ראש השנה לה ע"א

כי סליק רבי אבא מימי פירשה מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ר''ה ושל יוה''כ והלכה מכלל דפליגי בברכות דכל השנה איני והאמר ר' חנה ציפוראה א''ר יוחנן הלכה כרבן גמליאל בברכות של ר''ה ושל יוה''כ אלא אמר רב נחמן בר יצחק מאן מודים רבי מאיר והלכה מכלל דפליגי רבנן דתניא ברכות של ר''ה ושל יוה''כ שליח צבור מוציא הרבים ידי חובתן דברי ר''מ וחכ''א כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב מאי שנא הני אילימא משום דנפישי קראי והאמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך אלא משום דאוושי ברכות גופא אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך סבור מינה הני מילי ביחיד אבל בצבור לא אתמר אמר ר' יהושע בן לוי אחד יחיד אחד צבור כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך אמר ר''א לעולם יסדיר אדם תפלתו ואח''כ יתפלל אמר רבי אבא מסתברא מילתיה דר' אלעזר בברכות של ר''ה ושל יוה''כ ושל פרקים אבל דכל השנה לא איני והא רב יהודה מסדר צלותיה ומצלי שאני רב יהודה כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי כפרקים דמי אמר רב אחא בר עוירא אמר רבי שמעון חסידא פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות ולא מיבעיא הני דקיימי הכא אדרבה הני אניסי הני לא אניסי דתני אבא בריה דרב בנימין בר חייא עם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה אלא כי אתא רבין אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי שמעון חסידא לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות מ''ט משום דאניסי במלאכה אבל בעיר לא:

הדרן עלך יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - א

ומתרצינן: כי סליק רבי אבא מימי, כאשר רבי אבא הפליג בספינה לים [לארץ ישראל], וחזר, פירשה, פירש את דברי רבי יוחנן על פי מה ששמע מחכמי ארץ ישראל:

מה שאמר רבי יוחנן: מודים חכמים לרבן גמליאל - מדובר בברכות של ראש השנה, ושל יום הכיפורים שביובל, שאף הבקי יוצא ידי חובתו בחזרת הש"ץ. והטעם יבואר להלן.

ומה שאמר רבי יוחנן: הלכה כרבן גמליאל, שיש לדייק מדבריו, מכלל דפליגי, שחכמים עדיין חולקים על רבן גמליאל - מדובר בברכות דכל השנה. שבזה חכמים סוברים שאין הש"ץ מוציא את הבקי.

ופרכינן: איני! אין זה כך. כי:

והאמר, הרי אמר רבי חנה ציפוראה [מהעיר ציפורי] אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה, ושל יום הכיפורים שביובל. ומכאן, שאף בברכות ראש השנה ויום הכיפורים חולקים חכמים על רבן גמליאל!

ולכן, הגמרא מתרצת באופן אחר:

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: מאן מודים מי הם החכמים שאמר רבי יוחנן עליהם שהם מודים לרבן גמליאל? - רבי מאיר הוא, ולא שאר החכמים.

ומה שאמר רבי יוחנן הלכה כרבן גמליאל, שיש לדייק מדבריו - מכלל דפליגי - שחולקים על רבן גמליאל - אלו הם רבנן, שאר החכמים, חוץ מרבי מאיר, שעדיין עומדים במחלוקתם ולא הודו לרבן גמליאל.

דתניא: בברכות של ראש השנה, ושל יום הכיפורים שביובל, שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן ואפילו את הבקיאים, דברי רבי מאיר, שהודה לרבן גמליאל בברכות ראש השנה ויום הכיפורים בלבד.

וחכמים אומרים: כשם ששליח ציבור חייב להתפלל בעצמו, כך כל יחיד ויחיד הבקי בתפילה, חייב להתפלל בעצמו.

והגמרא מבארת את טעמו של רבי מאיר, שמחלק בין ברכות ראש השנה ויום הכיפורים לתפלת כל ימות השנה:

והוינן בה: מאי שנא הני, מדוע שונות הברכות של ראש השנה, ושל יום הכיפורים שביובל, מברכות כל השנה?

אילימא משום דנפישי קראי, אם נבאר שיש פסוקים רבים במוספין של ראש השנה, ויום הכיפורים של יובל, מפני שמזכירים שם את פסוקי קרבנות המוסף, ואת פסוקי מלכיות, זכרונות ושופרות. וחששו שהיחידים יטעו בהם מחמת שהם מרובים, ולכן תיקנו שאף הבקיאים יוצאים בחזרת הש"ץ.

אי אפשר לומר כך. כי:

והאמר, הרי אמר רב חננאל אמר רב: כיון שאדם אמר בתפילת מוסף: "נעשה ונקריב לפניך [קרבנות מוסף] כמצות רצונך, וכמו שבתורתך כתוב לאמר" - שוב אינו צריך לומר את פסוקי המוספין! ^[77]

אלא, זה שברכות ראש השנה, ויום הכיפורים של היובל שונות מתפלות שאר ימות השנה, הוא משום דאושי ברכות, שהברכות עצמם תשע הן, והן ארוכות, ומטעות, והכל אינם בקיאין בהם.

ולפיכך תיקנו שאפילו הבקיאין יוצאים בחזרת הש"ץ.

גופא. עתה דנה הגמרא בגוף דברי רב חננאל אמר רב, שהוזכרו לעיל:

אמר רב חננאל אמר רב: כיון שאדם אמר בתפילת מוסף: "נעשה ונקריב לפניך [מוספין] כמצות רצונך, וכמו שבתורתך כתוב לאמר" - שוב אינו צריך לומר את פסוקי המוספין.

סבור מינה, בני הישיבה הבינו, שהני מילי ביחיד, שהדברים אמורים דוקא בתפילת היחיד.

אבל בצבור - לא אתמר, לא נאמר דין זה. אלא בצבור צריך לומר את פסוקי המוסף.

אתמר, נאמר בבית המדרש: אמר רבי יהושע בן לוי: אחד יחיד ואחד צבור, כיון שאמר בתפילתו "ובתורתך כתוב לאמר"

- שוב אינו צריך לומר את הפסוקים.

ואגב ששנינו לעיל בדברי רבן גמליאל שהתקינו את תפילת לחש כדי שהש"ץ יסדיר תפילתו בפיו, מביאה הגמרא מימרא של רבי אלעזר בכעין זה:

אמר רבי אלעזר: לעולם יסדיר אדם תפילתו, ישנן את תפילתו, כדי שלא יתבלבל, ורק אחר כך יתפלל.

אמר רבי אבא: מסתברא מילתיה דרבי אלעזר בברכות של ראש השנה, ושל יום הכפורים, ושל פרקים, מועדים.

אבל בתפילה דכל השנה - לא צריך לשנן אותה לפני שמתפללים, כי מן הסתם היא שגורה בפיו ולא יטעה.

איני! הרי יש סתירה לדברי רבי אבא:

והא רב יהודה מסדר צלותיה, ומצלי. היה משנן את תפלתו עד שתהא סדורה בפיו, ורק אחר כך התפלל!

ומתרצינן: שאני, שונה רב יהודה משאר האנשים. שרב יהודה היה עסוק בתלמודו והיה מסיים כל שלשים יום את תלמודו, ורק אז היה מתפלל.

וכיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי - כפרקים דמי.

מאחר שבין תפילה אחת לחברתה היה ממתין שלשים יום, הרי זה כתפילת הרגלים, שיש חשש שבתוך השלשים יום הללו נשכח ממנו סדר התפילה, ואינו שגור על לשונו.

ועתה הגמרא דנה בדעת רבן גמליאל, הסובר שהש"ץ מוציא בתפילתו אפילו את היחידים הבקיאים בסדר התפילה:

אמר רב אחא בר עוירא, אמר רבי שמעון חסידא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו את העם שבשדות, שאינם שומעים את הש"ץ, ואף על פי כן הם יוצאים בתפילתו.

ומלשון רב אחא בר עוירא [שאמר בשם רבי שמעון חסידא] "אפילו עם שבשדות", משמע, שלא מבעיא שהוא פוטר הני דקיימי הכא, שאין צריך לומר שהש"ץ פוטר את האנשים הנמצאים בעיר ולא בשדות, ואפילו כשאינם בבית הכנסת.

ותמהינן: אדרבה! מסתבר יותר לפטור את אנשי השדות מאנשי העיר. שהרי הני, אנשי השדות, אניסי, אנוסים מלבוא לבית הכנסת, שהרי הם מחוץ לעיר, ואילו הני, אנשי העיר, לא אניסי, שהרי הם קרובים לבית הכנסת, ויכולים לבוא!

וראיה לדבר: דתני אבא בריה דרב בנימין בר חייא ברייתא: אף על פי שהעם שבשדות הם מתברכים על ידי ברכת הכהנים, בכל זאת עם שמאחורי כהנים - אינן בכלל ברכה, כי הם יכולים לבוא לפני הכהנים, ויפנו הכהנים אליהם ויברכום.

ולכן, אם לא באו אינם בכלל הברכה.

ומכאן נלמד, שאף לענין לצאת בחזרת הש"ץ, מסתבר יותר לפטור את העם שבשדות שאינם יכולים לבוא, מאשר לפטור את אנשי העיר שיכלו לבוא ולא באו!

אלא, כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יעקב בר אידי: כך אמר רבי שמעון חסידא:

לא פטר רבן גמליאל את מי שאינו שומע את חזרת הש"ץ, אלא רק את העם שבשדות.

מאי טעמא? - משום דאניסי במלאכה, מפני שהם אנוסים במלאכתם שבשדה, ואינם יכולים לבוא לבית הכנסת.

אבל אדם הנמצא בעיר, ולא בא לבית הכנסת - לא יוצא בתפילת הש"ץ. ^[78]

הדרן עלך פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה

הערות

^[77] כך פירש רש"י. והיינו, שפסוקי קרבנות מוסף אינן מעכבים. [ובלבד שאמר "נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך"] אבל פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות מעכבים. אבל רבותיו של רש"י פירשו, שרב חננאל אמר שגם פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מעכבים. ורש"י תמה על כך: הרי לדעת חכמים [לעיל לב א] אין פוחתין מעשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות. ואפילו רבי יוחנן בן נורי שסובר שאין זה מעכב בדיעבד, בכל זאת גם לדעתו שלשה פסוקים מעכבים. ולפיכך רש"י פירש שדוקא פסוקי קרבנות המוספין אינם מעכבים. וכן דעת הרז"ה [לעיל ח ב בדפי הרי"ף]. אבל רוב הראשונים מפרשים כרבותיו של רש"י. ונאמרו כמה תירוצים על קושית רש"י: א. דעת רבנו תם. שמי שאמר "ובתורתך כתוב לאמר" [בסדר ברכת מלכיות או זכרונות ושופרות], יצא בזה ידי פסוקי מלכיות וזכרונות ושופרות. ודוקא אם התחיל להזכיר פסוקים, לא יפחות מעשרה לרבנן, ומשלשה לרבי יוחנן בן נורי. [תוספות, ורא"ש]. ב. הר"ן פירש שרב חננאל סובר כרבי יוחנן בן נורי, שאם אמר שלשה פסוקים יצא. וכך אמר רב חננאל: אם אמר במלכיות "כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד. ככתוב בתורתך, וכן כתוב בדברי קדשך. וכן כתוב על ידי הנביאים", יצא. והרי זה כאילו הזכיר שלשה פסוקים למלכיות זכרונות ושופרות. [הר"ן לעיל ח ב בדפי הרי"ף ד"ה כיון]. ג. הרמב"ם [שופר ג ח] כתב שאם אמר "ובתורתך כתוב לאמר" והזכיר פסוק אחד של תורה יצא. ותמה עליו הר"ן [שם] הרי זה שלא כדברי חכמים ורבי יוחנן בן נורי. [שהרי משמע מהרמב"ם שלא כהתירוצים הנ"ל]. ופירש הרב המגיד שם, שלדעת הרמב"ם רבי יוחנן בן נורי אמר שלא יפחות משלשה פסוקים למלכיות זכרונות ושופרות בסך הכל. דהיינו שלכל אחד מהם צריך לומר פסוק אחד. ורב חננאל סובר כרבי יוחנן בן נורי, ובא לחדש שאותו פסוק אחד צריך להיות פסוק מן התורה, ולא מן הנביאים או הכתובים. [להלכה: הרמ"א בסימן תקצא סעיף א הביא את דברי רבנו תם, שאם לא התחיל לומר שום פסוק אלא "ובתורתך כתוב לאמר" יצא. והמשנה ברורה הביא בשם מגן אברהם שהעתיק את דברי הר"ן שצריך לומר אף "ובדברי קדשך כתוב לאמר" "ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר". וזה כדברי הר"ן].

^[78] על פי ר"ח, וטור או"ח תקצא. והוסיף הטור, שמצוה שיתפללו היחידים, כי מי שרוצה לצאת בתפילת הש"ץ צריך שיכוין לכל מה שאומר הש"ץ, ואם חיסר אפילו מילה אחת לא יצא, ואין כל אדם יכול לעמוד בזה. הילכך, טוב שיתפלל כל יחיד ויחיד. וכן נוהגין. [ועיין שם ובבית יוסף].

כי סליק [כאשר עלה] ר' אבא מימי [מהפלגתו בימים] ובא לבית המדרש פירשה לסתירה זו באופן הבא: מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים, שהסכימו ששליח הציבור מוציא את הכל ידי חובתם, והלכה שפסק ר' יוחנן מכלל דפליגי [שמשמע מכאן שחלוקים] היא בברכות של כל השנה.

על תירוץ זה תוהים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] אמר ר' חנה ציפוראה אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים, משמע שלדעתו אף בזה היתה מחלוקת!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, עלינו לחזור מסברה זו, ולומר: מאן [מי הם] אלה החכמים שמודים לרבן גמליאל — ר' מאיר הוא, וההלכה שמכלל הדברים אתה למד דפליגי [שחולקים] — זו היא שיטת רבנן [חכמים] שנחלקו על ר' מאיר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כשם ששליח צבור חייב — כך כל יחיד ויחיד חייב. ואם כן יש מחלוקת תנאים בשאלה אם לקבל מקצת מדברי רבן גמליאל.

ושואלים: מאי שנא הני [במה שונות אלה] ברכות ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם מודים לרבן גמליאל, שלא כבשאר הברכות? אילימא [אם תאמר] שהוא משום דנפישי קראי [שמרובים הפסוקים] שיש לומר בכל אותן הברכות, והאמר [והרי אמר] רב חננאל אמר רב: כיון שאמר — "ובתורתך כתוב לאמר", כלומר, שכך כתוב בתורה שוב אינו צריך לפרש את הפסוקים עצמם, הרי שאמירת פסוקים אלה אינה מעכבת! אלא — הטעם הוא משום דאוושי [שמרובות] הברכות עצמן, וכיון שנוסח הברכה ארוך, אין הכל יכולים ללמוד אותו בעל פה.

גופא [לגופו של ענין] שהזכרנו, אמר רב חננאל אמר רב: כיון שאמר "ובתורתך כתוב לאמר" — שוב אינו צריך. ומסבירים סבור מינה [סברו התלמידים לומר מכאן] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא ביחיד, אבל בצבור לא. אתמר [נאמר], שאמר ר' יהושע בן לוי: אחד יחיד אחד צבור, כיון שאמר "ובתורתך כתוב לאמר" — שוב אינו צריך, ויצא ידי חובתו.

אמר ר' אלעזר: לעולם יסדיר אדם תפלתו ויתכונן לכך בפני עצמו, ואחר כך יתפלל. אמר ר' אבא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של ר' אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים (תפילות שמתפללים מזמן לזמן) ולא בכל יום, אבל ברכות של כל השנה — לא.

ושואלים: איני [וכי כך הוא]?! והא [והרי] רב יהודה היה מסדר בפני עצמו צלותיה ומצלי [תפילתו, ואחר כך היה מתפלל] אפילו תפילה של יום חול! ומשיבים: שאני [שונה] רב יהודה, כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי [שמשלושים יום לשלושים יום היה מתפלל] ולא התפלל במשך כל החודש מפני שהיה עסוק בתורתו, ואם כן בשבילו גם תפילות רגילות כפרקים רחוקים דמי [נחשבות].

אמר רב אחא בר עוירא אמר ר' שמעון חסידא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם (הקהל) שנמצא בשדות ולא בבית הכנסת, שיוצאים ידי חובתם בתפילת שליח הציבור. ותוהים: אפילו אלה?! ולא מיבעיא [הוצרכה] לומר על הני דקיימי הכא [אלה שנמצאים כאן] בתוך העיר?!

הלא אדרבה (היפך הדברים) מסתבר: הני — אניסי [אלה שבשדות הם אנוסים] שאינם יכולים לצאת ידי חובתם אלא על ידי שליח הציבור, אבל הני לא אניסי [אלה שבעיר ולא באו אינם אנוסים] והיו יכולים לבוא לבית הכנסת ולהתפלל בעצמם,

דתני [ששנה] אבא בריה [בנו] של רב בנימין בר חייא ברייתא: עם (הקהל) שבבית הכנסת, אם עומדים אחורי הכהנים בשעה שמברכים, ולא פנים אל פנים כנגדם — אינן בכלל הברכה, שהרי היו יכולים לטרוח קצת ולבוא אל מול הכהנים. ומצד אחר יודעים אנו שברכת הכהנים חלה אף על הרחוקים.

אלא, יש לומר בנוסח אחר: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל מסר את השמועה באופן זה: אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' שמעון חסידא: לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, מאי טעמא [ומה טעם] הדבר — משום דאניסי [משום שהם אנוסים] במלאכה ואינם יכולים להתכונן לתפילה, אבל אלה שבעיר — לא, שמאחר ואינם אנוסים, היו הם יכולים להסדיר את תפילתם בעצמם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: When Rabbi Abba returned from his travels at sea, he explained the matter as follows: The Sages concede to the opinion of Rabban Gamliel with regard to the blessings of Rosh HaShana and of Yom Kippur, that in these cases the prayer leader fulfills the obligation on behalf of the many. And Rabbi Yoḥanan’s statement that the halakha is in accordance with Rabban Gamliel, which, by inference, indicates that the tanna’im still disagree, is referring to the blessings of the entire year.

The Gemara raises a difficulty. Is that so? Didn’t Rabbi Ḥana from the city of Tzippori say that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel with regard to the blessings of Rosh HaShana and of Yom Kippur? Apparently, he holds that the tanna’im remain in dispute even with regard to these blessings.

Rather, Rabbi Yoḥanan’s statements must be attributed to different Sages, as Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Who concedes to the opinion of Rabban Gamliel? Rabbi Meir. And with regard to Rabbi Yoḥanan’s ruling that the halakha is in accordance with Rabban Gamliel, which, by inference, indicates that the tanna’im still disagree, this is referring to the Rabbis, who disagree with Rabbi Meir.

The Gemara explains: As it is taught in a baraita: With regard to the blessings of Rosh HaShana and of Yom Kippur, the prayer leader fulfills the obligation on behalf of the many. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Just as the prayer leader is obligated in these prayers, so too, every individual is obligated to recite them on his own. Clearly, Rabbi Meir agrees with Rabban Gamliel with regard to the blessings of Rosh HaShana and Yom Kippur, while the Rabbis dispute this ruling.

The Gemara asks: What is different about these blessings of Rosh HaShana and Yom Kippur, that Rabbi Meir concedes to the opinion of Rabban Gamliel only with regard to them, but not about the blessings recited the rest of the year? If we say that it is due to the many verses that are included in these blessings, this is difficult. Didn’t Rav Ḥananel say that Rav said: Once one has recited the line of the prayer: And in Your Torah it is written, saying, it is no longer necessary to recite the verses themselves. Rather, it is because there are many blessings, and as the blessings are long, not everyone is capable of learning them by heart.

The Gemara discusses the matter itself. Rav Ḥananel said that Rav said: Once one has recited the line of the prayer: And in Your Torah it is written, saying, it is no longer necessary to recite the verses themselves. The Gemara clarifies the scope of this ruling: Some understood from this that it applies only to an individual; however, with regard to a congregation, no, this is not the case. Nevertheless, it is stated that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Both with regard to an individual and a congregation, once one has recited: And in Your Torah it is written, saying, it is no longer necessary to recite the verses.

§ Rabbi Elazar said: A person should always arrange his prayer in his mind and only then pray. Rabbi Abba said: Rabbi Elazar’s statement is reasonable with regard to the blessings of Rosh HaShana and Yom Kippur and in the case of prayers that are recited only intermittently. However, with regard to blessings recited all year, no, this practice is not necessary.

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Yehuda first arrange his prayer in his mind and only then pray, even on an ordinary day? The Gemara answers: Rav Yehuda was different, since he would pray only once every thirty days. During the rest of the month he would not engage in prayer, as he was busy with Torah study. Therefore, for him even regular weekdays prayers were like prayers recited intermittently.

Rav Aḥa bar Avira said that Rabbi Shimon Ḥasida said: Rabban Gamliel would allow the prayer leader to exempt even the people who were in the fields and away from the synagogue. The Gemara challenges: This statement implies that the prayer leader exempts even the people in the fields, and needless to say, he exempts those who are here in the city but did not attend the prayer service in the synagogue.

The Gemara questions this conclusion: On the contrary, the opposite is more reasonable: Those in the fields did not come to the synagogue due to circumstances beyond their control, and therefore they should be allowed to fulfill their obligation through the prayer leader. By contrast, those in the city were not prevented from coming to the synagogue due to circumstances beyond their control. Consequently, they should not fulfill their obligation through the prayer leader.

As Abba, son of Rav Binyamin bar Ḥiyya, taught in a baraita: Those people standing in the synagogue behind the priests during the Priestly Blessing, who are not positioned in front of them, face-to-face, are not included in the blessing. They are expected to make the minimal effort to stand in front of the priests. However, those in the fields are included in the Priestly Blessing.

Rather, Rabban Gamliel’s statement should be understood differently: When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Shimon bar Ḥasida said: Rabban Gamliel allowed the prayer leader to exempt only the people in the fields. What is the reason for this? Because the people in the fields are unable to come to the synagogue due to work circumstances beyond their control, and do not have time to prepare their prayers. However, Rabban Gamliel did not exempt those in the city who do not come to the synagogue, as they are able to prepare their prayers and pray by themselves.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

(רבא) [ר' אבא] ב"ר זימנא בשם רבי זעירא אפילו אחת אין בידו למה רישא גביה סיפא מצטרף וסיפא גביה רישא מצטרף לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא. והא דוקיא כתרוע' הוא דמשכחת לה בג' שברים אבל בתרועה לא משכחת לה. מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע כו'. רב פפא בר שמואל קם צלויי אמר לשמעיה (בי) [כי] נחירנא לך תקע לי ולית הלכתא כוותיה. אלא כי הא דתניא כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות בד"א בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר ולא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו ומצוה בתוקעין שהיא מן התורה יותר מן המברכין. כיצד היו לפניו ב' עיירות באחת ודאי מברכין כלומר יש להן שם חזן ומתפללין בודאי ובאחרת יתכן שיתקעו והוא דבר ספק הולך למקום שתוקעין ואע"פ שהוא ספק שהיא מצוה מן התורה. כשם שהש"ץ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ר"ג אומר ש"ץ מוציא את הרבים י"ח. תניא אמרו לו (לר') [לר"ג] לדבריך כו'.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מודים חכמים לר"ג. ורב הונא ציפוראה אמר ר' יוחנן הלכתא כר"ג ואקשינן אי מודו ליה לר"ג למה ליה לר' יוחנן למימר הלכתא כוותיה. לא אמרינן הלכתא אלא היכא דאיכא פלוגתא. ופריק רב נחמן בר יצחק מאן מודי ליה לר"ג ר' מאיר וחכמים חולקין על זה ועל זה דת"ר ברכות של ר"ה ויוה"כ בלבד. אבל בכל השנה אין הלכה כר"ג ומאי שינה ר"ה ויוה"כ מן השנה כולה. אי לימא משום דנפישי בהו קראי והן עשר מלכיות י' זכרונות ועשר שופרות והאמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך להזכיר הפסוקין אלא משום דאוושי ברכות כלומר בכל שבת ומועד מתפללין שבע ובאלו מתפללין תשע כו'.

אמר ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואח"כ יתפלל. וא"ר אבא מסתברא בברכות של ר"ה ושל יוה"כ ושל פרקים אבל של כל השנה כולה לא וכן סוגיא דשמעתא אמר רב אחא בר רב עוירא אמר ר' שמעון חסידא פוטר היה רבן גמליאל אפי' עם שבשדות כו' ואסיקנא אלא כי אתא רבין אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבכנסת ושומעין מש"ץ והעם שבשדות והן אנוסין שאינן יכולין לבא אבל הני דשכיחי בעיר ולא אתו לא פטר להו ר"ג:
ירושלמי רג"א ש"ץ מוציא את הרבים י"ח ר' חונא רבה דצפורין בשם ר' יוחנן הלכתא כר"ג באלין תקיעתא והוא שישנו שם מראש התפלה:

הדרן עלך י"ט של ר"ה.

סליקו פירושי רבינו חננאל ממסכת ראש השנה. תהלה לשוכן מעונה:

פי' למה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן יומאי עירבוביא דשטן קל מערבביה אלא כתב בירושלמי בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. כי שמע שטן קל שופרא זמנא חדא בהיל ולא בהיל וכי תניין ליה אמר וודיי ההוא שופרא דתקיע בשופר גדול מטא זמניה למתבלע ומרתיע ומתערבב ולית ליה פניי למעבד קטיגוריא ומכאן אנו למדין דבעינן תלתין בעמידה כמו תלתין בישיבה והלין דמחמרין ועבדין תלתין כד יתבי ותלתין בלחש ותלתין על הסדר. בירושלמי כתב מאה פעיות פעתה אמיה דסיסרא ואלין עשר (או) אינון כשגומרין כל התפלה קל תקועייא דיחידאה מתבעי למהוי עשרה תשר"ת תש"ת תר"ת והן מאה:

מאי שנא הני אילימא משום דנפישי קראי והאמר ר' חננאל כו'. רש"י ז"ל מפרש דמפסוקי מוספין קאמרו לא דאיק לי דמאי קושי' מקראי דמוספין הא איכא כמה קראי דמלכיות זכרונות ושופרות דהוו להו ל' ואפי' בדיעבד לרבי יוחנן בן נורי הוו להו תשע והיכי קס"ד דמשום קראי דמוספין קאמר ושבקי הני דנפישי ועוד דהו"ל לתרוצי אלא משום קראי דמלכיות זכרונות ושופרות ולא לימא משום דאוושי ברכות דמשמע קראי ליכא אלא ברכות הוא דאוושי בעצמן מפני שהן תשע ועוד מדאמרי' אילימא משום דנפישי קראי והאמר רב חננאל כו' משמע דלרב חננאל לית בהו קראי כלל. ואני תמיה עוד מאן הזכיר במוסף שיזכיר פסוקים כלל ואפי' לכתחלה אלא אומר מוסף יום פלוני נעשה לפניך ובירוש' בפ' תפלת השחר אפי' אמר ונעשה לפניך חובותינו כתמידי יום וכקרבן מוסף יצא. ואפשר שחייב להזכיר המוספין עצמן לכתחלה שיזכירם בפרטין כך וכך פרים כך וכך אילים ואתא רב חננאל ואמר שדי לומר ובתורתך כתוב לאמר ובירושלמי כקרבן מוסף הכתוב בתורה קאמר.
ומ"מ עיקר הפי' כמו שקבל רש"י ז"ל עצמו מרבותיו שהיו מפרשין דמפסוקי מלכיות זכרונות ושופרו' קאמרי' כלומר בין הני ובין הני כל מקום שצריך להזכיר אומר כמ"ש בתורתך ועולה לו במקום הזכרה או פסוק של תורה ואתא שמעתין כר"י בן נורי דאמר אם אמר שלש מכולם יצא לפיכך אם אמר נוסח ברכותינו כשהגיע ויקבלו כולם את עול מלכותך אמר ובתורתך כתוב לאמר וכן כתוב בדברי קדשך וכן כתוב על ידי עבדיך הנביאים יצא כאלו הזכיר ג' פסוקי מלכיות והכי אקשי מעיקרא למה מוציאן ש"צ מוטב שיתפללו הם עצמן ויזכירו שלש מכולם כדברי ר"י בן נורי ולא יאמרו הפסוקים עצמן אלא ככתוב כדברי רב חננאל דאמר כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב א"צ להזכיר פסוק עצמו. וכן פי' ר"ח בפירושיו ור"ש בעל הלכות ראשונות ורבינו יצחק ז"ל:

לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות. פרש"י ז"ל אבל דעיר לא משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפלתן. לראה שהוא מפרש דעיר שיכולין לסדר צריכין להתפלל. ותמהני א"כ היאך אמרו לו לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין שהרי צריכין להתפלל ואין ש"צ מוציאן.
והגאונים ז"ל פירשו דלא פטר ר"ג מי שלא שמע תפלת ש"צ אלא העם שבשדות דאניסי ולא מצי למיעל לבי כנישתא אבל דעיר שלא בא לב"ה לא דהא לא אניסי ומצי למיעל לב"ה אבל אותם שבאו לב"ה כולו פטורין. אבל לא נתקררה דעתי עדיין משום דהוה לן למימר בגמ' הכי פוטר היה ר"ג עם שבשדות אע"פ שלא שמעו מדקאמרי סתם לא פטר אלא עם שבשדות משמע ולא אחרים בין דבית הכנסת בין דעיר ואדרבה הוה ניחא לישנא קמא דקאמר פוטר היה ר"ג עם שבשדות ולומר שפוטר היה אפי' עם שבשדות דלא שמעי משליחא דצבורא ולא מיבעי' הני דעיר דשמעי משליחא דצבורא.
ובדקתי ומצאתי בתשובת הגאונים שהם גורסין כך לא פטר ר"ג אלא עם שבבית הכנסת ושבשדות דאניסי אבל כולי עלמא לא. וכן ראיתי בנוסחא של ר"ח ז"ל ונוסחי דילן משבשין. ובירושלמי כך אמרו ש"צ מוציא את הרבים כו' והוא שישנו שם מראש התפלה, ואפשר שאף רש"י ז"ל כך אמר אותם דעיר שלא באו לשמוע תפלת ש"צ צריכין להתפלל ולא פטרם ר"ג מפני שאינם אנוסים ויכולין להסדיר תפלתם. והמקום ידין אותנו לכף זכות ויזכנו לעסוק בתורתו אכי"ר:

סליק מסכת ראש השנה

מאי שנא הני אילימא משום דנפישי בהו קראי והא אמר רב חננאל וכו'. פירש רש"י ז"ל בשם רבותיו, דמקראי דמלכיות זכרונות ושופרות קאמר, והקשה הוא ז"ל דאם כן רב חננאל דאמר כמאן, דלא כרבנן ולא כר' יוחנן בן נורי, דהא אפילו לר' יוחנן בן נורי לכתחלה עשרה הוא דקא בעי ואפילו בדיעבד שלש מכולן מיהא בעי. ולפיכך פירש הוא ז"ל דמפסוקי דמוספין קאמר. והקשו בתוס' עליו, דכיון דאיכא קראי טובא דמלכיות זכרונות ושופרות, מאי טעמא קאמר בעל הגמרא אילימא דנפישי בהו קראי דמוספי, ולא קאמר דהוי טעמא משום דנפישי טובא קראי דמלכיות דזכרונות ושופרות. ועוד דכי משנינן אלא משום דאוושי, הוה ליה למימר אלא משום קראי דמלכיות זכרונות ושופרות. ועוד דהיכי קאמר אילימא משום דנפישי בהו קראי דמוספי, ומאן לימא לן דצריך לומר קראי דמוספי. ובשם מקצת הגאונים ז"ל אמרו, שאין אומרים בראש השנה ובראשי חדשיכם כדי שלא יבואו לזלזל במועדות שלא יאמרו יום שני עיקר כמו בשאר חדשים, ולא עוד אלא אפילו בשאר חדשים אינו צריך להזכיר פסוקי המוספין ואפילו לכתחלה, אלא אומר מוסף יום פלוני זה נעשה ונקריב לפניך, וכדגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר (ה"ו), אפילו אמר נעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא.
אלא הפירוש הנכון כמו שקיבל הוא ז"ל מרבותיו, וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן פירש רבנו תם ז"ל, ורבנן ור' יוחנן בן נורי בשהתחיל בקריאתן פליגי, דרבנן סברי אם התחיל לא יפחות מעשר אפילו בדיעבד, ור' יוחנן בן נורי סבר בדיעבד שלש מכולן, אבל אם לא התחיל כלל כיון דאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך. ודברי תימה הם, אינהו אמרו אין פוחתין מעשר מלכיות זכרונות, ואנן ניקום ונימא דוקא בשהתחיל. ועוד, מאי שנא. ויש מרבוותא שפירשו, דאתיא הא דרב חננאל כר' יוחנן בן נורי, אלא שרב חננאל הוסיף ביאור, שאילו אמר בתורתך כתוב לאמר עולה לו במקום קריאת הפסוק, והלכך אם אומר ובתורתך כתוב לאמר ובדברי קדשך כתוב לאמר ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר עולה לו במקום קריאת השלש פסוקים. ותימא הוא בעיני דהא ר' יוחנן בן נורי בדיעבד קאמר הא לכתחילה עשר בעינן, ואם כן היכי מקשים מדיעבד אלכתחלה, כלומר למה שליח ציבור מוציאן, דאע"ג דנפישי קראי ואינו בקי בהן הרי בדיעבד יצא. ועוד מדקאמר כיון שאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך, משמע דאפילו לכתחלה אינו צריך יותר. ויש לומר לפי פירוש זה, דכל שאינו בקי הרי זה כדיעבד וכדמשמע קצת בההיא דבנימין רעיא דפרק כיצד מברכין (ברכות מ, ב). ועדיין אינו מחוור, דאינהו בבקי פליגי. וצריך עיון.

ואסיקנא: [משום] דאוושי. כלומר, דנפישי ברכות ואין הכל בקיאין בהן, ואי נמי דיטעה בהן ואפילו הבקיאין. ודכותה בשמעתא קמייתא דנדרים (ב, ב) הלין משום דאוושן מפרש ההיא דפתח ביה ברישא. ומכאן נראה שאין הלכה כר"ג אלא במוספין דראש השנה ויום הכפורים של יובל דאיכא תשע, הא בתפלת השחר ואי נמי בשאר יומי דכפורי דלאו יובל דליכא אלא שבע, כל יחיד ויחיד חייב כבשאר ימות השנה. ותמהני למקצת הגאונים ז"ל שראיתי שפרשו, בהלין תשע של ראש השנה ושבע של יום הכפורים. ואינו אלא ביום הכפורים של יובל הדברים אמורים, ובהדיא גרסינן בירושלמי (סוף פירקין) ר' זעירא ורב חסדא הוי יתבין תמן באילין תקיעתא מן דצלון אתא צלותא קם ר' חסדא אמר ליה ר' זעירא ולא כבר מצלינן אמר מצלי והדר מצלי אמר ליה דנחתין מערביא להכא אמרינן בשם ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא, והביאו הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, דאלמא בשבע של יום הכפורים לא. ותו שמעינן מינה בהדיא דאפילו לר' זעירא דסבירא ליה כר"ג באילין תקיעתא ולא מצלינן צלותא דמוספי אפילו הכי קא מצלי תפלת השחר, וכדכתיבנא. כך נראה לי.

לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי. פירוש: לא פטר אותן של בית הכנסת שלא שמעו סדר ברכות מפי שליח צבור אלא אותן שבשדות, אבל עם שבעיר דלא אניסי ולא אתי לבי כנישתא לא מפיק להו שליחא דציבורא. ומכל מקום אותן שהן בבית הכנסת פטר כיון דשמעו מפי שליח ציבור, וכדאמרו ליה לרבן גמליאל לדבריך מפני מה ציבור מתפללין, דאלמא לדברי רבן גמליאל אין ציבור צריכין להתפלל כלל אלא כדי שיסדיר שליח ציבור את תפילתו.
ומכל מקום אילו רצו להתפלל לעצמן בבית הכנסת איכא מרבוותא דאמרי דלא מתפללין אלא שבע, אבל כשמתפללין בינם לבין עצמן שלא בחבר עיר מתפללין תשע. וכזה שלח רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, והרבה מן הגאונים ז"ל הסכימו בדבר זה כפי מה שכתוב בהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל, דבין יחיד בין שליח ציבור לעולם אין מתפללים שבע בתפלת המוספין אלא תשע. וכן הורה רב שמואל הלוי ז"ל שקיבל מרבותיו ז"ל, ויש להם על מה שיסמוכו, דהא מתניתין דקתני כשם ששליח ציבור חייב כן כל יחיד ויחיד חייב אתשע ברכות קאי, ורבן גמליאל אומר שליח ציבור מוציא ידי חובתן ואמרו לו לרבן גמליאל לדבריך מפני מה ציבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר שליח ציבור את תפלתו, ואילו היה הציבור מתפללין שבע לבד היאך יסדיר שליח ציבור תשע שיש בהם שלש ארוכות בשעה שהציבור מתפללין שבע שהן קצרות. ולא ירדתי לסוף דעתם בראיה זו, ואדרבה מינה משמע דאין הציבור מתפללין אלא שבע ולא תשע, דהא שליח ציבור יורד להוציא את הבקיאין, ואם איתא דאינהו מתפללין תשע וכבר יצאו, לדיליה נמי למה שליח ציבור יורד לפני התיבה. ויש לומר להוציא מקצת הבקיאין אם לא התפללו, ולהוציא עם שבשדות דאע"פ דלא אתו לבי כנישתא דשליח ציבור מוציאן אע"פ שלא התפללו.
ועוד הביא ראיה, דאם איתא רבנן גופיהו מאי מקשו ליה מפני מה צבור מתפללין והלא תפלתן אינה כתפלת שליח ציבור, וצריכין עדיין לתפלת שליח ציבור להוציאן ידי תשע. ובזו נראה לי שלא אמרו ביחיד שבע אלא להקל, כיון ששליח ציבור מוציאן, ואם כן למה ציבור מתפללין אפילו שבע שהרי שליח ציבור מוציאן בדעדיפי מינייהו. ועוד הביאו ראיה מרבן גמליאל עצמו, שהקשה לדבריהם מפני מה שליח ציבור יורד לפני התיבה, ואם איתא מאי קושיא, כדי להוציאן ידי תשע שהם לא התפללו אלא שבע. וגם בזו יש לומר דלדבריהם דרבנן קאמר להו, דלרבנן כיון שאין שליח צבור מוציא את הבקי אף היחידים צריכין להתפלל לעצמן תשע, וכדקתני מתניתין כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. ומן הטענה הזאת נראה לי שאין להביא ראיה מדאמר מאי שנא הני, כלומר, דפסקינן בהו כר"ג אילימא משום דנפישי בהו קראי דמלכיות זכרונות ושופרות, ואסיקנא אלא משום דאוושי, כלומר, שברכותיהן ארוכות, דשמעת מינה לכאורה שכל יחיד ויחיד חייב בהן אלא שהקלו שיוציאם שליח ציבור בהן כדי שלא יבואו להשתבש בהן מתוך שהן ארוכות, והלכך כל שהן מסדרין לעצמם מתפללין תשע ולא שבע. אלא שיש לי לומר, דכל שאתה מצריך את היחידים להתפלל לעצמן ואין שליח ציבור מוציא אותן אף הן מתפללין תשע, כיון שהן עצמן צריכין להתפלל ואין שליח ציבור מוציאן דאם כן ידי תשע לא יצאו, ולעולם אין שליח צבור יורד לפני התיבה ומתפלל אלא מה שהוא צריך להוציא ידי חובת היחידים, והיינו נמי דקא אהדרו ליה רבנן לרבן גמליאל כדי להוציא את שאינו בקי, אלא ודאי לרבנן דאמרי אין שליח ציבור מוציא את הבקי צריכין הן להתפלל תשע, והיינו דקאמרי מאי שנא הני דלא פסקינן בהו כרבנן משום דאוושי, כלומר, לכשתמצא לומר הלכה כרבנן אף בהני צריך הוא כל יחיד ויחיד להתפלל לעצמו, ואם אתה מצריכן לומר תשע אתי לאשתבושי בהו. ומכל מקום טפי משמע הכין שאין שליח ציבור יורד ומתפלל אלא במה שהיחידים מתפללין לעצמן, וכן עמא דבר.

אמר רבא מאן וכו'. ומסתברא דכי אמר רב עדיין היא מחלוקת משום רבנן קאמר ולא פליג אדר׳ יוחנן דלא משמע לומר דלא שמיעה ליה שהודה ר׳ מאיר לר״ג והכי מסקנא דהלכתא כר״ג בברכות של ר״ה [וי״ה] של יובל והלכתא כרבנן בשאר ימות השנה:

כתב רבינו ז״ל. ועם שבשדות וכו׳ ולישנא דגמרא לא פטר ר״ג אלא עם שבשדות משום דאניסי ורבינו ז״ל מפרש דה״ק לא פטר ר״ג מאותן שאינן בבהכ״נ אלא עם שבשדות וכו׳ וה״ה כל דאניסי ואפילו בעיר ששליח צבור מוציאן ואפילו בקיאין לאפוקי מאן דלא אניס אפילו אינו בקי לא פטר ליה שליח צבור והכי רהטא שמעתא שפיר וכן פי׳ ר״ח ז״ל אבל רש״י ז״ל מפרש דברים כפשוטן שלא פטר ר״ג אלא עם שבשדות דאניסי וכיוצא בהן אבל בעיר אפילו הם בבהכ״נ צריכין הם להתפלל ואין ש״צ פוטר את הבקי וליתא דהא אמרו לו לר״ג לדבריך למה צבור מתפללין ולא השיב להם מפני הבקיאין שאין ש״צ פוטרן אלא שאמר כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. ירושלמי ר׳ הונא צפוראה הלכה כר״ג באילן תקיעתא והוא שישנו שם מתחלת התקיעה כלומר שאין שליח צבור פוטר את הבקי כי אם מברכות של תקיעה בלבד וצריך הוא להתפלל שבע ולמדו כי ממה ששנינו ומאי דקאמרי והוא שישנו שם כלומר שאע״פ (שנתפלל) [שהתפלל] שבע בפני עצמו אין ש״צ מוציאו אם אינו שומע ממנו כל התפלה מראש ועד סוף וכדפרי׳ סדר ברכות אומר אבות וגבורות וכו׳ ומעתה למדנו שרשאין הצבור להתפלל שבע וכשישמעו אח״כ מש״צ תשע וכן היה מנהג גבי ישיבות הגאונים ז״ל אבל רבינו יצחק גיאת ז״ל כתב שאין לצבור להתפלל אלא תשע ואמר שכן המנהג בבתי כנסיות של רבנים גדולים וכן קבלו מחכמים גדולים ואנשי מעשה והכרעתן ממה שאמרו לו לר״ג לדבריך למה צבור מתפללין ואלו לא היה מתפללין אלא שבע האיך שואל למה מתפללין שהרי ש״ץ אין מוציאן משבע ועוד מהו זה שאמר להם ר״ג למה ש״צ יורד שהרי צריך הוא ליר? מפני מלכיות וכו׳ כי לא נתפללו הצבור אלא שבע אלא ודאי ש״מ שחכמי התלמוד היו נוהגין שהיו צבור מתפללין תשע וזו אינה מכרעת כי מה שנהגו הגאונים ז״ל להתפלל שבע הוא אחר שנפסקה הלכה כר״ג באילין תקיעתא ודברי הבריתא נאמרים לפי מחלוקתם ולפי דעתם של ר״ג ורבנן שר״ג סובר שש״צ מוציא את הבקי אף בשאר ימות השנה ורבנן סברי שאינו מוציאו לעולם וצריכין הם להתפלל תשע לגמרי בר״ה וזהו שאמר ר״ג למה ש״ץ יורד וכשאמרו לו למה צבור וכו׳ וכיון שכן אין לזוז ממנהגן של גאונים שראו מרבנן סבוראי כי ישבו על כסאו של רב אשי ונתפללו בבהכ״נ שלו וראו שהצבור מתפללין שבע ועיקר ואריך. ומיהו לפי מה שראינו שאין הכל זריזין לשמוע כל התפלה מש״צ והם מסיחין דעתם ממנה טוב ויפה שיהא הבקי מתפלל לעצמו תשע ולא יסמוך על ש״צ כיון שאפשר לו להתפלל שאינו אנוס:

ומ״ש ברכות וכו'. ואסיקנא משום דאוושי ברכות ואית דגר׳ משום דאוושא והכל ענין אחד שהתפלה ארוכה ונפישי ברכותיה:

א״ר אלעזר וכו׳ אמר רבא וכו'. כתב רבינו ז״ל וכמה הוא פרקים משלשים יום ולהלן פי׳ ויש בכלל דראשי חדשים ואתיא לרבינו ז״ל מדאקשינן בגמרא אדרבי איני והא רב יהודה מסדר צלותא ומצלי ופריק שאני רב יהודה כיון דמתלתין לתלתין יומין הוא דמצלי פי׳ שהיתה תורתו אומנתו ולא היה מתפלל ומתבטל ממנו לשום צורך בעולם ודכותיה בלחוד פטור מן התפלה כדאיתא פ״ק דשבת וכיון דלא מצלי אלא מתלתין לתלתין יומין כפרקים דמי וש״מ בפרקים היינו משלשים יום ולהלן כדברי רבינו ז״ל וכדאיתא בפ׳ הרואה:

גרסינן בעירובין איבעיא להו וכו׳ ומסקנא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן ואסיקנא דאומרין זמן בר״ה ובי״ה פירוש בשני ימים טובים של ר״ה על הכוס כדאיתא התם וכדכתיבנא במס׳ יומא. וגרסינן בפרקא קמא דברכות דעשרת ימים שבין ר״ה וי״ה אומר המלך הקדוש והמלך המשפט ואם אמר האל הקדוש לא יצא כדפסק הרי״ף ז״ל והוא הנכון והר׳ יונה ז״ל היה סובר שאינו חוזר אלא בשאמר האל הקדוש האל המשפט אבל אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט כמו שאנו נוהגין היום יצא כיון שהזכיר מלכות אבל תלמידי רבינו הגדול ז״ל כתבו משמו שאפי׳ אמר מלך אוהב צדקה ומשפט יש לחזור וזה ידוע למבין סוד הענין למה צריך לומר המלך המשפט שנראה כלשון משובש והוא מתוק לרואי השמש ואם הוא ספק בידו חוזר דמסתמא דיישיה דכולה שתא נקט וכמו שאמרו בירושלמי גבי מוריד הטל ומוריד הגשם שכל שלשים יום ספיקו חוזר וכן הלכה מפי רבי׳ נרו:

עם שבשדות שהם אנוסים ואין יכולים לבא לבית הכנסת אם אינם בקיאים יוצאים בתפלת שליח צבור אע"פ שלא היו שם בר"ה וביום הכפורים אבל לא בשאר ימות השנה עד שיהו שם מתחלה ועד סוף ואם הם בקיאים בר"ה וביום הכפורים של יובל לא יצאו עד שיהו שם מתחלה ועד סוף ובשאר ימות השנה לא יצאו אם היו שם עד שיתפללו הם עצמם ושל עיר אף שאינם בקיאים ואף בר"ה ויום הכפורים לא יצאו עד שיהו שם מתחלה ועד סוף כמו שביארנו בשם תלמוד המערב יש מי שאומר שלא נחלקה תפלת ר"ה לענין זה מתפלת כל השנה אלא לענין שלש ברכות ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות אבל ראשונות ואחרונות וקדושת היום דינן כשאר כל ברכות של כל השנה שאין שליח צבור מוציא אלא את שאינו בקי ואין הדברים נראין אלא כל תפלות היום בדין זה.

עם שאחורי הכהנים הואיל ואין משימים עצמם כנגד פניהם אינם בכלל ברכה אבל עם שבשדות אע"פ שאינם שם הואיל ואנוסים הם מצד טרדתם הרי הם בכלל הברכה.

אע"פ שביארנו שעשרה פסוקים צריך להזכיר בכל ברכה וברכה אם רצה שלא להזכיר את הפסוקים אלא שיזכיר ענין מלכות ויאמר עליו כמו שכתוב בתורתך וכן בנביאים וכן בכתובים יצא אחד יחיד ואחד צבור ומגדולי המפרשים פירשוה שיעשה כן שלשה פעמים בכך אחת ר"ל בשל תורה ובשל נביאים ובשל כתובים ואח"כ אחת בשל תורה שלא ימעט חשבון הפסוקים אלא הזכרתם ומגדולי המחברים פירשוה שיביא פסוק אחד של תורה בכלן ואין צריך להזכיר שאר הפסוקים ולא לומר בהם כמו שכתוב בתורתך ועקר הדברים כמו שפירשנו תחלה.

תפלת ר"ה ויום הכפורים וכן של ימים טובים ואפילו של ראשי חדשים הואיל ואין אדם מתפלל אותה אלא משלשים לשלשים צריך אדם להסדיר את התפלה בינו לבין עצמו קודם שיתפלל וכן מי שהיתה תורתו אומנותו ואינו מתפלל אלא לפרקים אם עומד מן התפלה שלשים יום צריך להסדיר את תפלתו כשירצה להתפלל אף בתפלה שבכל יום שכל שעומד מן הדבר שלשים יום אינו שגור בפיו כל כך.

במסכת עירובין מ' ב' התבאר שאע"פ שר"ה אינו בכלל המועדות אומרין בו זמן וכן ביום הכפורים ואע"פ שביום הכפורים אי אפשר לאמרו על הכוס אומרו בלא כוס כמו שהתבאר שם זמן אומרו אפילו בשוק ואנו נוהגים לאמרו על ידי שליח צבור בבית הכנסת בליל כניסת יום הכפורים.

וכן התבאר שם שאע"פ שיום ר"ה ראש חדש הוא אין צריך להזכירו זכרון אחד עולה לכאן ולכאן ר"ל שמלת יום הזכרון כוללת ר"ה וראש חדש שהרי בשניהם נאמרה זכירה בר"ה זכרון תרועה ובראש חדש וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חדשיכם ונזכרתם והיו לכם לזכרון וכו' השאילו בו זה הלשון זכרון לכלם יהיו תשועת נפשם וכו' ומאחר שכן יראה לי שאינו צריך לומר את מוספי שכשאמר את מוסף יום הזכרון כלל בו של ראש חדש ושל ר"ה שמלת מוסף כוללת כל שניתוסף ביום והרי הוא כמי שאמר את מוסף יום התרועה ויום ראש החדש ונמצא שאין צריך לומר מוספי אא"כ היה בשבת שהרי מ"מ השבת לא נכלל במלת זכרון וצריך לכללו במלת מוספי ויש מצריכין לומר את מוספי וכן אנו נוהגים ואף ביום שני שהרי מ"מ כל דיני ראשון עליו ויש אומרים שאם לא אמר לא יצא ולא יראה כן אף בשבת שבדיעבד מיהא יראה שהכל נכלל בו.

מקצת גאונים כתבו שזה שתקע בשביל כל הצבור מיושב הוא שראוי לתקוע מעומד על סדר ברכות ואסור לו לדבר משיתחיל לברך בתקיעות שמיושב עד שיגמור כל אותן שעל סדר ברכות ואם שח גוערין בו אלא שאין צריך לחזור ולברך הואיל ומ"מ מצוה אחת היא שהרי ההלל מברכין עליו קודם קריאתו ופוסק בין פרק לפרק ואינו חוזר ומברך ומ"מ אם לא תקע אחד אלא שנים או שלשה אף הם מכח ראשון הם באים ובמקומם ואסור להם להשיח וכן אין השני חוזר ומברך ופירשו הגאונים מפני שלא ברך הראשון לתקוע אלא לשמוע וכלם בכלל הברכה ואין צריך בכך שהרי מצוה אחת היא וי"מ שאם זה שתוקע מעומד לא היה שם בשעה שברך ראשון שתקע מיושב חוזר ומברך ולא יראה כן ואע"פ שיש קצת מצות שיש בהן המשך שאין בהם איסור דבור אלא בין הברכה למצוה אבל לא משהתחיל במצוה כגון ביעור חמץ שאחר שהתחיל יכול לדבר מ"מ בזו ראוי להכנעת לב ולהרעדת היצר שלא יפנה לבו לדברים בטלים.

שאר העם הואיל ונפטרו בתקיעות שמיושב ואין חיוב ליחיד בתקיעות שעל סדר ברכות כלל אם רוצה זה לעשות עצמו יחיד אע"פ שהוא בצבור ואין דעתו לחייב עצמו בתקיעות שעל סדר ברכות איני רואה גערה בכך ואם רוצה להיות מכלל הצבור למנין ולקבל עליו חיוב תקיעות שמעומד אף הוא אסור להשיח אא"כ לצורך המצוה אלא שלבי נוקפי לומר שאף לזה אין עליו חיוב שתיקה אלא משיתחיל שליח צבור בתפלת המוסף והוא שאני אומר שברכות אלו ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות ברכות שופר הן ואפילו לא תקען רצופות ויוצא באלו אינו צריך לברכת שופר כלל וא"כ הרי אלו ברכה אחרת לשופר ואין חיוב שתיקה קודם להן ואע"פ שאין ברכות מעכבות את התקיעות הרי ברכות קריאת שמע כיוצא בהן שאין ברכות קריאת שמע מעכבות זו את זו ולא קריאת שמע את הברכות ואעפ"כ ברכות של קריאת שמע הן ואין צריך לברכה אחרת וכן באלו ואחר שכן אין תקיעות שמעומד נכללות בברכת אותן שמיושב ומותר להשיח עד שיתחיל שליח צבור בתפלת המוסף כך נראה לי ברור אלא שרבים חולקים עלי שמא תאמר לדברי גאונים אלו והרי תפלין מצוה אחת הן וכששח בין תפלה של יד לתפלה של ראש מברך ברכה אחרת על של ראש כמו שיתבאר במקומו אין הנדון דומה לראיה שהתפלין שתי מצות הם שהרי תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד ולא עוד אלא שהוא משנה בנסח הברכה כשסח בנתים שעל יד אומר להניח תפלין ועל של ראש אומר על מצות תפלין והוא שאמרו לא סח מברך אחת פירוש על שתיהן שח מברך שתים ואעפ"כ אין ראוי להשיח כמו שאמרו שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה אבל תקיעות מצוה אחת הן ואין ראוי לחזור ולברך אף לדבריהם כמו שבארנו יש חולקין לענין תפלין לומר שאף בלא שח מברך שתים על של יד להניח תפלין ועל של ראש על מצות תפלין ששתי מצות הן ולא אמרו על השח בנתים שעבירה היא בידו מפני שיהו נכללים בברכה אחת אלא מפני שכללם הכתוב במלה אחת כאמרו והיו לאות וכו' הורה שראוי לעשות את שתיהן בתכיפה ושלא ישיח בנתים ומה שאמרו לא שח מברך אחת פירושו אחת לשל יד ואחת לשל ראש ומה שאמרו שח מברך שתים פי' על של ראש והוא שחוזר לברכת היד כדי לסמוך לה של ראש ודומה כמי שמברך שתים על של ראש ומהדק מ"מ קשר תפלת של יד ואחת לשל ראש אף בלא שח ומ"מ אין הדברים נראין כלל וגאוני עולם כתבו על דברים אלו שדברים משובשים הם וכן הדברים נראין וכי מהיכן יבא לנו לחזור בדבר שהוא מצוה בפני עצמה אחר שנעשית מצוה כהלכתה אלא עקר הדברים כמו שכתבנו תחלה.

כתבו הגאונים שזה שמברך על השופר מברך לשמוע קול שופר ואין מברך לתקוע בשופר או להריע בשופר מפני שלשונות אלו לא היו כוללים אלא ענין אחד או תקיעה או תרועה ותפשו לשון לשמוע שכולל את הכל מפני שאין מברכין בעל מפני שהמצוה נמשכת לאותן שעל סדר ברכות ואין נעשות בבת אחת כמגלה ולולב.

וחייב לברך זמן ואינו נפטר בשל קדוש שהקדוש מצותו בלילה והשופר מצותו ביום.

וזה שיעור מה שראוי לכללו בפסקי מסכת ראש השנה תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו בפסקי מסכת יומא בעזרת הצור ובישועתו אמן.

בפרש"י בד"ה ה"ג הלכה זו כו' מתמעטין ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים ממנה כו' ובד"ה רבי יהושע כו' ונטל שני כוכבים מכימה והביא כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה

רש"י ד"ה אלא משום דאוושי. וארוכות ומטעות. כצ"ל:

סליק בעזר הנותן ליעף כח

גמ' דמתלתין יומין לתלתין כו׳.נ״ב היה נ״ל דהיינו בר"ח והיינו נמי של פרקים דכייל של רגלים ור"ח [ועי׳ ב"י א״ח סימן ק׳]:

לְעוֹלָם יַסְדִּיר אָדָם תְּפִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. נראה לי בס"ד מה שאמר יַסְדִּיר הכוונה שיעשה כפי סדר העולמות לומר הקרבנות תחלה שהם בעשייה ואחריהם הזמירות שהם ביצירה שבזה יעלה מעשיה ליצירה ואחריהם היוצר שהוא בבריאה שיעלה מיצירה לבריאה ואחר היוצר תפלת העמידה שהיא באצילות שיעלה מבריאה לאצילות ולכן המקובלים מדקדקים בכך אפילו אם איחרו לבא לבית הכנסת ואם יעשו כסדר הזה לא יוכלו להתפלל תפילת העמידה עם הציבור עם כל זה קפדי להתפלל בסדר הזה, ולזה אמר לְעוֹלָם יַסְדִּיר אָדָם תְּפִלָּתוֹ דהיינו בקרבנות וזמירות ויוצר וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל תפלת העמידה. ואמר 'לְעוֹלָם' רוצה לומר אם איחר ולא יוכל להתפלל תפילת העמידה עם הציבור ביחד."

לֹא פָּטַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת; מַאי טַעֲמָא? מִשּׁוּם דְּאַנִּסֵּי בִּמְלָאכָה
הנה בזה נראה לי בס"ד לפרש טעם נכון לתפילת הכהנים שתקנו להם לומר אחר ברכת כהנים רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עָשִׂינוּ מַה שֶׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ וכו'. וצריך להבין למה מזכירים הבטחה של פסוק זה דוקא והלא יש בפסוקים כמה הבטחות בברכות ישראל?
ונראה לי בס"ד בהקדים מה שאמר הגאון מהרש"ק [שלמה קלוגער] ז"ל בפתיחתו לספר טוב טעם ודעת בענין מי שנאנס ולא מל מחמת שמתו אחיו מחמת מילה אי חשיב זה כאלו נימול או לאו? וכתב שזה תלוי בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי הובא בפוסקים ובש"ך חושן משפט סימן כ"א דריש לקיש סבירא ליה אונסא כמאן דעביד ורבי יוחנן סבירא ליה אונסא כמאן דלא עביד והובא בהר"ן פרק ג' דקדושין, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן דאונסא כמאן דלא עביד ואם כן זה אינו חשוב כנימול, אך זה דייקא בדיני אדם דקיימא לן אונסא כמאן דלא עביד אבל בדיני שמים הוי אונסא כמאן דעביד דהרי אמרו רז"ל (קידושין מ.) 'חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה' ומוכח מכאן דבדיני שמים אונסא כמאן דעביד וחשיב זה כנימול עד כאן דבריו יעוין שם.
והנה השתא קשה הכא אמאי עם שבשדות הם בכלל הברכה מטעם דאניסי דנחשב להם כאלו באו ונתברכו מפי הכהנים והא קיימא לן כמאן דאמר אונסא כמאן דלא עביד ואם כן לא תועיל להם ברכת כהנים? אך התירוץ על זה פשוט כי כאן אינו ענין נוגע לדיני אדם אלא ענין דיני שמים שאומרים שהשי"ת הוא יברך את ישראל בברכות אלו כמו שנאמר 'יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם' ובדיני שמים אונסא כמאן דעביד, ולכן עם שבשדות כיון דהם אנוסים נכנסו בכלל הברכה.
והשתא בזה מובן ענין הבקשה של הכהנים שאומרים אחר הברכה פסוק (דברים כו, טו) 'הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל' שרוצים בזה לזכות גם לעם שבשדות שהם אנוסים שתגיע ברכתם להם גם כן משום דאף על גב דבדיני אדם אונסא כמאן דלא עביד הנה בדיני שמים אונסא כמאן דעביד ועל ידי כך זוכין גם הם בברכה, ולזה אמר 'הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם' דשם אונסא כמאן דעביד, ועל ידי כך 'וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל' אֶת לרבות עם שבשדות, שגם הם יתברכו לְחַיִּים.

לֹא פָּטַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת; מַאי טַעֲמָא? מִשּׁוּם דְּאַנִּסֵּי בִּמְלָאכָה. עיין מה שאמר בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע, דמה שזוכים גם העם שבשדות בברכת כהנים אינו על פי הדין בדיני אדם, אלא רק הוא כפי דיני שמים דאונסא כמאן דעביד הוא בדיני שמים ואין זה אלא על פי מדת החסד כי לפי מדת הגבורה צריך שיתנהגו עם האדם כפי דיני אדם, וידוע מי שעובד את השי"ת מאהבה יתנהגו עמו בבית דין של מעלה במדת החסד מדה כנגד מדה, אבל העובד מיראה יתנהגו עמו במדת הגבורה, ולפי זה מה שזוכין גם עם שבשדות בברכת כהנים הכל הוא בעבור שעובדין את הקב"ה מאהבה.
ובזה יובן בס"ד נוסח הברכה שמברכים הכהנים 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה' תיבת 'אֶת' לשון יתר, אך באה האת לרבות עם שבשדות ואלו זוכים מצד האהבה שהם עובדים השי"ת מאהבה.
ובזה יובן בס"ד הטעם מה שיכולין הכהנים לברך את ישראל בכמה מיני טובה בבת אחת כי בברכת כהנים יש ברכות הרבה על שמירה ועושר ומזונות וחכמה ושלום, ואנן קיימא לן אין שואלין ב' מיני שאלות בבת אחת מן השמים, אך כתבו המפרשים דאם האדם עובד את ה' מאהבה יוכל לשאל כמה שאלות בבת אחת.
ובזה פרשתי בס"ד מאמר התנא (משנה אבות ו, א) 'כָּל הַלּוֹמֵד בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה' דהיינו לומד לשמה שלא על מנת לקבל פרס, אם כן נמצא הוא עובד מאהבה, ועל ידי כך זוכה לדברים הרבה בתפילתו שיוכל לשאל שאלות הרבה בבת אחת על כמה מיני טובה וחיים.
בשם ה' נעשה ונצליח ליקבה"ו

בגמרא אמר רב אחא בר עוירא אמר רבי שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות מ"ט משום דאניסי פרש"י ז"ל דאניסי היינו שאין יכולין לבא לבה"כ כדאמרינן לענין כהנים וכן כתבו התוס' לעיל בד"ה כך מוציא בשם רש"י ז"ל. אלא דלכאורה במ"ש רש"י בד"ה אבל בעיר לא משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפלתן עכ"ל ומדלא כתב שיכולין לבא לבהכ"נ משמע דביכולין להסדיר תפילתן תליא מילתא וא"כ לפ"ז נראה דברי רש"י כסותרים זה את זה אלא דאפשר לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים דבעיקר מימרא דר"ג דמתני' דמשמע אפי' בשאר ימות השנה איירי דש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן ואין כל יחיד ויחיד חייב דבהא ודאי ליכא טעמא ליפטר היחיד מלהתפלל בפני עצמו אלא לשמוע מפי הש"ץ התם לא שייך טעמא דאוושי ברכות אלא ע"כ דליפטר עם שבשדות אתא דאניסי שאין יכולין לבא לבהכ"נ כדאשכחן בכהנים אבל בסיפא דמילתא דר' שמעון חסידא דקאמר אבל בעיר לא דמשמע אפילו בר"ה דאוושי ברכות נמי לא על זה הוצרך רש"י לפרש משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפילתן כיון שהוא בקי ויוכל להסדיר תפילתו בלחש עם הציבור כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל ומתוך כך יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות תפלה בלשון הטור סי' תקצ"א ואין להאריך:

הדרן עלך פרק י"ט וסליקא לה מסכת ר"ה בס"ד

בגמרא כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר: בזה יש ב' פירושים כמו שהביא רש"י דלפי' רבותיו קאי על מלכיות זכרונות ושופרות ולפי' עצמו קאי אפסוקי מוסף והרמב"ם בהל' תפלה הביא על פסוקי מוסף ובה' שופר הביא כן על פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דאם לא אמרם אלא אמר ככתוב בתורתך יצא והלח"מ הקשה היאך מזכי שטרא לבי תרי והי"ת כתב דהרמב"ם מפרש דעל שניהם קאי רק שהקשה למה במלכיות זכרונות שופרות צריך לומר עכ"פ פסוק א' של תורה ובמוספים ל"צ אמנם העיקר קושיא על פי' זה הוא מה שהקשה רש"י הרי גם לריב"נ צ"ל עכ"פ אחד אחד מכולן ולכן הפי' העיקר כמו שהביא הרמב"ן פירוש הגאונים דאם אמר תחת פסוק שבתורה ובתורתך כתוב לאמר ותחת פסוק של כתובים ובדברי קדשך כתוב לאמר ותחת פסוק של נביאים ככתוב בדברי נביאיך יצא כאלו אמר פסוקים של תורה כתובים ונביאים והרשב"א הביא ג"כ פירוש זה אלא שהקשה עליו הרי ריב"נ רק בדיעבד קאמר דיצא באחד אחד אבל לכתחלה עשרה צריך ותירץ דכל שאינו בקי הרי זה כדיעבד אלא שהקשה הרי ר"ג ורבנן בבקי פליגי והניח בצ"ע ולא הבנתי הרי קאמר אילימא משום דנפישי קראי (א"כ הכל אינם בקיאים) האמר ר"ח א"ר וכו' הרי דלענין שאינו בקי בפסוקים איירי ושפיר הוי כדעבד:

לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות: לפ"ז לא פליגי ר"ג ורבנן אלא אם ש"ץ מוציא עם שבשדות הבקיאים דאינו בקי גם לרבנן מוציא בין בשדה בין בעיר ובקי בעיר גם לר"ג אינו מוציא אכן לפי"ז יש לתמוה מה הקשו רבנן לר"ג בברייתא דלעיל לדבריך למה ציבור מתפללים בלחש הרי הבקיאים גם לר"ג צריכים להתפלל וכבר הרגישו המפרשים בזה ולענ"ד יש לומר דרש"י כתב על למה ציבור מתפללים בלחש ומה בעי בזה ולענ"ד בזה רצה לתרץ קושיא זו דהכי הקשו חכמים לר"ג בשלמא לדידן דאין ש"ץ מוציא רק לאינו בקי א"ש דהציבור הבקיאים מתפללים בלחש שהיא תפלה לבקיאים וש"ץ מתפלל בשביל אינם בקיאים אבל לדידך דהש"ץ מתפלל גם לבקיאים שבשדות עם אינם בקיאים א"כ למה מתפללים ציבור הבקיאים בלחש דהשתא יש חילוק בין תפלת הבקיאים עצמם דקצת מתפללים בלחש וקצת ע"י ש"ץ יתפללו כולם עם הש"ץ בקול דהשתא אין אגודה אגודה בתפלתם ועל זה השיב שמתפללים בלחש כדי שיסדר ש"ץ את תפלתו:

אבל בעיר לא: זה סיום המסכתא ומתחלת באחד בניסן ר"ה למלכים ומפרש בגמרא מ"ט מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מה יציאת מצרים מניסן מנינן אף מלכות שלמה ושם (דף ח') אמרינן כי חוק לישראל הוא מלמד שישראל נכנסין תחלה לדין ויליף מלעשות משפט עבדו ומשפט עמו דמלך וציבור מלך נכנס תחלה ובזה א"ש דאתקש מלכות שלמה ליצ"מ דישראל בכלל הם בגדר מלך נגד האומות שהם כציבור וכן כתב רש"י בויגש ע"פ המדרש בעשו כתיב את כל נפשות ביתו לשון רבים וביעקב כתיב כל הנפש לבית יעקב משום דישראל נאחדים כאלו הם גוף אחד ובזה יש ליתן טעם איך ש"ץ מוציא עם שבשדות דפיו כפיהם ומחשבתו כמחשבתם דהם כנפש אחד עם כל אחד מישראל וראיה לזה שהרי אחד בניסן ר"ה למלכים דאתקש מלכות שלמה ליצ"מ מפני דביצ"מ נעשו ישראל גוי אחד להקב"ה כמו מלך ובזה נעוץ סוף המסכת לתחלתה:

(לה א) כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר וכו'.—עי' בשו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' ק' בשם רב פלטויי, שהעתיק "כיון שאמר ככתוב בתורתך שוב אינו צריך"^*[וכן הנוסח בכ"י מינכן ב' ולונדון, ועי' ד"ס הערה א'.].

כי סליק רבי אבא מימי. שהפליג בספינה לים וחזר: בברכות של ר''ה. לקמן מפרש מ''ש הני: מאן מודים. לו בברכות של ר''ה ויוה''כ ר''מ: והלכה מכלל דפליגי. דקאמר ר' יוחנן הלכה כרבן [גמליאל] בהך דמשמע מכלל דעמדו במחלוקתן: רבנן. שאר החכמים חוץ מר''מ: אילימא משום דנפישי קראי. דאיכא דמוספי ר''ה ור''ח ומלכיות וזכרונות ושופרות: כיון שאמר ובתורתך כתוב. כלומר כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך: אין צריך. לומר מקראות המוספין: אלא משום דאוושי. שהרי כאן תשע וארוכות ומטעות דאין הכל בקיאין בהן ורבותי מפרשין להא דרב חננאל במלכיות וזכרונות ושופרות וקשיא לי הא דלא כרבנן ולא כר' יוחנן בן נורי דתנן (לעיל דף לב.) אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו': ושל פרקים. מועדות: מתלתין לתלתין. שהיה מחזר תלמודו כל שלשים יום: פוטר היה כו'. שש''צ מוציאם: אינן בכלל ברכה. ואע''פ שעם שבשדות בכלל ברכה הני דמצו למיתי קמי כהנים ויפנו כהנים אליהם ויברכום והם לא באו אינן בכלל ברכה: אבל דעיר לא. משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפלתן:

אילימא משום דנפישי. פירש בקונטרס דאיכא דמוספי ר''ח וראש השנה ומלכיות וזכרונות ושופרות כיון שאמר. ובתורתך כתוב לאמר כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך אין צריך לומר מקראות המוספין ובשם רבותיו פירש להא דרב חננאל במלכיות זכרונות ושופרות וקשה הא דלא כרבנן ודלא כר' יוחנן בן נורי דתנן (לעיל לב.) אין פוחתין מעשרה מלכיות כו' ור''ת פירש דאפסוקי דמלכיות זכרונות ושופרות קאי והיכא דהתחיל פליגי דלא יפחות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל יכול לפטור עצמו לגמרי ע''י בתורתך כתוב לאמר אבל מקראות של מוסף צריך להזכיר לעולם שהם במקום הקרבנות אבל מוסף דר''ח אין צריך להזכיר בר''ה אלא שדי לו במה שאמר מלבד עולת החדש ומנחתה שבזה נכלל כל מוספי ר''ח העולות וכדי להזכיר גם השעיר שהוא חטאת יאמר ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן: