תענית ח ע"ב

דף ח - ב

נאמרה לשון עצירה באשה, שנאמר: "כי עָצֹר עָצַר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם". והיינו, שעצר ה' את כל הנשים בבית אבימלך, שלא יכלו ללדת.

ונאמרה לשון עצירה גם בגשמים, דכתיב: "ועצר את השמים".

ב. כמו כן, נאמר לשון לידה באשה, ונאמר לשון לידה בגשמים.

נאמר לשון לידה באשה, דכתיב: "ותהר ותלד בן" ^[446].

ונאמר לשון לידה בגשמים, דכתיב: "כי כאשר ירד הגשם וגו' והולידה והצמיחה".

ג. וכמו כן נאמר לשון פקידה באשה, ונאמר לשון פקידה בגשמים.

נאמר לשון פקידה באשה, דכתיב: "וה' פקד את שרה".

ונאמר לשון פקידה בגשמים, דכתיב: "פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים" ^[447].

ועל כל אלה מבקשים רחמים, שלא יעצור ה' את השמים, אלא יפקדם, ויוריד הגשמים, ויולידו ויצמיחו הקרקע.

היות והגמרא הוצרכה להביא את הפסוק "פקדת הארץ ותשקקה וגו'", אנו מבררים מהו ביאור הפסוק.

מאי "פלג אלהים מלא מים"?

תנא: כמין קובה ^[448] [אהל] יש ברקיע, שממנה גשמים יוצאין ^[449].

אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב "אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימצאהו"?

אם גזר הקדוש ברוך הוא שירדו רוב גשמים לרעה, אזי יורדים הם "לשבט", כשבט שמכה בכח.

ואם חזרו ישראל בתשובה, מוריד הקדוש ברוך הוא את אותם גשמים חזקים בהרים ובגבעות, מקום שאין שם איש, ואינם מזיקים ^[450].

אבל אם הגשמים יורדים לחסד, בנחת, אזי ימצאהו הקדוש ברוך הוא לארצו, לארץ ישראל, בשדות ובכרמים ^[451].

"אם לשבט" - לאילנות.

"אם לארצו" - לזרעים.

"אם לחסד ימצאהו" - אזי ירדו הגשמים למלא בורות שיחין ומערות.

בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא [היו שתי צרות: גם רעב, וגם מגיפת מות].

אמרי: היכי נעביד [אמרו בני המקום, היאך נעשה]? ניבעי רחמי אתרתי [שנתפלל ונבקש רחמים על שתי הצרות, שיסורו מעלינו] - לא אפשר [אי אפשר ^[452]. וטעם הדבר יבואר להלן].

אלא כך נעשה: ליבעי רחמי אמותנא [נבקש רחמים על המגיפה, שתסור מעלינו ולא נמות], וכפנא [ואת הרעב] ניסבול.

אמר להו רבי שמואל בר נחמני: לא כך נעשה, אלא להיפך:

ניבעי רחמי אכפנא [נבקש רחמים על הרעב, שיסור מעלינו] ^[453], וממילא תסור מעלינו גם המגיפה. דהרי כי יהיב רחמנא שובעא - לחיי הוא דיהיב [כאשר הקדוש ברוך הוא נותן שובע - כדי שיחיו ממנו בני אדם הוא נותן, ולא כדי שימותו]! ^[454] דכתיב: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". הרי לנו, שהקדוש ברוך הוא משׂביע את החיים! ועתה חוזרת הגמרא לבאר, מדוע לא ביקשו רחמים על שתי הצרות.

ומנלן דלא מצלינן אתרתי [ומנין לנו שאין מתפללין על שתי רעות]?

דכתיב בספר עזרא, כאשר עזרא מספר על עליית בני ישראל לארצם, שאמר עזרא לעם העולים איתו: "ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת". והיינו, שביקשו שיוליכם הקדוש ברוך הוא לירושלים בדר ישרה בשלום בלי פגע מאויביהם.

מזה שאמרו "על זאת", מכלל דאיכא אחריתי [משמע שהיתה עוד רעה אחרת], ולא בקשו והתפללו גם עליה.

במערבא אמרי משמיה דרבי חגי מהכא [בארץ ישראל אמרו משמו של רבי חגי, שלמדים ענין זה מכאן, מהפסוק בספר דניאל]: "ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה" ^[455]. לשון "רזא דנא", רז זה, מכלל דאיכא אחריתי [משמע שהיה עוד ענין אחר שראוי לבקש עליו רחמים], ולא בקשו עליו.

בימי רבי זירא גזור שמדא [גזרו גזירת שמד, שלא יקיימו ישראל את מצוות התורה], וגזור דלא למיתב בתעניתא [וגזרו על ישראל שלא ישבו בתענית], כי לא רצו שתבוא ברכה לעולם בשביל ישראל ^[456].

אמר להו [אמר להם] רבי זירא לבני המקום: למרות שאין אנו יכולים להתענות עתה, משום שגזרו שלא נתענה, מכל מקום נקבליה עילוון [נקבל עלינו להתענות את ימי התענית כאשר נוכל], ותועיל לנו הקבלה כאילו התענינו ממש. ולכי בטיל שמדא - ליתביה [ולכשתתבטל הגזירה, נתענה ונחזיר את מה שקיבלנו על עצמנו] ^[457].

אמרי ליה [אמרו לו]: מנא לך הא [מנין לך דבר זה, שקבלת התענית לבד תועיל לבטל את הגזירה]? ^[458]

אמר להו רבי זירא: דכתיב בספר דניאל: ויאמר אלי [האיש לבוש הבדים, שנראה אל דניאל] אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך". הרי שכבר מזמן שנתן דניאל לבו להתענות, אף שלא התענה עדיין בפועל - נשמעו דבריו לפני הקדוש ברוך הוא.

אמר רבי יצחק: אפילו בשנים של בצורת כשני אליהו [שגזר שלא ירדו גשמים שלש שנים רצופות], שהעולם צריך לגשמים ביותר, וירדו גשמים בערבי שבתות ^[459] - אינן אלא סימן קללה. משום שבערב שבת בני אדם צריכים לחזר בשוק לקנות לצורך סעודת שבת, ומחמת הגשמים אינם יכולים לצאת.

והיינו כדאמר רבה בר שילא: קשה יומא דמיטרא [קשה יום ירידת הגשם], שבני אדם אינם יכולים לצאת מביתם ולעשות צרכיהם - כיומא דדינא [כיום הדין], דהיינו, ימי שני וחמישי, שאז מתקבצים בני אדם לדין, כתקנת עזרא ^[460], ויש קולות ואוושות של בעלי הדין שמתנצחים זה עם זה, כך יש קולות ביום הגשמים.

וכל שכן בערבי שבתות, שקשה הגשם לעולם ^[461].

אמר אמימר: אי לא דצריך לברייתא [אם לא שהגשם נצרך לבריות], בעינן רחמי - ומבטלינן ליה [היינו מבקשים רחמים, ומבטלין אותו]. והיינו מהטעם שהוזכר לעיל, שביום הגשמים אין בני אדם יכולים לצאת לעסקיהם.

ואמר רבי יצחק: שמש שזורחת בשבת - צדקה היא לעניים ^[462] , שמתעדנים הן בה ^[463], שנוח להם יום ברור ובהיר, ומתחממין בשמש בעת צינה. שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא". "יראי שמי" היינו שומרי שבת ^[464].

ואמר רבי יצחק: גדול יום הגשמים, שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו. דהיינו, שאפילו מעשה ידים, שאין צריך לגשמים כדי לצמוח ולהתברך, מתברך יותר ביום הגשמים ^[465]. שנאמר: "לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך".

ואמר רבי יצחק: אין הברכה ^[466] מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. דהיינו, דבר שלא מדדוהו, ואין יודעים את הכמות שיש בו ^[467].

שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" ^[468]. "אסמיך" משמע דבר הסמוי ^[469] מן העין ^[470].

תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו ^[471]. שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך". והיינו כפי שאמרנו לעיל, שהברכה מצויה בדבר הסמוי מן העין.

תנו רבנן: הנכנס למוד ^[472] [למדוד ולאמוד] את כמות התבואה שיש לו בגרנו, לפני שמתחיל למדוד אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו. והיינו, שתהא הברכה שרויה בתבואה שבגורן, ולא יהא בה שום הפסד, ריקבון וכדומה ^[473].

ואם התחיל כבר למוד את הגורן, כל זמן שלא סיים את המדידה, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם ^[474] השולח ברכה בכרי הזה ^[475].

אבל אם מדד, ורק אחר כך בירך ברכה זו - הרי זו תפלת שוא ^[476] , כי כבר לא תכנס ברכה בגורן.

והטעם, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא רק בדבר הסמוי מן העין, שאינו יודע את הסכום והמידה.

[קבוץ גייסות צדקה מעשר פרנס סימן].

אמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים - כיום קבוץ גליות [כמו היום שיתקבצו בו נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ - לארץ ישראל].

שנאמר: "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב" ^[477]. הרי שהשוה הכתוב את שיבת הגלויות - לאפיקים בנגב. ו"אפיקים בנגב" היינו אפיקי מים, שנוצרים על ידי ירידת הגשמים ^[478].

ואין "אפיקים" אלא מטר. שנאמר: "ויראו אפקי ים" ^[479]. ואם כן, "אפיקים בנגב" היינו אפיקי נחלי מים במקום יבש [כי "נגב" לשון יובש הוא. כפי שמצינו, שתרגום "והנה חרבו פני האדמה" הוא "נגיבו"].

ואמר רבי יוחנן: גדול יום הגשמים, שאפילו גייסות פוסקות בו [שאין עוברים באותו יום אנשי מלחמה].

שנאמר: "תלמיה רוה נחת גדודיה". והיינו, כשאתה מרוה תלמי הארץ בגשם, מיד הגדודין נחין.

ואמר רבי יוחנן: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל אותם פוסקי צדקה, שמכריזים בפני רבים ^[480] שיתנו צדקה, כדי לעשות לעצמם שם ותהילה, ולבסוף אין נותנין ^[481].

שנאמר: "נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר". והיינו, נשיאים [עננים ^[482]] ורוח, שהם סימנים לירידת גשם קרובה, ובכל זאת גשם אין, היינו בשביל איש מתהלל במתת שקר, ואינו נותן. שכשם שהוא עושה רק לפנים, להחניף את העניים, ולעשות לעצמו שֵם, אבל לבסוף אינו נותן, כך הנשיאים והרוח מחניפין את הקרקע, כאילו עומד לרדת גשם, אבל באמת לבסוף אינו יורד ^{[483] [484]}.

א"ר שמעון בן לקיש נאמרה עצירה ולידה ופקידה באשה וכנגדן ברקיע ובארץ. פקידה שנאמר פקדת ארץ ותשוקקה. לידה שנאמר והולידה והצמיחה עצירה שנא' ועצר את השמים תנא כמין קובה יש ברקיע ומשם גשמים יורדים שנאמר פלג אלהים מלא מים:

הוה כפנא ומותנא אמרי לא אפשר למבעי רחמי אתרתי דכתיב ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת.

במערבא אמרי ורחמין למיבעי מן קדם אלהא על רזא דנא. מכלל דאיכא (אחד) אחריתי:

אלא מיבעי רחמי אכפנא (ומותנא נסבול) דכי יהב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב שנאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.

בימי רבי זירא גזור שמדא ומנעום מלקבוע תענית א"ר זירא ניקבליה עלוון מהשתא ולכי בטיל שמדא ניתוב בתעניתא שנאמר ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות וגו'.

גשמים (בלילי) [בערבי] שבתות אפילו שנים כשני אליהו סימן קללה הן.

אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו'.

א"ר יוחנן אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין וגו'.

אם לשבט דאתי ברזיא:

להרים שילך על ההרים:

אם לחסד שיורד בנחת ימציאהו ליישוב:

צדקה לעניים. שמתחממין שהן ערומים:

בערבי שבתות סימן קללה הוא שאין יכולין לטרוח לכבוד שבת.^*)שייך לדף ט. כדעבד לאבוך. שנעשה גל של עצמות:

צבור שארעה להם צרה מחדשת חייבים להתעורר עליה ולגזור תענית על הדרכים שהתבאר ואם ארעו שתי צרות ביחד אין רשאים להתפלל על שתיהן כאחד אלא יתפללו על הגדולה שבהן עד שיענו עליה שנאמר ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת וכן ורחמין למבעי מן קדם אלה שמיא על רזא דנא ואם אחת מהן כוללת את חברתה מתפללים עליה והרי האחרת בכלל והוא שאמרו בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד ניבעי רחמי אתרויהו תרתי מן שמיא לא יהבי אלא ניבעי אמותנא וכפנא נסבליה ואמר להו ר' שמואל בר נחמני נבעי אכפנא דכי יהיב רחמנא שבעא לחיי יהיב ומתוך כך היו רבותי גוערים בשם קצת רבני נרבונא באלו החזנים שבתענית של גשמים שמערבין בפסוקי דרחמי פסוקים של נקמת האויבים וכיוצא באלו:

יחיד או צבור שארעה להם סבה המונעתם מלעשות מצוה או מעשה שמחויבים לעשותו יהיו מתכונים להיות מחשבתם נקייה לעשות אותו כל זמן שיהיה בידם לעשותו כגון אם הוא עני ואי אפשר לו לעשות צדקה יהא מחשבתו מתעוררת בעצמו תמיד על ענין הצדקה ותועלתה ושיעשה כראוי לו ממנה כל זמן שיהיה בידו ספק לעשות וכל כיוצא בזה ותהא בכך שכר מחשבתו שמור לו כמעשה ועל דרך זה אמרו בכאן בדורות הראשונים שגזרו עליהם שמד שלא להתענות וגמרו ביניהם להיות מקבלים עליהם תענית מעכשו כשיבטל השמד והביאוה מן המקרא שנאמר בדניאל מן היום אשר שמת לבך להתענות לפני י"י אלהיך נשמעו דבריך מן היום אשר התענית לא נאמר אלא מן היום אשר שמת לבך:

רש"י בד"ה אם לשבט אם גזר כו' ובד"ה ניקבל עילוון כו' מהני לן בתעניתא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא בדבר הסמוי כו' דבר דכייל ומנוי או צייר כו' כצ"ל:

ע"ב ונאמר לידה באשה כו'. לא שדימה לידת הגשמים ללידת האשה שהרי אמרו לעיל דמטרא בעלה דארעא מהאי קרא והולידה והצמיחה ולידת הגשמים דומה ללידת הזכר כמ"ש לעיל דלשון והולידה הכי משמע אלא דה"ק דיש בלידת הגשמים דומה ללידת אשה דהיינו שע"י הגשמים הארץ הולידה דמטרא בעלא דארעא וכן לגבי פקידה שיש לגבי גשמים פקידה שהארץ נפקדת ע"י הגשמים כמ"ש פקדת הארץ וגו' ונ"מ דבעי רחמי שמים במטר כמו באשה:

כמין קובה כו' אתיא כמ"ד לקמן דהעולם ממים עליונים שותה:

אם לחסד ימציאהו לשדות וכרמים כו'. כצ"ל וכ"ה בילקוט ולא פי' בהך כלום אאם לארצו דמשמע. שהיא חלוקה שלישית כמו שמפרש לה באידך דרשה ונראה דלפום הך דרשה קמייתא לא הוצרך לפרש אם לארצו דמשתעי לפי הגזירה דמעיקרא שהיו ישראל בינונים וכפרש"י בהדיא בסוף איוב אם לשבט לפורענות כו' בהרים וגבעות שאין מקום זריעה ואם לארצו להורידם כאשר נגזר בתחלת דין לא לשבט ולא לפנים משורת הדין אלא בבינוני' ואם לחסד שנעשו הדור עכשיו יותר צדיקים כו' אותן גשמים שנגזרו בבינוני' מהפך כו' לירד בחסד בזמנם ועל ארץ הצריכה להם שלא תוריד טפה מהן לאיבוד עכ"ל ע"ש:

נבעי רחמי כו'. כבר כתבנו בפ"ב דכתובות דהכא איירי ברעב של כליה ואע"ג דבגזרת כפנא נמי מתים ברעב של כליה מ"מ קאמר נסבול כפנא דלא מתים כ"כ בכפנא כמו במותנא:

על זאת מכלל דאיכא אחריתי כו'. על זאת מפורש שם שבקשו להיות להם שלום מאויבים בדרך ומדיוקא דזאת מכלל דאיכא אחריתי שאינו מפורש שם וכן בדניאל על רזא דנא מפורש שם ופשרה להחויא למלכא ומכלל דאיכא אחריתא שאינו מפורש שם:

דלא ליתבו בתעניתא. פרש"י דלא בעו דליתי ברכה לעולם בשבילן עכ"ל לפי פירושו הא מלתא באנפי נפשיה היא דלא תליא בגזור שמדא אלא דגזרו דלא ליתבו בתעני' על הגשמים דלא יבא ברכה לעולם בשביל תעניתן ויותר נראה לפרש דגזור דלא ליתב בתעניתא היינו לבטל גזירת השמד דגזור:

מנא לך הא כו'. מן היום אשר נתת לבך וגו' כבר אמרינן בפ"ק דקדושין מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מיהו אפשר דהיינו מעת שנעשה המעשה הטוב מצרף גם המחשבה טובה אבל הכא קאמר דבר נוסף דנשמעו דבריך גם מיום המחשבה בלב:

כיומא דדינא כו'. עיין פרש"י וק"ק דמה ענינא לע"ש דהתם טעמא אחרינא אית ביה משום שאין יכולין לעשות צרכיהן גם הדמיון בקולות ואוושות הוא רחוק ונראה דגרסי' ביומא דדינא בב' ור"ל קשה יומא דמטרא ביומא דדינא שהכל מתקבצין מן הכפרים לעיירות שיושבין שם בתי דינין בב' ובה' וטורח להם לילך שם ביום שהגשמים מרובין כמ"ש בר"ח בן דוסא כשהלך בדרך ביום גשם שאמר חנינא בצער וכל העולם בנחת והשתא ניחא דכ"ש בע"ש שכל העולם צריכין לחזר אחר צרכיהן בשוק לקנות סעודת שבת ועלה מייתי שפיר אי לאו דצריך כו' כפרש"י גופיה ודו"ק:

שמש בשבת צדקה כו' יראי שמי כו'. פרש"י יראי שמי שומרי שבת עכ"ל ועי"ל דמשמע ליה דאיירי בשבת מהאי לישנא דשמש צדקה והוא מבואר כי מהלך ז' המזלות סדרן הוא שצ"ם חנכ"ל ותחלת הלילות של ז' ימי השבוע כצנ"ש חל"ם ותחלת היום חל"ם כצנ"ש נמצא בשבת בתחלת הלילה מתחיל מאדים ובתחלת היום מתחיל שבתאי וב' מזלות אלו מאדים ושבתאי מורים על הרע כמפורש בפ' מפנין ובפ' מי שהחשיך וכוכב צדק שהוא מורה על הטוב כדאיתא שם הוא משמש אותה שעה שקודם ליל שבת קודם מזל מאדים וגם הוא מתחיל שעה אחת על יום שבת אחר מזל שבתאי ומטעם זה ציונו הקב"ה לקבל שבת בתוספת שעה אחת קודם הלילה שמתחיל מאדים שעדיין צדק משמש באותה שעה שקודם לילה וכן ביום השבת לא כתיב בו בבקר שיש לשהות שעה אחת על היום לפי שבאותה שעה משמש מזל שבתאי עד שיתחיל לשמש אח"כ מזל צדק ולפי שבאותה שעה שקודם לילה עדיין הוא יום והשמש זורחת במזל צדק וכן שעה אחת ביום מתחיל נץ החמה במזל צדק על כן אמר שמש צדקה שהשמש הוא במזל צדק בסוף ערב שבת בתחלת שבת קודם מאדים וגם הוא במזל צדק בתחלת זריחתה ביום שבת אחר שבתאי והיינו וזרחה לכם יראי שמי בקבלת שבת בין ביום ובין בלילה שתהיה השמש במזל צדק מרפא בכנפיה:

פרוטה שבכיס מתברכת כו'. עיין פי' רש"י לפירושו לא הוה ליה למימר אלא שאפי' מעשה ידיו מתברכין ונראה דמלתא יתירא נקט דאפי' שאין בו מעשה ידים ממש כגון עסקא התלוי בפרוטה שבכיס הוא מתברך ומרבה ליה מריבויא דכל מעשה ועוד יש לומר דפרוטה שבכיס מתברכים ע"י הגשמים שהתבואה ופירות בזול ואין צריך לחסר מפרוטה שבכיס כמו בזמן היוקר ונמצא הפרוטה שבכיס מתרבת לו עתה בזמן הזול:

אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן כו'. מפורש בפ' המפקיד ופרק כ"ה:

כאפיקים בנגב כו'. כתבו התוספות ואם תאמר אמאי לא קאמר כו' יותר כו' דמי נתלה במי כו' ע"ש מיהו רב יהודה לעיל דמשוה להו על כרחו לא חש להא דמי נתלה במי כו' והכא נמי איכא למימר ר' יוחנן הכא לא חש ליה ועוד נראה לרבא נמי דקאמר לעיל דמי נתלה במי כו' היינו משום כיון דישראל ראו נתינת התורה כמו שראו המטר לא הוה ליה לתלות נתינת התורה במטר אי הוו שניהם שוים דמאי אולמיה האי מהאי ועל כן לאשמועינן דמטר יותר גדול דמי נתלה כו' אבל קיבוץ גליות דלא ידענו ולא ראינו עדיין אותו שפיר איכא למימר דשוה הוא לדבר שנתלה בו אלא שאנו מבקשים ותולים דבר שלא ראינו דהיינו קיבוץ גליות במטר שראינו במעלתו:

שאפילו גייסות פוסקות בו כו' מה שעוברי דרך פוסקין בו היא ודאי קשה לעולם כדאמרי' לעיל אבל גייסות דקאמר הכא היינו חיילות בעלי מלחמות שנוח לעולם כשפוסקים והיינו גדודיה דמשמע גדודים היוצאים למלחמה כמו גד גדוד וגו':

תד"ה אלא. ומה שמתרבה בשביל הברכה אית להו רשות למישקל דהיינו כו'. כצ"ל:

גמ׳ וירדו גשמים בע"ש כו'. נ"ב ביום אבל בליל שבתות עז״נ ונתתי גשמיכם בעתם (לקמן כ״ג א'):

נֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בְּאִשָּׁה, דִּכְתִיב: (בראשית ל, כג) "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן". יש להקשות למה לא הביא פסוק קודם זה בפרשת בראשית (בראשית ד, א) 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן', וכן (בראשית ד, יז) 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ'?
ואין לתרץ כי בחר בזה הפסוק מפני שמזכיר בו רק ג' תיבות ואותם פסוקים צריך להזכירם בארבעה שהוא בוחר לשנות בקצרה, דעדיין קשה לימא שתי תיבות דוקא, כמו שנאמר פסוק (ישעיהו נה, י) 'וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ', וכן כאן יאמר 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד'?
ונראה לי בס"ד דאינו רוצה לזכור חצי פסוק דאין להזכיר חצי פסוק, אך ידוע אם יש אתנ"ח חשיב זה סיום פסוק, ולכן הביא 'וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן' כי יש אתנ"ח תחת בן והרי זה סוף פסוק, ולכן לא הביא פסוק (בראשית ל, ה) 'וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד', מפני שבזה מזכיר חצי פסוק דליכא אתנ"ח בזה, ולכן לא הביא פסוק (בראשית כט, לב) 'וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן' דליכא אתנ"ח ואם יסיימו כולו יאריך, ולכן לא הביא 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן' דאין כאן אתנ"ח ואם ישלים כולו יאריך, וכן 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ' אף על גב דאיכא אתנ"ח צריך להזכירו מן 'וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ' והיה מאריך, מיהו פסוק 'וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ' לא קפיד בזה כיון שהוא פסוק של נביאים וידוע מה שאמר התוספות דעל פסוקי נביאים אין להקפיד בכלל הזה וכן כתב בספר הכלבו.

נֶאֶמְרָה 'פְּקִידָה' בְּאִשָּׁה (בראשית כא, א), וְנֶאֶמְרָה 'פְּקִידָה' בִּגְשָׁמִים (תהלים סה, י). קשה הוה ליה למימר פקידה קודם לידה דכן הוא הסדר, עצירה ואחר כך פקידה ואחר כך לידה?
ונראה לי בס"ד דבר קפרא לא נחת ללמדינו על הנאמר באשה דאין זה חידוש אלא החידוש הוא על הנאמר בגשמים ולכן נקיט לידה קודם פקידה כי לידה דגשמים מפיק לה מפסוק של נביאים ופקידה דגשמים מפיק לה מפסוק של כתובים ונמצא דנקיט בגשמים על סדר תנ"ך.
ברם הא קשיא למאי אצטריך ללמדינו דבר זה? ורש"י פירש 'כלומר על כולם מבקשים רחמים' וקשה גם זה פשיטא דודאי צריך לבקש רחמים בכולם דאין לך חסרון טובה יותר מזה ומה יש ללמוד מדמיונות אלו לענין צורך בקשת רחמים?
ונראה לי בס"ד דבא ללמדנו בדמיונות אלו דאם ראינו עת רצון שהשפיעו מן השמים בגשמים נכון להתפלל אותה שעה על אשה גם כן וכן להיפך כי כיון דדמו אהדדי אז כשיש עת רצון לזה יהיה עת רצון גם לזה.

תָּנָא: כְּמִין קֻבָּה יֵשׁ בָּרָקִיעַ, שֶׁמִּמֶּנָּה גְּשָׁמִים יוֹצְאִים. נראה לי בס"ד 'פֶּלֶג' עולה מספר 'קוּבָּה' [113] לכן דריש זה על 'פֶּלֶג אֱלֹקִים מָלֵא מָיִם' (תהלים סה, י).

בִּימֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי הֲוָה כַּפְנָא וּמוֹתְנָא. אפשר דהתחיל כפנא קודם לכך נקיט להו כן, או אפילו אם התחיל מותנא קודם לא רצה בעל המאמר להתחיל בראשית דבריו במותנא.
והא דאמרו לָא אֶפְשָׁר לְמִבָּעִי רַחֲמֵי אַתַּרְתֵּי נראה הטעם מפני דודאי הגזירות היו בדין ובמשפט ואם ישאלו על ביטולם אין להם טענה וזכות בשאלה זו אלא רק שואלין בתורת חסד וצדקה ולכן אם יש שתי גזרות ושואלין על שתיהם ביחד יקטרגו המקטרגים לומר אלו שואלין כן באיזה זכות המחייב על ביטולם ואיה זכותם? אך אם אין שואלין אלא על אחת מוכח דאין שואלין הביטול משום זכות שבידם אלא שואלין בתורת צדקה ולכן בושו לשאול על שתים ואז בזה אדרבה יהיה סנגורייא עליהם ממליצי טוב.

וּמְנָא לָן דְּלָא מַצְלִינָן אַתַּרְתֵּי? דִּכְתִיב: (עזרא ח, כג) "וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹקֵינוּ עַל זֹאת". פירש רש"י 'בעזרא כתיב', וכן בפסוק על (דניאל ב, ל) 'רָזָא דְּנָה' פירש רש"י 'בדניאל כתיב' והדבר יפלא דאין דרכו של רש"י לציין פסוקים של הגמרא על מקומן ומאי שנא הכא שבא להיות מורה מקום לפסוקים אלו?
ונראה לי בס"ד דמצאתי כתוב דאין הכלל הזה דלא מצלין אתרתי נאמר אלא רק בחוץ לארץ דהיא תחת ממשלת שבעים שרים שכל התפילות עולין באמצעותם ואי מצלו אתרתי יבואו לקטרג אבל בארץ ישראל ליתא לכלל הזה כי ארץ ישראל אינה תחת ממשלת השרים אלא היא 'אֶרֶץ אֲשֶׁר הֳ' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה' (דברים יא, יב) ואין התפילות עולין באמצעות השרים, לכן יכולים להתפלל שם על שתים ושלש ויותר. ולפי זה מוכרח לפרש האי עובדא דהוה בימי רבי שמואל בר נחמני הוה בחוץ לארץ.
ובזה ניחא דנחת רש"י ז"ל לפרש בעזרא כתיב ובדניאל כתיב, ללמד שפסוקים אלו נאמרו בחוץ לארץ, וכן עזרא הסופר ע"ה אמר על זאת בתפלה שהתפלל על הנהר (עזרא ח, טו) 'וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא' קודם שהחזיק בדרך ללכת לירושלים, ובא רש"י ללמד דשפיר מייתי הוכחה מהני קראי לכלל הזה דאתמר בחוץ לארץ. וראיתי בשם הגדולים דיש אומרים פירוש מסכת תענית אינו מן רש"י ואני כותב על הסתם.

בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חַגַּי: מֵהָכָא: (דניאל ב, יח) "וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָא דְּנָה". יש להקשות סתמא דתלמודא אמאי לא מייתי מהאי קרא דקדים לקרא דעזרא?
ונראה לי בס"ד דלא ניחא ליה בהאי קרא משום דאיירי ביחידים דכתיב (דניאל ב, יז-יח) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיְתֵהּ אֲזַל וְלַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָא דְּנָה, ואפשר לומר דכח ציבור שאני דיכולים להתפלל על שתים ביחד, לכן הביא קרא דעזרא שהיו רבים מישראל עמו שכולם התפללו עמו.
ועוד נראה לי בס"ד בהאי קרא אינו מפורש שהיה תענית גם כן כי אם רק תפלה אבל בקרא דעזרא מפורש שהיה תענית גם כן דכתיב (עזרא ח, כג) 'וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹקֵינוּ עַל זֹאת' ועם כל זה לא התפללו אלא על אחת.
ועוד נראה לי בס"ד פסוק עזרא עדיף ליה דמסיים 'וַיֵּעָתֵר לָנוּ' שמע מינה דבא למידק מפני שלא התפללנו אלא רק על אחת לכך וַיֵּעָתֵר לָנוּ דאם היינו מבקשים על שתים לא היה נעתר. ובזה ניחא לפרש דברי התוספות ז"ל שהוסיפו 'וַיֵּעָתֵר לָנוּ' שנרגשו בזה ותירצו כדאמרן, דמשום הכי הוה ניחא ליה בהאי קרא טפי.
והא דרבי חגי ניחא ליה בקרא דרגיל טפי, משום דהתם ידעינן בבירור דהוה מלתא אחריתי באמת וכמו שכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל בפירושו על שתי חלומות שפירש מה שאמרו 'מִכְּלַל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי' הוא אותו חלום של אילן עיין שם. נמצא ידוע שהיה שתים, מה שאין כן בקרא דעזרא מדיוקא אמרינן דהוה שתים.
ועוד נראה לי בס"ד דסבר רבי חגי בקרא דעזרא לא משמע לעיכובא אלא מעשה שהיה כך היה, שהם לא התפללו אלא על אחת ואפשר אם היו מתפללים על שתים היו יכולים, אבל בקרא דדניאל הוא מצוה אותם בלשון צווי שלא יתפללו אלא על אחת בלבד משמע דאיכא עיכובא בדבר זה.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת, צְדָקָה לָעֲנִיִּים. קשה מאי שייכות יש להא דרבי יצחק עם מאמרים אלו שמדברים בענין הגשמים?
ונראה לי בס"ד דכאן הביא דברי רבא בר שילא דאמר קָשֶׁה יוֹמָא דְּמִטְרָא, כְּיוֹמָא דְּדִינָא וכו' וקשיא ליה למסדר הש"ס בזה שנראה הוא הפך כל המאמרים דלעיל שהשביחו מאד מאד ביום הגשמים! לכך הביא מאמר זה לישב הדבר והוא כי באמת מה שאמר שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לָעֲנִיִּים, אין זה דבר חלוט כי זה הוא דוקא בחורף שיש קור גדול שישבו בשמש ויתחממו אך בקיץ שהחום רב ואין להם מקום מרוח שאין שולט בו השמש כדי לישב בו שהשמש נכנס בכל חדריהם שכולם נקבים והשמש שורף אותם ודאי צער להם בשבת שהם יושבים כל היום בבית ואין להם מקום צל חשוב אך קרי לה צְדָקָה בשביל זמן הקור דוקא, וכן כאן קרי ליה יוֹמָא דְּדִינָא בשביל יום שיזדמן לאדם בו עסק של הליכה מרובה בשווקים וברחובות אבל בזמן שהאדם יושב בחנותו ועוסק במלאכתו מה אכפת לו מן הגשמים שאינו הולך ובא בשווקים וברחובות? לכן הביא מסדר הש"ס מאמר זה דרבי יצחק, כדי שגם דברי רבא בר שילא נפרש אותם על דרך זה ולעולם ודאי גדול הוא יום הגשמים.
ומה שמביא ראיה מפסוק (מלאכי ג, כ) 'וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה' פירש רש"י: יראי שמי שומרי שבת, ופירש הגאון חיד"א ז"ל על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת יתרו דף פח:) מהו שבת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי (מהו שם שבת, שבת הוא שמו של הקב״ה שם שהוא שלם מכל צדדיו) עיין שם. ועדיין יש להקשות מהיכא משמע דמדבר בעניים וכי העניים בלבד שומרי שבת? והלא גם העשירים שומרי שבת הן!
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בתיקונים בראשית 'ירא שבת' ופירשנו ענין המורא בשבת טפי ממצות אחרות הוא מפני כי השבת רבו בו איסורי המלאכות שכולם מותרים לאדם בימי החול ורגיל בהם ולכן בנקל יבא לידי שוגג להכשל בהם בשגגה ולכך צריך שיהיה לאדם מורא ופחד וחרדה גדולה בשבת ולזכור קדושתו ולהיות תמיד בין עיניו וחרוש על לוח לבו כדי שלא ישגה ויכשל בו. והנה העשיר אם שגג ונתחייב חטאת יש לאל ידו להביא אפילו עשרה חטאות ויותר אחר שבת אך העני אפילו חטאת אחת אין לאל ידו להביא ולכן יהיה לו מורא יותר במצות שבת ולכן דריש 'יִרְאֵי שְׁמִי' שהוא רוצה לומר יראי שבת על העניים טפי מן העשירים.
ומה שאמר 'שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לָעֲנִיִּים' נראה לי בס"ד דרך צחות דהמינין טוענין (בבא בתרא י.) אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו מפרנסן? והתשובה לזה הוא מה שנאמר (איוב יד, טו) 'לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף' שהקב"ה רוצה שבני אדם שהם מעשה ידיו דכתיב בהם (בראשית א, כו) 'נַעֲשֶׂה אָדָם' הם ישלימו את מעשיו, וראיה לזה מן השבת שהקב"ה קידש את השבת דכתיב (בראשית ב, ג) 'וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ' ועם כל זה צוה אותנו (שמות כ, ז) 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' הוי לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף! וכן יש הוכחה מן השמש שגזר הקב"ה שהיא תתן אור לירח ובאמת הוא הנותן את האור לשמש ולמה לא נתן גם לירח? הוי לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף! והנה כתיב (דברים יט, טו) 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר' כן הכא בהוכחה שיש מן השמש ובהוכחה שיש מן השבת אנחנו למידין על חיוב הצדקה לעניים דבטלה טענת המינים ולכך אמר 'שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לָעֲנִיִּים'.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש דהעניים בחול עוסקים במלאכה ואין מרגישין כל כך בצינה ובשבת שהם בטלים ירגישו בצינה ביותר ולכך השמש בשבת היא צדקה לעניים, ודריש דעליהם נאמר 'וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה'. אך ידוע דבעלי מלאכה יומא דלא עבדי חלשי וכן מי שדרכו להיות סובב והולך ברגליו בכל יום ממקום למקום אם יהיה יום אחד יושב בביתו ולא יקום להתהלך על רגליו אנה ואנה ירגיש ביום הבא אחריו חולשה באיבריו, ולכן סיים 'וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ' רוצה לומר מלבד שתחמם את העניים ביום שבת מחמת הצינה שירגישו בה ביותר עוד תתן להם רפואה באיבריהם שהם מלומדים בעסק והילוך רב בימי החול שלא ירגישו בהם חולשה אחר שבת, עד כאן דבריו נר"ו.

גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ פְּרוּטָה שֶׁבַּכִּיס מִתְבָּרֶכֶת בּוֹ. נראה לי בס"ד בדרך הלצה כי היושבים בחנויות למכור אין דרכם למכור דברים קטנים שנמכרים בפרוטות דוקא אלא כל ממכרם הוא במחיר כספים אך אלו שהם סובבים ברחובות ובשווקים למכור דברים קלים של מיני מתיקה לילדים או חפצים קטנים וזולים שכל חפץ אינו מגיע ערכו יותר משלש או ארבע פרוטות וכן אלו המוכרים לפת שלוק או רוביא שלוקה וכיוצא בהם שכל מקחם הוא בפרוטות הנה כל אלו אין להם חנות לישב בו כי אין עסקם כדאי לשכור לו חנות ורק נושאים סחורתם על ראשם וסובבים והולכין במבואות וברחובות ממקום למקום למכור, ועל כן אלו רובם הם בטלים ביום הגשם דקשה עליהם הטלטול ממקום למקום ואיך יעברו ברחובות העיר והגשם דולף עליהם ורק ימצא מעט מהם שלא ישביתו עסקם גם ביום הגשם.
והנה מאחר דכל אלו הכנסה שלהם היא פרוטות לכן נמצא אצלם פרוטות הרבה כי הקרן שלהם כולו פרוטות שהם מקבלים בעד דברים שמוכרים ובכל ימות השנה מי שרוצה להחליף מטבע כסף בפרוטות יחליף אצלם כי נמצא אצלם פרוטות נחושת ברבוי אך ביום הגשם שאין נמצאים בעלי עסק אלו הרבה אז גם הפרוטות יהיו מועטים ואם בכל יום יחליפו מטבע כסף בעשרה פרוטות, הנה ביום הגשם יתייקרו הפרוטות ויהיו כל שמונה פרוטות במטבע כסף מפני שאין נמצאים הרבה ונמצא לפי זה ביום הגשמים הפרוטה אשר יש בכיסו של אדם מתברכת שאם היה ערך הפרוטות עשרה במטבע אחד כסף הנה באותו היום יהיו שבעה או שמנה במטבע כסף.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כל דבר שתשלוט בו עין הרע אין הברכה שורה בו לכן כל דבר שהוא גלוי לעיני בני אדם אין בו ברכה ויש בני אדם שהם עניים אם רואין בעיניהם מעות אצל אחרים מטילין בהם עין הרע ואז ממילא אין ברכה מצויה באותם המעות אמנם ביום הגשמים תהיה עיניהם של עניים שביעה ואז אפילו מעות המונחים בכיסו של אדם שעל הרוב הם נגלין לעיני הכל כי תמיד הוא פותח כיסו בשוק כדי לקנות בהם ואז רואין כל העוברים ושבים שימצא בהם עניים הם רואים כיס המעות שלו לא תשלוט בהם עין הרע של עניים יען כי אותו היום עיניהם שביעות בראותם הגשמים ויודעים שטובה רבה באה לעולם והכל יהיה בזול ולכן תחול הברכה גם במעות שבכיס שהם גלויים לעיני הכל טפי משאר מעות, ולזה אמר אֲפִלּוּ פְּרוּטָה שֶׁבַּכִּיס מִתְבָּרֶכֶת בּוֹ, עד כאן דבריו נר"ו.

אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן. נראה לי בס"ד מילוי אותיות עַיִן כזה: עי"ן יו"ד נו"ן עולה קכ"ו [126] שהוא מספר ג' פעמים מ"ב [42×3=126] שהם סוד שלשה יד [14×3=42] שעל ידם ישתלשל שפע הפרנסה בסוד (תהלים קמה, טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן, 'יָדֶךָ' דייקא רמז לג' פעמים מ"ב שהוא סוד הידים והפשוט הוא גלוי והמילוי היא סמוי ומכוסה. ולזה אמר אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, רוצה לומר בג' פעמים מ"ב שהם רמוזים במלוי אותיות עין. ונראה לכן סמ"ך שהוא סמוי הוא אחר אות עי"ן באלפא ביתא.
ונראה לי בס"ד דרבי יצחק קאמר סָּמוּי מִן הָעַיִן היינו שאין ידוע מניינו ומשקלו אבל אם הוא גלוי לית לן בה ותנא דבי רבי ישמעאל איירי אפילו אם אין ידוע מניינו ומשקלו אם הוא גלוי לעיני הכל תשלוט בו עין הרע וכמו שאמר רב לבריה (בבא מציעא קז.) לא תזבין שדה הסמוכה לעיר, שהיא גלויה לעיני הכל.
אי נמי רבי יצחק איירי שיהיה סמוי גם מן עין הבעלים שלא ידעו מניינו ומשקלו אבל תנא דבי רבי ישמעאל קפיד על עין של אחרים דוקא.

לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה, לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי. נראה לי בס"ד שקיל מדוד מנוי ראשי תיבות 'שמם' כי מקום שלשה אלה הוא שמם מן הברכה וסופי תיבות יד"ל רוצה לומר דלים מהברכה.
ועוד נראה לי בס"ד סמוי [116] עולה קי"ו, אך באדם יש שתי עינים ימין ושמאל, וצריך שיהיה סמוי מעין ימין וסמוי מעין שמאל, וב' פעמים 'סמוי' עולה מספר הברכה [232] רמז שאם הוא סמוי מעין ימין וסמוי מעין שמאל תשלוט בו הברכה. ובזה יובן בס"ד הכתוב (דברים כח, ח) 'יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ', לשון רבים רוצה לומר על ידי שיהיה סמוי מעין ימין וסמוי מעין שמאל.
ומה שאמר וְאֵין 'אֲפִיקִים' אֶלָּא מָטָר נראה לי בס"ד חלק תיבת 'אֲפִיקִים' (תהלים קכו, ד) לשתים וקרי בה 'אֲפִיק יָם' כי רוב המטר יורד מן האידים העולים מן הים וכמו שאמרו 'כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, מִמֵּימֵי אוֹקְיָנוּס הוּא שׁוֹתֶה'.

נִיבָּעִי רַחֲמֵי אַכַּפְנָא, דְּכִי יָהִיב רַחֲמָנָא שׂוֹבְעָא, לְחַיֵּי הוּא דְּיָהִיב. קשה כיון דגזרת מותנא נמסרה ביד מלאך בפני עצמו דאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות אם כן אם נסתלק מלאך שנתמנה על כפיא מחמת תפילתם איך יסתלק מלאך של מותנא כיון שנצטווה מאת ה' באותו שליחות דודאי אין לו לבטל שליחותו מחמת טענה זו דְּכִי יָהִיב רַחֲמָנָא שׂוֹבְעָא, לְחַיֵּי הוּא יָהִיב אלא צריך שהקדוש ברוך הוא יבטל שליחותו בפירוש ואם כן צריכין להתפלל תפלה מיוחדת על בטול גזרה זו והדרא קושיא לדוכתא דְּאַתַּרְתֵּי לָא אֶפְשָׁר לִיבָּעִי?
ונראה לי בס"ד כיון דהתפלל על הכפנא אז אותו מלאך עצמו שנתמנה על הרעב יתהפך לטובה שישלחו הקדוש ברוך הוא להביא שבע או שימנה מלאך אחר על השבע ולכן אין צריך להתפלל שיבטל הקדוש ברוך הוא שליחותו מלאך דמותנא אלא זה המלאך שנצטווה להביא השבע הוא יעכב ביד מלאך דמותנא שיבטל שליחותו כי אומר לו כיון שאני נצטוויתי להביא שפע למי אביא השפע אם אתה ממית אותם ואם כן כיון שצוני השם יתברך בשליחות זו של השבע הרי הוא יתברך ביטל שליחותך ואין צריך לומר לך בפירוש.
אי נמי כיון שהתפלל על השבע וענה אותם השם יתברך אז אם יחזרו להתפלל על ביטול מותנא אין זו תפלה על דבר חדש אלא היא טענה להשלים דבר ה' באומרם כבר עניתנו שתתן לנו שבע ואם ימותו איך תתקיים הבטחה זו ומתנה זו של השבע שנתת לנו? וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כב, כב) הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה שבא עתה שבא עתה לפני ואין זו תפלה שנית אלא בדין הוא שתענני יען כי מִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי בתפלתי להצילני מן הראם ואם יהיה מאכל לאריה מאי אהניא לי? יותר טוב שהייתי נשאר על גב הראם! וכן הדבר הזה.

אִי לָא דְּצָרִיךְ לִבְרִיתָא, בָּעִינָן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וּמְבַטְלִינָּן לֵיהּ. פירוש שמבטלינן ליה מערבי שבתות דוקא שלא ירד בערב שבת כלל אך כיון דצריך לברייתא לא נוכל לבטלו מערב שבת כי שמא יזדמן לפעמים ירידתו בערב שבת מכוונת לברכה שיהיה ברכה בירדתו יותר מיום שלפניו ויום שלאחריו ואיך דוחין הברכה מן הבריות? לכך לא מבטלינן ליה כלל.

שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת, צְדָקָה לָעֲנִיִּים. נראה בס"ד שרמז לפי דרכו בזה דהנה נודע מה שכתוב בספרי המוסר דהנותן צדקה לעניים בערב שבת זוכה להתברך בפריה ורביה! ונראה לי בס"ד הטעם כי חיוב עונה יש על כל ישראל בלילי שבתות כקטון כגדול ולכן עזרא הסופר ע"ה תיקן לכל ישראל לאכול שום בליל שבת מפני שהשום מרבה הזרע להורות שיש חיוב עונה על כל ישראל בליל שבת ונרמז זה באותיות שַׁבָּת שהוא למפרע ראשי תיבות תאכל בו שום, גם שַׁבָּת ראשי תיבות בלילי שבת תשמש.
מעשה בעני בן טובים בא אצל עשיר אחד בערב שבת ויאמר לו תן לי שלשה דינרים לקנות צרכי שבת. ויאמר לו למה לך כל כך? סגי לך בחד! אמר לו כדי לקנות בשר ודגים ופירות על כן צריך שלשה דנרים. ויאמר לו כל לילה מה אתה אוכל? אמר לו לחם וירק ובצלים כי רק כנגד זה עולה שכר מלאכתי ביום. אמר לו גם בשבת תאכל כדרך שאתה אוכל בחול! לא כך אמרו חכמים עשה שבתו חול ואל תצטרך לבריות?
ויכלם אותו העני ויצא מאתך ריקם אך אשתו של אותו עשיר לא ערבו לה הדברים האלה שדבר עם אותו עני והוציאו ריקם והנה אותו עשיר היה דרכו לאכול שום הרבה בלילי שבת כדי שיוכל לשמש ואם לא יאכל שום כדרכו לא היה לו כח גברא לשמש מטתו והיתה אשתו מתקנת לו בערב שבת שום בחומץ ותבלין חשובין באופן שיהיה ערב לו לאכל ממנו הרבה ואותו ליל שבת לא הביאה לפניו כלי של השום ויתכעס בלבו הרבה על הדבר הזה ויאמר לה בדרך כעס 'שום אין כאן תשמיש אין כאן'! אמרה לו אתה רוצה הנאת תשמיש בליל שבת ואחרים אינם רוצים! אתמהא? למה למה לא נתת דינרים לאותו עני בן טובים חד לקנות בשר באומרך אליו שיאכל ירק כשאר ימי החול הלא גם הוא יאמר 'בשר אין כאן תשמיש אין כאן'! וכי מן ירק יהיה לו כח גברא לשמש? ולא מצא פתחון פה להשיב על דבריה.
ובזה מובן הטעם למה הנותן צדקה לעניים בערב שבת זוכה שיתברך בפריה ורביה היינו מפני דעניים מאכלם כל הלילות ירק ואין להם בזה כח גברא לשמש לקיים מצות עונה ההכרחית לעשות פריה ורביה אבל אם נותנים צדקה בערב שבת קונים בשר ודגים ובזה יהיה להם כח גברא לשמש ולעשות פריה ורביה ולכן הנותן להם צדקה יתברך בפריה ורביה מדה הנגד מדה.
והנה אם תצרף אותיות שֶׁמֶשׁ עם אותיות שַׁבָּת בזה את זה כזה" 'שבתשמש' יהיה מהם צירוף שני תיבות אלו והוא 'שב תשמש' והיינו שב רוצה לומר שבעה כמו שב שמעתתא דאתמר בגמרא (חולין מב:), כלומר שבליל שבעה תשמש שזה חיוב עונה על כל איש ישראל אין פוטר, שצריך לשמוח אשתו בעונה בליל שבעה בכל שבוע! ולכן צריך להרבות באותו זמן צדקה לעניים.
וזהו שאמר שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת רוצה לומר בעבור כי אתה שב תשמיש צריך אתה להרבות צְדָקָה לָעֲנִיִּים באותו זמן כדי שגם הם ישמשו ויקיימו מצות עונה וכמו שאמרה אותה אשה לבעלה אם אתה רוצה הנאת תשמיש אחרים לא ירצו? ולמה לא נתת דינרים לאותו עני כדי שגם הוא יקיים מצות עונה כמותך!

אם לשבט לאילנות אם לארצו לזרעים אם לחסד בורות שחין ומערות. אפשר לפרש במ"ש מז"ה חסד לאברהם דהאילנות אינם גדלים אלא במיין דכורין והזרעים גדלין במיין נוקבין ע"ש באורך וז"ש אם לשבט לאילנות כלומר שיבואו גשמים מיין דכורין לגדל אילנות. אם לארצו שיבואו מיין נוקבין לגדל הזרעים. וכשיש מ"ן ומ"ד יש יחוד ובאה רביה לעולם וז"ש אם לחסד בורות שיחין ומערות דנתרבה השפע בעולם ודוק:

וא"ר יצחק שמש בשבת צדקה לעניים שנאמר וזרחה לכם יראי שמי וכו' אפשר במ"ש בזהר הקדוש שבת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי וז"ש וזרחה לכם יראי שמי כלומר שבת שמא דקב"ה ואתם יראים שלא לחללו וזהירים בשמירתו לכן וזרחה לכם שמש צדקה ומרפא בכנפיה:

(ח ב) ניבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא וכו'.—לכאורה היה יכול לומר להיפך: נבעי רחמי אמותנא ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. אבל הענין יובן ע"פ מה שנודע כי בזמן הרעב והבצורת מלאך רע שהוא הדבר יצעד אחריו, כי מחלות רבות הבאות מסיבת הרעבון תשלטנה באותו זמן, כמו קדחת הרעבון והצפדינא^*עי' מ"ש ביומא פד א. ואישתא צמירתא. וכאשר יספקו לרעבים לחם די שבעם, מאליהן פוסקות מחלות אלו. ולפ"ז יפה אמר רשב"נ להתפלל על הרעב בראשונה, כי הוא סיבת המחלה והמגפה, וכשיהיה השובע לא תהיה עוד מגפה, ושלום יהיה בארץ.