ראש השנה לב ע"א

וקבעיה רביה בשמיה:
מתני' סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים דברי ר' יוחנן בן נורי אמר לו ר''ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים:
גמ' אמר לו ר''ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר למה הוא מזכיר רחמנא אמר אידכר אלא למה עשר לימא תשע דהואיל ואשתני אשתני תנו רבנן מנין שאומרים אבות שנאמר {תהילים כט-א} הבו לה' בני אלים ומנין שאומרים גבורות שנאמר הבו לה' כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות ר''א אומר דכתיב {ויקרא כג-כד} שבתון זכרון תרועה מקרא קדש שבתון זה קדושת היום זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות מקרא קדש קדשהו בעשיית מלאכה אמר לו רבי עקיבא מפני מה לא נאמר שבתון שבות שבו פתח הכתוב תחילה אלא שבתון קדשהו בעשיית מלאכה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות מקרא קדש זו קדושת היום מנין שאומרים מלכיות תניא רבי אומר {ויקרא כג-כב/מג ??} אני ה' אלהיכם ובחדש השביעי זו מלכות רבי יוסי בר יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר {במדבר י-י} והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהן והיכן אומרה לקדושת היום תניא רבי אומר עם המלכיות אומרה מה מצינו בכל מקום ברביעית אף כאן ברביעית רשב''ג אומר עם הזכרונות אומרה מה מצינו בכל מקום באמצע אף כאן באמצע וכשקידשו ב''ד את השנה באושא ירד ר' יוחנן בן ברוקא לפני רשב''ג ועשה כר' יוחנן בן נורי אמר לו רבן שמעון לא היו נוהגין כן ביבנה ליום השני ירד רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ועשה כר''ע אמר רשב''ג כך היו נוהגין ביבנה למימרא דרבי שמעון בן גמליאל כר' עקיבא ס''ל והא אמר ר''ע מלכיות עם קדושת היום אמר להו ורשב''ג אומר קדושת היום עם הזכרונות אמר להו א''ר זירא לומר שתוקעין למלכיות ליום השני ירד רבי חנינא מאי שני אילימא יו''ט שני למימרא דעברוה לאלול והאמר רבי חנינא בר כהנא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר אמר רב חסדא מאי שני ליום שני לשנה הבאה:
מתני' אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמר ג' ג' מכולן יצא:
גמ' הני עשרה מלכיות כנגד מי אמר (רבי) כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים הלולים טובא הוו הנך דכתיב בהו {תהילים קנ-ג} הללוהו בתקע שופר רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם הי נינהו ויאמר (ויאמר) דבראשית ט' הוו בראשית נמי מאמר הוא דכתיב {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו: ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש מכולן יצא: איבעיא להו היכי קתני שלש מן התורה שלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים דהוו תשע ואיכא בינייהו חדא או דלמא אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים דהויין להו שלש ואיכא בינייהו טובא ת''ש דתניא אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות ואם אמר שבע מכולן יצא כנגד שבעה רקיעים רבי יוחנן בן נורי אמר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן יצא כנגד תורה נביאים וכתובים ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי:
מתני' אין מזכירין (זכרון מלכות ושופר) של פורענות מתחיל בתורה ומשלים בנביא ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

וקבעיה רביה בשמיה. וקבעו רבו [של רבן יוחנן בן זכאי] בשמו, שימנו תקנה זו בין שאר תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי. ולפיכך שנינו שרבן יוחנן בן זכאי תיקן תשע תקנות.

מתניתין:

משנתנו מפרטת את סדר מוסף של ראש השנה, שחכמים תיקנו שיתקעו בו בשופר. כדלהלן:

כך הוא סדר הברכות שבתפילת מוסף:

אומר ברכת אבות, "מגן אברהם", וגבורות, ברכת "אתה גבור", שמוזכרים בה גבורות ה' בגשמים ובתחיית המתים, ^[19] וברכת קדושת השם, "אתה קדוש".

וכולל פסוקי מלכויות שמוזכר בהם מלכות ה', עמהן, ^[20] בברכת "אתה קדוש".

ואינו תוקע.

ואחר כך אומר את הברכה של קדושת היום, "אתה בחרתנו" עד "מקדש ישראל ויום הזכרון", ותוקע. ומוסיף ואומר פסוקי זכרונות בברכה בפני עצמה, ותוקע.

ומוסיף ואומר פסוקי שופרות בברכה בפני עצמה, ותוקע.

מפני שמצוה לתקוע שלש פעמים, ובכל פעם תוקעים שלש תקיעות, כמבואר להלן [לג א].

ואומר ברכת עבודה, והיא ברכת "רצה", שמזכיר בה "והשב את העבודה".

וברכת הודאה, "מודים".

וברכת כהנים, "שים שלום". ^[21]

אלו הן דברי רבי יוחנן בן נורי.

אמר לו רבי עקיבא: אם אינו תוקע למלכיות - למה הוא מזכיר אותם? ובגמרא מקשינן, הרי התורה ציוותה לומר פסוקי מלכויות, ומדוע אומר רבי עקיבא שאם לא תוקעים בהם אין ענין להזכירם.

אלא, אומר אבות, וגבורות, וקדושת השם.

ואחר כך כולל את פסוקי מלכיות עם ברכת קדושת היום, ותוקע.

ואחר כך אומר זכרונות בברכה בפני עצמה, ות וקע.

ואחר כך אומר שופרות בברכה בפני עצמה, ות וקע.

ואומר עבודה, והודאה, וברכת כהנים. ^[22] ^[23]

גמרא:

שנינו במשנה: אמר לו רבי עקיבא: אם אינו תוקע למלכיות - למה הוא מזכיר אותם?

ותמהינן: היאך הוא שואל "למה הוא מזכיר"?

והרי רחמנא אמר: אידכר! שחייבה תורה להזכיר פסוקי מלכיות, [וכדלהלן בברייתא]!

ומתרצינן: אלא, כך שאל רבי עקיבא: למה הוא מזכיר עשר פסוקים למלכיות [כמבואר במשנה הבאה]?

לימא תשע פסוקים בלבד, דהואיל ואשתני אשתני.

שהואיל וסדר מלכיות שונה מזכרונות ושופרות בכך שאין תוקעים בו, היה ראוי לשנותו גם במנין הפסוקים שאומרים בו! ^[24]

תנו רבנן: מנין שאומרים בתפילה ברכת אבות?

שנאמר [תהילים כט]: "הבו לה', הזכירו לפני ה' את בני אלים", את החזקים, דהיינו האבות, הנקראים "איתנים".

ומנין שאומרים גבורות, ברכת אתה גבור [שמוזכרים בה גבורות ה' בגשמים ותחיית המתים]?

שנאמר בהמשך המזמור: "הבו לה', הזכירו לפני ה', כבוד ועוז". ועוז הוא גבורה.

ומנין שאומרים קדושות ["אתה קדוש"]?

שנאמר בהמשך המזמור: "הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קדש".

ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות? רבי אליעזר אומר: דכתיב [ויקרא כג] על ראש השנה: "שבתון זכרון תרועה מקרא קודש":

"שבתון" - זה קדושת היום של ראש השנה.

"זכרון" - אלו זכרונות.

"תרועה" - אלו שופרות.

"מקרא קדש" - קדשהו בעשיית מלאכה [שלא תעשה בו מלאכה].

אמר לו רבי עקיבא: מפני מה לא נאמר, מדוע שלא נדרוש את "שבתון" מלשון שבות ממלאכה, שבו פתח הכתוב תחילה, שתחילה ראוי להזהיר שלא לעשות מלאכה, מפני שזהו הציווי העיקרי ביום טוב!

אלא כך נדרוש את הפסוק:

"שבתון", מלשון שביתה - קדשהו בעשיית מלאכה.

"זכרון" - אלו זכרונות.

"תרועה" - אלו שופרות.

"מקרא קדש" - זו קדושת היום [ברכת "אתה בחרתנו"].

ובין רבי אליעזר ובין רבי עקיבא לא דרשו מהפסוק הזה מלכיות.

ומנין שאומרים מלכיות?

תניא: רבי אומר: נאמר בתורה סמוך לפרשת ראש השנה [ויקרא כג כב]: "אני ה' אלהיכם".

וכתיב מיד בסמוך: "וידבר ה'. ובחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה". [והיינו ראש השנה].

ו"אני ה' אלהיכם" זו מלכות. כלומר, אני אדון לכם.

מכאן שמזכירים מלכיות בראש השנה. ^[25]

רבי יוסי בר יהודה אומר: המקרא הזה אינו צריך להשמיענו שאומרים מלכיות, שהרי הוא [הכתוב] אומר [במדבר י]: "ותקעתם בחצוצרות, והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם, אני ה' אלהיכם":

שאין תלמוד לומר שאין הכתוב צריך לומר "אני ה' אלהיכם", שהרי דבר זה ידוע!

ומה תלמוד לומר, לאיזה צורך נאמר "אני ה' אלהיכם"?

זה בנה אב, זה מלמד לכל מקום שנאמר בו זכרונות - שיהיו, שיאמרו פסוקי מלכיות עמהם. ^[26]

כשם שנאמר כאן "והיו לכם לזכרון", ומיד נאמר "אני ה' אלהיכם", דהיינו, מלכויות.

והיכן אומרה לקדושת היום?

תניא: רבי אומר: עם המלכיות אומרה, בברכה אחת הכוללת את שניהם.

שהרי מה כמו שמצינו בכל מקום, בכל החגים שאומרים בהם ברכה על קדושת היום - שאומרים אותה בברכה רביעית! אף כאן, במוסף של ראש השנה, אומרים את קדושת היום בברכה הרביעית, שהיא מלכיות!

רבן שמעון בן גמליאל אומר: עם הזכרונות אומרה, דהיינו בברכה החמישית.

כי מה כמו שמצינו בכל מקום שקדושת היום נאמרת באמצע, שהרי בשאר התפילות שבחגים יש שבע ברכות, שלוש ראשונות, שלש אחרונות, וקדושת היום באמצע!

אף כאן, במוסף של ראש השנה, אומר את קדושת היום באמצע.

ומאחר שיש תשע ברכות במוסף של ראש השנה, הרי החמישית היא באמצע.

וכשקידשו בית דין את השנה באושא, ירד רבי יוחנן בן ברוקא לפני התיבה, לפני רבן שמעון בן גמליאל. ועשה כדברי רבי יוחנן בן נורי המוזכר במשנתנו, שכלל את המלכויות בברכת "אתה קדוש".

אמר לו רבן שמעון בן גמליאל: לא היו נוהגין כן כשהיתה הסנהדרין ביבנה בימי רבן גמליאל, אבי!

ליום השני [יבואר להלן] ירד רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ועשה כרבי עקיבא, המוזכר במשנתנו. שכלל את המלכויות עם קידוש היום בברכה אחת.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: כך היו נוהגין ביב נה. ותמהינן: למימרא, וכי אפשר לומר דרבי שמעון בן גמליאל כרבי עקיבא סבירא ליה?!

והא אמר רבי עקיבא: מלכיות - עם קדושת היום אמר להו, אומר אותם שליח הציבור.

ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: קדושת היום - עם הזכרונות אמר להו, אומר אותם שליח הציבור!

ואיך יתכן שרבן שמעון בן גמליאל אמר על סדר תפילתו של רבי עקיבא שכך היו נוהגים ביבנה?

אמר רבי זירא: אכן רבן שמעון בן גמליאל לא הסכים עם רבי עקיבא בכל דבריו.

אלא התכוין לומר לרבי חנינא, שתוקעין למלכיות כפי שהוא עשה, ושלא כדברי רבי יוחנן בן נורי הסובר שתוקעים לאחר ברכת קדושת היום, ואין תוקעים אחר מלכיות.

אבל במה שרבי עקיבא אמר שקדושת היום נאמרת עם מלכיות, לזה לא הסכים רבן שמעון, ולדעתו מזכירים את קדושת היום עם זכרונות.

שנינו בברייתא: ליום השני ירד רבי חנינא, בנו של רבי יוסי הגלילי לפני התיבה.

והוינן בה: מאי "שני"?

אילימא, אם נאמר שהכוונה ליום טוב שני של ראש השנה, דהיינו, שבאותה שנה לא באו עדים לאושא לקדש את החדש כל אותו היום, ולפיכך עיברו את החדש, ונהגו גם ביום השני דיני יום טוב. הרי יש להקשות:

והאמר רבי חנינא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר!

אמר רב חסדא: מאי שני? ליום שני היינו יום טוב של ראש השנה הבא אחריו, לשנה הבאה.

מתניתין:

אין פוחתין מעשרה פסוקים של מלכיות. ומעשרה פסוקים של זכרונות, ומעשרה פסוקים של שופרות.

רבי יוחנן בן נורי אומר: אם אמר שלשה שלשה מכולן, יצא. והגמרא תבאר את דבריו.

גמרא:

והוינן בה: הני, אלו עשרה פסוקי מלכיות - כנגד מי תקנום?

אמר רבי לוי: כנגד עשרה הילולים שאמר דוד בספר תהילים. עשר פעמים שאמר דוד לשון הללו או הללויה בספר תהילים.

ותמהינן: הרי "הלולים" בספר תהילים - טובא הוו! הרי הרבה יותר מעשר פעמים אמר דוד לשון הילול בתהילים! ומתרצינן: רבי לוי דיבר על הנך דכתיב בהו, על אותם הילולים שנאמרו במזמור "הללוהו בתקע שופר". והיינו מזמור ק"נ בתהילים, שבו נאמרו עשר פעמים לשון הילול בזמן "תקע שופר", שהוא ראש השנה.

רב יוסף אמר: עשרה פסוקי מלכיות הם כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. והיה קול שופר חזק מאוד באותו מעמד, ולכן אומרים עשרה הילולים של מלכיות גם בעת תקיעת שופר בראש השנה.

רבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות של הקב"ה, שבהן נברא העולם בראש השנה.

ומקשינן: הי נינהו, אלו הם עשרת המאמרות שבהם נברא העולם?

הרי כשנמנה את "ויאמר אלהים", "ויאמר אלהים", דהוזכרו בענין מעשה בראשית - רק תשעה הוו, ולא עשרה!

ומתרצינן: הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" - נמי על ידי מאמר ה' הוא, והוא משלים את מנין עשרת המאמרות.

ואף על פי שלא נאמר בו "ויאמר אלהים: יהי שמים", יש להוכיח שבמאמר ה' הם נבראו ולא ב"ידיו".

דכתיב [תהלים לג]: "בדבר ה' - שמים נעשו".

שנינו במשנה: רבי יוחנן בן נורי אומר: אם אמר שלש שלש מכולן יצא.

להלן, במשנה הבאה, מבואר שלדעת חכמים, שאמרו עשרה פסוקים, היו פותחים בפסוקים מן התורה, ואחר כך בפסוקים מן הכתובים, ומסיימים בפסוקים מן הנביאים.

איבעיא להו: נשאלה שאלה לבני הישיבה:

היכי קתני, מה כוונת רבי יוחנן בן נורי, שאמר "שלש שלש מכולן"?

האם כוונתו לומר שלשה מן התורה, שלשה מן הנביאים, ושלשה מן הכתובים.

דהוו, שבסך הכל הם, תשעה פסוקים.

והיינו, שאם אמר תשעה פסוקים במלכויות, ותשעה בזכרונות, ותשעה בשופרות - יצא.

ולפי זה איכא בינייהו חדא, ההבדל בין דעתו לדעת חכמים, הוא באמירת פסוק אחד בלבד. שלדעת חכמים אם לא אמר עשרה פסוקים לא יצא, ולדעת רבי יוחנן בן נורי אם אמר תשעה יצא.

או דלמא, שמא "שלשה שלשה מכולן". דהיינו שלשה לסדר מלכויות, שלשה לסדר זכרונות, שלשה לסדר שופרות.

ובכל סדר וסדר אמר פסוק אחד מן התורה, ואחד מן הנביאים, ואחד מן הכתובים.

דהויין להו, שבסך הכל הם שלשה פסוקים לכל סדר וסדר.

ולפי זה, איכא בינייהו, ההבדל בין דעתו לדעת חכמים, הוא טובא, הבדל גדול.

שהרי לדעת חכמים אמרו עשרה פסוקים. ואילו לדעת רבי יוחנן בן נורי אמרו שלשה פסוקים בלבד.

תא שמע ראיה שלדעת רבי יוחנן בן נורי, מי שאומר פסוק אחד מן התורה, אחד מן הנביאים, ואחד מן הכתובים, יצא:

דתניא: אין פוחתין מעשרה מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות. ואם אמר שבע מכולן יצא.

ואותם שבע הם כנגד שבעה רקיעים. לרמז שבראש השנה הקב"ה עולה לרקיע השביעי, לשפוט את העולם [מהרש"א].

רבי יוחנן בן נורי אומר: הפוחת - לא יפחות לכתחילה משבע.

ואם אמר שלש מכולן יצא.

ואותם שלש הם כנגד תורה, נביאים וכתובים.

ואמרי לה [ויש אומרים]: כנגד כהנים, לוים וישראלים.

ואם נפרש שרבי יוחנן בן נורי אמר שהאומר שלש מן התורה שלש מן הנביאים שלש מן הכתובים יצא, אם כן אף מה ששנינו בתחילת דבריו "הפוחת לא יפחות משבע", היינו שבע מן התורה, שבע מן הנביאים, שבע מן הכתובים. ונמצא שהוא מוסיף על הפסוקים שאמרו רבנן, ואילו במשנתנו משמע שהוא בא למעט!

ומכאן שרבי יוחנן בן נורי סובר שאם אמר שלש פסוקים לכל סדר יצא.

אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן נורי. ^[27]

מתניתין:

א. אין מזכירין פסוקים של מלכות, של זכרונות, ושל שופרות, כשהם פסוקים של פורענות.

ב. בכל סדר וסדר, מתחיל בפסוקים מן התורה.

וממשיך בפסוקים מן הכתובים.

ומשלים [ומסיים] בפסוקים מן הנביא. ^[28]

רבי יוסי אומר: אם השלים [סיים] בפסוקים מן התורה - יצא. ^[29]

הערות

^[19] מדוע התנא טרח לומר שהמתפלל אומר אבות וגבורות? הרי תמיד בכל יום מזכירים אבות וגבורות בתפילה ומה השמיענו בזה? כתב הריטב"א שהתנא בא להשמיענו שאין משנים בהם כלום ואין מוסיפים בהם אף על פי שמוסיפים בשאר התפילה, וכדלהלן [וכעין זה כתבו הרמב"ן והר"ן]. ומשמע, שאין לומר באבות "זכרנו לחיים", וכן בגבורות "מי כמוך" [וכן דעת מקצת מהגאונים ובעל הלכות גדולות המובאים בטור סי' תקפ"ו ע"ש]. אך יש ליישב את מנהגנו, שכוונת המשנה שאין חובה להזכיר תוספת באבות וגבורות. וכבר בזמן המשנה נהגו לומר "זכרנו", ולפיכך התנא הוצרך להשמיענו שאינם חובה, ואם בא לאומרן אין מוחין בידו. ריטב"א. ומדברי הריטב"א עולה ש"זכרנו" ו"מי כמוך", הם מנהג קדום מזמן המשנה. אלא שאינם חובה. אבל הרא"ש במסכת ברכות [פרק א סימן טז] כתב שהם מתקנת הגאונים, ולפיכך אם לא אמרן אינו חוזר. וכן דעת רוב הראשונים וכן פסקו טוש"ע תקפ"ו ד. [ושלא כדברי תוספות ברכות יב ב ד"ה והלכתא, שכתבו שאם לא אמר "זכרנו" חוזר ומתפלל]. ובמסכת סופרים מוזכר שאומרים זכרנו ומי כמוך בשני ימי ראש השנה ויום הכיפורים בלבד, אבל בשאר ימים אסור לאדם לשאול את צרכיו בג' ברכות הראשונות. [מובא בראשונים כאן]. וכתב הטור [תקפו ד] שהיום נוהגים לאמרם בכל עשרת ימי תשובה. [עיין עוד בטור וב"י שם].

^[20] נאמר בענין ראש השנה "זכרון תרועה". וחכמים קיבלו איש מפי איש שהמילה "זכרון" מלמדת על פסוקי זכרונות. ו"תרועה" על פסוקי שופרות. ועוד נאמר: "והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם, אני ה' אלהיכם". וקיבלו חכמים איש מפי איש שנאמר פעם שניה בפסוק "אלהיכם" ללמד על מלכות ה', ולומר שכל מקום שמזכירים זכרונות ושופרות, מזכירין מלכויות עמהן. [פירוש המשניות להרמב"ם על פי הגמרא בסמוך]. ומקדימין את המלכויות לזכרונות ולשופרות, מפני שמן הראוי לאומרן בסדר זה. כפי ששנו בברייתא [לעיל טז א] אמר הקב"ה: אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לטובה לפני. ובמה? - בשופר [והיינו פסוקי שופרות, ועיין בגמרא לעיל שם. ובהערות]. על פי הרמב"ם בפירוש המשניות. וביאר תוספות יום טוב, שתחילה ראוי להמליך את הקב"ה עלינו. ורק אחר כך שנעלה את זכרוננו לפניו לטובה.

^[21] תפארת ישראל. ומדוע "שים שלום" נקראת "ברכת כהנים"? כנראה טעם הדבר הוא כפי שאמרו במסכת מגילה [יח א]: שלאחר ברכת כהנים אומרים "שים שלום" משום שנאמר בענין ברכת כהנים [במדבר ו כז]: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". והברכה של הקב"ה היא שלום. שנאמר [תהילים כט יא] "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". ולפיכך אומרים אחרי ברכת כהנים "שים שלום".

^[22] הטעם שהמשנה הוסיפה ש"אומר עבודה והודאה וברכת כהנים", הוא כפי שבארנו לעיל בענין אבות וגבורות [בהערה 19] ריטב"א.

^[23] וכן נפסק להלכה. טוש"ע אורח חיים תקצא ד.

^[24] עיין בהגהות חתם סופר [אחרי המהרש"א] שנותן טעם לדבר.

^[25] הטעם שמקדימים את מלכויות לזכרונות ולשופרות מבואר לעיל הערה 20

^[26] כתב הטורי אבן שמה שאמר רבי יהודה "כל מקום שנאמר בו זכרונות". זה כולל את יום הכיפורים של יובל בלבד [מלבד ראש השנה]. אבל בתעניות ובשעת מלחמה, אף על פי שמזכירים זכרונות ושופרות כמבואר במסכת תענית [דף יא], בכל זאת אין אומרים מלכויות עמהם. [וטעם הדבר, מפני שבאותו פסוק נאמר "ובמועדיכם", ומכאן שהכתוב מדבר במועדים בלבד. עיין שם עוד]. אך, הערוך לנר חולק על זה, וכתב שאף בתעניות ובשעת מלחמה מזכירים מלכיות. עיין שם.

^[27] כתבו הראשונים שאף על פי שמהברייתא מוכח שרבי יוחנן בן נורי סובר שלכתחילה די בשבעה פסוקים ובדיעבד די בשלושה, משנתנו חולקת על כך, וסוברת שלדעת רבי יוחנן בן נורי צריך להזכיר לכתחילה עשרה פסוקים, וההוכחה לכך: שהרי שנינו "אין פוחתין מעשרה. רבי יוחנן בן נורי אומר: אם אמר שלש שלש יצא". ומשמע שרבי יוחנן בן נורי נחלק על תנא קמא רק לענין בדיעבד. [שלדעת רבי יוחנן בן נורי בדיעבד יצא בשלשה פסוקים], אבל לענין לכתחילה מודה רבי יוחנן בן נורי שצריך עשרה פסוקים. עוד כתב הרמב"ן בשם הגאונים, שבין לדעת תנא קמא ובין לדעת רבי יוחנן בן נורי, הרוצה להוסיף יותר מעשרה פסוקים רשאי, ולא אמרו אלא שאין פוחתין מעשרה. והוסיף הרמב"ן: שלפי הטעם שהוזכר בגמרא שזה כנגד עשרת הדברות וכו', היה נראה לכאורה שמצוה מן המובחר בעשרה [ולא יותר]. אך כיון שקבלה מן הגאונים שמותר להוסיף יותר מעשרה, נקבל את דבריהם. וכיוצא בזה כתבו שאר הראשונים בסוגייתנו. וכן פסק שלחן ערוך [או"ח תקצא ד].

^[28] מכאן שמזכירים את פסוקי הכתובים לפני הנביאים. והטעם מבואר בהערה הבאה.

^[29] בגמרא מבואר שלדעת רבי יוסי לכתחילה מסיימים בפסוק מן התורה. [דהיינו, שאומר 3 של תורה, 3 של כתובים, 3 של נביאים, וחוזר ואומר פסוק 1 של תורה]. הראשונים הסתפקו לדעת רבי יוסי בסדר פסוקי הנביאים והכתובים: האם הנביאים קודמים לנביאים, או שמא הכתובים קודמים? והנה, לדעת תנא קמא, אין ספק שהכתובים קודמים, כפי שהתבאר בהערה הקודמת. אך יתכן שרבי יוסי חולק. [עיין ריטב"א]. אך כתבו הראשונים שנוהגים לומר את פסוקי הכתובים לפני הנביאים. וקשה: בדרך כלל הנביאים מוזכרים לפני הכתובים. וכן בסדר כתיבת התנ"ך הנביאים קודמים, ואם כן, היה ראוי להקדימם ! תירץ ר"י: אין הבדל בין קדושת הנביאים לקדושת הכתובים. וכותבים בתנ"ך את הנביאים לפני הכתובים מפני שמקצת הנביאים היו לפני כתיבת הכתובים. [ואין ראוי לחלק את הנביאים על ידי שנכתוב באמצעם את הכתובים]. אבל בראש השנה מזכירים במלכויות זכרונות ושופרות את פסוקי תהילים שאמר דוד המלך, שהוא קדם לפסוקי הנביאים, [שמזכירים במלכיות וכו'], ולפיכך מזכירים תחילה את הכתובים. [על פי תוספות. בצירוף דברי הריטב"א בשם ר"י, והרא"ש ועיין ערוך לנר]. ועיין טעמים נוספים לדבר, בר"ן ובריטב"א.

וקבעיה רביה בשמיה [וקבעו רבו בשמו] ומונים אותה בין תקנותיו.

א משנה סדר ברכות של ראש השנה כיצד? אומר אבות שהיא הברכה הראשונה ("מגן אברהם") שבשמונה עשרה, וגבורות ("מחיה מתים"), וקדושת השם ("אתה קדוש") וכולל מלכיות עמהן בברכת קדושת השם ואינו תוקע אחריה.

ומוסיפים ברכה מיוחדת לקדושת היום ותוקע לאחריה. ואומר ברכה של זכרונות ותוקע, ולאחריה אומר ברכת שופרות ותוקע, ואחר כך אומר כדרך שמסיימים כל תפילה כרגיל, בברכת העבודה ("רצה") והודאה ("מודים") וברכת כהנים, אלו דברי ר' יוחנן בן נורי.

אמר לו ר' עקיבא: אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר אותה לעצמה? אלא כך הסדר: אומר אבות וגבורות כרגיל, וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע, ואחר כך אומר עבודה והודאה וברכת כהנים.

ב גמרא שנינו במשנה, אמר לו ר' עקיבא: אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר? ותוהים: למה הוא מזכיר?! מה מקום לשאלה זו? הלא רחמנא אמר אידכר [התורה אמרה הזכר] וכיון שמצוה להזכיר, אין לקשרה בהכרח עם תקיעת השופר! אלא כך היתה כוונתו: למה עשר, כלומר, למה אומר עשרה פסוקים בברכה זו כמו בברכות האחרות לימא [שיאמר] תשע או פחות, שהרי הואיל ואשתני [והשתנתה] ברכה זו בחסרון תקיעה תשתנה גם במספר הפסוקים שבה!

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאומרים ברכת אבות — שנאמר: "הבו לה' בני אלים" (תהילים כט, א) במובן: הזכירו לפני ה' את החזקים, התקיפים, ומכאן — שמזכירים את גדולת האבות. ומנין שאומרים גבורות — שנאמר: "הבו לה' כבוד ועז" (תהילים כט, א). ומנין שאומרים קדושות — שנאמר: "הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש" (תהלים כט, ב).

ומנין שאומרים בתפילת ראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות? ר' אליעזר אומר: דכתיב [שנאמר]: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד), וכך יש לפרשו: "שבתון" — זה רמז לברכה שמזכירים בה קדושת היום, "זכרון" — אלו זכרונות, "תרועה" — אלו שופרות, "מקרא קדש" פירושו: קדשהו בהמנעות מעשיית מלאכה.

אמר לו ר' עקיבא: מפני מה לא נאמר אחרת: "שבתון" — שבות, שבו פתח הכתוב תחילה, שסברה היא לומר שמתחלה נאמר עיקר הדבר — שיום זה הוא יום חג המנוע מעשיית מלאכה! אלא כך צריך לדרוש את הכתובים: "שבתון" — פירושו קדשהו בהמנעות מעשיית מלאכה, "זכרון" — אלו זכרונות, "תרועה" — אלו שופרות, "מקרא קדש" — זו קדושת היום.

אם כן מנין שאומרים מלכיות? תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: נאמר שם "אני ה' אלהיכם" (ויקרא כג, כב) שהוא הזכרת אלוהותו של הקדוש ברוך הוא, והיא מלכותו בעולם, ונאמר סמוך לו: "בחדש השביעי" (ויקרא כג, כד) — זו מלכות שצריך לומר ביום זה.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו צריך לפסוק זה, הרי הוא אומר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר י, י), שאין תלמוד לומר בסוף הפסוק לומר שוב "אני ה' אלהיכם", ומה תלמוד לומר בהדגשה זו של "אני ה' אלהיכם" — זה בנה אב, כלומר, כאן מקור ויסוד להלכה, שלכל מקום שנאמר בו זכרונות — יהיו בו מלכיות עמהן.

ג ומעתה חוזרים לבעיה שבמשנתנו: והיכן אומרה לקדושת היום? תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: עם המלכיות אומרה, וטעמו: מה מצינו בכל מקום, כלומר, בכל החגים, שאת קדושת היום אומרים בברכה הרביעית — אף כאן אומרים אותה ברביעית.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: עם הזכרונות אומרה לקדושת היום. וטעמו: מה מצינו בכל מקום שקדושת היום נאמרת באמצע תפילת שמונה עשרה (רביעית מבין השבע) — אף כאן הריהי נאמרת באמצע, והברכה החמישית היא הברכה האמצעית בתפילת ראש השנה (שיש בה תשע ברכות).

מסופר: וכשקידשו בית דין את השנה באושא ירד ר' יוחנן בן ברוקא לפני רבן שמעון בן גמליאל, ועשה נהג בתפילתו כשיטת ר' יוחנן בן נורי. אמר לו רבן שמעון: לא היו נוהגין כן ביבנה. ליום השני של ראש השנה ירד ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי ועשה כר' עקיבא. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כך היו נוהגין ביבנה.

על ברייתא זו תוהים: למימרא [האם לומר] שרבן שמעון בן גמליאל כשיטת ר' עקיבא סבירא ליה [סבור הוא]? והא [והרי] אמר ר' עקיבא שמלכיות עם קדושת היום אמר להו [אומר הוא אותן] ורבן שמעון בן גמליאל אומר שקדושת היום עם הזכרונות אמר להו [אומר הוא אותם] וכיצד הסכים רבן שמעון בן גמליאל עם מנהג ר' עקיבא? אמר ר' זירא: אין הכוונה שהסכים בכל הפרטים, אלא התכוון לומר שתוקעין למלכיות, שלענין זה בלבד הסכים, שכך נהגו ביבנה.

שנינו שם: ליום השני ירד ר' חנינא. ושואלים: מאי [מה] פירושו של יום שני, אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא ליום טוב שני של ראש השנה, למימרא דעברוה [האם תאמר שעיברו] את חודש אלול ואז יום שלושים של אלול הוא יום ראשון של ראש השנה, ואחד בתשרי הוא יום שני, אולם האמר [הרי אמר] ר' חנינא בר כהנא: מימות עזרא ואילך לא מצינו שיהיה חודש אלול מעובר וקשה להניח שהיה מקרה כזה בימי התנאים! אמר רב חסדא: מאי [מה הפירוש] שני — ליום שני. כלומר, לשנה הבאה, שבראש השנה בשנה הבאה אירע הדבר.

ד משנה אין פוחתין מעשרה פסוקים של מלכויות שאומרים בתוך ברכת מלכיות, מעשרה פסוקים של זכרונות בברכת זכרונות, מעשרה פסוקים של שופרות בברכת שופרות. ר' יוחנן בן נורי אומר: אם אמר שלש שלש מכולן — יצא.

ה גמרא שואלים: הני [אותם] עשרה פסוקים של מלכיות ושאר ברכות כנגד מי קבעום? אמר רבי: כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהילים. ותוהים: הלולים בתהילים, הרי טובא הוו [הרבה יותר מזה הם]! ומשיבים: הנך דכתיב בהו [אותם שנאמר בהם] "הללוהו בתקע שופר" (תהילים קנ, ג), ובפרק זה נאמרו עשר פעמים "הללוהו".

רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. על כך שואלים: הי נינהו [מה הם] בעצם עשרה מאמרות אלו — הרי הם אותן פעמים שכתוב

"ויאמר אלוהים" בפרשת בראשית, אולם אלה הלא תשעה הוו [הם] ולא עשרה! ומשיבים: המלה "בראשית" עצמה נמי [גם כן] מאמר הוא, [שכן נאמר]: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהילים לג, ו), לומר שכל הבריאה כולה נוצרה בכלל בדיבור אחד, ואחר כך נתפרטה והלכה בדברים שונים.

ו שנינו במשנה, ר' יוחנן בן נורי אומר: אם אמר שלש שלש מכולן יצא. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: היכי קתני [כיצד שנה], מה כוונת דבריו, האם יש לפרש שאומרים שלש מן התורה, שלש מן הנביאים, ושלש מן הכתובים דהוו [שהם] בסך הכל תשע ואיכא בינייהו חדא [ויש ביניהם בין ר' יוחנן בן נורי וחכמים הפרש באחת], או דלמא [שמא] אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים, דהויין להו [שהם] שלש הזכרות ואיכא בינייהו טובא [ויש ביניהם הפרש גדול]?

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין פוחתין מעשרה מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות, ואם אמר שבע מכולן — יצא, כנגד שבעה רקיעים.

ר' יוחנן בן נורי אמר: הפוחת — לא יפחות משבע, ואם אמר שלש מכולן — יצא, כנגד תורה ונביאים וכתובים, ואמרי לה [ויש אומרים]: כנגד כהנים לוים וישראלים. משמע שהוא סבור שהפוחת אומר בסך הכל שלש. אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כר' יוחנן בן נורי, שאם עשה כן — יצא.

ז משנה אין מזכירין פסוקים מתוך זכרון מלכות ושופר אם פסוקים אלה יש בהם זכרון של פורענות. ובאמירת עשרה פסוקים אלה מתחיל בפסוקים של התורה, ומשלים בנביא, ר' יוסי אומר: אם השלים בפסוק מן התורה — יצא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and his teacher established it in his name. Consequently, it is counted as one of Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s ordinances.

MISHNA: The order of the blessings of the additional prayer on Rosh HaShana is as follows: One recites the blessing of the Patriarchs, the blessing of God’s Mighty Deeds, and the blessing of the Sanctification of God’s Name, all of which are recited all year long. And one includes the blessing of Kingship, containing many biblical verses on that theme, with them, i.e., in the blessing of the Sanctification of God’s Name, and he does not sound the shofar after it.

Next, one adds a special blessing for the Sanctification of the Day, and sounds the shofar after it; followed by the blessing of Remembrances, which contains many biblical verses addressing that theme, and sounds the shofar after it; and recites the blessing of Shofarot, which includes verses that mention the shofar, and sounds the shofar after it. And he then returns to the regular Amida prayer and recites the blessing of God’s Service and the blessing of Thanksgiving and the Priestly Blessing. This is the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri.

Rabbi Akiva said to him: If one does not sound the shofar for the blessing of Kingship, why does he mention it? Rather, the order of the blessings is as follows: One recites the blessing of the Patriarchs and that of God’s Mighty Deeds and that of the Sanctification of God’s Name. He subsequently includes the blessing of Kingship in the blessing of the Sanctification of the Day, and sounds the shofar. Next he recites the blessing of Remembrances, and sounds the shofar after it, and the blessing of Shofarot and sounds the shofar after it. He then recites the blessing of God’s Service and the blessing of Thanksgiving and the Priestly Blessing.

GEMARA: The mishna taught that Rabbi Akiva said to him: If one does not sound the shofar for the blessing of Kingship, why does he mention it? The Gemara expresses surprise at this question: Why does he mention it? The Merciful One states that one should mention it. It is a mitzva to recite the blessing of Kingship, regardless of the sounding of the shofar. Rather, this is what Rabbi Akiva meant: Why does one mention ten verses of Kingship, as in the other blessings? Let him recite nine verses or fewer. Since the blessing is different in that it is not followed by shofar blasts, let it also be different with regard to the number of verses it includes.

§ The Sages taught in a baraita: From where is it derived that one recites the blessing of the Patriarchs? As it is stated: “Ascribe to the Lord, O you sons of the mighty” (Psalms 29:1), which is interpreted to mean that one should mention before God the greatness of the mighty, i.e., the righteous Patriarchs. And from where is it derived that one recites the blessing of God’s Mighty Deeds? As it is stated: “Ascribe to the Lord glory and strength” (Psalms 29:1). And from where is it derived that one recites the blessing of the Sanctification of God’s Name? As it is stated: “Ascribe to the Lord the glory due to His name; worship the Lord in the beauty of sanctity” (Psalms 29:2).

And from where is it derived that on Rosh HaShana one recites the blessings of Kingship, Remembrances, and Shofarot? Rabbi Eliezer says: As it is written: “In the seventh month, on the first day of the month, you shall have a solemn rest, a memorial of blasts, a sacred convocation” (Leviticus 23:24). This verse is interpreted as follows: “A solemn rest,” this is referring to the blessing of the Sanctification of the Day; “a memorial,” this is Remembrances; “blasts,” this is Shofarot; “a sacred convocation” this means sanctify it by abstaining from performing prohibited labor.

Rabbi Akiva said to Rabbi Eliezer: For what reason isn’t it stated instead that the phrase “solemn rest” teaches that one must rest by abstaining from prohibited labor, as this is the term with which the verse opened first. It stands to reason that the verse would begin with the main issue, i.e., that this day is a Festival on which performing labor is prohibited. Rather, the verse should be explained as follows: “A solemn rest,” sanctify it by abstaining from performing prohibited labor; “a memorial,” this is Remembrances; “blasts,” this is Shofarot; “a sacred convocation,” this is the Sanctification of the Day.

From where is it derived that that one recites the blessing of Kingship? It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: One verse states: “I am the Lord your God” (Leviticus 23:22), which is referring to God’s Kingship over the world; and two verses later it states: “In the seventh month” (Leviticus 23:24). This teaches that God’s Kingship must be mentioned on Rosh HaShana.

Rabbi Yosei bar Yehuda says: This is not necessary, as the verse states: “Also in the day of your gladness, and in your appointed seasons, and in your New Moons, you shall blow with the trumpets over your burnt-offerings, and over the sacrifices of your peace-offerings; that they may be to you for a remembrance before your God: I am the Lord your God” (Numbers 10:10). As there is no need for the verse to state: “I am the Lord your God,” and therefore what is the meaning when the verse states: “I am the Lord your God”? This is a paradigm that in all places where verses of Remembrances are stated, verses of Kingship should be recited with them.

§ The Gemara returns to the issue discussed in the mishna: And where does one recite the Sanctification of the Day? It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: One recites it with the blessing of Kingship, in the fourth blessing. He explains: Just as we find in all other places that the Sanctification of the Day is mentioned in the fourth blessing of the Amida prayer, so too here, it is recited in the fourth blessing.

Rabban Shimon ben Gamliel says: One recites it together with the blessing of Remembrances, in the fifth blessing. He explains: Just as we find in all other places that the Sanctification of the Day is mentioned in the middle blessing of the Amida prayer, e.g., on Shabbat, when it is the fourth of seven blessings, so too here, it is recited in the middle blessing, which in the case of Rosh HaShana is the fifth blessing, as the Rosh HaShana Amida prayer is comprised of nine blessings.

§ And the baraita relates that when the court sanctified the year in Usha, Rabbi Yoḥanan ben Beroka descended as the prayer leader in the presence of Rabban Shimon ben Gamliel, and he acted in accordance with the opinion of Rabban Yoḥanan ben Nuri by including the blessing of Kingship in the blessing of the Sanctification of God’s Name. Rabban Shimon said to him: They were not accustomed to act in this manner in Yavne. On the second day, Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, descended as the prayer leader, and he acted in accordance with the opinion of Rabbi Akiva by including the blessing of Kingship in the blessing of the Sanctification of the Day. Rabban Shimon ben Gamliel said: This is how they were accustomed to act in Yavne.

The Gemara asks a question concerning this baraita: Is that to say that Rabban Shimon ben Gamliel holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? But didn’t Rabbi Akiva say that one recites the blessing of Kingship with the blessing of the Sanctification of the Day, and Rabban Shimon ben Gamliel says that one recites the blessing of the Sanctification of the Day with the blessing of Remembrances? Why then did Rabban Shimon ben Gamliel indicate his agreement with Rabbi Akiva’s practice? Rabbi Zeira said: Rabban Shimon ben Gamliel merely meant to say that he agrees that one sounds the shofar together with the blessing of Kingship, and that this was how they were accustomed to act in Yavne.

The baraita taught that on the second day Rabbi Ḥanina descended as the prayer leader. The Gemara asks: What is the meaning of: The second day? If we say that this is referring to the second day of the Festival day of Rosh HaShana, is that to say that they rendered Elul a full month, so that the thirtieth day of Elul was the first day of Rosh HaShana and the first day of Tishrei was the second day? But didn’t Rabbi Ḥanina bar Kahana say: From the days of Ezra onward we have not found that the month of Elul was ever rendered full. If so, it is difficult to believe that a case of this kind occurred in the time of the tanna’im. Rav Ḥisda said: What is the meaning of: The second day? It means on the second day, the next time it was Rosh HaShana, i.e., on Rosh HaShana of the following year.

MISHNA: One does not recite fewer than ten verses in the blessing of Kingship, or fewer than ten verses in the blessing of Remembrances, or fewer than ten verses in the blessing of Shofarot. Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: If one recited three from each of them, he has fulfilled his obligation.

GEMARA: The Gemara asks: These ten verses of Kingship, to what do they correspond? Rabbi Yehuda HaNasi said: They correspond to the ten praises that David said in the book of Psalms. The Gemara asks: There are many more praises than that in the book of Psalms. The Gemara answers that he means those in which it is written by them: “Praise Him with the blast of the shofar” (Psalms 150:3). In that chapter the phrase “Praise Him” appears ten times.

Rav Yosef said: The ten verses correspond to the Ten Commandments, which were said to Moses at Sinai. Rabbi Yoḥanan said: They correspond to the ten utterances through which the world was created. The Gemara asks: Which are these ten utterances? The Gemara explains: This is referring to the ten times that the phrase “And He said” appears in the story of Creation in the first two chapters of Genesis.

The Gemara asks: Does it refer to the repetition of the phrase: “And He said” in Genesis? There are only nine such phrases, not ten. The Gemara answers that the phrase “In the beginning” is also considered an utterance, as it is written: “By the word of the Lord were the heavens made” (Psalms 33:6), which indicates that all of creation came into existence through a single utterance, after which all matter was formed into separate and distinct entities by means of the other nine utterances.

§ The mishna taught that Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: If one recited three from each of them, he has fulfilled his obligation. A dilemma was raised before the Sages: What is he teaching here? Does Rabbi Yoḥanan ben Nuri mean that one must recite three verses from the Torah, three from the Prophets, and three from the Writings, which are nine in total, and if so the practical difference between the opinions of Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the first tanna is only one verse? Or perhaps he means that one must recite one verse from the Torah and one from the Prophets and one from the Writings, which are three altogether, and the practical difference between them is a large number of verses, i.e., seven.

The Gemara clarifies this matter: Come and hear a proof, as it is taught in a baraita: One does not recite fewer than ten verses of Kingship, or fewer than ten verses of Remembrances, or fewer than ten verses of Shofarot. And if one recited seven from each of them, he has fulfilled his obligation, as they correspond to the seven firmaments in heaven.

Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: One who recites fewer than the requisite ten should not recite fewer than seven, but if he recited three from each of them he has fulfilled his obligation, as they correspond to the Torah, the Prophets, and the Writings. And some say: They correspond to the priests, the Levites, and the Israelites. This indicates that Rabbi Yoḥanan ben Nuri means a total of three verses for each blessing. Rav Huna said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri.

MISHNA: One does not mention verses of Remembrance, Kingship, and Shofar that have a theme of punishment. When reciting the ten verses, one begins with verses from the Torah and concludes with verses from the Prophets. Rabbi Yosei says: If he concluded with a verse from the Torah, he has fulfilled his obligation.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר מניין שאומרי' אבות שנאמר הבו לה' בני אלים כלומר בני הגדולים כדכתיב ואת אילי הארץ לקח. גבורות שנאמר הבו לה' כבוד ועוז קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש. ומניין שאומרים קדושת היום והוא אתה בחרתנו מכל העמים ומלכיות וזכרונות ושופרות דתניא ר' אליעזר אומר שבתון זכרון תרועה גו' שבתון זו קדושת היום כו'. א"ל ר' עקיבא מפני מה לא נאמר שבתון שבות שהרי בו פתח הכתוב תחלה אלא שבתון שבות קדשהו בעשיית מלאכה זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות מקרא קדש זו קדושת היום.

ומנין שאומרים מלכיות עמהן שנאמר והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם.

(א') שאין ת"ל אני ה' אלהיכם ולמה עוד כתוב אני ה' אלהיכם זה בנה אב כל מקום שנאמרו זכרונות יהיו מלכיות עמהן. הנה מצאנו מן התורה שצריך להזכיר זכרונות שופרות ומלכיות ולקדושת היום עוד באו לפרש היאך סידורו תניא ר' אומר קדושת היום שהיא אתה בחרתנו אומרה עם המלכיות בברכה רביעית מה מצאנו כל מקום בשבתות ובימים טובים ברביעית פי' אבות. גבורות. קדושת השם ואחריהן קדושת היום וכיון שעמד רבי כר' עקיבא דמתניתין הלכת' כוותייהו ואפי' רשב"ג דפליג על רבי אמר כר' עקיבא דמתניתין שהיו נוהגין ביבנה שתוקעין למלכיות והא דתניא לשני ירד ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי ועשה כר' עקיבא אוקמה רב חסדא מאי לשני לשנה הבאה והלכה כר' עקיבא דאמר אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים ושים שלום:
ירושלמי ר' בא בשם ר' אבא ב"ר ירמיה בתפלה הוא אומר אלהי דוד ובונה ירושלים ובנביא הוא אומר אלהי דוד ומצמיח קרן ישועה. יום ר"ה שחל להיות בשבת ר' אומר פותח בשבת וחותם בשבת וי"ט בינתים ר"י בן פזי בשם ריב"ל הלכה כרבי:

[מתני'] אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות הני עשר כנגד מי כנגד עשרה הללו אל בקדשו כו' רב יוסף אמר כנגד עשר דברות ר' יוחנן אמר כנגד עשר מאמרות והן ויאמר ויאמר דבראשית שבראשית נמי מן המניין כי מאמר הוא שנא' בדבר ה' שמים נעשו:

ירושלמי הני עשר מלכיות כנגד עשר קילוסין שאמר דוד בהללויה הללו אל בקדשו וגו' עד כל הנשמה תהלל יה עשרה זכרונות כנגד עשרה וידוין שאמר ישעיה רחצו הזכו מה כתיב בתריה למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ לכו נא ונוכחה:
י' שופרות כנגד י' שופרות ופר ואיל ושעיר ר' יוחנן בן נורי אמר אם אמר ג' מן התורה ג' מן הכתובים וג' מן הנביאים יצא דהוו להו ט' ואיכא ביניהן חדא או דילמא אחת מן התורה אחת מן הנביאים ואחת מן הכתובים ואיכא בינייהו שבע בכל אחת מהן ת"ש דתניא ר' יוחנן בן נורי אומר לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן יצא כנגד תורה נביאים וכתובים ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים:

הא דתנן סדר ברכות אומר אבות וגבורות כו'. משמע דלא משני בהו מידי וזו שנהגו לומר זכרנו ומי כמוך לא מצאו להם הראשונים עיקר בדברי רבותינו אלא במס' סופרים מצאתי כלשון הזה וכשם שחתימתן של ר"ה ויוהכ"פ משונה משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים של ר"ה ויוה"כ ובקושי התירו ואם חל ראש השנה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את שבת בגבולין משום גזרה. סדר ברכות אומר אבות וגבורות כו'. משמע דלא משני בהו מידי וזו שנהגו לומר זכרנו ומי כמוך לא מצאו להם הראשונים עיקר בדברי רבותינו אלא במס' סופרים מצאתי כלשון הזה וכשם שחתימתן של ר"ה ויוהכ"פ משונה משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים של ר"ה ויוה"כ ובקושי התירו ואם חל ראש השנה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את שבת בגבולין משום גזרה:

הא דאמרי' ר' יוחנן בן נורי אומר הפוחת לא יפחות משבע. פי' לית ליה אין פוחתין מעשרה אלא מצוה מן המובחר בעשרה ואם רצה לפחות פוחת ואומר שבע ואם שלש מכולן יצא אי נמי למצוה נמי אומר שבע כי ההיא דאמרי' הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף על שבע ולכתחלה אנו אומרי' שלש ואמר רב המנונא אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי.
ותמיהא לי שלא כתבו רבי' יצחק והגאונים ז"ל הא דא"ר יוחנן הפוחת לא יפחות משבע ומתוך כך נראה דתנא דברייתא פליג אמתניתין דאילו מתניתין לרבנן אם פיחת מעשרה לא יצא ממאי דקתני אין פוחתין כו' ור' יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש יצא אלמא לת"ק לא יצא. דאין פוחתין אפי' דיעבד קאמר ואלו לברייתא אם אמר שבע יצא ועוד דאם איתא דסבר תנא דמתני' יצא בשבע ליתני איהו הכי כדקתני ר' יוחנן בן נורי אם אמר שלש יצא אלא שמע מינה דפליגי ופליגי נמי בר' יוחנן דאלו לתנא דמתניתין לכתחלה עשרה דלא פליג אלא דיעבד שבשלש יצא ואלו לברייתא אם בא לפחות אומר שבע פסוקים וכי פסקי' בגמרא הלכה כרבי יוחנן בן נורי אליבא דמתני' פסקי' הלכך לא יפחות מעשרה אבל דיעבד בשלש נמי אין מחזירין אותן. ואי קשיא לך אי הכי היכי פשטינן שלש דמתניתין משלש דברייתא דילמא בהאי נמי פליגי, לא קשיא כיון דהכא קתני שלש יצא והכא קתני שלש יצא ודאי חד פירושא אית להו ועוד דלית לן לשוויי פלוגתא בינייהו בכדי אלא במאי דפליגי בהדיא.
ואמרו הגאונים ז"ל אין פוחתין מעשרה אבל מוסיפין עליהם וכיון שקבלה היא נקבל ואע"פ שהיה נראה לכאורה שמצוה מן המובחר בעשר' כנגד עשרת הדברות או כנגד עשרה מאמרות דעשרה הוו ולא יותר הרי מצינו כיוצא בה שאמרו אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת ואמרו עלה כנגד מי כנגד עשרה מאמרות ועשרת הדברות ואעפ"כ מוסיפין עליהן:

הא דאקשינן: למה הוא מזכיר רחמנא אמר אידכר. תמיהא לי מאי קאמר, דהא כל הני ברכות מדרבנן נינהו, וכדאמרינן בשילהי פירקין (לד, ב) גבי שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא תקיעות דאורייתא ברכות דרבנן. ואם כן מאי קאמר רחמנא אמר אדכר, שפיר קאמר להו ר' עקיבא למה תקנו לומר מלכיות כיון שאינו תוקע בהן. ונראה לי דמשום שראו חכמים לומר מלכיות זכרונות ושופרות ואסמכינהו אקרא כדאמרינן בסמוך, עשאום כאילו מן התורה, ובפרק קמא (טז, א) נמי אמרו אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, עשאום כאילו נצטוו בכך, ואיתא נמי לקמן (ראש השנה לד, ב). וגדולה מזו אמרו שם, אמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל בראש השנה אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק, וההיא על כרחין לאו דוקא ורמז נמי בקרא ליכא, ותנינן כל השופרות כשרין, אלא כל שראו חכמים להיות כן עשאום כאילו נצטוו על זה.

הני עשרה כנגד מי כנגד עשרה הלולין שאמר דוד במזמור הללוהו בתקע שופר. וכולהו מוכח מהכא, כלומר, שיהלל עשר בתקע שופר, בין הלולין דמלכיות בין הלולין דזכרונות ושופרות. אבל בירושלמי (פ"ד, ה"ז) סמיך כל חד וחד לעניניה, עשרה מלכיות כנגד עשרה קלוסין שאמר דוד בהללויה הללו אל בקדשו, עשרה זכרונות כנגד עשרה ודויין שאמר ישעיה (ישעיה א, טז-יח) רחצו הזכו ומה כתיב בתריה למדו היטיב ומה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה אמר השם, עשרה שופרות כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר.

אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו' ואם אמר שבע מכולן יצא וכו' ר' יוחנן בן נורי אומר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכלן יצא. הא ברייתא משמע דפליגא אמתניתין, דאלו לתנא קמא דמתניתין משמע דאפילו בדיעבד לא יצא בפחות מעשר מדלא קתני ואם אמר שבע יצא כדקתני בברייתא וכדקתני במתניתין בדר' יוחנן בן נורי. ומשמע נמי דלר' יוחנן בן נורי דמתניתין לכתחילה לא יפחות מעשר, דהא לא פליג התם אלא בדיעבד הא בלכתחלה לא. ואם תאמר אם כן מאי קא מוכח מבריתא לשלש שלש דמתניתין, דשלש מכולן קאמר מדקתני הכין בברייתא, דדילמא כי היכי דפליגא ברייתא ומתניתין בהנך הכי נמי פליגי בהא. ויש לומר דכל היכא דאיכא לאשווינהו משוינן להו, דבכדי לא אמרינן דפליגין אהדדי. ומכל מקום כיון דמשמע דפליגן בלכתחלה, דאילו למתניתין בין לרבנן בין לר' יוחנן בן נורי לא יפחות לכתחלה מעשר, הא דאמר רב המנונא אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי אדר' יוחנן בן נורי דמתניתין קיימי, דאמרינן דבדיעבד יצא אפילו אמר שלש שלש מכולן, והלכך לכתחלה עשרה בעינן אלא דבדיעבד אפילו בשלש. וכן כתב הר"מ ב"ן נ"ר. ומדקתני במתניתין ובברייתא אין פוחתין, ולא קתני ולא מוסיפין כדקתני גבי הבדלות (פסחים קד, א), שמע מינה דאין פוחתין מכן הא אילו בא להוסיף מוסיף כמה שירצה, וכן אמרו משמן של הגאונים. ואע"ג דאמרינן הני עשרה כנגד מי, והוה משמע לכאורה דדוקא תננהו שלא יגרע ולא יוסיף, אפילו הכי לא. ואית לן כיוצא בה, שאמרו (מגילה כא, ב) אין פוחתין מהן מעשרה פסוקים בבית הכנסת, ואמרינן עלה כנגד מי כנגד עשרה מאמרות ועשרה הדברות, ואע"פ כן מוסיפין עליהן כמה שירצו.

מתני׳ סדר ברכות אומר אבות וגבורות וכו'. פי׳ קתני הא לאשמעינן שאין משנין בהם כולם אע״פ שמוסיפין בשאר התפלה וא״כ זה שנהגו לומר זכרנו ומי כמוך וכו׳ הוא טעות שהרי אמרו לא ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות אבל במס׳ סופרים נמצא סעד למנהגנו שכך אמר שם כשם שחתימתן של ר״ה וי״ה [משונה] משאר ימים כך תפלתן משונה ואין אומרים זכרנו ומי כמוך בג׳ ראשונות אלא בשני ימים טובים של ר״ה וי״ה (ואפילו) [ואף באלו] בקושי התירו ואם חל ר״ה בשבת אינו אומר יום תרועה אלא זכרון תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה שבת בגבולין ע״כ ולפי זה יש לי לומר לפי שטתנו דמתניתין קתני מ״ש בחיוב ולומר דאומר ג׳ ראשונות ושלשה אחרונות כדרכו ואינו צריך יותר שאין זכרנו ומי כמוך מעכבין ולפי שהיו נוהגין לאומרן הוצרך התנא לומר כך ומ״מ מודה תנא שאם בא לאומרן אין מוחין בו שאע״פ שאין אדם שואל צרכיו בג׳ ראשונות בכאן שהוא [ר״ה] וי״ה התירו לשאול צרכי רבים אבל לא בשאר ימים ופשוט הוא שאם לא אמר שאין מחזירין אותו אבל אם אמר האל הקדוש במקום המלך הקדוש מחזירין אותו. ועוד נהגו לומר ובכן ובכן ובג׳ אחרונות ובספר החיים ולא מצינו לו עיקר אף במס׳ סופרים ואעפ״כ אין מבטלין מנהג בזה ויחידי החכמים אין אומרים אותן בתפלתן והא ודאי צריך ליזהר שלא לפחות מנוסח הברכות כלום ואין אומר זכרנו עד שיאמר מלך עוזר ומושיע ומגן שלא לפחות מנוסח הברכה ואם פיחת חוזר לראש כדין הטועה בג׳ ראשונות. עוד נהגו שהיחידים שוחחין בתפלתן בר״ה ולא ידענו טעם דבר זה שהרי אמרו חכמים שאין שוחחין אלא באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ואומר רבינו נרו בשם רבינו ז״ל דמשום דאמרינן התם דמלך כיון שהתחיל לשוח בתחלת ברכה ראשונה שוב אינו זוקף וטעמא משום דמלך נידון בכל יום כדכתיב לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו ה״נ שהוא יום הדין אנו שוהין כמותו בכל התפלה וכך היה נוהג הרב ז״ל אבל דעת מורי נרו שאין לשוח אלא במה שהוסיפו מפני הדין דהיינו מלכיות זכרונות ושופרות ובתפלה וקראי בלחוד ולא בברכות. עוד י״ל דהא דקתני אומר אבות וגבורות וכו׳ אתא לאשמעינן שאין ש״ץ מוציא י״ח בתפלת ר״ה אף למי שמתפלל אא״כ עומד שם מראש התפלה ועד סופה:

ר״ע וכו'. והלכה כר״ע והכי נקטי':

ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. נקט ליה מטעמא דכתיבנא באבות וגבורות:

מתני׳ אין פוחתין וכו'. פי׳ ג׳ פסוקים מלכיות חד מדאוריתא וחד דכתובים וחד נביאים וכן בזכרונות וכן בשופרות ובודאי דלא פליגי ר״י אלא בדיעבד והכי מוכח לישנא דר״י והיינו דקי״ל כריב״נ ואפ״ה מהדרינן בגמרא בתר עשרה פסוקי משמע דבעינן להו לכתחילה אף לר״י ותנא דבריתא דאמר ריב״נ אומר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר ג׳ יצא פליג אתנא דמתניתין ולית הלכתא כוותיה וזה דעת הרי״ף בודאי בין לת״ק בין לר״י אין פוחתין הוא דקאמר אבל אם רצה להוסיף מוסיף אע״פ שאמר בגמרא הני עשרה כנגד מי כנגד עשרה מאמרות היינו כדי שלא לפחות מהן וכן אמר במגלה לענין שאין קורין פחות מעשרה פסוקים ?בבו״ה הני י׳ כנגד מי והיינו שלא לפחות ואם רצה להוסיף מוסיף וכן הדין בזה ושלא כדעת מקצת המפרשים ז״ל שאמרו שאין פוחתין ואין מוסיפין עליהן:

ר׳ יוסי וכו'. פרישנן בגמרא דהכי קתני ומשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא וכדתניא ר׳ יוסי אומר אם השלים בתורה הרי זה זריז ומשובח והלכתא כוותיה וי״א דלר׳ יוסי אינו מתחיל בתורה אלא שמסיים בפסוקים של תורה וא״כ בג׳ של תורה סגי ליה ואלו אנו מהדרינן בתר ד׳ פסוקי תורה במלכיות וא״ר יוסי דשמע ישראל מלכות היא אלא ודאי דנראין דברים כפשוטן דר׳ יוסי מודה לת״ק דמתחיל בתורה ואומר ג׳ פסוקי תורה לכתחילה אלא שמוסיף עליו שמשלים ג״כ בתורה לומר פסוק אחד כמו שכתכנו וכך שנויה בתוס׳ בפי׳ המתחיל מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה. והוי יודע דלדברי ר׳ יהודה שהיה מקדים כתובים לנביאים אפשר שהיה מפני כבוד הנביא להשלים בו אבל בדברי ר׳ יוסי דק״ל כוותיה לא ידענו איזה מהם ראוי להקדים והגאונים נסתפקו בדבר ומנהג פשוט בכל ישראל להקדים כתובים לנביאים ובודאי שבמס׳ סופרים יש סעד למנהגנו שאמר בענין ט׳ באב שקורין ד׳ פסוקים של ירמיה המאוס מאסת ואע״פ שבכל מקום דברי קדושה קודמין לדברי קבלה בכאן אינו כן ע״כ הרי שאמר להקדים כתובים לנביאים בכ״מ חוץ מט׳ באב לפי שפסוקי ירמיה הם עקר בחרבן הבית והיה שם לפיכך מקדמין אותם משאר ימים וזה תימא שהרי לגבי סדר כתיבתן הקדימו נביאים לכתובים כדאיתא (בב״ק) [בב״ב] פ״א וגם בכל מקום מזכירין אותם תחילה בתלמוד וכאן אמר נגד תורה נביאים וכתובים ור״י בעל התוס׳ כתב דודאי נביאים וכתובים שוים בקדושתן שהרי כשהקפידו בספרי הקדש (כסדר) במס׳ מגלה בסדר הנחתן לא הפרישו בין נביאים וכתובים אלא שאמרום ביחד מניחין תורה ע״ג נביאים וכתובים ולא נביאים וכתובים ע״ג תורה וכן לענין דמיהן כדאיתא פ׳ בני העיר אלא שבסדר כתיבתן אמרו לכתוב נביאים תחלה מפני שכן סדר הראוי שהרי מקצת נביאים קדמו לכתובים ואין מחלקין בין נביאים וכתובים תחלה ומפני זה מזכירין נביאים [וכתובים] בכל מקום אבל כשאומר בתפלה וכיוצא פסוקים [אומר כסדר אותן] שאמרו אותם פסוקים וגם מפני שאין חושבין קדושה גדולה בכתובים לפי שהוא כולו מזמור לדוד ולמשוררים ולא נאמר בהם שהם דברי ה׳ כמ״ש בנביאים וכדי שלא יזלזלו בקדושתן ולהראות שכולן ברוח הקודש תקנו לאומרם תחלה וזה נכון מפי רבינו נרו:

גמ׳ הלכה כר״י. כתב הרי״ף ואסיקנא בסוף פרקין א״ר חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך נראה מדברי רבינו ז״ל דהא דרב חננאל אפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות היא ולא פליג אדר״י ב״נ כלל אלא פרושי מפרש מימריה דהא דקאמר ריב״נ שאם אמר ג׳ מכולן א׳ של תורה וכו׳ יצא כדאסיקנא בגמרא שעדיין יש להקל בדבריו למי שאינו בקי בפסוקים שאפילו לא הזכיר הפסוקים כלל אלא שאמר במלכיות ותמלוך עליהם וכו׳ ככתוב בתורתך וכן כתוב בדברי קדשך וכן כתוב ע״י עבדיך הנביאים יצא שהרי יש כאן הוכחה לפסוק א׳ של תורה ולפסוק א׳ של נביאים ולאחד של כתובים כאלו הזכיר הכתובים וכן בזכרונות וכן בשופרות והא ודאי לא אתיא לרבנן דבעו עשרה פסוקים דמלכיות ועשרה דזכרונות ועשרה דשופרות ולא לריב״נ למאי דקס״ד דבעי ט׳ בכל חד מניהו דהא כי אדכר כמ״ש בתורתך בלחוד ליכא הוכחה לג׳ פסוקי תורה וכן באידך ואתיא שפיר הא דאמרינן בשילהי פרקין גבי הא דפסקינן הלכה כר״ג בברכות דר״ה וי״ה של יובל שש״ץ מוציא את הבקי מ״ש הכי אלימא משום דנפישי בהו קראי והא״ר חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך פי׳ וכיון דכך הא ודאי עדיפא ליה למעבד אפי׳ לכתחילה כדרב חננאל מדלפיק ליה ש״ץ דתפלה ע״י עצמו עדיפא בכל דוכתא כ״ש שאנחנו מבטלין תפלת צבור לגמרי ופריק משום דאוושא מלתא פי׳ שהתפלה ארוכה מאד והעם מרימין קול ואינן מכוונין וכיון דא״ר חננאל דבהני קראי דמלכיות זכרונות ושופרות דהוי חובה אינו צריך להזכירם בפי׳ כ״ש בפסוקי מוספין שאינו צריך להזכירם כלל בשום מקום אלא שיאמר כמ״ש בתורתך ולפיכך נהגו כל הארצות הללו שלא להזכיר פסוקי מוסף אלא בתפלות שבת ור״ח דרגילין בהו ולא אתו למטעי אבל בר״ה וי״ה וג׳ רגלים דאתו למטעי אין מזכירין אותן וכ״כ כל הגאונים אבל רש״י ז״ל משמע ליה דהא דרב חננאל לא הוי בפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דא״כ פליגא אדריב״נ דבעי ג׳ ג׳ מיהת ואנן קי״ל כריב״נ ופי׳ הוא ז״ל דהא דרב חננאל בקראי דמוספין הוא בלחוד והכי אמרינן מ״ט אלימא משום דנפישא קראי דמוספין דר״ה ודר״ה וקראי מלכיות וזכרונות ושופרות והאי אי בעי לא אמר קראי דמוספין כלל דהא אמר רב חננאל כיון שאמר בקרבנות דמוספין נעשה ונקריב לפניך כמ״ש בתורתך שוב אינו צריך לומר פסוקים ופריק אלא משום דאוושא להו ברכות והא פירושי לא נהיר חדא דא״כ אדמפריק ליה משום דאוושא ברכות לימא ליה דאכתי נפישי ברכות נצטריך להזכיר ג׳ ג׳ מכולן ודילמא אתי למטעי בהו ועוד דהא דרב חננאל סתמא הוא ומהיכן מוכח דמשום קראי דמוספין בלחוד הוא ועוד דהא קושיא מעיקרא הוי על תפלת ר״ה וי״ה דיובל ובתפלת י״ה דיובל ליכא קראי דמוספין בתקיעות שהרי לא הי׳ אומר ברכות של מלכיות זכרונות ושופרות במוסף אלא בתפלת יוצר שהזריזין מקדימין למצות ומהשמד ואילך הוא שתקנום במוסף כדלקמן ובשעת היובל אין שמד ומן התימא הגדול על דברי התוס׳ ז״ל שכתבו דהא דרב חננאל אתאמרה אפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בלחוד אבל פסוקי מוספין צריך להזכירם וזה תימא גדול האיך עושין את העיקר טפל ואת הטפל עיקר והיכן הוזכר בתלמוד שיאמ׳ אדם פסוקים במוסף כלל הרי לא הוזכר במשנה ובתלמוד ובספרא ובספרי ואלו תפלת המוספין אינו אלא שיאמר השיבנו לירושלם עירך ולציון בית מקדשך ונעשה לפניך מוסף היום הזה וכן אמר בירושלמי פ׳ תפלת השחר אפילו לא אמר אלא ונעשה חובתינו בתמידי יום וקרבן מוסף יוצא אלא ודאי עיקר הפי׳ כשיטת הגאונים והרי״ף דהא דרב חננאל בקראי דמלכיות זכרונות ושופרות וכ״ש בקראי דמוספין שבכל מקום אינם מזכירם כלל אם ירצה וכמו שנהגו אלא אומר ונעשה לפניך תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן את מוספי יום הזכרון הזה שהרי יש בו מוסף היום ומוסף ר״ח כדכתיב מלבד *[עולת] החדש ומנחתה וכל קרבן החדש מקריבין בו ואפילו שעיר וכן אמר בתוס׳ דשבועות בפירוש שמקריבין בר״ה ב׳ שעירים לכפר ומ״מ אינו מזכיר בפירוש את מוסף יום ראש חדש הזה אלא שאומר מוספי יום הזכרון הזה כשם שאינו מזכירו בתפלה אלא שאומר זכרון א׳ ועולה לכאן ולכאן ובירושלמי אמר ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ יוסי העובר לפני התיבה בי״ט של ר״ה אינו צריך להזכיר של ר״ח חד בר נש עבר קומי תיבותא ולא אדכר דירחא וקלסוהו ובגמרא דילן בעירובין אמר רבא כי הוינן בי רב הונא אבעיא לן מהו להזכיר של ר״ח בר״ה כיון שחלוקין במוספין אמרינן או דילמא אומר זכרון א׳ ועולה לכאן ולכאן ומסקנא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן ואיכא מרבנן ז״ל מאן דפריש דהיינו מאי דאמרינן התם בפ״ק דמכילתין איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זהו ר״ה שפי׳ שאין החדש נזכר בתפלת ר״ה אלא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן וזה אינו דהא פלוגתא דאמוראי הוא בעירובין והאיך נזכר בפסוק זה ולא למדוהו משם ולא הקשו ממנו למי שאומר שמזכיר של ר״ח וכן פי׳ בו אחרים שאין שעיר דר״ח קרב בר״ה שהרי כתוב מלבד עולת החדש ולא אמר מלבד חטאת החדש (מ״ש) [כמ״ש] מלבד חטאת הכפורים וזה אינו שהרי מפורש בתוספתא שמקריבין בר״ה ב׳ שעירים לכפר ומה שהוקשה להם מן הכתוב אינו כלום שהרי אף בי״ה יש להקשות למה אמר הכתוב מלבד חטאת הכפורים ולא אמר מלבד עולת הכפורים שהרי יש באחרי מות איל אחד לעולה שהוא יותר על המוספין האמורין בפ׳ פנחס וכן (בי״ה) [ביום הבכורים] לא אמר הכתוב במה שאמר שם בפ׳ פנחס שהוא מלבד מ״ש בו בפ׳ מועדות והקרבתם על הלחם אבל טעם כולם לפי שדבר ידוע שכל מה שמחייב הכתוב בפ׳ פנחס הוא מלבד מ״ש במקום אחר שלא בא לספר כולם ולא הוצרך הכתוב לומר מלבד אלא במה שהוא כדי לטעות בו כמו בחטאת הכפורים כי מפני שבכאן מצוה לעשות שעיר לחטאת ושם באחרי מות צוה ג״כ על שעיר לחטאת היה במשמע שהכל שעיר אחד לכך הוצרך לומר מלבד חטאת הכפורים שאותו שעיר שנאמר באחרי מות הוא שעיר הפנימי וזה שנזכר כאן הוא שעיר הנעשה בחוץ כשאר שעירי מוסיפין שמוזכר בפ״ב דשבועות על מה הן מכפרין אבל בעולת הכפורים שבפ׳ אחרי מות אינה כדי לטעות שתהי׳ מכלל הכפורים שנזכר בפ׳ פנחס ולפיכך לא אמר מלבד עולת הכפורים וכן ביום הבכורים אין בו כדי לטעות שיהו הקרבנות שבפ׳ מועדות בכלל שהרי הוזכר שם והקרבתם על הלחם שהם בגלל הלחם וחובה לו ואלו הקרבנות שבפ׳ פנחס אינן תלוין בהם אלא שהם מוספין לחובת היום וע״כ לא הוצרך שם לומר מלבד וכן ביום ר״ה הוצרך לומר מלבד עולת החדש מפני שהוא כדי לטעות שכיון שהחג הוא בר״ח שיהיו אלו הקרבנות במקום מוספי שאר החדשים ולפיכך הוצרך לפרש שהן מוספין עליהן ולא הוצרך לומר מלבד חטאת החדש שכיון שאמר מלבד עולת החדש נודע הדבר שאין אלו הקרבנות במקום מוספי ר״ח אלא מוספין עליהן ויש במשמע שהם מלבד עולת וחטאת החדש וזה ברור אבל פי׳ שהחדש מתכסה בו שהירח אינה נראית בו כבשאר החגים והירח נקרא חדש ע״ש חדושה וכסה לשון כסוי לפי שכתוב בה״א א״נ הפי׳ שהחדש מזדמן ונקבע בו מלשון ליום הכסה יבא ביתו שפי׳ לזמן כך וכך וזהו לשון הכתוב תקעו בחדש שופר כלומר בר״ח ובאיזה ר״ח בכסה ליום חגנו כלומר בר״ח שבא בזמן יום חגנו וזהו ר״ה ונכון הוא:

מתני׳ אין מזכירין וכו'. פי׳ לפורעניות דישראל אבל דאו״ה מזכיר:

המשנה הרביעית סדר ברכות וכו' כונת המשנה לבאר מקום תקיעת שלשה סימנים על סדר הברכות ומונה והולך סדר הברכות ואומר שסדר הברכות בתפלת המוסף שבה תוקעין אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות ר"ל נסח על כן נקוה לך ופסוקי מלכיות שבו עם קדושת השם וחותם בקדושת השם שהרי אף היא משמשת לחתימת מלכיות שהרי חותם בה המלך הקדוש ואינו תוקע למלכיות ואח"כ אומר קדושת היום ר"ל אתה בחרתנו ומפני חטאינו ואינו חותם בלשון מלכות הואיל ולא כלל בה מלכיות אלא חותם ברוך אתה י"י מקדש ישראל ויום הזכרון ותוקע קשר"ק ואח"כ אומר זכרונות ר"ל אתה זוכר מעשה עולם וחותם בא"י זוכר הברית ותוקע קש"ק ואח"כ אומר שופרות ר"ל אתה נגלית וחותם ברוך אתה הי"י שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים ותוקע קר"ק ואומר שלש אחרונות דברי ר' יוחנן בן נורי אמר לו ר' עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכירם ופי' בגמ' למה הוא מזכירם כדרך זכרונות ושופרות בעשרה פסוקים יזכירם בתשעה פסוקים או בשמונה ולא בענין של זכרונות ושופרות שמאחר שנשתנה מהם לענין התקיעה ישתנה מענין הנסח אלא כולל מלכיות עם קדושת היום וחותם בשתיהן ר"ל מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון וכן הלכה.

זהו ביאור המשנה וברכות אלו ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות ראינו בהם מחלוקת בין הגאונים יש מי שאומר שאין היחידים מתפללים לעולם אלא שבע ברכות לבד וברכות הנוספות אין אומרן אלא שליח צבור והוא דעת קצת גאוני ספרד ויש מי שאומר שאף היחיד אומרן ולא עוד אלא שאף כל תפלות של ר"ה בדין זה ר"ל ערבית שחרית ומנחה והוא דעת גדולי הראשונים שבקאטאלונייאה ודעת שלישי הוא מנהגנו ששליח צבור ויחיד שוים הם בזו וכלם אין אומרים אותם אלא במוסף וכן היא שנויה בתלמוד המערב בראשון של שבועות אלא שיש ממנה ראיה גם כן לדעת ראשון והוא שאמרו שם העובר לפני התיבה ביום טוב ראשון של ר"ה שחרית אומר שמונה דברי בית שמאי ובית הלל אומרים שבע פי' שהיה דעת בית שמאי להוסיף מלכיות לבד ובית הלל שלא להוסיף כלל ואמרו עוד שם במוסף בית שמאי אומרים עשר ובית הלל אומרים תשע פי' שהיה דעת בית שמאי שלא לכלול מלכיות עם האחרות.

המשנה החמישית אין פוחתין וכו' כונת המשנה לבאר ענין הפסוקים שנסח הברכות בנוי מהם ואמר שאין פוחתין בכל אחת מהם מעשרה ופי' בגמ' כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ובתלמוד המערב פירשו עשרה מלכיות כנגד עשרה הלולים שאמר דוד במזמור הללו אל בקדשו עשרה זכרונות כנגד עשרה וידויין שאמר ישעיהו ברחצו הזכו עשרה שופרות כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש מכלן פירוש בכל אחת מהן יצא כלומר אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים במלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות כנגד תורה נביאים וכתובים והלכה כדבריו בדיעבד ולמטה יתבאר עוד שאפילו לא הזכיר הפסוק אלא שהוא ממליכו בלשונו ויאמר על זה כמו שכתוב בתורתך ויחזור כן שלשה פעמים וכן כמו שכתוב בדברי קדשך וכן כמו שכתוב על ידי עבדיך הנביאים יצא וכן על דרך זה בזכרונות ושופרות ואין מזכירין פסוקים של פורענות ופי' בגמ' דוקא פורענות של ישראל כגון ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב בזכרונות כגון חי אני נאם י"י וכו' אם לא בחימה שפוכה אמלוך עליכם במלכיות וכגון תקעו שופר בגבעה בשופרות אבל בשל אומות העולם מזכירין כגון זכור י"י לבני אדום את יום ירושלם וכגון י"י מלך ירגזו עמים וכגון וי"י אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן מתחיל בתורה ומשלים בנביא ונמצאו של כתובים באמצע ור' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא מפרש בגמ' שכך הוא לשון משנה ר' יוסי אומר משלים בתורה ר"ל שלש מן התורה שלש מן הכתובים שלש מן הנביאים ומשלים בפסוק אחד מן התורה ונמצאו עשרה פסוקים ואם השלים בנביא בדיעבד יצא וכן הלכה וכן מנהגנו להזכיר עשרה פסוקים בכל ברכה וברכה שלש מן התורה שלש מן הכתובים שלש מן הנביאים ואחד של תורה ולענין אם יכול להוסיף עליהן יש מוחים הואיל ונאמר עליהם שהמנין בא כנגד עשרה מאמרות או כנגד עשרה הלולים כמו שביארנו אלא שאין הכרח בכך שהרי אמרו אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת ואמרו עליה גם כן כנגד עשרה מאמרות וכנגד עשרת הדברות ואעפ"כ מוסיפין עליהם.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שבאו עליה בגמרא אלו הם:

עשרה מאמרות ויאמר אלהים יהי אור חד יהי רקיע תרי יקוו המים תלת תדשא הארץ ארבע יהי מאורות חמשה ישרצו המים ששה תוצא הארץ שבעה נעשה אדם שמנה הנה נתתי לכם את כל עשב אינו מן המנין שאין שם שום יצירה לא טוב היות האדם לבדו תשעה שבו יצר חוה הרי תשעה:

סליק מסכת ראש השנה

בפרש"י בד"ה לא יפחות כו' ואס"ד ג' מן התורה כו' א"כ שבע נמי ז' מן התורה כו' ה"ל ר"י בן נורי מוסיף עכ"ל פי' דה"ל ר"י בן נורי מוסיף בלכתחילה דת"ק לא בעי אלא י' מכולהו ואיהו בעי כ"א מכולהו אבל ק"ל אמאי לא מוכח לה מסיפא גופה דה"ל ר"י בן נורי מוסיף בדיעבד דת"ק לא בעי אלא ז' מכולהו דיצא ואיהו בעי תשעה מכולהו דיצא ועוד קשה ומאי קושיא דר"י בן נורי מוסיף אמאי לא נימא קושטא הוא דמוסיף ולולי פרש"י היה נראה לומר דודאי מרישא מוכח דאם כן ז' נמי ז' מן התורה כו' וא"א למצוא ז' מלכיות בתורה דבדוחק משכח תלמודא לקמן ד' מלכיות בתורה ודו"ק:

שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים וגו'. האבות קרוים אלים ע"ש תקיפי כפרש"י ומלת בני נמשך אדלעיל כלומר הבו והזכירו בני לה' את אלים האבות ונראה שקראום במקום הזה אלים ע"ש אל וכח אלהים שנתקיים באבות כמ"ש בפרק ע"פ ואעשך לגוי גדול ז"ש אלהי אברהם ואברכך ז"ש אלהי יצחק ואגדלה שמך ז"ש אלהי יעקב כו' כמפורש שם:

ומנין שאומרים גבורות כו' שנאמר הבו גו' ומנין כו'. ואלו שלש ברכות ראשונות שהן שבחו של מקום כמפורש במסכת ברכות וע"כ שינה הלשון בהן בכולם הבו ולא לשון תפלה והוא גימטריא אחד ולכך הג' ראשונות כאחד נחשבו שהם מורים על אחדותו:

ירד ר"ח כו' ועשה כר"ע כו'. שניהם לדבר אחד נתכוונו לפי שהמלכיות מורים על אחדותו ולכך שמע וגו' ה' אחד אומרים במקום מלכות כדלקמן וע"כ מאן דאמר שאומר מלכיות בקדושת השם שהוא מורה על שמו אחד ולכך אמרינן בו המלך הקדוש ומ"ד שאומר מלכיות בקדושת היום שהוא מורה על אחדות כי הוא יום אחד שבשנה שבו נברא העולם כמפורש פ"ק:

הני י' מלכיות כנגד מי כו'. ובפרק הקורא עומד קאמר עוד כנגד י' בטלנין כו' דהתם שייכא משום דקריאת התורה בי' משא"כ הכא בתפלת ר"ה דכל יחיד ויחיד חייב כדלקמן במתני':

הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע וגו' כו'. ריש פירקא הללויה וגו' וסוף פירקא תהלל יה הללויה לא קחשיב:

נמי מאמר הוא כו'. לכאורה שזהו כדברי המפרש (בפרש"י) בחומש דבראשית ברא וגו' סדר הבריאה קחשיב דבתחלה ברא שמים וארץ כו' ע"ש אבל לפי מה שפרש"י בחומש דלא הוזכר כאן כלל בריאת שמים וארץ אלא שהכל נמשך אל ויאמר אלהים יהי אור וגו' ולא הוזכר בבראשית בריאה אחרת אלא שהכל נמשך אל ויאמר אלהים יהי אור וא"כ אין בראשית כלל מאמר זולת ט' ויאמר דכתיב בתריה וי"ל אע"ג דבראשית ברא וגו' נמשך אל האור מ"מ בכח המאמר דבראשית נשמע נמי בריאת שמים וארץ זולת ט' ויאמר דכתיבי בתריה. ונראה בזה מה שלא הוזכר נמי לשון אמירה בראשונה כמו בט' האחרים ע"פ מ"ש את השמים ואת הארץ לרבות תולדותיהן וכמו שפרש"י בחומש שהכל נברא ביום ראשון ובמאמר ראשון וכ"א נקבע ביומו והענין כי חומר הראשון אשר ממנו נתהוו כל הצורות נברא ביום ראשון. ובמאמר ראשון יש מאין במאמר הש"י כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו אבל בימים אחרים לא היה הבריאה יש מאין אלא מן החומר הראשון נקבע לכל אחד צורתו המיוחדת לו ביומו במאמר השם יתברך והוה יש מיש והשתא ביום הראשון שהיה אמירה ראשונה בראשית וגו' לבריאת יש מאין לא הוצרך להזכיר בו שהיה באמירה דודאי באמירה בעלמא לחוד נברא חומר הראשון ביש מאין ולא תפול עשיה בדבר שאין בו ממש אבל אחרי אמירה ראשונה שהיה ביום הראשון שכבר נברא חומר הראשון היה ח"ו לבעל דין לחלוק ולומר כאן שהיה יש מיש דבעשיה נעשה הכל בימים אחרים ע"י הרכבות החומרים הפשוטים עד שנעשו צורות אחרות כמעשה ידי אדם ולהוציא זאת הדעת מלב הטועה הזכיר בכל הבריאות שבימים אחרים נמי אמירה לומר שעל ידי אמירה בעלמא לחוד נתהוה הכל בלי שום מעשה כלל והענין מבואר אלו נברא העולם בעשיה לא היה אפשר באדם לשנות בבחירתו עשייתו ית' ב"ה כמ"ש ומי יבא אחר המלך את אשר כבר עשהו אבל ניתן ביד אדם לשנות מעשיו כפי בחירתו וע"כ לא נברא רק במאמר שאפשר לשנות מאמר כמ"ש צדיק מושל ביראת אלהים גו' הקב"ה גוזר והצדיק מבטלה ע"י מעשיו וע"ז כיונו באבות בי' מאמרות נברא כו' והלא במאמר אחד כו' אלא להפרע מן הרשעים וליתן כו' ר"ל דודאי מה שנברא העולם במאמר ולא בעשיה הוא משום בחירת אדם ושיהיה לו שכר או עונש כפי מעשיו אבל הלא במאמר אחד יכול דהוי כל הבריאה יש מאין להבראות וכ"ש דהוי ניתן הבחירה לאדם לשנות רק מאמר אחד ואמר אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין דבר גדול שנברא בי' מאמרות והפך בצדיקים שמקיימין דבר גדול שנברא בעשרה מאמרות וק"ל:

ואם אמר ז' כו' כנגד ז' רקיעין כו'. בפ"ק דסנהדרין גבי עיבור שנה דאמר ז' כנגד ז' רואי פני המלך וכן בפרק הקורא עומד דאמרינן בשבת קורין ז' כנגד ז' רואי פני המלך התם שייך ז' אנשים הקורין וז' יושבין בעיבור נגד ז' אנשים הרואים פני המלך מחשובים בישראל כמ"ש התוספות שם אבל הכא לגבי ז' פסוקים לא שייכא הך דהתם אלא כנגד ז' רקיעים לרמוז שהקב"ה מלך ורוכב בערבות ברקיע ז' לשפוט עולמו בר"ה וכמ"ש עלה אלהים בתרועה ועוד נראה דלא שייך טעמא כנגד שומרי הסף אלא כי התם בג' ובה' ובז' ולא הכא בג' לחוד ובז' לחוד:

כנגד כהנים כו'. ה"נ קאמרי' הכי בפרק הקורא עומד לגבי קריאת ס"ת בג' במנחה ובב' וה' ואמרי' נמי התם ג' נגד שומרי הסף ולא שייך הכא כמ"ש לעיל ומה"ט נמי לא קאמר נמי הכא ג' נגד ברכת כהנים כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין ובפ' הקורא עומד דלא שייך אלא בג' ובה' ובז' כי התם:

גמרא אילימא י"ט שני למימרא דעברוה לאלול כו'. מכאן ק"ל על פי' רש"י בביצה (ס"ד ה) שפי' דאף לאחר תקנת ריב"ז לקבל עה"ח כה"י להיות מונים למועדות מן הראשון כו' אבל מלעשות יו"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ע"ש וא"כ לא פריך כאן מידי:

גמ' שם ת"ש דתניא אין פותחין כו'. עמש"כ בס"ד בק"א להט"א. ונשמט בסופו ועי' בירושלמי ותמצא כדברי ודלא כש"ק שם:

רש"י ד"ה בני אלים. לישנא דתקיפי כו'. אי' לעיל (יא) שנולדו בו איתני עולם מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא כו':

רש"י ד"ה הנך. הנך דהללו אל בקדשו. כצ"ל:

רש"י ד"ה כנגד עשרת הדברות. דכתיב בהו נמי שופר. ל"י מדוע לא פירש כדי להזכיר זכות קבלתנו אותם כדפי' לעיל (ל ב) בד"ה קול ה':

במשנה אין מזכירין זכרון כו'. עי' הגרי"פ ותוי"ט. וכן בגמרא מפרש להו כסדרן:

מִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים 'אָבוֹת'? שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים כט, א) "הָבוּ לַהֳ' בְּנֵי אֵלִים". נראה לי בס"ד שהאבות נקראים בְּנֵי אֵלִים על שם ג' פעמים אֵל שיש בֶּאֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וְאֱלֹקֵי יַעֲקֹב ולכן קרי להו בְּנֵי אֵלִים ועיין בדרוש וא"ו דראש השנה בספר הכונות.
או יובן רמוז בראשי תיבות שמותם מספר שם אהי"ה אשר במילואו [אל"ף ה"א יו"ד ה"א] עולה קמ"ג כמנין בְּנֵי אֵלִים [143].

וּמִנַּיִן שֶׁאוֹמְרִים מַלְכֻיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת? וכו'.. נראה לי דבעינן עשרה בכל חד כי ראש השנה היא לעשרת ימי תשובה הרמוזים לאות יו"ד דשמא קדישא, וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כי היו"ד צורתה היא שלשה יודי"ן וכנגד זה ג' פעמים עשרה רמז לשלשה הנזכר.

כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הִלּוּלִים שֶׁאָמַר דָּוִד בְּסֵפֶר תְּהִלִּים. נראה לי בס"ד הַלֵּל גימטריא אדנ"י [65] שהוא בספירת המלכות שיש בה עשר ספירות דכל ספירה יש בה שם אדנ"י הרי עשרה פעמים הַלֵּל.
ומה שאמר רב יוסף 'כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת' הטעם שעושין יום זה זכר לעשרת הדברות, נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.) כשברא הקב"ה העולם עשה תנאי אם ישראל מקבלין התורה מוטב ואם לאו יחזירם לתוהו ובוהו.
והא דנקיט דברי רב יוסף קמיה דברי רבי יוחנן אפשר דרב יוסף בא לתת טעם לדברי רבי לוי שאמר 'עֲשָׂרָה מַלְכֻיּוֹת כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הִלּוּלִים' ובא לומר מה טעם יש לעשות זכר לעשרה הלולים יום זה גם מאי זכותייהו דעשרה הלולים על שאר מזמורים כדי שנעשה להם זכר כנגדן? ואמר בשביל דעשרה הלולים אלו הם 'כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת' והכי קאמר רבי לוי עשרה מלכיות אלו רומזים כמו הרמז שרומזים עשרה הלולים ואין כונתו לומר דעשרה מלכיות הם כנגד עשרה הלולים אלא לעולם גם רבי לוי כונתו דעשרה מלכיות כנגד עשרה דברות, ואומרו כנגד עשרה הלולים רוצה לומר כנגד הרמוז בעשרה הלולים וביאר לנו לפי דרכו טעם לזה כמו שעשה דוד המלך ע"ה עשרה הלולים כנגד עשרת הדברות כן אנחנו עושים עשרה מלכיות כנגדן, אבל רבי יוחנן נקיט טעמיה על עשרה מלכיות שאומרים יום זה שבו בריאת העולם כנגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם. ומה שאמר 'בְּרֵאשִׁית' נַמִּי, מַאֲמָר הוּא, נראה לי 'בְּרֵאשִׁית' בהפוך אתוון 'בְּאֲרֶשֶׁת' שהוא הדבור דכתיב (תהלים לג, ו) 'בִּדְבַר הֳ' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ'.

רַב יוֹסֵף אָמַר: כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד, הא דנקיט דברי רב יוסף קודם דברי רבי יוחנן משום דרב יוסף בא לפרש מילתא דרבי לוי שאמר 'כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הִלּוּלִים' ומה טעם הוא זה? אלא היינו משום דעשרה הלולים הם 'כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת' ונמצא גם לרבי לוי מה שאנו אומרים עשרה מלכיות יום זה הם כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת עיין שם.
וכאן אפרש בס"ד טעם לדבר זה, מאחר דכונת רבי לוי הוא כך, הוה ליה למימר להדיה כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת ולמה נקיט עֲשָׂרָה הִלּוּלִים? ונראה היינו טעמא דלא נקיט רבי לוי להדיה כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת משום דחש לתרעומת המינין שרואין שאנחנו עושין זכר לעשרת הדברות ביום זה היקר ונעלה מאד, יאמרו אלו עשרת הדברות הן עיקר והשאר ח"ו אין בהם ממש, כי מהאי טעמא ביטלו רז"ל קריאת עשרת הדברות שהיו נוהגין לקרותם בתורת חובה בכל יום כמו קריאת שמע, ולא אמר רבי לוי 'כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה הִלּוּלִים' להסתיר הטעם כי לגבי דידן ידעינן טעם עשרה הלולין הוא כנגד עשרת הדברות, ואם כן כאלו אמר להדיה טעם העשרה מלכיות הוא 'כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת'.
והא דהוצרך לפרש 'שֶׁנֶּאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי' נראה לי בס"ד לומר דאין בגופן של עשרת הדברות הפרש בינם לבין שאר מקראות התורה, ורק זו בלבד, דאלו העשרה נאמרו לישראל במעמד הר סיני שנאמרו למשה בסיני לעיני כל ישראל, והשאר לא שמעום ישראל במעמד הר סיני, אלא אמרם משה רבינו ע"ה להם מפי הגבורה כל דבר ודבר בעת אחד, וזמן אחד, אך מצד גופן אין הפרש אלא אלו ואלו דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים.

מתני' סדר ברכות. עיין סנהדרין דף מט ע"ב תוס' ד"ה אף:

בגמרא ת"ר מניין שאומרים אבות כו' יש לתמוה כיון דהכא בהך ברייתא לא איירי אלא בברכות התפלה של ר"ה שאומר תשע א"כ מאי קאמר הכא מניין שאומרים אבות וגבורות וקדושות שהרי הנך ג' ברכות אומרים אותו לעולם בין בחול בין בשבת בין בי"ט כדאיתא בברייתא במסכת מגילה דף י"ח דתיקן שמעון הפקולי תקנה מהאי קרא גופא דמייתי הכא הבו לה' בני אלים וא"כ אמאי צריך הכא לאתויי הנך ברכות לענין ר"ה דמילתא דפשיטא היא דג' ראשונות וג' אחרונות אין משתנין לעולם. ונראה לענ"ד ליישב משום דבברכות פרק אין עומדין אמרינן דהנך ג' ראשונות הם סיפור שבחו של מקום ובמגילה בהך ברייתא שהבאתי מסיק התם מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום ומפיק לה מקרא דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. ולכאורה פשטא דקרא משמע דאין איסור אלא בהנך ברכות שהן שבחו של מקום וא"כ לפ"ז סד"א דכיון דבר"ה מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות מהנך קראי דמייתי הכא ואותן הברכות הם סיפור שבחו של מקום א"כ יש סברא לומר דשוב אין להזכיר אבות וגבורות וקדושות דא"כ מוסיף לספר בשבחו של מקום ובהנך ג' דמלכיות זכרונות ושופרות לחוד סגי מש"ה אשמעינן הכא דאפ"ה צריך להזכיר אותן ג' ראשונות כיון שכבר נתיסדו בכל תפלות ר"ה מההוא קרא דהבו לה' בני אלים ועיין מ"ש בזה בחידושי ברכות בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ט) גבי הני ז' דשבת והנך ט' דר"ה כנגד מי ועיין ג"כ מ"ש שם בלשון התוס' בד"ה מפני שיכול לומר:

במשנה אין מזכירין כו' מתחיל בתורה ומשלים בנביא והקשו בתוספת דבכל דוכתא משמע דנביאים עדיף מכתובים כו' עיין מ"ש בדבריה' מ"ש בזה עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל משום דלעיל בסמוך אשכחן דר' אמר שתקנו עשרה פסוקים כנגד עשרה הילולים ורב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות ורבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות. א"כ לפ"ז א"ש הא דמתחיל בתורה ומשלים בתורה כיון דאשכחן דהנך עשרה פסוקים נתקנו כנגד שני דברים שנאמרו בתורה והיינו עשרה מאמרות ועשרת הדברות א"כ מה"ט גופא מקדימים הכא כתובים לנביאים כיון דהנך עשרה פסוקים נתקנו ג"כ כנגדעשרה הילולים של תהלים דהיינו כתובים כנ"ל. לולי שהתוספות כתבו בענין אחר:

במתניתן וכולל מלכיות עמהן: נראה שטעם ריב"נ הוא כיון שמלכיות הוא להמליך ולהקדיש שם הקב"ה הוא מעין קדושת השם לכן כולל עמהן אבל מכ"מ אינו תוקע שלא להפסיק בקדושת היום בין תקיעות מלכיות לזכרונות אבל ר"ע סובר שאעפ"י שמלכיות הוא מעין קדושת השם ולא מעין קדושת היום מכ"מ עדיף טפי לכלול עם קדושת היום ולתקוע מלהזכיר ולא לתקוע:

בגמרא ת"ר מנין שאומרים אבות: הפ"י תימה למה מביא זה בר"ה הרי בכל השנה מברך אבות וגבורות וקדושת השם ומה שתירץ דה"א כיון שאומר מלכיות זכרונות שופרות לא יאמר ג' ראשונות דמרבה בשבחו של מקום לענ"ד אינו מספיק דאכתי יקשה למה חשיב עבודה והודאה וב"כ שהם ג"כ בכל השנה ולכן נ"ל דעל מתניתן ל"ק כיון דפליגי ריב"נ ור"ע בסדר ברכות של מלכיות לכן נקט כל הסדר של שאר הברכות ג"כ ולכן פתח מתניתן סדר ברכות אומר אבות וכו' ועל הברייתא ל"ק דבתוספתא באמת לא כתוב הך מניין שאומרים אבות וכו' הכא אלא פתח ר"א אומר שבתון זכרון וכו' כמו דאיתא לקמן ומה דמייתי הכא הוא מברייתא דמגילה ואיידי דמפרש מניין שאומרים מלכיות זכרונות שופרות מייתי ג"כ בגמרא מה דאיתא בברייתא דמגילה מניין שאומרים אבות מדהזכיר זה במתניתן דכאן. שוב בא לידי הריטב"א וראיתי שהעיר ג"כ על קושיא זו ע"ש והנלענ"ד כתבתי:

אמר לו ר"ע מפני מה: לענ"ד יש לומר דר"א ור"ע בה פליגי דהנה בחגיגה (דף י"ח) איתא ר"ע אומר אינא צריך וכו' ללמדך שאסור בעשיית מלאכה ע"ש ודרשה זו אתיא ממה דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קודש וגו' דדרש ר"ע על איסור עשיית מלאכה בחה"מ כנראה מדברי רש"י שם וע"ש בט"א שפי' ג"כ הכי ולכאורה קשה דר"ע סותר את עצמו דהכא דרש מקראי קודש על קדושת היום ושם דרש כר"א על עשיית מלאכה אמנם לק"מ שהרי גם הכא לא אמר ר"ע שאין לדרוש ג"כ ממקראי קודש איסור מלאכה רק שאמר למה לא נאמר שבתון שכתוב ראשון קאי על מלאכה ולכן שם דכתיב מקראי קודש ברישא דרש על מלאכה לכל הימים דנקראו מועד דגם חוה"מ בכלל ולפ"ז י"ל דגם ר"א דרש איסור מלאכה בחוה"מ כר"ע שם ונראה לו דוחק לחלק בין דרשת מקרא קודש לדרוש בר"ה על קדושת היום ובאלה מועדי ה' על איסור עשיית מלאכה ולכן דרש תרווייהו על איסור מלאכה אבל לר"ע ניחא ליה לדרוש שבתון דכתיב ראשון על מלאכה ובפלוגתא דר"א ור"ע בפי' מקראי קדש מצאנו ג"כ עוד פלוגתא דתנאי דממה שאמר ר' יונתן בחגיגה (שם) תאמר בחוה"מ שקרוי מקרא קודש הואיל וקרוי מקרא קודש דין הוא שאסור בעשיית מלאכה נראה שדרש מקרא קודש על עשיית מלאכה ובשבועות (דף י"ג) מייתי ספרא דתניא לא התענה בו ולא קראו מקרא קודש ועשה בו מלאכה מניין כו' וע"ש ברש"י ותוס' הרי שקראו מקרא קודש קדושת היום וזהו כדרשת ר"ע כאן:

רבי יוסי בר"י אומר אינו צריך: לענ"ד י"ל דניחא לרבי לילף מסמוכין ולא מקרא דר"י בר"י דאי מהא אתיא הוי ליה להקדים זכרונות למלכיות שהרי כתיב אני ה' אלהיכם אחר והי' לכם לזכרון לכן ניחא ליה לרבי לילף מסמיכות אני ה' אלהיכם לקרא דבחודש השביעי דבפסוק זה כתובים כסדר אני ה' אלהיכם למלכיות זכרון לזכרונות ותרועה לשופרות:

לכל מקום שנאמר בו זכרונות: הט"א כתב דבנין אב זה על כרחך לא קאי רק על יוה"כ של יובל שהרי בתעניות שנאמר בו ונזכרתם לפני ה' אלהיכם שהרי בתעניות לא היו תוקעים מלכיות דבתענית (פ"ב) איתא רק זכרונות ושופרות ולענ"ד לא ידעתי איך יש לפרש הך כל מקום שנאמר בו זכרונות ליוה"כ של יובל שהרי שם לא נאמר זכרון ואם במה שהוא בכלל מועדיכם כמו שכתב הט"א לא שייך בזה כל מקום שנאמר זכרונות אלא הכי ה"ל למימר מה ת"ל אני ה' אלהיכם ללמדך שיהיה מלכיות עמהם שהרי רק על זכרון שבפסוק זה קאי ולכן נלענ"ד דלא כט"א אלא דמה דקאמר ר"י בר"י לכל מקום שנאמר בו זכרונות קאי על תענית ג"כ וס"ל דבתעניות ג"כ תקעו למלכיות או דס"ל כאביו רבי יהודה דאמר בתענית שם (דף ט"ו) דגם זכרונות ושופרות לא היו מזכירים אלא רעב כי יהיה בארץ וכו' ומתניתן דתענית דלא חשיב רק זכרונות ושופרות אתיא כרבי דיליף מסמיכות דאני ה' אלהיכם לחדש השביעי דמזה לא ידענו רק של ר"ה ושל יוה"כ של יובל דילפינן מגז"ש ומהיקש מהדדי כדאמרינן לקמן (דף ל"ד) ועל תעניות לית לן קרא ועוד י"ל שהרי בתענית שם נאמר דתקעו בברכה של גואל ישראל קודם שתקעו לזכרונות ושופרות ויש לומר דהיינו תקיעה דמלכיות דמה שנקרא הקב"ה גואל ישראל ממליכים אותו ישראל שהוא ה' אלהיהם ובלא"ה אני תמה על הט"א שפשיטא ליה דבמלחמה לא תקעו מלכיות שהרי בתענית (דף י"ז) אמרינן לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובלות ובשעת מלחמה ע"ש משמע ששוים להדדי וכן נראה מדברי רש"י שם שכתב ולא אתפרש מנ"ל דאומר ברכות ופסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בשעת מלחמה עכ"ל. הרי דפשיטא ליה לרש"י שהיו תוקעים למלכיות וקושית רש"י מנ"ל לענ"ד י"ל דר' יהודה ס"ל כבנו ר' יוסי הכא ויליף מבנין אב שכל מקום שנאמר זכרונות ג"כ מלכיות עמהם וה"ה ג"כ לשופרות שהרי שופרות ע"כ בקרא דוכי תבאו מלחמה כתיב ג"כ דאל"כ מנ"ל בתעניות שופרות והקושיא רק מנ"ל מלכיות וזה אתי מבנין אב דכאן וכיון דלר"י בר"י תקעו למלכיות זכרונות ושופרות כמו בר"ה ויוה"כ של יובל אמרו ג"כ הברכות והפסוקים כן:

למימרא דעברוה לאלול: אין להקשות דלמא היה בעת ששהו העדים לבא ונהגו אותו יום קודש ולמחר קודש דיש לומר שהרי המעשה היה בימי רשב"ג בנו של ר"ג דיבנה וכבר מקודם משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז דמקבלים עדות החודש כל היום ועוד דאע"ג דנהגו אותו יום קודש ולמחר קודש מכ"מ לא תקעו ולא ברכו תפלת מוסף באותו יום עד למחר דבזה לא שייך קלקול:

רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות: עיין פירש רש"י ולענ"ד י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דטעם דר' יוחנן כנגד עשרה מאמרות שייך על מלכיות כדאמרינן לעיל שברא הקב"ה עולמו ומלך עליהם וטעם דרב יוסף שייך על זכרונות על שם הכתוב זכור את יום אשר עמדת בחורב שנתנו עשרת הדברות וטעם דרבי לוי דהללוהו בתקע שופר שייך על שופרות:

הי נינהו ויאמר דבראשית: הי"ת הקשה דעל מתניתן דאבות בעשרה מאמרות נברא העולם ה"ל להקשות כן ואיך שייך זה להא דר' יוחנן ומה שתירץ בשם י"מ דעל מתניתן י"ל כנאמר בזוהר ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו הוא מאמר העשירי אבל מר' יוחנן שאמר שבהן נברא העולם פריך שפיר דליכא למימר דהך ויאמר ה' אלהים הוא העשירי דע"י דיבור זה לא היה הבריאה עכ"ד ולא הבנתי שהרי ויאמר אלהים נעשה אדם הוא ודאי בכלל העשרה מאמרות והלא גם ע"י דיבור זה לא היה הבריאה דאח"כ כתיב ויברא אלהים את האדם ומ"ש בריאת אדם מבריאת חוה דבשניהם כתיב בתחלה הדיבור ואח"כ הבריאה אבל לענ"ד אין כאן קושיא די"ל דבאמת לא על ר' יוחנן אלא על מתניתן קושיתו אלא כיון דעל אבות אין גמרא סידר הקושיא כאן ועיין בסוכה (דף י"ד) שכתב רש"י כעין זה לענין קושיא על מתניתן דסדר טהרות:

בדבר ה' שמים נעשו: הט"א הקשה הרי בכתובות (דף הי) אמרינן גדולים מעשה צדיקים וכו' דאלו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים וכו' אלמא שמים וארץ בידים נבראו ולא במאמר בלבד והניח בקושיא ולענ"ד לק"מ עפ"י גמרא דחגיגה (דף י"ב) דאמרינן שם קשיא קראי אהדדי אמר ר"ל כשנבראו ברא שמים ואח"כ ברא ארץ וכשנטה נטה הארץ ואח"כ נטה שמים ע"ש הרי דמוקי קרא דמקדים ארץ לשמים על הנטיה וא"כ גם קרא דידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים איירי בנטיי' וזה נקרא מעשי ידי הקב"ה אבל הבריאה שכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ היה במאמר:

במתניתן אין מזכירין זכרון: הי"ת הקשה למה הזכיר זכרון קודם מלכות אכן כבר תירץ התוס' יו"ט שהוא לשון נופל על לשון כיון דאמר אין מזכירין אכן זה גופא צריך טעם למה אמר אין מזכירין ולא אין אומרים וי"ל דקמ"ל דאפילו אמר העשרה פסוקים כהלכתן ורצה להוסיף של פורענות ג"כ אעפ"י שמותר להוסיף על העשרה פסוקים כמש"כ הראשונים מכ"מ לא יזכיר של פורענות דבזה שייך יותר לשון הזכרה כדאמרינן לקמן בגמרא אדכורא ריתחא לא מדכרינן. וכן יש לפרש במה דאמר לקמן אין מזכירין זכרון של יחיד שאין מזכירין אפילו ליותר מן י' פסוקים:

בתוס' ד"ה מתחיל. וי"ל משום דקראי דתהלים משלי ואיוב קדמו לנביאים: לכאורה אין זה מספיק שהרי יהושע שופטים ומקצת שמואל קדמו לתהלים משלי ואין לומר דכתובים קדמו כלם לנביאים דז"א שהרי מגילת אסתר עזרא דניאל וד"ה אחרו לנביאים אבל י"ל בישוב קושית התוס' כיון דהפסוקים שמזכירים מכתובים הם רק מתהלים והפסוקים מנביאים הם מישעיה ירמיה זכריה לכן מזכיר כתובים קודם לנביאים כיון דדוד קדם לנביאים האלה ואולי זה ג"כ כוונת התוס' והרא"ש דאמרי לא הזכיר רק מתהלים שאמרו דוד אבל לא ידעתי לאיזה צורך הזכירו דמשלי איוב קדמו לנביאים שאעפ"י דאם ירצה יכול להזכיר גם מאלה פסוקים הלא כמו כן יכול להזכיר ג"כ מיהושע שופטים שמואל שקדמו לכתובים או מדניאל עזרא ד"ה שאחרו לנביאים:

במשנה סדר ברכות אומר כו' אמר לו ר"ע כו' הגאון המנוח ר' אלעזר אב"ד דק"ק אמשטרדם אמר דלקמן אמרינן הני מלכיות כנגד מי כנגד עשרה הילולים הנך דכתיב בהו שופר אי נמי כנגד עשרת הדברות פרש"י דכתיב בהו נמי שופר אי נמי כנגד עשרה מאמרות שנברא העולם ופריך תשעה הוויין ומשני בראשית נמי מאמר הוא וא"כ קאמר ר"ע כיון שאינו תוקע למלכיות א"כ אין לומר שהם כנגד הילולים או כנגד הדברות דמאי ענינם למלכיות וצריך לומר כנגד עשרה מאמרות א"נ נימא תשע דאף דבראשית נמי מאמר הוא מ"מ כיון דאשתני ולא כתיב בהדיא ויאמר אשתני ע"כ דברי פי חכם חן. ובדרך אחר נראה לומר דר"י בן נורי סובר שכל התעוררות תשובה שלנו אינו בשלימות שאינו רק מיראה ובירה תוכיח שאלו היתה בשלימות מדוע לא אתי משיחא והרי כבר הבטיח לר' יהושע בן לוי היום אם בקולי תשמעו שאין בהתעוררת תשובתנו כדאי לעורר רחמים רק כשהקב"ה בעצמו ברחמיו וברוב חסדיו מסתלק מכסא דין ויושב על כסא רחמים ואז אין תוקעין בשופר לעורר תשובה מיראה היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ואז במדת הרחמים מקבל תשובה זו אבל תחלת הדבר מה שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים הוא מצד עצמו כביכול כי כן דרכו הטוב כמו בתחלת הבריאה שעלה במחשבה להבראות במדת הדין ולבסוף שתף רחמים בדין ואיזה התעוררות התחתונים הי' אז קודם שנבראו אלא ודאי שמעצמו הקב"ה עושה כי חפץ חסד הוא בקיום העולם ולכך סובר שאינו תוקע למלכיות כי מלכות רומז למלך במשפט מדת הדין ואין כח בתקיעתנו שהיא תשובה פחותה לעשות שום פעולה אלא שאח"כ כשכבר ישב הקב"ה על כסא רחמים אז אומר קדושת היום ותוקע. וע"ז השיב לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר שאם אין אנו תוקעין לעורר רחמים ע"י תשובתנו למה הוא מזכיר כביכול אותנו לטובה ובמה יתעורר לעמוד מכסא דין והשיב לו ר"י ב"נ רחמנא אמר אדכור שזה מצד רחמיו ולא מחמת התעוררות התחתונים ותחלת מחשבת בריאת עולם תוכיח: אמנם לכאורה גם בריאת העולם הי' ע"י התעוררות התחתונים וכמו שדרשו ז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ואף שעדין לא היו ישראל בפועל כבר עלו במחשבתו יתברך בכח ועי"ז נתעוררו הרחמים להשתתף בדין וצ"ל דר"י ב"נ לא דריש בראשית בשביל ישראל והא דכתיב בראשית ולא כתיב ויאמר כמו שאר הבריאה צריך לומר שהוא דורש בראשית על המחשבה שהוא ראשית למעשה וכך דריש בראשית ברא דהיינו במחשבת הבריאה אלקים ה' במה"ד ולפ"ז לדידיה בראשית לאו מאמר הוא דהרי מה דכתיב בדבר ה' שמים נעשו בעשי' כתיב אבל זה קאי על המחשבה אז שפיר הקשה ר"ע לימא תשע ולא עשר:

וקבעיה בשמיה. למנותה עם שאר תקנותיו ולהכי תנא תשע תקנות: מתני' סדר ברכות אומר אבות וגבורות כו' וקדושת היום ותוקע כו'. דמצוה בשלש תקיעות של שלש שלש כדתניא לקמן בפירקין (דף לג:): גמ' רחמנא אמר אידכר. כדתניא בברייתא לקמן: לימא תשע דהואיל ואשתני. מלכיות מזכרונות לענין תקיעה שאין תוקעין בהן אשתנו נמי לפחות מהן: בני אלים. לישנא דתקיפי כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז): הבו לה'. הזכירו לפניו האיתנים: מפני מה לא נאמר שבתון שבות שהרי פתח בו הכתוב תחילה. והוא בא להזהיר על המלאכה שהיא עיקר וכך יפה לדרוש הואיל והוא ראשון במקרא והשביתה ראשונה לכולם: אני ה' אלהיכם. דלעני ולגר תעזוב וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה: אני ה' אלהיכם. הוא לשון אני אדון לכם: אף כאן באמצע. והיום תשע ברכות הן ואומרה בחמישית: ירד רבי יוחנן בן ברוקא לפני התיבה. לפי שמצוה להתפלל במקום נמוך קתני ירד: כר' יוחנן בן נורי. דמתניתין: לא כך היו נוהגין ביבנה. בימי אבא כשהיתה סנהדרין שם: מתני' אין פוחתין מעשרה מלכיות כו': גמ' הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר. הנך דהללו אל בקדשו: כנגד עשרת הדברות. דכתיב בהו נמי שופר ולא שמעתיה אלא ראיתיה ביסוד רבינו יצחק בן יהודה: עשרת מאמרות שהעולם נברא בהן. בראש השנה: בראשית נמי מאמר הוא. ואף על גב דלא כתיב ביה ויאמר יהי שמים כמאן דכתיב דמי דבאמירה נמי איברי ולא בידים דכתיב (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו: היכי קתני. האי דר' יוחנן בן נורי האי מכולם דקאמר אמאן קאי אתורה נביאים וכתובים קאי דהא מכולהו אמר כדתנן מתחיל בתורה ומשלים בנביא והכי קאמר אם אמר שלש מן התורה ושלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים מכל אחת ואחת יצא ולא פליג אדרבנן אלא אחדא דאינהו אמרי עשרה ואיהו אמר תשעה: או דלמא. האי ג' ג' אמלכיות וזכרונות ושופרות קאי שלש למלכיות ושלש לזכרונות ושלש לשופרות דהוו להו אחת מן התורה ואחת מן הנביאים ואחת מן הכתובים: לא יפחות משבע וכו'. ואי סלקא דעתך שלש מן התורה ושלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים לכל אם כן שבע נמי שבע מן התורה ושבע מן הנביאים ושבע מן הכתובים הוה ליה רבי יוחנן בן נורי מוסיף: מתני' אין מזכירין זכרון כו':

מתחיל בתורה ומסיים בנביא. וא''ת דבכל דוכתא משמע דנביאי עדיף מכתובים כדאמר (מנילה דף לא.) כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים וה''ק קראי דכתיבי בכתובי ברישא והדר בנביאי וי''ל משום דקראי דתהלים משלי ואיוב קדמו לנביאים ומה שאנו נוהגים להשלים בתורה דעבדינן כרבי יוסי כדאמרינן בגמרא המשלים בתורה זריז ומשובח וכן היו וותיקין עושין: