דף ז - א
אמר רב פפא: הלכך, היות ורב יוחנן מסיים "רוב ההודאות", ורבא מסיים "אל ההודאות", נימרינהו לתרוייהו [325] [לכן נסיים את הברכה בשתי הלשונות, ונאמר כך]: אל ההודאות, ורוב ההודאות [326] [327].
כי לשון "רוב" - משתמע לשני פנים: רוב ולא הכל, או לשון ריבוי. וכיון שמזכירים "א-ל ההודאות", מוכח ש"רוב ההודאות" היינו מלשון ריבוי, שהוא מהולל בריבוי הודאות, ולא מלשון רוב.
אמר רבי אבהו: גדול יום הגשמים - יותר מתחיית המתים.
דאילו תחיית המתים - רק לצדיקים [328] ,
ואילו הגשמים יורדים ומביאים תועלת בין לצדיקים, ובין לרשעים.
ודברי רבי אבהו - פליגא דרב יוסף [חלוקים על דברי רב יוסף].
דאמר רב יוסף: מתוך שהיא, ירידת הגשמים, שקולה כתחיית המתים - קבעוה בתחיית המתים [בברכת "מחיה המתים"].
הרי שרב יוסף משוה את ירידת הגשמים לתחיית המתים, ואינו סובר שגדולה היא יותר.
והטעם לכך, משום שאף הגשמים מביאים חיים לבני אדם, שעל ידי הגשם התבואה גדלה [329].
אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים - כיום שניתנה בו תורה [330].
שנאמר: "יערף [331] כמטר לקחי". ואין "לקח" אלא תורה. שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו". הרי שדימה הפסוק את ירידת הגשמים - לתורה.
רבא אמר: גדול יום הגשמים יותר מיום שניתנה בו תורה! שנאמר: "יערף כמטר לקחי".
והרי מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול. כלומר, כשמדמים דבר לדבר, אומרים שהדבר הקטן - דומה לגדול.
אם כן, מכך שהפסוק אומר שהתורה תהיה לישראל כמטר, מוכח שיום הגשמים גדול יותר.
רבא רמי [הקשה]: מצד אחד כתיב "יערף כמטר לקחי", הרי שנמשלה התורה למטר. ומצד שני כתיב "תזל כטל אמרתי", הרי שנמשלה התורה לטל! אלא, אם תלמידך תלמיד חכם הגון הוא - נהג עמו כטל, היורד בנחת. ואם לאו - עורפהו כמטר [הרגהו [332]].
תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, בגלל ציווי הקדוש ברוך הוא, ולא כדי שיקראו לו רבי - תורתו נעשית לו סם חיים [333].
שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" [334]. דהיינו, התורה היא עץ חיים - למי שמחזיקים ועוסקים בה.
ואומר [ויש ראיה לכך ממקרא נוסף]: "רפאות תהי לשרך". והיינו, שהתורה תהיה רפואה לטבורך [שרך - טבורך [335]].
ואומר: "כי מצאי מצא חיים, ויפק רצון מה'". והיינו, שהמוצא את התורה ועוסק בה - ימצא חיים, וימצא חן בעיני הקדוש ברוך הוא.
כל זה נאמר בעוסק בתורה לשמה.
ולעומת זאת, כל העוסק בתורה שלא לשמה, אלא כדי שיקראוהו רבי ויכבדוהו [336] - נעשית לו התורה סם המות [337].
שנאמר: "יערף כמטר לקחי" [338]. ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר גבי עגלה ערופה: "וערפו שם את העגלה בנחל". ואין לקח אלא תורה, כפי שהגמרא הביאה לעיל.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ליתי מר ליתני [יבוא כבודו וילמד עמי]!
אמר ליה: חלש לבאי, ולא יכילנא [חלש ליבי, ואיני יכול ללמוד כעת].
אמר לו רבי ירמיה: אם כן, לימא מר מילתא דאגדתא [יאמר כבודו דבר אגדה] [339].
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "כי האדם עץ השדה" [340] , וכי אדם - עץ שדה הוא?
אלא, אכן, ודאי שהאדם אינו עץ השדה, כפשוטו. רק שכתוב מדמה את האדם מבחינה מסויימת - לעץ השדה.
והיינו, משום דכתיב בענין עשיית מצור על עיר, שלא יכרתו עצי מאכל כדי לעשות להיעזר בהם בעשיית המצור. וטעם הדבר: "כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת".
ואילו לגבי עץ שאינו של מאכל, כתיב: "אתו תשחית וכרת". כלומר, אותו אתה יכול להשחית ולכרות, כדי לבנות את המצור.
וכשם שלגבי מצור יש חילוק בין עץ לעץ, כך גם גבי האדם, שדמתה אותו התורה לעץ השדה. יש אדם שצריך לאכול ממנו, ויש שצריך לסור ממנו [341].
הא כיצד?
אם תלמיד חכם הגון הוא - "ממנו תאכל ואתו לא תכרת". כלומר, למד ממנו [342].
ואם לאו, אם אינו הגון - "אתו תשחית וכרת". כלומר, אל תלמד לפניו, אלא סור ממנו [343].
הגמרא מביאה עוד הנהגות בענין לימוד התורה.
אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב: "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו"?
לומר לך: מה ברזל זה, אחד מחדד את חבירו, שהרי אופן חידוד הסכין הוא על ידי שמחככים סכין אחת בסכין אחרת [ו"יחד"
- לשון חידוד הוא],
אף שני תלמידי חכמים - מחדדין זה את זה בהלכה. שעל ידי שלומדים יחד, ונושאים ונותנים בדבר הלכה, מתחדדים שניהם [344].
אמר רבה בר בר חנה: למה נמשלו דברי תורה כאש [345] , כפי שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאם ה'"?
לומר לך: מה אש [כשם שאש] אינו דולק בעץ יחיד, אלא רק בשנים ושלשה יחד -
אף דברי תורה, אין מתקיימין בלימוד של אדם יחידי [346] , אלא רק על ידי לימוד עם חבר, שיחדדנו.
והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב: "חרב אל הבדים ונאלו"? [347]
תבוא חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים [היינו, על תלמידי חכמים עצמם [348]], שעוסקין בד בבד, כל אחד לחוד [349], בתורה [350] [351].
ולא עוד, לא רק שאין מחכימים על ידי לימוד ביחידי אלא שאף מטפשין [נעשים טפשים [352]] על ידי כך. שנאמר: "ונאלו" [וזהו לשון טיפשות. שתרגום המקרא "אשר נואלנו" - הוא "דאיטפשנא"].
ולא עוד אלא שהלומדים ביחידי חוטאין.
ומנין לנו דבר זה?
דכתיב הכא, במקרא שלנו: "ונאלו", וכתיב התם, בספר במדבר: "אשר נואלנו ואשר חטאנו". ומזה שנאמר "נואלנו" בסמוך למילה "חטאנו", למדנו שהלומדים ביחידי
- חוטאים.
ואיבעית אימא - מהכא [ואם תרצה, אפשר לומר שלמדים דבר זה מהמקרא דלהלן]: "נואלו שרי צען וגו' התעו את מצרים". תועה היינו חוטא [353]. ומזה שהסמיך הכתוב את המילה "התעו" ל"נואלו", למדנו שהלומדים ביחידי - חוטאים.
אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה"?
לומר לך: מה כשחפצים להצית אש בעץ, מציתים את האש קודם בעצים קטנים ודקים, שהאש נתפסת בהם בקלות יותר מאשר בעצים גדולים ועבים, ואז הקטן מדליק את הגדול,
אף תלמידי חכמים כך. שהקטנים מחדדים את הגדולים. כי הקטנים שואלים שאלות הרבה, ועל ידי כך מחדדים את הגדולים [354].
והיינו דאמר [וזהו שאמר] רבי חנינא:
הרבה תורה למדתי מרבותי,
ומחבירי למדתי יותר ממה שלמדתי מרבותי,
ומתלמידי - למדתי יותר מכולן [355].
והיינו כפי שאמרנו, שעל ידי שאלות התלמידים - מתחדד הרב ומחכים.
רבי חנינא בר פפא רמי [הקשה]: כתיב: "לקראת צמא התיו [הביאו] מים" [356] , משמע שיוליכו אל הצמא מים, ומצד שני כתיב: "הוי כל צמא לכו למים", משמע שעל הצמא ללכת בעצמו אל המים!
אלא, אם התלמיד שרוצה ללמוד ממך - תלמיד הגון הוא, אזי "לקראת צמא התיו מים". מצוה לרב ללכת אליו כדי ללמדו [357].
ואי לא, אם אינו הגון - "הוי כל צמא לכו למים". ילך הוא אצל הרב אם ירצה [358].
רבי חנינא בר חמא רמי: כתיב: "יפוצו [לשון פיזור] מעינתיך חוצה", משמע שצריך להפיץ את מעיינות התורה לכל. ומצד שני כתיב: "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", משמע שאין לשתף אחרים בלימוד התורה!
אלא, אף מקרא זה נדרש בענין דרכי הלימוד לתלמידים. וכך הוא נדרש:
אם תלמיד הגון [359] הוא - יפוצו מעינתיך חוצה. למדהו תורה.
ואם לאו, אם אינו הגון - יהיו דברי התורה לך לבדך [360] [361].
אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים [362] [363] , דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים"?
לומר לך: מה מים, דרכם הוא לפי טבעם שמניחין מקום גבוה - והולכין וזורמים למקום נמוך,
אף דברי תורה כך היא דרכם, שאין מתקיימין אלא במי שדעתו נמוכה ושפלה [364]. אבל בגאוותנים - אינה מתקיימת.
ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: במים, וביין, ובחלב? [365]
והיכן מצאנו שנמשלו דברי תורה לשלשת משקין אלו?
דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים", הרי שנמשלה תורה למים.
וכתיב בהמשך אותו מקרא: "לכו שברו [לשון קנין הוא] ואכלו, ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב", הרי שנמשלה תורה ליין וחלב!
לומר לך: מה שלשה משקין הללו, אין מתקיימין [אינם משתמרים] - אלא בפחות שבכלים [בכלים הפשוטים ביותר], שהרי הדרך לשים משקים אלו בכלי חרס פשוטים, ודווקא בכלים אלו הם מתקיימין.
אף דברי תורה, אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
כפי שמצינו, מעשה שהיה [366], דאמרה ליה ברתיה דקיסר [שאמרה בתו של הקיסר] לרבי יהושע בן חנניה [שהיה אדם מכוער [367]]: אי, חכמה מפוארה - בכלי מכוער! כלומר, אין זה מתאים שהתורה המפוארה תהיה בגופו של אדם מכוער.
אמר לה רבי יהושע בדרך שחוק ורמז: אי בת מלכא, אבוך במאי רמי חמרא [אי בת מלך, באילו כלים אביך שומר את היין]?
אמרה ליה: במני דפחרא [הוא נותן את היין בכלי חרס].
אמר לה רבי יהושע: כולי עלמא במאני דפחרא, ואבוך במאני דפחרא [וכי זה ראוי, שאביך ישמור את יינו בכלי חרס כמו כל פשוטי העם]?!
ונתכוון לרמוז לה, שכשם שהיין משתמר היטב דווקא בכלי מכוער, של חרס, כך התורה משתמרת יותר אצל מי שדעתו שפלה.
אבל בתו של הקיסר, שלא היתה חכמה ביותר, לא נרמזה, אלא הבינה את דבריו כפשוטם, שתמה הוא על כך שהקיסר נותן את יינו בכלים פשוטים וזולים.
ולכן אמרה ליה לרבי יהושע: אלא במאי נירמי [באילו כלים ניתן את היין]? הרי כולם נותנים את היין בכל חרס!
אמר לה: נכון שבני אדם פשוטים מניחים את היין בכלי חרס. אבל כגון אתון דחשביתו [בני אדם חשובים כמותכם] - רמו במאני דהבא וכספא [שימו את היין בכלי זהב וכסף]!
אזלה [הלכה] בתו של הקיסר, ואמרה ליה לאבוה את דברי רבי יהושע, שאין ראוי שהיין שלהם יהיה נתון בכלי חרס. אבל לא אמרה את הדברים בשם רבי יהושע.
רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף [ואכן עשו כ"עצתו" של רבי יהושע, נתנו את היין בכלי זהב וכסף - והחמיץ היין].
אתו ואמרו ליה [באו עבדיו של הקיסר, ואמרו לו שהחמיץ היין].
אמר לה הקיסר לברתיה: מאן אמר לך הכי [מי אמר לך כך], מי נתן לך עצה זו?
אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה.
קריוהו [קראו לו, שיבוא להתייצב לפני הקיסר].
אמר ליה הקיסר: אמאי אמרת לה הכי? [368] למה נתת לבתי עצה רעה כזו?
אמר ליה רבי יהושע: כי היכי דאמרה לי - הכי אמרי לה [כפי שהיא אמרה לי - כך אמרתי לה]. כלומר, השבתי לה באותו מטבע לשון. שהיא תמהה על כך שהתורה נתונה בכלי מכוער, והשבתי לה, שכשם שהיין משתמר רק בכלי מכוער, כך התורה משתמרת בי יותר מאשר אילו הייתי נאה. אבל בוודאי שלא התכוונתי שאכן יבצעו "עצה" זו.
רצה הקיסר להציל את כבוד בתו, ולכן הוסיף ושאל את רבי יהושע בן חנניה: והא איכא שפירי דגמירי [והרי ישנם אף אנשים נאים שהם תלמידי חכמים]!
הערות
[325] רוב הראשונים מפרשים, שהכוונה ללשונות "רוב ההודאות" ו"אל ההודאות". אבל בעל המאור במסכת ברכות [נט ב] כתב, שהכוונה ללשונות של רב ורבי יוחנן. דהיינו, "מודים אנחנו לך וכו'", ו"אילו פינו מלא שירה וכו'". והרמב"ן בספר המלחמות דחה את דבריו. עיין שם.
[326] הריטב"א מביא, שכתבו התוספות [אין זה בתוספות שלפנינו] שאין צריך לומר ממש את שני הלשונות, אלא כך יאמר: א ל רוב ההודאות. כיון שהזכיר א ל, ודאי שהמשמעות היא שהוא גדול ואל בריבוי ההודאות. וכתב שלשון הגון הוא, וכן מצינו בסידור הרמב"ם, אלא שאין לנו בזה וכיוצא בזה לזוז משיטת הגאונים, כי מנהגם תורה וכו'. ועיין ברש"י מה שכתב בזה. אמנם במסכת ברכות [שם] הגירסא הפוכה מהגירסא שלפנינו, אין גורסים "אל ההודאות ורוב ההודאות", אלא להיפך: "רוב ההודאות ואל ההודאות". וכתב הגבורת ארי, שנראה שגירסא זו עיקר, שהרי "אל ההודאות" בא לתקן שלא נטעה ונחשוב שרוב - ולא כל. לכן ראוי לומר את התיקון אחר המילים שיש בהם חשש טעות. והביא את דברי הרמב"ן שם, שהטעם שצריך לומר גם "רוב ההודאות", משום שכל טיפה וטיפה צריכה שבח והודאה, לכן צריך להזכיר בחתימה לשון ריבוי.
[327] כתב רש"י, שכמו כן אנו אומרים בברכת "ישתבח": "א ל מלך גדול בתשבחות א ל ההודאות".
[328] אף שגם רשעים קמים בתחית המתים, כפי שמצינו בספר דניאל [יב ב] "ורבים מישני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם", הרי שאף רשעים קמים, מכל מקום, לפי שחייהם של רשעים אינם חיים, וקימתם בתחית המתים היא רק לפורענותם ורעתם, לכן אין זו נחשבת תחייה. לעומת זאת, תחית הצדיקים היא לטובתם, ולכן היא נחשבת תחיה אמיתית ונצחית. יעב"ץ. אמנם האבן עזרא שם כתב, שכוונת הכתוב היא שאלה שיקיצו יהיו לחיי עולם, ואלו שלא יקיצו - יהיו לחרפות לדראון עולם.
[329] כך פירש רש"י. והריטב"א [בתחילת המסכת] ביאר את הדמיון לתחית המתים, כי הזרעים נקברים מתחת האדמה, ויוצאים בכמה לבושים, כפי שמצינו בגמרא במסכת כתובות [קיא ב]: "מה חיטה שנקברה ערומה - יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן - על אחת כמה וכמה". וכפי שהגמרא שם אומרת, שזוהי ראיה לתחית המתים. עוד כתב, שכשהגשמים נעצרים והמזונות מתמעטים, בני אדם נחשבים כמתים. והקדוש ברוך הוא מחייה אותם על ידי הגשמים. ורבינו גרשום כתב, שהדמיון הוא משום ששניהם חיים לעולם. והגר"א [באדרת אליהו] כתב, דהיינו משום שהגשמים אינם על פי טבע כלל. כי כל הדברים שבעולם אומרים הפלוסופים שהוא על פי טבע, אף זריחת השמש ושקיעתה. אבל על הגשמים מודים שאינם על פי הטבע כלל, כאשר אנו רואים שפעמים לא ירד כלל, ופעמים ירד בכל יום ויום. ולכן נקראים "גבורת גשמים", כי בזה ניכר גבורת ה' יותר משאר דברים. ולכן היא שקולה כתחית המתים, כי גם תחיית המתים מודים הכל שאינו על פי טבע, שהרי על פי טבע לא יתכן שאדם הנרקב מזמן רב - יחזור להחיות.
[330] היינו, כשם שהתורה טובה לנפשות, כך המטר טוב לגופות. ופירוש הפסוק שמביאה הגמרא: "כי לקח טוב נתתי לכם", היינו התורה, שראוי לקחת אותה בדמים מרובים, ואומר הקדוש ברוך הוא, אני נתתי אותה לכם במתנה, בלא דמים. ורבא אומר שגדול יום הגשמים יותר מיום נתינת התורה, כי הגשמים מועילים בין לצדיקים ובין לרשעים. ואילו התורה מועילה רק לצדיקים, שזוכים לכך שהתורה מועילה לנפשותם. מהרש"א.
[331] יערף - לשון נטיפה הוא. רש"י על הפסוק.
[332] כך כתב רש"י. והנה מלבד הקושי בהבנת עצם הענין, שיש להרוג תלמיד שאינו הגון, הקשה השפת אמת, הרי רק להלן הגמרא מביאה לימוד לכל שעריפה היא הריגה, משמע שכאן אין הכוונה להריגה. ועוד, הרי הגמרא אומרת "עורפהו כמטר", משמע שאין הכוונה להריגה ! וכתב בביאור הענין, שתלמיד הגון - זוכה לקבל את התורה בנחת, כטל. אבל תלמיד שאינו הגון, באים לו הדברים בקושי וביגיעה. וזהו "עורפהו כמטר", מלשון קושי. כמו "קשה עורף". עיין שם. והמהרש"א כתב, שאין הכוונה להריגה, אלא: הפנה אליו עורף, ולך מאיתו. והעיון יעקב כתב, דהיינו שתפנה אליו עורף ולא פנים, כמו רבי מאיר שלמד תורה מאחר, תוכו אכל וקליפתו זרק. אמנם הקרן אורה מבאר, שאין הכוונה על הרב, אלא על התורה. וכך הוא פירוש המימרא: אם תלמיד הגון הוא, ולומד לשמה, תתענג נפשו וגופו בלימודו, כטל הנוח לכל. ואם לאו, אלא לומד שלא לשמה - עורפהו כמטר. כמו מטר, שלפעמים יורד בזעף, ואינו נוח לבריות, כך הלומד שלא לשמה, לא תתענג נפשו וגופו בלימודו, וכחו תש והולך. עיין שם.
[333] מבאר השפת אמת, דהיינו, שאף שהוא יודע שהתורה נותנת חיים לעושיה, אבל הוא אינו לומד לשם כך, אלא רק לשם התורה, ואינו מכוין לטובתו, אז התורה נעשית לו סם חיים. כפי שהגמרא דורשת מהפסוק "עץ חיים למחזיקים בה", פירוש, בגוף התורה, ולא כדי להפיק חיים ממנה. וכן דורשים מהפסוק "רפאות תהי לשרך", דהיינו, שהיא מצד עצמותה תהיה ללומד רפאות, אבל בלא שמתכוון לכך, אלא בהיסח דעת. וכן "כי מוצאי מצא חיים", היינו שהוא לומד כדי למצוא דרך השם, אז מצא חיים, כמו מציאה שהיא בהיסח הדעת. ולעומת זאת, בלומד שלא לשמה, אלא לעשותה קרדום לחפור ולמצוא החיים הגשמיים, אז נהפכת לו לסם מות. דהיינו, שאינה שומרת אותו, ונענש ביסורים. ומכל מקום היא מועילה לו לטובה, שמביאתו לשוב מדרכיו, וללמוד לשמה. כפי שמצינו במימרא שהביאו התוספות "לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה". אבל אין מסתבר לומר שהתורה תהיה סם המות ממש. רק שיש רפואה וסם מן התורה בשובה ונחת, ויש סם בקשוי ובעונשין בעולם הזה, כדי להטיב מעשיו. עיין שם. והמהרש"א מביא את דברי הרמב"ם [בשמונה פרקים], שרפואת הנפש דומה ומקבילה לרפואת הגוף. וכשם שברפואת הגוף, אם עשו את סם הרפואה באופן הראוי, יתרפא החולה. ואם טעו באופן הכנתו, הרי שלא רק שהתרופה לא תועיל אלא היא תגרום נזק לחולה. כך גם ברפואת הנפש, שהיא התורה. אם לומד לשמה, הרי היא סם חיים. ואם לאו - להיפך. עיין שם. והר"ש אלגאזי [בספר אהבת עולם] מבאר על פי דברי הגמרא במסכת קדושין "בראתי יצר הרע, ובראתי לו תבלין. אם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו". וזהו שאמר כאן, כל העוסק בתורה לשמה - נעשית לו סם חיים, להנצל מיצר הרע. אבל כל שאינו עוסק בה לשמה, נעשית לו סם המות. והיינו על פי דברי הגמרא במסכת סוכה "כל הגדול מחבירו - יצרו גדול ממנו". אם כן, העוסק שלא לשמה גרע משאר בני אדם. ובמקום שהתורה תיעשה לו סם חיים להציל מיצר הרע, נעשית לו סם המות, להפילו במכמורת היצר הרע. כי בעבור תורתו - מגרה בעצמו יצה"ר ביותר.
[334] כתב בשיטה לבעל הצרורות: מכאן שמעתי שיש להחזיק בספר כשלומד, וכן בקריאת ספר תורה.
[335] כתב הרלב"ג על הפסוק: רפאות תהי לשרך - הנה התורה היא מרפא לך מחולי המדות והדעות, בעת שהתחלת לדרוך אל השלימות, ותתחיל לקחת מזון ההשגות העיוניות. והמשל בזה אל מה שיקח הולד מהמזון בעת היותו במעי אמו, שיקחה דרך הטבור. גם אחרי השלמך בחכמה, היא שקוי לעצמותיך, למלא אותם מוח. ואמר זה שלא תחשוב שאחרי השלמך בחכמה, לא תצטרך אל התורה, אחר שפרי התורה היא להעמיד האדם על השלימות מההשגות העיוניות. כי באמת תמיד תצטרך לחקור בה וללכת במצותיו, כי היא מוסיפה לך שלימות תמיד. ועזיבתך אותה תהיה סבה להסיר ממך השלימות - ולהפקדו, כמו שהעצמות יצטרכו תמיד אל המוח אשר בתוכם להזין ממנו, ואף על פי שכבר נשלמה הויתם באופן מה, ובסורו מהם יפקד מהם מזונם ויפסדו. ואפשר שאמר לזאת הסבה גם כן: אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע. רצונו לומר, שלא תחשוב: כבר השגתי החכמה, ואיני צריך עוד אל התורה שהיא מישרת אליה. כי בודאי אתה צריך אליה תמיד, ולזה ראוי שתירא את ה' לשמור מצותיו, ובזה תסור מרע תמיד בדעות.
[336] כך פירש רש"י. אבל תוספות הוכיחו שבאופן כזה מותר, כי מתוך שלא לשמה - בא לשמה. ומה שהגמרא אומרת כאן שהלומד שלא לשמה - נעשית לו התורה סם המות, היינו כשלומד על מנת לקנטר.
[337] ביאר הענף יוסף על פי דברי הגמרא במסכת קידושין [ל ב]: הקדוש ברוך הוא אמר לישראל: בניי ! בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו. וזהו שאמר כאן, כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים - שניצול על ידה מיצר הרע. אמנם מי שעוסק בה שלא לשמה, נעשית לו סם המות. וענין זה מבואר על פי דברי חז"ל במסכת סוכה [נב א]: כל הגדול מחבירו - יצרו גדול הימנו. עוד אומרת שם הגמרא: כי הגדיל לעשות [יצר הרע, שמתגרה בישראל], אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם. לכן אומרת הגמרא, שמי שעוסק בתורה שלא לשמה גרע משאר בני אדם, ובמקום שהתורה נעשית לו סם חיים להנצל מיצה"ר, תיעשה לו סם מות. כי על ידי כל שלמד תורה, מתגרה בו היצר הרע יותר.
[338] קצת קשה, הרי הגמרא לעיל דרשה מקרא זה לענין תלמיד שאינו הגון, וכאן הגמרא דורשת את המקרא לענין הלומד שלא לשמה ! וכתב הגבורת ארי, שיתכן שאפשר ללמוד מהמקרא את שני הדברים, ולא נחלקו האמוראים בדבר, אלא אחד אמר דבר אחד שנדרש ממקרא זה, ואחד אמר את הדבר השני.
[339] כי אגדה מושכת הלב. עיון יעקב.
[340] כך הוא לשון הפסוק: כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת. ופירש רש"י שם: הרי כי משמש בלשון דלמא [שמא], שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחיתנו? ! והשפתי חכמים מוסיף ביאור: כי דרך בני אדם שצרין על עיר, שתופסין אחד מאנשי העיר, מייסרין אותו ביסורי רעב וצמא, כדי שיתייראו אותן שבעיר מפניהם. ושמא אתה סבור שגם עץ השדה כך, שאם כרתו, שאר אילנות יראים מפניך להכנס בתוך המצור כאנשי העיר? ומאחר שאינו כך, למה תשחיתנו? ! וכתב המהרש"א, שהגמרא כאן דורשת דמיון האדם לעץ השדה, כי אם הכוונה כפי שפירש רש"י, היה צריך להיות כתוב: "כי עץ השדה האדם", כלומר, וכי עץ השדה הוא כאדם? ! אבל לפי לשון הפסוק: "כי האדם עץ השדה", משמע שיש דמיון בין האדם לעץ השדה.
[341] כתב השפת אמת, שמאמר זה יובן היטב לפי דברי הזוהר בפרשת בלק [דף קנ"א], עיין שם. והיינו, כי הלומד שלא לשמה, נאמר בו "לא עץ מאכל הוא", ואז אין התורה מצלת אותו כשניתן רשות למשחית ח"ו. אבל על עץ מאכל כתיב "אותו לא תכרות". והיינו תורה המביאה לידי מעשה, ועושה פירות.
[342] כך ביאר רש"י. והקרן אורה מבאר, שכשם שעץ מאכל, אם נהנים ממנו בעליו, הרי הם מקפידים תמיד להשקותו ולטפחו כדי שיוסיף לעשות פרי. כך תלמיד חכם, אם נהנים מפרי תורתו ומעשיו הטובים, מוסיפים לו מלמעלה חכמה בינה והשכל, כדי שירבו פירותיו. וזהו "ואותו לא תכרת", שאדרבה - מוסיפים לו. אבל אם אינו כך, ואין לשום בריה הנאה ממנו, אזי - "אותו תשחית וכרת". כי כיון שאין צורך בו, יחרב מעיינו ויבש מקורו, ונכרת ואבד מן העולם. וכתב כאן ענין זה, להודיע שעיקר הצלחת התורה היא כאשר ישפיע לזולתו, ואיש את רעהו יעזורו.
[343] ומה שמצאנו בגמרא שלמדים מחכם אף שאינו הגון, כגון רבי מאיר שלמד תורה מאחר, היינו דווקא כאשר הלומד הוא תלמיד חכם, שהוא מותר ללמוד ממי שאינו הגון, כי אין חשש שילמד ממעשיו. אבל מי שאינו תלמיד חכם - אינו רשאי ללמוד לפני אדם שאינו הגון. תוספות. ועיין בגבורת ארי.
[344] המהרש"א מבאר שייכות אמרה זו, כי אמרנו לעיל שהעוסק בתורה שלא לשמה - תורתו נעשית לו סם המות. וזהו בלומד לקנטר, כפי שכתבו התוספות. אם כן, עלולים אנו לחשוב ששני תלמידי חכמים שמקשים וסותרים אחד דברי חבירו, זהו גם כן בכלל הלומד על מנת לקנטר, ואינו לשמה, לכן אומרת הגמרא שאין הדבר כן, כי הם רק רוצים לחדד זה את זה, כמו ברזל בברזל. והעיון יעקב כתב, שבא להשמיענו, שאם אין האדם יכול למצוא רב הגון ללמוד ממנו, יתחברו שני תלמידים יחד ללמוד בחבורה אחת, שעל ידי כן מחדדין זה את זה, כאילו למדו אצל הרב. ואדרבה - יותר מרבו, כפי שהגמרא אומרת בסמוך. והקרן אורה מבאר, שכאשר לומדים יחד, אזי חרבם מתחדדת, כפי שנאמר "ברזל בברזל", ואש התורה מתגבר, ועל ידי זה חרב השונא מתפוצץ, כפי שנאמר "הלא כה דברי כאש וכברזל יפוצץ סלע". אבל כשעוסקים בד בבד, אזי החרב שלו מעלה חלודה, שהרי אין כח ביחידי לחדד, והאש מתעמעמת, וחרב השונא מתחזק, ותגבר עליו מלחמת היצר. ומפני כובד המלחמה אין דעתו צלולה, ויבוא לידי טפשות, וסופו בא לידי חטא ח"ו.
[345] אין להקשות, הרי הגמרא לעיל [ד א] דימתה צורבא מרבנן לאש ממקרא זה, כי הכל ענין אחד. שהיות והתורה נמשלה לאש, ממילא היא מחממת את גוף לומדיה. גבורת ארי.
[346] הבן יהוידע כתב רמז נאה לכך. התורה מתחילה באות בי"ת, ומסיימת באות למ"ד. והיינו, הלמ"ד - לימוד הוא. ונרמז בכך שראוי שהלימוד יהיה בבי"ת, בשניים.
[347] פשט הכתוב הוא: "חרב על הבדים ונואלו", "בדים" מלשון בדיה, אלו הקוסמים שבודים דברים מליבם. "ונואלו" - יסכלו [לשון סכלות] בעצתם, ולא ידעו במה ינצלו. עיין ירמיהו נ' לו, ובמפרשים שם.
[348] הגמרא נוקטת לשון "שונאיהן של תלמידי חכמים", שהיא לשון נקיה כלפיהם. כי אין הגמרא רוצה לומר בפירוש דבר רע על החכמים.
[349] כפי שכתבו המפרשים על הפסוק שנאמר גבי עשיית הקטורת [שמות ל לד]: "בד בבד יהיה". דהיינו, שירקח כל סממן לחוד, ואחר כך יערבבם. עיין אבן עזרא שם. ועיין עוד ברש"י על מסכת עבודה זרה [לג א, ד"ה קשורין]. ובדרשות מהר"ח אור זרוע [סימן כט] כתב, שכשיושבין יחד ולומדים, ה' שומע וכותב את דבריהם. שנאמר "ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו". ועיין בספר ארצות החיים להר' חיים פלאג'י, שכתב, כי מה שמצינו בגמרא ש"חד מינייהו כתרי מינן", והיינו, שאחד מבני ארץ ישראל הרי הוא כשנים מבני בבל, היינו לענין זה, שעל בני ארץ ישראל לא נאמר מקרא זה "חרב על הבדים ונואלו". ועיין בשו"ת מנחת שלמה תנינא [סימן ק] שתמה על דבריו.
[350] כתב היעב"ץ, שזהו דווקא כאשר יש לו לאדם רבי או חברים ותלמידים הגונים, כי אם לא כן, מה יכול הוא לעשות, והרי המשנה אומרת במסכת אבות "מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר וכו'", אלא הכל לפי מה שהוא אדם ולפי בני אדם המצויין לו. שאם אינם מהוגנים - אסור ללמוד עמהם.
[351] כתב בתשובת מהר"ם מינץ [סימן ס"ה], שבזמנינו שיש הרבה ספרים ופירושים על הש"ס, אין קיים חשש זה של "היושבים בד בבד", כי הספרים הם חבריו. ופירש כך את המשנה במסכת אבות "וקנה לך חבר", דהיינו שיקנה לו ספרים.
[352] כי הטעות מצוי בלימוד יחידי. מה שאין כן בלימוד של רבים, שאם יטעה אחד מהם, יש שני להודיע לו טעותו. וכן מה שאמר חוטאין, כי להתיר איסור ולטהר טמא - מצוי ביחיד. מהרש"א [מכות י א]. וכן מצינו גם במסכת מגילה [ה ב]: קרי עליה "טובים השנים מן האחד". ופירש רש"י: אילו לא שמעתי ממך, הייתי טועה בדבר. עכשיו טוב לי שלימדתני האמת. והריטב"א כתב שם, ששנים טובים יותר, כי אם אחד אומר טעות - יתקננו חבירו.
[353] כך פירש רש"י. ורבינו גרשום כתב: והרי הם היו חוטאים.
[354] כתב החתם סופר בפירושו על התורה: כי האמת הטמון מעיני הרב בתחילה, ורחוק עדיין מכליותיו כשהוא מסביר לתלמיד, מוצא התלמיד מקום שאלה וקושיא. ובשמוע הרב הקושיא, על ידי זה מתקרב אליו פני האמת הטמון מתחילה, על דרך: דלא חספא ומצא מרגניתא. והמהרש"א כתב, שמתוך המשא ומתן והפלפול, רווחת ההלכה.
[355] כתב העיון יעקב: ומכל מקום צריכים להיות כולם כסדר: תחילה ילמוד מרבותיו כל צרכו, ואחר כך ילמוד עם חבריו, ואחר כך ילמוד עם תלמידיו. מה שאין כן בעוונותינו הרבים בדורות הללו, שהרבה לומדים שלא לשמה, ותלמידים שלא שימשו כל צרכם נוטלים לעצמם עטרה ללמוד עם תלמידים, ומשבשים את עצמם, וכל שכן שמשבשים את התלמידים וכו', והם חוטאים ומחטיאים את הרבים, ועתידים ליתן את הדין, ושומר נפשו ירחק מהם.
[356] ואין מים אלא תורה, כפי שהגמרא אומרת להלן. והדבר נלמד מהמקרא דלהלן "הוי כל צמא לכו למים", כי בהמשך המקרא כתוב "ואשר אין לו כסף לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב". אם כן, על כרחך שאין הכוונה כפשוטו למים יין וחלב, שהרי אי אפשר להשיגם בלא כסף ! אלא ודאי הכוונה ללימוד התורה והחכמה, שאפשר להשיגם בלא מחיר.
[357] כך מצינו במדרש קהלת [פרשה ז']: "חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי. כל זמן שהיה קיים - היו יושבין לפניו. כשנפטר - הלכו ליבנה, והלך ר' אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה. המתין להם שיבאו אצלו - ולא באו. כיון שלא באו - בקש לילך אצלם, ולא הניחתו אשתו. אמרה: מי צריך למי? אמר לה: הן צריכין לי. אמרה לו: חמת העכברים, מי דרכו לילך אצל מי, העכברים אצל החמת, או החמת אצל העכברים? ! שמע לה, וישב לו, עד ששכח תלמודו. מאחר זמן באו אצלו. שאלו אותו: פת חטין או פת שעורים מי טב אוכלה בלפתן - ולא ידע להשיבן". ועיין במהר"ץ חיות שתמה על הרמב"ם, למה השמיט דין זה בהלכות תלמוד תורה.
[358] כתב הבן יהוידע, שאין הכוונה לתלמיד שאינו הגון מצד מעשיו, כי לתלמיד כזה אסור ללמד, והמלמדו - כזורק אבן למרקוליס. אלא מדובר בתלמיד שלומד כדי להתגדל, או עבור פניה אחרת. עיין שם.
[359] נאה במעשיו. רמב"ם [הל' תלמוד תורה פרק ד' הלכה א'].
[360] לכאורה קשה, הרי לעיל הגמרא אמרה שאם התלמיד אינו הגון, אין הרב צריך ללכת אליו. אבל אם יבוא התלמיד אל הרב- ילמדנו. וכאן משמע שאם התלמיד אינו הגון, בכל מקרה "יהיו לך לבדך", ולא ילמד את התלמיד ! וכתב בגבורת ארי, שרש"י יישב קושיה זו בכך שכתב כאן: "יפוצו מעינותיך חוצה - אם הגון הוא, אמור לו סתרי תורה". והיינו, שאם אינו הגון, אל תלמדנו כלל סתרי תורה, גם אם יבוא אליך. אבל לענין שאר לימוד התורה, אם הוא בא אליך - למדהו. אמנם הב"ח מוחק את המילים "סתרי תורה". והבן יהוידע כתב, שכתב רש"י שמדובר בסתרי תורה, כי אם לא כן, אלא הכוונה לכל דברי תורה, הרי זה שלא כרבי אלעזר בן עזריה [כפי שמצינו במסכת ברכות כח א, שביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה במקומו של רבן גמליאל, ניתנה רשות לכל התלמידים להכנס, אף למי שאין תוכו כברו]. ועיין שם שכתב, כי מה שהגמרא לעיל אומרת "שאינו הגון" היינו שלומד שלא לשמה, ולכן מותר ללמדו, כי מתוך שלא לשמה - בא לשמה. ואילו כאן מדובר בתלמיד שאינו הגון מצד מעשיו.
[361] כפי שמצינו במסכת חולין [קלג א]: השונה לתלמיד שאינו הגון - כאילו זורק אבן למרקוליס. ומבאר שם המהרש"א את הדמיון, שכפי שהזורק אבן למרקוליס, למרות שכוונתו לבזותה, מכל מקום, היות ועבודתה בכך, הרי הוא מוסיף לה כבוד, ועובדה. כך השונה את התורה, שהיא בדמיון אבן יקרה, לתלמיד שאינו הגון, למרות שכוונתו לטובה, מכל מקום, הרי הוא מוסיף אבני מכשול בו, היות ואינו לומדה אלא לתכלית וכוונה רעה. כמאמר חז"ל: הלומד תורה שלא לשמה - נוח לו שלא נברא.
[362] לעיל דימתה הגמרא את התורה לאש. וביאר בספר בינת יששכר, שיש שני מיני לימוד: חריפות ובקיאות. הבקיאות באה על ידי התמדה ושקידה, וזה דומה למים, שצריכין להם תמיד ובכל מקום. וכן הבקי - נצרך לכל, כפי שמצינו במסכת שבת [קיד א]: איזהו תלמיד חכם, כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום - ואומרה. ואילו החריפות דומה לאש, שמחממת ובוערת.
[363] כתב בספר טעמא דקרא [על הפסוק בישעיה], שדמיון התורה למים הוא על פי מה שמצינו שהשותה מים שלא לצמאו, אין צריך לברך, לפי שאינו נהנה מן המים אלא כהוא צמא. כמו כן בתורה, האדם שאינו צמא לתורה, אינו נהנה ממנה.
[364] כך הוא לשון הרמב"ם [פרק ג' מהלכות תלמוד תורה הלכה ט']: "דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, לומר לך: מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון, אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח, ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה".
[365] הרד"ק [ישעיהו נה א] מבאר את הדמיון למים יין וחלב כך: המים - משל לתורה ולחכמה. כמו שאי אפשר לעולם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא חכמה. וכמו שהצמא מתאוה למים, כך הנפש החכמה מתאוה לתורה ולחכמה, כמו שנאמר בנבואת עמוס: לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'. ליין - מה יין משמח הלב, כמו שנאמר ויין ישמח לבב אנוש, אף דברי תורה כן. שנאמר: פקודי ה' ישרים משמחי לב. חלב - כמו שהחלב קיום היונק וגידולו, כן דברי תורה קיום הנשמה וגידולה. שהיא הולכת וגדלה בלימודה במדרגתה כמו שהיא.
[366] במסכת נדרים [נ ב] מובא מעשה זה בשינוי קצת. עיין שם.
[367] כך משמע מפשטות הגמרא, שהוא היה משונה בתוארו משאר בני אדם. וכך משמע מפשטות לשון רש"י כאן, וכך כתב גם הרא"ש במסכת נדרים [נ ב], שהיה רבי יהושע בן חנניה שחור. והקשה השפת אמת על שיטתם, הרי הגמרא במסכת ברכות [כ א] מביאה שרבי יוחנן היה רגיל לשבת ליד שערי טבילה, כדי שיסתכלו בו העולות מן הטבילה, ויהיה להם זרע יפה כמוהו. והרי היופי הוא מניעה ללימוד התורה ! וכתב, שלפי גירסת הגמרא במסכת בבא מציעא [פד א]: "כי היכי דליהוי להו בני שפירי כוותי, גמירי אורייתא כוותי", אתי שפיר. אמנם מדברי התוספות [ד"ה אי הוו סנו] משמע, שכל התלמידי חכמים אינם יפים ביותר, משום שאינם מקפידים לרחוץ ולייפות את עצמם. וכן כתב רש"י במסכת עבודה זרה [טו ב, ד"ה פתיא אוכמא]: "כלומר, גם אתה רגיל ותדיר בתורה וכו' חכמה מפוארה בכלי מכוער, דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה, ואינם מכבסין בגדיהם".
[368] כך היא הגירסא לפנינו. אמנם בעין יעקב גרס: "אמר לה לברתיה: מאן אמר לך הכי, אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה. אמר לה: מאי אמרת ליה? אמרה ליה: הכי והכי אמרית ליה". והיינו, ששאל הקיסר את בתו, מי נתן לך עצה זו, ואמרה לו. שאל אותה, ומה אמרת לו שענה לך כך, והשיבה לו: כך וכך אמרתי לו. ועיין בבן יהוידע שהאריך בענין.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים מִתְּחִיַּת הַמֵּתִים, דְּאִלּוּ תְּחִיַּת הַמֵּתִים לַצַּדִּיקִים. קשה איך יצוייר דבר זה בשכל שתהיה ירידת הגשם גדולה מתחיית המתים?
ונראה לי בס"ד על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח.) 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף' דלא על הפעולה איירי אלא הקושי הוא מצד המקבל שאינו ראוי להתפרנס ועם כל זה הקב"ה מפרנסו כמו שהיה בקריעת ים סוף דלא היו ראויים לאותו הנס שטען עוזא מה אלו אף אלו וכו' וכן כאן גדול יום הגשמים שהעולם אינו ראוי לגשמים ועם כל זה הקב"ה נותן להם ולכן הוא גדול מן תחיית המתים שתהיה בגמר התיקון שיהיו כולם צדיקים ועל זה אמר גדול שהוא גדול מצד הקושי הנזכר הנמצא בו.
ולזה אמר הטעם דתחיה היא לצדיקים שכולם ראויים, דכתיב (ישעיה ס, כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ' אך כאן בין לצדיקים בין לרשעים דאז על ידי כך ימצא קטרוג שלא ירדו גשמים וכיון דעם כל זה יורדין גשמים לכך 'גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים מִתְּחִיַּת הַמֵּתִים' מחמת הקושי הזה אשר נעשה מצד הקטרוגים.
ומה שאמר רב יוסף 'שְׁקוּלָה כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים' מקשים מה יענה לטענה זו דטען רבי אבהו דזה לצדיקים דוקא? ותירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו, דהא איכא יתרון אחר בתחיית המתים שהם חיים חיי עולם מה שאין כן גשמים הם חיי שעה ולכן סבר רב יוסף שקולין הם דיש בזה מה שאין בזה.
גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד לאו בכוליה מילתיה גדול אלא איכא דבר אחד שוה אליו והוא דאיכא טענה לעשו דאין לבני יעקב בעולם הזה יותר מכדי חיותם בצמצום משום שכבר חלקו העולמות, והתשובה, ביום מתן תורה זכינו בכל טוב עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים דאם לא היו ישראל מקבלים התורה היה עולם הזה אובד ועוד יש טענה כזאת לזכות בטוב עולם הזה מכח הגשמים דאין העולם מתקיים בלא גשמים והם יורדין בעבור ישראל ובזכותם נמצא כמו שיש זכות לישראל ברבוי הטובה בעולם הזה מכח יום קבלת התורה כן יש לישראל זכות מכח ירידת גשמים, לכך גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה.
אי נמי אמרינן לקמן אין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, ובתורה כתיב (הושע ב, כב) 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה' כלומר בזכות האמנה והאירוסין הוא מתן תורה כמו שנאמר (דברים לג, ד) 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב'.
אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, כְּטַל, וְאִם לָאו, עוֹרְפֵהוּ כַּמָּטָר. נראה לי בס"ד לכך יש במספר מָּטָר [249] יתרון על מספר טַל [39] כמספר חֶרֶב [210] דעורפהו בחרב עשו, דהא הכי אתמר 'כְּשֶׁהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' וזה שלא היה לו בתורה קול יעקב אז ראוי לערפו בחרב עשו שהוא ברכת ידים שלו.
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים. נראה לי בס"ד ההפרש בין 'סַם חַיִּים' [168] ל'סַם מָּוֶת' [546] הוא מספר חֲשֵׁכִים [378], כי תורה לשמה 'אור' כמו שנאמר 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' ושלא לשמה חשכים שהוא הפך האור.
ובזה יובן הכתוב בישעיה נו"ן (ישעיה נ, י) 'מִי בָכֶם יְרֵא הֳ' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ' ופירשו רבותינו ז"ל שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ הוא היצר הרע, שבראו הקב"ה עבד לאדם, והוא שומע לקול עצת היצר ועובד את ה' מיראה ואינו עובד מאהבה וכל עבודה שהיא מחמת יראה היא שלא לשמה ולזה אמר אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים שלמד תורה שלא לשמה שיש לו חשכים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ שאין לו תורה לשמה שהיא אור, הנה זה יש לו תקנה דעתה יִבְטַח בְּשֵׁם הֳ' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹקָיו לעשות עבודה לשמה, ולכן אמר כאן הלומד לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, ושלא לשמה סם מות בר מינן.
והתוספות פירשו האי שלא לשמה דנקיט כאן היינו שלומד לקנטר, והאמת אתם בזה, רמז לדבר קנטר [359] גימטריא שטן [359].
ואומרו תּוֹרָתוֹ היינו אפילו החידושים שהוא מחדש בתורה שנקראים תּוֹרָתוֹ גם כן נעשית לו וכו'.
אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, "מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" (דברים כ, יט). נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה כא:) 'שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד', פירוש התלמיד חכם גם מדברי חול שלו ילמדו העולם יראה וחכמה אך זה אינו אלא בתלמיד חכם הגון שהוא צדיק, ולזה אמר מִמֶּנּוּ תֹאכֵל 'ממנו' דייקא רוצה לומר מגוף העץ תאכל, שיהיה העץ ראוי לאכילה חוץ מן הפירות ולכן קראו בשם הָגוּן ולא אמר צדיק או כשר דהגון למפרע נוגה שיהיה מאיר לעולם שהכל נהנים ממנו.
מָה אֵשׁ אֵינוֹ דּוֹלֵק יְחִידִי, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִין בִּיחִידִי. נראה לי בס"ד לכן התורה התחילה בתיבת 'בְּרֵאשִׁית' (בראשית א, א) ודרשו בתיקונים 'בְּרִית אֵשׁ' כי תורה עם הכולל עולה מספר ברית [612] והיא כמו האש דאינו דולק יחידי. ובזה יובן הטעם שהתחילה בבי"ת ומסיימת בלמ"ד כי הלמ"ד רוצה לומר לימוד צריך להיות בבי"ת דהיינו בשנים ולא באחד.
מַאי דִּכְתִיב: (ירמיהו נ, לו) "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ"? חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. נראה לי בס"ד הכתוב אמר (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ודרשו רבותינו ז"ל כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. ומה שכפל את הקול היינו לרמוז שצריך להיות הלימוד בשנים שהם שתי קולות אז יש בהם כח לבטל כח הידים של עשו שהוא החרב, והיינו כי שני פעמים קול [136] הוא מספר רעב [272], וחרב מספרו ר"י [210], ויש בו שני נקודות של סגו"ל שמספרם ששים, ועם הכולל שלהם הם ס"ב הרי סך הכל של חרב ונקודותיו הוא רעב, ולכן צריך ב' פעמים קול משני תלמידי חכמים לבטל החרב ועל כן כיון שלומדים יחידים ואין להם צירוף ב' קול לבטל החרב אז הוא חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. ונראה לי חרב אותיות חבר, שאם לומד עם חבר ניצול מן חרב.
וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵרַי, יוֹתֵר מֵרַבּוֹתַי, וּמִתַּלְמִידַי, יוֹתֵר מִכֻּלָּם. נראה לי דקדק לומר 'הַרְבֵּה תּוֹרָה' דלא תימא לא אתרמי לרבי חנינא ללמוד מרבותיו הרבה ולכך לימודו מחביריו היה יותר, לזה אמר 'הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי' אדרבא אתרמי לי דהרבה תורה למדתי מרבותי ועם כל זה לימודי מחברי היה יותר, נמצא לפי זה הלימוד מן התלמידים עולה על כולנה.
ונראה לי לכך כל חכם נקרא בשם תלמיד חכם לרמוז עיקר שלימות חכמתו הוא מכח התלמיד ולפי זה הלימוד יהיה על ידי שלשה שהם רב חבר תלמיד, וזה נרמז באמרו (שמות לב, טז) 'חָרוּת עַל הַלֻּחֹת' אותיות המבטא הם 'חרת' ראשי תיבות חבר רב תלמיד וחוט המשולש לא במהרה ינתק.
ובזה יובן הטעם שנקראת אוריין תליתאי, כמו שאמרו (שבת פח.) 'בריך רחמנא דיהב אוריין תלתאי לעם תלתאי'.
ובזה יובן (משלי ל, כט) 'שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד' שהם רב חבר תלמיד שעל ידם 'אַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת' הם ארבעה חלקי התורה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד].
אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, "לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם", וְאִם לָאו, "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם" (ישעיה כא, יד). נראה ודאי אם אינו הגון מצד המעשים אסור ללמדו תורה, דהוי כזורק אבן למרקוליס אך כאן באינו הגון דהיינו שלומד בעבור פניה להתגדל או לשם פניה אחרת שזה מותר ללמדו תורה כי מתוך שלא לשמה בא לשמה.
ברם לכאורה נראה דהאי דרשה לא תיכון לסברת רבן גמליאל דסבירא ליה כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש (ברכות כח.), דלית ליה הא דאמרינן מתוך שלא לשמה בא לשמה (נזיר כג:).
מיהו נראה לי דאתיא גם לרבן גמליאל והכי קאמר אם ברור לך שהוא הגון שלומד תורה לשמה 'הֵתָיוּ מָיִם' תלך אצלו ללמדו, ואם לאו כלומר אינו ברור לך אם הוא לומד לשמה, או לאו אז 'לְכוּ לַמָּיִם' המתן עד שיבא אצלך ותבדוק אותו ותראה אם הוא לומד לשמה תלמדנו ואם לאו אל תלמדנו.
אִם תַּלְמִיד הָגוּן הוּא, "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" (משלי ה, טז). נראה לי הא דהוכרח רש"י לפרש דרשה זו דרבי חנינא בר חמא בסתרי תורה, משום דאם לא כן הוי דלא כרבי אלעזר בן עזריה (ברכות כח.), ובאמת קיימא לן כרבי אלעזר בן עזריה דכך הסכימו כל החכמים ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא וניתוספו ארבע מאות ספסלים בית המדרש.
לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְמַיִם? דִּכְתִיב: (ישעיהו נה, א) "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָיִם", לוֹמַר לְךָ: מַה מַּיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ, וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, אֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה. נראה לי בס"ד לכך אחר אות מ' יש אותיות נס דאות מ' הוא מים במלואה, ואותיות נס המלוי שלהם אותיות נמוך כזה נו"ן סמ"ך, ולזה אמר (תהלים ס, ו) 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס' כלומר כיון דהוא נמוך תעשה לו נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה.
ואומרו 'בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה' נראה לי בס"ד התורה היא בפה, כמו שאמרו (עירובין נד.) 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם' (משלי ד, כב) והתחלת הפה של האדם הוא השפה ואם תניח אות למ"ד הרומז ללימוד התורה בתוך אותיות 'שפה' יהיה צירוף 'שפלה'.
ומה שאמר 'דַּעְתּוֹ שְׁפָלָה עָלָיו' יש להקשות למאי צריך לומר 'עָלָיו'? ופירש בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו, רוצה לומר שאין שפלותו לעיני הבריות דוקא אלא שפלה עליו כלומר שפל בעיני עצמו עד כאן דבריו נר"ו.
לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה בִּשְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ: בְּמַיִם, וּבְיַיִן, וּבֶחָלָב?. נראה לי בס"ד דמיון המים הוא לתורה שבכתב דהכל לומדים אותה אפילו המון העם כמו המים שהכל שותין אותה, ודמיון החלב לתורה שבעל פה דהיינו חלק הפשוט שבה, ודמיון היין לחלק הנסתר.
ועוד נראה לי בס"ד עשה ג' דמיונות כנגד שלשה מיני למוד שלומד האדם מרבותיו ומחביריו ומתלמידיו, וראשי תיבות חלב יין מים 'חיים' כי היו"ד כפולה, ולכן בתורה כתיב (משלי ד, כב) 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם' כי מוצאי מצא חיים, ומספר 'מים חלב יין' [200] עולה מאתים. וזהו שנאמר (שיר השירים ח, יב) 'כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי' הוא בית המדרש 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה' אל"ף שלך רוצה לומר לימוד לך שלמה שהוא לימוד לשמה 'וּמָאתַיִם' הם מים חלב יין הם דמיון 'לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ' אלו תלמידי חכמים.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש, מים דמיון למשנה וחלב דמיון ללימוד הסברא הוא התלמוד שמלבן ההלכה ומוציאה לאורה והיין דמיון לפלפול שהוא גבורה של תורה שהיין הוא סוד הגבורות, עד כאן דבריו נר"ו.
אַמַּאי אָמַרְתְּ לָהּ הָכִי?. הנה הגרסא בעין יעקב היא אָמַר לָהּ לִבְרַתֵּיהּ: מַאן אָמַר לָךְ הָכִי? אָמְרָה לֵיהּ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, מַאי אֲמַרְתְּ לֵיהּ? הָכִי וְהָכִי אֲמַרְתְּ לֵיהּ, וגרסא זו הביאה בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד והיא נכונה, דודאי שאל הקיסר מבתו תחילה מאי אמרת ליה, והשתא לפי גרסא זו נמצא ידע אביה דהיא אמרה לו תחילה הכי והוא השיב לה הכי, ולפי זה יש להקשות למה אמר לרבי יהושע בן חנניא אמאי אמרת לה הכי מאחר דידע הסיבה, ומה שהשיב לו רבי יהושע בן חנניא כִּי הֵיכִי דְּאָמְרָה לִי לֵיהּ אִיהִי וכו', מה נתחדש אצל הקיסר בדברים אלו על מה שהיה יודע תחילה מבתו?
ונראה לי בס"ד ואקדים לתרץ תחילה עוד דקדוק אחר, מה טעם מצא רבי יהושע בן חנניא בדבריו שדבר עם בת הקיסר בעיצה זו לתת היין שבאוצר בכלי זהב? כי בשלמא יין ששותין על השלחן ודאי ראוי לשתותו בכלי זהב ובודאי כך היו עושין הם אבל יין שבאוצר מה הפרש כבוד יש בו אם מונח בכלי חרס או כלי זהב? כי מי רואה אותו ובתו של קיסר כשאמרה לאביה שיניחו היין בכלי זהב איך שמע וקבל דבריה, דמה טעם מצא בזה?
על כן נראה לי דלאו על יין דקאים לשתיה הוא אומר אלא הכונה הוא על יין שדרכם לנסכו בכל יום לעבודה זרה כי מקודם היו אדוקים בניסוך היין לעבודה זרה מאד, וכל אחד יש לו יין משובח בתוך ביתו שינסך ממנו בכל יום לעבודה זרה וכן הוא אצל הקיסר ועל זה היין אמר לה רבי יהושע בן חנניא איך אתם שומרים אותו? והשיבה בכלים של חרס כשאר יינות שבבית והשיב לה דאתם החשובים צריך לשמרו בכלי זהב, והוא היה צריך לומר לה כך עבודה זרה דחשיבה צריך לשמור יין שלה בכלי זהב, אך לא רצה להזכיר בפיו חשיבות על עבודה זרה וכינה החשיבות עליהם כיון דאתם חשובין ראוי שתשמרו יין זה לעבודה זרה בכלי זהב, והיא אמרה לאביה עיצה זו איך יין של עבודה זרה יהיה שמור בכלי חרס וראוי שיהיה מונח בכלי זהב ומצא אביה טעם בדבריה וצוה שכך יעשו והחמיץ היין, ואחר ששאל מבתו מי הגיד לך עצה זו? ואמרה לו רבי יהושע בן חנניא, ושאל מאי אמרת ליה? והשיבה הכי והכי אמרת ליה, חשד את רבי יהושע בן חנניא דלאו בשביל הויכוח אמר לה כן אלא אמר כן כדי לקלקל את המוכן לעבודה זרה לשנאתו בעבודה זרה ולכך שאל אותו אמאי אמרת לה הכי? כי אני חושדך בעבור שנאת העבודה זרה דברת כן כי ודאי אין אתה חש על כבוד העבודה זרה כדי שתאמר דבר שהוא לכבודה! והשיב לו אם אני הייתי נכנס עמה בדבר זה תחלה היה מקום לחשד זה אך היא אמרה לי כך והוכרחתי להשיב לה כך לסתור דבריה שהיתה מגנה אותי ואמרתי לה שיש הוכחה מן שמירת היין בכלים שאינו נשמר אלא רק בכלי פחות ולא נתכונתי בדרך עצה כי מעולם לא חשבתי שיש אדם טועה בדבר זה לחשוב שיהיה שמירה ליין בכלי כסף וזהב ולא היו דברי אלא בדרך הוכחה וראיה שאני מוכיח מזה על דבר שהלעיגה בו.
והא דעשה לה הוכחה מן היין ולא מן המים, דהא הש"ס קאמר גם המים אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים חדא קלקול היין הוא טפי מן המים ועוד הם אין דרכם לשמור מים בכלים אלא מביאים מים חדשים מן המעיין או מן הנהר דבר יום ביומו.
219ימים לסיום הש״ס