הגמרא מביאה דעה נוספת בענין הגדרתו של המתענה.
והיינו, "גמל נפשו", המפריש נפשו ממאכל ומשתה ["גומל" לשון הפרשה הוא. כמו "ביום הגמל את יצחק", שנגמל מלינוק [672]] - "איש חסד", נקרא חסיד [673].
והטעם שלבש דווקא בגד שנתפר כך, כדי שלא יחשדוהו שמא הסתיר באותם קפלים מעות קודש המצויים במשכן, כדי לקחתם לעצמו [696].
הערות
[669] כך פירש רש"י. והתוספות פירשו: "כאילו קדוש" היינו כאילו הקדוש ברוך הוא שרוי בתוך מעיו, וממילא אסור להכחישן. והמהרש"א כתב, שאפשר לפרש שהכוונה על האכילה עצמה, שנקראת קדושה, כפי שמצינו במסכת עבודה זרה שצרך האדם לקדש עצמו באכילתו, שהרי באיסורי מאכלות נאמר "והתקדשתם והייתם קדושים". ומתרצת הגמרא שאכן כך הוא באדם שאינו יכול לצער עצמו, שהוא יקדש עצמו באכילתו. אבל מי שיכול לקדש עצמו ולהתענות - עדיף. ובספר פנים יפות [על התורה] כתב, שהרי הוא כאילו מועל ומחסר את ההקדש.
[670] רבי אלעזר דורש את תחילת המקרא לענין תענית. ועיין מה שאמרה הגמרא לעיל [ה א] בביאור המקרא.
[671] מהר"ץ חיות מביא, שהרמב"ם [בשמונה פרקים, פרק ד'] כתב: כמו שראינו הרבה סמים, מועילים רק לרפאות החולה, אבל לאיש בריא מזיקים מאוד. כך ענין התענית, היא תרופה רק לרפאות מי שנחלה בר חולי נפש. אבל לאדם בריא - העינוי רע.
[672] עוד פירש רש"י, "גומל" לשון תגמול. והיינו, שמשלים נפשו לקונו. ולכאורה כוונתו אף בפירוש זה לענין המתענה, שבכך הוא משלים נפשו לקונו, ולכן נקרא חסיד.
[673] והתוספות כתבו, שהגומל חסד לנפשו, שאינו מתענה, נקרא חסיד. וכתב בגבורת ארי, שנדחקו לפרש כן, ולא פירשו כרש"י, משום שסוף הפסוק הוא "ועוכר שארו אכזרי". והיינו, שהמתענה והמכחיש בשרו - נקרא אכזרי. ואם כפירוש רש"י, שראש הפסוק "גומל חסד" מדובר על המתענה, יקשה מתחילת הפסוק - על סופו ! ולפירוש רש"י צריך לומר, שבתחילת המקרא מדובר באופן שיכול לצער עצמו, ואילו סוף המקרא מדובר באופן שאינו יכול, ואז נקרא אכזרי. וכן כתב המהרש"א [אמנם העיר, שלפי זה היתה הגמרא צריכה לומר: נקרא חסיד ונקרא עוכר. שנאמר וכו']. ולפי זה רבי אלעזר וריש לקיש - שיטה אחת להם, אלא שריש לקיש הוסיף על רבי אלעזר באופן שיכול לצער עצמו. שלפי רבי אלעזר נקרא קדוש, ולפי ריש לקיש - אף נקרא חסיד. וזה עדיף מקדוש, כפי שמצינו במסכת עבודה זרה [כ א]. וכתב, שפירש רש"י נראה עיקר, שמדובר על המתענה, ולא על הנמנע מלהתענות, שהרי הסוגיא מדברת במתענה. ועוד, אם מדובר באינו מתענה, הרי ריש לקים אומר להלן שאין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית. משמע, שמי שאינו תלמיד חכם - רשאי וראוי. ומדוע, הרי אם תחילת המקרא מדבר באינו מתענה, אם כן, סוף הפסוק "עוכר שארו אכזרי", מדובר במתענה. וכיון שהמקרא קורא למתענה אכזר, אף עם הארץ אינו רשאי להיות אכזר על נפשו ! אבל לרש"י ניחא. שבאופן שאינו יכול לצער עצמו - נקרא אכזרי. וביכול - נקרא חסיד. וזהו דווקא בסתם בני אדם. אבל בתלמיד חכם, אף שיכול לצער עצמו, בכל זאת אינו ראוי לישב בתענית. כי מכל מקום נעשה חלש קצת, וממעט במלאכת שמים.
[674] לפי הגירסא שלפנינו בגמרא, מובאים קודם דבריו של ריש לקיש, שהמתענה נקרא חסיד, לאחר מכן מובאים דבריו של רב ששת, לאחר מכן מביאה הגמרא שאין תענית צבור בבבל, ולאחר מכן מובאים דבריו של ריש לקיש, שאין ת"ח רשאי לישב בתענית. אבל ברש"י נראה שגרס תחילה את דברי ריש לקיש, שאין תלמיד חכם רשאי, אחר כך את דברי רב ששת, ולאחר מכן את המימרא שאין תענית ציבור בבבל. וכתב הגבורת ארי, שזו הגירסא הנכונה. ואילו הגירסא שלפנינו - ודאי שיבוש היא, כי למה מפסיק בין שתי המימרות של ריש לקיש בדברי רב ששת? ועוד, כיון שרב ששת אמר בסתם: ליכול כלבא לשירותיה, ולא נתן טעם לדבריו, ודאי סמך על טעמו של ריש לקיש, שחכם המתענה ממעט במלאכת שמים, ומוסיף רב ששת קללה, דליכול כלבא לשירותיה. אם כן, ראוי להקדים את דברי ריש לקיש לדברי רב ששת, וכגירסת רש"י.
[675] בספר ליקוטי שושנים כתב ביאור נפלא: ידוע שגבי הקרבנות, אם היה הקרבן מרוצה לה', היתה אש המזבח רבוצה עליו כארי. ואם לאו - היתה רבוצה ככלב [עיין יומא כא ב]. והנה כעת, בזמן הזה, שאין לנו מזבח, אכילתו של אדם חשובה כקרבן [כפי שמצינו במסכת חגיגה כז א, ששולחנו של אדם מכפר עליו במקום מזבח]. אם כן, כאשר האדם אוכל כראוי, לשם שמים, סעודתו פועלת כקרבן, והרי קרבנו חשוב ומרוצה כרביצת ארי. ואם לאו, שאוכל לשובע נפשו, אכילה גסה, אכילתו הבהמית גורעת ממה שהיה קודם, והרי היא רבוצה ככלב. וזו כוונת הגמרא, האי בר בי רב דיתיב בתעניתא, מסתמא אינו אוכל כדת. כי אילו היה אוכל כדת, היתה אכילתו מועילה יותר מתענית. וכיון שאינו אוכל כהוגן, ליכול כלבא לשירותיה. סעודתו מסורה לכלבים. והעיון יעקב כתב, שמדמה אותו לכלב, מפני שהכלב מתעבר על ריב לא לו. כפי שמצינו בילקוט שמעוני [פרשת בלק, רמז תשס"ה, וכן בילקוט משלי] לגבי הפסוק במשלי [פרק כ"ו פסוק י"ז] "מחזיק באזני כלב עבר מתעבר וגו'". וכן זה התלמיד חכם, מתענה ללא צורך לו, כי התורה מגנא ומצלא. ועוד, כשם שהכלב מזונותיו מועטים, ואין לו שכר על זה. כך תלמיד חכם זה, מתענה - ואין לו שכר.
[676] זהו דווקא באופן שיכול לצער עצמו. ועיין מהרש" א.
[677] כתבו התוספות, דהיינו משום שהיו להם הרבה גשמים. וכתבו הראשונים, שלפי זה היינו דווקא בבבל והארצות הדומות לה, שיש בה ריבוי גשמים. אבל בשאר מקומות שצריכים גשמים, אף בחוץ לארץ, דינם כארץ ישראל. והקשו הראשונים, היאך אמר רבי ירמיה שיש בבבל רק תענית תשעה באב, והרי הגמרא אומרת לקמן שרבי יהודה נשיאה גזר י"ג תעניות אף על צרות אחרות, כמו על הגשמים. ואם כן, אותן תעניות צריכות לנהוג אף בבבל ! ובשם הראב"ד פירשו, שהטעם שאין תענית ציבור בבבל, היינו מפני שהארץ קרה, ואין להחמיר עליהם איסור בנעילת הסנדל. וכמו כן אין לחייבם להפסיק מבעוד יום, ולא לאסרם במלאכה, מפני שהם עניים. וכן אין לאסרם ברחיצה וסיכה, מפני שאינם בריאים כל כך, וצריך להם הרחיצה והסיכה. או שאפשר לומר, כיון שהותרו במלאכה ונעילת הסנדל - הותרו בכולן. ואף לפירוש זה, דווקא בבבל והדומה לה אין תענית ציבור. אבל בשאר ארצות חוץ לארץ, שאינן דומות לבבל, נוהגים תענית ציבור כמו בארץ ישראל. והריטב"א להלן [יב ב] מביא את דברי הראשונים, ונחלק על שיטה זו, והוא סובר שאין הכוונה דווקא לבבל, אלא הוא הדין לכל מקום בחוץ לארץ. וכוונת שמואל, שכל תענית שגוזרין בחוץ לארץ אינה נחשבת תענית צבור גמורה, לנהוג בכל חומרי תעניות, אלא הרי היא כתענית יחידים שכל אחד מקבל על עצמו. וטעם הדבר, לפי שאין עמנו בחוץ לארץ נשיא ואב ב"ד מומחה שיהא לובש חלוקן של ישראל, ויהא לו רשות לגזור על הצבור תענית שיתחייבו בו, כי כל בתי דינין שלנו - הדיוטים הם. מה שאין כן בארץ ישראל, שהיה להם נשיא שיגזור עליהם תענית בעל כרחם, וחל על כולם כאחת, והתענית הסכמה אחת לכל. וכך מצינו בפירוש בירושלמי [פרק ב' הלכה א']: ר' חלבו אמר ליה לרבי יודן נשיא: פוק עמן וצערך עביד. אמר ר' יוסי: הדא אמרה הדין דתעניתא דידן לית אינון תעניין. למה - דלית נשיא עמן וכו'. אמנם סיים וכתב, דהיינו דווקא לענין חומרי התענית, ולהפסיק מבעוד יום. לעניינים אלו צריך הסכמה אחת וצירוף אחד, וזה אין בחוץ לארץ. אבל לענין תפילות ובקשות, גם תענית שבחוץ לארץ נחשבת כתענית צבור. אבל אין לעשות כן אלא בהגיע עת צרה שזמנו עובר, והשעה דחוקה וצריכה רחמים. עיין שם שהאריך. ועיין עוד ברמב"ן להלן [טו א] שהאריך בענין זה.
[678] בשולחן ערוך [או"ח סימן תקע"א] כתב, שהוא הדין למלמד תינוקות, שאסור לו להתענות משום כך. והמגן אברהם כתב, שאף פועלים אצל בעל הבית אסורים להתענות, משום שממעטים ממלאכתם מחמת חולשתם.
[679] הקשו התוספות, למה נקטה הגמרא "יחיד", הרי גם בציבור שנינו במשנה לקמן [י א] שאוכלים משחשיכה, ואף על פי כן נחשב הדבר תענית ! ולפי מה שכתב השפת אמת להלן, שדווקא בתענית יחיד אומר עננו רק למחר, אבל בתענית ציבור - אומר גם בלילה, מבואר למה נקטה הגמרא דווקא יחיד.
[680] בגליון הש"ס ציין לדברי רש"י במסכת שבת [כד א, ד"ה ערבית], שמוכח שאף בלילה מתפלל תפילת "עננו", ואם כן, לא גורסים כאן "למחר". והיינו לא כמשמעות דברי רש"י כאן [וכן בתוספות כתבו, שמדובר על אמירת עננו בשחרית. עיין שם]. והר"ן מפרש שהרבותא היא, שאף שבטנו מלאה מאכילת הלילה, מכל מקום מתפלל תפילת "עננו". והטעם, מפני הקבלה שקיבל התענית על עצמו מהערב, שהרי יום של תורה לכל דבר מערב עד ערב. אלא שבתענית יחיד הקילו עליו, שדיו שיהא נמנע מן האכילה בשעה שבני אדם אוכלין. דהיינו, בי"ב שעות של היום. ומכל מקום התענית מתחילה מהלילה. שאם לא כן, לא היה נאסר לאכול ולשתות כל הלילה אף שגמר וסילק וישן. וזו הסיבה שצריך לקבל עליו את התענית מבעוד יום. שאם התענית מתחילה רק למחרת, יקבל עליו אז את התענית ! ובשפת אמת מבאר דברי רש"י, ששם במסכת שבת מדובר בצומות שכלל הציבור מתענים, כמו ד' צומות, ואז אומר גם בערבית "עננו", שהוא מעין המאורע. אבל כאן מדובר בתענית שקיבל יחיד על עצמו, שכל התענית היא מחמת עינוי עצמו, ולכן אינו אומר "עננו" בערבית, שהרי עדיין אינו מתענה, ולמה יאמר "עננו", אלא דווקא למחר אומר. וכן היא דעת בעל המאור, לחלק בין תענית יחיד לתענית ציבור, אלא שהוא מפרש שהגמרא במסכת שבת מדברת בתעניות שמקבלים עליהם מבעוד יום. והרמב"ן השיג עליו. עיין שם. אמנם הרי"ף מביא ירושלמי, שאפילו בתענית יחיד - מזכיר עננו בערבית. ועיין עוד בשפת אמת שהאריך בדבר.
[681] כך כתב רש"י. אמנם לדברי אביי להלן, מדובר שלא קיבל עליו כלל את תענית אותו לילה.
[682] לשון רש"י: "אינו יכול להתפלל עננו". וכתב הב"ח בהגהותיו, דהיינו שאין לו להתפלל עננו אף שרוצה להתפלל בלא חיוב. אבל זה רק לפי מה שסוברת הגמרא עתה, שאין מתענין לשעות, ולכן אין זו תענית כלל. אבל למסקנה, שמתענין לשעות, הרי זו נחשבת תענית, ולכן, אף שכאשר לן בתעניתו אין זו נחשבת תענית כל כך כדי שיהא עליו חיוב לומר "עננו", מכל מקום אם רוצה - הרשות בידו.
[683] כך פירש רש"י על פי הגירסא שלפנינו. ורבינו חננאל והרי"ף גורסים כך: "יחיד שקיבל עליו תענית ב' ימים זה אחר זה כו'". והיינו, שקיבל עליו ב' ימים רצופים במנחה של ערב היום ראשון, למחר, ביום השני של התענית, מתפלל תפלת תענית, אף על פי שלא קיבל עליו את התענית של היום השני במנחה של היום ראשון. כיון שקיבל עליו במנחה שקודם תענית של יום ראשון גם על יום שני, די בכך. "לן בתעניתו", דהיינו, באופן שלא קיבל עליו תענית - אלא של יום ראשון בלבד, ובלילה שלאחריו נמלך - ולן בתעניתו, למחר אינו מתפלל תפלת תענית. וכתב בגבורת ארי, שלגירסתם לא קשה קושית התוספות, שהקשו למה נקטה הגמרא יחיד, הרי גם בציבור שנינו במשנה שעושים שלש תעניות, ואוכלין ושותין משחשיכה ! והניחו את קושייתם בצריך עיון. ולפי זה לא קשה כלל, כי בציבור לא מצינו שיהו מתענין שני ימים רצופים. שהרי תענית ציבור הוא ימי שני וחמישי ושני, שאינם רצופים, כפי ששנינו במשנה. ועוד, שהרי תענית ציבור אינה צריכה קבלה מבעוד יום. והמפרשים הקשו על גירסה זו, למה נקט דווקא לענין תפלת תענית של מחר בבוקר, הרי גם בערבית של ליל כניסת התענית מתפלל תפילת תענית ! וכתב הגבורת ארי, ששמא היינו משום שסבירא ליה כמאן דאמר שתפלת ערבית רשות. והיות וכך, הרי במקרים רבים אין מתפללים תפילת ערבית, ולכן לא נקטה הגמרא תפילת תענית של ערבית. עיין שם שהאריך.
[684] תמהו הראשונים, מאי קא מיבעיא לן אם מתענין לשעות, וכי מי הוא המונע שלא יתענה כמו שירצה? ואין לומר שבעיית הגמרא היא אם היא תענית לענין תפלת תענית, שהרי אחרי שהגמרא מסיקה שמתענין לשעות, ממשיכה הגמרא ואומרת ודנה אם הוא מתפלל תפלת תענית. ואם תאמר ששאלת הגמרא היא האם המקבל עליו להתענות לשעות חייב לקיים דבריו, מה יש לדון בזה? וכי למה לא יתחייב לקיים דבריו, והלא תענית - נדר הוא, כפי שהגמרא אומרת לקמן [יב א]. וכתב הריטב"א בשם הרמב"ן, שנדון הגמרא הוא האם תענית שעות נחשבת דבר מצוה, עד שיהא הדבר נחשב נדר לדבר מצוה, או אינו חשוב העינוי למצוה, אלא במקבל עליו להתענות יום גמור. אבל תענית לשעות - אינה נחשבת. ומסקנת הגמרא, שחל עליו נדר, ומתענין לשעות. והוצרכו עוד לשאול, אם תענית שעות חשובה כדי להתפלל בה תפלת עננו, או שמא אין תפלת תענית - אלא בתענית יום גמור, או אם הוא חשוב אף לתפילה, כי אף שאמר זעירי שהלן בתעניתו אינו מתפלל תפלת תענית, היינו לפי שלא קיבלו כלל כראוי. שאף תענית יום שלם - אינו כלום בלא קבלה, וכל שכן בתענית שעות ! ומסקנת הגמרא, שמתענין לשעות. עיין שם שהאריך.
[685] לא נתבאר כאן בכמה שעות של תענית - נחשבת "תענית שעות".
[686] כך פירש רש"י. ומשמע מפירושו, שדווקא משום שנמלך לאחר שעה או שעתים בלילה - הרי זו תענית שעות. אבל אם התענה לילה שלם, אף שהיה זה רק לילה, בלי היום שאחריו, אין זה נחשב תענית שעות. ובמסכת עבודה זרה [לד א] פירש, דהיינו שקיבל עליו תענית משש שעות ולמעלה, אכן לא טעם כלום בשש השעות הראשונות, אבל לא נתכוין לשם תענית. וכתבו שם התוספות [ד"ה מתענין], שצריך לומר שמדובר שקיבל עליו מאתמול, שאם לא יאכל למחר עד חצות היום, יהא בתענית עד שתחשך. כי אם לא קיבל עליו כלל, הרי אמר שמואל שכל תענית שלא קיבלה עליו מבעוד יום - לא שמה תענית וכו'. עיין שם שהאריכו. והקשה הגבורת ארי, למה לא פירש רש"י כפשוטו, שהיות וקיבל עליו להתענות רק בלילה, הרי זו תענית שעות. ודחיית הגמרא, שבאמת יתכן שאפשר להתענות תענית שעות, ושונה הדבר שם, היות ולא קיבל עליו את אותה תענית מתחילה.
[687] כך היא הגירסה לפנינו. וגירסת הרא"ש: "שאני התם, דלא קיבל עליו מעיקרא". ולכאורה היינו כביאור הגבורת ארי שהובא לעיל.
[688] כך היא הגירסה לפנינו. וכתב רש"י, שגורסים "מר עוקבא", ולא "רבי עקיבא", כי ודאי שרבי עקיבא היה יודע לפשוט את הספיקות ששאלו בני גינזק. ועוד, שאילו היה מדובר בתנא רבי עקיבא, היתה הגמרא צריכה להביא את המעשה בלשון ברייתא. והתוספות במסכת עבודה זרה [לד א, ד"ה ר"ע] הביאו את דברי רש"י כאן, וכתבו שהקושיה השניה אינה קשה, כי מצינו פעמים רבות שהגמרא מזכירה מעשה ברבי עקיבא וכיוצא בזה. אמנם בגבורת ארי כתב שאדרבה, צריך לגרוס רבי עקיבא, ולא מר עוקבא. כי אם היה המעשה ברב עוקבא שהיה אמורא, איך יתכן שלא ידע להשיב על שאלתם בענין קנקנים של נכרים, והלא משנה שלמה היא במסכת עבודה זרה [כט א] שהם אסורים ! אלא ודאי היה המעשה ברבי עקיבא, קודם שנתחברו המשניות. והפורת יוסף [עבודה זרה לד א] הביא שמצינו במסכת ברכות [נ ב]: "אמר ר' עקיבא אמר רב פנדא". הרי שהיה גם רבי עקיבא אמורא. ואפשר שזהו רבי עקיבא שהוזכר כאן.
[689] הם שבעת הימים שקודם הקמת המשכן [המשכן הוקם באחד בניסן]. ובאותם ימים היה משה מקים וסותר את המשכן כל יום, כדי להרגיל בעבודתו.
[690] כך כתב רש"י כאן. ובמסכת עבודה זרה [שם] כתב, שלא יתכן ששימש משה בבגדי כהונה, שהרי נאמר "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך", ומשה נחשב זר לגביהם. ועל פי הדיבור שימש באותם ימים, ולא הוזכר בתורה באילו בגדים שימש. והקשו שם התוספות [ד"ה במה שמש], למאן דאמר במסכת זבחים [קא ב], שמשה רבינו כהן גדול היה, ושימש בכהונה גדולה ארבעים שנה, היו צריכים לשאול במה שימש משה כל אותן ארבעים שנה, ועל זה לא היה יכול להשיב ששימש בחלוק לבן שאין בו אימרא, כי לשון "בכהונה גדולה" משמע ששימש בשמונה בגדים, ככהן גדול. ותירצו, שהשאלה היתה דווקא גבי שבעת ימי המלואים, שאז עדיין לא נתקדשו בגדי כהונה. ובשם הר' יעקב מאורליינ"ש הביאו, שאפילו אם נתקדשו כבר הבגדים, מכל מקום כל שבעת ימי המלואים, שהיה משה מעמיד את המשכן ומפרקו, היה נחשב כמו במה, ואין בגדי כהונה בבמה, כפי שמצינו במסכת זבחים [קיט ב]. והרי"ף הקשה על פירוש רש"י כמה קושיות, וביאר שהשאלה היתה האם כששימש משה במקום אהרן, בשבעת ימי המלואים, לבש שמונה בגדים ככהן גדול, או ארבעה בגדים - ככהן הדיוט. אבל זה ודאי לא מסתבר שלא לבש בגדי כהונה כלל, כי אף שלא נאמרו בו בגדי כהונה, מכל מקום, כיון שנתמנה לעשות עבודה במקום כהן, כל מה שנאמר בכהן - נוהג בו ! והשיבו לו, שעבד בבגדי לבן, שהם בגדי כהן הדיוט. והטעם, כי בגדי לבן נוהגים בכל הכהנים, בין גדול ובין הדיוט. ואילו שמונה בגדים - נוהגים דווקא בכהן גדול. וכיון שלא נתפרש לו, לבש בגדים שאין בהם ספק.
[691] דווקא בשבעת הימים היה משה משמש. אבל ביום השמיני - שימשו כבר אהרן ובניו. אמנם הקשה הגבורת ארי, הרי את קרבן התמיד הקריב משה גם ביום השמיני ! ועיין בחשק שלמה שציין לרש"י בחומש [שמות מ כט], שכתב, שמשה שימש אף ביום השמיני למילואים. וכתב שהוזכרו כאן רק שבעת הימים, משום שביום השמיני, היות והיה טעון קידוש ידים ורגלים [כפי שכתב שם רש"י], מסתמא היה טעון אף בגדי כהונה.
[692] כך כתב רש"י. והיינו, שצריך שיהיו בכלים מים שלשה ימים, וכל מעת לעת יחליף את המים בחדשים, כך שמערה מים לכלים שלש פעמים [עיין רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י"א הל' ט"ו]. ועיין בבית יוסף [יו"ד קל"ה ט"ז] ובשו"ע [שם] מה שכתבו לענין אם נתן בכלים מים או יין באותם י"ב חודש.
[693] בדומה לזה מצינו במשנה במסכת יומא [פרק ז' משנה א'], שכאשר בא כהן גדול לקרות, אם רצה - קורא בבגדי בוץ. ואם לאו, קורא באצטלית לבן משלו. ופירש שם הרע"ב, דהיינו לבוש העשוי כמין חלוק לבן.
[694] כתב רש"י במסכת יומא [ג ב, ד"ה תחלה במקום], שעבודתו של משה אינה נחשבת עבודה כלפי עבודת הכהנים, שהרי עבודת הכהנים - בלבוש בגדי כהונה, ואילו משה שימש בחלוק לבן, שלא הוכשר אלא לשעה.
[695] הרשב"א במסכת עבודה זרה [לד א] כתב, שלבש משה חלוק לבן, משום שהמעיל של הכהן הגדול היה של תכלת, לכן נעשה של משה לבן, כדי להפריש ביניהם. ומה שלא היה לו אימרא, היינו בדומה לבגדי כהונה, שנאמר בהם "מעשה אורג".
[696] כך כתב רש"י כאן. ובמסכת עבודה זרה הביא פירוש זה, שיש מפרשים שלא היתה אימרא לבגד, כדי שלא יחשדוהו ששם בה מתרומת המשכן. וכתב שלאו מילתא היא, שהרי כבר נגמרה מלאכת המשכן. ובשעת עבודה - מהיכן יטול מעות? ! והתוספות שם [ד"ה שאין בו אימרא] פירשו, שלכן לא היה בו אימרא, משום שבאופן כזה היה ניכר יותר שהבגד חדש, שהרי צריך שיהא בגד שלא נשתמש בו הדיוט, ולפיכך עשאוהו משונה משאר חלוקים. ובשם הר"ר משה הביאו, שהטעם הוא, כדי שלא יאמרו אח"כ כשישמש אהרן בכהונה, שנמצא מום במשה. ולכך עשאוהו בלא אימרא, כדי שידעו הכל שכל אותו שימוש שעשה משה - לא היה דבר המתקיים, כפי שהבגד ששימש בו לא היה דבר המתקיים. עוד הביאו, שיש מפרשים ש"אימרא" כמו עמרא, דהיינו, צמר. והיינו, לפי שבגדי כהונה היו כלאים, אומרת הגמרא שבאותו בגד ששימש בו משה - לא היו כלאים. שהרי רק בבגדי כהונה הותר כלאים, ולא בשאר בגדים. וכתב החשק שלמה [במסכת עבודה זרה] ששאל לבעל הנודע ביהודה, הרי גם בבגדי כהונה לא היה כלאים בכתונת, רק באבנט ! ותירץ לו, כיון שלכהן גדול היה בגד אחד של כלאים, האבנט, היינו סוברים שמשה, שלא לבש אלא בגד אחד, היה זה של כלאים, לכן אומרת הגמרא שלא היה בו כלאים.
[697] כעין זה מצאנו בירושלמי במסכת שקלים [פרק ב]: "אין התורם [את הלשכה] נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילה ולא בקמיע, שמא יעני, ויאמרו מעון הלישכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל. ואומר: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".
[698] כפי שמצינו אצל שמואל, שאמר [שמואל א, יב, ג]: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו, את שור מי לקחתי, וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי, את מי רצותי".
219ימים לסיום הש״ס