ראש השנה לג ע"ב

דף לג - ב

כאן, ברישא ששנינו מתעסקין בהם [אומרים להם תקעו] מדובר -  בקטן שהגיע לחינוך, ומצוה לחנכו.

ואילו כאן, בסיפא ששנינו בה שאין מעכבין אותם, מדובר בקטן שלא הגיע לחינוך, אין מצוה לחנכו. לפיכך אין אומרים לו לתקוע. אלא שאם הוא תוקע מדעתו, אין מונעים זאת ממנו. ^[44]

שנינו במשנה: והמתעסק בשופר שלא על מנת לתקוע, ותקע - לא יצא.

ומדייקינן ממשנתנו: דוקא מתעסק הוא דלא יצא, מפני שלא התכוון לתקיעה כלל. וכגון הרוצה להוציא קולות של נביחות קצרות בשופר, ועלתה בידו תקיעה כהלכתה. או הנושף בשופר ויצא ממנו קול תקיעה. ^[45]

ומשמע, הא תוקע לשיר יצא - כיון שהתכוין לתקוע, אלא שהיתה כונת תקיעתו לשם שיר ולא לשם מצוה.

שהרי, אם נאמר שאף התוקע לשיר לא יצא, היה ראוי לתנא להשמיענו חידוש גדול יותר, שאפילו אם התכוין לתקוע, אלא שתקע לשיר לא יצא.

ואמרינן: לימא מסייע ליה לרבא. האם יש להוכיח ממשנתנו כדברי רבא.

דאמר רבא: ^[46] "התוקע לשיר - יצא"!

ודחינן: דלמא, שמא התוקע לשיר לא יצא.

ותוקע לשיר נמי "מתעסק" קרי ליה. אף התוקע לשיר נקרא במשנתנו "מתעסק", מפני שהוא לא התכוין בתקיעתו לשם מצוה, אלא התעסק בתקיעתו לשם שיר. והשמיענו התנא שאף בזה לא יצא, ושלא כדברי רבא.

שנינו במשנה: והשומע מן המתעסק לא יצא.

ומדייקינן: משמע מדברי משנתנו שהשומע לא יצא מפני שהמשמיע התעסק בתקיעתו שלא על מנת לצאת.

אבל, השומע מן המשמיע לעצמו, מאדם שתקע על מנת לצאת ידי המצוה, אלא שלא התכוין להוציא אחרים, מאי, מה דינו של של השומע - יצא!

לימא תיהוי תיובתיה דרבי זירא. האם נאמר שמשנתנו סותרת את דברי רבי זירא:

דאמר ליה רבי זירא לשמעיה לשמשו: איכוון, ותקע לי!

שרבי זירא אמר לשמשו: התכוין בתקיעתך להוציא אותי ידי חובה. ^[47] ואילו במשנתנו שנינו שהשומע מן המתעסק לא יצא, משמע שאם המשמיע התכוין לצאת ידי המצוה, אף השומע יצא, אף על פי שהמשמיע לא התכוין להוציאו!

ושלא כדברי רבי זירא!

ודחינן: דלמא, שמא אף השומע מן התוקע שהתכוין בתקיעתו לשם מצוה, לא יצא, אלא אם כן המשמיע התכוין להוציאו, וכדברי רבי זירא.

ואיידי דתנא רישא מתעסק, ואגב שהתנא שנה ברישא שהמתעסק עצמו לא יצא - תנא [שנה] אף בסיפא נמי השומע מן המתעסק.

אבל באמת התנא יכל להשמיענו חידוש גדול יותר, שאף אם התכוין המשמיע לצאת, אם לא התכוין להוציא את השומע לא יצא.

מתניתין:

א. סדר תקיעות כך הוא:

תוקע שלש תקיעות.

וכל אחת משלשת התקיעות הללו, אינה תקיעה בודדת, אלא היא "סדר תקיעה", של שלש שלש תקיעות בכל סדר וסדר.

שבכל סדר של תקיעה, היה תוקע: תקיעה, תרועה, ותקיעה, שהם שלשה מיני תקיעות.

ותוקעים סדר אחד למלכיות, סדר אחד לזכרונות, וסדר אחד לשופרות.

ב. שיעור אורך "תקיעה" הוא כשלש תרועות [ובגמרא יתבאר שהשיעור הוא כאורך תרועה אחת, ולשון המשנה יתבאר בגמרא].

ושיעור התרועה הוא כשלש יבבות.

שלשה קולות קצרים, כל שהן, זה אחר זה. ^[48] [ויש אומרים שכל יבבא היא שלשה קולות, כל שהן. נמצא שהתרועה היא תשעה קולות]. ^[49]

ג. אם תקע בסדר הראשון [שבמלכיות] בראשונה, את התקיעה הראשונה הפשוטה שלפני התרועה, כשיעור תקיעה פשוטה, כדינה.

ולאחריה תקע תרועה.

ואחרי התרועה, שוב תקע תקיעה פשוטה.

ומשך בתקיעתו הפשוטה השניה כאורך שתים תקיעות, כדי לצאת בה ידי חובת שתי תקיעות:

האחת, של התקיעה האחרונה הפשוטה, לאחר התרועה, שבסדר הראשון [של מלכויות].

והשנית, של התקיעה הראשונה הפשוטה, לפני התרועה, שבסדר השני [של זכרונות].

אין בידו אלא תקיעה אחת, של התקיעה אחרי התרועה בסדר ראשון [של מלכויות]. מפני שאין מחלקים את תקיעה אחת לשתי תקיעות. ^[50] ד. מי שהתפלל תפלת מוסף ובירך בה תשע ברכות, [הכוללות את מלכיות זכרונות ושופרות], ולא היה לו שופר, ואחר כך נתמנה, נזדמן, לו שופר -

תוקע, ומריע, ותוקע, ועושה כסדר הזה שלש פעמים.

ואף על פי שאינו תוקע על סדר ברכות מלכיות זכרונות ושופרות, בכל זאת תוקע שלש פעמים כנגדן.

כשם ששליח צבור חייב להתפלל בעצמו, בין בראש השנה ובין בשאר ימות השנה, כך כל יחיד ויחיד הבקי ויודע להתפלל בעצמו, חייב להתפלל בעצמו, ואינו יוצא בתפילת הש"ץ. ^[51]

ואין הש"ץ יורד לפני התיבה אלא להוציא את מי שאינו בקי. [גמרא].

רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את כל הרבים ידי חובתן, בין את הבקיאים בתפילה ובין את מי שאינם בקיאים. ^[52]

גמרא:

שנינו במשנה: שיעור תקיעה כשלש תרועות.

ומקשינן: והתניא: שיעור תקיעה - כתרועה אחת!

ומשנינן: אמר אביי: הכל מודים ששיעור התקיעה הוא כתרועה אחת. אלא, שתנא דידן, קא חשיב את התקיעה הראשונה דכולהו בבי, ותרועות דכולהו בבי.

התנא במשנתנו, החשיב את שלושת התקיעות הראשונות שבשלושת הסדרים ^[53] ואת שלשת התרועות שבשלשת הסדרים.

וכך אמר התנא: "שיעור שלשת התקיעות הראשונות, שבתחילת כל סדר, הוא כשלש תרועות".

דהיינו, שיעור תקיעה אחת, הוא כתרועה אחת.

ואף שלשת התקיעות האחרונות שיעורם הוא כך. אלא שהתנא לא הוצרך לומר זאת בפירוש, מאחר שכבר שנינו את שיעור התקיעות הראשונות, ומובן מאליו ששיעור התקיעות האחרונות שוה לראשונות. ^[54]

ואילו תנא ברא - קא חשיב חד בבא, ותו לא. התנא שבברייתא החשיב רק את התקיעה והתרועה שבסדר אחד בלבד.

וכך אמר: שיעור תקיעה אחת - כשיעור תרועה אחת.

ונמצא שדעת כל התנאים שוה. כי היות ושנינו בברייתא ששיעור תקיעה אחת הוא כתרועה אחת, נמצא ששיעור שלש תקיעות הוא כשיעור שלש תרועות, וכפי ששנינו במשנה.

שנינו במשנה: שיעור תרועה כשלש יבבות. ומקשינן: והתניא: שיעור תרועה - כשלשה שברים!

והרי שברים הם יותר ארוכים מיבבות!? ^[55]

אמר אביי: אף על פי שאמרתי לעיל שאין המשנה והברייתא חולקות בענין שיעור אורך התקיעה, בהא, בענין שיעור התרועה - ודאי פליגי!

ודאי הוא שנחלקו, ואי אפשר למצוא שום תירוץ ליישב את דבריהם שלא יסתרו זה לזה.

ובהכרח שבכך נחלקו: לדעת משנתנו - תרועה היא שלש יבבות. ולדעת הברייתא - שלשה שברים.

וממשיך אביי ומבאר טעם מחלוקתם:

דכתיב [במדבר כט]: "יום תרועה יהיה לכם".

ומתרגמינן: "יום יבבא יהא לכון". ומכאן, שתרועה היא יבבא.

ומה היא יבבא?

כתיב באימיה דסיסרא, נאמר על הבכי של אם סיסרא [שופטים ה]: "בעד החלון נשקפה, ותיבב [ובכתה] אם סיסרא".

ולמדים אנו מכאן שהיבבא שהזכיר התרגום בענין תקיעת ראש השנה, לשון בכי הוא, כבכיה של אם סיסרא.

ונחלקו התנא שבמשנתנו והתנא שבברייתא בפירוש לשון הקודש מהו "ותיבב": ^[56]

מר, התנא שבברייתא, שאומר ששיעור תרועה כשלשה שברים, סבר: גנוחי גנח, יבבה כגניחות אדם חולה המאריך בגניח ותיו.

ומר, התנא שבמשנתנו, סבר: ילולי יליל. כאדם הבוכה בקולות קצרים הסמוכים זה לזה. ^[57]

הגמרא מביאה ברייתא המבארת את מקור דברי משנתנו בענין סדר התקיעות:

תנו רבנן:

נאמר בתורה בענין ראש השנה "יום תרועה". ולא הוזכר בפירוש במה נעשית תרועה זו.

מנין שהתרועה שהוזכרה בראש השנה נעשית בשופר, ולא בחצוצרה או בכלי אחר?

תלמוד לומר [ויקרא כה] בענין יום הכיפורים שבשנת היובל: "והעברת שופר תרועה". מכאן שהתרועה נעשית בשופר.

אך, אין לי ראיה אלא שביובל התרועה נעשת בשופר!

אבל בראש השנה - מנין שאף התרועה שהוזכרה בו נעשת בשופר?

תלמוד לומר בענין היובל: "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש, ביום הכיפורים תעבירו שופר".

שאין תלמוד לומר, שהרי אין צורך לומר "בחדש השביעי", שהרי נאמר בהמשך הפסוק ביום הכיפורים, וכבר נאמר בתורה שיום הכיפורים הוא בחודש תשרי, שהוא השביעי למנין החדשים. [ר"ן]

ואם כן, מה תלמוד לומר לאיזה צורך נאמר "בחדש השביעי"? לומר לך, שיהיו כל תרועות של חדש שביעי, תשרי [בין התרועה שבראש השנה, ובין התרועה שביום הכיפורים של היובל] זה - כזה.

כשם שהתרועה של היובל נעשת בשופר, כך התרועה של ראש השנה נעשת אף היא בשופר.

ובתורה לא הוזכרה בפירוש אלא תרועה בלבד.

ולפיכך יש לשאול: ומנין שתקיעה פשוטה [ארוכה] לפניה?

תלמוד לומר בענין היובל: "והעברת שופר תרועה".

"והעברת" היינו העברת קול אחד.

כלומר, תקיעה ארוכה, ולא תרועה, שהיא כמה קולות. ^[58]

ומאחר שנאמר תחילה "והעברת שופר", ואחר כך נאמר "תרועה" למדנו שתקעו לפני התרועה.

ומנין שתקיעה פשוטה לאחריה, אחרי התרועה? תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה. תעבירו שופר". מכאן שאחר התרועה העבירו שנית תקיעה פשוטה בשופר.

ואין לי ראיה לכך שתקעו תקיעה לפני התרועה ותקיעה לאחריה, אלא ביובל שבו נאמר הפסוק הזה.

אבל בראש השנה - מנין שתוקעים בו תקיעה לפני התרועה, ותקיעה לאחריה?

תלמוד לומר בענין היובל: "בחדש השביעי".

כר' יוחנן דאמר והוא בן עשר ובן י"א ואין מעכבין אותן מלתקוע ודייקי' הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא בקטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין אותן מלתקוע בי"ט ואפילו שלא להתלמד:

[מתני'] סדר תקיעות שלש של שלש שלש. פי' ג' תקיעות ובכל אחת ג' נמצאו כולן ט'. וקי"ל דאית לן לאורוכי בתרועות כל מה דבעי וכך מנהג בכל ישראל. פי' ג' יבבות. ג' תרועות זו אחר זו דבוקות וג' שברים הן בניחותא ומעט הפסק בינתים נמצא שיעור ג' שברים יותר מג' יבבות.

לפיכך אמר אביי בהא ודאי פליגי והן תר"ת תר"ת תר"ת שיעור תקיעה כג' תרועות ואקשי' עלה והתניא שיעור תקיעה כתרועה ופרקי' תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי והכי קתני שיעור ג' תקיעות כג' תרועות נמצאת דכל תקיעה אחת כתרועה וליכא פלוגתא בינייהו ותוב תנינן שיעור תרועה ג' יבבות והתניא שיעור תרועה ג' שברים פי' יבבות זו אחר זו שברים בניחותא והפסק ביניהן אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה ומתרגמי' יום יבבא.

וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וחלקו בבירור לשון הקדש מאי משמע ותיבב ושואה רבנן להאי ותיבב כגון סימן תנא דידן סבר ילולי ילילה אם סיסרא ותנא ברא סבר גנוחי גנחא ולא נתברר הדבר כדברי אחד מהן.

תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי. רבינו חננאל ורש"י ז"ל פירשו דה"ק: שיעור התקיעות כשלש תרועות ומתני' ה"ק שיעור התקיעות כשלש תרועות כלומר כשיעור כל אחת מן השלש תרועות. ואחרים פי' דה"ק שיעור כל התקיעות שהן שש כשלש תרועות ובברייתא שיעור תקיעה כלומר של סימן אחד שהם שתים כתרועה אחת שבו נמצאת תקיעה חצי תרועה.
ואינו נכון דתקיעה מוהעברת נפקא לן והוא לשון העברת קול והוא ארוך והיינו נמי פשוטה ועוד מדקתני ברייתא תקיעה וקתני נמי כתרועה על חדא קאמר דשל סימן אחד תקיעות מיקרו ובמתני' נמי קתני שיעור תקיעה ולא קתני תקיעות ש"מ דמחדא קאמר כדפרישית:

ה"ג ונסחתו של רבינו חננאל ז"ל כך היא: שיעור תרועה ג' יבבות.וכן ברייתא שיעור תרועה שלשה שברים ופי' יבבות בלשון חכמים היינו קל יבובי וחד קלא מיקרי יבבא. ויבבא כולה בשלש נמי מיקרי יבבא וכן נמי תרועה בלשונם היינו ילולי כדאמרינן לקמן דעביד תרועה ושלשה שברים אלא בלשון תורה פליגי מר סבר יבבא דאורייתא היינו כדעבדה אימיה דסיסרא וגנותי הוא דהכי אורחא דמילתא ומר סבר ילולי הוא כדאמרי אינשי והיינו דאמר אביי בהא ודאי פליג ולא בעי לתרוצי דיבבות דקתני מתני' דומיא דיבבא דאורייתא וגנוחי הוא ולא פליגי אלא דפריש מתני' דאינון שלש ופירשו בברייתא טפי דאינון שברים משום דיבבות כדאמרי אינשי תנן וכדפרישית.
והוי יודע כיון דאסתפק לן בגמרא בתר הכי בתרועה או שלש יבבות או שלשה שברים שהם ארוכים יותר משלש יבבות בעינן להאריך בתקיעה כשלשה שברים שמא הם התרועה ודכ"ע תקיעה כתרועה ושלא מצינו מי שחלק בכך אלא כך נאמרה הלכה תקיעה כתרועה ותניא בהדיא לקמן שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה שלשה שברים אלמא למאן דאית ליה תרועה שברים היא שיעור תקיעה כשלשה שברים הלכך לדידן דמספקא לן ועבדינן שברים צריך להאריך בתקיעה כשברים דהיא תרועה הילכך תקיעה דתש"ת כשלשה שברים ותר"ת כשלש יבבות כל חד וחד כדאיתיה לפי שאין אנו יודעין מהו התרועה שנא' עליה שתהא תקיעה כמוה מיהו אע"ג דאיסתפק ליה לר' אבהו דילמא גנח וייליל לא צריך לאורוכי בתקיעה שיעור גנוחי וייליל דהוא שלשה שברים ושלשה יבבות דאי נמי גנוחי וייליל לא גמר רבי אבהו דגנח תלת וייליל תלת אלא דשיעורא דקמאי תקין. ועוד לספקיה דר' אבהו לא אשכחן תקיעה כתרועה אלא לדעתא דתנא הוא דאמרי ליה הא לרבי אבהו דיה לתקיעה כאחת מן הקולות שבתרועה ואפשר שאף תקיעה דרבי אבהו כתרועה דידיה כשלשה שברים ושלש יבבות, והוא הנכון:

הכי גרסינן וכן היא גרסתו של רב חננאל: שיעור תרועה שלש יבבות. וכן בברייתא גרסינן, שיעור תרועה שלשה שברים. ולא גרסינן כדי ולא כשלש, לא במתניתין ולא בברייתא.

תנא דידן קא חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכולהו בבי. פירוש: דתנא דמתניתין הכי קאמר, שיעור התקיעות כשיעור השלש תרועות, כלומר, שיעור תקיעה כדי שיעור כל אחת מן השלש תרועות. ואין הלשון מתיישב בו יפה. ויש מי שפירש, תקיעות דכולהו בבי שהן שש תקיעות, כשלש תרועות דהיינו תקיעה כחצי תרועה. ואין זה מחוור כלל, דהא והעברת כתיב (במדבר כה, ט) דמיניה דרשינן פשוטה לפניה ולאחריה, ולשון והעברת מעביר קול ארוך משמע, ושלש יבבות היינו שלש טרימוטין, וחצי שלש יבבות שהוא טרימוט וחצי שיעור מועט הרבה, ואין זו העברה. ועוד דלשון ברייתא דקתני שיעור תקיעה כתרועה לא משמע הכין, דהוה ליה למיתני תקיעות כתרועה דתקיעות דחד סימן תקיעות מיקרו.

אמר אביי בהא ודאי פליגא. כלומר, דההיא דשיעור תקיעה שלש יבבות יכילנא למימר דלא פליגי ואפילו לכשיהיה שיעור התרועה לשניהם אחד, דמר קא חשיב כולהו בבות ומר לא קא חשיב אלא אחד, אבל הכא ודאי פליגי דמר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. והלכך תו לא איצטריכא לפרושי מתניתין דתקיעות דכולהו בבי קא חשיב ולאפוקה מפשטה, אלא זהו שגורם מחלוקתם ולשנות בלשונותם, דתנא דמתניתין סבירא ליה תרועה דאורייתא יבבות נינהו, דהיינו ילולי והם שלשה יללות שהם קולות קטנים וקרי להו בירושלמי טרימוט, והלכך קתני שיעור תקיעה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטי. ותנא דברייתא סבר גנוחי גנח והיינו שברים גדולים, ויש בכל שבר ושבר כדי שלש יבבות, ונמצא נמי ששיעור התקיעה לדבריו שהן כתשע טרימוטי, ובשיעורא דתקיעה לא פליגי כלל אבל בשיעור תרועה עצמה הוא דפליגי.
ולפום האי דאתקין ר' אבהו לקמן (ראש השנה לד, א) תשר"ת תש"ר תר"ת, דחאיש להני ספיקות אי גנח אי יליל או גנח ויליל, רבוותא ז"ל אמרו שצריך למשוך בתקיעות תשר"ת כשיעור שלש שברים ותרועה דהיינו י"ח טרימוטי, דהא תרועה אחת הן ומספק תרועה אחת אתקין ר' אבהו. ובשל תש"ת אינו צריך להאריך אלא כדי שיעור שלש שברים, ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות. ואינו מחוור בעיני, דמה ששנו בברייתא שיעור תקיעה כתרועה לאו בגזירת הכתוב תלו לה, דלא כתיב באורייתא שיעור לא לתקיעה ולא לתרועה, אלא מדכתיב (שם) והעברת, דהיינו פשוטה שיערו חכמים באומד הדעת שאין פשוטה פחותה משיעור זה, והיינו דבמתניתין שיעורא בשלש תרועות וברייתא שיעורא בתרועה אחת, ואין בכתוב רמז לשיעור שלש תרועות לדעת מתניתין ולא רמז לתרועה אחת לדעת ברייתא, אלא כדאמרן, וכיון שכן הפשוטה אינו משתנה מחמת ספיקותיו של ר' אבהו. ועוד תדע לך, דאילו כן לתנא דמתניתין דתני שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תקיעה של תשר"ת ליבעי כדי תשעה שברים ושלש תרועות, ואנן נמי נעביד הכי דלא שבקינן מתניתין ועבדינן כברייתא.
והנכון שפשוטה של תר"ת כפשוטה של תשר"ת. גם נראה לי, דבין כדברי הראשונים ז"ל בין כדברי אין הפרש בין שיעור תקיעה של תר"ת ובין תקיעה של תש"ת, דהא תש"ת ותר"ת משום ספיקא דמתניתין וספיקא דברייתא עבדי להו, אי ילולי אי גנוחי, ואילו לתנא דמתניתין דסבירא ליה דהיינו ילולי הא קתני דשיעור תקיעה כדי שלש תרועות, דהיינו תשע טרימוטי, ולתנא דברייתא דסבירא ליה דהיינו גנוחי הא קאמר דשיעור תקיעה כתרועה דהיינו שלשה שברים, והיינו תשע טרימוטי. ומיהו זהו שיעורן למטה, אבל אילו רוצה להאריך בהן יותר מאריך ואין בכך כלום, וכדתנן (לעיל ראש השנה כז, א) תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת, הא אחת מיהא יש בידו ואע"פ שהאריך בה כשתים, והוא הדין לשברים ובלבד שיאריך כנגדן בתקיעה שלפניהם ולאחריהן, כדי להבדיל בין תקיעה לשברים. ואפילו אם רצה לרבות בשברים ולעשות ארבעה או חמשה עושה ואינו נמנע, ובלבד שלא יפריד ביניהם אלא יעשם בנפיחה אחת דתרועה אחת הן. ותדע לך, דהא לתנא דמתניתין תרועה שלש יבבות, ואילו רצה להוסיף ולהאריך ביבבות ואפילו מאה מאריך ואינו נמנע, וכן נהגו דאי אפשר לצמצם. וכן כתב הרב ר' יצחק אבן גיאת ז"ל משמן של גאונים ז"ל.

מתני׳ סדר תקיעות וכו'. פי׳ ג׳ תרועות שיש בכל א׳ מהן ב׳ תקיעות א׳ לפניה וא׳ לאחריה נמצא סימן א׳ ג״פ שיש בכל א׳ מהן ג׳ כגון תר״ת ג״פ הא׳ נגד מלכיות והשני נגד זכרונות והג׳ נגד שופרות וה״ל ט׳ תקיעות וכן מנינם בכל מקום כי ג׳ תרועות כתובות בתורה יום תרועה זכרון תרועה שופר תרועה וכל א׳ מהן תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה כדיליף בגמרא ומתניתין דהשיב להו ט׳ רבנן היא דלר׳ יהודה דאמר תקיעה ותרועה ותקיעה א׳ היא ליכא אלא ג׳ תקיעות בין כולהו והכי אמרי׳ בהחליל דכ״ד תקיעות שבמקדש אינם אלא א':

שיעור תקיעה כג׳ תרועות. בגמרא מפרש לה דשיעור תקיעה כתרועה והא דתלי שיעורא דתקיעה בתרועה ולא כתב לה שיעורה באפי נפשה כדעביד בתרועה מפני שהתרועה מקולות מחוברין שנופל בהם מנין ותופס בה שיעור במנין הקולות והתקיעה קול א׳ פשוט שאין נופל בו מנין ולפיכך שיערוה כתרועה ולעולם שיעור תקיעה כתרועה הבאה אחריה דלתנא דמתניתין דתרועה יבבות שיעור (תרועה) [תקיעה] שלו כג׳ יבבות ולתנא ברא דעביד תרועה ג׳ שברים שיעור תקיעה שלו שלשה שברים ולר׳ אבהו דעביד תרועה ג׳ יבבות וג׳ שברים שיעור תקיעה שלה ג׳ יבבות וג׳ שברים וכל שיעורי משנתינו אינם אלא למטה אבל אם רצה להאריך יותר הרי הוא בידו וכמו שנהגו וכן שנינו משך בשניה כשתים אין בידו אלא א׳ הא א׳ יש לו ואע״פ שהיא ארוכה ומאן דסבר אפי׳ א׳ אין לו לאו משום אריכותא אלא מטעמא אחרינא כדבעינן למימר בסמוך וכן אתה אומר בתרועה שהוא ג׳ יבבות שאם רצה לעשותה מק׳ יבבות עושה ובלבד שלא יפסיק בנתים בנשימה שאם הוא מפסיק בנתים ה״ל ב׳ תרועות ואתיא תרועה חדא מיניהו ומפסקא בין תקיעה לתרועה ואנן בעינן שלא יפסיק שום קול בין תרועה שבאמצע לתקיעה שלפניה או שלאחריה וכן אמר בתוספתא תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר שאם עשה תרר״ת אין בידו אלא תקיעה אחרונה ומשלים עליה הסימן שהתרועה שהוסיף איבד הראשונות בהפסקה הילכך סומך לתקיעה אחרונה ר״ת וה״ל תר״ת מ״מ כל שלא הפסיק בנתים בתרועה מאריך אותה כמו שירצה וכן אתה אומר לתנא ברא דעביד תרועה משברים ואמר שיעור תרועה כג׳ שברים אין שיעור זה אלא למטה ואם רוצה לעשות אלף שברים הרשות בידו דשברים לתנא ברא כיבבות לתנא דידן ולא אמר אלא שהשיעור שאין לפחות ?המנו הוא ג׳ יבבות או ג׳ שברים וזה מבואר אע״פ שנשתבשו בו בתוס׳ מ״מ צריך ליזהר בשברים כמה שעושה מהם מעט או הרבה שלא יפסיק בהם בנשימה שאם הפסיק ה״ל ב׳ ואבד כל הסימן חוץ מתקיעה אחרונה שמשלים עליה והא דתנן שיעור תרועה כג׳ יבבות ותנא ברא קתני כג׳ שברים ק״ל מאי כשלש או כשלשה והלא התרועות והיבבות והשברים א׳ הוא ובדידה גופה משערינן כמה קולות קטנים יש בה והיכא משערינן כ״ף הדמיון דמשמע דיבבות או שברים לאו היינו תרועה אלא מלתא אחריתא ור״ח גריס שיעור תרועה ג׳ יבבות או ג׳ שברים בלי כ״ף וכך נראה יותר מיהו אכתי ק״ל מה הוסיפו לפרש כשאמר ג׳ יבבות והלא תרועה ויבבות א׳ הן כדמתרגמינן זכרון תרועה דוכרן יבבא ותו היכא קרינן ליבבות תרועה ולאידך שברים והלא שברים היינו תרועה שאמרה תורה והנכון שהתרועה שאמרה תורה לשון כולל הוא לכל קול שהוא נשבר ומחובר מחלקים והוא מלשון תרועם בשבט ברזל בין שהוא מקולות נמהרים כגון ילולי בין שהוא מקולות שאינם נמהרין כגון גנוחי מיהו בלשון בני אדם צריך לקרוא שם מיוחד לכל א׳ מאלו כדי להבין איזה תרועה של קולות נמהרים ואיזה היא תרועה מקולות שאינם נמהרין ולקולות הנמהרין שהן שבורים יותר קראוה תרועה או יבבות בשם הכלל ובלשון תורה ולאשר היא מקולות שאינם נמהרין קראוה שברים אבל א׳ זו וא׳ זו קרואה תרועה ועוד יש לנו לבאר כי היבבות והשברים שנתנו חכמי התלמוד לא הושמו לקולות תרועת השופר עצמה אלא לאותן קולות שעושה אדם בפיו ובדידהו משעירנן במתניתין ומתניתא דתנא דידן סבר דתרועה דאוריתא ילולי והם הקולות הנמהרות הנקראים בלשון בני אדם יבבות ולהכי קתני שיעור תרועה כג׳ יבבות כלומר כג׳ יבבות דעלמא של בני אדם שמייבבין על שברם ותנא ברא סבר דתרועה גנוחי ולהכי משער בהו וקתני שיעור תרועה כג׳ שברים של בני אדם המנגחין על שברם כדגמרי מאימיה דסיסרא ומ״מ הי דלהוי תרועה או גנוחי או ילולי קול א׳ הוא ולקול א׳ חשוב במנין התקיעות ובלשון תורה ואפילו הוא מאלף יבבות או שברים וכיון שכן צריך שלא להפסיק ביניהן כלל אלא לעשותן בנשימה אחת וגדולה מזו אמרו שם דלר׳ יהודה דאמר תקיעה תרועה ותקיעה א׳ היא אין מפסיקין ביניהן כלל ואין ביניהן ולא כלום ואע״פ שקולותיהן משונין כ״ש שה״ה בתרועה לבדו לדידן לרבי אבהו שעושה תרועה של תורה משברים ותרועה כיון ששניהם קול תרועה אחת ולתרועה אחת עולין ואם פסק בין שברים לתרועה כלל פסל כל אותו סי׳ וכן הסכימו כל גדולי רבותינו ופשוט הוא אלא שהרמב״ם ז״ל שגג מאד בזה שאמר כי אחר ספיקו של ר׳ אבהו שאנו עושין תשר״ת תר״ת תש״ת ג״פ מנין התקיעות שלשים והוא מונה סי׳ תשר״ת לד׳ ואינו אלא ג׳ כי מנין לנו לעשות ב׳ תרועות באמצע אדרבה חדא מיניהו הפסקה לחברתה ופוסלת הסימן אלא ודאי קול תרועה א׳ היא דאורחא דאינש כד מתרע ביה מלתא לגנוחי וילולי בזה אחר זה בנשימה אחת הרי למדנו שיעור התקיעה והתרועה אבל עדיין לא למדנו שיעור השבר ונראין דברים שהשבר קטן מתקיעה דאי לא הוי ליה תקיעה וגם גדול הוא מן היבבה של בני אדם וכיון שכן נמצא שהשבר אינו אלא כדי ב׳ יבבות ויותר מעט אבל לא ג׳ יבבות שלימות שהרי התקיעה של תר״ת שיעורה ג׳ יבבות והאיך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה דתנא דידן ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו שזה אינו שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה וכן השבר בעצמו אינו נעשה לשברים שא״כ חזר יבבות ועל כרחנו שבר ותקיעה קול פשוט ואין בהם כדי שנוי בנגון ואין שנוי בהם אלא באריכות הקול שהתקיעה ג׳ יבבות לכל הפחות והשבר קטן ממנו ואין בו אלא שיעור תנועת ב׳ אותיות דהיינו ב׳ יבבות וכ״כ רבינו שמשון והוא הנכון וכשעושן תקיעה ומשברין אותה בסופה אינה יפה שהרי אותו קול שעושין בסופה אינו נדון מקול התקיעה שהיא פשוטה וה״ל שבר באפי נפשיה והוי הפסקה וכן קבלנו שטה זו מרבינו נרו בש״ר וכן נהגו כל הרבנים והגדולים:

תקע בראשונה. פי׳ להכי נקט ומשך בשניה כב׳ ולא קתני האריך בתקיעה כב׳ דכל היכא דלא מוכחא מלתא הכי פשיטא שלא תעלה לו לב׳ כיון שאין לתקיעה שיעור למעלה וכל מה שמאריך מדין תקיעה א׳ היא אבל כשלא האריך בראשונה אלא כשיעור ומשך בשניה כשתים בראשונה גילה דעתו והוא דבר ניכר שמתכווין שתעלה לו לב׳ לתקיעה אחרונה של סימן זה ולתקיעה ראשונה של סי׳ של אחריו הוי ס״ד שתעלה לו לב׳ כמו שמתכווין דהא מנכרא מלתא דהוי כאלו הפסיק ותקע ב׳ קמ״ל. והא דקתני אין בידו אלא אחת פי׳ הראשונים שאין האריכות עולה לו לב׳ אלא תקיעה א׳ היא כולה וצריך לעשות סימן השני שלם תקיעה תרועה ותקיעה דהפסק בעינן בין תקיעה לתקיעה מכל מקום לאחת עלתה לו אבל רי״ץ גיאת כתב דאפי׳ לתקיעה אחרונה של סימן ראשון לא עלתה לו וצריך להשלים סימן הראשונה שהתחיל בתקיעה אחרת ומ״ש במשנתינו אין בידו אלא אחת דמשמע דאחת יש בידו היינו תקיעה ראשונה שעשה כשיעור בראש הסימן דתנן בה תקע בראשונה והביא ראיה מהירושלמי שאמ׳ על משנה זו אפילו א׳ אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית ליה רישא כלומר שנתכוון בתחלת הקול לתקיעה אחרונה של סימן זה ובסוף הקול לתקיעה ראשונה של סימן זה ואינו עולה לב׳ קולות כפי מחשבתו גם אינם מצטרפות להיות תקיעה אחת שצריך שתהא כל התקיעה לכוונת אותה תקיעה משא״כ כאן ונמצא שאין לתקיעה ראשונה סוף ולא לתקיעה אחרונה ראש ואין פי׳ זה כלום חדא דאנן לא בעינן בתקיעה כונה לראשונה או לאחרונה דאפי׳ למ״ד שצריכות כוונה היינו לצאת ובפי׳ אמר בירושלמי היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציא ידי שניהם אלמא תקיעה אחרונה עולה לראשונה ובתוספ׳ שכתב׳ לעיל שאם תקע והריע וחזר והריע אין בידו אלא אחת היינו תקיעה אחרונה שמשלים עליה ר״ת ואע״פ שעשה לשם תקיעה אחרונה של סימן ראשון ועוד דא״כ דלא סלקא תקיעה ארוכה כלל ה״ל קול פסול והיכא אמרת דסלקת ליה תקיעה שתקע בראשונה והלא קול הארוך הפסול מבדיל בין תרועה לתקיעה והירושלמי שהביא ראיה לדבריו לא נאמר על משנה זו שלא משך בשניה כב׳ וה״ג התם גבי מתניתין דתנן שופר מאריך וחצוצרות מקצרות הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק פי׳ שאם היה א׳ תוקע כמתעסק ובא חבירו בתוך התקיעה וא״ל שישלים התקיעה להוציאו בגמר התקיעה כשיעור תקיעה יצא ואע״פ שאין לתקיעה זו תחלת תקיעה שהרי תחלתה בפסלות כי המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא אפ״ה יצא בסוף התקיעה דקסבר שמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא ואמרי׳ והדא אמרה דא כלומר מאיזה משנה אתה למד דין זה דאי משום דתנן שופר מאריך דקסבר דלהכי שופר מאריך בה כדי שיצא בסוף התקיעה שאינה יוצא בתחלת תקיעה שמעורבת עם החצוצרות משום דתרתי קלי לא משתמע ואפ״ה יצא בסוף תקיעה אי מהא ליכא למשמע מינה דהתם בתחלת תקיעה הוא יוצא ג״כ ואין החצוצרות מעכבות דאיידי דחביבא ליה מצוה יהיב דעתיה ומה שהשופר מאריך אינו אלא כדי להראות שמצות היום בשופר ומהדרינן תקע בראשונה פי׳ דלאו ממתניתין דשופר מאריך גמרינן לה אלא ממתניתין דתני תקע כראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת הא אחת יש בידו כלומר אף ע״פ שלא יצא בסוף תקיעה שהיתה לשם שניה יוצא הוא בתחלת תקיעה שהיתה לשם ראשונה אלמא שמע תחלת תקיעה בכשרות בלי סוף תקיעה יצא וה״ה לאידך דמתעסק ואמר רבה בר זמירא אפי׳ א׳ אין בידו למה סיפא גבי רישא מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אות לה ראש וה״פ ודאי ממתניתין דמשך בשניה כשתים ליכא למילף מידי דהתם דין הוא שיהא בידו אחת מיהת דהתם כולה תקיעה בכשרות מתחלה ועד סוף שאין הכוונה מעלה ולא מוריד לפסול התקיעה אבל בהא שתחלתה כמתעסק ובפסלות גמור אינו יוצא כלל בסיפא ואפילו אחת אין לו דכולה תקיעה אחת דמצטרף רישא גבי סיפא ולא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא כלומר שאין כאן תקיעה שלימה בתחלה וסוף בכשרות שאם שמע תחלתה מן התוקע לשם מצוה והשלימה כמתעסק הרי רישא אין לה סוף ואם היה מתעסק בראש והשלים לשם מצוה אין לאותו סוף ראש ולפיכך לא יצא אבל משנתינו ראש וסוף יש לה לשם מצוה ולפיכך עלתה לו לאחת מיהת והא דקאמר אפי׳ אחת אין בידו לאו משום דבמתעסק איכא דאמר שתעלה לשתים זה ליכא למימר אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר משום לתא דמתניתין דתקע בראשונה כן פי׳ הירושלמי בבירור וכן מוכיח שם בפ׳ י״ט דר״ה שחזרו לשון זה בעצמו ומשם אתה למד שאין פי׳ הירושלמי כמו שכתב הרב ז״ל הילכך הדרינן לפירושא קמא דמשך בשניה כשתים אין בידו שתים אבל אחת יש לו ומתחיל סימן השני. וכי אמרינן שצריך הפסקה דוקא בין ב׳ תקיעות לפי שקולותיהן שוין אבל תקיעה ותרועה אע״פ שלא הפסיק ביניהם כלל יצא ששנוי הקול זהו הפסקתו ובתקיעות נמי אם הפסיק ביניהן בקול כלל בעינן שנראות שתים אע״פ שלא הפסיק בנשימה יצא וכך אמר בירושלמי אמרן כולן (בנשימה) בנפיחה אחת יצא פי׳ שלא הנשים ביניהן אבל הפסק קול נתן ביניהם ובתוספתא אמר לא יצא ופי׳ בשאמרן בנפיחה אחת בלי הפסק קול ולא פליגי ואסיקנא בגמרא דשמע תחלת תקיעה בלא סוף תקיעה או סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה לא יצא ומשמע בירושלמי דה״ה בתרועה שאע״פ ששמע ממנה ג׳ יבבות או ג׳ שברים לא יצא עד שישמענה כולה מראש ועד סוף ומסתברא דגמרא דילן לית לה הכי מדלא אמר הכי אלא בתקיעה שהיא כל הקול א׳ אבל בתרועה שהיא מקולות קצרים הרי יש תחלה וסוף באמציעתם ואם שמע מהם כשיעור יצא וכן דעת רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל מפי מורי רבינו נרו:

גמ׳ והתניא כו׳ אמר אביי וכו'. פי׳ הרמב״ם ז״ל דברים כפשוטן דתנא דמתניתין דקתני שיעור תקיעה כג׳ תרועות תקיעות דכולהו תלתא בבי כתרועות דכולהו בבי וה״ל ב׳ תקיעות כתרועה שהתרועות הן ג׳ והתקיעות הן ו׳ ותנא ברא חשיב חד בבי בלחוד ב׳ תקיעות כתרועה שביניהן ולא פליגי תנאי כולהו דכולהו מודו דשיעור תקיעה כחצי תרועה הבאה אחריה וא״כ תקיעה תר״ת שיעורא יבבא ומחצה בלחוד וזה א״א שהרי לכך התקיעה נקראת פשוטה לפי שהוא קול נמשך ופשוט וכמו שלמדנו ויעבירו קול והעברת קול אינו קול קצר כ״כ והנכון כמו שפי׳ הראשונים ז״ל דכ״ע שיעור תקיעה כתרועה ותנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי כתרועות דכולהו בבי ותרועות הם ג׳ וכן התקיעות שלפני התרועות (דתרועות) [דתקיעות] בתריתא כפילא נינהו ולא חשיב באפי נפשיהו דהא פשיטא דשיעורא דבתריתא כשיעור דקמייתא הילכך חשיב ג׳ תקיעות ראשונות כג׳ תרועות ותנא ברא חשיב חד בבא תקיעה דחד בבא כתרועה דידיה נמצא דבריהן מכוונין ששיעור תקיעה כתרועה:

שיעור תרועה כג׳ יבבות והתניא וכו׳ אמר אביי וכו'. פי׳ שהיתה מיבבת בפיה על שברה ואנן נקטינן שהיבבא שאמרה תורה הוא מענין יבבא שמייבב אדם על שברו כדכתי׳ לעיל והשתא פליגי בפי׳ ותייבב מר סבר גנוחי גנח דהיינו שברים ומר סבר ילולי יליל קולות קצרים הנקראים בלשון בני אדם יבבות דלשון ותייבב לשון תורה הוא כלשון תרועה דמתרגמי׳ יבבא ואפשר דהיינו מאי דקרו גנוחי בלשון בני אדם:

ת״ר מנין שבשופר. פי׳ דגבי ר״ה לא כתיב אלא תרועה וליכא זכר בדבר שתהא בשופר ולא שתהא עמה קול פשוט ת״ל כו׳ אין לי אלא ביובל וכו׳ ה״ג ת״ל בחודש השביעי שאין ת״ל בחדש השביעי פי׳ שהרי כתוב למעלה והיו לך ימי שבע שבתות השנים מ״ט שנה והיה אפשר לומר והעברת שופר תרועה בעשור לחדש ששלמו בו המ״ט שנים ועוד דהא כתיב בקרא די״ה ודבר ידוע הוא שי״ה בחודש הז׳ ומה ת״ל בחדש הז׳ אלא בא לומר שיהו כל תרועות חודש השביעי בשופר כזה:

ומנין ליתן האמור וכו'. כלומר שיהו כל הג׳ תרועות בפשוטות לפניהם ולאחריהם כאלו כתובות בין בר״ה בין ביובל שאין ללמוד מהיקשיא אלא שתדמה תרועה זו לזו שהיו בשופר ובפשוטות אבל שתהא התרועה הכתובה בכ״א מהן נמנית לחבירו ויהו ג׳ כאן וכאן אין למדין כן מהיקש ת״ל שביעי שביעי לגזירה שוה פי׳ דאה״נ דמהיקשא ליכא למילף הכי אבל מגז״ש דשביעי שביעי ילפי׳ לה ותנא מייתי לה מעיקרא מהיקשא דסבר דסגי ליה בהכי וכיון דחזי דלא סגי ליה בהיקישא אתיה מגז״ש (וכן) [וכיון] דכן היקישא לא צריכינן ואפי׳ לשופר ופשוטות דכולהו אתו בגז״ש אבל מהיקישא לעולם לא אתי ליתן את של זה בזה כדפרישנא והכי מוכח בגמרא דאמרי׳ דתנא דמייתי לה ממדבר אמר כתרועות ב׳ מדברי תורה וא׳ מדברי סופרים ותימא דבשלמא מג״ש לא מייתי להו כולהו משום דלא גמיר גז״ש דשביעי דשביעי ואין אדם דן גז״ש מעצמו אא״כ קבלה מרבו אבל מהיקישא אמאי לא מייתי להו דנהי דלא יליף פשוטות מהיקישא דתעבירו לא משמע ליה מ״מ לילף מהיקישא ליתן את האמור של זה בזה וה״ל ג׳ תרועות מן התורה דהא מהיקישא לא בעי גמרא מרבו אלא ודאי משום דלא אתו כלהו מינה כדפרישית והאי דאקשינן בגמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקישא ולבסוף מייתי לה בגז״ש ופרקינן אי לאו גז״ש הוה מייתינן לה מהיקישא לאו למימרא דהוי מייתי לה כולה מהיקישא אלא ה״ק אי לא הוי צריכנא לגז״ש כלומר למדרש ליתן את האמור של זה בזה אנן צריכינן ע״כ לגז״ש וכיון דבהא צריכינן לגז״ש שבקי׳ היקישא לגמרי ומייתי׳ כולה מילתא בגז״ש וזהו הנכון כנ״ל והרי״ף הביא דברי ת״ק דבריתא דמייתי לכולהו ג׳ תרועות מן התורה בגז״ש ולא הביא דברי התנא דמייתי לה ממדבר ור״ש בר נחמני דלית ליה גז״ש ואמרי דתרועה א׳ או ב׳ מהם מד״ס ויפה כיוון דאנן אהאי תנא סמכינן דיליף לה לגז״ש מרביה דאע״ג דאידך לא גמירי לה לא ראינוה אינה ראיה והכי סברא דתלמודא דמייתי האי סברא מעקרא ובתר הכי אמרי׳ ותנא מייתי לה ממדבר משמע דסברא קמייתא סברא דגמר׳ ושלא כדברי הרב בעל המאור שכתב מצות תקיעת ר״ה מעורבת היא בשל סופרים ואין כולה מן התורה ומפני זה לא היתה דוחה שבת במדינה אע״ג דידעי בקביעא דירחא והוי דאוריתא כמו לולב שהיה דוחה יום ראשון בגבולין דידעי בקביעא דירחא משום דהוי דאוריתא כדאיתא פ׳ לולב וערבה (ואין) [ואנן] הא כתיבנא בריש פרקין טעמא דמלתא שפיר:

המשנה התשיעית סדר תקיעות וכו' כונת המשנה לבאר סדור תקיעות ומנינם ושיעורן ואמר על זה סדר תקיעות וכו' יצא לנו מסוגיית הגמרא שאע"פ שלא נתפרש בתורה שופר אלא תרועה וכן שלא נתפרשו בה אלא שתי תרועות זכרון תרועה ויום תרועה וכן שלא נתפרש בה ענין פשוטה לפניה ולאחריה מ"מ כשהוקשו מקראות אלו של ר"ה למקראות של יובל שהוזכרה בו שופר והוא אמרו והעברת שופר תרועה וכן שהוזכרה בו לשון העברה והוא אמרו והעברת תעבירו שלמדנו מהם שכל תרועה יש פשוטה לפניה ולאחריה נצטרפו ר"ה ויובל ליתן את האמור בזה לשל זה ונמצא שהתורה צותה בשלש תרועות שכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ונמצאו בין תרועות ותקיעות שלפניהם ולאחריהם תשע והוא אמרו שלש של שלש שלש ר"ל שלש תרועות שכל אחת משלש תקיעות עם גופה של תרועה והם גוף התרועה ופשוטה שלפניה ופשוטה שלאחריה ולא דברו במשנה זו משברים כלל שהשברים בכלל תרועה הם.

שיעור תקיעה כשלש תרועות וכו' לפי מה שנראה לי בביאור סוגייא זו הבאה על משנה זו בגמרא דבר זה הוא שהיה סבור זה התנא שהתרועה שלש טרימוטות לבד ר"ל שלש מן היללות התכופות כמו שאמר אח"כ שיעור תרועה שלש יבבות ומתוך כך הוא אומר שהתקיעה שיעורה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטות שיעור תרועה כשלש יבבות פי' טרימוטות כמו שכתבנו ובבריתא פירשו בתרועה שהיא כשלשה שברים והם היללות היוצאות דרך מתון והארכה והשבר הוא שיעור שלש טרימוטות נמצאו שלשה שברים תשע טרימוטות נמצא שבשיעור תקיעה לא נחלקו שלדברי הכל שיעורה כתשע טרימוטות אבל בתרועה נחלקו שלמשנתנו שיעורה שלש טרימוטות ולתנא דבריתא תשע והלכה בשיעור תקיעה כשניהם ובשיעור תרועה כתנא דבריתא ונמצא שיעור תקיעה ושיעור תרועה ושיעור שלשה שברים כלם שיעור אחד לתשע טרימוטות אלא שאין לנו עכשו עסק בביאור שלשה שברים כלל וכן הלכה לדעתנו ומ"מ לענין פירוש ראוי לשאול שהרי הקשו בגמ' על מה שאמרו במשנה שיעור תקיעה כשלש תרועות ממה שאמרו בבריתא שיעור תקיעה כתרועה ותירץ תנא דידן קא חשיב תקיעות דכלהו בבי פי' תקיעות ראשונות שאין צורך למנות את האחרונות שפשוט הוא שכל התקיעות שיעורן שוה וא"כ תקיעות ראשונות של שלשה סימנים אלו כשלש תרועות שבהם והוא ענין תקיעה כתרועה האמור בבריתא שאף הוא לא כיון בה אלא לראשונה והוא שאמר תנא ברא קא חשיב דחד בבא ולא פליגי ואחר שכן מה הועלנו עדין להיות תקיעה אחת כתרועה אחת אחר שהוא סובר שהתרועה אינה אלא שלש יבבות וכי עלה על דעת התנא שלא תהא התקיעה אלא כשיעור שלש טרימוטות וזה אי אפשר וכל שכן למי שפירש תקיעות דכלהו בבי על כלן שנמצאת התקיעה כחצי תרועה ונמצאת שיעורה לתנא שלנו טרימוט וחצי ואין אלו אלא דברים של תפלות ומפני זה נראה לי לפרש בסוגיית הגמרא שתנא של משנתנו לא דבר אלא על תקיעה אחת לבד ואמר ששיעורה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטות לפי מה שסובר שהתרועה שלש יבבות ומה שתירץ בגמרא תנא דידן קא חשיב תרועות דכלהו בבי ר"ל על הראשונות כמו שביארנו ומתוך שעלה לו תירוצו לשעתו לא הרגיש בקוצר שיעור התרועה וכשחקרו עוד על התרועה בענין מה שנאמר בה במשנתנו כשלש יבבות והקשו עליה ממה שאמרו עליה בבריתא כשלשה שברים אמרו בהא ודאי פליגא ובלשון זה נעקר כל מה שתירץ בראשונה כלומר ודאי דרך אחרת אנו צריכים בזו ובהא ודאי ר"ל בתרועה הוא המחלוקת ותנא של משנתנו לא דבר אלא בתקיעה אחת לבד ואמר ששיעורה כשלש תרועות מפני שהוא סובר בה שהיא שלש טרימוטות ותהא התקיעה תשע טרימוטות ותנא ברא סובר בתרועה שהיא כשלשה שברים שהם תשע טרימוטות ולפיכך הוא אומר שיעור תקיעה כתרועה ושניהם לא דברו אלא על תקיעה אחת ולמדת שלא נחלקו בתקיעה אלא על התרועה שזה סובר בה שלש טרימוטות וזה סובר בה תשע והוא שפסקנו כתנא ברא בשיעור תרועה וכשניהם בתקיעה ונמצא הכל על שיעור אחד שלא לפחות ממנו יוסיף כמה שיוסיף וגדולי המחברים פירשו תקיעות דכלהו בבי על כלן ונמצאת תקיעה כחצי תרועה אלא שפסקו בתרועה כשלשה שברים ונמצאת תקיעה כשיעור שבר וחצי ואין הדברים נראין לענין פסק וכל שכן שלענין פירוש אי אתה יכול לישבם שהרי הם מעמידים שתנא של משנתנו דבר על כל התקיעות עם היותו סובר שתרועה כשלש יבבות.

תקע בראשונה וכו' כגון מי שתוקע ביחיד תקיעותיו כלן רצופות ותקע תקיעה אחרונה של סימן ראשון והאריך בה כשני שיעורין על דעת שתעלה לו לאחרונה של סימן זה ולראשונה של סימן האחר אין בידו אלא אחת ויצא ידי אותה של סוף סימן ראשון ולא ידי ראשונה של סימן שני וכן הלכה ובתלמוד המערב פירשו שאף אחת אין לו אחר שכיון בה לשנים והוא שאמרו שם לא רישא אית לה סופא ולא סופא אית לה רישא וכן יש מפרשים סוגיא זו בדרך זה כלומר אין בידו אלא אחת והיא אותה שכבר תקע כתקנה בראש הסימן והדברים ברורים כשטה שכתבנו תחלה וראיה לדבר בפרק שלישי כ"ח א' סוגיית המשנה הרביעית שאמרו שם למימרא דשמע סוף תקיעה בלא תחלתה יצא ומינה דתחלתה בלא סופה יצא והא תניא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ואמאי תסליק ליה בתרתי ותירץ פסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן כלומר שאין תקיעה אחת נפסקת לומר שתהא עולה מקצתה לכאן ומקצתה לכאן והרי אתה רואה שכשאמרו למימרא דשמע סוף תקיעה בלא תחלתה יצא לא הקשו מזו עד שדקדק ומינה דתחלתה בלא סופה יצא ואי אמרת לא עלתה לו כלל היה לו להקשות לאלתר למימרא דסוף תקיעה בלא תחלתה יצא והתניא תקע בראשונה וכו' ואם איתא ליפוק משום סופא ואפילו תמצא לומר דתחלתה בלא סופה לא יצא אלא שיש לומר בה דמאחר שתחלת התקיעה בפסול הוה ליה הפסק ומ"מ יש ראיה לדעתנו בסוגיית פיטס וחבית ולא עוד אלא שיש אומרים שאלו היתה התקיעה פסולה וצריך לעשות אחרת כל הסימן היה פסול שהרי היא מפסקת בין תרועה לתקיעה הראויה ולתקיעות ותרועות כסדרן אנו צריכים אלא שלדעתי אפשר שזה הואיל ומתכוין לתקיעה הראויה במקומה אינו פוסל ואע"פ שבשמועת ר' אבהו ביארנו בתקנתו שפסל טעם הדבר מפני שאף הוא אינו מכוין אלא מתורת ספק ומ"מ עקר הדברים כדעתנו אלא שבלקוטי גאונים ראיתי שפירשו זו של תלמוד המערב במתעסק ר"ל ששמע מקצתה מן המתעסק כלומר שהיה מתעסק במקצתה ונתכון במקצתה ומ"מ יש אומרים שאם היה היכר שנוי קול בין ראשונה לשניה עולות לשתים בדיעבד שהרי בתלמוד המערב אמרו אמרן כלן בנפיחה אחת יצא בדיעבד ופירושו על כל הסימן אלא שבבריתא אמרו לא יצא וכן דעת רבותי שמאחר שלמנין אנו צריכים אין השלמת מנין אלא בהפסק שביניהם אבל שברים ותרועה שבקשר"ק י"מ שצריך להיותם בנשימה אחת שהרי לדעת ר' יהודה כלן קול אחד כמו שהתבאר במסכת סוכה נ"ג ב' והם מפרשים בדבריו שצריך שיהא כלם בנשימה אחת כמו שאמר שם אין בין תקיעה ותרועה ותקיעה ולא כלום ולא נחלקו חכמים עליו אלא שאינו צריך והם דנים מזו מיהא בקשר"ק שהשברים והתרועה שכלם לשם תרועה נעשים שצריך לעשותם בנשימה אחת אף לדעת חכמים שלא נחלקו על ר' יהודה אלא שחכמים סוברים שאין כל הסימן חשוב קול אחד אבל במה שמסכימים עמו להיותו קול אחד אין ראוי להפסיק ומ"מ אנו מפרשים דברי ר' יהודה בהפסק שהייה ולא שיהא הפסק נשימה קרוי הפסק וכן פרשוה גדולי הרבנים ועוד שאף דרך המגנח והמיילל כך הוא ודי לבא מן הדין להיות כנדון וכבר הארכנו בזה באחרון של סוכה נ"ג ב'.

זהו ביאור המשנה והעולה ממנה לענין פסק ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם.

שופר זמן תקיעתו אינו אלא ביום ואם תקע בלילה לא יצא ובמקום אחר התבאר שאם השכים ותקע אם עלה עמוד השחר יצא:

בפרש"י בד"ה שלש של שלש שלש תקיעה כו' ובד"ה אין בידו אלא א' דפסוקי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שיעור תרועה כו' בקסרי קשר"ק קש"ק קר"ק כו' כצ"ל:

בא"ד וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך כו' דא"כ נעשית תקיעה ולא שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה כו' עכ"ל וקשה לדבריהם למה לא יהא מאריך בשבר א' כג' כוחות של כל שהוא דהא שברים משום גנוחי הוה וא"כ תקיעה דשברים לא הוי אלא כג' גניחות שהם גדולים יותר מג' כוחות של כל שהוא כמ"ש התוס' גופיה לקמן דצריך להאריך בתקיעות קש"ק כג' שברים כו' ואפשר שעל זה כוונו התוס' לומר ונראה שחייב אדם להאריך כו' ובתקיעות של קש"ק כשיעור ג' שברים כו' דהשתא אין לחוש אם עושה שבר א' כג' כוחות של כל שהוא ושוב מצאתי בהגהת אשר"י שדקדק כן על דברי הרא"ש ע"ש:

בא"ד שפי' בערך ערב דהלין דמחמרי ועבדי שלשים כו' ואלין י' אינון כשגומרין כל כו' אזכרונות ואשופרות קשר"ק כמו במלכיות דהשתא כו' אלמא בעידן צלותא כו' ומתחיל הקשקי"ם או כשמסיים הקשקי"ם כו' כצ"ל:

רש"י במשנה ד"ה אין בידו. דפסוקי תקיעה כו'. לפי המסקנא לעיל (כז כח) דתחלה בלא סוף או איפכא לא כלום הוא לא היה צריך לזה ע"ש:

גמרא תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי כו'. לכאורה יקשה א"כ מדוע קאמר תקיעה בל"י. ואולי בכדי שלא נטעה דר"ל כולהו שש תקיעות (וכפי' הרמב"ם באמת) לכן אמר תקיעה בל"י להורות דלא דבר רק מתקיעה אחת דכל בבא וכפרש"י:

תוס' בסה"ד שיעור. וצריך לדקדק באותן שלשים קולות כו' שכשמסיים השלשה קשרקים. כצ"ל:

בתוי"ט ד"ה ומשך בשניה (בסופו). דקאי אסיפא ליחיד שברך ואח"כ כו'. שגגה פלטה הקולמוס דיחיד אף אם היה לו שופר אינו תוקע על סדר הברכות כדמסקינן לקמן:

רש״י ד״ה ותנא ברא כו' חדא מילתא אמרי. נ״ב דשיעור תקיעה כתרועה אלא דשיעורו של זה אינו שיעורו של זה כדמסיק דבהא ודאי פליגי [ועי׳ ר״ן]:

מתני' שיעור תרועה כשלש יבבות. אף דתרגום תרועה יבבא צ"ל דאין יבבא דמתני' כיבבא דתרגום וכעין מה דאמרינן לשון תורה לחוד ולשון גמ' לחוד [חולין דף קלז ע"ב] הרא"ם בראשית א יא ד"ה לא דשא לשון עשב:

במשנה סדר תקיעות ג' של ג' ג' שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבו'. בגמרא יליף מקרא הא דבעינן בסדר תקיעות ג' של ג' ג' אבל הסיפא דשיעור תקיעה כשיעור תרועה לא אשכחן שום קרא ונראה דוחק לומר דשיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם ועוד דא"כ אכתי אמאי תלה שיעור תקיעה בתרועה. ונלע"ד בזה דודאי שיעור תרועה מסברא ילפינן לה דכיון דתרועה מתרגמינן יבבא ולשון יבבא היינו גנוחי גנח או ילולי יליל כפירש"י בסמוך וגנוחי היינו כדרך חולים שגניחותן הוא בקולות ארוכים והיללה היא כדרך המתאנחין שמיבבין בקולות קצרות סמוכות. ולפ"ז שפיר מצינן למימר שאין דרך גנוחי וילולי פחות מג' פעמים רצופות ולבתר דקי"ל שיעור תרועה מהך סברא ממילא ידעינן נמי ששיעור תקיעה כתרועה דכיון דכתיב יום תרועה אלמא דתרועה עיקר ותקיעה טפלה לה אינו בדין שיהא הטפל ארוכים מהעיקר ומדלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש שיעור תקיעה ע"כ דשיעור תקיעה ותרועה שווין הן כנ"ל:

ובזה נתיישב לי הא דרמינהו בסמוך ברייתות אהדדי בשיעור תקיעה ומשני להו אביי בשינויא דחיקא דתנא דמתני' חשיב תקיעות דכולהו בבי ובתר הכי רמינן ברייתות אהדדי לענין שיעור תרועה ומשני להו אביי גופא דבהא ודאי פליגי אי גנוחי גנח או ילולי יליל. ולפ"ז הוי קשיא לי טובא מאי דוחקא דאביי לשנויי מעיקרא דתנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי דבלא"ה הוי מצי לשנויי שפיר דתנא דידן נמי דחדא בבא קחשיב אלא דסבר דשיעור תרועה היינו ילולי יליל שהן ג' כוחות בעלמא. ולפ"ז ג' תרועות הוי ט' כוחות והיינו דקאמר דשיעור תקיעה כג' תרועות שהן ג"כ ט' כוחות ותנא דברייתא סבר דשיעור תרועה היינו ג' גניחות שהן ט' כוחות קצרות ומש"ה קתני שפיר דשיעור תקיעה כתרועה אחת ולעולם דלכ"ע דשיעור תקיעה הן ט' כוחות. אח"ז ראיתי שהראב"ד ז"ל כתב באמת דלמסקנא דאביי הדר ביה ממאי דאמר מעיקרא אלא דלענ"ד לישנא דגמרא לא משמע הכי:

אמנם למאי דפרישית א"ש טובא לפי שאין שום סברא לומר דשיעור תקיעה תהא יותר ארוכה משיעור תרועה דידה כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה שיעור תרועה וכו' פי' בקונטרס שלשה קולות בעלמא כל שהוא כו' וצריך ליזהר שלא יאריך בשברים כו' דא"כ נעשה תקיעה כו' וריב"א וריב"ם מפרשי דשיעור יבבא שלשה כוחות של כל שהוא כו' ולפירושם אין לחוש אם מאריך בשברים כו' עכ"ל. פי' דעיקר החילוק שבין פירש"י ובין פי' ריב"א וריב"ם היינו דלפירש"י ג' יבבות שהן ג' קולות בעלמא כל שהוא היינו שהן רצופות וסמוכות לגמרי בלי הפסק ומש"ה צריך ליזהר בשברים שלא יאריך בשבר א' בג' קולות כל שהוא דא"כ נעשית תקיעה דתקיעה כיון שהיא פשוטה מסתמא לא שייך בה הפסק כלל. משא"כ לפי' הריב"א וריב"ם דיבבא היא שלשה כוחות שהם ע"י הפסק בין כל כח וכח וא"כ לפירושם אין לחוש להאריך בשברים כיון דאכתי לא דמי לתקיעה כך היה נ"ל בכוונת התוס'. אלא שראיתי בל' הטור וב"י סי' תק"ץ שדעת ריב"א וריב"ם כבעל העיטור דלשיטתו לא פליגי הנך ברייתות כלל לענין שיעור התרועה אלא מהות התרועה אם היא ע"י הפסקה קצת או סמוכה לגמרי. ולדעתי אם לכך נתכוונו תו לא הו"ל לסתום כ"כ אלא לפרש. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל על מה שכתבו התוס' לשיטת רש"י דצריך ליזהר שלא יאריך בשברים כבר הרגיש הב"י בזה בסימן הנזכר וע"ש מה שתירץ ולמאי דפרישית נתיישב יותר ודו"ק:

בא"ד ועכשיו נוהגים כו' ובתפילה תוקעים המלכיות קשר"ק וזכרונות קש"ק והשופרות קר"ק. וכתב הרי"ף שמה שאין תוקעין בשעת התפילה כמו שתוקעין על סדר הברכות כשהם יושבין היינו כדי שלא להטריח הציבור ע"ש ומה שיש לדקדק עוד בזה וכן מה שהנהיג ר"ת יבואר קצת לקמן בהא דאתקין רבי אבהו בקסרי עיין עליה:

בגמרא אמר אביי תנא דידן קחשיב תקיעה דכלהו בבי כו' כבר כתבתי דלכאורה נראה דוחק גדול דלאיזה צורך קתני תנא דמתני' בהאי סדרא דכולה בבי וטפי הו"ל למיתני דחד בבא וליכא למימר דנקיט ליה בהאי סידרא דכולהו בבי לאשמעינן דצריך שיאריך בכל תקיעה כשיעור תרועה דהאי בבא גופיה בין בקשר"ק ובין בקש"ק ובין בקר"ק אלא דלקמן בשמעתין משמע דר' אבהו הוא דאתקין לתקוע משמע מקמי תקנתיה דרבי אבהו לא היו עושין כן. אם לא שנאמר דלמסקנא דלקמן לא חידש ר' אבהו בתקנתו אלא לתקוע קשר"ק אבל בקש"ק וקר"ק אפשר היו עושין ג"כ אפילו בימי משנה וא"כ א"ש דחשיב תנא דידן תקיעה דכולהו בבי היינו כדפרישית לאשמעינן דצריך שיאריך בתקיעה כשיעור תרועה דהאי בבא כנ"ל. ונתיישב יותר לשיטת רבינו האי גאון שכתב ג"כ דקודם תקנת ר' אבהו נמי יש מקומות שהיו מריעין בגנוחי גנח ויש מהם בילולי יליל. ולפ"ז בפשיטות מצינו למימר שיש שהיו תוקעים בבא אחת בגנוחי גנח ואינך בילולי ילול או איפכא ודו"ק:

בגמרא תקיעה דכולהו בבי: אכתי צריך טעם למה נקט תקיעה לשון יחיד ותרועות לשון רבים לכן מדויק יותר גרסת המשנה במשניות שכתוב שם תקיעות לשון רבים:

חד בבא ותו לא: הרמב"ם בחבורו כתב דשיעור תקיעה כחצי תרועה משום דמפרש תקיעה דכולהו בבי דהיינו השש תקיעות הם כשלש תרועות וכמו שכתב הר"ן בשמו ולפ"ז פליגי מתניתן וברייתא דלמתניתן שיעור תקיעה כחצי תרועה ולתנא ברא שיעור תקיעה כתרועה שלמה אכן לפ"ז צ"ע מה דאמר אביי לקמן בהא ודאי פליגי ופירש רש"י אע"ג דאוקימתא ברישא לא פליגי אבל בסיפא ודאי פליגי והיינו רש"י לשיטתו דלפירושו לא פליגי ברישא אבל לפי' הרמב"ם דברישא ג"כ פליגי איך שייך הלשון בהא ודאי פליגי:

בתוס' ד"ה שיעור. וצריך ליזהר בשברים: במהרש"א הקשה דלמה לא יאריך בשבר הרי אם תרועה שברים הוא א"כ אין שבר אחד כתקיעה ועיין מה שתירץ. וביום תרועה כתב שאי אפשר לומר כתירוצו וגם בהגהת אשרי הקשה על הרא"ש כן אבל לענ"ד כוונת התוס' והרא"ש כמו שכתב הריטב"א קושיא זו בזה הלשון ואיך יהיה שבר דתנא ברא כתקיעה דתנא דידן עכ"ל והוא קרוב למה שתירץ הב"י על קושיא זו בסי' תק"ץ ע"ש:

בא"ד. אי אפשר לומר כן: לענ"ד יש ראיה לפי' רש"י ממה דתנן במנחות (פ"ג) שני סדרים מעכבים זה את זה שני בזיכים מעכבים זא"ז הסדרים והבזיכים מעכבים זה את זה הרי דהיכי דקאי על א' קתני זה לחוד וזה לחוד הכי נמי הוי צריך למתני הברכות מעכבות זו את זו התקיעות מעכבות זא"ז ומדקתני התקיעות והברכות מעכבין זא"ז דומיא דהסדרים והבזיכין מעכבין זא"ז וכפי' רש"י ועיין מה שכתבתי לקמן (דף ל"ד) ביישוב קושיית התוס':

(לג ב תוספות) ד"ה שיעור וכו' דפעיא אמיה כסיסרא.—כ"ה בערוך, ומקורו בפי' ר"ח סוף המסכת. והענין תמוה שיתקנו כנגד פעיות אמו של אותו רשע. ומצאתי באיזה מאסף, שיש להגיה "דפעיא אמנו שרה". וכעין זה בפר"א פל"ב: בכתה ג' בכיות כנגד ג' תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות.

קטן שהגיע לחינוך. מתעסקין בהן שילמדו וכל שכן שאין מעכבין: מתעסק הוא דלא. שאינו מתכוין לתקיעה ואפילו דלאו מצוה אלא מנבח נבוחי או שהיה נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה אבל תוקע לשיר שמתכוין לתקיעה בעלמא יצא: תנא סיפא נמי מתעסק. ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא: מתני' סדר תקיעות שלש כו'. אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות: שלש של שלש שלש. תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת: שלש יבבות. שלש קולות בעלמא כל שהוא: תקע בראשונה. פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה: ומשך בשניה. תקיעה של אחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות: אין בידו אלא אחת. דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן: מי שבירך. התפלל תפלת מוספין ובירך תשעה ברכות: תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות: גמ' תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי. והכי קאמר שיעור שלש תקיעות כשלש התרועות: ותנא ברא קא חשיב דחדא בבא. שיעור התקיעה כשיעור התרועה ותרוייהו חדא מילתא אמרי: שברים. ארוכים מיבבות: אמר אביי בהא ודאי פליגי. אע''ג דאוקימנא דברישא לא פליגי על כרחך בהא סיפא פליגי דלית לשנויי בה מידי והיינו פלוגתא: דמתרגמינן. תרועה יבבה ובאימיה דסיסרא כתיב נמי האי לישנא ותיבב: מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח. כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן: ילולי יליל. כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה:

שיעור תרועה כשלש יבבות. פירש בקונטרס שלשה קולות בעלמא כל שהוא ולקמן (דף לד.) אמרינן דאתקין רבי אבהו בקסרי קשר''ק קש''ק קר''ק משום דמסופק בתרועה דקרא אי תרועה ממש מה שאנו קורין תרועה דהוא ילולי יליל או שברים דגנוחי גנח או שברים ותרועה שניהם צריך לתרועה דדלמא גנוחי גנח וילולי יליל וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות ונראה שחייב אדם להאריך בתקיעה של קשר''ק יותר משל קש''ק ובשל קש''ק יותר משל קר''ק דהא שיעור תקיעה כתרועה וקשר''ק אנו עושים משום ספיקא דגנוח ויליל נמצא שצריך להאריך בתקיעות של קשר''ק כשיעור שלשה שברים וג' יבבות ובתקיעות של קש''ק כשיעור ג' שברים דהא עבדינן קש''ק משום ספיקא דגנוחי גנח ובתקיעות של קר''ק כשיעור תרועה שהוא ילולי יליל ומיהו אם מאריך בכל התקיעת כתקיעות קשר''ק אין לחוש דיכול להאריך כמו שירצה כדתנן ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ומטעם זה נמי אין לחוש אם עשה ארבעה וחמשה שברים שהשברים במקום תרועה והוי לה תרועה אריכתא כמו שאנו מאריכין ביבבות וריב''א והר''י בן הר''ר מאיר מפרשים דיבבא היא שלש כחות של כל שהוא נמצאת תרועה תשע כחות ושיעור תקיעה כך היא ולפירושם אין לחוש אם מאריך קצת בשברים וצריך למשוך לתקיעה של קשר''ק לפירושם כשיעור ג' שברים ותשע כחות ומי שלא משך התקיעות כשיעור הזה ומשך קצת בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר ורבינו חננאל פי' כפירוש הקונטרס ועכשיו נוהגין לתקוע בישיבה לאחר קריאת התורה שלשים קולות ג' קשר''ק וג' קש''ק וג' קר''ק ובתפלה תוקעין אמלכיות קשר''ק ואזכרונות קש''ק ואשופרות קר''ק ולפום סוגיא דכולה פירקין היה ראוי לתקוע בשעת תפלה אמלכיות קשר''ק קש''ק קר''ק וכן אזכרונות וכן אשופרות או לאחר תפלה כולהו אבל קודם תפלה לא אשכחן כדתנן מי שבירך ואח''כ נתמנה לו שופר אלא אשכחן בפרק קמא לעיל (דף טז.) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והיינו כדעבדינן ומיהו לכאורה נראה לתקוע בתפלה כמו כן אמלכיות זכרונות ושופרות קשר''ק קש''ק קר''ק אכל חד וחד כדי לצאת מספק דרבי אבהו ובערוך פי' שהיו עושין כן שפי' בערך ערב דהלין דמחמרי [ועבדי] שלשים כדיתבין ושלשים בלחש ושלשים על הסדר כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא ואלין [עשרה] אינון כשגומרין כל התפלה קול תקיעיא דיחידאי מיתבעי למיהוי [עשרה] תשר''ת תש''ת תר''ת והם מאה ועל מנהג שלנו היה תמיה ר''ת דקשר''ק של מלכיות וקש''ק דזכרונות וקר''ק דשופרות סותרין זה את זה דאי גנח ויליל כולהו בעי למיעבד קשר''ק ואי גנח לחוד כולהו בעי למיעבד קש''ק ואי יליל כולהו קר''ק והנהיג רבינו תם במקומינו לתקוע גם אזכרונות ואשופרות קשר''ק כמו במלכיות דהשתא נפיק מכל ספיקי וליכא אלא הפסק ובהכי סגי שלא לשנות המנהג ביותר דהא אמרינן שמע תשע תקיעות בט' שעות ביום יצא ונראה שיש קצת ליתן טעם על המנהג שלנו דסבר לה כמאן דאמר בסמוך אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים וכיון שעשו בישיבה כל הספיקות של תורה ושל סופרים לא חשו לחזור ולעשות בשעת תפלה אלא ספיקא דאורייתא ובקדושת דאגן הסהר שעשה ר' שמשון ב''ר יונה כתיב נוי ארבעים קולות בהריענו והיינו כמנהגינו וכן בסדר רב עמרם אלא שכתב דבסוף מריע תרועה אחת בלא תקיעה וא''ת אהנך דישיבה היכי נפיק הא תניא בס''פ (דף לד:) תקיעות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו אלמא בעידן צלותא בעי למיעבד לאו פירכא היא דאע''ג דמשמע מתוך פי' הקונטרס דאם בירך ולא תקע או תקע ולא בירך פירוש בירך מלכיות זכרונות ושופרות אי אפשר לומר כן דהתניא לקמן (שם) שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין כשהוא הולך הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין ותנן מי שבירך ואח''כ נזדמנה לו שופר משמע שבלא שופר יכול לברך אלא תקיעות וברכות מעכבות זו את זו היינו שהתקיעות מעכבות זו את זו והברכות מעכבות זו את זו כשמברך מלכיות זכרונות ושופרות יברך שלשתן או לא יברך כלל וכן תקיעות שברים תרועות אם בקי בשלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע וצריך לדקדק באותן שלשים קולות שאנו תוקעין בישיבה שכשמסיים השלשה קשרקי''ם ומתחיל הקשקי''ם או כשמסיים הקשקי''ם ומתחיל הקרקי''ם למה לי שתי תקיעות זו אחר זו ממה נפשך יפטר בתקיעה אחת דאי גנח ויליל הרי יצא בשלשה קשר''ק ואי גנח לחוד אותה תקיעה אחרונה של קשר''ק אחרון תעלה לו למנין קש''ק וכן אם יליל אותה תקיעה אחרונה של קש''ק אחרון תעלה לו למנין קר''ק ושמא כיון שעשו התקיעה לשם פשוטה שאחר התרועה לא רצו שתעלה לשם פשוטה שלפניה ומיהו אשכחן ומשך בשניה כשתים שהיתה עולה לשתים אי לאו משום דפסוקי תקיעה בתרתי לא מפסקינן: