תענית ו ע"ב

דף ו - ב

דתנן:  הנודר מדבר מה, שאסר על עצמו ליהנות ממנו, והגביל את הזמן ואמר "עד הגשמים", כגון שאמר: "קונם ^[280] אם אהנה מדבר זה עד הגשמים", או שאמר: "קונם דבר זה עלי עד שיהו גשמים", אסור באותו דבר שאסר עליו עד שתרד רביעה שניה.

והטעם, כי בנדרים הולכין אחר הלשון הרגילה בפי בני אדם. ולפרק ירידת הגשמים הראשון אין רגילים לקרוא "גשמים", כי אין ירידתם מורגשת כל כך. ורק לירידת הגשמים השניה קוראים "גשמים", כי מאותו זמן הדרכים מתקלקלות ונמאסות בבוץ וטיט מחמת הגשמים ^[281].

רב זביד אמר: זמן רביעה שניה - נפקא מינה לענין לקיטת זיתים.

דתנן: נאמר בתורה, שבזמן קצירת התבואה בשדה, צריך להניח לעניים לקט שכחה ופאה ^[282]. וכן בזמן לקיטת פירות האילן, צריך להניח פאה ^[283] ושכחה לעניים.

עוד נאמר בתורה, שבזמן בצירת כרמי היין, צריך להניח את הפרט והעוללות ^[284] לעניים.

ויש לנו לברר, מאימתי יהיו כל שאר בני אדם, אף שאינם עניים, מותרין ^[285] בלקט ובשכחה ובפאה שנותרו בשדה.

ואומרת המשנה, שכל אדם מותרים בהם, מזמן שילכו בשדה הנמושות [להלן יתבאר מיהם אותם "נמושות"].

ומאימתי מותרים שאר בני אדם, שאינם עניים, בפרט ^[286] ובעוללות שנותרו בכרם?

משילכו עניים בכרם ללקט, ויבואו שוב ללקט ^[287]. שלאחר שעברו עניים בכרם פעמיים, כבר מסיחים שאר העניים דעתם ממתנות העניים שבכרם, ואין דעתם עליהם עוד.

ומאימתי מותרים שאר בני אדם בשכחה ובפאה של כרם הזיתים? משתרד רביעה שניה ^[288]. והטעם, משום שכשמגיע אותו זמן, בדרך כלל כבר לקטו כל מה שהיה בכרם.

וזהו שאמרנו לעיל, שעלינו לדעת מתי הוא זמן רביעה שניה, לענין זיתים.

ואגב שהבאנו את המשנה, מבארת הגמרא את דבריה:

מאי נמושות [מהם אותם "נמושות" שהוזכרו במשנה]?

אמר רבי יוחנן: סבי דאזלי אתיגרא [זקנים שהולכים על משענתם ^[289]]. כיון שהם הולכים לאט, וכפופים על משענתם, רואים הם כל שיבולת שנשארה בשדה. ולכן, לאחר שהם עברו בשדה, מתייאשים ממנה שאר העניים ^[290].

ריש לקיש אמר: "נמושות" היינו לקוטי בתר לקוטי ^[291]. דהיינו, עני המלקט, ומוליך אף את בנו אחריו ללקט ^[292]. שאחר שלקטו אלו, נתייאשו כבר שאר עניים מלמצוא דבר בשדה.

עתה חוזרת הגמרא לשאלה שנשאלה לעיל, לאיזה צורך עלינו לדעת אימתי הוא זמן רביעה שניה.

רב פפא אמר: זמן רביעה שניה נצרך לנו, כדי לדעת עד מתי מותר להלך בשבילי הרשות ^[293]. דהיינו, לקצר את הדרך על ידי הליכה בשבילי שדות שאינם שלו. שזהו אחד מעשרת התנאים שהתנה יהושע כשנכנסו ישראל לארץ ^[294], שיהיה מותר לכל אדם להלך בשבילי השדות.

דאמר מר: מהלכין כל אדם בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה ^[295].

והטעם, משום שמכאן ואילך מתחילה התבואה לנבוט ולגדול ^[296], ודריסת הרגל מזיקה לה.

רב נחמן בר יצחק אמר: נפקא מינה לענין לבער פירות שביעית.

דתנן: עד מתי נהנין ^[297] ושורפין [כלומר עד מתי מותר לשרוף אותם לצורך הנאה כלשהי, לבישול והסקה וכדומה] בתבן ובקש ^[298] של שביעית ^[299] [דהיינו, ספיחין שגדלו מעצמם בשנת השביעית, שיש בהם קדושת שביעית, או תבואה שנזרעה קודם השביעית, אבל גידולה היה לאחר שנכנסה שנת השביעית]

עד שתרד רביעה שניה.

מאי טעמא? מה הסיבה שמותר ליהנות מהם דווקא עד זמן רביעה שניה?

דכתיב: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל".

וכך הוא פירוש המקרא: מה שנאסר בפירות שביעית, היינו לנהוג בהם מנהג בעל הבית. אבל לאכול וליהנות מהם כאחד משאר כל בני האדם - מותר.

אלא שצריך להבין את המשך המקרא: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתך לאכול". כי לכאורה הדבר תמוה: אם אפשר להאכיל לחיה, שאין מזונותיה עליך, כל שכן שמותר להאכיל לבהמה השייכת לך, שעליך לדאוג למזונותיה! אם כן, למה פירט הכתוב שמותר להאכיל לבהמות?!

אלא, בא המקרא ללמדנו כלל זה: כל זמן שחיה אוכלת בשדה, כלומר, שמצוי לה עדיין אוכל בשדה, במקום המחיה שלה - הַאֲכֵל אתה לבהמתך בבית מפירות שביעית.

אבל כאשר כָּלָה [הכ"ף והלמ"ד נקודות בקמץ], נגמר, האוכל לחיה מן השדה, שכבר אין לה מה לאכול - אזי כלה [הכ"ף נקודה בפתח, והלמ"ד נקודה בצירה], הַפסֵק, גם אתה מלהאכיל לבהמתך מן הבית ^[300].

והיות ומזמן שירדה רביעה שניה - כבר אין תבן וקש בשדות, כי הגשמים עושין אותן זבל, לכן מאותו זמן אסור ליהנות מתבן וקש של שביעית גם בבית.

אמר רבי אבהו: מאי לשון "רביעה"? למה ירידת הגשם נקראת "רביעה"?

משום שהגשם הוא דבר שרובע [בועל] את הקרקע.

והיינו כדברי רב יהודה.

דאמר רב יהודה: מיטרא - בעלה דארעא הוא [המטר - בעלה של הקרקע הוא]. שנאמר: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ, והולידה והצמיחה" ^[301]. הרי לנו שדימה הנביא את הגשם לבעל, שהוא גורם לקרקע שתלד.

ואמר רבי אבהו: אם ברביעה ראשונה ירדו כל כך הרבה גשמים, עד כדי שתרד הרביעה ותלחלח ותמיס בעומק הקרקע טפח, גשמים יפים הן, ואין צריך להתענות ^[302].

רביעה שניה - אם ירדו כל כך גשמים, עד שנעשית הקרקע תחוחה ורכה מאוד, עד כדי לגוף בה פי חבית, שאפשר לעשות ממנה מגופה [כיסוי של חבית] בלא שיהא צורך לערבב בה מים ^[303], יפים הם ^[304].

אמר רב חסדא: גשמים שירדו כדי לגוף בהן פי חבית [כפי שנתבאר לעיל] - אין בהן משום מה שנאמר "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר" ^[305].

ואמר רב חסדא: גשמים שירדו קודם זמן קריאת שמע, שאומר בה: "ועצר את השמים" - אין בהן משום "ועצר את השמים", אף שלא היה ריבוי גשמים ^[306].

אמר אביי: לא אמרן [לא אמרנו דבר זה], אלא באופן שירדו גשמים קודם אמירת "ועצר" בקריאת שמע דאורתא [של הערב].

אבל אם ירדו גשמים רק קודם אמירת "ועצר" דצפרא [של קריאת שמע של שחרית] - יש בהן משום "ועצר", הואיל ולא ירדו ביום, ואין הם יפים לעולם.

דאמר רב יהודה בר יצחק: הני ענני דצפרא לית בהו מששא [אותם ענני הבוקר - אין בהם ממש], ואין בהם ברכה ^[307]. ולהלן יתבאר באיזה עננים מדובר.

וראיה לכך: דכתיב: "מה אעשה לך אפרים, מה אעשה לך יהודה, וחסדכם כענן בקר וגו'". והיינו, שאין בחסדכם ממש, כשם שאין בענני בוקר ממש ^[308].

אמר ליה רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי [והרי פתגם שגור בפי בני אדם]: במפתח בבי מיטרא [אם כשפותחין את הפתחים, השכם בבוקר, יורדים גשמים] - בר חמרא מוך שקך וגני [אומרים לחמר, שמוביל תבואה על חמור למכרה בשוק: קפל את שַׂקךָ, ושכב עליו לישון]!

ולמה אומרים לו כך? מפני שהשנה מתברכת, ויהיה שובע בעולם, ולא ישתכר במכירת תבואה ^[309].

הרי לנו שאדרבה, גשמי הבוקר - יפים הן!

ומבארת הגמרא: לא קשיא. הא, מה ששגור בפי בני אדם שגשם הבוקר יפה הוא, היינו דקטיר בעיבא [שנתקשרו השמים בעננים עבים].

ואילו הא, מה שאמרנו שאין בהם ממש, היינו דקטיר בענני. שנתקשרו השמים בעננים קלושים, שאז אין בו ממש ^[310].

הגמרא מביאה עתה מימרות שונות בענין ירידת הגשמים.

אמר רב יהודה: טבא לשתא דטבת ארמלתא [טוב לשנה - כאשר חודש טבת יושב כאלמנה. כלומר, שאין גשמים יורדין בו להרביע את הארץ].

ומה טעם הדבר?

איכא דאמרי [יש אומרים], שהטעם שטוב שאין יורדין גשמים בחודש טבת, משום דלא ביירי תרביצי. שאז אין המקומות שמרביצים בהם תורה בורים ושוממים ^[311]. מפני שכשאין גשמים יורדים, הדרכים יפות, והולכים התלמידים ממקום למקום ללמוד תורה ^[312].

ואיכא דאמרי, שהטעם הוא משום דלא שקיל שודפנא. שאם אין גשמים יורדים בחודש טבת, אין השדפון נאחז ומתדבק בתבואה ^[313].

ותמהה הגמרא: איני? וכי זה כך? והאמר רב חסדא: טבא לשתא דטבת מנוולתא [טוב לשנה כשהדרכים מנוולות בטיט ^[314] בחודש טבת מחמת הגשמים]!

ומתרצת הגמרא: לא קשיא.

הא, מה שאמרנו שטוב לשנה שלא ירדו גשמים, היינו דאתא מיטרא מעיקרא ^[315]. שכבר ירדו גשמים בעונתן, בחודש מרחשון.

ולכן, אם ירדו שוב בחודש טבת, רעים הם. כי די לעולם בגשמים של מרחשון.

ואילו הא, מה שאמר רב חסדא, שטוב לשנה שירדו גשמים בחודש טבת, היינו דלא אתא מיטרא מעיקרא, כשלא ירדו גשמים בעונתן, בחודש מרחשון, שאז טוב שירדו גשמים בחודש טבת ^[316].

ואמר רב חסדא: גשמים שירדו על מקצת מדינה [על חלק מהמדינה], ועל מקצת מדינה לא ירדו - אין בהן משום קללת "ועצר את השמים ולא יהיה מטר". משום שאותם בני אדם המתגוררים בחלק המדינה שירדו בו גשמים, ימכרו את תבואתם לדרים בחלק שלא ירדו בו.

ותמהה הגמרא: איני? וכי זה כך? האם גשמים שיורדים באופן כזה אינם קללה?

והכתיב בנבואת עמוס: "וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר, והמטרתי על עיר אחת, ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וגו'", ואמר רב יהודה אמר רב: מה שנאמר בנבואה על שתיהן, על העיר שירדו בה גשמים, ועל העיר שלא ירדו בה גשמים - לקללה נאמר. משום שגם בעיר שירדו בה גשמים, ריבוי הגשמים יקלקל את התבואה!

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. הא, מה שאמר רב ששתיהן לקללה, היינו באופן דאתא טובא. שירדו יותר מדי גשמים. שאז התבואה מתקלקלת.

ואילו הא, מה שאמר רב חסדא, שאין בכך משום "ועצר", היינו באופן דאתא כדמבעי ליה [שבא הגשם כראוי לו, ולא יותר מדי].

אמר רב אשי: דיקא נמי [ביאור זה מדוייק גם מלשון הפסוק].

דכתיב: "חלקה אחת תמטר". לשון "תמטר" משמע - תהא מקום מטר. והיינו, שירדו שם יותר מדי גשמים, ולכן גם לאותה עיר שירדו בה גשמים - קללה היא.

ומסקינן: שמע מינה [אכן כך מוכח מלשון הפסוק].

אמר רבי אבהו: מאימתי מברכין ^[317] על ירידת הגשמים ^[318]

משיצא חתן לקראת כלה. דהיינו, כשירדו כל כך הרבה גשמים, עד שכשטיפה נופלת על הקרקע, יוצאת טיפה אחרת מהארץ ובולטת כנגדה ^[319] [שלא הספיקה אותה טיפה להיספג בקרקע מחמת ריבוי הגשם] ^[320].

מאי מברך? איזו ברכה מברכין על הגשמים?

אמר רב יהודה אמר רב: "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו" ^[321].

ורבי יוחנן מסיים ומוסיף בה, בברכת הגשמים, הכי [כך]: "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו כו'", וממשיך לומר בנוסח זה ^[322] עד שאומר: "אל יעזבונו רחמיך ה' אלהינו ולא עזבונו" ^[323] , ומסיים: ברוך רוב ההודאות.

ותמהה הגמרא: וכי יתכן לומר שהקדוש ברוך הוא מבורך רק ברוב של ההודאות, ולא בכל ההודאות כולן?! ^[324]

אלא אמר רבא, אימא [נאמר]: "אל ההודאות". שמלשון זו משמע שהקדוש ברוך הוא מבורך בכל ההודאות.

(למאי הלכתא) נקראת שניה. ובפרק ג' פירש כי רביעה א' וב' לשאול ג' להתענות וכן הלכתא. וא"ר זירא שניה לנודר דתניא הנודר עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה רב זביד אמר לזיתים.

דתניא מאימתי כל אדם מותרין בלקט שכחה ופאה משילכו הנמושות בפרט ובעוללות משילכו עניים בכרם ויבאו. בזיתים עד שתרד רביעה שניה.

סבי דאזלו אתגרא. זקנים המהלכים במשענת בנתיבי בני רה"ר.

מאי לשון רביעה שרובע לקרקע כדרב יהודה דאמר מטרא בעלה דארעא היא שנאמר והולידה והצמיחה.

רביעה [ראשונה] כדי שתרד בקרקע טפח. שניה כדי לגוף בה פי חבית:

אמר רב חסדא גשמים שירדו כדי לגוף בה פי חבית אין בהם משום ועצר. וכן גשמים שירדו קודם ועצר. פי' קודם ק"ש שכתוב בה ועצר את השמים.

אמר אביי לא אמרן אלא קודם קרית של ערב אבל קודם שמע דצפרא יש בהן משום ועצר כלומר המטר היורד בשחר אינו כלום ועובר הוא כדכתיב חסדכם כענן בקר והני מילי במטר דקטיר בעננא. והוא שעמד והולך. אבל אם נתקשרו שמים בעבים בבקר אינו פוסק אותו היום מטר וזהו האמור בר חמרא מוך שקיך וגני. הצע השק שלך ושכב שאין לך היום הליכה. וטוביא דשתא דטבת ארמלתא דלא ביירא תרביצי. כגון הא דגרסי' (ב"ב ז א) חד מטיא תרביצא וחד מטיא אספלידא.

וי"א דלא ביירי תרביצי ביירי מלשון בורה כדכתיב והאדמה לא תשם ומתרגמינן וארעא לא תבור כלומר שהשקה ונשאר בה לחלוחית עדיין (משתיב) חורשין אותה וזורעין אותה היינו דלא ביירי תרביצי. פי' טבת ארמלתא שלא ירדו גשמים בטבת שהגשמים הם בעל לארץ שנאמר והולידה והצמיחה (הן) [אין] מניחין האכסדרא בורא (שדה) בור שוכנין בה מפני שלא באו גשמים ליכנס בבית אלא יושבין באכסדראות כמו אלמנה שאין לה ישיבת בית איכא דאמרי דלא שקיל שיבתנא כלומר לא נסתלק החום אלא ישינים בפתחים פתוחים מפני חוזק החום איני כי טוב היא כאשר לא יבא המטר בטבת והאמר רב חסדא טבא דטבת מטולתא כלומר בעת שיהו בני אדם מטונפים את רגליהם ובבגדיהם בטיט בזה טובת השנה ושנינן אם היו גשמים במרחשון וכסלו הטוב שלא יהיו בטבת גשמים ואם לא היו גשמים במרחשוון וכסלו (הוו ביה תשתא) [טוביא דשתא] דטבת מטולתא. ועוד א' גשמים שירדו על מקצת מדינה אין בהם משום ועצר איני והכתיב חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש ואמר רב שתיהן לקללה ושנינן אי אתא טובא ומתכנשין תמן מיא לקללה. כדכתיב [תמטר] שם יהיה המטר כנוס כלומר נקוים שם המים כגון שנתון במקום האשבורן.

עד שתרד רביעה ראשונה אינה חשובה כלום:

מאימתי כל אדם מותרין בלקט בשכחה ובפאה של בעה"ב המוציא לקט שכחה ופאה יכול ליקח. משילכו הנמושות שכבר הסיחו עניים מדעתן. אתיגדא בטורח שכבר לא השאירו כלום:

שבילי הרשות דרכים שהם ברשות היחיד בשדות^*)נראה דצ"ל עד מתי נהנין וכו' עד שתרד רביעה שניה שאז כבר כלה לחיה. ברביעה שניה כבר כלה לחיה:

שניה אין צריך אלא כדי שיכול ללוש מהן עפר לגוף פי החבית. אין בהן משום ועצר. כלומר דיש בהן משום ברכה. קודם ועצר דק"ש. מוך קפל. ודמוך כלומר שכל היום יורד מטר:

עיבא עבים עבות הן של ברכה ובהכי אמרו מוך שקך וגני:

ענני קטנים. ארמלתא שאין יורד גשמים. לא ביירי תרביצי אין חריבין בתי מדרשות שיכולין תלמידים לבוא שאין מעכבין להן גשמים ובטבת יש להם פנאי יותר מכל ימות השנה ע"א שאין מפסידין הגנות:

דאתא מיטרא מעיקרא. קודם טבת ובטבת (נמי אתי טוביה אי ומוקפין) הוי ארמלתא:

הא כתיב והמטרתי^**)צ"ל ואר"י אמר רב שתיהן לפורענות. לפורענות:

הא דאתא טובא אין בהן משום ועצר דברכה הוי. דאתא כדבעי כלומר זעיר הוי קללה דיקא נמי דקרא בזעיר מיטרא כתיב:

תמטר תהא מקום מטר כל דהו:

משיצא חתן לקראת כלה. משיצאו מים התחתונים לקראת מים העליונים כדרך שיבא חתן לקראת כלה:

רב האיי ז״ל הא דאיתמר מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה. מהו חתן ומהו כלה כו׳‎ ועד כאן ראינו קדמונינו כשרואי׳‎ לחלוחית בארץ כו׳‎ י״מ כי בלחלוחית הארץ בגשמים שנבלעו בו אין הטפות של אחרי כן נבלעים לאלתר וכשימיר טיף טיף כנגד טיף טיף נוצצות אבעבועות כנפי למעל׳‎ כנגד טפה העליונה והבאה מן השמים היא הכלה והיוצאת מן הארץ לקראתה הוא החתן ואע״פ שלמעלה מזה אמר מטרא בעלה דארעא והקרקע הוא הנמשל לאשה והמטר לבעל זהו בדמיון הכללי בין המטר והארץ להוליד הצמחים שלכך נקראת רביעה אבל בגוף המטר עצמו בתחל׳‎ באו קודם שיוליד בנים יש שם בטפות הגשם דמיון החתן והכלה על הדרך שהזכרנו ושני ענינים הם. והרמ״בם ז״ל פי׳‎ משירבו המי׳‎ על הארץ ויעלו אבעבועות אבעבועות על פני המים וילכו האבעבועו׳‎ זו לקראת זו וזה נכון:

א״ר אבהו מאימתי מברך על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברך אמר רב יהודה מודים אנחנו לך כו׳‎ בפ׳‎ הרואה מתברר עיקרו של ענין זה ושם מוכיח בפי׳‎ שברכה זו ברכת גשמים היא שהיא חובה תמיד על כל יחיד ויחיד אף בגשמים הבאים בלא תענית. ואין בזה ענין אומרים הלל הגדול צבור על הגשמים כדאי׳‎ במכלתי׳‎ דהלל הגדול אינו אלא בצבור ועל הגשמים הבאים אחר תענית ובנפש שבעה וכרס מלא׳‎ כדלקמן ואין להם חיוב לומר מדין ההלל אלא הלל הגדול דהיינו מזמור הודו לי״י כי טוב עד סופו ולא הזכרה בו ברכה חותמת כדאיתא לקמן בהדיא אבל ברכ׳‎ זו של מודים אנחנו לך הוזכרה בפרק הרוא׳‎ כי היא חובה על כל יחיד בכל מקום ובכל זמן על הדרכים שנזכיר ולא הוזכרה לפנינו בעניין ההלל של גשמים אבל נהגו העם לאומרה אחר הלל הגדול ואח״כ או׳‎ מודי׳‎ אנחנו לך כו׳‎ ואלו פינו מלא כו׳‎ עד הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שמך מלכנו וחות׳‎ ובישיבו׳‎ נהגו להוסיף בה מפני הצבור להשלים בסדר השבת עד כי לך נאה י״י אלהינו שיר ושבחה הלל וזמרה וחותם בא״י אל ההודאות רוב ההודאו׳‎ אבל היחיד אינו מאריך כ״כ אלא אומ׳‎ ואלו פינו עד הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו וחותם בא״י אל ההודאות רוב ההודאות. וטעם מנהג זה כי לפי שכל יחיד ויחיד חייב בברכה זו מניחי׳‎ אותה לאומרה עד שעת ההלל כדי לאומרה בצבור ברב עם הדרת מלך ובכל כיוצא בזה בברכה של שבח רשאי׳‎ לשהותה אעפ״כ אם רצה לאומרה היחיד בזמנה קודם ההלל וקודם שיאכל אמרה ושוב אינו אומרה בצבור וזה דבר מבואר מאד אלא שהוצרכתי לבאר לפי ששנו רבים וגדולים

והרמב״ם ז״ל הזכיר בברכה זו על הגשמים על כל יחיד ויחיד בהלכות ברכות ובהלכו׳‎ תעניות לענין הלל הגדול לא הזכירה וזה עולה יפה עם מה שכתבנו והיא האמת ובפ׳‎ הרואה שקלינן וטרינן טובא בהא וההלכה שם מקופחת ויש בה שנוי גרסאו׳‎ ורבוי פירושים ושם ביררנוה כל הצורך והיוצא שם מהצעתה של הלכה שאין ברכת מודים אנחנו לך אלא מן דחזא מחזא אבל שמע משמע אומר הטוב והמטיב כדתנן על הבשורות טובות אומר הטוב והמטיב והאי אוקמתא לא אידחיא הת׳‎ כלל ואפי׳‎ היכא דחזא מחזא אמרי׳‎ התם דהיכא דלית ליה ארעא כלל אמר מודים אנחנו לך שהרי טובתו מגעת לו בכל הגשמים בכלל ולפיכך תקנו לשונה על כל טפה וטפה שהורדת לנו אבל אי אית ליה ארעא לדידיה בלא שותפיתא שותפ׳‎ אומר שהחיינו ואי איכא שותפא בהדיה כלומ׳‎ בההיא ארעא גופא דאי לא לא סגיא דליכא שותפא שאין כל העולם שלו ואין השותפות חשוב בענין זה אלא בההיא ארעא גופיה דמטרא דהאי ארעא לחוד ומטרא דהאי ארעא לחוד אבל כי הוי שותפי בהאי ארעא אף טובת הגשמים משותפת ביניהם ואומר הטוב והמטיב כדתנן על שלו הוא או׳‎ שהחיינו ועל שלו ועל של חברו או׳‎ הטוב והמטיב ועל זה שנינו על הגשמים הוא או׳‎ הטוב והמטיב זהו פשוטה של שמועה זו לפום חדא גרס׳‎ ולפי זה אין ברכת מודים אנחנו לך אלא במי שאין לו קרקע שאינו אדם וזהו דעת רבי׳‎ אלפסי ז״ל והרמב״ם ז״ל אבל לפום נסחי עתיקי שלא עבר עליהם קולמוס של מגיהי ספרי׳‎ עדיין יש חלוק ברכות דכי אית ליה ארעא נמי שמברך שהחיינו יש לו לברך עוד מודים אנחנו לך על טובת הגשמים המגעת לעולם כלו וגם לו בכללם שאין ברכת שהחיינו שהיא פרטית לו פוטרתו מברכת הכלל ולא ברכת ההלל מברכת הפרט וכן אם יש לו קרקע בלא שתוף וקרקע בשתוף מברך שתים שהחיינו והטוב והמטיב אבל אין צריך לברך מודים אנחנו לך דכיון דמברך הטוב והמטיב שהיא כללית קצת ראוי הוא ליפטר מברכ׳‎ מודים שהיא טובה כללית יותר אבל ברכת שהיא על טובת כל העולם בכלל אינו פוטר מידי הטוב והמטיב שהוא חייב לברך על הטובה הפרטית המגעת לו בשדה של שיתוף והיכא דאית ליה שותפא דמברך הטוב והמטיב לא סוף דבר שיהא שותפו עמו בשעת ברכה כדעת רבים אפי׳‎ אינו עמו ולא אמרו דאיכא שותפ׳‎ בהדיה אלא ללמד שיש לו שותף באותה שדה עצמה וכדאי׳‎ לעיל ומאי דקתני תנא דמתני׳‎ התם על הגשמים הטוב והמטיב טפי מאידך ברכות דאיתנהו בגשמים נמי מסתבר לי טעמא דמלתא משו׳‎ דברכ׳‎ שהחיינו היא פרטית ולא שכיחא כולי האי ואיהו בעי למתני ברכה כללית ואלו ברכת מודי׳‎ אנחנו לך כיון שהיא על מי שאין לו קרקע שאינו אדם לא בעי למתניי׳‎ וקתני הטוב והמטיב שהיא כללי׳‎ וכמי שיש לו קרקע ומוציאה מידי מודים אנחנו לך ולהכי דיי לה בהדי בשורות טובות ותנא דברייתא הדר פריש דרך כלל דין שאר ברכות שעל כל טובה שלו אומ׳‎ שהחיינו ועל שלו ועל של חברו אומר הטוב והמטיב ואף ברכת גשמים בכלל ועל שאין לו קרקע פירשו ברכת מודים ומשום דהא שייכא בתעניות לעניין ההלל כדכתב לעיל אתי והא כנ״ל וכבר הארכנו בזה במקומה כל הצורך:

שם רבי יוחנן מסיים בה הכי ואלו פינו כו׳. עד אמר רב פפא נמרינהו לכלהו ופי׳‎ רבי׳‎ אלפסי ז״ל דנימא הכי בדרך רוב ההודאות ואל ההודאות ונראי׳‎ דבריו ולא כדברי בעל המאור ז״ל שכתב דנמרינהו לתרוייהו היינו דנימא לדרב יהודה ולדר׳‎ יוחנן דנימא מודים אנחנו לך ואלו פינו שזה אינו נכון שהרי אף רבי יוחנן אומר שניהם כדאמר רבי יוחנן מסיים בה ואלו פינו ולא היה לו לרב פפא לומ׳‎ לשון זה דנמרינהו לתרוייהו או דנמרינהו לכולהו אינו אלא במקום מחלוקת שזה אומר כך ולא כך וזה אומר בהפך ולא במקום שהא׳‎ מוסיף על דברי חברו אלא ודאי אמאי דאיפלגו הכא בחתימה דמר חתים רוב ההודאות ומר חתים אל ההודאות:

אמר רב פפא ונמרינהו לתרווייהו רוב ההודאות אל ההודאות וא״ת וא״כ הדרא קושיין לדוכתה רוב ההודאו׳‎ ולא כל ההודאות זו ודאי קשיא ואנו מוסיפין להקשות עוד היכי ס״ד מעיקרא למיחתם ברוב ההודאות ומה טעם לשון זה והתשובה על שאלה כי לפי שברכה זו נתקנה על הטובה הכללית שהיא בטוב׳‎ כל העולם שמתברכין בגשמי׳‎ בכל טפה וטפה רצו להזכיר בחתימתה ג״כ לשון רבוי ההודאות כרבוי הטובה ושנאמר רב ההודאות מלשון רבוי הדבר כמושנ׳‎ את כבוד עשרו ורב בניו וברוב חסדיו וברוב גאונך שכל אלו לשון רבוי ולא לשון רב ממש ולא כל ולא כלן והתלמוד חשש שמא יטעה אדם לומר שהוא מלשון רוב ממש שפירושו רוב ההודאות ולא כל כענין ורצוי לרוב אחיו ואין לנו לתקן מלה שיש בהספק לשון לספק גדול כזה ח״ו שנאמ׳‎ שיהא ברוב ההודאות ולא בכולם אלא ודאי שנא׳‎ אל ההודאות שהוא לשון תוקף ויכולת ויהא זה במקום רבוי. ורב פפא ראה דברי שניהם שנזכיר רוב שהיא לשון רבוי ההודאות אמר דנימרינהו לתרווייהו בא״י אל ההודאות רוב ההודאות כי כיון שנזכיר סמוך לברכה ממילא משמע דרוב ההודאות אאל ההודאות קאי שהוא לשון רבוי ובתוספ׳‎ היו אומ׳‎ שאין צריך לומר ההודאות שני פעמים אלא שנאמר בא״י אל רב ההודאות דכיון שהוא מזכיר אל תו לא משמע אלא שהוא גדול ואל ברבוי ההודאות ולשון הגון הוא וכן בסדור הרמב״ם ז״ל אלא שאין לנו לזה ובזה ובכיוצא בזה מששת הגאונים ז״ל כי מנהגם תורה והם קבלו סדרי ברכות מישיבתם של רבינא ושל רב אשי נמצאת או׳‎ שיחיד מברך על הגשמים על הדרך שאמרנו למעלה מודים אנחנו לך י״י אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו׳‎ ואלו פינו מלא שירה כים וכו׳‎ עד הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו וחות׳‎ בא״י אל רוב ההודאות כדברי התוס׳‎ או בא״י אל ההודאות רוב ההודאות כדברי הגאונים ז״ל ובגשמים הבאי׳‎ ע״י תענית חובה על הצבור לומר הלל הגדול שהוא מזמור הודו לי״י כו׳‎ ואומר אותו בנעימה מ״מ אם ברכו יחיד ברכת מודים אנחנו לך שוב אין לצבור לומר אלא הלל הגדול בלבד אבל כל זמן שלא ברכו על הגשמים בשעתן ושהו ברכת גשמים כדי לאמרו בצבור בו ביום אחר שמשלימי׳‎ לומר הלל הגדול אומר כלן ברכת גשמים מודים אנחנו לך ואלו פינו כו׳‎ וחותמים כדין יחיד שברכת השבח אפש׳‎ להשותה בו ביום כדי לאומרה בציבור וכמו שנהגו במקצת מקומות בברכ׳‎ אשר יצר את האדם שאומר אות׳‎ בצבור בשחרית כדי לסדר׳‎ עם שאר ברכות בצבור וזה אינו בודאי אלא כשלא אמרה כל יחיד ויחיד בשעתו ואע״פ שברכה זו תקנוה על היוצא מבית הכסא אפשר להם לשהותה עד שיהיו בבית הכנס׳‎ להתפלל ויש מן החכמים ז״ל שהיה סובר כי לעולם אפי׳‎ בגשמים הבאים בתענית יש לכל יחיד ויחיד חובה לברך ברכת מודים אנחנו לך משיצא חתן לקראת כלה ואחר שיאכלו וישתו אומר הלל הגדול בלבד בצבור וזו שיטת הראב״ד ז״ל ואחרים מן האחרונים אומר שאע״פ שברך כל יחיד ויחיד ברכה זו יש לו לציבור לחזור ולאומרה מדין ברכת צבור על הגשמים אחרי ההלל שכל כיוצא בזה יש לשבח עליו בפרט וכלל והן בברכת אשר יצר ושאר הברכות הסמוכו׳‎ לה ומה שלא הזכירו לפנינו עם ההלל ברכה זו לפי שלא הזכירו שם אלא התוספת שיש לצבור על היחיד שהוא מדין הודא׳‎ צבור אבל ברכת גשמים פשי׳‎ שהוא בצבור בכללם כמו שהוא ביחיד ומה שכתבנו נראה יותר נכון לקיים המנהג וכן קבלתי מרבותי שיחיו וכבר כתבתי בס׳‎ ברכות שאע״פ שאמרו כל הברכות כלן פותחות בברכות וכו׳‎ שאין זה אלא ברכת המצות או ברכ׳‎ הנהניים אבל בברכות של שבת או תחנוני׳‎ פעמים שיש להם חותמת ולא פותחת בברכה זו של מודים אנחנו לך ובברכת אלהי נשמה ובברכת צרכי עמך מרובים ושם הארכתי בזה בס״ד ית׳‎ וית'.

הנודר על איזה דבר עד הגשמים זמנו עד זמן שתתחיל לירד רביעה שניה וכבר הארכנו בענינה בח' של נדרים במשנה השלישית:

וכן משתרד רביעה שניה מותר כל אדם ואפילו עשירים בזיתים הנשארים לעניים שמאותה שעה ואילך נתיאשו העניים מהם ובלקט שכחה ופאה של תבואה משילכו הנמושות והם עניים זקנים ההולכים על משענותם ומתוך שהם שחויי קומה והולכים בנחת מרבים בעיון ומתיאשים העניים מהם ובפרט ועוללות של כרם משילכו עניים ויחזורו:

עד מתי נהנין בתבן וקש של שביעית הבאה שלא מן השמור הן לשרוף הן להנאה אחרת עד שתרד רביעה שנייה משם ואילך כבר כלה לחיה שבשדה שכבר נעשית אותה שבשדה זבל גמור והוא צריך לכלות לחיה שבבית יש שואלין האיך אתה מוצא תבן וקש בשביעית והלא אין זורעים בשביעית ואם מששית הנכנסת לשביעית הרי אין בה קדושת שביעית אפשר להעמידה בתבן הבא מספיחי שביעית או מששית הנכנסת לשביעית והביאה שליש בשביעית או משביעית הנכנסת לשמינית ויש גורסים בשמועה זו דרך אחרת והוא שידוע שאוכלים של שביעית אין מפסידין אותן אפילו אינן ראויים לאדם הואיל ומ"מ ראויים לבהמה הא כל שנסרח ויצא מתורת אוכלי בהמה מאבדים אותו ונהנים ממנו דרך הפסדו אף לאחר שכלה לחיה שבשדה ואמר על זה עד מתי נהנין בשרפת תבן וקש של שביעית אחר שכלה לחיה שבשדה משירדה רביעה שנייה שכבר נסרחה ויצאה מתורת אוכל בהמה ובתלמוד המערב אמרו מכיון שנסרח מה שבשדה הותר מה שבבית ואמרו עוד שם תבן של שביעית אין נותנים אותו בכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו:

מהלכים בשבילי השדות עד רביעה שנייה מכאן ואילך הרי הוא נידש ברגל ומקלקלים אותו ובסוף מסכת שביעית נזכרו עוד בדין זה דברים אחרים ומהם שהמשכיר בית לחבירו עד הגשמים זמנו עד שתרד רביעה שנייה:

כל שאמרנו שזמנו ברביעה שניה יראה לי שאין בדבר חלוק בין ירדו בין לא ירדו אלא אפילו לא ירדו נדון לאותו דבר כאלו ירדו ויש בזו חולקין בקצת דברים מצד שהטעם אצלם בקצת דברים אלו סבת הגשמים כעין שתאמר בהיתר הנאת תבן וקש מפני שהגשמים עשאום כזבל גמור כמו שפירשנו וכן בהיתר זיתים הנשארים לעניים מפני שהגשמים המאיסום ונתיאשו העניים מתוך כך ואחר שכן אין קרויה רביעה שניה אא"כ ירדו גשמים ואף אחרים פי' בה אא"כ ירדו בראשונה שאין שניה אלא אחר הראשונה ומ"מ יראה לי שאפילו לא ירדו שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ומ"מ לענין נדרים מיהא יתבאר בח' של נדרים שאם אמר עד הגשם בלשון מיוחד אין כונתו אלא על הזמן אבל אם אמר עד הגשמים בלשון מקובץ אסור עד שיגיע זמן רביעה שניה ושירדו בה גשמים הכל כמו שביארנו שם ויראה שאף בדברים אחרים כן אלא שהכל לפי מה שעיני הדיין רואות:

זה שנאמר בכאן רביעה ראשונה כדי שתרד בקרקע טפח שניה כדי לגוף בה פי החבית ר"ל בלא טורח גדול י"מ שלענין הוראה באמרה והוא שגדולי הרבנים פירשו שכל שירדו ברביעה ראשונה בשיעור זה אין צריכים להתענות ולא יראה כן שמאחר שהתחילו לירד אף בפחות משיעור זה אין מתענים וגדולי המפרשים פירשוה בענין מה שיתבאר שאם היו מתענים וירדו גשמים קודם חצות לא ישלימו ואמר עכשו דוקא כשירדו בקרקע טפח ואע"פ שאין מתענים בראשונה אלא עד שלישית כך היא שטת הדברים שאם נתאחרה רביעה ראשונה עד הזמן שמתחילים להתענות וכשהתחילו להתענות ירדו דינה כשיעור זה אלא שבשניה מיהא אין מתפרשת יפה שאם ירדו בראשונה אין כאן תענית ואם לא ירדו עד שהתחילו להתענות דיה בטפח וי"מ אותה בשהה בין גשם לגשם מ' יום שמתריעים עליהן כמו שיתבאר ואמר שכל שירדו אחר מ' יום בשיעור זה שמפסיקים בהתרעה וכן מה שאמרו אח"כ גשמים שירדו קודם ועצר ר"ל קודם ק"ש אין בהם משום ועצר ואמרו עליה דוקא קודם ועצר של ערבית שעבר פרשוה גם כן בענין זה שאם גזרו תענית והיו מתענים והתחילו גשמים לירד קודם זמן ק"ש אע"פ שפסקו ולא ירדו עד לאחר חצות אין אומרים בזו ישלימו הואיל והתחילו לירד קודם התענית ר"ל קודם זמן ק"ש של ערבית שעבר אבל אם לא התחילו לירד אלא לאחר זמן זה ופסקו ולא חזרו עד לאחר חצות ישלימו ודברים אלו כלם אע"פ שגדולי המפרשים אמרום לא מצאנום בחבורי הפוסקים וכן אין הדברים נראין לנו ולדעתינו לא נאמרו דברים אלו לשום הוראה אלא להודיע טבע ותכסיס של רביעות אלו על איזה צד יהא לבו של אדם בטוח בהן לעשות כראוי להן ואמר שלא יבא ענינם לשלימות גמור אלא בדברים אלו וכן נראה לי בזו האמורה למטה גשמים שירדו על קצת מדינה ועל קצת מדינה לא ירדו שכל זמן שירדו על מקצת זה בנחת אין בהם משום ועצר שלא בא אלא להודיע טבען של רביעות שאי אפשר שלא לירד על כלה ולא נאמר במקרא חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר ואמרו עליהן ששתיהן לקללה ר"ל הן אותה שהומטרה הן אותה שלא הומטרה אלא כשבאו על מקצת זה רוב גשמים ובשטף גדול עד שמקלקלים אותה והוא דרך עונש וגדולי המפרשים נמשכים אף בזו לשיטתם לומר שעל אותו מקצת שירדו בהן אין בהן משום ועצר ואין מתענים ומ"מ לדעתם אותו מקצת שלא ירדו בהם מתענים ומתריעים:

מאימתי מברכים על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה ר"ל שכשיורדת טיפת גשמים מבעבעים המים שהטפה יורדת לשם ובולטת אחרת כנגדה ואיזו ברכה מברך מודים אנחנו לך י"י אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו וכו' כמו שכתבנוה בפרק הרואה וכבר ביארנו שם שיש בירידת גשמים מטבעות אחרים של ברכה ושם ביארנו הכל:

בד"ה רוב ההודאות כלומר רוב ההודאות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עד מתי כו' דאמר ספיחי זרעים אסורים כו' כצ"ל:

והולידה והצמיחה כו'. הולידה הוא לשון מורכב זכר ונקבה משמע שהגשם הוליד והביא שהארץ ילדה וצמחה כמו אחרי הולידו וגו' אבל בלידת הארץ ה"ל למכתב ילדה וצמחה ומיהו בכח הלשון נמי דהארץ אתתא דמטרא היא והכי אמרינן לקמן טבא לשתא דטבת ארמלתא וק"ל:

גמרא דאר"י ברי"צ הני ענני דצפרא כו'. בברכות הגי' רב שמואל ברי"צ וכ"ה גי' התוס' כאן:

רש"י ד"ה פרט. לא תפאר כו'. צ"ע דפרט כתוב הדר הוא ופרט כרמך לא תלקט (ויקרא י״ט:י׳). ואולי דמפרש בזיתים דקתני קאי אדלעיל ור"ל בפרט ועוללות דזיתים ולכן הביא קרא דלא תפאר הכתוב בזיתים. אבל ז"א דפרט ועוללות אינן נוהגות בשאר אילנות זולת בכרם כדמוכח בחולין (קל) וכמש"כ בס"ד בפ"ז דפאה (מ"ב). ושם בחולין דרשינן האי לא תפאר לענין פאה. ועי' ב"ק (צד) בפרש"י ד"ה חייב בפרט ובמש"כ שם:

רש"י ד"ה לגוף. עד שנעשה תוחח. כצ"ל בב' חתי"ן:

גמ׳ אל יעזבונו כו' ולא עזבונו. נ"ב לכאורה נראה שהוא לשון מהופך כי ראוי להקדים העבר אל העתיד. ויש ליישבו דה"פ לא יעזבונו כמו שלא עזבונו. ורצה להסמיך לשון הבקשה אל השם לכן הקדימו וק"ל:

מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה. עיין רש"י שני אופנים [רש״י: שירדו כל כך שכשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה, מפי מורי. לישנא אחרינא שהשווקין מקלחין מים שוק מקלח וזה מקלח כנגדו] וצריך להבין למה דימה מי גשמים בדמיון חתן וכלה, הן לפירוש ראשון הן לפירוש שני, וכי לא יש בעולם שנים יוצאים זה לקראת זה אלא רק חתן וכלה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שיורד עם הגשמים מלמעלה כח אור הנקרא מ"ד [מיין דכורין] וכנגדו עולה אור מן מים התחתונים שהם ניצוצי קדושה הסגורים למטה ואלו הם נקראים מ"ן [מיין נוקבין], וכנזכר לעיל, נמצא בירידת הגשמים נעשה חיבור וזווג מ"ד במ"ן כדוגמת חיבור חתן וכלה כי מן החתן יוצא מ"ד ומן הכלה מ"ן, ולכן דימה את הגשמים בדמיון חתן וכלה.
ועוד נראה לי בס"ד שהגשמים יורדין בחסד באתערותא דלעילא קודם שתקדים אתערותא דלתתא והוא כדמיון החתן שהוא זכר והוא בחסד והוא המשפיע שיוצא לקראת כלה שהיא הנשפעת והוא המתחיל בהתעוררות כי הוא היוצא לקראתה להביאה אצלו ולא היא יוצאה לקראתו להביאו אצלה וכמו שאמרו חז"ל (קידושין ב:) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה' (דברים כד, א) משל לבעל אבדה מי מחזר על מי?
וכן נהג יעקב אבינו ע"ה שהוא החתן יצא לקראת כלה שיצא מארצו (בראשית כד, י) 'וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם' לקראת כלתו ויקחנה ויביאנה אצלו לארצו, מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה לא נהג כן שלא יצא לקראת כלתו. וידוע דאנחנו בית ישראל יש לנו עם הקב"ה כביכול דין אשה ובעלה, ונרצה שיתנהג עמנו כמנהג יעקב אבינו ע"ה, ולכן אומרים (איכה ה, כא) 'הֲשִׁיבֵנוּ הֳ' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה' ולא תאמר (מלאכי ג, ז) 'שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם'. ובזה יובן הפסוק בישעיה (ישעיה מט, כו) 'וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב' כלומר אתנהג עמך כמנהגו של יעקב.
ועוד נראה לי חָתָן יוֹצֵא לִקְרַאת כַּלָּה, אם תניח אותיות חָתָן לקראת אותיות כַּלָּה, יהיה מזה צירוף כ"ח ת"ל ה"ן, וידוע שהיסוד נקרא תל בסוד (שיר השירים ד, ד) 'לְתַלְפִּיּוֹת' תל שכל פיות פונים בו (ברכות ל.), ודו"ק.
נמצא לפי זה גשמים שיהיה מהם שבע וברכה הם היוצאים חתן לקראת כלה, וידוע שהגשמים נקראים בשם 'שָׁלוֹם' וזהו שנאמר (תהלים קכב, ז) 'יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ', כלומר 'חֵילֵךְ' ראשי תיבות חָתָן יוֹצֵא לִקְרַאת כַּלָּה כיון שהגיעו הגשמים שהם שָׁלוֹם לשיעור זה שמברכים עליו אז שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ שכל אדם שקט ושאנן ונח ביום הגשמים.
ומה שאמר עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה, הכונה מודים לך דאף על פי שטיפות הגשמים מרובין הם, אתה מבדיל בין טיפה לטיפה, כדי שלא יהיו מטשטשים את הארץ.

לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּאָתָא טוּבָא, הָא, דְּאָתָא כִּדְמִיבָּעִי לֵיהּ. קשה דהמקשן שהביא הא דרב יהודה אמר רב ששתיהן לקללא בעל כרחו צריך לפרש דאיירי באתא טובא ולכך השחית הזרעים דאם לא אתא באופן שהשחית הזרעים אמאי הוי לקללה במקום שירד וכיון דמפרש דאתא טובא ונשחתו הזרעים מאי פריך מהא דרב חסדא דאמר גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ עַל מִקְצָת מְדִינָה וְעַל מִקְצָת מְדִינָה לֹא יָרְדוּ אֵין מִשּׁוּם 'וְעָצַר' דזה איירי ודאי בהיכא דירדו כמנהגן.
ונראה לי בס"ד דהמקשן הוה מפרש הטעם של הקללה שייך גם במקום שירדו כמנהגן וכדמבעי להו ויצאו הזרעים בטוב, והיינו כי מחמת דאיכא עיר שלא ירדו כלל ושם שולט הרעב מאד הנה לא יבצר היות באלו אנשים גזלנים וגנבים מאד אשר אלו עיניהם צופיות באותה העיר שיש בה רוב טובה ואז יגזלו ויגנבו ויחטפו את דגן הנמצא וימסרו בסתר בהוני הונות ונמצא מלבד הקללה שהיתה בעיר שלא ירד בה מטר עוד קללה זו תהיה בעיר שבה מטר חשוב דהזרעים כולם גדלו בשופע וטובה כי יבואו הגזלנים וישוסו הגרונות ויקחו כל טובה בדרך גזלה וגניבה ונמצא בעלי הדגן נשארו בחוסר כל בר מינן ונמצא שניהם לקללה מטעם זה, ככה חשב המקשן ולהכי מקשי אהא דרב חסדא שאמר גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ עַל מִקְצָת מְדִינָה וְעַל מִקְצָת מְדִינָה לֹא יָרְדוּ אֵין מִשּׁוּם 'וְעָצַר' ואמאי אין בהם משום ועצר והלא בכהן גדול יבואו רשיעי ואלימי דמקצת שלו ירד להם עפר ויגזלו ויגנבו דגנם וטובה? ותירץ מה שאמר שניהם לקללה לאו משום הכי דזה אינו חשיב קללה דהא יכול לשמור פירותן אלא היינו טעמא משום שיורד יותר מדאי יקלקל הזרעים ולא יש להם דגן לאכול.

דִּיקָא נַמִּי, דִּכְתִיב: 'תִּמָּטֵר'; תְּהֵא מְקוֹם מָטָר. פירוש דהמטר לא ירד כדמבעי ליה כדי שתבלענו הקרקע ויצאו הזרעים אלא ירד ברבוי דהוה מקום הזרעים מלא מים באמה אחת על פני הארץ דהרואה אינו חושב זה מקום זרע אלא חושב הוא אגם מים שנקווה מן מימי המטר.

מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה. פירש רש"י שירדו כל כך כשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה, רוצה לומר למה דימה זה לחתן וכלה, וכי לא יש יוצאין זה כנגד זה אלא רק חתן וכלה?
ולפי פשוטו נראה משום דאיתא בגמרא מַאי לְשׁוֹן 'רְבִיעָה'? דָּבָר שֶׁרוֹבֵעַ אֶת הַקַּרְקַע כִּדְרַב יְהוּדָה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מִיטְרָא בַּעְלָהּ דְּאַרְעָא הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו נה, י) כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ.
ועוד נראה לי בס"ד דאמרינן לקמן דף כ"ה אמר רבה לדידי חזי לי המלאך הממונה על הגשמים דשמיה רידיא דקאים בין הרקיע לים אקינוס ואומר לתהומא עלאה שהם מים העליונים חשור מימיך ברקיע ולתהומא תתאה אומר לו אבע מימיך למטה בקרקע כי כמו שיורדין גשמים מן מים העליונים כן נובעין ויוצאין מים מן התהום להרטיב הקרקע שיורדין עליה הגשמים.
ופירשתי דמים העליונים הם בחינת זכר דוגמת החתן שהוא האיש הנותן זרע מיין דכורין ומים התחתונים שבתהום הם בחינת נוקבא דוגמת האשה שמזרעת מיין נוקבין, וכמו שאמרו רז"ל (נידה כה:) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואיש מזריע תחלה יולדת נקבה, כן הענין כאן שאם תהומא דארעא שהוא דוגמת האשה מזריע תחלה שמעלה מים לקרקע קודם שירדו הגשמים ממים העליונים שהם דוגמת זרע האיש אז יולדת זכר רוצה לומר שיצאו הזרעים בברכה, כי זכר גימטריא ברכה [227], ואם יורדין הגשמים מן מים העליונים שהם הזרעת האיש קודם שמעלה התהום מימיו יולדת נקבה רוצה לומר אין הזרעים יורדין בטוב בברכה ככלי נקוב שבודאי יצאו ממנו מים לאבוד.
ולכן כאן דימה ירידת הגשמים על הארץ ליציאת החתן שהיא האיש לפני הכלה שהיא האשה שיש הפרש בזה בין אם יצאה הכלה תחלה ואחר כך יצא הזכר לקראתה לבין יצא הזכר שהוא החתן תחלה ואחר כך יצאה הכלה ופגעה בו. ולכן יצחק אבינו ע"ה ורבקה אמנו ע"ה דכתיב בהם (בראשית כד, סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים שפגע ברבקה שהיא יצאה תחלה מבית אביה לבא אליו דומה הכנה זו לאשה מזרעת תחלה שיולדת זכר ולכך ילדה אחר כך זכרים בלבד כפי ההכנה שנעשית בתחלת הזווג שלהם כשבאו להנשא ולהתחבר זה בזה. וכן ההכנה שנעשית להתחברות יעקב אבינו ע"ה עם רחל אבינו ע"ה גם כן היתה בסוג שהוא בעודו חוץ לעיר על הבאר בשדה והנה רחל באה לקראתו שהיה גם כן בזאת ההכנה דוגמת אשה מזרעת תחלה לכך אלא אם כן לא ילדה לו אלא רק זכרים וכן בלידת יששכר כתיב (בראשית ל, טז) וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא וילדה זכר שהוא יששכר.
ועוד נראה לי בס"ד דימה זה לחתן וכלה דאמרינן לעיל אמר לך רבי יוחנן גשמים היינו פרנסה, ואמרו רז"ל קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ועוד אמרו רז"ל (סוטה ב.) על חתן וכלה קשה לזווגם כקריעת ים סוף ולכן כתוב בספרים סגולה למצוא בת זוגו יאמר שירת הים בשמחה גדולה ולכן דימה כאן ירידת הגשמים לחתן וכלה שדומים זה לזה מצד הקושי כי הגשמים שהם פרנסה קשים כקריעת ים סוף וזווג תתן כלה קשה כקריעת ים סוף.

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אֱלֹהֵינוּ, עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ. דקדקו לומר 'עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה' ואין אומרים 'עַל הַגֶּשֶׁם שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ' נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בגמרא דבתרא (בבא בתרא טז.) על פסוק (איוב לח, כה) מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה, דאיוב אמר רבונו של עולם שמא נתחלף לך בין איוב לאויב? ואמר לו הקדוש ברוך הוא הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טפה וטפה בראתי לה דפוס בפני עצמה שלא יהיו שתים בדפוס אחד שאלמלא שתים בדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה עושה פירות בין טפה לטפה לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי?! בתמיה עיין שם. נמצא מלבד החסד שעושה הקדוש ברוך הוא עם הבריות שמוריד להם מטר הנה הוא מוריד המטר בדרך פלא באופן נאות שלא יקלקל הזרעים והיינו שכל טפה יורדת בדפוס אחד בפני עצמו ועל זה אנחנו אומרים מודים אנחנו על כל טפה שמזכירים החסד הזה גם כן שיורדים הגשמים כל טפה וטפה בפני עצמו.

רש"י ד"ה מאימתי מברכים כו' ומשנינן לה הא דחזי מחזי. ק"ל הא דחינן שם הך תירוצא ומסקינן אידי ואידי דמחזי כמאן דאתא טובא וכו' וצ"ע:

גמרא, מאי מברך (על הגשמים) מודים אנחנו לך, כתב רש"י ז"ל בפ' הרואה פרכינן הא מברכינן הטוב והמטיב, ומשני הא דחזי מחזא והא דשמע משמע.
קשה לי, הא דחינן שם הך תירוצא דשמע הוי בכלל בשורות טובות, ומסיק אידי ואידי דחזי, הא דאתא פורתא, (מברך מודים אנחנו לך), הא דאתי טובא, (הטוב והמטיב):

עד הגשמים משירדו גשמים עד שתרד רביעה שניה הכי גירסת ספרים דידן ומשמע ודאי דהכי פירושא בין שנדר עד הגשמים דהפסקת נדרו להתירא הוא מן הגשמים ואילך בין שנדר משירדו גשמים להתחלת נדרו ולאיסורא בשניהם עד שתרד רביעה שניה רישא להתירא וסיפא לאיסורא מרביעה שניה ואילך ורשב"ג דאמר עד שיגיע זמנה של רביעה ארישא דלהתירא דעד הגשמים דבעד שיגיע פליג דאילו בסיפא משירדו רשב"ג נמי מודה דעד שתרד דוקא דבהדיא נדר משירדו דמשמע ירידה ממש כדפרי' בסמוך. ולפי זה רשב"ג דאמר גשמים שירדו כו' אתה מונה רביעה ראשונה ושניה לפרש סיפא דמשירדו קאתי דבהא מודה דבעינן ירידה ממש והיינו דלא נקט סימנא ארביעה שניה ושלישית וכדפרישית לעיל משום דלא אתא אלא לפרש סיפא דמתני' דמיירי מרביעה דאיהו נמי מודה בה אבל אין לפרש דחדא קתני ולא מיירי כלל בנדר משירדו וה"ק עד הגשמים אם נדר כן אסור משירדו גשמים דהיינו עד שתרד רביעה שניה. והאי משירדו תנא קאמר ליה ולאו לישנא דנודר הוא דאם כן למה ליה למיתני כלל להא דמשירדו גשמים בעד שתרדרביעה שניה לחוד סגי אלא ודאי כדפרישית וכי תימא למאי דפי' הוה ליה למיתני איפכא משירדו תחילה ואח"כ עד הגשמים דהוי לא זו דמשירדו הוה עד שתרד דוקא אלא אף זו דעד הגשמים הוה משתרד דווקא אבל השתא דנקיט עד הגשמים תחילה הוה ליה זו ואין צריך לומר זו דמשירדו גשמים. וכה"ג פריך הגמרא בריש מסכת הוריות בשלמא רישא לא זו אף זו אלא סיפא איפכא הוה ליה למימר ואע"ג דמשני לה התם דזו ואין צריך לומר זו קאמר והכי נמי אמרינן בכמה דוכתין בגמרא מכל מקום דרך הגמרא להקשות ולשנויי הכי והכא נמי הוה ליה להגמרא לומר כן:

וי"ל דלפי סידרא זו הוה ליה נמי דרך לא זו אף זו דקמ"ל דלא תימא בנדר עד הגשמים דאיסור נדרו עד רביעה שניה משום דלחומרא אבל במשירדו גשמים הוה אמינא ליתסר מרביעה ראשונה לחומרא דגם רביעה ראשונה בכלל גשמים הוא קמ"ל דאפילו להקל אין בכלל גשמים עד רביעה שניה וכי תימא למה תלה התנא עד הגשמים סתמא בהפסקת הנדר ובמפרש ירידה בהדיא בהתחלת הנדר הוה ליה למיתני בחד גוונא או לשניהם בהתחלה או שניהם בהפסקה אי נמי איפכא במפרש ירידה להדיא בהפסקה ובסתמא בהתחלה הא לא קשיא דהא דלא נקט שניהם בהפסקה דקא משמע לן סיפא דאפילו התחלה בעי רביעה שניה דוקא אע"ג דלקולא ולא סגי בראשונה דהוה ליה לחומרא והא דלא נקט שניהם בהתחלה משום רבותא דרשב"ג נקיט לה לרישא בהפסקה דאע"ג דעד שיגיע הוה ליה לקולא אפילו הכי בעד שיגיע סגי דאילו בהתחלה הוה ליה עד שיגיע חומרא:

ובהכי ניחא נמי הא דלא נקיט ברישא גבי סתמא בהתחלה ובסיפא גבי מפרש ירידה בהפסקה דלהודיעך כחו של רשב"ג קמ"ל דאפילו לקולא דהפסקה בעד שיגיע סגי כדפרישית ושמע מינה מהא דפרישית דת"ק דסבירא ליה עד שתרד לחומרא קאמר אבל בהגיע זמן לחוד לא סגי דאי סלקא דעתך דלת"ק בהגיע זמנו נמי סגי ורשב"ג בעי הגיע דוקא ובזה ת"ק לקולא גבי הפסקה. ורשב"ג לחומרא דתלי בהגיע זמנו ופשטא דמילתא משמע דירידה ממש לדידיה לאו כלום הוא בין לקולא בין לחומרא א"כ אדתני בנודר ותלי נדרו בגשמים סתמא בהפסקה להודיע כחו דרשב"ג ליתני בתולה התחלת נדרו בגשמים סתמא להודיע כחו דת"ק:

ורב זביד אמר לזיתים פירוש וכ"ע אית להו האי סימנא דמשתרד רביעה שניה לענין זיתים דהאי סימני כולן גמרא גמירי להו מרבותיהם אלא דלמר זמן רביעה קודם לדמר וס"ל דקודם זמן רביעה דידיה דרך ללקוט הכל ומכאן ואילך מסחי עניים דעתייהו ומייאשי ולמר לא מייאשי עד הגעת זמן רביעה דידיה מכל מקום קשה לי הא משנה זו היא בפ"ח דפיאה והכי תנן התם ולזיתים משתרד רביעה שניה. אמר רבי יהודה והלא יש שאין מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שניה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בד' איסרות אלמא לית ליה לר"י האי שיעורא דרביעה שניה לזיתים. והא ר' יהודה איירי בברייתא דלעיל דג' זמני רביעה דקאמר בשבעה ובשבעה עשר דהיינו רביעה שניה. ולר"י תקשה רביעה שניה למאי נפקא מיניה וכי תימא לדר''י נפקא מיניה אפילו לרב זביד לנדרים או לתבן וקש של שביעית א"נ לשבילי הרשות כדמפרשי שאר אמוראי דא"כ הוה ליה לרב זביד לפרש אליביה דשאר תנאי האי נפקא מיניה כמו אדרבי יהודה כיון דאדר"י אי אפשר לפרש נפקא מיניה לזיתים. ושמא יש לומר דר"י לאו לאיפלוגי קאתי אלא לאסופי אתנא קמא באפלי ובחרפי מודה דרביעה שניה זמן זיתים אבל באפלי שמוסקין אחר רביעה שניה שיעורא בכדי שהעני יוצא ות"ק ור"י לא פליגי אלא מר מיירי באפלי ומר בחרפי דאי לא תימא הכי המוסקין אחר רביעה שניה מאי שיעורא אית ליה דלא שייך למימר דלת"ק לית ליה דיש מוסקין אחר רביעה שניה. דבדבר הנראה לעינים לא שייך פלוגתא אלא ודאי כדפרישית דלא פליגי כלל. לקוטי בתר לקוטי בריש פ"ב דב"מ (דף כ''א) מייתי הגמ' להא רישא דמשילכו הנמושות ומייתי להא דר' יוחנן וריש לקיש ופירש רש"י התם לקוטי בתר לקוטי לשון נמושות כמו לא ימיש שנוטלין ומשין הכל מלפניהם נראה דמשמע ליה לקוטי שניים בתר לקוטי ראשונים וכאן חזר בו ופירש עני מוליך בנו אחריו ונראה לי דמש"ה חזר בו משום דבשמעתין מייתי נמי לבבא דסיפא בפרט ועוללות משילכו העניים ויבאו עוד הפעם ואי בתר לקוטי היינו לוקטין אחר לוקטין היינו שיעורא דסיפא דשילכו ויבואו דמה לי אם הראשונים עצמן באים פעם שניה או חדשים הא דא ודא חדא היא. והוה ליה לתנא לערב רישא וסיפא בחדא בבא בלקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות משילכו הנמושות או ליתני אכולהו משילכו העניים ויבואו. מאי שנא דפלגינהו בתרי בבא ותרתי לישנישמע מינה תרתי שיעורי נינהו אפילו לריש לקיש דלקוטי בתר לקוטי היינו בהליכה אחת אלא שהוא עני המוליך בנו אחריו:

רב פפא אמר לשבילי הרשות והשתא לשנויא דר"פ ורב נחמן ב"י דאמר לבער פירות שביעית היינו ירידת רביעה ממש דהא טעמא דאין להלך בשבילי שדות מכאן ואילך הוא משום שנתגדלה התבואה בשדות מחמת הגשמים כדמוכח סוף פ"ז דב"ק (דף פ"א) דאר"פ גופיה עלה והא דידן אפילו טל קשי לה מפני שצומחין מיד ע"י הטל וכ"ש ההיא דפירות שביעית דלא תליא בזמן ירידה אלא בירידה ממש דהא טעמא משום דמרביעה שניה כלה לחיה מן השדה. והיינו ירידה ממש דהגשם עושה הקש והתבן זבל וא"כ אכתי תקשה שניה למאי נפקא מיניה אימת זמן ירידתן כיון דלא תליא בזמן ירידה אלא בירידה ממש כל אימת שתרד. מיהו בהא יש לומר דנפקא מינה למוליך קש ותבן של שביעית ממקום שגדלו למקום אחר רחוק ממנו דהאי איסורא דכלה לחיה מן השדה במקום גידולו תליא דאם כלה שם אע"פ שהוא עכשיו במקום שלא כלה חייב לבער כדמוכח פ"ד דפסחים (דף נ"ב) גבי מוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו וכו'. והשתא אם מוליך תבן וקש של שביעית ממקום גידולו למקום אחר אע"פ שבאותו מקום שהן עכשיו לא ירדה רביעה שניה ולא כלה שם לחיה מן השדה אפילו הכי כיון שהגיע זמן רביעה שניה חיישינן שמא במקום הגידול ירדה רביעה שנייה כיון דהגיע זמנה וחייב לבער מספיקא אבל בהא דרב פפא דנפקא מיניה לשבילי הרשות קשיא דהא ודאי דבר הנראה לעינים הוא אם ירדה רביעה שניה באותה שדה שהוא רוצה להלך או לא ירדה ואין נפקא מינה בזמן ירידה אלא בירידה ממש אם כבר ירדה אפילו קודם זמנה נמי לא ואי לא ירדה אפילו לאחר זמן לית לן בה וצ"ל דנפקא מינה לאדם שבא לכאן ממקום אחר ואינו יודע אי ירדה כאן רביעה שניה או לא כיון שהגיע זמנה מסתמ' ירדה ואין לו רשות לילך בשבילין שבשדות כאן כיון דירדה קשי לה דריסת הרגל. רביעה ראשונה כדי שתרד בקרקע טפח פי' רש"י אם באין כל כך יפין הן ואין צריך להתענות וקשה לי הא אמרינן לעיל רביעה ראשונה לשאול שניה להתענות והשתא למאי נפקא מינה בהא דקאמר כדי שתרד בקרקע טפח וה"נ פריך לקמן ריש פ''ג (דף י"ט) אהא דתנן סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה ורמינהו רביעה ראשונה ושניה לשאול ג' להתענות ומשני הכי קאמר סדר תעניות האמור אימתי בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ושלישית ולא ירדו גשמים מיהו בהא דקאמר שניה כדי לגוף נפקא מינה להני דאמר לעיל לנודר עד הגשמים דאסור עד שתרד רביעה שניה. דאם לא ירדו כדי לגוף אין דין רביעה שניה עלה ואכתי עומד באיסורו אי נמי נפקא מינה דאם לא ירדו כל כך אכתי מותר להלוך בשבילי הרשות וכן לענין תבן וקש של שביעית דבשביל גשמים מועטים עדיין לא גדלה התבואה ואין דריסת הרגל קשה לה וגם לא נעשה עדיין תבן וקש זבל ועל דרך דפרישית לעיל אבל הא דרביעה ראשונה קשה למאי נפקא מינה:

מיהו למאן דמפרש להא דאמר ר' זירא בנודר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר דהיינו עד שתרד רביעה ראשונה כדפרישית לעיל. א"כ נ"מ בהא דאמר רביעה ראשונה עד שתרד בקרקע טפח באומר עד הגשם דבפחות מטפח אין שם רביעה עליה ועדיין עומד באיסורו אי נמי נפקא מינה בנודר להדיא עד שתרד רביעה ראשונה או שניה דאינו מותר עד שתרד כשיעור זה דבפחות מזה אין שם רביעה עליהם אבל לפירוש רש"י קשה:

משיצא חתן לקראת כלה וכו' עמ"ש בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' רכ"א וסי' תקע"ו. והריטב"א בחידושיו בסוגיין ארוכ"ה לו עלתה ובירר כל השמועות והנסחאות ודברי הראשונים ומסיק להלכה הדינים העולים מדבריו כאשר עיניך תראינה דברי קדשו ע"ש: