ראש השנה לד ע"א

דף לד - א

שאין תלמוד לומר, שהרי אין צורך לומר "בחדש השביעי", שהרי כבר נאמר "ביום הכיפורים", והכל יודעים שיום הכיפורים הוא בחדש השביעי!

ומה תלמוד לומר, ולאיזה צורך נאמר "בחדש השביעי"?

לומר לך, שיהו כל תרועות החדש השביעי - זה כזה.

וכשם שבתרועה של יום הכיפורים, תוקעים תקיעה פשוטה לפניה ולאחריה, אף בראש השנה עושים כן.

ומנין לשלש, שתוקעים שלש סדרות של תקיעות [למלכיות, זכרונות, ושופרות] שכל סדר הוא של שלש שלש תקיעות, דהיינו כל סדר תוקעים תקיעה, תרועה, ותקיעה [כפי שהתבאר לעיל]? תלמוד לומר:

[א] בענין היובל נאמר [שם]: "והעברת שופר תרועה".

[ב] בענין ראש השנה נאמר [ויקרא כג כד]: "שבתון זכרון תרועה".

[ג] עוד נאמר בענין ראש השנה [במדבר כט]: "יום תרועה יהיה לכם".

וכאשר נצרף את המקראות האמורים בראש השנה וביובל, נמצא שהוזכרו שלש פעמים תרועות במקרא, ללמד שתקעו שלשה סדרים, בין בראש השנה, ובין ביובל.

אך יש לשאול: הרי שלשת התרועות הללו לא נאמרו בענין אחד.

ומנין ליתן את האמור, התרועה האמורה במקרא, של זה שבראש השנה, בזה, ביובל.

ואת התרועה של זה שביובל, בזה, בראש השנה?

וכאילו נכתב שלש פעמים "תרועה", בין בראש השנה ובין ביובל. ^[59]

תלמוד לומר, לכך נאמר "שביעי" ["בחדש השביעי"] בראש השנה, ו"שביעי" ביובל.

ללמד גזירה שוה. וכל מה שאמור בזה, הרי הוא כאמור גם בחבירו.

הא כיצד? כמה תוקעים בסיכום?

שלש סדרות [שבכל אחת מהן יש שלש תקיעות], שהן בסך הכל תשע תקיעות.

ושיעור תקיעה כתרועה.

ושיעור תרועה כשלשה שברים. ^[60]

ומקשינן על דברי הברייתא: האי תנא, מעיקרא מייתי לה בהקישא. בתחילת הברייתא התנא לומד שראש השנה שוה ליום הכיפורים מהיקש, שנאמר בענין היובל "בחדש השביעי" [ומילים אלו מיותרות, ובאו] ללמד שיהיו כל תקיעות החדש השביעי שוים.

ואילו השתא, בסוף הברייתא, מייתי לה בגזירה שוה. התנא למד שכל התרועות האמורות בזה הרי הם כאמורות בחבירו, בגזירה שוה, שנאמר "שביעי" בראש השנה, ו"שביעי" ביום הכיפורים.

ונמצא, שדברי התנא סותרים זה את זה! שהרי מאחר שהוקשו כל התרועות שבחדש השביעי זה לזה, בעל כרחך כל התרועות האמורות בזה נאמרו גם בחברו, שאם לא כן קשה: הרי בראש השנה נאמרו שתי תרועות, וביום הכיפורים נאמרה אחת, ואין הם שוים! אלא בהכרח אתה צריך לתת את של זה בזה! ^[61]

ומתרצינן: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר: אי לאו גזירה שוה, אילו לא נאמר למשה בסיני ללמוד "שביעי" "שביעי" לגזירה שוה, אין אדם לומד גזירה שוה מדעתו.

ואז, הוה מייתינא לה בהיקישא, הייתי לומד זאת מדעתי בהיקש.

[שנאמר ביובל "בחדש השביעי", לומר שיהיו כל תרועות החודש השביעי זה כזה], מפני שאדם יכול ללמוד היקש מדעתו אף במה שלא קיבל מרבותיו.

אבל, השתא, דאתיא גזירה שוה [הלכה למשה מסיני] ולימדה אותנו שדיני התרועה שבראש השנה ושביובל שוים, ממילא הקישא לא צריך.

הגמרא מביאה ברייתא הלומדת שתוקעים תקיעה פשוטה לפני התרועה ולאחריה ממקום אחר:

והאי תנא שבברייתא שלפנינו, מייתי לה לומד זאת בגזירה שוה מהתקיעות שתקעו במדבר כדלהלן:

דתניא:

נאמר [במדבר י]: "וידבר ה' אל משה לאמר, עשה לך שתי חצוצרות כסף. והיו לך למקרא העדה [לקרוא לסנהדרין ולעם על ידי החצוצרות] ולמסע את המחנות".

בשעת מסע המחנות היו תוקעים בהם לסימן שידעו שצריכים לנסוע.

ונאמר [שם פסוק ה]: "ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה".

ושנו בברייתא: אף על פי שנאמר "ותקעתם תרועה" אין הכוונה שתתקעו תרועה בלבד, אלא לשון תקיעה ["ותקעתם"] בפני עצמה היא, ותרועה בפני עצמה היא.

וכך כוונת הכתוב:

"ותקעתם" - תקיעה.

ואחר כך הריעו - "תרועה".

והברייתא תמהה: אתה אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה?! או, אולי, מה שאמרנו אינו נכון, אלא תקיעה ותרועה אחת היא, וכך אמר הכתוב "היו תוקעין תרועה"!

עונה הברייתא: כשהוא [כשהכתוב] אומר [בהמשך הפרשה, בפסוק י]: "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו".

הוי אומר שלשון תקיעה, בפני עצמה היא.

ולשון תרועה, בפני עצמה היא. שהרי אם אף על תרועה אפשר לומר "תתקעו", איך נפרש את הכתוב "תתקעו ולא תריעו", הרי התקיעה היא היא התרועה! ^[62]

ומכאן שלפני המסעות תקעו ואף הריעו.

וכך אמר הכתוב: "ותקעתם" - תקיעה. והריעו - "תרועה". "ונסעו המחנות החונים קדמה".

ומנין שפשוטה לפניה, לפני התרועה?

תלמוד לומר: "ותקעתם", ואחר כך נאמר " תרועה".

ומנין שפשוטה לאחריה?

תלמוד לומר [שם פסוק ו]: "תרועה יתקעו למסעיהם".

"תרועה" נאמרה ראשונה, ואחר כך נאמר "יתקעו".

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך ללמוד זאת מסדר הפסוק "תרועה יתקעו".

אלא, הרי הוא, הכתוב, אומר שם:

"ותקעתם תרועה - ונסעו המחנות החונים קדמה [במזרח] ".

"ותקעתם תרועה שנית - ונסעו המחנות החונים תימנה [בדרום] ":

שאין תלמוד לומר "שנית".

אין צורך לומר "ותקעתם שנית", שהרי הכתוב כבר אמר שתקעו תקיעה אחת לפניה, ונסעו המחנות שבמזרח. וגם אילו לא נאמר כאן "ותקעתם שנית", גם היה מובן מאליו שזו היא התקיעה השניה.

ויש לשאול: ומה תלמוד לומר, לאיזה צורך נאמר "שנית"?

אלא, זה בנה אב, זה מלמד, שכל מקום שנאמר "תרועה" - תהא תקיעה שניה לה, אחריה.

וכך אמר הכתוב: "ותקעתם תקיעה שנית לתרועה". ^[63]

וממשיכה ושואלת הברייתא:

אין לי מקור לומר שתוקעים תקיעה פשוטה לפני התרועה ולאחריה, אלא במדבר בלבד.

אבל, בראש השנה - מנין?

תלמוד לומר, לכך נאמר "תרועה" בענין ראש השנה, ו"תרועה" במדבר, ללמוד זה מזה בגזירה שוה.

וממשיכה הברייתא:

ושלש תרועות נאמרו בראש השנה: א. "שבתון זכרון תרועה" [ויקרא כג].

ב. "יום תרועה" [במדבר כט].

ג. "והעברת שופר תרועה" [ויקרא כה]. ופסוק זה נאמר בענין יום הכיפורים שביובל. אך לומדים את ראש השנה מיום הכיפורים בגזירה שוה.

ושתי תקיעות לכל אחת ואחת, תקיעה לפני כל תרועה ותקיעה לאחריה.

מצינו [נמצאנו] למדין שבסך הכל שלש תרועות ושש תקיעות נאמרו בראש השנה.

ואף על פי שדרשנו את שלושת התרועות האלו, לומר שתוקעים שלש סדרים, בכל זאת, אין כל התקיעות הללו מדברי תורה. אלא, חלקם הוא מן התורה, וחלקם מדרבנן, שאמרו לתקוע על סדר מלכיות זכרונות ושופרות, ודרשו מהפסוק כדבריהם, כדי להסמיך ולחזק את תקנתם. וכדלהלן:

שתים, שתי תרועות נדרשות מדברי תורה.

ואחת, מדברי סופרים:

[א] "שבתון זכרון תרועה" [ב] "והעברת שופר תרועה" -

פסוקים אלו נדרשים מדברי תורה, כנגד שתי תרועות.

אבל הפסוק השלישי "יום תרועה יהיה לכם"

- לתלמודו הוא בא, הרי הוא בא לצורך גזירה שוה "תרועה תרועה" ממדבר. ללמדנו שתוקעים תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. ואי אפשר למנות אותו במנין התרועות שבראש השנה.

רבי שמואל בר נחמני אמר בשם רבי יונתן: תרועה אחת מדברי תורה, ושתים מדברי סופרים:

הפסוק "והעברת שופר תרועה", נדרש מדברי תורה לחיוב תרועה אחת. ואילו הפסוקים: [א] "שבתון זכרון תרועה", [ב] ו"יום תרועה יהיה לכם" - לתלמודו הוא בא, נכתבו כדי ללמוד מהם דבר הלכה כדלהלן.

והוינן בה: אמנם מובן שפסוק אחד לתלמודו הוא בא, שצריך את הפסוק ללמוד "תרועה תרועה" לגזירה שוה מן המדבר [שתוקעים תקיעה לפני התרועה ותקיעה לאחריה].

אבל על רבי יונתן שאמר ששני כתובים באו לתלמודם, יש לשאול:

מאי "לתלמודו הוא [הפסוק השני] בא"?

ומשנינן: מיבעי, צריך פסוק אחד מהם ["יום תרועה"], ללמד שתוקעים ביום ולא בלילה. והשני לגזירה שוה.

ומקשינן: ואידך, ותנא קמא, שדרש שתי תרועות מדברי תורה, ביום ולא בלילה מנא ליה, מנין הוא למד שתוקעים ביום ולא בלילה? [הרי לדעתו הפסוק "יום תרועה" לא נכתב לצורך לימוד זה!]

ומתרצינן: נפקא ליה דין זה יצא לו מן הפסוק "ביום הכיפורים [של יובל] תעבירו שופר".

ודרש ביום הכיפורים ולא בליל הכיפורים. ודיני תקיעת ראש השנה נלמדים מתקיעת היובל בגזירה שוה "שביעי" "שביעי", וכדלעיל.

ותמהינן: אי מ"ביום הכיפורים" יליף, אם התנא ששנה את הברייתא הזאת אף הוא לומד את דיני תקיעת ראש השנה בגזירה שוה מתקיעת יום הכיפורים. אם כן יש לשאול:

מדוע הוצרך התנא ללמוד גזירה שוה ממדבר ["תרועה תרועה"] שתוקעים תקיעה פשוטה לפני התרועה, ותקיעה פשוטה לאחריה?

נגמור נמי מינה. נלמד בגזרה שוה מיום הכיפורים גם לענין שתוקעין פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה!

שהרי ביום הכיפורים של יובל נאמר "והעברת שופר תרועה", ונאמר "תעבירו שופר", והעברה זו היינו תקיעה פשוטה [וכפי שאמרה הגמרא לעיל לג ב].

ומתרצינן: התנאים ששנו את הברייתא הזאת [תנא קמא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה. והאחרים], "והעברת" "תעבירו" לא משמע להו. אין הם מפרשים את המילים "והעברת" ו"תעבירו" מלשון תקיעה פשוטה.

ומקשינן: אלא מאי דרשי בהו? מה הם דורשים מכך שאמר הכתוב:

[א] "והעברת"

[ב] "תעבירו"

ומתרצינן:

[א] "והעברת" - דורשים כדרב מתנא.

דאמר רב מתנא: "והעברת", מלמד שצריך לתקוע בשופר דרך העברתו, כדרך שהשופר "עובר", גדל בראשו של האיל.

מכאן שאם הפך את השופר, דהיינו הרחיב את חלקו הצר, והצר את הרחב, ותקע בו - לא יצא. [כדלעיל כז ב].

[ב] "תעבירו" - נכתב פעם שניה, כי אילו נאמרה פעם אחת בלבד לשון העברה, היינו טועים ומפרשים דקאמר רחמנא נעבריה ביד.

שכוונת הכתוב לומר שצריך להעביר את השופר ביד, ואין הכוונה שצריך לתקוע, לכן נאמר לשון העברה פעמיים, ללמד מיתור הפסוק שהכוונה לתקיעה דרך העברה, כלומר, תקיעה בשופר שאינו הפוך. ^[64]

ומקשינן: ואידך, יש להקשות על התנא ששנה את הברייתא הקודמת דלעיל, שדרש "והעברת" "והעבירו" מלשון תקיעה פשוטה. ולמד מכאן שתקעו תקיעה פשוטה לפניה ולאחריה:

הרי שני דברים למדנו עכשיו מלשון העברה:

[א] דרך העברתו ולא הפוך. [ב] שאין כוונת הכתוב להעברה ביד!

ולדברי התנא שבברייתא דלעיל, הרי אין לשונות ההעברה הללו מיותרים, ומנין נלמד לדבריו את שני הדברים הללו?

ומתרצינן:

[א] את דינו של רב מתנא [שצריך לתקוע דרך העברתו] למד התנא דלעיל מדשני קרא בדיבוריה.

מזה שהפסוק שינה בלשונו ולא אמר "ותקעתם", אלא "והעברתם", משמע שחוץ ממה שלמדים מכאן לתקיעה פשוטה, למדים משינוי הלשון שצריך לתקוע דרך העברה.

[ב] הלימוד השני שלמדנו, שאין כוונת הכתוב להעברה ביד, הוא מיותר לדעת התנא דלעיל. כי תעבירו ביד - לא מצית אמרת. אינך יכול לומר שכוונת הכתוב היא להעברה ביד, דגמר העברה העברה ממשה, מפני שלמדים את ההעברה האמורה כאן מן ההעברה הכתובה במשה רבינו, כדלהלן: כתיב הכא [כאן]: "והעברת שופר תרועה".

וכתיב התם [שמות לו]: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה".

מה להלן, בקול. כשם שההעברה האמורה שם היתה על ידי קול [ולא העברה ביד].

אף ההעברה האמורה כאן, ביום הכיפורים, היא בקול ולא ביד.

והגמרא מקשה על התנא ששנה את הברייתא האחרונה, שלמדים תקיעה לפניה ולאחריה בגזירה שוה ממדבר:

ומקשינן: ולהאי תנא, דמייתי לה ממדבר, לתנא הזה שלמד זאת בגזירה שוה ממדבר.

אי, אולי נאמר, מה להלן חצוצרות, כשם שהתרועה המוזכרת במדבר היתה על ידי חצוצרות, כך, אף התרועה המוזכרת כאן בראש השנה, היא על ידי חצוצרות!

ומנין לנו שהתרועה שהוזכרה בראש השנה היא בשופר?

ומתרצינן: תלמוד לומר [תהלים פא]: "תקעו בחדש [בראש חדש] שופר, בכסה ליום חגנו" - בחג שהירח מתכסה בו.

ואי זהו חג שהחדש [שהירח] מתכסה בו?

הוי אומר: זה ראש השנה! שהוא החג היחידי שחל בראש חדש!

וקאמר רחמנא באותו פסוק: "תקעו שופר".

ומכאן שהתרועה שהוזכרה בראש השנה נעשתה בשופר.

העולה מדברי הגמרא הוא, שמדאורייתא תוקעים בראש השנה תקיעה תרועה ותקיעה. ונחלקו בדבר:

יש אומרים, שמדאורייתא תוקעים שני סדרים של תקיעה תרועה ותקיעה.

ורבנן תיקנו לתקוע במלכויות זכרונות ושופרות, דהיינו שלשה סדרים של תקיעה תרועה ותקיעה.

ויש אומרים שמדאורייתא תוקעים סדר אחד של תקיעה תרועה ותקיעה בלבד, והשאר מדרבנן.

הסוגיא שלפנינו דנה כיצד תוקעים את סדר תקיעה תרועה ותקיעה:

אתקין [הנהיג] רבי אבהו בקסרי שיהיו תוקעים כסדר הזה: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה.

ותמהינן על הנהגתו של רבי אבהו: מה נפשך, איך רבי אבהו סובר?

אי ילולי יליל, אם לדעתו תרועה שהוזכרה בתורה היא יללה בקולות קצרים [כדעת משנתנו] - לעביד, יעשו תקיעה תרועה ותקיעה, בלא שברים!

ואי גנוחי גנח, ואם דעתך כדעת הברייתא [לעיל לג ב] שתרועה היא גניחות ארוכות קצת - לעביד, יעשו תקיעה, שלשה שברים, ותקיעה, בלא תרועה!

ומדוע תיקן רבי אבהו שיתקעו גם שברים וגם תרועה? ומתרצינן: מספקא ליה, רבי אבהו הסתפק מה היא תרועה האמורה בתורה, אי גנוחי גנח, אי ילולי יליל. האם היא גניחות ארוכות דהיינו שברים, או יללות קצרות דהיינו תרועה.

ולכן הנהיג שיתקעו שברים ותרועה.

מתקיף לה רב עוירא: מאחר שרבי אבהו הסתפק מה היא התרועה האמורה בתורה, אם כן: ודלמא ילולי הוה, שמא התרועה היא יללה קצרה ולא שברים. והתורה אמרה לתקוע תקיעה פשוטה סמוך לתרועה. ואילו כאשר האדם תוקע תקיעה שברים תרועה כפי תקנת רבי אבהו, הרי הוא קא מפסיק על ידי שלשה שברים בין התרועה לבין התקיעה שלפניה!

ואין התקיעה סמוכה לתרועה!

ומתרצינן: כדי לצאת מידי החשש הזה, הנהיג רבי אבהו דהדר עביד, שאחרי שתקע התוקע תשר"ת [ת'קיעה ש'ברים ת'רועה ת'קיעה] היה חוזר ותוקע תקיעה, תרועה, ותקיעה. ולא היה מפסיק בין התקיעה לתרועה.

מתקיף לה רבינא: ודלמא שמא התרועה האמורה בתורה גנוחי הוה, היא גניחות, דהיינו שברים, ולא מה שנקרא אצלנו תרועה.

והתורה אמרה לתקוע תקיעה פשוטה מיד לאחר השברים.

ואילו כאשר האדם תוקע תקיעה, שברים תרועה, ותקיעה [כפי תקנת רבי אבהו] הרי קא מפסקא, מפסיקה התרועה בין השברים לבין התקיעה שאחריה, ואין התקיעה סמוכה לשברים! ^[65]

ומתרצינן: כדי לצאת מידי חשש זה, הנהיג רבי אבהו דהדר עביד תש"ת - שאחרי שתקעו תשר"ת [ת'קיעה ש'ברים ת'רועה ת'קיעה] היו חוזרים ותוקעים תש"ת [ת'קיעה ש'ברים ת'קיעה].

ולא היו מפסיקים בין השברים לתקיעה.

וכן היו תוקעים גם תר"ת, כמבואר לעיל.

ומקשינן: אלא, מאחר שהוצרכו לתקוע תש"ת [ת'קיעה ש'ברים ת'קיעה] בפני עצמו ותר"ת [ת'קיעה ת'רועה ת'קיעה] בפני עצמו, רבי אבהו - מאי אתקין!?

מה תיקן רבי אבהו בכך שהנהיג שיתקעו אף תשר"ת [ת'קיעה ש'ברים ת'רועה ת'קיעה].

הרי אי, אם תרועה האמורה בתורה היינו גנוחי גנח [שברים] - הא עבדיה, הרי עשו כן בנפרד תש"ת.

ואי היינו ילולי יליל - הא עבדיה הרי עשו כן בנפרד תר"ת!

ולמה הוצרכו לתקוע אף תשר"ת?.

ומתרצינן: מספקא ליה, רבי אבהו הסתפק: דלמא, שמא תרועה האמורה בתורה היא שני הדברים יחד, דהיינו גנח ויליל. מתחיל בשברים ומסיים בתרועה.

ולפיכך הנהיג שיתקעו תקיעה, ואחריה שברים - תרועה, שזאת "תרועה" האמורה בתורה, ואחריה תקיעה.

ומקשינן: אי הכי, אם אכן רבי אבהו הסתפק שמא "תרועה" האמורה בתורה היא שברים ותרועה יחד - ליעבד נמי איפכא!

היה ראוי לעשות גם להיפך: תקיעה, תרועה, שלשה שברים, ותקיעה.

כי דלמא שמא תרועה האמורה בתורה היינו יליל וגנח, שמתחיל בתרועה ומסיים בשברים!

ומתרצינן: מאחר שתרועה היא יבבה, דהיינו בכי [וכפי שהגמרא למדה לעיל לג ב מהפסוק "ותיבב אם סיסרא"], הרי סתמא דמילתא כי מיתרע באיניש מילתא - ברישא גנח, והדר יליל. מן הסתם, כאשר קורה לאדם דבר רע, תחילה הוא גונח גניחות ארוכות, ואחר כך הבכי נעשה מהיר [ואז הוא מיילל בקולות קצרים, הסמוכים זה לזה].

ולפיכך אף תרועה האמורה בתורה, אם היא כוללת את השברים והתרועה, אין זה אלא כדרך הבוכים - קודם שברים, ואחר כך תרועה. ^[66]

שנינו במשנה: תקע בתקיעה הראשונה שלפני התרועה, תקיעה כדרכה. ומשך, והאריך בשניה שאחרי התרועה, כשתים כדי לצאת בחציה ידי חובת התקיעה שבסוף הסדר הראשון, ובחציה השני לצאת ידי חובת התקיעה שבתחילת הסדר השני - אין בידו אלא אחת.

והיו כל ישראל כולן עושין זה וזה דבריר להו דתרווייהו תרועה היא ונהגו העם לעשות תשר"ת תר"ת תש"ת ג' פעמים ובא ר' אבהו ומצא עיירות תוקעין תש"ת ואחרים [תוקעין תר"ת] ואע"פ שגם שלשה שברים תרועה היא. ואחרים היו תוקעין תשר"ת ודומה שמשום ספק עשו כך. שהיו אומרים אם התשר"ת הוא האמת הרי הפסיק בין התשר"ת השני התר"ת והתש"ת. ותיקן שיהו עושין תשר"ת תשר"ת תשר"ת וכן תר"ת תר"ת תר"ת וכן תש"ת תש"ת תש"ת ואמר איזה מהן ודאי עשינוהו בלי הפסקה ביניהן ואע"פ שכולן תרועה הן השלים ביניהן שיהו הכל נוהגין מנהג אחד ולא תראה חלוקה ואמר להן מכל מקום נמצאו תקיעות זו אחר זו בלי הפסק בינתים ולפיכך נהגו הכל כמנהג הזה לתקוע מיושב כמו שתיקן ר' אבהו ועליהן מברך התוקע ברכת התקיעה ואע"פ שאינו על סדר הברכות וצבור צריכין לתקוע על סדר הברכות מיהו ברכות אינן מעכבות אותן התקיעות ומפני שכבר יצאו הצבור ידי חובה לפיכך נהגו לתקוע במלכיות תשר"ת בזכרונות תר"ת בשופרות תש"ת להודיע שהכל אחד הן והכל יצאו ידי חובה ולא נשאר בדבר ספק.

הא דאמרינן או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת. הכי קאמר שמא מצוה אחת הוא וצריך לתקוע ולהריע בנשימה אחת שלא יהא בין תקיעה לתרועה ולא כלום כשהוא אומר ובהקהיל תתקעו ולא תריעו הוי אומר כל אחת מצוה בפני עצמה ואם רצה מפסיק דאי ס"ד חד הוא אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד והכי איתא בפרק החליל. ורש"י ז"ל פירש תקיעה בפני עצמה כו' ולא תימא חדא הוא וה"ק היו תוקעין תרועה כו' ותמהני עליו ז"ל.

לגירסתו של ר"ח ז"ל כך היא: שלש תרועות דראש השנה שתים מדברי תורה ואחת מד"ס. זכרון תרועה יום תרועה מה"ת. פי' דבראש השנה עצמו כתיבי והעברת שופר תרועה מד"ס פי' דגמרי ליה רבנן מיובל באסמכתא בעלמא דתרועה תרועה אבל לא נאמרה למשה אלא חדא ג"ש דתרועה תרועה ומדבר אלא דרבנן אסמכוה עלה אף הך ג"ש משום דתרועה נמי היא כי ההיא דמדבר שנאמרה למשה מסיני אבל תעבירו שופר לא גמרי כלל כיון דלא כתיב בה תרועה.
ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מד"ת ואחת מד"ס פי' מג"ש דרבנן, שבתון זכרון תרועה מד"ת, שופר תרועה מד"ס, יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא ביום ולא בלילה ואעפי"כ כיון דברה"ש גופיה כתיב אסמכוה ביה רבנן ולא קרי מד"ס אלא אותה של ג"ש שהיא אסמכתא דסופרים אבל הא פשטיה דקרא הוא וסופרים הוא דדרשי ליה למלה אוחרי ביום ולא בלילה ואית דגרסי ושתים מד"ס והכל אחד.
והא דאמרי הני תנאי דלא גמרינן מיום הכפורים אלא אסמכתא נינהו אע"ג דגמרי' מיום הכפורים לביום ולא בלילה משום דאינהו לא ס"ל ליתן בג"ש האמורה של זה בזה ואת האמור של זה בזה אלא ללמד שיהיו שוין בדינן:

הא דאקשינן עליה דרבי אבהו ודילמא ילולי הוא וקא מפסיק. קשיא לן והא לית הלכתא כרבי יהודה דאמר אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ואי נמי איתא מנא להו לרב עוירא ורבינא דרבי אבהו כרבי יהודה ס"ל כי היכי דליקשו עליה ועוד דהוה לן למימר בגמרא לדר' יהודא קאמרי ולא לאקשויי סתם.
לפיכך נ"ל דאפי' לרבנן מקשו דנהי דאם הפסיק ביניהן יצא, אבל בהפסק כי האי גוונא לא יצא שאין כאן תקיעות על הסדר שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בלא הפסק שבנתים לפיכך לא יצא דהואיל ותקע לשם מצות תקיעות אחרות באמצע הרי הפסיק בנתים ולא יצא וכבר כתבתי לך מה שאמור בתוס' בענין זה. ויש לנו סיוע בדבר.
ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועות דכיון דמשום דילמא גנח וייליל הוא א"כ הכל תרועה אחת ואין להפסיק בין התרועה עצמה ואם הפסיק נפסקה וליתיה לשיעוריה ואינה עולה וק"ו הדבר דהא לרבי יהודה דאמר תקיעה ותרועה אחת היא כלומר מצוה אחת אמרינן אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כ"ש דשברים ותרועה בסימן תשר"ת שהכל תרועה אחת ממש שאין בין שברים לתרועה ולא כלום.
וכתב הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל ותוקע תשר"ת ותר"ת ותש"ת שלשה פעמים נמצא כל בבא שלש של שלש שלש שהם עשרים ושבעה דתרועות דתשר"ת ושברים אחת הן. והוי יודע שאין פירוש השברים שישבור הקול ויפסיק אלא שבר כאדם הגונח משברו מכאב לב והן יבבות ארוכות וטועין התוקעין המפסיקים אותם לגמרי.
ושוב מצאתי בתשובת ר"ח ז"ל שלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו דבמקום תרועה קיימי אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא מסתברא דגנוחי ויילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי ע"כ. ואין דבריו נכונים דהא תרועה היא ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים ולא מיחלקי גנוחי ויילולי מפשוטא וילולי או גנוחי דר"י ואעפ"כ צריך לעשותן בנשימה אחת:

הא דאמרינן: או אינו אלא תרועה ותקיעה אחת היא. פירש רש"י ז"ל תקיעה בפני עצמה דלא תימא חדא היא אלא תוקעין ומריעין, או דלמא אינו אלא אחת והכי קאמר, היו תוקעין תרועה כאילו כתיב והרעותם תרועה. ויש מקשים לפירושו, דבהדיא אמרינן בפרק החליל (סוכה נג, ב) איפכא גמרא אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, דגרסינן התם מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אין פוחתין משבע ואין מוסיפין על שש עשרה במאי קא מיפלגי ר' יהודה סבר תקיעה ותרועה אחת היא ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד, מאי טעמא דר' יהודה דכתיב ותקעתם תרועה וכתיב תרועה יתקעו הא כיצד תקיעה תרועה ותקיעה אחת היא ורבנן ההיא לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריהם, ורבנן מאי טעמייהו אמר קרא ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו ואי סלקא דעתך אחת היא פלגא דמצוה אמר רחמנא עביד ופלגא לא תעביד, אלמא אחת היא דקאמר לא תרועה לבדה קאמר אלא שלא יפסיק ביניהם, דתקיעה ממש ותרועה שעמה אחת היא, ואיתא נמי בערכין בפרק אין נערכין (י, א). אלא הכי פירושא: שמא מצוה אחת היא וצריך לתקוע ולהריע בנשימה אחת שלא יפסיק בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כשהוא אומר ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו הוי אומר כל אחת מצוה בפני עצמה היא, דאי מצוה חדא היא מי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד.
ולי נראה כאן כדברי רש"י ז"ל, ושני עניינין הן הנאמרין בלשון אחד, דהתם כולי עלמא מודו שכל תרועה יש פשוטה לפניה ולאחריה אלא שנחלקו אם שלשתן אחת היא, ולומר שצריך לעשותן בנשימה אחת ועל כן אינן עולות לחשבון אלא לאחת, ולרבנן כל אחת מצוה בפני עצמה ונחשבות לשלש. אבל כאן ענין אחר הוא, שאנו באין עכשיו לחקור אם יש פשוטה כלל לפניה ולאחריה, דדילמא לא אמרה תורה אלא להריע בלבד דהא לא כתיב בראש השנה תקיעה אלא יום תרועה זכרון תרועה, וכשבאנו ללמד עליה ממדבר דכתיב ביה (במדבר י, ה) ותקעתם תרועה חקרנו עוד, דילמא לא היתה שם פשוטה כלל וכאילו אמר הכתוב תריעו תרועה, והכרחנו להיות שם פשוטה מדכתיב תתקעו ולא תריעו דאלמא תקיעה לאו היינו תרועה, אלא יש תקיעה בלא תרועה וכשאמרה תורה ותקעתם תרועה שתים קאמר תתקעו ועוד תריעו. ואחר כך באנו לחקור אם פשוטה אחת, או שתים אחת לפניה ואחת לאחריה. וזה נראה לי מבואר, ואע"פ שכאן ובערכין ובפרק החליל נאמר בלשון אחד הענינים מתחלפים, ויש הרבה כיוצא בזה בתלמוד לשון אחד בענינים מתחלפים. כך נראה לי ועיקר.

הכי גריס ר"ח ז"ל: שלש תרועות בראש השנה שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים זכרון תרועה ויום תרועה מדברי תורה. פירוש: דבראש השנה גופיה כתיבי,

והעברת שופר תרועה מדברי סופרים. פירוש: דגמרי לה מיובל באסמכתא בעלמא, אבל לא נאמרה למשה אלא חד גזרה שוה דתרועה דמדבר, אלא רבנן אסמיכו עלה אף הך גזרה שוה, משום דתרועה תרועה נמי היא כההיא דמדבר שנאמרה לו למשה. אבל תעבירו שופר לא גמרינן כלל, כיון דלא כתיב ביה תרועה. ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מדברי תורה ואחת מדברי סופרים, פירוש מגזרה שוה דרבנן, שבתון זכרון תרועה מדברי תורה והעברת שופר תרועה מדברי סופרים, יום תרועה לתלמודו הוא בא, ביום ולא בלילה, ואע"פ כן כיון דבראש השנה גופיה כתיב אסמכוה ביה רבנן, ולא קרי מדברי סופרים אלא אותה של גזרה שוה דההיא אסמכתא דסופרים, אבל הוא פשטיה דקרא הוא וסופרים הוא דדרשי ליה למילה אחורי ביום ולא בלילה. ואית דגרסי ושתים מדברי סופרים, והכל אחד אסמכתא נינהו, אע"ג דגמרינן מיום הכפורים לביום ולא בלילה, משום דאינהו לא סבירא להו ליתן בגזרה שוה האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, אלא ללמד שיהיו שוין בדינן. מנמוקי הרמב"ן נ"ר. ולי נראה דעיקר גזרה שוה לת"ק לא ממדבר אלא משביעי שביעי דיום הכפורים, אלא הא דמדבר גלויי מילתא בעלמא הוא, וכדמסקינן ביום ולא בלילה נפקא ליה מביום הכפורים תעבירו שופר, ואי לאו דקבילו גזרה שוה מסיני בשביעי שביעי היכי נפקא להו תקיעת ראש השנה ביום ולא בלילה מיום הכפורים, והיינו דקא מקשי ואזיל, אי מיום הכפורים ליגמר נמי לפשוטה לפניה ולפשוטה לאחריה, ואם איתא לימא ליה גזרה שוה כך למדוה מתרועה תרועה דמדבר ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו, אלא על כרחין גזרה שוה מקובלת לת"ק מיום הכפורים לראש השנה, ותרועה תרועה דמדבר לגלויי על והעברת שופר ועל תעבירו שופר, דאי לאו דמדבר הוה אמינא דאתו לדרב מתנה ולמצוה להעבירו ביד, אלא דאתא ההיא דמדבר וגלי דהעברה דפשוטה היא. ותדע לך דהא ודאי אפילו לת"ק קושטא דמילתא לא אמרה תורה להעביר שופר ביד בכל הארץ, אלא לומר אם לאו הא הוה אמינא הכי, והשתא דילפינן ממדבר והעברת שופר תרועה ותעבירו שופר לפשוטות הוא דאתו, וגמרינן בראש השנה מיום הכפורים על כרחין לביום ולא בלילה, ואין גזרה שוה לחצאין.

ודלמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה. איכא למידק וכי מפסקא מאי הוה, והא תניא בסמוך (ע"ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, וכי תימא דלטעמיה דר' אבהו קאמר ליה, דאיהו לית ליה כההיא ברייתא כדאיתא בסמוך, התם לאו משום הפסק אלא בשהה כדי לגמור את כולן חוזר לראש. ואם תאמר דקא פריך אליבא דר' יהודה דאמר אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום (סוכה נג, ב), הא לא קיימא לן כר' יהודה דניחוש לדיליה, ומנא לן דר' אבהו כר' יהודה סבירא ליה דמקשו עליה מינה להדיא, והיה להו לפרושי בשלמא לרבנן ניחא ליה אלא לר' יהודה הא מפסקא. ובשם ר"ת ז"ל מצאתי, דכיון דר' אבהו חייש לכולהו ומכניף לכולהו מנהגי וכדברי רב האי גאון ז"ל שכתב כן, משום הכי פריך ליה ליחוש נמי לר' יהודה. ויש לומר עוד דאפילו לרבנן קא פריך ליה, דדלמא הא דתניא שמע תשע תקיעות בתשע שעות היינו בדיעבד הא לכתחלה אין רשאי להפסיק. ומכל מקום אכתי לא ניחא, דכיון דבדיעבד יצא שפיר דמי להפסיק ביניהם לצורך מצות גופן בשעתן. אבל הר"מ ב"ן נ"ר כתב, דנהי דאם הפסיק ביניהם יצא אבל אם תקע ביניהן לא יצא, משום דאנן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בעינן והא ליכא, דהא תקע ביניהן תקיעה אחרת לשם מצוה, ותניא בתוספתא (ר"ה פ"ד, ה"ט) תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת, כלומר תקיעה האחרונה בלבד, והלכך כל שטעה בשברים ותרועה חוזר לראש אותו סימן. ומיהו יש קצת תמה לדבריו, השתא הפסיק בה בתקיעות שיר או של נביחות ובדברים ומלאכות לא הפסיד ויצא, ותקיעה אחת בינתיים הפסיד ולא יצא. ושמא טעמא דזו שהיא לשם מצוה חשיבה לאפסוקי, אינך מילי כולהו דלאו למצות תקיעה לא, וכדאמרינן בעלמא (זבחים ג, א) דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה.
ומיהו פירושא דקא פריש לתוספתא דקתני אין בידו אלא אחת דהיינו תקיעה אחרונה קשיא לי, דאין בידו אלא אחת משמע דלא קאי אלא על מה שחשב שיעלה לו לשתים, לא יעלה לו לשתים אלא לאחת, כההיא דמשך בשניה כשתים. ונראית לי יותר גירסת הספרים דגרסי' בההיא תוספתא, תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת, ונראה לי פירושו, שלאחר שתקע באחרונה לתר"ת ראשון חזר והריע וחשב שתעלה לו אותה תקיעה משום פשוטה שלאחר תר"ת ראשון ומשום פשוטה שלפני תר"ת השני, דהא היא הויא לכולהו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה של זו ופשוטה לפניה של זו, ומשום הכי קאמר אין בידו אלא אחת, דהיינו לפשוטה שלאחר תר"ת הראשון, דאנן פשוטה לכל חדא וחדא בעינן כדקתני שלש של שלש שלש, וזו לא תעלה לו לשתים, ומיהו יש ליחוש להחמיר בדבר. ולתקוע ולהריע ולתקוע בנשימה אחת, לא קיימא לן כר' יהודה, ואלא מיהו אם עשאן בנשימה אחת יצא דהא רבנן לא פליגי עליה דר' יהודה, אלא לומר שאינו מחוייב בכך אבל לפוסלן לא. ואע"ג דתנן (לג, ב) משך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת, התם משום שהכל קול אחד ואפסוקי תקיעתא מהדדי בקול אחד לא מפסקינן, אבל תקיעה ושברים ותרועה כל אחד ניכר בקולו, והלכך עולין לו אפילו בנפיחה אחת. וגרסינן בירושלמי (פ"ד, ה"י) תקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא והא אנן תנן שלש של שלש שלש ומשני שלא יפחות, כלומר זה אינו פוחת שהרי ניכר בקולו שהן שלש.

הדר עביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה. ואם תאמר די לו בש"ת תש"ת, וכן ר"ת תר"ת תר"ת, דהא לא בעינן אלא שלש של שלש שלש, ואי גנח ויליל הרי יצא, ואי גנח לחוד עולה לו תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת, וכן אתה אומר בשל תר"ת. ותירצו בתוס' משום דדלמא אתי למטעי, שאם אתה אומר שבתש"ת ראשון לא יחזור ויתקע יטעו לומר דאין צריך לעולם אלא ש"ת ש"ת ש"ת, ואי נמי כשחוזר ותוקע תש"ת על סדר ברכות לא יעשה אלא ש"ת תש"ת תש"ת כדרך שעושה בתקיעות דמיושב.
ויש לדקדק על המנהג הפשוט, שאין תוקעין על סדר הברכות אלא תשר"ת למלכיות, תש"ת לזכרונות, תר"ת לשופרות, והיה לנו לעשותן כולן למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות, דהא אנן משום ספק שלש דאורייתא עבדינן להו, ואילו הנך כולהו דאורייתא צריך לשמען על סדר הברכות, אמלכיות וכן אזכרונות וכן אשופרות. והרב יצחק אלפסי ז"ל כתב, דאקילו בהו משום טרחא דציבורא, כיון דכבר יצאו מהן אע"פ ששמעו שלא על סדר ברכות. ומכל מקום קשה, דהא אנן לא עבדינן כחד, דאי גנח ויליל הוא, לא עבדינן כלום אזכרונות ושופרות, ואי תש"ת הוא לא עבדינן אמלכיות ושופרות, ואי תר"ת הוא לא עבדינן אמלכיות וזכרונות, ומוטב היה לתקוע בכל או תשר"ת או תר"ת או תש"ת דדלמא מתרמי לן תרועה דאורייתא. ורבינו תם ז"ל הנהיג לתקוע בכלן תשר"ת, ואמר מוטב שניחוש לספקות ולא ניחוש להפסקות. ולדברי רבינו האי גאון ז"ל לא קשיא מידי, דיום תרועה אמר רחמנא, והלכך בין גנח בין יליל בין גנח ויליל יצא, וכולהו תרועות דאורייתא נינהו, והלכך להקל על הציבור ולתקוע כתקיעות דכולהו מקומות שפיר דמי. ובתוס' אמרו, דדילמא סמכו על ר' שמואל בר נחמני, דאמר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים. ואינו מחוור בעיני, דאי משום ההיא דאורייתא מיהא צריכא לחזור על כל הברכות, אמלכיות ואזכרונות ואשופרות.

הא כיצד ג׳ שהן ט׳ שיעור תקיעה כתרועה שיעור תרועה בג׳ שברים. אתקין ר׳ אבהו וכו׳ יש שהיו סבורין ומר דלר׳ אבהו לא בעי ג׳ שברים וג׳ יבבות דלא בעינן שלשה בחד מיניהו אלא היכא דהוי שברים לחוד או יבבות לחוד אבל כי הוי תרויהו לא דאיהו לא אתא לאוסופי בשיעור תרועה ותקיעה שהיא כתרועה אלא שבא לומר שנעשה תרועה משברים ויבבות ובשתיהן כשיעור תרועה דתנא דידן או דתנא ברא אלא שאם רצה להוסיף מוסיף כל זמן שאינו מפסיק כמו שכתבנו ולא נהיר׳ דלעולם ליכא גניחה בפחות מג׳ שברים כדמש׳ תנא ברא ולא יללה בפחות מג׳ יבבות כדמשער תנא דמתניתין וכיון דכן ר׳ אבהו דחייש לגניחה ויללה היינו גניחה ויללה שלימות ממש דבציר מהאי לא חשיבי ונמצא שצריך ג׳ שברים וג׳ יבבות כמו שנהגו וה״ה נמי דסבר דשיעור תקיעה כתרועה דכ״ע מודו בה כדאמר אביי לעיל וה״ה לר׳ אבהו דשיעור תקיעה דידיה כתרועה דידיה ונמצא ר׳ אבהו מוסיף בשיעור התקיעה ובשיעור התרועה:

ונשאל רבינו האיי ז״ל. וכי קודם שבא ר׳ אבהו לא יצאו ישראל ידי תקיעת שופר שהרי נראה שהיה הדבר ספק ביניהם ענין התרועה כדאמרן בהא ודאי פליגי ואין ספק שהכרעה היתה להם בדבר כי האיך אפשר שבמצוה כזו שהיתה בכל שנה לא ידעו אמתתה ולא ראו אלו לאלו איש מפי איש עד מרע״ה איך היה נוהג והשיב הוא ז״ל כי בודאי תרועת תורה בכל א׳ מאלו בין בגנוחי בין בילולי שכוונת התורה בתרועה לעשותה מקולות ושברים ובתחלה היה עושה זה שברים וזה יבבות כפי מה שנראה לו שהוא יותר יפה והיו כולן יוצאין י״ח והחכמים היו יודעין כן אבל המון העם היו טועין שהיו סבורין שיש חילוק ביניהן ושלא יצאו אלו או אלו וכדי להוציא מלבן של הדיוטות וגם שלא תהא תורה כשתי תורות בא ר׳ אבהו ותקן לעשות כל א׳ כדברי אלו ואלו וגם הוסיף תרועה א׳ משלו כי נתן דעתו לתקן התרועה בכל מיני קול נשבר שאפשר הנוהגין ומפני שהיה הדבר נראה להדיוטות שיש מחלוקת ביניהן נקיט ליה תלמודא על דרך מחלוקת ובדרך קושיא ותירוץ ונמצא שלדברי רבינו האיי שפיר אדם יוצא חובתו בכל א׳ מן הסימנין האלו כשעושה אותו ג״פ או בכל סימן פעם א׳ ויעשה הא׳ למלכיות והא׳ לזכרונות והג׳ לשופרות וכמו שנהגו עכשיו בתקיעות שעל סדר ברכות וכל אדם יוצא גם בזמן הזה בתקיעות שעל סדר ברכות אבל יש אומרין דודאי הא דר׳ אבהו ספיקא ממש הוי ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה אבל אותה תרועה בטלה בדורות התנאים והאחרונים שהרי התורה אמרה סתם תרועה קול נשבר כדרך שאדם עושה בשברו וסגנון א׳ אמרה תורה לכולם ואין הדורות שווין בדבר שהרי תמצא במיני הניגונין ענין קול שהיה קול מנגן לדור שעבר וחזר קול תמרור (לקול) [לדור] אחר וכן אירע בענין התרועה כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על שברם כדרך הראשונים וגם יש שמריעין בשתיהן או בשלשתן פעם בזה ופעם בזה ואינו יודע איזה יכשר הזה או זה ולכך הוצרך ר׳ אבהו לתקן זה מעתה אין אדם יוצא בתקיעות שנוהגין לעשות מעומד תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות דהא ספק הוא וממ״נ הב׳ מהם שלא כראוי הילכך היה נוהג ר״ת ז״ל לעשות תשר״ת פעם א׳ בכל אחד מהם שהרי בתשר״ת הם ג׳ מיני תרועות ואע״פ שאפשר שהדין הוא בתש״ת או תר״ת ונמצא שיש בתשר״ת הפסקה בין תקיעה לתרועה או משברים או תרועה מ״מ מוטב שנחוש לספיקות כלומר לעשות דבר שאפשר שיוצאין בו לגמרי ואין ספק בא׳ מהם אם הדין בתשר״ת ולא נחוש להפסקות שיש בתשר״ת אם אינו אמת מתרי טעמא חדא דבעשיית תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות יש בודאי ב׳ ספיקות שאינן אמת וכי עבדי תשר״ת לעולם אפשר שכולם אמת וכשירה ואפי׳ אינן אמת אין כאן טעות בספק אלא מחמת הפסקה ועוד שההפסקה שהקשה התלמוד לר׳ אבהו שהיא פוסלת אינה אלא לר״י דאמר תקיעה תרועה ותקיעה א׳ היא אבל לרבנן דאמרי תקיעה בפני עצמה לא חיישינן להפסקה דשמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות יצא ואע״ג דלית הלכתא כר׳ יהודא משום דר׳ אבהו חייש לכנופי מנהגי ולמעבד תרועה אליבא דכ״ע מקשי לה תלמודא מדר׳ יהודה כי היכא דלעביד לכ״ע אבל לרבנן בתשר״ת יוצא לעולם ממ״נ דליכא למיחש להפסקת שברים בין תקיעה לתרועה ולא להפסקת (שברים) [תרועה] בין [שברים] לתקיעה וכדי לקיים אף דברי ר׳ יהודא תקן תש״ת ותר״ת ומאחר שא״א לנו לעשותן כולן על סדר ברכות משום טורח צבור או כדי שלא נתקע [שלא] לצורך על סדרי הברכות נעביד בכולהו תשר״ת דרבנן ולא חיישינן לר׳ יהודה כיון דיחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה זו היא שיטת ר״ת ז״ל ולא נהירא חדא דודאי מאי דאקשי תלמודא לד׳ אבהו מהפסקה לרבנן ולא לר׳ יהודא דלית הלכתא כוותיה דע״כ לא חייש ר׳ אבהו לכנופי מנהגי אלא בתרועה דלא פסיקא ליה מלתא היכא הוי כהלכתא אבל לר׳ יהודא דהוי יחידאה ולית הלכתא כוותיה לא חייש כלל וכדאמ׳ פ׳ ערבי פסחים שכ׳ תבשילין הן סלקא וארוזא ואמרי׳ עלה ש״מ דלית דחש להא דריב״נ דאמר אורז ודוחן מין דגן הוא אלמא אין דרך האמוראים לחוש לדברי היחיד שאין הלכה כמותו ועוד דאי לר׳ יהודא פרכינן לא הוי נקיט לה תלמודא סתמא ועוד דהא סוגיין כולה דלא כר׳ יהודה דהוי ט׳ תקיעות ולר׳ יהודה אינם אלא ג׳ כדפריש׳ למתני׳ אלא ודאי דקושיין לרבנן היא דאינהו נמי חיישי להפסקה ואע״ג דק״ל שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא אם הפסיק ביניהן בקול שופר פסול כל הסימן שחייב הוא לשמוע על הסדר תרועה באמצע ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כדאיתא בתוספתא דכתיבנא לעיל בתוקע תרר״ת נמצא שלדברי רבנן התוקע תשר״ת לא יצא לדברי האומר תש״ת או תר״ת וא״כ אין לנו לתקוע תשר״ת לעולם על סדר ברכות שיהא הכל שלא כדברי תנא דמתניתין ותנא ברא וכדברי ר׳ אבהו שהוא אמורא שלא אמר כן אלא מפני הספק והוא חש לדברי התנאים ואנו האיך לא נחוש מ״מ גם במנהגינו יש לחוש למה נהגו לתקוע תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות ואינם כלם על דעת א׳ ומה שכתב הרי״ף כי מפני טורח הצבור אנו מקילין בדבר א״ש לדברי הגאון שסובר שמן הדין אדם יוצא בכל אחד מהן כמ״ש לעיל אבל לאידך סברא לא אתי שפיר שמפני טורח הצבור אין לנו לעשות התקיעות שלא כראוי ושלא נחוש לספיקות והנכון בזה דמדינא הרי יצאנו י״ח מצות שופר בתקיעה דמיושב ואין תקיעות שעל סדר ברכות באות לחובת מצות שופר אלא לחובת תפלה בצבור להעלות תפלה בתרועה כענין בתעניות שתוקעין על ז׳ ברכות דמי שענה כדי להעלות (תקיעה) [תפלה] בשופר והתם בתקיעה א׳ סגי בכל ברכה אליבא דרבנן אבל ביום זה אין אנו רוצין להפריד תרועה מב׳ פשוטות ומ״מ באיזה סימן מג׳ סימנין סגי לן ושוב אין חוששין לספיקות ולא להפסקות וגם אם טעה בשברים או בתרועה אינו חוזר דמדינא בתקיעה א׳ יוצא:

והוי יודע. שאף לדברי הגאון אף בעשיית ג׳ סימנין ליכא משום בל תוסיף חדא דכל היכא דאיכא למימר האי לחודיה קאי אין בו משום בל תוסיף כמ״ש גבי לולב ועוד שאין משום בל תוסיף אלא כשמוסיף בגוף הדבר עצמו דאלו הוסיף תקיעה או תרועה בסימן אבל לכפול הדבר כלו ג״פ לחבוב מצוה:

כתב הרי״ף נמצא עכשיו וכו'. ומ״ש ומברכין עליהם ברכת התקיעה לא כתב רבינו ז״ל נוסח ברכה זו אבל קבלה מרבינו האיי ז״ל אביהם של ישראל שהוא לשמוע קול שופר ויש בזה ב׳ שאלות למה אין הנוסח על תקיעת שופר כמו מקרא מגלה שמברכין על הקריאה ולא על השמיעה ועוד למה היא בלמד ואינה בעל כיון שתקיעת שופר אפשר ע״י אחרים כעין מקרא מגלה שהיא בעל מטעם זה. והתשובה בשאלות אלו א׳ דהכא שמיעת השופר היא עקר המצוה וכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה ואלו תקע ולא שמע לא יצא ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה וכיון שהשמיעה א״א לה (אי) ע״י אחרים היא בלמד כיון שהוא עובר לעשייתה אבל מקרא מגלה הקריאה עיקר משום פרסומי ניסא ואפילו קרא ולא שמע ולא הבין יצא מידי דהוי אנשים ועמי הארץ וכיון שאפשר ע״י אחרים היא בעל וכן דנתי לפני מורי נרו:

ואומר זמן. על תקיעת השופר משום מצותו ואינו יוצא בשל קדוש שהוא לחובת היום כי ב׳ ענינים חלוקים וזה זמן מצותו בלילה וזה זמנו ביום וכעין שאמר על הלולב כמ״ש פ׳ לולב וערבה ונהגו במקצת המקומות לאומרו גם על השופר ביום שני כשם שכופלין אותו בליל ב׳ לקדושת היום ואינו נכון שהרי לענין זמן של מצוה כל שאמרו פעם א׳ יצא כשם שאמרו בעשה סוכה ולולב שאומר זמן בשעת עשייה עליהם ושוב אינו אומר עליהם בשעת מצותן כדאיתא פ׳ לולב וכדאי הוא זמן שאמר ביום א׳ על השופר שיפטרנו [כמו] בזמן שאומר על הלולב בחול בשעת עשיה כנ״ל אעפ״כ אין מבטלין מנהג בדבר:

ולענין קדוש היום. בהא מודינא שאומר זמן גם בליל שני על קדושת היום שלא אמרו על ב׳ י״ט של ר״ה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא אלא להחמיר בקדושת השני לענין ביצה וכיוצא בו לפי שפעמים שיום ב׳ היה עיקר אף בירושלים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכיון שכן אף עכשיו דידעינן בקביעא דירחא יש להחמיר בשני כמו בראשון ולדון אותו כאלו אינו ספק ולומר בו זמן וכן דעת רבותי נר״ו וכ״כ הרב בעל העיטור נר״ו ושלא כדעת רז״ל:

ע״כ רבינו ז״ל. ולפי שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות לפיכך חוזרין על סדר הברכות תשר״ת פעם א׳ וכו׳ וכבר כתבתי בפ״ק למה מקדימין תשר״ת ואח״כ תש״ת ואח״כ תר״ת לפתוח בר׳ אבהו שהוא קטן ולסיים כדברי תנא דמתניתין שהוא גדול.

עוד כתב רבינו ז״ל. שאלו קמי ריש מתיבתא המברך יום ר״ה על תקיעת שופר בתר ס״ת והשיח ודבר צריך לברך על התקיעות שעל סדר ברכות או לא ואהדר להו שגוערין בו אבל אינו חוזר ומברך וכו׳ עד שמצוה א׳ הוא צא וראה מברכת ההלל תשובת גאון זה יש בה כמה גמגומין חדא דאפילו איתא דשיחה שבין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד הוי הפסקה למה חוזר ומברך ברכת התקיעה שהרי ברכת התפלה שתוקעין עליהן עולות לברכות (התפלות) [התקיעות] והרי זה מעין הקורא בתורה שצריך לברך והקורא ק״ש אינו צריך לברך שברכות ק״ש הם ברכות על פרשיות ק״ש ואף הקורא בתורה אחר שקרא ק״ש נפטר באהבה רבה כדאיתא פ׳ מאמתי והוא ששונה על (אחד) [אתר] כדאיתא בירושלמי ואף זה כיוצא בו שאין ספק כי כשהיו תוקעין על סדר הברכות בלבד לא היו מפסיקין לברך ברכת התקיעה ועוד מה ענין שאלה זו והלא כיון שגמר (ברכת) [תקיעות] דמיושב גמר כל מצותו ויצאו מחובת שופר כמ״ש הרי״ף ואפילו לא תקע כלל על סדר ברכות אינו מעכב במצותו ואינו דומה לתפילין שאע״פ שאינן מעכבות זו את זו מ״מ לא גמר מצותו עד שיניח שתיהן אבל זה כבר סיים כל מצות השופר ותקיעה שעל סדר הברכות ענין אחר הוא ולא למצות היום כמ״ש לעיל והאיך רבינו ז״ל חוזר כאן מדבריו הראשונים ועושה אותן מצוה אחת כהלל הא ודאי אינו אלא כתפלת שחרית ותפלת מוסף שכל אחד מהן חלוקה לעצמה ורשאי לשוה ביניהן לכתחילה ואי איכא לאיתשולי בהא ודאי איכא שאלה כגון ששח בתוך תקיעות דמיושב בין הסימן או בין סימן לסימן כיון שכולן מצוה אחת אי הוי הפסק שיהא חוזר ומברך או לא ויש ליישב דבריו ז״ל שהוא סובר דכל שהפסיק באמצע תקיעות שמיושב הדבר פשוט שאינו חוזר ומברך שהרי הן מצוה אחת ואין שיחה מחלקת מצוה א׳ לב׳ ולא פוגמת ברכה לכל המצוה ולא הוצרכו לשאול אלא בין תקיעות דמעומד לתקיעות דמיושב משום דדינו כב׳ מצות שהראשונות חובת היום והאחרונות חובת ברכות וה״ל כתפילין שכל א׳ ענין לעצמה ולפיכך כששח בין תפלה לתפלה שחוזר ומברך וע״ז הוצרך רבינו ז״ל להשיב דלא דמי דהתם כל חד וחד מצוה גמורה באפי נפשה דהוי דינה דבעיא ברכה כל א׳ באפי נפשה ולפיכך כל שלא שח ביניהן לפי ששניהן ענין תפלין נעשו כמצוה א׳ ונפטרות שתיהן בברכה א׳ אבל כששח ביניהן אין להם חבור אלא כל א׳ מהן חלקה רשות לעצמה והרי הם שתים כדינן וצריכין כל א׳ מהן ברכתה (דאלו) [כאלו] עשה כל א׳ מהן לבדה או שעשאן שתיהן בזה אחר זה בשתי שעות אבל הכא אע״פ שאין שתיהן באות על ענין א׳ כמו שאמרנו מ״מ אין האחרונות כדאי לקבוע ברכה לעצמן שאינו אלא כתשלום הראשונות וכשירי מצוה ונוייה (וכדיהם) [וכדאי הם] להפטר בברכת התפלה שעל התקיעות ודברי רבינו ז״ל אמת ותורתו אמת שאינו חוזר ומברך לא בששח בין תקיעה דמיושב לתקיעות דמעומד ולא בששה באמצע הסימן של תקיעות דמיושב אלא שאנו מוסיפין בזה ואומרין שרשאי לשוח תחילה ואין גוערין בו [כי] היכא דבברכת הנהנין אינו רשאי לשוח בין ברכה להנאה אלא בצרכי הברכה כגון טול כרוך וכיוצא בו וכיון שטעם כ״ש רשאי לשוח ואינו חוזר ומברך כך בברכת המצות אסור לשוח בין ברכה לתחלת מעשה אלא לענין צורך המעשה ואם שח חוזר ומברך אבל כיון שהתחיל במעשה רשאי לשוח ואינו הפסק ולפיכך אמרו שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא וא״א שלא שח ולא התפלל בנתים ואכל ובירך והלך לעניניו ולא הוי הפסק ולא אסרו כן לכתחלה שמא ישיח וירבה בברכות חנם שהוא אסור משום לא תשא כדאיתא במס׳ יומא גבי ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע״פ ופריש ר״ל טעמא דלא מייתי ס״ת אחרינא למקרי ביה משום ברכה שאינה צריכה אלא ודאי אפילו לכתחילה רשאי לשוח והכי אשכחן פ׳ הישן גבי מרימר שהיה גבי נענוע הלולב ואמר גירא בעינא דשטנא כדאיתא התם ואע״פ שלא יצא י״ח לולב דרבנן עד שיגמור הנענוע כדאיתא התם הילכך כל שהתחיל לתקוע תקיעה א׳ רשאי לשוח וכן אתה אומר בבא לשחוט בהמות הרבה או לבדוק בתים בי״ד בניסן שכיון שהתחיל קצת בשחיטה ובדיקה רשאי לשוח מיהו אם שח בין ברכה לתקיעה חוזר ומברך וכן אם נתקלקל סימן הראשון בענין שלא עלה למנין כלל ויש לו להחזיר התקיעות כולם מתחלתן חוזר ומברך אבל כל שאין לו לחזור הדבר מתחלתו אינו חוזר ומברך וכל שהתוקע עצמו אינו חוזר ומברך ה״ה אם עלה אחר במקומו להשלים שיורי התקיעות אינו חוזר ומברך כיון ששניהן עושין מצוה אחת והרי זה כקריאה בתורה בצבור שהיא מצוה א׳ שנעשית בשבעה ומן הדין כולן נפטרין בברכתו של ראשון לפניו אלא שתקנו לברך כל א׳ משום הנכנסין והיוצאין וזו ראיה גמורה לכל שהתחיל במצוה ובא חבירו וגמרה על ידו שסומך על ברכתו ואינו מברך ויש לנו לדון עכשיו במה [שכ'] רבינו ז״ל במי ששח בין תפלה לתפלה שאינו חוזר ומברך ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתא הוא דמברך וכ״כ בפי׳ בהלכות תפילין בהא דאמרינן שאם לא שח מברך א׳ שח מברך שתים שאם לא שח מברך א׳ על של יד ואינו מברך על של ראש כלום ואם שח מברך ב׳ א׳ על של יד וא׳ של ראש אבל בה״ג והגאונים הראשונים ז״ל פרשו שאם לא שח מברך א׳ על של ראש מלבד מה שבירך על של יד ואם שח מברך ב׳ על של ראש והיינו ברכת של יד וברכת ראש וכן אמר בפירוש בירושלמי בפרק היה קורא בתורה מהו מברך עליהם ר׳ זריקא בש״ר יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד אומר להניח תפילין וכשהוא נותן של ראש אומר על מצות תפילין כך הנוסחא הישנה הנמצאת בספרים מדוייקים אלמא צריך ברכה על כל תפלה ותפלה אע״פ שלא שח וכ״כ הרב בעל העטור ז״ל ולדידי פשיטא לי מלתייהו כוותיהו ז״ל מלישנא דתלמודא דקאמר שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך ולישנא דחוזר לא משמע בשום דוכתא אלא כשחוזר ברכה עצמה שאומר כבר ומדאקשי׳ נמי סח אין [לא] סח לא והא שלח ר׳ חייא וכו׳ ופסק אביי ורבא דאמרי תרויהו לא שח מברך א׳ וכו׳ ולמה להו כולי האי הכי הל״ל ההיא דר׳ חייא בשסח ותו מלישנא דאביי ורבא גופייהו דאמרי לא שח מברך א׳ שח מברך ב׳ מכדי אנן השתא בין תפלה לתפלה קיימינן ששח אחר שבירך על של יד ואין דינינו אלא בדין תפלה של ראש ומאי האי דקאמר לא שח מברך אחת דהיינו של יד דמשמע דהשתא מברך לה והלא כבר בירך אותה ומקמי הנחתה לא שייך לומר שח ואי בדרך כלל בכל אדם מיירי לימא הכי מי שאינו שח מברך א׳ והשח מברך ב׳ אלא ודאי בין תפלה לתפלה קיימינן והיכא שייך למימר הכי שח מברך כ׳ הכי הול״ל לא שח אינו מברך שח מברך אלא הלשון מוכיח שעל תפלה של ראש קיימינן שאם לא שח מברך א׳ כדינה ואם שח מברך שתים שחוזר ומברך ברכה של יד ומברך סמוך לה ג״כ ברכה שלה וכאלו שתיהן על ראש והטעם דאע״ג שהם שתי מצות ואין מעכבות זו את זו מ״מ בודאי כשמניחן שתיהן מצוה אחת ולכך אמרו כל זמן שמניחן שתיהן יהו בין עיניו שתים ולפיכך מניח תחלה של יד וחולץ תחלה של ראש והכתוב אמר הויה א׳ לשתיהן דכתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ומפני זה כשהפריד ביניהן עבירה היא בידו אלא דכיון שאין א׳ מעכבת לחברתה קבעו לה ברכה אף כשמניחן שתיהן ולפי ששתיהן עכשיו כעין מצוה אחת עשאום כאלו הם דבר אחד כשמניחן שתיהן כדי שלא יהא הפסק ביניהם שיברך עם של ראש ג״כ ברכה של יד וכשלא שח בנתים ברכה של יד עולה לה כראוי ואינו צריך לברך על של ראש אלא ברכה שלה אבל אם אם שח חוזר ומברך כדי שיהו הן וברכותיהן בלא פירוד ביניהם (ובשש) [ובשח] אזלא לה ברכה ראשונה ומפני ששניהן עכשיו כעין מצוה אחת והויה בתריתא כעין גמר מעשה תקנו ברכה של ראש בעל כעין ברכה של לולב שהיא משום דכיון דאגבהיה נפק ביה והנענוע גמר מצוה ואף זה כיוצא בו בקצת נמצא שתפלה של ראש צריכה ברכה בפני עצמה לפי שפעמים ניטלת בפני עצמה והיא מצוה לעצמה וצריכה ג״כ לתכפה אחר ברכה של יד כשמניחן שתיהן לעשות שתיהן כאחת וכשהיא בין עיניו יהו שתים וכן דעת רבותי נרו וכן דנתי לפניהם ולפני חכם גדול מרבני צרפת והודה לדברי ואמר לי שכן דעת הר׳ מאיר נ״ר מרוטנבורק וכן מצאתי לרב רבינו יונה בספר היראה וכן נהגו היום כל חכמי צרפת ז״ל והיה אפשר לומר שהמניח תפלה של ראש לבדה מברך להניח תפילין שלא תקנו לברך בעל אלא כשמניחן שתיהן שהיא גמר מעשה אבל כשמניחן בפני עצמה ומתחיל בה מברך בלמ״ד אלא שמצינו שאין נוסח ברכה משתנה שהרי ברכת נטילת ידים היא בעל מפני שהנטילה קודמת לה לפעמים כשאין ידיו נקיות ואינו ראוי לברכה עד שיטול ידיו ואעפ״כ אף כשידיו נקיות נוטל ידיו לאכילה שהברכה קודמת לנטילה מברך ג״כ בעל ואין נוסח הברכה משתנה וכן דעת רבותי והרב הנז׳ נרו ומה שהביא רבינו אלפסי ז״ל לראיה שההלל שמברכין קודם לקריאתו ואעפ״כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך למדנו שהפוסק בק״ש או בהלל או בפסוקי דזמרא לדברים של רשות אע״פ שלא (חזר) יפה [עשה] אין לחזור כלום אלא שמסיים ברכותיו אבל יש אומרים שאינו מברך ברכה אחרונה של הלל שהיא יהללוך ולא ברכה של פסוקי דזמרא שהיא ישתבח שהרי סמוכות לברכות שלפניהן וכיון שהפסיק בברכות [בדבר] של רשות שלא התירו לו חכמים ביטל סמיכותן ואינו נראה נכון שכשם שלא בטלה ברכה ראשונה לענין תשלום ההלל שיוצא בה כאלו לא שח כך לא בטלה לענין ברכה שלאחריה:

אמר רבי יוחנן שמע ט׳ וכו'. פי׳ אע״ג ששהה באמצע בין הסימן כדי לגמור את כולן דאלו בין סימן לסימן לכ״ע ליכא קפידא צא ולמד ממה ששנינו שאדם יוצא ידי חובה בתקיעות שעל סדר ברכות ואע״פ שיש בין סימן לסימן כדי לגמור אלא ודאי דבהא ליכא קפידא ורבותא דאשמעינן היינו באמצע הסימן והלכתא כוותיה בין בהלל בין במגלה אע״פ ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ובגמרא אקשינן לר׳ יוחנן דר׳ אבהו הוי אזיל בתריה דר׳ יוחנן דקרי ק״ש וכי מטי למבואות המטונפות פסק פי׳ ר׳ אבהו דסבר לה כרב חסדא דאמר התם בפ׳ מי שמתו שהקורא ק״ש ומגיע למבואות המטונפות פוסק והלכתא כוותיה ובהא פליג אדר״י דאמר התם שאינו פוסק (לך אין) [שאין] לו קביעות מקום ואין בו משום והיה מחניך קדוש כדאיתא פ׳ מי שמתו בתר דחליף א״ל מהו לגמור פי׳ דאע״ג דפליגי לענין הפסקה קמבעיא ליה לענין חזרה א״ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש אלמא לר״י אע״ג דלדידיה דגברא חזיה כשפסק שלא היה צריך לפסוק אפילו לכתחלה כיון שפסק ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והיינו קושיין דאלו ס״ל לר״י כר׳ אבהו (שאין) [שיש] לו לפסוק מאי קושיא דשאני התם דהוי גברא דחיא אלא ודאי כדפרי׳ ופרקי׳ דה״ק לדידי לא ס״ל לדידך דסבירא לך חזור לראש וה״פ לדידי לא סבירא לי שיהא חייב להפסיק כלל וכיון שכן פסק אעפ״י ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר דגברא חזיא הוא אבל (בדידך) [לדידך] דסבירא לך דפוסק דגברא דהיא הוא כשפסק אם שהה וכו׳ וכן פי׳ הראב״ד ז״ל והוא הנכון ושמעינן מינה דמודה ר׳ יוחנן בגברא דחיא ושהה כדי לגמור את כולה שחוזר לראש אף בק״ש בהלל ובמגלה מיהו בחדא מיניהו אינו חוזר לראש (והוא דהוי גברא כל השיעור שגומר את כולה) ומיהו ה״מ בק״ש ובהלל ומגלה שהרי יש בהם היתר הפסקה מפני הכבוד ומפני היראה ולפיכך הקילו בשהית כולהו ואינם נפסלים בפסיקה ואפילו בשיחה אבל תפלה שהיא חמורה שאין מפסיקין בה כלל אפילו לענות על דבר שבקדושה כדמוכח התם החמירו ג״כ בשהיה דידיה דכל היכא דשהה כדי לגמור את כולה אפילו גברא חזיא או שלא שהה והוי גברא דחיא חוזר לראש והיינו דאמרינן התם בפרק מי שמתו היה מתפלל ומים שותתין לו על ברכיו פי׳ מחמת אונס שבא לו עכשיו כמנהג החולים אבל כשהתחיל לא היה צריך לכך דאי לא התניא הנצרך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה והיכא איכא מ״ד הכא שאינו חוזר לראש אלא ודאי כדאמרן ושלא כפרש״י ז״ל שפי׳ שם ימתין עד שיכלו המים וחוזר להיכן הוא חוזר רב המנונא אמר חוזר לראש ורב חסדא אמר למקום שפסק ואמרי׳ עלה לימא בהא קמפליגי דמ״ס שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומ״ס חוזר למקום שפסק ואמר רב אשי דכ״ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש פי׳ ואפילו בגברא חזיא והכא בדלא שהה ובהא קמפליגי מ״ס גברא דחיא הוא פי׳ דכיון דגזרו ביה רבנן לכתחלה גברא דחיא וכיון שכן אע״פ שלא שהה חוזר לראש ומ״ס גברא חזיא הוא פי׳ מדאוריתא שלא אסרה תורה מי רגלים אלא כנגד העמוד ורבנן הוא דגזרו לכתחלה וזה אין העמוד נגדו שאינו רואה אותו וכיון דהוי גברא (דחיא) [חזיא] מדאוריתא ולא שהה חוזר למקום שפסק והא ודאי דרב אשי נמי מצי למימר דכ״ע שהה כדי לגמור את כולה בגברא חזיא אינו חוזר והכא בהא פליגי מ״ס גברא דחיא הוא ואיכא תרתי לגריעות׳ ומ״ס גברא חזיא הוא וליכא אלא חדא ש״מ דקים ליה לרב אשי דבתפלה לכ״ע בין שהה לגמור את כולה אפי׳ גברא חזיא בין שלא שהא וגברא ?דחזיא חוזר לראש ולא פליגי אאידך פסקא דק״ש ומגלה מטעמא דאמרן ויש בזה כמה דעות וזהו הנראה לי נכון בשיטת מורי הרב נרו ואמרו בירושלמי כשמשערין בשהה כדי לגמור את כולה אם משערין בכל אדם או בקורא ואמרו כי בקורא משערין וכן פירשו שם דמאי דאמרינן כדי לגמור את כולה היינו לאומרה כולה מראש ועד סוף שלשון לגמור בתלמוד אינו לשון השלמה (אינו) [אלא] לשון קריאה כמו שאמרו בק״ש ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה וכן רבים והכי איתא בפ׳ היה קורא בגמרא דילן בההוא דהוי קרי פסוק ראשון לתלמידו ושונה ואח״כ גומרה כדעת ר׳ שמעון ברבי:

והני דמני להו ט׳ תקיעות. משום דהכי מנינא דידהו לדינא דאוריתא כדכתבי׳ להו אבל לאחר ספיקו של ר׳ אבהו הם שלשה סימנין ג׳ פעמים שהן כ״ז תקיעות מיהו אפשר להעמידן על כ״ה כי כשיגמור סי׳ ראשון ושני תעלה לו תקיעה שבסוף סימן זה לתחילת סימן שלפניו שיתקע תשר״ת תשר״ת תשר״ת ש״ת תש״ת תש״ת ר״ת תר״ת [תר״ת] דהא ממ״נ בכל סימן מאלו ג׳ פעמים יוצא והכי איתיה דוק ותשכח והוי להו כ״ה תקיעות וזה ברור מפי מורי נרו ולא נהגו כן שמא יטעה ולא יעלה על לב כי תקיעה אחרונה דתשר״ת עולה לתקיעה ראשונה לתש״ת וכן של תש״ת לתר״ת ולא יעשה תקיעה ראשונה בתש״ת ותר״ת גם בשני גם בשלישי וכן כתב ר״ת ז״ל:

ה״ג מט׳ בני אדם כאחד לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין וכו'. וכן גר׳ ההלכות ופירושה ברור מט׳ בני אדם לא יצא כשתקעו זה תקיעה וזה תרועה והטעם שלא יצא לפי ששמעם כולם מעורבות ביחד ואנן בעינן תרועה באמצע ותקיעה לפניה ולאחריה משא״כ בזו שאין התקיעה קודמת לתרועה ולא מאוחרת לה מיהו ידי תקיעה אחת יצא ומשלים עליה בלבד שלא האריך קול תרועת חבירו על התקיעה כדי שלא יהא קול פסול בנתים אבל אם שמע תקיעה מזה ותרועה מזה יצא פי׳ אע״פ ששמען מהרבה בני אדם כיון ששמען על הסדר ותרועה בנתים ותקיעה (לפניה א׳ ותקיעה) לפניה ולאחריה והיכא שתקעו ג׳ בני אדם (והיכא שתקעו ג׳ בני אדם) כא׳ זה תש״ת וזה תר״ת וזה תשר״ת וכן שלשה פעמים שתוקעין כא׳ ואח״כ מריעין ואח״כ תוקעין דאיכא תרועות באמצע אלא שהי׳ שומע ג׳ תקיעות או ג׳ תרועות ביחד י״א שיצא ידי כולן אם לא הפסיקו כולן בנשימה אלא ביחד בענין שלא היתה קול פסול מפסיק בין תקיעה לתרועה דהא קי״ל דתרי קלי (לא) משתמעי ואפשר לו לשומען כולן כא׳ וכן דעת רבינו האיי גאון ז״ל וי״א שלא יצא אלא ידי אחת מהן דכי אמרינן דתרתי קלי דמשתמעי היינו שאין קול מצוה מתעכב אע״פ שיוצאין עמו קולות אחרים כגון שופר וחצוצרות ועשרה שקראו במגלה בפרשה א׳ ששומע קול א׳ מהם מ״מ אבל הקולות כולם אינם נשמעין יפה וראוי להחמיר ויש ספרים שכתוב בהן מט׳ בני אדם כא׳ לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה לא יצא בזה אחר זה יצא ולפי גרסא זו תקיעה מזה ותרועה מזה שלא יצא היינו כששמען ביחד ולפי שלא שמען על הסדר שתהא תרועה בנתים וכשאמר מט׳ בני אדם לא יצא היינו אע״פ ששמען כסדר אלא שהי׳ שומע התקיעות או התרועות מט׳ בני אדם והיו קולות הרבה ביחד וכן פרש״י ז״ל ולא נהירא דא״כ למה ליה למנקט מט׳ בני אדם אפי׳ מב׳ וג׳ נמי ועוד דהא משמע לא יצא כלל ואמאי ליפוק ידי סימן א׳ מיהת דהא קיי״ל דתרי קלי משתמעי בשופר ומגלה דאיידי דחביבא ליה יהב דעתיה ושמע אלא ודאי כדאמרן:

כבר ביארנו במשנה שהתורה לא צותה בענין תקיעת שופר אלא בשלש תרועות שכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ונמצאו שלש שהן תשע וכן ביארנו שהשברים בכלל תרועה הם ואף הם נקראים תרועה וכן ביארנו שהתרועה היא היללות התכופות והשברים הם היללות היוצאות דרך מתון והארכה אירע הדבר לאורך הגלויות שהיו ישראל חלוקים במנהגם בענין תרועה מהם שהיו עושין הטרימוטות ומהם שהיו עושין השברים שהרי הכל נקרא תרועה כמו שביארנו ונמצאו קצתם תוקע קש"ק שלשה פעמים וקצתם קר"ק שלשה פעמים ומתוך שראו בזמן חכמי האחרונים שבתלמוד חלוק זה נסתפקו בגופה של תרועה מה הוא עקרה ואיזה מנהג היה יותר ראוי ואע"פ שכשדקדקו בתרגומו של אנקלוס שתרגם תרועה יבבא עם מה שראו באמו של סיסרא שנאמר בה ותיבב נודע שהתרועה דרך כלל הוא ענין אנחה ויללה נסתפקו מ"מ מתוך שנוי המנהגים איזה פרט של אנחה ויללה היא עקרה של תרועה אם הטרימוטות אם האנחות הארוכות או שמא עקרה בשתיהן ר"ל שלא תהא קרויה תרועה גמורה אלא בשתיהן וכן היה הספק בעצמו באמו של סיסרא ומתוך כך עמדו והתקינו שיהו הכל חוזרים על ענין אחד ומנהג אחד ושיהו הכל עושין בסימן אחד והתקינו על זה לכל קשר"ק שלשה פעמים אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות אח"כ דנו בעצמם שמא השברים עקר התרועה ונמצאת תרועת הטרימוטות הוא עקר התרועה ונמצאו שברים מפסיקים בין תקיעה ראשונה לתרועה וחזרו והתקינו להם קר"ק שלשה פעמים ונמצאו בין שלשתם עשר תקיעות וכשחזרו ותקעו שלשה פעמים הם שלשים תקיעות ולא חששו לתקן סימן אחר לכלול בו הכל ולהקדים בו טרומיטות לשברים שאף אם תמצא לומר שאין תרועה שלימה אלא בשניהם מ"מ מן הסתם אדם מגנח תחלה ואח"כ מילל ולעולם אין טרימוטות קודמות לשברים ומ"מ קש"ק וקר"ק לא מתקנתם היה שהרי קודם להם היו נעשים כמו שכתבנו אלא שבטלום וחזרו ויסדו וזהו שאמרו א"כ דר' אבהו למה לי שלא קראו סימן שלו אלא קשר"ק נמצא מנין תקיעות לתקנה זו שלשים וסדורן קשר"ק קש"ק קר"ק ואין הסדר מעכב אלא אם הקדים קר"ק לקש"ק או קש"ק לקשר"ק יצא אבל בסימן אחד בעצמו סדרו מעכב שאם הקדים בקשר"ק תרועה לשברים לא יצא וכן בכלם והיתה עקר התקנה לתקעם על סדר ברכות וכשהיו התקיעות על מנין תשע היו תוקעין סימן אחד במלכיות פעם אחת והיו חוזרין ותוקעין אותו בזכרונות פעם שניה וכן בשופרות וכשעמדו על מנין שלשים היו תוקעים שלשתם במלכיות ושלשתם בזכרונות ושלשתם בשופרות ר"ל שהיו תוקעין קשר"ק קש"ק קר"ק בכל ברכה וברכה שיבא מ"מ סימן אמתי לכל ברכה וברכה וכך היה הסדור בימי רבותי' והזהר מלפרש שהיו תוקעין תשר"ת שלשה פעמים במלכיות ותש"ת שלשה פעמים בזכרונות ותר"ת שלשה פעמים בשופרות שאם כן הרי היו שנים מהם בפסול על כל פנים אלא שהיו עושים כמו שכתבנו ומ"מ בדורות האחרונים התקינו לתקוע כל השלשים תקיעות רצופות מיושב בברכת שופר מפני חולים וחלושי הטבע ונמצא שיצאו בכך שאין תקיעות מעכבות ברכות ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות ולא ברכות מעכבות תקיעות ומתפלל הוא בלא תקיעות ותוקע בלא ברכות ומאחר שיצאו ידי חובת התקיעות הקלו שלא לתקוע כל השלשים תקיעות על סדר ברכות אלא קשר"ק במלכיות פעם אחת וקש"ק בזכרונות פעם אחת וקר"ק בשופרות פעם אחת ומ"מ הצריכו את הצבור לשמוע על סדר ברכות שהן עקר ואע"פ ששתים מהם בספק פסול ואחת בספק הפסק שבין תקיעה לתרועה לא חששו לכך שלא עשו אלא שלא תשתכח תורת תקיעה ממקום שהיא עקר בו ומ"מ אין בהם ברכת שופר הואיל ונפטרו מהם ואפילו למי שלא נפטר מהם ורוצה לתקעם כהלכתם אומר אני שאינו מחוייב בברכה שברכות התפלה פוטרות ברכות שופר כדרך שאנו אומרים בקרית שמע שאע"פ שאינה מעכבת את הברכות ולא הברכות מעכבות אותה מ"מ כשסומך להם את שמע אינו צריך לברך ברכה בפרט לקריאת שמע ואלו קראה שלא בברכות יוצר ואהבת עולם צריך לברך עליה בפרט אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע כדרך שכתבו קצת גאונים בקריאת שמע שעל מטתו ויחיד מ"מ הואיל ויצא אינו צריך לשמוע על סדר ברכות כלל כמו שיתבאר.

ממה שכתבנו למדת שכל שהפסיק בתוך סימן אחד בתקיעה או בתרועה או בשלשה שברים בין הראויות שפסל כל מה שקדם מאותו סימן הואיל ויש בהפסק זה שם תקיעה או תרועה או שלשה שברים הא שבר אחד אינו הפסק שהרי אין לו שם בשום תקיעה ויש אומרים שלא פסל אלא שאין זה ההפסק עולה לו וזה שנאמר בתקון קש"ק וקר"ק לדעתם אינו אלא לכתחלה ומ"מ בתוספתא נראה כדעת ראשון והוא שאמרו תקע והריע הריע ותקע אין בידו אלא אחת ופירשו בו תקיעה אחרונה שהרי אף התרועה הראשונה נפסלה שהרי אין את התרועה יש לך לפסול את התקיעה הראשונה שמאחר שפסלת את התרועות הרי הן כמי שאינן ונמצאת תקיעה ראשונה שאין תרועה סמוכה לה ומ"מ כל שהפסיק מצד שלא יכול להשלים אינו הפסק אע"פ שכל שהריע שני פעמים כסדר ותקע אח"כ פסל את כי הסימן כמו שביארנו עכשו בשברים מיהא אף לדעתנו שאנו מכשירים אותם בהפסק נשימה אלו הרבה בהם יותר משלשה לא פסל שמאחר שענין אחד הם אין זה אלא כמאריך בתקיעה או בתרועה ביתר משיעורה ויש חולקים בזו הואיל ויש הפסק נשימה ביניהם ואינו כלום.

מקצת גאונים כתבו שמן הדין בתקיעות שמיושב כשתקעו תשר"ת שלשה פעמים ומתחילים בתש"ת אין צרך לתקיעה ראשונה שבו שהרי אם תשר"ת סימן אמתי אינו צריך כלום ואם אינו אמתי תקיעה אחרונה שבו מיהא עולה לסימן שני וכן כשתקעו תש"ת שלשה פעמים אף בחסרון תקיעה ראשונה שבפעם ראשונה ומתחיל בקר"ק אין צרך לתקיעה ראשונה אלא שנהגו לעשות כל אחד מהם בשלימות:

גמ' והאי תנא מייתי לה בג"ש ממדבר דתניא כו' ואידך דרב מתנה מדשני קרא בדיבוריה תעבירו ביד לא מצית אמרת כו' כצ"ל וכ"ה בילקוט:

בפרש"י בד"ה ה"ג ושלש כו' לתלמודו הוא בא רשב"ן אומר כו' לתלמודו הוא בא מאי לתלמודו הוא בא כו' הס"ד והד"א:

בד"ה נעבריה ביד ואי כו' לא הוה משתמע תעבירו לשון תקיעה עכ"ל ר"ל תעבירו דכתיב גבי שופר איכא לפרושי הכי שיעבירנו השופר בידו אחר התרועה למקום אחר ולא יתקע בו עוד אבל והעברת דכתיב גבי תרועה ליכא לפרושי הכי אלא כדרב מתנה וק"ל:

גמרא מנין לשלש כו' ת"ל והעברת כו'. הא דלא חשבן כסדרן בתורה י"ל משום דכבר עסיק בהאי קרא דוהעברת לכן אקדמיה. אבל לקמן באידך ברייתא דחשיב שבתון כו' יום תרועה והעברת כו' קשה. ואולי משום דרוצה לזווג תרועות דכתיבי בר"ה אהדדי. וברש"י ד"ה ה"ג חשבן כסדרן בתורה. רק אח"כ גריס והעברת כו' שבתון כו' מד"ת. ובגמרא שם לפנינו הגי' כסדרן:

גמ' שם ה"ק אי לאו גז"ש כו' השתא דאתיא גז"ש כו'. עי' במאור פי' נכון בזה והט"א כיון לדבריו ואשתמיטתיה שכבר קדמהו:

גמ' שם רשב"נ אריו"נ אחת מד"ת כו'. עט"א שכ' דל"ל גז"ש דשביעי שביעי וכ"מ בסוגיא לקמן. וקשה דלפ"ז מ"ק והעברת כו' מד"ת והלא הוא כתוב ביובל. ואולי י"ל דרשב"נ מפרש ליה לקרא הכי והעברת שופר תרועה בחדש השביעי היינו בר"ה דבחדש פירושו באחד לחדש כמו שהבאתי בחדושי לשו"ע או"ח סי' תקמ"ט ע"ש. ואף דכבר נצטוינו על תקיעת ר"ה אשמעינן הכא בכדי שלא תטעה לומר דביובל הוה ר"ה בעשור לחדש וכדאמרינן בערכין (יב) איזו היא שנה שר"ה בעשור לחדש הוי אומר זה יובל. ותנן לעיל דשוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות. ולכן ה"א דמצות התקיעה באחד לחדש בטלה בו קמ"ל. ואמר עוד בעשור לחדש ביוה"כ תעבירו שופר ור"ל דגם ביוה"כ יתקעו. והא דמקשה לקמן ולהאי תנא דמייתי לה ממדבר אי מה להלן חצוצרות כו' הוא לת"ק דרשב"נ וכוונת הקושיא הוא דמאי חזית. ומיהו מדברי התוס' לעיל (כו ב) ד"ה רי"א משמע דכ"ע אית להו גז"ש דשביעי שביעי ע"ש. ודע דק"ל רשב"נ דהוא אמורא איך יחלוק על הברייתא. ואולי מן ושלש תרועות וכו' אינו מהברייתא אלא מהגמרא. ואולם מצאתי כ"ז בספרי פ' בהעלותך וגם דברי רשב"נ (ולא בשם ריו"נ) וע"ש שנויים בדרשות המקראות. ואפשר דר' יונתן דהכא הוא חבירו דר' יאשיה דאשכחנא להו טובא בברייתות:

גמ' שם והעברת תעבירו לא משמע ליה. כצ"ל וכ"ה ברש"י ולכן בסמוך צ"ל אלא מאי דריש בהו:

רש"י ד"ה ה"ק אי לאו גז"ש. בהיקשא כלומר מעצמו. ובסוכה (לא) בד"ה לא מקשינן פי' דאף היקש אין אדם דן מעצמו והתוס' שם השיגו עליו בזה. ואולי כאן עדיף מהיקש. דהיקש היינו שתי תיבות או מקראות סמוכים זל"ז וכאן דרשינן מתיבה אחת. ולשון הקישא דהכא אשיגרת לישן הוא:

רש"י ד"ה ה"ק אי לאו גזירה שוה כו' כלומר מעצמו. עיין סוכה דף לא ע"א רש"י ד"ה לא מקשינן וצ"ע:

בגמרא מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל שביעי שביעי לג"ש הא כיצד שלש שהן תשע כו'. ולכאורה יש לתמוה אכתי שלש שהן תשע מנ"ל דהא מצינן לקיים הג"ש לומר כי היכי דאשכחן בר"ה דכתיב זכרון תרועה ויום תרועה ומשמע שנים שהם שש ב' תרועות וד' תקיעות כמו כן צריך לתקוע ביובל אע"ג דלא כתיב אלא חדא תרועה אבל ליתן של זה בזה ושל זה בזה לומר שלש שהן ט' סוגיא כזו לא מצינו בשום ג"ש בש"ס. ויותר קשה אהא דמסיק הש"ס בסמוך השתא דאתיא ג"ש היקישא לא צריך דהא שפיר מצינן למימר דאיצטריך ג"ש והיקישא דאי מג"ש לחוד לא הוי ידעינן אלא שתים שהן שש בין בר"ה ובין ביובל משא"כ דאיכא נמי הקישא ממילא ודעינן שתים שהן שש ביובל כמו בר"ה ואייתר לן ג"ש ליתן של זה בזה ושל זה בזה דהיינו ג' שהן ט' ואפשר דהיינו נמי מה דמשני בגמרא דהקישא לא צריך וע"כ ליתן של זה בזה ושל זה בזה אתא ודו"ק:

שם וההוא תנא מייתי ליה בגזירה שוה ממדבר דתניא ותקעתם כו' רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר כו' זה בנה אב שכל מקום שנאמר תרועה כו' אין לי אלא במדבר בר"ה מניין. נראה דאע"ג דילפינן מבנין אב שכל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה אפ"ה אית לן למימר דלא שייך למילף מבנין אב אלא במאי דדמי ליה כגון כל הנך תקיעות ותרועות דכתיבא בהאי פרשא שהן לסימנא בעלמא או בהנך שתוקעין במקדש בשעת הקרבן וכן בתקיעות של שעת מלחמה משא"כ הנך תקיעות דר"ה שהיא מצוה מיוחדת אכתי לא שייכא בהאי בנין אב מש"ה איצטריך גז"ש. ועוד י"ל דדוקא בהנך דכתיב בהו תקיעה ותרועה שייך למילף בהאי בנין אב סדר התקיעות שתהא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה משא"כ בר"ה ויובל דלא אשכחן לשון תקיעה כלל בקרא אלא דתרועה לבד אם כן משמע מפשטא דקרא שאין לתקוע אלא תרועה לבד ומשום הכי איצטריך הגזירה שוה וק"ל:

שם שש תקיעות נאמרו בר"ה שתים מד"ת שבתוך זכרון תרועה והעברת שופר תרועה כו' ויש לתמוה טובא דממ"נ אי לית ליה להאי תנא הך ג"ש והקישא דמייתי לעיל לענין ר"ה ויובל א"כ מאי ענין הך והעברת שופר תרועה לר"ה הא ביובל הוא דכתיב ואי אית ליה להאי תנא נמי הך ג"ש והקישא דלעיל א"כ ניגמור מיניה נמי לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וג"ש דתרועה תרועה ממדבר למה לי דבכה"ג מקשה הש"ס בסמוך לענין ביום ולא בלילה. ועוד קשה דאפילו בג"ש והקישא דיובל נמי לא שייך למילף דכיון דיום תרועה לתלמודא הוא בא לאפנויי למילף ג"ש ממדבר לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כפירש"י וא"כ לא פש לן אלא תרי קראי חד בר"ה וחד ביובל ובכה"ג לא שייך למימר ליתן של זה בזה ושל זה בזה כדפרישית לעיל דלא אשכחן כה"ג בכולא תלמודא ונ"ל ליישב חדא מגו חדא דהאי תנא דיליף ממדבר וודאי אית ליה נמי ג"ש דלעיל דילפינן ר"ה מיובל בשביעי שביעי או מהקישא אלא דאי לאו דאיכא נמי ג"ש ממדבר לא הוי שייך למילף כלל מג"ש והקישא דלעיל ליתן של זה בזה ושל זה בזה מטעמא דפרישית משא"כ השתא דילפינן מג"ש ממדבר דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בר"ה וא"כ אייתר לן הך ג"ש והקישא דלעיל לגמרי אע"כ ליתן של זה בזה ושל זה בזה דבין בר"ה ובין ביובל בעינן שתים מד"ת של שלש שלש. אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמקשה הש"ס בסמוך ולהאי תנא דמייתי לה מדבר אי מה להלן חצוצרות כו' מאי קשיא הא אית ליה להאי תנא נמי הך ג"ש והקישא דלעיל דילפינן מינייהו דבעינן שופר בר"ה כמו ביובל ומאי איצטריך נמי לאתויי בסמוך הך קרא דדברי קבלה דכתיב תקעו בחדש שופר ויש ליישב דאפ"ה מקשה שפיר דאכתי לא מסיימי קראי דמאי חזית למילף דבעינן שופר בר"ה מג"ש והקישא דיובל אדרבא נילף מג"ש ממדבר דבעינן חצוצרות דטפי אית לן למילף ר"ה ממדבר דהתם כתיב בההוא ענינא והיו לכם לזכרון לפני ה' ושופר ראש השנה בא ג"כ לזכרון וכתיב ביה זכרון ומש"ה איצטריך לאתויי הך קרא דתקעו בחודש שופר כנ"ל נכון ודו"ק. וכמ"ש כן כתבו התוספות לעיל דף כ"ו ע"ב בד"ה ר' יהודה אומר דהאי תנא דמדבר יליף נמי ראש השנה מיובל בג"ש שביעי שביעי כו' ע"ש. אלא שלא הרגישו במה שהקשיתי כאן דא"כ הו"ל לש"ס לאקשויי דנילף כולא מילתא מהתם אפילו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. והנראה מזה דהתוס' מפרשים דאה"נ דהא דמקשו בסמוך ואידך ביום ולא בלילה מנ"ל אהך ברייתא דמדבר קאי במאי דמסיק דשתים מד"ת ואהא מסיק הש"ס דוהעברת תעבירו לא משמע להו אלא שכבר כתבתי דאי אפשר לפרש כן דא"כ בלאו הך ילפותא דביום ולא בלילה נמי הוי מצי לאקשויי אגופא דברייתא דמדמייתי קרא דוהעברת שופר תרועה לענין ר"ה אלמא דאית ליה ג"ש שביעי שביעי וא"כ נילף מיניה נמי פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. וצ"ע ליישב:

שם אתקין ר' אבהו בקיסרי קשר"ק ומסקינן בגמרא דטעמא דרבי אבהו משום דמספקא ליה דילמא גנח ויליל והקשה הב"ח בטוא"ח סימן תק"צ דאטו פליג ר' אבהו אמתני' וברייתא דלעיל דמ"ס גנוחי גנח ומ"ס ילולי יליל אבל גנח ויליל לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי. ע"ש בב"ח שתירץ בדוחק. ולענ"ד נראה ליישב דר' אבהו סבר דתנא דמתני' ותנא דברייתא דלעיל דלא מספקא להו בגנח ויליל היינו משום דסבירא להו כהך ברייתא דיליף בג"ש שביעי שביעי לחוד ולית להו הך ג"ש דמדבר א"כ אין שום סברא לומר דיבבא דר"ה היינו גנח ויליל דמהיכי תיתי הא מסקינן בסמוך דספיקא דגנח ויליל היינו משום דסתמא דמילתא כי מתרע באינש מילתא ברישא גנח והדר יליל והך מילתא לא שייך כלל בר"ה דהא לא מתרע ביה מילתא כלל משא"כ רבי אבהו גופיה חייש נמי להך ברייתא דיליף ר"ה ממדבר ובמדבר אשכחן דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ומתרגמינן נמי יבבא והך יבבא ודאי אית לן למימר דהיינו דברישא גנח והדר יליל מה"ט גופיה דכי מתרע באינש מילתא ברישא גנח והדר יליל ואין לך מתרע מלתא יותר מזו בשעת מלחמה הצר הצורר אותם. ועוד דאשכחן נמי ביריחו דכתיב ויריעו העם תרועה גדולה משמע דהיינו גנח ויליל בהדי הדדי כנ"ל בטעמא דר' אבהו ויתכן יותר לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ו ע"ב דר' יהודה דאמר דבר"ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים היינו משום דלית ליה ג"ש דשביעי שביעי וכתבו שם עוד בד"ה של יעל דר' אבהו נמי בהא כרבי יהודה ס"ל מדאמר לעיל בפ"ק למה תוקעין בר"ה בשופר של איל כו' א"כ לפ"ז א"ש טובא דרבי אבהו לטעמיה כיון דלית ליה ג"ש דשביעי שביעי ע"כ יליף כולא מילתא דר"ה מג"ש דמדבר ומש"ה תיקן לתקוע בר"ה קשר"ק דחייש לספיקא דלמא גנח ויליל משום דמשמע שכך היו תוקעין בשעת מלחמה וכדפרישית כנ"ל בעזה"י ודו"ק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם מתקיף לה ר' עוירא ודילמא ילולי הוי וקא מפסיק ג' שברים בין תרועה לתקיעה והקשו הרשב"א והר"ן ז"ל וכי מפסיק מאי הוי והתניא בסמוך שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא וליכא למימר דאליבא דרבי יהודה קא פריך דאמרי' אליביה בפרק החליל דאין בין תקיעה ותרועה לתקיעה ולא כלום הא לא קי"ל כרבי יהודה דניחוש לה. וע"ז כתב הרשב"א ז"ל שמצא בשם ר"ת שתירץ בשיטת רבינו האי גאון שכתב דבין גנוחי גנח ובין ילולי יליל כולהו תרועות מיקרי מן התורה אלא דיש מקומות נוהגין בגנוחי גנח ויש ילולי יליל אלא דר' אבהו תיקן שיהא כל ישראל נוהגין מנהג אחד ומש"ה מכניף לכולהו מנהגא ומש"ה מקשי ר' עוירא דהו"ל למיחש נמי לדרבי יהודה דאמר שאין להפסיק בין תקיעה לתרועה תקיעה. ולכאורה גם זה נראה דוחק דאטו משום דחייש ר' אבהו לענין עיקר התרועה שלא יהא נראה כשינוי אפ"ה לאו מילתא דפסיקא הוא לחוש לענין הפסקה לדר' יהודה כיון דלא קיי"ל כוותיה ונראה דלכך הוצרך הרמב"ן ז"ל לתרץ בענין אחר כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בשמו ע"כ. מיהו לשון התוס' לקמן בד"ה לדידי משמע דבענין התקיעות יש לחוש טפי לענין הפסקה משום דרב כהנא בפרק החליל סבר דאין בין תקיעה לתרועה תקיעה ולא כלום ע"ש:

אמנם לפענ"ד אף שאיני כדאי מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דמאי דפשיטא להו דרבותינו קדמאי ובתראי דרב כהנא בפ' החליל פליג אדר"י דהכא ואברייתא דקתני שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא ולדעתי אין זה מוכרח אדרבה נראה דוחק גדול לומר כן דא"כ הוי ליה לאתויי הך מילתא דרב כהנא הכא בשמעתין כיון דפליג אדר"י ואדרבי אבהו דר' אבהו גופיה לא פליג אדר"י אלא אם שהה כדי לגמור את כולה אבל בהפסקה כל דהוא דאסור לרב כהנא אי איתא דפליג הוה ליה לאתויי הך מימרא הכא בשמעתין. ובר מן דין מסברא ג"כ נראה דר' יהודה ורבנן גופייהו לא פליגי בפרק החליל אלא לענין הנך תקיעות דמייתי התם במשנה באותן תקיעות שתוקעים במקדש במוספין ובניסוך המים וכן באותן שש תקיעות שהיו תוקעין בע"ש ובתקיעות של תעניות דבהנך דוקא פליגי אי תקיעה תרועה תקיעה אחת היא או שלש משום דדמיא להנך תקיעות שהיו תוקעים במדבר סימנא בעלמא וכל הנך כתיבי ורמיזי בהאי ענינא דבמדבר גופיה משא"כ בהנך תקיעות ותרועות של ר"ה א"ל דלא פליגי ר"י ורבנן כלל אלא דלכ"ע כל חדא מצוה בפני עצמה היא כדמשמע לישנא דברייתא דלעיל הא כיצד שלש שהן תשע. תדע דהנך תקיעות דר"ה לא דמו להנך דפ' החליל דהא לקמן בשמעתין אשכחן בברייתא דתקיעות אין מעכבות זו את זו והיינו ע"כ הנך תקיעות דחשיב בפ' החליל דאע"ג דרש"י מפ' לקמן כגון תענית לחוד היינו משום ברכות דלא שייך אלא בתענית אבל לענין תקיעות ודאי כל הנך דפ' החליל בכלל דאין מעכבות זו את זו משא"כ תקיעות דר"ה ודי"כ דיובל קתני בהדיא בסיפא תקיעות מעכבות זו את זו וכה"ג גופא יש לנו לחלק בענין הפסקות והא דאמרינן בפ' החליל אהא דאמר רב כהנא פשיטא ומשני מהו דתימא אפילו כרבנן ולאפוקי מדר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא קמ"ל לאו משום דאיירי רב כהנא בהנך תקיעות של ר"ה גופיה דאיירי בהו רבי יוחנן אלא לענין שיעור הפסקה לחוד מסיק הש"ס הכי דאי לאו אמר רב כהנא ולא כלום הו"א עיקר מילתא דרב כהנא שאין להפסיק שיעור מרובה כדי לגמור את כולה ולאפוקי מדר"י דאמר דלמאן דשרי להפסיק אין שום חילוק בין הפסק לזמן מרובה לזמן מועט אפילו שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא אבל בהפסקה כל דהו אפשר דלכ"ע שרי מש"ה אשמעינן רב כהנא במאי דקאמר ולא כלום היינו משום דסבירא ליה כרבי יהודה נמצא דלפ"ז מצינו למימר דרבי יהודה ורבנן ורב כהנא דפ' החליל לא איירי כלל בתקיעות דר"ה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי פשיטא ליה לר' עוירא לחוש להפסק כל דהו בתקיעות דר"ה. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש טובא דכיון דרבי אבהו לית ליה ג"ש דשביעי שביעי מדאמר בפ"ק שהיו תוקעים בר"ה בשופר של איל א"כ ע"כ דיליף כולא מילתא דר"ה מג"ש דמדבר ואם כן מקשה רב עוירא שפיר דילמא ילולי יליל הוי והו"ל הפסקה דאסור דכיון דממדבר ילפינן והתם קיי"ל כרב כהנא דאין להפסיק כלל אם כן בר"ה נמי אין להפסיק כלל דהא קיי"ל דאין ג"ש למחצה כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בגמרא שאין ת"ל בחדש השביעי: לא ידעתי למה כפל התנא בזה מה שאמר כבר ברישא לענין דבעי שופר ואולי רצה לרמז בזה שלא יקשה היאך נילף מהיקש זה פשוטה לפניה ולאחריה כיון דצריך ליה דתקיעה בשופר אכן ז"א דכלל בידינו אין היקש למחצה ולכן כפל בזה להשמיענו דנילף בזה כאלו נכתב ההיקש לדבר זה לבד. וברייתא זו נשנה בת"כ פ' אמור ונכפלה בפ' בהר ובירושלמי ר"ה פ"ג נשנה בשינוי לשון ע"ש:

הקישא לא צריך: הבעל המאור וכן הריטב"א פירשו דה"ק דאי מהקישא לא ידענו רק דשנים של ר"ה צריכים לתקוע גם ביוה"כ של יובל ואכתי לא שמעינן דצריך שלשה בזה ובזה לכן צריך גז"ש וסיים הבעה"מ ורבינו שלמה פירש כן ונראה דחסר תיבת לא וצ"ל לא פי' כן והנה הט"א פירש ג"כ הכי (ולא ראה הבעל המאור) והקשה על פי' רש"י שכיון שהכל יכול לילף בין בהיקש בין בגז"ש מ"ש דלענין שופר ולפני' ולאחריו נקט דרשה דהיקש ולענין שצריך שלשה נקט גז"ש ועוד הקשה כיון דהכל יכול לילף בהיקש גז"ש ל"ל וקושיא האחרונה הקשה גם הקרבן אהרן בת"כ פ' אמור והניח בקושיא אכן לענ"ד קשה ג"כ לפי' הבעל המאור איפכא כיון דצריך הגז"ש לדרשה דשלשה תרועות והקישא לא צריך לדרשות קמייתא למה נקטה הברייתא ההיקש כלל ועוד הוקשה לי לפירושם דמהיקש לא ידענו רק שמה שנאמר בר"ה שתי תרועות הוא ג"כ ביובל מנ"ל לילף בגז"ש דצריך ג' בשניהם דמי עדיף גז"ש מהיקש שוב ראיתי שגם הפ"י הקשה כן ועוד ק"ל לפי הכלל שכתב רש"י בכריתות (דף כ"ב ע"ב) שאין היקש ואין גז"ש למחצה לא שייך רק ללמוד בהיקש או בגז"ש כל הענינים של צד אחד על צד אחר ג"כ אבל לא שנלמוד זה מזה ע"ש שלכן מחק רש"י שם גרסת הגמרא שנראה ממנו דגם ללמוד זה מזה וזה מזה אמרינן היקש וגז"ש א"כ מנ"ל הכא דבין ביובל ובין בר"ה צריך שלשה ולמילף זה מזה וזה מזה ולכן נלענ"ד די"ל דבאמת גם הכא לא ילפינן רק בחד צד דהיינו דע"י גז"ש ילפינן כאלו שתי תרועות של ר"ה כתובים אצל יובל וידענו ביובל ג' תרועות ואח"כ ילפינן בהיקש דכל מה דכתיב ביובל דהיינו שופר ופשוטה לפניה ולאחריה ושלשה תרועות שהכל ג"כ בר"ה כן משום אין היקש למחצה ולכן תרווייהו צריכי היקש וגז"ש ומה דקאמר הקישא לא צריך אם לא בא ללמד רק על דצריך שופר ופשוטה לפניה ולאחריה דזה הוי אפשר לילף בגז"ש אבל אחר דנצרך גז"ש דצריך בכל א' ג' תרועות ילפינן השאר מהיקש ועיין בריטב"א:

והאי תנא מייתי ליה בגז"ש ממדבר: האי תנא ג"כ אית ליה גז"ש דשביעי שביעי דאל"כ מנ"ל דשני תרועות מדברי תורה אע"כ דיליף ר"ה מיובל ויובל מר"ה ליתן זה בזה וכן כתבו התוס' לעיל (דף כ"ו) אלא דפליג אתנא דלעיל דיליף פשוטה לפניה ולאחריה מוהעברת תעבירו ולי' לא משמע כן כדאמרינן לקמן אלא יליף ממדבר בגז"ש דתרועה ומכח זה פליג עוד בדבר שני אתנא דלעיל דלתנא דלעיל דמיותר ג' תרועות ס"ל דכולם מן התורה ולהך תנא כיון דצריך גז"ש דתרועה לילף לר"ה פשוטה לפניה ולאחריה צריך חד תרועה להך גז"ש כיון דרק בר"ה מיותר ובמדבר לא מיותר ולכן לית ליה רק ב' תרועות דאורייתא ואחד מדברי סופרים ולרשב"ן אמר ר' יונתן דצריך עוד חד תרועה לביום ולא בלילה ס"ל דרק אחד מן התורה וכיון דהך תנא לית ליה והעברת ותעבירו לפשוטה לפניה ולאחריה ע"כ ביובל יליף כן מר"ה בגז"ש דשביעי שביעי לאחר דילפינן בר"ה כן ממדבר בגז"ש דתרועה ועיין בפנ"י שתימה למה לא יליף פשוטה לפניה ולאחריה מוהעברת ותמהני דהא בפי' אמרינן בסוגין דהך תנא לא משמע ליה ואח"כ כתב דצ"ל דס"ל להתוס' דלעיל דמה דקאמר לקמן דלא משמע ליה קאי אתנא דמדבר אבל אי אפשר לומר כן דא"כ איך קאמר אי ביוה"כ יליף וכו' דהא ודאי יליף מיוה"כ ותמהני על תמיהתו הרי הך ואידך ביום ולא בלילה מנ"ל אי אפשר לפרש רק אתנא דיליף ממדבר וא"כ אליבי' הרי קאמר והעברת משמע ליה וכן נראה מפירוש רש"י ומה שהקשה הפ"י דא"כ איך קאמר אי ביוה"כ יליף עיין מה שכתבתי לקמן:

אי ביום הכפורים יליף: הקשה היום תרועה הלא בלא זאת הוצרך לומר דביוה"כ יליף דאל"כ ב' תרועות מנ"ל הא חד כתיב בר"ה וחד ביוה"כ וע"כ דיליף ר"ה מיוה"כ ויוה"כ מר"ה וא"כ נילף נמי פשוטה דלפניה ודלאחריה והניח בצ"ע וכן הקשה ג"כ הפני יהושע והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דבאמת הוי מצי למימר ולטעמיך וכמו שתרצו התוס' בדוכתי טובא ועוד י"ל דאי לא הוי ילפינן לענין ביום ר"ה מיוה"כ היה אפשר לומר דהך תנא דמדבר לעולם אית ליה דרשה דוהעברת תעבירו לפשוטה לפניה ומכ"מ לא יליף ר"ה מיוה"כ לענין זה דצריך הגז"ש דשביעי שביעי למילף ב' תרועות לזה וב' תרועות לזה כיון דדרשה זו משונה משאר גז"ש כדכתבינן לעיל לא שייך בזה אין גז"ש למחצה ולא ילפינן ממנה רק דרשה זו אבל אחר שתירץ דביום ולא בלילה ג"כ יליף מגז"ש דר"ה מיוה"כ פריך א"כ פשוטה ולפניה נמי נילף. שוב ראיתי בילקוט שהעתיק גמרא זו ושם לא כתיב הך לשון אי ביוה"כ יליף אלא כתיב סתם דפשוטה לפניה ולאחריה גם כן נילף מיום הכפורים:

נפקא ליה מביום הכפורים: הא דלא פריך ואידך ל"ל יליף ג"כ מיוה"כ וביום למה לי די"ל דמלתא דאתי בגז"ש טרח וכתב ליה קרא כדמתרצינן בכמה מקומות. וראיתי בט"א שהקשה דכיון דר' יונתן ע"כ לית ליה גז"ש דשביעי למילף ר"ה מיובל א"כ פשוטה דלפניה ולאחריה ביובל מנ"ל וכתב דצ"ל ס"ל היפך מתנא דיליף ממדבר דהוא דרש גז"ש דשביעי ותעבירו והעברת לא דרש לפשוטה לפניה ולאחריה ולר' יונתן אמרינן איפכא דגז"ש לית ליה ולכך אצטריך ביום ולא בלילה אבל והעברת דרש ביוה"כ לפשוטה. ולענ"ד אי אפשר לומר כן דא"כ יקשה לר' יונתן מנ"ל תרועה בר"ה כיון דחד תרועה צריך לגז"ש וחד לביום ולא בלילה וע"כ דאצטריך לגופא וא"כ איך מיותר לגז"ש אע"כ דגם הוא ס"ל גז"ש דשביעי ויליף תרועה בר"ה מיובל ועוד קשה מה דאמר דר' יונתן דרש והעברת לפשוטה הרי הגמרא והעברת תעבירו לא משמע להו וכן פריך מה דרשי ביה הכל בלשון רבים משמע דקאי על שני תנאים דהך ברייתא על תנא קמא דיליף ממדבר ועל ר' יונתן. אמנם עפ"י מה שכתבתי ל"ק קושית הט"א דלעולם הך תנא דמצריך ביום ולא בלילה ג"כ ס"ל גז"ש דשביעי ומכ"מ קאמר דאתי קרא להכי דמלתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב ליה קרא. אכן א"ע נלענ"ד דאי אפשר לומר כן עפ"י מה דאמרינן בשבת (דף קל"א) ולכתוב רחמנא בשופר וליתו הנך ולגמרו מיניה ע"ש ולפי דברינו לא מקשה מידי דלימא דמלתא דאתי במה מצינו טרח וכתב קרא אכן על פי מה שכתבו התוס' שם ד"ה נפקא וז"ל ורבנן סברי דלא שייך לאקשויי וכו' וזה בעשור לחודש עכ"ל בלא"ה מתורצת קושית הטור אבן דתנא דיליף ממדבר ס"ל ג"כ כרבנן דר"א ולכן לא יליף ביום ולא בלילה מיוה"כ ור' יונתן דהכא ס"ל כר"א:

אף כאן בחצוצרות. התוס' לעיל (דף כ"ו) בארו קושיא זו דאע"ג דהך תנא יליף ג"כ שביעי שביעי מיוה"כ מ"מ פריך מנ"ל דילפינן מיובל דתקיעה בשופר דלמא ילפינן ממדבר דבחצוצרות ע"ש. אכן קשה לפי מה דאמרינן בחגיגה (דף ו') דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות וכו' וא"כ הכי נמי עדיף לילף מיובל דנוהג לדורות ולא ממדבר דלא נוהג לדורות ואע"ג דהתם ב"ש קאמרי הכי וב"ה פליגי מ"מ לא פליגי רק משום דניחא להו לילף קרבן יחיד מקרבן יחיד אבל בלא"ה גם ב"ה מודו דהכי אמרינן במנחות (דף י"ט) דלא ילפינן דורות משעה רק משום דתני קרא תריסר זימני כמו שכתבו התוס' שם וא"ל דפריך דלילף ממדבר משום דבלא"ה ילפינן ממדבר לענין לפניו ולאחריו הרי גם מיובל ילפינן לענין מנין התקיעות ולענין ביום ולא בלילה:

דהדר עביד תקיעה ותרועה ותקיעה: קשה דא"כ איך קאמר איתקין ר"א בקסרי תשר"ת ולמה לא קאמר דאתקין ג"כ תש"ת ותר"ת והיה נלענ"ד דבאמת ר"א לא אתקין רק תשר"ת אבל לתש"ת ותר"ת לא חייש וכמו שכתב הריטב"א בשם ר"ת דקושיות רב עוירא ורבינא אינם רק לר' יהודה דס"ל שאין להפסיק כלל ושניחוש גם להא דר' יהודה אבל ר' אבוה לא חייש לזה אמנם מן הראשונים לא משמע כן אלא הכל היה תקנת ר"א וכן משמע מלשון הגמרא דקאמר אלא ר"א מאי אתקין וכו' ולכן לא ידעתי למה הזכיר בהתקין ר' אבוה רק תשר"ת ולא ג"כ תש"ת ותר"ת:

ודלמא גנוחי הוי: הא דמקדים קושיא דלמא ילולי הוי להך קושיא י"ל כיון דלפי מה דמסקינן לעיל מתניתן ס"ל דתרועה ילולי הוי וברייתא ס"ל דגנוחי הוי לכן מקדים הקושיא דלמא מתניתן אמת להקושיא דלמא הברייתא אמת אבל מרש"י נראה שלפניו הגרסא שהוקדם קושיא דגנוחי גניח לקושיא דילולי ולזה יש ליתן טעם משום דברישא גנוחי והדר יליל ולזה גם אנו מקדימין סדר תש"ת לסדר תר"ת:

בתוס' ד"ה נעבריה. פי' שיאחזנו בידו ויתקע: לא הבנתי איך יפורש עפ"י פי' זה מה דאמרינן לא מצית אמרת וכו' אף כאן בקול דאיך ממועט בזה שלא יאחזנו בידו ויתקע והתוס' לא כתבו רק שפי' הקונטרס עיקר ולא שלא שייך פי' זה כלל:

(לד סע"א) ולהאי תנא דמייתי לה ממדבר אי מה להלן חצוצרות וכו'.—פי' אע"פ דתנא דיליף ממדבר יליף נמי מיוה"כ, דהא בין לת"ק ובין לר' יונתן דלמטה "והעברת שופר תרועה" דיוה"כ מלמד אף על ר"ה, ועוד דת"ק נמי יליף ר"ה מיוה"כ לביום ולא בלילה; הכא הכי מקשינן: מאי חזית לתקוע בשופר כיוה"כ, שמא בחצוצרות כמדבר; אי נמי ליתקעו בתרוייהו בשופר ובחצוצרות.

שאין תלמוד לומר בחדש השביעי. דהא כתב לן בכמה מקומות דיום הכפורים בחדש השביעי הוא והכא יוה''כ כתיב: והעברת. פשוטה משמע העברת קול אחד: ביוה''כ תעבירו. הרי העברה תחילה וסוף ותרועה כתיבא בינתים: ומנין שלש של שלש שלש. מנין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן תלתא זימני למלכיות חדא ולזכרונות חדא ולשופרות חדא: ת''ל. תרועה תלתא זימני לכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה: ומנין ליתן את האמור של זה בזה כו'. לפי ששלש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה והאחת ביובל מנין ליתן האמורות בראש השנה ביובל וליתן האמורה ביובל בר''ה שיהו כאן וכאן שלש: שביעי שביעי לג''ש. נאמר בר''ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי: ותנא מעיקרא אייתי בהיקישא. ללמוד זה מזה מניין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר''ה מיובל בהיקישא דאין ת''ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תרועות של חדש השביעי שיהו שוות: ולסוף גמר בג''ש. ליתן האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקישא דאי כדכתיבן שיהו שתים בר''ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות: ה''ק אי לאו ג''ש. אי לא נאמרה ג''ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקישא כלומר מעצמו: והאי תנא מייתי לה ממדבר. שתהא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה: תקיעה בפני עצמה כו'. דלא תימא חדא היא והכי קאמר היו תוקעין תרועה אלא ה''ק ותקעתם תקיעה ואחריה הריעו תרועה: או אינו. אלא אחת היא והכי קאמר היו תוקעין תרועה: כשהוא אומר תתקעו ולא תריעו. מכלל דבמסעות תתקעו ותריעו קאמר ותרועה לא קרי לה תקיעה הרי על כרחך תקיעה בפני עצמה כו': תלמוד לומר ותקעתם. והדר תרועה: שאין ת''ל שנית. שכבר אמר ותקעתם תרועה ונסע מחנה פלוני כי הדר אמר ותקעתם תרועה ונסע מחנה פלוני פשיטא דשנית היא: תהא תקיעה שניה לה. והכי קאמר ותקעתם תקיעה שנית לתרועה: ה''ג ושלש תרועות נאמרו בר''ה שבתון זכרון תרועה והעברת שופר תרועה יום תרועה יהיה לכם ושתי תקיעות לכל אחת ואחת מצינו למדין לר''ה שלש תרועות ושש תקיעות שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה מד''ת יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא רבי שמואל בר נחמני אומר אחת מד''ת ושתים מד''ס והעברת שופר תרועה מד''ת שבתון זכרון תרועה ויום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא מאי לתלמודו הוא בא וכו': שתים מד''ת. תרי קראי דרוש למניינא כדקתני ואזיל והעברת שופר תרועה שבתון זכרון תרועה מד''ת כלומר מכאן נלמוד שתים יום תרועה יהיה לכם לא תדרשיה למניינא שהרי לתלמודו הוא בא מופנה לג''ש שדרש תרועה תרועה לג''ש אלא סופרים אמרוה כדי להשוות מלכיות וזכרונות ושופרות לתקיעותיהן: רבי שמואל בר נחמני אומר כו' מאי לתלמודו הוא בא. בשלמא חד לג''ש אידך למאי: לא משמע ליה. למדרש מיניה פשוטה לפניה: דרך העברתו. למעוטי הפכו ותקע בו כדאמרן (לעיל דף כז:): ניעבריה ביד. ואי לאו דהדר כתביה לא הוה משתמע תעבירו לשון תקיעה: מספקא ליה. ועבד תרווייהו: ודלמא גנוחי הוא. ואין לך לעשות תרועות יבבות וקא מפסקא תרועה בין שברים לפשוטה שלאחריה: ודלמא ילולי היא. ואין לנו שברים וקא מפסקי שברים דקשר''ק דר' אבהו בין תקיעה ראשונה לתרועה ואין כאן פשוטה לפניה: ברישא גנוחי גנח. גניחות ארוכות קומפלייני''א בלע''ז: והדר מיליל. רצידי''ר בלע''ז:

נעבריה ביד. פירוש שיאחזנו בידו ויתקע ולא שיניחנו על גבי שום דבר ויתקע ופירוש הקונטרס עיקר: