ראש השנה לא ע"ב

ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי ומצפורי לטבריא וטבריא עמוקה מכולן שנאמר {ישעיה כט-ד} ושפלת מארץ תדברי רבי אלעזר אומר שש גלות שנאמר {ישעיה כו-ה} כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר א''ר יוחנן ומשם עתידין ליגאל שנאמר {ישעיה נב-ב} התנערי מעפר קומי שבי:
מתני' אמר ר' יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד:
גמ' ההיא איתתא דאזמנוה לדינא קמיה דאמימר בנהרדעי אזל אמימר למחוזא ולא אזלה בתריה כתב פתיחא עילווה אמר ליה רב אשי לאמימר והא אנן תנן אפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד א''ל הנ''מ לענין עדות החדש דא''כ נמצאת מכשילן לעתיד לבא אבל הכא {משלי כב-ז} עבד לוה לאיש מלוה ת''ר אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזו אחד מתשע תקנות שהתקין ריב''ז שית דהאי פירקא וחדא דפירקא קמא ואידך דתני' גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו אמר רשב''א כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית רב פפא אמר כרם רבעי (דתניא) כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד וזו היא תחומה אילת מן (הצפון) ועקרבת מן (הדרום) לוד מן המערב וירדן מן המזרח ואמר עולא ואיתימא רבה בר עולא א''ר יוחנן מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ותניא כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי וביקש ר' אליעזר להפקירו לעניים אמרו לו תלמידיו רבי כבר נמנו חבריך עליו והתירוהו מאן חבריך רבן יוחנן בן זכאי רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית דתניא בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים ועדיין היו מציצין ורואין הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח רב נחמן בר יצחק מאי טעמא לא אמר כרב פפא אמר לך אי סלקא דעתך רבן יוחנן בן זכאי חבריו דרבי אליעזר מי הוה רבו הוה ואידך כיון דתלמידים הוו לאו אורח ארעא למימרא ליה לרביה רבך ורב פפא מאי טעמא לא אמר כרב נחמן בר יצחק אמר לך אי ס''ד רבן יוחנן בן זכאי בימי רבן יוחנן בן זכאי מי הוה לשון של זהורית והתניא כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה מ' שנה עסק בפרקמטיא מ' שנה למד מ' שנה לימד ותניא מ' שנה קודם שנחרב הבית לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים ותנן משחרב הבית התקין רבן יוחנן בן זכאי ואידך אותם ארבעים שנה דלמד תלמיד יושב לפני רבו הוה ואמר מילתא ואסתבר טעמיה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לא - ב

ד. ומיבנה לאושא, בימי רבן גמליאל הנשיא גלתה הסנהדרין למקום מגוריו שבאושא.

ה. ומאושא חזרו ליבנה.

ו. ומיבנה חזרו לאושא, בימי רבן שמעון בנו של רבן גמליאל. [ומפני שהוא היה גר באושא גלתה הסנהדרין אחריו].

ז. ומאושא לשפרעם.

ח. ומשפרעם גלו לבית שערים ששם גר רבי יהודה הנשיא [המכונה "רבי"].

ט. ומבית שערים גלו לציפורי. כאשר רבי חלה הוליכוהו לציפורי, וגלתה הסנהרין אחריו.

י. ומצפורי גלתה הסנהדרין לטבריא. כאשר רבי עבר לגור שם [בימי אנטונינוס הרומאי].

וטבריא עמוקה מכולן. כלומר, בזמן שגלו לטבריא היתה הסנהדרין מושפלת יותר משהיתה בשאר כל מסעותיה.

שנאמר [ישעיה כט]: "ושפלת [כאשר תשפילי לטבריא, אזי] מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך".

רבי אלעזר אומר: שש גלויות גלו הסנהדרין. שנאמר [ישעיה כו]:

"כי השח יושבי מרום.

קריה נשגבה ישפילנה.

ישפילה עד ארץ.

יגיענה עד עפר".

וכל לשון שפלות שבפסוק נדרשת על גלות אחת:

"השח" - זו גלות אחת.

"ישפילנה" - זו גלות שניה.

"ישפילה" - זו גלות שלישית.

"עד ארץ" - זו גלות רביעית.

"יגיענה עד עפר" - אלו שתי גלויות נוספות: שהיה הכתוב יכול לומר "ישפילנה עד ארץ ועפר", והמילה יגיענה מיותרת, לפיכך דרשו:

"יגיענה" - זו גלות חמישית.

"עד עפר" - זו גלות שישית.

אמר רבי יוחנן: ומשם, מן הגלות האחרונה שבטבריא, שנאמר עליה לעיל "ומעפר תשח אמרתך" - עתידין ליגאל!

שנאמר [ישעיה נב]: התנערי מעפר [מטבריא], קומי שבי". ^[17]

מתניתין:

משנתנו מביאה תקנה נוספת של רבן יוחנן בן זכאי בענין קידוש החודש:

אמר רבי יהושע בן קרחה: ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי: שאפילו ראש בית דין נמצא בכל מקום שמחוץ למקום ישיבת הסנהדרין, ועיקר קידוש החודש תלוי בו. וכמו ששנינו לעיל [כד א] שבשעת קדוש החודש היה ראש בית הדין אומר "מקודש".

בכל זאת, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הועד. למקום ישיבת הסנהדרין.

והסנהדרין יקדשו את החדש בלא ראש בית הדין.

גמרא:

הגמרא מביאה מעשה, שממנו נלמד כי תקנת רבן יוחנן בן זכאי האמורה במשנתנו אינה אמורה אלא לענין עדות החדש בלבד:

ההיא איתתא, דאזמנוה לדינא, קמיה דאמימר בנהרדעי. מעשה באשה שהוזמנה לדין בבית דינו של אמימר אשר בנהרדעא.

אזל אמימר למחוזא, ולא אזלא בתריה. באותו הזמן הלך אמימר [שהיה ראש בית הדין] למחוזא, והאשה נשארה בנהרדעא, ולא הלכה אחריו להתדיין לפניו במחוזא.

כתב פתיחא עילווה, כתב אמימר שטר חרם על אותה אשה.

אמר הקשה ליה רב אשי לאמימר: והא אנן תנן, הלא שנינו במשנתנו: התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד!

ואם כן, אף על פי שאתה [אמימר] היית במחוזא, אין האשה צריכה ללכת אלא לבית דינך אשר בנהרדעא!

אמר ליה אמימר תשובה לרב אשי:

הני מילי, דברי משנתנו אמורים, רק לענין עדות החדש.

וטעם הדבר משום דאם כן, אם תטריח את העדים ללכת אחר ראש בית הדין - נמצאת מכשילן לעתיד לבוא, שלא יבואו להעיד כלל.

אבל הכא, בענין דיני ממונות, נאמר [משלי כב]: "עבד לוה לאיש מלוה". ובעל כרחו חייב הלוה לבוא לדין, ועל כן חייב ללכת אחר ראש בית הדין.

תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן.

וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.

מדברי הברייתא מבואר שתשע תקנות התקין רבן יוחנן בן זכאי. ומבארינן אלו הן:

שית - דהאי פירקא. שש תקנות נישנו בפרק זה, עד כה:

א. התקנה שבברייתא הזאת - שלא יעלו הכהנים בסנדליהן לדוכן.

[וחמש התקנות דלהלן נישנו במשניות דלעיל:]

ב. שיהיו תוקעים בבית דין בראש השנה שחל בשבת.

ג. שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי הסוכות.

ד. שיהא יום הנף העומר [טז ניסן] כולו אסור בחדש בזמן הזה.

ה. משעה שחרב המקדש יקבלו עדים בראש השנה כל היום. [ואפילו אחרי מנחה].

ו. שלא יהיו עדי החדש הולכים אחר ראש בית הדין, אלא למקום הוועד [ישיבת הסנהדרין].

וחדא, עוד תקנה אחת דפירקא קמא, ששנינו אותה בפרק ראשון [לעיל כא ב]:

ז. שבזמן הזה אין עדי החודש מחללים שבת אלא על ניסן ועל תשרי.

ואידך, תקנה אחרת מוזכרת בברייתא דלהלן:

ח. גר שמתגייר אינו נכנס בבריתו של הקב"ה, ואינו מותר לאכול בקדשים - עד שיעשה כפי שעשו אבותינו, כאשר הקב"ה כרת עמהם ברית [כמבואר בחומש שמות כד].

ואלו הם ארבעת הדברים אשר עשו אבותינו כשנכנסו לברית:

[א] מילה. [ב] טבילה. [ג] הרצאת דמים [זריקת דם על המזבח]. [ד] הזאת דמים על העם.

והיינו, שגם הגר צריך שיזו עליו דם.

[כך מוכיחה הגמרא בכריתות ט א. ואף על פי שלא הוזכרה בפסוק טבילה, בכל זאת מאחר והוזכרה הזאת דמים, אין הזאה בלא טבילה. ומכאן שאף טבילה היתה שם].

וכדי לקיים את זריקת הדמים והזאתם, צריך הגר להביא לכל הפחות שתי תורים או שני בני יונה לעולה.

דמי הקן היו רבע שקל, שהוא חצי דינר. ובענין זה תיקן רבן יוחנן בן זכאי תקנה:

דתניא: גר שנתגייר בזמן הזה שבית המקדש חרב [ואי אפשר להביא קרבן ולזרוק את דמו ולהזותו] - צריך שיצניע רובע שקל לשם קינו, לקנות בו קן.

כלומר, שני תורים או בני יונה לעולה - לעתיד לבוא.

אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה בית דינו של רבן יוחנן בן זכאי, וביטלה להלכה זו מפני התקלה. שמא יבואו להנות מאותן מעות, וימעלו בהקדש.

ט. ואידך, בתקנה התשיעית, יש פלוגתא [מחלוקת] דרב פפא ורב נחמן בר יצחק, מהי אותה תקנה:

רב פפא אמר: אותה תקנה היתה בענין כרם רבעי.

כרם בשנה הרביעית לנטיעתו, צריך להעלות את הפירות לירושלים, ולאכלם שם. ואם קשה לו, יכול לפדותם ולהעלות את דמיהם לירושלים, ולקנות בהם מאכל, ולאכלו שם.

והתקין רבן יוחנן בן זכאי תקנה בענין זה. כדלהלן.

ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: אותה תקנה היתה בענין לשון של זהורית, שהיתה מלבינה ביום הכיפורים בשעה שדחפו את השעיר המשתלח מן הצוק בעזאזל. וכדלהלן.

והגמרא מבארת מה הן אותן שתי תקנות שנחלקו בהן:

רב פפא אמר: כרם רבעי תיקן -

דתנן: כרם רבעי היה עולה בעצמו לירושלים. תיקנו שיהיה חייב להעלות את הפירות לירושלים ולא את פדיונן, אם היה הכרם בתוך מרחק מהלך יום מירושלים לכל צד.

ואף על פי שמחוץ לירושלים מותר מן התורה לפדות את הפירות, תיקנו חכמים שלא יפדום סמוך לירושלים בתוך מרחק של מהלך יום לכל צד. [הטעם יבואר להלן].

וזו היא תחומה: אילת מן הדרום. ועקרבת מן הצפון. לוד מן המערב. וירדן מן המזרח.

ואמר עולא ואיתימא [ואולי] רבה בר עולא אמר רבי יוחנן:

מה הטעם לתקנה זו?

כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות. לפיכך אסרו לפדות את הפירות הקרובים לירושלים בתוך מהלך יום אלא חייב להעלותם לירושלים.

ותניא: כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד, בין ירושלים ללוד [שהרי שנינו לעיל שלוד ממערב ירושלים, ומכאן שירושלים ממזרח ללוד], בצד כפר טבי.

ומאחר שאסור לפדות את הפירות שבאותו מקום, והיה קשה לרבי אליעזר להעלות את הפירות לירושלים, לפיכך, ביקש רבי אליעזר להפקירו לעניים.

אמרו לו תלמידיו: רבי! כבר נמנו חבריך עליו, על האיסור לפדות את הפירות הקרובים לירושלים, והתירוהו! התירו לפדותם, מפני שחרבה ירושלים, ולכן אין צורך לעטרה בפירות.

ואמר רב פפא: מאן "חבירך", מי הם חבריו של רבי אליעזר, שהוזכרו בברייתא?

רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו!

[וזו התקנה התשיעית שהתקין רבן יוחנן בן זכאי].

והגמרא מבארת את דעתו של רב נחמן בר יצחק: רב נחמן בר יצחק אמר: התקנה התשיעית היתה בענין לשון של זהורית.

דתניא: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, וכאשר דחו את השעיר מן הצוק בעזאזל, היתה הלשון מלבינה.

שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים [כצמר אדום] - כשלג ילבינו".

אם הלשון הלבין, היו העם שמחין מפני שהיה זה סימן שהתכפרו עוונותיהם.

ואם לא הלבין, היו עצבין.

לכן התקינו, שיהו קושרין אותו אל פתח אולם מבפנים, כדי שלא יראוהו העם, ולא יעצבו אם לא ילבין.

ועדיין היו מציצין ורואין.

אם הלבין - היו שמחין. לא הלבין - היו עצבין. ^[18]

התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע שבעזאזל, וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח, ורק המשלח את השעיר לעזאזל היה רואה אם הלבינה אותה לשון.

ובברייתא לא התפרש מי התקין תקנה זו. ודעת רב נחמן בר יצחק, שרבן יוחנן בן זכאי ובית דינו התקינו תקנה זו.

ומקשינן על דעת רב נחמן בר יצחק:

רב נחמן בר יצחק מאי טעמא [מדוע] לא אמר כרב פפא שהתקנה ששנינו בענין כרם רבעי נתקנה על ידי רבן יוחנן בן זכאי?

ומשנינן: אמר לך רב נחמן בר יצחק: אי סלקא דעתך, אם יעלה בדעתך לומר שרבן יוחנן בן זכאי התקין את התקנה ששנינו בענין כרם רבעי, יש להקשות:

מדוע תלמידיו של רבי אליעזר אמרו לו "כבר נמנו חבריך עליו והתירוהו"?

והרי רבן יוחנן בן זכאי - חבריו דרבי אליעזר, מי הוה!?

וכי רבן יוחנן ובית דינו חבריו של רבי אליעזר היו?!

הרי רבן יוחנן בן זכאי - רבו של רבי אליעזר הוה!

ומכאן למד רב נחמן בר יצחק שלא רבן יוחנן בן זכאי התקין את התקנה ששנינו בענין כרם רבעי.

ואידך, רב פפא, הסובר שרבן יוחנן בן זכאי התקין תקנה זו, יענה על טענת רב נחמן בר יצחק:

כיון דהאומרים לרבי אליעזר תלמידים שלו הוו, לאו אורח ארעא למימרא ליה לרביה - "רבך"!

אין זה דרך ארץ שיאמר התלמיד לרבו: "כך וכך אמר רבך".

ולכן משום דרך ארץ אמרו לו: "כבר נמנו חבריך".

ומקשינן על דעת רב פפא:

ורב פפא - מאי טעמא לא אמר כרב נחמן בר יצחק [הסובר שהתקנה הנשנית בענין לשון של זהורית, רבן יוחנן בן זכאי תיקנה]?

ומתרצינן: אמר לך רב פפא: אי סלקא דעתך, אם יעלה בדעתך לומר שרבן יוחנן בן זכאי התקין תקנה זו, יש להקשות:

בימי רבן יוחנן בן זכאי, כאשר היה רבן יוחנן מורה הלכות ומתקן תקנות - מי הוה, האם היה לשון של זהורית מלבין?!

והתניא: כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי, מאה ועשרים שנה היו. ארבעים שנה עסק בפרקמטיא [בסחורה]. ארבעים שנה למד תורה. וארבעים שנה לימד לתלמידים.

ותניא בברייתא אחרת: ארבעים שנה קודם שנחרב הבית, לא היה לשון של זהורית מלבין, אלא מאדים.

ותנן במשנה לעיל [ל ב]: "משחרב הבית התקין רבן יוחנן בן זכאי".

ומכאן שרבי יוחנן חי אף לאחר החורבן.

ואם כן ארבעים שנותיו האחרונות של רבן יוחנן בן זכאי [שבהם היה מלמד לאחרים ומתקן תקנות] היו בתוך אותם ארבעים השנים האחרונות לפני החרבן, ובאותן שנים מעולם לא הלבינה לשון של זהורית.

והרי בענין תקנת הלשון של זהורית שנינו: "הלבין - היו שמחים, לא הלבין - היו עצבין, התקינו".

ומכאן שבשעת התקנה עדיין היה הלשון מלבין לפעמים.

ומכאן שתקנה זו נתקנה לפני שהיה רבן יוחנן בן זכאי מורה הוראה ומתקן תקנות! ואידך, רב נחמן בר יצחק, הסובר שרבן יוחנן בן זכאי תיקן תקנה זו, יענה:

אותם ארבעים שנה [שבאמצע חייו של רבן יוחנן בן זכאי] דלמד - תלמיד יושב לפני רבו הוה. ואמר מילתא, רבן יוחנן בן זכאי אמר לפני רבו שראוי לתקן שלא יקשרו את הלשון על פתח ההיכל, ואסתבר טעמיה והסתבר טעמו לפני רבו.

הערות

^[17] על פי מהרש"א.

^[18] והיו מתרפין ידיהן. רבנו אליקים יומא סז א.

ומיבנה לאושא, ומאושא חזרה ליבנה, ומיבנה חזרה שוב לאושא, ומאושא נדדה לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן שהיא מצויה בבקעת הירדן. ורמז לנדידות אלה — שנאמר: "ושפלת מארץ תדברי" (ישעיה כט, ד).

ר' אלעזר אומר: שש גלות הן, אם מונים רק את המקומות ולא את דרך הנדודים, ורמז לדבר — שנאמר: "כי השח ישבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר" (ישעיה כו, ה), שיש בפסוק זה רמז לשש ירידות (השח, ישפילנה, ישפילה, עד ארץ, יגיענה, עד עפר) אמר ר' יוחנן: ומשם, כלומר ממקום שפלותם וירידתם עתידין ליגאל, שנאמר: "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים" (ישעיה נב, ב).

א משנה אמר ר' יהושע בן קרחה: ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי: שאפילו ראש בית דין (נשיא הסנהדרין) בכל מקום ואינו נמצא במקום מושב הסנהדרין, אף על פי שקידוש החודש תלוי בו כפי ששנינו (לעיל ראש השנה כד,א) ש"ראש בית דין אומר מקודש", מכל מקום תיקן שלא יהו העדים הולכין להעיד עדות החודש אלא ילכו למקום הוועד, ויקדשוהו חברי הסנהדרין בלא ראש בית הדין.

ב גמרא מסופר: ההיא איתתא דאזמנוה לדינא קמיה [אשה אחת הזמינו אותה לדין לפני] אמימר בנהרדעי [בנהרדעא], אזל [הלך] אמימר למחוזא לפי שעה, ולא אזלה בתריה [הלכה אחריו] להתדיין שם. כתב פתיחא עילווה [שטר נדוי עליה] על שלא צייתה לבית הדין, אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד, משמע שהולכים אחר בית דין ולא אחר ראש הדיינים המזמין!

אמר ליה [לו] אמימר: הני מילי [דברים אלה אמורים] לענין עדות החדש שבהם יש צורך בקביעות מקום, שאם כן, שיבואו למקום הקבוע ולא ימצאו שם את ראש הוועד ויצטרכו לטרוח ללכת למקום אחר — נמצאת מכשילן לעתיד לבא שלא ירצו העדים לבוא, ולכן תקנו להם תקנה זו. אבל הכא [כאן] לגבי תביעות — הלא נאמר: "ועבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז), שהנתבע הנקרא לדין משועבד לנוחיותו של התובע, ושל בית הדין.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן כשהם מברכים ברכת כהנים בבית הכנסת, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. את התקנות הללו מונים: שית דהאי פירקא [שש שנמנו בפרק זה] (תקיעה בשבת ביבנה, לולב כל שבעה, יום הנף כולו אסור באכילת חדש, קבלת עדי החודש כל היום, הליכת עדי החודש למקום הועד, וברכת הכהנים ללא נעילת הסנדל) וחדא דפירקא קמא [ואחת שבפרק הראשון] שלא יחללו העדים את השבת אלא על ניסן ותשרי בלבד,

ואידך [והאחרת], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גר שנתגייר בזמן הזה שלפי דין תורה צריך הגר להביא שתי עולות עוף לקרבן, נוסף למילה וטבילה. וכיון שלאחר החורבן אי אפשר להביא קרבן צריך שיפריש רובע (רבע שקל) שהוא בערך דמי שני גוזלי יונה לצורך קינו (זוג גוזלים זה), כלומר, שהגר יכין הכל לצורך זה, ומיד כשייבנה בית המקדש יהיה בידו להקריב. אמר ר' שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה על הלכה זו רבן יוחנן בן זכאי וביטלה, שלא יפריש מעות אלה מפני התקלה, שאם יתחייב להפריש מעות שמא במשך הזמן (שהרי אין תאריך לפדיון מעות אלה) ישגה אדם וישתמש בכסף זה, ונמצא בא לידי מעילה בקודש.

ואידך [והאחרת] התקנה התשיעית בזה פלוגתא [מחלוקת היא] בין רב פפא ורב נחמן בר יצחק, מה היתה. רב פפא אמר: התקנה היתה בענין כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: בענין לשון של זהורית.

ומבארים, רב פפא אמר: כרם רבעי, שכן שנינו במשנה: כרם רבעי כלומר פירות הכרם בשנה הרביעית לנטיעתם — שאמרה תורה שצריך להעלותם לירושלים ולאכלם שם. ואם אי אפשר להעבירם בעינם — פודים אותם ומביאים דמיהם לירושלים וקונים בהם דברי מאכל לאכלם בעיר. אולם תקנו חכמים שחלק מסוים של פירות כרם רבעי עצמם היה עולה לירושלים בעינו ולא יפדוהו בכסף. וקבעו תחום להבאת הפירות בערך מהלך יום לכל צד מירושלים וזו היא תחומה של רצועה זו שבה היה כרם רבעי עולה בעינו: אילת מן הצפון, ועקרבת מן הדרום, לוד מן המערב, וירדן מן המזרח.

ואמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה בר עולא. אמר ר' יוחנן: מה טעם תקנו תקנה זו — כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כלומר שעל ידי כך נמצא שיש פירות רבים בירושלים מכיון שכבר מביאים פירות משובחים מכל הכרמים שיש לחלל.

ותניא [ושנוייה ברייתא]: כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי, שהוא בתוך התחום שבו צריך להביא פירות הכרם עצמם לירושלים. וביקש ר' אליעזר להפקירו לעניים שהיה עליו טורח גדול להביאם בעינם.

אמרו לו תלמידיו: רבי, כבר נמנו חבריך עליו והתירוהו. שלאחר חורבן הבית בטלה תקנה זו עד שישוב וייבנה. ומסבירים: מאן [מי] הם חביריך האמורים כאן — הכוונה היא לרבן יוחנן בן זכאי.

רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית היתה תקנתו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית (צמר צבוע אדום) על פתח אולם (חלק המקדש הסמוך להיכל הקודש) מבחוץ, ואם אחר הקרבת הקרבנות ושילוח השעיר הלבין לשון זהורית זה בדרך נס — היו העם שמחין, שהיה זה סימן שנמחלו עוונותיהם. לא הלבין — היו עצבין, וכיון שאירע שלא הלבין והיה כל העם מתעצב, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים כדי שלא יהיו הכל רואים אותו.

ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין — היו שמחין, לא הלבין — היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע שלידו עומד המשלח את השעיר לעזאזל וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח, ואז רק משלח השעיר היה רואה אם הלבין. ותקנה זו תיקן רבן יוחנן בן זכאי.

ומסבירים את יסוד המחלוקת הזו: רב נחמן בר יצחק מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב פפא? אמר לך [היה יכול לומר לך]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שביטול תקנת כרם רבעי של רבן יוחנן בן זכאי היא, אם כן חבריו של ר' אליעזר מי הוה [האם היה]? הלא רבו הוה [היה] ובודאי אין לומר שזו תקנת רבן יוחנן. ואידך [והאחר] מה משיב הוא על כך? ומשיבים: כיון שתלמידים הוו [היו] אלה שאמרו לו — לאו אורח ארעא למימרא ליה לרביה [אין זה דרך ארץ לומר לו שיאמר לו אדם לרבו] "רבך" ולכן אמרו בלשון "חבריך".

ושואלים: ורב פפא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב נחמן בר יצחק? אמר לך [היה יכול לומר לך]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שתקנה זו של רבן יוחנן בן זכאי היתה — בימי רבן יוחנן בן זכאי מי הוה [האם היתה] בכלל לשון של זהורית מלבינה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי היו מאה ועשרים שנה; ארבעים שנה מהן עסק בפרקמטיא (במסחר) שיוכל להגיע לעצמאות כלכלית ויוכל לעסוק בתורה, ארבעים שנה למד תורה, ארבעים שנה לימד תורה.

ותניא [ושנויה ברייתא]: ארבעים שנה קודם שנחרב הבית לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים. ותנן [ושנינו במשנה] משחרב הבית התקין רבן יוחנן בן זכאי, משמע שחי ופעל לאחר החורבן. ואם כן באותן השנים שרבן יוחנן בן זכאי היה מלמד תורה ויכול להתקין תקנות לרבים — כבר לא היה מקום לעשות זאת, שכבר ידעו שאין לשון של זהורית מלבין כלל! ושואלים: ואידך [והאחר], מה הוא עונה על כך? לדעתו אותה תקנה היתה במשך אותם ארבעים שנה שלמד, תלמיד יושב לפני רבו הוה [היה], ואמר מילתא [דבר] והציע הצעה ואסתבר טעמיה [והסתבר טעמו] לחכמים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and from Yavne to Usha; and from Usha it returned to Yavne; and from Yavne it went back to Usha; and from Usha to Shefaram; and from Shefaram to Beit She’arim; and from Beit She’arim to Tzippori; and from Tzippori to Tiberias. And Tiberias is lower than all of them, as it is in the Jordan Valley. A verse alludes to these movements, as it is stated: “And brought down, you shall speak out of the ground” (Isaiah 29:4).

Rabbi Elazar says: There are six exiles, if you count only the places, not the number of journeys, and a different verse alludes to this, as it is stated: “For He has brought down those who dwell high, the lofty city laying it low, laying it low, to the ground, bringing it to the dust” (Isaiah 26:5). This verse mentions six expressions of lowering: Brought down, laying it low, laying it low, to the ground, bringing it, and to the dust. Rabbi Yoḥanan said: And from there, i.e., from their lowest place of descent, they are destined to be redeemed in the future, as it is stated: “Shake yourself from the dust, arise, sit, Jerusalem” (Isaiah 52:2).

MISHNA: Rabbi Yehoshua ben Korḥa said: And this, too, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted, that even if the head of the court of seventy-one is in any other place, not where the Great Sanhedrin is in session, the witnesses should nevertheless go only to the place where the Great Sanhedrin gathers to deliver testimony to determine the start of the month. Although the date of the month is dependent on the head of the Great Sanhedrin, as it is he who declares that the month is sanctified (see 24a), nevertheless, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the members of the Great Sanhedrin may sanctify the month in the absence of the head of the court.

GEMARA: The Gemara relates: There was a certain woman who was called to judgment before Ameimar in Neharde’a. Ameimar temporarily went to Meḥoza, and she did not follow him to be judged there. He wrote a document of excommunication [petiḥa] concerning her, for disobeying the court. Rav Ashi said to Ameimar: Didn’t we learn in the mishna: Even if the head of the court of seventy-one is in any other place, the witnesses should go only to the place where the Great Sanhedrin gathers? This shows that one must appear in the court itself, rather than follow the head of the court.

Ameimar said to him: This applies only to testimony to determine the start of the month, for which it is necessary to have a fixed place. The reason is that if so, if the witnesses come to court when the head of the court is absent and they will have to go to another place, consequently you will be obstructing them for future occasions, as they will consider it too much trouble and perhaps they will not come the next time. Therefore, the Sages said that these witnesses should go to the regular place where the Great Sanhedrin meets. However, here, with regard to monetary claims, the verse states: “The borrower is servant to the lender” (Proverbs 22:7), i.e., the defendant must act as is convenient to the claimant and the court.

§ The Sages taught in a baraita: Priests are not allowed to ascend with their sandals to the platform to recite the Priestly Blessing in the synagogue. And this is one of the nine ordinances that Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted. Six are mentioned in this chapter: Sounding the shofar on Shabbat in Yavne, taking the lulav all seven days, the prohibition against eating new grain the entire day of waving, accepting testimony to determine the start of the month all day, having the witnesses to the New Moon go to the place of meeting, and reciting the Priestly Blessing without sandals. And one is stated in the first chapter, that the witnesses to the New Moon may desecrate Shabbat only for the months of Tishrei and Nisan.

And the other, as it is taught in a baraita: A convert who converts nowadays is required to set aside a quarter-shekel for his nest, i.e., his pair of doves. By Torah law a convert must bring two burnt-offerings of birds, in addition to his immersion and circumcision. After the destruction, it was instituted that he must set aside the value of two young pigeons in anticipation of the rebuilding of the Temple. Rabbi Shimon ben Elazar said: Rabban Yoḥanan ben Zakkai already assembled a majority who voted and rescinded the ordinance due to a potential mishap. If a convert is obligated to set aside money, someone might unwittingly use this money, thereby violating the prohibition against misuse of consecrated property.

And the other ordinance, the ninth, is the subject of a dispute between Rav Pappa and Rav Naḥman bar Yitzḥak. Rav Pappa said: The ordinance concerned the fruit of a fourth-year grapevine. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It was with regard to the strip of crimson wool.

The Gemara elaborates: Rav Pappa said that the ordinance is referring to the fruit of a fourth-year grapevine, as it is taught in a mishna (Beitza 5a): The fruit of a fourth-year grapevine has the status of second-tithe fruits, and therefore their owner would ascend to Jerusalem and eat the grapes there. If he is unable to do so, due to the distance involved or the weight of the load, he may redeem the fruits with money where he is, and later redeem that money for other fruits in Jerusalem. However, the Sages decreed that fruit from the environs of Jerusalem should not be redeemed; rather, the owners should bring the fruit itself to Jerusalem. The environs of Jerusalem for this purpose were defined as a day’s walk in each direction. And this is its boundary: Eilat to the north, Akrabat to the south, Lod to the west, and the Jordan river to the east.

And Ulla said, and some say Rabba bar Ulla said that Rabbi Yoḥanan said: For what reason did the Sages institute this ordinance, that one who lives near Jerusalem must bring his fruit there? In order to adorn the markets of Jerusalem with fruit, as this decree ensures that there is always an abundance of fruit in Jerusalem.

And it was further taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Hyrcanus, a student of Rabban Yoḥanan ben Zakkai, had a fourth-year grapevine located between Lod and Jerusalem, to the east of Lod alongside the village of Tavi. The vine was within the boundaries of Jerusalem for the purpose of this halakha. Rabbi Eliezer could not bring the fruit to the Temple, as the Temple had been destroyed, and Rabbi Eliezer sought to render the fruit ownerless in favor of the poor, for whom it would be worth the effort to bring the fruit to Jerusalem.

His students said to him: Our teacher, there is no need to do so, as your colleagues have already voted on the matter and permitted it, as after the destruction of the Temple there is no need to adorn the markets of Jerusalem. The Gemara explains: Who are: Your colleagues? This is referring to Rabban Yoḥanan ben Zakkai.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The ordinance was with regard to the strip of crimson wool used on Yom Kippur. As it is taught in a baraita: At first they would tie a strip of crimson wool to the opening of the Entrance Hall of the Temple on the outside. If, after the sacrificing of the offerings and the sending of the scapegoat, the strip turned white, the people would rejoice, as this indicated that their sins had been atoned for. If it did not turn white they would be sad. When the Sages saw that people were overly distressed on Yom Kippur, they instituted that they should tie the strip of crimson wool to the opening of the Entrance Hall on the inside, where only a few could enter to see it.

But people would still peek and see it, and once again, if it turned white they would rejoice, and if it did not turn white they would be sad. Therefore, the Sages instituted that they should tie half of the strip to a rock near the place where the one who sent the scapegoat stood and half of it between the horns of the scapegoat, so that the people would not know what happened to the strip until after the conclusion of Yom Kippur. This ordinance was instituted by Rabban Yoḥanan ben Zakkai.

The Gemara explains this dispute: What is the reason that Rav Naḥman bar Yitzḥak did not state his opinion with regard to the ordinance in accordance with the opinion of Rav Pappa? He could have said to you: If it enters your mind to say that Rabban Yoḥanan ben Zakkai rescinded the ordinance of the fruit of fourth-year grapevines, was he one of Rabbi Eliezer’s colleagues, that the students would have referred to him in this manner? He was his teacher. Therefore, Rabbi Yoḥanan cannot be the one who instituted this ordinance. And the other, Rav Pappa, what would he respond to this? He would say that since they were Rabbi Eliezer’s students it is not proper conduct for one to say to his teacher: Your teacher. Therefore, they referred to Rabbi Yoḥanan as Rabbi Eliezer’s colleague.

The Gemara asks: And what is the reason that Rav Pappa did not state his opinion in accordance with the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak? Rav Pappa could have said to you: If it enters your mind to say that this ordinance for Yom Kippur was instituted by Rabban Yoḥanan ben Zakkai, in the days of Rabban Yoḥanan ben Zakkai was there in fact a strip of crimson wool? Isn’t it taught in a baraita: All the years of Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s life were 120 years: Forty years he was involved in business so that he could achieve financial independence and study Torah, forty years he studied Torah, and forty years he taught Torah.

And it is taught in a baraita: During the forty years before the Second Temple was destroyed the strip of crimson wool would not turn white; rather, it would turn a deeper shade of red. And we learned in the mishna: When the Temple was destroyed Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted his ordinances. This shows that Rabban Yoḥanan lived and taught Torah after the destruction. Therefore the ordinance of the crimson wool must have been made while Rabban Yoḥanan was still studying Torah, before he instituted any ordinances. The Gemara asks: And the other Sage, Rav Naḥman bar Yitzḥak, what would he answer? According to him, that ordinance was instituted during those forty years that he studied Torah. He was then a student sitting before his teacher, and he said a matter, i.e., he suggested this ordinance, and his reasoning made sense to the Sages,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ועוד זאת התקין ריב"ז שאפילו ראש ב"ד בכל מקום לא יהו עדי החדש הולכין אלא למקום הועד. אבל זולתי עדי החדש אלא מזומנין לדין הולכין בכל מקום שהוא ב"ד שם. כגון דההיא איתתא דאזמנוה לדין קמיה דאמימר ואזל אמימר למחוזא ולא אזלא איהי בתריה.

וכתבו עלה פתיחא וכדין עשו דעבד לוה לאיש מלוה. ולא אמרו במקום הועד אלא בעדות החדש בלבד.

ת"ר אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן. וזו מט' תקנות שהתקין ריב"ז. חדא הא וחמש בהאי פירקא. ראשונה שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד. שנייה שיהא לולב ניטל במדינה ז'. ג' שיהא יום הנף כולו אסור. ד' שיהו מקבלין עדות החדש כל היום. ה' שלא יהו עדים הולכין אלא למקום הועד. וחדא בפירקא קמאה הא דת"ר בראשונה היו מחללין על כולן. משחרב הבית אמר להן ריב"ז וכי יש קרבן התקין שלא יהו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד. ואידך הא דאמירא בכריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה.

דתניא גר שנתגייר בזמן הזה צריך להפריש רובע לקינו. ארשב"ג. יש מי ששונה אמר ר' שמעון בן אלעזר. כבר נמנה עליה ריב"ז ובטלה מפני התקלה שמא יוציאנה לחולין. הנה ח' תקנות אידך מאי רב פפא א' כרם רבעי דתנן בפרק האחרון במעשר שני כרם רבעי היה עולה לירושלים.

מהלך יום אחד לכל צד כו'.

עד כבר נמנו עליך חביריך והתירוהו. מאן חביריך ריב"ז רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית.

דתניא התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בקרני שעיר המשתלח וכן התקין ריב"ז.

ואקשינן ומי הוה בימיו לשון של זהורית.

והתניא כל שנותיו של ריב"ז ק"כ שנה מ' שנה עסק בפרקמטיא. ומ' שנה למד ומ' שנה לימד ותניא מ' שנה קודם חורבן הבית לא היה הלשון מלבין אלא מאדים. וריב"ז אחר חורבן הבית הוה.

דתניא משחרב הבית התקין ריב"ז. ופרקינן אותו מ' שנה שלמד תלמיד יושב לפני רבו הוה ואמר מילתא ואיסתבר טעמו וקבעה רביה בשמיה. סדר ברכות אומר אבות וגבורות כו' ואקשינן עלה לר' יוחנן בן נורי אם אינו תוקע למלכות למה מזכיר עשר מלכיות לכתחלה ובדיעבד שלש. דתניא אין פוחתין מעשרה מלכות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות. ר' יוחנן בן נורי אמר אם אמר שלש שלש יצא נימא הואיל ואישתני שאין תוקעין בהן כשם שתוקעין בזכרונות ובשופרות כך אישתני מעשר ולא איפריקא ונדחו דברי ר' יוחנן מאחר שלא מצא תשובה.

אמר ר' יהושע בן קרחה עוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא ילכו העדים אלא למקום הועד. ירושלמי: כיני מתניתא למקום הועד של חדש.

ובקש ר' אליעזר להפקירו לעניים. ואם תאמר בפרק שני דשבועות (טז, א) דמספקא לן בר' אליעזר אי סבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא או לא, אמאי לא פשיט מהא דקדשה לעתיד סבירא ליה, דאי לא תימא הכין כי אפקרה לעניים מאי קא מהנה להו לעניים, והלא אינן יכולין לאכלן לפנים מחומת ירושלים שהרי בטלה קדושתה. ויש לומר דנפקא מינה שהיו יכולין לחלל כל הפירות על שוה פרוטה, וכדשמואל דאמר (ב"מ נז, א) הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, ואע"ג דבפרק הזהב (שם) פליגי בשחללו אי דוקא חללו בדיעבד או אפילו לכתחלה, הא אסיקנא בערכין פרק המקדיש שדהו (ערכין כט, א) דבזמן הזה אפילו לכתחלה נמי.

בית דין שהזמינו פלני לבא לפניהם לבית דין ביום ידוע במקום פלני ואירעה סבה שהבית דין הלכו להם באותו היום למקום אחר יראה מכאן שצריך זה המוזמן לילך אחריהם למקום שהם ואם אינו עושה כן יש לאותו בית דין לאלתר לכתוב עליו שטר פתיחה כך פירשו רבים ויראה לי שאם הבית דין עצמו הזמין את הפלני והלך לו אין זה חייב לילך לפניו למקום אחר והדברים אלו הנאמרים בכאן לדעתי אין נאמרים אלא בשבית דין שבעיר של אותו פלני הזמינוהו לדין לפני בית דין אחר גדול מהם וייעדו לו יום להיות לפניו במקום פלני שהיו סבורים שיהא מוצאו לשם ומאחר שכן היה לו לסבור שאלו ידעו בית דין שבעירו שהלך למקום אחר היו מזמינים אותו לפניו במקום שהוא לשם וכגון זו צריך הוא לילך לשם אבל אם הזמינו הוא עצמו אין בראוי לכתוב עליו פתיחה עד שיזמינוהו פעם אחרת באותו מקום שהוא בו.

אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן וזו אחת מתשע תקנות שתקן רבן יוחנן בן זכאי ובמסכת סוטה מ' א' פירשו הטעם שמא תפסק רצועה לאחד מהם וקושרה ויבאו לומר עליו שבן גרושה ובן חלוצה הוא.

כבר ידעת שלא נכנסו אבותינו לברית אלא בשלשה דברים והם מילה וקרבן וטבילה שנאמר כי מולים היו וגו' וכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכתיב ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה מעתה אף מי שרוצה להתגייר אינו נכנס לברית אלא בשלשתם וכשהיה בית המקדש קיים היה מביא קן לקרבנו ר"ל קרבן עוף אחר שחרב בית המקדש שלא היה שם קרבן היה מפריש לקנו רובע של סלע כפול שהוא חצי שקל והוא שני דינרים שכך היה אצלם שער בינוני לקן ר"ל לשני תורים או לשני בני יונה והיה טעון גניזה מפני שאסור בהנאה ובימי רבן יוחנן בן זכאי נתבטלה תקנה זו והתקין שלא יפריש כלל ויכנס בברית במילה וטבילה לבד מפני שחשש שמא יבא ליהנות בו אח"כ.

כבר ידעת על פירות שהם רבעי שצריך לילך ולאכלם בירושלם כדין מעשר שני ואם יש לו טורח בכך מחללן על מעות ומביא המעות בירושלם תקנו בית דין על ענבים שבכרם רבעי שמהלך יום אחד לכל צד שבירושלם לא יחללום אלא יביאום לירושלם כדי לעטר שוקי ירושלם בפירות ולא תקנו כן בשאר פירות אלא אף הסמוכים לחומה רשאין לפדותם משחרב בית המקדש בטל רבן יוחנן בן זכאי את התקנה ונפדין אף הענבים ואף הסמוכים לחומה למי שסובר שצריכות הן פדיון מטעם קדשה לשעתה קדשה לעתיד לבא כמו שהתבאר במסכת מגילה י' א' ובמסכת חגיגה ג' ב' או אם היו מכרכים שכבשום עולי בבל שחזר עזרא וקדשם שקדושתו קדושת עולם אף לעתיד כמו שהתבאר שם יש אומרים שאף במעשר שני היתה התקנה לעלות הפירות לירושלם מהלך יום לכל צד ולא מצאנוה כן בדברי גדולי המחברים.

לעולם יהא בטחונו של אדם בשם יתברך ולא יהא לבו סמוך על דבר אחר שיתיאש בסימנו מן הטובה או מן הרעה וכל שחכמי הדור רואים בני דורם נכשלים בכך ראוי להם להשתדל להוציאם מכלל טעות זה והוא שאמרו לשון של זהורית היו קושרין ביום הכפורים על פתח אולם מבחוץ הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו קושרין אותו מבפנים ועדין היו מציצין ורואין התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח:

ארבעים שנה למד ארבעים שנה לימד ובפ"ב דסוכה אמרי' פי תלמידים הי' לו להלל קטן שבהן ר' יוחנן בן זכאי ובפ"ק דשבת אמרי' הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה ובשלהי ספרי תניא דהילל הזקן פירנס את ישראל ארבעים שנה ונמצא שמת קודם החורבן ששים שנה ורבן יוחנן בן זכאי דלמד מ' ולימד מ' והיה חי אחר החורבן נמצא שלא למד לפני הלל אפילו עשרים שנה והשאר עד שהשלים לארבעים למד לפני אחרים:

גמ' ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם כו' כצ"ל כנראה מפרש"י דאל"כ לא הוי י' גליות וק"ל:

שם דתנן כרם רבעי כו' לוד מן המערב וירדן מן המזרח כו' כצ"ל וכ"ה בסדר המשנה מסכת מעשר שני פ"ה:

בפרש"י בד"ה ומיבנה כו' אושא בימי ר"ג וחזרו מאושא ליבנה ובימי ר"ש בנו חזרו כו' עכ"ל ר"ל דבימי ר"ג חזרו מאושא ליבנה כדאמרינן פ' זה בורר אחר ר"ג ליבנה ושוב בימי ר"ש בנו חזרו שוב מיבנה לאושא כדתניא לקמן בפרקין וכשקידשו כו' ודו"ק:

בד"ה א"ר יהושע כו' שאפי' ראש ב"ד בכל כו' כצ"ל:

בד"ה דאם כן אם אתה מטריחן הס"ד ובד"ה שית כו' חדא האי וחמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהא לולב ניטל ז' ושיהא יום הנף כולו אסור ושיהו מקבלין כל היום ושלא יהו כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה צריך שיפריש כו' ברבעתיים שהגר חייב בקרבן כו' אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים דכתיב ויקח משה את הדם ויזרק גו' כו' כצ"ל מיהו התם בפרק ד' מחוסרי כפרה לא הזכיר רק דבעי בגר מילה וטבילה והרצאת דמים ולא הזכיר הזאת דמים אלא כיון דטבילה יליף שם דבעי משום דאין הזאה בלא טבילה ע"כ דבעי נמי הזאת דמים גם מ"ש הרצאת דמים מדכתיב וחצי הדם זרק וגו' התם מייתי ליה מדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' ומילה מייתי ליה התם מדכתיב ואראך מתבוססת בדמיך וגו' ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה וביקש ר"א כו' וא"ת ואם לא קדשה מה היו מרויחים כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בתוס' פ"ק דביצה ובחדושנו שם:

בא"ד אין ראיה מהקדש למעשר שני וכרם רבעי כו' דרב אחאי פסקו דבמעשר שני ובכרם רבעי יכול לחלל כו' וההיא דהתקבל שפיר ה"מ פריך עלה עכ"ל כצ"ל מת"י והגהת אשר"י ע"ש בתוס' וק"ל:

ו' גליות גלו שנאמר כי השח יושבי מרום וגו' כו'. האי קרא לפי פשטיה קאי על גלות צור וחברותיה וכן מוכח קרא דבתריה תרמסנה רגל רגלי עני וגו' שהוא מלך המשיח שנאמר בו עני ורוכב על חמור וגו' עש"ה ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו ולפי הדרש דהכא השפלות דהאי קרא על גליות דסנהדרין שבירושלים קאי וקרא דבתריה תרמסנה רגל רגלי עני וגו' אורח לצדיק וגו' נמי על גליות דסנהדרין שתחזור העטרה ליושנה כשתרמסנה רגלי עני שהוא משיר אז אורח לצדיק וגו' אף אורח משפטיך ה' וגו' שהיה בלשכת הגזית קוינוך לשמך וגו' וכתיב כאשר משפטיך לארץ צדק למדו וגו':

ומשם עתידין ליגאל שנאמר התנערי מעפר וגו'. נראה דר"י ודאי לא קאי אקרא דמייתי ר"א לעיל מיניה דהא ר"י קאמר לעיל די' גליות גלו ומייתי ליה וטבריא עמוקה מכולן שנאמר ושפלת מארץ תדברי וגו' אלא דאההוא קרא נמי קאי דכתיב ביה בסיפיה דהאי קרא ומעפר תשח אמרתך וגו':

היו קושרין לשון של זהורית על כו'. מפורש פ' שני שעירים:

גמרא בימי ריב"ז מי הוה לשון של זהורית מלבין. פי' וא"כ ל"ש למיתני הלבין היו שמחין:

רש"י ד"ה צריך שיפריש רובע. דסגי ליה בעולת העוף. ר"ל ב' פרידות לעולה ע"ש. והתוס' שהביאו ראיה לזה הפירוש מיומא ע"ש ובדבריהם שם ויהיה לכאורה הראיה משם תמוה ועי' בבבא בתרא (קסו ב) בתד"ה רבעתים:

גמ׳ וטבריא עמוקה. נ"ב ממש כי יושבת בעמק [ערש"י בשבת קי"ח ב׳ ד״ה ממכניסי וש״מ] וצפורי כצפור בראש ההר כדאיתא בפ"ק דמגלה [ו׳ א׳] וכן כולן בראשי ההרים היו כדאיתא פ"ק דסנהדרין (י"ד א') בין ב׳ הרים גדולים בין אושא לשפרעם:

שם ובקש ר"א להפקירו לעניים. נ״ב במסקנא משמע שלא הפקירו אע"פ שכבר היה בדעתו להפקירו לא זכו בו עניים אע"ג דאשכחן לאב"א בפרקא דחסידי [תענית כ"ב א׳] דאמר מההיא שעתא אסחתינהו לצדקה. חסידות יתרה נהג לעצמו ואינה חובה. ותיובתא למ"ד הכי בהג״ה דש"ע י״ד ס"ס רנ"ח ומסייעא למאן דפליג. מיהו איכא למדחי דהכא אע״פ שחשב עדיין לא גמר בלבו דכתיב כל נדיב לב אבל היכא דגמר והסכים בדעתו כההיא דאבא אומנא דלמא חיובי נמי מחייב:

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֵׁשׁ גָלֻיּוֹת גָּלוּ. נראה לי בס"ד בזה מובן היטב מאמר רבותינו ז"ל במדרש רבא פרשת וישלח (בראשית כח, א) 'וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ' אמר לו בא ואברכך ברכות של גליות שיחזור עליך הקב"ה ויקבצך מבין הגליות ומה הן הברכות? 'בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע'! ולפי זה שש צרות אלו שש גליות שגלו סנהדרין.
ונראה לי הטעם שגלו 'שֵׁשׁ גָלֻיּוֹת' כנגד מה שחטאו ישראל בכבוד תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים, ולכן בזכות המשנה נגאלין כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (הושע ח, י) 'גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם' יִתְנוּ לשון מתניתין.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו נב, ב) "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָיִם". 'קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָיִם' כלומר מן טבריה יגאלו. והנה הרב אמת ליעקב ניניו ז"ל בדף צ"א כתב טעם נכון מדוע יתגלה המשיח תחילה בעיר הקודש טבריה תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] שהגאולה תהיה על פי סברת רבי מאיר ע"ה (קידושין לו.) דסבירא ליה גם באין עושין רצונו של מקום קרויין בנים, ולכך תועיל הצדקה דהוי משל למלך שכעס על בנו וכו' ובזה פירש הטעם דמנהג ישראל לנדור צדקה על שם רבי מאיר, ולכן המשיח שיבא בב"א [במהרה בימינו אמן] בזכות הצדקה יתגלה בטבריה דהוא אתריה דמור אף על גב דרבי יהודה פליג, ולכן אמר רבי מאיר בעת פטירתו 'הא משיחכון דידכון' (ירושלמי כלאים פ"ט, סוף ה"ג) דלא על עצמו אמר אלא על משיח העיקרי.
ובזה פירש המאמר דאמר הקב"ה אני מדבר בעדם בזכות הצדקה שעושין זה בזה נגאלין הדא הוא דכתיב(ישעיהו סג, א) 'אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ', וקשה מיכאל למה נעלמה ממנו סנגוריא זו של צדקה? אך משום דהצדקה לא תועיל לסברת רבי יהודה בזמן שאין עושין רצונו של מקום וקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה לכך לא טען אותה מיכאל, יעוין שם, ודפח"ח [דברי פי חכם חן].
ואנא עבדא תרצתי בזה דקדוק גדול שיש במדרש הנזכר לעיל (מדרש שוחר טוב יט, יז) באותה שעה מיכאל סניגורן של ישראל משתתק שנאמר (דניאל יב, א) 'וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל' ואין יעמוד אלא שתיקה שנאמר עמדו ולא ענו עוד, וכיון שהוא משתתק אומר הקב"ה מיכאל נשתתקת ואין אתה מלמד סנגוריא על בני? חייך שאני מלמד ומדבר עליהם בצדקה ומושיען! שנאמר (ישעיהו סג, א) 'אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ' עד כאן לשונו, כנזכר בילקוט ישעיה ס"ו ס"ג, יעוין שם.
ויש להקשות כיון דבאמת נשתתק, למה אמר לו הקב"ה מיכאל נשתתקת דנראין דברים אלו לשון יתר ח"ו ללא צורך? גם מה שאמר לו ואין אתה מלמד סנגוריא על בני מה צורך לומר לו כן אחר שאמר לו נשתתקת? ופרשתי בס"ד כי ידוע דמיכאל הוא שר החסד דאחוז במדת החסד, וידוע כל מלאך שמו מורה על מדה האחוז בה, ולזה אמר לו 'מיכאל נשתתקת?' פירוש כיון שאתה מיכאל שאחוז במדת החסד היה לך ללמד סנגוריא מצד החסד שעושין זה בזה שהוא מדה שאתה אחוז בה ואיך נשתתקת? ופירש לו טענה עוד ואין אתה הידוע שאתה שר החסד מלמד סנגוריא על בני דייקא שהיה לך לטעון שיש להם דין בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול.
ולפי זה הגאולה שתהיה בזכות הצדקה היא בנויה על פי סברת רבי מאיר דוקא ולא כפי סברת רבי יהודה ולכן הביא רבי יוחנן על זה פסוק 'הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר' דראש וסוף ב' תיבות אלו הוא 'הרים' וידוע אות ה"א תתחלף באל"ף ונמצא 'הרים' אותיות 'מֵאִיר' גם 'מאיר' [251] עם האותיות 'מֵאִיר' [251+4=255] 'הרים' [255] דעל פי סברתו 'הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי'.
ובזה יובן (תהלים קכא, א) 'אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים' רוצה לומר אֶשָּׂא עֵינַי לצפות לגאולה בשביל הֶהָרִים הוא סברת רבי מאיר שרמוז בהרים, אך באמת 'מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי' מאחר דקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה לזה אמר עֶזְרִי מֵעִם הֳ' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ והאי כללא לא אתמר גבי שמייא וכמו שכתב הרב הנזכר משום דטעמא דלא קבעו הלכה כמוהו למטה מפני שלא ירדו חביריו לסוף דעתו ודבר זה לא שייך גבי שמייא נמצא מטבריא עתידין ליגאל.
ונראה לי לכן טבריא אותיות אֲרִי טַב כלומר חודש אב שמזלו ארי יהיה טב לישראל כי יש לדרוש טבריא באל"ף דהמבטא שוה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִגָּאֵל. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו ענין אחר, דאמרו רז"ל כי הגאולה תהיה בזכות מ"ה צדיקים שהם מספר גְּאוּלָּה [45], והוא דאיתא בחולין (חולין צב.) מה שאמר בהושע (הושע ג, ב) 'חֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים' אלו מ"ה צדיקים שהעולם מתקיים בהם, דחומר הוא שלושים סאין, ולתך ט"ו סאין עיין שם, ואיתא בגמרא (ברכות יז.) שאמר החכם 'אני בריה וחברי בריה' ופרשתי בס"ד הכונה בר י"ה דהצדיק נקרא בר י"ה, כמו שנאמר (תהלים ב, ז) 'אֲסַפְּרָה אֶל חֹק הֳ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ' וכן תרגומו בר, ולכן אלו המ"ה צדיקים נקראים בריה שהוא בר יה. ופרשתי מספר מ"ה צדיקים ההם רמוזים באות ט' של אלפא ביתא, כי אות ט' הוא טוב וכתיב (ישעיה ג, י) 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב' וידוע כי אות ט' במספר הקדמיי כזה אבג"ד הוזח"ט עולה מספר מ"ה.
נמצא מ"ה צדיקים שכל אחד נקרא בריה שהוא בר י"ה רמוזים בשם 'טבריה' שהוא 'ט' בריה' דהיינו מ"ה צדיקים הרמוזים באות ט' שכל אחד נקרא בריה שהוא בר י"ה, ולכן אמר רבי יוחנן על טבריה 'וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִגָּאֵל' כלומר בזכות מ"ה צדיקים הרמוזים שם דהיינו בשם טבריה שהוא ט' בריה עתידין ליגאל, דהגאולה שהיא מספר מ"ה תהיה בזכות מ"ה צדיקים.
ובזה יובן בס"ד הטעם דאיתא בפרקי דרבי אליעזר שהגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] תהיה באות צד"י דמנצפך, והיינו כי אות צדי דמנצפך הוא אות ט' באותיות המאות שמתחילים מן אות ך' והיינו לרמוז שתהיה בזכות מ"ה צדיקים הרמוז מספרם באות ט' כאמור.

בתוספות בד"ה רובע לקינו פי' בקונטרס רובע שקל כו' מיהו בפ"ב דכריתות מוכח בהדיא דהוי רובע דינר כו' הא דנקיט ביומא ארבע זוזי נקט לפי היוקר עכ"ל. ולא ידעתי דלפ"ז מאי קשיא להו ע"פ הקונטרס דה"נ מצי למימר דמה שפי' רש"י כאן שהוא רובע שקל היינו נמי מה"ט גופא דלפי שרגילין להתיקר מש"ה צריך להפריש כן לפי היוקר דשמא יבנה בית המקדש ויתיקרו ואפשר דאין ה"נ דלעיקר מילתא דהכא שפי' רש"י שצריך להפריש רובע שקל לפירוש התוספות נמי הכי הוא ולא קשיא להו ע"פ הקונטרס אלא ממאי שהביא רש"י ראיה מסוגיא דכריתות דבהא מקשי שפיר דהתם מוכח להיפוך שאינו אלא רובע דינר כן נ"ל בכוונתם אף דלפ"ז העיקר חסר מדבריהם שלא העתיק פירש"י הך ראייה דכריתות וצ"ע:

בגמ' דתניא כרם רבעי היה עולה כו' ובקש ר"א להפקירו לעניים כל מה יש לדקדק בזה בלשון הגמרא ובפרש"י ובלשון התוספת ד"ה ובקש ר"א כתבתי הכל באריכות בחידושי ביצה ע"ש:

במתניתן התקין ריב"ז שאפילו ראש ב"ד: לא ראיתי לרמב"ם שהביא תקנה זו כמו שהביא שאר תקנות של ריב"ז ואולי י"ל כיון שהרמב"ם לא הביא רק דינים שנוהגים בזה"ז או שינהגו לכשיבנה ביהמ"ק ב"ב והך תקנה לא נתקנה רק מטעם נמצאת אתה מכשילן לע"ל לכן לא הוי רק צורך שעה דדלמא לא יהי' זה חשש לעתיד כשיבנה ביהמ"ק ועל כן לא ברור שתתנהג תקנה זו גם לע"ל וראיה לזה שגם מה דאמרינן לעיל (דף כ"א) שלח ר"ג וכו' שלא יתעכבו העדים שבאו זוג אחר זוג בשבת מטעם זה נמצאת אתה מכשילן לע"ל לא הביא הרמב"ם:

בגמרא אבל הכא עבד לוה לאיש מלוה: היום תרועה והט"א הקשו דשני טעמים סותרים זא"ז מדקאמר לענין קידוש החדש הטעם דאתה מכשילן לע"ל משמע הא לאו הכי צריך לילך אחריו והדר קאמר לענין לוה הטעם דעבד לוה לאיש מלוה משמע הא בלא"ה אין צריך לילך אחריו ולענ"ד י"ל דמה דקאמר אבל הכא עבד לוה אין זה טעם לעצמו אלא לומר למה לא שייך גם בזה דאתה מכשילן לעתיד לבא דאפילו אתה מצריכו לילך אחר ראש ב"ד חוץ למקום הועד עכ"ז לא ימנע מללות דעבד לוה לאיש מלוה ומיד כשלוה על מנת כן לוה שיהיה הולך אחר המלוה בכל ב"ד שירצה:

צריך שיפריש רובע לקינו: הט"א הביא כאן קושית התוס' בכריתות (דף ט') למה גם בשאר מחוסרי כפרה לא תקנו כן ועיין מה שכתבתי שם בספרי ע"ל בישוב קושיא זו:

רובע לקינו: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל בכריתות (דף ט') בישוב שיטת רש"י שהקשו התוס' עליו:

ואידך פלוגתא: בט"א הקשה הא משנה שלמה שנינו בסוטה (דף מ"ו) משרבו המנאפים פסקו המים המרים וריב"ז הפסיקן ולימא דהיינו אידך התקנה ומה שתירץ דתקנה זו לא היה דבר חדש לגמרי דכבר קודם שהפסיקן ריב"ז לא היה משקים לאשת המנאף. לענ"ד דוחק הוא דהיכן מצאנו כן אכן לענ"ד יותר נראה דבזה לא שייך תקנה דעשה על פי הכתוב דכתיב לא אפקוד על בנותיכם וגו' וכנראה ג"כ מהלשון של המשנה דקאמר שנאמר משמע מזה שריב"ז לא הורה רק מה שצוה הכתוב כשראה שהגיע העת לזה כשרבו המנאפים וכמו שהעיר הט"א בעצמו רק שהשיב על זה שהרי רנב"י אמר לעיל שריב"ז כר' יהודה ס"ל דקאמר יום הנף מן התורה הוא אסור וריב"ז דרש והתקין וא"כ גם בתקנה זו נימא הכי אבל לענ"ד זה אינו דשם קאמר דרש והתקין דהיינו שדרש דעד ועד בכלל והתקין על פי זה דיום הנף כולו אסור וכיון דמצאנו בזה פלוגתא דתנאי אי עד ועד בכלל או לא שייך בזה שהתקין ריב"ז על פי מה שדרש אבל במה שהפסיק מים המאררים לא היה צריך דרשה כיון שמפורש בפסוק. ולכן לא שייך לחשוב את זה בכלל תקנותיו:

הלבין היו שמחים: הי"ת כתב שיש לספק מפני מה לא רצו שיהיה מציצין אם בשביל שלא יהיו שמחין כשילבין ויחדלו מלהתפלל ולשוב בתשובה כראוי או שלא יהיו עצבים כשלא ילבין וריעא מזלייהו ע"י כן והניח בצ"ע. ולענ"ד יש לפשוט דהיה הטעם שלא יהיה שמחים מדפריך לקמן בימי ריב"ז מי הוה לשון של זהורית מלבין ומאי קושיא דילמא ה"ק כיון דהיו מציצין קודם עת ריב"ז ואם היה מלבין דוקא היו שמחים אבל כשלא הלבין היו עצבים לכן כשראה ריב"ז בארבעים שנה שתמיד היה מאדים לא רצה שיראו וריעא מזלייהו על כן תיקן שיהיו קושרים בסלע במקום שלא יראו אלא ודאי משמע דעיקר הטעם שרצו שלא יראו היה מפני שהיו שמחים כשהלבין ולכן פריך שפיר כיון דבימי ריב"ז לא הלבין לא הוצרך לתקנה זו וכן משמע דלא משום שהיו עצבים תקנו שביומא דמייתי ברייתא זו איתא לא הלבין היו עצבים ומתביישים והרי במה שהיו מתביישים ודאי ליכא חשש לרעה אע"כ דה"ק דאע"ג דבלא הלבין היו עצבים ומתביישים וטוב להם מכ"מ כשהלבין היו שמחים ולא שבו כראוי ולכן התקינו שלא יהיו רואים:

על פתח האולם: ביומא (דף ס"ח) אמר ר' ישמעאל שהיה קשור על פתחו של היכל ולא מצאנו שיש פלוגתא בזה וגם אי נימא דר' ישמעאל פליג וס"ל דלא על פתחו של אולם אלא על פתחו של היכל היה קשור קשה דלדידיה למה התקין ריב"ז לקשור בסלע דעל פתח ההיכל ודאי לא היו יכולים להציץ כיון שפרכת של אולם היה מפסיק ועיין בירושלמי דיומא (פ"ו) שהובא שם ג"כ הך מעשה ושם נאמר שהי' קשור בפתח ההיכל וצ"ל דאע"ג דהפרוכת של אולם היה מפסיק מכ"מ כשנכנס ויצא הכה"ג היו מגביהים לו את הפרוכת כדאמרינן (תמיד פ"ג) והיו מציצין כשנכנס לק"ק להוציא הכף והמחתה ולהיכל להקטיר קטרת שהיה כשכבר נשלח השעיר למדבר:

ברש"י ד"ה אלא למקום הועד. של ישיבה: בירושלמי איתא כינו מתניתן למקום הועד של חדש והמפרש שם הקשה מזה על דברי רש"י אמנם לא ידעתי מאי קושיא דהיכן מצאנו שהמקום ועד של חדש אינו מקום ועד של ישיבת ב"ד ומפני שמתניתן קאמר סתם למקום הועד הוצרך רש"י לפרש איזו ועד וכתב שהוא מקום ישיבת ב"ד והירושלמי ג"כ לזה נתכוין וקאמר מקום הועד של חדש דהיינו במקום ישיבת ב"ד שמקדשים שם את החדש. הן אמת שלפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף כ"ה) הי' עין טב המקום שקדשו שם את החדש אבל רש"י לשיטתו אזיל דפירש שם דרק מפני גזירה לא רצה רבי לקדש החדש במקום ישיבתו ומזה נראה דעתו דלעולם מקום ישיבת הב"ד הגדול היה מקום קידוש החדש ולכן לשיטתו אין סתירה לדבריו מהירושלמי:

בתוס' ד"ה רובע. מוכח בהדיא דהוי רובע דינר: כבר העיר הי"ת על מה דאמרינן בכמה דוכתי דשקל דילן הוא מחצית השקל וכן כתב הרמב"ן בחומש הביאו התוס' יו"ט (שקלים פ"ג מ"ו) שהעם קורין שקלים למחצית השקל ששוקלין בכל שנה ולהכי תנן שם הנותן סלע ונוטל שקל ע"ש ולפ"ז אין כאן סתירה דבכריתות איירי מסלע דקאמר כבש בסלע וסלע הוא שקל של תורה ומזה הוא רובע דהיינו רובע דינר של תורה החלק ששה עשר אבל רש"י כתב הכא רובע שקל דהיינו מה שקורין העם שקל וכיון דשקל של תורה הוא סלע של ד' דנרים גם לשקל שקורין העם כן מחשבין ד' דנרים וא"כ הוי רובע דינר של תורה חצי דינר של העם ועוד יש לומר דהנה רש"י בכריתות (דף ח') ד"ה קנין כתב קנין ברבעתים ב' קנין בשני רביעי דינר כסף ל"א רבעתים לשון חצי הוא עכ"ל ולכאורה משמע דל"א מפרש דכל קן עמד בחצי דינר וא"כ יקשה על מה דאמר שם (דף י') דלא מייתי אלא חד משיתסר בעשירות דמשמע דקן מחירו רובע דינר אבל י"ל דהל"א מפרש כיון דיולדת בעשירות מביאה כבש ועוף ובדלות ב' עופות דהיינו קן שלם א"כ הוי חד פרידה שמביאה תחת כבש אחד מט"ז דהפרידה האחרת היא מביאה שוה לקרבן של עשירה אבל לעולם קן שלם דהיינו ב' פרידות מחירו חצי דינר ולכן הגר דצריך להביא קן שלם צריך להפריש חצי דינר ומה שפירש רש"י בכריתות (דף י') דרובע הוי מחיר של קן שלם פירש על פי פירושו הראשון של (דף ח') והכא פירש על פי פירושו השני שם:

ד"ה וביקש. הוי מצי פריך ליה: לענ"ד י"ל דלא פריך ליה דהוי קאמר מערימין דהיינו לכתחלה והרי לכתחלה לא יכול לחללו על ש"פ גם בהקדש לא בלבד למ"ד דחללו בדיעבד דוקא אלא אפילו למ"ד לכתחלה הרי כתבו התוס' שם בב"מ (דף נ"ז) דזה דוקא בטעה אם צריך להשלים אבל לכתחלה במזיד לכ"ע אסור להונות להקדש ע"ש וא"כ ה"ה למעשר שני:

אמר ר' יוחנן ומשם עתידין ליגאל וכו' וכ"כ הרמב"ם פי"ד דסנהדרין דין י"ב בתחלה כשנבנה בית המקדש היו ב"ד הגדול יושבין בלשכת הגזית וכו' וסופן לטבריא ומשם לא עמד ב"ד הגדול עד עתה וקבלה היה שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש עכ"ל. ולפי זה היה אומר הרב מופת הדור מהרח"א דהאי דאמרו בעירובין דף מ"ג דילמ' לב"ד הגדול אתא אינו לב"ד של לשכת הגזית כמ"ש הריטב"א בחידושיו אלא לב"ד העומד בטבריא. וכמדומה שראיתיו בספרו חנן אלהים בלקוטים:

(לא ב) ואידך פלוגתא דרב פפא ורנב"י וכו'.—עוד מצינו בעדיות פ"ח מ"ג, שגזר ריב"ז שלא להושיב ב"ד על אלמנת עיסה. ועוד שנינו בסוטה פ"ט מ"ט, שריב"ז הפסיק מלהשקות את הסוטה (ועי' סוטה ז ב תוס' ד"ה מה). ואיני יודע למה לא מנו שתי אלו כאן. ולרב פפא יש לומר דשני אלו תיקן לפני החורבן, וכאן לא מנו אלא אלו שתיקן משחרב המקדש; אבל לרנב"י דחשיב לשון של זהורית שהיה בזמן המקדש קשה.

ומיבנא לאושא. כשהיה הנשיא דר בו כיון שהיתה סנהדרין עמו וכשמסתלק הוא או בנו למקום אחר גולה הישיבה אחריו יבנה בימי רבן יוחנן אושא בימי רבן גמליאל וחזרו מאושא ליבנה ובימי רבן שמעון בנו חזרו כדתניא לקמן בפרקין (דף לב.) וכשקידשו בית דין כו': בית שערים וציפורי וטבריא כולן בימי רבי הוו כדאמרי' (סנהדרין דף לב:) אחרי רבי לבית שערים ושוב כשחלה הוליכוהו לציפורי כדאמרינן בכתובות (דף קג:) ובטבריא היה בימי אנטונינוס: וטברי' עמוקה מכולן. שפלים היו אז מכל המסעות שגלו: שש גלות. השח חדא ישפילנה תרי ישפילה תלת עד ארץ ארבע יגיענה חמשה עד עפר שש דמצי למימר ישפילנה עד ארץ ולעפר: מתני' אמר רבי יהושע בן קרחה כו' שאפילו ראש בית דין בכל מקום. שנצרך לפרוש ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלויה בו כדתנן בפרקין דלעיל (דף כד.) ראש ב''ד אומר מקודש וילפינן מקראי: לא יהו. צריכין עדי החדש להלך אחריו: אלא למקום הועד. של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש ב''ד: גמ' פתיחא. שטר שמתא: דא''כ. אם אתה מטריחן: אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן. שנושאין כפיהן ובמסכת סוטה מפרש טעמא בפרק ואלו נאמרין (דף מ.): שית דהאי פירקא. חדא האי וחמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהא לולב ניטל שבעה ושיהא יום הנף כולו אסור ושיהו מקבלין כל היום ושלא יהו עדים הולכין אלא למקום הוועד: וחדא דפירקא קמא. (דף כא:) שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד: צריך שיפריש רובע לקינו. רובע שקל דהיינו חצי דינר והן הן דמי קן כדתנן (כריתות דף ח.) עמדו קינין בו ביום ברבעתים שהגר חייב בקרבן כדתניא (שם דף ט.) ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והזאת דמים דכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק וגו' ואין הזאה בלא טבילה והרצאת דמים דכתיב וחצי הדם זרק על המזבח אף הם לא יכנסו אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו' במסכת כריתות בראש פרק ארבעה מחוסרי כפרה (שם) מסיק מילתא דסגי ליה בעולת העוף הלכך יפריש רובע לקינו שמא יבנה בית המקדש בימינו ויקריבנו: מפני התקלה. דלמא אתי לאתהנויי מיניה: היה עולה לירושלים. הפירות עצמן אע''ג דמן התורה בין מעשר שני בין כרם רבעי נפדים ומתחללים בפסיעה אחת חוץ לחומה רבנן גזור בכל מהלך של יום אחד שיעלום ויאכלום שם כדי לעטר שוקי ירושלים: במזרח לוד. היינו בין לוד לירושלים שהרי ירושלים למזרחה של לוד היא: להפקירו לעניים. שישאו שם פירות ויאכלום שם שהיה עליו טורח להעלותן: והתירוהו. לפדותן ולהעלות הדמים דכיון דחרבה ירושלים לא חשו לה חכמים לעטרה מעתה: מי הוה לשון של זהורית מלבין. בימים שהיה רבן יוחנן מורה הוראות ומתקן תקנות: ותנן משחרב בהמ''ק התקין. תקנות אלמא לאחר החורבן היה שנה או שתים וכיון דארבעים שנה קודם חורבן לא הלבין הלשון ביום הכפורים נמצא שלא הלבין בתוך שנותיו האחרונים שלימד בהם לאחרים ותיקן תקנות:

רובע לקינו. פי' בקונטרס רובע שקל דהיינו חצי דינר וכן משמע לכאורה ביומא בפ' הוציאו לו (דף נה: ושם) דאורחא דמילתא הכי הוי דקאמר ונשקול ארבע זוזי ונשדי בנהרא והיינו ארבע זוזי פשיטי חצי דינר צורי דדינר מדינה אחד משמונה בדינר צורי ומיהו בפ' שני דכריתות (דף י: ושם) מוכח בהדיא דהוי רובע דינר על ההיא דעמדו קנים ברבעתים דחס רחמנא עליה דדלות ולא מייתי אלא חד משיתסר בעשירות דהיינו כבש בסלע וסלע ארבע דינר הרי דאחד משש עשרה הוא רובע דינר והא דנקט ביומא ארבע זוזי נקט לפי היוקר שרגילין להתייקר פעמים עד כך: [וע''ע בתוס' מנחות קז: ד''ה כבש]: וביקש ר''א להפקירו לעניים. בפ''ב דשבועות (דף טז. ושם) מספקא לן בר''א אי סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה כו' או לא קדשה ומהכא לא מצינו למיפשט מידי דהוצרך להעלותו משום דהוי דבר שבמנין כדאמרינן בפ' קמא דביצה (דף ה: ושם) וא''ת ואם לא קדשה מה היו מרויחים עניים הרי לא יוכלו לאכול בירושלים אם בטלה קדושתה ויש לומר דיכולין לחלל שוה מנה על שוה פרוטה כדאמרינן (ב''מ דף נז.) הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ואע''ג דבפרק הזהב (שם) פליגי בשחללו אי דיעבד או לכתחילה הא מסקינן בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) דבזמן הזה אפילו לכתחילה ומיהו אין ראיה מהקדש למעשר שני וכרם רבעי דפ' התקבל (גיטין דף סה.) גבי מערימין על מעשר שני דמשני הכא במאי עסקינן במעשר שני בזמן הזה דרבנן ופריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא הוה לי' לאקשויי ממעשר שני בזמן הזה מה הערמה צריך והלא על שוה פרוטה יכול לחלל הכל קרן וחומש ומיהו בהלכות גדולות ובשאלתות דרב אחאי פסקו דבמעשר שני ובכרם רבעי יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה וההיא דהתקבל שפיר הוה מצי פריך עלה: