תענית ו ע"א

יהיו כמותך אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי תורה אם בעושר הרי עושר אם בבנים הרי בנים אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך: ת''ר יורה שמורה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס את פירותיהן ולעשות כל צרכיהן דבר אחר שמרוה את הארץ ומשקה עד תהום שנאמר {תהילים סה-יא} תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך דבר אחר יורה שיורד בנחת ואינו יורד בזעף או אינו יורה אלא שמשיר את הפירות ומשטיף את הזרעים ומשטיף את האילנות ת''ל מלקוש מה מלקוש לברכה אף יורה לברכה או אינו מלקוש אלא שמפיל את הבתים ומשבר את האילנות ומעלה את הסקאין ת''ל יורה מה יורה לברכה אף מלקוש לברכה ויורה גופיה מנלן דכתיב {יואל ב-כג} ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון: ת''ר יורה במרחשון ומלקוש בניסן אתה אומר יורה במרחשון ומלקוש בניסן או אינו אלא יורה בתשרי ומלקוש באייר ת''ל בעתו מלקוש אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל דבר שמל קשיותיהן של ישראל דבי ר' ישמעאל תנא דבר שממלא תבואה בקשיה במתניתא תנא דבר שיורד על המלילות ועל הקשין ת''ר יורה במרחשון ומלקוש בניסן אתה אומר יורה במרחשון או אינו אלא בחדש כסליו ת''ל {דברים יא-יד} בעתו יורה ומלקוש מה מלקוש בעתו אף יורה בעתו (כיון שיצא ניסן וירדו גשמים אינו סימן ) תניא אידך יורה במרחשון ומלקוש בניסן דברי ר''מ וחכמים אומרים יורה בכסליו מאן חכמים אמר רב חסדא ר' יוסי היא דתניא איזו היא רביעה ראשונה הבכירה בשלשה במרחשון בינונית בשבעה בו אפילה בשבעה עשר בו דברי ר''מ ר' יהודה אומר בשבעה ובי''ז ובעשרים ושלשה ר' יוסי אומר בי''ז ובעשרים ושלשה ובראש חדש כסליו וכן היה ר' יוסי אומר אין היחידים מתענין עד שיגיע ראש חדש כסליו אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי אמימר מתני להא דרב חסדא בהא לישנא בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו אמר רב חסדא הלכה כרבן גמליאל כמאן אזלא הא דתניא ר''ש בן גמליאל אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה ושלישית כמאן כר' יוסי אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי אמר ר' זירא לנדרים דתנן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

אלא, כך אברכך: יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו משובחים כמותך.

זהו המשל.

המשיך רבי יצחק ואמר לרב נחמן:

אף אתה, רב נחמן, במה אברכך?

אם בתורה - הרי כבר יש לך תורה ^[255].

ואם לגדולה - הרי יש לך גדולה ^[256].

ואם לכבוד - הרי יש לך כבוד.

אם בעושר - הרי כבר יש לך עושר.

אם בבנים - הרי כבר יש לך בנים ^[257].

אלא, כך אברכך: יהי רצון שיהיו כל צאצאי מעיך מבורכים בכל, כמותך.

תנו רבנן: על שם מה נקרא הגשם הראשון היורד בתקופת הגשמים "יורה"?

על שם שבירידתו נותנים הבריות ליבם לכך שמתחילים ימי הגשמים, ועל ידי כך הוא מורה ומדריך את הבריות להטיח גגותיהן בטיט, כדי שלא ידלוף הגשם אל תוך הבית,

ולהכניס את פירותיהן שהניחו בשדה להתייבש, כדי שלא ירטבו בגשם,

ולעשות כל שאר צרכיהן [שאר ההכנות הנצרכות לימות הגשמים].

דבר אחר: לכן נקרא גשם זה "יורה", על שם שמרוה את הארץ מצמאונה, ומשקה אותה לעומק, עד תהום [עד עומק האדמה].

שנאמר: "תלמיה רוה נַחֵת גדודָה ברביבים תמֹגגֶנָה צִמחָה תברך". ^[258] והיינו, כשאתה מרוה את תלמי החרישה של ארץ ישראל, נחת הוא לגדודי בני אדם שבה. הרי לנו שהמקרא משתמש בענין ירידת הגשמים בלשון "רוה".

דבר אחר: לכן נקרא הגשם הראשון "יורה", מפני שהוא יורד בנחת, ואינו יורד בזעף. שלשון "יורה", מלשון הוראה הוא. כאדם המורה לתלמידיו, שמורה בנחת. כפי שנאמר: "דברי חכמים בנחת נשמעים" ^[259].

עד עתה אמרה הגמרא ש"יורה" לשון ברכה הוא. ועתה באה הגמרא לשלול את האפשרות שמשמעות המילה "יורה" הוא לשון קללה:

או שמא אינו "יורה" - אלא לשון קללה, מלשון "ירה יירה" ^[260], שיורד על הארץ בחזקה, כמו חץ, ועל ידי כך משיר [מפיל לארץ, מלשון נשירה] את הפירות שעדיין נמצאים על האילנות, כגון אתרוגים או רימונים או התאנים האחרונות ^[261], מעל האילנות, ומשטיף [שוטף בכח] את הזרעים, ומשטיף את האילנות, ועל ידי כך מזיק להם? ^[262]

תלמוד לומר מהמילה "מלקוש" הצמודה למילה "יורה", שיורה אינו לשון קללה. שהרי כך הוא לשון הפסוק: "והיה אם שמע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו'".

וכך אנו דורשים: מה מלקוש, לברכה, שהרי אי אפשר לומר שהכוונה שהוא שובר גרנות ומשיר פירות, כי אין הם מצויין בזמן ירידת המלקוש [שהרי עדיין לא קצרו את התבואה, והפירות לא הבשילו], ועל כרחך - לברכה הוא. ולשון מלקוש מרמז על כך שגשם זה יורד על המלילות והקשין ^[263], וממלא את התבואה בקשיה ^[264] [כלומר, הגשם גורם לגרעיני התבואה להיות מלאים וטובים עתה, כשהם על הקש, שהוא הגבעול שלהם], כמו כן, אף יורה, לברכה.

ממשיכה הגמרא ודנה, שמא בכל זאת אפשר לומר שמלקוש לקללה:

או שמא אינו מלקוש - אלא לשון מל וקשה, והיינו שהגשם הזה מל את קשיות ליבם ^[265] של ישראל ^[266], שעל ידי חוזקו הוא מפיל את הבתים, ומשבר את האילנות ^[267] , וכמו כן, הוא מעלהאתהסקאין [הוא מין ארבה]? ^[268]

תלמוד לומר מהמילה הסמוכה לו לפניו: "יורה". מה יורה, לברכה, אף מלקוש - לברכה.

ויורה גופיה [עצמו], מנלן [מנין לנו] שלברכה הוא יורד?

דכתיב: "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" ^[269]. מלשון "המורה לצדקה" מוכח שהיורה בא לטובה ולברכה ^[270].

תנו רבנן: יורה - זמנו בחודש מרחשון. ומלקוש - זמנו בחודש ניסן.

אתה אומר כך, שהיורה הוא הגשם היורד במרחשון, ומלקוש הוא הגשם היורד בניסן.

או שמא אינו אלא יורה זמנו מוקדם יותר, בחודש תשרי, ומלקוש זמנו מאוחר יותר, בחודש אייר? ^[271]

תלמוד לומר: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש". "בעתו" משמע בזמן הראוי לו ביותר. והיינו בחודש מרחשון, שאז הוא זמן רביעה ראשונה, כפי שמובא להלן בגמרא.

עתה חוזרת הגמרא ודנה בענין הגשם הנקרא "מלקוש".

"מלקוש" - אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: דבר שמל קשיותיהן [קשי ליבם] של ישראל. שכאשר אינו יורד, חוזרין ישראל בתשובה, ומתענין ועושין צדקות ^[272].

דבי רבי ישמעאל תנא: לכן נקרא אותו גשם "מלקוש", על שם שהוא דבר שממלא את התבואה בקשיה [כאשר היא כבר צמחה, ומצויה על קשיה, על הגבעול שלה]. שהמלקוש משלים ומסיים את צמיחתה.

במתניתא תנא: נקרא מלקוש, על שם שהוא דבר שיורד על המלילות [ראשי השיבולים, שאדם מולל אותן בידו. כפי שנאמר "וקטפת מלילות בידך"] ועל הקשין. והיינו הך, שהמלקוש יורד אחרי שהתבואה צמחה.

תנו רבנן: יורה - זמנו בחודש מרחשון. ומלקוש - זמנו בחודש ניסן.

אתה אומר שזמנו של היורה בחודש מרחשון. או שמא אינו אלא בחדש כסליו? ^[273]

תלמוד לומר: "בעתו יורה ומלקוש". מה מלקוש - בעתו, בחודש ניסן הוא יורד, שהרי נקרא מלקוש על שם שהוא יורד על המלילות והקשין, והם מצויים רק בחודש ניסן, אף יורה - בעתו, בחודש מרחשון.

תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: יורה - זמנו בחודש מרחשון, ומלקוש - זמנו בחודש ניסן. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: יורה - זמנו בחודש כסליו.

מאן [מיהם] אותם חכמים שחולקים על רבי מאיר, ואומרים שהיורה יורד בכסליו?

אמר רב חסדא: שיטת רבי יוסי היא.

דתניא: איזו היא רביעה ראשונה [הזמן הראשון של ירידת הגשם, והוא היורה]?

ומבארת הברייתא: ישנם שלשה פרקים של ירידת גשמים, וכולם, יורה הם:

א. הירידה הבכירה [הראשונה] של היורה, זמנה בשלשה במרחשון.

ב. הבינונית - בשבעה בו [בחודש מרחשון].

ג. והאפילה [האחרונה ^[274]] - בשבעה עשר בו. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: הראשונה בשבעה במרחשון, והבינונית בשבעה עשר בו, והאחרונה בעשרים ושלשה בו.

רבי יוסי אומר: הראשונה בשבעה עשר במרחשון, והבינונית בעשרים ושלשה בו, והאחרונה בראש חדש כסליו.

וכן היה רבי יוסי אומר: אם לא ירדו גשמים בזמנם, אין היחידים [חסידים ^[275]] מתענין עד שיגיע ראש חדש כסליו. כי מתחילים להתענות תענית גשמים כאשר עבר זמן רביעה שלישית, ולא ירדו גשמים.

הרי לנו, ששיטת רבי יוסי היא, שהזמן האחרון של ירידת היורה הוא בראש חודש כסליו.

אם כן, מה ששנינו בברייתא, שחכמים סוברים שזמנו של היורה בחודש כסליו הוא, שיטת רבי יוסי היא ^[276].

אמר רב חסדא: הלכה כרבי יוסי.

אמימר מתני להא דרב חסדא בהא לישנא [אמימר שנה את דברי רב חסדא בלשון זו]:

בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים [מתחילים לשאול ולבקש את הגשמים, באמירת "ותן טל ומטר"].

רבן גמליאל אומר: בשבעה בו [בחודש מרחשון] שואלין את הגשמים.

אמר רב חסדא: הלכה כרבן גמליאל.

ולפי האופן בו שנה אמימר את דברי רב חסדא, אין פסק ההלכה שלו קשור לענין תענית גשמים, אלא לענין זמן שאלת הגשמים.

אומרת הגמרא: כמאן אזלא הא דתניא [לפי איזו שיטה הולכת הברייתא דלהלן]: רבי שמעון בן גמליאל אומר: גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה, דהיינו, שירדו גשמים, ופסקו שבעה ימים, ואחר כך ירדו שבעה ימים רצופים זה אחר זה, אתה מונה בהן, באותם פרקים של ירידת גשמים, רביעה ראשונה, ושניה, ושלישית? כמאן [כשיטתו של מי] מתבארת ברייתא זו -

כשיטת רבי יוסי. שאמר שהרביעה הראשונה בשבעה עשר, הבינונית בעשרים ושלשה, והאחרונה בראש חודש כסליו. ולשיטתו אפשר לקיים את דברי הברייתא.

והיינו, שירדו גשמים ברביעה ראשונה שהיא בשבעה עשר בחשון, ופסקו שבעה ימים עד עשרים ושלשה בו, שהוא זמן רביעה שניה. ומשם ואילך ירדו גשמים ברציפות שבעה ימים, עד יום שלשים, שהוא ראש חודש כסלו. נמצא שאתה מונה בהן רביעה ראשונה שניה ושלישית, כפי שנתבאר ^[277].

אבל לשיטת התנאים האחרים, אין הברייתא מתיישבת. כי לשיטת רבי מאיר, יש בין רביעה ראשונה לשניה יותר משבעה ימים. ולשיטת רבי יהודה, יש בין רביעה שניה לשלישית יותר משבעה ימים.

אמר רב חסדא: הלכה כרבי יוסי ^[278].

שואלת הגמרא: לאיזה צורך עלינו לדעת אימתי הוא זמנן של שלשת הרביעות?

בשלמא זמן רביעה ראשונה, עלינו לדעת אימתי הוא זמנה, כי נפקא מינה לענין לשאול את הגשמים. שמאותו זמן מתחילים לומר "ותן טל ומטר".

זמן רביעה שלישית - גם כן עלינו לדעת אימתי הוא, לענין להתענות. שאם לא ירדו כלל גשמים עד אותו זמן, מתחילים היחידים להתענות שני וחמישי ושני.

אלא רביעה שניה, למאי? לאיזה צורך עלינו לדעת אימתי הוא זמנה? אמר רבי זירא: זמן רביעה שניה - נפקא מינה לענין נדרים ^[279].

הערות

^[255] יש לדקדק, למה האריך בלשונו? היה לו לומר: אם בתורה עושר ובנים, הרי תורה עושר ובנים ! וביאר הכתב סופר, כי מי שהוא עשיר, מפארים חכמתו ולימודו. ולעומתו, חכמת המסכן בזויה. וכן להיפך, בן תורה שיש לו קצת עושר, יקרא עשיר, כי אין דרך בני תורה להיות עשירים. ולכן, כשבאים יחד תורה ועושר, יכול להיות שאינו עשיר כל כך, אלא משום שהוא בן תורה - מכנים אותו עשיר. וכן יתכן שאינו חכם כל כך, אלא מפני שהוא עשיר, מפארים חכמתו. לכן פירט ואמר כל דבר בפני עצמו, לומר שהוא עשיר בפני עצמו, ותלמיד חכם מצד תורתו לבד.

^[256] כך גרס הב"ח.

^[257] רב נחמן גדול הדור היה, כפי שמצינו במסכת בבא קמא [צו ב] שהשתבח בכך שהוא ושבור מלכא אחי בדיני. וכן קיימא לן בכל הש"ס שהלכה כרב נחמן בדינים. ועשיר היה, כפי שהבאנו לעיל. והיו לו בנים תלמידי חכמים, שהם: מר זוטרא בריה דרב נחמן, רבה בר רב נחמן, רב פפא בריה דרב נחמן, רב חייא בריה דב נחמן [הוזכרו בכמה מקומות בש"ס]. מנחת יהודה. ועיין בעץ יוסף שהביא שרב נחמן היתה בו גדולה, כפי שמצינו במסכת קידושין [לב א], שהוא היה חתן הנשיא. וגם היה לו עושר כפי שמוכח במסכת ברכות [נא ב].

^[258] פירוש הפסוק: תלמיה - שורות המחרשה. נחת גדודיה - להניח לגדודיה, לעשות נחת לבריות. ברביבים - הוא מטר הדק. תמוגגנה - לשון המסה. מפרשי המקרא.

^[259] עוד פירש רש"י, דהיינו מלשון חץ יורה, שהולך ביושר, ואינו נוטה לכאן ולכאן. עוד פירש, דהיינו שמתכוין לארץ, ואינו יורד בזעף.

^[260] רש"י הביא כאן פסוק זה. וכך הוא לשון הפסוק: "לא תגע בו [בהר סיני] יד, כי סקל יסקל או ירה יירה, אם בהמה אם איש לא יחיה". ופירש שם רש"י: יירה - יושלך לארץ. ולפי זה, לכאורה אין עניינו לכאן. אמנם יש מפרשים שפירשו שם, ש"ירה יירה" היינו בחצים [האבן עזרא פירש שם כך: סקל יסקל - מקרוב. ואם ברח אל ההר, יורוהו המורים]. ופירוש זה מתאים לדברי הגמרא כאן.

^[261] כך כתב רש"י. כי רוב הפירות נקטפים מעל האילנות כבר בסוף הקיץ.

^[262] ולפי זה, צריך לבאר בלשון הכתוב: "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש", דהיינו, שאם לא תשמעו, אזי אתן מטר ארצכם יורה. רש"י, עיין שם. ועיין בהגהות הב"ח.

^[263] "מלילות" הם גרעיני התבואה. "קשין" הם גבעולי התבואה.

^[264] כך פירש כאן רש"י. ועיין ברש"י על הפסוק שהביא עוד פירוש, שמלקוש - לשון דבר המאוחר. כפי שמצינו שתרגום "והיו העטופים ללבן" - לקישיא.

^[265] כלשון הכתוב [דברים ל ו]: "ומל ה' אלקיך את לבבך וגו'". והיינו, כשם שמילה מסירה את הערלה האוטמת, כך יסיר הקב"ה את המפריעים והמונעים מלשוב לעבודת ה'.

^[266] עוד פירש רש"י, דהיינו שמל ומחתך דבר קשה, שחותך ומשבר את הבתים.

^[267] רבינו גרשום כתב, שמלקוש משמע לשון מחתך. עיין שם.

^[268] ו"מלקוש" לשון ארבה הוא. כמו "והנה לקש אחר גזי המלך" [עמוס ז]. רש"י.

^[269] לעיל במשנה שנינו ש"בראשון" היינו בחודש ניסן, שבאותה שנה ירד היורה בחודש ניסן. אמנם במצודת ציון על הפסוק פירש כך: "כי נתן לכם את המורה לצדקה" - יתן לכם את המטר בצדקה, ולא לפי הגמול. "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" - כלומר, כמו קודם עצירת הגשמים, שהיה כל אחד בזמנו.

^[270] לכאורה סוגיית הגמרא קשה קצת. שבתחילה רוצה ללמוד שהיורה לברכה ממלקוש, ולבסוף לומד שהמלקוש לברכה מהיורה ! וכתב הקרן אורה, שלפי מה שכתב רש"י [כפי שנתבאר בגמרא], שאין קללת היורה מצויה במלקוש - ולהיפך, מבואר שאפשר ללמוד זה מזה, שהרי לאותו ענין אינה קללה. עיין שם. ובמראה כהן כתב גם כן שהסוגיא תמוהה מאוד לפי הגירסא שלפנינו, שמתחילה משמע שהיה פשוט שמלקוש לברכה, ולבסוף למדים מלקוש מיורה [כי לפי גירסא זו משמע שיורה ומורה - אחד הם]. אם כן, מתחילה היה צריך להביא את אותו מקרא שיורה לברכה ! וכתב שיש כאן טעות סופר, וצריך לומר: או אינו אלא שמפיל וכו', תלמוד לומר מורה ומלקוש. מה מורה לברכה וכו'. ולאחר מכן צריך לומר: ומורה גופיה מנלן, דכתיב את המורה לצדקה. וכך הוא ביאור הסוגיא: תלמוד לומר מורה ומלקוש, היינו אותו מקרא "גשם מורה ומלקוש". ולא ידענו שיורה לברכה - רק מהיקש למלקוש. ואין אנו יודעים שמלקוש לברכה - רק מהיקש למורה. עיין שם.

^[271] שאף אז יש עדיין מלילות וקשין, ולכן נקרא שמו מלקוש. רש"י. עיין שם שהביא עוד גירסא בזה.

^[272] כך פירש רש"י. ולכאורה צריך לומר, שירידת גשם זו חשובה היא לתבואה, שהיא ממלאה אותה בקשיה, כפי שהגמרא אומרת לעיל ולהלן, ולכן אם אינו יורד, מתענין וכו'.

^[273] כך היא הגירסא לפנינו. אמנם צריך להבין את המשך הגמרא: מה מלקוש בעתו, בחודש ניסן, שרק אז הוא יורד הגשם על המלילות והקשין, כפי שמרמזת המילה "מלקוש", אף יורה - בעתו. ולכאורה יש להבין, מה זה מלמדנו לגבי היורה, וכי מנין נדע מתי הוא "עתו" של היורה? ועיין ברש"י [ד"ה ת"ל בעתו], וככל הנראה יש כאן נוסחאות שונות.

^[274] כלשון הכתוב "כי אפילות הנה" [שמות ט]. רש"י.

^[275] כפי ששנינו להלן במשנה [י א], עיין שם.

^[276] הקשה השפת אמת, הרי רבי יוסי אומר שראש חודש כסלו הוא סוף זמן הרביעה, אם כן, זמן היורה הוא בחודש חשון ! וכתב, שצריך לומר שכל זמן שהוזכר, זמן תחילת הגשם הוא, אבל הגשם ממשיך ויורד עוד מספר ימים. ואם כן, כיון שהזמן השלישי של הרביעה בראש חודש כסלו הוא, וממשיך עוד כמה ימים, יוצא שכסלו, זמנו של היורה הוא.

^[277] כך כתב רש"י. ועיין ברבינו חננאל מה שכתב בזה.

^[278] רש"י [בסוף ד"ה כר' יוסי] גורס: "אמר רב חסדא, הלכה כרבי יהודה", שאומר שבכירה בז' במרחשון, ואז מתחילין לשאול את הגשמים. אמנם הגירסא שלפנינו היא: "אמר רב חסדא, הלכה כרבי יוסי". וכן פסק הרמב"ם. והש"ך ביורה דעה [סימן ר"כ] תמה עליו ועל הבית יוסף, הרי מקובלנו שמתחילין לשאול את הגשמים ביום ז' במרחשון, וזה לא כר' יוסי, שהרי אמרנו שמתחילין לשאול בזמן רביעה ראשונה, ולשיטת רבי יוסי, רביעה ראשונה בי"ז במרחשון ! וכתב השפת אמת, שהש"ך לא ראה את דברי הכסף משנה בהלכות מתנות עניים [פרק א' הלכה י"א], שמביא בשם פירוש המשניות להרמב"ם, כי מה ששנינו בברייתא בכירה ובינונית ואפילה, היינו בסדר השנים, כשהשנה היא מבכרת או מאפלת. ובאמת כולם מדברים על רביעה שניה. ולפי זה, שאלה אינה תלויה בדבר, שהרי גם ברביעה ראשונה שואלין. ומה שהגמרא אומרת "ראשונה - לשאלה", היינו שבזמן שנה המבכרת, אז הזמן לשאול, שיהיה הברכה בשלימות בלי להתענות, די בזמן האחרון, כיון שלפעמים מתאחרת. ולענין נדרים הולכים אחר זמן רביעה בינונית. ועיין בספר ראשון לציון כאן, שהאריך לפרש עניין זה. אמנם כתב, שצריך ליישב היאך יתפרש לשיטת הרמב"ם מה שהגמרא אומרת לעיל, שגשמים שירדו ז' ימים, אתה מונה בהן רביעה ראשונה שניה ושלישית.

^[279] תמה רע"א בגליון הש"ס, למה הגמרא לא אומרת גם שנפקא מינה לענין שכירות בתים, שהרי ברישא של המשנה שהגמרא מביאה לענין נדרים שנינו: "המשכיר בית לחבירו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שניה" ! ובגליוני הש"ס הקשה עוד, למה הגמרא לא אומרת שנפקא מינה לענין טומאה, שהרי שנינו במסכת טהרות [פרק ז' משנה ז']: "הבקעה בימות החמה - רשות היחיד לשבת, ורשות הרבים לטומאה. בימות הגשמים - רשות היחיד לכך ולכך". וכתב שם בפירוש הר"ש בשם התוספתא: "ואלו הן ימות הגשמים - משתרד רביעה שניה" ! ולפי מה שהביא השפת אמת לעיל מיושב שפיר.

יהיו כמותך. אף אתה שרוצה בברכה ממני, במה אברכך? אם בתורה — הרי יש לך תורה, אם בעושר — הרי עושר, אם בבנים הרי יש לך בנים, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך.

א ושוב לענין הגשמים, תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" (דברים יא, יד), "יורה" נקרא על שום שמורה (מלמד) את הבריות שעליהם להטיח (לשים טיח) על גגותיהן ולסתום את הסדקים בהם, ולהכניס את פירותיהן מן השדות לבתים, ולעשות כל צרכיהן, לפני שיבואו גשמים מרובים. דבר אחר: נקרא "יורה" משום שמרוה את הארץ ומשקה עד תהום, שנאמר: "תלמיה רוה נחת גדודה ברביבים תמגגנה צמחה תברך" (תהלים סה, יא). דבר אחר: "יורה" כוונתו שיורד בנחת ואינו יורד בזעף.

או אינו "יורה" אלא משום שיורד בזעף באופן שמשיר את הפירות שבאילן ומשטיף את הזרעים שבשדות ממקומם ומשטיף (מלשון יריה) את האילנות? — תלמוד לומר: "מלקוש", מה מלקוש אי אפשר לפרשו לרעה, שהוא משבר את גרנות ומשיר את הפירות, שהרי בזמן שהוא יורד אין אלו בנמצא, ואין לך לפרשו אלא לברכה — אף יורה אין לך לפרשו אלא לברכה. או אינו אלא "מלקוש" — שירד גשם עז שמפיל את הבתים ומשבר את האילנות ומעלה את הסקאין (החגבים)? — תלמוד לומר: "יורה", וכוונתו: מה יורה לברכה — אף מלקוש לברכה.

ושואלים: ויורה גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שהוא לברכה — דכתיב [שנאמר]: "ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" (יואל ב, כג), הרי נאמר בפסוק זה שהיורה ("מורה") הוא לצדקה, הוה אומר שהוא לברכה בלבד.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת באותו ענין: זמן היורה הוא במרחשון, ומלקוש זמנו בניסן. אתה אומר יורה במרחשון ומלקוש בניסן, או אינו אלא יורה בתשרי ומלקוש באייר? תלמוד לומר "ונתתי מטר ארצכם בעתו" והעת הראויה ליורה היא בחשוון, שהיא העונה שבה צריכים לגשמים כדי להצמיח את התבואה, ולמלקוש בניסן.

ובפירוש המלה "מלקוש" אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: דבר שמל קשיותיהן של ישראל, כלומר: דבר שחותך את קשי לבם של ישראל, שכשאינו יורד בזמנו חוזרים ישראל בתשובה. דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: "מלקוש" נקרא כך, משום שהוא דבר שממלא את התבואה בקשיה, כלומר, אף שיש כבר קש, הרי התבואה גדלה עוד קצת ומתמלאה בתוכו. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: דבר שיורד על המלילות ועל הקשין (מל־קוש).

תנו רבנן [שנו חכמים]: זמן היורה הוא במרחשון ומלקוש בניסן. אתה אומר יורה במרחשון, או אינו אלא בחדש כסליו? תלמוד לומר: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" (דברים יא, יד), מה מלקוש בעתו — אף יורה בעתו, ומלקוש הרי אמרנו שהוא יורד על הקשים, משמע — בעתו, שכיון שיצא ניסן וירדו גשמים — אינו סימן ברכה אלא להיפך, וכמו כן עתו של היורה, כלומר, הזמן הראוי לו, הוא בחשוון.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: יורה במרחשון ומלקוש בניסן, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: יורה זמנו בכסליו.

ושואלים: מאן [מי הם] חכמים אלה? אמר רב חסדא: ר' יוסי היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: איזו היא רביעה (עונת גשמים) ראשונה — אין זמניה קבועים תמיד, אלא הבכירה, כלומר, המוקדמת ביותר היא כשמגיעה בשלשה במרחשון, בינונית מגיעה בשבעה בו, אפילה (מאוחרת) — בשבעה עשר בו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: בשבעה בחשוון היא הבכירה, ובשבעה עשר בו היא הבינונית, ובעשרים ושלשה בו היא האפילה.

ר' יוסי אומר: הרביעה הראשונה זמנה בשבעה עשר, ובעשרים ושלשה במרחשון, ובראש חדש כסליו. וכן היה ר' יוסי אומר: אין היחידים, הם תלמידי החכמים שמקדימים להתפלל לפני הציבור ולבקש על הגשמים, מתענין על הגשמים עד שיגיע ראש חדש כסליו, שהרי עד אז הוא עדיין בתוך זמנה של רביעה ראשונה.

אמר רב חסדא: הלכה כר' יוסי. אמימר מתני להא [היה שונה את השמועה הזו] של רב חסדא בהא לישנא [בלשון זו] ששנינו: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, ועל כך אמר רב חסדא: הלכה כרבן גמליאל.

ושואלים: כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא דתניא [ברייתא זו ששנינו], רבן שמעון בן גמליאל אומר: גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה אתה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה ושלישית, כלומר, שהם נחשבים לשתי רביעות, או ראשונה ושניה או שניה ושלישית, כמאן [כשיטת מי] — כשיטת ר' יוסי, שהרי רק הוא עושה רווח זמן קבוע של שבעה ימים בין רביעה לרביעה, אמר רב חסדא: הלכה כר' יוסי.

לעצם קביעת זמני הרביעה שואלים: בשלמא [נניח] שמזכירים ויודעים את זמנה של הרביעה הראשונה — הרי זה לשאול, כדי לדעת מהו הזמן הראוי להתפלל על הגשמים ("ותן טל ומטר"). זמנה של רביעה שלישית צריכים לדעת — כדי להתענות, שאם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית — צריך להתענות. אולם זמן רביעה שניה למאי [למה], לאיזו צורך הוזכרה? אמר ר' זירא: לענין נדרים, דתנן [שכן שנינו במשנה]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

be like you. So it is with you. With what shall I bless you? If I bless you with Torah, you already have Torah; if I bless you with wealth, you already have wealth; if I bless you with children, you already have children. Rather, may it be God’s will that your offspring shall be like you.

§ The Gemara returns to the topic of rain. The Sages taught in a baraita: The first rain [yoreh] is called by this name due to the fact that it instructs [moreh] people to plaster their roofs and to bring in their produce from the fields to their houses and to attend to all their needs in the field before more rain falls. Alternatively, yoreh is referring to the fact that it moistens [marve] the earth and waters it to the depths, as it is stated: “Watering [ravvei] its ridges abundantly, settling down its furrows, You make it soft with showers, You bless its growth” (Psalms 65:11). Alternatively, yoreh means that it falls gently and it does not fall vehemently.

Or perhaps that is not the case; rather, yoreh means that the rain causes the fruit to drop from the trees, washes the seeds away, and washes the trees away in a destructive manner. According to this interpretation, yoreh is related to yeriya, shooting. Therefore the verse states: “Last rain [malkosh]” (Deuteronomy 11:14); just as malkosh refers specifically to rains that are for a blessing, so too, yoreh is referring to rains that are for a blessing. Or perhaps that is not the case; rather, malkosh means that the rain falls so hard [kashe] and vehemently that it knocks down the houses, shatters the trees and brings up the locusts? Therefore, the verse states: “Yoreh,” from which it may be inferred that just as yoreh is for a blessing, so too, malkosh is for a blessing.

And with regard to yoreh itself, from where do we derive that it is referring to rain that falls for a blessing? As it is written: “You children of Zion, be glad and rejoice in the Lord your God, for He has given you the first rain [moreh] in His kindness, and He caused to come down for you the rain, the first rain [moreh] and the last rain [malkosh], in the first month” (Joel 2:23). This verse clearly states that yoreh, also referred to as moreh, fall due to God’s kindness, for a blessing.

The Gemara cites another baraita on the same topic. The Sages taught: The first rain falls in Marḥeshvan and the last rain in Nisan. Do you say that the first rain is in Marḥeshvan and the last rain in Nisan, or perhaps it is only that the first rain falls in Tishrei and the last rain in Iyyar? Therefore, the verse states: “I shall give the rain of your land in its due time” (Deuteronomy 11:14). Its due time is in Marḥeshvan, when rain is needed for the crops to sprout, and in Nisan, to complete the growth of the crops.

The Gemara clarifies the meaning of the word for the last rain [malkosh]. Rav Nehilai bar Idi said that Shmuel said: It is a matter that circumcises [mal] the stubbornness [kashyuteihen] of the Jewish people, i.e., it penetrates to the hearts of the Jewish people, as when rain does not fall in its time, they turn to God in repentance. The school of Rabbi Yishmael taught: The last rain is called malkosh because it is a matter that fills out [memalle] produce in its stalks [bekasheha]. Although the stalks already exist from earlier in the year, it is this rain that causes the grain within to swell and fill them. It was taught in a baraita: Malkosh is a matter that comes down on the ears [melilot] and on the stalks [kashin].

The Sages taught in a baraita: The first rain falls in Marḥeshvan and the last rain in Nisan. Do you say that the first rain is in Marḥeshvan, or perhaps it is only in the month of Kislev? The verse states: “I shall give the rain of your land in its due time, the first rain and the last rain” (Deuteronomy 11:14). Just as the last rain falls in its due time, so too, the first rain falls in its due time. And, as previously stated, once Nisan has ended and the rains subsequently fall, this is not a sign of a blessing, but a curse. Likewise, Marḥeshvan is the best time for the first rains to fall.

It is taught in another baraita: The first rain is in Marḥeshvan and the last rain is in Nisan. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: The time of the first rain is in Kislev.

The Gemara asks: Who are the Rabbis cited here? Rav Ḥisda said: It is the opinion of Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita: When is the first rainfall? Each opinion cited in the baraita provides a range of dates for when this rainfall is expected. The earliest date on which the first rainfall might occur is on the third of Marḥeshvan, the intermediate time is on the seventh of the month, and the latest is on the seventeenth of the month. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The earliest that it might fall is on the seventh of Marḥeshvan, the intermediate date is on the seventeenth, and the latest is on the twenty-third.

Rabbi Yosei says: The earliest time for the first rain is on the seventeenth of Marḥeshvan, the intermediate date is on the twenty-third, and the latest is on the New Moon of Kislev. And, so too, Rabbi Yosei would say: The learned individuals who would start to fast for rain at an earlier time than the rest of the community do not start to fast due to a drought until the New Moon of Kislev. Until this date arrives it is not considered a drought, as the first rainfall could still fall in its proper time.

Rav Ḥisda said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Ameimar would teach this ruling of Rav Ḥisda in the following language: On the third of Marḥeshvan one starts to request rain; Rabban Gamliel says: On the seventh. With regard to this statement, Rav Ḥisda said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which is taught in a baraita. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to rains that fell on seven consecutive days, you count them as two separate rainfalls, either as the first and second rainfalls together, or as the second and third rainfalls together. In accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as he alone establishes a set interval of seven days between each of the rainfalls. Rav Ḥisda said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

With regard to the mention of three rainfalls in the baraita, the Gemara asks: Granted, the time of the first rainfall is significant, as it is the date when one begins to request rain. Likewise, the time of the third rainfall is important, so that one knows when to begin to fast if no rain has fallen by then. However, for what reason is the second rainfall mentioned in the baraita? Rabbi Zeira said: The second rainfall is significant for the issue of vows, as we learned in a mishna:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מורה ומלקוש. מורה שמורה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס פירותיהן מלקוש שמל קשיותיהן של ישראל.

תנא דבר שיורד על המלילות ועל הקשין וממלא התבואה בקשיה:

ת"ר מורה במרחשון ומלקוש בניסן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מורה בחדש כסלו. מאן חכמים אמר רב חסדא ר' יוסי היא. דתניא מאימתי זמן רביעה. ר' מאיר אומר בכירה בשלשה בינונית בשבעה אפילה בי"ז. ר' יהודה אומר בשבעה ובשבעה עשר ובעשרים ושלשה.

ר' יוסי אומר בי"ז ובכ"ג ובר"ח כסלו וכן היה ר' יוסי אומר אין היחידים מתענין עד שיגיע ר"ח כסלו.

כמאן אזלא הא דתניא ר"ש בן גמליאל אומר גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה אתה מונה רביעה ראשונה ושניה ושלישית כמאן כר' יוסי פי' כגון שהתחילו הגשמים לירד ביום הראשון מחצי יום וכשתחשוב ז' ימים מעת לעת אתה מוצא מקצת מיום השמיני להשלמת ז' ימים ולא תמצא מאלו התנאים בז' ימים למנות בהן רביעה ראשונה ושניה או שניה ושלישית אלא לר' יוסי בלבד דאי ר"מ ראשונה ושניה משכחת לה שניה ושלישית לא משכחת לה דהא בין שניה ושלישית י' ימים ואי לר' יהודה שניה ושלישית הוא משכחת לה ראשונה ושניה לא משכחת לה דהא לדבריו י' ימים בין הראשונה לשניה אבל ר' יוסי דאמר ראשונה בי"ז שניה בכ"ג הנה ז' ימים ביניהם. אתה מונה בהן ראשונה ושניה ואם התחילו הגשמים בחצי היום בכ"ג יום למרחשון נמצאו עד ר"ח כסליו ז' ימים ומקצת היום של יום ראשון אתה משלימן מיום ראשון של חדש כסלו נמצאת מונה להן שניה ושלישית והוא שהיה (ר' א') [ר"ח] מרחשון חסר כי בשלשה איתא בפיר' בתוספתא שהיה ר' יוסי אומר בכירה בי"ז בינונית בכ"ג. אפילה בל'. אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ואמרינן בשלמא רביעה ראשונה לשאול ותן טל ומטר כר' מאיר דאמר בכירה בג' במרחשון דתנן בג' במרחשון שואלין את הגשמים שלישית להתענות כדתנן הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין אלא רביעה שניה למאי פירוש כיון דמרביעה ראשונה מתחילין לשאול עד רביעה שלישית ובשלישית מתחילין להתענות שניה למה לי הלא מתחלת רביעה ראשונה עד שלישית כולן ימי שאלה הן למה נקראת שניה והביאו טעם ר' זירא ורב זביד למאי הלכתא.

שמורה הבריות לפי שהוא מטר הראשון:

שיורד בנחת כמו עושה הוראה לבניו בנחת:

ששוטף את הגרנות. דמשמע יורה כחץ:

שמפיל אילנות. דמשמע^*)אולי צ"ל דכן משמע לשון מלקוש. מחתך מלקושה:

סקאין. צלצל:

שמל קשיותן. שכשאינו יורה מתענין ומתפללין:

או אינו יורה אלא בכסליו:

בעתו. היינו י"ז במרחשון:

בכירה גרסינן. עד שיגיע ר"ח כסליו כדאמר דאין מתענין אלא עד השלישית שאינה יורדת:

כמאן כר' יוסי דאמר ראשונה בי"ז ושניה בכ"ג הרי ראשונה ושניה בז' ימים:

זמן גשמי שנה של ימות החורף חלוק הוא אצל רבותינו וזמן גשמים של ימות החורף נקרא יורה בכל זמנים שבה ואע"פ שכתוב ויורד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון שמשמעו שאף יורה בניסן אינו כן אלא יורה במרחשון ומלקוש בניסן אלא אותו מקרא לאותה שנה שבימי יואל נאמר שהתאחרו הגשמים של כל זמן החורף עד ניסן ולפי פשוטו שהוריד להם יורה בזמנו ומלקוש בראשון וזמן הגשמים של ימות החורף הנקרא יורה ג' זמנים יש לו ותחלת הזמן בארץ ישראל בג' במרחשון ושם היה ראוי לשאול אלא שנשתנה דין שאלה כמו שיתבאר ואם ירדו בה גשמים נקראת רביעה זו בכירה ואם נתאחרה עד ז' במרחשון נקראת בינונית ואם נתאחרה עד י"ז במרחשון נקראת אפילה ושם מתחילים להתענות אם לא ירדה ואם ירדו גשמים בכל הג' זמנים שהזכרנו נקראו זמנים אלו רביעיות וזמן ראשון נקראת רביעה ראשונה וזמן שני רביעה שניה וזמן שלישי רביעה שלישית ונמצא זמן ראשונה לשאול אלא שנשתנה זמנה ושלישית להתענות אבל זמן רביעה שניה שהזכרנו יש בה זמן קבוע להרבה ענינים כמו שיתבאר זו היא שטתנו שאנו פוסקים כר' מאיר וכסתם משנה שלפנינו ר"ל בג' במרחשון שואלים את הגשמים ואע"פ שחלק בה רשב"ג למטה עד ז' במרחשון לא אמרה אלא מפני עולי רגלים הא שאין עולי רגלים שמא אף הוא מודה כר' מאיר ואע"פ שנחלקו עליו בבריתא ר' יהודה ור' יוסי שלדעת ר' יהודה בז' ובי"ז וכ"ג ולר' יוסי י"ז וכ"ג וראש חדש כסלו הרי הוא סתם מתניתין ומחלקת דבריתא והלכא כסתם וכן שסוף המשנה מוכחת כדברי ר' מאיר שמתחילים להתענות מי"ז במרחשון ואילך ומ"מ בגמ' אמרו אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ואף גדולי המחברים פסקוה כן לענין הנודר מן הגשמים אלא שיש גורסים הלכה כר' יהודה ופוסקים כן ומשום דרשב"ג קאי כותיה ומ"מ לענין התחלת ענוי כלם מודים שמי"ז ואילך מתחילים היחידים להתענות כר' מאיר וכסתם המשנה החמישית:

גמרא או אינו אלא בחודש כסליו ת"ל בעתו כיון שיצא ניסן כו' מגומגם ובילקוט אינו ולעיל גבי או אינו מלקוש באייר ת"ל בעתו שייך למתני בתר הכי כיון שיצא ניסן כו' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אפילה כו' אפילות הנה הס"ד:

ד"א יורה שיורד בנחת ואינו יורד בזעף כו'. בילקוט יורה שמתכוין לארץ ואינו כו' ע"ש:

אלא יורה שמשיר כו'. פרש"י לשון קללה כו' והכי משמע קרא והיה אם שמוע וגו' ואם לאו ונתתי מטר ארצכם יורה לרעה כו' ע"ש והוא דחוק אלא דיש לפרש דה"ק קרא ונתתי מטר ארצכם בעתו אותן יורה ומלקוש דבשלא בעתו הוא לקללה ולא לברכה אני מביא אותו לכם בעתו שלא יהיה לקללה ומיהו משום שלא בעתו נקרא יורה ומלקוש וקאמר דמה מלקוש כו' ומה יורה כו' וע"כ יורה ומלקוש לברכה קאמר דהיינו בעתו:

דכתיב ובני ציון וגו'. בילקוט ל"ג הכי אלא וכן הוא אומר ובני ציון יגילו וגו' ואתרוייהו מייתי' ליה דבין יורה ובין מלקוש כתיבי ביה:

שמל קשיותיהן כו'. ויש לפ"ז לתת טעם מאי הגשם דבניסן קרוי כן ולא הגשם דבתשרי ומיהו לעיל ביורה לכולה טעמי ניחא אההוא דבתשרי:

גמרא דתניא איזו היא רביעה ראשונה. בנדרים ליתא מלת ראשונה ועמש"כ לקמן (יט) ברש"י בס"ד:

שם אר"ז לנדרים דתנן כו'. הגה"ש הקשה מדוע לא הביא לשכירות בתים דתני ברישא דמתניתין כו'. ול"נ דר"ז כוון למתניתין דנדרים. (וכמ"ק בנדרים דשם ל"א אלא לנודר ולא הביא דתנן כו' משום דהתם קאי במתניתין דשם) ושם ליתא להא דהמשכיר כו'. והא לא תיקשי מדוע לא הביא ממתניתין דשביעית. די"ל ע"פ הא דאיתא בב"מ (קיד ב) בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא ע"ש בפרש"י. אבל בהא דרנב"י לקמן דמייתי הא דתנן בשביעית עד מתי כו'. וטובא איכא התם דמתניין קודם לזה קשיא. לזה י"ל ע"ד שכתבתי בשבת רפ"ב ע"ש. עוד נ"ל ליישב לפי שהגי' שלפנינו שם במשנה היא מאימתי כו' וע"ש בר"ש ושנ"א דמוכח גי' זו בירושלמי וגירסת הגמרא כאן כתב הר"ש דא"א לקיימה. לכן הביאה רנב"י להורות לנו גירסתה ופירש ג"כ טעמה. והוא ע"ד שכתבו התוס' בב"ב (קנט ב) בד"ה א"ל ע"ש ונכון בעז"ה: הגבו"א דייק מהא דר"ז דלת"ק בעינן ג"כ שיגיע או דסגי בחדא אי בירידה אי בשיגיע דא"ת דלא תלי רק בירידה א"כ אין נ"מ בזמנה כלל לת"ק. ול"נ דנ"מ כגון אם ירדו מרביעה ראשונה בלי הפסק עד זמן רביעה שניה והיא בכלל וכרשב"ג ולהכי הקדים הש"ס דבריו בכדי לפרש בהם דברי ר"ז. והשתא מתורץ ג"כ קושייתו לעיל על פי התוס' בנדרים דרשב"ג לא איירי כלל לענין נדר א"כ למאי מייתא הש"ס לדבריו התם. דשפיר מייתא ליה לפרושי ביה דברי ר"ז ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה אין היחידים. והואיל כו' בר"ח הוא אין ליחידים להתענות. נ"ל דחסר בדבריו מלת וכו' ועי' הגהת הב"ח. ובגבו"א לקמן (יו"ד) בסד"ה הגיע ר"ח פי' בכוונתו דר"ל דאין להם להתענות בו ביום הואיל דר"ח הוא ותנן אין גוזרין תענית עה"צ בר"ח. והוא רחוק:

תוס׳ ד״ה מלקוש. צ"ע כו׳. נ״ב אינו צ״ע שהרי מלקוש בניסן ואז אין פירית באילנות. ורש"י כבר נשמר מזה:

אַף אַתָּה, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם בַּתּוֹרָה? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ תּוֹרָה! וכו'.. בעין יעקב גריס נמי 'וְאִם לִגְדֻלָּה? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ גְּדוֹלָה!' אך בגמרא לא גריס גדולה. וצריך להבין לגרסת הגמרא אמאי לא נקיט גדולה?
ונראה לי בס"ד משום שסיים 'יִהְיוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ' ואם יזכיר גדולה משמע שיהיו כמוהו בשררה שלו שהיה אב בית דין אם כן נראה כאלו אומר שיפטר וירשו כתרו! דאיך הבנים יקחו שררה של אביהן בחייו? ואף על גב דיש לומר שיהיו אב בית דין במקום אחר בחיי אביהן זה רחוק ואינו מוכרח, מה שאין כן בתורה ועושר ובנים יזכו בחיי אביהן לכל זאת דאין זה נוגע לאביהם. ודע כי רב נחמן זה המתברך הוא רב נחמן שהיה חתן הנשיא, והיה אב בית דין והיה עשיר גדול וכמו שכתוב בסדר הדורות.

'יוֹרֶה', שֶׁמּוֹרֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת לְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶן. נראה לי בס"ד הטעם שקרא הכתוב את היורה בשם מורה, דכתיב (יואל ב, כג) 'כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה' ולא אמר 'אֶת הַיּוֹרֶה' כי מּוֹרֶה אותיות מַהֲרוּ, רוצה לומר מהרו להטיח הגגות ולהכניס הפירות ולעשות שאר צרכים דהמטר מזומן לבא.
וגם ב'מַלְקוֹשׁ' שהוא האחרון נראה לי בס"ד מַלְקוֹשׁ אותיות קוּם לָשׁ, כלומר גמר בישול התבואה וקרוב אתה ללוש עיסה ממנה. או יובן מַלְקוֹשׁ אותיות מלו שק, כלומר נגמר גידול התבואה ותמלאו עתה שקים ממנה להובילה לאוצר. וזהו שנאמר (תהלים קמה, טו) 'עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ', עִתּוֹ גימטריא מַלְקוֹשׁ [476].

וּמַשְׁקָהּ עַד הַתְּהוֹם. בעין יעקב הגרסא וּמַשְׁקָהּ 'אֶת' הַתְּהוֹם וצריך להבין התהום כולו מים ומאי בעי בהשקאת המטר? וגם לגרסת 'עַד' הַתְּהוֹם קשה הלא המטר משקה פני הקרקע ואינו יורד עד התהום שהוא רב המרחק מאד.
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הלקוטים פרשת וישלח שיש בדומם תערובת ניצוצי קדושה ומתבררים ועולים על ידי המטר בכח אור רוחני היורד עמו מלמעלה והוא מאיר בהם ומחיה ומעלה אותם יעוין שם. ובזה מובן אומרו מַשְׁקָהּ 'עַד' הַתְּהוֹם או 'אֶת' הַתְּהוֹם, הכוונה על אור קדושה הרוחני היורד עם המטר מלמעלה שכוחו והארתו מתפשטת ויורדת עד התהום להאיר לניצוצי קדושה והשקאה זו היא ענין הארה, וכן אומרו 'אֶת' הַתְּהוֹם הכוונה על ניצוצי קדושה הסגורים במים התחתונים שבתהום, ומייתי על זה הפסוק (תהלים סה, יא) 'תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ' פירוש גְּדוּדֶיהָ קאי על ניצוצי קדושה שמהם נברא חיילות של מלאכים, כי על כן הצדיק נקרא איש חיל והצדקת אשת חיל וסיים 'צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ' רוצה לומר צמח ה"א דאלו הניצוצי קדושה הם שייכים לבחינת ה"א אחרונה שבשם, תברך אותם.

וְיוֹרֶה גּוּפֵיהּ, מְנָא לָן? דִּכְתִיב: (יואל ב, כג) "כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה". נראה לי בס"ד הַמּוֹרֶה [256] עם הכולל עולה מספר לִבְרָכָה [257].

וְאִם לַכָּבוֹד? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ כָּבוֹד! יש להקשות למה לא לא ברכו באריכות ימים?
ונראה לי בס"ד דרב נחמן היה אב בית דין וזו שררה שנוחלין אותה הבנים כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל לרבי נתן בסוף הוריות (הוריות יג:) נהי דאהני לך קמרא דאביך למהוי אב בית דין ולא להיות נשיא שאביך לא היה נשיא, וידוע (מגילה כח.) דאמר לו רבינו הקדוש לר"ח ברכני! וברכו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי! כי הוא היה זקן מופלג ואמר לו למה לא תברכני ביותר? והשיב לו וכי הבאים אחריך בהמה ירעו?! ואם כן כאן אפשר דרבי נתן היה זקן מופלג ובנו הראוי ליקח שררתו גם כן היה זקן ואם היה מברכו באריכות ימים הרבה עוד אם כן יפסיד בנו השררה של אביו.
ועוד נראה לי דאמר הכתוב (משלי ג, טז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ וידוע שהימין נקרא גדולה כדכתיב (דברי הימים א' כט, יא) לְךָ הֳ' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וכו' והגרסא שהביא בעין יעקב שהיא הנכונה שהובאה בתלמוד ישן וכתב יד גריס וְאִם לִגְדֻלָּה? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ גְּדֻלָּה! וְאִם לַכָּבוֹד? הֲרֵי יֵשׁ לְךָ כָּבוֹד! וקשה היינו גדולה היינו כבוד? אך נראה כָּבוֹד קאי על השררה שלו שמתכבד בה שהיה אב בית דין וּגְדֻלָּה קאי על אריכות ימים כי היה זקן גדול יען כי אריכות ימים הוא בימין הנקרא בשם גדולה כאמור ונקטי ברמז בשביל עין הרע כי עין הרע שולטת באריכות ימים יותר ולכן לא אמר לו בפירוש וְאִם בַּאֲרִיכוּת יָמִים הֲרֵי יֵשׁ לְךָ אֲרִיכוּת יָמִים אלא כינה האריכות ימים בשם גדולה כי שם היא ומשם באה.

'יוֹרֶה', שֶׁמּוֹרֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת לְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶן, וּלְהַכְנִיס אֶת פֵּרוֹתֵיהֶם, וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵיהֶן. הא דנקיט הטחת הגגות ברישא, מפני שזה נמצא אצל כל אדם שהכל יש להם גגות הן עשיר הן עני אבל הכנסת פירות זה נמצא אצל בעלי שדות וכרמים.

'יוֹרֶה', שֶׁיּוֹרֵד בְּנַחַת, וְאֵינוֹ יוֹרֵד בְּזַעַף. פירש רש"י ז"ל לא שמתכוין לארץ ואינו יורד בזעף, נראה לי בס"ד לפירושו מפרש יורה מלשון מורה באצבע שמתכוין לדבר אחד שמראה עליו באצבעו וכן אם הגשם יורד בזעף לא ישארו הטיפות באותו המקום שיורדין אלא נזחלין והולכין ממקום שירדו אבל אם יורד בנחת נשארים עומדים באותו מקום שירדו. ולזה אמר שמתכוין לארץ רוצה לומר מתכוין לארץ שיורד עליה דהיינו לאותו מקום שירד בו כאדם שמורה באצבעו על דבר אחד שמתכוין אליו.

גמ' לנדרים דתנן. תמוה לי אמאי לא נקט נמי לשכירות בתים דקתני ברישא דמתני' שם המשכיר בית לחבירו עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה:

גמרא, בשלמא רביעה ראשונה לשאול (טל ומטר, שלישית להתענות אם לא ירדו גשמים עד שלישית, שניה למאי קחשיב), א"ר זירא לנדרים, דתנן הנודר עד הגשמים, עד שתרד רביעה שנייה.
קשה לי, אמאי לא נקט נ"מ לשכירות בתים דקתני ברישא דמתני' דשם, המשכיר בית עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה:

גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה וכו' כתבו התוס' ואנשי נרבונא גורסין גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה אתה מונה בהם רביעה שנייה ושלישית כיצד הגשמים התחילו באמצע היום וירדו ז' ימים רצופים אם כן ירדו עד חצי יום של ר"ח מעת לעת. וקשה לי איך גורסין בדרשב"ג אתה מונה ב' וג' הא בפרק ח' דנדרים (דף ס"ב) תנן עד הגשמים עד שיהא גשמים עד שתרד רביעה שניה רשב"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה ואמר ר' זירא בגמרא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר ופריך מהא דאיזהו זמן של רביעה דשמעתין עד אלא שניה למאי אמר ר' זירא לנודר ואמרי' עלה כמאן אזלא הא דתניא רשב"ג אומר גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה וכו' עד כמאן כר' יוסי וקס"ד דמיירי דאמר עד הגשם ומשני ההוא דאמר עד הגשמים והשתא אי גרסינן בהא דרשב"ג אתה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה ניחא הא דמייתי לה התם דס"ד דאמר עד הגשם ואפילו הכי צריך רביעה שניה אבל אי גרסינן אתה מונה רביעה שנייה ושלישית ע"כ לא אמר רשב"ג לענין נדרים דרביעה שלישית אין לו ענין כלל לענין נדר ולא קשיא מדרשב"ג לר' זירא. למאי נפקא מינה מייתי לה התם:

ועוד קשה לי אי גרסינן אתה מונה ב' וג' אין שום נפקא מיניה בהא דרשב"ג כלל דהא שלישית אינו אלא להתענות והיינו אם לא ירדו גשמים בשלישית אבל אם ירדו אדרבה אין מתענין ומאי נפקא לן מהא דמונה שניה ושלישית בירדו ז' ימים זה אחר זה או אינו מונה אלא לאחת ורש"י גורס אתה מונה ראשונה ושניה ושלישית ודחיק בפירוש זה אבל שם בפרק ח' דנדרים גירסת כל הספרים אתה מונה ראשונה ושניה ולא גרסינן ושלישית וגירסה נכונה היא:

אתה מונה רביעה ראשונה ושניה הקשו התוס' שם בנדרים ורשב"ג למאי נפקא מינה אמר גשמים שירדו הא איהו אמר בעד שיגיעו זמנן סגי לנודר ותירץ דנפקא מינה לשבילי הרשות וקשה לי אם איתא דרשב"ג אפילו לר' זירא לא אמר לנודר אם כן למה מביא שם במס' נדרים להא דרשב"ג להקשות מיניה לר' זירא דאמר עד הגשם עד זמןגשמים קאמר כיון דלא איירי כלל לענין נדרים אין לו ענין לדר' זירא כלל ועוד קשה לי אי איירי לשבילי הרשות מאי קא משמע לן בירדו ימים רצופים דאין לילך מעתה בשבילי הרשות הא כל שכן הוא דמחמת ריבוי הגשמים פשיטא דגדלה התבואה יותר ודוחק לומר דס"ד דמחמת ריבוי הגשמים אין מניחים אותו ליצמח וליגדל וכ"ש דליכא למימר דנפקא מיניה לזיתים אי נמי לבער פירות שביעית כדאמר לקמן דודאי כ"ש היא דריבוי גשמים עושין לתבן וקש שבשדות זבל וכ"ש שאין נפקא מיניה נמי לזיתים דלפירוש רש"י לא תליא כלל בירידת הגשמים אלא בזמן רביעה שניה דבתוך משך זה דרך ללקוט הכל ומאי נפקא מינה במה שמונין לז' ימים אלא לרביעה אחת או שתים הא אפילו אי אתה מונה אלא לאחת מכל מקום משך הזמן הוא בשוה והר"ן פירש שם רשב"ג לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי לא קפידנא בנודר בירידת גשמים כלל אלא בזמן אלא לדידכו נהי דקפדיתו בירידה ממש אודו לי מיהת דאע"פ שהתחלת ירידתן היתה מתחילת רביעה ראשונה ולא פסקו אפילו הכי אודו לי דכיון דנמשכו עד רביעה שניה תורת רביעה שניה עליהם ושלים ליה זמן נדריה. ואני תמה אהא מאי אודי לי דקאמר וכי רבנן לית להו הא דירידת ז' ימים רצופים נמנה לשני רביעיות:

ונראה לי לפרש דהא דז' ימים רצופים דנמנין לשני רביעיות דקאמר רשב"ג מיירי בנודר להדיא עד ירידה דעד כאן לא פליגי איהו ורבנן אלא בנודר סתם עד הגשמים דלרבנן משמע להו ירידה ממש ולר' שמעון משמע ליה זמן ירידה. אבל במפרש להדיא עד ירידת גשמים הא ודאי ירידה ממש בעינן לכולי עלמא וקמ"ל רשב"ג דירידת ז' ימים רצופים ה"ל שני רביעיות והשתא ניחא הא דמייתי להא דרשב"ג התם במס' נדרים דקס"ד בנודר עד ירידת הגשם לשון יחיד ושמע מינה דעד הגשם נמי שני רביעיות במשמע וקשה לר"ז דאמר התם באומר עד הגשם זמן גשם קאמר דהיינו רביעה אחת ורשב"ג קאמר דמונין רביעה ראשונה ושניה ש"מ דעד הגשם נמי רביעה שניה במשמע וזה שלא על דרך פירוש הר"ן שם בדר' זירא עד הגשם עד זמן גשם קאמר היינו זמן של רביעה שניה דאם כן למה מביא לדרשב"ג התם כיון דאיהו מיירי בנודר להדיא עד שתרד אם כן לא קשיא מהא אדר' זירא דקאי אמתני' דמיירי בנודר סתמא אלא ודאי כדפרישית ובחידושי למס' נדרים יתבאר עוד בס''ד לנדרים דתנן כו' מכאן נראה לי דתנא קמא דאמר עד שתרד ממש ולא סגי בעד שיגיע מכל מקום יגיע נמי בעי ואי ירד קודם זמנו של רביעה שניה לאו כלום הוא ולא שלים אכתי זמן נדרו דאי סלקא דעתך דתנא קמא אירידה לחוד קפיד ואפילו בירד קודם זמנו נמי סגי א"כ מאי נפקא מינה לנדרים דקאמר ר' זירא ולא מייתי אלא ת"ק לחוד הא לת"ק ליכא נפקא מינה בזמן הגעת רביעה אלא בירידה לחוד דוקא ואכתי שנייה למאי נפקא מינה לת"ק ואין נפקא מינה משנייה אלא לרשב''ג דתלי לה בהניע והא לא מייתי לדרשב"ג אלא ודאי דתנא קמא דתלי לה בירידה והוא שהגיע זמנו דתרתי בעי והשתא אפילו לת"ק נמי איכא בהא דשנייה נפקא מינה לנדרים. ומהשתא הא דאמר רשב"ג עד שיגיע לא תימא דמוסיף הוא על ת"ק ותרתי בעי ירידה והגיע דא"כ היינו תנא קמא דבעי תרתי כדפרישית אלא ודאי לר"ש בן גמליאל בהגיע לחוד סגי ואע"ג שלא ירדו דכולה מילתא בהגיע לחוד תליא מיהו אכתי איכא למימר דלת"ק בחדא סגי או בירידה אפי' לא הגיע זמנו או בהגיע זמנו אע"פ שלא ירד והשתא הא נפקא מינה לנדרים ניחא אפילו לת"ק דבהגיע נמי סגי אע"ג דלא ירד והא דנקט ת"ק במילתיה ירד משום דלא אלים וכ"ש הגיע דאלים יותר דסגי ביה ורשב"ג אהגיע קפיד דוקא בין ירד בין לא ירד אבל ירד ולא הגיע אינו לא מעלה ולא מוריד

יהיו כמותך. בתורה ולעושר וכבוד: יורה. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש (דברים יא): יורה. רביעה ראשונה היורדת במרחשון כדלקמן למה נקרא יורה שמורה להן להטיח גגותיהן בטיח של טיט שלא יטפו גשמים בבית: ולהכניס פירותיהן. שהניחו בשדות לייבשן עד עכשיו: כל צרכיהן. שאר דברים הצריכים לימות הגשמים: שיורד בנחת. והכי משמע יורה כאדם שמורה לתלמידיו בנחת דכתיב (קהלת ט) דברי חכמים בנחת נשמעים אי נמי לשון חץ יורה ההולך ביושר ואינו נוטה לכאן ולכאן לשון אחר שמתכוין לארץ ואינו יורד בזעף בספרי: תלמיה רוה. כשאתה מרוה תלמי חרישה של ארץ ישראל: נחת הוא לגדודיה. בני אדם היינו פשט המקרא ולקמיה דריש שאפי' גייסות פוסקות בו: ה''ג או אינו אלא ששוטף את הזרעים. כלומר דעד השתא אמרינן יורה לברכה או אינו אלא יורה לשון קללה כמו ירה יירה (שמות יט) ששובר הכל או לשון חץ היורה והכי משמע קרא והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ואם לאו ונתתי מטר ארצכם יורה לרעה מלתא בעלמא הוא ואורחא דברייתא למתני כי האי גוונא: משיר פירותיהן. שעודן באילן כגון אתרוגים או רמונים או סופי תאנים ולא גרסינן שוטף את הגרנות דגרנות במרחשון ליכא: מה מלקוש לברכה. שא''א לדורשו לשבר גרנות ולהשיר פירות שאינם מצויים באותו הפרק ואי אתה יכול לדורשו אלא לטובה שיורד על המלילות ועל הקשין וממלא את התבואה בקשיה: הדר אמר דלמא מלקוש קללה הוא והכי משמע שמל וקשה כלומר מל את הבתים והאילנות שמפילן ומשברן וקשה לתבואה: שמעלה סקאים. וברכה דקרא למילוי מים בורות שיחין ומערות גימגום: שמפיל את הבתים. ומשמעו כדלקמן שמל קשיותן של ישראל אי נמי שמל דבר הקשה חותך ומשבר את הבתים כלומר אין בו תקלת גרנות והשרת פירות לפי שא''א לו: סקאי. מין ארבה כדמתרגם הצלצל (דברים כח) סקאה ומלקוש לשון ארבה כמו והנה לקש אחר גזי המלך (עמוס ז): את המורה לצדקה. אלמא יורה לטובה: ה''ג או אינו אלא יורה בתשרי ומלקוש באייר. שיש עדין מלילות וקשין: ת''ל בעתו. יורה במרחשון ומלקוש בניסן שכך היא העת והזמן ויפה הוא כדלקמן דזמן רביעה ראשונה במרחשון הוא אית ספרים דכתוב בהו או אינו אלא בכסליו דזמן יורה בכסליו הוא וכרבנן דפליגי עליה דר''מ לקמן ת''ל בעתו יורה ומלקוש מה מלקוש בעתו אף יורה בעתו דמלקוש זהו שיורד על המלילות ועל הקשין וזהו ניסן שיש בו קשין ומלילו: דבר שמל קשיותן של ישראל. שכשאינו יורד חוזרין ישראל בתשובה ומתענין ועושין צדקות: מלילות. ראשי שיבולות שאדם מולל בידו כדכתיב (דברים כג) וקטפת מלילות בידך: וקשין. קנה: שממלא תבואה בקשיה. ומשלימה: הי רביעה. איזה זמן רביעה: בכירה. ראשונה ולקמן מפרש למאי הלכתא נינהו יורה יש בו ג' זמני גשמים: אפילה. אחרונה כמו כי אפילות הנה (שמות ט): ר' יהודה אומר. בכירה בז' במרחשון ובינונית בי''ז ואפילה בכ''ג וכולהו הני תלתא יורה קרי להו: אין היחידים מתענין כו'. דאמרינן בסמוך שלישית להתענות והואיל וזמן שלישית בראש חדש הוא אין ליחידים להתענות: יחידים. חסידים והכי אמרינן במתני' לקמן (דף י.) הגיע י''ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים להתענות שמכאן ואילך זמן רביעה אפילה לר''מ דסתם מתני' ר''מ וה''נ אמר ר' יוסי דאין מתענין עד ר''ח כסליו דהיינו רביעה אפילה והיינו כחכמים דאמרי יורה בכסליו: אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי. ואמימר תני להא דאמר רב חסדא הלכה כרבן גמליאל דאינו שואל עד ז' במרחשון: ז' ימים בזה אחר זה. שירדו גשמים עכשיו ופסקו עד יום שביעי וירדו ז' ימים זה אחר זה אתה מונה בהן ראשונה ושניה ושלישית: כר' יוסי. דאליבא דר' יוסי הכי הוו בין רביעה ראשונה ושניה או שניה ושלישית דראשונה בי''ז ושניה בכ''ג דהיינו ז' ימים עם שנים ימי רביעה ומכ''ג עד ל' ז' ימים בלא יום רביעה אחרונה דלכולהו תנאי לא הוי הכי דלר''מ דאמר ראשונה בג' ושניה בז' ליכא בין זו לזו אלא ארבעה ימים בין שניה לשלישית יש י' ימים ולר' יהודה בין ראשונה לשניה י' ימים אבל בין שניה לשלישית יש יותר: נראה לרבי דהכי גרסינן אמר רב חסדא הלכה כר' יהודה דאמר בכירה בז' במרחשון ואז מתחילין לשאול כדלקמן (דף י.) ראשונה לשאול. מכאן ואילך ותן טל ומטר: שלישית להתענות. שאם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית אפי' פעם אחת מתענין היחידים שני וחמישי ושני:

מלקוש לברכה או אינו אלא שמפיל הבתים ומשבר האילנות וכו'. צ''ע אמאי לא קאמר ומשבר הגרנות ומשיר את הפירות כדלעיל: גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה ולא פסקו אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה. כיון דלא פסקו ז' ימים דאין בין י''ז לכ''ג אלא ז' ימים י''ז י''ח י''ט כ' כ''א כ''ב כ''ג אבל לא גרסינן ושלישית שהרי אם יתחיל בכ''ג וירדו ז' ימים רצופים אכתי לא תמצא רביעה שלישית דאיכא ח' ימים מכ''ג עד ר''ח כסליו ואנשי נרבונ''א גורסין גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה אתה מונה בהם רביעה שניה ושלישית כיצד הגשמים התחילו באמצע היום וירדו ז' ימים רצופים א''כ ירדו עד חצי יום של . ר''ח מעת לעת:

תענית ו ע"א - טקסט הדף

דף ו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד