דף ה - א
רבא אמר: כיון שהתחיל להזכיר את הגשמים ביום שמיני ספק שביעי, שוב אינו פוסק מלהזכיר, אלא מזכירם בכל התפילות שמכאן ואילך [180].
וכן אמר רב ששת: כיון שהתחיל להזכיר את הגשמים, שוב אינו פוסק.
ואף רב הדר ביה [חזר בו] ממה שאמר תחילה, שפוסק מלהזכיר בתפילת המנחה.
ומנין לנו שחזר בו?
דאמר רב חננאל אמר רב: כך צריך האדם לנהוג בענין הזכרת הגשמים:
מונה והולך עשרים ואחד יום מהיום הראשון של ראש השנה, כדרך שמונה עשרה ימים מראש השנה עד יום הכפורים [181] , שמתחיל למנות את אותם עשרה ימים מהיום הראשון של ראש השנה [182], ואז חל יום הכפורים. ומכאן ואילך, דהיינו, מיום העשרים ושנים, שהוא סוף חג הסוכות, מתחיל להזכיר. וכיון שהתחיל להזכיר, שוב אינו פוסק [183].
הרי לנו שרב חזר בו, ואף הוא סובר, כיון שהתחיל, שוב אינו פוסק.
והלכתא [ופסק ההלכה בענין זה]: כיון שהתחיל להזכיר, שוב אינו פוסק.
מתניתין:
עד מתי, עד איזה זמן בשנה, שואלין את הגשמים באמירת "ותן טל ומטר לברכה"? רבי יהודה אומר: עד שיעבור חג הפסח.
רבי מאיר אומר: עד שיצא ויעבור כל חודש ניסן. שנאמר בספר יואל: "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלקיכם כו' ויורד לכם גשם מורה [184] ומלקוש בראשון". ו"ראשון" היינו חודש ניסן, שהוא הראשון לחדשים [185]. הרי שכל החודש - זמן הראוי לגשמים הוא [186].
גמרא:
משנתנו הביאה את הפסוק "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון", שמשמע ממנו, שירידת היורה, בחודש ניסן היא.
תמה ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: וכי זמן ירידת היורה, בחודש ניסן הוא? והלא זמנו של היורה במרחשון הוא!
דתניא: יורה, שהוא הגשם הראשון של עונת הגשמים, זמנו בחודש מרחשון. ומלקוש, שהוא הגשם האחרון, זמנו בחודש ניסן!
אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: הכי אמר רבי יוחנן: באמת זמנו הרגיל של היורה, במרחשון הוא. אבל בימי יואל בן פתואל, נתקיים מקרא זה שהובא במשנה. שאז, באופן בלתי רגיל, ירדו גם היורה וגם המלקוש בחודש ניסן.
דכתיב ביה ביואל, שנתנבא כך על ישראל: "שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ וגו' יתר הגזם אכל הארבה וגו'" [187]. והיינו, שתהיה מכת ארבה קשה מאוד, ויהיה רעב גדול במשך שבע שנים.
ואכן כך היה. באה מכת ארבה קשה, והיה רעב שבע שנים.
באותה שנה, השנה השביעית לרעב, יצא [עבר] חודש אדר, ועדיין לא ירדו כלל גשמים.
ירדה להם רביעה ראשונה [כך נקראת תחילת ירידת הגשמים [188]] באחד בניסן [189].
אמר להם הנביא יואל לעם ישראל: צאו לשדות, וזרעו את גרעיני התבואה שנותרו עדיין בידכם, כדי שיצמיחו תבואה על ידי הגשמים שיורדים עתה.
תמהו ואמרו לו ישראל: מי שיש לו רק קב [190] חטים או קבים שעורין [191] , יאכלנו עתה, ישביע את רעבונו, ויחיה לעת עתה, או שמא יזרענו [את אותו קב חיטים או שעורים], ובינתיים, עד שתצמח התבואה, לא יהיה לו מה לאכול, וימות? האם לא עדיף לאכול את גרעיני התבואה עתה?!
אמר להם: אכן, ההגיון אומר כך, כדבריכם. אבל אף על פי כן, צאו וזרעו מה שיש בידכם.
שמעו ישראל בקולו, ויצאו וזרעו מה שבידם.
נעשה להם נס [192] , ונתגלה להם גרעיני תבואה, מה שאצרו העכברים בכתלין [בחורים שבקירות הבתים], ומה שבחורי נמלים [מה שאצרו להן הנמלים בחוריהן].
ומה שיצאו וזרעו את התבואה שבידם, היה זה בימים שני ושלישי ורביעי [193] בחודש ניסן. וירדה להם רביעה שניה [ירידת הגשמים השניה] ביום חמשה בניסן. וגדלה התבואה בזמן כה קצר, עד שיכלו כבר לקצור אותה בששה עשר בניסן, והקריבו את העומר בששה עשר בניסן מתבואה חדשה.
ובאותו פרק זמן שהמתינו עד שתגדל התבואה החדשה, אכלו מאותה תבואה שנתגלתה להם בכתלים ובחורי הנמלים [194].
נמצאת תבואה הגדילה בדרך כלל בפרק זמן של ששה חדשים, מתשרי ועד ניסן, גדילה באותה שנה באחד עשר יום. מחמשה בניסן עד ששה עשר בו [195].
נמצא עומר הקרב בדרך כלל מתבואה של גידול במשך ששה חדשים, קרב באותה שנה מתבואה של אחד עשר יום.
ועל אותו הדור הוא אומר בספר תהלים: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע וגו'". והיינו, בני אותו הדור, שהיו זורעים בדמעה, שהרי זרעו את גרעיני התבואה האחרונים שהיו להם לאכול, בסופו של דבר, קצרו ברינה את תבואתם.
שואלת הגמרא: מאי, מהו ביאור דברי המקרא: "הלוך ילך ובכה נשא משך וגו' בא יבוא ברינה נשא אלמתיו"? הרי כבר נאמר קודם לכן: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו"!
אמר רבי יהודה: מקרא זה מדבר על השור שהיה באותו הדור. שכשהוא חורש את התלם, הולך ובוכה [196] מחמת רעבונו.
וצמחה התבואה כה מהר, עד שכבר בחזירתו [כאשר השור חוזר על אותו תלם שחרש קודם] [197], אוכל הוא חזיז [שחת [198]] מן התלם שזרע בהליכתו. שמיד בנפילת הזרע, כבר התחיל לצמוח [199].
וזהו "בא יבא ברנה". שכאשר השור חוזר, ברינה הוא חוזר.
ממשיכה הגמרא ושואלת: מאי "נשא אלמתיו"? אם הכוונה לכך שיש להם עתה אלומות תבואה לאכול, הרי כבר נאמר "ברינה יקצרו"?
אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא: עוד נס גדול היה באותו זמן. שהיה אורך השיבולת [חלק החיטה שבו נמצאים גרעיני התבואה], כפליים מאורך הקנה המחזיק את השיבולת. שהיה אורך הקנה - זרת [200] , ואורך השיבולת - זרתים [פעמיים אורך זרת]. ולא כדרך כל תבואה, שאורך הקנה הוא פי שלשה וארבעה מאורך השיבולת [201].
אגב שהגמרא הביאה שאלה ששאל רב נחמן את רב יצחק, הנוגעת לעניינינו, מביאה הגמרא עוד שאלות ששאל רב נחמן את רב יצחק, אף שאינן נוגעות לענין ירידת גשמים.
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב בספר מלכים, בימי יהורם בן אחאב, שאמר אלישע הנביא: "כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ [202] שבע שנים"? [203]
בהנך שבע שנים - מאי אכול [מה אכלו באותן שבע שנות הרעב]? הרי אי אפשר להתקיים שבע שנים בלא אכילה כלל!
אמר ליה: הכי [כך] אמר רבי יוחנן:
בשנה הראשונה משנות הרעב, אכלו מה שהיה להם עדיין בבתים.
בשנה שניה, שכבר לא נותר להם דבר בבתים, אכלו מה שנותר בשדות.
בשנה שלישית, שלא נותר בשדות דבר, אכלו בשר בהמה טהורה.
בשנה רביעית, שלא נותרה להם בהמה טהורה, נאלצו לאכול בשר בהמה טמאה.
בשנה חמישית, שלא נותרה להם אף בהמה טמאה, אכלו בשר שקצים ורמשים [204].
בשנה ששית, שכבר לא נותר להם דבר לאכול, אכלו חלק מהעם [205] בשר בניהם ובנותיהם [206].
בשנה שביעית, אכלו בשר זרועותיהם מחמת רעבונם הגדול. לקיים מה שנאמר: "איש בשר זרעו יאכלו" [207].
ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב [מהו ביאורו של המקרא] בספר הושע, שאמר הקדוש ברוך הוא: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר"? בפשטות, "בקרבך קדוש" היינו שאתה עצמך קדוש, ומעשיך טובים וישרים. ואם כן, יש לתמוה: וכי משום דבקרבך קדוש, שאתה מטיב מעשיך, לא אבוא בעיר [208] [לא יבוא הקדוש ברוך הוא בעיר]? [209]
אמר ליה רבי יצחק: אין פירושו של מקרא זה כפשוטו, כפי שהבנת אתה. אלא הכי [כך] אמר רבי יוחנן בביאור מקרא זה:
אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה [210]. וכך הוא פירוש הכתוב: עד שיהיה "בקרבך קדוש", בירושלים של מטה, "לא אבוא בעיר" ירושלים של מעלה [211].
תמהה הגמרא: ומי איכא [וכי יש] ירושלים למעלה?
ואומרת הגמרא: אין [אכן כך]. דכתיב: "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו". והיינו, עתידה העיר ירושלים, שתהא בנויה כמו העיר שחוברה לה. שהיא דומה לה וכיוצא בה. דהיינו, חבירתה ודוגמתה. הרי לנו שקיימת ירושלים אחרת. והיכן היא - אם לא למעלה?! [212] ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב [מהו ביאור הכתוב]: "ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא"? [213]
אמר ליה: הכי [כך] אמר רבי יוחנן בביאור מקרא זה: עבירה אחת היא, ישנה עבירה אחת, שמבערת את הרשעים בגיהנם. וזהו "ובאחת יבערו", שעל ידי עבירה אחת, יבערו הרשעים בגיהנם.
מאי היא [איזו היא אותה עבירה]?
עבודה זרה [214].
ולמדים דבר זה בגזירה שוה: [215]
כתיב הכא [כתוב כאן, במקרא שהבאנו]: "מוסר הבלים עץ הוא". וכתיב התם [וכתוב שם], במקום אחר, גבי עבודה זרה: "הבל המה מעשה תעתעים" [216].
ומגזירה שוה "הבל" - "הבלים", למדים שאף במקרא שלנו מדובר בעבודה זרה.
ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב שאמר הקדוש ברוך הוא: "שמו שמים על זאת וגו' כי שתים רעות עשה עמי"? וכי רק תרתין הוא דהוו [וכי רק שתי רעות היו, שעשה עם ישראל]? ועשרין וארבע עבירות שמוזכרות בפרשת התשפוט [217] [פרק כ"ב בספר יחזקאל, שמתחיל בפסוק: "ואתה בן אדם התשפט התשפט את עיר הדמים והודעתה את כל תועבותיה] [218] שביקא להו [הונח להם מהן, ולא נידונו עליהן]?
אמר ליה רבי יצחק: הכי אמר רבי יוחנן:
הערות
[180] כתב השפת אמת, שנראה שאפילו יחיד ששכח להזכיר גשם במוסף ובמנחה, מכל מקום אומר בערבית. כי מה שהגמרא אומרת "כיון שהתחיל" - היינו הש"ץ, וגם יחיד זה הוא מכלל הציבור, כיון שהתחילו - שוב אין פוסקין. מיהו צריך עיון מה הדין אם שכח בערבית ולא אמר לא טל ולא גשם, אם מחזירין אותו. כי יש סברא לומר, כיון שמן הדין אין צריך להזכיר, רק מטעם כיון שהתחיל - אינו פוסק, בדיעבד אינו מעכב. עיין שם.
[181] היינו כדברי הגמרא במסכת ברכות [יב ב]: עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. ואותם עשרה ימים הם בצירוף ראש השנה ויוהכ"פ עצמם, שהרי בלאו הכי יש רק שבעה ימים. הוא הדין בעניינינו, כאשר מונים כ"א יום, היינו בצירוף היום הכ"א. מהר"ץ חיות.
[182] מתחילים למנות מיום ראשון של ראש השנה, משום שזה שעושין ראש השנה שני ימים, אינו משום ספק שמא עברו את חודש אלול, שהרי אנו בקיאין בקביעות החודש. אלא מנהג אבותינו בידינו לעשות שני ימים. ולכן מונים מהיום הראשון. רש"י. עוד הביא רש"י לשון אחר, עיין שם.
[183] כך פירש רש"י. ובגבורת ארי תמה על ביאורו, ועיין שם מה שביאר.
[184] "מורה" מתחלף עם "יורה". והיינו הגשם הראשון, שמורה את הבריות וכו', כפי שאומרת הגמרא להלן [ו א]. מהרש"א.
[185] כפי שנאמר בספר שמות [יב ב] לגבי חודש ניסן: "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
[186] הגמרא להלן מביאה שמקרא זה נתקיים בימי יואל, שירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן, ורביעה שניה - בה' בניסן, וגדלה להם התבואה באחד עשר ימים. והקשה הגבורת ארי, אם כן, איך רבי מאיר מביא ממקרא זה ראיה שכל חודש ניסן הוא זמן ירידת גשמים, הרי הרביעה האחרונה ירדה בה' בניסן ! ואף לרבי יהודה שאומר שזמן הגשמים הוא עד לאחר הפסח - אין מכאן ראיה, שהרי ה' בניסן קודם הרבה לפרוס הפסח. ועוד, הרי אין מתפללים על דבר שהוא שינוי הטבע ומנהג העולם. ובשפת אמת ביאר, שהיות וסוף סוף זהו זמן גשמים במקום שלא ירד גשם עד עתה - מזכירין. ועוד, שיתכן שתמיד יש מקום כלשהו שלא ירדו עדיין גשמים, ויכולים לרדת עתה. ואף שבימי יואל גדלה התבואה בי"א יום, היינו רוב התבואות. אבל כיון שנאמר "ויורד לכם וגו' בראשון", משמע שכל החודש הראשון ראוי לירידת גשמים. ועיין בתוספות ד"ה יורה. והרש"ש כתב, שהיות והנביא נקט סתם "בראשון", ולא ביאר באיזה יום בחודש כדרך הכתובים בכל מקום, משמע שכל החודש ראוי לכך. ואז, בזמן יואל, מעשה שהיה - כך היה.
[187] המשך המקרא הוא כך: "יתר הגזם אכל האבה, ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל". ופירש שם רש"י: גזם, ארבה, ילק וחסיל, מיני גובאי הם. ונתנבא עליהם שיבואו, ואו באותן הימים, וכילו כל פרי העץ וירק השדה.
[188] כפי שמצינו לקמן [ו ב]. עיין שם.
[189] כתב המהרש"א, שזמנים אלו שהוזכרו כאן - קבלה היתה בידם שכך היה. וכתב, שמכל מקום יש ליתן טעם בדבר, כי שני הרעב הללו היו בימי יהורם, ומה שהגמרא אומרת "יצא חודש אדר", היינו שנסתיימו שנות הרעב. כי שני התבואה מתחילות מניסן, כפי שמצינו במסכת ראש השנה, שבפסח העולם נדון על התבואה. עיין שם.
[190] "קב" הוא שיעור נפח שהיה מקובל בימיהם. ושיעורו: לשיטת הגר"ח נאה - 1.328 ליטר. ולשיטת החזון איש - 2.389 ליטר.
[191] נקטו לשון זו, כי שיעור השביעה משעורים - כפול משיעור החיטים. וכן מצינו במסכת פאה [פרק ח' משנה ה'] לענין נתינת מעשר עני בגורן "חצי קב חטים או קב שעורין". מהרש" א.
[192] וזהו שנאמר [יואל ב כה]: "ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה".
[193] אף שהיו יכולים כולם לזרוע בשני, מכל מקום צריכים שלשה ימים להשרשה וקליטה קודם רביעה שניה. מהרש"א.
[194] כך כתב רש"י. אבל רבינו חננאל כתב: נעשה להם נס, ונתגלה להם החיטים שאוגרין הנמלים בחורין ובכתלים, ולקחו אותן וזרעו. והרי"ף [בעין יעקב] כתב, שאין לומר שזרעו מה שמצאו, כי אם כן אין זה "זורעים בדמעה", שהרי היה להם מה לאכול ! אלא ודאי קודם זרעו מה שבידם, ואחר כך מצאו לאכול. וביד יוסף כתב, שלא היו יכולים לזרוע מה שמצאו, כי היות ושלטו באותם חיטים רירים של עכברים ונמלים, השורפים לחלוחית החיטים, שוב לא יצמחו. ובילקוט המאירי כתב, שאם יזרעו מאותן חיטים שנמצאו, הרי ייהנו כל השנה ממעשה ניסים, ואסור לעשות כן, כפי שמצינו לקמן [כב ב].
[195] הקשו התוספות, כיון שהתבואה התחילה לגדול מיד כשזרעו אותה, כפי שהגמרא מביאה להלן שהשור היה אוכל בחזירתו מן התלם, הרי שמשך זמן גידול התבואה היה י"ב וי"ג יום, שהרי זרעו בשני שלישי ורביעי בניסן ! ותירצו, שכוונת הגמרא שהתבואה שנזרעה בזמן המאוחר ביותר, דהיינו, ביום ד' בניסן, גדלה בי"א יום. והשפת אמת כתב, שאפשר לומר, כי מה שהשור היה אוכל מיד בחזירתו אינו תבואה, אלא שאחר החרישה גדל מיד עשב, וזה היה מאכל השור. אבל התבואה התחילה ליגדל רק ברביעי בניסן.
[196] רבינו חננאל כתב: "השור שהיה בהליכתו הולך כמו בוכה".
[197] כפי שמצינו במסכת שבת [עג ב], שבארץ ישראל היו חורשים כל שורה פעמיים: פעם אחת לפני הזריעה, ופעם אחת אחר הזריעה, כדי לכסות את הזרעים. וזהו "בחזירתו", כשחוזר על אותו תלם עצמו. מצפה איתן.
[198] פירש רש"י במסכת בבא קמא [קיט ב]: חזיז - שחת של תבואה. חטים ושעורים בעודם ירק.
[199] כך הוא לכאורה הביאור הפשוט. אבל המהרש"א מפרש, ששאלת הגמרא "מאי הלך ילך ובכה", היא גם על כפילות הלשון "הלך ילך". ומבארת הגמרא, שבהליכתו לחרוש ולזרוע כל אותם שלשה ימים, היה בוכה, כי לא צמח עדיין כלום [כפי שנתבאר לעיל, שצריך קליטה בקרקע]. וזהו "הלך ילך", שבהליכתו כמה פעמים באותם ימים - היה בוכה. אבל בחזירתו, כשחזר לבית, כבר אכל חזיז מהתלם שחרש קודם לכן.
[200] שיעור "זרת" הוא 0. 24 מ' לשיטת הגר"ח נאה, ולשיטת החזון איש - 0. 288 מ'.
[201] בעין יעקב הביא בשם תוספות: מאי נושא אלומותיו, באותה שנה היתה קנה זרת, שיבולת זרתים. וקשרו את האלומות כמו שהיו רגילים כל שנה, והיה המשא כבד בגלל כובד השבלים. וזהו שנאמר "נושא אלומותיו", אלומה אחת, כדרך שבני אדם נושאים, היה עתה תבואה כמו שתי אלומות. וכעין זה כתב המהרש"א, עיין שם.
[202] היינו שכבר בא הרעב אל הארץ, ויתמיד להיות כך שבע שנים. מצודת דוד על הפסוק.
[203] רש"י על הפסוק כתב, שזהו הרעב שהיה בימי יואל בן פתואל.
[204] אכילת שקצים ורמשים חמורה יותר. שהאוכל נמלה - חייב בחמשה לאוים [כפי שמצינו במסכת מכות, טז א, עיין שם]. ועוד, שאכילת שקצים ורמשים מאוסה יותר מאכילת בהמה טמאה. לכן אכלו קודם בהמה טמאה, ורק כשלא היה להם יותר, נאלצו לאכול שקצים ורמשים.
[205] כך כתב רש"י. וביאר המהרש"א, שודאי לא הוצרכו כולם לכך, שהרי אפילו בסוף ז' שנים היה למקצתם תבואה לאכול, כפי שהגמרא אמרה לעיל: "מי שיש לו קב חיטים וכו'".
[206] שיטת הרמב"ם [הלכות מאכלות אסורות פרק ב' הלכה ג'], שבאכילת בשר אדם יש איסור עשה. ובמגיד משנה שם הביא את שיטת הרשב"א, שמדאורייתא אין איסור באכילת בשר אדם. אבל הרמב"ן כתב: ישראל שמת, בשרו אסור אף בהנאה. ועיין בתוספות במסכת כתובות [ס א, ד"ה יכול] מה שכתבו בעניין זה.
[207] ביאר העץ יוסף [בשם הכלי יקר], דהיינו לפי שמצינו במסכת שבת [לג א]: אל תקרי בשר זרועו, אלא בשר זרעו. לכן הוצרכה הגמרא לומר: אכלו בשר זרועותיהם, לקיים מה שנאמר איש בשר זרועו, כלומר, כפשוטו, שהוא זרועו ממש. וזהו מה שנקטה הגמרא "לקיים מה שנאמר", כלומר, לקיים את המקרא כפי שהוא כתוב, ולא בדרך דרש.
[208] כאן אנו דורשים ש"עיר" היינו עיר ממש. אבל התוספות כתבו, שיש מפרשים שלפי פשט הכתוב "עיר" היינו שנאה, כמו [ישעיה יד כא] "ומלאו פני תבל ערים" [ופירש שם רש"י, דהיינו שונאים ומציקים. כפי שתרגם יונתן "בעלי דבבין"]. ואמר הכתוב: לא אבוא בשנאה.
[209] כך הוא לשון המקרא: "לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים כי א ל אנכי ולא איש, בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר". ופירש רש"י, שכך אמר הקדוש ברוך הוא: לא אשוב מהטוב שהבטחתי לעשות, "כי א ל אנכי ולא איש", ואין דרכי להנחם על דברי. לכן "בקרבך קדוש", אשרה שכינתי בישראל, בקרב העיר ירושלים, "ולא אבוא בעיר", לא אשרה שכינתי בעיר אחרת. וכן הוא משמעות התרגום. ועיין שם עוד ברד"ק.
[210] והיינו, שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, שאינו בא בירושלים של מעלה, עד שיבנה להם ירושלים של מטה, וישרה שכינתו הקדושה בקרבם. רבינו חננאל. וכעין זה כתב בעיון יעקב. עיין שם.
[211] . כך פירש רש"י. ותמה המהרש"א, אם כן, מה הקשתה הגמרא מעיקרא, הרי כך אפשר לפרש את המקרא: עד שבקרבך קדוש, דהיינו, עד שאתה מטיב מעשיך, לא אבוא בעיר ! לכן כתב המהרש"א, שפירוש המקרא הוא בלשון תמיהה: אם קדוש בקרבך, בירושלים של מטה, וכי לא אבוא בירושלים של מעלה? ! אם הקב"ה משרה שכינתו למטה, אף שהארץ לבני אדם, כל שכן שמשרה שכינתו למעלה, שהרי השמים - שמים לה'. והוסיף, שלפי זה מתבאר הוי"ו של "ולא אבוא", אבל לפי רש"י קשה. עיין שם. וע"ע בשפת אמת.
[212] וכך פירש רש"י בתהלים: "ורבותינו אמרו, יש ירושלים הבנויה בשמים, ועתידה ירושלים של מטה להיות כמותה", עיין שם. וע"ע במפרשים שם. ורבינו גרשום כתב, שהראיה היא מלשון "יחדיו". שמשמע שיש שתי ירושלים. והרשב"א [בפירוש האגדות] כתב: יש בזה סוד. ודע שירושלים של מטה וציון ובית המקדש כולם ציורים לענינים שכליים דקים מאד. גם כל ארץ ישראל. ועל כן נקראת הארץ ארצות החיים ונחלת ה', ועל כן תלויות בארץ כמה מצוות התורה. ועל כן אמרו: כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ורצה לומר, המקדש ציורים לעניינים רוחניים. והוא אמרו: וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר.
[213] המצודת דוד פירש: ובאחת - בדבר אחת הם כולם בוערים וכסילים: מוסר הבלים - במה שהם מייסרים ומוכיחים את העם לעבוד להבלי עכו"ם. כי הלא עץ הוא, ומה אם כן יעבדו. ורצונו לומר, אף לפי טעותם, שמועיל עבודה לצבא השמים, הנה זהו בודאי כסילות לחשוב שגם יועיל העבודה לצורה מעץ.
[214] כי כל המודה בה, כאילו כופר בכל התורה. עיון יעקב.
[215] לכאורה צריך להבין, לשם מה צריך ללמוד ענין זה מגזירה שוה, הרי הפסוק עצמו מוכיח שמדובר בעבודה זרה, שהרי כתוב "מוסר הבלים עץ הוא", ובפשטות הדברים מתייחסים לעץ המוזכר שם בתחילת המקרא: "עץ מיער כרתו", שהוא עבודה זרה ! ורש"י בא לתרץ קושיה זו, וכתב: אי לאו גזירה שוה, היה משמע אטומים כעץ לקבל מוסר, ולשוא היו לוקין. ועיין במהרש"א מה שביאר בזה.
[216] היינו, שהמה, העבודה זרה, מעשה ידי התועים מדרך השכל. מצודת דוד.
[217] רבינו חננאל מביא, שכך מצינו במדרש חזית: "אמר רבי יוחנן: כ"ד חטאות הוכיח יחזקאל הנביא את ישראל בפרשת התשפוט את עיר הדמים. אלו הן: "א. עיר שופכת דם, ב. ועשתה גלולים, ג. טמאת השם, ד. רבת המהומה, ה. איש לזרועו היו בך למען שפוך דם, ו ז. אב ואם הקלו בך [אב ואם נחשבים לשנים, וכן יתום ואלמנה להלן], ח. לגר עשו בעושק בתוכך, ט י. יתום ואלמנה הונו בך, יא. קדשי בזית, יב. ואת שבתותי חללת, יג. אנשי רכיל היו בך, יד. ואל ההרים אכלו בך, טו. זמה עשו בתוכך, טז. ערות אב גלה בך, יז. טמאת הנדה ענו בך, יח. ואיש את אשת רעהו עשה תעבה, יט. ואיש את כלתו טמא בזמה, כ. ואיש את אחותו בת אביו ענה בך, כא. שוחד לקחו בך, כב. נשך ותרבית לקחת, כג. ותבצעי רעיך בעשק, כד. ואותי שכחת נאם ה'". ועל כלם לא חתם - אלא על הגזל: והנה הכיתי כפי אל בצעך אשר עשית, ועל דמך אשר היו בתוכך, היעמוד לבך, אם תחזקנה ידיך לימים אשר אני עושה אותך, אני ה' דברתי ועשיתי, והפיצותי אותך בגוים, וזריתיך בארצות, והתימותי טומאתך ממך, ונחלת בך לעיני גוים, וידעת כי אני ה'". ובערוך גרס "עשרין ותרתין [עשרים ושתים] שביקא להו". עיין שם שמנה את כל אותן עשרים ושתים רעות.
[218] עוד פירש רש"י, שעברו על עשרים וארבעה ספרים [כתבי הקודש].
(יואל ב, כג) 'יוֹרֶה' בְּנִיסָן הוּא? 'יוֹרֶה', בְּמַרְחֶשְׁוָן הוּא!. אין להקשות מאי פריך דילמא הכי קאמר ויורד לכם גשם מורה בזמנו ובעתו שהוא במרחשון ואחריו ירד מלקוש בראשון שהוא ניסן, דזה אינו, דהיה צריך לפרש זמן ירידת היורה כמו שפירש זמן ירידת המלקוש, ולמה סתם ביורה ופירש במלקוש.
יָרְדָה לָהֶם רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בְּאֶחָד בְּנִיסָן. נראה לי בס"ד הנה נודע כי מתשרי ועד ניסן הם חדשי הזכר, ומניסן עד תשרי חדשי הנקבה, נמצא גשמים שצריכין לירד בחדשי הזכר ירדו בחדשי הנקבה להורות דאחר דתש כוחן כנקבה מחמת הרעב נתכפר להם ונושעו בחדשי הנקבה, וגם הרעב היה שבע שנים כדי לתקן בזה הצער מה שפגמו במלכות שהוא סוד 'בת שבע' ואז נהפך להם שבע לשבע.
אַף עַל פִּי כֵן צְאוּ וְזִרְעוּ!. נראה לי בס"ד הטעם שאמר לו כן ולא גילה להם מה שיעשה להם הקב"ה בגילוי החיטים שבכותלים וסדקים וחורי הנמלים, כדי שהם יצאו לזרוע מה שבידם לקיים דבר ה' שצוה בכך ולא ימנעו מטעם זה, דמי שיש לו קב חיטים יאכלנו ויחיה וכו' ואז על ידי כך יעשה להם הקב"ה נס לגלות להם מה שבכותלים וכו', וכן היה כאשר הסכימו לזרוע מה שבידם אז נגלה להם הדגן הנזכר.
נִמְצֵאת הַתְּבוּאָה הַגְּדֵלָה בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, גָּדְלָה בְּאַחַד־עָשָׂר יוֹם. נראה לי בס"ד נס העצום הזה נרמז בשם הנביא יואל, אשר על ידו ובזמנו נעשה הנס הזה, והוא יוֹאֵל 'לו יא' כלומר בעבורו ובזכותו נעשה הנס של י"א יום הנזכר.
ונראה לי דעל ידי שנעשה בירור שלם מן י"א סמני הקטורת זכו לנס זה שתגדל התבואה בי"א יום. והנה הרעב ההוא בא להם מן ארבעה מינים, שהם גָּזָם, אַרְבֶּה, יֶּלֶק, חָסִיל (יואל ב, כה), דראשי תיבות שלהם מספר כ"ב, רמז בעבור שחטאו בכ"ב אותיות התורה היתה זאת להם, ועתה אחר שנתכפר להם חטא הנזכר בא להם השפע הטוב שגדלה התבואה בי"א ימים וי"א לילות שהם כ"ב ונתמלא החסרון שנעשה להם מאותם ארבעה מינים דראשי תיבות שלהם כ"ב.
ועוד נראה לי בס"ד מספר י"א במספר הקדמיי [5+4+3+2+1...] הוא ס"ה כמנין שם אדנ"י [65] שהוא סוד המלכות שפגמו בה בארץ ישראל ועתה נתקן הפגם ולכך היתה הטובה הזאת בניסן שהוא ראש חודשי המלכות.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש זכו לנס זה של י"א כנגד מספר ו"ה של שם הוי"ה שתיקנו בתשובתם.
וְנִמְצָא עֹמֶר הַקָּרֵב מִתְּבוּאָה שֶׁל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, קָרַב מִתְּבוּאָה שֶׁל אַחַד־עָשָׂר יוֹם. קשה למאי אצטריך למכפל לישנא לפרש לנו על העומר כיון דכבר אמר על התבואה ודבר זה של העומר אתי ממילא?
ונראה לי בס"ד דבא ליישב בזה הטעם דגדלה בי"א יום ולא בי"ב, דהיה ראוי שתהיה גדילתה בי"ב יום כדי שיהיה החשבון מדוייק ומכוון לששה חודשים כל חודש בשני ימים, אך בי"א יום לא יבא חשבון מכוון כנגד ששה חודשים, ולזה אמר נמצא עומר הקרב שנעשה הנס בי"א יום כדי שיהיו יכולין להקריב ממנה העומר ואם הים נשלם גדילתה בי"ב דוקא היה עובר זמנו של עומר כי ההתחלה היתה בחמשה בניסן.
וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר: (תהלים קכו, ה) "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ". נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות בכוונת הפסוק(תהלים קמה, טז) 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן' לכוין ראשי תיבות לְכָל חַי רָצוֹן, רָחֵל [238] שהיא מספר ב' פעמים דִמְעָה [119] ויכוין למתקם יעוין שם. וידוע כי ניסן הוא ראש חודש של רחל שהיא מספר ב' פעמים דמעה, ולזה אמר 'הַזֹּרְעִים ב' דִמְעָה' שזרעו בניסן שהוא של בחינת ב' דמעה, 'בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ' כי אותם י"א יום שגדלה בהם התבואה התחילו מן יום חמשה ניסן וקצרו העומר ליל ט"ז בניסן, צא וחשוב יום חמשה ניסן הוא ט"ו שעות כי בארץ ישראל עמוד השחר בניסן יהיה אחר שעה תשיעית מן הלילה, נמצא היום הוא ט"ו שעות ועשרה ימים ועשרה לילות מן ליל ששה עד ליל ט"ז יש בהם ר"מ שעות הרי רנ"ה שעות עד ליל ט"ו שקצרו בה העומר, וזהו שנאמר 'בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ' רוצה לומר ברנ"ה שעות שגדלה בהם התבואה יקצורו, כי קצירת העומר היא התחלת הקצירה.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה [שָׁנָה] קָנֶה זֶרֶת וְשִׁבֹּלֶת זְרָתַיִם הָיְתָה. נראה לי בס"ד לרמוז זה בכתוב ההוא עצמו שאמר (תהלים קכו, ו) 'בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה' אות ב' של בֹּא רומזת על זרתיים דשבולת שהיא עליונה, ואות א' של בֹּא רומז על זרת דקנה שהוא תחתון.
ונראה לי בס"ד הטעם שהיתה השבולת שהיא מאכל אדם זרתיים, כי ידוע שהזרת הוא חצי אמה וכמו שכתב הרשב"א ז"ל (בתשובות החדשות סימן רל"ג) זרת של תורה הוא שני טפחים ומחצה, דלא אמרו הזרת חצי אמה אלא באמה בת חמשה טפחים יעוין שם, ונמצא זרתיים הם חמשה טפחים לרמוז זכות התורה שהיא חמשה ספרים שנמשלה לתבואה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות י.) על פסוק (קהלת ה, ט) 'וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה' הגינה עליהם בשפע הטובה הזאת שתהיה השבולת שבה התבואה חמשה טפחים שהם זרתיים.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהיתה הברכה שני שלישים מאכל אדם שהיא השבולת שבה התבואה, ושליש מאכל בהמה שהוא הקנה כי צמח האדמה הוא טובה לארץ שעל ידי יציאת הצמח ממנה יתבררו ממנה נצוצי הקדושה המגולגלים בדומם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, וגם על ידי שמברכים ואוכלים את הצומח ממנה תצא מן ארירה שלה שאמר עליה בחטא אדם הראשון (בראשית ג, יז) 'אֲרוּרָה הָאֲדָמָה' ולכן כאשר בישרם על הזריעה וצמח האדמה אמר (יואל ב, כא) 'אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל הֳ' לַעֲשׂוֹת' ואמר גִּילִי וּשְׂמָחִי בתרתי הנזכרים, וטובה לבני אדם שאוכלים ושבעים וחיים ברעב וטובה לבהמה שתאכל מה שיש לה לאכול מן התבן שהוא הקנה ועשב, ולכך היה שני שלישים מאכל אדם כנגד טובת הארץ וטובת האדם כי טובת הארץ גם כן תלויה במאכל האדם כאמור ושליש קנה שהוא מאכל בהמה, ולכן בישר לבהמות ואמר (יואל ב, כב) 'אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר' ובישר לבני אדם בפסוק השלישי (יואל ב, כג) 'וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן'.
והנה אם שלשה שותפים בקרן שבידם כל אחד יאכל ריוח כפי מעותיו, אך אם אחד נתן צדקה ומתנה לשלשה צריך שיחלקו בשוה חלק כחלק, וכן כאן השפעה זאת היתה בתורת צדקה, לכן שלשה שותפים אלו שהם האדם והאדמה והבהמה לקחו חלקים שוים ולכך היתה שבולת שבה התבואה שהיא טובת האדם וטובת האדמה זרתיים והקנה שהוא טובת הבהמה זרת.
גם נראה לי היה מאכל האדם שני שלישים כנגד שני שלישי החסד שהם כ"ד כ"ד שהבטיח השי"ת לכנסת ישראל בסוד (ישעיהו נד, יב) 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ'.
ונראה לי בס"ד שנרמזו אלו השני שלישים ושליש באומרו 'נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו' (תהלים קכו, ו), כי הנושא על גבו משא נפוח שנחשב כשתי אלומות מצד הכובד שהוא האיכות ומצד הנופח שהוא הכמות הנה זה מוכרח שיכפוף קומתו תחת המשא ואין ניכרת קומתו מאחוריו אלא מן הארכובה ולמטה שנמצא שני שלישי קומתו נכסית ושליש נגלית, וכן כאן החלקים נחלקו לשני שלישים ושליש ולכך אמר 'נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו'.
בְּהַנָךְ שֶׁבַע שָׁנִים, מַאי אָכוּל?. פירוש כיון דאמר לשון יתר באומרו 'אֶל הָאָרֶץ' (מלכים ב' ח, א) דהוה ליה למימר 'וְגַם בָּא שֶׁבַע שָׁנִים' אלא דהרעב לא היה לבני אדם שבע שנים, כי בני אדם היה להם תבואה ודגן לאכול בשתים או בשלש שנים ולא הרגישו ברעב ורק אל הארץ היה שבע שנים גמורים שלא נתנה הארץ פריה כלל, ולכן דייק קרא ואמר 'וְגַם בָּא אֶל הָאָרֶץ' ולכך שואל על בני אדם מַאי אָכוּל בְּהַנָךְ שָׁנִים שבאלו השבע שנים? ומשני הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה אָכְלוּ מַה שֶּׁבַּבָּתִּים וכו', דנמצא בראשונה ובשניה אכלו ולא הרגישו ברעב.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁאָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. יש להבין היכא רמיזה ירושלים של מטה במה שאמר (הושע יא, ט) 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר'?
ונראה לי בס"ד כי ירושלם כתיב בלא יו"ד, ועולה מספר ת"י קפ"ו, והיינו רמוז בה שני השפעות אחת השפעת ת"י שהוא מספר קָדוֹשׁ [410] והשניה השפעת ששה פעמים אֵ־ל בששה קצוות שלה שעולים מספר קפ"ו [31×6=186] ולפי זה אומרו בְּקִרְבְּךָ 'קָדוֹשׁ' וְ'לֹא' הנה נרמז בשתי תיבות אלו שתי השפעות הנזכר הרמוזים בשם ירושלים של מטה שהם מספר ת"י בתיבת קָדוֹשׁ [410], ומספר ששה שמות אמר לו בתיבת וְלֹא שהוא וא"ו אֵ־ל ואמר בְּקִרְבְּךָ 'קָדוֹשׁ וְלֹא' שהם השפעות ירושלים של מטה, אז 'אָבוֹא בְּעִיר' היא ירושלים של מעלה. ואמר (תהלים קכב, ג) 'יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו' כלומר ירושלים באות ה"א דשמא קדישא בנויה וזהו הַבְּנוּיָה ה"א בנויה ולכן היא כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ כלומר לה"א היא ירושלים של מעלה שהיא סוד ה"א דשמא קדישא.
מַאי דִּכְתִיב: (ירמיהו י, ח) "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכָּסְלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא"? אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחַת הִיא, שֶׁמַּבְעֶרֶת רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם, מַאי הִיא? עֲבוֹדָה זָרָה!. פירוש דהעובד עבודה זרה עובר על שתי דברות מעשרת הדברות, אשר הם מפי הגבורה שמענום, שהם 'אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ' (שמות כ, ב) ועל זה אמר שקולה כשתים וחזר ועשה ביאור אחר למאמר שקולה כשתים ואמר וכתיב (ירמיהו ב, י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וכו' והיינו שהריעו משתים אלה שהם כתיים וקדרים ולזה אמר וכתיב כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וכו', דכונתו לבאר בזה ענין שקולה כשתים דאמר על עבודה זרה.
220ימים לסיום הש״ס