תענית ג ע"ב

דף ג - ב

אלא, הטעם הוא משום  דלא מיעצר [שאין הטל נעצר לעולם מלרדת] ^[98], ולכן לא היה צריך הקדוש ברוך הוא להשיבו.

תמהה הגמרא: וכי מאחר דלא מיעצר [אם כך, שהטל אינו נעצר לעולם], אליהו אשתבועי למה ליה [למה נשבע אליהו שלא ירד טל]? ^[99]

ומבארת הגמרא: אמנם הטל לכשעצמו אינו נעצר לעולם. אבל אפשר שירד הטל, ולא יועיל להצמיח דבר. והכי קאמר ליה [וכך אמר לו] אליהו לאחאב: לא רק שהגשם לא ירד, אלא אפילו טל דברכה ^[100] , שאף הוא מצמיח מעט - נמי לא אתי [גם הוא לא יבוא] ^[101].

ומקשה הגמרא: אם כן, שאכן עצר אליהו את טל הברכה, וליהדריה לטל דברכה [שיחזיר עתה את טל הברכה! ומדוע לא אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ואתנה טל ומטר"?!

ומבארת הגמרא: הטעם שלא הזכיר הקדוש ברוך הוא את הטל, משום דלא מינכרא מילתא [שאין הדבר ניכר] שחזר טל ברכה, שהרי כל העת ירד טל, ואי אפשר להכיר איזהו טל של ברכה ואיזה אינו. ואם כן, אם היה אליהו אומר בשמו של הקדוש ברוך הוא "ואתנה טל ומטר", היה אחאב מקנתרו ואומר לו שלא נעצר הטל כלל, ואין צורך להשיבו ^[102].

אם כן, נתבאר לנו שטל אינו נעצר לעולם.

ועתה באה הגמרא לבאר, מנין לנו שהרוחות אינן נעצרות לעולם.

רוחות - מנא לן דלא מיעצרי [מנין לנו שאינן נעצרות]?

אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה'" ^[103].

וצריך להבין, מאי קאמר להו. מה נתכוין הקדוש ברוך הוא לומר ישראל.

אילימא הכי קאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל [אם נאמר שכך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל]: דבדרתינכו בארבע רוחי דעלמא [שפיזרתי אתכם בארבע רוחות העולם],

אי הכי [אם כן], מהו לשון "כארבע רוחות", שמשמע שדימה הקדוש ברוך הוא את ישראל לארבע רוחות? הרי "בארבע רוחות השמים פרשתי וגו'" מיבעי ליה [היה צריך] לומר! דהיינו, שפיזר הקדוש ברוך הוא את ישראל בארבע רוחות השמים!

אלא הכי קאמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאי אפשר לעולם להתקיים בלא רוחות ^[104] , כי הוא לא יתקיים מרוב הבל וחמימות ^[105] , ורק על ידי הרוחות שמצננות את העולם - מתקיים,

כך אי אפשר לעולם להתקיים בלא ישראל. כי אין העולם מתקיים אלא בשביל עם ישראל. כפי שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה - חקות שמים וארץ לא שמתי" ^[106].

אמר רבי חנינא: הלכך [לכן]: בימות החמה, דהיינו, מחודש ניסן עד חג הסוכות, אם אמר אדם בתפילתו "משיב הרוח" אין מחזירין אותו ^[107] , שהרי בכל מקרה אין הרוחות נעצרות, ודבריו אינם מעלים ואינם מורידים.

אבל אם אמר בימות החמה "מוריד הגשם" מחזירין אותו. שהרי אכן יש זמנים שהגשם נעצר, ויש טעם לבקש על ירידת הגשמים. וכיון שביקש שלא כהוגן ^[108], שהרי גשמים בימות החמה סימן קללה הם, לכן מחזירין אותו ^[109].

ואילו בימות הגשמים, אם לא אמר "משיב הרוח" אין מחזירין אותו, שהרי אין זה מעלה ולא מוריד, כי בכל מקרה אין הרוחות נעצרות.

אבל אם לא אמר בימות הגשמים "מוריד הגשם" מחזירין אותו, שהרי שינה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה, להזכיר את הגשמים בימות הגשמים.

ולא עוד, אלא אפילו אמר בתפילתו "מעביר הרוח [שלא ינשב] ומפריח הטל [שלא ירד] ", אין מחזירין אותו, שהרי לעולם אינם נעצרים, ואין בדבריו כלום ^[110].

תנא [שנינו בברייתא]: בעבים [עננים] ^[111] וברוחות, לא חייבו חכמים להזכיר. כלומר, לא חייבו חכמים להזכיר בתפילה את העננים והרוחות.

אמנם, ואם בא מרצונו להזכיר את העבים והרוחות, מזכיר.

מאי טעמא? למה לא חייבו חכמים להזכיר את העבים והרוחות?

משום דלא מיעצרי [שאינם נעצרים] לעולם.

ותמהה הגמרא: ולא מיעצרי [וכי באמת אין העבים והרוחות נעצרים]?

והתני [והרי שנה] רב יוסף בברייתא: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים", היינו מן העבים ומן הרוחות.

ומבאר רב יוסף את דבריו, ובא לשלול אפשרויות אחרות בביאור המקרא:

אתה אומר [כלומר, אנו אומרים] שהכוונה שיעצור ה' את השמים מן העבים ומן הרוחות.

או שמא אינו [אין הכוונה] אלא - שיעצור ה' את השמים מן המטר? אי אפשר לומר כך. כי כשהוא [המקרא] אומר בהמשך "ולא יהיה מטר", הרי שיעצור ה' את המטר אמור כבר.

הא מה אני מקיים [אם כן, במה מתקיים ומתפרש המקרא] "ועצר את השמים" -

על כרחך שהכוונה מן העבים ומן הרוחות.

אם כן, קשיא מה ששנינו שאין חייב להזכיר את הרוחות, משום שאין נעצרות, אהאי [על זה] ששנה רב יוסף: "ועצר את השמים וכו' ומן הרוחות", שמשמע שרוחות אכן נעצרות!

וכן קשיא מה ששנינו שאין חייב להזכיר את העבים, משום שאין נעצרין, אהאי ששנה רב יוסף: "ועצר את השמים מן העבים"!

מתרצת הגמרא: עבים אעבים [מה שהקשינו בענין עבים, שבמקום אחד משמע שנעצרים, ובמקום אחד משמע שאין נעצרים], לא קשיא.

כי הא, מה ששנינו שאין העבים נעצרים, מדובר בחרפי ^[112]. דהיינו, העבים הבכירות והמקדימות, הבאים לפני המטר, שהם אינם נעצרים.

ואילו הא, מה שאמר רב יוסף שנעצרים, היינו באפלי ^[113] , בעבים מאוחרים ^[114], הבאים אחרי המטר ^[115], שהם כן נעצרים ^[116].

והיות ולא כל העבים נעצרים, לא חייבו חכמים להזכיר את העבים כלל ^[117].

וכמו כן, רוחות ארוחות [מה שהקשינו בענין הרוחות, שבמקום אחד משמע שנעצרים ובמקום אחד משמע שאין נעצרים], לא קשיא.

כי הא, מה ששנינו שאין הרוחות נעצרות, היינו ברוח מצויה. הרוח הרגילה שמצויה תמיד. שרוח כזו אכן אינה נעצרת לעולם.

ואילו הא, מה שאמר רב יוסף שהרוחות נעצרות, היינו ברוח חזקה, שאינה מצויה תדיר ^[118].

ומכל מקום, אף שרוח שאינה מצויה נעצרת, לא חייבו חכמים להזכיר את הרוחות, שהרי העולם יכול להתקיים ברוח מצויה בלבד.

ומקשה הגמרא: הרי רוח שאינה מצויה חזיא לבי דרי [ראויה לגורן]! כלומר, הרי צריכים אותה כדי לזרות את התבואה שבגורן, להפריד בין גרעיני החיטה לקש ולמוץ שבה! והיות וכך, שצריכים אותה, למה לא חייבו חכמים להזכירה? ^[119]

ומבארת הגמרא: אמנם רוח שאינה מצויה נצרכת כדי לזרות את הגורן, אבל אין היא הכרחית אף לענין זה, כי אפשר להפריד את הגרעינים מהפסולת בנפוותא [על ידי נפה].

והיות ואין היא מוכרחת לצורך קיום האדם, לא חייבו להזכירה.

תנא [שנינו בברייתא]: העבים והרוחות, שניות למטר הן. כלומר, הם מועילים כל כך, כמעט כמו המטר עצמו. ולשון "שניות" הוא לשון חשיבות ומעלה, כמו "משנה למלך", שהוא השני בחשיבות ובדרגה אחרי המלך.

שואלת הגמרא: היכי דמי? באיזה עבים ורוחות מדובר, שהם מועילים כל כך? אמר עולא ואיתימא רב יהודה [ויש אומרים שרב יהודה אמר את הדברים]: מדובר בעבים ורוחות דבתר מיטרא [הבאים אחר המטר].

ותמהה הגמרא: למימרא, דמעליותא היא! יוצא מדברי עולא, שרוחות הבאות אחר המטר, מעלה וחשיבות יש בהן!

והכתיב [והרי כתוב בפסוק]: "יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר", ואמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] שרב יהודה אמר את המימרא, שהכוונה היא לזיקא דבתר מטרא [רוח הבאה לאחר המטר], שהיא מזיקה, לפי שהגשם היורד ומכה בחוזק בקרקע - מעלה אבק מהעפר, והרוח מנשבת ומדביקה את האבק בתבואה הלחה, ומזיקה לה! ^[120]

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כי הא, מה שאמרנו שהרוח שאחר הגשם מועילה, היינו דאתא ניחא [כשיורד המטר בנחת].

ואילו הא, מה שאמרנו שאותה רוח מזיקה, היינו באופן דאתא רזיא [שהגשם יורד בכח] ^[121].

וממשיכה הגמרא ומבארת:

הא, כשיורד הגשם בכח, דמעלה אבק, ולכן הרוח הבאה לאחר מכן - מזיקה לתבואה.

ואילו הא, כשהגשם יורד בנחת, דלא מעלה אבק. ואז לא זו בלבד שאין הרוח מזיקה, אלא שהיא גם מביאה תועלת ^[122].

ואמר רב יהודה: זיקא דבתר מיטרא, כמיטרא [רוח שאחר המטר מועילה כמטר עצמו].

עיבא דבתר מיטרא, כמיטרא [ענן שאחר המטר מועיל כמטר עצמו].

שימשא דבתר מיטרא, כתרי מטרי [שמש שאחר המטר, כשני ממטרים].

שואלת הגמרא: אם כן, יוצא שכל דבר שבא אחר המטר מועיל הוא כמטר עצמו. ולשם מה מנה רב יהודה את כל הדברים הללו, רוח עננים ושמש, בפירוט? למעוטי מאי ^[123] [מה הוא בא למעט, שאינו מועיל כמטר]? מבארת הגמרא: רב יהודה בא למעוטי למעט שני דברים:

א. גילהי דליליא [ברק ^[124] שבא אחר הגשם. ונקטה הגמרא "גילהי דליליא", ברק הלילה, לפי שהברק בא ונראה בדרך כלל בלילה],

ב. וביום - שמשא דביני קרחי [שמש ^[125] שנראית בין העבים. שנראה במקום אחד אור, ובמקום אחד מעונן. כמו אדם קירח, שבמקום אחד יש לו שערות, ובמקום אחר נראית קרחה ^[126]]. שדברים אלו אינם מועילים אם הם באים לאחר המטר.

אמר רבא: מעלי תלגא לטורי, כחמשה מטרי לארעא [השלג מועיל להרים, כמו התועלת שמביאים חמשה ממטרים לארץ].

והטעם, כי מצד אחד, אין הגשמים מועילים להרים כמו לבקעה, כי הגשמים יורדים למטה, ואין קרקע ההר שותה מהם. ומצד שני, השלג מועיל יותר להרים מאשר לבקעה, כי השלג שבבקעה נמס והולך, מפני החום ששולט שם. מה שאין כן השלג שבהרים, שאינו נמס במהרה, ולכן הוא מועיל יותר ^[127].

אמנם, צריך עדיין להבין. אכן מסתבר שהשלג מועיל מאוד להרים. אבל מנין לנו שהוא מועיל כל כך כמו שמועילים חמשה גשמים לארץ?

ומביא רבא ראיה לכך מהפסוק.

שנאמר: "כי לשלג יאמר הוא ^[128] ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עזו" ^[129]. וכך אנו דורשים את המקרא: כאשר ייאמר לשלג שיהיה בארץ, אזי: "גשם", "מטר", "וגשם", "מטרות", הרי כאן חמשה ממטרים ^[130].

ואמר רבא: תלגא - לטורי [השלג מועיל להרים], כפי שנתבאר לעיל.

מטרא רזיא - לאילני [מטר שיורד בחוזק מועיל לאילנות]. כי האילן צריך השקייה במים מרובים, ומטר חזק מימיו מרובים. אבל לתבואה אינו מועיל, אלא מזיק.

מטרא ניחא - לפירי [מטר שיורד בנחת מועיל לפירות]. לתבואת הארץ.

למימרא דלא מיעצרי. וכן הרוחות לא מיעצרי. דכתיב כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם.

א"ר חנינא בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. אמר מוריד הגשם מחזירין אותו בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו.

לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח ומפריח הטל אין מחזירין אותו לפי שאינן נעצרין.

תנא בעבים וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר. ואם בא להזכיר מזכיר. איני והא תני רב יוסף ועצר את השמים מן העבים ומן הרוחות ושנינן [עבים אעבים ל"ק] חרפי אין נעצרים. אפלי נעצרים משום דמעלי כדבעינן למימר קמן.

רוחות ארוחות נמי [ל"ק] רוח מצויה לא מיעצרא. רוח גדולה שאינה מצויה בכל עת נעצרת. ולמה אין מזכירין. וצריכין אותה לזרות בגרנות. ושנינן אפשר בנפוותא פי' יכולין להבר בלא רוח לכבור בכברה ולהסיר התבן מן הבר.

תנא עבים ורוחות שניות למטר. פי' מיטרא ובתריה זיקא בניחותא או עיבא מעלי כאילו מטרא תניינא. שמשא בתר מטרא כתרי מטרי והני מילי שימשי בגלויא אבל גלוהי דליליא ושמשי דביני קרחי לא השלג מועיל לארץ מה' מטרות שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ.

וגשם א' מטר ב' וגשם ג' מטרות ב' הרי כאן חמשה. השלג מועיל להרים. המטר הגדול לאילנות מטר בניחותא לפירות:

ה"ק ליה אפי' טל שיורד לברכה לא ליהוי:

וליהדריה נמי לטל דברכה כלומר אמאי לא אמר ליה ואתנה מטר וטל על פני האדמה:

משום דלא מינכרא. דכיון דבכל יומא הוי נחית טל שאינו של ברכה כי א"ל האידנא נחית טל דברכה לא מינכר בין טל דעד השתא [ר"ל דעד השתא נמי] הוי נחית טל:

דמכניפנא לכו והכי משמע כי מארבע רוחות אשר פרשתי אתכם אקבץ אתכם כשם שאי אפשר לעולם בלא רוח שבכל יום משיב הרוח:

אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו. אע"ג דלא זמניה הוא:

אמר מעביר הרוח אין בכך כלום ואפ"ה לא מיעצר:

בעבים וברוחות משיב הרוח ומביא עבים:

למימרא דלא מיעצרי שתדיר באין עבים ומנשב הרוח ואין בהם לא קללה ולא ברכה. בעבים וברוחות הכתוב מדבר. אלמא דאית בהו ברכה וקללה ואמאי אמרת לא חייבו חכמים להזכיר:

קשיא עבים אעבים כו' חרפי שלפני המטר אין בהן משום ברכה. אפלי שלאחר המטר יש בהן משום ברכה. רוח מצויה. ברכה. שאינה מצויה אינה ברכה:

מיבעי לבי דרי. וכיון שצריכין הן אלמא דמיעצרי דיש בהן משום ברכה:

אפשר בנפוותא. וכיון שאין צריכין אין בהן משום ברכה ולא מיעצרי:

שניות למטר כלומר טובים הם כמטר כמו שני למלך:

דאתיא ניחא הוה שני למטר כמטר:

דאתיא רזיא כתיב ביה יתן ה' מטר ארצך אבק וגו':

גלוהי דליליא ברק:

שמשא דביני קרחי שזורח כאן ואין זורח כאן:

מעלי חד תלגא לטורי להכי אמר לטורי שתדיר השלג בהרים:

גשם מטר וגשם מטרות הרי ה':

אמר רבא תלגא לטורי מעלי עורפילא. מיטרא דקה. פרצידא גרגר:

א״ר חנינא בימות החמה אם אמר משיב הרוח מחזירין אותו. פירש כלה האי מימרא גרידא בתר מנהגא שנהגו להזכיר רוחות בימות הגשמים ועל בימות החמה והיינו סבורין שזה הדבר בחיוב ולפי׳‎ בא רבי חנינא לומר שאין זה בחיוב ואם שנה לא עכב. ולפי׳‎ הוא תולה האמירה בזמן שאינו נהוג שאמרי משיב הרוח בימות החמה ותולה מה שלא אמר בימות הגשמים וה״ה שהיה לו לומר בהפך שאם אמר כן בימות הגשמים או שלא אמר כן בימות החמה אין מחזירי׳‎ אותו שאין זמן קבוע להם בשום מקום אלא ודאי שדברי רבי חנינא קבועי׳‎ על המנהג ולפיכך אמר כי בימו׳‎ החמ׳‎ שאין אנו רגילין בהזכר׳‎ הרוח אם הזכירו אינו טעו׳‎ כן אם לא הזכירו בימו׳‎ הגשמי׳‎ כמו שנהגו אין בכך כלום טעם הדבר מפני מה שאמר למעלה שלא חייבו חכמי׳‎ להזכירם אם בא להזכיר׳‎ מזכיר ועל הדרך שפירשנו למעלה ולא קבעו זמן ידוע אלא לגשמים ולפי׳‎ אם עבר בהם על המנהג שאמר בימו׳‎ החמה מוריד הגשם מחזירין אותו וכן אם לא אמר כן בימות הגשמי׳‎ ובודאי לא חלקו חכמי׳‎ בדיניה׳‎ בענין זה ואפי׳‎ לבני נינוה דצריכי למטרא בתקופ׳‎ תמוז אם אמר בימות החמה מוריד הגשם מחזירין אותו ואם בשאלה אמרו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואמרו בירושלמי וש״ץ אמרו בשבע שהוא מוסיף כרבנן בתר רוב הנוהג בעולם אזול אף בשאלה וכ״ש בהזכרה שהיא כללית על כל העולם ומה שאמר בלוי דגזר תעניתא אמר מוריד הגשם אתא מטרא בימות הגשמי׳‎ היה ושלא כדעת רבים וזה שאמרו שאם לא אמר מוריד הגשם בימות הגשמים מחזירין אותו אוקמוה בירושלמי שלא הזכיר לא טל ולא מטר.

אבל אם אמר מוריד הטל אין מחזירין אותו. אבל בש״ס שלנו לא אמרו כן אלא נראין להם דברי׳‎ כפשוטן דכל שלא הזכיר גשם מחזירי׳‎ אותו ולא חששו להזכר׳‎ הטל ולא תלו החזר׳‎ אלא בהזכר׳‎ הגשם וכן בדין שהרי בהזכרת הגש׳‎ הוא בחיוב ובהזכרת הטל אין שם שום חיוב ולא שום קפידא ואפילו אומר מפריח הטל. והיאך יתרום וישלול מן הפטור על החיוב ויצא בו ידי חובתו תדע שכל טעות הנמצא בעניין זה אינו מצוי אלא להלך כדרך לשונו לומר מה שהיה נוהג קודם לכן ולמנקט דיישיה ובשלא אמר מוריד הגשם בימות הגשמי׳‎ אינו שלא הזכיר לא טל ולא מטר אלא שהלך לשונו כמה שהיה רגיל בימות החמה והזכיר טל ולא הזכיר גשם ועל זה מחזירי׳‎ אותו. מכיון שלא הזכיר גשם. וכן נראה ממה שהקשו בירוש׳‎ על מה שאמרו היה עומד בגשם והזכיר טל אין מחזירין אותו והתני׳‎ אם לא אמר גבורת גשמים בתחיית המתי׳‎ מחזירי׳‎ אותו ומאי קושי׳‎ דדילמא ר׳‎ זעירא ה״ק שאע״פ שהזכיר טל בימו׳‎ הגשמי׳‎ שלא נהגו בו אין מחזירין ולעולם כשהזכיר גשם שאמר מוריד הגש׳‎ והטל אלא על כרחין משום דהא לא שכיחא דליטעי בהכי שלא נהגו בו מעולם ולא היתה טעותו אלא על הדרך הרגיל שהיה עומד בגשם והזכיר טל ולא הזכיר גשם ברגילותו בימות החמה והיינו דקשיא לאידך ופירשוה לדזעירי בשלא הזכיר לא טל ולא מטר דלזעירי בשם רבי חנינא אלא דברי רבי חנינא גופיה דאידך מימרא דש״ס וסבירא לן דליתה לדזעירי בשם רבי חנינא דלרבי חנינא כל שלא הזכיר גשם בימות הגשמי׳‎ מחזירין אותו בין שיזכיר טל או שלא יזכיר ואנן אש״ס דידן סמכי׳‎ והסכמנו בזה על דעת הראב״ד ז״ל שכת׳‎ כן ולפי שיטה זו יצא לנו תירוץ לדבר שהקשו רבים למה לא דבר רבי חנינא בענין הטל שאין בו חזרה כמו שדבר בענין הרוחות וסמך על סוף דבריו שאפי׳‎ אמר מפריח הטל אין מחזירי׳‎ אותו ולפי שיטתנו כבר רמז אותו אף בענין הטל כי כשלא אמר בימות הגשמי׳‎ מוריד הגשם שמחזירין אותו היינו לפי אף כשאמר מוריד הטל כמנהגו בימו׳‎ החמה ואעפ״כ אין החזר׳‎ אלא מפני שלא הזכיר הגשם ולא מפני הזכרת הטל וכן בימות החמ׳‎ שאמר מוריד הגשם מחוירין אותו מפני שאמר מוריד הגשם ולא מפני שלא אמר מוריד הטל ובזה הור׳‎ לנו רבי חנינא שאם הזכיר טל בימות הגשמים או שלא הזכירו בימות החמה אין בכך כלו׳‎ והשתא אתי שפיר מאי דקאמר בתר הכי ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח ומפריח הטל דאי לאו הכי טל מאן דכר שמיה אלא ודאי כדאמרן כנ״ל:

ורבי׳‎ אלפסי ז״ל הבי׳‎ בהלכותיו הירוש׳‎ וסומך עליו וכן הרמב״ם ז״ל והאמת מורה דרכו. ושמעתי מא׳‎ מרבותי י״א דכל היכי דאיירי׳‎ בדין חזרה היינו בשסיים אותה ברכה אבל קוד׳‎ שחתם בה אינו בדין חזרה ובכל מקום יש לנו לתקנה ולאמר׳‎ כראוי ואף במקו׳‎ שאמרו אין מחזירין אותו ואין זו חזרה מ״מ כל שסיים אותה ברכה אע״פ שלא התחיל באחרת הסמוכה לו ישנו בדין חזרה וכן כתבו בתוספו׳‎ ואע״פ שיש חולקין בדבר ובשם הרב החסיד ז״ל שאפילו אמר ברוך אתה י״י מסיים כקורא בתורה למדני חקיך כדין כל שרצ׳‎ לברך ונפלו פירות מפיו וכיוצא בו ונמצא שלא סיים ברכתו וחוזר לאומרה כראוי אף במקום שלא אמרו להחזיר שאין זו חזרה ואין כן דעת גדולי הצרפתים ז״ל אלא כל שהתחיל בחתמה חותם והולך לדרכן במקום שאין מחזירי׳‎ אותו אבל במקום שמחזירין אותו עושה כן וחוזר לדינו והא קי״ל דכל שטעה מג׳‎ ראשונות חוזר לראש והיינו לברכה ראשונה וא״צ לחזור ולומ׳‎ י״י שפתי תפתח ומי שנסתפק ולא ידע אם אמר מוריד הגשם או מוריד הטל אמרו בירושל׳‎ שכל ל׳‎ יום חוזר דודאי דיישיה כמעיקרא נקט כיון שלא כיון ומכאן ואילך אינו חוזר ובלשון הזה אמרו שם נתפלל ואינו יודע מה הזכיר א״ר יוחנן כל ל׳‎ חזקה מה שהוא למוד הזכי׳‎ מכאן ואילך מה שצריך הזכיר ע״כ ומ״מ לדברי הירושל׳‎ שכתוב למעלה אינו צריך לחזור בימות הגשמי׳‎ שאפילו אמר מוריד הטל כמנהגו אין מחזירין אותו אלא א״כ הוא באמצע הברכה ירוש׳‎ רבי זעירא בשם רבי חנינא וכו׳‎ עד בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר פי׳‎ קס״ד דהא דקאמר שאם עמד בטל והזכיר של גשם מחזירי׳‎ אותו שזהו לפי שלא הזכיר טל אלא שהזכיר גשם כמנהגו בימות הגשמים ועל זה הקשו שהרי אין חיוב בהזכרת הטל וברוחו׳‎ לא חייבו חכמים להזכיר ופריך לא דמי ההוא דמצלו ומקל לההוא דמצלו ולא מקל כלומר שאין החזרה מפני שלא הזכיר טל אלא מפני שהזכיר גשם שהוא סימן קללה בימות החמה אבל כשלא הזכי׳‎ לא טל ולא מטר אין מחזירין אותו שאין בדבריו קללה:

גרסי׳‎ בפרק תפלת השחר א״ר תנחו׳‎ א״ר אסי כו׳. לא קשיא הא דאידכר מקמי שומע תפלה הא דאידכר וכו׳‎ וכתב רבינו ז״ל אי דאידכר מקמי שומע תפלה חוזר לראש ונראה מדבריו שאין די לו שיחזור לשומע תפלה דההוא לא מקרי ראש שהרי אינה לא ראש לברכות ולא ראש לשאלה וברכת השנים הוא הראש וטעם דבריו שכל שנתנו מקוים לתשלומין וטעה בו חוזר למקומו הראשון: וכמו שאמרו בשלא אמר הבדלה בחונן שאין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס ואם טעה בזה ובזה חוזר לראש וסימני׳‎ אם בא לנפו׳‎ מנפ׳‎ את כלו וכן דעת הראב״ד והרמב״ם ז״ל אבל רבי׳‎ ז״ל כתב שחוזר בכאן לשומע תפלה וכדבריו הוא בירוש׳‎ בפי'. אבל הירוש׳‎ ההוא אינו מסכים בסופו עם הש״ס שלנו שאמרו שם שאם לא הזכיר גבור׳‎ גשמים בתחיית המתים ונזכר קודם שומע תפלה אינו חוזר אלא אומרו בשומע תפלה. ובגמרא דילן לא משמע הכי כדכתב רבינו אלפסי ז״ל דהא מימרא דרבי אסי לענין שאלה שאין מחזירין אותו אוקימנא דאדכר מקמי שומע תפלה ואפילו הכי קאמר בריש׳‎ דגבור׳‎ גשמים מחזירין אותו ולפי׳‎ הוצרך רבינו ז״ל לומר האי ושמעי׳‎ להוציא מדברי הירוש׳‎ ההוא ובודאי שהדבר עצמו תמה מה ענין להיות תשלומי׳‎ להזכרה בשומע תפלה שהוא תפלה ושאלה. ובתוספות סמכו על הירוש׳‎ הזה ואינו אלא כדברי רבי׳‎ ז״ל. ואפשר דכי היכי דפליג הירוש׳‎ בזה פליג נמי באידך דשאלה לומר שחוזר לשומע תפלה דסתם מחזירי׳‎ אותו דאיתיאו בש״ס דילן ודאי לברכת השני׳‎ משמע ובאידך דרבי אסי דקאמר אין מחזירין אותו דהיינו לברכת השנים מפני שאומרה בשומע תפלה דאדכרו בברייתא ולא לשומע תפלה דלא אדכר בברייתא כלל. ונר׳‎ שדעת הירוש׳‎ שלא הפריזו חכמים כ״כ בחיוב הזכרת גשם ושאלתו ובכל דהו סגי להו ולפי׳‎ אמרו שם שאם הזכי׳‎ טל במקום גשם אין מחזירין אותו ושיש להזכר׳‎ תשלומין בשאלה בשומע תפלה ואע״פ שאינם מענין אחד ואם עבר שומע תפלה דיו שיחזור לשומע תפלה. ואין זו שיטת ש״ס שלנו ונר׳‎ שאף לדברי הירוש׳‎ אין תשלומין להזכרה אלא בשומע תפלה שאין בו מקום קבוע לשאלה ומינכרא מילתא אבל בברכת השנים לא מינכרא מילתא ואע״פ ששאל בברכת השני׳‎ משלי׳‎ ההזכרה בשומע תפלה ולא דמי להבדלה בחונן הדעת שיש לה תשלומין על הכוס שמבדיל כדרכו דהתם מפני שהם ענין אחד שגם הבדלה על הכוס עיקר אלא שכשקבעו קבעוה בתפלה אבל הכא דהזכרה ושאלה ותפל׳‎ תרי עניני נינהו לעשות לו תשלומי׳‎ אינו אלא אחר שאלה בברכ׳‎ השנים דהיינו בשומע תפלה או דאפשר דיש לו תשלומין בברכת השנים בלחוד כעין הבדלה ולא אמרו שאמרו בשומע תפלה אלא כשלא שאל בברכת השני׳‎ והלשון הראשון נראה יותר. מיהו כשם שאין לו תשלומין בשומע תפלה לש״ס דילן כך אין לו תשלומין בברכת השנים דאי לא מאי שנא דתלי רבי אסי שיש חזרה בהזכרה ואין חזרה בשאלה כדאידכר מקמי שומע תפלה אף בהזכר׳‎ נמי הוה מצי למימר שאין מחזירין אותו בדאידכר מקמי ברכת השנים והא הויא רבותא טפי אלא ודאי דלגבורת גשמים אין לו תשלומי׳‎ בברכת השנים דתרי עניני נינהו ואפילו למ״ד דהזכרה ושאלה חדא מילתא היא לא אמרו כן אלא לענין שתהא התחלתן ביחד דמשעה שהתחיל שיתחיל לשאל ומה שכתב רבי׳‎ ז״ל דאי טעה ולא אמר גבורת גשמי׳‎ בתחיית המתים חוזר לראש אע״פ דאידכר מקמי שומע תפלה לאו למימר׳‎ דאי מדכר מקמי ברכת השנים אלא הכי נקט משום דירוש׳‎ תלי לה בשומע תפלה ואתא לאפוקי מההיא סברא ואפשר דמודו בירוש׳‎ שאין תשלומין בברכת השנים כדכתב לעיל ועוד דאיהו ז״ל נקט מאי דשמעי׳‎ להדיא מדרבי תנחום א״ר אסי דקתני מחזירי׳‎ אותו ואוקימנא למימר בדאידכר מקמי שומע וזה נ״ל נכון וברור וכן דעת מורי נר״ו:

והא דאמרינן דהיכא דאדכר לבתר שומע שחוזר היינו היכא דליתיה בצבור לא הוה צריך לאהדורי הואיל ושומע מש״ץ כדקתני הואיל ואומרה בשומע תפלה ומזה הטעם לא הביא רבינו אלפסי ז״ל אותו תירוץ שאינו נאות לדברי רבי אסי אבל עיקר הדין אמת הוא ואע״ג דקיימא לן דבשאר ימות השנה אין ש״צ מוציא אלא לשאינו בקי והוא שישנו שם התם בשלא התפלל אבל הכא בהתפלל וטעה עשאוהו כשאינו בקי וש״צ מוציאו והוא שיהא מתחלה ועד סוף וכן כתבו הגאונים ז״ל וכ״ש ש״צ שטעה בשום מקום כשמתפלל בלחש אין לו לחזור מפני טורח צבור אלא יוצא בתפלה שסודר בקול רם חוזר כדין היחיד חוץ ממי שטעה ביוצר של ר״ח ביעלה ויבא שאם סיים תפלתו אינו חוזר שהרי תפלת המוספי׳‎ לפניו כדאיתא בפר׳‎ תפלת השחר וכן כתב הרמב״ם ז״ל והירוש׳‎ שהזכרנו למעלה זהו לשונו רבי זעירא בשם רב הונא לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה. ודכותה אם לא הזכיר גבורת הגשמים בתחיית המתים אומר׳‎ בשומע תפלה. ומה שאל׳‎ שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהוא מרווח לא כ״ש. והתני׳‎ אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירי׳‎ אותן א״ר אבא מארי בשם רבי יוסי בשלא אמרו בשומע להיכן הוא חוזר א״ר שמעון בשם ר׳‎ יוחנן בר״ח אם עקר את רגליו חוזר לכתחילה ואם לאו חוזר לעבודה אף הכא אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה ע״כ בירוש'. וכיון דנקט תשלומי עשרה בשומע תפלה להדיא ולא אדכר ברכת השנים כלל משמע לכאורה מאי דכתב לעיל ומה שאלה שהיא מדוחק לומר שהוא דבר הצריך ודאי לקבוע לו מקום ושמא דעת רבי׳‎ אלפסי ז״ל כדעת הירוש׳‎ בחזרה לשומע תפלה וכדברי רבי׳‎ האי ז״ל ומה שכתב שחוזר לראש היינו בשלא נזכר עד שעקר רגליו וחוזר לראש כל התפלה. מ״מ א״כ הוה דעתו היה לו לפ׳‎ יותר.

אע"פ שהזכרת גשמים חובה מ"מ הזכרת הטל בימות החמה ר"ל מוריד הטל והזכרת הרוח בימות הגשמים ר"ל משיב הרוח אין בהם חובה כל כך מפני שהטל והרוח המצויה אינן נעצרים ואע"פ שרוח שאינה מצויה צריכה לזרות את הגרנות אפשר בכלים הראויים לכך אבל רוח מצויה וטל אינן נעצרים ומכיון שאינן נעצרים אם לא אמר אין מחזירין אותו וכן אם הזכירם בזמן שאין ראוי להזכיר כגון שהזכיר טל בימות הגשמים ורוח בימות החמה אין מחזירים אותו שהרי אינו נעצר לא בימות החמה ולא בימות הגשמים וכל שאינו נעצר אם יזכור בזמן שאינו ראוי להזכיר או יניח שלא להזכירו בזמן הראוי אין מחזירים אותו ולא עוד אלא שאפילו אמר הפך הדברים והוא שיאמר מעביר הרוח ומפריח הטל כלומר עוצרם שלא יבאו אעפ"כ אין מחזירים אותו אבל הגשם שהוא נעצר אם שכחו בזמן הראוי להזכירו ר"ל בימות הגשמים או שהזכירו בזמן שאינו ראוי להזכירו ר"ל בימות החמה מחזירים אותו:

רוב המפרשים כתבו שאם לא הזכיר גשם בימות הגשמים אם הזכיר טל אין מחזירים אותו שהזכרת טל בדיעבד פוטרת של גשם ובתלמוד המערב שבפרק אין עומדין אמרוה כן ולשונם בזה היה עומד בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו בטל והזכיר של גשם מחזירים אותו והקשו שם והתניא לא חייבו חכמים להזכיר לא דמי האי דמצלי ומיקל להאי דמצלי ולא מיקל ונראה שהקושיא חוזרת לסוף השמועה ר"ל בטל והזכיר של גשם והיה סבור שמצד שלא הזכיר טל הוא והשיבו שאם לא אמר לא טל ולא גשם אין מחזירים אבל טעם החזרה מפני שכשהוא עומד בטל והזכיר של גשם הרי הזכיר לשון קללה מה שאין כן בגשם והזכיר של טל וי"א לדעת זה שאם הזכיר את שתיהן חוזר ומה שפרשנו בשמועה זו שבתלמוד המערב היא היא שטתנו וכן דעת גדולי הפוסקים ולשון מיקל הוא לשון קללה בתלמוד המערב כמו שאמרו בג' של קדושין ר' זעירא מיקל לאהן דחמי חבריה זבין זביניה ומעלי ליה עלאי וכן בשני של מועד קטן ר' אמי מיקל להון ר"ל לפורשי חכה ומכמורות מפני שהם ממעטים בשמחת הרגל ובמסכת בכורים ירושלמי פרק ג' ר' מונא מיקל להלין דמתמנין בכסף וקרי עלוי אלהי כסף ואלהי זהב ובפרק בני העיר ר' יוחנן מקל לנשייא דשטחן לבושיהון באוירא דבי מדרשא וכן בכמה מקומות ומ"מ מגדולי תלמידיהם חולקים עליהם בכך ומפרשים שמועה שבתלמוד המערב בדרך אחרת והוא שהם מפרשים מיקל מלשון קולא וסוברים שהקושיא חוזרת על ראש השמועה ר"ל בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו ושאל בה מאחר שהטל לא חייבו בו להזכיר הרי הזכרתו כמי שאינה והאיך אין מחזירין אותו והרי הוא כמי שלא הזכיר לא טל ולא מטר ותירץ לא דמו למאן דמצלי ולא מיקל כלומר שאינו מזכיר כלל אף דבר קל למאן דמצלי ומיקל ר"ל שמזכיר מיהא דבר הקל ואע"פ שלענין פסק כך הוא לענין פירש מיהא אין דבריהם נראין וכ"ש שלדבריהם עומד בטל ולא הזכיר לא טל ולא גשם מחזירין אותו ולא יראה כן:

יש מי שמפריז על מדותיו לומר שאף שאלה בברכת השנים אם לא הזכיר בה מטר טל פוטרתו ואף בזו נסעדים בה מתלמוד המערב שהקשו על מה שאמר בגשם והזכיר של טל אין מחזירין והתניא אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות בתחיית המתים מחזירים אותו ותירץ ההיא דלא אדכר לא טל ולא מטר והם סוברים שהתשובה חוזרת אף על השאלה וא"כ השאלה נפקעת בהזכרת טל וכן שבימות החמה אם לא הזכיר טל אין מחזירין אותו כל שיאמר ותן ברכה בלבד מ"מ יראה שאין התירוץ חוזר אלא על גבורות גשמים שאין שאלה דומה להזכרה שהזכרה מתוך שאינה אלא רצוי הקלו בה אבל שאלה שהוא עקר תפלה הן שלא הזכיר גשם ביום הגשמים הן שלא הזכיר טל בימות החמה מחזירים אותו ואע"פ שהטל אינו נעצר שהרי מ"מ על טל של ברכה הוא מתפלל וטל של ברכה נעצר:

במסכת ברכות כ"ט א' התבאר שמי שטעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירים אותו וביארנו שם שחוזר לראש התפלה אבל טעה בשאלה של ברכת השנים אין מחזירין אותו אף לראש הברכה מפני שאפשר לו לכללה בשומע תפלה ואם לא נזכר אלא אחר שומע תפלה אם לא עקר את רגליו חוזר לברכת השנים וי"א לשומע תפלה ואם עקר את רגליו חוזר לראש ובתלמוד המערב נראה שאף בגבורות גשמים אם לא הזכירה במקומה אומרה בשומע תפלה ושאל שם אם לא אמרה בשומע תפלה להיכן הוא חוזר והשיב שאם עקר את רגליו חוזר לראש ואם לא עקר חוזר לשומע תפלה נמצא חולק עם פסק שלנו בשתים ומ"מ בשאלתות כתבוה כדברינו וכבר כתבנוה בברכות פרק שחר:

הזכרת הרוח ר"ל משיב הרוח שאנו מזקיקים בהזכרתו הוא מפני שהוא צריך לנגב את הארץ אבל קשירת עבים אין מזכירים אותם כלל ואע"פ שהם סימן גדול לגשמים שאינן נעצרות בזמן המטר ואע"פ שכתוב ועצר את השמים ודרשו בו בעבים הא בחרפי הא באפלי ר"ל שאותם שלפני המטר אין נעצרות אבל אותם שאחר המטר נעצרות ואעפ"כ אין מזקיקים בזכירתם אע"פ שיש בהם תועלת להעמיד הלחות עד שיכנסו הגשמים בעומק זהו פי' גדולי הרבנים ומ"מ גדולי המפרשים פי' שאין נעצרים ר"ל שאין בעצירתם שום היזק ומה שדרשו ועצר בעבים הא בחרפי הא באפלי לאותם שנזרעו תחלה אין בעצירתם שום היזק ודי להם בגשמים אבל לאותם שזרעו אחר הגשמים אף הם צריכות להם להעמיד לחות הארץ ואעפ"כ אין צרכן גדול שנחייב בכך בהזכרתם:

מי שנסתפק לו אם הזכיר גשם אם לאו פי' בתלמוד המערב שאם הוא תוך ל' חזקה מה למוד הזכיר וחוזר מל' יום ואילך חזקה מה צריך הזכיר:

גמרא דבדרתינכו בד' כו' אי הכי כארבע לארבע מבעיא ליה כו' מוריד הגשם מחזירין כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה כשם שא"א כו' שלא יתקיים מרוב כו' ובד"ה מאי היא כו' ורוחות קאמר דשניות למטר עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה בימות החמה כו' ומיקל לההוא דלא מצלי ולא כו' למאן דלא מצלי ולא מיקל פי' כו' אם לא אמר ותן טל ומטר עכ"ל כצ"ל פירשו לענין שאלה מצלי ולא מצלי משמע דהטל הוא דבר שמתפללים עליו דהיינו בשאלה בימות הגשמים אבל בהזכרה לא מזכירין טל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים למנהג אשכנז ודו"ק:

ע"ב אליהו אישתבועי למה לי כו'. בחידושי ע"י כתב קשיא לן אדרבה טפי הו"ל לאקשויי היכא אשתבע לבטלה דהא לא אפשר דמיעצר ואיכא כו' ע"ש ב' תירוצים בזה ואענה חלקי גם אני דלפי מאי דס"ד השתא הגם אם טל אינו נעצר מכ"מ באותן שני אליהו היה נעצר מכח שבועתו דאליהו וע"ד ותגזר אומר ויקם לך מה שהצדיקים גוזרין הקב"ה מקיים גם בכה"ג שהוא כנגד הטבע ולעיל דקאמר ואלו טל לא קאמר ליה דלא מיעצר הקב"ה כיון דודאי אליהו אתשיל אשבועתיה ואח"כ אמר הקב"ה ואתנה מטר לא הוצרך הקב"ה לומר ואתנה טל וגו' כיון דהטל לא מיעצר ממילא ירד הטל מיד דאתשל אשבועתיה והשתא שפיר הוה מתקיים שבועת אליהו בין במטר בין בטל ולא תקשי ליה אלא כיון דלא מיעצר הטל אשתבועי על הטל למה ליה דלא הוה ליה לאשתבועי אלא אמטר דהוי סגי ליה בהכי ולא הוה ליה לאשתבועי אטל לשנות גזירת שמים דטל לא מיעצר ומשני דקושטא הוא דאטל דלא מיעצר לא משתבע לשנות גזירת שמים אלא אטל שלא יהיה לברכה הוה משתבע ובזה מתיישב במה שפרש"י גבי דלא מינכר מילתא כו' דאי הוה אומר ואתנה טל ומטר היה אחאב מקנטרו ואומר לו שלא נעצר עכ"ל שיש לדקדק בתחלה דקא"ל אליהו לאחאב חי ה' וגו' אם יהיה השנים האלה טל ומטר וגו' אמאי לא היה חושש אליהו שאחאב יקנטר לאמר לו שלא נעצר אבל לשיטתנו ניחא דמעיקרא כשא"ל לאחאב כן הבין אחאב אע"ג דלא נעצר טל נשבע אליהו שיהיה נעצר באותן שנים כמ"ש לעיל אבל אח"כ כשלא היה נעצר הטל ולא היה משתבע אליהו אלא אפי' טל דברכה לא אתי לא יודה בזה אחאב ויקנטר עליו ולכך לא הזכיר טל לסוף ודו"ק:

אי הכי בארבע מבעי ליה אלא ה"ק כשם שא"א כו'. מפורש בפ"ק דע"ז:

גמרא רוח שא"מ חזיא לבי דרי. ופרש"י ונחייב להזכיר. וקשה דהא טל דברכה וודאי נצרך ואפ"ה לא חייבו חכמים להזכירו ואף דמיעצר וע"כ צ"ל כמש"כ הר"ן דאין החיוב אלא במה שנעצר לגמרי וכמש"כ רש"י בעבים וא"כ רוחות נמי. ויש לחלק קצת. אבל העיקר נ"ל דאה"נ דהוי מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא משני ונ"מ למש"כ הר"ן דנהיגין ברוח בהזכרה ובטל בשאלה מפני שהטל מתבקש יותר כו' ע"ש:

שם ל"ק הא דאתא ניחא הא דאתא רזיא. לכאורה משמע דקאי אזיקא. אבל מפרש"י ותוס' מוכח דקאי אמיטרא. ואולי מפני דלישני ניחא ורזיא מצינו לקמן במיטרא:

שם שימשא דבתר מיטרא כו' למעוטי כו' ושמשא דביני קרחי. נ"ל דשימשא הראשון דביו"ד פירושו שמש. והב' דח"י הוא מלשון שמשותיך (ישעיה נד) דפי' חלונות ועמש"כ ביומא (כח ב):

רש"י ד"ה אלא דמכניפנא. ואריכת לשון בעלמא הוא כו'. לעד"נ ליישבו ע"פ מש"כ בס"ד בק"א להט"א במגילה על הא דאיתא שם (ו) למה נקרא שמה רקת כו' מלאים מצות כרמון ע"ש. (ונ"ל דזהו ג"כ כוונת הש"ס בברכות (ד ב) מפני מה ל"נ נו"ן באשרי מפני כו' דכתיב נפלה כו' ארנב"י אפ"ה חזר דוד וסמכן ברוה"ק שנאמר סומך ה' לכל הנופלים ר"ל שרמז בזה על הנו"ן דהכוונה בו על הנפילה (אלא שלא רצה לאמרה בפירוש) מדאמר סומך כו'. מכלל דאיכא נופלים ונכון בע"ה). אולם גי' הע"י דגרס לתרוייהו ע"ש אינו מיושב בזה:

תד"ה בימה"ח. וכן זכרנו כו' מספק מחזירין. עי' ברכות (יב ב) בתד"ה והלכתא ובס"פ תה"ש ד"ה ומסתברא:

בא"ד דה"ק בירושלמי ומה שאלה כו' אומר בש"ת הזכרה כו' לא כ"ש כו'. ושם (כט ב) כתבו דש"ס דילן פליג ע"ז:

בא"ד ואפי' נזכר קודם ש"ת אינו אומר כו'. כצ"ל:

תד"ה הא בחרפי. פי' הא דאמר נעצרים כו'. מה שהקשה בגבו"א דלפ"ז אין דברי התרצן הולכין על סדר אחד. כיוצא בזה מצינו בשבת (ס"ד יב) לגי' ר"ת שהביאו התוס' שם בד"ה שמש. ועמ"ש בברכות (נא) בזה בס"ד. אך בל"ז פירושם אינו מתיישב על לבי:

גמ׳ ושמשא דביני קרחי. נ"ב ע"פ התוס׳. אבל יומא דעיבא כוליה שמשא (יומא כח:) ומ״מ כשמשא ממש לא הוי:

תוס׳ ד"ה בימות כו' וכן זכרנו כו' מחזירין. נ"ב הא דלא כהלכתא. לא קי״ל כוותיה (ועי׳ בהגר״א א״ח סי' תקפ״ב ס״ק י״ג):

כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כתבתי מאחר דגם הטל לא מעצר ואי אפשר לעולם בלעדו, למה לא דימה אותם לטל? ועוד קשה דבאמת מצינו במיכה (מיכה ה, ו) שדימה אותם לטל דכתיב וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת הֳ', ולמה הוצרך לדמותם עוד לרוחות?
ונראה לי בס"ד מעשה באחד שהיה חוכר מן המלך צידת הדגים מן הים והיה חוכר בערך טוב ולכך לא היו אחרים מוסיפין על חכירותו אלא הוא היה לוקח החכירות בכל שנה. ופעם אחת הלך אדם אחד וחכר צידת הדגים מן המלך וכתב לו המלך פ'רמאן על חכירותו וכששמע זה הלך וצעק לפני המלך באומרו כיון שהוא חוכר בכל שנה וזה בא באקראי, אין מן הראוי שיתנו החכירות לזה! אמר לו המלך כבר כתבתי פ'רמאן ודבר המלך אין להשיב, אך אתה תברור לך חכירות אחרת ואעשה לך.
ויאמר האיש אני לא ארצה לחטוף משל אחרים כאשר עשה זה האיש עמי אך אני ארצה שתחכור לי דבר חדש שעדיין לא חכרת אותו לשום אדם לא אתה ולא מלכים שהיו לפניך! ויאמר המלך איך הוא הדבר הזה? ויאמר תחכור לי הרוח דמאחר שאתה מלך והארץ שלך הנה כל הרוח אשר נמצא בחלל הארץ וכל אשר יושב בה הוא גם כן שלך! ויצחק המלך ויאמר מה תעשה ברוח? ואיך תאחזנו? ואל מי תמכור אותו? ואם תקחנו היכן תניחנו לשמרו אצלך?
ויאמר האיש אני יודע מה לעשות בו ורק אתה אדוני המלך תקח ממני דמי הרוח ויובא הכסף לאוצר המלך ותכתוב לי פ'רמאן בו ואני אעשה מה שאעשה בו אך כיון שזה דבר חדש צריך לעשותו כפי חוקי כל החכירות שחוכרים מאת המלך שצריך לכתוב שם הדבר והערך שאני נותן בו במכתב גלוי הנקרא פוצל"ה והממונה על דברים כאלה יחזיר הפוצל"ה על כל אחד ואחד מאנשי העיר שאם יש אחד מוסיף על הערך שאני נותן ירשום הערך בפוצלה ותשים בה זמן עשרה ימים או יותר וסוף הזמן ינתן הדבר לאחרון המוסיף וכן עשו, ויכתב מטעם המלך פוצלה בדבר הזה וזה האיש כתב בפוצלה שהוא חוכר בסך עשרה אלפים זהובים והממונה על זאת החזיר הפוצלה על כל אדם.
ויהי לשחוק בעיניהם באומרם מה יעשו ברוח? ואיך יאחזו בו לקחת אותו? ואל מי ימכרוהו? ויחשבו את האיש למשוגע שקבל ליתן בעד זה הדבר עשרה אלפים זהובים! ואחר שנשלם הזמן של הפוצלה לא נמצא שום אדם שכתב תוספת על ערכו ונגמר המקח על שם אותו האיש וכתב לו המלך פ'רמאן על שנה אחת.
והנה בשבוע הראשון הלך אצל כל בעלי מלאכה של כלי ברזל ונחשת ואצל צורפי זהב וכסף אשר מלאכתם נעשת על ידי מפוח שנופחים באש ויאמר עליהם איך אתם מבערים האש ועוסקים במלאכה שלכם ויאמרו לו על ידי מפוח זה שהרוח נכנס בתוכו ויוצא ומבעיר האש ובזה נעשה מלאכתינו. ויאמר זה הרוח שלי הוא שקניתי אותו מן המלך כפי הפ'רמאן שבידי תנו לי דמי הרוח וישם על כל אחד ואחד סך קצוב בעד כל שבוע ושבוע עד סוף השנה ואחר כך. בשבוע שני הלך אצל בעלי הספינות שנושאין דגל שקורין שרא"ע ועל ידי כך הולכת הספינה ברוח הים ויאמר להם הרוח שלי הוא תנו לי דמי הרוח כפי פ'רמאן המלך שבידי ופסק סך קצוב עליהם בעד כל חודש וחודש עד סוף השנה. ובשבוע שלישי הלך אצל כל בעלי בתים שיש להם חלונות פתוחים לרוח היום ויאמר להם למה לכם חלונות אלו ויאמרו כדי להכניס הרוח לפנים מן החלונות ויאמר הרוח שלי הוא תנו לי דמי הרוח וגם כן פסק עליהם סך קצוב בעד כל השנה כולה. ובשבוע רביעי מבע מכל אחד ואחד לבני הממשלה באומרו אם יסתם החוטם של אדם שאין הרוח נכנס ויוצא בו ימות וישם סך קצוב על כל אדם לשנה אחת. ויצעקו כולם לפני המלך על הדבר הזה שהוא דבר חדש שלא נשמע וזה אוסף ממון רב ועצום מן הדבר הזה! ויאמר המלך מה אעשה עתה שכבר כתבתי פ'רמאן ודבר המלך אין להשיב, עד כאן.
נמצא לפי זה הטל הוא לצורך האדמה והזרעים שבה אבל הרוח הוא צורך כל הבריות אדם ובהמה וחיות ועופות שכולם הם חיים על ידי הרוח ועל ידי הנשימה שבהם שהיא רוח וגם הוא צורך הספינות והמלאכות וצורך ישוב ודירה של בני אדם לכן דימה את ישראל לרוחות שהם צורך הכל כן ישראל בזכותם יתקיימו ויחיו כל הבריות שבעולם.

וְאָמַר רָבָא: תַּלְגָּא, לְטוּרָא. נראה לי בס"ד הראש של אדם מכונה בשם הר וכמו שאמרו בגמרא דשבת (שבת קנב.) אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה מאי טעמא לא אתית לבי אבידן? אמר לו טור תלג, פירש רש"י ההר נעשה שלג, פירוש ראשו לבן מחמת זקנה עיין שם. וידוע בסוד כונת השלג שהוא שלשה אלפין דשם אהי־ה במלוי אלפין שעולים שלג [333] ותועיל כונה זו של השלג בעבור השכחה שלא יהיה לאדם שכחה במוח שבראשו וזהו שאמר 'תלג' רוצה לומר הארת השלג תועיל לטורא הוא הראש של אדם שבו המוח שידחה את כוחות השכחה מן המוח שבראשו.
ואמר עוד 'מִיטְרָא רַזְיָא לְאִילָנֵי' נראה לי בס"ד התורה נמשלה למטר דכתיב (דברים לב, ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, ורזיא לשון רזין וסודות כלומר תורה של הסוד נאה וראויה לאילני הם החכמים הגדולים שכבר מלאו כריסם בחכמת הפשט הנגלה לכן להם נאה ויאה לימוד סודות התורה ואין כל הרוצה ליטול שם זה יבא ויטול!
ואמר עוד 'מִיטְרָא נַיְחָא לְפֵירִי' יובן בס"ד לימוד תורה בנחת שיהיו הלומדין נוחין זה לזה בהלכה יועיל לימוד זה לעשות ממנו פירות בהלכה לחדש חדושי תורה באמיתות וכאשר מצינו (עירובין יג:) שזכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם שהיו ענוים ונוחין זה לזה בהלכה ולכן מכוונים על האמת.
ואמר עוד 'עוּרְפִילָא אֲפִלּוּ לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא מְהַנְּיָא לֵיהּ' נראה לי בס"ד דידוע כוחות הסיטרא אחרא 'לא' שמייהו כמו שאמרו בגמרא (נדרים ח:) האי חרגא דיומא 'לא' שמיה ככתוב (דניאל ד, לב) וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין, וכן אלו 'לא' שמייהו כי לעתיד יהיו בטלין ומבוטלין לגמרי שלא ישאר בהם שום ממשות כלל.
וידוע כי במדת הענוה יהיה יכולת לאדם לבטל כוחות הסיטרא אחרא לכן ענוה [131] גימטריא קל"א שמבטלת כח סיטרא אחרא [סמאל=131] שמספר קל"א ובעלי הענוה יכולים לְהַכְרִית הַחוֹחִים וְהַקּוֹצִים הַסּוֹבְבִים אֶת הַשׁוֹשַׁנָּה הָעֶלְיוֹנָה.
ודוד המלך ע"ה היה גובר על הקליפות בכח מדת הענוה שבו שהוא אחד משלשה צדיקים שנשתבחו בענוה כמו שאמרו רז"ל (חולין פט.) אמר הקדוש ברוך הוא: נתתי גדולה לאברהם אמר (בראשית יח, כז) אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, נתתי גדולה למשה אמר (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה, נתתי גדולה לדוד אמר (תהלים כב, ז) וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ.
וזהו שאמר עוּרְפִילָא חלק התיבה לשתים וקרי בה 'עורפי לא' רוצה לומר אותם הצדיקים שהם עורפים וכורתין את 'לא' הם כוחות הסיטרא אחרא דנקראים 'לא' וגם קרא כאן בשם 'לא' לרמוז כי הרואה עצמו 'לא' הוא יכרית הקליפה דשמייהו 'לא' הנה אלו העורפים את 'לא' הסיטרא אחרא יכולים לתקן ולברר ולהציל את הנצוץ הקדוש של הנשמה שכבוש תחת יד פלוני דשמו גימטריא קל"א.
ולזה אמר אֲפִלּוּ לְפַרְצִידָא הוא נצוץ הקדוש שכבר נכבש תחת יד 'קָלָ"א' מְהַנְּיָא לֵיהּ להוציאו ולהצילו משם. וקרי ליה בשם פרצידא כי אלו הניצוצות הנכבשין ונצודין ביד הקליפה הם מבחינת פ"ר דינין, וזהו פרצידא חלק התיבה לשתים וקרי בה 'פר צידא' רוצה לומר בחינת הפ"ר שנצוד.

לא קשיא הא בחרפי הא באפלי פי' רש"י וכיון דאין כולם נעצרות לא חייבו להזכיר וק"ל הא בסמוך משני רוחות ארוחות לא קשיא הא ברוח מצויה הא ברוח שאינה מצויה ופריך רוח שאינה מצויה חזיא לבי דרי מאי פריך ה"נ נימא הכי וכיון דאין כולם נעצרים לא חייבו להזכיר. והתוס' פירשו הא בחרפי הא דנעצרים בחרפי כלומר בפירות המתבכרות אבל באפלי במאוחרות לא מיעצרי ולהאי פירושא ניחא דחרפי ואפלי אפירי קאי אע"ג דמחרפי מיעצרי כיון דלא מיעצרי מאפלי לא חייבו להזכיר דהא אפשר לעולם להתקיים בפירי דאפלי לחוד אבל רוחות ס"ד דאי אפשר לבי דרי בלתי רוח שאינו מצויה והא ודאי א"א להתקיים בלתי רוח שאינו מצויה ואמאי לא חייבו להזכיר ומשני אפשר בנפוותא. אבל רש"י דתלה טעמא משום דאין כולם נעצרים לא חייבו להזכיר גבי רוחות נמי הוה מצי למימר הכי. מיהו אפשר לפרש ע"ד פירוש רש"י דחרפי ואפלי אעבים קאי ולא אפירי וחרפי היינו עבים דקדים למטר ואין נעצרים ואפלי דלאחר המטר נעצרים. ולא מטעמא דפירש כיון דאין כולן נעצרים לא חייבו להזכיר דליתא וכדפרישית אלא היינו טעמא דכיון דחרפי אין נעצרים אפשר לעולם להתקיים בחרפי לחוד בלתי אפלי מש"ה לא חייבו להזכיר ואפשר דכוונת רש"י נמי הכי הוא כיון דאין כל העבים נעצרים אפשר לעולם להתקיים באותן שאין נעצרים לחוד משום הכי לא חייבו להזכיר כיון שאפשר בלתי הנעצרים ולמאי דפרישית אי איכא בחדא מילתא מקצת דמעצר אע"ג דאיכא נמי מקצתן דלא מעצר אם אי אפשר להתקיים בלא מעצר לחוד בלתי דמעצר חייבו להזכיר וא"כ הא דאמר לעיל בטל לא חייבו להזכיר משום דלא מעצר אע"ג דטל דברכה מעצר צ"ל דאפשר להתקיים בלתי טל דברכה בגשם לחוד ולמאי דמשמע מפי' רש"י לכאורה דהזכרה תליא במאי דמעצר לגמרי אתי שפיר טפי דמהאי טעמא לא חייבו להזכיר טל דאינו נעצר טל שאינו של ברכה אלא שא"א לפרש כן וכמו שכתבתי:

ונראה לי דפירוש זה שפי' ע"ד פירוש רש"י הוא עיקר דחרפי ואפלי אעבים קאי ודחרפי לא מעצר דאילו לפירוש התוס' דאפירי קאי ודחרפי מעצר א"כ אין דברי התרצן הולכין על סדר אחד דארוחות התחיל במה דלא מעצר דקאמר הא ברוח מצויה דלא מיעצר והא ברוח שאינה מצויה דמיעצר ואילו בעבים התחיל לפירוש התוס' להיפך במאי דמיעצר בתחילה דהיינו בחרפי דמיעצר ולבתר קאמר באפלי דלא מיעצר אבל לפי' רש"י הולך על הסדר להתחיל בשניהם במאי דלא מיעצר דהיינו חרפי בעבים ורוח מצויה ברוחות ואח"כ נקיט בשניהם הא דמיעצר היינו אפלי בעבים ורוח שאינה מצויה ברוחות וגם שינויי הגמ' הולכות על סדר הברייתות למאי דפירש רש"י דמוקי לקמייתא דבעבים ורוחות לא חייבו להזכיר בחרפי וברוח מצויה ודרב יוסף באפלי וברוח שאינו מצויה אבל לפי' התוס' חרפי דנקט בתחילה קאי אדר"י ואפלו דנקט בסוף קאי אקמייתא מיהו הא דלא נקט כסדר הברייתות אין בזה קפידא כ"כ כמו שפירשו התוס' בפ"ב דקדושין דף מ"ו) גבי התקדשי לי בו תני חדא בו ובמה שבתוכו כו' לא קשיא הא במיא הא בחמרא הא בצהירא מ"מ הא ודאי אין סברא לומר דדברי התרצן עצמו יהיה ריש דבריו וסופו מהופכים על סדר הברייתות אלא ודאי פירוש רש"י עיקר:

למעוטי גילהי דליליא קשה לי מנלן דאתי למעוטי מידי מיהו מצינו כה"ג בפ"ד דיומא (דף מ"ב) דקאמר ורב חד בשחיטה וחד בשריפה פירוש דבשניהם פרה אדומה נפסלת בהיסח הדעת ודייק עלה למעוטי מאי אילימא למעוטי אסיפת עפרה ומילוי מים לקידוש למשמרת למי נדה כתיב אלא למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת דלאו גופא דפרה נינהו אלא שהתוס' פירשו שם דע"כ התם אתא למעוטי מידי וכמש"כ שם בחידושי אבל בשמעתין ודאי תקשה מנלן דאתי למעוטי מידי:

מעלי תלגא לטורא כחמשה מטרי לארעא שנאמר כי לשלג יאמר וגו' ופירש רש"י דהכי משמע קרא כי לשלג יאמר הוי ארץ כשיאמר לשלג הוי ארץ הרי הוא כגשם מטר וגשם מטרות והרי יש כאן חמשה. וק"ל דהכא משמע דגשם מטרות חשיב בתלתא משום דמטרות לשון רבים משמעוחשיב ליה בשנים ואילו במסכת יומא פ"ה (דף נ"ד) קאמר ר' יהושע עולם מן הצדדין נברא שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ וגשם מטר וגו' ופירש רש"י כי לשלג יאמר תעשה ארץ ומהיכן גשם מטר וגשם מטרות מד' צדדים הורידו והגשימו להעשות ארץ אלמא גשם מטר וגשם מטרות לא חשבינן להו אלא לארבע:

מיהו לא קשיא דהתם דריש ליה לענין בריאת עולם והכא דריש ליה רבא לענין מטר דתנאי היא דר' אליעזר וחכמים התם פליגי אדר' יהושע דאמרי עולם מאמצעיתו נברא או מציון נברא:

(ג ב) ולא עוד אלא אפי' אמר מעביר הרוח ומפריח הטל אין מחזירין אותו.—המפרשים פירשו מעביר הרוח שלא ינשב ומפריח הטל שלא ירד. אבל לפי מה שנמצא במדרשות ענין "מפריח הטל" הוא להיפך, כמו בריש דברים רבה: "אתה מוריד גשמים והוא מפריח טל", ועוד בתנחומא (פ' ראה סימן טז): "משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים"^*וכעין זה בפסדר"כ פ' עשר תעשר ועו"ש בפסקא אחריתי דשמיני עצרת (ע"ש).. וכעין זה נכון לפרש כאן: "ולא עוד (פי' ולא זו בלבד, שאם לא אמר בימות הגשמים "משיב הרוח", אלא "מוריד הגשם" בלבד, שאין מחזירין אותו; אלא אפי' לא אמר "מוריד הגשם" כל עיקר והזכיר לשון אחר) אפי' אמר מעביר הרוה (פי' מנשב הרוח, כמו "ויעבר אלקים רוח על הארץ, בר' ח א) ומפריח הטל (פי' שמוריד טל, וכמו שביארנו) אין מחזירין אותו". ונראה שתפס לשון זה ע"פ מה שהיה מנהגם בזמנם לומר בתפילה בימות החמה "מעביר הרוח ומפריח הטל". ולפ"ז הם הם דברי ר' חנינא עצמו בירושלמי [עג ע"ד] (מובא בתוס' ורי"ף כאן): "היה שייך^*[כך בתוס', אבל בנוסחאות שבידינו (גם כתב יד ליידן ודפוס ויניציא): עומד. ] בגשם והזכיר של טל אין מחזירין אותו".