳ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה תֵּבֵל וְיוֹשְׁבֵי בָהּ", עַל שׁוּם שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ. פירוש אמרו רבותינו ז"ל ביום ראשון ברא השמים וכל אשר בה והארץ וכל אשר בה אך היו בכח ואחר כך היה גוזר שיצא הכח לפועל ולכן אמר (בראשית א, כד) 'תּוֹצֵא הָאָרֶץ' (בראשית א, יא) 'תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ' כי כל הבריות כבר הם בקרבה ועתה תוציא אותם לפועל, וזהו שאמרו שקנה הארץ בבראו אותה, ועוד גם כן ביום ראשון הִקְנָה בה כח של תולדות שלה וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ שלא נתן בה כח התולדות שתהיה מוציאה אותם מאיליה אלא שלט בעולמו שלא תוציא אותם אלא רק על פי גזרתו שגוזר תוציא הארץ ומוציאה שאין הכח שהקנה לה יוצא מאיליו אלא יוצא על פי גזרתו ומאמרו ולזה אמר וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ.

בַּשִּׁשִּׁי, מַהוּ אוֹמֵר: (תהלים צג, א) "הֳ' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ", עַל שֵׁם שֶׁגָּמַר מַעֲשָׂיו, וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. נראה לי בס"ד 'גָּמַר מַעֲשָׂיו' היינו שאמר לעולמו די שגזר שלא יהיה עוד בריאה חדשה כמו שנאמר (קהלת א, ט) 'וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' וידוע כי בשבעה שמותיו יתברך שאין נמחקים יש שם שדי שהוא שם בן שלש אותיות שבו אמר לעולמו די ולכן מזמור 'הֳ' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ' הוא ביום שישי שבו גזר שלא יהיה עוד בריאה חדשה וגזרה זו רמוזה בשם שדי שהוא בן שלשה אותיות והוא המורה שאמר לעולמו די, וזהו גֵּאוּת לָבֵשׁ חלק תיבת 'גֵּאוּת' לשתים וקרי בה 'ג' אוֹת' לבש רמז לשם שדי שהוא ג' אוֹת, ולכן דריש בזה שֶׁגָּמַר מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם.

אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי מָה רָאָה רַבִּי עֲקִיבָא לְחַלֵּק בֵּין הַפְּרָקִים הַלָּלוּ? אֶלָּא, בָּרִאשׁוֹן שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשָׁלַט בְּעוֹלָמוֹ וכו'.. הא דהוצרך רבי נחמיה לכפול ולשנות כל הדברים של ימי בראשית היינו שבא לומר לרבי יהודה מה ששמעת אתה בשם רבי עקיבא היא שמועה בטעות אלא כך אני שמעתי משמיה דרבי עקיבא כנוסח זה, ואם לא היה מזכיר רבי נחמיה אלא רק בשביעי על שום ששבת היינו חושבים שלא אמר רבי נחמיה דברים אלו מפי השמועה ששמע משמיה דרבי עקיבא אלא בא ליישב דברי רבי עקיבא מדעתו כדרך האמוראים הבאים לתקן דברי המשנה בראותם בה דבר מוקשה שאומרים מדעתם חסורי מחסרא והכי קתני, או אומרים לאו הכי אתמר אלא הכי אתמר שעושין הגה"ה ותיקון מדעתם בדברי המשנה. ושוב ראיתי מה שכתוב בפתח עינים והרואה יראה דמה שפירשתי אנא עבדא יבא נכון בעזה"י.

וְקָמִפְלְגֵי בִּדְרַב קְטִינָא. פירוש בעלי השמועות האלה מה שאמר רבי יהודה משמיה דרבי עקיבא ומה שאמר רבי נחמיה משמיה דרבי עקיבא פליגי בהא דרב קטינא, והיינו דלעולם רבי עקיבא כך אמר בשביעי אומרים (תהלים צב, א) 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' על שם השבת, ובעל השמועה דרבי יהודה מפרש להא דאמר על שם השבת על העתיד לבוא שהוא יום שכולו שבת, ובעל השמועה דרבי נחמיה מפרש להא דאמר על שם השבת רוצה לומר עַל שֵׁם השביתה שֶׁשָּׁבַת ולא קאי על העתיד לבוא.

דְּאָמַר רַב קְטִינָא: שִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנִין הֲוֵי עָלְמָא, וְחַד חָרִיב. פירוש יחרב חומר הטבעי המצוי עתה מפני כי יזדכך החומר של עולם הזה ויהיה זך כמו חומר גוף הצדיקים אשר יושבים עתה בגן עדן התחתון ששם הנפש מתלבשת בגוף שנראה לעיני הכל גוף גמור, אך באמת הוא חומר זך קרוב לרוחני ממש שאין צריך לאכילה ושתיה גשמית אלא ניזון מריח הטוב של גן עדן וחי לעולם ולא ישלוט בו לא שינה ולא שום מקרה טבעי, ככה יהיו הגופים לעתיד באלף השביעי.

עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה. נראה לי בס"ד טעם לעשר כי הקב"ה חס על העולם הזה שנברא בעשרה מאמרות, ולכן עשה המסע בהדרגות דחלקם לעשרה אולי ישובו בנתיים ולא תצטרך ליסע עוד.
גם נראה לי בס"ד טעם אחר על פי מה שכתב מאורי אור ז"ל שהמלכות נקראת א"ט שהיא תחילתה נקודה אחת ומתוספים לה תשעה ספירות ונשלמת לעשר עיין שם. וידוע כי אור השכינה שהיה שוכן בבית המקדש נמשך ובא מספירת המלכות העליונה ולכן כנגד זה נסע אור השכינה שבבית המקדש עשר מסעות דהיינו תשע מסעות הם ועם מקומה הראשון נעשו עשר, והתשע הם כנגד ט' ספירות הבאים לה בסוד תוספת ומסע העשירי שהוא מקומה הראשון הוא כנגד נקודה העיקרית שבה, ולכן כתיב (איכה א, א) 'אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד' רוצה לומר אֵיךְ הֳ' שהיא סוד אור השכינה יָשְׁבָה 'בָדָד' גימטריא עשר כי עשר ישיבות ישבה בעשר מסעות אלו. ודע כי עיקר הגרסה היא מִכַּפֹּרֶת לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן ודוק.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִתְעַכְּבָה שְׁכִינָה לְיִשְׁרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. כתב מהרש"א ז"ל דאלו הששה חדשים הם מיום עשרה בטבת עד תשעה בתמוז ובאותם הששה חדשים נסעה עשר מסעות הנזכר עיין שם והוא נכון. אמנם צריך להבין איך רמוז זה בהאי קרא של (איוב יא, כ) 'וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם'? גם למה התחילו בטבת ונשלמו בתמוז?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דחדשי הקיץ מניסן עד תשרי הם חדשי הנקבה וחדשי החורף מתשרי ועד ניסן הם חדשי הזכר, גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כי תמוז הוא בחינת עין ימין בחדשי הנקבה וטבת הוא עין ימין בחדשי הזכר וכנזכר כל זה בשער הכונות יעוין שם. ולפי זה נמצא זמן שהאריך להם לטובתם הוא מתחיל בעין ימין ומסיים בעין ימין דאולי באלו הימים נפקחים עיניהם לשוב בתשובה דהתשובה תהיה מכח עיני האדם להימין בדרכיו כמו שנאמר (קהלת ב, יד) 'הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ'.
ולזה אמר 'וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה' שהארכתי זמן לרשעים שהוא מזמן התלוי ואחוז בעין אל זמן התלוי ואחוז בעין אולי תפקחנה עיניהם לשוב בתשובה, אך הם עיניהם תכלנה שלא פקחו עיניהם לשוב 'וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם' וא"ו של תיבת וּמָנוֹס רמז לששה חדשים הנזכר כלומר וא"ו חדשים שעשיתי להם מנוס בהם, אבד מנהם, שלא הועילו לשוב בם בתשובה. והנה בששה חדשים ק"ף יום לפי חשבון סתם חודש שהוא שלשים יום והם כמנין 'עֵינַיִם' [180] לומר זמן זה ניתן להם בשביל עינים שלהם אולי תפקחנה לשוב בתשובה.

בגמרא שאני התם דשירה דיומיה הוא. ופרש"י דלעולם כל היכא דמספקא לא אמרינן כלל. וכתב מהר"ם אלשיך בתשובה סימן קל"ח דהא דהיכא דמספקא ליה לא אמרינן כלל ע"כ לא מתוקמא אלא כמ"ד דשיר אינו מעכב הקרבן דלמ"ד דשיר מעכב הקרבן פשיטא דצריך לאומרו היכא דמספקא להו ככל ספיקי דאורייתא וע"פ הדברים האלה רוצה ליישב דברי הטור א"ח סימן קל"ג שכתב שאין אומרים שיר של יום בבה"כ בין הערביים אלא בשחרית לחוד והוא נגד הגמרא שלנו דמשמע להדיא שאמרו השיר בתמיד של בין הערביים ולפי שיטתו א"ש משום דסתם מתני' ר"מ היא דס"ל דשיר מעכב הקרבן וא"כ כל השקלא וטריא דהכא דקאי אמתני' דקתני נתקלקלו הלוים בשיר ואפ"ה בעי למימר כל היכא דמספקא ליה לא אמרינן ע"כ היינו משום דיש חילוק בין שיר דשחרית לשל ערבית דשל שחרית מעכב ושל ערבית אינו מעכב ע"כ תמצית לשון מהר"מ אלשיך ע"ש והובא דבריו בס' יום תרועה אבל באמת לכאורה דבריו דחוקים מאד דמאן פלג לן ומה טעם יש בדבר לחלק בין של שחרית לשל ערבית דהא מאן דאמר שיר מעכב הקרבן ילפינן להו בעירובין מקראי טובי דעיקר השיר מן התורה וא"כ לא שייך כלל לחלק ביניהם דהא בהדיא כתיב בתמיד של בין הערביים כמנחת הבקר וכנסכו משמע דשווין בכל ענין לגמרי ועוד דבעיקר דבריו שכתב הלכה כר"מ משום דסת"מ כר"מ משום הא לא איריא כיון שזה אינו מבואר כלל במשנה אם אמרו שירה של חול או שלא אמרו כלל דהא סתמא קתני ונתקלקלו כו' ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וא"כ בשביל כך אין לנו להוציא הלכה פסוקה דקיי"ל בכל דוכתי דפליגי יחיד ורבי' הלכ' כרבים וה"נ קתני בבריית' להדי' בגמרא דעירובין בלשון דפליגי ר"מ וחכמים וס"ל לחכמים דאינו מעכב ומסתמא הכי הלכתא וכן נראה להדיא שהוא שיטת הרמב"ם ז"ל דאי ס"ד דס"ל דמעכב הקרבן הוי ליה לפרש כן אע"כ דאינו מעכב ובר מן דין קשיא לי טובא על דבריו אפי' למ"ד שיר מעכב הקרבן אי אפשר לומר דכל היכא שלא אמר שיר של יום ממש מעכב הקרבן כיון דמקראי דאורייתא ילפינן ליה והיכא רמיזא באורייתא איזו מזמורים יאמרו בכל יום מאותן מזמורים שאמר דוד בספר תהלים ואפילו בנביאים וכתובים שכתוב בענייני השיר לא נרמז כלל באיזה שירה יאמרו עד שנראה ברור שכל ענייני השירים דמייתי הש"ס בסמוך בשמעתין אינו אלא מתקנת אנשי כנסת הגדולה או עכ"פ מיסוד הנביאים. ונמצא דלפ"ז תו לא מצינן למימר דהא דחשיב קלקול שאמרו שיר של חול על תמיד של בין הערבים הוי קלקול גמור מן התורה דהא אפילו אי הוי אמרינן דבבין הערביים נמי השיר מעכב הקרבן אפ"ה בכה"ג ודאי אינו מעכב מה לי שיר זה מה לי שיר אחר ובודאי ע"כ קודם שנתקן השיר ממזמורים דלקמן היו רגילין לומר איזה שיר אחר כגון שירת הים ושירת הבאר מי כמוכה או איזו שיר שירצו אלא ע"כ דלאו משום דמעכב חשיב קלקול אלא משום דלא אמרו כתקנת חכמים או יסוד נביאים וא"כ מה"ט גופא הדרא קושיא לדוכתא אכתי היכא דמספקא להו עכ"פ היה להם לומר איזה שיר שירצו של חול או של י"ט לקיים עכ"פ עיקר המצוה כמצותו. ובעיקר הקושיא דקשיא ליה למהר"ם אלשיך על הטור יבואר בקונטרס אחרון:

שם תניא ר"י אומר כו' אמר רבי נחמיה מה ראה ר"ע לחלק כו' וקמפלגי בדרב קטינא. רבים מקשים מאי שייך לומר דקמיפלגי בדרב קטינא דמשמע דמשום האי טעמא דר' נחמיה דס"ל דתרי חרוב מש"ה פליג אדר"ע ותיפוק ליה דר' נחמיה גופא טעמא אחרינא קאמר משום דאין לחלק בין הפרקים אלא דלענ"ד לק"מ דנהי דענין שיר הלוים לא משמע ליה לרבי נחמיה לחלק שבכל יום מימות השבוע היו אומרים השיר על שם עבר ובשבת ע"ש עתיד מ"מ ע"כ דר' נחמיה ור"ע בעיקר פירושא דקרא דמזמור שיר ליום השבת פליגי דלר"ע אמרו דוד ע"ש עתיד ולר' נחמיה ע"ש עבר וא"כ לפ"ז אי הוה פשטא דקרא משמע טפי שאותו שיר הוא ע"ש עתיד ל"ש לומר דמשום דאין לחלק בין הפרקים בשיר של לוים מפיק ליה רבי נחמיה לקרא מפשטיה אע"כ דמשום דר' נחמיה ס"ל דתרי חרוב מש"ה לא מצי לפרש פשטא דקרא ע"ש עתיד ואפ"ה הוצרך רבי נחמיה לומר מה ראה ר"ע לחלק בין הפרקים דאל"כ שפיר מצי למימר דטעמא דר"ע משום דאית ליה דרב קטינא דחד חרוב ומפיק ליה מקרא דכתיב ונשגב ה' לבדו ביום ההוא מש"ה הוצרך ר' נחמיה לומר מה ראה לחלק בין הפרקים וכוונת' בזה דכיון שאנו רואים דשיר של לוים שהוא מיסוד נביאים שתיקנו לומר בשבת מזמור שיר ליום השבת א"כ ע"כ דהכי מפרשי קרא דהא דכתיב ליום השבת דהיינו ע"ש ששבת ולא מצי מפרש ע"ש עתיד כיון דקושטא דמילתא פשיטא להו דתרי חרוב כן נ"ל וק"ל:

בגמרא וקמיפלגי בדרב קטינא: היום תרועה והט"א הקשו מנ"ל דר' נחמיא כאביי ס"ל הרי בעצמו מפרש טעמו שלא רצה לחלק בין הפרקים. ולענ"ד י"ל דהא צריך טעם מה דחקו לר"ע לחלק בין הפרקים. אכן י"ל דאדרבה טעמו של ר"ע היה ג"כ משום שלא לחלק בין שיר של שבת לשיר של שאר הימים דכולם הם מענינו של בריאת אותו יום כמו שמפרש ושל שבת לא הוזכר בו מענין שבת ולכן מפרש על עולם שכולו שבת שבזה הוא מענינו של יום דמדבר משכר הצדיקים ששתולים בבית ה' לעוה"ב והרשעים יאבדו עדי עד ועלי עשור ג"כ מדבר מענין עוה"ב כמ"ש המהרש"א וכיון דעוה"ב נקרא שבת לכן הוי מענינו של שבת וזה טעמו של ר"ע ודאי שזה יספיק נגד טעם דר"נ שלא לחלק בין הפרקים ולכן מפרש בגמרא דפליגי בדרב קטינא דאי לאו דר"נ ס"ל כאביי גם הוא היה מכריע כדר"ע ומה דקאמר מה ראה ר"ע לחלק בין הפרקים לא קאמר רק דאם לא יש גם בדרשת ר' עקיבא חילוק בין הפרקים גם הוא היה מכריע כדרשת ר"ע:

מכפרת לכרוב: משמע מזה שהיה זה בזמן חורבן בית ראשון וכן כתב רש"י שבימי יחזקאל נסתלקה מכפרת לכרוב וקשה דלפי מה דתנן שקלים (פ"ז) נגנז הארון ומפרש הירושלמי שם שהיה זה בימי יאשיהו וא"כ בימי יחזקאל לא היה עוד כפרת אכן י"ל דמימרא דר' יוחנן דהכא אזיל אליבא סתמא דמתניתן דיומא (דף נ"ג) דס"ל דארון גלה לבבל או יש לומר דלמ"ד נגנז הארון כבר נסעה השכינה בימי יאשיהו מכפורת לכרוב ובזה אתי שפיר דיאשיהו גנז הארון דאע"ג דהירושלמי מפרש שראה שהבית עתיד ליחרב מכ"מ הי' אפשר להמתין עד סמוך לחורבן והרי ליאשיהו כבר בא הבטחון דבימיו לא יחרב הבית כדכתיב בקרא אבל לפ"ז י"ל דגנזו ע"י שראה ברוח הקדש שכבר נסתלקה השכינה מכפרת שעל הארון:

וכתיב וירכב על כרוב: רש"י כתב דלא גרסינן כן דהך קרא במצרים כתיב ובלא"ה מוכח כן דלפי גירסא דלפנינו מכפרת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן הוי ליה י"א מסעות:

אר"י ששה חדשים נתעכבה שכינה: המהרש"א בח"א כתב שהששה חדשים היה מעשרה בטבת שבאה העיר במצור עד תשעה בתמוז שהובקעה העיר ע"ש שהאריך בזה ודבריו תמוהין שהרי לא ששה חדשים אלא י"ח חדשים היו מעת שבא ירושלים במצור עד הובקעה כדכתיב (ירמיה נ"ב) ויהי בשנה התשיעית למלכו בחודש העשירי בעשור לחודש בא נבוכדנצר וגו' ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו בחדש הרביעי בתשעה לחדש וגו' ותבקע העיר הרי שהיתה במצור משנת תשע לצדקיהו עד שנת עשתי עשרה ולמלכי ישראל מניסן מנינן א"כ הוי מטבת שנת ט' עד תמוז שנת י"א שמנה עשר חדשים וצ"ע:

וכנגדן גלתה סנהדרין: רש"י כתב דהנך גליות דסנהדרין בבית שני הוי וכתב המהרש"א דמלשון כנגדן משמע דגם בחורבן בית ראשון גלו וכנראה ג"כ ממה דיליף ר"א מפסוק דישעיה כן. ולענ"ד אדרבה מלשון כנגדן משמע כפי' רש"י דכנגד סילוק השכינה שבבית ראשון היה גלות סנהדרין בבית שני וממה דמייתי מפסוק אין ראיה די"ל דישעיה נבא על חורבן בית שני דכמו כן אמרינן סוף מכות דנבואות אורי' נתקיימה בחורבן בית שני:

במוספי שבת מה היו אומרים אמר רב ענן בר רבה אמר רב הזי"ו ל"ך. פירש הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות האזינו נתחלק לחלקים אלו להראות ששיר של שבת יש לו זיו מפי משה שקרן עור פניו והרב עיון יעקב ז"ל כתב שהוא בחר ביום מנוחה במצרים יום שבת ולפי שמת משה ביום שבת ומיום שמת פנה זיוה והדרה של ישראל לכך אומרים אותו בשבת עכ"ד. ואני בעניי נ"ל לרמוז על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל דכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדיים ומשה יקח את האהל לשון אור שלקח משה עדיים של ישראל ובכל שבת מחזיר לישראל עדיים וזהו הנשמה יתירה של שבת וז"ש ישמח משה במתנת חלקו וכו' ולכן במוספי שבת רמז לתוספת הנשמה יתירה בשבת וזהו מוספי שבת אנו אומרים הזיו לך כלומר זו הארת נשמה יתרה היא שלך משה רבינו שזכית בה כדכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדיים ומשה יקח את האהל ובטובך הגדול הגם כי הזיו לך בחסדיך נעשו לנו מוספי שבת וזוהי הנשמה יתירה ואנו רומזים כי מכירים אנו בחסדו וז"ש הזיו לך ויומתק זה יותר במ"ש בספר פענח רזא דאותיות ראשי פסוקי האזינו עד זכור גימטריא משה ע"ש וא"ש טפי הזיו לך כלפי משה שחתם שמו בראשי פסוקי האזינו ודו"ק ה' ברחמיו יאר פניו אתנו ויאיר עינינו בתורתו הקדושה תורת חיים:

אמר ר' נחמיא מה ראו חכמים (ס"א מה ראה) לחלק בין הפרקים וכו' הקשו המפ' אמאי דאמרינן בסמוך וקמפלגי בדרב קטינא דמנ"ל דר' נחמיה לית ליה דרב קטינא אימא דגם ר"נ אית [ליה] דרב קטינא וטעמו שלא לחלק בין הפרקים כדקאמר איהו בהדיא. והרב מופת הדור מהרח"א בס' ישרש יעקב פירש דמדאמר ר"נ וכי מה ראה ר"ע וכו' דתיבת וכי יתירה אלא היינו רתחיה וכו' עש"ב והרב נמשך כפי גירסת עין יעקב. אבל לפי גירסת הש"ס דל"ג וכי נסתר"ה דרכו. ואפשר דאיכא למידק דר"נ הול"ל מה ראה לחלק בין הפרקים אלא בז' על שם ששבת ואמאי הוצרך לחזור ולומר כל ששת ימים כיון דלא יש חילוק ביניהם אלא בז' אלא מוכרח דר"נ לית ליה דרב קטינא וה"ט דאכפל למנקט גם ששת ימים כולם משום דאי קאמר אלא בז' על שם ששבת ותו לא הו"א דבא להוסיף על דברי ר"ע וסובר על שם ששבת וגם רומז ליום שכלו שבת ולא נקט אלא מה שהוסי' לכן חזר לומר כל ששת ימים ומשם נבין דפליג דכיון דחזר לומר כלם הגם שבז' אין חילוק בינו לר"ע הול"ל בז' ששבת וליום שכלו שבת אלא מוכרח שהוא חולק על ר"ע ולא סבר כמ"ש ליום שכלו שבת דלית ליה דרב קטינא כמדובר ודוק:

במוספי דשבתא מה היו אומרים אמר ענני בר רבא אמר רב הזי"ו לך. פירש מהרש"א באגדתיה ששיר של שבת יש לו זיו דהיינו מפי משה שקרן עור פניו ותרגומו זיו עכ"ל ואפשר לרמוז במ"ש גורי האר"י זצ"ל דכשעלה משה למרום לקבל תורה נתנו לו אלף אורות בסוד אלף גדולה דאדם שת אנוש וכשעשו ישראל העגל נאבדו ממנו בעון ישר' ונשאר חלק א' מאלף בסוד ויקרא אלף זעירא ולכך הקב"ה נתן לו להשלים עדיים של ישראל אשר התנצלו מהר חרב ובכל ע"ש חוזר משה לקבל אותן אלף אורות שאבד ולוקחם בסוד תוספת שבת ואז מחזיר הכתרים של ישראל להם ומהם יורשים ישראל תוספת שבת ומן הדין הכל של משה אלא ישמח משה במתנת חלקו ומחזיר של ישראל זהו תורף דבריהם. וזה הרמז במוספי דשבת אומרים הזי"ו לך כלומר בתוספת שבת הבא לישראל וזה רמז במוספ"י דשבתא או' הזי"ו לך משה רבינו כי לפי הדין שלך הם וזה מטיבותך שאתה מחזירם ולהחזיק טובה אנו רומזים הזי"ו לך שידענו כי הם שלך התוספות של שבת ודוק:

מגג לחומה דכתיב הנה ה' נצב על חומת אנ"ך. פירוש על חומה של לשכת הגזית שהיו ע"א סנהדרין דאמרינן [במד"ר] איכה אנ"ך גימט' ע"א. מצאתי. לקוטי ר"ב בשם גליון:

מלשכת הגזית לחנות מקום בהר הבית וחנות שמו רש"י פ"ק דע"ז. שם בשם גליון:

(לא א) אז ישיר ומי כמוך ואז ישיר.—עי' פי' רש"י ור"ח. אבל מדברי הרמב"ם שם משמע דאז ישיר האחרון הוא עצמו כאז ישיר הראשון (ע"ש). וגם י"ל באופן אחר, שגירסת הרמב"ם "אז ישיר מי כמוך" ותו לא מידי. ומה שאמר ר' יוסי "שנייה חוזרת שתים" הכי פירושו: חוזרת שתים לבד מפעם ראשונה, בס"ה ג' פעמים. (ועי' בל"מ שם שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע).