תענית ט ע"א

דף ט - א

ואמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", מהו כפל הלשון ^[485]  "עשר תעשר"? ^[486]

עַשֵׂר את תבואתך - בשביל [כדי] שְׁתִּתְעַשֵׁר ^[487].

אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש [פגש רבי יוחנן את ילדו של ריש לקיש, שהיה בן אחותו]. והיה מעשה זה לאחר מיתתו של ריש לקיש, כפי שיבואר להלן.

אמר ליה רבי יוחנן: אימא לי פסוקיך [אמור לי פסוק שלמדת]!

אמר ליה הינוקא: "עשר תעשר".

אמר ליה הינוקא ^[488] לרבי יוחנן: ומאי "עשר תעשר"?

אמר ליה רבי יוחנן: עשר - בשביל שתתעשר.

אמר ליה הינוקא: מנא לך [מנין לך שאכן כך הוא]? אמר ליה רבי יוחנן: זיל נסי ^[489] [לך נסה בעצמך], ותיווכח שאכן כך הוא ^[490].

אמר ליה הינוקא: ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא [וכי מותר לנסות את הקדוש ברוך הוא]? והכתיב [והרי נאמר] "לא תנסו את ה'"! ^[491] אמר ליה רבי יוחנן: הכי [כך] אמר רבי הושעיא: אכן אסור לנסות את הקדוש ברוך הוא. אבל זה נאמר בכל הדברים - חוץ מזו ^[492] , נתינת מעשר. כי בענין זה נאמר בפסוק בפירוש שמותר לנסות את הקדוש ברוך הוא.

שנאמר בספר מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ^[493] , ובחנוני נא בזאת ^{[494] [495]} אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארבות השמים, והריקתי לכם ברכה עד בלי די" ^[496].

מאי לשון "עד בלי די"? ^[497]

אמר רמי בר חמא אמר רב: "עד בלי" - היינו עד שיבלו. הברכה תהיה מרובה כל כך, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. כלומר, הברכה תהיה כה מרובה, עד שתאמרו כל הזמן 'די' [מספיק]. ותאמרו כל כך הרבה פעמים 'די' עד שיבלו [יתבלו] שפתותיכם על ידי כך ^{[498] [499]}.

אמר ליה הינוקא: אי הות מטי התם להאי פסוקא [אם הייתי מגיע בלימודי לספר מלאכי, והייתי לומד את אותו פסוק, "הביאו את כל המעשר וגו'"] - לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך [לא הייתי צריך לך, שתאמר לי את הדבר, ולא הייתי צריך להושעיא רבך, שאמרת את הדברים משמו].

ותו אשכחיה [ושוב פעם אחרת מצאו] רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב [שישב] ואמר את הפסוק בספר משלי: "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".

ופירוש המקרא: "אולת אדם תסלף דרכו", האולת של האדם גורמת לו לסלף דרכו ולחטוא. וכשבא עליו עונש ופגע - "על ה' יזעף לבו". שכועס ואומר: מפני מה אירע לי פגע זה?

יתיב רבי יוחנן וקא מתמה [ישב רבי יוחנן והיה תמה על מקרא זה]. אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא [וכי יש דבר שכתוב בכתובים ^[500], ולא רמזו משה בתורה]? והרי החומש הוא יסוד הנביאים והכתובים! ^[501] אמר ליה הינוקא: אטו הא מי לא רמיזי [וכי דבר זה לא נרמז בתורה]?

והכתיב [והרי כתוב] גבי אחי יוסף, כשעלו אל יעקב אביהם, ובדרך מצאו את כספם בפי אמתחותיהם: "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו". והיינו, שתמהו על הרעה שאירעה להם, ושאלו מפני מה עשה זאת ה' להם ^[502]. ובאמת היה זה עונש על חטאם במכירת יוסף ^[503].

התפעל רבי יוחנן מדבריו החריפים של הינוקא, ורצה לראותו. ולכן דל עיניה [הרימו לו את ריסי עיניו, שהיו שוכבים ומכסים את עיניו, במזלגי כסף, כדי שיוכל לראות] וחזא ביה [והביט בו].

אתיא אימיה - אפיקתיה [באה אמו של הינוקא - והוציאתו מלפני רבי יוחנן]. אמרה ליה: תא מקמיה, דלא ליעבד לך כדעבד לאבוך [בוא וצא מלפניו, כדי שלא יעשה לך כפי שעשה לאביך]. שנתן בו עיניו והמיתו ^[504], כפי שמובא במסכת בבא מציעא [פד א].

ואמר רבי יוחנן: מטר בא לעולם אפילו בשביל יחיד שנצרך לו. והיינו, כגון שזרע לאחר שזרעו כולם, ורק הוא נצרך עתה לגשמים, או שהוא יהודי יחיד בין נכרים. אף שאין שאר ישראל צריכין לגשמים, יורד המטר לצרכו.

אבל פרנסה, דהיינו, שפע טובה ומחיה לכל העולם - באה רק בשביל רבים ^[505]. שאם רבים צריכים שובע, שתישלח ברכה בתבואתם, אזי אם זכו לכך, הקדוש ברוך הוא שולח להם ברכה. אבל אם רק יחיד צריך לכך, אין הקדוש ברוך משנה עבורו את דין השנה, אלא היא נשארת כפי ברכותיה שנקבעו לה מתחילה.

והיינו, שהקדוש ברוך הוא מסייע אף ליחיד, שלא תהיינה תבואותיו גרועות משל אחרים. אבל אין הוא מסייע ליחיד לעשות שדהו יותר מהרגיל, כשדה שובע.

ומנין לנו דבר זה?

שמטר בא בשביל יחיד, למדים מדכתיב: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך". הרי שאף לצורך יחיד מוריד הקדוש ברוך הוא מטר.

שפרנסה באה דווקא בשביל רבים, למדים מדכתיב לגבי ירידת המן במדבר: "הנני ממטיר לכם לחם". הרי שדווקא לצורך רבים מביא הקדוש ברוך הוא ברכה.

מיתיבי: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים [ממונים, עוסקים בצרכי ציבור] טובים עמדו לישראל. אלו הן:

משה, ואהרן, ומרים.

ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם [על ידי אותם שלשה פרנסין] לישראל. ואלו הן אותן שלש מתנות:

באר, וענן, ומן.

באר, אותו סלע שהיה מתגלגל עִם ישראל, והיו זבים ממנו מים בא בזכות מרים ^[506].

עמוד ענן ^[507] - בא בזכות אהרן.

מן, מאכלם של ישראל במשך שהותם במדבר - בא בזכות משה.

כאשר מתה מרים - נסתלק הבאר, שבא בזכותה.

שנאמר: "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה [וכתוב מיד לאחר מכן]: "ולא היה מים לעדה". ואז הכה משה את הסלע, ולא רצה להזיל מימיו בשבילו, לפי שמתה מרים.

וחזרה הבאר לאחר מכן בזכות שניהן [בזכות משה ואהרן] ^[508]. כפי שנאמר, שאמר להם הקדוש ברוך הוא: "ודברתם שניכם אל הסלע ונתן מימיו".

מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד ^[509] שהקיפו את ישראל במדבר, שבאו בזכותו של אהרן. שנאמר לאחר שמת אהרן: "וישמע הכנעני מלך ערד וגו' וילחם בישראל וישב ממנו שבי".

מה שמועה [איזו שמועה] שמע הכנעני מלך ערד, שמשום כך בא להלחם בישראל?

שמע שמת אהרן, ומשום כך נסתלקו ענני כבוד שבאו בזכותו ^[510], וכסבור היה שניתנה לו רשות להלחם בישראל.

והיינו דכתיב: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן". אמר רבי אבהו: אל תקרי "וַיִרְאוּ", לשון ראיה, אלא "וַיֵיָראוּ" ^[511] , לשון ראיה. שעל ידי שמת אהרן, נסתלקו ענני הכבוד שהקיפו את ישראל, ונתגלו לעין כל ^[512].

ודרשה זו נדרשת כדדריש [כפי שדורש] ריש לקיש.

דאמר ריש לקיש: המילה "כי" משמש בתורה בכל אחד מארבע הלשונות דלהלן:

א. לפעמים היא באה במקום המילה אי [אם],

ב. פעמים שהיא באה במקום המילה דלמא [שמא],

ג. פעמים שהיא באה במקום המילה אלא [כלומר, שסותר את הדיבור שלפניו],

ד. ופעמים שהיא באה במקום המילה דהא [שהרי]. כמו בפסוק שהבאנו לעיל: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן". והיינו, שעדת ישראל נתגלתה, שהרי מת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד ^[513].

חזרו שניהם, הבאר וענני הכבוד ^[514], בזכות משה.

וכאשר מת משה - נסתלקו כולן.

ומנין לנו שאכן נסתלקו במיתתו?

שנאמר: "ואַכְחִד ^[515] את שלשת הרעים בירח [בחודש] אחד". ו"שלשת הרועים" היינו משה אהרן ומרים ^[516].

ויש לתמוה, וכי בירח אחד מתו שלשתם? והלא מרים מתה בחודש ניסן, ואהרן - בחודש אב, ומשה - בחודש אדר!

אלא, מלמד [מלמדנו הכתוב] שנתבטלו שלש מתנות טובות שנתנו על ידן [על ידי משה אהרן ומרים], דהיינו: הבאר, ענני הכבוד, והמן, ונסתלקו כולן בירח אחד, בחודש אדר, כשמת משה.

על כל פנים, מצינו שירד המן בזכותו של משה לבדו.

אלמא, הרי לנו, אשכחן [מצאנו] שניתנת פרנסה בשביל יחיד!

ומתרצת הגמרא: שאני [שונה] משה ^[517] , כיון דלרבים הוא בעי [כיון שהוא נצרך לרבים], אף שבעצם הוא יחיד - כרבים דמי [הרי הוא נחשב כרבים] ^[518].

רב הונא בר מנוח ורב שמואל בר אידי ורב חייא מווסתניא [שם מקום הוא], הוו שכיחי קמיה דרבא [היו מצויין לפני רבא]. שלמדו לפניו תורה.

כי נח נפשיה ^[519] דרבא [כאשר נפטר רבא] - אתו לקמיה דרב פפא [באו ללמוד לפני רב פפא].

כל אימת דהוה אמר להו שמעתא ולא הוה מסתברא להו [כל פעם שהיה רב פפא אומר שמועה, ולא היו מסתברים להם דבריו], הוו מרמזי אהדדי [היו מרמזים זה לזה] שאין הדברים נראים.

חלש דעתיה [חלשה דעתו של רב פפא], כי היתה בכך פגיעה בכבודו.

עשר תעשר כלומר עשר כדי שירבה קניינך ותעשר עוד פעמים אחרים. ואמרינן מי שרי למימר הכי והכתיב לא תנסו את ה' אלהיכם ושנינן חוץ מזו שנאמר הביאו וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' כתיב אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. כיוצא בו בתורה דכתיב ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו:

א"ר יוחנן מטר בזכות יחיד שנאמר לתת מטר ארצך בעתו ר"ל אמר מהכא שאלו מה' מטר וגו' ותניא ומטר גשם יתן להם לאיש יכול לכל השדות שלו ת"ל בשדה. יכול לכל השדה ת"ל עשב השדה וכדר' דניאל בר רב קטינא דהוה סייר גינתיה ואמר האי משרא בעי מיא והאי משרא לא בעי מיא ואתי מטרא להאי משרא דאמר בעי מיא. פרנסה בשביל רבים שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו'. ואקשינן והא משה רבינו יחידי הוה (וקמא) [וקאמר] כי המן ירד בזכותו. והענן בזכות אהרן והבאר בזכות מרים. וכולן כיון שמתו נסתלקו כל אחד ואחד הדבר שהיה בזכותו. וחזרו בשביל מרע"ה. וכיון שמת נסתלקו הכל שנאמר ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד. ושנינן שאני משה רבינו כיון דאלים זכותיה כרבים דמי.

ג' פרנסים טובים עמדו לישראל. ואלו הן משה ואהרן ומרים וג' מתנות נתן להם הקב"ה על ידם ואלו הן מן ובאר ועמוד הענן כו':

תלמידי דרבא כד נח נפשיה אתו לקמיה דרב פפא לא הוו מסתברי להו שמעתתיה הוה מרמזי להדדי חזנהו חלש דעתיה אקריות בחלמא ואכחיד את שלשת הרועים וגו'.

כתוב בתורה לא תנסו את י"י אלהיכם ועקר ענינו בה על נביא שכבר נתפרסמה נבואתו על פי האותות הידועים על זה כמו שיתבאר במקומו או שהעיד עליו נביא והיה מהלך בדרכים הישרים שאדם חייב להאמין בנבואתו ושלא להרהר עליו ושלא לנסותו יותר מן הראוי ועם כל זה נכללו בלאו זה ענינים אחרים והוא להזהר שלא לעשות המצוה על מנת לקבל פרס עליה עד שינסה את השם בכך כלומר לראות אם יעשה מצוה זו אם יגמל עליה אם לאו ואע"פ שהתורה מיעדת שכר עליהם באמרו אם בחקתי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם וכו' ביאור הדברים שאם יעשו המצות סוף השכר לבא ולא שהתירה לעשותם על מנת כך אלא שהבטיחם על כך והוא אמרם עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר כלומר שסוף השכר לבא כאלו אמר עשר ותתעשר ולא שיעשר על מנת שיתעשר ואע"פ שאמר הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וכו' ביאורו כן שהדבר ברור על השכר לבא אא"כ יתגלגלו לו חובות מצד אחר ומ"מ כל לעשות על מנת כך אסור וכן מה שאמרו נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו וכו' ביאורו גם כן ותהא הבטחתכם שסוף ברכה לבא וכן סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ר"ל והבטחתי שיחיו בני לא שיהרהר על מדותיו יתברך יקרה לו מה שיקרה ומה שאמר כאן עשר בשביל שתתעשר והקשה התלמוד ומי בעיי לנסויי קודשא בריך הוא והוא השיב חוץ מזו מדכתיב ובחנוני נא בזאת וכו' לא שאף בזה יהא מותר לנסות ולעשות על מנת כך אלא שאע"פ שבשאר יעודים לבו של אדם בטוח בשכרם מ"מ אינו סמוך בהם מכל וכל אבל בזו יהא בטוח לגמרי שכל מדותיו של הב"ה מדה כנגד מדה:

ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון שתשלח ברכה במעשי ידי ולא שירבו הפירות אלא שיצליח בהם לסחורתו התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה כך כתבוה גדולי הרבנים ופרשו שמזכיר בה ברכה ומלכות ומ"מ יש גורסים יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר השקול ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין וגדולי המפרשים שואלים על מה הוא מברך אם על שלא ירקבו הרי בכל שעה הוא צריך לה ואע"פ שאין הברכה מצויה בו תפלת שוא מיהא למה ולדעתי כל שהוא מברך שלא יפסיד פירותיו אין כאן תפלת שוא אלא שעל התפלה הנזכרת הוא אומר כן יהי רצון שתשלח ברכה בפירות הללו ור"ל שיתברכו בכל מיני הצלחה ואי אפשר שהמדידה או הפרסום לא יעכב בהצלחתו אי זה עכוב:

בפרש"י בד"ה מטר בשביל יחיד כו' ואע"פ שמוריד בשביל זה מטר זה להשביח כו' כצ"ל:

מ"ד עשר תעשר. ואפי' למ"ד בפ' (המפקיד) [אלו מציאות] דברה תורה כלשון בנ"א היכא דאיכא למדרש דרשינן ובפ"ק דר"ה נמי דרשינן מיניה עשר תעשר בב' מעשרות הכתוב מדבר ועיין בתוס' פ' (המפקיד) [אלו מציאות]:

א"ל עשר בשביל שתתעשר כו'. ויהיה תעשר לשון עושר א"נ מלשון מעשר והכא קאמר עשר תן מעשר משלך ותזכה בזה לעשר עוד את שלך ולפי המדרש שכתבו התוס' בזה בכאן עיין מה שכתבנו בזה פרק הספינה פירוש יפה בפסוק עשר תעשר וגו' היוצא השדה שנה וגו':

ובחנוני נא בזאת כו'. משום דבזו יבא אדם לנסיון טפי דהיאך אפשר שמתוך שאדם מחסר ממונו ליתן מעשר יבא להוסיף לו עושר ואמר אל תתמה על כך ובחנוני נא בזאת בדבר גדול כזה אם לא אפתח לכם ארובות השמים שמהם באה הקללה לעולם במבול כמ"ש וארובות השמים נפתחו ומתוכן ע"י מעשר שתתנו והריקותי לכם ברכה עד בלי די כו':

עד שיבלו שפתותיכם כו'. מפורש פ"ג דמכות:

אולת אדם תסלף דרכו גו' יתיב ר"י וקמתמה כו'. נראה לפרש דודאי ר"י הוה ידע זה המקרא שבמשלי קודם ששמע מהינוקא אלא שלפי ענינו שם היה דעת ר"י לפרש האי קרא הכי כי ע"י אולת ושטות של אדם מסלף ומקלקל דרכיו ומעשיו גם על ה' יזעף לבו שמהרהר על ה' בדבר אמוניי ודבר זה ודאי רמוז בתורה כמ"ש כי תשטה אשתו אין אדם עושה עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות והיה נראה לו דוחק לפרש דרכו על פגעי אדם עד אחר ששמע זה המקרא מפי ינוקא כפי המבוקש ממנו שאמר ליה פסוק לי פסוקיך כנראה מריש המאמר ולפי הענין אשר בקש ר"י ממנו פסוק לי פסוקיך ואמר ליה הינוקא זה הפסוק הבין ר"י ממנו שהוא מפרש זה המקרא כענין זה ודרכו על פגעי אדם ויזעף מלשון תרעומת והרהור האדם על ה' ומדת דינו ועל זה היה ר"י מתמה מי איכא מידי כו' ודו"ק:

ויאמר מה זאת עשה וגו'. הגם שאמרו והתודו על עונם ואמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו' מ"מ מלשון מה זאת עשה אלהים לנו נראה שהתרעמו על מדותיו כאלו בא עליהם ח"ו בעקיפים והנראה בענין זה דודאי תלו הדבר במכירת יוסף כמ"ש אבל אשמים וגו' על אחינו וגו' כי ראו שנפרעו במדה כנגד מדה כמו שהם חשדו אותו שהוא כמרגל ומוציא דבה עליהם נגד אביהם וע"כ השליכוהו לבור כן נחשדו הם כמרגלים להשליכם לבור במאסר גם ראו מתחלה שאמר שלחו מכם אחד שהיה כוונתו על ראובן שלא היה חייב בדבר ולבסוף אמר להו אחד יאסר וגו' שכוונתו על שמעון שהיה העיקר במכירתו גם אח"כ ויפתח האחד את שקו וגו' שהוא לוי שהוא מצא את כספו במלון שהיה מונח למעלה בשק כדי שימצא בדרך לצערו שגם לוי היה עיקר במכירה משא"כ בשאר האחים שלא מצאו כספם עד ביתם לפי שהיה מונח בצרור למטה בשק בכל זה רמז שאלהים יפרע להם במדה כנגד מדה ואמרו אבל אשמים וגו' על אחינו אבל ממה שאמרו מה זאת עשה וגו' נראה כאלו התרעמו על מדותיו ונבאו בזה ולא ידעו מה נבאו דהיינו שכל זה עשה לנו אלהים לסבב ביאתם למצרים כמ"ש וישלחהו מעמק חברון וגו':

מטר בשביל יחיד פרנסה כו'. עיין פרש"י ועוד י"ל מטר שהוא אינו אלא צורך הפרנסה והוא ניתן בטבע מן השמים אם יש בה צורך ליחיד ניתן לו בזכותו אבל פרנסה גופיה בעינן שתבא מן השמים כגון המן והבאר הוא דבר ניסי ולא בא רק בשביל רבים:

דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו וגו'. הגם שכל ברכות וקללות שבת"כ לכל ישראל נאמר מכל מקום כיון שנאמר בלשון יחיד בשביל יחיד מהן נמי נאמר:

ג' מתנות כו'. ואלו הן באר ומן וענן כו'. מה שיש לדקדק בזה מפורש פרק הפועלים:

חזרה בזכות שניהן כו'. כיון שחזרה בזכות שניהן כ"ש שלא היתה להסתלק כלל בזכותן אלא שנסתלק להורות ולהגיד לישראל שבזכותה היה עד היום וכן שחזרו שניהם בשביל משה ולא נסתלקו אלא להגיד שבשביל זכות אהרן היה עד היום וענין שלשה פרנסים באלו ג' דברים שיעקב לא בקש אלא על ב' כמה שאמר ושמרני בדרך הזה וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד וגו' דהיינו הענן לשמירה מאויבים המים לשתות ולגהץ מלבושיהם המן במקום לחם לאכול כי הצדיקים מסתפקים במועט:

שנאמר וישמע הכנעני וגו'. מה שמועה כו' אל תקרא ויראו כו' אלא וייראו מפורש פרק קמא דר"ה:

כי משמש בארבע לשונות אי דלמא אלא דהא כו'. מפורש בחידושי הלכות פרק קמא דר"ה:

בירח אחד כו'. פי' בז' באדר שבו מת משה ופסק המן והא דכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ דהיינו בט"ז בניסן מפורש במכילתא דמ' יום אחרי שמת משה נסתפקו ממן שבכליהם שלקטו בו ביום שמת משה:

שאני משה כו'. מדלא נקט בשינוי רק שאני משה כו' משמע דממשה בלחוד הוה פריך דאשכחן פרנסה גופה שהוא המן הוה בשביל יחיד אבל מבאר שהיה בשביל מרים לא פריך ליה ואפשר דמשום דאיכא למיחש דלאו בזכות' לחוד היה הבאר אלא דגם זכות משה היה עמה ומיהו מענן שהיה בזכות אהרן ניחא בלאו הכי דלא פריך ליה משום דלאו בכלל פרנסה הוא אלא הצלה מאויבים:

תד"ה עשר. דהמ"ל את תבואת זרעך. כצ"ל. דזרעך איצטריך למעוטי לוקח (ב"מ פח ב):

בא"ד כלומר אם לא תעשר כו'. וכן בסה"ד לפי' הר"ן. מזה סייעתא לפי' התוי"ט בפ"ג דדמאי מ"ב בד"ה שאינו:

עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. קשה הכתוב אומר 'תְּעַשֵּׂר' פועל יוצא לאחרים והוא מוסיף אות תי"ו יתר כדי שתחזור הפעולה לעצמו ומנא ליה הא?
ונראה לי בס"ד דמצינו שלא נתן הקב"ה חלק לשבט לוי הכהנים והלוים אלא הם מתפרנסים מתרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה שיתנו להם ישראל, ופרשנו שבזה זוכין ישראל בעושר וברכה ביותר שאם יהיה להם בצמצום לא תהיה פרנסת כהנים ולוים מתרומות ומעשרות בהרווחה לכך הקב"ה יתן להם ברכה ביותר כדי שאז חלק הכהנים ולוים בתרומות ומעשרות גם כן יהיה מרובה בריוח, ולכן אמר הכתוב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' רוצה לומר תוציא מעשר שבו תעשיר לכהנים ולוים ואם כן ממילא גם אתה תתעשר, דאיך תעשיר לשבט לוי אם לא תתעשר אתה בברכה?! ולפי זה מה שאמר תִּתְעַשֵּׁר לא אצטריך קרא לפרש זה אלא כיון דאמר 'תְּעַשֵּׂר' לאחרים ממילא נודע שגם הוא יתעשר דהא בהא תליא.

אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ? אָמַר לֵיהּ: זִיל נַסִּי. הקשה גבורות ארי והלא קרא קדריש מדכתיב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר'! ועוד הוא בעצמו שאל לו מַאי עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר? ואיך בתר דאמר לו פירוש הכתוב פריך ליה מְנָא לָךְ? ועוד אמאי השיב לו זִיל נַסִּי, הוה ליה למימר קרא (מלאכי ג, י) 'וּבְחָנוּנִי' דמייתי במסקנא עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהינוקא מקשי לרבי יוחנן מנא ליה לדרוש שבא הכתוב ללמדנו דשרי לעשר בכונה כדי שיתעשר? אימא הכי קאמר אם תעשר תזכה להתעשר, אבל לעולם אסור ליתן מעשר בשביל שיתעשר דאסור לעבוד על מנת לקבל פרס, אך רבי יוחנן לא חשב דהינוקא חכים כולי האי להקשות קושיא כזו אלא חשב שהינוקא שואל מנא ליה דהמעשר יועיל להעשיר? דזו היא שאלה פשוטה וקלה שאין בה חריפות כאותה השאלה, ולכן לא הביא לו פסיק של 'וּבְחָנוּנִי' אלא אמר לו דבר לשכך דעתו יותר באומרו 'זִיל נַסִּי' דהנסיון שרואהו בעיניו עדיף ליה מהוכחה של דברי הכתוב דתא חזי עדיף לקטן מן תא שמע, אך הינוקא אף על פי שבאמת לא היתה כונתו בשאלה על זאת עם כל זה כיון ששמע מרבי יוחנן דאמר לו זִיל נַסִּי, מצא לו קושיא אחת גדולה בדבריו ואמר לו וּמִי שָׁרִי לְנַסּוּיֵי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְהָא כְּתִיב: (דברים ו, טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת הֳ'? ואז הוכרח רבי יוחנן להביא לו ראיה דשרי לנסות מן פסוק 'וּבְחָנוּנִי' וממילא גם עיקר שאלתו של הינוקא נתפרשה אצלו על ידי פסוק זה.

אָמַר לֵיהּ: זִיל נַסִּי. מקשים הא קטן לאו בר חיובא דמעשר ואיך אמר לו זיל נסי? ונראה לי דאף על גב דלאו בר חיובא הוא אם יתן יקבל שכר עושר. או יובן אמר לו זיל נסי, וכונתו לומר דכל זה הוא בדוק וידוע לכל שגם אתה כשתגדל תנסה ויעלה בידיך.
אך מקשים והא איכא דנותנים מעשר ואינם מתעשרים? ותירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו דאלו החטא גורם להם למנוע מהם העושר הראוי לבא להם על ידי המעשר ולכך בינוקא דאינו בר עונשין בטח לבו של רבי יוחנן שאם יעשר יתעשר ולכך אמר לו זִיל נַסִּי, עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג, י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וכו'.. פירוש רבי הושעיא דייק מתיבת 'בָּזֹאת' דלא הוה ליה למימר אלא וּבְחָנוּנִי נָא אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם וכו' ואמר 'בָּזֹאת' למידק דוקא בזו תנסו ולא באחרת!
ולכן אמר לו ינוקא: אִי הֲוָה מָטִינָא הָתָם לְהַאי פְּסוּקָא לָא הֲוִינָא צְרִיכְנָא לָךְ וּלְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּךְ, פירוש לא הייתי צריך לדרשה שלך שדרשת עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר, ולא לדרשה דרבי הושעיא רבך שדרש מן תיבת 'בָּזֹאת' דהייתי יודע לדקדק דקדוק זה מדעתי דהוא פשוט.

מַאי "עַד בְּלִי דָּי" (מלאכי ג, י)? אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר: 'דַּי'. קשה האי דרשה דרמי בר חמא למאי אצטריך למייתי הכא, דכאן הביא פסוק זה להוכיח לתינוק דשרי לנסות ודרשה זו מקומה בשבת דף ל"ב (שבת לב:) דאמר ואם נותנין מתברכין וכו' ושם הביא דרשה זו?
ונראה לי בס"ד דהביא דרשה זו כדי ליישב הטעם דשרי לנסות במצוה זו והיינו דקאמר עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי' וכפי הטבע אי אפשר להיות כך דמי יאמר על הטובה 'די'?! אך אדם טוב שולט בתאותו ואומר 'די' ונמצא במצוה זו האדם מנסה עצמו אם הוא יכול לשלוט בתאותו לומר 'די' ולכן שרי לנסות את השי"ת בדבר זה דוקא מפני שבזה הוא יכיר וידע בעצמו אם הוא שולט בתאותו או לאו.

יָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מִתַּמָּהּ, אָמַר: מִי אִיכָּא מִידֵי, דִּכְתִיבִי בִּכְתוּבֵי דְּלָא רְמִיזִי בְּאוֹרַיְתָא?. הקושיא כאן ידועה וכי רבי יוחנן לא קרא פסוק זה עדיין, ומה נתחדש לו עתה? ועיין מהרש"א והרי"ף ז"ל.
ונראה לי בס"ד דרבי יוחנן היה חושב פסוק זה מדבר בעושי שתי רעות, אחת בין אדם למקום ואחת בין אדם לחבירו והכי קאמר (משלי יט, ג) 'אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ' תסבב לו לגזול ולגנוב ולכחש בעמיתו דהוא עון בין אדם לחבירו ולא די לו זה אלא גם 'עַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ' דהיינו אחר שגנב או כיחש וחבירו הביאו לדין ימלאנו לבו להשבע בשמו יתברך לשקר הרי כאן עון בין אדם למקום וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (ויקרא יט, יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹקֶיךָ אֲנִי הֳ' יעוין שם, כך היה רבי יוחנן מפרש מקודם דברי הפסוק הזה דתרי מילי קאמר.
אמנם עתה אַשְׁכְּחֵיהּ לִינוּקָא שהיה גורס הכתוב בלשון תימה כדי לברר המשמעות שלו בקריאתו והיינו שהיה קורא וְעַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ? בניגון של תימה כמו (בראשית ג, יא) 'הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?', ונמצא הינוקא הורה בקריאתו דמה שנאמר וְעַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ לאו מילתא באפי נפשה היא אלא גזורה מדברים הקודמים לה, ואם כן לפי דעתו כן הוא משמעות הכתוב דקאמר הנה אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ שלכן באו עליו יסורין כי מידו היתה לו, והוא עַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ שחושב שהביא עליו יסורין שלא כדין, אתמהא?
ואמר רבי יוחנן ודאי זה הביאור המובן מדברי הינוקא הוא למדו מרבו ולכן קא תמה על ביאור זה שאינו מוצא לו רמז באורייתא אבל ביאור שהיה רבי יוחנן מבין מקודם בפסוק הוא יודע שיש לו רמז בתורה והוא בפרשת קדושים בפסוק לֹא תִּגְנֹבוּ וכו' וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וכאשר פירשו רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על דרך זה וכאמור לעיל.
והשיב לו הינוקא גם זה רמוז בתורה, דכתיב (בראשית מב, כח) מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ, דאף על גב דהם יודעים שחטאו חטא גדול במכירת יוסף הצדיק ע"ה, שראוי להביא עליהם יסורין אלו עם כל זה הם תמהים מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ וכמאמר הכתוב כאן וְעַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ.
וכשראה רבי יוחנן חריפות התינוק שהביא לו רמז זה מן התורה שחדשו מדעתו עתה רצה לראותו ואל תתמה איך רבי יוחנן תמה על זה ונעלם ממנו הרמז הזה שאמר התינוק בפסוק 'מַה זֹּאת' דאפשר רבי יוחנן תמה לחדד הינוקא לראות אם יוכל לחדש הרמז מדעתו.
ועוד נראה לי בס"ד דרבי יוחנן מקודם היה מפרש פסוק זה של אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ היינו שאם האדם יראה הרווחתו מתמעטת אינו מחסר מן הוצאות אכילה ושתיה ומלבוש שהם צרכי הגוף שעולים לסך גדול אלא ממעט מן הוצאות שהם לצורך גבוה דבר הנוגע למצות ה'.
וזהו אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ דעונותיו גורמין שתתמעט הרווחתו והוא אינו עושה הפרש בהוצאות הגשמיות אלא עַל הֳ' יִזְעַף לִבּוֹ רוצה לומר בדברים הרוחניים יזעף לבו למעט ולחסר בהם ועל זה היה יודע שיש רמז בתורה בפרשת ראה (דברים טו, ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן דוקא ולא בהוצאות הבית שלך! ומן ניגון של התינוק הבין ביאור הכתוב באופן אחר כאשר כתבנו לעיל ודוק.

אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג, י) "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָזֹאת אָמַר הֳ' צְבָקוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֶת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי. קשה דילמא מה שאמר בְחָנוּנִי הוראת שעה היתה שהתיר בכך לצורך אותו זמן שלא היו מעשרים כלל וכאשר עשה אליהו זכור לטוב שחוטי חוץ הוראת שעה לצורך אותו הדור שהיו פרוצים הרבה בעבודה זרה ועשה כן להפרישם מעבודה זרה וקרא נמי הכי דייק שנאמר וּבְחָנוּנִי נָא תיבת נָא מורה שזה הוא רק לעת עתה, ומנא ליה דמעיקרא כאשר צוה אותנו לֹא תְנַסּוּ אֶת הֳ' היה התנאי חוּץ מִזּוֹ?
ונראה לי בס"ד דמפיק לה מדכתיב אָמַר הֳ' צְבָקוֹת דאינו צריך לומר כן מאחר דדברים אלו הם יוצאים מהקדוש ברוך הוא דכתיב וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי על כן וּבְחָנוּנִי נָא אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֶת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי, ולמה הוצרך לומר אָמַר הֳ' צְבָקוֹת? אלא ודאי הכי קאמר וּבְחָנוּנִי נָא ואין כאן איסור יען שכבר אָמַר הֳ' צְבָקוֹת דבר זה מעיקרא כשצוה לֹא תְנַסּוּ אמר בְחָנוּנִי בָזֹאת שכך היה התנאי חוּץ מִזּוֹ!

עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר: 'דַּי'. נראה לי בס"ד דידוע עולם הזה נברא באות ה' כמו שאמרו רז"ל על פסוק (ישעיהו כו, ד) כִּי בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים, ולכן השפעה של עולם הזה תשתלשל למטה על ידי אות ה' שבה נבראת עולם הזה ולזה אמר (בראשית מז, כג) הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה, הֵ־א דייקא כי באות ה"א יהיה השתלשלות השפע של עולם הזה שהיא האדמה.
אך ידוע דאות ה' יש לה ב' צורות, האחת היא צורת דו שהוא דל־ת וא־ו וזו השפעה גדולה ואחת צורת די שהוא דל־ת יו־ד וזו השפעה קטנה וכמו שאמר רבינו בביאור הֵ־א לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם, ששם היתה השפעה קטנה וכנזכר בשער הכונות דרוש הפסח.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (שיר השירים ו, ג) אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, פירוש אֲנִי נבראתי לְעבודת דוֹדִי שאעבוד אותו ואעלה מ"ן [מיין נוקבין] מתתא לעילא, וְדוֹדִי לִי כנגד זה ישפיע לִי בשתי מדרגות אחת של דו ואחת של די וזהו וְד־וֹ דִ־י לִי כי השפע ישתלשל באות ה' שיש לה שתי צורות ד־ו וד־י.
נמצא בעת רצון ישתלשל השפע באות ה' שצורתה דו ובעת צרה ישתלשל באות ה' שצורתה די ולכן הֵ־א לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם, וכאן הכתוב מבשר אותם שימנעו מלבקש השפע בצורת ד־י אלא יבקשו תמיד השתלשלות השפע בצורת דו ותיבת בלי לשון מניעה הוא כמו עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא (בראשית לא, כ), שהוא רוצה לומר 'בלתי'. וזהו שנאמר יִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר: 'דַּי' רוצה לומר ימנעו שפתותכם מלבקש השתלשלות השפע בצורת די אלא יבקשו בצורת דו.
ועוד נראה לי בס"ד כי כאשר ישלח הקדוש ברוך הוא להם ברכה וטובה ודאי הם צריכין להודות על כל דבר ודבר בפני עצמו! ואם תהיה הברכה בפרטים רבים דהיינו באילנות בכמה מיני אילנות ובזרעים בכל מיני זרעים ובירקות בכל מיני ירק ובסחורות בכל מיני סחורה אז חייבין להודות ולשבח כאשר מודים ומשבחים בליל פסח עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ! אִלוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים דַּיֵינוּ! אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵינוּ! אִלוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵינוּ! וכעל זה הדרך מונה והולך בכמה פרטים ואומר דיינו על כל אחד ואחד.
וכן הענין כאן כאשר שולח להם ברכה באילנות ובזרעים ושאר דברים שולח הברכה רבה ועצומה בכל פרט ופרט ולכן צריכים לומר דיינו ברבוי על כל פרט ופרט דהיינו אלו ברכנו בחיטים ולא ברכנו בשעורים דיינו, אלו ברכנו בשעורים ולא ברכנו בגפנים דיינו, אלו ברכנו בגפנים ולא ברכנו בתאנים דיינו, וכן על זה הדרך מונה והולך על רמונים וזתים ותמרים ותפוחים ואגוזים ואפרקסים ועוד ועוד בכל פרט ופרט יאמר דיינו, וכן הם מונים והולכים על ברכה ששלח בזרעים בכל מין ומין ובירקות בכל מין ומין ובסחורות בכל מין ומין ולכן בהוראתם ושבחם ירבו לומר תיבת 'דיינו' עד שילאו מאמירה זו של דיינו. וזהו שאמר יִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי' כלומר תיבת דַּיֵינוּ בכל פרט ופרט של כל מין ומין!
ועוד נראה לי בס"ד דהפסוק וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי (יחזקאל טז, יא), ופרשתי בס"ד תיבת עֶדִי היא מורה על השפע שבאותיות אלו של עֶדִי יש לצרף בה ב' תיבת שהם אחת עד ואחת די שאות ד' באמצע ויצרף עם ע' בלבד ויהיה עד ויצטרף עם יוד בלבד ויהיה די.
והענין הוא כי שפע ברכה המרובה נקרא בשם עַד דכתיב בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד (בראשית מט, כז), שהוא רוצה לומר ביזה שדרכה להיות ברבוי גדול ולכן כל שפע המרובה נקרא בשם 'עַד' ובבוקר שולט מדת החסד. וידוע מדת החסד נותנת ברבוי בלי קצבה ואינה אומרת דַּי ולכן שפע היוצא ונגזר ממדת החסד נקרא בשם עַד שהוא רוצה לומר ביזה שדרכה להיות ברבוי בלי חשבון ובלי קצבה ובלי משקל ומדה ידועה ולכך אמר בַּבֹּקֶר ששולט מדת החסד יֹאכַל עַד. אמנם מדת הגבורה אומרת דַּי ולא תסכים בהרחבת השפע שיתרחב ויגדל בלי גבול וקצבה ומדה ולכן לָעֶרֶב ששולטת מדת הגבורה שהיא תבא ותשלוט אחר מדת החסד תְּחַלֵּק שָׁלָל תעשה לו חלוקה לשפע השלל הגזור ממדת החסד.
משל לאחד שהביא כלי ריקם לבעל הבית לתת לו בו מין מאכל והבעל הבית היה נדיב ומילא לו הכלי על כל גדותיו בלי משקל ומדה ובא אחיו של בעל הבית מצא הכלי מלא על כל גדותיו וחלקו לחצאין ששפך חציו לאוצר וחציו נתן לאותו אדם כן הוא כאן בַּבֹּקֶר ששולט בו מדת החסד יֹאכַל עַד כלומר שפע בלי קצבה ומדה ומשקל כמו הביזה שאין לוקחים אותה במשקל ומדה אלא בוזזין בל הנמצא לפניהם, אך לָעֶרֶב ששולטת מדת הגבורה תְּחַלֵּק שָׁלָל רוצה לומר אותו השפע הגזור ממדת החסד שהיה בסוג שלל שאין לו מדה ידועה ומשקל ידוע היא תחלקנו כאשר אמרנו במשל כי תאמר 'דַּי' בזה החלק ולא יטלו כל הנגזר להם.
נמצא השפע כפי הנגזר ממדת החסד נקרא עַד שהוא ברבוי שאין אמור בו מדה וקצבה כדרך הביזה שאין לוקחין אותה במשקל ומדה אלא בוזזין ולוקחין כל הנמצא כי ימלאו הכלי והצינור של הנשפע כולו מלא על כל גדותיו כאשר כתבתי במשל הנזכר שבעל הבית מלא לו הכלי כולו שלא היה יכיל יותר ולא נתן לו במידה ידועה, אך מדת הגבורה אומרת דַּי שמשערת בשיעור קצוב ומדה ידועה ואומרת די בזה וכאשר עשה אחיו של בעל הבית דשפך מן הכלי חלק ממנו לאוצר ונתן לאותו אדם שיעור ששיער מדתו לפי השארת שכלו באומרו די לו בזה השיעור!
ושתי מדרגות אלו הנעשים על פי מדת החסד ועל פי מדת הגבורה נרמזים בתיבת עֶדִי כי אות ד' הוא באמצע תיבת 'עֶדִי' ואם תצרפו עם אות ע' בלבד יהיה צירוף 'עַד' שהוא רוצה לומר ביזה שאין דרכה להיות במדה ומשקל אלא לוקחין כל הנמצא לפניהם וזהו מדת החסד שממלא את כלי של הנשפע כולו באופן שלא יכול יותר ואם תצטרף אות ד' של עֶדִי עם אות יו־ד של עֶדִי יהיה צירוף 'דַּי' וזה הוא מדת הגבורה שגוזרת ליטול משפע הגזור ממדת החסד ולתת לנשפע חלק שיעור קצוב ומדה ידועה.
הרי בתיבת עֶדִי רמוז שתי מדרגות של החסד ושל הגבורה. ולכן על זמן יציאת מצרים כתיב וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים (יחזקאל טז, ז), שזכר תיבת עֶדִי שכוללת שתי המדרגות הנזכר בזה את זה שכך היה להם ביציאת מצרים בהשפעת האורות למעלה כי בליל ט"ו בניסן נתרבו האורות בגדלות בלי שיעור והדרגות ולכן אנחנו אומרים הלל גמור בלילה וזה היה על פי מדת החסד. ולכן מניחין בקערה זרוע ימין שהוא בחסד כי מדה זו שלטה מתחלת הלילה להגדיל האורות ברבוי בלי שיעור והדרגות וככה נשארו הלילה והיום כולו ובתחלת ליל ט"ז ניסן אמרה מדת הגבורה די שחזרו ונקטנו ונתעלם רבוי הגדלות שהיה באורות למעלה והרי הם חוזרים ונגדלים בהדרגות ושיעור קצוב מן ט"ז ניסן עד יום חג השבועות. ולכן סופרים העומר להגדילם לאט לאט על פי שיעור וגבול ומדה נמצא נתקיים באורות שלמעלה ב' מדרגות של חסד וגבורה הרמוזים באותיות עדי שהם ב' צרופים א' עַד ואחד דַּי ולכן נאמר על אותו זמן 'וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים' עדי דייקא.
וכאן במאמר זה של 'עד בלי די' בא לבשרם שתתמיד רבוי הברכה הבאה על פי מדת החסד שהיא רמוזה בצירוף של עַד מן עֶדִי ולא תשלוט הגבורה להמעיט הברכה כרמוז בצירוף של דַּי מן עֶדִי. וזהו שנאמר וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה שתהיה עַד מן עֶדִי בְּלִי גזרת דָי מן עֶדִי שיתקיים בכם צירוף עַד מן עֶדִי ולא יהיה לכם צירוף דַּי של עֶדִי וְיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי' רוצה לומר ימנעו מלבקש מידה זו של די שהיא נעשית על פי מדת הגבורה.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָטָר, בִּשְׁבִיל יָחִיד. פרנסה בשביל רבים, הקשה הגאון גבורת ארי בריש מכלתין דלעיל דף ג', אמר רבי יוחנן גשמים היינו פרנסה וכאן עשה חילוק בין גשמים לפרנסה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד גשם נקרא כשבאה בו ברכה שזורע סאה ויוצאה כמה סאין לכך נקרא גשם שהוא ג' שם שיש בו השפעה מן ג' ספירות ראשונות שהם ג' שמות הוי־ה שעולים מספר לחם [3×26=78] אך מטר נאמר אף על פי שאין בו ברכה אלא זרע סאה ומוצא סאה או מעט יותר ולכן על זה קאמר כאן מָטָר בִּשְׁבִיל יָחִיד וּפַּרְנָסָה בִּשְׁבִיל רַבִּים כי מטר זה שאין בו ברכה אינו נקרא פרנסה ומה שאמר לעיל גשמים היינו פרנסה, היינו על הגשם שהוא ג' שם שיש בו ברכה וטובה גדולה וזה היינו פרנסה. וזה שבחו של יצחק אבינו ע"ה שהוציא לו הגשם שיש בו ברכה גדולה שמצא מאה שערים אף על פי שהיה יחיד וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' (בראשית כו, יב), ויברכהו דייקא לו לבדו.

שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. נראה לי בס"ד קראם טובים בפירוש אף על גב דודאי הם טובים כיון שהם צדיקים וכתיב אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב (ישעיהו ג, י), והיינו דקא משמע לן כי שלשתם היו מצד החסדים כי טוב מורה על החסד והיינו משה רבינו ע"ה כתיב ביה בהדיא וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב (שמות ב, ב), ופירש רבינו האר"י ז"ל שהיה מצד החסדים של הבל ולכן אמר 'כִּי טוֹב הוּא' ואהרן המלך ע"ה גם כן היה בחסד שהיה כהן גדול שהוא כבוד ולכן בזכותו היו ענני כבוד שהיו בסוד החסדים וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ומרים הנביאה ע"ה היתה בחינת מלכות בהיותה ממותקת בחסדים ולכן בזכותה היה מים לישראל שהם חסד ולכן קראם כאן פַּרְנָסִים טוֹבִים.
ואמר נתנו על ידם שלשה מתנות טובות שקראם בשם טובות כי טוב נאמר על שפע מרווח שמטיב לאדם יותר מכדי הצורך שלו ויותר ממה שמבקש והיינו המן היה בו הרווחה גדולה כי לא די טעם העקרי שלו שהיה טעמו כטעם לשד השמן עיד נמצא דבר יקר כי היה טעמו מתהפך לכל מין מאכל אשר יתאוה האדם וזו הרוחה טובה מאד ולכן נקרא טוב בעצם, וענני כבוד מלבד עיקר הנאתם להגין עליהם משרב ושמש עוד היו מלבנים בגדיהם במקום רחיצה ועוד משוה להם עמקים ומיישר בדרך לפניהם וכל אלו פעולות שנעשו בו בדרך נס שלא בדרך הנאתו שהוא נעשה רק להגין מן השמש, וכן בארה של מרים מלבד עיקר הנאתו לרוות צמאונם היה בו דבר טוב בנם גדול שהיה המים דוחה ומסיר מכל השותים ממנו כל סיגים ודוחה מהם כוחות השכחה ומזכך נפשם זכוך גדול ורבינו האר"י ז"ל ידע מקומו של באר בים של טבריה והשקה ממנו את רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל ועל כן היה לו זכירה גדולה בתורת אמת שלמדהו!
ונראה לי בס"ד לרמוז ג' מתנות אלו בשמותם הקדושים משה במלואו מ־ם שי־ן ה־ה אותיות מלוי הם אותיות הַמָּן ואותיות הפשוט שלו הוא לשון המשכה שמשך את המן מלמעלה לישראל ואהרן 'אֵן הר' כי הענן היה עוקר ההרים כולם ולא הניח הר כנגדם ומרים תסיר אות ריש במלואה ותקראנה 'שיר' ונשאר 'מים' שאמרו ישראל שיר על מים שלה.

אַלְמָא, אַשְׁכְּחָן פַּרְנָסָה בִּשְׁבִיל יָחִיד! קשה למה הביא כל דברי הברייתא הארוכה וסגי להביא רישא דוקא שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל אֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִתְּנוּ עַל יָדָם וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר וְעָנָן וּמָן דמשמע מהכא דהמן שהוא פרנסה ניתן בזכות משה רבינו ע"ה שהוא יחיד?
ונראה לי בס"ד מהא לא קשיא דיש לומר לעולם פרנסה לא תבא אלא בשביל רבים היכא דאת גבייהו דבר מצומצם כדי חיותם אבל אם אין להם כלל דאפשר שימות ברעב תבא הפרנסה גם בשביל יחיד, ולכן המן בא בזכות משה רבינו ע"ה מפני שלא היה להם מה לאכול כלל דכלתה הצידה ולא נשאר בידם כלום ומהלכם במדבר שנים שלא נמצא בו כלום.
ואם תאמר והלא בשנת הארבעים היו בארצות סיחון ועוג מלאים כל טוב והיו יכולים להתפרנס בלי מן? אין הכי נמי אותו זמן היה הפרנסה בשביל רבים דהיינו בשביל כל ישראל! לכך מייתי כל הברייתא דמשמע מסוף דברי הברייתא דעד יום שנפטר משה רבינו ע"ה היה המן יורד בזכותו.

מאי דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. וקשה לי הא אצטריך להא דדרשינן בפרק קמא דר"ה (דף ח') עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ונפקא לה מינה דאין מעשרין מן החדש על הישן כמו במעשר דגן. ונראה לי דא"כ ליכתוב רחמנא עשר עשר מאי עשר תעשר שמע מינה עשר בשביל שתתעשר וכה"ג אמרי' לעיל (דף ג') א"כ ליכתוב רחמנא או הסך הסך או נסך נסך מאי הסך נסך כו' ובכמה דוכתין נמי אמרי' הכי מכל מקום קשה לי אימא כולה קרא לעשר בשביל שתתעשר אתא דהאי לישנא דתעשר כדי שתתעשר משמע להכי לא קאמר קרא עשר עשר שני פעמים. ואכתי מנלן דבשני מעשרות הכתוב מדבר ושמא אי כתב רחמנא עשר עשר ב' פעמים הוי נמי נפקא ליה מיניה כדי שתתעשר ומדשני קרא בדיבוריה שמע מינה תרתי:

אמר ליה מנא לך הא קשה לי הא קרא קדריש מדכתיב עשר תעשר ועוד הוא בעצמו שאל ליה מאי עשר תעשר ולבתר דאמר פירושא דקרא פריך ליה מנא לך ועוד אמאי השיב לו זיל נסי הוה ליה למימר האי קרא דאייתי במסקנא בחנוני נא בזאת ויש לומר מדהשיב לו בלישנא עשר בשביל שתתעשר משמע דלאו למימרא שהבטחה היא זו שבשכר מצות מעשר תזכה להתעשר כדאשכחן בהרבה מצות שמתן שכרן בצידן. ותנןריש פרק קמא דפיאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב אלא הכי קאמר דכאן חידש קרא שתכוין בכוונת מכוין בשעת הפרשת מעשר על מנת שתעשר. והיינו אפילו כדי לנסות דאילו בלא נסיון בכל המצות שרי לעשותה על מנת שיבא לו טובה בזכותן וכדאמרינן בפ"ק דר"ה (ד' ד) האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני כדי שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור והיינו דקאמר ליה עשר בשביל נסיון על מנת שתתעשר משום הכי פריך ליה מנא לך הא דילמא קרא הבטחה הוא ולא להתיר נסיון אתי והשיב ליה ר"י זיל נסי ולהלכה למעשה אני אומר לך ושפיר דמי דאין לגמגם בדבר זה דודאי שרי והשתא פירש לו התינוק קושיתו הא כתיב לא תנסו והשיב לו חוץ מזו.

עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר. ראיתי להרב הגדול מהר"ר וידאל צרפתי ז"ל בפירוש התורה כ"י שכתב משם הראב"ד ז"ל בחידושי תעניות שאין הכונה שתקרא תעשר בשי"ן ימנית דהוא לשון עושר אלא הכונה עשר ובזה תדיר תוציא מעשרות וזהו עשר תעשר וזה מסיבה שתתעשר עכ"ד ובהא ניחא דאי כדמשמע שדורש תעשר לשון עושר הו"ל לומר אל תקרי תעשר אלא תעשר על דרך שאמרו אל תקרי ושם דרך אלא ושם וכן אמרו בפסיקתא אל תקרי אחפש את ירושלם אלא אחפש בשין לשון חירות הרי דכשרוצה לדרוש אפילו על שמאל שהוא ימין אומר אל תקרי ומדסתם הכא מוכח כפירוש הראב"ד ז"ל:

והכתיב לא תנסו את ה' א"ל הכי אמר רבי אושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וכו'. יש לחקור מה טעם התיר הקב"ה לנסות במעשר וצדקה לדעת הטור משא"כ בכל המצות. ואפשר לומר כי גלוי וידוע לפניו תוקף היצה"ר הלוחם באדם ומונעו מלעשות צדקה דחס על ממונו וקשה עליו לתת ממונו לעניים. וכל קבל דנא מצות הצדקה היא פנת יקרת והיא חשובה ככל המצות. ועוד דבמעשה הצדקה יש עילוי לשכינה. ועוד דבזה מתקרבת הגאולה לברר רפ"ח ניצוצין וכשיושלמו להתברר תבא הגאולה כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל ועוד משום צרת העניים כדי שירחמו עליהם ומשום כל הטעמים האלו התיר לנסות בצדקה ומעשר כדי שישראל יקיימו הצדקה. ורמוזים כל אלו הטענות בתיבת מעשר. ר"ת מונע עניים שכינה רפ"ח. מונע הוא היצה"ר הלוחם באדם ומונעו מלתת צדקה. וזאת שנית עניים כדי שירחמו עליהם וחיו ולא ימותו. ועוד בה שלישיה לכבוד השכינה כי בצדקה יש יחוד ועילוי לשכינה. ואת רב"ע רפ"ח כדי לברר רפ"ח ניצוצין ותתקרב הגאולה. ושנים מהם רמוזות בפסוק זה עצמו הביאו את כל המעשר אל בית האוצר בפירוש ושנים האחרות ברמז דהיינו ויהי טרף בביתי כמו שפירש רש"י ז"ל ויהי טרף יהי מזון מצוי לשמשי וכמו שתרגם יונתן והרי טעם אחד ובחנוני נא בזאת שהיא השכינה כלומר בעבור השכינה שיהיה לה עילוי ויחוד וס"ת ובחנוני נא בזאת הוא אתי כלומר שהשכינה תתיחד עמי. ועוד שתים ברמז האוצר גימטריא ביצר כי בעבור היצר הותר. גם רמז טרף גימטריא רפ"ח עם הכולל לברר רפ"ח ניצוצין למהר הגאולה ומפני ארבע טעמים אלו הותר ובחנוני נא בזאת. אמר ה' צבאות רמז לצבאות ישראל דרצה הקב"ה לזכות ישראל שיתכפר להם עונות אפילו מזיד ע"י צדקה:

עשר תעשר בשביל שתתעשר עמ"ש התו' ומאי דמייתו מהספרי בספרי דידן ליתיה אך יש בתנחומא. ודבור תוס' הזה נעלם מאיזה אחרונים והארכתי קצת בענין זה ואביזריה בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן מט"ר ע"ש ודוק הטב ושם הזכרתי ספרי האחרונים אשר ראו עיני בו בפרק שדברו בענין זה:

וחזרה בזכות שניהם וכו' חזרו שניהם בזכות משה. בזה פירשתי אני הצעיר ורמזתי בשירת הבאר עלי באר ענו לה כנגד מרים [לה דייקא לשון נקבה רמז למרים] שהבאר בזכותה. באר חפרוה שרים דאחר מרים חזרה בזכות שניהם משה ואהרן וז"ש חפרוה שרים. ואחר אהרן במחוקק במשענותם מחוקק משה רבינו ע"ה כי בזכותו לבד היה הבאר. ולא יש בפסוק כי אם שני פעמים באר שבא בזכות מרים. ואחר מרים נסתלק וחזר בזכות משה ואהרן ולזה כתיב פעם אחרת באר דחזרה ואחר אהרן הכהן ע"ה לא נסתלק כי זכות משה אלים שיהיה בזכותו לבדו וז"ש במחוקק לרמוז למשה רבינו ע"ה:
ורבינו האר"י זצ"ל האריך בסוד שלש מתנות אלו ע"ש דבריו הקדושים ובהגה' מהר"ן שפירא דברים ורמזים מתוקים לך נא ראה ויאורו עיניך:

לינוקא דריש לקיש. בן אחותו של ר' יוחנן ולאחר מיתתו של ריש לקיש כדמוכח לקמן: אמר. ינוקא לר' יוחנן מאי עשר תעשר: א''ל ינוקא. והכתיב לא תנסו: שיבלו. כלומר שייגעו דולוראנ''ט בלע''ז: אי הוה מטינא להתם. להאי קרא דהביאו את כל המעשר הוה ידעית ליה ממילא: לר' הושעיא רבך. דאמרית לי משמיה: אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. כשאדם חוטא מסלף דרכו שבאין עליו פגעים ועל השם יזעף לבו שכועס ואומר מפני מה אירע לי פגע זה: ולא רמזה. משה באורייתא שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש סמך למצוא מן התורה: דלי עיניה. רבי יוחנן שהיו עפעפיו מכסין את עיניו ומגביהין במזלגי דכספא בבבא קמא בפ' אחרון (דף קיז.) שהיה רוצה לראותו מפני שהוא חריף: דלא ליעביד לך כדעבד לאבוך. שלא יתן עיניו בך כמו שנתן באביך והמיתו בבבא מציעא (דף פד.): מטר בשביל יחיד. שאם א''צ מטר אלא לאדם אחד כגון שזרע אחר זמן זריעת בני אדם או שדר בעיר שכולה נכרים וצריך למטר בא בזכותו ופרנסה שפע טובה ומחיה לכל העולם אינו בא לעולם בזכות אחד אלא בשביל רבים שאם רבים צריכין שובע שתשלח ברכה בתבואה הקב''ה עושה אם זכו אבל יחיד הצריך שיתברכו תבואותיו אין הקב''ה משנה בעבורו דין השנה אלא כפי ברכותיה ואע''פ שמוריד בשביל יחיד מטר זה להשביח תבואותיו שלא יהו גרועות משל אחרים אבל לעשות שדהו כשדה שובע לא: מטר ארצך. של אחד משמע: ממטיר לכם. לשון רבים: בארה של מרים. סלע וזבין ממנו מים והיה מתגלגל והולך עם ישראל והוא הסלע שבו הכה משה שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו לפי שמתה מרים: ונסתלקו ענני כבוד. ענני רקיע וענני עשן ושאר עננים אינן של כבוד: חזרה בזכות שניהן. שכן כתיב ודברתם שניכם אל הסלע ונתן מימיו: כי משמש ארבע לשונות אי דלמא אלא דהא. כל מקום שצריך לדרוש כי בין לענין דרשה בין למשמעות המקרא תוכל לשנותו באחד מהני ארבע לשונות דלשון כי משמע בכולם וכן וכד וברם וארי בכלל הני ד' הן והאי דכי גוע אהרן משתמש בלשון דהא ושמעינן מינה טעמא דקרא דמה טעם נתראו דהא מית שהרי מת אהרן וריש לקיש לא אתי למימר דלא מתרגמין שום כי בעולם אלא מהני לשונות אלא אפי' מתרגם דלמא ארי דרשינן משמעותיה כמשמעות דהא ומאן דמתרגם וחזיאו כל כנישתא דהא מית טועה הוא דאם כן ואתחזיאו מיבעי ליה ויראו כל העדה במשקל ויראו ראשי הבדים וירפו המים ויעלו מעל משכן קרח: חזרו שניהם בזכות משה. מדכתיב ואכחיד את שלשת הרועים פשיטא לן דבדידהו משתעי שלא מצינו פרנסים לישראל שלשה כאחד אלא הם: מתה בניסן. שנאמר (במדבר כ) ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם (בפרה) אדומה: אהרן מת. באחד לחדש: מווסתניא. מאותו מקום: אחוו להדדי. מראין ומביטין זה לזה דלא סלקא להו שמעתא כרבא:

עשר תעשר. הכי איתא בסיפרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת''ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו והכי נמי איכא בהגדה היוצא השדה שנה [שנה] כלומר אם לא תעשר שדך כהוגן לא יהיה לך אלא היוצא מן השדה כלומר לא יעשה שדך אלא כפי מעשרות שהיו קודם לכן דהיינו היוצא מן השדה כלומר מה שהיית רגיל להוציא למעשר מן השדה ומעשה באדם אחד שהיה עשיר והיה לו שדה שעשתה אלף כור והיה אותו עשיר נוטל ק' כורין למעשר ומפריש כל שנה ושנה וכן עשה כל ימיו כשחלה למות קרא לבנו ואמר לו בני דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כורין הזהר שתפריש ק' כורין כאשר עשיתי ומת אותו האיש ועמד הבן במקומו ועשה השדה אלף כורין כאשר היה עושה בחיי האב והפריש ממנה ק' כורין בשנה שניה נסתכל וראה הבן שמעשר היה דבר גדול ואמר שלא יפריש לשנה אחרת נתמעט השדה ולא עשה כי אם מאה כורין נצטער עליו ושמעו קרוביו שכך מיעט ולא הפריש מעשר באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים אמר להם כמדומה לי שאתם שמחים בקלקלתי אמרו לו נצטער עליך כי גרמת לך כל הרעה הזאת ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב בא וראה כי מתחלה כשבא השדה לידך היית בעל הבית והקב''ה כהן שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו היה הקב''ה בעל הבית ואתה כהן שאין שדך עושה מה שהיה עושה מתחלה אלף כורין והפריש לך מאה כורין והיינו דכתיב (במדבר ה) ואיש את קדשיו לו יהיו כלומר כשאינו מפריש כהוגן לא יהיה לו אלא הקדשים כלומר המעשר ועל זה אמרו חכמים המעכב מעשרותיו לסוף בא שלא יהיה לו אלא אחד מעשר כדכתיב (ישעיה ה) וזרע חומר יעשה איפה דהיינו המעשר דאיפה ג' סאין ובחומר יש (לו) ל' סאין וכן כתיב כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת וה''ר נתן האופניא''ל פי'. היוצא מן השדה כלומר ואם לאו שאין אתה מפריש העישור יהיה לאותו היוצא לשדה דהיינו עשו הרשע כלומר שיקחוהו העובדי כוכבים: