תענית י ע"א

דף י - א

מבארת הגמרא: ההוא, אותו מקרא, אינו מדבר כלל על ירידת הגשמים, אלא  בברייתו [בריאתו] של עולם הוא מדבר.

שמתחילה היה העולם כולו שטוף במים, והקדוש ברוך הוא כנסן במקום אחד, כמכניס מים לנאד ^[537].

וזהו "כנס כנד מי הים", שכנסן כפי שמכניסין מים לנאד. "נתן באוצרות תהומות", שנתנן באוצרות [כפי שנאמר בהמשך המקרא: "שם חול גבולו ואוצר לים"].

תנו רבנן: ארץ ישראל נבראת תחילה ^{[538] [539]} , וכל העולם כולו נברא לבסוף, אחרי ארץ ישראל.

שנאמר בספר משלי, בפסוקים המדברים בבריאת העולם: "עד לא עשה ארץ וחוצות".

ארץ - היינו ארץ ישראל ^[540]. חוצות - היינו חוץ לארץ ^[541].

ארץ ישראל - משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו.

ואילו את כל העולם כולו - משקה על ידי שליח ^{[542] [543]}.

שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ, ושלח מים על פני חוצות". דהיינו, על פני ארץ ישראל - "הנתן מטר", הקדוש ברוך הוא נותן בעצמו. ואילו על פני חוצות, דהיינו, על ארצות שאר העולם - "שלח מים", על ידי שליח.

ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם כולו שותה מתמצית. דהיינו, ממה שנשאר בעננים לאחר שתייתה של ארץ ישראל. שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ וגו'" ^[544].

ארץ ישראל שותה תחילה, ששם יורדים הגשמים תחילה. וכל העולם כולו - לבסוף ^[545]. שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ וגו'".

משל לאדם שמגבן את הגבינה [שמכין גבינה]. היאך הוא עושה? נוטל את האוכל, ומניח את הפסולת [נוטל את הגבינה מהכלי שהניח בו את החלב להתגבן, ומשאיר שם את הפסולת. את מי החלב] ^[546]. אף כאן, ארץ ישראל נוטלת את עיקר הגשמים. ושאר הגשמים, הפסולת, יורדים לשאר העולם.

אמר מר [הבאנו לעיל את דברי רבי אליעזר]: שמי האוקיינוס ממתקין הן בעבים.

שואלת הגמרא: מנליה [מנין לו] לרבי אליעזר דבר זה, שהעולם שותה ממי אוקיינוס, ואותם מים עולים ומתמתקין בעבים?

מבארת הגמרא: דאמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: כתיב בספר תהלים: "חשכת מים עבי שחקים", וכתיב מקרא דומה בספר שמואל: "חשרת מים עבי שחקים". הרי לנו שני מקראות שמדברים בענין ירידת הגשמים, אלא שבמקרא אחד מצינו לשון "חשכת", ובמקרא השני מצינו לשון "חשרת".

שקול [טול] את האות כ"ף של המילה "חשכת" המוזכרת בפסוק הראשון, ושדי [והטילנה וצרפנה] ארי"ש [עם האות רי"ש] של המילה "חשרת" המוזכרת בפסוק השני, וקרי ביה [וקרא בה, באותה מילה מצורפת]: "חכשרת". והיינו, שמי האוקיינוס, שמלוחים הם מתחילה, מתמתקין ומתכשרין בעבין ^[547].

שואלת הגמרא: ורבי יהושע, שסובר שהעולם שותה ממים עליונים, בהני קראי [במקראות אלו שהוזכרו לעיל, "חשכת מים וגו'" ו"חשרת מים וגו'"] מאי דריש בהו [מה הוא דורש בהם]? הרי לשיטתו אין המים מתמתקין בעבים!

ומבארת הגמרא: סבר לה כי הא [הוא סובר כדברים דלהלן]. דכי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא [שכאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר שכך אומרים בארץ ישראל]: נהור ענני [כאשר הענן קלוש ומנהיר] - זעירין מוהי [מועטין וזעירים מימיו].

וכאשר חשוך ענני [הענן חשוך וסמיך] - סגיין מוהי [מרובין מימיו].

וזהו "חשכת מים". שכאשר העננים חשוכים - מימיהם מרובים. וממילא נשמע, שכאשר העננים קלושים ובהירים - מימיהם מועטים. ו"חשרת" - לשון השרה הוא ^[548].

שואלת הגמרא: כמאן, כשיטת מי, אזלא הא דתניא [הולכת הברייתא דלהלן]: מים העליונים אינם מונחין על שום דבר, אלא מכונסין ועומדין כמין בריכה, ובמאמר של הקדוש ברוך הוא, הם תלוים [כלומר, המים נשארים תלויים ועומדים, ואינם יורדים ונופלים על הארץ, מחמת מאמרו של הקדוש ברוך הוא, שאמר להם להשאר כך].

ופירותיהן של אותם מים הם מי גשמים ^[549]. דהיינו, שאין מים עליונים נחסרין כלום כאשר יורדים גשמים, והגשמים הם כפירות האילן, שאינם מחסרין מהאילן דבר.

ומנין אנו למדים דבר זה?

שנאמר: "מפרי מעשיך תשבע הארץ". והיינו, שהגשמים הם פרי מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ומהם תשבע הארץ. ומכך שהגשמים מכונים "פרי", משמע שאינם מחסרים את המים העליונים כלום.

כמאן [כשיטת מי הולכת ברייתא זו] -

אומרת הגמרא: הברייתא מתבארת כשיטת רבי יהושע, שסובר שהעולם שותה ממים עליונים.

שואלת הגמרא: ורבי אליעזר, היאך הוא יבאר את המקרא "מפרי מעשיך תשבע הארץ"?

ומבארת הגמרא: רבי אליעזר יאמר, שההוא, אותו מקרא - במעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא - הוא דכתיב [הוא מדבר]. וכך מתבאר המקרא: מפרי של מעשה ידיך - תשבע הארץ. כלומר, בראת המים כדי שתשבע בהם הארץ ^[550].

אמר רבי יהושע בן לוי: כל העולם כולו - מתמצית גן עדן הוא שותה. שנאמר: "ונהר יוצא מעדן וגו'" [סוף המקרא: "להשקות את הגן"] ^[551].

תנא: כשם שמתמצית [תמצית היינו מה שנשאר דבוק בדפני הכלי לאחר ששפכו ממנו את תוכנו] של כלי שמשקין ממנו שדה ששיעורה בית כור ^[552] - שותה, ניתן להשקות, קרקע בשיעור תרקב, חצי סאה ^[553], שהוא אחד מששים בבית כור [כי הכור - יש בו שלושים סאים]. הרי לנו, שמהתמצית אפשר להשקות אחד מששים ממה שהיה אפשר להשקות בכל מה שהיה בכלי -

כך העולם כולו, שהוא אחד מששים בגן עדן, די לו בתמצית העננים שמשקין את הגן ^[554].

תנו רבנן: ארץ מצרים הויא [הרי היא] שטח של ארבע מאות פרסה ^[555] על ארבע מאות פרסה. והוא חלק אחד מששים בארץ כוש. דהיינו, שארץ כוש גדולה פי ששים מארץ מצרים.

וארץ כוש - חלק אחד מששים בעולם. שהעולם כולו הוא פי ששים בגדלו מארץ כוש.

ועולם - אחד מששים בגן הוא.

וגן - אחד מששים לעדן.

ועדן - אחד מששים לגיהנם ^[556].

נמצא, שכל העולם כולו - ככיסוי קדרה לגיהנם [כלפי הגיהנם]. כלומר, היחס בין העולם לגיהנם מבחינת הגודל, דומה ליחס שבין כיסוי קדרה לקדרה. שכשם שהקדירה גדולה בהרבה מהכיסוי ^[557], כך הגיהנם גדול בהרבה מכל העולם.

ויש אומרים: גיהנם אין לה שיעור כלל.

ויש אומרים: עדן אין לה שיעור ^[558].

אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב [מה ביאור המקרא] שנאמר על בבל: "שוכנת על מים רבים רבת אוצרת"?

מי גרם לבבל שיהו אוצרותיה מלאות בר - הוי אומר: מפני שהיא שוכנת על מים רבים. שמשום שבבל עמוקה מכל הארצות, יורדים לשם מי גשמים רבים, ומשקים את שדותיה.

אמר רב: עתירה בבל [עשירה בבל], דחצדא בלא מיטרא [שקוצרין בה תבואה בלא מטר], לפי שאינה צריכה לגשמים ^[559].

אמר אביי: נקיטינן [אנו נוקטין], שמשום כך בבל קוצרת בלא מטר, כי היא מקום טובעני [מקום מצולה ורקק], כלומר, אדמתה רטובה ולחה, ולא יובשני [ואינה מקום יובש] ^[560].

מתניתין:

עד עתה דיברנו על זמן תחילת הזכרת הגשמים, באמירת "מוריד הגשם". ועתה באה המשנה לדון מאימתי מתחילים לשאול את הגשמים, באמירת "ותן טל ומטר".

בשלשה בחודש מרחשון - שואלין את הגשמים, אף שבאמת הזמן הראוי לירידת גשמים הוא משמיני עצרת ^[561].

רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, בחודש מרחשון, שהוא חמשה עשר יום אחר החג ^[562] [חג הסוכות], שואלין על הגשמים.

והטעם, כדי שיגיע אחרון עולי הרגל שבישראל ^[563] לביתו באיזור נהר פרת, שהוא קצה ארץ ישראל ^[564], קודם ירידת הגשמים.

והיות וישראל מתעכבים בירושלים כל הרגל ^[565], ויוצאים לדרכם חזרה בסיומו, והדרך לנהר פרת נמשכת לכל היותר חמשה עשר יום ^[566], לכן מתחילים לשאול את הגשמים רק בשבעה במרחשון.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: הלכה כרבן גמליאל, ששואלין את הגשמים בשבעה בחודש מרחשון ^[567].

תניא, חנניה אומר: ובגולה ^[568] אין שואלין את הגשמים עד ששים ^[569] בתקופה [עד היום הששים שבתקופת אלול ^[570]]. והטעם, משום שהמקום נמוך, ואינם צריכים לגשמים כל כך, כי המים מגיעים לשם ממקומות אחרים הגבוהים יותר.

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה ^[571].

ותמהה הגמרא: איני? וכי זה כך? והא בעו מיניה משמואל [והרי שאלו את שמואל]: מאימת מדכרינן [מאימתי מתחילין להזכיר ולומר בתפילה] "ותן טל ומטר"? ואמר להו [ואמר להם שמואל]: הזמן הוא מכי מעיילי ציבי לבי טבות רישבא [משעה שמכניסין בני ביתו של טבות, שהיה צייד עופות ^[572], עצים לאוצר, לצורך ימות הגשמים. שזהו סימן שהגיע זמן ירידת הגשמים, ויודעים בני ביתו של טבות שמאותו זמן ואילך לא יוכלו לחטוב עצים ביער, ולכן ממהרים להכניס עצים לאוצר]! הרי לנו שמתחילים לומר "ותן טל ומטר" בזמן אחר!

אומרת הגמרא: מה הקושיא? דילמא אידי ואידי - חד שיעורא הוא [שמא שני זמנים אלו, ששים יום בתקופה, וזמן הכנסת העצים לאוצר - זמן אחד הם].

איבעיא להו [נשאלה שאלה בבית המדרש]: הבאנו את דברי חנניה, שבגולה אין שואלים את הגשמים עד יום ששים בתקופה. ויש לדון, יום ששים עצמו, האם כימים שלפני ששים הוא, ואין אומרים בו "ותן טל ומטר", או שמא כימים שלאחר ששים הוא, ואומרים בו "ותן טל ומטר"? ^[573] תא שמע: רב אמר: יום ששים עצמו - כלאחר ששים הוא, ואומרים בו "ותן טל ומטר".

ושמואל אמר: יום ששים - כלפני ששים הוא, ואין אומרים בו "ותן טל ומטר".

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימנך, סימן זה יהא בידך, כדי שלא תטעה במחלוקת זו, מי הוא שאמר שיום ששים כלפני ששים, ומי הוא זה שאמר כלאחר ששים:

עלאי בעו מיא [העליונים, אלו שדרים בהרים, צריכים יותר מים. לפי שהגשמים מתגלגלים במדרון ויורדין למטה].

תתאי לא בעו מיא [התחתונים, אלו שדרים בבקעה, אינם צריכים להרבה גשמים, לפי שכל המים שיורדים מההרים - מתכנסים לבקעה].

ולכן, רב, שהיה דר בארץ ישראל, שגבוהה מכל הארצות ^[574], וצריכה לגשמים רבים, אמר שיום ששים כלאחר ששים, כדי שישאלו את הגשמים מוקדם ככל האפשר ^[575].

ואילו שמואל, שהיה דר בבבל, שהיא בבקעה, ואינה צריכה הרבה גשמים, אמר שיום ששים כלפני ששים, ואין שואלין בו את הגשמים ^[576].

אמר רב פפא: הלכתא [הלכה למעשה], יום ששים - כלאחר ששים ^[577] , ושואלים בו את הגשמים, כדברי רב.

מתניתין:

א. אם התחילו הימים הראויים לירידת הגשמים [דהיינו, מיום ג' במרחשון או מיום ז' בו, כפי ששנינו במשנה הקודמת], והגיע כבר יום שבעה עשר בחודש מרחשון ^[578]

- ועדיין לא ירדו גשמים, התחילו [מתחילים] היחידים [הם תלמידי חכמים, שמיוחדים במעשיהם ^[579]] מתענין שלש תעניות, כדי לעורר רחמים שירדו גשמים ^[580]. [בגמרא להלן יתבאר באלו ימים מתענים].

תעניות אלו אינן חמורות. ולכן אוכלין ושותין משחשיכה [כלומר, משהחשיך היום בערב התענית, והגיע ליל יום התענית, עדיין מותרים באכילה ושתיה. ומתחילים להתענות רק מתחילת היום] ^[581].

וכן, באותן ימי תעניות מותרין בעשיית מלאכה, וברחיצה, ובסיכה [משיחת הגוף בדבר שומני], ובנעילת הסנדל של עור, ובתשמיש המטה.

ב. הגיע ראש חדש כסליו ^[582] , ועדיין לא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות על כל הצבור.

גם ימי תענית אלו, שגזרו בית הדין על כל הציבור, אינם חמורים. ולכן, אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה.

גמרא:

מאן [מיהם] אותם "יחידים"?

אמר רב הונא: רבנן [תלמידי חכמים] ^[583].

ואמר רב הונא: יחידים מתענין שלש תעניות, בימים שני וחמישי ושני.

ותמהה הגמרא: מאי קמשמע לן [מה השמיע לנו] רב הונא בזה שאמר שמתענין בימים שני וחמישי ושני?

הרי תנינא [שנינו דבר זה במשנה להלן]: אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה ביום חמישי [אין מתחילין את ימי התעניות ביום חמישי] - כדי שלא להפקיע את השערים.

והיינו, שאם יתחילו להתענות בחמישי, יהיו צריכים לקנות במוצאי התענית שתי סעודות גדולות. אחת לסיום התענית, ואחת לשבת. ומתוך כך יסברו המוכרים שרעב בא לעולם, ויבואו להפקיע שערים ^[584].

אלא כך הוא סדר שלש תעניות הראשונות: מתחילין להתענות ביום שני, ומתענין שוב ביום חמישי, וחוזרין ומתענין ביום שני בשבוע שלאחריו!

ומתרצת הגמרא: הוצרך רב הונא לומר דבריו, כי מהו דתימא [שמא תאמר]: מה ששנינו שמתענין דווקא בשני חמישי ושני, הני מילי [היינו דווקא] - בתענית שמתענין כל הצבור, שאז יש חשש להפקעת שערים. אבל בתענית יחיד, שהיחידין מתענין קודם לתענית הציבור - לא,

קמשמע לן [השמיע לנו] רב הונא, שאף ביחיד, סדר תעניות הוא שני חמישי ושני.

תניא נמי הכי [כך מצינו גם בברייתא]: כשהתחילו היחידים להתענות, מתענין שני וחמישי ושני. הרי לנו, שגם היחידים אין מתחילים להתענות ביום חמישי.

ארץ ישראל נבראת תחלה שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות א"י הקב"ה משקה אותה [בעצמו] וכל העולם כולו ע"י שליח. שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות.

א"י שותה מי גשמים וכל העולם שותה תמצית שנאמר הנותן מטר וגו' משל לאדם מגבל גבינה. נוטל מאכל ומניח הפסולת:

ת"ר מצרים ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה. ואחד מס' בכוש. וכוש אחד מס' בעולם. והעולם אחד מס' בגן. וגן אחד מס' בעדן. ועדן אחד מס' בגיהנם. נמצא כל העולם כולו ככיסוי קדירה לגיהנם. אריב"ל כל העולם מתמצית הגן הוא שותה שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. תנא מתמצית בית כור שותה. תרקב. פי' התרקב הוא חצי סאה. והכור יש בו ל' סאין. נמצא א' מס' בכור. וכיון ששנה בחיצונה והעולם א' מס' בגן. נמצא העולם כולו חלק א' מס' חלקים בגן ומתמציתו שותה כל העולם. דקדק התנא שמתמצית בית כור שותה תרקב שהרי זה התרקב א' מס' בכור כמו שהוא העולם א' מס' בגן ושותה תמציתו:

מתני' בג' מרחשון שואלין הגשמים ר"ג אומר (בשמונה) [בשבעה] בו.

א"ר אלעזר הלכה כר"ג. תנא חנניה אומר ובגולה עד ס' יום בתקופה. אמר שמואל הלכתא כחנניה. וזמן הכנסת עצים דבי טיבות רישבא מן השדה הוה ס' בתקופה. ואיבעיא לן יום ס' כלפני ס' ואינו שואל או כלאחר ס' ושואל.

רב אמר כלפני ס' ושמואל אמר כלאחר ס' וסימניך עילאי בעי מיא תתאי לא בעו מיא. פי' נהרדעא אתריה דשמואל והיא גבוהה והן מבקשים מים. וסורא אתריה דרב והיא לגבי נהרדעא תתאה. והן אינן מבקשין מים כלומר כיון שהן תחתיין נקוין המים בהן ומתקיימין אצלם. אמר רב פפא הלכתא יום ס' כלאחר ס':

מתני' הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענים. ואוקים רב הונא להני יחידים רבנן ומתענין ב' וה' וב'.

כמאן כר' יהושע דאמר ממים העליונים הם. כמאן כר' אליעזר דאמר מן הארץ עולה מטר. מתמצית כור שותה תרקב. מתמצית גן עדן שותה כל העולם דכל העולם לגבי גן עדן כתרקב לפני כור תרקב תרי וקב דהיינו ג' קבין. כור ל' סאין ותרקב חצי סאה נמצא תרקב אחד מששים בכור וכל העולם אחד מששים בגן עדן:

רחצדא בלא מטרא כלומר שקוצרת בלא מטר כלומר שאינה צריכה מטר שיושבת בין ביצעי המים. ע"א אצדא:

טובעני ולא יובשני כלומר מיתרמי שטובעין הזרעים אבל לעולם אין מתייבשין:

ר"ג אומר בשבעה בו בחמשה עשר יום אחר החג כלומר דז' במרחשון הוא ט"ו אחר החג כדי שיגיע האחרון כו' קודם הגשמים:

ובגולה אין שואלין את הגשמים עד ששים בתקופה. לפי שהן במקום נמוך ואין צריכין למטר כל כך:

ציבי דטבות רישבא. דהוה עשיר והיו עצים שלו מונחים ליבש בשדה עד שיכנסם במרחשון:

כלפני ששים. ואין שואלין בו:

או כלאחר ששים. ושואלין בו:

עילאי בעו מיא רב דהוה מא"י בעי מים בששים. תתאי לא בעי מיא שמואל דהוה מבבל עד לבסוף לא בעי מיא עד ששים ואחד:

אוכלין ושותין משחשכה. שאין אוכלין מבעוד יום כיוה"כ וכתשעה באב:

שלא להפקיע את השערים. דבני כפרים הבאים ליום הכניסה מספקים מים ומזון לאחיהן שבכרכין וכשהן באין בחמישי לא ידעו שקבלו עליהם תענית ואין מביאין מזון אלא לצורך השבת ולוקחין הכל לצורך ליל חמישי לפי שהתענו בו ומתייקר המזון לצורך השבת אבל כשגוזרין בשני כשבאין בשני לעיר שומעין כשגוזרין תענית וכשבאין בחמישי מביאין מזון כדי למכור ללילי חמישי ולשבת:

מפסיקין בראשי חדשים אם אירעו בחמישי ושני הכתוב במגילת תענית דלא להתענאה בהון:

מתני׳‎ בג׳‎ במרחשון שואלין את הגשמים ר״ג אומר בז׳‎ בו שהם ט״ו יום כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. פי׳‎ בין לת״ק בין לר״ג משנתינו בזמן שבית המקדש קיים היא שנויה ולכ״ע זמן גשמי׳‎ הוא לאחר החג אלא דבזמן שבית המקדש קיים חיישי׳‎ לעולי רגלים שלא יעצר׳‎ הגשם בחזרתו ונמצאת מכשילן לעתיד לבא ור״ג חיישי׳‎ לכלהו לעולי רגלים ואפי׳‎ לאחרון שבהם ויהבי להו ט״ו יום אחר החג ואע״ג דאמרי׳‎ התם שא״י היא מהלך מ׳‎ יום לפי שהוא מהלך ת׳‎ פרסה על ת׳‎ פרסה ומהלך אדם בינוני ביום י׳‎ פרסאות וירושלם באמצע ארץ יש׳‎ ויש ממנה לכל צד הגבולי׳‎ מהלך כ׳‎ יום אפי׳‎ הכי כדי שלא תתאחר זמן השאלה מז׳‎ בו שהוא זמן רביעה בינונית לרבי מאיר רמו עלייהו דלזלו האי טפי מאדם בינוני או שילכו בלילה קצת כדי שיגיעו לביתם בט״ו יום ות״ק חיישי׳‎ לעולי רגלים אלא דסבר דמיסתיין דניתן להו להליכה י״ב יום עד ג׳‎ במרחשון שיחזרו רוב ישר׳‎ לבתיהם ואידך מיעוטא ליזלו ביממא ובליליא כי היכי דלא תתמנע שאלת גשמים אמתולטיהו כולי האי ויתחילו לשאול ב״ג במרחשון שהגיע רביעה ראשונה אבל ר״ג סבר דמיסתיין שנקצ׳‎ להם המהלך שהוא כ׳‎ יום לט״ו יום ונמתין לשאול עד רביעה שניה וזהו שהוצרך לפ׳‎ בז׳‎ בו שהם ט״ו יום ולא לאשמועי׳‎ מנינא דהאי ידעי׳‎ דבז׳‎ בו ט״ו יום הם אלא לטעמ׳‎ דאמרן ונקט נהר פרת שאותו הגדול היה מפורס׳‎ יות׳‎ וגם הי׳‎ מיוש׳‎ יות׳‎ משאר הרוחו׳‎ בזמן ההוא מפני נהר פרת שמימיו מתברכי׳‎ ופרין ורבין ודוקא שאל׳‎ הוא דמאחרי הני תנאי כולי האי מהאי טעמא אבל בהזכר׳‎ מקמי הדין היא לדידהו כחד מהני תנאי דלעיל ואפשר דסברי לן כרבי יהודה דקיימא לן כותיה ולדידהו שאלה לחוד והזכרה לחוד ודוקא בזמן שבית המקדש קיים דאיכא עולי רגלים אבל לאחר החורבן דליכא עולי רגלי׳‎ מודו דמשעה שהתחיל להזכיר מתחיל לשאול ומתחיל להזכיר מי״ט האחרון כדברי רבי יהוד׳‎ דקיימ׳‎ לן כותיה ובערב למוצאי י״ט שהוא חול ויש בו שאלה מתחיל לשאול:

ש״ס גרס׳‎ רבי׳‎ אלפסי ז״ל א״ר אלעזר הלכה כר״ג וכן הוא בעיקר נסחאו׳‎ אבל יש נסחאו׳‎ דגרסי׳‎ אמר רב חסדא הלכה כר״ג ונסח׳‎ דהלכות דיק׳‎ טפי דהא בש״ס פרכי׳‎ מהאי פסקא לרבו יוחנן דפסק הלכה כר׳‎ יהודה בן בתירא ואי רב חסדא הוא מאי קושיא מדרב חסדא לרבי יוחנן. ואע״ג דתלמודא אהדר גברא אגברא קא רמית. מ״מ היכי ס״ד למימרינהו כלל אבל למאן דגריס רבי אליעזר אתיא שפיר דרבי אליעזר תלמידי של רבי יוחנן והיינו סבורי׳‎ דהא דרבי אליעזר מדרביה הוא ופרקי׳‎ גברא אגברא ר׳‎ אליעזר לחוד ור׳‎ יוחנן לחוד כלומר דרבי אליעזר דנפשיה היא ולא שמיע ליה מרביה ודכותה בב״ק פ׳‎ שור שנגח את הפרה כדכתב התם בס״ד ובודאי דלקמן בש״ס אי פליג ש״ס בהדי אמימ׳‎ דאמימר בשם רב חסד׳‎ אמר הלכה כר״ג ואלו ש״ס כלישנא קמא אמר רב חסדא הלכה כר׳‎ יוסי ור״א הוא דאמר הלכה כר״ג וש״ס פריך הכא לפום שיטתיה דתלי לה להא בדר״א ולא כאמימר שגורס אותה בשם רב חסדא.

תניא חנניא אומר ובגולה עד ס׳‎ יום בתקופה פי׳‎ הא ודאי אין דברי חנניא בכל הגולה אלא בבבל ממש שהיה עיקר הגולה שם ומשום דבבל טיבעני ולא יבשני והגשמים מזיקים להם עד ס׳‎ יום בתקופת תשרי. אבל שאר ארצות שהם צריכין לגשם קודם לכן למה להם לאחר שאלתם עד ס׳‎ יום בתקופה והלא בארץ יש׳‎ שהיא צריכה לגשמים לאחר החג בזמן דליכא עולי רגלי׳‎ שואלין מיד במוצאי החג וכדאיתא לעיל בש״ס על פרכא דפרכינן מדרבי אלעזר אדר׳‎ יוחנן דסבר דמשעה שמזכיר שואל דאמרי׳‎ לא קשיא הא לן והא להו כלומר הא דר׳‎ אלעזר לן והא דר׳‎ יוחנן לדידהו. דרבי יוחנן מערבאה הוא ואיירי בדידהו ואמרי׳‎ מאי שנא לדידהו לדידן דאית לן פירי בדברא אינהו נמי אית להו עולי רגלים ואמר כי קאמר רבי יוחנן בזמן דליכא עולי רגלים פירש ובדרבי אלעזר ורבי יוחנן תרוייהו בזמן דליכא עולי רגלים והא דרבי יוחנן דאמר דמשעה שמתחיל להזכיר מתחיל לשאול לדידהו בני ארץ ישראל דלית להו עולי רגלים השתא ולית להו פירי בדבר׳‎ דבזמן בית המקדש דאיכא עולי רגלים הוו מאחרי עד חמשה עשר כדברי ר״ג כי דברי ר״ג לזמן בית המקדש קיים נאמרו אבל השתא דליכא עולי רגלים שואלין לאלתר שיצא י״ט והא דפסק רבי אלעזר הלכה כר״ג לדידן בני חוצה לארץ דאית לן פירי בדברא שאף בזמן בית המקדש קיים היינו מתאחרין עד זמן זה משום פירי דדברא ואע״ג דזמנין דלא צריכין כולי האי משום פירי כיון דמאחרינן בתר החג משום פירי מאחרינן עד ט״ו כבני ארץ ישראל כדי לעשו׳‎ כלנו שאלה בזמן א׳‎ ואע״פ שחרב בית המקדש דינו במקומו עומד דאכתי אית לן פירי בדבר׳‎ אשתכח דלהני תרי לישנ׳‎ בני ארץ ישראל בזמן דליכא עולי רגלים כיון דצריכי למטרא לא מאחרים לשאלה לאידך לישנא כלל דאמרי׳‎ השתא דאתית להכי הא והא לדידהו ולא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן לאחר שבית המקדש קיים פירש דבזמן שבית המקדש קיים הלכה כר״ג משום עולי רגלים ובזמן שאין בה״מ קיים דליכא עולי רגלים הלכה כרבי יוחנן וכיון שכן בני חוצה לארץ דליכא לא עולי רגלים ולא פירי בדברא אלא עד ז׳‎ במרחשון והם צריכין צורך גדול למה יאמר חנניא שיאחרו שאלתם עד ס׳‎ בתקופה אלא ודאי אין דברי חנניא אלא בבבל כמו שאמרנו וא״כ יש לנו לשאול על מה שנהגו בספר דעל פי׳‎ הגאונים ז״ל שאין שואלין גשמים עד ס׳‎ בתקופה בבבל ומורי נר״ו היה אוסר שדעת הגאוני׳‎ ז״ל לפי סוגיית התלמוד לא קבעו חז״ל לשאל׳‎ אלא שני זמנים א׳‎ לבבל וא׳‎ לארץ ושאר כל הארצות עושין כבבל או כארץ ישראל. ומי שהגשמים טובים לאחר החג לאלתר ולית פירי בדברא עושין כארץ ישראל ושואלין מיד למוצאי י״ט ואותן שיש להן פירי בדברא זמן מועט אחר החג כגון הארצות האלו לשאול למוצאי י״ט א״א להם שאינם להם סימן ברכה כיון שיש להם פירות בשדה הילכך יאחרו שאלתם עד ס׳‎ בתקופה כבבל ואע״פ שצריכין לגשמי׳‎ קודם לכן לאחר אסיפת הפירות הרי יכולי׳‎ לשאול כיחידי׳‎ בשומע תפלה. ואם נפשך לומ׳‎ שנקבע להם זמן שלישי בט״ו במרחשון דתו ליכא פירי בדבר׳‎ כבר אמרנו שאין דעת החכמי׳‎ לקבוע לנו זמן ג׳‎ אלא או כבני בבל או כבני א״י דכיפינן להו לכל עניני התורה והש״ס תדע דכי פרכי׳‎ לעיל מדרבי יוחנן לדר׳‎ אלעזר פרקי׳‎ כחד לישנ׳‎ קמ׳‎ דהא. לן והא להו ואוקי׳‎ תרוייהו בזמן הזה ודרבי יוחנן כבני א״י ששואלי׳‎ מיד בזמן הזה ודרבי אלעזר בט״ו בו לבני בבל דאית להו פירי בדברא ובתר הכי אוקים להו לתרוייהו כבני א״י וכאן בזמן המקדש וכאן לאחר החרבן דכתב לעיל וכד מעיינת בה לא משכחא טעמא להאי פירוקא בתרא אמאי נדיני ליה דהא לא מרוחינן ביה מידי דהא מעיקרא נמי ידעי׳‎ הני דיני דא״י בפירוקא קמ׳‎ דאוקים דרבי יוחנן בא״י בזמן שאין בית המקדש משום דליכא עולי רגלים ור״ג בחוצה לארץ כדינם מתחלה קודם חרבן שהיו נגררים אחר בני א״י ומי שמעי׳‎ להדיא דבני א״י בזמן שבית המקדש קיים היינו עד ט״ו יום כר״ג שעיקר דברי ר״ג על בני א״י נאמרו כדקתני לה בהדיא אלא שבני בבל נגררו אחריה׳‎ משום דאית להו פירי בדברא וא״כ נמצינו גורעי׳‎ את התירוץ האחרון לענין בני בבל שלא קבעו להם זמן ולא הרוחנו כלו׳‎ לעניין בני א״י ואין זו שיטת הש״ס בשו׳‎ מקו׳‎ אלא על כרחי׳‎ יש לנו לומר דלהכי נדינן לאידך פירוקא משום דלא ניחא לן במאי דאוקי׳‎ לדידן בני בבל כר״ג בט״ו יום דסבירא לן דליתא להא בחנניא דאמר בבבל עד ס׳‎ יום בתקופה והשתא דאתית להכי דן מינ׳‎ ומינה דאם איתא דשאר חוצה לארץ חוץ מבבל יש להם זמן ג׳‎ עד ט״ו דמשום פירי בדברא אמאי סתרי׳‎ לגמרי פירוקא נימא דלעול׳‎ תרווייהו לאחר החרבן והא לן והא להו כלומר ההיא דר״ג לדידן בני חוצה לארץ דאית לן פירי בדברא חוץ מבבל שהיה כחנניא ודר׳‎ יוחנן לבני א״י דלי׳‎ להו פירי בדברא (חוץ מבבל שהיה כחנניא) ומדלא אמרי׳‎ הכי שמעי׳‎ שאין לנו זמן ג׳‎ בשום מקום ונמצא זמנו של ר״ג שהוא בט״ו נעקר מכל העול׳‎ לאחר החרבן שבני א״י שואלין לאלתר ובני בבל ממש בס׳‎ בתקופה כחנניא ושאר ארצות או כבני א״י או כבבל ואותן שאין להם פירות בשדה נדינן ודאי עבדי לאלתר כבני א״י אבל אותן שיש להן פירו׳‎ בשדה הם בספק ששני זמני׳‎ אלו אינן דומין להם זמן א״י מפני פירות השדה וזמן בבל מפני איחור השאלה הרבה בררו הגאונים ז״ל זמן דבכל מקום מפני ג׳‎ עניני׳‎ הא׳‎ מפני שאנו נגררים אחריהם בכל ענינו והב׳‎ שתהא דין אחד כל הגולה כפשטה דש״ס דמימרא והג׳‎ שהשאלה לאלתר מחזקת לפירות השדה ואין צבור שואלין דבר שאינו צריך להם ואיחור השאלה עד ס׳‎ בתקופה יש לו תשלומין לשאול גשמים בשומע תפלה מאסיפת הפירות ואילך זו היא שטתן של גאונים וי״ל זה דעת רבינו אלפסי ז״ל שלא הביא מכל הסוגיות כולם אלא שהביא ומשנתי׳‎ כפשטה לדין בני א״י והביא הא דחנניא לכל בני ח״ל ועליה סמכו בכל המקומות הללו אלא שלא נהגו לשאול כלל עד ס׳‎ בתקופ׳‎ ואפי׳‎ בשומע תפלה ויש מקומות שנהגו לשאול בט״ו במרחשון כר״ג כדאמ׳‎ מעיקר׳‎ לעיל הא לן והא להו וזה ודאי אינו מנהג יפה כלל לפי מה שבררנו למעלה שאין לנו זמן ג׳‎ ויש מקומו׳‎ שנהגו לשאול מיד למוצאי י״ט כבני א״י והיינו סברא דש״ס דאוקי תרתי מימרי בא״י משום דלאחר חרבן כל שאר ארצות לבר מבבל. גופא דינם כבני א״י ולפירי דדברא לא חיישינן כדס״ד מעיקרא דמיעוטא הוא ואפשר קודם שיתקלקלו וליכא למיחש אלא לעולי רגלים או לחג שאין הגשמים סימן ברכה בו לעולם לכל ישראל אבל חששא דפירי אינ׳‎ חשש׳‎ כ״כ כדי לאחר השאלה זמן ארוך שצריכין לגשמים להתעכב עד ס׳‎ בתקופה וגם זה בודאי מנהג יפה וששה נכונה אלא שאין לשנות זו מפני המנהג שהוא כדרך הגאונים ז״ל ומסקנא אמר רב פפא הלכתא יום ס׳‎ כלאחר ס':

מתני׳‎ הגיע י״ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היהודים מתענין. פירש וסתמא כרבי מאיר דאמר רביעה בכירה בשלשה בו בינונית בז׳‎ בו אפילה בי״ז בו ומקמי׳‎ ג׳‎ אין מתעני׳‎ כדקיימ׳‎ לן ג׳‎ להתענו׳‎ אבל לרבי יוסי אין רביעה ג׳‎ עד א׳‎ בכסליו כדאי׳‎ בש״ס ואין היחידי׳‎ מתעני׳‎ עד אותו זמן ובש״ס איתמ׳‎ חד לישנא משמא דש״ס אמר רב חסדא הלכה כר״י אלא דאמימר מתני משמא דרב חסדא הלכ׳‎ כר״ג. וללישנא דש״ס הא דר״ג כדר״א מתני לה כדכתב לעיל ובכל דוכתא דאיכ׳‎ כי האי גוונא דרך הגאוני׳‎ ז״ל לסמוך על לשון הש״ס כמו שכתב רבניו אלפסי ז״ל בהלכו׳‎ פסחי׳‎ גבי זמן הבדל׳‎ וא״כ סמכי׳‎ הכא אלשנא דגמרא דפסק משמא דרב חסדא הלכ׳‎ כר״י בזו ולית׳‎ לסתם מתני׳‎ דהכ׳‎ אבל רבינו אלפסי ז״ל שהבי׳‎ משנתי׳‎ כפשט׳‎ ולא הביא כלום מדברי ר״י ולא מה שפסקו כמות׳‎ נרא׳‎ שהוא סומך על לשונו של אמימר שלא פסק הלכ׳‎ אלא כר״ג ובשל ר״י לא פסק כלום וסתם מתני ומחלוק׳‎ דבריית׳‎ הלכ׳‎ כסת׳‎ מתני׳‎ וקשיא עליה דמרן ז״ל מאי דכתב בהלכו׳‎ פסחי׳‎ ועוד מאי דגריס לעיל א״ר אלעזר הלכ׳‎ כר״ג והיינו כלישנ׳‎ דש״ס ולא כלישנא דאמימ׳‎ ונקט חוטרא בתרי רישא ושמא דעת רבי׳‎ אלפסי ז״ל שהבי׳‎ משנתי׳‎ כפשט׳‎ דאע״ג דבעלמא תפסי׳‎ לישנ׳‎ דש״ס ושבקי׳‎ לישנא דאמוראי ואע״ג דהוי לישנא בתרא הכא נקיטינן לענין הפסק׳‎ כלישנא דאמימר משו׳‎ דלא לסתור כלל שבידינו מדר״י שהלכ׳‎ כסת׳‎ משנ׳‎ וסת׳‎ מתני׳‎ ומחלוק׳‎ דברי רבי הלכה כסתם משנ׳‎ ומאי דנקיט לעיל דר״א דאתיא כלישנא דש״ס משום דניחא טפי כסוגיא דלעיל דכתב התם דאפשר דלכולי עלמא דר״א פסק כרבן גמליאל ולא פסק כרבי יוסי דסבר תלמודא מעיקרא דבהא הלכתא כסתם מתני׳‎ כך נראה לתרץ דברי רבינו אלפסי ז״ל וכך פסק הלכתא כסתם משנה זו:

ש״ס מאן יחידים אמר רב הונא רבנן ומתעני׳‎ ב׳‎ וה׳‎. פי׳‎ שאין גוזרי׳‎ תענית בתחלת ה׳‎ כדי להפקיע את השערי׳‎ דאפי׳‎ בתעני׳‎ של שאר צרות כדבעי׳‎ לפרושי בדוכתא לקמן ואשמועי׳‎ רב הונא שאפי׳‎ בתעניות של יחידים חוששין להפקעת שערים שלא להתחי׳‎ אל׳‎ בב׳‎ תנ״ה יחידים מתעני׳‎ רוב כו׳‎ כת׳‎ רבי׳‎ אלפסי ז״ל והאידנא דבטלה מגלת תענית אין מפסיקין אלא בחנוכה ובפורים דלגבי דידהו לא בטלה המגל׳‎ תעני׳‎ וכת׳‎ עוד ז״ל ודוק׳‎ היחידי׳‎ אבל צבור אין מפסיקין ולכאור׳‎ נרא׳‎ מדברי רבי׳‎ אלפסי ז״ל שטרח לברר עניין זה בכאן שזה דבר נוהג אף בזמן הזה שאע״פ שאין תעני׳‎ צבו׳‎ בבבל חוץ מט׳‎ באב לענין זה דין תעני׳‎ צבור יש לו שלא להפסיק בר״ח ובי״ט של דבריה׳‎ שכך הסכימו חכמי׳‎ שיהא כח לכל צבור לחול גזרתם בשהתחילו מכבר אף בימים אלו מפני צרת צבור שהרי יש בתעניותינו ברכות והתרעות תענית צבור כדבעי׳‎ לברורי קמ׳‎ הנה שאין כן בתעני׳‎ יחיד כדאי׳‎ בתוספת׳‎ בהדיא ובודאי באנשי מעמד שהיו יחידים היה נראה שדינם כענין זה מפני מה מפסיקין לראשי חדשי׳‎ דהא משמע לן לקמן בפרק בתרא שיש נעילה לאנשי מעמד ביום שיש בו קרבן מוסף והוא יום ר״ח ולעול׳‎ אין נעיל׳‎ אלא בתעניות שמרבין בהם בתפלה ונמצא שמתענית בר״ח כיון שגזר׳‎ תעניותיהם הית׳‎ סתם אין מפסיקי׳‎ לר״ח אבל אין זה דומה דשני אנשי מעמד שהיא תקנה קדמונית ותעניותיהם בגזרת ב״ד כתענית צבור ולפי׳‎ אין מפסיקין לר״ת אבל בזמן הזה שכל תעניותינו כתענית יחיד ואין לנו פה להפסיק מבערב ולא לנהוג בחומרי תעניו׳‎ אע״פ שיש לנו כח להרבות בתפלות בצבור לענין כ״ד ברכות ותקיעות ונעילה אין בנו כח לדחות גזרות ב״ד שגזרו קדושה בר״ח בחנוכה ובפורי׳‎ ואינו חל בהם כשם שאינו חל בשבתות וי״ט כי חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ולא עדפי׳‎ מהא דרב הונא דאמר ביחידי׳‎ המתעני׳‎ והם חכמים ותלמידיהם. ומפסיקי׳‎ בר״ח בחנוכה ובפורים ואפשר שאף רבי ז״ל לא כתבה אלא מפני תענית צבור שבא״י שיש להם נשיא ואב ב״ד לגזור להם כנ״ל ודוקא בחנוכה ובפורים הוא שאין גוזרין תענית ואפי׳‎ בזמן הזה אבל בשאר י״ט של מגל׳‎ תעני׳‎ לא מבעיא שאין מפסיקי׳‎ בהם יחידי׳‎ אלא אפי׳‎ לכתחלה גוזרים בהם תעניות על הצבור דכי בטלה מגל׳‎ תעני׳‎ לגמרי בטל׳‎ שיהיו כשא׳‎ הימים להספיד ולהתענו׳‎ בהם וכדאמר בר״ה מעשה שגזרו תענית בחנוכה ואמר להם רבי אליעזר צאו והתענו על מה שהתעניתם ואמרי׳‎ דקסבר רבי אליעזר לא בטלה מגלת תענית וש״מ דלמ״ד בטלה לגמרי בטלה שיהיו כשאר הימים ואף לגזור בהם תענית. ואי ק״ל הא דאמרי׳‎ במכלתי׳‎ רב נחמן גזר תענית׳‎ וא״ל יום תוריינוס הוא ואע״ג דקיימא לן דבטלה מגל׳‎ תענית מקשו ליה לפי שגז׳‎ תענית ביום תוריינוס יש לומר דאינהו מקשו ליה הכי משום דסברי לה דלא בטלה מגלת תעני׳‎ או להוציאו מלבו של רב נחמן כמאן סברי׳‎ ליה או אם חושש לדברי האומר לא׳‎ בטלה שלא לעשו׳‎ מעשה כנגדו והוא השיב להם דיום תוריינוס בטולי בטלוה ומותר הוא לדברי הכל ומעתה מה שמתעני׳‎ העולם ביום י״ג באדר לפני פורים אע״ג שהיא יום ניקנור הם עושי׳‎ לפי שיטתנו דהא בטלה מגלת תענית לכל הימים לגמרי חוץ מחנוכה ופורים וא״ת למה לא ניחוש מפני שהוא יום לפני פורי׳‎ שהרי דלגבי חנוכה ופורי׳‎ לא בטלה מגלת תענית וקיימ׳‎ לן דימי׳‎ הכתובים במגלת תענית לפניהם אסור שהרי פסקו רב ור׳‎ יוחנן הלכה כרבי יוסי בזו ואע״ג דשמואל פסוק כרשב״ג דלפניהם ולאחריה׳‎ מותרין הא קיימא לן בכל דוכתא דשמואל ור׳‎ יוחנן הלכה כר׳‎ יוחנן ורב ושמואל הלכתא כרב באסורי ומשמע דכיון דלענין חנוכה ופורי׳‎ לא בטלה מגל׳‎ תענית שלא בטלה כלל ואף לענין לפניה׳‎ ולאחריה׳‎ בדינן עומדי׳‎ תדע דלכ״ע בין לרב בין לשמואל בטלה מגל׳‎ תעני׳‎ חוץ מחנוכה ופורי׳‎ והכי אמר ר׳‎ בהדיא במס׳‎ ר״ה ואשכחן להו דאיפליגו בימי׳‎ הכתובי׳‎ במגל׳‎ תענית אם לפניה׳‎ אסור ומה ענין למחלקות׳‎ מאחר שכבר בטלה מגל׳‎ תענית לכל העמי׳‎ ואף לחנוכה ולפורי׳‎ לענין לפניהם ולאחריהם אלא ודאי בחנוכה ופורים בענינם הראשון עומדים ולפיכך חולקים באין לפניהם ואפשר לומר שיום שלפני פורים עיקרו היה מפני יום ניקנור וכיון שכל קדושתו מפני יום ניקנור שוב אין לו קדושה מפני יום שלפני פורים שא״כ נמצא שלא בטלה מגלת תעני׳‎ ליום ניקנור ודמיא להו מאי דאמרי׳‎ ביום י״ב לאדר שהוא יום אורייטוס שבטלוהו דפרכי׳‎ ותיפוק לי דה״ל שלפני ניקנור ואמר רב אשי השתא איהו גופיה בטלוה משום יום שלפני פורים ניקום ונגזור כלומר על שבטלה קדושת עצמו שעיקר בו היה שהיה ניקנור מהפכינן יונים וטוריינוס היה לאחר החרבן אעפ״כ עיקרו של יום מפני הנס שנעשה בו והוא עיקר בו וכיון שבטלה קדושה בשלו כל הטפל לו. ואע״פ שקדמה לעיקרו ואף אנו נאמר כן ביום שלפני פורי׳‎ אבל המפרשי׳‎ פירשו ז״ל דשאני הת׳‎ שביטול יום טוריינוס מפני התקלה שאירע בו מהריגת שמעי׳‎ ואחיו ואינו בדין שיהא י״ט יום המר הזה ולפי׳‎ אמרו שכ״ש שאין לנהוג בו י״ט מפני יום שלפני ניקנור כדי לחוש לתקלה שאירע בו אבל בטול יום ניקנור מפני תקלה שאירע בו אלא שנתבטל בכלל מגלת תענית שלא להרבות בימים טובים בגולה אני אומ׳‎ שכיון שקיימו חנוכ׳‎ ופורי׳‎ קדושתן קיימא לפניה׳‎ שלא להתענות בו והלשון הראשון יותר נכון אף לפי הלשון הב׳‎ אין לנו טעם לתענית שלפני פורים אלא שנאמר שבזה קיימא לן כשמואל דאמר לענין ימים הכתובי׳‎ במגלת תענית שהלכה כרשב״ג דאמר לפניהם ולאחריה׳‎ מותרין ואע״ג דבעלמא היכא דפליגי שמואל ור׳‎ יוחנן הלכה כר״י ורב ושמואל הלכה כרב באסורי דשאני הכא לעניין מגל׳‎ תענית שדעת חכמים לבטלה דהא קי״ל דבטל׳‎ מגלת תענית וכיון שכן יש לנו לפסוק בהן כדברי המקל דלפניה׳‎ ולאחריה׳‎ מותרין כשמואל וכיון שכן אע״פ שלא בטלה מגלת תענית לענין חנוכה ופורים והם עומדין בדינם הראשון לפניה׳‎ ולאחריה׳‎ מותרין וכ״כ הרב אלברצלוני ז״ל אבל דעת הראב״ד ז״ל שאע״פ שבטל׳‎ מגלת תעני׳‎ היינו לענין שאין לנו לעשותן י״ט ולהמנע בהם מהספד אבל ודאי אין גוזרין בו תענית צבור וראייתו מההוא עובד׳‎ דרב נחמן דמייתי׳‎ לעיל ולדבריו קשה מאד יום י״ג שלפני פורי׳‎ שהוא יום ניקנו׳‎ האיך מתעני׳‎ בו והוא פי׳‎ כי יום שלפני פורים אינו כשאר תענית לדחותו כי זכר לנס שנעשה בו הוא ועוד שכבר קבלו עליהם בימי מרדכי ואסתר כדכתב ואשר קיימו על נפש׳‎ ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם שפי׳‎ כי כשקבלו עליהם ענין ימי הפורים כך קיימו עליהם ענין הצומות שבזמן ההוא שאין פי׳‎ דברי הצומות מפני ד׳‎ הצומות שתקנו חז״ל על החרבן כי מה ענין להזכיר זה בכאן ועוד מה ענין וזעקתם של ד׳‎ הצומו׳‎ משום אבליה׳‎ ולא היו לזעקה ומה שמנו יום ניקנור בכלל ימים טובים אינו אלא לענין הספד אבל בתענית ודאי מותר שכב׳‎ היה נגזר בו מקוד׳‎ ואין שיט׳‎ זו נכונ׳‎ דכיון דאמרי׳‎ שבטל׳‎ מגלת תענית לשאר הימים ודאי לכל קדושת׳‎ בטלה ואף למה שכתב בהם דלא להתענאה והיינו דכי אקשי׳‎ התם הלכתא אהלכתא דאמרינן הלכתא בטלה והלכתא לא בטלה ואוקי׳‎ דלא בטלה והיינו בחנוכה ופורי׳‎ ולא אוקים נמי דאפילו לשאר ימים לא בטל׳‎ לגזור בהם תענית צבור על הצבור ועוד היאך י״ל שיום שלפני פורים היה קבוע תענית עשאוהו מפני ניקנור על איסור הספד בלבד ועוד שאע״פ שהפסוק שאמר דברי הצומות וזעקת׳‎ יתפר׳‎ על הצומות שהיו בימי׳‎ ההם מ״מ אין להם קבוע בזמן ההוא ובמס׳‎ סופרי׳‎ אומר שהיו מתעני׳‎ אות׳‎ פרודות לאחר ניסן מפני יום ניקנור וחבירו וזה הטעם כשחל פורי׳‎ בא׳‎ בשבת שמתענין באותו יום ה׳‎ שלפניו שהוא י״א לאדר וכיון שדינו קבוע למה יתענו ביום ניקנור כיון שהוא י״ט אם איתא שאין לגזור תעני׳‎ בתחל׳‎ בימים הכתובי׳‎ במגל׳‎ תענית אלא ודאי שהנכון כמו שכתבנו למעלה יכול שאין מפסיקי׳‎ בר״ח וחנוכה ופורי׳‎ נראה שאין מפסיקי׳‎ כלל מסדר תעניותיה׳‎ ואף מברכות והתקיעות הראויות בהם אלא דמ״מ נראה שקורי׳‎ בפריש׳‎ היום שלא לבטל סדר היום שפרש׳‎ תענית לא קבעוה אלא במנחה כדמוכח לקמן ומדכתב במס׳‎ מגלה. וכן לענין ההלל נראה שאין דוחין אותו בחנוכה שיש בו הלל גמור משום פרסומי ניסא ויפה אפשר לנו להודו׳‎ לשעבר ולצעוק לעתיד לבא שיושיענו כמו שהושיענו בעת ובעונה הזאת אבל של ר״ח כיון שאינו אלא במקו׳‎ שנהגו ובצבור בלבד כדאיתא לקמן במכלתי׳‎ מפסיקין אותו מפני התענית ועושי׳‎ עצמן כיחידי׳‎ שאין אומר בו נעילה כאנשי מעמד שמתענין בהם והוא הדין לדידן לברכות והתרעות ונעילה ונפילת אפים ג״כ שנופלין בו על פניה׳‎ כשם שאומ׳‎ סליחות ופזמוני׳‎ ותחנוני׳‎ וכן נראה בירושלמי שהרי אמרו שם שאין קורין בפרשת ר״ח אלא בפרש׳‎ תענית ואע״פ שאין לנו צורך לזה לפי התלמוד שלנו שקריאת פרש׳‎ תענית קבוע במנחה ויכולין אנו לצאת ידי שתיהן כמו שאמרנו מ״מ למדנו שדוחין פרש׳‎ היום מפני פרש׳‎ תענית וסדורו ולמדנו עוד שאם אירע תענית בע״ש כגון י׳‎ בטב׳‎ או תענית צבור בערב ר״ח שנופלי׳‎ על פניה׳‎ במנחה:

המשנה הרביעית בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים וכו' מתוך שלא בא ענין שאלה במשניות שלפניה אלא אגב גררא כמו שביארנו בא עכשו לבאר זמן שאלה מאימתי הוא מתחיל ואומר עליה שמתחילים לשאול בג' במרחשון על דרך מה שכתבנו שהוא זמן רביעה ראשונה רשב"ג אומר אין שואלין אלא בז' במרחשון שהם ט"ו ימים אחר יום אחרון של חג כדי שיגיע אחרון שבארץ ישראל ר"ל מי שממתין לצאת עד שיעבור החג עד לנהר פרת ולא ירבו מימיו כ"כ עד שלא יוכלו לעבור:

זהו ביאור המשנה ובגמ' אמרו עד ס' בתקופה ופי' הדבר שבבל שהוא טבעני ואינה צריכה למטר כל כך אין שואלין עד ס' לתקופת תשרי ופי' בתלמוד סנהדרין י"ג א' שיום תקופה מתחיל ר"ל שהוא ראש לימי התקופה הבאה ולא גמר לימי התקופה שעברה נמצא שמתחיל למנות מיום התקופה לענין זה ס' יום ויום ס' עצמו כלפני ס':

יש מקומות שנהגו שלא לשאול עד ס' בתקופה מפני שכל מנהגינו כמנהג בני בבל אנו נוהגים ויש מי שאומר שאין נוהגים כמנהג בני בבל אלא במה שטבעי הארצות שוין אבל אם בבל טבעני ואינה צריכה למטר כל כך ושלנו יבשני וצריכה מטר אף אנו מקדימים לשאול ושואלים בז' במרחשון וכן המנהג בכל גלילותינו ויש מי שפוסק לשאול מיד במוצאי י"ט מפני שהוא פוסק כרשב"ג שאמר בז' במרחשון ולא הי' רשב"ג אומר ז' במרחשון אלא מפני עולי רגלים ועכשו שאין לנו עולי רגלים אף הוא שואל תכף למוצאי י"ט ומ"מ נראה לי שמאחר שהפירות שטוחין בשדות כמו שאמרו על זה בגמרא אנן דאית לן פירי בדברא אף אנו צריכים לאחר וראוי לנו שלא לשאול אלא עד ז' במרחשון ויש מי שפוסק בג' במרחשון שהוא זמן רביעה ראשונה ולא נתחדש על משנה זו בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית הגיע י"ז במרחשון וכו' אחר שביאר זמן שאלה מאימתי הוא מתחיל בא עכשו לבאר עד היכן מצפין לה משאלה ואילך שלא יתחילו להתענות עד אותו זמן אם לא באו גשמים ואמר שאם הגיע י"ז במרחשון שהוא זמן אחרון שברביעה לדעת ר' מאיר שפסקנו הלכה כמותו לענין זה מתחילים יחידים להתענות ר"ל תלמידי חכמים אוכלים ושותים משחשיכה וכו' כלומר אין להם בתעניות אלו דין תענית צבור האסור בכל אלו הנזכרים אלא כדין שאר תעניות ואוכלים ושותים משחשיכה ומותרים במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ודינים שבאו עליה בגמרא אלו הן:

יחידים שאמרנו שמתחילים להתענות ג' תעניות הוא שמתענים שני וחמשי ושני ולעולם כשגוזרים תעניות על הצבור אין גוזרים עליהם להתענות בתחלה בחמישי שלא להפקיע את השערים ר"ל לצרכי שבת שמתוך שירבה המקח לצרכי סעודת הלילה של תענית יפקיעו שער לצרכי סעודת שבת שלא הרבו בני השוק לספק מזון לכל הצורך הואיל ולא ידעו עדין סעודת הלילה של תענית עד שבאו כך פירשוה גדולי המפרשים וגדולי הרבנים פי' שכשרואים בעלי חנויות שבעלי בתים קונים לשתי סעודות גדולות אחת לליל התענית שהיו רגילים בו לסעודה גדולה ואחת לליל שבת סבורים הם שיביאם לכך חסרון אותם הדברים הנקנין ולא ירגישו שמפני התענית הוא ומתוך כך מיקרין את התבואה אבל כשיתחילו בשני כבר הרגישו שמפני התענית הם לוקחים כל כך ולא מחסרון הדברים ואף אנו פרשנו בה דרך אחרת בחבור התשובה:

ואפילו יחיד המתענה לשם הצבור אינו מתחיל אלא בשני וכן נראה לי שאפילו היתה הסכמת הצבור בתענית יום אחד לבד אין מסכימים אלא על השני ומ"מ יחיד המתענה על צרה שלו אין לו יום קבוע אלא מתענה בכל יום שירצה חוץ מן הימים שנאסר להתענות בהם כמו שיתבאר ומה שאמרו כאן מהו דתימא דוקא צבור אבל יחיד לא קמ"ל דאפילו יחיד פי' יחיד הנזכר במשנתינו שהוא מתענה על הצבור אבל יחיד על צרתו מתענה בכל יום על הדרך שכתבנו:

כשיחידים אלו מתענים וכן היחיד שקבל על עצמו תעניות הרבה ופגע באחד מן הימים שהוא חייב להתענות בהן לפי קבלתו ראש חדש או חולו של מועד וכ"ש י"ט או יום אחד מן הנאסרין במגלת תענית כגון חנכה ופורים מפסיקים תעניתם באותו היום ומ"מ צבור שקבלו עליהם תעניות אין מפסיקין לראשי חדשים ולחולו של מועד ולא לחנכה ופורים והוא שאמרו אין גוזרים תחלה תעניות על הצבור בראשי חדשים ובחנכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין יש מי שאומר שאין הבדל זה תלוי בין יחיד לצבור וכשהן מקשים על שתי השמועות מזו לזו הם מפרשים שהכל תלוי בקבלה שאף היחיד אם קבל על עצמו תעניות הרבה הרי הן כעין נדר ואינו מפסיק ולא אמרו ביחיד שמפסיק אלא בשלא קבלן בתחלת התעניות עד שיענה וכן הוא בתעניות אלו הנזכרים במשנתנו שהיחידים מתענים שלא בקבלה והצבור ודאי בקבלה מתענים ולפיכך אין מפסיקים ואין הדברים נראים שכל סתם תענית בקבלה הוא ואף בזה הוא אומר שמפסיקים אלא שעקר הדברים שהיחיד מפסיק אפילו קבל והקשו בה ואף יחיד למה מפסיק והרי כולל הוא והרי הוא כאומר הריני בתענית כל שני וחמישי שבשנה זו או שעד זמן פלוני וכולל חל אף בשל תורה ולמה מפסיק וכן מה שאמרו למטה י"ב א' אם נדרו קודם וכו' למה שפרשו בה שלשעת התקנה נאמרה שהתנו במי שקבע על עצמו תעניות לזמן ידוע קודם הגזרה שלא יפסיק הא קבלם לאחר הגזירה יפסיק למה והרי כולל הוא תדע מ"מ שגדולי המפרשים מכריעים לומר שאם קבל היחיד להתענות כל שני וחמישי עד זמן ידוע הואיל ותעניות אלו נדר גמור הם ונדר חל על דבר מצוה בכולל אף בלשון איסור עצמו על החפץ כמו שהתבאר במקומו אינו מפסיק ומ"מ דוקא בתעניות שאין תלויים בדבר שאם נענו עליו יהו מפסיקין בתעניותיהן שזה וכיוצא בו נדר גמור הוא ואפילו יחיד אין מפסיק בו ועל דעת זה בא מה שפירשו רבים באם נדרו קודם וכו' שלדורות נאמרה שכל שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה או עד איזה זמן אם התחיל בהם קודם שיגיע יום שבמגלת תענית אינו מפסיק הא כל שאם נענה מפסיק כגון תעניות אלו הנזכרים במשנתינו מפסיק אפילו בכולל שהרי אינו חל לגמרי אף על ימי הקבלה שאם נענו בראשון לא יתענו בשני ואף ליומן אם נענו קודם חצות היום כמו שיתבאר ואין זה נדר שאלו היה נדר אף כשנענה לא היה נתר אלא בשאלה כדין נדרי שגגות ולא הותר בו דין לווה ופורע ולא היו מפסיקים בו אבל מאחר שאינם נדר גמור מפסיקים ביחידים אבל צבור לא וגדולי המחברים כתבו הטעם שמאחר שאותן הימים מדברי סופרים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה:

אע"פ שנפל בלשוננו לומר בענין זה נדר גמור אין כונתינו לומר אלא כעין נדר גמור ומ"מ אם נדר בקונם או נשבע להתענות בכלל כל שני וחמישי אפילו לי"ט אינו מפסיק הא למה זה דומה למי שנדר שלא לאכל מצה בכלל שאסור לאכל מצה בלילי הפסח כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

בפרש"י בד"ה במאמר כו' של הקב"ה הס"ד:

בד"ה תנא מתמצית בית כור כו' גן לפני כל העולם כולו (בין) כעדן לגן כו' עכ"ל ובפי' ע"י נמחק כל זה והיינו משום דמשמע לכאורה דגן גופיה הוה ס' נגד כל עולם כדקאמר ועולם א' מס' בגן וגן א' מס' לעדן כו' אבל ע"כ אינו כן אלא כנוסחאות פרש"י שלפנינו דהא מתמצית בית כור שותה תרקב דהיינו ס' מתמצית עדן נמי קאמר כדמייתי מקרא ונהר יוצא מעדן וגו' ומש"ה ע"כ אית לן לפרושי עולם אחד מס' בגן היינו עם העדן ואח"כ אמר דהגן גופיה א' מס' דעדן וק"ל:

ור"י ההוא בברייתו של עולם כו'. הך דרבי חנינא מי גרם לאוצרות כו' דחוק לאוקמי כרבי יהושע אלא דה"ק דודאי הך דר"ח כר"א אתיא אלא ר' יהושע אוקי ליה לקרא בברייתו כו' ויש לדקדק דא"כ למאי דלא אסיק אדעתיה לאוקמא האי קרא בברייתו של עולם אמאי לא פריך ליה מגופיה דקרא בלאו ר"ח ולפי מ"ש לעיל דר' יהושע נמי מודה דהארץ שותה נמי מלמטה ניחא בלא ר"ח וה"ק קרא דעל ידי תהומות שלמטה נמי נתמלאו אוצרות בר אבל לר"ח דקאמר מי גרם כו' משמע דתולה מילוי אוצרות בתהומות לחוד ועוד י"ל דכולה מילתא תלמודא מסיק לה כמאן אזלא הא דאר"ח כו' כר"א אבל ר"י לא מפרש לה הכי אלא בברייתו של עולם וכצ"ל לקמן כמ"ש לעיל ודו"ק:

א"י נבראת תחלה כו'. כל אלו הדברים למעלת א"י נאמרו כמפורש באורך בדברי ע"י בשם הרשב"א ואקצר בזה והוא שהשגחתו ית' ב"ה הוא בכל דבר יותר בא"י ובשאר ארצות כי הוא אלהי הארץ וע"כ נקראת סתם ארץ כי חפצו ורצונו בה וע"כ אמר נבראת תחלה שהיא העיקר ושאר ארצות טפלים ולכך נקראו חוצות והשיב בהשגחת א"י בענין מטר שמשקה א"י בעצמו כי היא נחלתו וחבלו ושאר ארצות משקה ע"י שליח דהיינו שרי אומות שלמעלה ומזלות שלהם אותם חלק ה' לכל העמים ועוד השיב בהשגחת א"י שהיא שותה מי גשמים כו' ומפיק ליה מדשינה בא"י לכתוב לשון מטר ובחוצות לשון מים כאילו אינן מי גשמים רק מים בעלמא והוסיף עוד דא"י שותה תחלה כו' היינו נמי שהיא עיקר ושאר ארצות טפלים לה וכמ"ש שא"י נבראת תחלה כו' ומייתי משל לאדם שמגבל כו' והוא משל לג' דברים שזכר במעלת הגשמים שבא"י הוא משל שנוטל האוכל תחלה הוא משל ששותה תחלה כו' ומניח הפסולת הוא משל לשתי' שמניח התמצית לאחרים דהיינו התמצית ע"י שליח:

שקול כ"ף ושדי ארי"ש וקרי ביה הכשרת כו'. כפרש"י מלשון הכשר וה' מתחלף בח' באחה"ע אבל התוספות כתבו ויהיה חכשרת כלומר שהמים בעננים מתקשרים כו' ע"ש לא ידענא משמעות חכשר"ת לפי הדרש מלשון קישור אבל לפי פשטיה דקרא חשרת פירשו בו מלשון קישור כמו וחשוריהם הכל מוצק דמלכים:

נהור ענני זעירין מימוהי חשוך כו' פרש"י נהור ענני זעירן כו' מדיוקא דחשכת מים סגיין מימוהי יליף ליה ומלת חשרת מתפרש בע"א מלשון שרייה וכל זה דחוק דעיקר חסר מן הספר דהא ודאי ידע לפרש חשכת מים על שם חשוך ענני ולא קשיא ליה אלא רומיא ושינויא דקראי ואהא לא משני מידי ונראה דודאי ידע לפרש דחשכת מים ע"ש חשוך ענני וחשרת מלשון כברה כדאמרינן לעיל אלא למה שינה הכתובים דקאמר דאיירי בתרי ענינים דהיינו חשכת מים דסגיין מימוהי להוריד טפות גדולות וחשרת מים דזעירין מימוהי בטפות קטנות כיורד דרך הכברה ואהא מייתי ליה נמי האי קרא לעיל שמקבלין המים כנוד ומנוקבין ככברה כו' שנאמר חשרת מים וגו':

מים עליונים במאמר הם תלוין כו' במדרש מפיק ליה מדכתיב יהי רקיע בתוך המים שיש הפרש בין מים עליונים לרקיע כמו שיש בין רקיע למים שעל הארץ כפרש"י בחומש כו':

ור"א ההוא במעשה ידיו של הקב"ה כו'. רש"י לא פירש כלום בזה וגם בילקוט ל"ג ליה אלא דגרסי נמי הכא ההוא בברייתו של עולם הוא ויש לפרש דה"ק דקרא משתעי בברייתו של עולם מפרי של מעשה ידיך תשבע הארץ דהיינו שבראת המים כדי שתשביע את הארץ וכן יש לפרש לגירסת הספרים שלנו דגרסינן ההוא במעשה ידיו של הקב"ה והיא היא:

כל העולם מתמצית ג"ע כו' שנאמר ונהר יוצא מעדן גו' פרש"י סימן לדבר שג"ע שותה מן כו' ע"ש רצה לומר דודאי העולם אינו שותה מעדן אלא מגן של עדן והוא ס' ממנו כדלקמן ובהאי קרא דמייתי יוצא מעדן כתיב אלא לסימן בעלמא מייתי ליה מהאי קרא שגן של עדן שותה מי גשמים תחלה כו':

וגיהנם אין לו שיעור כו'. הוא גופיה ודאי דיש לו שיעור כיון דעדן ס' ממנו הרי הוא ס' בעדן אלא דה"ק שאין לו שיעור לשער בדבר אחר שיהיה גדול ס' כמו גיהנם וכן לי"א דעדן אין לו שיעור יש לפרש כן שאין לו שיעור בדבר אחר דהיינו שיהיה הגיהנם גדול ס' כעדן ודו"ק:

שוכנת על מים רבים רבת אוצרות. וסיפא דקרא בא קצך אמת בצעך והוא כפרש"י ונראה לפרשו אמת מלשון אמת המים ובצעך מלשון בצעי מים ור"ל שבא קצך שלא יהיו לך עוד כ"כ מים רבים באמת מים ובצעי המים וכמו שכתוב שם והחרבתי את ימה והובשתי את מקורה:

רש"י ד"ה בברייתו ש"ע. והקב"ה כינסן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה נהור ענני. וחשרת לשון השרת כמו אין שורין דיו. עי' מהרש"א ולפירושם צ"ל דהח' במקום ה' וכמש"כ בח"א בדרשה דחכשרת. ול"נ לפרש מלשון משחירין דרפ"ה דביצה בגמרא ע"ש וע"ד כבש כשב ועמש"כ בעירובין (קא):

תד"ה קרי. שהמים בעננים מתכשרים. לפני הרש"א בח"א הי' הגי' מתקשרים בק':

במשנה בג' במ"ח שואלין אה"ג רג"א בז' בו. ירושלמי בסוף הלכה תני אם היתה שנה חסרה נותנין לה חסרונה כו' דברי רשב"ג ר' אומר לעולם הולכין אחר סידרה אם היתה השנה מעוברת (פירש הק"ע כגון שעיברו השנה אחר ר"ה מיד כו'. ול"נ דמעוברת היא הפך חסרה ר"ל דהיה בין ניסן לחשוון ה' מלאים כמו שפי' בחסרה. או דר"ל דהשנה שעברה היתה מעוברת ולכן יהיה מועד הגשם בשנה זו קודם ג' חשוון) הולכין אחר עיבורה. וכ"ה בתוספתא רק בחילוף הדעות. מחלפה שיטתי' דרבי תמן הוא אמר אחר סידרה וכה הוא אמר אחר עיבורה. פי' הק"ע תמן בערכין כו' ע"ש. ול"נ דמקשה מיניה וביה מ"ש כשהיתה השנה חסרה אינו משנה מסדר שאר שנים ושואלין בג' מ"ח וכשהשנה מעוברת משנה הסדר. ועי' בבבלי ר"ה (טו) לענין ט"ו בשבט ר"ה לאילנות דמסקינן דאף במעוברת הולכין אחר רוב שנים. ולהגבו"א נעלמו הירושלמי והתוספתא ע"ש:

שם כדי שיגיע אחרון שבישראל כו'. משמע שיש שהולכין לבתיהם בתוך החג ועתוי"ט. וק"ל דהא חייבין בשמחה כל שמונה ועיקרה בזמן המקדש בבשר שלמים וא"כ מוכרח כ"א להיות בירושלים כל שמונה וגם שמיני טעון לינה (סוכה מז). ועי' תוס' ר"ה (ה) ועמש"כ במו"ק (ט) בס"ד. ובחשבון ט"ו ימים שיגיע בהם לקצה א"י עי' בתוי"ט דבר נחמד בזה. אבל תמיהני כיון דביום ט"ו גופי' מתחילין לשאול א"כ לא ישאר רק י"ד ימים. וגם לאותן הדרים בהקרנות יעלו יותר מט"ו יום בעבור האלכסון:

גמרא ובגולה עד ס' בתקופה. הגבו"א לעיל (ד ב) בד"ה הא לן ר"ל דהכוונה רק על פומבדיתא וכתב ואע"ג דעיר אחת כגון נינוה הצריכה למטר איכא למ"ד בש"ת כו' ע"ש. ותימה דע"כ ל"פ אלא כגון דצריכה בתקופת תמוז דכ"ע לא שאלי אז אבל הכא בס' אחר התקופה דכ"ע שאלי פשיטא דשואלת ג"כ בברכת השנים:

שם אמר שמואל הלכה כחנניא. מה שהקשה הגבו"א מ"ש מהזכרה דאינה מבערב מטעם דלית כ"ע תמן. כבר ישבו המ"א ר"ס קי"ד והק"נ אות ח':

במשנה הגיע ר"ח כסליו כו' ב"ד גוזרין כו'. עתוי"ט שכתב ומתניתין דהכא כר' יוסי דהלכה כמותו. ותימה דלדידי' בר"ח כסליו לא התחילו להתענות אלא היחידים כדאמר בעצמו לעיל (ו) וכן פרש"י שם דמתניתין כר"מ וכ"ה בירושלמי:

ד' מאות פרסה. נ"ב הוא כחצי פרסה דידן וכן כל פרסאות שבתלמוד:

שם וסימנך עילאי בעו מיא. נ"ב עפרש"י וקשיא לי עלה וכי מפני שהיה רב מא"י יקדים זמן השאלה בבבל אם אינה צריכה לכך. והא זמן ששים בגולה הוא עלה קאי רב דאמר כלאחר ס׳ והיינו בתר דנחת רב לבבל. אלא ה"פ (וכ"ה בפי׳ ר"ח) רב היה דר בסורא ששם קבע ישיבתו. והיא למעלה יושבת גבוה הרבה מפומבדיתא ונהרדעא שבה ישיבתו של שמואל. היינו דקרי לרב עילאי. ולשמואל תתאי שהיה דר בבבל העמוקה. וזה דבר ידוע לבקי במפת העולם וכן מוכח בכ"מ בתלמוד בענין שני מקומות הללו:

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִבְרֵאת תְּחִלָּה, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִבְרָא לִבְסוֹף. נראה אף על גב דאיכא פלוגתא חד אמר עולם מאמצעיתו נברא וחד אמר מצדדין נברא האי ברייתא אתייא גם למאן דאמר מצדדין נברא כי לכולי עלמא תחלה נברא בכח דוקא ואחר כך בפועל ומאן דאמר מצדדין נברא קאי על בריאתו בפועל כשנתגשם ונקרש ובבריאתו בכח התחיל מן ארץ ישראל.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה בַּתְּחִלָּה, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בַּסּוֹף. הקשה גבורות ארי ז"ל, למה נקיט האי חלוקה? כי זה נכלל ונשמע מחלוקה דאחריה דקאמר 'אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה מֵי־גְּשָׁמִים וְכָל הָעוֹלָם מִתַּמְצִית' ואם כן מוכרח דארץ ישראל שותה תחלה! עיין שם.
ונראה לי בס"ד דמה שאמר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה מֵי־גְּשָׁמִים וְכָל הָעוֹלָם מִתַּמְצִית, הכונה על פי מה שאמרו לעיל (תהלים סה, י) 'פֶּלֶג אֱלֹקִים מָלֵא מָיִם' כעין קובה יש ברקיע שממנה גשמים יוצאין, ואמרינן נמי לעיל תניא מים העליונים במאמר הם תלויים ופירותיהם מי גשמים, ופירש רש"י: פירותיהם כלומר מזיעת המים שאינן נחסרין כלום כדכתיב 'פֶּלֶג אֱלֹקִים מָלֵא מָיִם' כל שעה שהקרן קיימת תמיד ופירותיהם מי גשמים עיין שם.
נמצא הגשמים הם מזיעה של מים עליונים וידוע כל נברא יש בו חלוקת פנים וחלוקת אחור וזיכוך חלק הפנים הוא רב עשר ידות על חלק האחור והזיעה של חלק הפנים דמים עליונים לוקחת ארץ ישראל וזו נקראת גשמים בסתם כי הם עיקר וזיעה של חלק האחור דמים עליונים קרי להו תמצית וזו לוקחת חוץ לארץ.
ברם הא קשיא דהא מזדמן מקומות בחוץ לארץ דשותין מי גשמים קודם ארץ ישראל? ונראה לי בס"ד דאמרינן בגמרא דראש השנה (ראש השנה יז:) דפסיקת הגשמים לצורך השנה כולה של כל העולם תהיה בראש השנה במדה ומשקל כפי זכות הדור עיין שם, ולפי זה יש לומר דביום ראש השנה פוסק הקב"ה גשמים תחלה לארץ ישראל ואחר כך פסיקה שנית לצורך חוץ לארץ, והכי קאמר 'אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה תְּחִלָּה' כלומר מן פסיקה ראשונה 'וְחוּץ לָאָרֶץ לְבַסּוֹף' רוצה לומר מן פסיקה האחרונה השניה ואין הכי נמי ירידת המטר על פני האדמה ירד לכל מקום בזמן הראוי לו.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה מֵי־גְּשָׁמִים, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֶה מִתַּמְצִית. פירוש כל דבר שהוא חלק אחד משישים נקרא תמצית כנודע בענין ביטול השיעורים זה בזה, וענין זה כאן לא קאי על הכמות אלא על האיכות דודאי בכמות צריך לכל העולם גשמים אלף ידות על הגשם הצריך לארץ ישראל אך באיכות ומעלה נחשבים גשמים של כל העולם אחד מששים מגשמי ארץ ישראל.
ואפשר לפרש עוד ענין זה על מי גשמים ותמצית דנקיט הכא על פי מה שאמרו לעיל תניא: מַיִם הָעֶלְיוֹנִים בְּמַאֲמָר הֵן תְּלוּיִים וּפֵרוֹתֵיהֶן מֵי־גְּשָׁמִים, ופירש רש"י מה שאמר ופירותיהם מי גשמים כלומר הם מזיעת המים העליונים באין ולא מי גוף מים העליונים הם עיין שם, ולכן נראה לי דמה שאמרו כאן חוץ לארץ שותה מתמצית היינו רוצה לומר מזיעה של מים העליונים דקרי לזיעה תמצית שמתמצית מן גוף המים אבל ארץ ישראל אינה שותה מן הזיעה אלא שותה מגוף מים העליונים ולכן אמר ארץ ישראל שותה מי גשמים סתם דקאי על גוף המים.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַשְׁקֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, מַשְׁקֵהוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. נראה ודאי דמפתח של גשמים שהוא הוצאתם מן האוצר דהיינו שיקבלו העננים ממים העליונים כאמור לעיל מְלַמֵּד שֶׁהָעֲנָנִין מִתְגַּבְּרִין וְעוֹלִין עַד לָרָקִיעַ וּפוֹתְחִין פִּיהֶם כְּנֹאד וּמְקַבְּלִין מֵי־גְּשָׁמִים, ודאי דאינו מסור זה ביד שליח הן בארץ ישראל הן בכל העולם כולו אך כאן קאי על אחר שקבלו העננים מי גשמים וצריך שיורידו העננים הגשם לארץ הנה זה בחוץ לארץ מסור ביד שליח הוא המלאך הממונה על כך וכדאיתא לקמן (בדף כה:) אָמַר רַבָּה: לְדִידִי חָזִי לִי הַאי רִידְיָא, פירוש מלאך הממונה על הגשמים דקאים בין הרקיע שהוא תהומא עלאה לבין אוקינוס שהוא תהומא תתאה ולתתאה אמר ליה העלה מימיך ולעילאה אמר ליה השפך מימיך לארץ עיין שם.
ורבה בחוץ לארץ הוה ועל זה קאמר הכא דלכל העולם כולו משקה על ידי שליח שהוא מה שיורידו העבים הגשם על הארץ אבל בארץ ישראל גם זה יהיה על פי מאמרו יתברך שיאמר לתהומא עלאה השפך מימיך לארץ אבל מה שמקבלים העננים הגשם מן מים העליונים אפילו של חוץ לארץ לא נמסר על ידי שליח דעל זה אמרו לעיל מפתח של גשמים לא נמסר על ידי שליח.

כְּתִיב: 'חֶשְׁכַת', וּכְתִיב: 'חַשְׁרַת'. קשה פסוק חַשְׁרַת בנביאים (שמואל ב' כב, יב) ופסוק חֶשְׁכַת בכתובים (תהלים יח, יב), והוה ליה למימר כְּתִיב 'חַשְׁרַת' וּכְתִיב 'חֶשְׁכַת' דהא חשרת קדים לחשכת?
ונראה לי בס"ד הא דהקדים בדקדוק שלו שמדקדק בשינוי התיבות האלה את תיבת חשכת מפני שנוטל ממנה אות הכ־ף ומניחו בחשרת דנמצא תיבת חֶשְׁכַת מטולטלת ותיבת חַשְׁרַת קבועה.

ת"ר ארץ ישראל נבראת תחילה נ"ל דהיינו כמאן דאמר בפרק ה' דיומא (דף נד) מציון נברא העולם ולא כמאן דאמר התם מאמצעיתו או מן הצדדים נברא או אבן ירה הקב"ה בים וממנו נשתת העולם והא דהתם יליף דמציון נברא דכתיב מציון מכלל יופי ממנו מוכלל יופיו של עולם והכא יליף דארץ ישראל נבראת תחלה מעד לא עשה ארץ וחוצות תרווייהו צריכא דאם מעד לא עשה ארץ וחוצות אין ידוע בארץ ישראל גופה מאיזה מקום מתחיל הבריאה קמ"ל מציון מוכלל דמציון התחיל ואי מציון מוכלל לחוד הוה אמינא נהי דמציון התחיל מכל מקום כיון דמשם נמתח לכל צד לד' רוחות העולם אם כן מצד אחד דהיינו כמו למזרחה של עולם נברא מן חוץ לארץ הרבה קודם שנגמר בריאת כל ארץ ישראל שהרי ירדן הוי מהלך יום אחד מירושלים לצד מזרח כדאמרינן בפרק ד' דר"ה (ד' לא) גבי כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וחשיב ירדן מן המזרח והירדן היה גבול ארץ ישראל שהיתה ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה נמצא לצד מערבה של ירושלים היה ל"ט ידות נגד מזרחה דהא מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום והוי אמינא עד שנמתח א"י לצד מערב כנגדו לצד מזרח נמתח מחוץ לארץ עד שעולה לש"צ פרסה מח"ל שנמתח עד שנגמר מתיחת ארץ ישראל לצד מערב קמ"ל עד לא עשה ארץ וחוצות שלא התחיל מתיחת חוץ לארץ לצד מזרח עד שנגמר מתיחת כל ארץ ישראל לצד מערב ואחר כך התחיל מתיחת חוץ לארץ מן הירדן ואילך:

ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה בעצמו וכל העולם כולו על ידי שליח ולפי זה צריך לומר הא דאמרינן לעיל דמפתח של גשמים לא נמסר לשליח היינו דווקא בארץ ישראל ולא בח"ל דהא התם נפקא ליה דלא נמסר לשליח מדכתיב יפתח ה' ולא שליח הא סיפא דקרא כתיב לתת מטר ארצך דהיינו ארץ ישראל דוקא:

ארץ ישראל שותה תחילה קשה לי היינו רישא דקאמר ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם כולו מתמצית והיינו משום דארץ ישראל שותה תחילה נמצא הנשאר לכל העולם כולו כדמוכח בסמוך דקאמר כל העולם כולו מתמצית גן עדן הוא שותה שנאמר ונהר יוצא מעדן פירוש מדגן שותה תחילה. תמצית הנשאר הוא לכל העולם ונראה לי הא דקאמר כל העולם כולו מתמצית לאו אתמצית דארץ ישראל קאי לאחר שתייתה אלא אתמצית גן עדן קאי ששותה כל העולם אבל ארץ ישראל שותה מי גשמים בפני עצמן כמו גן עדן וקרא דנהר יוצא מעדן וגו' אכל העולם קאי חוץ מארץ ישראל והיינו נמי קרא דהנותן מטר על פני ארץ ודגבי ארץ שהוא ארץ ישראל קרי מטר שהוא גשם וגבי חוצות שהוא חוץ לארץ שני קרא בדיבוריה וקרי מים ושולח מים על פני חוצות שמע מינה דארץ ישראל שותה מעיקר הגשם וח"ל מן התמצית דעיקר הוא דקרי גשם ולא התמצית ותנא הכי קאמר ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם כולו מתמצית אלמא תמצית לאו מי גשמים קרי להו ותדע דהכי הוא דהאי תמצית לאו אארץ ישראל קאי דהא אמר בסמוך כל העולם כולו מתמצית גן עדן הוא שותה משום דתמצית בית כור שותה תרקב שהוא חלק ס' מבית כור והכי נמי כל העולם הוא אחד מס' לגן אלמא תמצית הוא אחד מס' מן הכל הוא ואיך אפשר שארץ ישראל שהוא חלק קטן מן העולם שמתמצית דידיה ישתה כל העולם דהיינו תמצית דתמצית דגן עדן כלפי לייא אלא ודאי כדפרישית דגן עדן וארץ ישראל כל אחד שותה מאוצר בפני עצמה ומתמצית ג"ע שותה כל העולם לבד מא"י ואפשר שא"י שותה מאוצר שלו עם תמציתו או איפשר שתמציתו נמי נחלק לחלק א' מס' שכנגדו בח"ל ששותה מן התמצית ההוא והא דאמר א"י שותה תחילה היינו מן האוצר שלו ואח"כ כל העולם היינו מתמצית ג"ע מיהו מדקאמר בסמוך כל העולם כולו א' מס' בגן וקאמר מתמצית בית כור שותה תרקב ואי א"י אינו שותה מן הגן אין החשבון מכוון שיהא עולם א' מס' בגן שהרי א"י הוא גם כן מן העולם בכללו הוא יותר מחלק ס' מן הגן ומיהו כיון דא"י הוא חלק קטן נגד כל העולם כולו כדאמר לקמן א"י אחד מס' בכושוכו' פורתא לא דק והאי מתמצית בית כור שותה תרקב נמי לא דק:

רבן גמליאל אומר בשבעה בו ט"ו יום אחר החג. ונ"ל דר"ג ס"ל כר' מאיר דאמר לעיל (דף ז) רביעה ראשונה בשלשה במרחשון ודלא כר' יהודה דאמר בשבעה בו וכ"ש דלא כרבי יוסי דאמר בי"ז בו דהא לעיל אמרי' לכ"ע רביעה ראשונה לשאול ואי ס"ל שהוא בז' בו למה לי טעמא כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת תיפוק ליה דקודם ז' בו לא הגיע זמן רביעה וכל שכן כר' יוסי לא ס"ל דאכתי לא הגיע זמן רביעה עד י"ז בו נמצא תנא קמא דאמר בג' בו שואלין ור"ג בחדא שיטתא קיימי דרביעה ראשונה בג' בו אלא ת"ק לא חייש להאי טעמא כדי שיגיע ורבן גמליאל חש לה:

ובהכי אתי שפיר הא דאמרי' בפ' ב' דב"מ (דף כח) גבי הכרזת אבידה דאחר הרגל אחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו ופריך מהא דר"ג ט"ו יום אחר החג ומשני הא במקדש ראשון הא במקדש שני לר' יוסף דר"ג ט"ו יום במקדש ראשון וההיא דהכרזת אבידה במקדש שני והשתא ר"ג למה שביק זמן הכרזת של מקדש שני דמגיע האחרון בשלשה ימים וכן לאביי דאמר איפכא דבמקדש שני ט"ו יום ובראשון ג' יום אמאי לא נקט נמי בהא דר"ג ג' ימים אחר החג כמו גבי אבידה דמיירי ממקדש ראשון ומאי שנא דנקט ליה התנא בתרי גווני חדא ממקדש ראשון וחדא מן השני אלא ודאי ג' ימים אחר החג אינו זמן הזכרה לעולם אליביה דר"ג משום דקדים זמן רביעה ראשונה ולא תלה לטעמא בהא דכדי שיגיע אלא היכא שהרביעה מוקדמת לזמן הגעה דהיינו בזמן שאין האחרון מגיע עד ט"ו יום שהוא שבעה במרחשוון ורביעה קדמה כבר בשלשה בו ולמאי דפרישית אתי שפיר הא דנקט ר"ג בז' בו ט"ו יום אחר החג משום דבג' בו לחוד לא סגי דהוי אמינא דאפילו אם תשרי חסר נמי שואלין בז' אע"ג דאינו אלא י"ד ימים אחר החג להכי קתני ט"ו ימים אחר החג וזה אינו אלא אי תשרי מלא דהוה ליה ז' בו ט"ו יום אבל אי חסר אין שואלין עד ח' בו דה"ל ט"ו יום אחר החג אבל קשה בט"ו יום אחר החג לחוד סגי דהוה ליה יום קבוע ולמה ליה דנקט בז' בו דאינו קבוע דאי תשרי חסר אין שואלין בו ביום עד למחרתו אלא ודאי אי נקט ט"ו יום אחר החג לחוד מטעמא כדי שיגיע הוה אמינא דסבירא ליה לר"ג זמן רביעה ראשונה בז' בו כר' יהודה דס"ל הכי והא דצריך לטעמא דכדי שיגיע דתיפוק ליה דז' בו הוא רביעה ראשונה דנפקא מיניה אי תשרי חסר דזמן רביעה שהיא בז' בו אינו אלא י"ד יום שאין שואלין עד למחר שהיא ט"ו מטעמא דכדי שיגיע דודאי זמן רביעה הוא קבוע לעולם בז' בו בין עיברו לתשרי או חסרוהו בתר קביע דירחא אזלינן לכל כה"ג דהא לתנא קמא שואלין לעולם בג' בו ולמר בז' ולמר בי"ז דלכ"ע יום הרביעה שהוא יום השאלה קבוע לעולם בין עיברו לתשרי בין חסרו וכן זמן הזכרה הוא יום קבוע לעולם כדתנן בריש פרקין וכן הפסקה דפסח בין עיברו השנה או לא עיברו אע"ג דבין זה לזה חדש שלם וכיון שכן ה"א דזמן רביעה לרבן גמליאל הוא בז' בו ונקט כדי שיגיע משום דאם חיסרו לתשרי דאין שואלין בז' בו עד למחר שהוא יום ט"ו משום הכי נקיט בז' בו שהוא ט"ו יום אחר החג הרי דמיירי אם עיברו לתשרי מדז' בו הוא ט"ו יום אחר החג ואי ס"ל דזמן רביעה ראשונה אינו אלא עד ז' בו למה לי להאי טעמא דכדי שיגיע בדעיברו לתשרי דאיירי בז' תיפוק ליה דקודם לז' עדיין אינו זמן שאלה אי רביעה ראשונה אינו אלא ז' בו אלא על כרחך זמן רביעה הוא בג' ואי לאו האי טעמא דכדי שיגיע היה זמן שאלה בג' בו כתנא קמא שהוא זמן רביעה ראשונה:

אמר שמואל הלכה כחנניה והכי נמי ס"ל לרב בסמוך דאמר יום ששים כלאחר ששים וקשה לי דהא לעיל אמר ר"י גבי הזכרה די"ט אחרון של חג דהראשון אינו מזכיר ורב ושמואל נמי ס"ל כר' יהודה כדמוכח התם גבי ואנן דאית לן תרי יומא היכי עבדינן והא טעמא דרבי יהודה פירשתי לעיל על פי הירושלמי דהא דלא מזכיר מבערב משום דלית כל עמא תמן ולדכר מצפרא אף הוא סבר שהזכירו מבערב מיגו דחמי לון דלא מדכרי בקדמייתא ומדכרי בבתרייתא אף הוא יודע שלא להזכיר מבערב ולפ"ז בשאלה נמי אין שואל לא בערבית מהאי טעמא דלית כל עמא תמן ולא בשחרית משום דאף הוא סבר שהזכיר מבערב והכא גבי שאלה אמרינן ס' ימים בתקופה משמע מסתמא דשואל מבערב וי"ל דרב ושמואל ס"ל כאידך טעמא דהירושלמי דפרישית לעיל דהאי טעמא דר"י כדי שיצאו המועדות בטל והאי טעמא לא שייך גבי שאלה:

יום ששים כלפני ששים או כלאחר ששים. נראה לי דלא דמי להא דאמרינן בפ"ג דחולין (דף מ"ה) כל שיעורי דרבנן להחמיר ואי עד ועד להחמיר אמרינן לה ואי עד ולא עד להחמיר אמרינן ולא עד. והכא הא נקט חנניה עד ששים בתקופה שאני הכא דאיכא חומרא בשני הצדדין ואינו יודע לאיזה צד ניזל לחומרא דאם שאל שלא בזמן שאלה מחזירין אותו וכן אם לא שאל בזמן שאלה נמי מחזירין אותו עוד יש לומר דלכולי עלמא עד ולא עד בכלל אלא דשמואל יום תקופה גומר ס"ל ויום ס' מנפילת התקופה הוי נ"טלתקופה חדשה משום הכי ס"ל יום ס' כלפני ס' ורב סבירא ליה יום תקופה מתחיל משום הכי ס"ל יום ס' לחשבון תקופת תשרי שהוא ס"א לנפילת התקופה כלאחר ס' הגיע ר"ח כיסליו ולא ירדו גשמים ב"ד גוזרין שלש תעניות. נראה לי האי ולא ירדו גשמים איום ר"ח קאי כלומר אם לא ירדו גשמים כל יום ר"ח גוזרין תענית למחר ולעיל דתניא דלר' יוסי זמן רביעה שלישית בר"ח כסליו וקאמר וכן היה ר' יוסי אומר אין היחידים מתענין עד שיגיע ר"ח כסליו והאי תענית על הגשמים נמי הכי פירושא עד שיגיע ר"ח ולא ירדו ביום ר"ח מתחילין היחידים להתענות ביום המחרת אבל אין לפרש הגיע ר"ח ולא ירדו היינו שלא ירדו קודם ר"ח והגיע ר"ח אבית דין גוזרין תענית קאי ולומר שמתענין ביום ר"ח גופיה הא ליתא דתנן לקמן (דף טו) אין גוזרין תענית על הציבור בר"ח חנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין ופליגי בגמרא (דף יח) כמה הוה התחלה רב אחא אמר ג' רב אסי אמר א' אבל אתחולי לכתחילה בר"ח לכולי עלמא לא מתחילין:

וליכא למימר דהתם מיירי במתענין על איזה צרה אחרת דאפשר לאחר התענית אבל של גשמים אי אפשר לאחר שוב דבתוך כך יתקלקלו הזרעים והוה פסידא דלא הדר משום הכי מתענין אפילו בר"ח והא דתניא בגמרא גבי כשהתחילו היחידים להתענות מתענין שני וחמישי ושני ומפסיקין בר"ח אינו ראיה מתענית יחידים לתענית שבית דין גוזרין על הציבור דגבי ציבור תנן אם התחילו אין מפסיקין ולר"א הוה התחלה בתענית א' ואילו גבי יחידים תניא מפסיקין בר"ח משמע אפילו התחילו נמי מפסיקין דהא ליתא דהא אמר רב הונא בגמרא יחידים מתענין שלשה תעניות שני וחמישי ושני. ופריך מאי קמ"ל תנינא אין גוזרין תענית על הציבור בתחילה בחמישי שלא להפקיע את השערים והא האי דאין גוזרין בתחילה בה' ודאין גוזרין בתחילה בר"ח גבי הדדי תנינן לה לקמן בפ"ב (דף ט"ו) ואם איתא דמיירי משאר תעניות אבל לא משל גשמים משום דדחיקא שעתא והוה פסידא דלא הדר מאי פריך אדרב הונא תנינא דילמא קמ"ל דאפילו תענית של גשמים נמי אין גוזרין בתחילה בה' אלא ממתינין עד יום ב' הבא אע"ג דהוי פסידא דלא הדר ואי משום דביחידים לא חייש להא דהוה פסידא מדמפסיקין בר"ח הא גופה לא שמעינן לה אלא לבתר דמייתי האי ברייתא דתניא כוותיה דרב הונא אלא ודאי שמע מינה דהאי דאין גוזרין תענית בתחילה בה' וכן בר"ח דתנינן לקמן איירי מתענית של גשמים דהני מיקרי תענית סתם ואפ"ה בר"ח אין מתחילין להתענות ש"מ הא דתנן הכא הגיע ר"ח ולא ירדו גשמים גוזרין תענית לאחר ר"ח הוא דמתענין והגיע ר"ח אלא ירדו קאי וכדפרישית והכי מוכח מפירוש רש"י התם (דף ו) גבי הא דוכן היה ר' יוסי אומר אין היחידים מתענין עד שיגיע ר"ח כסליו דפירש אין היחידים כו'. דאמרי' בסמוך שלישית להתענות והואיל זמן שלישית בר"ח הוא אין ליחידים להתענות וצריך ליישב דבריו על דרך דפירשתי וכמ"ש שם:

יחידים מתענין שלש תעניות שני וחמישי ושני פירוש אין מתחילין ביום ה' אלא ממתינין עד יום ב' הראשון שהוא אחר י"ז בו וקשה לי הא במתניתין תנן דבי"ז בו מתחילין היחידים בה"ב ואחר כך בר"ח כסליו מתחילין הציבור להתענות גם כן בה"ב והשתא מאי פסקא דר"ח כסליו של ציבור אחר ג' תעניות בה"ב של היחידים הא זימנין שלא שלמו של יחידים קודם ר"ח כסליו בחל י"ד חשוון ביום ג' וחיסרו לחשוון דאין התענית מתחיל עד יום ב' הבא שהוא כ"ג בחשון נמצא דשני הבא הוא חל ביום ר"ח ואין מתענין בו אלא בתוך החודש כמה ימים וכל שכן אי נפרש דהא דהגיע י"ז במרחשוון דיחידים מתענין היינו למחרת בי"ח בו ועל דרך הא דפירשתי להגיע ר"ח כסליו גבי תענית של ציבור דמתענין למחרת והכי מסתבר דכיון דבי"ז בו הוא זמן רביעה שלישית מצפין כל היום שמא ירדו גשמים בזמן הרביעה ואם לא ירדו מתחילין למחר להתענות א"כ אפילו בחל י"ז בו בשני גופה ואפילו בעיברו לחשוון כיון דאין מתחילין להתענות בו ביום עד שני הבא חל השני הב' מתענית בה"ב בר"ח כסליו שהוא ל"א לר"ח חשוון ואין התענית השלישי של יחידים בחשוון כ"א בתוך חודש כסליו:

מיהו להא אין לחוש ולומר דבחל כה"ג לא שלמו ג' תענית של יחידים קודם התחלת תענית של ציבור דודאי שלמו קודם דבחל תענית אחרון שהוא יום ב' משלשה של יחידים בר"ח מתענין ביום ה' שאחריו משא"כ הציבור אין מתחילין להתענות עד יום ב' שאחר יום ה' זה דהא אין גוזרין תענית על הציבור בתחילה ביום ה' אבל אצל היחידים אין זה בתחילה שכבר התענו שני תעניות קודם לו ואי משום דתנן סדר ג' תעניות דיחידים קודם התחלת של ציבור ואמר רב הונא יחידים מתענין שני וחמישי ושני והא בכה"ג הוה ליה שני פעם אחד וב' פעמים חמישי בזה אין לחוש דההיא ברוב שנים מיירי:

(יו"ד ע"א) עילאי בעו מיא וכו'.—לפירוש ר' גרשום והמיוחס לרש"י קשה, דהא עיקר תולדתו של רב ומשפחתו היה מבבל^*עי' פסחים ד א וסוכה כ א וכריתות ח א.. לכן העיקר כפי' ר"ח כאן, ונמצא באריכות בערוך ערך על א'. (שוב מצאתי ביוחסין ערך שמואל הכהן שהקשה גם הוא על פירש"י והסכים לפי' הערוך).

בברייתו של עולם. כתיב שהיה כל העולם שטוף במים והקב''ה כונסן במקום אחד כמכניס מים בנאד שנתנם באוצרות דכתיב נותן באוצרות תהומות שם חול גבולו ואוצר לים: משיורי תמצית. מה שנשאר בעבים אחר שתיית': על פני ארץ. א''י: בתחילה שותה. שם יורדין הגשמים תחילה כך שמעתי: חשרת מים וחשכת מים. שני מקראות הן חד בתהלים וחד בשמואל בוידבר דוד: ה''ג שקול כף ושדי אריש. כלומר קח כף שבמלת חשכת וצרפו עם מלת חשרת וקרי ביה חכשרת שממתקין ומכשירין בעבים: חשוך ענני סגיאין מימוהי. והיינו דכתיב חשכת מים: נהור ענני. כשהענן קליש זעירן מימוהי ומכלל חשוך סגיאין אתה למד אבל נהור זעירין וחשרת לשון השרה כמו אין שורין דיו (שבת דף יז:) כו' כדדריש ליה רבי יהושע לעיל אבל חשכת מיבעי ליה להכי ולהכי: במאמר הן תלוין. אינן נחות על שום דבר אלא מכונסות ועומדות כמין בריכה ותלויות במאמרו של הקב''ה: ופירותיהן מי גשמים. משום לישנא דקרא נקט הכי משום דכתיב מפרי מעשיך תשבע הארץ ופירותיהם כלומר מזיעת המים שאין נחסרין כלום כדכתיב (תהלים סה) פלג אלהים מלא מים כל שעה והקרן קיימת ופירותיהן מי גשמים וכן מפורש בבראשית רבה: ונהר יוצא מעדן. סימן לדבר שגן עדן שותה מן הגשמים תחילה דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו': תנא מתמצית בית כור. כלי שמשקין במימיו בית כור יכולין להשקות בתמציתו שיעור זריעת תרקב שהוא אחד מששים בבית כור והכי נמי עולם אחד מששים בגן עדן ודי לו בתמצית העננים המשקין את הגן גן לפני כל העולם כולו כעדן לגן: נמצא כל העולם ככיסוי קדרה. הקטן כנגד הקדרה: שוכנת על מים רבים. רבת אוצרות בא קצך אמת בצעך: שרבו אוצרותיה. שקנו עושר: מים רבים. שמשקין שדותיהן דבבל עמוקים מכל הארצות וגשמים מטפטפין ויורדין שם: עתירה בבל. עשירה היא בבל שקוצרין בה תבואה בלא מטר שאינן צריכים לגשמים: נקיטינן. דהכי חצדא בבל בלא מיטרא: דטובעני. היא מקום מצולה ורקק: ולא יובשני. שאינה יבשה: מתני' בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים וכו' רבן גמליאל אומר בשבעה בו בט''ו יום אחר החג. כלומר בשבעה במרחשון הוא ט''ו אחר החג: כדי שיגיע האחרון. כלומר קודם ביאת מים לנהר פרת שהוא רחוק יותר: גמ' ובגולה ששים. ובגולה אין שואלין עד ששים בתקופה לפי שהוא מקום נמוך ואין צריכים מטר כל כך: מכי מעיילי ציבי לבי טבות רישבא. משעה שמכניסין עצים לאוצר לצורך ימות הגשמים שכן היו נוהגין לפי שהיו יודעין שזמן גשמים הוא משם ואילך ולא היו יכולין לחטוב עצים ביער: רישבא. צייד עופות כמו אין פורשין רשבים ליונים (ב''ק דף עט:) טבות שם אדם: כלפני ס'. ולא מדכרינן: כלאחר ס'. ומדכרינן: עילאי בעו מים. העומדים בהרים צריכין יותר מים מפני שהגשמים מתגלגלים ויורדין למטה: תתאי לא בעו מים. שמתכנסין כל מימי ההרים לבקעה ה''נ רב שהיה מארץ ישראל כדאמרינן בעלמא (גיטין דף ו.) מכי אתא רב לבבל וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות משום הכי אמר כלאחר ששים ובבבל בגולה מתוך שאינן צריכין לגשמים אין שואלין עד ס' לתקופת תשרי וכן אנו נוהגים שכל מנהגינו אחר בני בבל: מתני' הגיע שבעה עשר וכו'. אוכלין ושותין משחשיכה שאין אוכלין מבעוד יום כיום הכפורים ותשעה באב: גמ' מאי קמ''ל. האי דקאמר שני וחמישי ושני: תנינא. בפירקין דלקמן (דף טו:) אין גוזרין תענית כו' שלא להפקיע את השערים שאם היו מתחילין להתענות בחמישי היו קונין למוצאי התענית שתי סעודות גדולות אחד לתענית ואחד לשבת וכסבור המוכר שרעב בא לעולם ואתי לאפקועי שערים: אפקועי. מבטל שיעור מדה הראשונה וממעטה: אבל יחידים לא. שלש תעניות שהיחידין עושין קודם לצבור אינן זקוקין להתחיל בשני דליכא אפקיעת שערים משום יחידים לחודייהו והללו ג' תעניות דיחידים אינן בכלל י''ג תעניות דצבור תדע דקא חשיב במתני' שלש ושלש ושבע: ומפסיקין בראשי חדשים. שאם חל ר''ח בשני ובחמישי לאחר שהתחילו להתענות פוסקין תעניתם:

קרי ביה חכשרת. פי' הטל הכ''ף מן חשכת ושדי עם חשרת ויהיה חכשרת כלומר שהמים בעננים מתכשרים שהעננים שותים לבסוף הם ממתקים בעבים: טובעני ולא יובשני. פי' מוטב להיות בארץ שהיא לחה מכשהיא יבשה: הלכתא יום ס' כלאחר ס'. וכן עמא דבר ויום תקופה מתחיל: אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה בחמישי שלא להפקיע השערים. פי' שע''י שעשו הצבור תענית יקנו מזון של חמישי ושל שבת וכסבורים העם יוקר היא ויפקיעו השערים: