תענית ד ע"ב

דף ד - ב

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] מימרא זו כך: לימא [האם צריך לומר] שהסיפא של המשנה, ששנינו "אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים" - דווקא דברי  רבי יהושע היא, דאמר משעת הנחתו?

אמר רבא: אפילו תימא שהדברים כשיטת רבי אליעזר. כי שאלה לחוד, והזכרה לחוד.

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה כו' [ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר. ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר].

ורמינהו [ישנה על כך קושיה מברייתא, שכך שנינו שם]: עד מתי שואלין את הגשמים בסוף ימות הגשמים?

רבי יהודה אומר: עד שיעבור חג הפסח.

רבי מאיר אומר: עד שיעבור כל חודש ניסן.

הרי לנו, שדעת רבי יהודה, ששואלין את הגשמים עד סוף חג הפסח. והרי במשנתנו שנינו, שדעת רבי יהודה היא, שמזכירין את הגשמים רק עד יום טוב ראשון של פסח!

אמר רב חסדא: לא קשיא. כאן, מה ששנינו "עד שיעבור הפסח" או "עד שיעבור ניסן", היינו לשאול את הגשמים. כפי ששנינו שם: "עד מתי שואלין את הגשמים".

ואילו כאן, מה ששנינו במשנתנו, היינו להזכיר את הגשמים.

והגמרא ממשיכה ומבארת:

מישאל שאיל ואזיל [לענין שאלה, שואלים והולכים] עד לאחר הפסח, או עד שיעבור חודש ניסן.

אבל להזכיר [לענין הזכרת הגשמים], ביום טוב הראשון פסיק [מפסיקין].

אמר עולא: הא דרב חסדא [תירוצו זה של רב חסדא] קשיא [קשה הוא] כשם שקשה החומץ לשינים, וכשם שקשה העשן לעינים! ^[166]

היאך אפשר לומר שממשיכים להזכיר את הגשמים אחרי שהפסיקו לבקש אותם? והרי קל וחומר הוא!

ומה במקום שאינו שואל [בזמן שעדיין אין מבקשים את הגשמים], דהיינו, ביום טוב אחרון של חג הסוכות, שהרי אין אומרים ביום טוב ברכת השנים, שבה שואלין את הגשמים, בכל זאת מזכיר את הגשמים [כפי שאמר רבי יהודה, שהאחרון מזכיר], מוכח, שמזכירים את הגשמים אף בזמן שעדיין אין ראוי לשאול אותם.

אם כן, במקום ששואל את הגשמים, דהיינו, בחולו של מועד של פסח, האם אינו דין [האם אין זה קל וחומר] שיהא גם מזכיר אותם?!

אלא אמר עולא: תרי תנאי אליבא דרבי יהודה [שני תנאים הם, שנחלקו בשיטת רבי יהודה].

אחד מהם סובר ששיטת רבי יהודה היא ששואלין את הגשמים עד שיעבור הפסח, ואם כן, כל שכן שמזכירין אותם עד אז. זו שיטת רבי יהודה שהוזכרה בברייתא.

ואחד מהם סובר בשיטת רבי יהודה, ששואלין את הגשמים עד הפסח [ואין שואלין בחג הפסח עצמו, שהרי אין אומרים ברכת השנים ביום טוב]. ומזכירין אותן בתפילת שחרית של יום טוב ראשון של פסח, ובמוסף, מפסיקין מלהזכיר ^[167]. זו שיטת רבי יהודה שהוזכרה במשנה.

הגמרא מביאה נסיון נוסף לתרץ את הקושיה מהמשנה על הברייתא.

רב יוסף אמר: מאי "עד שיעבור הפסח" שאמר רבי יהודה בברייתא - כוונתו היא ששואלין את הגשמים עד שיעבור שליח צבור ראשון, היורד לפני התיבה ביום טוב ראשון של פסח. כלומר, החזן שמתפלל תפילת שחרית, שואל את הגשמים. ואילו החזן המתפלל תפילת מוסף, אינו שואל את הגשמים.

ודברים אלו תואמים לדבריו של רבי יהודה במשנתנו לגבי הזכרת הגשמים, שהחזן הראשון, שמתפלל תפילת שחרית, מזכיר את הגשמים. ואילו האחרון, המתפלל תפילת מוסף - אינו מזכיר.

תמה ואמר ליה אביי לרב יוסף: היאך אפשר לומר כך, שהראשון היורד לפני התיבה ביום טוב שואל את הגשמים? שאלה ביום טוב, מי איכא [וכי קיימת שאלת גשמים ביום טוב]? הרי אין אומרים ברכת השנים ביום טוב!

אמר ליה רב יוסף: אין. אכן כך. ישנה שאלת גשמים ביום טוב. אמנם לא החזן שואל את הגשמים, אלא שואל אותם המתורגמן ^[168]. שבדרשה שהוא דורש ביום טוב, אומר הוא את ברכת השנים לבדה.

אמר לו אביי לרב יוסף: וכי מתורגמן שואל דבר שאינו צריך לצבור [שאין לציבור צורך בו]? והרי חג הפסח אינו זמן הראוי לגשמים! ^[169]

אלא, מחוורתא כדעולא [מתחוור ומתברר הדבר, שצריך לומר כדברי עולא], ששני תנאים הם, בשיטת רבי יהודה.

הגמרא מביאה נסיון נוסף לתרץ את הקושיה.

רבה אמר: מאי "עד שיעבור הפסח" -

עד שיעבור זמן שחיטת הפסח. והיינו, ששואלין את הגשמים עד חצות יום ארבעה עשר בניסן, שהוא סוף זמן שחיטת הפסח. אבל במנחה, אף שמתפללין תפילה של חול, אין שואלין טל ומטר ^[170]. ועדיין ממשיכין להזכיר את הגשמים עד תפילת מוסף של יום טוב ראשון של פסח, כפי ששנינו במשנתנו.

וטעם הדבר, כי כתחילתו [כפי שנוהגין בתחילת הזכרת ושאלת הגשמים], כן נוהגין בסופו.

מה תחילתו, מזכיר, אף על פי שאינו שואל, שהרי מזכירין את הגשמים ביום טוב אחרון של חג, ושואלין רק לאחר החג,

כך אף סופו, מזכיר ביום טוב ראשון של חג הפסח, אף על פי שכבר אינו שואל. שפסקו מלשאול מחצות יום ארבעה עשר בניסן.

אמר ליה אביי: אין ענין תחילתו דומה לסופו!

כי בשלמא בתחילתו, מזכיר את הגשמים בזמן שעדיין אינו שואל, משום שהזכרה נמי, ריצוי ופיוס לקראת שאלה היא [והרי אינו יכול עדיין לשאול, כי אין אומרים ברכת השנים ביום טוב]. וראוי לנהוג כך, לרצות לפני הבקשה.

אלא בסופו, מאי ריצוי שאלה איכא [היכן יש כאן ריצוי לפני בקשה]? הרי לדבריך נוהגים להיפך: קודם מסיימין לשאול את הגשמים, ולאחר מכן עדיין ממשיכים לרצות! ודבר זה, בלא טעם הוא. כיון שהפסיק לשאול מאתמול, גילה דעתו שאין ירידת הגשמים נוחה לו יותר. ומה טעם יש בכך שימשיך להזכיר?!

אלא מחוורתא [מחוור ומבורר הדבר], שצריך לומר כדעולא.

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה, שסובר שמזכירין את הגשמים מתפילת מוסף של יום טוב אחרון של חג הסוכות ^[171].

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: ומי אמר רבי יוחנן הכי [וכי אמר רבי יוחנן כך]?

והתנן [והרי שנינו להלן]: בשלשה במרחשוון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו [בחודש מרחשון] שואלין את הגשמים. ואמר רבי אלעזר ^[172] שם בגמרא: הלכה כרבן גמליאל.

אמנם באותה משנה מדובר על שאלת הגשמים, אבל הגמרא סוברת עתה, שזמן הזכרה וזמן שאלה, אחד הוא. הרי לנו, שההלכה היא, שמתחילים להזכיר את הגשמים רק בשבעה במרחשון!

אמר ליה רב אסי: גברא אגברא קא רמית [מאדם אחד על אדם אחר אתה מקשה]?! באמת רבי אלעזר סובר שהלכה כרבן גמליאל, אבל רבי יוחנן סובר שהלכה כרבי יהודה.

איבעית אימא [אם תרצה, תאמר כך]: לא קשיא. אין סתירה בין פסק ההלכה של רבי יוחנן לפסק ההלכה של רבי אלעזר.

כי כאן, מה שאמר רבי אלעזר שהלכה כרבן גמליאל, היינו לענין לשאול את הגשמים. שההלכה היא, ששואלין את הגשמים מיום שבעה במרחשון.

ואילו כאן, מה שאמר רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה, היינו לענין להזכיר. שמזכירין את הגשמים מיום טוב ראשון של חג.

ומקשה הגמרא: היאך אפשר לומר כך, שגם רבי יוחנן סובר ששואלין את הגשמים רק משבעה במרחשון, והאמר רבי יוחנן: במקום [כלומר, באותו זמן] ששואל את הגשמים, גם מזכיר אותם. ולדבריך יוצא שמזכיר את הגשמים אף בזמן שעדיין אינו שואל אותם, שהרי מתחיל להזכיר ביום טוב אחרון של חג, ואינו שואל עד שבעה במרחשון!

ומתרצת הגמרא: ההוא, מה שאמר רבי יוחנן שבמקום ששואל מזכיר, רק לענין הפסקה איתמר. שמהזמן שמפסיק מלשאול, דהיינו, בערב הפסח, מפסיק גם להזכיר. אבל לענין התחלה, אין הזכרה ושאלה שוים.

ומקשה הגמרא: והאמר [והרי אמר] רבי יוחנן בפירוש: התחיל להזכיר, מתחיל לשאול ^[173]. פסק מלשאול, פוסק מלהזכיר. הרי שאף לענין התחלת הזכרת הגשמים אמר רבי יוחנן כלל זה, ששאלה והזכרה, זמן אחד להם. ואין זה כשיטת רבי יהודה, שמזכיר מיום טוב אחרון של חג, ושואל רק מיום המחרת!

ומחמת קושיה זו, נדחית האפשרות לתרץ כך את הקושיה על פסק דינו של רבי יוחנן.

הגמרא מנסה לתרץ את הקושיה באופן אחר:

אלא, לא קשיא: הא, מה שאמר רבי יוחנן שמהזמן שמתחיל להזכיר מתחיל לשאול, היינו לן [לנו], לבני בבל. שהיות ויש לנו תבואה ופירות בשדה כל חודש תשרי, ואם ירדו עליהם גשמים, יזיקו להם, לכן אין מזכירין את הגשמים עד שבעה במרחשון, ואז גם מתחילין לשאול.

ואילו הא, מה שאמר רב אסי בשם רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה, היינו להו [להם], לבני ארץ ישראל, שקוצרים את התבואה בניסן ^[174], ואוספים אותה בתשרי. והיות וכך, מזכירין את הגשמים כבר ביום טוב אחרון של חג ^[175].

ומקשה הגמרא: מאי שנא לדידן [מה שונה עניינינו, בני בבל], שמתחילים להזכיר ולשאול רק בשבעה במרחשון, משום דאית לן פירי בדברא [שיש לנו פירות בשדות],

הרי לדידהו נמי [גם להם], לבני ארץ ישראל, אית להו [יש להם] עולי רגלים ^[176] , שצריכים לשוב לבתיהם שמחוץ לירושלים לאחר חג הסוכות, ואין נוח להם שירדו גשמים מיד בסוף החג, משום שהגשם מקלקל את הדרכים, ומקשה על חזרת עולי הרגל לבתיהם!

ומבארת הגמרא: כי קאמר רבי יוחנן שבארץ ישראל מזכירין מיום טוב אחרון של חג, היינו בזמן שאין בית המקדש קיים ^[177] , שכבר בטלה העליה לרגל.

אומרת הגמרא: השתא דאתית להכי [עתה, שהגעת לכך], שצריך לומר שמדובר בזמן שאין בית המקדש קיים, אפשר ליישב את סתירת פסקי ההלכה כך:

הא והא, שני פסקי ההלכה, לדידהו [להם], לבני ארץ ישראל נאמרו. ולא קשיא, כי כאן, מה שאמרנו שמזכירין ושואלין בשבעה במרחשון, היינו בזמן שבית המקדש קיים. שמחמת עולי הרגל שמצויים עדיין בדרכים, מתחילין להזכיר רק בשבעה במרחשון, כי רק אז מגיעים אחרוני עולי הרגל לביתם.

ואילו כאן, מה שאמרנו שמתחילין להזכיר כבר ביום טוב אחרון של חג, היינו בזמן שאין בית המקדש קיים ^[178].

עתה באה הגמרא לדון בענין מנהג בני חוץ לארץ בהזכרת הגשמים.

ואנן [ואנו], בני בבל, דאית לן תרי יומי [שאנו נוהגים כבני חוץ לארץ, לעשות שני ימים טובים בסוף חג הסוכות: שמיני שהוא ספק שביעי, ותשיעי שהוא ספק שמיני], לשיטת רבי יהודה, שמזכירין ביום טוב אחרון של חג, היכי עבדינן [היאך אנו עושים]? באיזה מהם מזכירין, האם ביום השמיני שהוא ספק שביעי, או ביום התשיעי שהוא ספק שמיני?

אמר רב: מתחיל להזכיר במוספין של היום הראשון [שהוא שמיני ספק שביעי], שמא זהו יום טוב אחרון של חג. ופוסק [ומפסיק מלהזכיר את הגשמים] בתפילת מנחה, שמא באמת שביעי הוא, שהוא חול המועד, ואין זמן הזכרה, עד למחר. ופוסק מלהזכיר גם בערבית ושחרית של יום טוב שני, וחוזר להזכיר במוספין של יום טוב שני.

אמר להו שמואל: פוקו [צאו] ואמרו ליה לאבא [לחברי ^[179]]: אחר שעשיתו ליום שהוא שמיני ספק שביעי קודש על ידי שהזכרת בו גבורות גשמים [שהרי מזכירין אותם רק מיום טוב אחרון של חג], תחזור ותעשהו [את אותו יום עצמו שכבר עשיתו קודש] חול, על ידי כך שתפסיק מלהזכיר את הגשמים בתפילת מנחה?!

היאך יתכן לנהוג באותו יום עצמו גם מנהג קודש, וגם מנהג חול?

אלא אמר שמואל: כך יש לנהוג: מתחיל להזכיר במוספין של יום שמיני ספק שביעי, ומזכיר אף במנחה של אותו יום. ופוסק מלהזכיר בתפילת ערבית ושחרית של יום תשיעי ספק שמיני, וחוזר ומתחיל להזכיר שוב במוספין. והיות ואינו פוסק מלהזכיר באותו יום עצמו, בתפילת המנחה של יום שמיני שהוא ספק שביעי, אלא רק ביום שלאחריו, אין הדבר תמוה.

פיסקא ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה ורמינן עלה עד מתי שואלין את הגשמים ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח ומשני רב חסדא פוסק מלהזכיר מיום הראשון של פסח ושואל עד שיעבור הפסח.

וזהו כחומץ לשינים (וכעשן) שמקהה לשינים וכעשן לעינים.

ומשני עולא תרי תנאי ואליבא דר' יהודה [רב יוסף אמר כו'] ואקשינן ושאלה ביו"ט מי איכא ופריק אין לשאול מתורגמן ומדלא דחי לה ואמר מי איכא תורגמן בצלותא שמעינן מינה דבי דינא הוו מוקמי מתורגמן לישאל מלתא דהוה צריכא להו לפיכך אמר אפשר לההוא לשאל בערבית ושחרית של יו"ט יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן טל ומטר על פני האדמה:

רבה אמר מאי עד שיעבור הפסח עד שיעבור זמן שחיטת הפסח. פי' שואלין את הגשמים עד ערב הפסח זמן שחיטת הפסח ופוסק ומזכיר עד מנחה ואע"פ שפוסק מלישאל עדיין מזכיר ליל ט"ו ושחרית ביו"ט ופוסק נמצא מזכיר מאחרי שפסק מלשאל כתחלתו מה תחלתו מזכיר אע"פ שאינו [שואל] כן בסוף ודחה לה אביי בשלמא תחלתו מזכיר כי הוא ריצוי לשאלה. כלומר להבא עוד צריך לשאל. אלא סיפא הזכרה בלא שאלה למה כו' אלא מחוורתא כדעולא. דאמר תרי תנאי אליבא דר' יהודה:

א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה דקתני העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג האחרון מזכיר. פירוש ש"ץ המתפלל מוסף הוא מזכיר מוריד הגשם ומזכיר והולך עד יו"ט הראשון של פסח בתפלת שחרית ואח"כ פוסק. ואקשינן איני דהלכתא כר' יהודה והאמר ר' אלעזר הלכתא כר"ג דתני בשבעה במרחשון שואלין את הגשמים ושנינן רבי אלעזר קא רמית אר' יוחנן.

איבעית אימא הלכה כר' יהודה להזכיר כלומר מזכירין מיו"ט (הראשון) [האחרון] של (פסח) [חג] והלכתא כר"ג לשאל שאין שואלין את הגשמים ואין אומרים ותן טל ומטר אלא בז' במרחשון ונדחת זו דהא בהדיא לית ליה לר' יוחנן הפסקה בין הזכרה לשאלה דאמר ר' יוחנן התחיל להזכיר ישאל פסק מלשאל יפסוק מלהזכיר.

אלא לא קשיא הא דר' יוחנן לבני ארץ ישראל והא דאמר רבי אלעזר עד ז' במרחשוון לבני בבל משום דאית להו פירא בדברא והמטר מפסידם ואקשינן בני ארץ ישראל נמי יש להם עולי רגלים.

ר' יהודה אמר האחרון מזכיר. גבורת גשמים וה"ה דשואלין ותן טל ומטר:

דאמר משעת הנחתו דהיינו בשביעי מתחילין להזכיר שהוא חולו של מועד מצי להתחיל לשאול בברכת השנים שהרי מתפללין אתה חונן. דאי ר' אליעזר כיון דאמר בראשון מתחיל להזכיר לא מצי למיהוי התחלת הזכרה והתחלת שאלה ביום אחד דביו"ט ראשון ליכא שאלה שהרי אין מתפללין בו אתה חונן ולא מצי למישאל אלא בברכת השנים אפי' תימא דקתני אין שואלין ר' אליעזר היא ולא תימא שאלה והזכרה כהדדי. אלא שאלה לחוד והזכרה לחוד דמזכירין ביום ראשון ושואלין בחולו של מועד. אמר רבא [אפילו תימא] ר' אליעזר היא דאמר הזכרה ביו"ט הראשון ולא מצי למישאל ביה שהרי אין מתפלל אתה חונן. דראשון מזכיר וה"ה שואל. ר"י אמר עד שיעבור הפסח והיכי אמר במתני' שאינו שואל אלא עד יום ראשון של פסח כאן לשאול כאן להזכיר. הא דאמר ר' יהודה במתניתין הראשון מזכיר ביו"ט ראשון של פסח היינו להזכיר אבל לשאול יכול לשאל עד שיעבור הפסח:

במקום שאינו שואל מזכיר. שהרי מתחיל להזכיר בחג ואינו שואל עד ששים בתקופה:

מקום שהוא שואל דקאמרת דשואל עד שיעבור הפסח:

על אחת כמה וכמה שיזכיר (ומתרץ) [והיכי תריץ] רב חסדא דרבי יהודה קאמר שאינו מזכיר אלא עד יום ראשון של פסח וה"ה לשאלה^*)נראה דצ"ל אלא אמר עולא הא דפרכת וכו'. דפרכת האמר ר' יהודה ששואל עד שיעבור הפסח תרי תנאי ואליבא דר"י:

עד שיעבור ש"ץ ראשון של יו"ט ראשון היינו נמי כדאמר ר' יהודה במתניתין הראשון [מזכיר האחרון] אינו מזכיר וה"ה לשאלה:

שאלה ביו"ט מי איכא דקאמרת דקאמר ר' יהודה ביו"ט ראשון שואל והא אינו מתפלל אתה חונן והיאך אמר שאלה בברכת השנים. שואל במתורגמן המתורגמן המתרגם דרשה ביו"ט של פסח אומר שאלה בדרשה:

דבר שאינו צריך לצבור כלומר שאין הצבור שואלין בתפלתן היאך ישאל המתורגמן אלא כדעולא דלא תריץ ליה עד שיעבור ש"ץ אלא לאחר הפסח ממש:

עד שיעבור זמן שחיטת פסח דהיינו י"ד אבל ביו"ט ראשון אינו שואל והאי דקאמר ר' יהודה במתניתין עד יו"ט הראשון היינו להזכרה ולא לשאלה מה תחלתו מזכיר אע"פ שאינו שואל שמזכיר בחג ואינו שואל עד ששים בתקופה:

אף סופו מזכיר. עד יום ראשון ואינו שואל אלא עד י"ד:

דהזכרה נמי ריצוי שאלה היא כלומר להכי מזכיר בחג הואיל ועתיד לשאול בששים בתקופה שלפניו. מאי ריצוי שאלה איכא והא^**)נראה דצ"ל והא תו אינו עתיד לישאול וכו'. עדיין הוא עתיד לשאול אלא מכיון שפסק מלשאול שוב אינו מזכיר אלא כדעולא דתריץ עד שיעבור הפסח ממש והא דא"ר יהודה במתני' עד יום ראשון של פסח^***)הדבר תמוה דהא תי' זה כבר דחי הגמ' לעיל ועולא הא מתרץ דתרי תנאי אליבא דר"י וצ"ע. היינו להזכרה ולא לשאלה. הלכה כר' יהודה דאמר מזכיר ביום אחרון של חג וה"ה לשאלה כאן לשאול כאן להזכיר הא דאמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה היינו להזכרה שמתחיל להזכיר בחג והא דאמר ר' אלעזר הלכה כר"ג היינו לשאלה. והאמר ר' יוחנן במקום שהוא שואל מזכיר אלמא הא דאמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה היינו בין לשאול בין להזכיר דכי הדדי נינהו וקשיא הלכתא אהלכתא:

ההוא להפסקה. כלומר הא דאמר מקום שהוא שואל הוא מזכיר היינו להפסקה כלומר שפוסק מלשאול ומלהזכיר ביום ראשון של פסח אבל להתחלה מתחיל בחג ושואל בשבעה במרחשון:

הא לן והא להו הא דאמר הלכה כר"ג דאינו שואל עד שבעה במרחשון היינו להו לבני בבל דאית להו פירי בדברא ואין צריכין לגשמים עד ז' במרחשון והא דאמר הלכה כר' יהודה דבחג מזכיר ושואל לן בא"י דלית לן פירי בדברא:

אית להו עולי רגלים ואם יורדין גשמים בג'^*)אולי צ"ל בג' במרחשון או דצ"ל בחג אינן יכולין לחזור וכו'. אינן יכולין לחזור מפני הגשמים:

כי קאמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה דשואל ומזכיר בחג בזמן שאין בית המקדש קיים דליכא עולי רגלים והא דאמר הלכה כר"ג בזמן שביהמ"ק קיים ובז' במרחשון כבר חזרו. ואנו דאית לן תרי יומי [שמיני] ואחרון של חג:

היכי עבדינן הא אחד מהן חול הוא ובאיזה יום יתחיל לשאול. מתחיל במוספין של יום ראשון מימים האחרונים ופוסק במנחה דשמא חול הוא וערבית ושחרית מיום האחרון לגמרי. לאחר שעשיתו קדש ששאלת במוסף אלמא דקדש הוא תעשהו חול שאין אתה מזכיר במנחה:

ופוסק ערבית שהרי היא הכנסה דיום אחרון ושחרית ושואל במוסף כמו שעשה אתמול דקדש הוא ואמר דאחרון שואל:

ובש״ס אקשי׳‎ ממתני׳‎ מדתניא עד מתי שואלין את הגשמים רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח ופסק עולא דתרי תנאי נינהו אליבא דרבי יהודה דמתני׳‎ דאוקימנא לעיל משמא דר׳‎ יהושע בן בתירא ובן בתירא קאמר שהראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר ולמוצאי י״ט פוסק כמו כן מלשאול גשם ומשמא דנפשיה קאמר דעד שיעבור הפסח הוא שואל ומזכיר גשם ונקט שאלה לרבותא דלא תימא שמזכיר ואינו שואל כמו שעושה ר׳‎ אליעזר בתחלתו אלא אף שאלה הוא עושה עד שיעבור הפסח וקיימא לן כרבי יהודה משמא דבן בתירא רביה וכן נהגו. וכבר כתבתי למענה מהטעם שנינו בי״ט הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר ולא קתני איפכא ולענין הזכרת טל. ופירש הראשון והאחרון כדברי רבינו אלפסי ז״ל כי מנהגם היה שאין ש״צ אחד מתפלל יוצר ומוסף:

ש״ס א״ר אסי א״ר יוחנן הלכה כר׳‎ יהודה לא פירשו לנו אי כר׳‎ יהודה משמא דנפשיה או כר׳‎ יהודה משמא דרביה דהא תרי תנאי נינהו ובירושלמי פירשו כר׳‎ יהודה בן בתירא. ובש״ס דידן לא הוצרכו לפ׳‎ דקים להו כר׳‎ יהודה דמתני׳‎ פסקינן שחולק על רבי יהושע בתחלת ההזכרה אף בסוף ההזכר׳‎ נמי ורבי׳‎ אלפסי ז״ל לא הוצרך לפרש יותר שהרי אלא משנתינו וזה ברור. ואיכא נוסחי דגרסי׳‎ בהדיא הלכה כרבי יהודה בן בתירא ירוש׳‎ בהלכו׳‎ מאי טעמי׳‎ דר׳‎ יהודה כדי שיצאו כל המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. ע״כ ובודאי שעיקר השאלה והתשובה בטעם דברי רבי יהודה אינו אלא על תחלת ההזכרה שבא לחלוק על רבי יהושע ועל זה אנו שאנו שואלין כיון שמודה לר׳‎ יהושע כי ההזכרה בי״ט האחרון מה טעם אותה לאחר תפלת מוסף ומהדרי׳‎ כדי שיצאו כל המועדו׳‎ בטל ובכלל זה קצת טעם למה אינו ממשיך ההזכרה בסופו אלא עד י״ט הראשון של פסח ולא עד י״ט האחרון כדי שיצאו כל המועדות בטל אבל אין בזה עדיין טעם מפסיק לסוף ההזכרה שאם מפני טעם זה מקדים לפסוק בסופו היה לו לפסוק מלערב וכ״ש שיהיה הפסח כלו בטל וזו בירושלמי שאלו אותה שאמרו ויתחיל מבערב והשיבו לית כל עמא תמן פירש ובעינן תחלת ההזכרה במקום כנופי׳‎ וביחד לכלם וכמו שאמר בירושלמי אסור ליחיד להזכיר גבורת גשמי׳‎ עד שיזכיר ש״צ ובלילי הפסח אין כלם בבית הכנס׳‎ שעסוקי׳‎ בעסקי הפסח ובמצה ומרור ועוד שאלו ויתחיל בשחרית והשיבו אף הוא סבור שמא התחילו מבערב והוא מידכר פי׳‎ ויטעה לשנה הבאה להזכיר בערב ולא תהא הזכרתו מתחלת עם הצבור מן גודי תמי לן דלא מדכרי׳‎ בקמיית'. ומדכרי׳‎ באחריתא אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב ובמדרש לפי שאין דעתו של אדם מיושבת עליו אלא בתפל׳‎ המוסף מדכתב שמעה י״י צדק כו׳‎ שמעה י״י צדק הקשיבה רנתי זו תפלת יוצר האזינה תפלתי זו תפלת המוספי׳‎ מה כתי׳‎ בתריה מלפניך משפטי יצא. ואנן דאית לן תרי יומי וכו׳‎ והלכתא כרבא דכיון שהתחיל שוב אינו פוסק וכדאמר בש״ס כיון שעשיתו קדש אין אתה עושהו חול דשורת הדין השת׳‎ דידעי׳‎ בקביע׳‎ דירחא יום ראשון עיקר שמיני וזמן גשמים הוא אלא דרבנן תקון יום שני משום מנהג אבותינו כדאיתא בפ״ק דביצ׳‎ ולפי׳‎ אין לנו לחשוש לענין זה בח׳‎ לספק ז׳‎ לעשות הפסקה בהזכרה שהתחלנו.

אע"פ שמשנה זו לא היה עקר הכונה לבאר בה זמן שאלה מהיכן הוא מתחיל התבאר בגמרא שבארץ ישראל אע"פ שהיא מבכרת ואין להם פירות בחוץ שכבר כנסו את הכל מ"מ בזמן שבית המקדש קיים שהיו שם עולי רגלים היו מאחרים השאלה עד ז' במרחשון ובזמן שאין בית המקדש קיים מתחילים לשאול אחר החג הואיל ואין עולי רגלים ולא פירות בחוץ ובחוצה לארץ בז' במרחשון מפני שעד כאן יש להם פירות בחוץ ובבבל שהוא טיבעני יתבאר למטה עד ס' בתקופה ולמטה יתבאר טעם כלם בביאור המשנה הרביעית ושאר הסוגיא לישנא בעלמא הוא ודברים פשוטים וכבר כתבנום בפירושנו:

גמרא הפסח ר"מ אומר עד שיעבור ניסן כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה עד שיעבור כו' פוסק השאלה בתפלת מנחה של ערב י"ט הראשון והזכרה כו' ובד"ה כתחלתו כו' בי"ט אחרון של חג כו':

בד"ה כך בסופו אינו שואל במנחה ערב י"ט הראשון כו' בי"ט מי איכא דהזכרה כו' ופוסק נמי בערבית ושחרית של תשיעי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואמר ר"א הלכה כו' ומדמינן לעיל שאלה להזכרה דפריך ורמינהו כו' עכ"ל ואין זה דומה דלעיל שפיר מדמה שאלה להזכרה כדמסיק דפריך ומה במקום שאינו שואל כו' אבל הכא אימא דהזכרה ריצוי שאלה הוא ודו"ק:

בד"ה הא לן פי' לבני בבל עד לאחר שבעה במרחשון כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא אמר עולא תרי תנאי אליבא דר"י. הגבו"א הקשה מדוע לא משני הא דידיה הא דרבי' כו' ע"ש. ובירושלמי הלכה ב' משני באמת כן. והנה הואיל דבגמרא דילן איתא להדיא בברייתא דהא דהעובר לפה"ת כו' אמר משום ריב"ב ע"כ בירושלמי שם ט"ס וצ"ל קדמייתא בשם ריב"ב ותנייתא בשם גרמי' ושפיר פשיט כן מהא דאריו"ח כו' ע"ש כי כן דרך האמוראים אחר שאמרו הלכה כפלוני מפרשי אח"כ טעמו כמו בברכות (יד סע"א) וסוכה (מו סע"א) וש"מ. ועוד כיון דבגמרתינו לקמן פסק ריו"ח כר"י בהא דהעובר לפה"ת כו' יש לנו לומר דגם בירושלמי הוא כן. והק"ע במחכ"ת שגה בזה:

שם וכי מתורגמן שואל דבר שא"צ לצבור. לפמש"כ רש"י לעיל בסמוך בד"ה תרי תנאי והזכרה שיכול להזכיר ביו"ט מזכיר. דמשמע דיש עוד בו צורך עד תשלום תפלת יוצר א"כ מאי מקשה. ע"כ נראה דשיטת גמרתינו היא כפי שפי' הר"ן (וכ"מ מהרא"ש) דברי הירושלמי דהא דמקשה ויזכיר מבערב קאי אפסח ע"ש. אלמא דכבר א"צ בו מבערב:

מה שהקשה הגבו"א דמ"ל בטעה והתחיל של חול ע"ש. כבר קדמו בזה המ"א בסי' קי"ז ס"ק ב' וישובו הוא ג"כ כעין ישוב המ"א ע"ש:

שם רבה אמר כו' עד שיעבור זמן שחיטת הפסח. עפרש"י. ומזה ראיה ברורה למש"כ הר"ף והרא"ש בר"פ תה"ש גם לר"י דאמר תה"ש עד ד' שעות מ"מ היכא דטעי וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבו לי' ועי' ר"ס פ"ט בטור וב"י והאחרונים:

מש"כ הגבו"א דאם נפרש כוונת רבה עד הערב ע"כ ל"ל הא דירושלמי דלית כ"ע תמן דא"כ יש לחוש בליל מוצאי יו"ט דישאל. תמוה דהרי שמע דבמוסף הפסיקו מלהזכיר ואין שאלה בלא הזכרה כדלעיל:

רש"י ד"ה והאריו"ח. דאין אומר בה"ש ביו"ט. מפרש כן לרווחא דמילתא בכדי שתסוב הקושיא גם על תירוץ הראשון דגברא כו':

רש"י ד"ה להפסקה איתמר. דכשהוא מפסיק לשאלה בעה"פ פוסק נמי להזכרה. ור"ל והא דקאמר הלכה כר"י לא קאי אלא על ריש דבריו (וזה דלא כגבו"א ומתורץ קושייתו לקמי' בד"ה ואנן דאמאי לא בעי אהפסקה ג"כ וזהו שדחקו לרש"י) ומש"כ לקמי' בד"ה פסק מלשאול אלמא לא ס"ל כר"י כוונתו לדייק מריש דברי ריו"ח וסרה בזה תמיהת הגרע"א בחדושיו. גם מה שתמה על פרש"י בד"ה הא לן מהא דקאמר הש"ס ואנן דאית לן תרי יומי כו'. הלא רש"י ישב שם במש"כ לר' יהודה דאמר כו'. וכ"מ להגר"א בר"ס קי"ד:

והנה שיטת רש"י דשואלין בכ"מ בז' מרחשוון והחילוק הוא רק בהזכרה דבזהמ"ק או לדידן דאית לן פירי בדברא לא מזכירין עד ז' במ"ח ובזמן שאין מקדש בא"י כר"י. ולכן מש"כ הגר"א שם אבל צ"ע דהא לקמן בר"ס קי"ז כו' ולא כרש"י כו' נ"ל דט"ס הוא וצ"ל אלא כרש"י. וס"ל דמאי דקאמר השתא דאתית להכי הא והא כו' הדר ביה מסברא דפירי בדברא וכן בירושלמי ליתא אלא תירוץ השני (וע"ש דמוכח כפי' התוס'). ולפ"ז א"ש בפשיטות שאלת ואנן דא"ל תרי יומי כו' אפי' לפסקא דריו"ח ונכון בעז"ה: מה דמשמע בגבו"א בסד"ה הא לן דר' אלעזר היה תלמיד דריו"ח ורב ולא דשמואל. אישתמיטתיה במחכ"ת גמרא דעירובין (סו) ודב"ב (פב ב) דמבואר שם דשמואל הוה ג"כ רביה וכ"כ הוא עצמו בש"א בראשו:

רש"י ד"ה לאבא. חבירי. ועי' ברכות (מז) בפירושו ומש"כ שם:

גמ' כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. עי' יומא דף יג ע"א תוס' ד"ה הלכה:

גמרא, והא אמר ר' יוחנן במקום ששואל מזכיר.
פירוש דמקשה על שנוייא דמקודם דמשני ואבע"א ל"ק כאן (הא דא"ר אליעזר הלכה כר"ג דשואלין בשבעה במרחשון), לשאול, כאן (הא דא "י הלכה כר"י דמזכירין ביו"ט אחרון של חג), להזכיר דלא ניחא ליה לומר פלוגתא בין ר"י ובין ר"א, אלא דכולהו ס"ל דההלכה כר"ג לזה פריך והאר"י במקום ששואל (מזכיר הא במקום שאינו שואל אינו מזכיר) והא קודם מרחשון אינו שואל ומ"מ מזכיר, ומשני דלהפסקה אתמר, (מה דאמר במקום ששואל מזכיר) דשאלה והזכרה שוין, דמה דפוסק מלשאול בע"פ אחר מנחה זה לא מקרי אינו שואל, דהתפלה בעצמותו גורם דאינו שואל, והדר פריך דהא תרתי אתמר דאר"י התחיל להזכיר וישאר קושי' הראשונה על ההתחלה אם לא נרצה לעשות פלוגתא בין ר"י לר"א, אלא ל"ק הא לן והא להו, והיינו דאף אם ר"י ס"ל כר"א דהלכה כר"ג ניחא דהא לן, היינו או כפירש"י, דלבני בבל באמת אינו מזכיר עד ז' מרחשון, והא דאמר הלכה כר"י, היינו לבני א"י דמיד אחר יו"ט דאפשר לשאול, מ"מ אינו שואל, או כפי' תוס' דבאמת אין הזכרה, ושוים דלבני בבל מזכיר קודם ו' מרחשון אף דאינו שואל, והא דאמר ר"י דהזכרה בזמן שאלה היינו לבני א"י, והסוגיא מרווח.
ולפירוש רש"י קשה לי דהוא ז"ל פירש דהקושיא על מה דאמר ר"י הלכה כר"י שמזכיר ביו"ט האחרון, והא ליכא שאלה, דאינו אומר ברכת השנים ביו"ט.
ותמוה לי, דא"כ איך משני ההיא להפסקה אתמר, הא עדיין קשה כן על הפסקה, דהא בע"פ אחר מנחה פוסק מלשאול, ואף על פי כן מזכיר בשחרית דיום טוב, ואם נימא דמה דפוסק מלשאול בליל יום טוב לא מקרי אינו שואל, כיון דבתפלת יום טוב לא שייך שאלה, אם כן גם לענין התחלה י"ל כן דיו"ט האחרון במה דאינו שואל אינו בכלל דאינו שואל כיון דליכא כלל הזכרת שאלה בתפילות יו"ט, ותיכף אחר יו"ט שיכול לשאול הוא שואל.
ויותר קשה במ"ש רש"י אח"כ בכונת המקשן והאר"י התחיל להזכיר וכו' דהקושיא מהא דאמר פסק מלשאול אינו מזכיר, והא בע"פ פוסק, ואיך אמר הלכה כר"י דמזכיר בשחרית ביו"ט, וזה תמוה דמאי צריך להביא ההיא דר"י הא תיכף כשתירץ ההיא להפסקה אתמר לפרוך הא גם על ההפסקה קשה דהא פוסקים בע"פ ומזכירין עד תפלת מוסף:

גמרא, הא לן, פירש"י, דלבני בבל מזכיר עד ז' מרחשון.
קשה לי, איך אמרינן ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן, והא ממנ"פ בא"י לא עבדי ב' יומי, ובבני בבל הא מזכרי עד ז' מרחשון, וצ"ע:

גמרא אלא אמר שמואל (לר"י דאמר מזכירין גבורות גשמים מיו"ט האחרון בשמיני ספק שביעי) במוספין ובמנחה (ג"כ מזכיר אחר שכבר עשיתו ליום זה קודש א"א שתעשהו חול, לפסוק במנחה משום ספק שביעי) ופוסק ערבית ושחרית שאחריו, וחוזר ומתחיל במוספין (של תשיעי ספק שמיני).
קשה לי הא בירושלמי מקשה ולידכר מאורתא מערבית, ומשני דלית תמן כל עמא, ושוב מקשה דלזכור משחרית, ומשני דיסברו דהוי מדכרי מאורתא, וא"כ הכא כיון דכבר הזכיר ביום שמיני במוסף למה לו לפסוק בערב ובשחרית, לו יהא דיום מחר הוא יו"ט אחרון, הא מ"מ ראוי להזכיר מאורתא, כיון דל"ש עוד טעם דירושלמי, מיהו בירושלמי יש עוד טעם דיצאו כל המועדות בטל, א"כ י"ל דתלמודא דידן ס"ל כהך טעמא, גם לפי פירוש הר"ן קאי הקושיא ולידכר מאורתא על יום א' דפסח, דאמאי פוסקין במוסף לידכר טל, ולפסוק גשם מאורתא, אך התוס' לעיל (דף ב' ע"ב ד"ה העובר) הביאו הירושלמי על הזכרת גשמים, ביום אחרון של חג, והביאו טעם ראשון דהירושלמי, וקשה הא ע"כ סוגיא דידן ס"ל כאידך טעמא:

תרי תנאי אליביה דר"י ק"ל הו"ל למימר הא דידיה הא דרביה כדתניא לעיל ר' יהודה אומר משום ר"י העובר לפני התיב' וכו' ואע"ג דבמתני' סתמא תנן ר' יהודה אומר העובר כו' אפ"ה יש לומר דרביה הוא דכה"ג מצינו בפרק ח' דזבחים (דף ע"ח) דתניא דלי שיש בו יין לבן כו' ר"י אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום ורמי התם מברייתא אחריתי ושני אביי הא דידיה הא דרביה דתניא ר"י אומר משום ר"ג אין דם מבטל דם הרי אע"ג דתני סתם ר"י אומר מוקים ליה אביי דרביה הוא והכא נמי הוה מצי ליה לשנויי הכא בהכי וזה ניחא טפי מלומר דפליגי תרי תנאי אליבא דחד תנא כדאמרי' בפ"ה דכתובות (דף נ"ז):

שאלה בי"ט מי איכא קשה לי הא משכחת לה שאל' בי"ט כדאמרינן בפ"ג דברכות (דף כ"א) הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחיל בשבת גומרין כל אותה ברכה ופי' המפרשים לאו דוקא שטעה ונזכר בברכה ראשונה מן האמצעית אלא אפילו טעה ונזכר באיזה מהן יאמר כל אותה ברכה ומפרש התם דהיינו טעמ' דבדין הוא דבעי לצלויי שמונה עשרה בשבת ומשום כבוד השבת לא אטרחו רבנן ולפ"ז הוא הדין נמי ביו"ט אם טעה ונזכר גומר כל אותה ברכה והשתא משכחת לה שאלה ביו"ט בטעה ומזכיר דחול ונזכר בברכת השנים דגומר אותה והשתא קמ"ל מתני' דשואלין עד שיעבור ש"ץ ראשון ביו"ט ראשון של פסח דהיינו אם טעה בשחרית שואל וי"ל כיון דיו"ט ראשון של פסח זמן להפסקת שאלה מדאמר ר' יהושע במשנתנו האחרון אינו מזכיר וכיון דאינו מזכיר כל שכן שאינו שואל ובדין הוא להפסיק מלהזכיר מבערב אלא משום דלית כל עמא תמן כדפרישי' לעיל בשם הירושלמי והני מילי גבי הזכרה מזכירין מה"ט אבל בשאלה דליתא ביו"ט במתפלל כדרכו אלא בטעה לחוד דמילתא דלא שכיחא הוא לית לן בה להאי טעמא דלית תמן כל עמא ובטעי זה יזכיר וזה לא יזכיר. מאי עד שיעבור הפסח עד שיעבור זמן שחיטת פסח. פירש רש"י חצות היום של ערב פסח ובמנחה אינו שואל והא דלא פירש עד שיעבור כל זמן השחיטה דהיינו עד הערב ובמנחה שואל דא"כ הוה ליה למימר עד יו"ט ראשון של פסח וכדתנן העובר לפני התיבה ביו"ט ראשון וכו' אלא ע"כ עד שיעבור זמן שחיטת פסח אתחילת זמן שחיטתו קאי שהוא עד המנחה ובמנחה פוסק ונראה לי דה"ט דר"י דבמנחה אינו שואל דבשיטת רבו קאי דסבירא ליה גבי הזכרה דראשון מזכיר ולא אחרון משום דלהפסיק מבערב אי אפשר דלית כל עמא תמן ושחרית נמי דאף הוא סבר שהפסיק מבערב כדמפרש בירושלמי ה"נ סבירא ליה לר"י דזמן שאלה אינו אלא עד ערב פסח אלא דבערבית ושחרית א"א מהאי טעמא דירושלמי גבי הזכרה מש"ה במנחה פוסק מלשאול:

מיהו לטעם אחרון דירושלמי כדי שיצאו המועדות בטל והאי טעמא אהפסקה נמי קאי כדפרי' לעיל והאי טעמא לא שייך בערב פסח גבי שאלה ואמאי אינו שואל במנחה וצ"ל דרבה כטעמא קמא סבירא ליה ואם נפרש האי עד שיעבור זמן של פסח כפשוטה דהיינו עד הערב בע"כ ה"ט דר' יהושע גבי הזכרה כדי שיצאו המועדות בטל דאי משום דלית כל עמא תמן נהי דביו"ט ראשון של פסח ליכא למיחש מהאי טעמא דהא אין שאלה ביו"ט מ"מ ישלחוש במוצאי יו"ט בלילה להאי דלית כל עמא תמן וישאל ומה"ט הוה ליה להפסיק מלשאול במנחה בערב יו"ט ואפשר כיון דערבית ושחרית של יו"ט הסמוכין להפסקה אין לחוש לשמא ישאל דהא אין שאלה ביום טוב ומשום חשש יום שני להפסקה לא חיישינן דמסתמא בתוך זמן זה ישמע שהגיע זמן הפסקה. הלכה כר' יהודה. פירוש כר' יהודה דמתניתין דהעובר לפני התיבה כו' ומשמע דבכולה מילתא הלכה כן אף במאי דאמר ביו"ט ראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר דמפסח ואילך אינו זמן גשמים ודלא כאידך תנא אליבא דר"י דאמר עד מתי שואלים את הגשמים עד שיעבור פסח דתרי תנאי אליבא דר"י וכל שכן דלית הילכתא כר' מאיר דאמר עד שיעבור ניסן וכן פסקו כל הפוסקים ואני תמה הא בפרק ח' דנדרים (דף ס"ב) תנן כה"ג לענין נדרים בנודר עד שיפסקו גשמים עד שיצא ניסן כולו דברי ר"מ ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח ומשמע ודאי דר"מ ור"י לטעמייהו אזלי דלר"מ זמן גשמים עד שיצא ניסן כולו לפיכך עד אותו זמן שואלים ובנודר עד הגשמים אסור עד שיצא ניסן כולו ולר' יהודה אין זמן גשמים אלא עד שיעבור פסח בלבד משום הכי אין שואלים אלא עד אותו זמן ובנודר עד הגשמים אין אסור אלא עד אותו זמן ולפ"ז לאידך תנא דר"י דקיי"ל כוותיה דביו"ט ראשון של פסח הוי זמן הפסקה של שאלה והזכרה אין זמן גשמים אלא עד יו"ט ראשון של פסח וא"כ ה"ה נמי דבנודר עד הגשמים אין אסור אלא עד יו"ט ראשון של פסח דמכאן ואילך אינו זמן גשמים והא לענין נודר עד הגשמים פסקו הפוסקים כר"י דפ"ח דנדרים דבנודר עד הגשמים אסור עד שיעבור הפסח ואמאי מיו"ט ראשון של פסח ואילך לישתרי דהא מכאן ואילך אינו זמן גשמים לאידך תנא אליבא דרבי יהודה דהעובר לפני התיבה דהלכה כמותו ואפשר דסבירא להו להפוסקים דאע"ג דפוסקים ביו"ט ראשון של פסח מלשאול ולהזכיר לאו משום דאין דרך גשמים לירד מכאן ואילך דודאי דרכם לירד כולו ניסן לר"מ ולר"י עד שיעבור הפסח אלא היינו טעמא דפוסקין מלשאול ולהזכיר מתחילת פסח ואילך משום דמעתה אין שום תועלת לפירות השנה בירידתן ואין צריך לבקש עליהם וכיון דדרך גשמים לירד עד שיעבור פסח לר' יהודה ולר"מ ניסן כולו אין קרוי עד שיפסקו גשמים עד אותו זמן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והיינו טעמא דבנדרים ליכא ג' מחלוקת כמו דפליגי במכילתין לענין שאלה והזכרה אלא ודאי כדפרישית מ"מ אין זה כדאי לחלק ביניהם בלי ראיה ברורה דמן הסברא ודאי הא בהא תליא:

מיהו אכתי איכא למידק מפרק קמא דר"ה ודף דתניא גבי משכיר בית לחבירו דאם אמר לשנה זו אפילו לא עמד אלא באחד באדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה ופריך ואימא תשרי ומשני סתם כי אגר אינש ביתא לכולהו ימות הגשמים אגר ותנא קמא דברייתא ותנא דידן בניסן נמי משכח שכיחי קיטרי פי' עבים מתקשרין וגשמים יורדין מכלל דלתנא בתרא כולה ניסן מתחילתו אין זמן גשמים והא דלא כמאן מהני ג' תנאי דשמעתין בשלמא לת"ק דברייתא ותנא דידן דס"ל בניסן נמי זמן גשמים אפשר לומר דס"ל כר"י והזמן הוא עד הפסח לר' יהודה דמשנתינו או עד שיעבור הפסח לאידך תנא אליבא דר"י אבל לתנא קמא דברייתא תקשה מההיא דנדרים וממכילתין:

מיהו קושיא ראשונה מהא דנדרים דפסקו בנודר עד הגשמים דאסור עד שיעבור פסח כר"י דאמר הכי והא קיי"ל כהא דביו"ט ראשון של פסח פוסקים מלהזכיר ש"מ דמאותו יום אינו זמן גשמים י"ל דלמאי דפירשתי דהא דקאמר בירושלמי כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם דהאי טעמא אהפסקה נמי קאי דמש"ה פוסקין מלהזכיר של גשם במוסף של יום טוב ראשון דפסח ומזכירין של טל במקומו ניחא דלעולם זמן גשמים עד שיעבור פסח והא דמפסיק במוסף יו"ט ראשון היינו טעמא כדי שיצאו המועדות בטל ולא משום דמעתה אין זמן גשמים אבל מ"מ מההיא דפ"ק דר"ה אההיא דפרק ח' דנדרים ודאי קשיא ושם בחידושי יתבאר דבר זה:

הא לן והא להו פי' מתני' דהאחרון מזכיר לבני ארץ ישראל וההיא דז' במרחשוון דרבן גמליאל לבני בבל וק"ל הא תנן לקמן רבן גמליאל אומר בז' בו כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת פירוש שיחוזר מעליית הרגל מירושלים לביתו כדאמרינן בפ"ב דבבא מציעא (דף כ"ח) גבי הכרזת אבידה אלמא הא דבז' בו בא"י מיירי ואע"ג דפריך עלה מאי שנא לדידן וכו' מ"מ מאי ס"ד דמתרץ לומר כן. ועוד דהגמרא נמי לא ירד להאי שינויא מה"ט דפרי' אלא דאקשה עליו מאי שנא לדידן דאית לן פירי כו' וה"ל להקשות מגופה דמתני דאיירי בע"כ מבני א"י ומשום עולי רגלים:

ועוד קשה לי דאפילו לפי המסקנא משמע דהאי שינויא הא לן והא להו במקומו עומד דקאמר כי אמר ר"י בזמן שאין בהמ"ק קיים כלומר משנתנו דהעובר לפני התיבה מוקי לה בזמן שאין בהמ"ק קייםודרבן גמליאל לן דהא לא קאמר אלא כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים משמע דלא הדר ביה מהא דמוקי למשנתנו להו ודר"ג לן. ועוד מדסמיך השתא דאתית להכי הא והא לדידהו כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים מכלל דלשינויא קמא לא מיירי מלהו ובזמן שבהמ"ק קיים דא"כ היינו הך אלא משנתנו מלהו איירי ובזמן שאין בהמ"ק קיים ודר"ג לן מיירי והא ודאי אי אפשר לומר כן דבע"כ מלדידהו ובזמן שבהמ"ק קיים איירי ר"ג דאיכא עולי רגלים ועוד קשה לי דאמר התם חנניה אומר ובגולה עד ס' בתקופה משמע דהאי מתניתין דר"ג בארץ ישראל קאי דהא חנניא עלה קאי ואם כן איך יאמר כי קאמר רבי יוחנן בזמן שאין בית המקדש קיים והא דרבן גמליאל לן. דאכתי שינויא הא לן והא להו כדקאי קאי ודרבי יוחנן להו בזמן שאין בית המקדש קיים אבל להו בזמן הבית לא מיירי כלל לההוא שינויא עד למסקנ' דקאמר השתא דאתית להכי:

ועוד קשה לי הא כל מה דדחיק הגמרא היינו כי היכי דלא ליפליג רבי אלעזר אדרבי יוחנן והא השתא דמוקי לדרבי אלעזר בבבל ככל לן ולהו בכולהו דגמרא דלן בבל ולהו ארץ ישראל הא פליג אדשמואל דתניא לקמן חנניא אומר בגולה עד ס' בתקופה אין שואלין ואמר שמואל הלכה כחנניא והאי גולה היינו בבל כדמוכח התם דמייתי עלה תתאי לא בעו מיא ורב אמר עתירא בבל דחצדא בלא מטרא ואם באנו להשוות דברי שמואל ורבי אלעזר צ"ל דר"א מיירי להו ושמואל לן ובע"כ פליג אדרבי יוחנן דאמר התחיל לשאול והתחיל להזכיר דהיינו אחר החג מיד. והא ליתא לא לן ולא להו. ולמאי דמשני השתא דר"א ור"י בחד שיטתא קיימי ודר"י להו ודר"א לן פליג אדשמואל דאמר בגולה עד ס' בתקופה ואמאי ניחא לאוקמי לר"י ור"א בחדא שיטתא וממילא פליגי ר"א ושמואל מלאוקמי לשמואל ור"א בחדא שיטתא ור"א פליג אדר"י:

והא ליכא למימר דחנניא דאמר בגולה לאו מכולה בבל מיירי אלא מפומבדיתא שהיא עיקר גולה כדתנן בפרק ב' דר"ה (דף כ"ב) עד שרואה את הגולה כולה לפניו כמדורת אש ומפרש בגמרא מאי גולה פומבדיתא ואע"ג דאיכא מ"ד לקמן סוף פרק א' (דף י"ד) דעיר אחת הצריכה למטר כגון נינוה כיחידים דמי ובשומע תפלה הני מילי עיר אחת גרידא. אבל הכא מיירי מפומבדיתא וכל דסגי קבא דידה וכדאמרינן בפ"ד דכתובות (דף נ"ד) בבל וכל פרוודהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל ועד היכן נהרדעא עד היכא דסגי קבא דנהרדעא ולפי זה צ"ל דגם נהרדעא שוה לגולה בהא ולא לשאר בבל דהא נהרדעא אתרא דשמואל היא וכדאמרינן בפרק י"ו דשבת (דף קי"ו) גבי פסקי סידרא בכתובים במנחה דשבת ובפ' תשיעי דגיטין גבי מבטלי קלא והא לקמן אהא דאמר שמואל הלכה כחנניא פריך מהא דקאמר שמואל מזכירין מכי עיילי ציבי לבי טבות רישבא ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא:

והא לן דאמר אליבא דר' אלעזר דבז' במרחשון היינו שאר בבל דצריכים למטר קודם לכן מיהו כיון דאית להו פירי בדברא אין שואלין עד ז' בו ובארץ ישראל שהוא מקום הרים ואין להם פירי בדברא כר' יהושע והשתא לא פליגי שמואל ור"י ור"א אהדדי דג' זמנים איכא לשאלת מטר וכדפרי':

אבל זה דוחק לחלק בבבל גופה בין מקום למקום דהא כל מדינת בבל בעמק היא יושבת כדאמרינן בפרק בתרא דזבחים (דף קי"ג) למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם. וה"מ לקמן דקאמר עתירה בבל דחצדא בלא מטרא ואמר נמי שוכנת על מים רבים כו' והכי משמע בכמה דוכתי והא ליכא למימר דניחא ליה יותר לומר דלא פליג ר"א ארבי יוחנן מאדשמואל דר"י רביה דר"א הוא ליתא דהא רב נמי סבירא ליה לקמן כשמואל דאמר רב יום ס' כלאחר ס' ורב נמי רבו דר' אלעזר הוה כדאמרינן בפרק ח' דחולין (דף קי"א) דאמר שמואל לר"א לרבך יהיבי ליה ואכל וארב קאי ובע"כ דהגמרא לא חש לתרץ אלא מה דמקשה דר"א אדר"י ומשני לה די"ל דלא פליגי דהא לן והא להו ואע"ג דלפ"ז פליג אדשמואל לית לן בה ואי הוי מקשי ליה מדרב ושמואל אר"א הוה משני להיפך דר"א להו ודידהו לן וכן דרך הגמרא דאינו חש לתרץ אלא מאי דאקשה ליה בהדיא לומר דלא פליגי ואע"ג דע"י ההוא שינויא בע"כ איכא פלוגתא דתנאי או אמוראי אחרינא לא חש לה:

ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן ואהתחלת הזכרה קאי כדמסיק וקשה לי אמאי לא פריך נמי בהפסקת יו"ט ראשון של פסח וכל אחד מהני אמוראי יאמר בהפסקה כמו דסבירא ליה בהתחלה דמאי שנא הפסקה מהתחלה וי"ל משום רבותא נקיט לה לענין התחלה דבחג משום דאלול רוב פעמים הוא חסר כדאמרינן בפרק א' ובפ"ב דראש השנה ובפ"א דביצה מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ומש"ה אין עושין יוה"כ אלא חד יומא אע"ג דחמיר דבכרת משום צערא לא גזרו רבנן והלכו בתר רוב שנים דאין אלול מעובר וכדמוכח פ"ק דר"ה (דף כ) וכמ"ש שם בחידושי ולפי' רש"יאפילו ר"ה לא עשו אלא חד יומא דסמכי ארוב שנים וכמ"ש שם משום הכי נקיט בהתחלה לרבותא לא מבעיא הפסקה דפסח דאדר פעמים מלא פעמים חסר דלא כמר עוקבא דאמר התם (דף י"ח) אדר הסמוך לניסן לעולם חסר דהא איתותב התם הלכך פוסק וחוזר ומתחיל לרב בו ביום במנחה פוסק ולשמואל בערבית אלא אפילו בהתחלה דחג דרוב פעמים אלול חסר אפ"ה חוזר ופוסק לכל חד כדאית ליה ולא אמר ניזיל בתר רובא לגבי האי מילתא ויום טוב ראשון עיקר וכיון שהתחיל בראשון לא יפסיק עוד לגמרי מיהו י"ל דרבא דאמר כיון שהתחיל שוב אינו פוסק לא אמר אלא בהתחלה דאית לן למיזל בתר רובא אבל בהפסקה לא אמר ובסמוך תראה הכרח להא דפרישית: