דף ה - ב
"שתים רעות", היינו עבירה אחת - שהיא שקולה כשתים [219].
ומאי ניהו [ומהי אותה עבירה]? - עבודה זרה.
ומנין לנו דבר זה, שעבירה זו שקולה כשתים?
דכתיב: "כי שתים רעות עשה עמי: אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארות נשברים" [220]. וכתיב בהו [וכתוב בהם], בעם ישראל: "כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וגו' ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל" [221].
וזהו "כי שתים רעות עשה עמי", שהרעו יותר משתי אומות אלו: כתיים וקדריים. שאומות אלו, אף שיראתם [העבודה זרה שהם עובדים לה] פחותה ונפסדה, לא המירוה ולא החליפוה באחרת. ועמי - המיר כבודו, את אלוקיו, אלוקים חיים, באלוה אחר, שאינו מועיל.
והיינו שאמרנו לעיל שעבודה זרה שקולה כשתים, כי העובד עבודה זרה עושה שני מעשים רעים: עוזב מקור מים חיים, והולך לחצוב בורות נשברים [222].
תנא [שנינו בברייתא]: הכותיים [223] עובדים לאש. והקדריים עובדין למים [224]. ואף על פי שיודעים הכותיים שהמים מכבין את האש, ואם כן, הרי כחם של המים גדול יותר, בכל זאת לא המירו את אלהיהם, שהיא האש, שהיו רגילים לעבדה מאז ומתמיד.
ואילו עמי, עם ישראל, המיר את כבודו, דהיינו, את אלקיו, בלוא יועיל [באלוה שאינו מועיל].
ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב: "ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שפטים לישראל וגו'"? ומי סיב שמואל כולי האי [וכי שמואל היה זקן כל כך]? והא בר חמישים ושתים הוה [225] [והרי בן חמישים ושתים היה] [226] כשמת, ואין זה נחשב שהגיע לימי זקנה. ואם מת בגיל שאינו זקנה, יוצא שלא היה שמואל במצב זקנה בחייו כלל! [227]
דאמר מר: אדם שמת בגיל חמישים ושתים שנה, אין זה נחשב מיתת כרת [228] [229], אלא - זהו מיתתו של שמואל הרמתי, שאף הוא מת בגיל זה!
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אכן לא הגיע שמואל לגיל זקנה בחייו, אבל זקנה קפצה עליו [230], שהלבין שערו שלא בזמנו, והיה נראה כאילו הוא זקן.
דכתיב שאמר הקדוש ברוך הוא לשמואל, אחרי מעשה עמלק [231]: "נחמתי כי המלכתי את שאול". כלומר, שרצה הקדוש ברוך הוא לסלק את שאול מהמלכות, ולהמליך אחר תחתיו.
שמואל לא רצה שדבר זה יארע בחייו, שיתבטל המינוי שהוא עצמו מינה בשליחותו של הקדוש ברוך הוא, ולכן אמר לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! שקלתני כמשה ואהרון [אמרת שאני שקול וחשוב כמו משה ואהרן], דכתיב: "משה ואהרן בכהניו - ושמואל בקראי שמו" [232]. הרי שהשוה הקדוש ברוך הוא את משה ואהרן - לשמואל.
אם כן, צריכה להיות ההנהגה עימי - כפי שהיתה עימם!
מה משה ואהרון - לא בטלו מעשה ידיהם, שהוא יהושע [233], שהיה תלמידם של משה ואהרן [234] - בחייהם, כלומר, לא מת יהושע בחייהם של משה ואהרן,
אף אני, ראוי שלא יתבטל מעשה ידי, שאול, שאני המלכתי אותו, בחיי!
אמר הקדוש ברוך הוא: היכי אעביד [איך אעשה]?
לימות שאול [אם אעשה שימות שאול] עתה - לא קא שביק שמואל [לא יניח לי שמואל לעשות כן]. כפי שטען, שאין ראוי לנהוג עמו כך.
ואלא מה אעשה, לימות שמואל [שימות שמואל] עתה, כדי שלא יראה במיתת שאול?
אי אפשר לעשות כך. כי אדזוטר - מרנני אבתריה [מתוך שימות שמואל כשהוא צעיר, ירננו אחריו, יוציאו דיבתו רעה]. ויאמרו העם, שמשום שהיתה עבירה בידו - מת בצעירותו.
ואלא מה, לא לימות שאול, ולא לימות שמואל [שלא ימותו, לא שאול ולא שמואל]? הרי כבר הגיעה מלכות דוד [הגיע זמן מלכותו של דוד], ואין מלכות נוגעת בחברתה - אפילו כמלא נימא [כמלא עוביה של שערה, שהיא דקה מאוד]. כיון שהגיע זמן המלכות החדשה, צריכה מיד להסתיים המלכות הקודמת [235].
אמר הקדוש ברוך הוא, כך אעשה: אקפיץ עליו [על שמואל] זקנה, ואז אוכל לעשות שימות הוא עתה, לפני שאול [236]. שהיות והוא ייראה זקן, לא ירננו העם אחריו.
היינו דכתיב [זהו שמצאנו במקרא]: "ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה". ובפשטות, הכוונה שישב שאול במקום שנקרא גבעה, תחת האשל שברמה [237].
אבל הדבר תמוה: וכי מה ענין גבעה, שהיתה בארץ בנימין, אצל רמה, שהיא בהר אפרים? הרי שני מקומות שונים הם! [238]
אלא בא הפסוק לרמז ולומר לך: מי גרם לשאול שישב בגבעה עוד שתי שנים ומחצה [239] אחרי הגזירה שנגזרה עליו, ולא ימות עדיין?
תפלתו של שמואל הרמתי, שהתפלל שלא יתבטל מעשה ידיו בחייו. וזהו שנזכרה כאן רמה, לרמז על שמואל הרמתי, שגרם לכך.
ותמהה הגמרא: היאך מת שמואל מפני שצריכה לבוא מלכותו של דוד, ומי מידחי גברא מקמי גברא [וכי נדחה אדם מפני אדם אחר]?
ואמרינן: אין. אכן כך.
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי"? [240]
"הרגתים במעשיהם", דהיינו, בגלל חטאיהם - לא נאמר. אלא "הרגתים באמרי פי". דהיינו, מפני גזירה שגזרתי, כגון מעשה שמואל ודוד שהובא לעיל. אלמא [הרי לנו]: מידחי גברא מקמי גברא [נדחה אדם מפני אדם אחר].
רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה].
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא [יאמר כבודו דבר מה]!
אמר ליה, הכי [כך] אמר רבי יוחנן: אין מסיחין [משוחחים] בתוך הסעודה [241]. כי שני פתחים יש בגרון: פתח הושט, ופתח הקנה. המאכלים עוברים דרך הושט, והנשימה [וכן הוצאת קול הדיבור] - דרך הקנה.
ובזמן האכילה - פתח קנה הנשימה סגור, כדי שלא יכנס בו מאכל.
וחוששין אנו שמא על ידי שמשוחח בתוך הסעודה, יפתח השסתום שעל הקנה, ויקדים קנה לושט, כלומר, יקדים ויכנס מאכל לתוך הקנה לפני שיגיע לושט, ויבא על ידי כך לידי סכנה [242].
והיות וכך, לא אומר לך עתה דבר. אלא אמתין עד סיום הסעודה.
בתר דסעוד [לאחר שסיימו את סעודתם], זכר רב יצחק שהבטיח לרב נחמן לומר דבר מה.
אמר ליה רבי יצחק: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת [243] , אלא חי הוא לעולם.
אמר ליה רב נחמן: וכי בכדי [בחינם] ספדו ספדניא [ספדו הסופדים], וחנטו חנטייא [וחנטו החונטים] [244], וקברו קברייא [וקברו הקוברים]? שהרי כל זה כתוב בפירוש במקרא, שספדו את יעקב, וחנטוהו הרופאים, וקברוהו בניו בארץ כנען!
אמר ליה: אין אני אומר דברים אלה מליבי, אלא מקרא אני דורש. שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק [245] ואת זרעך מארץ שבים".
מכך שמקיש ומסמיך הכתוב הוא [יעקב] - לזרעו, אנו דורשים: מה קיבוץ זרעו מארץ שביים - בחיים [כשהם חיים, שהרי רק בני אדם חיים נמצאים בשבי], אף הוא, יעקב - בחיים [246]. והיינו, שיביאנו הקדוש ברוך הוא אל הגולה, כדי לגאול את בניו לעיניו.
ומה שמצינו בתורה שהרופאים חנטו את יעקב, סבורים היו שמת. אבל באמת - חי הוא [247].
הגמרא מביאה עוד מימרא שאמר רב יצחק לרב נחמן.
אמר רבי יצחק: כל האומר "רחב רחב" [זהו שמה של האשה הזונה שהחביאה את מרגליו של יהושע ביריחו [248]] - מיד נקרי [נעשה בעל קרי, מחמת תאוה] [249], לפי שהיא היתה אשה יפה עד מאד.
אמר ליה רב נחמן: אני יכול להוכיח שאין הדבר כך, שהרי אנא אמינא [אני אומר] "רחב רחב", ולא איכפת לי [ואין זה גורם לי דבר]! [250]
אמר ליה: בודאי שלאדם שלא הכיר את רחב מעולם, כמוך, אין הזכרת שמה גורם דבר. כי קאמינא [מה שאמרתי], שהמזכיר את שמה נעשה בעל קרי, ביודעה ובמכירה. דהיינו, במי שמכיר אותה [251].
כי הוו מיפטרי מהדדי [כאשר נפטרו ונפרדו רב נחמן ורבי יצחק זה מזה, וכל אחד פרש לדרכו], אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק [252]: ליברכן מר [ברכני]!
אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב ועיף וצמא [253].
ומצא אילן שפירותיו מתוקין [254] , ואפשר לאכול מהן ולשבוע. וצלו נאה לנוח תחתיו, ולהיות מוגן מחום השמש. ואמת המים עוברת תחתיו, ואפשר לשתות ממנה ולהרוות את הצמאון.
אכל ההלך מפירותיו של האילן, ושתה ממימיו של המעין שעבר תחתיו, וישב לנוח בצילו.
וכשביקש לילך לדרכו, אמר: אילן אילן, במה אברכך?
אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין כבר עתה.
אם אומר שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה.
אם אומר שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים כבר עוברת תחתיך.
הערות
[219] הבן יהוידע מבאר, שהכוונה היא שהעובד עבודה זרה עובר על שתי דברות מעשרת הדברות: "אנכי", ו"לא יהיה לך". ומה שהגמרא מביאה להלן את הפסוק "כי שתים רעות עשה עמי", זהו ביאור נוסף לאותה מימרא.
[220] הפירוש הפשוט של הפסוק: אם המירו יראתם בכיוצא בה, יש כאן רעה אחת. ועכשיו שאותי עזבו, שאני מקור מים חיים, ללכת אחרי העכו"ם, שהם כבורות של מים מכונסין, ונשברים ונסדקים, ומימיהם נבלעים בסדקין, הרי שתים רעות. רש"י על הפסוק [ירמיה ב יג].
[221] הפירוש הפשוט של הפסוק: האם המיר גוי את אלהיו, למרות שהם אינם אלהים באמת? ואילו עמי המיר את כבודו, האלקים אשר היה נכבד בו, בעבודה זרה שאין בה תועלת. רש"י שם.
[222] כך ביאר המהרש"א, עיין שם.
[223] הרש"ש גורס "כתיים", שהרי לא עסקנו כלל בכותים. ופשוט הוא. וכן כתב הפורת יוסף.
[224] בהגהות הב"ח כתב שמלשון רש"י משמע שגרס להיפך: כותיים עובדים למים וקדריים עובדים לאש. וכן הוא בילקוט.
[225] באברבנאל על ספר שמואל [א ח] כתב ששמואל חי שבעים שנה או יותר, והאריך לדחות את הראיות המכריחות שחי נ"ב שנה. אבל בעיון יעקב כתב, שאין לזוז מקבלת חז"ל כסתמא דהש"ס שלנו, שחי רק נ"ב שנים.
[226] כתב רש"י, שהראיה לכך ממה שנאמר בספר שמואל: "וחנה לא עלתה, כי אמרה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם". ועתה, הזמן שהתינוק נגמל - כ"ד חודש. ומה שאמרה "עד עולם", עולמו של לוי - חמישים שנה. שנאמר "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה. ובגבורת ארי תמה על דבריו, כי אכן מצינו חשבון זה בירושלמי [ברכות פרק ד']. אבל על כרחך שהגמרא שלנו אינה סוברת כך, כי כך מצינו בירושלמי: "אמר רבי לוי: בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. חנה, על ידי שריבתה בתפלה, קצרה בימיו של שמואל. שאמרה וישב שם עד עולם, והא אין עולם של לוים - אלא חמשים שנה. שנאמר: ומבן חמשים. אמר ר' יוסי בן רבי בון שתים שגמלתו וכו'". יוצא לפי דברי הירושלמי, שכבר בתחילת לידתו נגזר עליו שיחיה רק חמישים ושתים שנה. ואילו הגמרא שלנו אומרת, שהסיבה שמת בגיל כזה היא משום שהגיע זמנו של שאול ! ועיין בתוספות שהביאו חשבון אחר. וכן הוא ברש"י במסכת תמורה [טו ב].
[227] במסכת גיטין [כח א] מצינו, שבן שמונים שנה - הרי זה זקן. ובמסכת אבות [פרק ה' משנה ב'] איתא: בן ששים לזקנה.
[228] ישנן עבירות שהעונש עליהן הוא "כרת". והיינו, שהאדם מת בקיצור ימים. ועיין במסכת מועד קטן [כח א]. ועיין עוד ברש"י במסכת כתובות [ל ב, ד"ה זר. וכן בעוד מקומות], שכתב, שבמיתת כרת הוא וזרעו נכרתים. ועיין בתוספות במסכת יבמות [ב א, ד"ה אשת אחיו], שהאריכו לבאר ענין כרת ומיתה בידי שמים, והחילוק ביניהם. ועיין עוד בשערי תשובה לרבינו יונה [שער ג'] שביאר ענין זה, ובספר העיקרים מאמר רביעי [פרק מא].
[229] רש"י כתב: "במועד קטן: זו מיתתו של שמואל הרמתי, ולא כרת היא" [אמנם בהגהות הב"ח גרס: "זו מיתתו של שמואל הרמתי כרת היא". עיין שם]. וכך מצינו במסכת מועד קטן [כח א]: מת פתאום - זו היא מיתה חטופה וכו'. מת בחמשים שנה - זו היא מיתת כרת [אגב, בפירושי סידור התפילה להרוקח [בסדר וידוי] כתב, שישנו רמז לכך מהפסוק "וזרע רשעים נכרת". "נכרת" נוטריקון נ' כרת]. חמשים ושתים שנה - זו היא מיתתו של שמואל הרמתי וכו' ששים - זו היא מיתה בידי שמים. ואומר שם רבה בגמרא שמחמישים ועד שישים - כרת היא. ומה שלא נזכר דבר זה בברייתא, היינו משום כבודו של שמואל הרמתי, שמת בן חמישים ושתים. ובגבורת ארי כבר תמה על דברי רש"י כאן, שכתב, שאין זו מיתת כרת. ועיין שם מה שהקשה עוד.
[230] בגבורת ארי תמה, הרי מקרא זה "ויהי כאשר זקן שמואל" כתוב לפני שאמר הקדוש ברוך הוא "ניחמתי כי המלכתי את שאול", ואף לפני שבאו ישראל וביקשו להם מלך. וסדר המקראות הוא, שכאשר זקן שמואל מילאו בניו את מקומו, והם לא הלכו בדרכיו, ולכן באו ישראל ושאלו להם מלך. ואילו לא זקן שמואל, לא היו קורים כל המאורעות הללו. ואילו כאן בגמרא כתוב שסדר הדברים הוא הפוך: שבגלל שהקב"ה רצה להמליך את דוד במקום שאול - נעשה שמואל זקן ! וכתב השפת אמת, שכוונת הגמרא שאמר הקב"ה דאי לימות כי זוטר מרנני אבתריה היא, שודאי שיש צדיקים שאין להם לחיות רק כך וכך, וכך נגזר עליהם מתחילה, שימותו בני חמישים ושישים. אלא שמתוך שימות בנערות, יהיה נראה כמיתה פתאומית. אבל כאשר נראים בו סימני זיקנה, מבינים כולם שכלו שנותיו. ולפי זה יתכן שכבר מתחילת שנותיו של שמואל נשתנה סדרו להיות מזקין והולך במהירות, רק שהגמרא מפרשת שהטעם לכך היה משום שהגיע זמן מלכותו של דוד וכו'. והרי"ף כתב, שאמר "ויהי כי זקן שמואל", היינו שהרגיש בעצמו חולשה כאיש זקן, שלא היה יכול עוד לסבב את כל הארצות לעשות משפט כמנהגו, ולכן שם את בניו לשפוט. ואחר כך, כשנמלך הקב"ה ממלכות שאול, קפצה על שמואל זקנה, והלבין שערו.
[231] המעשה היה, שהקדוש ברוך הוא ציוה על המלך שאול להשמיד את עמלק. ואכן הלכו שאול והעם ונצחו את העמלקים. אבל חמלו על אגג מלך עמלק, ועל הנשים ועל מיטב הצאן, ולא השמידום. ועל עוון זה שהיה ביד שאול, נפסקה ממנו המלכות, וניתנה לדוד המלך.
[232] מקשים, הרי פסוק זה - דוד המלך אמרו בספר תהלים, אחרי זמנו של שמואל ! ותירץ הבן יהוידע, שבאמת שמואל אמר רק את המלים "שקלתני כמשה ואהרן", וזה משום שידע ברוח הקדש שהוא שקול בישיבה של מעלה כמשה ואהרן. והגמרא מביאה את הפסוק לראיה, אבל אין זה מדבריו של שמואל. עיין שם מה שכתב עוד.
[233] כך כתב רש"י. ורבינו גרשום כתב שהוא המשכן. והמהרש"א פירש, דהיינו שנמשח אלעזר להיות כהן גדול על ידי משה ואהרן לפני שמתו. וכמו כן, מעשה ידיו של שמואל הוא שאול, שנמשח על ידו. והבן יהוידע הקשה על פירוש רש"י, וכתב ש"מעשה ידיהם" היינו אותן שתי מתנות יקרות שניתנו לישראל בזכותם, המן וענני הכבוד. שאף שישראל חטאו ותפלו על המן, ואף שבאו למקום ישוב, בארץ סיחון ועוג, שנמצא שם מזון גשמי, עם כל זה לא בטל המן בחיי משה רבינו. וכן גבי ענני הכבוד, אף שחטאו ישראל בעגל, ונסתלקו ענני הכבוד לשעה מועטת, חזרו מיד בזכות אהרן.
[234] יהושע היה אף תלמידו של אהרן. כפי שמצינו במס' עירובין [נד ב]: יצא משה, ושנה להן אהרן פרקו.
[235] כי מעולם לא היה בישראל אלא מלך אחד. ואם הגיע מלכותו של אחד, אין יכול לעמוד מלך אחר. בעל הצרורות.
[236] משמע שאכן מת שמואל קודם זמנו שנקבע לו. ואף שהגמרא במסכת סוטה דורשת על הפסוק "את מספר ימיך אמלא", שהקדוש ברוך הוא ממלא ימיהם ושנותיהם של צדיקים, שונה כאן הענין, שהרי שמואל עצמו ביקש שלא יבטלו מעשה ידיו בחייו, ואין אפשרות לקיים בקשתו אלא על ידי כך, שימות קודם זמנו. מהרש" א.
[237] בפשוטו של מקרא מבארים, שבאמת ישב שאול במקום שנקרא גבעה. ושם היתה רמה, מקום גבוה, ועליו עץ אשל, ותחתיו היה יושב.
[238] בתוספתא [סוטה פרק י"א] מצינו: אם בגבעה - אין ברמה, ואם ברמה - אין בגבעה ! אלא, מי מעמיד רגלו של שאול בגבעה [שתמשך מלכותו] - בית דינו של שמואל הרמתי. וכעין זה כתב רש"י על הפסוק: ושאול יושב בגבעה, בזכות האשל הגדול אשר ברמה, שהיה מתפלל עליו.
[239] כפי שמפורש ברש"י. עיין שם.
[240] רש"י על הפסוק [הושע ו ה] פירש: על אשר חצבתי עליהם דברי על ידי הנביאים, והם לא נזהרו בהם, לפיכך הרגתים באמרי פי - בשביל אמרי פי. כך תירגם יונתן. "על כן" - כמו "על אשר". וכן "כי על כן ראיתי פניך", "כי על כן לא נתתיה לשלה בני".
[241] רב נחמן סבר, שהיות ואף שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד, אין זו שיחה בטלה, ומותר לדבר בדברים אלו בתוך הסעודה. ואמר לו רב יצחק, שאמנם דברי תורה מותר לומר בתוך הסעודה, כי תורה מגנא ומצלא [התורה מגינה ומצילה]. אבל שיחה סתם, אף של תלמידי חכמים, היות ויש בתוכם דברים בטלים במקצת, חוששין לסכנה. ולכן אמר לו דין זה, שאסור לשוח בתוך הסעודה, שהוא מהלכות דרך ארץ תוך הסעודה, ולא רצה לומר לו את המימרא שיעקב אבינו לא מת. כי בזה אין נפקותא לא לדינא ולא להלכתא. עיון יעקב, עיין שם.
[242] הבן יהוידע מביא בשם החיד"א [בברכי יוסף], שמצא בספר אליה רבה, שכלל זה היה בימיהם, שהיו אוכלים בהסיבה ולכן היה חשש נזק. אבל עתה, שאין אוכלים בהסיבה, ימין ושמאל שקולים, ואין חשש. עוד כתב בביאור הענין, שודאי ידע רב נחמן ענין זה שאין מסיחין וכו', אבל חשב שבדברי תורה אין חשש, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. והשיב לו רבי יצחק, שהיות והטעם הוא משום סכנה, יש לחשוש משום מראית העין, שעלול להיות אדם שיראהו מרחוק שמשיח בסעודתו, ואינו יודע שהוא עוסק בדברי תורה, ויבוא אותו אדם לידי סכנה ! ועיין שם שביאר לפי זה למה אמר לו רב יצחק דווקא מימרא זו של "יעקב אבינו לא מת".
[243] כתבו התוספות שכך משמע, מדכתיב גבי יעקב "ויגוע", לא כתיב "וימת". בספר זרע יצחק מביא את קושית מהר"י טראני, הרי נאמר בפסוק "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" ! ועוד הוסיף הזרע יצחק, הרי יעקב עצמו אמר: "הנה אנכי מת" ! וכתב, שאכן יעקב ובניו היו סבורים שהוא עומד למות. ומה שנאמר "ויקרבו ימי ישראל למות", היינו לפי סברתם. אבל כשהתורה העידה על מיתתו, כתבה "ויגוע", ולא "וימת". והיינו, שלא מת.
[244] כתב הגאון יעקב, שחניטה - היינו שסכין את כל הגוף בשמן המור, ומוציאין את בני המעיים, ונותן שמן מבחוץ ומבפנים, ומייבשין המת בחמה, עד שיתקשה הגוף כאבן, ואין הגוף מסריח, אלא יתקיים לעד. ועיין שם שהאריך לבאר מימרא זו. והיערות דבש כתב, שהיו מושחים את הגוף בשמן שבעים יום, ומניחים אותו בארץ וחול, ואחר כך מייבשים אותו בחמה, ומתקשה כעצם וקיים עד היום. והוא הנקרא "מומיא".
[245] אני הוא המוכן להושיעך ולגאלך מארץ מרחק, ממקום שאתה שם. מצודת דוד.
[246] הקשה הרמ"ע מפאנו [בספר עשרה מאמרות], למה שתק רב נחמן לתשובתו של רבי יצחק, והרי עדיין קשה, וכי בכדי ספדו וכו' ! וביאר, כי מה שאמר רבי יצחק שיעקב לא מת, אין הכוונה לגוף, אלא לנשמה. והיינו, שלא קבלה שום תואר מיתה על ידי זרעו, אלא כולם זרע ברך ה', ואין בהם עקש ופתלתל. וזהו: מה זרעו בחיים - זו הסיבה שאף הוא בחיים, כאשר יאה לשלמות נשמתו. מה שאין כן אברהם ויצחק, שיצאו מהם ישמעאל ועשיו. ועיין עוד במהרש" א.
[247] כך כתב רש"י. ומבאר העץ יוסף על פי דברי האלשיך, שכתב, שלא פתחו בטנו ולא הוציאו קרביו, אלא חנטו אותו שלם, כמות שהוא. וקושיית רב נחמן היתה, היות ולא נסתלקה ממנו כל כח נפשו ורוחו ונשמתו אשר היה בו מתחילה, אם כן בודאי שלא יסריח, שאינו כשאר בני אדם, שהכל מסתלק במיתה, ואם כן, מה בצע בחניטה, וגם מה צורך בהספד וקבורה? וענה לו, מקרא אני דורש. כלומר, אילו היתה לך קושיה מהמקרא, שמא היית דוחה דרשתי מפניה. אבל באמת הוא להיפך, כי מקרא אני דורש ולא אתה. ואתה רק מקשה מה צורך היה בחניטה. ובאמת יוסף ידע את הדבר, אלא שיתכן שחשש שאם הדבר ייוודע, שגופו של יעקב מתקיים בלי חניטה ימים רבים, יעשו את אותו אלוה. לכן ציוה יוסף לחנוט את אביו, ולא בפנים גופו, אלא רק מלמעלה, על גופו. וכעין זה כתב באור החיים, שבודאי שלא היה גופו של יעקב מסריח גם בלי חניטה, כפי שמצינו גבי רבי אליעזר [בבא מציעא פג ב]. אלא שיוסף ציוה לחנטו משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים, וכל שכן גדולי המלכות. או שעשה כך כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו, ויחשבו שלא מת, או שמת ולא הסריח, ויעשוהו אלוה. כי הוא פלא בעמים המזוהמים [שמת לא יסריח], ואז ימנעו מלהעלותו לקברו בארץ ישראל. והיערות דבש מבאר, שהמצרים ידעו שכל זמן שהגוף קיים, הנפש דבקה בו. וכשנתעכל הבשר ונרקב, הנפש שבה למקום המוכן לה. אל האלקים אשר נתנה. והם היו רגילים לדרוש אל המתים להגיד להם עתידות, וחשבו שכשיתעכל הבשר שוב לא יוכלו לדרוש אל המתים, לכן חנטו את מתיהם. ויוסף והשבטים הניחו לחנוט את יעקב, כי גם הם רצו שתהיה נפש יעקב דבוקה בגופו, ובכל צרתם - לו צר [כפי שמצאנו במסכת בבא מציעא דף פ"ו, שבני עכברייא לא הניחו לקבור את רבי אליעזר]. וזה ביאור הגמרא: "יעקב אבינו לא מת", כי הנפש תמיד קשורה אצלנו. ושואלת הגמרא: וכי בכדי חנטו, הרי בלאו הכי נפשו קשורה אלינו, הואיל ולא מת ! והשיב שאין כל הזמנים שוים. אם ישראל טובים - אזי יעקב משתתף עמהם. אבל אם לא, אזי נפרד מהם יעקב [הובא בפרדס יוסף פרשת ויחי [אות ב]. עוד כתב האור החיים, שאפשר יוסף לא ידע מסוד זה [שיעקב לא מת], ולכן ציוה לחנטו. וכתב בפרדס יוסף בשם גדול אחד, דהיינו משום שאין השכינה שורה מתוך עצבות. והיות ויוסף היה שרוי באבל אביו, לכן לא ידע מסוד זה. והעיני שמואל מבאר, שהנה אומות רבות אשר יצאו מאברהם מישמעאל, ומיצחק מבנו עשו, ברבות הימים אין להם זכר, ואבדו מן הארץ. אמנם ישראל הם בגלות זה זמן רב, וחלילה לא אבד שם ישראל, אלא אדרבה, לא נשכח מאתנו אפילו אות אחת מהתורה, וזכות זו באה לנו מיעקב אבינו, כפי שמצינו במסכת סוטה [ט א] על הפסוק "טבעו בארץ שעריה", שמשום כך לא שלטו בהם ידי זרים, כיון שהיו ישראל מעשי ידיו של דוד, והקב"ה אינו מבטל מעשה ידיהם של צדיקים בחייהם. ומבארים המפרשים, כיון שדוד מלך ישראל חי וקיים, לכן לעולם לא יוכל להתבטל מעשה ידיו. וזהו שאמר: יעקב אבינו לא מת, שהוא חי וקיים, וממילא אין זרעו כלה. אך המקשן לא הבין כוונתו. ועל זה אמר: מקיש הוא לזרעו, מה זרעו - בחיים, לכך אף הוא בחיים. ועיין ביעב"ץ. והרשב"א בחידושי האגדות כתב, שרב יצחק השיב לרב נחמן, שלא התכוון על מיתת גופו, אלא את המקרא הוא דורש וכו'. ואז הבין רב נחמן את רמזי סודו - ושתק. עיין שם.
[248] המעשה מסופר בספר יהושע בפרק ב'. ועיין שם במפרשים, שיש שפירשו שהיתה זונה ממש, ויש שפירשו שמכונה "זונה" על שם שהיתה מוכרת מזונות.
[249] ונפקא מינה להזהר באשה שהיא דוגמתה. יעב"ץ. והבן יהוידע כתב, שבא ללמדנו, שהזכרת השם פעמיים הוא דרך חיבה, ולכן צריך האדם להזהר בכל אשת איש שיודעה ומכירה, שלא יזכיר שמה פעמיים, כי זהו דרך חיבה, ויש חשש שיתעורר בו הרהור.
[250] הקשו המפרשים [עיין יעב"ץ] שהקשו, למה לא הקשה רב נחמן על רב יצחק, הרי אתה עצמך אמרת עכשיו "רחב רחב" [כשאמר "כל האומר רחב רחב מיד נקרי"], ולא אירע לך דבר ! ותירץ בשו"ת מחנה חיים, שישנם שלשה אופנים באמירת "רחב רחב". א. כשהאדם עוסק בעסקיו, ואין לו תאוות אשה כלל. ב. כשאדם משתוקק לאשה יפת תואר בהיתר, שתהיה לו אשה נאה. ג. כשיש לו תאוות נשים, ועומד לפניו דמות היפה בנשים אשר ראה מעולם, ומר שתהיה רחב רחב. והנה אמרו חכמינו במסכת סוטה, שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. ורב נחמן ידע שמותר לומר "רחב רחב" אם אין תאוות נשים בלבו, אבל סבר שכוונת רבי יצחק, שמי שמהרהר באשה ואומר רחב רחב, מיד נקרי. והשיב לו רב יצחק, שדווקא אם ראה אותה פעם אחת לפחות - אז נקרי. אבל מי שלא ראה אותה מעולם, אין יצר הרע שולט בו להיות נקרי. והיעב"ץ מתרץ, שיתכן שלא אמר רבי יצחק בלשון הזה "רחב רחב", אלא כך אמר: "האומר רחב שתי פעמים רצופים - מיד נקרי". והתלמוד לא רצה להאריך, ותפס לשון קצרה. ועיין עוד בבן יהוידע מה שכתב בזה.
[251] רש"י כתב ש"יודעה" היינו נמי מכירה. אבל התוספות כתבו, ש"יודעה" היינו שבא עליה. ו"מכירה" היינו שראה אותה. וכתב בעיון יעקב, שאם ראה את תמונתה, הרי זה נחשב שמכירה. ובזה תירץ היאך ידע רבי יצחק שמי שמכירה ואומר "רחב רחב" מיד נקרי, והרי לא היה בדורו מי שהכירה ! והביא ראיה לדבריו מהגמרא במסכת סנהדרין [לט ב], שמביאה שאחאב אדם מצונן היה, ועשתה לו איזבל שתי צורות של זונות על מרכבתו. עוד כתב, ש"מכירה" היינו שמכירה במעשיה, שהיתה זונה. ולפי זה מתבאר מדוע לא הזכיר שאר נשים יפות. והמהרש"א [במסכת מגילה טו א] כתב, שאפשר לומר ש"יודעה" - היינו בביאה, כמו "ואיש לא ידעה". והיינו, שעל ידי שידעה - מכירה, ולכן מיד נקרי. והגבורת ארי כתב, ש"יודעה ומכירה" הוא פירוש של האומר "רחב רחב". עיין שם.
[252] כך כתב רש"י, שרב נחמן נפטר מלפני רב יצחק, ואז ביקש מרב יצחק שיברך אותו. וביאר העץ יוסף, דהיינו משום שגבי רב יצחק לא מצינו שהיה עשיר. ואילו גבי רב נחמן, מצינו גדולה, שהוא היה חתן הנשיא [כפי שמובא במסכת קידושין לב א], ומצינו בו עושר, שנשברו לו ארבע מאות חביות יין [כמובא במסכת ברכות נא ב]. אמנם היעב"ץ כתב, שסבור היה רש"י, שרב נחמן היה האורח. אבל אין נראה כן, אלא רב נחמן היה בעל הבית, כי הוא היה חתנו של ריש גלותא שהיה עשיר, ומסתבר שהוא היה בעל הסעודה. ולכן הוא הוזכר ראשון, ורב יצחק, שהיה האורח, הוזכר אחרון. ורב יצחק בא מארץ ישראל, ואמר לרב נחמן חידושים בשם רבי יוחנן. והוא נטל רשות מרב נחמן ללכת לדרכו, ולא הניחו רב נחמן ללכת אלא אם כן יברכהו.
[253] מקשה הבן יהוידע, הרי לכאורה הסדר היה צריך להיות: "רעב צמא ועייף" ! וכתב, שהעייפות באה על פי הרוב מחמת ריעבון. כי נחלשים האיברים כולם מחמת רעבון, עד שלא נשאר בהם כח. כי הכח בא מחמת האכילה, כפי שמצינו גבי אליהו [מלכים א', יט ח]: "וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום".
[254] לכאורה אין זה הסדר הראוי, כי את זה שצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו - אפשר לראות מרחוק. ואילו את זה שפירותיו מתוקין - אפשר לדעת רק כשמתקרבים וטועמים מהפירות ! וביאר הבן יהוידע, שסידר ענין זה על פי תחילת דבריו, שהיה אותו ההלך רעב עיף וצמא: פירותיו מתוקין - כנגד רעב. צילו נאה - כנגד עיף. אמת המים עוברת תחתיו - כנגד צמא.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁקַלְתַּנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, דִּכְתִיב: (תהלים צט, ו) "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" וכו'.. נראה מה שאמר 'דִּכְתִיב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו' תלמודא קאמר לה אבל שמואל כך אמר שְׁקַלְתַּנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מַה מֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא בָּטְלוּ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם אַף אֲנִי לֹא יִתְבַּטְּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי בְּחַיָּי, כי הוא ידע ברוח הקודש שהיה שקול בישיבה של מעלה כמשה ואהרן.
אי נמי אפשר דשמואל עצמו אמר הכתוב הזה בתוך דבריו דידע ליה משום שהוא נאמר במזמורים של משה רבינו ע"ה שהם מן תפלה למשה ואילך.
מַה מֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא בָּטְלוּ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם אַף אֲנִי לֹא יִתְבַּטְּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי בְּחַיָּי. מה שפירש רש"י ז"ל על יהושע שאף הוא תלמידו של אהרן שלא מת בחיי משה ואהרן, הוא דוחק מאד, והלא נדב ואביהוא מתו בחיי משה ואהרן ואם נאמר דקאי על יהושע מצד הסמיכה שסמך אותו משה רבינו ע"ה ומינהו להיות במקומו מנהיג את ישראל אם כן ענין זה אין בו שייכות לאהרן הכהן ע"ה ואמאי נקיט ליה? ועוד המינוי שמינהו בפירוש אתמר שיטול השררה הזאת אחר פטירתו.
ואפשר ליישב נדב ואביהוא שאני שהם אמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואנחנו נהיה מנהיגים את הדור (סנהדרין נב.), ולכן דבורם גרם להם שימותו בחיי משה ואהרן. מיהו עם כל זה קשה דודאי איכא כמה גדולים בישראל שלמדו תורה מפי משה רבינו ע"ה ומפי אהרן הכהן ע"ה והם הנשיאים וכיוצא שנפטרו בחיי משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן ע"ה.
וגם מה שכתב מהרש"א ז"ל על אלעזר, דבר זה מוקשה מאד דמה שייכות יש לאהרן הכהן ע"ה במשיחת אלעזר? ועוד דאם ענין כזה חשיב ביטול מעשה ידיו תיקשי איך אהרן הכהן ע"ה שמשחו משה רבינו ע"ה לכהן גדול נפטר בחיי משה רבינו ע"ה? מיהו על זה יש לומר כיון דנטל בנו כתר כהונה לא חשיב זה ביטול מעשה ידיו, מה שאין כן גבי שאול שרצה הקב"ה להעביר כתר מלכות שלו לאיש אחר חשיב זה ביטול.
ברם על עיקר המאמר נראה לי בס"ד מה שאמר 'מֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא בָּטְלוּ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם' היינו על שתי מתנות יקרות ועליונות שניתנו לישראל על ידם ובזכותם, והם מן וענני כבוד שהם מתנות עליונים ורוחניים, דאף על פי שישראל חטאו ותפלו על המן וקראוהו 'לֶּחֶם הַקְּלֹקֵל' (במדבר כא, ה), ואף על פי שבאו למקום ישוב בארץ סיחון ועוג שנמצא שם מזון גשמי עם כל זה לא בטל המן בחיי משה רבינו ע"ה, וכן ענני כבוד אף על פי שעבדו העגל ונסתלקו ענני כבוד שעה מועטת עם כל זה לא בטלו אלא תכף ומיד חזרו בשביל אהרן הכהן ע"ה.
מִי גָּרַם לְשָׁאוּל שֶׁיֵּשֵׁב בַּגִּבְעָה שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה? תְּפִלָּתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. הנה בודאי לאו כל אותם שתי שנים ומחצה היו בעבור תפלתו של שמואל הנביא ע"ה כי זה היה רק מעת שחטא במלחמת עמלק והכי קאמר מי גרם שתהיה נמשכת ישיבתו של שאול במלכות בגבעה עד סוף שתי שנים ומחצה? תפלתו של שמואל, דלולא תפלתו לא היה נשאר משך זמן זה כולו. אך קשה כיון דאמר אֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּה אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא וכו' איך הועילה תפלתו של שמואל הנביא ע"ה לעכב מלכות דוד המלך ע"ה?
ונראה לי דאין הכי נמי כך היא המדה אך היינו רבותא דתפילת שמואל הנביא ע"ה שהחליפה השיטה, ואפשר שיש בזה טעם כמוס ונסתר שהוצרך הדבר להיות כך לפי העת והזמן, נמצא שאול המלך ע"ה נמשכה מלכותו שלושים חודשים, ורמוז מספר זה של שלשים בניקוד תיבת זֶה, מה שאמר (שמואל א' ט, יז) 'זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי' דנקוד תחת זֶה סגו"ל שהוא שלושים.
אֶקְפֹּץ עָלָיו זִקְנָה. בזה יובן בס"ד מה שאמר לו ישראל בסימן ח' (שמואל א' ח, ה) 'הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ' דייקי בתיבת 'אַתָּה' לרמוז אתה היית סיבת הזקנה, כי לולי טענתך לא היתה קופצת עליך זקנה, ומן הכתובים משמע דקפצה קודם שהמליך את שאול, ואין זו תימה כי הקב"ה צופה עתידות ועשה מראשית בעבור אחרית שידע דאחר שימלוך שאול יהיה כך וכך וצריך שיפטר שמואל, ויצטרך לזקנה כדי שלא יהרהרו אחריו.
ואם תאמר למה לא המתין לעשותו זקן אחר שימלוך שאול שיגיע זמן הצטרכות הזקנה? יש לומר שרצה שיהיה ניכר שמואל לעיני הכל בזקנה ימים רבים. אי נמי הקדים לו הזקנה, כדי שיחשוב שמואל הנביא ע"ה שקרב קיצו ואז ימנה את בניו שופטים קודם שימלוך שאול ובזה מתורץ קושית מהרש"א ז"ל.
רַב נַחְמָן וְרַבִּי יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִּסְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק: לֵימָא מַר מִלְּתָא. יש להקשות איך נעלם מן רב נחמן דבר זה שהוא עיקר גדול בהלכות סעודה, דאית ביה סכנה דשמא יקדים קנה לושט?
ונראה לי בס"ד דראיתי להגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף דחקר בדין זה דחזי לרבנן קדישי דלא זהירי בדין זה כלל ושנות דור ודור משיחין בתוך הסעודה ואינם ניזוקין וכתב דמצא על זה חילוק מסתבר בספר אליה רבה ז"ל דכלל זה לא איירי אלא בימיהם שהיו אוכלין בהסבה ולכן היה בזה חשש נזק אבל עתה שאין אוכלין בהסיבה וימין ושמאל שקולין נינהו ליכא למיחש עיין שם.
ולפי זה יש לומר לעולם רב נחמן ידע לדין זה אך נזדמן שהם לא היו אוכלין בהסיבה באותו הפעם, והוא ראה את רבי יצחק שלא היה מיסב אלא ימין ושמאל שקולין נינהו ולכך אמר לו 'לֵימָא מַר מִלְּתָא' דכהאי גוונא אין כאן חשש, ורבי יצחק אמר לו 'הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֵשֶׁט' רמז לו בזה כיון דרבי יצחק שהוא אמורא אמר להאי דינא בסתם ולא תלה הדין בהסיבה שמע מינה דהאי דינא איתיה אפילו כשאין יושבין בהסבה משום דגזרינן בלא הסבה משום הסבה דאם לא כן לא הוה נקיט בסתם דאמורא צריך לפרש דבריו ודוקא תנא אין דרכו לפרש, ועוד דהוא אמר הטעם 'שֶׁמָּא יַקְדִּים' שהוא חשש סכנה, וכיון דאיכא סכנה וודאי מסתברא דיש לגזור בזה אפילו בלא הסבה.
ובזה יתורץ קושית הרי"ף ז"ל דרבי יצחק איך דבר עתה בתוך הסעודה בהאי מימרא דרבי יוחנן? ובזה ניחא דבאמת הם היו יושבים בלא הסיבה ועל כן ליכא בזה חשש סכנה ורק יש למנוע השיחה משום גזרה דשמא ידברו גם בהסיבה ולכך כדי להודיעו דין זה דבר בו עתה לפי שעה ולא חש.
ועוד נראה לי בס"ד דלעולם רב נחמן ידע זה הדין אך חשב בטח בדברי תורה לית לן בה דשומר מצוה לא ידע דבר רע, וכמו שאמרו בגמרא דפסחים (פסחים קט:) על הזוגות, כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע, והשיב לו רבי יצחק דהכי אמר רבי יוחנן דאין משיחין משום האי טעמא דסכנתא, וכיון דהחשש הוא משום סכנה יש לגזור אפילו במדבר בדברי תורה משום מראית העין דהרואהו מרחוק אינו יודע שהוא מדבר בדברי תורה וחושב שמדבר במילי דעלמא וגם הוא ילמוד לדבר מילי דעלמא.
ובזה יתורץ בס"ד קושיית העולם, דמקשין למה הביא עתה מאמר זה דיעקב אבינו ע"ה לא מת, וכי לא היה בידו שום דבר מעניינא דיומא או מעין הסעודה? ובזה יתורץ שפיר דקדוק זה כי מהאי דינא שהוצרך להגידו לפי שעה מובן דחוששין משום מראית העין ולכך אף על גב דבדברי תורה אין נזק חוששין מפני הרואין מרחוק, ולכן הביא מאמר 'יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת' ואמר 'בִּכְדִי חָנְטוּ חַנְטַיָּא?' והשיב 'מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ' וכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת ויחי, דרוצה לומר מה שחנטו הוא לעיני הרואין שלא יעשוהו אלוה ח"ו בראותם שנתקיים גופו אחר שמת וחוששין למראית העין, ולכך לעיני הרואים עשו לו חנטה טבעית ורק לא פתחו בטנו וכנזכר שם יעוין שם, ולכן הביא רבי יצחק מאמר זה, דחש יוסף הצדיק ע"ה משום מראית העין שלא יצא תקלה מזה ועשה לו חניטה אף על פי שהוא לא מת ולא היה צריך חניטה, ואם כן מזה המאמר בא לחזק דבריו הראשונים שלא היה רוצה לדבר בדברי תורה אף על פי דאין יוצא מזה נזק דשומר מצווה לא ידע דבר רע, ורק חש משום מראית העין שלא יצא תקלה מזה דהרואהו מרחוק מדבר בתוך הסעודה ואינו שומע שהוא מדבר בדברי תורה חושב שהוא מדבר במילי דעלמא ואז יחשוב דמותר לדבר בתוך הסעודה אפילו במילי דעלמא.
כָּל הָאוֹמֵר: 'רָחָב' 'רָחָב', מִיָּד נִקְרִי. מקשים למאי נפקא מינה אשמעינן דבר זה? מה דהוה הוה! דהא ודאי בזמן הזה אין מי שיודעה ומכירה כדי דנקרי בהזכירו אותה פעמיים! ונראה לי בס"ד דבא ללמדנו הזכרת השם פעמיים הוא דרך חיבה, ולכך צריך שיזהר האדם באשת איש דעלמא שיודעה ומכירה שלא יזכיר שמה פעמיים דזה הוי דרך חיבה ואיכא חשש פן יתעורר בקרבו איזה הרהור מעט וכמו דחשו רבותינו ז"ל באשתו נדה במזיגת כוס והצעת המטה דאסרו בזה משום דהוי דרך חיבה ואיכא בזה חשש התעוררות תאוה וכיוצא בזה יש ליזהר בכל דבר שהוא דרך חיבה.
ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר והוא מה שהביא האי שמועה דרחב רחב סמוך לאותה שמועה דיעקב אבינו לא מת, ויש להקשות מה שייכות יש לזה עם זה? אך הענין הוא על פי מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת ויחי דהשי"ת נתן נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ליעקב אבינו ע"ה בהיותו נקרא בשם יעקב ואחר כך כשקראו ישראל נתן לו עוד נר"ן אחרים גדולים מאותם נר"ן, והם נר"ן של בחינת ישראל, וכשנפטר נסתלקו הנר"ן של בחינת ישראל בלבד ולכן בשם ישראל דוקא כתיב מיתה אבל בשם יעקב לא כתיב מיתה כי נר"ן דבחינת יעקב נשארו בו, ולכן דקדקו בלשונם לומר 'יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת' רוצה לומר נר"ן שהיה לו בהיותו יעקב אבינו שהוליד השבטים בעודו בשם 'יעקב' זה לא מת כי נשארו בו הנר"ן דבחינת יעקב עד כאן דבריו.
ונראה לי הטעם דשל בחינת יעקב נשארו ושל בחינת ישראל נסתלקו, היינו מפני שהקב"ה כפל שם יעקב שקראו (בראשית מו, ב) 'יַעֲקֹב יַעֲקֹב' בדרך חיבה מה שאין כן שם ישראל לא כפל אותו לו לכך זכו נר"ן של בחינת יעקב שלא יהיה בהם מיתה ולא יקרא על שם יעקב מיתה אלא ישארו בחיים, ולכן אחר מאמר זה שאמר 'יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת' הביא מאמר 'הָאוֹמֵר רָחָב רָחָב' ללמדנו הטעם דיעקב לא מת מפני ששם זה כפלו הקב"ה ובכפל קנה חיבה ולכך לא מת ומנא ליה דכפל השם עושה חיבה הוא ממה שאמר 'הָאוֹמֵר רָחָב רָחָב נִקְרִי' ונמצא בזה נעשה קשר היטב לשני מאמרים האלה.
אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אֲנָא אֲמִינָא, וְלָא אִכְפַּת לִי. קשה היה להקשות לו מיניה וביה דהא רבי יצחק עצמו כשאמר מאמר זה הזכיר רחב שני פעמים?
ונראה לי ודאי רב נחמן לא חשב דרב יצחק אמר נקרי על אדם שאינו יודעה כלל דדבר זה הוא זר מן השכל, אך חשב דרבי יצחק איירי באדם שראה צורתה כי בזמן קדמון היו עושים צורתו של אדם בעודו בחיים שהצורה תהיה כמוהו ממש וזו הצורה תשאר לדורי דורות, ועל זה אמר רבי יצחק מי שראה צורתה ואמר רחב רחב נקרי, ולכן רבי יצחק שלא ראה צורתה אף על פי שאמר רחב רחב לא אכפת לו ולכך הקשה לו רב נחמן מעצמו כי אפשר שרב נחמן ראה צורתה ועם כל זה אמר 'רָחָב רָחָב' ולא אכפת לו.
והשיב אֲנָא אֲמִינָא בְּיוֹדְעָהּ בהיותה בחיים בעורה ובשרה וגם בְּמַכִּירָה שהיה לו איזה ריעות עמה כי היכר נאמר על ריעות וחברה, כמו שאמר רבי לבר קפרא איני מכירך בעולם וכנזכר בגמרא (מועד קטן טז.) דרוצה לומר על חברה וריעות. ומה שאמר וּבְמַזְכִּיר אֶת שְׁמָהּ קָא אֲמִינָא, הכונה דנחית להזכיר שמה כפלים בעבור חיבה, ולא שבא לפיו שמה כפלים בלי כונה מכוונת ובזה ניחא לקיים הגרסא ודלא כהרב גבורות ארי ז"ל.
אָמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל. יש להקשות למאי הוצרך לומר המשל? יאמר לו תכף בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם בַּתּוֹרָה? וכו' אֶלָּא, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ כָּל צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ!
ונראה לי בס"ד דיש מקטרגים שמים לבם על הברכות שמברכים זה לזה לקטרג בהם על המבורכים כי צרה עיניהם בברכות של בני אדם ולכן כדי לעשות הברחה לברכה זו מן המקטרגים אשר שמעו שאמר לו 'לִיבָרְכָן מַר' לכך פתח דבריו במשל שאז יאמרו המקטרגים זה ממשל משלים ואינו מברך ולא ישימו לב על דבריו ואז בסוף דבריו יאמר הברכה של יהי רצון, ובזה עשה לה הברחה מן המקטרגים שלא הרגישו בה שהסיחו דעתם.
וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (מדרש רבה שמות מג, א) על פסוק (תהלים קו, כג) 'עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו' כשבא משה רבינו ע"ה להתפלל על ישראל במעשה העגל, באו השטן וגונדא דיליה לקטרג על התנצלות שעושה להם בתפילתו, מה עשה תחלת דבריו פתח ואמר (שמות לב, לא) 'אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה' ואז תכף נסתלקו ונדחו השטן וגונדא דיליה משם כי אמרו זה בא לקטרג ולא להציל, ולזה אמר 'עָמַד בַּפֶּרֶץ' שעמד במקום הפורץ זה השטן, ואחר שנדחו אז סיים דבריו בהצלתם באומרו (שמות לב, לב) 'וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ' וכמו שכתב בזה בעל אהל יעקב ז"ל וכן הענין כאן.
לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא. יש להקשות הוה ליה לסמוך צמא לרעב? ונראה לי כי העייפות תבא על הרוב מחמת הרעבון דנחלשים איבריו כולם מחמת רעבון שלא ישאר בהם עוד כח דהכח בא מן האכילה כנודע כמו שנאמר (מלכים א' יט, ח) 'וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם'.
וּמָצָא אִילָן שֶׁפֵּרוֹתָיו מְתוּקִין, וְצִלּוֹ נָאֶה, וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. קשה צִלּוֹ נָאֶה וְאַמַּת הַמַּיִם תַּחְתָּיו זה נראה לו קודם שקרב אל האילן כי נראה זה מרחוק אבל פֵּרוֹתָיו מְתוּקִין ידע אחר שהגיע אליו ואכל מפירותיו ואם כן הוה ליה למנקט פֵּרוֹתָיו מְתוּקִין באחרונה?
ונראה לי בס"ד שהוכרח לסדר דברים אלו בכך משום דנקיט להו על פי סדר תחלת דבריו שאמר רָעֵב עָיֵף צָמֵא, והרעבון הלך באכילת פירותיו, ועייפות הלכה בישיבתו בצילו, וצמאון הלך כששתה מן המים העוברים תחתיו. ומה שאמר 'אַף אַתָּה בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ?' נתכוון לפי דרכו לברכו בשם מ"ה שהוא שם הוי"ה במילוי אלפי"ן.
220ימים לסיום הש״ס