דף ב - ב
דכתיב: "ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" [47]. הרי שהקדוש ברוך הוא עצמו פותח.
מפתח של תחיית המתים, מנין שלא נמסר ביד שליח?
דכתיב: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". הרי שהקדוש ברוך הוא עצמו פותח את קברות ישראל, ומחיה אותם [48].
במערבא אמרי [בארץ ישראל [49] , אומרים]: אף מפתח של פרנסה נמצא תמיד בידיו של הקדוש ברוך הוא.
ומהיכן למדו חכמי ארץ ישראל דבר זה?
דכתיב: "פותח את ידך וגו' [ומשביע לכל חי רצון] ". הרי שהקדוש ברוך הוא בעצמו נותן את הפרנסה.
מקשה הגמרא: ורבי יוחנן, שאמר ששלשה מפתחות הם שלא נמסרו ביד שליח, מאי טעמא לא קא חשיב נמי להא [למה לא החשיב בין המפתחות שלא נמסרו ביד שליח גם את מפתח הפרנסה]?
מבארת הגמרא: אמר לך רבי יוחנן: גשמים נמי [גם גשמים] היינו פרנסה [50]. שהרי על ידי ירידת הגשמים גדלים התבואות והאילנות, שמביאים פרנסה לבריות.
והיות ורבי יוחנן הזכיר כבר את הגשמים, לא הוצרך להזכיר גם את הפרנסה [51].
שנינו במשנתנו: רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג כו'.
איבעיא להו [נשאלה שאלה ובעיה בבית המדרש]: רבי אליעזר, מהיכא גמיר לה [מהיכן למד רבי אליעזר את דבריו, שמזכירין את הגשמים מיום טוב הראשון של החג]?
האם מלולב גמר לה [למד רבי אליעזר את דבריו], שהרי אגודת הלולב [הלולב ושלשת המינים הבאים עמו: הדס ערבה ואתרוג] נצרכים למים בתהליך גידולם, ובאים לרצות על ירידת הגשמים [52]. ולכן מדמה רבי אליעזר את הזכרת הגשמים לנטילת לולב: כשם שלולב ניטל מיום טוב הראשון של חג, כך גם מזכירים את הגשמים מאותו זמן.
זו אפשרות ראשונה, שלמד רבי אליעזר את דבריו מלולב.
אפשרות שניה:
או שמא, מניסוך המים [53] , שהיו מנסכין מים על המזבח בימי חג הסוכות [54], גמר לה [למד רבי אליעזר את דבריו]? שכשם שמתחילים לנסך את המים מתחילת ימי החג, כך מזכירים את הגשמים מתחילת החג.
ועתה מבארת הגמרא, מאי נפקא מינה [לאיזה ענין יש חילוק] אם למדים מלולב או מניסוך המים [55].
אם מלולב גמר לה, אם כן, נוסיף ונדמה את הזכרת הגשמים ללולב, ונאמר: מה לולב מצות נטילתו רק ביום, ולא בלילה [56], אף הזכרה של גשמים תהיה דווקא ביום, ואין מתחילין להזכיר את הגשמים כבר בליל החג.
או דלמא מניסוך המים גמר לה. ואם כן, נלמד כך: מה במצות ניסוך המים ממלאים את הכלי שבו מביאים את המים לנסך על המזבח במים מאורתא [מהערב, מליל יום טוב ראשון] [57], דאמר מר: "ומנחתם ונסכיהם" אפילו בלילה [58] , אף הזכרה של גשמים מתחילין כבר מאורתא [מתפילת הערב]? [59] תא שמע [בוא ושמע] ראיה לענין זה מדברי רבי אבהו. דאמר רבי אבהו: לא למדה רבי אליעזר אלא מלולב [60].
הרי לנו מפורש, שרבי אליעזר למד את דבריו מלולב, ולא מניסוך המים.
אלא שעדיין עלינו לברר מנין ידע רבי אבהו עצמו שרבי אליעזר למד דבר זה מלולב.
הגמרא מביאה בענין זה שתי דעות:
איכא דאמרי [יש שאומרים]: רבי אבהו גמרא גמיר לה [שמע וקיבל את הדבר מרבותיו].
ואיכא דאמרי: מתניתא שמיע ליה [רבי אבהו למד דבר זה מברייתא].
מאי היא? מאיזו ברייתא למד רבי אבהו את דבריו?
דתניא: מאימתי מזכירין על הגשמים?
רבי אליעזר אומר: משעת נטילת לולב [מהזמן שמתחילים ליטול לולב] [61].
רבי יהושע אומר: משעת הנחתו [62] של הלולב. דהיינו, מיום השביעי של החג, שאז מניחים את הלולב, ואין נוטלים אותו עוד [63].
טען ואמר רבי אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו של אגודת הלולב, אינן באין אלא לרצות על המים [שיהיה ריבוי גשמים בחורף] [64]. וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, שאינם יכולים לצמוח בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים. ולכן, מחמת טעמים אלו, צריך להזכיר את הגשמים כבר מתחילת החג, מהזמן שמתחילים ליטול לולב.
אמר לו רבי יהושע: והלא גשמים בחג - אינו אלא סימן קללה [כפי שנתבאר במשנה [65]]!
אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי שמתחילין לשאול [לבקש] את הגשמים מתחילת החג, שהרי סימן קללה הן. אלא אמרתי שמתחילין להזכיר אותן מתחילת החג.
וכשם שאת תחיית המתים מזכיר כל השנה כולה בברכת "מחיה המתים", ואף שאינה באה אלא בזמנה,
כך מזכירים גבורות גשמים כל השנה, ואף שאינן באים אלא בזמנן.
לפיכך, היות ואינו שואל את הגשמים, אלא רק מזכירם, אם בא להזכיר [אם רצונו להזכיר] את הגשמים כל השנה כולה, ואף בימות החמה מזכיר.
רבי אומר: אומר אני [66] , שמשעה שמפסיק לשאלה [מהזמן שמפסיק לשאול את הגשמים], דהיינו, מחג הפסח כך מפסיק להזכרה [מאותו זמן מפסיק גם להזכיר] [67].
ואם כן, כשם שאין מזכירין את הגשמים בימות החמה, לפי שאין זה זמנן, כך אין מזכירין אותן בחג, שהרי באותו זמן סימן קללה הן.
הברייתא מביאה דעות נוספות, מאימתי מתחילים להזכיר את הגשמים.
רבי יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג, דהיינו, ביום הראשון של חול המועד, שהוא היום השני של החג, הוא מזכיר את הגשמים.
רבי עקיבא אומר: בששי בחג, דהיינו, ביום החמישי של חול המועד, שהוא היום השישי של החג, הוא מזכיר את הגשמים [טעם דעות אלו יתבאר להלן בגמרא].
רבי יהודה משום רבי יהושע אומר: החזן העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, בשמיני עצרת, האחרון, המתפלל תפילת מוסף, מזכיר את הגשמים.
ואילו הראשון, זה שמתפלל תפילת שחרית, אינו מזכיר את הגשמים [68].
וביום טוב ראשון של פסח להיפך:
החזן הראשון, המתפלל תפילת שחרית מזכיר את הגשמים.
ואילו החזן האחרון, המתפלל תפילת מוסף אינו מזכיר.
ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא.
שואלת הגמרא: שפיר קאמר ליה [טענה טובה ונכוחה טען לו] רבי אליעזר לרבי יהושע! שכשם שמזכירין את תחית המתים כל השנה, אף שעדיין לא הגיע זמנה, כך יכול להזכיר את הגשמים כל השנה אם ירצה, ואף בחג, שאין הן סימן ברכה, יכול להזכירן, הואיל ואינו שואל!
אמר לך רבי יהושע: אין דומה הזכרת תחיית המתים להזכרת גשמים. כי בשלמא תחיית המתים מזכיר כל השנה, משום דכולי יומא זמניה הוא [69]. שהרי בכל עת יכולה להתרחש ולבוא תחית המתים.
אלא גשמים, וכי כל אימת דאתיין זמנייהו היא [וכי בכל זמן שהם באים, בין בימות החורף ובין בימות הקיץ זמנם הוא]?
והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם יצא [חלף ועבר] חודש ניסן, וירדו אז גשמים סימן קללה הם. שנאמר שאמר שמואל לישראל בגלגל, בעת המלכת המלך שאול: "הלוא קציר חטים היום וגו' [המשך הפסוק: אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה וגו'] ". הרי שירידת גשמים בקיץ סימן רע הוא!
והיות וכך, אין ראוי להזכיר את הגשמים אלא בעת הראויה לירידתן. דהיינו מיום טוב אחרון של חג הסוכות.
ממשיכה הגמרא לדון בדברי הברייתא.
שנינו בברייתא: רבי יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג הוא מזכיר.
ועלינו לבאר, מאי טעמא דרבי יהודה בן בתירה, שסובר שמתחילין להזכיר את הגשמים דווקא מהיום השני של החג?
מבארת הגמרא: דתניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בקרבנות היום השני של חג הסוכות: "ושעיר עזים אחד חטאת מלבד עלת התמיד ומנחתה ונסכיהם",
ונאמר בקרבנות היום הששי: "ושעיר עזים אחד חטאת מלבד עלת התמיד מנחתה ונסכיה",
ונאמר בקרבנות היום השביעי: "ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילם ולכבשים כמספרם כמשפטם".
במילה "ונסכיהם" שנאמרה גבי קרבנות היום השני, האות 'מ' יתירה [70]. שהרי אפשר היה לכתוב "ומנחתה ונסכיה".
במילה "ונסכיה" שנאמרה גבי קרבנות היום הששי, האות 'י' יתירה. שהרי ראוי היה לכתוב "מנחתה ונסכה".
ובמילה "כמשפטם" שנאמרה גבי קרבנות היום השביעי, האות 'מ' יתירה. שהרי ראוי היה לכתוב "כמספרם כמשפט".
הרי לנו האותיות מ"ם יו"ד מ"ם יתירות, וביחד הרי נוצרת כאן המילה "מים". מכאן רמז [71] לניסוך המים מן התורה.
שואלת הגמרא: אכן אפשר ללמוד מכאן את ניסוך המים בחג. ומניסוך המים למדים שצריך להזכיר את הגשמים. אבל, ומאי שנא בשני דנקט [במה שונה היום השני, שנקט רבי יהודה בן בתירא שמתחילין להזכיר את הגשמים דווקא בו]?
מבארת הגמרא: משום דכי רמיזי להו בקרא [שכאשר מתחיל רמז זה במקרא] ביום השני הוא דרמיזי. שהרי האות הראשונה של המילה 'מים', נרמזת בקרבנות היום הראשון. הלכך בשני מדכרינן [לכן מזכירין את הגשמים ביום השני] [72].
עוד שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: בששי בחג הוא מזכיר.
מה טעמו של רבי עקיבא? משום שנאמר בקרבנות היום הששי "ונסכיה", לשון רבים. משמע שבשני ניסוכין הכתוב מדבר: [73] והיינו, אחד מהם ניסוך המים הוא, המיוחד לחג הסוכות, ואחד ניסוך היין, שרגילים לנסך תמיד עם הקרבן.
שואלת הגמרא: מנין לנו שמדובר בשני ניסוכים שונים, אחד של מים ואחד של יין? ואימא תרוייהו דחמרא [אולי נאמר ששני הניסוכין של יין הם]!
מבארת הגמרא: רבי עקיבא סבר לה [סובר] כרבי יהודה בן בתירה, דאמר שרמיזי מיא [שנרמז ניסוך המים] בקרבנות החג, כפי שהבאנו לעיל. ואם כן, על כרחך שהניסוך השני המוזכר במקרא של מים הוא.
הערות
[47] הקשה המהרש"א, למה לא הביאה הגמרא את הפסוק המוזכר קודם לכן "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה"? ותירץ, ששמא הגמרא מביאה דווקא פסוקים שמילת ה' סמוכה לפתיחה, שאז משמע שהקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הפותח. אבל באותו מקרא של לאה, יתכן לפרש שהקדוש ברוך הוא ראה שלאה שנואה, וציוה על שליחו לפתוח את רחמה. ועיין שם מה שכתב עוד בזה. ובאמת לכאורה ענין זה תלוי במה שדנים המפרשים, האם המפתח שבידיו של הקדוש ברוך הוא מפתח עקרות הוא, או מפתח מעוברות. כי אם הכוונה למפתח עקרות, אפשר לומר שלאה לא היתה עקרה, ולא קשיא מידי. וברד"ק [על הפסוק, בראשית כט לא] כתב: ויפתח את רחמה ורחל עקרה - ממה שכתב ויפתח, מלמד שהיתה לאה עקרה, וה' פתח רחמה, ורחל נשארה עקרה. וכן כתב בספורנו, שלכן היתה לאה שנואה, משום שיעקב הכיר בה סימני עקרה. ועיין עוד בבן יהוידע שהאריך בזה.
[48] כי המשך המקרא הוא כך: "ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי" [יחזקאל לז יג].
[49] ארץ ישראל מכונה בגמרא "מערבא", משום שהתלמוד נתחבר בבבל, וארץ ישראל - במערבה של בבל היא.
[50] אף שבגמרא להלן [ט א] מצינו שאמר רבי יוחנן: מטר בשביל יחיד, פרנסה בשביל רבים. הרי לנו שיש חילוק ביניהם ! מכל מקום, לענין זה שוים הם, ששניהם ענין פרנסה, ובידיו של הקדוש ברוך הוא הם. מרומי שדה.
[51] כתב רבינו חננאל: ומשום שהגשמים חשובים כתחיית המתים, קבעו ברכה זו בתחיית המתים.
[52] כפי שמצינו במסכת סוכה [לז ב]. עיין שם.
[53] כל ימות השנה היו מביאים עם הקרבנות גם יין, ומנסכים אותו לתוך ספל מיוחד שהיה קבוע בראש המזבח. מאותו ספל היה נמשך נקב בגוף המזבח עד תחתיתו, והיין היה זורם דרכו, ומצטבר שם. בחג הסוכות היו מנסכים מים לספל נוסף שהיה קבוע בראש המזבח, ואף המים היו זורמים לתחתית המזבח.
[54] הריטב"א במסכת סוכה [מט א] כתב בשם הרמב"ן, שניסוך המים אינו נסכים הבאים עם הזבח, אלא חובת היום הוא. אמנם יש ראשונים שסוברים שהוא כמו שאר נסכים הבאים עם הזבח. וכן כתב כאן בשיטה לבעל הצרורות, שהם נסכים הבאים עם התמיד.
[55] עיין בתוספות מה שכתבו בענין זה.
[56] כפי שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר". משמע שנטילת ארבעת המינים - דווקא ביום.
[57] כפי שמצינו במסכת סוכה [נא ב]. עוד הביא רש"י שיש גירסא בספרים: "דאמר מר: ומנחתם ונסכיהם בלילה". והיינו, שמקריבין הקרבנות ביום, ויכולים להביא המנחות והנסכים בלילה, אף האי, ניסוך המים נמי, יכול לנסך בלילה. ובתוספות כתבו, שאף שמצינו במסכת יומא [כו ב] שאין מנסכין מים אלא בתמיד של שחר, ואם כן, הרי לא הוי ניסוך המים בלילה, מכל מקום אפשר לומר שהיינו שאינו חייב לנסך אלא בתמיד של שחר. אבל אם רוצה, יכול לנסך את נסכי התמיד בלילה. ועיין ברמב"ם [הלכות תמידין פרק י' הלכה ז'] שכתב, שאם הקדים את ניסוך המים להקרבת הזבח, אפילו אם ניסכן בלילה - יצא. ומשמע מדבריו, דהיינו דווקא בדיעבד. והביא שם המשנה למלך, שמהתוספות כאן משמע, שאף לכתחילה יכול לנסך בלילה. ומהירושלמי במסכת סוכה [פרק ד' הלכה ח'] משמע שרק בדיעבד כשר. ויש ראשונים [המאירי ועוד] שכתבו בביאור דברי הגמרא, שאף שאין מנסכים בלילה, ואף אין מקדשים את המים בכלי בלילה, מכל מקום אפשר לקדש את המים בקדושת פה כבר מהלילה. והתוספות רי"ד כתב: מכל מקום מן הלילה היו מתעסקין בו במילוי המים. והיינו, שהיו מתעסקין בהליכה אל השילוח כדי למלא את המים. אבל המילוי עצמו - היה ביום. ועיין בגבורת ארי ובשפת אמת שהאריכו בזה טובא.
[58] כתבו התוספות, שאף שהנסכים צריכים לבוא אחר הקרבת הקרבן, והרי אימורי הקרבן קרבים כל הלילה, ואם כן, מה שלמדים שהניסוך יכול להיות בלילה, היינו בלילה השני של זמן אכילת הקרבן, מכל מקום לעניינינו אנו למדים שניסוך המים יכול להיות בלילה הראשון. עיין שם.
[59] תוספות [בד"ה איבעיא להו] כתבו עוד נפקא מינה. שאם למדים מלולב, אם כן סבירא ליה שניסוך המים אינו אלא מיום שני. שאם לא כן, ודאי היינו צריכים ללמוד מניסוך ולא מלולב, שהרי מסתבר שירידת הגשמים תלויה יותר בזמן ניסוך המים - מאשר בזמן נטילת הלולב. אבל אם למדים מניסוך המים, סבירא ליה שניסוך המים מיום ראשון של חג. וכתבו, שבאמת למסקנה, שלמדים מלולב, אכן סבירא ליה שניסוך המים - מיום שני הוא.
[60] הגבורת ארי הקשה, אמנם מוכח מכאן שרבי אליעזר למד את דבריו מלולב. אבל למה לא למד דבריו מניסוך המים כפי שלמדים תנאים אחרים [רבי יהודה בן בתירא ורבי עקיבא המובאים להלן בגמרא] ? ועיין שם שהאריך בביאור הענין.
[61] אף רבי אליעזר סובר שאין שואלין [מבקשים] את הגשמים אלא בזמן הראוי לירידתן. ולכן אין שואלין אותם בחג הסוכות, שהרי אין זה זמן ראוי לירידת גשמים, כפי שטוען רבי יהושע. ומכל מקום מזכירין את הגשמים, אף שאין זה זמן ראוי לירידתן, כי כך היא הדרך, לרצות [לפייס] לפני הבקשה.
[62] אמנם לשאול [לבקש] את הגשמים, מתחילים רק לאחר יום טוב [כדלהלן]. וזה שמתחילין להזכיר ביום טוב אחרו, ומתחילין לשאול רק לאחר מכן, זהו הריצוי שקודם הבקשה. ריטב"א.
[63] עיין בהגהות מהר"ב רנשבורג שהקשה, הרי רש"י עצמו כותב לקמן [ד א, ד"ה רבי יהושע]: "דאמר משעת הנחת לולב וכו' דהיינו יום השמיני" ! ותירץ, מה שכתב רש"י כאן יום השביעי, היינו שזהו זמן הנחת הלולב. אבל באמת ההזכרה מתחילה מליל יום השמיני, כמו שכתבו התוספות [בד"ה משעת נטילת לולב]. וכתב שכך משמע מדברי המהרש"א לקמן [בדף ג א]. עיין שם. אמנם בגבורת ארי כתב, שמשמע מרש"י שלשיטת רבי יהושע אכן מתחילין להזכיר את הגשמים כבר ביום השביעי של החג. והביא שכך משמע מרש"י לקמן [ג א, ד"ה האמר משעת הנחתו], ששיטת רבי יהושע כאן היא שמתחילין להזכיר ביום השביעי. ואף שגשמים בחג - סימן קללה הם, מכל מקום, היות וצריך להתחיל לשאול את הגשמים לאחר החג, עליו להזכיר את הגשמים שלשה ימים קודם לכן, כדי לרצות קודם בקשה. ועיין עוד בשפת אמת מה שכתב בזה.
[64] המהרש"א מביא את הירושלמי שכתב בטעמו של רבי אליעזר, על ידי שארבע מינים אלו גדלים על המים, לפיכך באים הם פרקליטים על המים.
[65] שהרי זה כמוזג כוס לרבו, ושופך לו רבו קיתון על פניו. ועיין בריטב"א שכתב, שלכאורה מוכח מכאן שבכל יום מימי החג, אם יורדים גשמים, הרי זה סימן קללה, ולא כפי שכתב רבינו אפרים במסכת סוכה. אמנם כתב, שאפשר לומר שבאמת רק ביום הראשון הם סימן קללה. ואילו בשאר ימי החג - לא קללה ולא ברכה.
[66] מצינו במקומות רבים בש"ס [מגילה ד ב, עירובין ג א, פסחים עה א, ועוד מקומות, שנקט רבי לשון זו "אומר אני". וכתב בבית האוצר [כלל ל"ג], שזהו לשון ענוה, כמו שרגילים לכתוב בזמננו "כנלענ"ד" [כך נראה לעניות דעתי]. ורבי היה עניו, כפי שמצינו בסוף מסכת סוטה: משמת רבי - בטלה ענוה.
[67] נחלק רבי על רבי אליעזר. כי רבי אליעזר סובר, שאם בא להזכיר בימות החמה - מזכיר. ורבי סובר, שכשאם שאין שואלין את הגשמים בימות הקיץ, משום שהוא סימן קללה, כך מפסיקים גם להזכרה. בעל הצרורות.
[68] עיין בתוספות [ד"ה העובר] שהביאו שבירושלמי שאלו, למה אין מזכירין את הגשמים מהערב, ומתרצים, שאין כל העם נמצא אז בבית הכנסת, ולא ידעו הכל שמתחילים להזכיר. ושואלים, עדיין, למה אין מזכירין מהבוקר, מתפילת שחרית, ומתרצים שאם כן, יסברו העם שהתחילו להזכיר כבר מהערב. לכן מזכירים רק במוסף, ואז יבינו כולם שרק עתה התחילו להזכיר. עיין שם.
[69] כתב הקרן אורה, שרבי אליעזר סובר, שהיות ויש עת וקץ לגאולה, דומה ענין תחית המתים לגשמים. ובירושלמי מובא, שמוחלפות בזה שיטות רבי אליעזר ורבי יהושע. כי רבי אליעזר סובר שאם עושים ישראל תשובה נגאלים, ואם כן, כל יום ראוי לגאולה ותחיה. ואילו רבי יהושע סובר שביד הקדוש ברוך הוא הדבר, ואם כן אין כל יום ראוי לכך. עיין פורת יוסף.
[70] רק האות 'מ' יתירה. אבל האות 'י' אינה יתירה, כי אחר שכתב "ונסכיהם" ב'מ', בעל כרחו הוצרך לכתוב ב'י'. שיטה לבעל הצרורות.
[71] מהר"ץ חיות מביא, שהרמב"ם והרמב"ן סוברים שלשון "רמז" הוא דבר תורה גמור. וכן מוכח בסוגייתנו. אמנם הביא שהלחם משנה [פרק יב מהלכות אבל] כתב שמזה שאמרו במסכת סנהדרין [מו ב] רמז לקבורה מהתורה, מוכח שאין זה אלא אסמכתא בעלמא. והקשה עליו, היאך תתבאר סוגייתנו. עיין שם.
[72] פירוש: בימים שני ששי ושביעי מרומז ניסוך המים. וימים שביניהם למדים מקל וחומר: ומה יום שני, שאין ניסוך לפניו, מנסכין בו, שאר ימים, שיש ניסוך לפניהם, לא כל שכן ! או מיום שביעי, שאף שאין קדושה לאחריו - מנסכין בו, שאר ימים, שיש קדושה לאחריהם, לא כל שכן ! או שנלמד מכך שמיום שני ואילך נאמר בכל יום לשון "וביום", וי"ו מוסיף על ענין ראשון. גבורת ארי.
[73] כתב רש"י: אבל מהמילה "ונסכיהם" שנאמרה ביום השני, אין ללמוד שיש שני ניסוכים לקרבן אחד, כי המילה מתייחסת לניסוכים הרבה - של קרבנות הרבה [פרים ואלים]. וכתב בעל הצרורות, שבשיטת רבי יהודה בן בתירא צריך לומר, שודאי "ונסכיהם" מדובר על התמיד. כי גבי פרים ואילים כתוב בפירוש "ומנחתם ונסכיהם לפרים".
אמר לך גשמים היינו פרנסה ק"ל הא א"ר יוחנן גופא לקמן (דף ט') מטר בשביל יחיד ומהא קרא גופא דיפתח ה' דסיפא דקרא לתת מטר ארצך נפקא ליה הא. פרנסה בשביל רבים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם אלמא לר"י מטר ופרנסה תרי מילי נינהו:
מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה פירוש האי קרא גבי ניסוך היין שעל קרבן כתיב וגמרינן לניסוך המים של חג מיניה וק"ל הא אמרינן בפ"ק דזבחים (דף ח) ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה ואפילו למחר אטו נגמר מניה לנסוך המים דאפילו למחר הא ודאי לא דא"כ אין נה"מ שבעה ואנן תנן נה"מ שבעה ועוד דאמרי' בפ"ד דזבחי' (דף מ"ד) ובפ"ב דמנחו' (דף ט"ו) והלא אדם מביא את זבחו היום ונסכיו מיכן ועד עשרה ימים. וכי נלמוד מניה לניסוך המים דא"כ יהא נה"מ אחר החג והא ודאי לא אלא ודאי ע"כ לא דמי נה"מ לניסוך היין דניסוך היין אינו חובת היום אלא חובת קרבן מש"ה אפשר להביא אחר זמן אבל נה"מ אינו חובת קרבן אלא חובת היום כמו ערבה שהיה במקדש כל שבעה וכן שאר חובת היום מש"ה א"א לאחר זמן וכדכתיב במוספי חג דבר יום ביומו שאם עבר היום בטל קרבנו כדאיתא רפ"ק דתמורה (דף י"ד) וא"כ אפילו בלילה נמי לא נילף מיניה וי"ל היא הנותנת דנסוך המים הוא חובת היום א"א לאחר זמן ודמי למוסף ולא דמי לנה"י שאינו חובת היום אלא חובת קרבן מש"ה אי אפשר ללמוד זה מזה להא מילתא ובהכי נ"ל דיש לדקדק דאי מניסוך המים גמר לה הוי מאורתא שקודם ליום אלמא ליל יו"ט ראשון של חג ראוי לנסוך המים ונ"ל מומנחתם ונסכיהם דנה"י אפילו בלילה הא התם היינו בלילה שלאחר הקרבת קרבן הוא כדמוכח התם ברפ"ב דתמורה (דף י"ד ע"א) דיליף דקרבנות ציבור חייב באחריות נסכיהם משקרב הזבח מדכתיב מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר ור"ל אמר מהכא מלבד שבתות ה' ואמרינן וצריכא דאי כתב רחמנא מלבד שבתות ה' ה"א ביום אין בלילה לא אמר קרא ומנחתם ונסכיהם ואי כתב רחמנא ומנחתם ונסכיהם ה"א בלילה אין ביממא לא ומאי שנא משום דבקדשים לילה הולך אחר היום צריכא אלמא האי לילה דנסוך היין היינו לילה שאחר היום וא"כ איך יליף מניה לנה"מ ללילה שקודם ליום אלא ע"כ ה"ט משום דנסוך היין חובת קרבן הוא מסתבר לדמותו לקרבן שהלילה הולך אחר היוםלשעבר כקדשים אבל נה"מ שאין חובת קרבן אלא חובת היום ואפי' לא הקריבו שום קרבן אפ"ה מנסכין מים בחג מסתבר לדמותו לשאר חובת היום כמו שביתה ממלאכה ומצות סוכה שהיום הולך אחר הלילה שעברה ולא ילפינן נה"מ דחג מנסוך היין אלא לעיקר מילתא דמה זה כשר בלילה אף וכו' מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא והא מסברא ידעינן לה וכדפרישית:
אי נמי י"ל דשאני ניסוך היין דא"א לנסך בלילה שקודם הקרבת הקרבן דא"א להקדים הטפל לעיקר א"נ ה"ט דנסכים אי משום כפרה ושמחה א"נ אכילה ושתיה כדאמרינן התם במסכת מנחות לפיכך א"א להקדים נסכים לקרבן עצמו אבל נה"מ שבא בגלל עצמו אפי' בלילה שלפניו נמי שפיר דמי ולה"ט אי לא ניסך המים בלילו וביומו שלאחריו יכול לנסך בלילה שאחר היום כמו בקדשים שהלילה הולך אחר היום מ"מ ראשון נרא' עיקר דא"א לתפוס החבל בתרין ראשין וליתן לנה"מ כח חובת היום וכח חובת הקרבן לזמן ב' לילות כמו שא"א לנסך המים לאחר זמן ה"נ בלילה של אחר היום לא אלא שלפניו לחוד כדין חובת היום:
מ"מ אכתי ק"ל דאמרינן בפ"ב דיומא (דף כ"ד) אמר רב ד' עבודות זר חייב עליהן מיתה זריקה והקטרה ונסוך המים ונסוך היין ואי נה"מ כשרה בלילה אמאי זר חייב עליה מיתה הא אמרינן התם בפ"ב (דף כ"ז) אמר ר' יוחנן זר שסידר המערכה חייב מיתה. מתקיף לה ר"ז וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר פי' לחייב מיתה ופריך והרי אברים ופדרים ומשני סוף עבודה דיממא הוא ופריך ואלא קשיא ומסיק אלא אי אתמר הכי אתמר זר שסידר ב' גזרי עצים חייב הואיל ועבודת יום הוא וש"מ דעבודה שכשירה בלילה ואינו סוף עבודת היום אין זר חייב עליה מית' א"כ נה"מ כיון דכשירה בליל יו"ט ראשון בע"כ אינו עבודת יום שעבר דהא יום חול הוא וחובה בפ"ע הוא ואמאי זר ח"ע מיתה ואע"ג דפריך התם והרי תרומת הדשן ומשני תרומת הדשן תחילת עבודה דיממא היא הא נסה"מ אינו תחילת עבודה דיממא דהא עיקר זמנה בשעת הקרבת התמיד של שחר כדאמר בפ"ב דיומא (דף כ"ו) ואע"ג דאיכא דאמרי התם פריך ר"ז וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר מ"מ ללישנא קמא דר"ז תקשה מהא דנסוך המים דהא לכ"ע התם זר חייב מיתה על ניסוך המים והיין ובשלמא הא דח"מ על נסה"י אע"ג שכשירה בלילה לק"מ משום דאיכא תרי גוונא ניסוך היין בבאים בפ"ע כשירין אפילו בלילה אבל בבאים עם הזבח אינן כשירין אלא ביום כדאמרינן התם רפ"ב דתמורה ונ"ל מקרא דולנסכיכם ולשלמיכם מה שלמי' ביום אף נסכי' וא"כ איכא למימר הא דזר חייב מיתה על נסה"י היינו בבאים עם הזבח דאין כשירין אלא ביום אבל הבאים בפ"ע הואיל וכשירים בלילה אין חייב עליו מיתה אבל מהא דנסוך המים בזר ח"ע מיתה תקשה ללישנא קמא דר"ז דתלי חיוב מיתה דזר בהכשר דלילה אם איתא דנסוך המים כשר בלילה אמאי זר חייב עליו מיתה:
והיה נראה עיקר כספרים דל"ג להא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה וכן פירש"י בתחלה מה נסוך המים מאורתא כדאשכחן במסכת סוכה שממלאין הכלי מים בלילה ויש ספרים דגרסינן בהו דאמר מר מנחתם ונסכיהם וכו' אלא שהתוס' כאן ובפי"ג דזבחים (דף ק"ו) גרסי להא דאמר מר גם הרמב"ם (בפ"י מהל' חו"מ) כתב אם הקדים נסוך המים לזבח אפילו ניסך בלילה יצא ומשמע דלמד לה משמעתין והיינו משום דגרס להא דאמר מר:
גם על פירוש ראשון של רש"י דל"ג להא דאמר מר ומפרש מה ניסוך המים מאורתא כדאשכחן במס' סוכה שהיו ממלאין הכלי מים לניסוך המים מאורתא תימה לי הא ודאי א"א למלאות את המים בלילה בכלי קודש דא"כ בעלות עמוד השחר נפסלו המים בלינה וכדתנן בפ"ד דסוכה (דף מ"ח) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מע"ש חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה ובגמרא (דף מ"ט) פריך וניתי במקודשת אמר זעירי קסבר אין שיעור למים וכלי שרת מקדשין שלא מדעת ואי מייתי במקודשת איפסלו בלינה חזקיה אמר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשו אמר ר' ינאי א"ר זירא אפילו תימא יש שיעור למים וכ"ש אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לקידוש ידים ורגלים מלאן ומדתנן גבי שבת שהיה ממלא מע"ש בחבית של זהב שאינה מקודשת משום פסול לינה ש"מ שבחול היה ממלא במקודשת וא"כ בע"כ אין ממלאין בלילה וכיון דאייתי במקודשת איפסלו בלינה מן התורה לזעירי ולשאר אמוראי איכא משום גזיר' שמא יאמרו לדעת נתקדשו או לקידוש ידים ורגלי' מלאן ואל תטעה לומ' דאין נפסל בלינה אלא בלן כל הלילה מאורתא כגון שנתקדש בכלי קודם הלילה אבל בנתקדש בכלי לאחר שעבר קצת מן הלילה קודם הקידוש אינו נפסל בלינה אפילו בעמוד השחר מש"ה בחול אפשר למלאות הצלוחית של קודש בלילה אע"פ שהיתה מקודשת אין נפסל בלינה הואיל וכבר עבר מקצת מן הלילה קודם המילוי אבל בשבת שהיה צריך למלאות מע"ש אי מייתי במקודשת איפסלו בלינה משום דהא עברה כל הלילה עליו אחר המילוי הא ליתא דודאי פסול עמוד השחרלחוד גורם לה ללינה ואפילו עבר מקצת מן הלילה קודם קידוש כלי נפסל בלינה בעמוד השחר כדמוכח בפ"ג דתמורה (דף י"ד) דגרסי' התם א"ר פפא השתא דאמרת נסכים הבאים בפ"ע קרבין אפילו בלילה נזדמנו לו נסכים בלילה מקדשן בלילה ומקריבן וא"ר אדא בר אהבה עלות השחר פוסלת בהן כאברים ש"מ אע"פ שהקדישן בלילה נעשה לינה בעלות השחר וה"נ אמרינן במס' זבחים פ"ב (דף כ') גבי קידוש ידים ורגלים ומי כיור דעמוד השחר עושה לינה אפילו לא התחיל הלינה אלא לאחר תחילת הלילה וא"כ כיון דמים של ניסוך נתמלא בחול בכלי קודש אי אפשר למלאותן בלילה דא"כ קודם הניסוך כבר נפסלו בלינה בעמוד השחר:
לא למדה ר"א אלא מלולב והא דלא למד מניסוך המים דמאורתא כדשמעינן לר"י ב"ב ולר"ע דזמן הזכרה הוי מזמן ניסוך המים לדידהו ולא חיישינן לסימן קללה כ"ש ר"א דמיקל מכולהו ואמר אם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר ואפילו תימא דלמסקנא ל"ל למילף מנסה"מ דמאורתא בין למאי דפירש"י דמלוי כלי היה מאורתא בין למאי דאית דגרסי דניסוך גופא היה אפשר מאורתא אפ"ה כיון דעיקר מצות ניסוך אינו אלא ביום כר"א בפ"ב דיומא (דף כ"ו) דהוי בתמיד של שחר וזמן הקרבה נמי ביום אפ"ה למאי דמסיק דהזכרה ביום וגמר לה מלולב אמאי לא גמרינן מניסוך המים דעיקר מצותו ביום די"ל דס"ל דלא היה ניסוך המים ביום א' של חג כדס"ל לשאר תנאי לקמן וכן פירשו התוס' לר"א ניסוך המים מתחיל מיום ב' מש"ה גמר לה מלולב ולשאר תנאי דלא גמרי מלולב דלית להו להאי טעמא דד' מינים הללו אינם באים אלא לרצות על המים אלא גמר להו מניסוך המים כדאיתא בפ"ק דר"ה דף ט"ז) מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג מפני שבחג זמן גשמי שנה פי' שבחג נידונין על המים אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה לפיכך זמן הזכרה בזמן ניסוך המים לדידהו ולר"י ב"ב משני ולר"ע מששי של חג ולא חיישינן להא דסימן קללה בחג כיון דהתורה לא חייש לזה וצוה לנסך המים בחג מאותו יום ור"י דמתניתין ור"י דברייתא לא גמר מנסה"מ וחייש לסימן קללה מש"ה אין זמן הזכרה עד יום האחרון במוסף:
ר' יהושע אומר משעת הנחתו פי' רש"י מיום שמברכין בו באחרונ' דהיינו בשביעי משמע מפי' דבשביעי של חג מזכיר לר"י וה"נ משמע מפירושו לקמן אהא דקאמרינן הי ר"י אילימא ר"י דברייתא הא אמר משעת הנחתו דהיינו בז' והכא קתני יו"ט אחרון של חג דהיינו בשמיני וק"ל דידיה אדידיה דלקמן אמרי' סברוה שאלה והזכרה חדא מילתא היא מאן תנא אמר רבא ר"י היא דאמר משעת הנחתו ופירש"י דהיינו יום ח' וזה הוא סמוך לגשמים דמן החג ואילך הוא זמן גשמים וה"נ פירש לקמן גבי הא דפריך אלא הא דתנן ניסוך המים כל שבעה מני אי ר"י נימא חד יומא ומוקי לה כר"י וניסוך המים כל ז' הילכתא גמירא לה ופירש"י אבל כר"י מתוקמא לפיכך אין מזכירין אלא ביו"ט האחרון דגשמים בחג סימן קללה אבל ניסוך המים הוי כל ז' דגמרא גמיר לה וכן פי' התוס' ר"י אמר משעת הנחתו פי' לאורתא דמוצאי ז' של סוכות שמניחין בו את הלולב. מ"מ נ"ל דעיקר פי' משעת הנחתו היינו בשביעי של חג שמניחין בו את הלולב ואע"ג דאמר ר"י במתני' מיו"ט אחרון תרי תנאי אליבא דר"י תדע מדאמרינן לקמן סברוה שאלה והזכרה חדא מלתא היא מאן תנא אמר רבא ר"י היא דאמר משעת הנחתו ואי היינו יו"ט אחרון למה שביק ר"י דמתני' דאמר מיו"ט אחרון ונקט לר"י דברייתא אלא ודאי דתרי מילי נינהו ושעת הנחתו היינו שביעי של חג והא דלא מוקי לה כר"י דמתני' דאמר מיו"ט אחרון דא"כ מאי סמוך לגשמים דקאמר הא יום טוב ראשון זמן גשמים הוא דע"כ לא פליג ר"י אר"א דאמר מיו"ט ראשון אלא משום דגשמים סימן קללה בחג משום מצות סוכה הא לאו הכי זמן גשמים הוא אבל לר"י דברייתא ניחא דקרי ליום ז' סמוך לגשמי' כיון דסוכה מצותו כל יום ז' כדתנן בפ"ד דסוכה (דף מ"ד) סוכה ז' כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו גשמים כל יום ז' סימן קללה הן והנ"מ מהא דפריך לקמן מהא דתנן ניסוך המים ז' מני אי ר"י דאמר משעת הנחתו נימא חד יומא ואי שעת הנחתו דר"י הוא יו"ט אחרון אפילו חד יומא ליכא אלא ודאי היינו שביעי של חג ותרי תנאי נינהו אליבא דר"י ועוד דמסיק אלא ר"י דברייתא הא אמר משעת הנחתו ש"מ ר"י דמתני' ודברייתא תרי מילי נינהו:
וכי תימא אמאי מזכיר לר"י בשביעי של חג כיון דעדיין סימן קללה הן מפני הסוכה דהא מה"ט אין מזכירין מיו"ט ראשון של חג וא"כ בשביעי נמי לא יזכיר מה"ט גופא י"ל כיון דזמן שאלה היא במוצאי יו"ט של חג מזכירין ג' ימים קודם שאלה דהזכרה ריצוי שאלה היא כדאמרינן לקמן וראוי לרצות קודם שאלה דמהאי טעמא כולה תנאי מקדמי הזכרה לשאלה אלא שלהקדים יו"ט ראשון כר"א א"א משום סימן קללה אבל בסמוך לגשמים כ"כ א"א בלי ריצוי וכיון דאינו שואל אלא מזכיר לחוד וגם אין בו סימן קללה אלא בו ביום עד הלילה לחוד ל"ל בהונאמר בשביעי כמשפטם קשה לי הא בפ"ד דסוכה (דף מ"ז) יליף רב אשי מהאי כמשפטם דשמיני רגל בפני עצמו הוא הכא כתיב כמשפט התם כתיב כמשפטם וא"כ האי מ"ם לא מיותר הוא לנסוך המים. וי"ל דרב אשי קאמר לה לשאר תנאי דלא נפקא להו לניסוך המים מהכא אבל ר"י ב"ב דמפיק ליה להא דניסוך המים נפקא ליה דשמיני רגל בפני עצמו הוא מטעמא דשאר אמוראי דהתם הכא כתיב פר התם כתיב פרים א"נ הכא כתיב ביום התם כתיב וביום וק"ל לרב אשי אליבא דשאר תנאי ע"כ מ"ם דלנסכיהם דגבי שני לא משמע להו א"כ הכי נמי להאי מ"ם של כמשפטם דגבי שביעי לא משמע להו דמיותר וא"כ הא דיליף מניה דשמיני רגל בפני עצמו הוא לא אתי שפיר אליבא דכ"ע. ועוד לרב אשי אליבא דשאר תנאי למה ליה מ"ם דכמשפטם לרגל בפני עצמו תיפוק מביום וביום ואין כאן מקומו להאריך בזה ושם יתבאר בס"ד. הרי כאן מים התוספת ריש פ"ק דמועד קטן (דף נ') אהא דמביא התם דאמר ר' יוחנן בסמוך ניסוך המים הלכה למשה מסיני פי' בשם ר"ח והא דאמרינן בעלמא מ"ם יו"ד מ"ם לרבות ניסוך המים מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא אלו דבריהם ובשמעתין לא משמע הכי דמוקי להא דניסוך המים כל שבעה כר"י וגמרא גמירי לה אבל כר"י ב"ב לא אתיא דלדידיה אינו אלא שיתא יומא ואולי משמע להו להתוס' אע"ג דלר"י ב"ב נמי ניסוך המים הלכה למשה מסיני אפילו הכי כיון דמסמיך להו אהני קראי אינו אלא שיתא יומי:
ומ"מ איני יודע מי דחקו לפרש כן דאמאי לא נימא דריב"ב לית ליה הא הלכה למשה מסיני כלל אלא מקרא יליף לה והא ר"ע ע"כ לית ליה הא דרבי יוחנן דעשר נטיעות הלכה למשה מסיני כדמוכח התם בפ"ק דמועד קטן דיליף לתוס' שביעית מקרא דבחריש ובקציר תשבות וכיון דהלכה למשרי ילדה ממילא דזקינה אסורה וקרא למה לי כדאמרינן התם קראי לר"ע הלכתא לר"י וה"נ לית ליה ניסוך המים לר"ע הלכה למשה מסיני דהא תנן בפרק י"ג דזבחים (דף ק"י) ר"א אומר אף המנסך מי חג בחג בחוץ חייב ואמרי' בגמרא אמר ר"י משום ר' מנחם יודפאה ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דאמר ניסוך המים דאורייתא דתניא ונסכיה בשני נסוכים הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן אי מה להלן שלשת לוגין אף כאן שלשת לוגין והא ר"א מי החג קאמר אי מה להלן בשאר ימות השנה אף כאן בשאר ימות השנה ור"א בחג קאמר וקאמר הגמרא אישתמיטתיה הא דרב אסי אמר ר' יוחנן דאמר ניסוך המים הלכה למשה מסיני. שנאמר בששי ונסכיה ולקמן אמרי' אי לר"ע תרי יומי. משמע דלר"ע נסוך המים בששי ובשביעי של חג וק"ל לר"ע שביעי של חג לניסוך המים מנלן הא האי ונסכיה דמרבי לב' ניסוכים בששי הוא דכתיב ואי משום דסבירא ליה כר"י ב"ב דאמר רמיזי מיא והא מ"ם שניה דרמיזי מיא בשביעי כתיב א"כ בשני לר"ע יהא נמי ניסוך המים דמ"ם ראשונה דרמיזי מים בשני כתיב אלא ע"כ דהאי יתורי לא משמע לר"ע אלא להא בלבד שלא נימא דהאי נסכיה דמרבי לב' ניסוכים תרווייהו דחמרא ליהוי לכן כתבה רחמנא להני רמיזי דחד מיא כיון דעיקר קרא דמרבה לב' ניסוכים בששי כתיב מש"ה לא מרבי את השני לניסוך המים א"כ ה"ה לשביעי דלא ואין ניסוך המים לר"ע אלא בששי לחוד. וה"נ קשה לי אהא דאמר לקמן אי ריב"ב שיתא יומי אלמא לדידיה ניסוך המים כל שיתא מיום ב' עד יום ז' אמאי נימא לדידיה דאין ניסוך המים אלא בג' יומי בשני ששי ושביעי לחוד דבדידהו רמיזי מיא ויומי שלישי רביעי וחמישי דניסוך המים מנלן:
מיהו אליבא דר"י ב"ב יש לומר כיון דבכל הימים משני ואילך כתיב וביום וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולאו חד מחבריה למד דהא אין למדין למד מן הלמד בקדשים וכדאמרינן בפרק קמא דשבועות (דף יו"ד) אלא מקמא דהתחיל ביה רמז מיא דהיינו שני קא גמרי להו לכולהו וה"נ אמרינן התם אליבא דר' מאיר דאמר כל השעירים כולן כפרתן שוה דהיינו טעמא דאמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירים זה לזה וי"ו מוסיף על ענין ראשון וכולן מקמא גמר שלא יהא למד מן הלמד בקדשים. ולפי"ז אליבא דר"י ב"ב אין ללמוד דשמיני רגל בפני עצמו הוא לא ממ"ם דכמשפטם דגבי שביעי של חג ולא מביום וביום דימי החג ובשמיני כתיב ביום בלא וי"ו דהאי לניסוך המים אתי וגם ללמד שאין ניסוך המים בשמיני מיהו איכא למימר דאפ"ה נלמוד מדכתיב וביום השביעי דשמיני רגל בפני עצמו הוא דוי"ו דביום ששי ושביעי למה לי דמשום ניסוך המים לא צריך לערבינהו דהא בדידהו גופייהו כתיבי רמז לניסוך המים ולא צריך וי"ו דידהו לערב לניסוך המים אלא ללמד דאלו עם הקודמים רגל אחד הוא משא"כ לשמיני דרגל בפני עצמו הוא מ"מ לר"ע ודאי קשה ניסוך המים בשביעי מנלן:
וי"ל דר"ע יליף שביעי של חג לניסוך המים מק"ו של ששי שאין ניסוך המים לפניו אפ"ה טעוןהוא ניסוך המים שביעי שיום וי"ו שלפניו טעון ניסוך המים אינו דין שיהא הוא טעון ניסוך המים. וכהאי גוונא אמר ר"י בפ"ב דחגיגה (דף י"ח ע"א) דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה מק"ו מה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהם ולאחריהם אסור בעשיית מלאכה חולו של מועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם אינו דין שאסור בעשיית מלאכה וכבר כתבתי שם בחידושי דהאי לפניו ולאחריו דקאמר לאו למימרא דמתרווייהו מייתי לה בק"ו הואיל וימי חולו של מועד מובלעים בין שתי קדושות יום א' לפניהם ויום א' לאחריהם. דהא ליתא שהרי ה' ימי חולו של מועד ימים חלוקים הן ואין קדושה לפניהם אלא ליום א' של חוש"מ בלבד וכן לאחריהם אין קדושה אלא ליום אחרון של חולו של מועד שיום של אחריו קדוש ואסור בעשיית מלאכה אבל ג' ימי חולו של מועד האמצעים אין להם קדושה לא לפניהם ולא לאחריהם כלל אלא ודאי מהכא מייתי לה ליום ראשון דחולו של מועד מיו"ט ראשון שאין קדושה לפניו בק"ו ויום אחרון דחוש"מ מיו"ט אחרון שאין קדושה לאחריו וימים האמצעים כל אחד מהם נלמוד מיום שלפניו או שלאחריו הסמוך לו כגון יום ב' דחולו של מועד אתי בק"ו מיום ראשון דחולו של מועד דאין קדושה אלא לפניו שהוא יו"ט ראשון אבל לפני פניו אין קדושה כל שכן יום ב' דיש קדושה לפני פניו נמי וכן כולם יש ללמוד בקל וחומר כה"ג מיום הסמוך לו דהא יום חולו של מועד המאוחר יש יותר ימים המקודשים לפניו מיום הקדום וה"נ יש ללמוד כולם בק"ו מיו"ט האחרון שאין קדושה לאחריו חמישי דחוש"מ מיו"ט האחרון ורביעי מחמישי בק"ו שאין קדוש לאחריו של יום חמישי אלא יום אחד קל וחומר לרביעי שיש קדושה לאחריו ב' ימים אבל אי אפשר ללמוד כולם בק"ו מיום טוב ראשון שאין קדושה לפניו אלא יום ראשון דחולו של מועד ולא יותר כל שכן למטה ממנו דהא איכא למיפרך מה ליו"ט ראשון שיש קדושה לאחריו שהוא יום ראשון דחול של מועד שכבר הביאתו לידי קדושה בק"ו מיו"ט ראשון והכא נמי מיו"ט אחרון אי אפשר להביא בק"ו זה שאין קדושה לאחריו אלא יום ה' דחוש"מ הסמיך לו בלבד אבל לא יום ד' וכל שכן למעלה מיום ד' ליו"ט האחרון שיש קדושה לפניו שהוא יום ה' דחוש"מ שכבר הביאתו לידי קדושה בק"ו מיו"ט אחרון ובע"כ כל יום ויום דחולו של מועד אי אפשר להביא לידי קדושה ע"י קל וחומר אלא מהסמוך לו לפניו ולאחריו בלבד ה"נ שביעי של חג לניסוך המים אתי בק"ו מששי שאין קדושה לפניו לענין נסה"מ כל שכן שביעי שיש קדושה לפניו שהוא ששי הטעון ניסוך המים. ומ"מ שמיני של חג א"א להביאו לניסוך המים ע"י ק"ו זה דאיכא למיפרך דמה לשביעי שכן אינו חלוק משלפניו בסוכה ובמקדש בלולב ובערבה מה שאין כן יום שמיני שהוא חלוק משלפניו וכי תימא א"כ ליתי ליום ה' לניסוך המים נמי לר"ע בק"ו מיום ששי ובהאי צד שאין קדושה לאחריו ואפי' לבתר דאייתית ליום ז' לניסוך המים בק"ו מיום שלפניו אכתי איכא ק"ו ליום ה' דיום ו' אינו קדושה לאחריו אלא יום ז' בלבד ק"ו ליום ה' שיש שני ימים קדושה לאחריו וכל שכן שנייתי בק"ו לימי החג הקודמין לה כל יום ויום הסמוך לה מלאחריו דהא כל יום מהם הקדום יש קדושה לענין ניסוך המים לאחריו יותר מימים המאוחרים לו וכדפי' גבי ק"ו דאיסור מלאכה בחוש"מ יש לומר דאם איתא דילפינן לענין ניסוך המים ק"ו בהאי צד דלפניו ולאחריו אמאי כתב רחמנא להאי ונסכיה דמרבי לניסוך המים גבי ששי של חג ליכתוב גבי ראשון של חג דקדים ועוד שהוא יום מסויים ונילף לכל ז' כל יום מהסמוך לו לפניו בק"ו מיו"ט ראשון שאין קדושה לפניו ואפי' תימא דמיום טוב ראשון א"א למילף מיניה בק"ו לימי חולו של מועד שכן איסור מלאכה בו ונטילת לולב בגבולין בו משא"כ בימי חולו של מועד ליכתוב רחמנא דהאי ונסכיה לניסוך המים גבי יום שני של חג ונילף מיניה בק"ו לכל ימי חוש"מ בצד שלפניו כל חד מהקדום לו ויו"ט ראשון בצד דלאחריו שאין לכולן כל כך ימים לאחריו לניסוך המים כמוהו דהכי אתי שפיר טפי דהוה ליה למיכתב לרבוייהו דניסוך המים ביום הראשון ניסוך להדיא וימים המאוחרים לו ליתי בק"ו ועוד דהשתא נפקא ליה ק"ו זה ע"י תרי עניינא ימים שלפני ששי מטעם שאין קדוש לאחריו ושביעי מטעם אחר שאינו קדוש לפניו אבל אי כתב רחמנא גבי יום שני הוי נפקא ליה כל הימים שאחריו בהאי צד שאין קדושה לפניו לחוד אלא ע"כ משום הכי רבי קרא לניסוך המים גבי ששי למימרא דלא תילף ימים שלפניו בק"ו בהאי צד דלאחריו אבל מ"מ שביעי לניסוך המים שפיר מייתינן ליה בק"ו בצד שלפניו מששי:
וכי תימא מאי ראית דהא דכתב רחמנא לניסוך המים גבי ששי להוציא ה' ימים שלפניו דלא ניתי בק"ו בצד שלאחריו ומ"מ שביעי מייתינן ליה לניסוך המים בצד שלפניו בק"ו איפוך אנא דילמא מש"ה כתב רחמנא לניסוך המים בששי דלא ניתי לשביעי בק"ו בצד דלפניו אבל ימים הקודמים לששי דאתי בק"ו בצד דלאחריו נייתי להו לניסוך המים י"ל דכיון דכתב רחמנא לניסוך המים בששי ומהשתא בע"כ אי אפשר למיתי לימים שלפניובצד דלאחריו בק"ו והשביעי נמי בצד השני בק"ו בצד שלפניו ובע"כ צריך להניח צד אחד של ק"ו מוטב נניח צד דלאחריו שמרבה לכל חמשה ימים שלפני הששי ונתפוש צד שלפניו שאינו מרבה אלא יום שביעי בלבד ולא להיפך שנתרבה ה' ימים שלפניו ולא נמעט אלא לשביעי בלבד מתרי טעמי. חדא דתפשת מרובה לא תפשת ועוד דלאחריו דהיינו שביעי שהוא לאחר הששי דרבי ביה ניסוך המים ראוי לקדושה יותר מימים שלפניו וכהאי גוונא מצינו בסוף פ"ט דבכורות (דף ס"א) אם מן הבקר לרבות אחד עשר יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו הוי אומר לאחריו מקדש אלמא קדושה שלאחריו אלים טפי משל לפניו אבל בהאי דפ"ב דחגיגה ילפינן שפיר בין בצד דלפניו בין בצד דלאחריו דשם לק"מ:
והשתא דאתית להכי לריב"ב נמי ניחא דאע"ג דלא רמיזי מיא אלא בשני ושביעי מ"מ ימים שבנתיים אתיין בק"ו או בצד דלפניו מיום שני או בצד דלאחריו מיום שביעי שאין קדושה לאחריו וכי תימא למה כתבה רחמנא להאי רמיזי דמיא גבי ימים הללו דווקא משום שהן ימים מסויימים יום ב' הוא ראשון לניסוך המים וששי ושביעי ימים אחרוני' הן ומכל מקום א"א למיתי יו"ט ראשון לניסוך המים בק"ו בצד דקדוש לאחריו ומיום ב' שאין קדושה לאחריו כ"כ דאם כן מ"ם ראשונה מרמיזי דמיא ה"ל למיכתב גביה מ"ש דכתב גבי יום ב' אלא ודאי שמע מינה דאין ניסוך המים בראשון כללי מ"מ נראה לי דימים שבין שני לששי מייתי להו לניסוך המים בק"ו בהאי צד דלפניו דאילו בצד דלאחריו איכא למימר יו"ט ראשון יוכיח שיש קדושה לאחריו וא"צ ניסוך המים:
ומיהו למאי דפרישית התם בפ"ב דחגיגה דלפי' רש''י בפ"ה דזבחים (דף נ') דאין זו מדה בתורה ללמוד ק"ו בן בנו של קל וחומר אלא ק"ו בן ק"ו לבד נהי דלריב"ב ניחא דאע"ג דבין שני לששי דרמיזי בהו מיא איכא שלשה ימים והלא אי אפשר ללמוד כל יום אלא מיום הסמוך לו בלבד כדפרישית לעיל מכל מקום אין כאן בן בנו של ק"ו כיון דאפשר למיתי להו ע"י אחד משני צדדים בק"ו אי מיום ב' בצד דלפניו אי מיום ז' בצד דלאחריו מייתינן לתרי מהני תלת בחד צד אחד ע"י ק"ו והשני בן ק"ו והשלישי דא"א למיתי בהאי צד דה"ל בן בנו של ק"ו מייתינן ליה בצד השני ע"י ק"ו אחד לחוד מ"מ לר"ע לא אתי שפיר דאי נפקא ליה יום שביעי בצד דלפניו בק"ו ניתי נמי רביעי וחמישי של חג בצד דלאחריו בק"ו מששי נהי דשלישי ושני א"א להביא דה"ל בן בנו של ק"ו מ"מ חמישי ורביעי אפשר להביא חמישי ע"י ק"ו ורביעי ע"י בן ק"ו מאי אמרת א"כ ליכתביה רחמנא לרבויי דניסוך המים גבי יום ד' שהוא ראשון לימי הניסוך ליתא דא"כ הייתי מרבה ע"י ק"ו דלאחריו ב' ימים לפני יום ד' שהם ב' וג' וכי תימא דאי אפשר לרבות לשני ושלישי דא"כ ה"ל לרבויי לניסוך המים גבי יום ב' שהוא ראשון לניסוך המים. אי כתב רחמנא הכי לא הייתי מרבה לניסוך אלא יום ג' וד' בלבד אבל לא יום ה' ולמטה הימנו דא"א להו למיתי אלא ע"י בן בנו של ק"ו ועוד אי כתבה רחמנא ריבוי דניסוך גבי יום ד' לא הייתי מרבה אלא יום ה' ויום ו' אבל לא יום ז' דא"א למיתי אלא ע"י ב"ב של ק"ו בצד דלפניו:
מיהו י"ל דמש"ה לא מרבה ר' עקיבא ימים שלפני ששי בק"ו בצד שלאחריו דכיון דא"א למיתי אלא ב' ימים בלבד ד' וה' יש לומר יום ג' יוכיח שיש קדושה לאחריו ואפ"ה א"צ לניסוך המים אבל לשביעי מרבה שפיר לניסוך המים באידך צד ק"ו דיש קדושה לפניו והוא צד אלים טפי מצד ק"ו דקדושה לאחריו ואין לעשות יוכיח מצד דלאחריו דלא אלים לצד דלפניו דאלים טפי כדפרישת לעיל:
מיהו לפי"ז קשה אדריב"ב דמייתי לשלשה ימים דבין שלישי לששי לניסוך המים והא א"א למייתי לכולהו בחד צד דלפניו מיום ב' דא"כ יום ה' לא אתיא דהוה ליה ב"ב של ק"ו ובע"כ אתיא ליה בצד דלאחריו מיום ששי הא איכא למיפרך יו"ט ראשון יוכיח שיש קדושה לאחריו וא"צ ניסוך המים מיהו אדריב"ב י"ל כדפרי' בתחלה דנפקא לי' מדכתבה רחמנא בכולהו וביום ו' מוסיף על ענין ראשון:
219ימים לסיום הש״ס