ראש השנה לד ע"ב

דף לד - ב

אמר רבי יוחנן: מי ששמע  תשע תקיעות, שלשה סדרים של שלש תקיעות, ובכל סדר "תקיעה תרועה ותקיעה" [ובסך הכל תשע תקיעות, כולל תרועות], ^[67] אפילו שמע תקיעות מפוזרות בתשע שעות ביום - יצא. ואף על פי שאין התקיעות רצופות זו אחר זו.

תניא נמי הכי: שמע תשע תקיעות אפילו היו מפוזרות בתשע שעות ביום - יצא. ואם שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד, ^[68] תקיעה מזה ותרועה מזה - יצא.

כי בדבר החביב על האדם הוא מסוגל לשמוע שני קולות כאחד, אפילו כשהם יוצאים משני בני אדם. ^[69]

ואפילו השומע תשע תקיעות בסירוגין, שאין התקיעה והתרועה רצופים זה אחר זה, אלא בהפסקות. ^[70] ואפילו אם היה הסירוג כל היום כולו - יצא.

ומאחר שרבי יוחנן אמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא. נמצא שיש שהות של שעה שלימה בין התקיעה לתרועה, וכן בין התרועה לתקיעה שאחריה, ואף על פי כן יצא.

ותמהינן: ומי וכי אמר רבי יוחנן הכי כך?!

והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: בקריאת ההלל ובמגילה, אם הפסיק באמצע קריאתו, ושהה כדי לגמור את כולה - חוזר לראש הקריאה!

ואם כן, גם התוקע בשופר והפסיק באמצע הסדר בין תקיעה לתרועה, אם שהה כדי לגמור את כל הסדר צריך לחזור לראש!

ומתרצינן: לא קשיא:

הא, זה שאמר רבי יוחנן השומע תשע תקיעות בתשע שעות יצא - דידיה, זו דעתו שלו.

ואילו הא, מה שאמר השוהה בקריאת ההלל והמגילה כדי לגמור את כולה חוזר לראש - דרביה, זו היא דעת רבי שמעון בן יהוצדק, רבו.

ותמהינן: וכי דידיה לא!?

וכי מה שאמר רבי יוחנן בשם רבו [שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש], זו אינה דעתו שלו?!

והא יש להוכיח שאף רבי יוחנן עצמו סובר כך, מהמעשה דלהלן:

רבי אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה דרבי יוחנן, והוה קרי קריאת שמע. רבי אבהו הלך מאחורי רבי יוחנן וקרא קריאת שמע.

כי מטא למבואות מטונפות אישתיק, וכאשר הגיע למבואות מטונפות שתק והפסיק לקרוא, מפני שלדעת רבי אבהו אסור לקרוא קריאת שמע במבואות המטונפות [ברכות כד ב].

בתר דחליף, לאחר שעבר מהמבואות המטונפות, אמר ליה רבי אבהו לרבי יוחנן: מהו לגמור!? האם אני יכול להמשיך את קריאת שמע מהמקום שהפסקתי ולגמור אותה, או שעלי לחזור ולקרוא מן ההתחלה.

אמר ליה רבי יוחנן: אם שהית בהפסקה כדי לגמור את כולה - חזור לראש!

ומכאן, שאף רבי יוחנן עצמו סובר שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. וחוזרת השאלה: היאך אמר רבי יוחנן שהתוקע תשע תקיעות בתשע שעות יצא?

ומתרצינן: לעולם רבי יוחנן עצמו סובר שאף אם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר.

והכי קאמר ליה רבי יוחנן לרבי זירא:

לדידי - לא סבירא לי.

אני אינני סובר כמוך, במה שהפסקת לקרוא במבואות המטונפות.

אלא לדעתי, הקורא את שמע והגיע למבואות מטונפות מניח את ידו על פיו וממשיך לקרוא [כמבואר בברכות כד ב].

ואף, במה ששאלת "מהו לגמור" אינני סובר כמוך, שהרי מדבריך יש להבין, שלדעתך המפסיק באמצע קריאתו צריך לחזור, אלא שאתה מסופק מהו שיעור ההפסקה המחייב לחזור לראש. ואילו אני סובר שלעולם אין המפסיק בקריאתו חוזר לראש.

אבל, לדידך, ששאלת אם צריך לחזור, משמע דסבירא לך שהמפסיק בקריאתו חוזר, ושאלת מהו השיעור המחייב לחזור לראש?

התשובה לשאלתך: אם שהית כדי לגמור את כולה הרי זה הפסק. וחזור לראש. ^[71]

ועתה הגמרא מביאה ברייתא, הדנה באדם היודע לתקוע רק חלק מן התקיעות ולא כולן. וכן במי שאינו יודע את כל שלשת הברכות [מלכיות זכרונות שופרות], האם יתקע ויברך את מה שהוא יודע:

תנו רבנן:

בתעניות [שבשאר ימות השנה] היו מוסיפים בתפלת שמונה עשרה עוד שש ברכות. ואחרי כל ברכה מאותן שש ברכות, תקעו תקיעה, תרועה, ותקיעה, כמבואר במסכת תענית.

ואותן תקיעות שתוקעים בתעניות, אין מעכבות זו את זו, שאדם שיודע לתקוע תקיעה ולא תרועה [או להיפך] יתקע את אשר הוא יודע.

וכן, אותן שש ברכות שמוסיפים בתפלת התעניות אין מעכבות זו את זו, ואם אינו יודע לומר את כל הברכות, יאמר את אשר הוא יודע. ^[72]

אבל תקיעות של ראש השנה, וברכות מלכיות זכרונות ושופרות של ראש השנה, ושל יום הכיפורים של היובל - מעכבות זו את זו. ואם יודע לתקוע תקיעה ולא תרועה, או להיפך, לא יתקע כלל.

וכן אם אינו יודע לברך את כל הברכות לא יברך את מקצתן. ^[73]

והוינן בה: מאי טעמא? מדוע ברכות ראש השנה ויום הכיפורים מעכבות זו את זו ודינן שונה מברכות תענית? ^[74]

ומשנינן: אמר רבה: מפני שיש להם סדר שבו מרצים שלשתם יחד, שכך אמר הקדוש ברוך הוא: אמרו לפני בראש השנה: מלכיות, זכרונות ושופרות:

מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם.

זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה.

ובמה? בשופר [ולכן אומרים שופרות].

שנינו במשנה: מי שבירך מלכויות זכרונות ושופרות בתפלת המוסף. ואחר כך נתמנה [הזדמן] לו שופר - תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.

ומדייקינן: טעמא דלא הוה ליה שופר מעיקרא, משמע ממשנתנו שהטעם שתוקע שלא על סדר התפילה הוא משום שלא היה לו שופר בשעת התפילה.

הא הוה ליה שופר מעיקרא, מכלל שאם היה לו שופר בשעת התפילה, כי שמע להו - אסדר ברכות שמע להו. עליו לשמוע את סדר התקיעות על סדר הברכות [מלכיות זכרונות ושופרות].

רב פפא בר שמואל קם לצלויי, עמד להתפלל מוסף ביחיד.

אמר ליה לשמעיה, אמר לשמשו: כי נחירנא לך, כאשר אני ארמז לך בקולי שסיימתי ברכה [מברכות מלכיות זכרונות ושופרות] - תקע לי כמו שתקנו חז"ל לתקוע על סדר הברכות.

אמר ליה רבא: לא אמרו חכמים לתקוע על סדר הברכות, אלא בחבר עיר בחבורה של הציבור, בעשרה אנשים.

אבל יחיד - גומר את תפילתו, ואחר כך תוקע את כל התקיעות יחד.

תניא נמי הכי כדברי רבא:

כשהוא שומען לתקיעות השופר, צריך שיהיה:

א. שומען על הסדר של התקיעות שהתקין רבי אבהו [א. תקיעה שברים תרועה תקיעה. ב. תקיעה שברים תרועה. ג. תקיעה תרועה תקיעה].

וצריך שישמע תחילה תקיעה, אחר כך תרועה ותקיעה, ולא יקדים תרועה לתקיעה ראשונה. ^[75]

ב. ושומען לתקיעות על על סדר ברכות [תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות, ותר"ת לשופרות].

במה דברים אמורים, כששומען בחבר עיר, במנין.

אבל אם אדם מתפלל שלא בחבר עיר, שלא בציבור - שומען על הסדר, כפי שסדרו חז"ל שלש סדרות, ובכל סדר תקיעה תרועה ותקיעה [תשר"ת, תש"ת, תר"ת].

ושומען שלא על סדר ברכות [מלכיות זכרונות ושופרות], אלא תוקע אחר תפלת מוסף, תשע תקיעות זו אחר זו.

ג. ויחיד שלא תקע בעצמו - חבירו תוקע לו להוציאו ידי חובתו.

ויחיד שלא בירך את הברכות שבתפילה - אין חבירו מברך עליו להוציאו ידי חובתו, אם הוא בקי בעצמו. ^[76]

ד. ומצוה שבתוקעין [דהיינו תקיעת השופר] יותר חשובה מן המברכין. ממצות ברכות התפילה.

כיצד?

אם היו לפניו שתי עיירות.

באחת תוקעין, ובאחת מברכין - הולכין למקום שתוקעין כדי לצאת מצות תקיעת שופר דאוריתא, ואין הולכין למקום שמברכין, היות שהברכות הם מצוה מדרבנן בלבד.

ומקשינן: פשיטא, פשוט ומובן מאליו שעדיף לצאת ידי התקיעה. שהרי הא [התקיעה] דאורייתא, והא [התפילה] דרבנן. וודאי שמצוה דאורייתא חשובה יותר ממצוה דרבנן! ומדוע הוצרכה הברייתא להשמיענו דבר זה?

ומשנינן: לא צריכא, לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דבר זה, אלא לומר לך, דאף על גב אם אירע:

דהא, ודאי, שאם ילך למקום שמברכים, ודאי יהיו שם עשרה אנשים והש"ץ יוציאם בברכות. ואילו הא, תקיעת השופר היא ספק, כי שמא כבר תקעו הציבור והלכו לבתיהם.

בכל זאת עדיף ללכת למקום שיתכן שיקיים שם מצוה דאורייתא, אף על פי שהוא ספק, מאשר ללכת למקום שודאי יקיים בו מצוה דרבנן.

שנינו במשנה: כשם ששליח ציבור חייב להתפלל בעצמו [שהרי אין אדם אחר מוציאו ידי חובה] - כך כל יחיד ויחיד חייב להתפלל בעצמו, ואינו יכול לצאת בתפילת הש"ץ [בין בראש השנה בין בשאר ימות השנה].

רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

תניא: אמרו לו חכמים לרבן גמליאל: לדבריך, למה צבור מתפללין בלחש? הרי שליח צבור מוציאם בתפילתו!

אמר להם: כדי שבאותו הזמן אף השליח ציבור יתפלל בלחש, להסדיר שליח צבור תפלתו.

כי בימיהם לא היו מצויים סידורים והתפללו בעל פה, והש"ץ היה מתפלל תחילה בלחש, כדי לחזור על תפלתו שתהא סדורה בפיו, ולא יתבלבל.

אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? הרי כל יחיד ויחיד חייב להתפלל בעצמו!

אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי, ואף על פי שאנחנו [חכמים] אמרנו שכל יחיד חייב להתפלל בעצמו, הדברים אמורים רק ביחיד הבקי בסדר התפילה. אבל מי שאינו בקי יוצא בחזרת הש"ץ.

אמר להם רבן גמליאל: מאחר ואתם מודים שהש"ץ מוציא את מי שאינו בקי, אם כן, כשם שמוציא את מי שאינו בקי - כך מוציא את הבקי!

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: לאחר שנחלקו חכמים על רבן גמליאל, חזרו בהם, ומודים חכמים לרבן גמליאל שהש"ץ מוציא אף את הבקי.

ורב אמר: עדיין היא מחלוקת.

שמעה רבי חייא בריה דרבה בר נחמני את השמועה האמורה כאן. [מחלוקת רבי יוחנן ורב האם חכמים חזרו בהם].

אזל אמרה לשמעתא, הלך ואמר שמועה זו קמיה בפניו דרב דימי בר חיננא.

אמר ליה רבי חייא בריה דרבה בר נחמני לרב דימי בר חיננא: הכי אמר רב: עדיין היא מחלוקת.

אמר ליה, רב דימי ענה לרבי חייא: אף רבה בר בר חנה שאמר בשם רבי יוחנן: מודים חכמים לרבן גמליאל, נמי, הכי קאמר, כך הוסיף ואמר:

כי אמר רבי יוחנן להא שמעתא, כאשר אמר רבי יוחנן דבר זה, אפליג, נחלק עליה ריש לקיש, ואמר עדיין היא מחלוקת.

ותמהינן על אשר אמרנו בשם רבי יוחנן שמודים חכמים לרבן גמליאל: ומי אמר רבי יוחנן הכי!? וכי יתכן שרבי יוחנן אמר כך?!

והאמר רבי חנה ציפוראה [מהעיר ציפורי] אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן גמליאל.

ומאחר שרבי יוחנן אמר "הלכתא" - מכלל דפליגי! מוכח שחכמים חולקים עליו!

שהרי, אם הכל מודים בדבר, אין צורך לפסוק הלכה בדבר זה!

והא דאמר ר' יוחנן שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא מט' בני אדם כאחד לא יצא בזה אחר זה יצא. תקיעה מזה ותרועה מזה זה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין ואפי' כל היום כולו. והא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. דחינן לה הכי ההיא דרביה היא.

כלומר ולא סבירא ליה:

ת"ר תקיעות אין מעכבות זו את זו כגון תקיעות שבת ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו'. ברכות כגון ברכות של ק"ש וכיוצא בהן ובהני אמרי' ברכות אינן מעכבות זו את זו תקיעות וברכות של ר"ה ושל יוה"כ של שנת היובל שצ"ל מלכיות זכרונות ושופרות ביובל כדרך שאומרים בר"ה מעכבות זו את זו מ"ט אמר רבא אמר הקב"ה לישראל אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות.

מלכיות שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיבא זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. נמצאת למד שעל ברכות שיש עמהן תקיעות קתני שמעכבות זו את זו. מהא דתניא מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי שאין ת"ל בחדש השביעי שכבר נאמר ביום הכפורים תעבירו שופר מה ת"ל עוד בחדש השביעי ללמדך שכל תרועות של חדש השביעי בשופר וכתיב ביה בר"ה בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון וגו'. ומנין שפשוטה לפניה שנאמר והעברת שופר תרועה לשון העברה היא פשוטה והיא התקיעה וכתיב והעברת שופר ואח"כ תרועה ומנין שפשוטה [לאחריה] כלומר ומנין כי צריך תקיעה לאחר התרועה שנאמר ביום הכפורים תעבירו שופר אחר שכתב והעברת שופר תרועה חזר וכתב תעבירו שופר נמצאת כתובה ביובל תרועה ותקיעה לפניה ותקיעה לאחריה ומדכתיב בחדש השביעי ילפינן שכל תרועות בחדש השביעי [שוות] והן תרועה של ר"ה כתרועת היובל ובשופר ומנין לשלש של שלש שלש שנאמר והעברת שופר תרועה ובר"ה כתיב שבתון זכרון תרועה ועוד כתיב בענינא דמוספים בר"ה יום תרועה יהיה לכם וגמרי יובל מר"ה ור"ה מיובל שביעי שביעי לגז"ש וכאילו ג' תרועות כתיבי בכל חד וחד וכל תרועה יש תקיעה לפניה ויש תקיעה לאחריה נמצאו בר"ה שלש תרועות וכל תרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה. הרי שלש של שלש שלש וכן ביובל חייבין לומר מלכיות זכרונות ושופרות וג' תקיעות בכל אחת ואחת. ואקשינן האי תנא מעיקרא גמר תרועות של ר"ה מן היובל בהיקישא. מה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות של חדש השביעי כזה כדאמרינן והשתא הדר מייתי לה בגז"ש ופרקינן אי לאו גז"ש הוה מייתינא לה בהקישא השתא דאתאי ג"ש שהיא גמרא כדקיימא לן אדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן גז"ש מעצמו אלא אם קיבל אותה מרבו ג"ש עדיפא מהקישא. והאי תנא מייתי לה כי כל תרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה ממדבר ומדכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו. למדנו שהתקיעות זולתי התרועה. ואין לי שצריך בענין הזה כל תרועה צריכה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה אלא במדבר. בר"ה מנין ת"ל תרועה תרועה לגז"ש נאמר תרועה במדבר ונאמר תרועה בר"ה מה תרועה האמור במדבר תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה אף תקיעה האמורה בר"ה כן הא כיצד שלש תרועות בר"ה שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים שבתון זכרון תרועה והעברת שופר תרועה מדברי תורה ואחת מדברי סופרים יום תרועה יהיה לכם לתלמודו בא ולא סלקא סוגיא דשמעתא בהכי ויש נוסחאות אחרות כך הא כיצד ג' תרועות שהן ט' בר"ה ב' מדברי תורה שבתון זכרון תרועה ויום תרועה יהיה לכם מדברי תורה והעברת שופר תרועה מדברי סופרים כלומר בגז"ש גמר לה מיובל ולא בר"ה עצמה כתוב. ר' שמואל בר נחמני אומר אחת מדברי תורה שבתון זכרון תרועה מדברי תורה ושתים מדברי סופרים והעברת שופר תרועה נמי מדברי סופרים היא כדאמרן אבל יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא ללמד כי תקיעת שופר ביום ולא בלילה ואידך הת"ק דר' שמואל בר נחמני נפקא ליה כי תקיעת שופר בר"ה ביום ולא בלילה מדכתיב ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם ואקשי' אי מיום הכפורים יליף לילף מיניה לפשוטה לפניה ולאחריה אמאי יליף לה ממדבר ופריק והעברת תעבירו לא משמע כלומר זה הלשון לא משמע כי פשוטה היא אלא בדרב מתנא בא דאמר בעניין הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול שנאמר והעברת דרך העברתו בעינן בלא שינוי וכבר פירשנוהו שם תעבירו שופר מאי קאמר רחמנא עבריה ביד ותנא דגמר לה בג"ש אמר לך רב מתנא מדשני קרא בדיבוריה הוה ליה למכתב ותתקע שופר תרועה שינה וכתב והעברת תלמוד ממנה זה וזה אבל תעבירו ביד לא יתכן למימר דגמרינן מהעברה דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר מה להלן העברה בקול היא אף כאן העברת שופר בקול היא ואקשינן תוב האי תנא דמייתי לה ממדבר אי מה במדבר חצוצרות אף בר"ה חצוצרות ת"ל תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וקאמר רחמנא שופר. מי שאינו יודע הברכות תוקע ויוצא ידי חובתו ומי שאין לו שופר מברך הברכות ויוצא ידי חובה דהא בר"ה שחל להיות בשבת מברכין ואין תוקעין. אבל ברכות זו את זו מעכבות.

דתניא ברכות של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות זו את זו:
ירושלמי אי זו היא תרועה ר' חנינא ור' מנא חד אמר כהדין טרימוטא וחד אמר תרין דקיקין ר' חנניא חשש על הדא דר' מנא וכן הדא דידן (וידה) [והיידא] אמרה דאתקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת.

ה"ג בכולהו נוסחי: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא מתשע בני אדם כאחד לא יצא. ולאו משום דתרי קלי לא משתמעי כמ"ש רש"י ז"ל אלא ט' תקיעות היינו סדר תקיעות ג' של שלש שלש דאינון תשע ולא יצא משום דשמען כאחת ואנן בעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה בנתים וזה אינן סדורות כסדרן לפיכך לא יצא אבל תקיעה מזה ותרועה מזה כלומר אחר כך יצא לפי ששמען על הסדר. ויש נוסחא מפורשת תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא:

הכי גרסינן: מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. והקשה רש"י ז"ל, הא אמרינן בפרקין לעיל (ראש השנה כז, א) דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגלה ובתקיעה משתמעי, ועל כן מחק הגירסא ותיקן יצא. וליתא, דהתם הוא בשופר וחצוצרות בזמן ששניהם תוקעין או שניהם מריעין, דמגו דחביבא ליה יהיב דעתיה ושמע חד מיניהו, אבל הכא שזה תוקע וזה מריע וזה תוקע אי אפשר לשמוע כלן יחד. ועוד שהרי הוא צריך לשמוע על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא, והכא הרי שמען כולן בבת אחת, והיינו דקתני בתר הכי תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה יצא, כלומר זה אחר זה יצא. וגרסינן בירושלמי מגילה בפרק הקורא את המגלה למפרע (ה"ב) ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפילו שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר, אמר ר' יוסי היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציאה את שניהם.

הכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי. כלומר, שיהא צריך לפסוק, אלא מניח ידו על פיו וקורא וכדאמר ר' יוחנן בהדיא בפרק מי שמתו (ברכות כד, ב), והלכך אפילו אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק. אלא לדידך דפסקת וקא סברת שהוא צריך לפסוק אם כן הוית גברא דחויא, וגברא דחויא בששהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, וכדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כג, א) גבי היו מים שותתים על ברכיו. וקיימא לן כר' יוחנן דתניא כותיה, ובברכות (שם) כתבתי בארוכה בסייעתא דשמיא.

ברכות ותקיעות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות זו את זו. פירוש: לא שיהו הברכות מעכבות את התקיעות, או התקיעות מעכבות את הברכות, דהא תניא (לקמן) מצוה בתוקעין יותר מן המברכין וכו' ותנן (לג, ב) מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע, אלא הברכות מעכבות זו את זו והתקיעות מעכבות זו את זו קאמר, כלומר, שאילו יודע אחת מן הברכות או יודע לתקוע אחת מן התקיעות ואינו בקי בשאר, אינו מברך ואינו תוקע אותן שבקי בהן. ויש מפרשים דלענין סדרן קאמר, שאם הקדים תרועה לתקיעה או זכרונות למלכיות עכב, עד שיאמר על הסדר ויתקע על הסדר.

לדבריך למה ציבור מתפללין. מהכא משמע דר"ג אפילו הבקיאין שישנן בבית הכנסת ויכולין להסדיר את תפלתם קא פטר, דאי לא, לימא להו לא אמרתי אלא בדאנוסין הא לא אנוסי לא.

לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה וכו'. מהכא משמע דר"ג אפילו בשאר ימות השנה נמי פטר, דהתם נמי שליח ציבור יורד לפני התיבה. ועוד מדא"ר יוחנן הלכה כר"ג בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים, אלמא ר"ג אפילו בשאר ימות של כל השנה קאמר. ותמיהא לי מאי קאמר מפני מה שליח ציבור יורד, והא בעינן תקיעות על סדר הברכות בחבר עיר דוקא ולא ביחיד, ואם כן צריך לירד כדי לשמוע תקיעות על סדר ברכות. ויש לומר דהיא גופיה קא מבעיא ליה, היאך אפשר כיון שכל אחד ואחד מתפלל לעצמו, למה שליח ציבור יורד והיאך תוקעין על סדר הברכות. ועוד יש לומר דנפקא מינה לשאר ימות השנה. ומינה דכיון שבשאר ימות השנה יורד לפני התיבה, אלמא מוציאין את הציבור ידי חובתן, ואם בשאר ימות השנה מוציאין כל שכן בראש השנה וביום הכפורים. כך נראה לי.

אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. דכיון שהוא מוציא את שאינו בקי, הא עבדינן לה לתפלה כשאר ברכות של חובה שאע"פ שיצא מוציא, והלכך לא פלגי' בין בקי לשאינו בקי.

ת״ר [תקיעות וכו'] ברכות וכו'. פי׳ של תענית אם אינו יודע כלן או שאין לו שופר או מקצתן:

תקיעות וברכות של ר״ה וי״ה. פי׳ ברכה לברכה ותקיעה לתקיעה אבל אין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות כדאמרינן לקמן גבי שתי עיירות באחת תוקעין וכו׳ ואמרינן מ״ש ר״ה וכו׳ פי׳ לאו אתקיעות שיילינן דהא איכא טעמא רבה דתקיעות ר״ה וי״ה של יובל מדאוריתא בחשבון ואין פוחתין מהן ותקיעות של תענית הם מדרבנן ואין שיעור למנינם לעכב אלא אברכות קיימינן כי דהני והני דרבנן אמאי מעכבות ומהדרינן כדרבא וכו׳ כלומר שיש להם סדר לעכב שאין לנו רצוי אלא בשלשתן כדקאמר ובמה בשופר (שיפירושו) שפי׳ בשופר ממש וברכות שופר כדאמר מעקרא אמרו לפני וכו':

מתני׳ מי שברך. ברכות של מלכיות וכו׳ ר״ג וכו'. פירשו הגאונים ז״ל שר״ג ורבנן בכל ברכות דר״ה וי״ה פליגי דלר״ג ש״צ מוציא ידי חובה לכולן אפי׳ את הבקי ולרבנן אינו מוציא כלל את הבקי ואפי׳ בר״ה וי״ה והיינו דפסקו כר״ג בברכות דר״ה וי״ה אלמא בכולהו פליגי (ודרבי עקיבא) [ולרבנן] מוציא לעולם את שאינו בקי בצבור מיהת אבל לא ביחיד כדתנן יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו שכל אחד יש לו (לשון) [לשנן] בפיו אבל בצבור חשיב צירוף כאלו הוא מוציא בפיו ומהאי טעמא פטר ר״ג אף בבקי והיינו דקאמר בבריתא בטעמא דידיה כשם שמוציא את שאינו בקי כלומר ע״י צירוף משא״כ ביחיד דעלמא כן יש להוכיח להוציא את הבקי ע״י צירוף שכולם כאיש אחד ורבנן סברי דכיון דידע חייב הוא (לשון) [לשנן] בפיו ולא מהני לי׳ צירוף מדרבנן והא איפסקא הלכתא כר״ג בברכות של ר״ה וי״ה של יובל משום דאוושא כדאיתא בגמרא ולפי״ז תקנו שיהא שליח צבור מסדר בתפלתו אוחילה לאל מה שאין היחיד אומרו ותקנוהו בתחלת מלכיות לפי שאינו מוציא את הבקי אלא מברכות דמלכיות זכרונות ושופרות בלחוד כדאיתא לקמן ובשאר ימות [השנה] קי״ל כרבנן שאין שליח צבור מוציא את הבקי כלל אלא כשטעה וסיים תפלתו וצריך לחזור שעשאוהו כשאינו בקי ויוצא ע״י שליח צבור כדאיתא בברכות בהדיא והטעם דמדינא כדאי הוא להוציא בצבור אף לבקי כסברת ר״ג אלא דרבנן עבוד חזוק שיהא הבקי משנן בפיו ובשטעה אוקמוה אדיניה ועשאוה כשאינו בקי וכן עיקר:

גמ׳ טעמא דבירך ואח״כ נתמנה לו שופר וכו'. מפורש בפרקא קמא:

לא אמרו אלא בחבר עיר. פי׳ בצבור ובמס׳ מגלה אמרו חבר עיר על חבר הממונה על כל דברי מצוה המוטלין על הצבור והוא מן הלשונות שבתלמוד שענינם מתחלף:

שתי עיירות וכו'. אוקמינא אע״ג דהא דברכות ודאי והא דתקיעות ספק פירוש דהא דתקיעות מוחזקת בשנים שעברו שהיה שם שופר ותוקע אלא שאין ידוע אם יש היום שם והיינו דקתני באחת תוקעין כלומר שהיו תוקעין בזמן שעבר וקמ״ל דספק כזה דאוריתא עדיף מודאי ברכות דרבנן:

תניא אמרו לו וכו'. פי׳ בין בר״ה בין בשאר ימים:

להסדיר. שתהא שגורה בפיו בעוד שהם מתפללין:

אמר להם וכו'. פירוש כיון שאינו מוציא את הצבור:

מי ששמע תשע תקיעות בסירוגין אפי' בתשע שעות ביום יצא בדיעבד ובלבד שלא ישנה את הסדר בסימן אחד ואע"פ שבהפסק קול פסול אנו פוסלין אין השהייה קרויה הפסק ובשברים מיהא כל ששוהה ביניהם אינו כלום הואיל ודבר אחד הם אלא שהפסק נשימה אינו קרוי הפסק שאף הגניחות עצמן כך הם ודיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו שביארנו למעלה ובאחרון של סוכה נ"ג ב' וכן הדין בין שברים ותרועה של סימן כשרים.

שמען מתשעה בני אדם כאחד לא יצא כלל אף בדיעבד ואע"פ שאמרו תרי קלי מתרי גברי בדבר החביב לאדם משתמעי שמא דוקא בששניהם קול אחד אבל כשזה תוקע וזה מריע הקול מתערבב ואינו נשמע ויש מוחין בפירוש זה שהרי למעלה גבי שופר וחצוצרות הקשו ותרי קלי מי משתמעי והתנן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע והעלו בה דבכל מידי דחביב ליה יהיב דעתיה ושמע ואע"ג דזכור ושמור תרי מילי נינהו אלא שנראה לי שיש לחלק בזו בין קול של צבור לקול אחד ויש שפירשו בו שאין נשמע אלא האחד ובשופר ובהלל ובמגלה יצא שהרי בשמיעת קול אחד יצא אבל בזו שהוא צריך לכלם לא יצא שלא שמע את הכל ומ"מ כבר פירשנו במגלה כ"א ב' שעל שני הקולות הוא אומר שנשמעים ואעפ"כ בזו לא יצא שלתקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה אנו צריכים וכל שנעשה כאחד אינו על הסדר ומ"מ ידי תקיעה אחת יצא וגדולי המחברים כתבו שאף ידי אחת לא יצא והוא תמה ומ"מ אם תקעו שלשה בני אדם כאחד זה קשר"ק וזה קש"ק וזה קר"ק יצא שהרי על כרחך אחד מהם הוא האמתי והרי נעשה כסדר וכן אם תקעו שלשתם סימן אחד בבת אחת יצא ידי אותו סימן.

תקיעה מזה ואחריו תרועה מזה וכן כלם על הסדר יצא ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כלו וכן בהלל ומגלה ובקריאת שמע התחיל בהם והפסיק אע"פ ששהה כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש אלא גומר ודיו אבל תפלה אם הפסיק בה ושהה כדי לגמור את כלה חוזר לראש הואיל ואין יכול לשוח בה אף מפני היראה והכבוד כמו שביארנו במס' ברכות כ"ב ב' ושהייה זו משערין אותה בעצמו וכן נראה מתלמוד המערב שבמסכת ברכות פרק שני כמו שביארנו שם בפרק שלישי וכן נראה משם שאם היה אחד צריך תקיעה ראשונה ואחד צריך תקיעה אחרונה תקיעה אחת מוציאה ידי שתיהן אלא שבמקצת נסחאות נשארה שם בספק.

כבר ידעת שבתעניות היו תוקעין והיו מוסיפין בתפלה שש ברכות וצריך שתדע על אותן התקיעות או הברכות שאין סדרן מעכב אלא אפילו הקדים תרועה לתקיעה או ברכה אחת לחברתה יצא ומ"מ אם גרע אחת מהן לא יצא ויש אומרים שאף אם גרע בתקיעות או בברכות יצא מיהא ידי מה שעשה.

ברכות שמנה עשרה כבר נתקן הסדר בהן ביבנה כמו שהתבאר במסכת מגלה י"ז ב' ואף הסדר מעכב בהן.

תקיעות וברכות של ר"ה ויום הכפורים של יובל מעכבות זו את זו שאם ברך מלכיות ולא ברך זכרונות לא יצא אף ידי מלכיות וכן תקע למלכיות ולא תקע לזכרונות לא יצא אף ידי תקיעת מלכיות ואף הסדר מעכב בהן שאם הקדים זכרונות למלכיות ולא תקע לזכרונות לא יצא אף ידי תקיעת מלכיות וכן בתקיעות אם שנה הסדר בסימן אחד לא יצא ומ"מ אם הקדים סימן לסימן יצא כמו שביארנו שסימני התקיעות מן הדין אחד הם כמו שביארנו ומ"מ ברכות אין מעכבות תקיעות ולא תקיעות את הברכות ואם תקע ולא ברך מלכיות זכרונות ושופרות או בירך ולא תקע יצא מ"מ ידי מה שעשה כמו שיתבאר למטה בסמוך.

המשנה העשירית מי שברך וכו' ר"ל שברך מלכיות זכרונות ושופרות בתפלת המוספים ולא היה לו שופר לתקוע על סדר ברכות שהוא עקר ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע תקיעותיו כלן רצופות על הסדר הזה והוא ענין אמרם תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים והוא הדין לשלשים תקיעות אחר תקנת חכמים והרי לשון המשנה מוכיח להדיא שאם היה לו שופר תוקעין על סדר ברכות ופי' בגמ' דוקא בחבר עיר ר"ל צבור וקרא צבור חבר מפני שלשון חבר עיר מונח על חכם העיר ומתקבצים כלם לפניו ואע"פ שהמשנה בלשון יחיד היא שנויה ר"ל מי שברך פירושו צבור שברך אבל יחיד אף לכתחלה אינו צריך אלא שומען על הסדר שלא על סדר ברכות הא אם רצה בכך עושה ויש שמוחין בדבר מפני הפסק תפלה ומ"מ על ידי תקיעת אחר מודים שרשאי אלא שעקר הדברים לומר שהוא רשאי אף בעצמו.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם. יחיד שלא תקע חברו תוקע לו אע"פ שתקע לעצמו שאע"פ שיצא מוציא אבל יחיד שלא ברך שבע ברכות אין חברו מברך לו שאין אדם יוצא בתפלתו של חברו אא"כ על ידי שליח צבור על הדרך שיתבאר ואע"פ שאמרו בכל מצות חובה שאע"פ שיצא מוציא אין תפלה בכלל זה כמו שהתבאר.

מצות תקיעה גדולה ממצות הברכות ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות ומי שאי אפשר לו לקיים אלא אחת מהן ישתדל לקיים מצות תקיעה כיצד לא ידע זה לא לתקוע ולא להתפלל והיה בעיר שאין תוקעין בה ולא מברכין בה והיו שתי עיירות סמוכות לו אחת למזרח ואחת למערב באחת תוקעין ולא מברכין שיש שם בקי לתקוע ואין שם בקי להתפלל ובאחת מברכין ולא תוקעין שאין להם שופר והיו חוץ לתחום שאי אפשר לו לילך בלא עירוב ואינו רשאי לערב אלא לרוח אחת כמו שידעת מערב לזו שתוקעין גדולה מזו היה יודע בודאי שבזו יש בה מי שיודע להתפלל ולהוציא את שאינו בקי ידי אותן תשע ברכות אבל אין שם תוקע או שאין שם שופר ובשניה ברור לו שאין שם יודע להוציא חובת תשע ברכות והדבר ספק אם יש שם תוקע אם לאו הולך לזו שהיא בספק אם יש שם תוקע אם לאו שספק תורה גדולה מודאי של דבריהם ולמדנו לפי דרכנו שהברכות אין מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות.

המשנה האחת עשרה כשם ששליח צבור חייב ר"ל להוציא עצמו שאינו יוצא בתפלת האחרים כך כל יחיד ויחיד חייב להוציא עצמו ואינו יוצא בתפלת שליח צבור אחר שהוא בקי ורבן גמליאל אומר ששליח צבור מוציא את היחידים ומחלקת זו לפי מה שפי' בגמ' לא סוף דבר שהוא בר"ה אלא אף בשאר ימות השנה.

ולענין פסק בשאר ימות השנה אין יחיד הבקי יוצא בתפלת שליח צבור אלא יתפלל לעצמו אבל תשע ברכות של ר"ה ויום הכפורים של יובל מתוך ההמייה אין הבקי שולט בעצמו לכוין ויוצא בתפלת שליח צבור ומ"מ מי שאינו בקי יוצא בתפלת שליח צבור אף בשאר ימות השנה.

פירשו בתלמוד המערב שאין אדם יוצא בתפלת שליח צבור אא"כ ישנו שם מתחלה ועד סוף:

תוס' בד"ה מט' בני אדם כו' והשתא גרסי' שפיר תקיעה מזה ותרועה כו' דהיינו זה אחר זה כו' עכ"ל ומרישא דשמע ט' תקיעות בט' כו' לא שמעינן ליה משום דאיכא לפרושי דוקא מאדם א' ומיהו ק"ק לפי גירסת הקונטרס נמי מצינן לפרושי הך סיפא תקיעה מזה כו' דהיינו בזה אחר זה דמרישא לא שמעינן אלא מאדם אחד בזה אחר זה ודו"ק:

בד"ה לדידי לא ס"ל כו' מתחלתה עד סוף אין לחוש כדאביי כו' ולא כרב יוסף דאמר מהיכא דקאי לסיפא כו' עכ"ל בגמרות שלפנינו הסוגיא דהתם איתא בהיפך דרב יוסף ס"ל מרישא לסיפא ע"ש וק"ל:

בד"ה כך מוציא את הבקי כו' דאמר ר' יוסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בש"ת ופריך עלה מדתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים שאלה בברכת השנים מחזירין אותו ומשני הא ביחיד כו' כצ"ל וכ"ה ברא"ש ע"ש וק"ל:

בא"ד דבציבור יוצא ע"י שליח צבור ואפילו כצ"ל:

גמרא טעמא כו' הא ה"ל שופר כו' אסדר ברכות שמע להו. לכאורה זה מפורש לעיל (לב) במשנה:

גמ' שם כי נהירנא לך תקע לי. מכאן נראה לי ראיה דלא היו מתפללין בקול רם אף בר"ה עיין שו"ע סי' תקפ"ב ס"ט דאל"כ מעצמו היה שומע סיום הברכה:

רש"י ד"ה תקיעות. אין מעכבין זה את זה אם בירך ולא תקע. עי' ברא"ש ובתוס' לעיל (לג ב):

תד"ה כך. דהא מסקינן ר"ג אומר כו'. כצ"ל:

בא"ד ומיהו בקונטרס משמע כו'. בפרש"י שלפנינו משמע אדרבה כפירושם. רק הרי"ף הוא דמפרש כן ע"ש:

גמ׳ כי נהירנא. ס״א נחירנא. נ״ב גרסא זו עיקר כמו נחר בן גברא [שבת קנ״ב ב׳] וזולת לשון השמעת קול [וערש"י ברכות ס״ב ב׳ גיטין ס״ח א׳ ד״ה נחר קדושין פ"א ב׳ ד"ה נחרו]. ומד״ג בה"א הוא לשון הזכרה כמו נהירנא כדקיימן ד״ס בסלע [תענית י״ט ב' ב״ב צ״א ב' ושם בכמה מימרות ועוד הרבה בש"ס]:

תוס׳ סד"ה מתשעה. פי׳ סרוגין כו'. נ"ב כדפרשא לה אמתא דב״ר לעיל רפ״ג:

בתוספות בד"ה מט' בני אדם כו' ונראה לקיים גירסת הספרים כו' עד סוף הדיבור. ונראה דאין כוונת התוס' לסתור שיטת וגירסת רש"י מחמת סברא זו דהא כתב רש"י דה"ג לה בתוספתא מט' בני אדם כאחד יצא אפילו בסירוגין אפילו כל היום כולו וא"כ ע"כ משמע להדיא דליתא סברא זו שכתבו תוס' אפילו בסירוגין אפילו כל היום כולו א"כ מוכח להדיא דגרסינן יצא ודלא כסברת התוס' אלא עיקר כוונת התוספות על מה שכתב רש"י בתחלת דבריו דהא דגרסינן לא יצא לאו מילתא היא כיון דאוקימנא לעיל תרי קולי מתרי גברא לא משתמעי וע"ז כתבו התוס' דמשום הא לא איריא למחוק גירסת הספרים בשביל כך כיון דיש סברא לחלק כנ"ל בכוונת התוספות:

בגמרא ומי אמר ר' יוחנן הכי כו' בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ויש לדקדק דמאי מקשה מהלל ומגילה אתקיעות דילמא דוקא בהלל ומגילה חוזר לראש משום דחדא מצוה היא משא"כ בתקיעות שפיר קאמר ר"י אפילו בט' שעות יצא כיון דכל חדא מצוה באפי נפשיה היא למאי דס"ל כרבנן דר' יהודה בפ' החליל דהא מה"ט גופא קאמר ר' יהודה דאין להפסיק כלל בין תקיעה לתרועה משום דס"ל חדא מצוה היא וכיוצא בזה הקשיתי לשאול בחידושי ברכות דף כ"ד על שיטת הרי"ף ז"ל שפסק דבכל מקום אין חוזר לראש לבר מק"ש ותפילה שהחמירו בהם לענין הפסקה אפילו בין הפרקים אפילו מפני היראה ומפני הכבוד וא"כ לא הוי הש"ס מקשה הכא מידי. מיהו לפי מה שמצאתי כאן בלשון הרי"ף שהביא מה ששאלו מכמה ראשי מתיבתא במי שבירך בר"ה על תקיעת שופר ושח בינתיים כו' והמעיין שם בדבריו יראה דכולהו תקיעות דר"ה חדא מצוה היא וע"ש בלשון הר"ן באריכות וא"כ כה"ג אית לן למימר דאפילו למ"ד בפ' החליל דתקיעה תרועה כל חדא מצוה באפי נפשיה היא אפ"ה כיון דתקיעות דר"ה מעכבות זו את זו כולה כחדא מצוה חשיב ליה כמו הלל ומגילה וא"כ מקשה הכא שפיר כיון דאפי' בהלל ומגילה אמר ר' יוחנן שחוזר לראש אע"ג שאינן אלא מדרבנן בדברי קבלה כ"ש בתקיעות דאורייתא כנ"ל:

אלא דלפ"ז משמע דכי היכי דבהלל ומגילה אין רשאי להפסיק לכתחלה כלל אלא מפני היראה ומפני הכבוד א"כ כ"ש שיש להחמיר לכתחילה שלא להפסיק בין התקיעות כלל אפילו בשאילת שלום אם לא מפני היראה ומפני הכבוד וכל חד כדאית ליה וצ"ע שלא נזכר ענין זה בפוסקים:

שם הכי קאמר ליה לדידי לא ס"ל כו' ופירש"י מה שהפסקת כו' ולא ס"ל נמי דמשום שהה יהא צריך לחזור ובד"ה לדידך דס"ל ואתה חולק עלי בשתיהן. ולכאורה הסוגיא תמוה דכיון דר' אבהו בעי מיניה דר"י מהו לגמור לא היה ליה להשיבו מאי דלא ס"ל ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי ברכות בשיטת השר מקוצי שמחלק בין גברא דחזי לגברא דלא חזי א"כ שפיר קאמר ליה דלדידי לא ס"ל דכיון שאין צריך להפסיק אם כן גברא דחזי הוא ומש"ה א"צ לחזור לראש אפילו שהה כדי לגמור את כולה משא"כ לדידך דס"ל דצריך להפסיק א"כ גברא דלא חזי מיקרי מש"ה מה"ט גופא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ושם כתבתי ג"כ שהשר מקוצי יצא לו דין זה מסוגית התרצן דהכא אבל המקשן דקאמר ולדידיה לא היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך סברא ועיין מה שכתבתי שם בלשון התוס' באריכות:

בתוס' בד"ה לדידי לא ס"ל כו' וקשה הדבר מאד שהציבור בבה"כ כו' ושותקים עד שיגמור זולתות ומי כמוך. והדבר ברור דלשיטת השר מקוצי שהבאתי בסמוך והביאו התוס' ג"כ בברכות דף כ"ב ע"ב דמחלק מסברא בין גברא דחזי ובין גברא דלא חזי א"כ מילתא דפשיטא שאין לחוש בהפסקות הזולתות אפילו בשהה כדי לגמור את כולה כיון דהוי גברא חזיא אלא דברי התוס' כאן הם ע"פ דבריהם הקודמים שדבריהם הקודמים שרוצים לפסוק לגמרי כרבי אבהו וכשמואל במסכת מגילה וא"כ לא נחתו כלל לדבריו דשר מקוצי. אלא דבר מן דין לא יכולתי לעמוד על דברי התוס' קשיא להו בענין הזולתות משום הפסקה וטפי הוי להו לאקשויי על עיקר הזולתות שאומרים דהא תנן במשנה סוף פ"ק דברכות מקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך ואי משמע להו שאין ענין נוסח הברכה בכלל זה וכמ"ש הרשב"א ז"ל שם בברכות בחידושיו וא"כ מה"ט גופא אית לן למימר דאין לחוש להפסקה כיון שזולתות עצמן הם מענין הברכה ומה שציבור שותקים לא מיקרי הפסקה דשומע כעונה והרי הוא כאילו הם אומרים בעצמם זולתות. ובאמת ראיתי בטוא"ח סימן ס"ח שכתב שם בענין הקרוב"ץ וכל דבריו ודברי ב"י שם אינו אלא שיש למנוע לאמרם לפי ששנינו מקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך אבל מענין הפסקה דשמעתין לא מייתי כלל ואפשר דהיינו מטעם דפרישית ודברי תוספת כאן צ"ע:

בגמרא ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו וכתב הטור בסימן תקצ"ד דטעמא דחבירו יכול לתקוע לו היינו ככל המצות שאדם מוציא את חבירו. לכאורה יש לתמוה על זה הטעם דהא כל המצות שאדם מוציא את חבירו נראה דהיינו דוקא כגון עניני ברכות ותפילה שהן תלויין בדיבור משא"כ במצות תקיעה שתלוי במעשה וחובת הגוף היא לא אשכחן כה"ג שאדם יכול להוציא את חבירו. אלא דבאמת לענין תקיעה אין אנו צריכין לכך אלא משום דבשמיעה תליא מילתא כמ"ש כל הפוסקים והמפרשים. ונראה דודאי על מה שהלה שלא תקע יוצא בתקיעת חבירו היינו משום דבשמיעה תליא מילתא אלא שאין אנו צריכין לטעם שכתב הטור משום דבלא"ה לא היה התוקע רשאי לברך ברכות התקיעה בשביל חבירו שלא תקע כיון שהתוקע בעצמו כבר יצא ידי חובתו על זה כתב הטור שפיר דיכול התוקע לברך כמו בכל מצות מהטעם משום דכל ישראל ערבים זה בזה והרי הוא כאילו הוא חייב בעצמו. ומ"ש הטור דיחיד שלא בירך אין חבירו יכול להוציאו שאין יחיד נעשה שליח לחבירו להוציא ידי תפלה אלא א"כ בעשרה נראה דמה שהוצרך לחלק בכך ולא כתב בפשיטות מהא דאמרינן בירושלמי דבק"ש ותפילה ובה"מ כל אחד צריך לברך בעצמו ומייתי לה מקראי כמ"ש בהגהת אשר"י לעיל ס"פ ראוהו ב"ד אלא דהתם איירי בענין שהמוציא את חבירו אין צריך לאותו דבר משא"כ הכא דסתמא קתני אין חבירו מברך לו דמשמע אפילו בענין שחבירו צריך ג"כ לסדר הברכות בשביל עצמו דבכה"ג אמרינן להדיא גבי ברכת המזון א' סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא מש"ה הוצרך הטור לחלק דלענין תפילה אינו כן וכדמסיק הטור בשם הרי"ץ גיאת ומשמיה דר' שרירא גאון ע"ש:

בתוס' בד"ה כך מוציא את הבקי מכאן פסק בה"ג כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דברי ה"ג תמוהים דבלאו אותן הקושיות שהקשו בתוס' עוד יש לתמוה דהא לא קיי"ל כר"ג אלא בר"ה ובי"כ לבד ובה"ג אפילו בשאר ימות השנה איירי והנראה לענ"ד דודאי עיקר דינא של בה"ג פשיטא ליה מסברא דנפשיה דבכה"ג שכבר התפלל פשיטא שאין צריך לחזור ולהתפלל ויוצא במה ששמע מהש"ץ וכדמסקו התוס' אלא מה שהוצרך בה"ג לראיה משום שהיה בדין לומר דאי אפשר לכווין לשמוע מפי הש"ץ כל סדר התפלה מלה במלה וא"כ לא יצא ידי חובתו כמ"ש הטור בסימן תקצ"א ועל זה מייתי בה"ג שפיר ראיה מדר"ג דאמר שהש"ץ מוציא את הבקי אלמא דאפשר לעשות כן מדר"ה וי"כ שמעינן לשאר ימות השנה כה"ג דבה"ג ויותר נראה דבה"ג סובר שאין צריך לשמוע ולכווין מלה במלה אלא שצריך לכווין ולשמוע כל סדר התפלה בשעה שמתפלל הש"ץ שכן נראה מדבריו שכך מפרש שיטת הירושלמי לאפוקי כי היכי דלא נימא שאין צריך לכוין לכל תפלת הש"ץ אלא לאותן הברכות לבד מלכיות וזכרונות ושופרות בר"ה ובי"ה וכן לענין ר"ח הו"א דאין צריך לשמוע אלא ברכת עבודה ויעלה ויבוא מפי הש"ץ קמ"ל שאין הדבר כן אלא צריך לכווין לכל תפלת הש"ץ מתחילה ועד סוף דאל"כ הוי שלא על הסדר ולא יצא כלל:

בגמרא תניא נמי הכי: הט"א הקשה איך שייך תניא נמי הכי בדבר שהוא פלוגתא דתנאי דבמגילה (דף י"ח) פליגי תנאי בהכי אם שהה לגמור את כולה אם חוזר לראש ולענ"ד י"ל כיון דבסוכה (דף נ"ד) אמר רב כהנא אין בין תקיעה תרועה ותקיעה ולא כלום ואמרינן שם לאפוקי מדר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ולפי מה דאמרינן שם רב כהנא ס"ל כר' יהודה דס"ל דתקיעה תרועה תקיעה אחת הוא ואסור להפסיק ביניהם ולפ"ז ר' יוחנן ע"כ דס"ל כרבנן דר' יהודה וס"ל ג"כ כת"ק דר' מנא דבהפסיק א"צ לחזור לראש ולכן שפיר קאמר תניא נמי הכי דאיכא תנא דס"ל כר' יוחנן דס"ל כהני ב' תנאי:

בגמרא ושל יוה"כ מעכבות: התוס' לעיל (דף ל"ג) הוציאו מפירוש רש"י שמפרש שהתקיעות מעכבות את הברכות והברכות את התקיעות והקשו עליו ממה דתנן מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג"פ הרי דלא מעכבין זא"ז וכן הקשו ממה דתניא לקמן שתי עירות באחת תוקעין וכו' דג"כ מוכח דאין מעכבין זא"ז ולכן פירשו דקאי אתקיעות לעצמו שמעכבין וכן הברכות לעצמן מעכבין זא"ז וכן כתבו הרא"ש והר"ן וביום תרועה נדחק ליישב ואפילו בדוחק לא יישב רק הקושיא ממי שבירך דמפרש שאיירי שלא כדין וזה ודאי דוחק והקושיא מברייתא דב' עיירות לא יישב כלל. ולענ"ד י"ל דגם בברייתא יש לדקדק כיון דרוצה להשמיענו דמלכיות זכרונות ושופרות מעכבין זא"ז למה מייתי ברייתא דלעיל (דף ט"ז) אמר הקב"ה אמרו לפני וכו' דאיירי באמירה דהיינו בברכות ולא מייתי ג"כ ברייתא דלעיל (דף ל"ב) זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות וכו' לפרש טעם למה תקיעות מלכיות זכרונות ושופרות מעכבין זא"ז ולכן י"ל דבאמת שתקיעות מעכבות זא"ז לא רצה הברייתא להשמיענו דזה פשיטא כיון דהתורה צותה יחד שלשתן מצוה אחת הם. אבל הברייתא רצתה להשמיענו דהברכות מעכבות את התקיעות דאמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות ולכן התקיעות צריכות להברכות להיותן מצוה כתקנה אבל הברכות במקום שאין לו שופר לא נתעכבו ע"י התקיעות דרק לצד אחד יש עיכוב דהברכות מעכבות את התקיעות וכלשון הברייתא לקמן כשהוא שומען על סדר הברכות ולא אמר ג"כ איפכא כשהוא מברך על סדר התקיעות אלמא דרק הברכות מעכבות את התקיעות אבל איפכא לא וגם מוכח מברייתא דלקמן דעכוב זה הוא דוקא בחבר עיר דהיינו בצבור אבל ביחיד לא כדאמר אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ולא על סדר הברכות ולכן לא קשה ממי שבירך ואח"כ נתמנה לו די"ל דאיירי ביחיד ועוד דאם אין לו שופר מ"מ יכול לברך וגם מברייתא דב' עיירות לא קשה די"ל דמקום שתוקעין לא היה בחבר עיר ושם תוקעין בלא סדר ברכות ומקום שמברכין אעפ"י שזה ע"כ בצבור הוא דיחיד אינו יכול להוציא מ"מ ל"ק דתקיעות אין מעכבות את הברכות. ועיין בה' שופר סוף פ"ד ששם הראב"ד השיג על הרמב"ם וכפי הנראה ס"ל ג"כ כשיטת רש"י דכאן ועל פי דברינו א"ש מה דקאמר של ר"ה ושל יוה"כ מעכבות ולא קאמר מעכבות זו את זו כמו שאמר באין מעכבות דרישא דבאין מעכבות באמת לא הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות מעכבות את הברכות ולכן נקט רש"י גם הך צד אין מעכבות אם בירך ולא תקע אבל לענין מעכבות רק חד צד מעכב:

והא ספק: רש"י פי' דהספק הוא שמא כבר הלכו לביתם ובזה שפיר שייך באחד תוקעין שודאי הוא שתוקעים אבל הרמב"ם בחבורו כתב ספק שימצא שם תוקע ולפ"ז קשה איך קאמר בלשון ודאי באחד תוקעים ויש לומר דהוא מפרש כמו שכתב הריטב"א שבשנים שעברו תוקעין שם והספק הוא אם גם בשנה זו יתקעו:

בתוס' ד"ה מתשעה. ונראה לקיים גרסת הספרים: מזה לכאורה קושיא על רש"י דאיך כתב דמתרי גברי משתמע כיון שלא שמע על הסדר אבל יש ליישב שיטת רש"י עפ"י מה שכתב הריטב"א וז"ל וכשאמר מט' בני אדם לא יצא היינו אעפ"י ששמען כסדר אלא שהיה שומע התקיעות או התרועות מט' בני אדם והיו קולות הרבה ביחד וכן פירש רש"י ז"ל ולא נהירא דא"כ ל"ל למינקט מט' בני אדם אפילו מב' וג' נמי. עוד דהא משמע דלא יצא כלל ואמאי ליפוק ידי סימן אחד מיהת דהא קיי"ל דתרי קלי משתמעי בשופר ומגילה דאיירי בחביבא ליה יהיב דעתיה ושמע אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. הרי דהריטב"א מפרש כוונת רש"י שמפרש הגירסא דלא יצא ששמע הט' תקיעות כסדרן רק שהרבה תקעו תקיעות יחד והרבה תקעו תרועות יחד ובזה קאמר דלא יצא ועל זה הקשה רש"י למה לא יצא הרי תרי קלי מתרי גברי משתמעי ולכן מחק הגירסא לא יצא:

ד"ה לדידי. אע"ג דפליגי עלי' רב ושמואל: לא תרווייהו פליגי דלשני לשונות דמייתי שם לא פליגי רק רב או שמואל וכונת התוס' דנגד כל אחד מהם הלכה כר"י:

בא"ד. ושותקים עד שיגמור זולתות: הפ"י הקשה דמשום הפסק אין קפידא דשומע כעונה והוי כאלו אומרים בעצמם הזולתות אבל יותר יש לתמוה למה לא הקשו התוס' מטעם שבמקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך וכמו שכתב הטור סי' ס"ח דמטעם זה יש למנוע לאמרם והניח דברי התוס' בצ"ע. ולענ"ד לק"מ שכפי הנראה היה חילוק במנהג אמירת הזולתות ופיוטים בין ימי התוס' לימי הטור שהתוס' כתבו דהש"ץ אומר והצבור שותקים וכפי הנראה מהטור בימיו כל הצבור אמרו הפיוטים עם ש"ץ וכן נראה ממהרי"ל שהביא הדרכי משה שם שהקפיד על הבחורים שלמדו בשעה שאמרו הקהל קרובץ והם לא שמו לבם לומר אותם ולכן כשאומרים כל הקהל הפיוטים שייך הקפידא מאין רשאי להאריך אבל לפי המנהג בימי התוס' שרק ש"ץ אומר הזולתות אין קפידא בזה על הקהל רק על ש"ץ. ולכן ניחא להו להתוס' מה שקשה בזה על הצבור גם בלא"ה כבר כתב הטור שם בשם הראב"ד והר"ת שאין קפידא משום אין רשאי להאריך ומה שהקשה הפ"י הרי שומע כעונה ואין כאן הפסק ידוע שאין כל הציבור שומעים להיותם כעונים והרי הטור הקפיד שיהיה סבה לשיחה בטילה כש"כ שיש לחוש להפסק כשלא ישמעו: