ראש השנה לב ע"ב

דף לב - ב

גמרא:

שנינו במשנה: אין מזכירין מלכות, זכרונות, ושופרות של פורענות.

והגמרא מביאה דוגמאות לדבר:

כיצד הוא פסוק בלשון פורענות במלכיות?

כגון מה שכתוב בספר יחזקאל [כ]:

"חי אני נאום ה' אלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה, אמלוך עליכם".

ואף על גב דאמר רב נחמן במסכת סנהדרין [קה א]: כל כי האי ריתחא, לירתח קודשא בריך הוא עלן, וליפרוקינן! מי יתן ויבא עלינו הכעס הזה, שהקב"ה יגאלנו בעל כרחנו, וימלוך עלינו [רש"י שם].

ואם כן, לכאורה, אין זה פורענות.

בכל זאת, כיון דבריתחא אמור, מאחר ופסוק זה נאמר בלשון רתיחה וכעס, הרי אדכורי ריתחא בריש שתא - לא מדכרינן! אין מזכירים לשון כעס של הקב"ה עלינו, בראש השנה.

זכרון של פורענות -

כגון [תהילים עח]: "ויזכור [ה'] כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב".

שופר של פורענות -

כגון [הושע ה]: "תקעו שופר בגבעה. הריעו [להזהיר, על אשר] בית און [גייס] אחריך בנימין".

אבל אם בא לומר פסוקי מלכות, פסוקי זכרון, ופסוקי שופר - של פורענות עובדי כוכבים, אומר.

מלכות -

כגון [תהילים צט]: "ה' מלך ירגזו עמים".

וכגון "ה' מלך עולם ועד, אבדו גוים מארצו".

זכרון -

כגון [תהלים קלז]: "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים", לשלם להם גמול רע על כך. ^[30]

שופר -

כגון [זכריה ט]: "וה' אלהים בשופר יתקע, והלך בסערות תימן". שהקב"ה ילך ברוח סערה להחריב את תימן. ^[31]

וכתיב בפסוק שאחריו: "ה' צבאות יגן עליהם". יגן על ישראל שלא ילקו עם האומות. ^[32]

ומכאן שהפורענות שבפסוק הזה אמורה רק על הגויים שבתימן.

ועתה הגמרא מביאה ברייתא המדברת בדיני "זכרונות":

דתניא:

א. אין מזכירין פסוק המדבר על זכרון של יחיד, ואפילו זכרון לטובה. כגון [תהילים קו] זה שהתפלל דוד המלך ואמר: "זכרני ה' ברצון עמך". בשעה שאתה מתרצה לכל עמך, זכור אף אותי [מצודות].

וכגון [נחמיה ה] תפילתו של נחמיה: "זכרה לי אלהי לטובה".

ב. פקדונות, פסוקים שמוזכר בהם לשון פקידה, הרי הן כזכרונות.

כגון [בראשית כא]: "וה' פקד את שרה". ^[33]

וכגון: "פקוד פקדתי אתכם",

היות ואף לשון "פקידה" משמעותו "זכירה".

דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר: פקדונות - אינן כזכר ונ ות.

ומקשינן על דברי רבי יוסי:

ולרבי יוסי, שהזכיר את הפסוק "וה' פקד את שרה", קשה:

נהי נמי, אמנם נכון הדבר דפקדונות לדעת רבי יוסי הרי הן כזכרונות.

אבל, "וה' פקד את שרה" - פקדון דיחיד הוא! ואין מזכירים זכרון של יחיד, וכדלעיל!

ומתרצינן: כיון דאתו רבים מינה, מאחר שמחמת אותה פקידה נולד יצחק, וממנו נולד כל עם ישראל, שהם רבים, לפיכך, פקידה שכזו כפקידה של רבים דמיא היא נחשבת.

ג. והברייתא ממשיכה ודנה במקרא שבתהילים פרק כד, כמה פסוקי מלכויות הוא נחשב:

"שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד.

מי זה מלך הכבוד?

ה' עזוז וגבור. ה' גבור מלחמה.

שאו שערים ראשיכם, ושאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד.

מי הוא זה מלך הכבוד?

ה' צבאות - הוא מלך הכבוד, סלה".

הזכרת "שאו שערים" הראשונה יש בה הזכרת שתים מלכויות, הואיל והוזכר בה פעמיים "מלך".

והזכרת "שאו שערים" השניה יש בה הזכרת שלש מלכויות, הואיל והוזכר בה שלש פעמים "מלך", דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר: מה שאמר הכתוב בלשון שאלה "מי הוא זה מלך הכבוד", אינו נחשב ממנין המלכיות.

ולפיכך, הזכרת "שאו שערים" הראשונה, עולה רק כנגד הזכרת מלכות אחת. והזכרת "שאו שערים" השניה עולה כנגד שתים מלכויות.

ד. ועתה הברייתא דנה בפסוק נוסף, כנגד כמה פסוקי מלכיות הוא:

נאמר [בתהלים מז]: "זמרו אלהים זמרו, זמרו למלכנו זמרו, כי מלך כל הארץ אלהים".

פסוק זה עולה כנגד שתים, שהרי הוזכר בו "מלכנו" ו"מלך", דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר: פסוק זה עולה כנגד אחת בלבד: דוקא "מלך כל הארץ" נחשב "מלכות".

אבל "מלכנו" אינו נחשב, היות ולא מוזכר בו אלא מלכות על אומה אחת [ישראל] בלבד.

ושוין רבי יוסי ורבי יהודה בפסוק [שם]: "מלך אלהים על גוים, אלהים ישב על כסא קדשו" - שהיא "מלכות" אחת בלבד. כי "ישב על כסא קדשו" אינו נחשב מלכות.

ה. "זכרון" שיש בו "תרועה", כגון [ויקרא כג]: "שבתון זכרון תרועה מקרא קדש".

אם ירצה אומרה עם הזכרונות. ואם ירצה אומרה עם השופרות, דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר: אינו אומרה אלא עם הזכרונות בלבד, היות ולא הוזכר בה לשון "שופר", אלא לשון "תרועה". ^[34] "מלכות" שיש עמו "תרועה", כגון [במדבר כג]: "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו".

רצה, אומרה עם המלכיות. ואם רצה, אומרה עם השופרות, דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר: אינו אומרה אלא עם המלכיות בלבד היות ולא הוזכר בה לשון "שופר", אלא לשון "תרועה".

"תרועה" שאין עמה ולא כלום, כגון [במדבר כט]: "יום תרועה יהיה לכם" - אומרה עם השופרות, דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר: אינו אומרה כל עיקר, היות ואין מזכירים בשופרות אלא פסוק שנאמר בו לשון "שופר", ולא לשון "תרועה".

שנינו במשנה: בכל סדר וסדר מתחיל בשלשה פסוקים מן התורה, וממשיך בשלשה פסוקים מן הכתובים, ומשלים [ומסיים] בארבעה פסוקים מהנביא.

רבי יוסי אומר: אם השלים את הפסוק העשירי בפסוק מן התורה יצא.

ודייקינן בדברי רבי יוסי: מהלשון "אם השלים בתורה יצא".

משמע שדוקא דיעבד, אין. רק אם כבר השלים בתורה יצא בדיעבד.

אבל לכתחילה - לא ישלים בתורה.

ומקשינן: והתניא: רבי יוסי אומר: המשלים בתורה - הרי זה משובח! ומתרצינן: אלא אימא, אמור כך במשנתנו: רבי יוסי אומר: משלים לכתחילה בתורה.

ומקשינן: והא "אם השלים בתורה יצא", קתני.

שמשמע דיעבד, אין, רק אם כבר עשה כן, יצא. אבל לכתחילה - לא יעשה כן.

ומתרצינן: הכי קאמר, כך אמרה המשנה: מתחיל בתורה וממשיך בכתובים ומשלים בנ ביא.

רבי יוסי אומר: לכתחילה משלים בתורה. ובדיעבד, אם השלים בנביא יצא.

תניא נמי הכי: אף בברייתא שנו כן:

אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: וותיקין היו משלימין אותה, מסיימים כל סדרה וסדרה מהפסוקים, בפסוק מהתורה.

והיינו, שאמרו בתחילה שלשה מן התורה. ואחר כך שלשה מן הכתובים ושלשה מן הנביאים, ולבסוף סיימו שוב בפסוק מן התורה. נמצא שהזכירו ארבעה פסוקים מן התורה בכל סדר וסדר.

ומקשינן: בשלמא זכרונות ושופרות - איכא טובא.

אמנם בענין זכרונות ושופרות, דברי רבי יוסי מיושבים היטב, שהרי יש הרבה פסוקים של זכרונות ושופרות בתורה, ואפשר לומר ארבעה מהם בכל סדר.

אלא מלכיות - רק תלת הוא דהויין! הרי אין בתורה אלא שלשה בלבד! [א] "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" [במדבר כג].

[ב] "ויהי בישורון מלך" [דברים לג].

[ג] "ה' ימלוך לעולם ועד" [שמות טו].

וקשה: הרי אנן בעינן עשרה פסוקים, וליכא! לדברי רבי יוסי, אנו צריכים עשרה פסוקים, ובהם ארבעה פסוקים מהתורה. ואין ארבעה פסוקים של מלכויות בתורה כלל!

אמר רב הונא: יש ליישב את דברי רבי יוסי על פי דבריו בברייתא דלהלן:

תנא, שנינו בברייתא:

[א] הפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" [דברים ו] הרי הוא מלכות, אף על פי שאין מוזכר בפסוק לשון מלכות, אבל ענינו הוא מלכות ה', ^[35] דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר: אינה מלכות, מפני שלא הוזכר בפירוש לשון מלכות.

[ב] הפסוק "וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים, אין עוד" [דברים ד] הרי הוא מלכות, דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר: אינה מלכות, מפני שלא מוזכר בפסוק בפירוש לשון מלכות.

[ג] הפסוק "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו", הרי הוא מלכות, דברי רבי יוסי.

רבי יהודה אומר: אינה מלכות.

ולדעת רבי יוסי בברייתא, הרי מצאנו עוד שלשה פסוקים של מלכויות בתורה, מלבד השלשה הנזכרים. ואפשר לומר ארבעה פסוקים של מלכיות מן התורה.

מתניתין:

בתפילת הימים הטובים בבוקר, היו רגילים לעבור לפני התיבה שני שליחי ציבור, אחד לשחרית ואחד למוסף. ^[36]

העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה - השני מתקיע.

דהיינו, בחזרת הש"ץ השני, שמתפלל מוסף, אז תוקעים בשופר.

ובשעת ההלל, בימים טובים שאומרים בהם הלל ^[37] - הש"ץ הראשון הוא זה שמקרא את ההלל אחר סיום תפילת שחרית.

גמרא:

והוינן בה: מאי שנא שני מתקיע, במה שונה ומיוחד הש"ץ השני, המתפלל מוסף בראש השנה, שדוקא בתפילתו תקעו ולא בשחרית?

הרי זה משום ד"ברוב עם הדרת מלך" [משלי יד]. שאף אלה האנשים המאחרים לתפילת שחרית מגיעים הם לתפילת מוסף, ותוקעים אז, בשעה שיש עם רב, משום הדר המלך.

אי הכי, הלל נמי - נימא בשני! אם כן, גם את ההלל יאמרו אחר תפילת מוסף, משום ד"ברוב עם הדרת מלך"!

אלא בהכרח, מאי שנא הלל דבראשון, מדוע קראו את ההלל אחר תפילתו של הראשון [שחרית]? - משום דזריזין מקדימין למצות! אם כן קשה להיפך: תקיעה נמי - נעביד בראשון! אף את התקיעות יתקעו בתפילת שחרית, משום "דזריזין מקדימין למצות"!

וכשם שלענין הלל עדיף להזדרז ולהקדים במצות, מאשר לאומרו ברוב עם, כך גם בתקיעות נאמר כן! ^[38]

ומשנינן: אמר רבי יוחנן: בשעת גזרת המלכות שנו את משנתנו. שהמלכות גזרה שלא יתקעו בשופר.

והיות ובתחילה היו נוהגים לתקוע בשחרית לפני שש שעות, היו הגויים מחכים עד סוף שש שעות, שהוא סוף זמן תפילת שחרית, והולכים להם. ולפיכך העבירו את התקיעות לתפילת מוסף, והיו מתפללים מוסף לאחר שש שעות. ^[39]

שנינו במשנה: ובשעת ההלל [בימים טובים שאומרים בהם הלל] הראשון מקרא את ההלל.

ומדייקינן: מדקאמר התנא "בשעת ההלל"

- מכלל דבראש השנה עצמו, ליכא, אין בו קריאת הלל.

והוינן בה: מאי טעמא? מדוע שונה ראש השנה משאר ימים טובים, שקוראים בהם את ההלל? אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מפני מה אין ישראל אומרים שירה [הלל] לפניך בראש השנה וביום הכיפורים?

אמר להם: וכי אפשר שהמלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה?!

אין ראוי לעשות כן!

מתניתין:

משנתנו עוסקת בדברים שאסור לעשות ביום טוב לצורך קיום מצות תקיעת שופר:

א. שופר של ראש השנה, אין מעבירין עליו את התחום. אין עוברים תחום שבת [אלפיים אמה] כדי לשמוע תקיעת שופר.

ואין מפקחין עליו את הגל. אם נפל על השופר גל של אבנים, אסור לטלטל את האבנים כדי להגיע לשופר ולתקוע בו. מפני שהאבנים מוקצין, ואסורים בטלטול בשבת. ^[40]

לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה על מנת להגיע לשופר. [כי הדברים הללו אסורים מדרבנן בשבת ויום טוב שמא יתלוש ענף מן האילן כמבואר במסכת ביצה פרק משילין].

ולא שטין על פני המים על מנת להגיע לשופר, או כדי לשמוע תקיעת שופר, מפני שאסרו חכמים לשוט ולשחות בשבת ויום טוב שמא יעשה סירה לשוט בה. [ביצה שם].

ואין חותכין אותו את השופר כדי לתקנו, בין בדבר שאיסורו הוא משום שבות דרבנן, ובין בדבר שאיסורו הוא משום לא תעשה מדאורייתא.

[הגמרא תבאר מה אסור משום שבות. ומה אסור מדאורייתא].

אבל אם רצה ליתן לתוכו [לתוך השופר] מים או יין [כדי לצחצחו], יתן, ואין זה אסור משום תיקון כלי.

ב. אין מעכבין את התנוקות מלתקוע. לא מונעים מן התנוקות מלתקוע תקיעות רשות בראש השנה [לאחר שכבר יצאו ידי חובה].

אבל מתעסקין עמהן, שאומרים להם לתקוע, ועוזרים להם [הרב המגיד. תוי"ט] עד שילמדו.

ג. והמתעסק בשופר ואינו מתכוין לתקוע בו, ותקע, לא יצא.

והשומע מן המתעסק אף הוא לא יצא.

גמרא:

שנינו במשנה: שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום.

והוינן בה: מאי טעמא, מדוע אין מצות תקיעת שופר שהיא מצות עשה, דוחה את איסור יציאה חוץ לתחום ביום טוב, שהוא לא תעשה. והרי עשה דוחה לא תעשה!

ומשנינן: שופר מצות עשה הוא, ["יום תרועה"]. ואילו שביתה ממלאכה ביום טוב, עשה ["שבתון"] ולא תעשה ["כל מלאכת עבודה לא תעשו". ויקרא כג כד - כה].

ואין מצות עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

ואפילו דברים האסורים מדרבנן אינם נדחים מפני השופר, מפני שכל מה שתיקנו חכמים, כעין דאורייתא תיקנו. ^[41]

שנינו במשנה: לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה. וכו'.

האיסורים הללו הם איסורים מדרבנן, גזירה שמא יעבור על איסורים דאורייתא: אסור לרכוב על הבהמה שמא יחתוך זמורה כדי להנהיג את הבהמה, ואסור לעלות על האילן שמא יתלוש ממנו.

ותמהינן: השתא באיסורי דרבנן - אמרת לא, מאחר שכבר שנינו בתחילת המשנה שאסור לעבור על איסור תחומין ופיקוח הגל, אף על פי שהם איסורי דרבנן שאין בהם חשש שמא יעבור על איסור תורה.

איסורי דאורייתא - מיבעיא לומר שאסור!?

וכי התנא צריך להשמיענו שאין תוקעים בשופר במקום שחששו שמא האדם יעבור על איסור מן התורה, כגון ברכיבה, שמא יחתוך זמורה, ובעליה לאילן, שמא יתלוש?!

ומתרצינן: משנתנו בדרך של "זו ואין צריך לומר זו" קתני [נשנתה].

כך כוונת התנא לומר: שופר של ראש השנה - אין מעבירין עליו את התחום, ואין מפקחין עליו את הגל. ואין צריך לומר שלא עולין באילן. שהרי קל וחומר הוא. ^[42]

אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי ש"מ אחת מן [התורה ואחת מן] הנביאים ואחת מן הכתובים ומצאנו מפורש בתלמוד א"י הוינן סברין מימר שלש מכל אחת ואחת אשכח תני אפי' שלש מכולן יצא.

אין מזכירין של פורענות. מלכות כגון אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם זכרון כגון ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב שופר כגון תקעו שופר בגבעה חצוצרות ברמה וגו' אבל פורענות של עובדי כוכבים אם בא להזכיר מזכיר כגון ה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. אין מזכירין של יחיד אפי' לטובה כגון זכר לי אלהים לטוב זכרני ה' ברצון [עמך] פקדונות הרי הן כזכרונות [כגון] וה' פקד את שרה כיון דאתו מינה רבים אם בא להזכירו עם הזכרונות מזכיר דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינו מזכיר שאו שערים ראשיכם וגו' ראשונה שתים שניה שלש דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אחת.

מלכיות שיש עמה תרועה כגון ותרועת מלך בו. בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. אומר עם המלכיות ואומר עם השופרות דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינו אומר אלא עם המלכיות בלבד.

משלים בתורה ומשלים בנביא ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא ואקשי' עלה וכי ר' יוסי דאי עבד קתני והתניא ר' יוסי אומר המשלים בתורה הרי זה זריז ומשובח ותריצה למתני' הכי ר' יוסי אומר מתחיל בתורה ומשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא תניא נמי הכי ר' אלעזר בר' יוסי אומר וותיקין היו משלימין בתורה אמר רב הונא תנא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות.

וכן וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' מלכות וכן אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים וגו' אלו כולן מלכות דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינה מלכות וקי"ל כר' יוסי:

העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע כלומר במוסף שהוא יורד שליח צבור שנית.

אמר ר' יוחנן בשעת גזרה שנו:
ירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מעשה פעם אחת תקעו בתפלת שחרית והיו השונאים סבורים שמא עליהן הן הולכין ועמדו עליהן והרגום. עמדו לתקוע ותיקנו בתפלת המוסף ומיגו דאינון חמיין לון דקרו ק"ש ומצלו וקרו באורייתא ומצלו והדר תקעין אמרין בנימוסיהון אינון עסיקין. ריב"ל שמע להא מהכא שמעה ה' צדק זו ק"ש הקשיבה רנתי זו רנון תורה האזינה תפלתי זו תפלה. בלא שפתי מרמה זו מוסף. מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא אמר ר' תנחומא קרייה אמרה כן יום תרועה ועשיתם עולה. כלומר התרועה במוסף בעשיית העולה ר' אלעזר בר' יוסי אומר בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אמר להן הקב"ה כיון שהכנסתם בר"ה לפני בדין ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נעשיתם בריה חדשה בכל הקרבנות בשעיר הקרב בכל המועדים [כתיב] חטאת ובעצרת כתיב שעיר עזים אחד לכפר עליכם ולא כתיב חטאת אמר להן הקב"ה כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם. מדקתני במתני' ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל מכלל דבר"ה לא אמרי הלל.

מ"ט א"ר אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין אומרים ישראל לפניך בר"ה וביוה"כ הלל אמר להן אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים נפתחין לפניו וישראל אומרין הלל.

שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל כו' מ"ט דתקיעת שופר דהוא יום תרועה יהיה לכם עשה הוא ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה של ר"ה שנאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון שבות כלומר שב ולא תעשה וכתיב נמי כל מלאכת עבודה לא תעשו:

אע"ג דקי"ל תרועה שאין עמה כלום כגון יום תרועה אומרה עם השופרות. לא אמרן אלא כשאין עמה כלום אבל יש עמה חצוצרות אינה אומרה כלל ומה שנהגו להשלים בתורה ותקעתם בחצוצרות טעות הוא:

אלא שאם השלים בנביא יצא. מדקאמר ת"ק מתחיל בתורה ומשלים בנביא ואומר של כתובים באמצע ולא חלק רבי יוסי אלא שחוזר פסוק אחד ומשלים בו של תורה נראה דשל כתובים קודמין לנביאים וכן אמר רבינו האיי גאון ז"ל שמסורת היא בידינו כתובים ואח"כ נביאים. ואני מצאתי מפורש כן במס' סופרים בפרק י"ח דתניא התם גבי תשעה באב הכי סיומא ד' פסוקים משל ירמיה כו' עד כי אתה עשית את כל אלה ושני מזמורים הללו מזמור לאסף ועל נהרות בבל ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה בזה דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה ש"מ שבכל מקום מקדימין דברי קדושה כמסורת רבותינו הגאונים ז"ל. והא דאמרינן בגמ' תורה נביאים וכתובים סדר כתיבה נקט ואזיל דודאי לכתיבה תורה נביאים וכתובים שכך הוא סדר קבלה משה קבל תורה ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים ואעפ"י שנביאים האחרונים מאוחרים לכתובים כאן אין מפסיקין בנביאים:

והא דתניא רבי יוסי אומר משלים בתורה. לא חלק על מתחיל בתורה אלא שחוזר ואומר פסוק אחד של תורה ומשלים בו והיינו דאקשינן בגמרא אלא מלכיות תלתא הוין ואם היה משלים בתורה ולא מתחיל בה מאי קשיא יאמר משל כתובים או משל נביאים ארבע ומשל תורה שלש אלא ה"ק כיון דודאי לכ"ע מתחיל בתורה על כרחך שלש' הוא אומר מהם שאין אומרי' פחות משלשה כדי שלא יפחות מן השאר וכיון שכן לרבי יוסי דאמר משלים נמי בשל תורה הוה להו ארבע והיכא משכחת להו תדע דהא לר' יהודה ליכא בתורה אלא שלש מלכיות ולא מקשינן עליה עשר בעינן כדאקשינן לרבי יוסי מקמי דשמעינן הני קראי דמשוי להו מלכיות וכך פירשו כל המפרשים ז"ל ותניא נמי בתוספתא מפורש בדרבי יוסי המתחיל מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה וכך היא גירסתו של ר"ח ז"ל בגמ' דילן. ופסקו כל הראשונים ז"ל כר' יוסי מדאמר ר' אלעזר בריה ותיקין היו משלימין בתורה ואע"ג דת"ק סתם מתניתין פליג עליה ופוק חזי מאי עמא דבר:

תרועה שיש עמה מלכות אומרה עם המלכיות עם השופרות דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אומרה עם המלכיות ואינו אומרה עם השופרות. דקא סבר ר' יהודה דאינו אומר עם השופרות אלא תרועה שיש בה שופר ואי נמי שנזכר בו שופר, וכדאמרינן בהדיא תרועה שאין עמה ולא כלום אומרה עם השופר דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינו אומרה כל עיקר, וקיימא לן כר' יוסי. ומיהו דוקא תרועה סתם, הא תרועה שנזכר בה חצוצרות כגון ותקעתם בחצוצרות אינו אומר כל עיקר, דאנן שופרות בעינן דכתיב (תהלים מז, ו) עלה אלקים בתרועה השם בקול שופר, וביובל דמיניה גמרינן שופר תרועה כתיב. ואותן שנהגו לומר בסוף השופרות ותקעתם בחצוצרות (במדבר י, י) טעות הוא, ואע"ג דכל מקום שיש חצוצרות במקדש יש שופר, מכל מקום אנן קרא דמזכיר בו שופר בעי והא ליכא. אלא אומר לא הביט און ביעקב וגו' (שם כג, כא), ואע"פ שאמרו עם המלכיות, וכדאמרי' מלכות שיש עמו תרועה אומרו עם המלכיות ואומרו עם השופרות, וא"נ יום תרועה יהיה לכם (שם כט, א).

ר' יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא. פירוש, ר' יוסי לא פליג את"ק במתחיל בתורה דבהא אפילו ר' יוסי מודה, אלא במשלים בנביא הוא דפליג, דאילו לת"ק פסוק עשירי אומרו מאיזה מקום שירצה ואילו לר' יוסי לכתחלה אינו אלא משל תורה ואומרו לבסוף. והיינו דלר' יהודה אע"ג דלא אשכח מלכיות בשל תורה אלא תלתא אפילו הכין לא קשיא ליה ולא מידי, דהא אי בעי אומר ארבעה משל נביאים או משל כתובים, ולעולם לר' יוסי מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה. והכין תניא בהדיא בתוספתא (פ"ד, ה"ו) בדברי ר' יוסי מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה. ואף ר"ח ז"ל גריס הכין בהדיא בברייתא בגמרא. וקיימא לן כר' יוסי, מדאמר ר' אליעזר בריה, ותיקין היו משלימין בתורה, ואע"ג דסתם מתניתין פליג עליה, אפילו הכין מעשה רב. ועוד פוק חזי מה עמא דבר, וכן פסקו כל הראשונים, וכן כתב הר"מ ב"ן נ"ר. וכן אמרו הגאונים ז"ל דכתובים באמצע. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל שכן מסורת בידם. והר"מ ב"ן נ"ר כתב, שכן מפורש במסכת סופרים (פי"ח, ה"ג), שבכל מקום דברי קדושה נקדמין לדברי קבלה. והא דאמרינן בגמרא (לעיל ראש השנה לב, א) תורה נביאים וכתובים, סדר כתיבה נקט ואזיל.

מאי שנא דהשני מתקיע. כלומר, יתקיע הראשון כדרך שהוא עושה בהלל שהראשון מקרא את ההלל משום זריזין שמקדימין למצות. ואיכא למידק, דהא צריך לתקוע על סדר ברכות, ובתפלת המוספין הוא דאיכא תשע משום שמצות היום במוספין, הא בשחרית שאינו מתפלל תשע לא יתקע. ומשמע מכאן לכאורה שכל תפלות היום תשע, וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל, אלא שלא נהגו [כן], ומנהגן של ישראל תורה היא, ובכל כי הני פוק חזי מה עמא דבר. והכי נמי משמע לקמן בירושלמי דגרסינן התם בשילהי מכלתין (הלכה י) ר' זעירא ורב חסדא הוו יתבין תמן באילין תקיעתא מן דצלון אתא צלותא קם ר' חסדא אמר ליה ר' זעירא ולא כבר מצלינן, אמר ליה מצלי והדר מצלי, אמר ליה דנחתין מערביא להכא אומרין בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג באילין תקיעתא. ע"כ בירושלמי. אלמא מדצלו אינהו שחרית, וקשיא ליה לר' זעירא אמאי הדר צלי ר' חסדא תפלת המוספין מדפסק ר' יוחנן כר"ג באילין תקיעתא, ואנן הא מפרשים טעמא דהני משום דאושי (לקמן ראש השנה לה, א) כלומר דנפישי ברכות וקראי דמלכיות זכרונות ושופרות, ואם איתא אפילו בתפלת השחר יהא הלכה כר"ג ולא ליצלו, אלא לאו כדאמרן. כך נראה לי.
והכא יש לומר דהכי קאמר, מאי שנא דהשני מתקיע יתקיע הראשון ויברך נמי תשע, ואע"פ שאין חיוב הברכות מחמת התקיעות אלא מצד עצמן, שהרי יחיד מתפלל תשע אע"פ שאינו צריך לשמוע על סדר ברכות, ואפילו בחבר עיר נמי בשלא נזדמן להם שופר מברך תשע, שאין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות מעכבות את הברכות, וכדתנן (לג, ב) מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע, מכל מקום כיון דזריזין מקדימין למצות ואלו נתמנה לו שופר צריך לשומען על סדר הברכות, יברך אף בשחרית ויתקע על סדר הברכות, כך נראה לי.

אמר ר' יוחנן בשעת השמד שאנו. כלומר, מחמת כך התקינו בשני, ואע"פ שבטל דבר תקנה במקומה עומדת. ואי נמי טעמא כדאיתמר בירושלמי (פ"ד, ה"ח) ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע, פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורין שמא עליהן הן הולכין עמדו עליהם והרגום, מן גו דאינון חמיין לון קרי את שמע ומצלו וקרי באורייתא ומצלו ותוקעין אינון אמרינן בנימוסיהן אינון עסיקין, ומר בהלל לית כל עמא תמן, ומר אף בתקיעה לית כל עמא תמן. אמר ר' יונה ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה. ר' יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי שמע לה מן הדא, שמעה אלקים צדק זו קרית שמע הקשיבה רנתי זו רנון תורה האזינה תפלתי זו תפלה בלא שפתי מרמה זה המוסף, מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא, אמר ר' אחא בר פפא קומי ר' זעירא שנייה היא שמצות היום במוסף, אמר ר' תחליפא קסרייה קרייה אמר כן יום תרועה ועשיתם.

מאי טעמא יום טוב עשה ולא תעשה היא. ואיכא למידק, למאן דאמר בפרק במה מדליקין (שבת כד, ב) דלא הוי יום טוב עשה ולא תעשה, מאי איכא למימר. ויש לומר דאמר לך דהוי טעמא דהכא, משום דהוו להו מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, הלכך לא דחי אפילו לאו גרידא.

ולא עולין באילן השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מיבעיא. הכי גרסינן בספרים. ופירש ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל דפקוח הגל הוי דאורייתא. ואינו מחוור בעיני. דפקוח הגל טלטול בעלמא הואי, דאי בשל בנין ומשום סותר לא קרי ליה גל אלא כותל קרי ליה. ומיהו אפשר לאוקמה בגל דבעי מרא וחצינא, וכאותה ששנינו בפרק בכל מערבין (עירובין לה, א) נפל עליו גל, ואמרינן עלה בגמרא קא סלקא דעתך דאי בעי שקיל ליה, לימא מתניתין דלא כרבי, דאי כרבי האמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אפילו תימא כרבי לא צריכא דבעי מרי וחציני. ומיהו אכתי קשה, דהא מתניתין הכי קתני אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ולא עולין באילן, ברישא תנא אין מפקחין והדר תני לא עולין באילן, ואם כן היכי קאמר דזו ואין צריך לומר זו קתני, הוה ליה למימר זו אף זו קתני. ורש"י ז"ל פירש, דרוכבין על גבי בהמה קרי דאורייתא, ולאו דאורייתא ממש קאמר אלא דאתיא לדאורייתא, כלומר, דהא איכא למגזר משום שמא יחתוך זמורה, והלכך חמירא טפי מהנך דלא אתו לאיסורא דאורייתא. וגם זה אינו נכון, והנכון כדברי רש"י ז"ל האחרונים שכתב דלא גרסינן ליה.

ואין מזכירין זכרון יחיד [כו'] כגון וה׳ פקד. פי׳ והאי זכרון דרבים חשיב כיון דתלו בה רבים כדאיתא בגמרא ולא חשיב דיחיד ולפיכך יוצא בו לר׳ יוסי ונהוג כ״ע כר׳ יהודא דלא למימר פקדונות. בגמרא אמרינן שהפסוק שיש בו ב׳ מלכיות עולה לב׳ כגון מי הוא זה מלך הכבוד וש״מ דכיון דאמר המלכות או הזכרון או השופר אינו צריך לגמור כל הפסוק ואמרינן זכרון שיש עמו תרועה כגון זכרון תרועה אומר עם הזכרונות ואומרו עם השופרות דברי יוסי ר׳ יהודא אומר אינו אומר כל עיקר וק״ל כר׳ יוסי ויש מרז״ל אומרים דהא דנהיגי לסיים דשופרות בפסוק של ותקעתם בחצוצרות טעות הוא דאפילו ר׳ יוסי אינו אומר אלא בתרועה שאין עמה כלום שנאמרה בענין היום כגון יום תרועה או תרועת מלך בו אבל בתרועה שאינה נאמר׳ לענין מצות ר״ה אלא לענין שהיו מתריעין על הקרבן ויש בה ג״כ חצוצרות שאינם חובת היום אפי׳ ר׳ יוסי מודה שאינה אומרה כלל ולא ה״ל להשלים אלא בפסוק של יום תרועה או זכרון או ותרועת מלך בו שהרי רשאי להזכירה כאן וכאן כדברי ר׳ יוסי ואין אנו יוצאין עכשיו ע״י השלמה בתורה אלא דהא קי״ל דאם השלים בנביא יצא:

ויש לקיים מנהגנו ולומר דר׳ יוסי אשכחן דקאמר רבותא דאפילו תרועה שיש בה זכרון אומרה עם השופרות ואומרה בזכרון ואין זה מעכב לזה כדברי ר׳ יהודא כ״ש בפסוק ותקעתם בחצוצרות שאין בו אלא תקיעה שראוי לאומרו עם השופרות דהא בסיפרי דרשי׳ מיניה סדר מלכיות זכרונות ושופרות כדכתיבנא בפ״ק וכיון דקי״ל כר׳ יוסי שאם השלים בנביא יצא וקי״ל כריב״נ דבג׳ פסוקים סגי אי משום השלמה בתורה שפיר איכא השלמה בתורה בהאי קרא ותקעתם בחצוצרות שנדרש בספרי לענין היום כמ״ש זה אנו אומרים ליישב המנהג אבל הראוי והטוב שיאמר אח״כ ובחודש השביעי שבפרשה פנחס וכן כתב הרמב״ן וכן דעת מורי הרשב״א מפי מורי נרו:

מתני׳ השני מתקיע. כתב רבינו האיי גאון דהא דקאמר מתקיע ולא קאמר תוקע שראוי באחר יותר מש״ץ כדי שלא יטעה בתפלתו כדרך שאמרו בברכת כהנים שש״ץ אינו נושא את כפיו ומיהו אי ש״ץ בקי ומובטח שחוזר לתפלתו בכונה ולא יטעה תוקע כדרך שאמרו אם הוא בקי שנושא את כפיו מ״מ אשמעי׳ תנא אגב אורחי דאחרינא עדיף טפי וכן היה מנהגם ויפה כיוון אבל עקרן של דברים דמתקיע לאו היינו תקיעת שופר אלא שמברך ברכות התפלה של מלכיות זכרונות ושופרות ונקט האי לישנא ולא נקט והשני מברך משום דאשמעי׳ דברכות ותקיעות כי הדדי ואין אומר ברכות אלו אלא בשעת תקיעה כגון בזמן הזה במוסף ובשעה שאין שמד ביוצר ולפיכך נקראו הברכות תקיעות כדאמרי׳ תקיעתא דר״ה כי המברך הוא המביא תקיעות ולכך נקרא מתקיע וכמ״ש מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע לומר שאינו מזכיר הברכות האלו אלא כשתוקע להוציא מדברי רבינו זרחיה הלוי שכתב שהברכות האלו אומרין אותן בר״ה בכל ד׳ תפלות בערבית שחרית ומוסף ומחהה וסמך לו על מה שאמרו בברכות ז׳ דשבתא כנגד מי ט׳ דר״ה כנגד מי אלמא כשם שז׳ בכל ד׳ (תקיעות) [תפלות] כך ט׳ דר״ה בכל ד׳ (תקיעות) [תפלות] ולא שפיל מרן לסיפא דסוגיין דאמרינן כ״ד בתענית כנגד מי והנהו ודאי ליתנהו בכל ד׳ (תקיעות) [תפלות] והנה משנתינו הוצאנו מסברא זו לגמרי ועוד יש לנו ראיה ברורה ממה שאמרו בירושלמי בפ״ק דשבועות העובר לפני התיבה בי״ט של ר״ה שחל להיות בשבת בשחרית בש״א ח׳ וב״ה אומרים ז׳ פי׳ שקובעין ב״ש ברכה לשבת במוסף בש״א י׳ ובה״א ט׳ ופריך ויאמר י״א לב״ש מפני ר״ח שאדם מזכיר במוספין א״ר יוסי מה פליגין בדבר שטעון ברכה בפני עצמו ברם הכא שכן אפילו בחול אינו אלא כוללן פי׳ שכשחל ר״ה בחול אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן מודים ב״ש שאינו קובע לו ברכה בשבת הרי הזכירו בפירוש לב״ה בשחרית ז׳ ולב״ש ח׳ ובמוסף לב״ש י׳ ולב״ה ט׳ אלמא אין אומר ברכות של ר״ה בתפלת שחרית אלא במוסף וזה מבואר:

ובשעת. פי׳ ביום שיש בו הלל דאלו בר״ח ליכא הלל כדאיתא בגמרא ולהכי נקט ובשעת ההלל למימרא דהשתא ביום זה ליכא הלל:

הראשון מקרא ההלל. שהזריזין מקדימין למצות והא דלא אמרינן תקיעות ג״כ בשחרית א״ר יוחנן בשעת השמד שנו ופרשו שהי׳ להם שעת השמד שלא היו רשאין לקיים המצות אלא בסתר ולא חיו תוקעין אלא עד חום היום שנתפזרו בני אדם לכאן ולכאן וכיון שבעונותינו אנו בגלות ויש לחוש לכך גזירה במקומה עומדת ולא עוד אלא שכל גזירה שב״ד גוזרין אע״פ שבטל הטעם גזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב״ד ויבטל ועוד בירושלמי פי׳ שעת השמד היה בע״א דאמר ר׳ יעקב בשם ר׳ יוחנן משום מעשה שהיה פעם אחת תקעו בראשונה והיו סבורין שונאין שעליהן באין עמדו עליהם והרגום תקנו בתפלת מוספין ומגו דאינון קרו באוריתא ומצלי וקרו באוריתא ומפטיר ומצלי והדר תקעי אמרי בנימוסיהן אינון עסקין ריב״ל שמע לה מן הדא שמעה ה׳ צדק וכו׳ הקשיבה רנתי זה רנון תורה האזינה תפלתי זה מוסף מה כתיב בתרי׳ מלפניך משפטי יצא ולפי הני מעמא שפיר נהיגינן לאומרן במוסף דאכתי איכא למיחש לשונאים ולדרשא דר׳ הושע:

מתני׳ שופר של ר״ה כו'. פי׳ אע״ג דכל הני שבות דרבנן נינהו לא דחינן להו משום מצות שופר כי היכא דלא דחינן מלאכה גמורה דלא אתי עשה ודחי את ל״ת די״ט וה״ה שבות דרבנן שחכמים העמידו דבריהם במקום מ״ע שאין בו כרת שב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא ביבמות מיהו דוקא עשה שאין בו כרת דדחי דדבריהם אבל עשה שיש בו כרת לא דחי דדבריהם כדאמרינן בגמרא אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים וכן טובל יום טמא וטומאת בית הפרס שוחטין עליהן את הפסח ונדחית טומאה של דבריהם ואיזמל דלא דחי שבת דרך גגות דהוי שבות דרבנן משום מילה בזמנה משום דליכא כרת במילה בזמנה אלא בגדול שלא מל את עצמו ולפיכך עשאוהו כעשה שאין בו כרת (ואשכחן) ולא מבעיא שהעמידו דבריהם במכשירי מצוה דאפי׳ (במילה) [במצוה] עצמה לא דחיא דבריהם כדאשכחן גבי כסוי הדם ואע״ג דבהדי דמכסי עביד גומא וערל והזאה שהעמידו דבריהם במקום כרת של פסח כדאמר בפסחים פ׳ האשה בגר שנתגייר בערב הפסח דאמור רבנן הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ואינו עושה פסח וכן בטמא בשביעי שלו שאין מזין עליו ודוחין פסח שיש בו כרת משא״כ באנינות וטבול יום ובית הפרס משום דהנהו דאיסורא דידהו בגופייהו בלחוד ותקנות קבועות בכל מקום ואפשר להם להתקיים בעלמא לא העמידום כאן במקום כרת אבל הזאה וערל אינם אסורין בעצמן אלא שבמקום הזה אסרום מפני שיש בה גזירה של תורה כדאמרינן בה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד׳ אמות בר״ה ובערל גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כדאיתא התם ואיזמל שהוא משום שבות ואיסור עצמו שאסרם בכל מקום להביא דרך חצירות שום דבר והעמידו בו דבריהם לפי שאין בו כרת כדאמרן ובשופר ולולב כיון שלא גזרו משום גזירה דרבה אע״פ שאין בו כרת אלא משום דלא ידעינן נמי בקביעא דירחא מפני שהיא מצוה שבכל ישראל ואם נדחית נדחית (לעלה) [לכולה] וכיון שכן כשהיא ודאית של תורה אין גוזרין בה גזירת רבה ובמילה עצמה לא גזרו משום גזירה דרבה מפני שהיא ודאית ואינה דומה להזאה שגזרו בה כי המילה עצמה שהיא אב מלאכה נדחית מן התורה בשבת כדי לקיים מצות מילה והאיך חכמים דוחין משום גזירה דרבה ויש שואלין א״כ האיך לא אסרו תקיעת שופר משום שבות ואינה שאלה דדוקא באלו שהם מכשירי מצוה או מצוה שאינה זמן קבוע כגון כסוי דלא דהו מצוה גופה לגמרי ופעמים שתתקיים המצוה על ידו או ע״י אחרים אבל לדחות מצוה גופה בזמנה הקבוע אינו בדין שיעמידו דבריהם לדחות מה שצותה תורה לגמרי והיינו דאע״ג דתקיעת שופר שבות דרבנן בשבת או בי״ט לא העמידו דבריהם לאסור התקיעה בר״ה משום שבות ולדחות מצות שופר שא״כ נמצאת מצוה זו מתבטלת מכל ישראל לעולם ואינה נעשית והאיך יאסרו לגמרי ויסתרו מה שצותה תורה ואע״פ שאסרוה בשבת משום גזירת רבה התם אפשר להתקיים בי״ט שחל בחול משא״כ בזה שנדחית מכל ישראל בכל זמן שלא העמידו דבריהם וכיון שהתירו לצורך מצוה עצמה התירו לגמרי אפי׳ להתעסק כדי שילמדו שתיעשה המצוה ולפרסם הדבר שאין נדנוד איסור בתקיעה ביום זה ואית דמתרצי בכולהו לפי שאין תקיעה שבות גמורה שיש בו מעשה אלא קול בעלמא א״נ שאני תקיעה דבעידנא דעקר לשבות מקיים עשה דהוי דומיא דמילה וצרעת דדחו ל״ת של תורה מהאי טעמא דדינא הוא דלידחי מצות שבות דרבנן בי״ט אע״פ שיש בו עשה ולא תעשה ולתירוץ זה קשה ההיא דכסוי ומסתברא דדוקא שבות שע״י ישראל לא דחינן משום מצות שופר כדקתני מתניתין אבל שבות דשבות דחינן דמותר לומר לגוי לעשות דברים אלו שאינן לישראל אלא שבות דבמקום מצוה דחינן שבות דאמירה לגוי לעשות דברי שבות וכדאמרינן בגמרא בההוא ינוקא דאישפוך חמימי מקמי מילה דא״ל לגוי דליתי ליה מגו ביתיה דרך חצירות וגגות דהוי שבות דרבנן ואמרי׳ התם דלא אמרי׳ ליה זיל אחים להוי שבות שיש בו מעשה דהיינו מלאכה גמורה אלא זיל אייתי ליה דהוי לישראל שבות והוי אמירה לגוי שבות שאין בו מעשה והוי שבות (דשבת) [דשבות] וכמו שפירש הרי״ף במקומו והתם ודאי מקמי מילה אישתפוך ולקיים מצות מילה דחו שבות שע״י גוי דאי לבתר מילה ומשום סכנה אפילו ע״י גדולי ישראל מחמין לו והיכא אמרי׳ דלא א״ל זיל אחים לי אלא ודאי כדאמרן וש״מ שדוחין שבות דשבות שע״י [גוי] בכל מקום משום קיום מצוה ויש שדוחין לומר דשאני מילה שהיא מצוה שדוחה שבת ולפיכך הקילו בה בשבת באמירה לגוי לעשות דבר של שבות ואינו נכון וכן דעת הרמב״ם ז״ל מיהו ש״מ לא דחי אמירה לגוי במלאכת תורה אפילו במקום מצוה דהא לא אמר ליה זיל אחים לי ומ״ש בלוקח קרקע בא״י שכותבין עליו אונו אפילו בשבת ע״י גוי אע״פ (כי הכתיבה) [שהכתיבה] מלאכה שאני ישוב א״י שאינה מצוה לשעתה אלא קיימת לעולם והיא תועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד ערלים וכמו שחששו לזה בהרבה מקומות כדאיתא בגיטין הילכך אין מתירין לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת כשם שלא נתיר לבשל לסעודת שבת אבל אומר לו להביאה דרך חצירות או לטלטלה וכרדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה התירו בפ״ק דשבת רדייה בשינוי לצורך סעודת שבת והתירו לזה שבות דישראל כלאחר יד וגם לכתחילה התירו ליתנה מבעוד יום כדי שיקרמו פניה אע״פ שרודה אותה בשבת כדאיתא גבי תקיעות ומה שאין אנו מטבילין כלים ולא עושין אוכל נפש האסור בי״ט משום טירחא כגון טיסני וכתושה במכתשת ע״י גוי מפני שאפשר לקיים מצוה זולת זה משא״כ ברדיית פת והדלקת נר ושלא במקום מצוה לא דחינן אפילו שבות דשבות דמינטר ביה חלול משום פסידא דנכרי שבא לכבות אין אומר לו כבה אע״ג דכבוי שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה וגבי היתה בהמתו טעונה כלים לא התירו לבטל כלי מהיכנו לגופה היא עד דאיכא תרתי פסידא וצער בע״ח כדמוכח התם ומכאן היתר להקיז בהמה מסוכנת ע״י גוי בשבת או י״ט וכנר׳ כפ׳ כל שעה בההיא דהקזת דם לבכור ומה שהתירו בצנור שעלו בו קשקשים למעכן ברגלו משום פסידא כיון דלא מנכרא מלתא חששו לפסידא בשבות ע״י שנוי כזה דליכא חלול שבת וכן במי שהחשיך לו בדרך שנותן כיסו לנכרי או מניחו על החמור או מוליכו פחות מד׳ אמות שמא יעמיד עצמו על ממונו ויבא לעבור על ד״ת ומשום חשש בדבר שמצוי הנזק התירו שבות דבריהן כגון כבוי גחלת בר״ה והולכת קוץ פחות מד׳ אמות ודריסת נחשים ועקרבים לר״ש כפי תומו והריגת ה׳ המזיקין וכ״ת התם בההוא עובדא דמילה דאשתפוך חמימי נמי מקמי מילה היכא לית ליה תקנתא ע״י גוי ודרך שבות נימא ליה השתא ובתר הכי נחים ליה משום סכנה ושמא נלמוד משם דכל שיש מצוה ואי עבדינן ליה סופו לדחות שבת או י״ט דלא עבדינן לה למצוה ע״מ לדחות שבת או י״ט והכי מוכח קצת בפ״ק די״ט דלמאי דקס״ד דכסוי הדם דחי י״ט לא שרינן ליה לכתחילה למשחט כשאין לו דקר נעוץ על דעת לדחות אח״כ י״ט בכסוי אבל מורי נרו [אמר] דודאי כל מצוה שבתורה עבדינן מצוה דילן ע״מ לדחות וההיא דאשתפוך חמימי לאו לרחיצה דבתר מילה בעו להו להנהו מיא דא״כ מהלינן ודחינן בתר הכי אלא להרחצה דמקמי מילה הוי בעי להו מיהו בדברי רשות כגון שחיטה וכסוי לא עבדינן להו ע״מ לדחות אע״ג דאיכא אימנועי משמחת י״ט ואין דעתי מכרעת בדבר זה וברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל דא״כ נמצאת שבת כחול מן התורה שהחניות פתוחות ואוצרות תבואה ויין ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול היה שא״כ אין זה יום מנוחה אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מ״ע שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי׳ וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן נמצא שיש לשבות עקר מן התורה ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב״ן מפי מורינו ז״ל:

גמ׳ מ״ט שופר עשה כו'. פי׳ וכיון דלא (דמי) [דחי] מלאכת תורה לא דחי נמי שבות דרבנן כדפרישית והא אתיא אליבא (ארב) [דרב] אשי דאית ליה האי סברא אבל לחזקיה ואביי ורבא כדמוכח פ׳ במה מדליקין טעמא דאין שופר דוחה י״ט משום דכי אתי עשה דוחה את ל״ת היינו היכא דבעידנא דהא עקר ליה ללאו מקיים ליה לעשה כגון מילה בצרעת או סדין בציצית אבל הכא דכי (טהר) [עקר] ליה ללאו לא מקיים עשה [אלא] לבתר זמן ואפשר דמתפס ולא מקיים עשה לא מדחי לאו מעיקרא וכדמפרקי׳ בפ״ק די״ט גבי כיסוי הדם והכא הוי לן למימר הכא אלא לרווחא דמלתא נקט ליה אליבא דרב אשי והכי אורחא דתלמודא:

פסוק של זכרונות שנאמר על יחיד אפילו לטובה כגון זכרה לי אלהי לטובה וכגון זכרני י"י ברצון עמך אין מזכירין אותו כלל.

לשון פקידה כגון פקוד פקדתי אתכם הרי זו כזכרונות ואף וי"י פקד את שרה רשאי להזכירו בפסוק של זכרונות אע"פ שהוא לשון יחיד הואיל ורבים יצאו משם ומ"מ נתפשט המנהג שלא להזכיר כלל אלא לשון זכירה וגדולי המחברים פסקו שהפקידות אינן כזכרונות כלל.

מי הוא זה מלך הכבוד הראשון אינו נחשב לפסוק של מלכיות שאינו אלא לשון שאלה אבל אחרון הואיל וכתוב בסופו י"י צבאות הוא מלך הכבוד סלה יוצא בו וכן בשאו שערים ראשיכם הראשון והאחרון ונאמר בשניהם ויבא מלך הכבוד.

שני מלכיות האמורים בפסוק אינם אלא כאחד.

זכרון שיש עמו תרועה כגון זכרון תרועה מקרא קדש אומרה עם איזה מהם שירצה או עם זכרונות או עם שופרות ומכאן סמכו רבים למקרא האמור בקצת מחזורים ותקעתם בחצוצרות וכו' ונזכרתם לפני י"י אלהיכם לאמרו בשופרות בהשלימו בתורה ויש מוחין מצד שאינו אמור אלא בחצוצרות ואין בזה הכרח ולא עוד אלא שאף בספרי יראה כדעת ראשון וכן מלכות שיש עמו תרועה כגון ותרועת מלך בו אומרה עם מלכיות או עם שופרות איזה שירצה.

תרועה שאין עמה כלום כגון יום תרועה יהיה לכם אומרה בשופרות.

שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד וידעת היום והשבות אל לבבך אתה הראת לדעת כי י"י הוא האלהים כלם מלכיות הם ורשאי להזכירם במקום מלכות שהאחדות הוא קבלת עול מלכותו ושוללת הממשלה מכל אחר וכבר נתפרסם המנהג בנסח ברכות אלו ובפסוקים שבהם בסדור המחזורים אלא שהוסיפו בהם בקצת מחזורים יתר מעשרה ואין הכרח בכך שלא אמרו שלא להוסיף אלא שלא לפחות.

ולענין מה שנהגו להוסיף בשלש ראשונות ובקצת שלש אחרונות יש מוחין ביד העושים וממה שאמרו שלא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא שנתפשט המנהג על כך ודעתנו נוטה להתיר הואיל וצרכי רבים הם וכן שאין השאלה בצרכי הגוף אלא בצרכי הנפש ואף במסכת סופרים הוזכרו קצתם וכבר הארכנו בזה בחבור התשובה.

המשנה הששית העובר לפני התיבה וכו' כונת המשנה לבאר באיזה תפלה תוקעין על סדר ברכות ואמר שבתפלת המוסף תוקעין והוא שאמר השני מתקיע שהיה מנהגם להעמיד שני חזנים אחד לתפלת שחרית ואחד לתפלת מוסף ואע"פ שהיה ראוי להקדימם מטעם זריזין מקדימים למצות פי' בגמ' בשעת הדחק שאני ונתפרש הענין בתלמוד המערב מפני מעשה שאירע שפעם אחת תקעו בראשונה פי' בשחרית והיו אויבים סבורים עליהם הם באים ועמדו עליהם והרגום תקנו שידחו עד תפלת מוסף ומתוך שיראו אותם עסוקים ברוב תפלות יבינו שמתורת מצוה אנו תוקעים ולשונם בזה השתא מגו דאינון חמון קרו קריאת שמע ומצלו קרו אוריתא ותקעין אמרין בנימוסיהון אינון עסקין וממה שתפש במשנה זו לשון מתקיע לא לשון תוקע פירשו קצת גאונים שאין שליח צבור רשאי לתקוע על סדר ברכות שמא יבא לידי טרדא ולא יכוין לבו לשוב לתפלתו ומ"מ נראה שאם בקי בעצמו לשוב לתפלתו רשאי וכמו שאמרו בברכת כהנים ואם הבטחתו לישא את כפיו ולשוב לתפלתו רשאי ובתקיעות שמיושב מ"מ אין לנו עליו טענה אלא שכתבו הגאונים שזה שתוקע מיושב הוא ראוי שיתקע מעומד.

ובשעת ההלל כגון שאר ימים טובים הראשון ר"ל חזן של שחרית מקרא את ההלל ואמר לשון מקרא מפני שהיה מנהגם ששליח צבור קורא מעט מעט ועונין לו הצבור על כל קוץ וקוץ כמו שיתבאר במסכת סוכה ל"ח א' וממה שאמר בשעת ההלל למדנו לפי דרכנו שאין אומרין הלל בר"ה וביום הכפורים וטעם הדבר מפני שהוא זמן הכנעת הלב ולא זמן שירה והוא שאמרו דרך צחות אמר הקב"ה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני וישראל אומרים שירה.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו.

המשנה השביעית שופר של ר"ה וכו' כונת המשנה לבאר שאין מחללין יום טוב מפני תקיעת שופר אף באיסור חכמים ואמר שאין מפקחין עליו את הגל אם נפל מפולת על השופר אע"פ שאין כאן אלא טלטול דרבנן ואין מעבירין עליו את התחום ר"ל לילך חוץ לתחום להביאו או לשמעו אפילו תחומין דרבנן ר"ל אלפים אמה ולא עולין באילן אם השופר בראש האילן אע"פ שאין בעלייתו אלא איסור חכמים מגזרה שמא יתלוש ואין רוכבין על גבי בהמה אם היה חולה ואין יכול לילך ברגליו אע"פ שאין בו אלא איסור שבות והוא שמא יחתוך זמורה ולא שטין על פני המים להביאו אם נפל לתוכן אע"פ שאין בה אלא גזרת חכמים שמא יעשה חבית של שייטין ואין חותכין אותו אם אין מלאכתו נגמרת לא בדבר שהוא משום שבות כגון סכין שמלאכתו להיתר ולא בדבר שהוא משום לאו כגון מגל שמלאכתו לאיסור וי"מ בהפך סכין בלאו מפני שאין כאן שנוי שהרי דרכו הוא לחתכו בו והמגל משום שבות מפני שאין דרכו לחתכו בו ולשניהם לא לאו דוקא אלא איסור חמור כעין לאו אבל אם רצה לתת בתוכו מים או יין או חומץ כדי לצחצחו ר"ל כדי שיהא הקול צלול יתן שאין צד תקון בכך ומי רגלים מיהא אסור מפני הכבוד כך פירשוהו בגמ' וטעם איסור מלאכה שהזכרנו בו פי' בגמ' הואיל ויום טוב עשה ולא תעשה ושופר אין בו אלא עשה הרי אף מלאכה כזו ר"ל של איסור סופרים נדחית מפני היום טוב ומ"מ מלאכה האסורה מן התורה אף בלא תעשה גרידא היתה נדחית שאין עשה דוחה לא תעשה אא"כ מתקיים העשה בשעת עקירת הלאו ואף בזו יש לתמוה האיך עשה ולא תעשה של סופרים דוחה עשה גמור של תורה אלא שהעמידו דבריהם בהרבה מקומות במקום תורה וכל שכן במקום שיש לחוש לבא לידי איסור תורה כמו שביארנו בגזרת שמא יעבירנו.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו.

המשנה השמינית אין מעכבין את התינוקות מלתקוע פי' ביום טוב של ר"ה ואע"פ שאין בתקיעתם מצוה הואיל וסופם להיות בני חובה מותר אבל נשים מיהא הואיל ואינן באות לכלל חובה לעולם פי' בגמ' שאסור וכן מותר לנו להתעסק עם הקטנים ללמדם וכן הלכה ופי' בגמ' שאף בשבת מותר לתינוקות לתקוע אם הגיע לחנוך והוא לפי ענין הבן ולמודו בתקיעה הואיל וסרך מצות תקיעה עליהם ופרשוה בתלמוד המערב דוקא בשבת של ר"ה וכן קצת גאונים העמידוה במקום שתוקעין בו בשבת ונראין דבריהם ויש מי שפי' בהפך לומר שאם הגיעו לחנוך אסורין לתקוע בשבת הא אם לא הגיעו מותרין אף בשבת אלא שבתלמוד המערב נראה כדעת ראשון ואע"פ שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו טעם הדבר מפני שאין כאן המייה ופרסום כל כך וביום טוב מיהא בין כך ובין כך מותרין והמתעסק או השומע ממנו לא יצא כמו שהתבאר.

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

ר"י אומר אינן כזכרונות כו' יש לדקדק מ"ט דר"י אי משום דבעינן כדכתיב לשון זכרון הא גבי מלכיות דדרשינן ליה מאני ה' אלהיכם לא הוה ממש כדכתיב וי"ל אף שלשון זכירה ופקידה נאמרו בחד לישנא וענין משמעות אחד מ"מ הם משתנים קצת שמלת פקידה הונח בפקידות ענין מה בזמן מה כמו וביום פקדי וגו' ומה תעשו ליום פקודה וגו' והרבה כמוהו שפירוש כולם על ענין השמור ופקוד לזמן מה אבל מלת זכירה בדבר שיזכור תמיד בלי שיקבע לו זמן כמו וזה זכרי לדור דור וגו' לזכרון לפני ה' תמיד וגו' זכור ואל תשכח וגו' ולזה א"ר יהודה אין לנו לומר בתפלת ר"ה כ"א זכרונות כלשון המקרא זכירה כדי שיעלה זכרונותינו לטובה ולרצון לפני ה' תמיד כדאמרינן (לעיל טז.) זכרונות שיעלה (זכרונותינו) [זכרוניכם] לטובה וק"ל:

ראשונה ב' שניה ג' כו'. בספר תהלים שלפנינו ראשונה הם ב' פסוקים ושניה ג"כ ב' פסוקים וקראה ראשונה ושנייה בלשון יחיד וצ"ל דשאו שערים וגו' קמא עם הנמשך לו פסוק מי (הוא) זה מלך וגו' קחשיב כחדא וכן שאו שערים וגו' שנית עם פסוק מי הוא זה מלך וגו' הנמשך לו חשיב נמי כחדא ומיהו ק"ק לר' יהודה דמי הוא זה מלך וגו' לא קחשיב ממנינא בין בראשונה בין בשנייה לא ה"ל למפלגי אלא במי הוא זה מלך הכבוד וגו' דלאו ממנינא די' מלכיות הן ומה להם להזכיר דהיו שתים ושלש או אחד ושלש עם המלכיות דכתיבי בהנהו קראי וי"ל דמי הוא זה מלך הכבוד וגו' לחוד ודאי (דהני) נמי ממנין מלכיות הוא אפילו לרבי יהודה אם אמרו עם שאר פסוקי מלכיות דכתיבי בכתובים אלא באמרו ויבא מלך הכבוד ואומר בתריה מי הוא זה מלך וגו' הוה ליה פירושא דיבא מלך הכבוד שהוזכר לעיל ומש"ה לאו ממנינא הוא דר"ל דמלך הכבוד שהזכיר לא תימא דהיינו שלמה שבא לפתוח השערים כמפורש במסכת מכות אבל מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגו' וכן בשנייה מי הוא זה וגו' ה' צבאות וגו' ומש"ה לא פליגי אלא בהכי בשתים ושלש או אחת ושתים ודו"ק:

ושוין במלך אלהים וגו' ישב על כסא וגו' שהוא אחד כו'. נראה משום דהאי מזמור משתעי כולה במעשים דר"ה כמ"ש עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר אמר גבי תרועה לשון אלהים שהוא מדת הדין וגבי קול שופר שהיא תקיעה הפשוטה אמר מדת הרחמים ה' ואמר רמז בר"ה עלה אלהים גם בזה דבכל השנה זמרו לאלהינו ובר"ה זמרו למלכנו דבמקום האל הקדוש אומר המלך הקדוש ובמקום האל המשפט אומר המלך המשפט ומפרש לה דלאו מלכנו בלחוד הוה בר"ה אלא מלך הוא על כל הארץ לדון כל העולם ולהכי אמר ר"י דזמרו למלכנו לא חשיב מהמלכיות כפרש"י דבר"ה הוא מלך (אלהים) על כל העולם והוסיף בזה מלך על כל גוים ישב על כסא וגו' לדון האומות ולהכי ה"א דישב על כסא גו' הוא במקום מלך:

שבתון זכרון תרועה כו' ר"י אומר אינו אומרה אלא עם הזכרונות כו' ותרועת מלך בו. בכל הני ג' פלוגתות פרש"י דטעמא דר"י דתרועה לאו לשון שופר הוא כו' ע"ש וק"ק דא"כ לא ה"ל למפלג אלא בהך חדא דעיקר מלתא ביום תרועה יהיה לכם אי הוה תרועה כמו שופר ולולי פרש"י נראה דגבי זכרון תרועה בהא פליג ר"י מטעמא כיון דכבר אמר פסוק זה בזכרונות אינו עולה לשופרות וכן גבי ותרועת מלך בו פליג נמי מהאי טעמא כיון דכבר אומרו במלכיות אינו עולה לו לשופרות מיהו ק"ק בהך בתרייתא דיום תרועה יהיה וגו' אמאי סבר ר' יהודה דלא הוי כשופרות דהא בקרא גבי ר"ה לאו שופר כתיב אלא תרועה וי"ל כיון דמג"ש מיובל ילפינן לקמן דבעי ר"ה שופר יש להזכיר שופר ולא תרועה כדכתיב דמלת תרועה מורה על מדת הדין מלשון שבר ואדכורי רתחא בר"ה לא מדכרינן כדאמרינן לעיל:

ותרועת מלך בו ויהי בישורון מלך ה' ימלוך לעולם וגו'. כ"ה בכל הספרים וכתב הר"ן התלמודא לא קפיד למנקט כסדר שכתובין בתורה אבל בתפלה צריך להזכיר כסדר שכתובין בתורה ה' ימלוך לעולם ועד וגו' מקודם מיהו יש לתת טעם על התלמוד שנקט ה' ימלוך לעולם וגו' בסוף ונראה על פי הכוונה שמלך מורה על האחדות בכ"מ ולכך לדעת ר' יהודה לעיל מלכנו לא קחשיב דלא אמליכתיה רק על אומה אחת ובר"ה יש לנו לומר כי הוא מלך אחד מלך מלכי המלכים ומלך על כל הארץ וזאת הכוונה מפורשת טפי בה' ימלוך לעולם ועד ולכך מסיים ביה ואנן דמסיימינן במלכיות בשמע ישראל וגו' ה' אחד שהוא במקום מלכות לר' יוסי ע"פ כוונה שאמרנו דמפורש ביה אחדות מלכותו ואין צריך לסיים בה' ימלוך לעולם ועד ולכך הקדימו בסדר תפלות שלנו ועוד נראה בזה ע"פ מ"ש ביבמות פ' החולץ אקרא ויגבה ה' צבאות במשפט והאל וגו' ע"ש:

כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו כו'. ע"פ שאמרנו שזה מורה על אחדות מלכותו וכן אין עוד מלבדו וגו' ור' יהודה פליג גם בה' אחד שאינו במקום מלכות דבעי לשון מלכות ממש והוא מבואר שהמלכיות זכרונות ושופרות הם נגד ג' העיקרים שהם מציאות השם ותורה מן השמים ושכר ועונש מלכיות שתמליכוני עליכם וכל פסוקי מלכיות מורים על מציאותו ואחדותו זכרונות שיעלה זכרונינו לטובה בשכר טוב שההפך בעונש וכל פסוקי זכרונות מורים ע"ז שופרות על עיקר תורה מן השמים בקול שופר כמו שמורים ע"ז הפסוקים ותחלת פרשת האזינו מורה ע"ז שהתחיל בתורה מן השמים האזינו השמים שהיתה התורה מתחלתו ותשמע הארץ אחרי שנתנה לשם ואמר שאל תתמה בדבר שניתן בשמים שיהיה משם ניתן על הארץ הרי ראה יערוף כמטר לקחי שהוא המטר בא ממים עליונים שעל השמים וניתן על הארץ לחיות הגופות כן התורה ניתנת מן השמים על הארץ לחיות הגופות ועד"ז תפרש שאמר ישעיה כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים גו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי גו' ועל עיקר מציאות השם אמר כי שם ה' אקרא גו' לפי שיש לאדם להאמין במציאות השם בקבלה על פי התורה ועוד נוסף להשיג בשכלו מציאות השם וחידוש עולם כמפורש בפסוק הלא ידעת אם לא שמעת גו' כמ"ש פ"ק דתעניות ע"כ אני אקרא לכם בתורה מציאות השם וחידוש עולם בראשית ברא אלהים וגו' דהיינו בקבלה אבל אתם תוסיפו בזה והבו גודל לאלהינו לידע זה במופת וידיעת השכל והיינו הצור תמים פעלו כי מצד פעולתו שבעולם יש להשיג מציאותו ואחדותו ועל עיקר שכר ועונש אמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה גו' כמפורש פ"ק דתענית ע"ש:

מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה כו' מפורש פ' אין נערכין דהיה ראוי לומר שירה בר"ה וביה"כ דאקרי מועד וקדוש בעשיית מלאכה אי לאו האי טעמא אפשר מלך יושב כו' וע"ש בתוס' ובחדושנו שם:

גמרא וכתיב ה' צבאות יגן עליהם. עט"א. ומדבריו נראה דסובר שזהו סיפא דקרא דלעיל ובאמת הוא תחלת פסוק שאחריו. וק"ק מה שאנו אומרים אותו בסדר שופרות ופסקינן באמצע פסוק. ולענין קושיית הט"א י"ל משום דאין מפורש בקרא דההתקעה היא לרעה לכן מביא הקרא שאחריו דה' צבאות יגן עליהם מדנצרכו להגנה מכלל דהוא לרעה:

גמ' שם אלא מלכיות תלת הוא דהוויין כו' ויהי בישורון מלך. עמש"כ בהשמטה בסוף שמות רבה במ"ת דבר נכון בזה בס"ד:

רש"י ד"ה בשעת גזה"מ שנו. שש שעות לקץ תפלת שחרית. לכאורה כתב שלא כהלכה דהא פסקינן בברכות (כז) כר"י דעד ד' שעות ועי' בשו"ע ר"ס פ"ט:

בגמרא וכתיב ה' צבאות יגן עליהם: הט"א דקדק לענין מה מביא פסוק זה ולענ"ד י"ל משום דבשאר פסוקים שמביא מפורש דאיירי בפורענות אה"ע אבל בהך פסוק וה' אלהים בשופר יתקע לא כתיב מפורש דאיירי באוה"ע ולכן מייתי מה שכתוב אחריו וה' צבאות יגן עליהם דהיינו על ישראל מכלל דפסוק דלפניו בפורענות דאוה"ע מיירי:

אינן כזכרונות: המהרש"א ח"א כתב הטעם דפקידה הוא דבר שבא מעת לעת דוקא מה שאין כן זכירה שהוא לעולם בלי הפסק ולענ"ד צ"ע שהרי כתיב ותפקדנו לבקרים והוא בלי הפסק כנראה מסיפא דקרא דכתיב לרגעים תבחננו וכן איפכא לענין זכירה דכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק ודי אם מזכיר פעם אחת בשנה ולענ"ד יש לומר דטעמי' דר' יהודה דס"ל דאינה כזכרונות דס"ל דפקידה אינו זכרון ממש אלא עיוני בעלמא כדאמרינן לעיל (דף ט"ז) ולכן גבי שרה כתיב אחר וה' פקד את שרה ויעש ה' לשרה כאשר דיבר דגז"ד לא היה בעת הפקידה אלא אחר הפקידה כמו שכתבתי לעיל ולכן כל מקום שהפקידה היא יותר מעיון בעלמא אלא זכירה ממש כפל הכתוב כדכתיב פקוד יפקוד אלהים אתכם פקד פקדתי אתכם וכן פקדתי את אשר עשה לך עמלק סיים ועתה לך והכית וגו' פי' אחר שעלה לעיון בעלמא לפני גזרתי עתה שתלך ותכה את עמלק:

כיון דאתי רבים מניה: לענ"ד פי' רבים הוא כל ישראל דוקא ולכן ויזכור אלהים את רחל אע"ג דמזכירה זו באו שני שבטים אפרים ומנשה עם כל זה אין לומר לזכרונות דלא מקרי רבים בענין זה אפילו לר' יוסי:

זמרו למלכנו: רש"י פירש דר' יהודה לא חשיב ליה דלא אמליכתיה אלא על אומה אחת וק"ל דא"כ קרא דה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו ג"כ ליכא מלכות דהא בזה ג"כ אמליכתיה רק על ישראל ובהא ר' יהודה עצמו ס"ל לקמן דהוי מלכות וכן ע"כ ס"ל ג"כ דויהי בישורון מלך הוא מלכות דאל"כ לא משכחת ג' מלכיות לר' יהודה בתורה והרי בזה כתיב בישורון מלך. וראיתי בט"א שהקשה ג"כ על פי' רש"י מהא דאמרינן לעיל דבחמה שפוכה אמלוך עליכם ליכא מלכות משום דפורענות הוא ול"ל טעם זה תיפוק ליה דלא אמליך רק על ישראל ותירץ דהך טעמי' צריך למאן דלא ס"ל כר' יהודה ותימא דמה יענה על ותרועת מלך בו ויהי בישורון מלך דמודה בהו ר' יהודה דהוי מלכות ועוד דמה דבעינן מלכיות יליף לעיל מקרא דאני ה' אלהיכם והרי זה ג"כ על ישראל נאמר הרי דעיקר מלכיות הוא על אומה ישראל ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד דטעמיה דר' יהודה דלא חשיב אלא אחת עפ"י מה דאמרינן דפרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט וריבה הכל ובזה הפרט נבטל לגמרי וכלא יחשב משא"כ בכלל ופרט וכלל דבזה הפרט ממעט מה שאין כעין הפרט ולכן כאן דכתיב בתחלה זמרו למלכנו שהוא הפרט ואח"כ כי מלך כל הארץ אלהים נעשה הכלל מוסיף על הפרט ולא נחשב הפרט כלל:

אינה אומרה כל עיקר: הקשה הי"ת ל"ל פלוגתא זו הא מרישא שמעינן ולענ"ד י"ל דפלוגתא דרישא היה אפשר לפרש דר' יוסי סבר דאומר אותו הפסוק בעצמו עם זכרונות ופעם שני עם שופרות וכן עם מלכיות ועם שופרות ובהא פליג ר' יהודה וס"ל דאינו אומר פסוק א' שני פעמים אלא אומרו עם זכרונות ושוב אינו אומרו עם שופרות וכן דאומרו עם מלכיות שוב אין אומרו עם שופרות אבל אם לא אמרו עם זכרונות או מלכיות ה"א דמודה ר' יהודה דאז אומרו עם שופרות לזה קמ"ל דאפילו יום תרועה יהיה לכם דעיקרו גבי ר"ה מכ"מ לא יצא ידי שופרות:

אינה מלכות: ק"ק מ"ט דר"י הרי עיקר ילפותא דבעינן מלכיות הוא ממה דכתיב אני ה' אלהיכם כדאמרינן לעיל הרי דאלהות נקרא מלכות:

מפני מה אין ישראל אומרי' שירה לפניך. מה שמ"ה שואלים כן משום דאמרינן בחולין (פ' ז') דאין רשות למ"ה לומר שירה עד שישראל אומרים שירה ולכן על שמעוכבים לומר שירה בר"ה ויוה"כ שואלים כן ועוד י"ל עפ"י מה דאמרן (ספ"ד דסנהדרין) כשטבעו מצריים בים ורצו מ"ה לומר שירה אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם מבקשים לומר שירה הרי למ"ה לא ניתן רשות לומר שירה אז אף שישראל אמרו שירה ולכן י"ל דמ"ה יודעים מאז שאמר להם הקב"ה כשמביא פורענות אין ראוי לומר שירה שע"כ ר"ה ויוה"כ שרשעים נדונים למיתה ג"כ אין ראוי לומר שירה בהם אבל שואלים למה ישראל אין אומרים שירה כמו אז הרי הם בטוחים שיצא כאור משפטם אשר ע"כ לובשים לבנים (וכמו שהקשה היום תרועה) אבל הקב"ה השיב אעפ"י שבטוחים בחסדי מכ"מ כשהמלך יושב על כסא דין ועדין ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו שלא נגמר הדין עדין גם להם אין ראוי לומר שירה אף שבטוחים שארחם עליהם:

ואין עשה דוחה ל"ת ועשה: הר"ן והריטב"א כתבו דקושטא דמילתא קאמר אבל בלא"ה אינו דוחה דלא הוי בעידנא. אכן השבולי לקט כתב בשם ר"ת הביאו המג"א סי' תמ"ו דשופר הוי עשה דרבים ולא בעינן בעידנא ובט"א הקשה לשיטה זו דעשה דרבים דחה גם שלא בעידנא דא"כ לחזקיה ורבא ואביי דס"ל די"ט רק ל"ת הוא אמאי שופר לא דחי יו"ט ולענ"ד י"ל דבלא"ה קשה ל"ל טעמא דיו"ט עשה ול"ת תיפוק ליה דהא כל הני דחשיב דיש בהם חלול יו"ט אינו קיום המצוה אלא מכשירי מצוה כגון לחתוך שופר או להביאו מחוץ לתחום בזה לא מקיים המצוה רק מכשיר המצוה והרי אפילו במצות שדוחין שבת ויו"ט כגון מילה מכ"מ מכשירי מצוה כגון לעשות איזמל למילה לא דחי שבת ויו"ט וא"כ ל"ל טעמיה דיו"ט עשה ול"ת הוא. וצ"ל ג"כ כמש"כ הר"ן דקושטא דמילתא קאמר אבל מכ"מ בלא"ה לא דחי ובזה גם לשאר אמוראי דס"ל דיו"ט רק ל"ת הוא ג"כ א"ש:

פליגי ר' יוסי ור' יהודה אי פקדונות הרי הן כזכרונות. ופסק הרמב"ם בפ"ב מה' שופר כר' יהודה דפקדונות אינן כזכרונות. והרי"ף כתב דאע"ג דר' יוסי ור"י הלכה כר' יוסי כאן נהגו עלמא כר' יהודה: והנה דבר זה טעמא בעי למה נהיגי עלמא דלא כר' יוסי. ועוד קשה על הרמב"ם דכתב דרך פסק הלכה ופקדונות אינן כזכרונות ולא כתב מטעם המנהג דמשמע מלשונו שהוא מן הדין וצריך טעם הלא קיי"ל כר' יוסי דנימוקו עמו עיין במס' עירובין (דף מ"ו ודף מ"ז) דבכל מקום הלכה כר' יוסי:

ונראה לתרץ דבגוף הדבר אי הלכה כר' יוסי אף נגד רבים הוא פלוגתא דאמוראי שם במס' עירובין דאיכא אמוראי דס"ל דהלכה כר"י אף מחביריו אמנם ר' יוחנן ור' יעקב ב"א ס"ל דהלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו ע"ש בתוס' (דף מ"ו ע"ב) בד"ה כר"י מחביריו וכאן בפלוגתא זו אי פקדונות הרי כזכרונות איכא תנאים דס"ל כר' יהודה דפקדונות אינן כזכרונות ולכך נהגו עלמא כרבינו וגם הרמב"ם פסק דלא כר' יוסי הואיל ורבים פליגי עליו בזה ולבאר דבר זה נקדים סוגיא דלעיל (דף ל"ב ע"א) דתני במתניתין סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע דברי ר' יוחנן בן נורי אמר לו ר' עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר. וקאמר בגמרא למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר אלא למה עשר לימא תשע דהואיל ואשתני אשתני ופירש רש"י ז"ל הואיל ואשתני מלכיות מזכרונות לענין תקיעה שאין תוקעין בהם אשתני נמי לפחות מהן עכ"ל רש"י ע"ש. והדבר יפלא איך תלי' זה בזה ומה ענין תקיעות למספר עשרה מלכיות והלא טעם לעשרה מלכיות קאמר בגמ' לקמן שהם נגד עשרה הילולים שאמר דוד וכנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. וא"כ אף שאין תוקעין למלכיות אפ"ה איכא טעמא רבה לומר עשרה מלכיות ולפי חומר הענין נ"ל לומר כוונה אחרת בדברי ר"ע והוא על פי מה דצריך ביאור מ"ט דר"י ב"נ דסובר שאין תוקעין למלכיות מה נשתנה מלכיות מזכרונות ושופרות ונראה בזה דהגמ' קאמר [לעיל דף ל"ב ע"א] מנין שאומרים מלכיות רבי אומר אני ה' אלקיכם ובחודש השביעי וגו' זו מלכיות ר"י ב"י אומר אינו צריך הרי הוא אומר והי' לכם לזכרון לפני ה' אלקיכם שאין ת"ל לפני ה' אלקיכם אלא זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהם עיין בגמ' והנה ראיתי בספרי הובא במדרש ילקוט פ' בהעלותך אני ה' אלקיכם למה נאמר לפי שנאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה אבל מלכיות לא שמענו ת"ל וה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו אלו שופרות ומלכיות ר' נתן אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות ע"כ לשון המדרש ע"ש בילקוט. והנה דברי הת"ק במדרש דמפיק מקרא דתרועת מלך בו אלו שופרו'. ומלכיות והוא תמוה מאד דלשופרות לא צריך לימוד אחר דהא התחיל ואמר לפי שנאמר באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה אבל מלכיות לא שמענו. הרי דמהדר למצוא קרא למלכיות אבל לשופרות אינו צריך שום דרש דשופרות נאמר בפירוש בגוף הקרא (שנאמר בפירוש) גבי ראש השנה באחד לחודש השביעי יהיה לכם זכרון תרועה הרי נאמר זכרונות ושופרות וביותר קשה דהאי ותרועת מלך בו שאמר בלעם [בפ' בלק אין הכוונה ללשון תקיעה דהאי תרועת מלך בו הוא הפירוש לשון אהבה וריעות ועיין בפי' רש"י בחומש בפ' בלק [במדבר כ"ג כ"א] ותרועת מלך בו לשון חבה וריעות כמו רעה דוד אוהב דוד ויתנה למרעהו וכן תרגם אונקלוס ושכונת מלכהון ביניהן עכ"ל רש"י ע"ש הרי דהאי תרועת אינו לשון תקיעה כלל **הגה"ת נכד המחבר ולכאורה יש בזה סתירה מש"ס דילן דתני בהדיא דלא כפי' תרגום אונקלס דהא בהדי' תניא בברייתא מלכיות שיש עמו תרועה כגון ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו אומרה עם מלכיות ואומרה עם השופרות דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינו אומר עם המלכיות לבד הרי מוכח מברייתא דתרועת מלך בו האי תרועה הוא תרועת שופר ולכאורה יש לומר דר"י ור"י פליגי בזה דר' יוסי סובר דהאי תרועת מלך הוא תרועה ממש לכך ס"ל דאומרה גם עם השופרות ור"י סובר כתרגום אונקלס דהאי ותרועת מלך בו הוא לשון חיבה דאין לו שייכות כלל לתקיעות שופר ולכך אינו אומרה עם השופרות ולפ"ז יש לתמוה על פי' רש"י ז"ל בפי' התורה בפ' בהעלותך דנמשך אחר תרגום אונקלס וקא שביק דעת ר' יוסי דהלכתא כותיה דאומרה גם עם השופרות ע"כ ס"ל דהאי תרועת מלך בו הוא תרועה ממש:** וצריכין אנו לומר דהספרי נקט גם שופרות אגב שיטפא ועיקר הדרשא הוא למלכיות דהאי ת"ק דספרי דרש מלכיות מהאי קרא דתרועת מלך בו אך מתשובות ר' נתן שם בספרי דמשיב על דברי הת"ק אינו צריך שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות מזה מוכח דת"ק יליף גם שופרות מהאי קרא דתרועת מלך בו והוא תמוה כמו שנתבאר וצ"ע גדול עכ"פ יצא לנו מדברי ספרי לימוד למלכיות מקרא דתרועת מלך בו. ולפ"ז יש למצוא טעמא דר"י ב"נ דסובר דאין תוקעין למלכיות הואיל ומפיק מלכיות מהאי דרשא דספרי מקרא דתרועת מלך בו לכך סובר דאין תוקעין למלכיות דבשלמא זכרונות ושופרות נפקא לן מקרא הנאמר בר"ה עצמו לכך תוקעין בהם אבל מלכיות נפקא ליה לר"י ב"נ מקרא דתרועת מלך בו דנאמר בפ' בלק וסובר דלשון ותרועת מלך הוא לשון חיבה וריעות כתרגום אונקלס ולכך אין תוקעין בו דלא נזכר בו תקיעה ומעתה יש לומר דר"ע ור"י ב"נ פליגי בזה דר"י ב"נ מפיק למלכיות מדרשא דספרי דתרועת מלך בו לכך אין תוקעין במלכיות אבל ר"ע יליף לה מדרשא דרבי או מדרשא דר"י ב"י א"כ נאמר לרבי מלכיות בר"ה עצמו ולר"י ב"י יליף בבנין אב מיתורא דקרא הנאמר בחצוצרות, ולכך תוקעין גם במלכיות אך היא גופא קשיא לר"י ב"נ הא איכא דרשא דרבי דנאמר מלכיות בר"ה עצמו ודרשא דר"י ב"י נאמר מלכיות גם בחצוצרות ולמה אין תוקעין במלכיות וצריכין אנו לומר דר"י ב"נ סובר כר' יהודה לקמן ע"ב דשמע ישראל ה' אלקינו ואתה הראת לדעת ה' אלקים אין עוד אינו נחשב בתוך המלכיות ולכך ליכ' למדרוש מדרשא דרבי ומדרשא דר"י ב"י חיובא לומר מלכיות דשם לא נאמר אלא אלקיכם ולא מחשב למלכיות הואיל ואשתני מלשון מלך דלשון אלקים ואלקיכם אינו במשמעות מלכיות וליכא אלא דרשא דספרי מקרא דתרועת מלך בו כנ"ל והנה לקמן פריך הש"ס בשלמא זכרונות ושופרות איכא טובא אלא מלכיות תלת הוא דהוין ואנן עשר בעינן ומתרץ ר"ה דאתי' כר"י ב"י דסובר ה' אלקינו וכן ה' אלקים אין עוד הוא מלכיות ומעתה (לפי מה שכתבתי דר"י בן נורי סובר דאלקיכם לא נחשב מלכיות הואיל ואשתני ולא נאמר כלשון מלכות ולפ"ז) הן הן הדברים שהשיב ר"ע לר"י בן נורי אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר והיינו מנא לך שאומרים מלכיות אי מדרשא דרבי ור"י בר יהודה הלא נאמר מלכות בראש השנה ובחצוצרות והוי לן לתקוע במלכיות וצ"ל דאית לך דרשא דספרי דמפיק מלכיות מקרא דתרועת מלך בו וע"כ סבירא לך דאלקים ואלקיכם לא מחשב בהדי מלכיות א"כ קשה לימא תשע ורצונו לומר כיון דאלקים לא משמע מלכיות אם לא נאמר בתורה כי אם שלשה מלכיות וליכא אלא תשע ג' בתורה וג' בנביאים וג' בכתובים ואין לומר בתירוץ ר"ה דשמע ישראל ה' אלקינו וה' הוא אלקים אין עוד מחשב מלכיות הא הואיל ואשתני אשתני כיון דלא ילפת עיקר חיוב אמירות מלכיות מדרשא דרבי או מדרשא דר"י ב"י הואיל ואשתני דלא כתיב מלכיות אלא אלקיכם א"כ גם בזה אשתני דלא נחשב בהדי מלכיות וליכא אלא תשע ודוק ומעתה אני אומר דעד כאן לא ס"ל לר"ע ולרבי ולר"י ב"י דאלקים מחשב בהדי מלכיות ולא הוי אשתני הואיל ויש להם דרשא לחיוב אמירות מלכיות מכח דרשא דסמיכות אני ה' אלקיכם ובחודש השביעי וגו' כמו שדרש רב"י או מכח יתורא דלפני ד' אלקיכם כמו שדרש ר"י ב"י א"כ עיקר מלכיות נאמר בלשון אלקיכם ולא הוי אשתני אבל אי לא הוי האי סמיכות לרבי או יתורא דקרא לר"י ב"י הוי אמרינן לכ"ע דאלקיכם לא מחשב מלכות והוי אמרינן מכח סברא הואיל ואשתני דאל"כ לא הוי צריך רבי לדרוש סמוכות ור"י ב"י לא צריך למדרש יתורא דקרא ומפשוטו דקרא שנאמר אני ה' אלקיכם הוא משמעות מלכיות שהוא לשון אדון אני לכם כמו שכתב רש"י בד"ה אני ה' אלקיכם אלא ודאי אי לאו סמיכות לרבי ויתור קרא לפני אלקיכם לא הוי מפיק לן מלכיות מלשון אלקיכם הואיל ואשתני הרי דס"ל לרבי ולר' יוסי בר יהודה דסכיל סברא אמרינן דאשתני ולפ"ז גבי פקדונות דליכא שום דרשא שיהי' מחשב כזכרונות לכ"ע אמרינן הואיל ואשתני אשתני. והשתא אתי שפיר דנהגי עלמא כר"י נגד ר' יוסי וכן פסק הרמב"ם בפקדונות אינן כזכרונות הואיל ולר"ע ולר"י ב"י ס"ל כן דהיכא דליכא דרשא אמרינן מסברא הואיל ואשתני אשתני כיון דנאמר בלשון פקדונות לא מחשב לזכרונות וא"כ שפיר הוא לפסק הלכה דלא כר"י הואיל ורבים חולקים עליו בזה וסברי כר"י דפקדונות אינן כזכרונות ולפי הסוגיא במס' עירובין הנ"ל ס"ל לר' יוחנן ולר"י ב"א דהלכה כר"י מחבירו ולא מחביריו ודוק כי נכון הדבר מאד:

מ"ט שופר עשה הוא וכו' עמ"ש הרב חוות יאיר סי' קי"ב ותימה על גאון שכמותו שלא ראה דברי הר"ן בסוגין ועמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף נ"ו ע"ב בס"ד ועמ"ש הרב שבלי הלקט סי' צ"ז:

(לב ב תוספות) ד"ה בשעת וכו' ואע"פ שבטלה וכו' דחיישינן שמא יחזור וכו'.—ונראה לתרץ בפשיטות דאע"פ שהגזירה בטלה המנהג לא בטל. וכעין זה בירושלמי כתובות פ"א ה"ה [כה ע"ג]: בראשונה גזרו שמד ביהודה וכו' התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה וכו' אע"פ שבטל השמד המנהג לא בטל. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' ת"מ, שכתב כזה גם לענין מנהג קריעת הגט.

גמ' דרבים אתו מינה. בההיא פקידה: רבי יהודה אומר ראשונה אחת שניה שתים. מי הוא זה מלך הכבוד לאו ממניינא: זמרו למלכנו. לא קא חשיב רבי יהודה דלא אמליכתיה אלא על אומה אחת: ושוין במלך אלהים כו'. דלא מנינן ישב על כסא קדשו בלשון מלכות: אינו אומרה אלא עם הזכרונות. תרועה לאו לשון שופרות הוא עד דמזכיר שופר בהדיא: ומתחיל בתורה ומשלים בנביאים. והכתובים בינתיים: היו משלימין בתורה. דהוו להו ארבע מן התורה שלש בתחלה ואחת בסוף: ואנן בעינן עשר. וארבע מהן תורה דקאמר רבי יוסי משלים בתורה: מתני' העובר לפני התיבה כו' השני מתקיע. המתפלל תפלת מוספין מתקיע: גמ' בשעת גזרת המלכות שנו. אויבים גזרו שלא יתקעו והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית לכך העבירוה לתקוע במוספין: מתני' שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו וכו' ואין מעבירין עליו את התחום. לילך חוץ לתחום לשמוע תקיעה: ואין חותכין אותו. מפרש בגמרא: אם רצה ליתן לתוכו מים כו'. ולא אמרינן קא מתקן מנא: גמ' השתא דרבנן אמרת לא. איסור תחומין ופיקוח הגל דליכא למגזר אטו דאורייתא אמרת לא: דאורייתא. רוכבין דאיכא למימר שמא יחתוך זמורה ועולה באילן דאיכא למימר שמא יתלוש דאורייתא מיבעיא ויש גמגום בדבר ונראה בעיני דלא גרסינן לה:

בשעת גזרת המלכות שנו. ואע''פ שבטלה גזרת המלכות לא עבדינן כדמעיקרא אע''ג דזריזין מקדימין למצות דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו ולפירוש הירושלמי ניחא טפי דמפרש שם שדמו האויבים שנתאספו לתקוע תרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום ולכך. תקנו תקיעות וברכות במוסף דכי חזו דקרו בקריאת שמע ומתפללין וקורין בתורה וחוזרין ומתפללין ותוקעין אמרי בנימוסייהו אינון עסקין כלו' בחוקיהם ובתורתם: