תענית ג ע"א

דף ג - א

מקשה הגמרא: אי סבר לה [אם סובר] רבי עקיבא כרבי יהודה בן בתירה, נימא כוותיה [שיאמר כמותו, שמזכירים את הגשמים מהיום השני של החג]! מבארת הגמרא: קסבר [סובר] רבי עקיבא, שהיות וכי כתיב ניסוך יתירא [כאשר כתוב ניסוך יתר ונוסף על הניסוך הרגיל של שאר ימות השנה] בקרבנות היום הששי הוא דכתיב, שהרי ביום הששי נאמרה המילה "ונסכיה", שמשמעותה שני נסכים, לכן מסתבר להתחיל להזכיר את הגשמים מהיום הששי.

ומכל מקום מועיל הייתור של מ"ם יו"ד מ"ם, ללמדנו שאחד משני הניסוכים של מים הוא.

תניא, רבי נתן אומר: כתוב גבי קרבן התמיד: "בקדש הסך נסך שכר לה'". מכפל הלשון

"הסך נסך" למדים, שבשני הניסוכין שמנסכים בחג הסוכות הכתוב מדבר: אחד ניסוך המים, ואחד ניסוך היין ^[74].

שואלת הגמרא: מנין לו לרבי נתן שמדובר בניסוך מים ויין? אימא [אולי נאמר] שתרוייהו דחמרא [ששניהם של יין]!

מבארת הגמרא: אי אפשר לומר כך. שאם כן, אם מדובר באותו סוג נסך, אלא שמביאים אותו פעמיים, היה צריך הכתוב לכפול את אותה מילה עצמה, ולכתוב קרא [שיכתוב המקרא] או לשון "הסך הסך", או לשון "נסך נסך"!

מאי לשון "הסך נסך" שנקט המקרא?

שמעת מינה [אתה יכול לשמוע וללמוד מכך] ששני ניסוכין שונים הם: חד דמיא [אחד של מים], וחד דחמרא [ואחד של יין].

ושואלת הגמרא: אלא הא דתנן בברייתא: "ניסוך המים כל שבעה" [בכל יום משבעת ימי חג הסוכות מנסכים מים], מני [מיהו התנא הסובר כך]? ^[75]

אי [אם] רבי יהושע הוא נימא חד יומא [נאמר ונשנה בברייתא שמנסכים רק יום אחד], שהרי הוא סובר שמתחילים להזכיר את הגשמים רק מהיום השביעי של חג הסוכות, שהוא שעת הנחתו של לולב! ^[76]

אי רבי עקיבא הוא נאמר שמנסכים תרי יומי [שני ימים], שהרי הוא סובר שמזכירין את הגשמים רק מהיום הששי! ^[77]

אי רבי יהודה בן בתירה הוא - נאמר שמנסכין שיתא יומי [ששה ימים], שהרי הוא סובר שמתחילין להזכיר את הגשמים ביום השני של החג!

אומרת הגמרא: לעולם, באמת, הברייתא - שיטת רבי יהודה בן בתירה היא.

ואל תקשה, אם כן, צריך להיות שניסוך המים יהיה רק ששה ימים!

כי סבירא ליה [סובר הוא] כשיטת רבי יהודה דמתניתין במסכת סוכה.

דתנן [ששנינו במשנה במסכת סוכה]: רבי יהודה אומר: בלוג ^{[78] [79]} מים היה מנסך כל שמונה. והיינו, שהיו מנסכים מים על גבי המזבח שמונה ימים.

אמנם שיטת רבי יהודה היא שמנסך שמונה ימים, דהיינו, בשבעת ימי החג, וגם בשמיני עצרת, וזה שלא כאחת מהשיטות שהבאנו עד עתה. אבל על כל פנים עולה מדבריו שמנסכין אף בשמיני עצרת.

ורבי יהודה בן בתירא סובר כשיטה זו באופן חלקי, ומפיק [ומוציא] הוא את היום הראשון, שאין הוא סובר שמנסכין בו, שהרי ניסוך המים נרמז רק ביום השני, ומעייל [ומכניס] את היום השמיני לכלל הימים שמנסכים בהם מים. הרי לנו שבעה ימים שמנסכין בהן, מהיום השני עד היום השמיני.

מקשה הגמרא: ומאי שנא [במה שונה] היום הראשון דלא מנסכים בו, משום דכי רמיזי [שכאשר נרמזים] המים - ביום השני הוא דרמיזי,

אם כן, ביום השמיני נמי [גם כן] נאמר שאין מנסכין בו, שהרי כי רמיזי מים - בשביעי הוא דרמיזי [כפי שהבאנו לעיל, שהאות האחרונה של המילה מים נרמזת במילה "כמשפטם" שנאמרה בקרבנות היום השביעי]!

והיות וכך, אי אפשר לומר שהברייתא כשיטת רבי יהודה בן בתירא, כי ודאי שאין הוא סובר שמנסכים את המים שבעה ימים.

אלא, ברייתא זו כשיטת רבי יהושע היא, שסובר שמזכירין את הגשמים מהיום השביעי, שהוא זמן הנחתו של הלולב.

ומה ששנינו בברייתא שניסוך המים כל שבעה ימים, אין זה משום שזמן הזכרת הגשמים הוא כל שבעה, אלא הלכתא גמירי לה ["הלכה למשה מסיני" היא].

[אבל אי אפשר להעמיד את הברייתא כשיטת רבי יהודה בן בתירא, שהרי הוא סובר שניסוך המים נרמז ביום השני, ואם כן, על כרחך שהיו מנסכין רק מהיום השני. וכן רבי עקיבא, שסובר שניסוך נרמז בקרבנות היום הששי, על כרחך שלשיטתו היו מנסכין רק מהיום הששי].

ומנין לנו שהלכה למשה מסיני היא?

דאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן ^[80] , שלשה דברים אלו: א. עשר נטיעות ^[81] ,

בערב שנת השמיטה מותר לחרוש "שדה לבן", שהוא שדה תבואה, רק עד חג השבועות, כי החרישה שלאחר מכן משמשת הכנה לזריעה בשנה הבאה, שנת השמיטה. וכיון שמצוה להוסיף מחול על הקודש, יש להמנע מלעשות בקרקע בשנה השישית מלאכה המשמשת הכנה לשנה השביעית.

ואילו את "שדה האילן", שהוא שדה שנטועין בו אילנות, מותר לחרוש עד שלשים יום קודם ראש השנה של השמיטה. כי החרישה בו אינה הכנה לצורך השנה השביעית, אלא משמשת את צרכי האילן בשנה השישית.

הלכה מיוחדת נאמרה לגבי שדה שיש בו עשר "נטיעות", שהם אילנות צעירים, המפוזרים ביחס שוה בתוך שטח של בית סאה [חמישים על חמישים אמה ^[82]], שמותר לחרוש בו לא רק סביב כל אילן ואילן, אלא את כל השדה, עד ראש השנה של שנת השמיטה. והטעם, משום שבפיזור כזה של נטיעות, הנטיעות יונקות מכל שטח השדה.

אבל אם אין הנטיעות מפוזרות באופן זה, מותר לחרוש רק סביב כל אילן ואילן כשיעור יניקתו מהקרקע [לפי החשבון של עשר נטיעות לבית סאה].

וטעם ההיתר המיוחד בנטיעות, משום שאין החרישה באה להשביח, אלא לקיים. שאם לא יחרשו סביבם - יתייבשו ^[83].

ב. ערבה, שזוקפין בצידי המזבח ביום השביעי של חג הסוכות ^[84],

ג. וניסוך המים ^[85] , שלשת הדברים הללו - הלכה למשה מסיני הם ^[86].

שנינו בברייתא שהובאה לעיל: רבי יהודה אומר משום רבי יהושע: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר.

שואלת הגמרא: הי רבי יהושע, מהי ההלכה של רבי יהושע, שאמר רבי יהודה את דבריו בשמו?

אילימא [אם נאמר] שהכוונה לרבי יהושע דמתניתין [של משנתנו], הא [הרי] הוא אמר שביום טוב האחרון של חג הוא מזכיר! ומשמע, שבכל תפילות יום טוב אחרון של חג, אף בתפילת שחרית ^[87], מזכירין את הגשמים. ולא כדברי רבי יהודה, שרק המתפלל מוסף מזכיר!

ואלא שמא נאמר, שהכוונה לרבי יהושע דברייתא [שהובאו דבריו באותה ברייתא לעיל]?

האמר [הרי הוא אמר] שמזכירין את הגשמים משעת הנחתו של הלולב, והיינו ביום השביעי של חג הסוכות, שאז מפסיקים ליטול את הלולב! ^[88]

ותו [ועוד] יש לשאול ולברר, הא דתניא [מה ששנינו בברייתא נוספת]: רבי יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג הסוכות, העובר לפני התיבה אחרון, המתפלל מוסף, מזכיר את הגשמים ^[89],

הי בן בתירה [מיהו אותו בן בתירא המוזכר בברייתא זו]?

אילימא [אם נאמר] שהוא אותו רבי יהודה בן בתירה שהוזכר בברייתא שהובאה לעיל, הא [הרי] הוא אמר שבשני בחג הוא מזכיר, ולא כדברי בן בתירה בברייתא זו, שמזכירים את הגשמים רק ביום השמיני של החג!

אמר רב נחמן בר יצחק: שתי השאלות ששאלנו, מיהו אותו רבי יהושע שרבי יהודה אמר את דבריו בשמו, ומיהו בן בתירא שהוזכר בברייתא השניה, מתורצות באחת:

תהא תרווייהו, יהיו שתי הברייתות, דברי תנא שלא הוזכר עד כה. והיינו, בשיטת רבי יהושע בן בתירה ^[90]. כלומר, אין הכוונה לרבי יהושע של משנתנו, ואין הכוונה לרבי יהודה בן בתירה, אלא הכוונה לתנא אחר, ששמו רבי יהושע בן בתירה.

אלא שיש להבין, למה רבי יהושע בן בתירה מכונה בברייתא אחת בשם "רבי יהושע", ובברייתא אחרת בשם "בן בתירא".

ומבארת הגמרא: זמנין דקרי ליה בשמיה [פעמים שקוראין לו בשמו "רבי יהושע"], וזימנין דקרי ליה בשמיה דאבא [ופעמים שקוראין לו בשם אביו "בן בתירה"].

והא, מה שמכנים אותו בשם אביו, היינו מקמי דליסמכוהו [לפני שסמכו את רבי יהושע להקרא "רבי", שאז היה אביו חשוב יותר, ולכן כינו אותו בשם אביו].

והא, מה שמכנים אותו בשמו, היינו לבתר דליסמכוהו [אחרי שסמכוהו. שאז כבר היתה לו חשיבות בפני עצמו, ולכן כינוהו בשמו].

תנא [שנינו בברייתא]: בטל וברוחות, דהיינו, לומר "משיב הרוח ומוריד הטל" - לא חייבו חכמים להזכיר, ואפילו בימות הגשמים ^[91]. ואם בא להזכיר מרצונו - מזכיר ^[92].

מאי טעמא? למה לא חייבוהו חכמים להזכיר?

אמר רבי חנינא: לפי שטל ^[93] ורוחות אין נעצרין לעולם ^[94]. שאלמלא הם - אין העולם מתקיים. ולכן אין צריך להזכירם ולבקש עליהם ^[95].

ועתה מבארת הגמרא מנין לנו שאין הטל והרוחות נעצרין לעולם.

וטל - מנלן דלא מיעצר [מנין לנו שאינו נעצר לעולם]? דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד ^[96] אל אחאב: חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו [שאני רגיל לעמוד לפניו בתפילה], אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי [עד שאבוא בציווי הקדוש ברוך הוא להודיעך שכבר יהיה מטר] " ^[97]. ובאמת כך היה, כפי שנאמר בהמשך: "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ".

הרי שאמר אליהו, שייעצרו הטל והמטר.

ולאחר מכן כתיב, שבשנה השלישית של הרעב, אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "לך הראה אל אחאב, ואתנה מטר על פני האדמה".

הרי שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו, שמעתה ישוב המטר לרדת על פני האדמה.

ואילו לגבי טל - לא קאמר ליה הקדוש ברוך הוא שישוב מעתה.

מאי טעמא? למה לא אמר הקדוש ברוך הוא שישוב הטל לרדת, והרי אליהו אמר בתחילה שגם הטל ייעצר, כפי שנאמר: "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"!

תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר שאינן נעצרין כמו המטר דכתיב חי ה' אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי.

וכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה. ואלו טל לא אדכר.

בשני ניסוכין הכתוב מדבר שני ניסוכין על קרבן אחד ונסכיהם משמע ניסוכין הרבה דקרבנות הרבה. סבר לה כר"י דמרבה ניסוך המים אי סבר כר"י [לימא כר"י] שיזכיר בשני. ניסוך יתירה בשני כתיב כלומר ונסכיה דמרבה תרי ניסוכין כתיב בששי להכי אמר בששי מתחיל להזכיר ואהני מים דלא מצי למימר תרווייהו דיין:

אי ר"ע תרי יומי הוו ותו לא דהא אמר ונסכיה דכתיב בששי מרבה ניסוך המים. אי ר' יהודה (בן בתירה) שתא הוי ותו לא דהא אמר מ'י'ם' מים דהיינו בשני מרבה ניסוך המים:

וסבר לה כר' יהודה דמתניתין דאמר בלוג היה מנסך כל שמונה ולא אמר דסבר כוותיה במה דאמר מנסך כל שמונה אלא במה דאמר בשמיני מנסך וכיון דבשמיני מנסך משכחת לה לר' יהודה [ב"ב] דאמר בשני מתחיל לנסך ניסוך המים כל שבעה דאפיק ראשון ועייל שמיני:

משיב בעל התלמוד מי מצי אמר ר' יהודה דבשמיני מנסך מ"ש דקאמר דבראשון אינו מזכיר דכי רמיזי מיא בשני רמיזי דמונסכיהם מרבה ניסוך המים:

שמיני נמי מי מצי אמר דמנסך ביה מיא שביעי אמר רחמנא דמים כתיב בשביעי ולא בשמיני אלא ר' יהושע היא דאמר משעת הנחתו דהיינו בשביעי מזכיר ואעפ"כ סבר דניסוך המים כל שבעה דגמרא גמיר לה הלכה למשה מסיני דניסוך המים כל ז' ודאי כר"א אתי אלא להכי לא מוקים לה כר' אליעזר דהוא לא בעי אי ר' אליעזר [היא] דודאי כר"א אתי שפיר:

אי ר' יהושע חדא יומא ותו לא דאמר משעת הנחתו בשביעי מזכיר וה"ה דמתחיל לנסך:

עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל השדה כולה בשבילן ערב שביעית עד ר"ה אע"ג דשאר שדות אין חורשין לפני שביעית שלשים יום זה חורשין דהואיל דילדות הן אם אין חורשין סביבן מפסידין:

וניסוך המים כל שבעה:

ר"י משום ר' יהושע יו"ט האחרון של חג וכו' הי רבי יהושע אילימא ר' יהושע דמתניתין דאמר ביו"ט האחרון הוא מזכי' (מיו"ט האחרון מזכיר) דראשון נמי המתפלל יוצר אור מזכיר ואלו הכא תני הראשון אינו מזכיר האמר משעת הנחתו דהיינו בשביעי והכא קתני יו"ט האחרון דהיינו בשמיני. ותו הא דתניא במכילתא אחריתי ר' יהודה [אומר] משום בן בתירה העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון [אחרון] מזכיר ראשון אינו מזכיר:

אלא אמר רב נחמן בר יצחק תהא תרווייהו הא דבעית הי ר' יהושע והא דבעית הי בן בתירה ר' יהושע בן בתירה. זימנין קרי ליה בשמיה דאבוה [ר"ל בן בתירה] וזימנין קרי ליה בשמיה דידיה ר' יהושע. מקמי דליסמכיה לא הוי חשוב וקרי ליה משמיה דאבוה:

בטל וברוחות לא חייבו. משיב הרוח ומוריד הטל:

מ"ט לא חייבו חכמים להזכיר דלא מיעצרי כלומר שמעולם ירד טל ומנשב רוח ולא צריכי (שאין ברכה מ"ט דלא מיעצר כלומר שלעולם יורד ואין בו) ברכה:

תאנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר עיקר הפי׳‎ לא חייבו חכמים להזכיר טל ורוחות בשום זמן ואפי׳‎ בזמן שרגילין להזכיר כגון טל בימות החמה ורוחות בימות הגשמים ואם בא להזכיר אפילו בזמן שאין רגילין בו כגון טל בימות הגשמים ורוחות בימות החמה מזכיר והכי מוכח מדרבי חנינא דבסמוך. והא ודאי לפי שאין בהזכרת הטל חיוב אף בימות החמה לא הוזכר במשנתינו בשום מקום וכדברי רבי יהודה שלפנינו מוכיח כן שנינו וביום טוב הראשון של פסח מזכיר הראשון והאחרון אינו מזכיר כלומר הראשון מזכיר גשם והאחרון אינו מזכיר גשם ולא קתני שיזכיר טל ואלו היה לו בחיוב היה לו לשנו׳‎ כמו ששנה בריש׳‎ האחרון מזכיר טל הראשון אינו מזכיר אלא ודאי שאין חיוב בדבר אלא שלא יזכיר גשם ואם רצה להזכיר טל מזכיר הכל ברשותו וכן לענין השאלה לא שנינו בו שום חיוב וכשאמרו כן לא חייבו חכמים להזכיר ה״ה לשאול ומשום דאיירי׳‎ במתני׳‎ בהזכרה וגם א״א לשאלה בלא רצוי הזכרה נקט הזכרה וכיון דליכא הזכרה פשי׳‎ דליכ׳‎ חיוב שאלה ואמרי׳‎ מ״ט אמר ר׳‎ חנינא לפי שאין נעצרים ושאלתנו על רוח מצוי׳‎ ועליה השיבו שאינה נעצרת דאילו רוח שאינה מצויה נעצרת היא ושמה מוכיח עליה וטל ג״כ אינו נעצר ומאי דכתיב באליהו חי י״י אם יהיה טל היינו טל של ברכה שהוא נעצר וטעמ׳‎ דידן היינו לטל בעלמא ואכולה מלת׳‎ יהבי׳‎ טעמא דכיון שאינן נעצרין ואינן בגבורה אין ראוי לתקן בהן חיוב הזכרה ומינה נמי שאם מזכירו אף בזמן שאין רגילין בו דלית לן בה. דהא זמנן הוא בכל שעה ואיכא למידק כיון דאיכ׳‎ טל ברכה שהוא נעצר למה לא חייבו בו שהרי צריך הוא לעולם צורך גדול ועוד למה לא חייבו ברוחות מפני רוח שאינה מצויה שהיא נעצרת בשלמא משום רוח שאינה מצויה דחזיא לבי דרי אינו בדין לקבוע בו חובה כיון דאפשרי בר מינה בנפוותא כדאיתא בש״ס. אבל עדיין יש בה שתי תועלות גדולות שא״א להם בידי אדם הא׳‎ להביא הגשמי׳‎ וכדאמרי׳‎ במכלתי׳‎ אמר משיב הרוח נשב זיקא אמר מוריד הגשם אתא מטרא גם הדבר ידוע למין ומבורר מצד הטבע והשניה ידועה גם כן מצד הטבע שהיא מועילה לגדל הדשאים והצמחים וכעניין שאמרו בירושלמי דמסכת ר״ה הרי שלא היו ישראל כשרים בר״ה ונגזרו עליהם גשמים מועטין וחזרו בתשובה להוסיף עליהם א״א שכבר נגזרה גזרה אלא מה הקב״ה עוש׳‎ מורידין בזמנן ומשיב עליהם טללים ורוחות שתהנה הארץ מהם. וא״כ למה לא חייבו להזכיר ולשאול ברוחות בימות הגשמים שהם צריכי׳‎ להביא גשמים ואם לגדל הצמחים והזרעים וי״ל שלא רצו לחייב הזכרה. אלא בדבר ההכרח. שא״א זולתו אבל הרוחות האלו כל היכא דאיכ׳‎ גשמים כראוי אין צריך אליהם ואין לנו לחייב אלא בגש׳‎ שהוא עיקר הדבר בין שיבא ע״י רוחות או זולתם ואם ירדו גשמים כראוי אין אנו צריכין לרוחות לגדל דשאים וצמחים ולא שאלו בש״ס אלא על טל ורוח מצויה שהם צריכין לעולם צורך גדול ואין קיום לעולם זולתם והיה בראוי להזכירו ועל זה השיבו שאעפ״כ כיון שאינו נעצרין לא חייבו בו הזכרה שאינו באי׳‎ בגבורה אבל על הרוחו׳‎ שאינו מצויות שאפש׳‎ זולתם לא עלה על לב דעת לשאול עליו למה לא חייבו להזכירו. ולענין טל של ברכה שהוא נעצר כיון שאין שנוי בגופו בטל של ברכ׳‎ ושאינו טל ברכה מין אחר הוא אלא שברכ׳‎ י״י תבלין להשבחו ואין הגבורה נכרת כדאיתא בש״ס. וגופו של טל אינו נעצר לא חייבו להזכירו. זו היא שורת הדין אבל העולם נהגו לפי מה שצריך כי לפי שרוח שאינה מצויה מועילה בימות הגשמים לב׳‎ ענינים שאמרנו אומרים משיב הרוח בימות הגשמים אבל לא בימות החמה מכיון דלא חזיא אלא לבצרי דאפשר זולתה ע״י אדם ולעניין הטל נהגו בו בימות החמה שצריך יותר לעולם וכיון שאין בו הזכרת גשם לא רצו שתהא ברכה זו פגומה לגמרי מהזכרה וקבעו בו הזכרת טל ובשאלת הטל נהגו לעולם ובלבד בטל של ברכה שהוא נעצר שאומרי׳‎ בימות החמ׳‎ ותן טל לברכה ובימו׳‎ הגשמים ותן טל ומטר לברכה אעפ״כ אם לא הזכיר ולא שאל אין בכך כלום וכבר כתבתי במס׳‎ ברכות שברכת השני׳‎ שוה היא בימו׳‎ החמה ובימו׳‎ הגשמים ולא חלק בה התלמוד לעולם אלא אימתי יזכיר בה שאלה כדאמר ושאלה בברכת השנים דאלמא בר מהאי שאלה דגשם איתיה לברכת השנים בדוכתה לזמן שאין שאלה וכן בדין שהרי בימות החמה צריכין אנו להתפלל על ברכ׳‎ הארץ ופירותיה כמו בימו׳‎ הגשמים או יותר אבל בארצות הללו נהגו להחליף הברכ׳‎ בין ימות החמ׳‎ לימות הגשמים ואין לנו סמך למנהגם. עיקר השאלה הוא לומר ותן טל ומטר לברכה. ויש שואלים למה לא נהגו להזכיר בעבים כלום שאף הם אמרו שלא חייבו חכמים להזכיר בעבים כלו׳‎ ואם בא להזכי׳‎ מזכי׳‎ וצריכין הם לעול׳‎ כמו שאמרנו שניו׳‎ למט׳‎ עבי׳‎ והיינו עיבא דבתר מטרא והתשובה על זה שאין צורך העבי׳‎ בכל שעה שהרי ברבוי הגשמי׳‎ אין העבים צריכי׳‎ ולא ראויים כמו שאמרו שמשא דבתר מטרא כמטרא וזהו בימות החורף והקור ואמרו זיקא דבתר מטרא כמטרא אינו אלא כשהגשמי׳‎ מועטי׳‎ לעבים להעמיד הלחות. ולמה לנו לפתוח פינו לשטן שנהיה צריכי׳‎ לעבים מפני מיעוט הגשמים כל עיקר לא הוזכרנו רוחות להשלים מיעוט הגשמי׳‎ אלא להביא את הגשמים ולפי׳‎ הקדמנוהו לגשמים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם זה נ״ל טעם נכון ונתבררו בע״ה יתברך דברים שנתקשו לרבים בענינים אלו:

גמרא אי ר' יהושע נימא חד יומא כו' וההוא חד יומא ע"כ הוא שמיני עצרת דלר"י דברייתא נמי דאמר משעת הנחתו הוא ערבית דשמיני עצרת כמ"ש התוס' לעיל וכפרש"י לקמן וק"ל:

בפרש"י בד"ה אי ר' עקיבא וכו' דהא אמר ונסכיה דהיינו בו' מרבה ניסוך המים והס"ד ואח"כ מ"ה וסבר לה כו' לר"י דאמר בשני מתחילין כו' כל ז' דאפיק ראשון כו' הד"א ובד"ה אלא רבי יהושע כו' לא הוה אלא ששה ימים דאיהו לא מפיק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עשר נטיעות כו' כדי צורכן כו' ביותר מבית סאה קיימי שפיר ובפחות כו' כל אלול ומדרבנן פסח כו' ובד"ה ויאמר אליהו כו' נקרא מתושבי גלעד כו' כצ"ל:

ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד וגו'. כתבו התוספות לכך נקרא מתושבי גלעד לפי כו' ע"ש ונראה דמטעם זה נמי קראוהו בכמה כתובים תשבי ע"ש תושב אבל רש"י פי' בספר מלכים תשבי ע"ש מקומו ע"ש:

רש"י ד"ה לפי שאין נעצרין. אלא חוק גשם הוא מזכיר דרוחות מועילות כו'. כצ"ל:

תד"ה ואילו. כשאמר על הארץ יהיה טל כו' כתיב ויעש כן. נ"ל להוסיף עוד ומפרש להדיא ויהי חרב וגו' כתנאו. אבל בתנאי ההיפך לא כתיב רק ויהי כן ולא מפרש להדיא ויהי כו':

בא"ד ועוד מצאתי כשאמר כו'. כצ"ל:

בא"ד וכדומה לזה ויקרא אלהים כו'. כ"ה שם במדרש:

(זכריה ב, י) כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל. אף על גב דגם הטל אי אפשר לעולם בלעדו, דימה אותם לרוחות מפני שנקראו בהם המלאכים דכתיב (תהלים קד, ד) 'עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת'. ועוד דהטל אינו יורד אלא בלילה ולא ביום, אבל רוחות מצויים ביום ובלילה. אי נמי הטל נדחה מפני השמש שפורח בזריחתה, מה שאין כן הרוחות אינם נדחים. אי נמי הרוחות מרגישים בהם בני אדם, מה שאין כן הטל אינו ניכר ואינו נרגש כשיורד כמו הרוחות. אי נמי ישראל אחוזים בתפארת שהוא סוד רוח. אי נמי התורה היא תיקון הרוח ולכך דימה אותם לרוחות לרמוז הטעם שאי אפשר לעולם בלא ישראל מפני שהם עוסקים בתורה שהיא תיקון הרוח.

שִׁמְשָׁא דְּבָתַר מִיטְרָא, כִּתְרֵי מִיטְרֵי. נראה לי בס"ד המטר הוא בקו הגבורה שהוא קו אחד כמו שכתבנו בס"ד לעיל על מאמר 'שֶׁיּוֹרְדִין בִּגְבוּרָה' כי הוא שפע הפרנסה שמשתלשל מן הבינה לגבורה אבל השמש הוא בסוד התפארת שהוא קו האמצעי שכולל שני קוין ימין ושמאל ולכך אמר שִׁמְשָׁא דְּבָתַר מִיטְרָא כִּתְרֵי מִיטְרֵי.

מַעֲלִי תַּלְגָּא לְטוּרֵי, כַּחֲמִשָּׁה מִטְרֵי לְאַרְעָא. נראה לי בס"ד רמזו רבותינו ז"ל לפי דרכם תַּלְגָּא רמז לתורה שבכתב, היא ראויה לטורי תינוקות של בית רבן שהם הבל שאין בו חטא, ואיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י וזה לשונו: קיום העולם הוא התורה, ומה גם לימוד התינוקות הבל שאין בו חטא הוא המעלה המלכות למקום שאין קליפות שולטים ונגלים האבות העליונים במוחותיה וכו' עד כאן לשונו, וידוע דאבות העליונים מכונים בשם 'הרים' וגילויים נעשה על ידי התינוקות, לכך גם הם נקראים בשם טורי על שם פועל שלהם. ובזה פרשתי 'מָאן דְּאִיהוּ זָעִיר אִיהוּ רַב' (זוהר הקדוש חיי שרה קכב: תוספתא) וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ה, כא) 'בֶּן חָמֵשׁ לַמִּקְרָא'. ולזה אמר תַּלְגָּא התורה שבכתב היא ראויה יותר לְטוּרֵי תינוקות של בית רבן הבל שאין בו חטא.
ואמר עוד 'מִיטְרָא רַזְיָא לְאִילָנֵי' רמז מִיטְרָא רַזְיָא הוא לימוד הפלפול והחריפות נאה לְאִילָנֵי, הם תלמידי חכמים הגדולים אשר ידם רב להלחם במלחמתה של תורה 'וּמִיטְרָא נַיְחָא לְפֵירִי' רמז לימוד הסברא בנחת שיהיו הלומדין נוחין זה לזה בהלכה 'לְפֵירִי' כלומר יוצא מלימוד זה פירות, שאלו זוכין לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וכמו שאמרו גבי בית הלל הואיל ונוחין הם בלימודם זכו לכוין אליבא דאמת שהלכה כמותם בכל מקום.
ואמר עוד 'עוּרְפִילָא אֲפִלּוּ לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא מְהַנְּיָא לֵיהּ' רוצה לומר 'עוּרְפִילָא' גשמים דקים, והוא רמז ללמוד הסודות שהם דברים קצרים אך איכותן עצום ורב שעושין תיקון גדול למעלה כמו שאמרו לרשב"י בזוהר (חלק ג' דף קסז.) אי חסידא קדישא כל מלין די כגוון באורייתא מלין זעירין אינון בכל מלה ומלה ואינון מלין זעירין כמה אינון מלין רברבין ועלאין עד דלית לון שיעורא דהא לית בגוון ספקא אלא ברירו דאורייתא על בורייה, עד כאן לשונו. ובזה פירשתי רמז הכתוב (איוב ג, יט) 'קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא' כי דברי תורה שם נראין קטנים בכמותם אך באמת רברבין הם באיכותם! ולכן נרמז לימוד הסוד בְּעוּרְפִילָא וזה הלימוד עושה תיקון גדול אֲפִלּוּ לְפַרְצִידָא, רמז לנצוץ נשמה דְּתוּתֵי קָלָא שנכבש תחת יד שליטת פלוני [סמא״ל = 131] שמספרו קל"א, מְהַנְּיָא לֵיהּ לבררו ולתקנו ולהוציאו משם אף על פי שהוא במדור ראש הקליפות שקשה יציאתו משם.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד, 'תַּלְגָּא לְטוּרֵי' רמז לכונת השלג [333] שהוא ג' פעמים אל"ף [111] דשם אהי"ה, דמועיל לשכחה שבראש, וידוע שהראש של האדם מכונה בשם 'הר' כמו שאמרו בשבת (שבת קנב.) אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן? אמר לו טור תלג! פירש רש"י 'ההר נעשה שלג כלומר ראשו לבן' עיין שם.
ואמר 'מִיטְרָא רַזְיָא' רמז 'חכמה [ה]עליונה' עולה מספר 'מטר' [249] ורזיא רוצה לומר רזין וסודות כלומר חכמה עליונה של רזי תורה זה הלימוד נאה לאילנות הם תלמידי חכמים הגדולים שכבר מילאו כריסם בחכמת הפשט אז נאה להם ללמוד גם ברזין דאורייתא.
ואמר עוד 'מִיטְרָא נַיְחָא לְפֵירִי' על דרך מה שאמר מ"א ז"ל 'מטר' [249] עולה מספר 'דכי רוח' [248] וזהו מִיטְרָא נַיְחָא רמז לענוים שהן נוחין בלימודם, מעלו לְפֵירִי לחדש הלכתא אליבא דהלכתא וכמו שמצינו בבית הלל.
ו'עוּרְפִילָא' [397] עולה מספר יִבְטַח בְּשֵׁם הֳ' [397] על דרך מה שנאמר (ישעיהו נ, י) 'מִי בָכֶם יְרֵא הֳ' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם הֳ' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹקָיו' ומי שיש לו מידת הבטחון בשם ה' יוכל לתקן ולהציל ניצוצי קדושה מן הקליפה, אף על פי שהוא קשה תיקונו ויציאתו. או 'עוּרְפִילָא' גימטריא 'הַשְּׁבִיעִי' [397] רמז ליום שבת קודש שקדושתו מעלה ניצוצות רבות כנודע בסוד קבלת שבת.

לכתוב קרא או הסך. וכן בב"ק דף סה ע"א ודף פה ע"ב ובמנחות דף יז ע"ב:

רש"י ד"ה אלא ר"י כו'.
תמיהני בדברי רש"י אלו דברישא כתב משעת הנחתו ביום השביעי דמשמע דס"ל דמזכירים בשביעי וכמ"ש רש"י לעיל מיום שמברכים באחרונה, דהיינו בשביעי (וזהו דלא כתוס' לעיל דהנחתו היינו סלוקו דלולב דזה מוצאי שביעי ולשיטת רש"י ז"ל קשה לי, דאיך פריך ר"י לר"מ דהוא סי' קללה למה מזכיר, הא גם לדידיה קשה דהא בשביעי ג"כ סי' קללה) וכן מבואר מדברי רש"י עוד בסמוך ממה דפירש היה ר' יהושע וכו' ואלו הכא קתני הראשון אינו מזכיר, ואח"כ בד"ה האמר משעת הנחתו, כתב רש"י דהיינו בשביעי והכא קתני יו"ט האחרון של חג דהיינו בשמיני עכ"ל, מבואר דהך קושיא אינו רק מדקתני הראשון אינו מזכיר בסתם מקצת יו"ט האחרון, והא משעת הנחתו, היינו דמזכיר בשביעי, וזה ברור בכוונת רש"י, ואלו בסוף הדבור הזה כתב רש"י א"ל כר"י מתוקמא לפיכך איך מזכירין אלא ביו"ט האחרון מבואר דמשעת הנחתו היינו מיו"ט האחרון, וכ"כ רש"י לקמן (דף ד סוף ע"א) ואין דעתי הקלושה עומד בכוונת רש"י בזה, והמהרש"א נקט בפשיטות דרש"י ס"ל כתוס' דהנחתו היינו יו"ט האחרון, וצ"ע:

הסך נסך בב' ניסוכי' הכתוב מדבר ק"ל ר' נתן מנלן דניסוך יתירה דרבי קרא הוא דוקא בחג אימא כל ימות השנה נמי דהא הסך נסך גבי תמידי דכל השנה נאמר דל"ל דר"נ ארמיזי דמיא דרוב"ב דכתיבי בחג סמך כמו ר"ע דיליף לב' ניסוכים מונסכיה ודמיא סמך אהא דריב"ב דא"כ מאי פריך ואימא תרווייהו דחמרא וגם שינויא דקרא דלא כתב הסך הסך או נסך נסך ללמד דחד דמיא ל"ל. אלא על כרחך לר"נ ליכא למימר דסמיך אהא כיון דעיקר קרא דהסך נסך לאו גבי חג דרמיזי במיא כתיב כמו ונסכיה דר' שנאמר בחג גבי רמיזי דמיא וא"כ מנלן דניסוך המים בחג דוקא והא ודאי ליכא למימר דלר"נ אה"נ דניסוך המים כל השנה דליתא דלא לישתמיט תנא למיתנא דניסוך המים כל השנה ונימא ר"נ היא וכה"ג אמרי' בפ' הערל (דף ע"ב) דפריך לא לישתמיטתנא למיתנא הערל והטמא ונימא ר"ע היא ובשילהי מס' כריתות פריך לא לישתמיט תנא למיתנא ועגלה בשחיטה כשירה ונימא ר"ע היא:

וי"ל דודאי רבי נתן נמי אקרא דונסכיה דר"ע דכתיב גבי חג סמיך אלא דר"ע דאמר מיא נפקא ליה משום דרמיזי מיא כריב"ב ור"נ לית ליה הא ונפקא ליה דחד מיא מדלא כתיב או הסך הסך או נסך נסך כדמסיק והשתא גלי קרא דונסכיה דהני תרי נסוכים דנ"ל מהסך נסך אינו אלא בחג לחוד דאי כל השנה ונסכיה דגבי חג למה לי וכי ס"ד דחג מיגרע גרע מכל השנה אלא דלא תימא תרווייהו דחמרא כתבה רחמנא הסך נסך ושני בדיבוריה למימרא דחד דמיא:

ואלו טל לא קאמר ליה מ"ט משום דלא מעצר וכו' בירושלמי ריש מכילתין ופ' אין עומדין איכא פלוגתא אם על הטל נשמע לו ע"ש ובאגדתא דבראשית דף קס"ג ע"ב אמרו ולא שמע ה' אל אליהו והיה הטל יורד ע"ש ועמ"ש הרב פרשת דרכים דרוש כ"א באורך ע"ש ועיין מה שכתב הרב עיון יעקב ע"ש ועיין מ"ש בגמרין סוף פ' חלק ומה שכתבתי עלה בימי חרפי בלקוטי בס"ד ודוק:

(ג א) אלא ר' יהושע היא וכו'.—יש לעיין למה לא אמרו דאף ריב"ב סבר דניסוך המים הל"מ, וגם הוא סבר דניסוך כל שבעה, אלא שדרש לה אסמכתא מן הכתוב, כמו שנראה מלשון רמז, וכענין שאמרו לקמן (ט א) ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. ועוד ביבמות כא א: רמז לשניות. וכ"ה דעת הרמב"ם בס' המצות שלו שרש ג', אלא שהרמב"ן בהשגותיו שם כתב, שיש מקומות שאומרים רמז, והם מדרש גמור (ע"ש).

אי סבר לה כר' יהודה. לימא כר''י שיזכיר בשני: ניסוך יתירא בששי כתיב. כלומר ונסכיה דמרבי תרי ניסוכין כתיב בששי להכי אמר בששי מתחיל להזכיר ואהני מ''ם יו''ד מ''ם מים דלא מצינו למימר תרוייהו דיין: או הסך הסך או נסך נסך. מדשני קרא בדיבוריה ש''מ תרתי: אי ר''ע תרי יומי הוו. ותו לא דהא אמר ונסכיה דהיינו בששי מרבה ניסוך המים: וסבר לה כר' יהודה דמתניתין. דאמר בלוג הוה מנסך כל שמנה לא סבר כוותיה במה דאמר כל שמונה מנסך אלא במה דאמר בשמיני מנסך וכיון דבשמיני מנסך משכחת לה לרבי יהודה [ב''ב] דאמר בשני מתחילין לניסוך המים כל שבעה: דמפיק ראשון ומעייל שמיני. משיב בעל הגמרא מי מצי אמר רבי יהודה דבשמיני מנסך: מאי שנא. דקאמר דבראשון אינו מזכיר דכי רמיזי מיא בשני הוא דרמיזי דמונסכיהם מרבה ניסוך המים שמיני נמי מי מצי אמר דמנסך הא שביעי אמר רחמנא דמ''ם יו''ד מ''ם מים כתיב בשביעי דסיום קראי דניסוך המים בשביעי כתיב כמשפטם ולא בשמיני: אלא ר' יהושע היא. דאמר משעת הנחתו [דהיינו בשביעי] מזכיר ואעפ''כ סבר דניסוך המים כל שבעה דגמרא גמיר לה הלכה למשה מסיני דניסוך המים כל שבעה ודאי כר''א אתי שפיר אבל כרבי יהודה בן בתירה וכר''ע לא מיתוקמא אלא להכי לא מוקי לה כר' אליעזר דהא לא מיבעי אי ר' אליעזר סבירא ליה הכי דודאי לרבי אליעזר אתי שפיר והא דקא מוקים כר' יהושע רבותא קמשמע לן אבל כר''י בן בתירה וכר''ע לא מיתוקמא דרבי יהודה יליף מונאמר בשני ונסכיהם כו' אלמא דסבר דניסוך המים לא הוו אלא ו' ימים דאיהו לא מפיק ראשון ומעייל שמיני משום הני פירכא דפריך לעיל לא אתי כרבי יהודה ורבי עקיבא יליף מנסכיה שנאמר בששי אלמא דסבר דניסוך המים לא הוו אלא תרי יומי אבל כרבי יהושע מיתוקמא לפיכך אין מזכירין אלא ביו''ט האחרון דגשמים בחג סימן קללה אבל ניסוך המים הוי כל שבעה דגמרא גמיר לה: עשר נטיעות. המפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה ערב שביעית עד ר''ה אע''ג דשאר שדות אין חורשין לפני שביעית ל' יום זה חורשין דהואיל אם אין חורשין סביבן מפסידין: וניסוך המים. כל שבעה: ר' יהודה אומר משום רבי יהושע העובר לפני התיבה בי''ט האחרון של חג כו'. כעין אמר מר הוא כלומר אמרינן לעיל ר' יהודה אומר: הי רבי יהושע אילימא רבי יהושע דמתני' מיו''ט האחרון הוא מזכיר. דראשון נמי המתפלל תפלת יוצר מזכיר ואילו הכא תני הראשון אינו מזכיר: האמר משעת הנחתו. דהיינו בשביעי והכא קתני יו''ט האחרון של חג דהיינו בשמיני: ותו הא דתניא. במכילתא אחריתי ר' יהודה אומר משום בן בתירה העובר לפני התיבה בי''ט אחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר: (אלא) אמר רב נחמן בר יצחק תהא. תרוייהו הא דבעית הי ר' יהושע והא דבעית הי בן בתירה ר' יהושע בן בתירה היא דהאי דקאמר ר' יהודה לעיל משום ר' יהושע והדר קאמר משום בן בתירה תהא תרוייהו ר' יהושע בן בתירה ולא קשיא זמנין קרו ליה בשמיה דאבוה בן בתירה וזמנין דקרו ליה בשמיה דידיה ר' יהושע: מקמי דליסמכוהו. לא הוה חשוב וקרו ליה בשמיה דאבוה והאי דקרו ליה בשמיה דנפשיה ר' יהושע היינו לבתר דסמכוהו: בטל וברוחות. משיב הרוח ומוריד הטל לא חייבוהו חכמים להזכיר אפילו בימות הגשמים: לפי שאינן נעצרין. שאלמלא הן אין העולם מתקיים והאי דאמרינן בתפלה משיב הרוח ומוריד הגשם לאו משום חיוב אלא חוק גשם הוא מזכיר דטל ורוחות מועילות לארץ לתקנה ולנגבה כדבסמוך זיקא דבתר מיטרא כמיטרא: ואילו טל לא קאמר. ואתנה טל ומטר אלא מטר בלבד:

אי רבי יהודה בן בתירה. דאמר בשני בחג הוא מזכיר שית יומי הוו א''כ לא יהיה הניסוך כי אם ששה ימים: עשר נטיעות. פירש''י נטיעות מפוזרות בבית סאה חורש כל בית סאה בשבילן דכל נטיעה יונקת ודווקא מבית סאה היה צריך להם יכול לחרוש עד ר''ה של שביעית דהוו שפיר אוקומי אילנא שרי אבל יותר מבית סאה אינו חורש אלא כדי צורכן דהואיל ומפוזרות ביותר מבית סאה קיימי שפיר ובפחות מיכן למה קיימי וליעקר קיימי ודוקא נטיעות אמר דחורשין בשבילן עד ראש השנה אבל אילנות אסור דאורייתא כל אלול ומדרבנן. פסח ועצרת תקון בשדה הלבן עד פסח מותר אבל מפסח ולהלן אסור ושדה אילן עד עצרת מותר מכאן ואילך אסור: ערבה. שמקיפין את המזבח וניסוך המים הלכה למשה מסיני כולהו: ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד. לכך נקרא מתושבי גלעד לפי שהרגו ישראל אנשי יבש גלעד על מעשה פילגש בגבעה ולא נשאר ביבש גלעד כי אם מעט אנשים מן המיושבים בעיר כי כל השאר היו עם אספסוף לכך מעיד כי אליהו מן התושבים כך שמעתי מהר''י טרוט''י משם הר''י בה''ר יצחק ממלאון: בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר. משיב הרוח ומוריד הטל כו' לפיכך אין קפידא לומר מוריד הטל אפילו בימות החמה אך שלא יאמר מוריד הגשם והכי הלכתא ואם לא אמר בימות הגשמים כי אם מוריד הגשם ודילג משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין: ואילו טל לא מיעצר. ומ''ה נראה דגבי גדעון (שופטים ו) כשאמר על הארץ יהיה טל ועל הגיזה יהיה חורב כתיב ויעש כן אבל כשאמר על הארץ יהיה חורב ועל הגזה יהיה טל כתיב ויהי כן כלומר דעל הגיזה היה הטל אבל לא כתיב ויעש כן משמע דעל הארץ היה טל דטל לא מיעצר ע''כ בנוסח שלפני ועוד מצאתי כשאמרו על כל הארץ יהיה טל כתיב ויעש אלהים כן וכשאמר טל יהיה על הגיזה לבדה ועל כל הארץ יהיה חרב כתיב ויהי כן ולא הזכיר בזה הש''י וטעמו אשר אומר כי הוא זה כי אין הש''י מזכיר שמו על הרעה כי אם יהיה חורב על כל הארץ היתה רעת יושבי בה וכתיב (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך אבל כשאמר על כל הארץ יהיה טל כתיב ויעש אלהים וכדומה לזה (בראשית א) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה וגבי חשך לא הזכיר השם יתברך וכן בחמשה דברות אחרונות (שמות כ) מלא תרצח ואילך לא הזכיר הש''י הכל הולך אל מקום אחד משל למלך שבנה דירה נאה והניח לצייר מגינו לפני כל חדרי הבית זולתי בית הכסא מקום הטינוף: