דף ח - א
ריש לקיש אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, שיש לו קושיות רבות במהלך תלמודו -
היינו בשביל משנתו שאינה סדורה עליו. שמשום שאין המשניות סדורות במוחו, אינו זוכר בצורה ברורה מה כתוב בהן, ולכן אינו יודע לתרץ קושיותיו [411].
ומנין לנו דבר זה?
שנאמר: "והוא לא פנים קלקל". אנו דורשים את המקרא כאילו נאמר "והוא לפנים קלקל". והיינו, שקלקל במשנה, שהיא לפני וקודם הגמרא. ומשום שאינה ברורה לו, לימודו קשה עליו.
מאי תקנתיה, כיצד ובמה יתקן את הדבר? ירבה בישיבה, ויסדר תלמודו. שנאמר: "וחילים יגבר". דהיינו, התלמידים, שהן חיילות חיילות, יגבירו ויסדרו תלמודם [412].
"ויתרון הכשיר חכמה" - כל שכן שעדיף אם היתה משנתו סדורה לו מעיקרא.
שכך אנו דורשים את המקרא: "ויתרון", עדיף היה, "הכשיר חכמה" - אם היתה חכמתו ומשנתו מוכשרת וסדורה לו מתחילה, שאז לא היה צריך לתקן באיחור את המעוות.
כי הא [כפי שמצינו], דריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין [413] [היה מסדר לעצמו את משנתו ארבעים פעמים] כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ורק לאחר מכן עייל לקמיה דרבי יוחנן [נכנס ללמוד לפני רבי יוחנן].
כי כפי שאמרנו, רק לאחר שיסודות הדברים מסודרים ומבוררים היטב, אזי אפשר לדון וללמוד את אותם עניינים מפי רב.
רב אדא בר אהבה מסדר מתניתיה עשרין וארבע זמנין [414] , כנגד תורה נביאים וכתובים, שהם עשרים וארבעה ספרים, ורק אז עייל לקמיה דרבא [נכנס ללמוד לפני רבא].
רבא אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, הסיבה היא: בשביל רבו שאינו מסביר ומאיר לו פנים. שנאמר: "והוא לא פנים קלקל". והיינו, משום שהראה לו רבו פנים רעות וזועפות - קלקל את לימודו של התלמיד.
מאי תקנתיה? כיצד יתקן התלמיד את הדבר?
ירבה עליו [על רבו] רעים, ירבה לשלוח את ריעיו וידידיו אל רבו, כדי לפייסו ולשכנעו שיסביר לו פנים. שנאמר: "וחילים יגבר" [415].
בהמשך המקרא כתוב: "ויתרון הכשיר חכמה". וכך אנו דורשים את המקרא: כל שכן, טוב יותר היה, אם הוכשרו מעשיו בפני רבו מעיקרא [מתחילה]. כי אז היה מאיר לו פנים מתחילה, ולא היה צריך להרבות עליו רעים לשם כך.
ואמר רבי אמי: מאי דכתיב: "אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון"? [416]
אם ראית דור שהשמים משתכין עליו כנחשת [מאדימין פנים כעין חלודה [417]] מלהוריד טל ומטר - היינו בשביל לוחשי לחישות שאין באותו הדור [שאין בדור מתפללין תפילה בלחש [418]].
מאי תקנתן, כיצד יתקנו את הדבר?
ילכו אצל מי שיודע ללחוש, כדי שיתפלל. דכתיב: "יגיד עליו רעו". והיינו, יתפלל עליו חבירו. ומקרא זה נאמר בספר איוב גבי ירידת גשמים.
"ואין יתרון לבעל הלשון". ומי שאפשר לו ללחוש, ואינו לוחש, מה הנאה יש לו? וזהו "אין יתרון לבעל הלשון". שאף שהוא בעל לשון, שיודע ללחוש, אין בכך יתרון אם אינו משתמש בידיעתו זו.
ואם אותו שיודע ללחוש לחש, התפלל, ובכל זאת לא נענה - מאי תקנתיה? ילך אצל חסיד שבדור, וירבה עליו אותו חסיד בתפלה. שנאמר באותו ענין, בספר איוב: "ויצו עליה במפגיע". ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".
ואם לחש תפילה, ועלתה בידו, ונענה מן השמים, ומשום כך מגיס דעתו עליו [מתגאה בכך]
הרי הוא מביא על ידי כך חרון אף [כעס] לעולם [419]. שנאמר: "מקנה אף על עולה" [420]. והיינו, מי שמגיס דעתו ו"עולֶה", "מְקַנֶה" ומביא "אף" לעולם.
רבא אמר: שני תלמידי חכמים שיושבין בעיר אחת, ואין נוחין זה לזה בהלכה [אינם משתפים פעולה בענייני ההלכה, אלא להיפך, מתחרים זה בזה, ומתוך כך נשארים בטעותם. כי אם היו מתייעצים זה עם זה, היה אחד מקבל את דעתו של חבירו] [421] -
מתקנאין באף, ומעלין אותו. שנאמר: "מקנה אף על עולה". והיינו, שמתקנאים ומתגרים באף, בכעס, ומביאים אותו עליהם [422].
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "אם ישך הנחש בלוא לחש [423] , ואין יתרון לבעל הלשון"?
לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש [424] , ואומרים לו: אנחנו מבינים את הארי, שדורס ואוכל, ואת הזאב שטורף ומוליך את טרפו לחורו, ואחר כך אוכל [425] , שאמנם הם הורגים, אבל יש להם הנאה מכך, שהרי הם אוכלים את טרפם, ומשקיטים את רעבונם.
אבל אתה, הנחש, מה הנאה יש לך [426] בנשיכת והריגת הבריות, הרי אינך אוכלם לבסוף, ואין לך הנאה בכך? [427] [428] אמר להם הנחש: "ואין יתרון לבעל הלשון". כלומר, כך עושים גם בני אדם, שמספרים לשון הרע, אף שאין להם כל הנאה בכך [429].
אמר רבי אמי: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו. שנפשו מכוונת בכפו. דהיינו, בלב שלם [430].
שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים" [431].
ותמהה הגמרא: איני? וכי זה כך? והא אוקים שמואל אמורא עליה [והרי העמיד שמואל עליו אמורא, שישמיע את דבריו בקול], ודרש כך: כתוב בתהלים: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו", ואף על פי כן נאמר בפסוק הבא: "והוא רחום יכפר עון וגו'"! [432]
הרי שאף שאין מתפללים אל הקדוש ברוך הוא בלב שלם, כפי שנאמר "ולבם לא נכון עמו", בכל זאת מכפר הקדוש ברוך הוא על עוונותיהם! ומתרצת הגמרא: לא קשיא: כאן, מה שאמר רבי אמי שתפילתו של אדם נשמעת דווקא אם משים נפשו בכפו, היינו ביחיד המתפלל.
ואילו כאן, מה שאמר שמואל, שתפילה נשמעת אף אם לא נאמרה בלב שלם, היינו בתפילת צבור.
אמר רבי אמי: אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה [433]. דהיינו, בשביל בני אדם דוברי אמת. שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". והיינו, כשיש בארץ אמת ואמונה במשא ומתן, אזי "צדק", דהיינו גשמים, שהם צדקה, "משמים נשקף" [יורדים משמים] [434].
ואמר רבי אמי: בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה [כלומר, כמה חשוב עניין זה של הקפדה על דברי אמת].
מניין? ממעשה שהיה בחולדה ובור, שגרמו לכך שימותו שני בני אדם, משום שלא היתה שם הקפדה על האמת.
שכך היה מעשה: [435] נערה אחת היתה מהלכת לבית אביה [436]. בדרך עברה ליד בור, לא שמה לב, נפלה לתוכו, ולא היתה יכולה לעלות.
עבר שם בחור אחד. עמד על פי הבור ואמר לה: אם אעלה אותך מהבור, תינשאי לי?
אמרה לו: הן!
ונשבעו שניהם. שהוא לא ישא אשה אחרת, והיא לא תינשא לאיש אחר.
אמרו: מי יעיד בינינו על כך?
והיתה חולדה אחת מהלכת לפני הבור.
אמר הבחור: בור וחולדה אלו שלפנינו יהיו עדים בדבר.
לימים עבר הבחור על אמונתו ושבועתו, ונשא אשה אחרת, והוליד ממנה שני בנים.
ואילו הנערה עמדה באמונתה, ולא נישאה לאחר [437].
יום אחד, נפל אחד מהילדים לבור - ומת. והאחר - נשכתו חולדה ומת.
אמרה לו אשתו: מה יכולה להיות הסיבה לכך, שבנינו מתים במיתה משונה?
נזכר הבחור בשבועה שנשבע לאותה נערה, ואמר לה: כך וכך היה המעשה.
אמרה לו אשתו: אם כך, לך וקחנה לאשה כפי שנשבעת לה.
כתב לה לאשתו גט [438], והלך ונשא את הבתולה.
ומה המאמין בחולדה ובור שהם יהיו עדיו - כך אירע לו, שהעדים עצמם גרמו לו לעמוד בהתחייבותו -
המאמין בהקדוש ברוך הוא, שהוא יהיה עדו - על אחת כמה וכמה שתתקיים העדות!
אמר רבי יוחנן: כל המצדיק את עצמו [כלומר, שנוהג בדרכי צדקות, שמכשיר ומקשט מעשיו [439]] מלמטה, בעולם הזה - מצדיקין עליו הדין מלמעלה [מבית דין של מעלה], שמדקדקין על מעשיו אפילו כחוט השערה [440], כדי למרק עוונותיו.
ומנין לנו דבר זה? שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". והיינו, כאשר "אמת מארץ תצמח", שאדם מצדיק עצמו בעולם הזה, אזי "צדק משמים נשקף". שנוהגין עמו מן השמים במידת הצדק והדין, כדי למרק עוונותיו.
רבי חייא בר אבין אמר רב הונא, מהכא, ממקרא זה אנו למדים דבר זה. שנאמר: "וכיראתך עברתך". על מי שהוא ירא אותך, הקדוש ברוך הוא, אתה מחזיק עליו עברתך וכעסך [441], כדי למרק עוונותיו [442].
ריש לקיש אמר מהכא, מהמקרא דלהלן, אנו למדים דבר זה: "פגעת את שָׂש ועשה צדק, בדרכיך יִזכרוּךָ, הן אתה קצפת ונחטא, בהם עולם ונִוָשֵׁעַ" [443]. והיינו, אותם בני אדם ששַׂשִׂים ועושים צדק, אתה פוגע בהם אם חטאו בדבר מה, והם "בדרכיך", באותם דרכים שאתה מייסרם, "יזכירוך" לטובה. ואומרים: "הן אתה קצפת" בשביל שחטאנו, "בהם עולם ונושע", בשבילם ניוושע לחיי עולם הבא [444].
אמר רבי יהושע בן לוי: כל השמח ביסורין שבאין עליו - מביא ישועה לעולם. שנאמר: "פגעת את שש ועשה צדק וגו' בהם עולם ונושע". והיינו, אם אדם שש ושמח כאשר הקדוש ברוך הוא פוגע בו ומייסרו, אזי "בהם עולם ונושע", מביא הוא ישועה לעולם.
ושוב חוזרת הגמרא לדבר בענין הגשמים.
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ועצר את השמים"?
בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד מטר, דומה הדבר לאשה שמחבלת [שיש לה חבלי לידה] - ואינה יולדת. כך אף השמים, רוצים להוריד מטר, ואינם יכולים. ודבר זה קשה הוא לעולם [445].
והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא: ישנם כמה ביטויים מקבילים בענין ירידת גשמים ובענין לידה של אשה.
א. נאמרה לשון עצירה בגשמים, ונאמרה לשון עצירה באשה.
הערות
[411] . עוד פירש רש"י, שמחמת שאין משנתו סדורה, גורסה בטעות, ופוטר על החיוב, ומחייב על הפטור, ולכן יש לו קושיות על לימודו.
[412] כך פירש רש"י. והמאירי כתב: כל שרואה בטבעו שתלמודו קשה עליו, ירבה ויתמיד בהתבודדות, ובזה נוצח הכל.
[413] כעין זה מצינו במסכת מגילה [ז ב]: "תנא מיניה ארבעין זימנין, ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה". וביאר המהרש"א, שטעמו משום שהרי משה רבינו סדרן ארבעים יום, ולכל הפחות פעם אחת בכל יום. ומהר"ץ חיות [במסכת מגילה שם] הביא בשם מוהר"ז מוילנא, שנקט שם לשון "כמאן דמנח בכיסיה", משום שדבר המצוי בכיסו של אדם, שוב עשוי למשמש בו בכל שעה, כפי שמצאנו במסכת בבא מציעא [כא ב].
[414] העיון יעקב כתב רמז לדבר: "אל ישוב דך נכלם" [תהלים עד כא]. פירוש, מי שלומד וחוזר כ"ד פעמים, כמנין "דך", אל ישוב נכלם בבית המדרש.
[415] "חיילים" היינו תלמידים, כפי שאמרנו לעיל. "יגבר" הוא לשון ריבוי. כמו [בראשית ז יח]: "ויגברו המים וירבו מאד", שהכוונה שרבו המים מאוד. עיין שם במפרשים.
[416] רש"י בפירוש קהלת [י יא] פירש: "אם ישך הנחש" - את איש, "בלא לחש" - היינו מחמת שלא לחשו החבר שלא ישוך. "ואין יתרון" - לחבר הרשע שהיה רגיל ללחשו, בלא לחש [אם לא לחש]. כך, אם בני עירך נכשלים באיסורין, מחמת שאין חכם דורש להם ומלמדם את חוקי התורה, אין יתרון לו בשתיקותו, ולא ישׂתכר.
[417] התוספות [ד"ה אם ראית] הקשו מכאן על רש"י במסכת בבא בתרא [יט א], שפירש בדברי הגמרא: "אין טומנין בסלעים, מאי טעמא, משום דמשתכי ליה לקדירה", ש"משתכי לקדירה" היינו שמשברים את הקדירה. והקשו, אם כן, היאך יתבארו דברי הגמרא כאן "אם ראית דור שהשמים משתכין עליו כנחושת"? ! ועיין שם מה שפירשו.
[418] כך כתב רש"י. ורבינו גרשום כתב בסתם: שיודעין להתפלל - ואין מתפללין.
[419] התולדות יעקב יוסף [בפרשת ויצא] מביא שהבעש"ט הקשה, אם הוא מתגאה, מה חטאו העולם? ותירץ, שבאמת, אם כל העולם היו נוהגין כשורה, אזי לא היה פלא בכך שאחד מהם ביקש רחמים ונענה. מה שאין כן כאשר העולם הולכים בשרירות ליבם הרע, שאז באמת תפילתם אינה נענית, אלא רק תפילת היחיד בדורו נענית, ודבר זה נפלא בעיניהם, ומשבחים אותו, ועל ידי זה מגיס דעתו. נמצא, כי מה שמגיס דעתו, היינו מחמת מעשיהם, ולכן מביא אף לעולם.
[420] כך הוא לשון הכתוב [איוב לו לג]: "יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה". ופירש רש"י: "יגיד עליו רעו" - ידרוש להם לבדוק להם במעשיהם ולשוב אל הקדוש ברוך הוא. "מקנה" - וזהו קנין שנקנין בו הגשמים, "אף על עולה" - גם למעלה למעלה. עיין שם.
[421] כתב הבית יוסף [חו"מ סוף סימן י"ג] בשם הרשב"א, דהאי דאמרו לילך אחר הרוב, היינו כשהיה משא ומתן ביניהם, ושמעו כל אחד את דעת חבירו.
[422] רש"י מביא שיש גורסין "ונוחין זה לזה בהלכה מתקנאין באף וכו'". ופירש, דהיינו שעל ידי שנוחין זה לזה, מתקנאין באף, ומעלין אותו מעליהן.
[423] רש"י על הפסוק [קהלת י יא] פירש, ש"בלא לחש" היינו שהוא נושך מחמת שלא לחשו החבר שלא ישוך. עיין שם.
[424] כתב היעב"ץ, דהיינו משום שלעתיד לבוא תהיה תקנה לכל החיות, כפי שמצינו בישעיה [סה כה] "ואריה כבקר יאכל תבן". אבל לנחש לא תהיה תקנה, אלא ימשיך לאכול עפר. על כן באות החיות להצדיק עליו את הדין.
[425] שהארי אינו חושש מהבריות האחרות, ולכן אוכל את טרפו מיד בגלוי. אבל הזאב חושש מהבריות, ולכן הוא מוליך את טרפו לחוריו ואוכלו שם.
[426] במדרש מצינו, שתשובת הנחש היא: "בלא לחש". שמלחישין לו מלמעלה, ואומרים לו לנשוך. עוד מצינו שם, ששואלין אותו: מפני מה אתה נושך אבר אחד, ונשיכתך מורגשת בכל האיברים? עונה להם, ולי אתם שואלים? ! שאלו לבעל הלשון, שהוא אומר כאן - והורג ברומי. עיין ויקרא רבה פרק כ"ו, וירושלמי פאה פרק א' הלכה א'.
[427] כתב המהרש"א, שאף שמקללת אדם הראשון היא שנשיכת הנחש ממיתה את האדם, מכל מקום הרי אינו מוכרח לנשוך, אלא שניתן לו כח לנשוך ולהמית.
[428] הרשב"א במסכת בבא קמא [ב ב] כתב, שלמרות זאת, נשיכת נחש נחשבת תולדה של שן [שמהותה: יש הנאה להיזקו] לענין תשלומי נזיקין. כי אמנם אין לו הנאה באכילתו, אבל יש לו הנאה בנשיכתו. עיין שם. ועיין עוד בתשובת רדב"ז [חלק ה' סימן י"ד] שכתב, שמשום שאין לו הנאה בנשיכתו, ונושך רק כדי להזיק, לכן אינו יכול להיות בן תרבות, והקודם להרגו - זכה.
[429] כתב רש"י: ולכך מביא הקדוש ברוך הוא את האדם בדין אצל נחש, כדי שיתבייש, מפני שהשיא את אדם הראשון לחטוא, ומתביישין עמו בעלי לשון הרע. ולכאורה כוונתו, שבאמת אין כאן שאלה ותשובה, אלא כל אותו דין ודברים, כדי שיתביישו הנחש ובעלי לשון הרע. הנחש על שהשיא את האדם לחטוא, ובעלי לשון הרע בכך שעושים דבר רע, ואין להם בו כל הנאה. והעולת יעקב מבאר, שהענין הוא בדרך מליצה. והיינו, שכל החיות והשרצים והמזיקים אשר ישנם בעולם, באים רק מחמת החטאים שיש בעולם. שהחטאים משרישים את כח הטומאה בעולם, ועל ידי זה מתעורר כח הדין, ומזה באים המזיקים בעולם. והנה כמעט כל החטאים באים מרוב תאוה. ולזה אמר התנא בלשון מליצה, שהחיות האלו שואלים את הנחש: בשלמא ארי וזאב ודומיהם, מזיקים בשביל תאוה, כמו החטאים הבאים בשביל תאוה. מה שאין כן היזק הנחש, שמזיק בלי תאוה, איזה ענין חטא ישנו בעולם שיעשה אותו האדם בלא שום תאוה? ! והשיב הנחש, שהוא מחטא לשון הרע, שהוא גם כן בלי תאוה. כי - מה יתרון לבעל הלשון. וזהו "אם ישוך הנחש בלא לחש", כלומר, וכי היה הנחש נושך אם לא היה לחש, דהיינו לשון הרע, בעולם [הובא בענף יוסף, עיין שם].
[430] כך פירש רש"י. ואמנם מצינו כבר בכמה מקומות שעבודת ה' צריכה כוונת הלב, כמו "ועבדתם את ה' אלקיכם בכל לבבכם". אלא שכאן הוסיף, שמכוון לבו כל כך לשמים, עד שפיו ולבו שוים, כאילו הם במקום אחד - בכפו. אמנם הקשו על פירושו, שאם כן, היה צריך לומר בפירוש: אין תפילתו של אדם נשמעת, עד שיכוון ! ומהר"ש אלגאזי מבאר על פי מה שמצאנו במדרש, שהרשעים הם ברשות ליבם, והצדיקים - ליבם ברשותם. והיינו, שהצדיקים משעבדים את הלב, שהוא הכח המעורר וכח התאוה, שיכנע לשכל השומר משמרתו. אבל הרשעים להיפך, הם משעבדים את השכל והנשמה - ללב, לתאוותיהם. וזהו שאמר רב אמי, שאין התפילה מקובלת לפני הקב"ה, אלא אם כן יתגבר על עצמו, עד שישים את נפשו המתאווה - בתוך כפו. כלומר, שתהיה ברשותו ובשליטתו, לעשות רצון השכל [הובא בגאון יעקב, עיין שם]. והעיון יעקב מפרש, שאין תפילתו נשמעת, אלא אם כן שם נפשו בכפו למסור עצמו על יחוד שמו הגדול. ועיין עוד בעץ יוסף. ומהר"ץ חיות מבאר על פי מה שמצינו בירושלמי: "דרש רב בא: נשא לבבינו אל כפים. אפשר דנסיב איניש לבי גוו ידו? אלא נשא לבבינו לכף ידינו ונחקור אם אין חמס בכפנו, ואחר כך אל אל בשמים, למען לא יהיה טובל ושרץ בידו". וזהו "משים נפשו בכפו", שיבדוק עצמו שלא יהיה חמס בכפו.
[431] רש"י על הפסוק [איכה ג מא] מפרש כך: "נשא לבבינו אל כפים" - כשאנו נושאים את כפינו אל השמים, נשא אף לבבינו עמהם לשוב להשיב לבבינו לפני המקום ברוך הוא. פירוש אחר: "אל כפים" - אל העננים, אל השמים. כפי שמצינו בספר מלכים [א יח] "והנה עב קטנה ככף איש עולה" וכן מצינו בספר איוב [לו] "על כפים כסה אור". והביא מדרש רבותינו: נשא לבבינו באמת להקדוש ברוך הוא, כאדם הרוחץ בנקיון כפיו, שמשליך מידיו כל טינוף, כי מודה ועוזב ירוחם. והמודה ואינו עוזב, כטובל ושרץ בידו.
[432] למרות האמור כאן, מצינו בזוהר דברים חמורים על מי שמתפלל ואינו מתכוון למה שאומר. וכך כתב [פרשת במדבר]: "זכאה הוא בר נש דידע למפתי ליה ולמפלח למאריה ברעותא ובכוונא דלבא, ווי ליה למאן דאתי למפתי למאריה בלבא דחיקא ולא ברעותא כמה דאת אמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, הוא אומר (שם כה) אליך יי' נפשי אשא ולאו כל מלוי אלא בלבא רחיקא הא גרם עליה לאסתלקא מעלמא עד לא מטון יומוי וכו'". וכך הוא ביאור הדברים: זכאי הוא האדם שיודע לפתות ולעבוד את אלקיו ברצון ובכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות את רבו [הקב"ה] בלב דחוק, ולא ברצון. כפי שנאמר "ויפתוהו בפיהם" וכו', גורם עליו להסתלק מהעולם עוד קודם בא יומו. עיין שם באורך.
[433] מהר"ץ חיות מבאר על פי דברי התוספות במסכת שבת [לא א, ד"ה אמונת], שהביאו בשם הירושלמי: מאמין בחי העולמים - וזורע. והיינו משום שהזריעה מרקיבה ומתקלקלת לגמרי לפני שמתחילה לצמוח. ומי שזורע, צריך להאמין שאינו מאבד ממונו, אלא שברצון ה' יצמחו זרעיו. וזו הסיבה שכינו את סדר זרעים "אמונה". וכן כאן, אם אינו מבעלי אמונה, הגשמים הם לבטלה.
[434] כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב עוד, שאפשר ללמוד שהמקרא מדבר בגשמים, ממה שנאמר בפסוקים שלאחר מכן "גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה". עוד כתב, ש"צדק" היינו מזל צדק, שמורה על הגשמים. עיין שם.
[435] הערוך [ערך חלד] האריך בסיפור זה. וכך מסופר שם: מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה, והיתה מקושטת בכלי כסף וזהב, וגם יפת תואר. ותעתה בדרך, והלכה בלא יישוב. כיון שהגיע חצי יום, צמאה, ולא היתה לה לוייה [לא היה לה בן לויה שיכול היה להשקותה]. ראתה באר, וחבל של דלי תלוי עליה. אחזה בחבל ונשתלשלה וירדה לבאר. לאחר ששתתה, בקשה לעלות - ולא יכלה. היתה בוכת וצועקת. עבר עליה אדם אחד, ושמע קולה, ועמד על הבאר, והציץ בה, ולא היה יכול להבחין לה. אמר לה: מי את, מבני אדם, או מבני המזיקין? אמרה לו: מבני אדם אני. אמר לה: שמא מן הרוחות את, ומתנכרת עלי? אמרה לו: לאו. אמר לה: השבעי לי שמבני אדם את ! נשבעה לו. אמר לה: מה טיבך? סיפרה לו כל המעשה. אמר לה: אם אני מעלך, תנשאי לי? אמרה לו: הן. העלה אותה. כיון שהעלה, ביקש להיזקק לה מיד. אמרה לו: מאיזה עם אתה? אמר לה: מישראל אני, וממקום פלוני אני, וכהן אני. אמרה לו: אף אני ממקום פלוני, ממשפחת פלוני, בני אדם ידועים ונקובי שם. אמרה לו: עם קדוש כמותך, שבחר בך הקב"ה, וקידשך מכל ישראל, אתה מבקש לעשות כבהמה, [לשאת אותי] בלא כתובה ובלא קידושין? ! בוא אחרי אצל אבי ואמי, ואני מתארסת לך. נתנו ברית זה לזו, וזו לזה. אמר לה: מי יהיה עד ביני וביניך? והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן. אמרה לו: השמים, וחולדה זו, ובאר זה, יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה ! הלכו כל אחד לדרכו. ואותה הנערה עמדה באמונתה, וכל מי שהיה תבעה, היתה ממאנת עליו. וכיון שהחזיקו בה, התחילה לנהוג עצמה כשוטה ונכפה, ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה, עד שנמנעו בני אדם ממנה. והיא היתה משמרת בריתה לאותו האיש. והוא, כיון שעבר מכנגד פניה, תקפו יצרו, ושכח, והלך לעירו, ונפנה למלאכתו, ונשא אשה אחרת, ונתעברה וילדה בן זכר. וכשהגיע לשלשה חדשים - חנקתו חולדה. ועוד נתעברה וילדה זכר, ונפל לבור. אמרה לו אשתו: אם כדרך כל אדם היו מתים בניך, הייתי אומרת צדוק הדין. עכשיו שמתו מיתה משונה, אין זה בלא דבר. אלא ספר לי מה מעשיך ! גילה לה כל המעשה. נתגרשה ממנו, אמרה לו: לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה. הלך ושאל בעירה. אמרו לו: נכפת היא, כל מי שתובע אותה, כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה, סיפר לו כל המעשה. אמר לו: אני אקבל כל מום שבה. העמיד עליו עדים. בא אצלה, התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה מעשה חולדה ובור. אמרה לו אף אני בבריתי עמדתי. מיד נתיישבה דעתן, ופרו ורבו בבנים ובנכסים. ועליה אמר הכתוב: "עיני בנאמני ארץ" (תהלים ק"א ו').
[436] המעשה הובא לפי מה שכתוב בתוספות [ד"ה בחולדה ובור], וברש"י כתב בשינוי לשון קצת.
[437] כתב בשו"ת אבני נזר [חלק חו"מ סימן פג ד"ה אך זאת]: "אך זאת ראיתי במכתבו, אשר אמה של הכלה רוצה לנתק קשרי שידוכין. בכן, אם הכלה עצמה אין דעתה לנתק השידוך, חלילה לאם הכלה לפתות הכלה לזה. וידוע מעשה דחולדה ובור, שעמדה באמונתה, אף שעל פי דין לא היה עליה שום טענה, מאחר שהוא לא בא, ועוד נשא אחרת. ואף על פי כן המתינה, וזכתה למעלה גדולה, עד שעליה אמר הכתוב: עיני בנאמני ארץ. כל שכן בנדון דנן, שאנוס הוא. לכן החכם עיניו בראשו, לראות דעת הכלה המשודכת בעצמה. ואם הכל מעשה אמה של הכלה, ראוי להתרחק מהיתר זה, כעין שמצינו בגמרא יבמות [קט א] התרחק מן המיאון". ועיין עוד בשו"ת חוות יאיר [סימן ס] שדן במעשה מעין המעשה המובא בסוגייתנו.
[438] עיין בשו"ת חתם סופר [יורה דעה חלק ב' סימן רכ"ח, ד"ה ואם אולי, ובקובץ תשובות סימן מ"ג, ד"ה בסימן רכ"ח] שדן אם היתה כאן אפשרות להתיר את הנדר.
[439] כך כתב רש"י. ורבינו חננאל כתב, שמחזיק דרך החסידות.
[440] כפי שמצינו במסכת יבמות [קכא ב] ובעוד מקומות: "וסביביו נשערה מאד", מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו [הייו הצדיקים, שהם סמוכים לו] - כחוט השערה.
[441] כך כתב רש"י. ורבינו חננאל כתב בלשון זה: וכיראתך עברתך - לפי דקדוקן ביראתך, כן מדקדקין עליהם בעברתך.
[442] ופשט המקרא: "מי יודע עוז אפך", מי יודע למצוא כח ועוז לנוס מפניך ביום אפך, "וכיראתך עברתך", כשם שאתה יראוי ומפוחד, כך יש להתיירא ולהתפחד מעברתך. רש"י.
[443] בפשוטו של מקרא פירש המצודת דוד [ישעיהו סד]: "פגעת" - הנה עתה סלקת מאיתנו את הצדיקים אשר כל אחד מהם היה שש לעשות צדק, כי היה מצפה שתבוא לידו. "בדרכיך יזכרוך" - בדרכי רחמיך היו מזכירים אותך בתפלתם. "הן אתה קצפת" - באמת כאשר אתה קצפת עלינו, והקצף היה בעבור כי נחטא לך. "בהם עולם ונושע" - בכל ימי עולם בטחנו בזכותם ובתפלתם, והיינו נושעים על ידיהם, והלך לו הקצף, אם כי בא על החטא ולא שבנו עליו.
[444] כך פירש רש"י, שמקראות אלו מדברים על ענין זה, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. אבל המהרש"א מפרש על פי מאמר חז"ל, שלעולם אל יפתח ה' פיו לשטן וכו'. והיינו, כי הדיבור על כך, גם אם הוא בדך הדמיון, מעורר את מדת הדין על האדם, עד שהשטן מקטרג להיות החוטא מודה בדבר, שראוי לכך. וזה ודאי, שעל עונש שכבר בא על האדם בעבר, צריך להצדיק את הדין. אבל להבא, שראוי לבוא עליו עונש, אל יצדיק את הדין שהוא ראוי לכך, שבכך פותח פיו לשטן. אלא יבקש רחמים, אולי יתעשת לו ה'. וזהו "כל המצדיק את עצמו מלמטה", שמצדיק את הדין הראוי לבוא עליו, "מצדיקין עליו את הדין מלמעלה". דהיינו, שהוא מושך ומעורר מדת הדין עליו מלמעלה. עיין שם.
[445] כך פירש רש"י. אבל העיון יעקב כתב, שכמו אשה שנעצרת מללדת, כך הארץ שנזרעת ונעצרת בשביל מניעת גשמים, להוציא הצמחים לפועל.
מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַרְבֶּה בִּתְפִלָּה יֵלֵךְ אֵצֶל חָסִיד שֶׁבַּדּוֹר וְיַרְבֶּה עָלָיו בִּתְפִלָּה. פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הטעם שמחליט התקנה של ירידת הגשמים בתפלה מפני כי גשמים הראשונים שירדו לעולם לא ירדו אלא על ידי תפלה של אדם הראשון כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חולין ס:) שהדשאים כשנבראו עמדו על פתח הקרקע, ולא יצאו עד שבא אדם הראשון והתפלל וירדו גשמים ויצאו, וכמו שנאמר (בראשית ב, ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר וכו' עד כאן דבריו נר"ו.
אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד, שֶׁתַּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כְּבַרְזֶל, בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ סְדוּרָה עָלָיו. נראה לי נקיט בַּרְזֶל אותיות 'לֵב זָר' כלומר לבו בתורה כמו לב איש זר דאין דברי תורה מתקבלים ומתיישבים עליו.
כִּי הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתִין אַרְבְּעִין זִימְנִין, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה, וְעַיִּל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. נראה לי כדי שיגין עליו זכות לימוד משה רבינו ע"ה שלמד בהר תורה מהקב"ה בארבעים יום.
אי נמי כדי שתתייסד התורה בארבעה יסודות שבו, וכל דבר כלול מעשר שבקדושה.
רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מְסַדֵּר מַתְנִיתִין עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע זִימְנִין, כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְעַיִּל לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. עיין מהרש"א שכתב אין כאן טעם מבורר עיין שם. ונראה לי בס"ד תורה שבעל פה ששה סדרים ונדרשת בארבע חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] ולפי זה ארבע פעמים ששה הם כ"ד הרי מכוון בה החשבון כנגד כ"ד ספרים שהם תורה שבכתב.
אי נמי תורה שבעל פה היא בסוד שם אדנ־י שיש בו כ"ד צירופים, ותורה שבכתב כ"ד ספרים הרי 'כדכד' וזהו שנאמר (ישעיהו נד, יב) 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ'.
או יובן השכחה בא מכח זוהמת הנחש וידוע (זוהר חלק ח' דף קכד.) דזוהמת הנחש שורשה מן כ"ד זיני דמסאבותא, כמנין וְאֵיבָה [24], דכתיב (בראשית ג, טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וכו' ולכן ניתנה תורה שבכתב בכ"ד ספרים להעביר ולדחות מעל ישראל כ"ד זיני דמסאבותא כנודע, ולכן הוה תני כ"ד זמנין כנגד כ"ד ספרים כדי שימשך לו כח מן כ"ד ספרים לדחות מעליו כ"ד זיני דמסאבותא דהשכחה באה מצידם שעל ידי כך לא ישכח ולא יתקשה בלימודו ולכן כתיב (יחזקאל ג, כא) 'צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה', חָיוֹ מספר כ"ד, רמז לקדושת כ"ד ספרים יחיה בהם.
אִם רָאִיתָ דּוֹר, שֶׁהַשָּׁמַיִם מִשְׁתָּכִין עָלָיו כִּנְחֹשֶׁת מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, בִּשְׁבִיל לוֹחֲשֵׁי לְחִישׁוֹת שֶׁאֵין בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר. נראה לי בס"ד נקיט לְחִישׁוֹת לשון רבים, דכל תפלה צריכה להיות בשתים דהפשט והנגלה שלה על צרכי עולם הזה והנסתר שלה הוא בעולמות העליונים, נמצא התפלה היא לחש שכולל שתי לחישות.
וְאִם לָחַשׁ וְעָלְתָה בְּיָדוֹ וְהֵגִּיס דַּעְתּוֹ עָלָיו, מֵבִיא אַף לָעוֹלָם. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב נחל קדומים בפרשת נצבים, קודם שברא הקב"ה העולם היה אות א' במילואו 'אף' וראה הקב"ה דאין העולם מתקיים באף הטיל למ"ד ונעשה 'אלף'. ובזה פירשו (תהלים צג, א) 'אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט' עיין שם. והנה נודע כי אות ל' הוא גבוהה יותר מכל האותיות ולכן מי שהוא מגיס דעתו עליו בחשבו שהוא גבוה מכל אדם לכן מסלק את הלמ"ד שהוא גבוה מהכל מן מלוי 'אלף' וישאר 'אף' וזהו שאמר מֵבִיא אַף לָעוֹלָם, ולכן הביא זה על פסוק (איוב לו, לג) 'מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה' כי עוֹלֶה [111] גימטריא אל"ף.
ובזה יובן נמי דברי רבא, 'שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאֵין נוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ' דכיון שפוגמים בלימוד שלהם שרמוז באות למ"ד לכך יסתלק למ"ד מן מלוי 'אלף' וישאר 'אף'.
אָמַר וּמַה יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י, יא). קשה הוה ליה למימר וּמַה 'הֲנָאָה' לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, דהם אמרו לו 'מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ?' ועוד למה המספר לשון הרע נקרא 'בַּעַל הַלָּשׁוֹן', וכי הוא לבדו יש לו לשון? והלא גם המספר טוב יש לו לשון ומספר בלשון!
ונראה לי בס"ד דהלשון נקרא כלי ה', כי פעולת הלשון שהוא הדיבור לא יוכל שום אדם לברא אותו אפילו על ידי ספר יצירה, ולכן הדיבור נקרא כח ה' כי הוא מיוחד להשי"ת לבדו שלא נתן הקב"ה כח לשום נברא לברא כח זה ועליו נאמר (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ 'כֹּחַ' זה הדיבור לַעֲשׂוֹת בו חָיִל, נמצא שם שמים נקרא על הלשון.
לכן לָּשׁוֹן גימטריא שְׁכִינָה עם הכולל [386] ואם האדם יטמא לשונו בלשון הרע יוסר שם שמים מעליו ולא יהיה נקרא כלי ה' אלא יתיחס לאדם, וכיון שנטמא הלשון בלשון הרע יסתלק ממנו מספר כֹּחַ [28] כנגד כ"ח אותיות דשם הוי"ה במלואו ומלוי מלואו וישאר בלשון מספר נָּחָשׁ [358], דאז נעשה האדם שהוא בעל הלשון הזה כמו נחש ממש!
לזה אמר הנחש 'וּמַה יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן' כלומר זה המספר לשון הרע שהלשון יתייחס אליו אחר שנטמא מה יתרון יש בו על מספר שמי? כי בטומאת לשונו יוסר מן מספר הַלָּשׁוֹן שלו מספר כֹּחַ שהוא רמז לשם שמים, ואז ישאר בלשון מספר נָּחָשׁ, ואם כן למה תשאלו ממני 'מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ?' הלא יש אתכם עוד נחש אחר, תשאלוהו מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ?!
אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת, אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ. נראה לי בס"ד הנפש הוא סוד המלכות שהיא סוד דבור ומי שמקיים דבורו להביאו לידי מעשה מתקן בזה את נפשו, ולכן מדה כנגד מדה תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת שמייקר הקב"ה את דבורו כשם שהוא מייקר דבורו להביא לידי מעשה שכל מעשה תתייחס לכפים.
או יובן אחיזה בכף היא אחיזה מעליא מה שאין כן באצבעות בלבד היא אחיזה רפויה והמשים נפשו בכפו רוצה לומר אוחז תיקון נפשו אחיזה מעליא כדמיון האחיזה בכפים אז התפילה שהיא סוד נפש נשמעת.
ועוד נראה לי בס"ד הממון נקרא נפש בעליו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא קיט.) על פסוק (משלי א, יט) 'נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח' זה ממון של נגזל, וזהו מֵשִׂים נַפְשׁוֹ רוצה לומר ממונו בכפו לחלקו לעניים כי הצדקה תתייחס לכפיים.
בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה גְּדוֹלִים בַּעֲלֵי אֲמָנָה, מִנַּיִן? מֵחֻלְדָּה וּבוֹר, וּמָה הַמַּאֲמִין בְּחֻלְדָּה וּבוֹר כָּךְ, הַמַּאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!. פירוש מאמין שאפילו חולדה ובור שאין בהם דעת יש ממש בעדות שיעיד אותם עליו לנקום ממנו נקם על ידם כמשפט העדים שיש בהם דעת דכתיב בהו (דברים יז, ז) 'יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ', המאמין בהקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!
והנה כעין מעשה זו של חולדה ובור, שמעתי שמספרים אשר עשה השי"ת לנקום נקמת איש ישראל אשר נהרג על ידי נכרי אחד והוא כי איש יהודי עשיר היה הולך בשיירא במדבר מעירו לעיר אחרת והיה נושא באמתחתו על בהמתו צרורות הרבה של דינרי זהב בשביל עסקו ונזדמן שם בשיירא ההיא נכרי אחד מאנשי חיל שהרגיש שיש אצל היהודי צרורות דינרי זהב.
מה עשה? נתחבר עמו בדרך בחיבה וריעות והיה משמשו כמו משרת והיו רוכבים כל יום בהמתם ביחד זה אצל זה והיה הנכרי משמח את היהודי בדברי טיול וספורי מעשיות בכל הדרך ויום אחד היה מספר לו סיפורים נאים המושכים את הלב והיה מנהיג הבהמה בנחת כדי שילכו יחדיו ועל ידי כך נתרחקו מאנשי השיירא שהיו הם אחרונים, והיהודי להיותו נותן לבו לדבריו לא הרגיש בהרחקתם מן השיירא ובאו למקום עומק עד שאין איש רואה אותם מרחוק כלל ואם יצעק אין קולו נשמע ואז ירד הנכרי מן הבהמה וחרבו שלופה בידו והפיל את היהודי לארץ וכפת אותו לשחוט אותו כדי ליקח צרורות הזהובים אשר באמתחתו והיהודי ראה כי כלתה אליו הרעה ויבט כה וכה וירא כי אין איש ורק ראה עוף אחד יושב על סלע אחד סמוך אליו ויאמר לנכרי עוף זה ששמו כך הוא יעיד על דמי לנקום נקם! ויצחק הנכרי ושחטו תכף והניח גוייתו בגומא אחת וכסהו בעפר ולקח צרורות הזהובים וחזר לאחוריו ולא הלך לשיירא.
ואחר איזה ימים שב לעיר שמח והקרובים של היהודי חשבו שהגיע היהודי לעיר שהלך שם וכשראו שבאה משם שיירא אחר שיירא ולא בא להם מכתב ממנו הלכו לחפש ולא מצאו ונתייאשו ממנו ויתאבלו עליו. והנכרי ההוא דר בעיר היהודי שהיא היתה עיר המלוכה ואין מי שמכיר ומרגיש בדבר זה כלל אך זה הצליח על ידי העושר ההוא שלקח מן היהודי אחר שרצח אותו ובמעט שנים עלה לגדולה עד שנעשה משנה למלך והצליח יותר עד שהגיע למעלה גדולה שכל יום סועד עם המלך ביחד.
ויהי היום המלצר של המלך קנה עוף אחד חשוב שהוא מזה המין של העוף אשר העידו היהודי על דמו כי זה המין אינו מצוי כל כך ובשרו שמן וטוב ועלה בלבו לעשותו מטעמים למלך מפני שאינו מצוי וכן עשה בישלו ועשהו מטעמים לפאר וכשהגיע זמן הסעודה של המלך הגיש המלצר בידו את העוף הזה בקערה אחת ויאמר למלך זה הוא עוף פלוני שנקרא כך ונזדמן לידי היום ועשיתיו מטעמים, אכול ממנו ויערב לך.
וזה המשנה היה יושב על השלחן עם המלך וכששמע מפי המלצר שמו של זה העוף צחק כי זכר דברי היהודי שאמר לו קודם שרצחו זה עוף פלוני יעיד על דמי לנקום נקם ואמר בלבו אנכי הצלחתי אחר הרצח עד שהייתי משנה והנני אוכל עם המלך מן העוף הזה אשר הכינו היהודי לעדות וכאשר עבר דבר זה בלבו אותה שעה צחק על דברי היהודי ואף על פי שהמלך יושב צחק כי לא היה יכול להתאפק אך המלך כשראהו שצחק בלי אומר ובלי דברים תמה על הצחוק הזה שראה בו וישאלהו למה צחקת? הגד לי! ויאמר לא אוכל להגיד והמלך חרה אפו ויאמר אם לא תגיד האמת מה ענין הצחוק זה אהרוג אותך עתה וזה כשראה דבר המלך נחוץ ואי אפשר שלא יגיד ואין לו זמן לצייר דברים בשקר, אמר בלבו אגיד הדבר כמו שהוא ומה בכך? כי ודאי המלך לא יקפיד על שהרגתי יהודי אחד, והוא יודע שלפעמים אני צולב עשרה נפשות ביום אחד ומה נחשב בעיני המלך דם יהודי אחד שהרגתי קודם כמה שנים! ויגד למלך הדבר כמו שהוא ויאמר צחקתי עתה בזכרי דברי היהודי שאמר זה העוף יעיד על דמי והנה בעתה אני אוכל את העוף הזה על שלחן המלך!
ויאמר המלך בלבו דבר זה נעשה לפני בהשגחה מן השמים, שנתגלגל הדבר שאדע אני בהריגת היהודי על ידי מין העוף הזה בעצמו ולא על חנם נתגלגלה ידיעה זו לפני הלא כדי שאנקום נקמת דם היהודי ואעשה משפט! כל זה חשב המלך בלבבו, ויאמר להמשנה בנחת והראה על פניו מעט שחוק, מי זה היהודי הנרצח? ויאמר יהודי שולחני שמו כך וכך והוא ידוע בעיר זו.
ויקם המלך מעל השלחן ועדיין לא אכל וישלח את עבדיו לבית המשנה להוציא את אשתו ובניו ושפחותיו לחוץ וישמרו את הבית ויגזור אומר שילכו לביתו של אותו יהודי השולחני הנרצח ויקחו את אשתו ובניו ויביאום לבית המשנה להיות להם הבית וכל אשר בתוכו לנחלת עולם ויתלו את זה המשנה על פתח ביתו!
ראה כמה גדלו מעשה השי"ת! כי היהודי אמר עוף פלוני הזה יעיד על דמי וככה עשה השי"ת אשר סבב כמה סיבות עד שסוף דבר זה המין של עוף זה בו נודע דמו של היהודי ונהרג הרוצח ותחת ממון שלקח מן היהודי שילם מאה פעמים כי נעשה זה עשיר גדול וביתו וממונו ניתן ליורשי היהודי הנרצח 'אֵ־ל נְקָמוֹת הֳ' אֵ־ל נְקָמוֹת הוֹפִיַע' (תהלים צד, א)!
כָּל הַמַּצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מַצְדִּיקִין עָלָיו אֶת הַדִּין מִלְּמַעְלָה. נראה לי בס"ד הכונה שהוא מודה בחטאיו ובחסרונות שיש לו בדברים הנוגעים לתורה ומצות שאומר חייב בכך והוא חסר כך וכך והודאה זו תהיה לו מכח ענייני עולם הזה הגשמיים שהם למטה כי אמר הלא אנכי בעבור עסקי עולם הזה לא עכבני קור וחום ואיך בטלתי תורה ותפלה בשביל קור או חום?! וכן כיוצא בזה שנמצא מכח דברים של מטה שהם עסקי עולם הזה הצדיק עליו את הדין בדברים של מעלה שהודה בחטאיו וחסרונותיו בתורה ומצות.
ולכן אדם כזה זוכה שמצדיק עליו את הדין מלמעלה כלומר הקב"ה פוטרו מן העונש ומצדיק עליו דינו שאינו מענישו כפי ערך החטאים שלו יען כי אומר המליץ הלא השמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה ואותם המלאכים שירדו לארץ השחיתו דרכם ומה יעשה ילוד אשה הקרוץ מחומר?! ולכן אין להענישו כפי חסרונות הנמצאים בו.
נמצא זה הצדקת דינו באה מכח דירה של מעלה ולזה אמר (תהלים פה, יב) 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח' רוצה לומר האדם מאמת הדין עליו מכח דעניני הארץ שהוא זריז ונשמר בה וענייני שמים אין משגיח בהם ואז מדה כנגד מדה צדק לשון צדקה וזכות בא מכח הדירה של השמים ונשקף על האדם כי יאמר המליץ שמים לא זכו בעיניו וכו' וכאשר אמרנו.
ורבי חייא בר אבין בשם רב הונא אמר (תהלים צ, יא) 'וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ' רוצה לומר כמו הנהגת האדם ביראתך שמצדיק עליו הדין מלמטה כן תתנהג בעברתך לעשות לאדם הזה זכות בעברתך מכח דירה של מעלה.
וריש לקיש אמר (ישעיהו סד, ד) בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ הם ענייני שמים ומה הם אומרים? הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ, הן לשון הודאה כמו (בראשית ל, לד) 'הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ' ותרגם יונתן 'יאות' כלומר יאות קצפת ובדין קצפת, יען כי וַנֶּחֱטָא בָּהֶם, לשון חסרון כמו (מלכים א' א, כא) 'אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים', שיש לנו כמה חסרונות בענייני שמים וחסרונות אלו אנחנו מרגישים בהם מכח עוֹלָם הזה שנקרא עולם בסתם שאין הנהגתינו בענייני שמים כמו הנהגתינו בענייני עולם הזה, והנה האומר כן והמודה בכך הנה זה נִוָּשֵׁעַ בדינו בודאי כי אתה תצדקהו מלמעלה.
כָּל הַשָּׂמֵחַ בְּיִסּוּרִין שֶׁבָּאִים עָלָיו, מֵבִיא יְשׁוּעָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ" (ישעיהו סד, ד). נראה לי בס"ד כפי הטבע אי אפשר לשמוח ביסורין אך אפשר שישמח ביסורין מפני שחושב בדעתו שצער זה הוא צער שעה והקב"ה נתן לו צער שעה שהצילו מצער עולם של שנים רבות, והמאמין בכך ודאי ישמח! ולפי זה נמצא השמחה הוא מפני שחושב זה הוי של היסורין הוא וי של שעה ולכך הוא יש לו מצות צפית לישועה, שכל שעה ושעה מצפה שיסיר הקב"ה יסורין אלו מעליו מאחר שחושב שזה הוא וי של שעה. ולכן בשכר זה מביא ישועה לעולם כי צירוף וַי עם שָׁעָה יהיה צירוף יְשׁוּעָה.
או יובן השמח ביסורין אומר עליהם 'הן' שתרגומו 'יאות' כמו שנאמר (בראשית ל, לד) 'הֵן לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ' ותרגם יונתן 'יאות' וצרף מספר הֵן [55] עם מספר יִסּוּרִין [336] עולה יְשׁוּעָה [391], לכך בשכר זה מביא ישועה לעולם.
219ימים לסיום הש״ס